הגרי"ש אלישיב, הגרש"ז אוירבך, הגר"ע יוסף והגרב"צ אבא שאול ישבו ודנו: האם מותר לשחרר חטופים תמורת מחבלים?
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים אקטואליים
- פורסם בחמישי, 16 ינואר 2025 15:31
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 71
הגרי"ש אלישיב, הגרש"ז אוירבך, הגר"ע יוסף והגרב"צ אבא שאול ישבו ודנו:
האם מותר לשחרר חטופים תמורת מחבלים?
העסקה עם השטן החמאסי לשחרור החטופים תמורת מחבלים ו'הפסקת אש', משיבה אותנו לשאלה, בה עסקו גדולי הפוסקים: האם העיסקה מותרת לפי ההלכה? & הבקשה של רבין מהראשל"צ הגר"ע יוסף, שליחותו של כ"ק הרבי מלעלוב, דעת רבינו הסטייפלר וההתנגדות ל'פסק הדין' של הגר"ח גריינמן זצ"ל & סיכון חיילים במלחמה, סיכון חייל פשוט מול חיי קצין בכיר ועוד שאלות מזעזעות של 'נפש תחת נפש' שעלו מהשואה ועד תשפ"ה, במאמרו המרתק של הגאון שמואל ברוך גנוט שליט"א
הגרצ"ה מייזליש זצ"ל שימש לפני מלחמת העולם השניה כרב העיר ויטצען, כשלאחרי השואה שימש כרב במחנה בפליטים בערגן-בעלזן ולאחר מכן כרב בשיקגו. תיאוריו, המצמררים מחד והמרטיטים מאידך, של הרב מייזליש זצ"ל, נכתבו בלשון ציורית ואותנטית, ועלו עלי ספרו הנודע שו"ת 'מקדשי השם'. וכך מספר הרב מייזליש (בשינויי עריכה קלים ותוספת ניקוד): "בְּיוֹם א' דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֲשֶׁר כָּל בְּנֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, הָיָה יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּכָה, וּמִפֶּה לְאֹזֶן נִתְפַּשְּׁטָה הַשְּׁמוּעָה בְּכָל הַמַּחֲנֶה, שֶׁלְּעֵת עֶרֶב יִקְחוּ אֶת הַנְּעָרִים לְבֵית הַמּוֹקֵד, (כִּי בְּעוֹד יוֹם לֹא הָיוּ מַכְנִיסִים קָרְבָּנוֹת חֲדָשִׁים לְכִבְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ, רַק בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַלַּיְלָה), וּלְהַרְבֵּה אֲנָשִׁים שֶׁבַּמַּחֲנֶה הָיָה לָהֶם בְּנָם יֶחִידָם, אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ לָהֶם לִפְלֵיטָה, בְּתוֹךְ אֵלּוּ הַנְּעָרִים אוֹ שְׁאָר בְּשָׂרָם הַקְּרוֹבִים אֲלֵיהֶם, אוֹ סְתָם יְדִידִים אֲהוּבִים אַנְשֵׁי עִירָם, וְהֵמָּה רָצוּ כָּל הַיּוֹם בְּרֹאשׁ מְבֻלְבָּל מִסָּבִיב הַבְּלוֹק הַמְּסֻגָּר, אוּלַי יִפָּתַח אֵיזֶה קֶרֶן אוֹר לְהַצִּיל מִשָּׁם אֶת הַנַּעַר הַיָּקָר לָהֶם עַד שֶׁלֹּא תֶּחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ.
אַךְ הַשּׁוֹמְרִים הַקַאפוס לֹא שָׁעוּ אֶל כָּל תַּחֲנוּנֵיהֶם וּבְכִיּוֹתֵיהֶם לְהוֹצִיא אֵיזֶה נַעַר וְיֶלֶד, מִבֵּין הַמְּסֻגָּרִים אֲשֶׁר נִדּוֹנִים לִשְׂרֵפָה. אֵלּוּ הַקַאפוֹ'ס הָיוּ בְּדֶרֶךְ כְּלָל רְשָׁעִים וּקְשֵׁי לֵב, פְּסֹלֶת שֶׁבִּפְסֹלֶת מֵרִשְׁעֵי עַמֵּנוּ, אַךְ בְּמִקְרֶה הַלָּזֶה הָיָה גַּם טַעֲנָתָם כְּטַעֲנָה צוֹדֶקֶת בְּפִיהֶם, הֱיוֹת שֶׁהֵם אַחֲרָאִים עַל סְכוּם הַיְּלָדִים שֶׁהֻפְקְדוּ לְשׁוֹמְרִים עֲלֵיהֶם, אֲשֶׁר הָיָה בְּמִסְפָּר מְדֻיָּק, וּלְעֵת עֶרֶב עֲלֵיהֶם לִמְסֹר אוֹתָם לִידֵי אַנְשֵׁי הָס' ס' ימ"ש בְּמִסְפָּר וּבְמִנְיָן שֶׁמָּסְרוּ לָהֶם, וְאִם יֶחְסַר אֶחָד מֵהֶם, אֲזַי דָּמָם בְּרֹאשָׁם וְיִקְּחוּ אוֹתָם לִשְׂרֵפָה, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.
אָכֵן סוֹף סוֹף אַחֲרֵי הַרְבֵּה הִשְׁתַּדְּלוּיוֹת וּמוּ"מ שֶׁל הַקְּרוֹבִים עִמָּהֶם, גָּבְרָה בָּהֶם תַּאֲוַת הַמָּמוֹן, וְהִסְכִּימוּ בְּעַד תַּשְׁלוּם סְכוּמִים גְּדוֹלִים, לְשַׁחְרֵר אֵיזֶה נַעַר וְיָלָד, וְתֵכֶף חָטְפוּ בִּמְקוֹמוֹ אֵיזֶה נַעַר אַחֵר, מִן הַבָּא בְּיָדָם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וּסְגָרוּהוּ בִּבְלוֹק זֶה, בִּמְקוֹם הַנַּעַר הַפָּדוּי, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַמִּסְפָּר שָׁלֵם.
לְהַרְבֵּה אֲנָשִׁים הָיוּ עוֹד סְכוּמֵי כְּסָפִים, אוֹ חֲתִיכוֹת זָהָב אוֹ מַרְגָּלִיּוֹת, טָמוּן בְּמַטְמוֹנִים וּבַמִּנְעָלִים לְעֵת הַצֹּרֶךְ, וְכַמּוּבָן שֶׁהָיוּ כַּמָּה אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים וּבַעֲלֵי קוֹצֵר הַשָּׂגָה שֶׁלֹּא עָשׂוּ שׁוּם חֶשְׁבּוֹנוֹת מָה נַעֲשָׂה בִּמְקוֹם נַעַר הֲנִפְדָּה, וְקִבְּצוּ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ כָּל הוֹנָם הַנִּשְׁאָר לָהֶם אוֹ שֶׁהִשְׁתַּדְּלוּ לֶאֱסֹף סְכוּם הַנִּצְרָךְ, מֵאֲחֵרִים יְדִידִים וּמַכִּירִים, וּפָדוּ אֶת בְּנָם הַמְּסֻגָּר מִכִּלָּיוֹן בָּטוּחַ. וְכָכָה נִמְשָׁךְ הַסַּחַר-מֶכֶר הַלָּזֶה מֶשֶׁךְ רֹב יוֹם הַדִּין לְעֵינֵי כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁבַּמַּחֲנֶה.
אָמְנָם כַּמּוּבָן שֶׁהָיוּ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים בַּעֲלֵי הַשָּׂגָה, שֶׁלֹּא רָצוּ לִפְדּוֹת אֶת בְּנָם עַל חֶשְׁבּוֹן חַיָּיו שֶׁל יֶלֶד אַחֵר כְּמַאֲמַר חָזָ"ל "מַאי חָזִית", וּלְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח עוֹבְדָהּ נוֹרָאָה אַחַת, אֲשֶׁר עֵינַי רָאוּ וְאָזְנַי שָׁמְעוּ, אָז בִּשְׁעַת עִנְיָן הַנָּ"ל, שֶׁמַּעֲשֶׂה הַלָּזֶה מְסַמֵּל אֶת קְדֻשַּׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְמַסְּרוּתָם לְדַרְכֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה בִּתְמִימוּת, אַף בְּעֵת צָרָתָם וְסִבְלֹתָם הַנּוֹרָאָה. נִגַּשׁ אֵלַי אִישׁ יְהוּדִי, שֶׁהָיָה נִרְאֶה לִיהוּדִי פָּשׁוּט מֵאוֹיבְעֶרְלֵּנְאד, מִתְּמִימוּת הַדְּבָרִים שֶׁלּוֹ שֶׁאָמַר לִי כִּדְבָרִים הָאֵלֶּה: "רַבִּי! הַבֵּן הַיָּחִיד שֶׁלִּי, הַיָּקָר לִי מִבְּבַת עֵינַי, נִמְצָא שָׁמָּה בְּתוֹךְ הַנְּעָרִים הַנִּדּוֹנִים לִשְׂרֵפָה, וְיֵשׁ בְּיָדִי הַיְּכֹלֶת לִפְדּוֹתוֹ, וֶהֱיוֹת שֶׁיָּדוּעַ לָנוּ בְּלִי סָפֵק, שהַקַאפוֹ'ס יִתְפְּסוּ אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, עַל כֵּן אֲנִי שׁוֹאֵל מֵהָרַבִּי שְׁאֵלָה לַהֲלָכָה וּלְמַעֲשֶׂה, לִפְסֹק לִי הַדִּין עפ"י הַתּוֹרָה אִם אֲנִי ראשי לִפְדּוֹתוֹ, וְכַאֲשֶׁר יִפְסֹק כֵּן אֶעֱשֶׂה".
וַאֲנִי בְּשָׁמְעִי הַשְּׁאֵלָה, רְעָדָה אֲחָזַתְנִי לִפְסֹק בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת וְהֵשַׁבְתִּי לוֹ: "יְדִידִי יַקִּירִי, אֵיךְ אוּכַל לִפְסֹק לְךָ הֲלָכָה בְּרוּרָה עַל שְׁאֵלָה כָּזֹאת, בְּמַצָּב כָּזֶה. הֲלֹא גַּם בַּזְּמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, הָיְתָה שְׁאֵלָה כְּזוֹ שֶׁהִיא בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, עוֹלָה עַל שֻׁלְחַן הַסַּנְהֶדְרִין, וַאֲנִי כָּאן בְּאוֹשְׁוִיץ, בְּלִי שׁוּם סֵפֶר לַהֲלָכָה, וּבְלִי עוֹד רַבָּנִים אֲחֵרִים, וּבְלִי שׁוּם יִשּׁוּב הַדַּעַת מֵרֹב הַתְּלָאוֹת וְהַצָּרוֹת".
כאן ממשיך הגרצ"ה מייזליש ועוסק בסוגיה ההלכתית, האם מותר לאב לקחת את בנו ממכסת השלוחים להריגה, כאשר הקאפו היהודי ייקח במקומו של בנו, ילד יהודי אחר, והנאצים יהרגו אותו. הרב מייזליש, שישב באושוויץ בלי ספרים, מגלה את בקיאותו הגדולה גם בגיא ההריגה. הוא מפלפל ומפלפל בנושא, אך לבסוף הודיע לאב האומלל שהוא אינו מוכן לפסוק הלכה לשום צד.
"עָנָה הָאָב וְאָמַר לִי בְּרָגֶשׁ וּבְהִתְלַהֲבוּת גְּדוֹלָה: "רַבִּי! אֲנִי עָשִׂיתִי אֶת שֶׁלִּי. אֶת מֶה שֶׁהַתּוֹרָה חִיְּבָה אוֹתִי לַעֲשׂוֹת. אֲנִי שָׁאַלְתִּי שְׁאֵלָה לְרַב, וְאֵין רַב אַחֵר בְּמָקוֹם. וְאִם אֵין הָרַבִּי יָכוֹל לַעֲנוֹת לִי, שֶׁמֻּתָּר לִי לִפְדּוֹת אֶת בְּנִי, נִרְאֶה שֶׁאֵין הַהֲלָכָה בְּרוּרָה אֶצְלוֹ לְהַתִּיר. כִּי אִם הָיָה מֻתָּר, בְּלִי שׁוּם פִּקְפּוּק, הָיָה הָרַבִּי וַדַּאי עוֹנֶה לִי. נֶחְשָׁב זֶה אֶצְלִי פְּסַק דִּין, שֶׁאָסוּר לִי עַל יְדֵי הַהֲלָכָה. עֲבוּרִי זֶה מַסְפִּיק. וּמִמֵּילָא יִשָּׂרֵף בְּנֵי יְחִידִי עַל פִּי הַתּוֹרָה וְהַהֲלָכָה. וְאֶת זֶה אֲנִי מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְשִׂמְחָה. אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה מְאוּמָה לִפְדּוֹת אֶת בְּנִי, כִּי כָּךְ צִוְּתָה הַתּוֹרָה". ומסיים הגרצ"ה וכותב: "וְאַתָּה אֲחִי הַבֵּן וְהִתְבּוֹנֵן בְּצִדְקַת וּבִתְמִימוּת אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, וְאֵין שׁוּם סָפֵק אֶצְלִי שֶׁבְּוַדַּאי עָשׂוּ דִּבְרֵי הָאִישׁ הַזֶּה רַעַשׁ גָּדוֹל בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּנֵּס אֶת כָּל חֵיל שְׁמַיָּא וּמְשָׁרְתֵי מַעֲלָה, וְהִשְׁתַּבֵּחַ וְהִתְפָּאֵר בִּכְיָכוֹל, רְאוּ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי וְכוּ', וּבְצֶדֶק נֶאֱמַר עָלָיו 'יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאֵר'!".
איש מאיתנו לא חלם בחלומותיו השחורים ביותר על 1400 נרצחים הי"ד בבת אחת, מאות חטופים, שריפת מושבים וקיבוצים, אזעקות וטילים בקביעות יומיומית, מדרום ומצפון, ואפילו מתימן הרחוקה.
וכעת, הדילמה הנוראה מכל, לשחרר מאות מחבלים תמורת ילדים ונשים. ילדים יהודים קטנים שלא ראו אור שמש במשך כחמישים יום. תינוקות קטנטנים שגדלו בשבי למעלה מחודש, במנהרות חשוכות, זקנים וזקנות מצויים בידי אויב רע ומר במרתפים אפלים, עם פיתה אחת ליום, וקצת גבינה. ללא תרופות, ללא תנאים בסיסיים. ילדים יהודים ומתוקים ששבו השבוע הביתה, תמורת הפסקת הלחימה הנחוצה, קשישות יהודיות חלף מחבלים צמאי דם, העלולים, ירחם המרחם, לשוב ולנסות להפיק את זממם. הבה ונקרא מה סברו גדולי רבותינו מצוקי ארץ, על שחרור חטופים תמורת מחבלים עם 'דם על הידיים'.
@ גדולי הפוסקים התכנסו לדון: לשחרר את חטופי אנטבה תמורת שחרור עשרות מחבלים?
בכ"ט סיון תשל"ו, נחטף מטוס של חברת אייר פראנס שהיה בדרכו מפריז לישראל, על ידי מחבלים. במטוס החטוף היו הרבה נוסעים, ובתוכם מאה וארבע יהודים שהיו בדרכם לישראל. המטוס הונחת באוגנדה שהוא מרוחק ארבעת אלפים ק"מ מישראל. באוגנדה קיבלו המחבלים סיוע משלטונות אוגנדה שהם שונאי ישראל. שם שוחררו כל הנוסעים מלבד היהודים שביניהם. החוטפים הציגו אולטימטום, שבו דרשו כי בתוך ארבעים ושמונה שעות ישוחררו חבריהם, ארבעים מחבלים הכלואים בישראל, ואם לא- הם יפגעו בבני הערובה הנמצאים בידם. בסופו של דבר, במבצע מסעיר, שנקרא בפי כל 'מבצע אנטבה', שוחררו החטופים בחסדי שמים, כשבוע (!!) לאחר חטיפתם. החטיפה וההתרחשויות שבעקבותיה העלו על שולחנם של גדולי ישראל מספר שאלות הלכתיות סבוכות, עוד לפני שהחטופים שוחרו על ידי הצבא.
מרן הגר"ע יוסף זצ"ל העלה את השתלשלות הנושא ואת פסק דינו בקובץ התורני 'תושב"ע' ובקובץ התורני 'זכור לאברהם' של 'מכון ירושלים', שם כתב ש"השאלה הועלתה בפניו בידי המשפחות. "הנה לפני שהוחלט סופית ע"י הממשלה על מבצע אנטבה עמדה לפנינו השאלה מצד כמה ממשפחות היהודים החטופים האם על פי ההלכה יש לשחרר את המחבלים"...
הרה"ג רבי אוריאל בנר (קובץ 'המעיין' תמוז התשע"ו), שסקר את כל הנושא בסקירה תורנית מרתקת, מציין שמשום מה השורה העוסקת בבקשת המשפחות הושמטה בתשובה שנדפסה לבסוף בספרו שו"ת יביע אומר (חלק י' חו"מ סימן ו). מדוע?
בספר "אריה דרעי, העליה, המשבר, הכאב" (שכתב העיתונאי יואל ניר, עמוד 376) מסופר שלא המשפחות הן שפנו להרב עובדיה, אלא שראה"מ רבין הוא זה ששטח את ההתלבטות האם לשחרר מחבלים בפני הרב. הוא מציין שבספר "בן פורת יוסף" (מאת ר' צבי אלוש ור' יוסי אליטוב, עמוד 98), מובא שרבין פנה ללמרן הגר"ע יוסף זצ"ל וביקש גיבוי הלכתי–ציבורי להודעה שהממשלה עומדת לפרסם אודות שחרור מחבלים, ועקב כך כונסו גדולי ישראל לדיון בעניין, ואם הדברים מדויקים עולה מהם שהמניע לבירור היה פנייתו של ראה"מ ולא פניית המשפחות, וישנה כמובן אפשרות ששני הדברים נכונים. בספר ’רבינו‘ (עמ‘ רפב) כותב נאמן ביתו של מרן, הרב אליהו שטרית, שכאשר ערך עם הרב עובדיה תשובה זו, אמר לו מרן הגר"ע זצ"ל: ’רבין היה מקשיב לתלמידי חכמים‘.
מרן הגר"ע זצ"ל כותב שלצורך דיון בשאלה הוא כינס את מרן רבינו הג"ר יוסף שלום אלישיב, מרן רבינו הג"ר שלמה זלמן אויערבך, והגאונים הנודעים רבי בצלאל ז‘ולטי, רבי אליעזר גולדשמידט, רבי שאול ישראלי ומרן רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, "וזוהי ההחלטה שנתקבלה באותו מעמד, והועברה לידי רה"מ בעת כינוס הממשלה לדון בדבר.."
@"וכל אומות העולם המה ראו כן תמהו והשתוממו על גבורת ישראל"
מרן הגר"ע יוסף זצ"ל כתב 'תשובה' מאד ארוכה ומפורטת בנושא, והוא מתייחס בה בעיקר לשלוש נקודות : א. האם יש כאן מסירת אדם להריגה על מנת להציל אחרים. ב. האם יש כאן שאלה של הכנסת עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מוודאי סכנה. ג. האם הדבר סותר את הכלל לפיו אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהן.
על הנקודה הראשונה כתב הגר"ע יוסף: "נראה לומר שמכיוון שע"י פעולת שחרור המחבלים הכלואים בידינו על מנת למוסרם בידי חבריהם החוטפים מכניסים בספק סכנה לכמה מן התושבים בישראל, אין לעשות מעשה בידיים פעולה כזאת, אף על פי שיש בה מאידך גיסא הצלת מאה יהודים החטופים, וכדין התוספתא והירושלמי יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל"
הגר"ע זצ"ל דחה השוואה זו לאור דברי החזו"א אודות חץ שנורה לעבר קבוצת אנשים, כשישנה אפשרות להטותו לכיוון אדם אחד כדי שלא יפגע בקבוצה גדולה. רבינו החזון איש כתב: "נראה דלא דמי למוסרים אחד להריגה להציל השאר, דהתם המסירה היא פעולה אכזרית למטרה של הריגת נפש, ובפעולה זו אין הצלת אחרים בטבע הפעולה אלא המקרה גרם עכשיו הצלה לאחרים, והצלתם קשורה במה שנמסר עכשיו להריגה אחד מישראל. אבל הטיית החץ (או הפצצה ורימון היד) מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה, ואינה קשורה כלל באופן ישיר בהריגת היחיד שבצד האחר, רק במקרה נמצא עכשיו בצד האחר אדם מישראל, ואפשר שיש לנו להשתדל למעט אבידת ישראל כל מה שאפשר, מאחר שאם לא יעשה כן יהרגו הרבה נפשות . ע"פ זה כותב הגר"ע יוסף: "והוא הדין לנידון דידן שאין בפעולת שחרור המחבלים משום הורג בידיים, הרי הוא כמו שמטה את הרימון יד לכיוון אחר ומונע אובדן חיים של ישראלים רבים ככל האפשר, ודאי עדיף לעשות כן מלחוב בדמם של מאת היהודים חטופי המטוס. ובפרט שאין אנו בטוחים שהמחבלים אשר ישוחררו יחזרו בעצמם לפעולות רצח בישראל לאחר שסבלו על מזימות הרשע שלהם, והוי ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי".
בנקודה השנייה, של כניסה לספק סכנה למען הצלת חברו מוודאי סכנה, הרחיב הגר"ע יוסף כדרכו, והביא את השיטות השונות האם יכול או צריך האדם להכניס עצמו לספק סכנה למען הצלת חברו מסכנה ודאית, או שמא יש לומר שספק שלו. ובסיום דבריו כתב: "אלא דלדינא נקטינן דלא כהגהות עדיף מוודאי של חברו מיימוניות בשם הירושלמי, דאמרינן דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה משום שכתוב וחי אחיך עמך חייך קודמין, ובעינן שיחיה ודאי, כההיא דיומא (פה, ב) גבי וחי בהם ולא שיכנס לספק סכנה. עיי"ש. ולכן אין לו להשליך נפשו מנגד אפילו בספק סכנה להצלת חברו מוודאי סכנה" אך הוא הבדיל בין אותו דיון לבין ענייננו: "אבל כשהברירה מסורה ביד אדם שלישי להכריע בין שנים, שהאחד נתון בספק סכנה והשני בודאי סכנה, אין הספק מוציא מידי ודאי, ויש להעדיף הצלת מי שהוא בוודאי סכנה". והוסיף: "בר מן דין, נראה שבאמת עלינו לחוש יותר ויותר לסכנה המיידית של מאת היהודים החטופים, כשלהט החרב מתנופפת על ראשם על ידי המחבלים האכזריים חוטפי המטוס המאיימים להוציאם להורג עד יום חמישי ג‘ תמוז בשעה 2 אחה"צ, והני רשיעי גזמי ועבדי, ואילו הסכנה העתידה והעלולה להתרחש בשחרור ארבעים המחבלים הכלואים אינה עומדת כיום על הפרק באופן מיידי, אלא לטווח רחוק ולאחר זמן. הוא משווה זאת לעקרון שקבע ה'נודע ביהודה', לפיו רק כאשר יש חולה לפנינו, מותר לעבור עבירה להצלתו.
הנקודה השלישית בה עוסקת תשובה זו היא דין המשנה בגיטין, ש'אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהן'. נושא זה נפתח בהנחה ש"מקום יש בראש לומר ששחרור מספר גדול של מחבלים כמו בנידון דידן ע"י פעולתם הנועזת של חבריהם החוטפים, יעודד אותם למסור עצמם, ויתאמצו לחטוף עוד מטוס שיש בו הרבה יהודים כדי לסחוט שחרור נוסף של חבריהם המחבלים הכלואים בישראל. ושייך נמי בכה"ג הטעם דדילמא ליגרבו ולייתי טפי, ועל ידי כן ימשיכו לסכן את חיי ישראל ביתר שאת".
הדיון ההלכתי שבתשובת ה'יביע אומר' ממשיך בהרחבה ומסקנתו היא שמותר לפי ההלכה להיענות לדרישות המחבלים ולשחרר את חטופי אנטבה. כעת שימו לב לסיום תשובתו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל: "והנה בהתאסף ראשי עם גדולי התורה לדון בנושא הזה מבחינת ההלכה, ובתוך כדי הדיונים שהתעוררו בצדדי ההלכה, כנ"ל, הגיע ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל אלינו, ובישר לנו את הבשורה המרנינה, שכבר הצליחו אנשי צה"ל לחסל את המחבלים הרשעים, ואת עוזריהם באוגנדה, ולשחרר את מאת החטופים היהודים הי"ו, והם בדרכם לארץ ישראל. תהלות לק-ל יתברך, אשר הגדיל חסדו ונפלאותיו עמנו ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו, וכל אומות העולם המה ראו כן תמהו והשתוממו על גבורת ישראל, אשר מנשרים קלו מאריות גברו, והגדילו לעשות בעזהי"ת להציל לקוחים למוות, הם מאת החטופים, והביאום לישראל ברנה ושמחת עולם על ראשם. כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. ברוך פודה ומציל. כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה. ברוך המקדש שמו ברבים".
@הגרב"צ אבא שאול: "וכי חסרים מחבלים?!"
את דעתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שכאמור, השתתף בדיונים ההלכתיים על הסוגיה הסבוכה, שוטח חתנו הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א בספרו שושנת העמקים (עמודים קיב-קיג). שני הנימוקים לטובת שחרור מחבלים שהוזכרו בדברי הגר"ע יוסף, הובאו גם בשם הגרי"ש אלישיב. ראשית, יש הכרעה במחלוקת האם בסכנה מותר לתת יותר מכדי דמיהן "שכשיש לפנינו ספק בתקנת חכמים מעמידים הדבר על עיקר הדין ודוחים את ספק התקנה". שנית, הגרי"ש אלישיב סבר ש"חייבים בפיקוח נפש לשחרר מחבלים" והוא מאריך להסביר זאת, שכל האיסור לשחרר שבויים יותר מכדי דמיהן, הוא רק כשהשבויים אינם נמצאים בסכנת חיים.
שותף נוסף באותו כינוס התייעצות שכינס הרב עובדיה היה מרן הגרב"צ אבא שאול זצ"ל. דברים שבכתב אין בידינו, אבל נמסר בשמו (בתמלול הקלטה הנמצא בידי הרב אוריאל בנר) כי גם לדעתו היה נכון לשחרר את המחבלים, ומה שכתוב שאין פודין יותר מכדי דמיהן, זהו רק אם לא יהרגו את השבוי, אולם בסכנת מיתה יש לשחרר, וכעין דעתו של הרב עובדיה שבמקום סכנה לא קיימת תקנה זו. אחר כך נשאל, "בגמרא במסכת גיטין מדובר בכסף, אך כאן מדובר בשחרור מחבלים היכולים להרוג אחרים"! והוא השיב: "וכי חסרים מחבלים?". כלומר שלדעתו אין לראות בכך תוספת משמעותית לסיכון הקיים מצד הזוממים לפגוע בנו. בכך הביע את דעתו כלפי שתי הסוגיות הראשונות הנידונות בתשובת הרב עובדיה, וחידש שכאשר בין כה וכה רבים רוצים לפגוע בנו אין בהחזרת מחבלים כדי לעכב את העיסקה, בהנחה שהחטופים מצויים בסכנת חיים.
@הסטייפלר: "חייבים לשחרר מחבלים"
על דעתו של רבינו הסטייפלר זיע"א, בעל ה'קהילות יעקב', קראנו בספר ארחות רבנו (חלק א עמ‘ שסז), בו מתאר הג"ר אברהם הורביץ זצ"ל בדיון סביב עניין "אין פודין את השבוים" שהתרחש באותם ימים. הוא מספר שהסטייפלר אמר לו: "אמר לי מורי ורבי, שזה תלוי בשני התירוצים של התוספות בגיטין (נח, א ד"ה כל ממון), שלתירוץ אחד גם בפיקוח נפש אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן. וכן יש טעמים בגמרא (שם מד, א), אחד משום דגרבי [כלומר, שימסרו הגויים את נפשם לשבות עוד יהודים] והטעם השני משום דוחקא דצבורא [כלומר, שלא ללחוץ את הציבור בהוצאה כספית כבדה מידי]. והנה טעם דוחקא דצבורא אין כאן, שמדובר במדינה, אבל טעם דגרבי יש כאן, שהמחבלים יחטפו עוד מטוסים, ואם יראו שלא נותנים להם את תנאיהם יפסיקו לחטוף כי יראו שלא משתלם להם. ובפתחי תשובה (יו"ד רנ"ב סק"ד) מובא שהאחרונים דנו בזה, ויש כאלה שנוטים לטעם דגרבי".
בסיום הדברים מובאת נקודה נוספת: "עוד שאלתי... אפשר שכאן יש וודאי פיקוח נפש, כי ראש מדינת אוגנדה אידי אמין הוא מטורף ועלול פשוט לרצוח את החטופים ואין מי שימנע בידו. על זה ענה הסטייפלר "כי הפוסקים מדברים בוודאי פיקוח נפש". הגר"א הורביץ העלה אפשרות בפני הסטייפלר זצ"ל, שקיימות רמות שונות של פיקוח נפש, ושכאן מדובר בסכנה מעבר לרגיל, אך נענה שאין מקום לחילוק זה, אך הסטייפלר אמר לו ש"מחוייבים כאן לשחרר מחבלים תמורת החטופים משום שיש בכך פיקוח נפש, רק לממשלה הנוקטת עמדת סירוב יש צד היתר בהלכה מאחר דיש פוסקים שמצדדים דהלכה כטעם דגרבי".
@ הרבי מלעלוב ביקש 'פסק דין' והגר"ח גריינמן נסע להתייעץ עם מרן הגרא"מ שך
את השתלשלות העניינים עם דעתו של מרן הסטייפלר זצ"ל, מרן הגרא"מ שך זצ"ל, הגאון רבי חיים גריינמן זצ"ל ועוד רבנים, הצלחתי לשחזר בצירוף כמה חתיכות פאזל, מכמה מקורות שונים. כל המקורות יחד מסבירות לנו מה קרה שם. אני רק מצטט את הקטעים, ואתם, הקוראים היקרים, תחברו אותם לבד...
הנה קטע ראשון, שפורסם בבטאון 'אהל מועד' (לך לך התשפ"ד): מספר הרה"ח רבי שמחה מנחם קרקובסקי שליט"א, נאמן ביתם ואיש אמונם של כ"ק רבותינו הקדושים לבית לעלוב: היה זה בכ"ט סיון שנת תשל"ו, אותו יום רעדו לבבות העם היהודי לשמע הידיעה המחרידה כי מטוס שעליו נוסעים יהודים רבים, שעשה את דרכו מארץ ישראל לצרפת, נחטף בידי מחבלים והונחת עם נוסעיו בעיר אנטבה שבמדינת אוגנדה שבאפריקה... העולם היהודי כולו עקב במתח ובחרדה אחר החטופים הנתונים בידי מרצחים והתפלל לשחרורם המהיר. דעת קדשו של כ"ק מרן אדמו"ר ה'ברכת משה' הייתה מלכתחילה שיש להיענות לדרישותיהם ולעשות הכול כדי לשחרר את החטופים, שכן סכנת נפשות ודאית קודמת לכל חישוב ושיקול עתידי. כעבור כמה ימים קרא רבינו ה'ברכת משה' מלעלוב זי"ע לקודש פנימה להרה"צ רבי זלמן בריזל ולהבחל"ח לי, ואמר באוזנינו את זצ"ל הדברים הבאים: "סבור אני שלפי 'דעת תורה' צריך להיענות לדרישת החוטפים ולעשות הכול כדי לשחרר את החטופים, אכן שחרור מחבלים אינו דבר פשוט, הוא עשוי לגרום סכנות בעתיד, אך כעת, ברגע זה חיי החטופים ושלומם עומדים לפני כל החשבונות והשיקולים – קודם כל צריך להציל אותם בחיים, ולגבי העתיד צריך להסתמך על הקב"ה". [במאמר המוסגר, יש לציין כי רבינו כידוע התרחק תמיד מכל עניינים הקשורים למדינה ומפלגות וכדו', ולא התערב כלל בהם, אך כאן שהיה זה עניין של פיקוח נפש חרג רבינו ממנהגו וסבר שיש לנקוט בפעולות ממשיות]. בפקודת רבינו ניסח אז בנו, כ"ק אדמו"ר רבי אלתר אלעזר מנחם זצוק"ל, מכתב 'קול קורא' לשחרר אסירים להצלת חיי החטופים. ראשון החותמים על המכתב היה כ"ק מרן אדמו"ר ה'ברכת משה' זי"ע עצמו. לאחר מכן יצאנו עם הרה"צ רבי זלמן, בשליחות רבינו לבתי גדולי ישראל שבאותו הדור להחתים אותם על המכתב. הכתובת הראשונה הייתה ביתו של הגה"צ רבי יעקב ישראל קניבסקי זצוק"ל, הסטייפלער.
הסטייפלער עבר על המכתב ונענה: "הרי בין כה וכה אין ראשי המדינה שואלים לדעתנו, אבל אנחנו צריכים לעשות מצידנו את המוטל עלינו ולפעול לכך, ולכן צריך לחתום", ואכן צירף את חתימתו על המכתב. מביתו פנינו לבית ראש ישיבת פוניבז' הגאון רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל, בעל ה'אבי עזרי', ואף הוא צירף את חתימתו על המכתב. לאחר שהתקבצו בידינו חתימותיהם של כמה מגדולי האדמורי"ם צדיקי הדור וגדולי התורה ביקשנו להוסיף את חתימות הרבנים הראשיים לארץ ישראל, למען יקבל המכתב תוקף בפני ראשי המדינה. פנינו אל אחד העסקנים שהיה מקורב אל הרבנים הראשיים כדי להחתימם. בשמעו את בקשתנו נענה ואמר שהוא תלמידו של אחד מראשי הישיבות, "הוא הרב שלי, אם הוא יסכים לכך אוכל לסייע לכם בעניין" אמר. יחד עם עסקן זה נסענו לביתו של אותו ראש ישיבה, הוא קיבל אותנו ועבר על המכתב ונענה כך: "נכון שלפי דעת תורה צריך לשחרר את האסירים, אבל אני לא חושב שתפקידנו הוא להתערב בזה".
במקום זאת אמר אותו ראש ישיבה שבדעתו לעשות זאת בדרך אחרת, ללכת לביתו של ח"כ הר"ר שלמה לורנץ ז"ל, שבביתו היה אז טלפון שניתן להתקשר עמו לאמריקה, ולהתקשר להפעיל סנאטורים מארה"ב שיפעילו השפעתם על ישראל לשחרר אסירים להצלת החטופים. לאחר מכן נענה אותו ראש ישיבה, בראותו את המכתב עליו התנוססו חתימותיהם של גדולי ישראל "סאיז צו טייערע חתימות – אלו חתימות יקרות וחשובות מדי מכדי שיהיו בידיהם של אנשים מן השורה" ונטל את המכתב והשאירו אצלו. חזרנו אל רבינו ה'ברכת משה' עם מפח נפש גדול מכך שהעניין לא יצא אל הפועל. רבינו בשמעו זאת אמר לנו שנלך שוב אל הסטייפלער זצ"ל ונשאל לדעתו בעניין.
הסטייפלער בשמעו על תגובתו של אותו ראש ישיבה נענה מיד: "ער איז א דעת יחיד – הוא 'דעת יחיד' בעמדתו שאין לנו להתערב כלל בעניין זה", הסטייפלער הוסיף כי היות ושמיעתו אינה טובה (כידוע בערוב ימיו סבל מכך) על כן "תעלו לרבי לייזר", היינו שנלך אל בעל ה'אבי עזרי' לשאול בעניין. שוב יצאנו, רבי זלמן ולהבחל"ח אנכי, אל ביתו של ה'אבי עזרי' בגבעת ישיבת פוניבז' (אגב, בין ה'אבי עזרי' להרה"צ רבי זלמן בריזל היו קשרי ידידות מהתקופה בה כיהנו יחד בישיבת קארלין בעיר לונינעץ לפני השואה, בנשיאות הרה"ק רבי אברהם אלימלך זי"ע, ה'אבי עזרי' כיהן כראש ישיבה ורבי זלמן כמנהל רוחני).
בהגיענו אל ביתו פגשנו את ה'אבי עזרי' בא לקראתנו והוא בראותו את רבי זלמן פנה אליו מיד ואמר לו שאותו ראש ישיבה המתנגד לעניין, כבר היה אצלו בעצמו, ודיבר עמו למשוך את חתימתו מהמכתב, ואמר ה'אבי עזרי' שהוא חוזר בו מחתימתו.
בשמענו את הדברים הבנו שנסתם הגולל סופית על יוזמה זו. לא נותר לנו כי אם לשוב אל רבינו ולהודיעו על כך. הרגשה קשה אחזה בנו באותה שעה, מפח נפש נורא. לא ידעתי באלו מילים אוכל לבוא אל רבינו ולבשר לו שכל המאמץ והתכנית ירדה לטמיון. אך הנה, להפתעתי הרבה, כאשר נכנסתי לקודש פנימה וסיפרתי על כך לרבינו נפעמתי לראות את תגובתו שהייתה בשלוות נפש ויישוב הדעת מופלא. אף שמץ של צער ועוגמת נפש לא נראו על פניו. "אונז האט מען געלערנט" נענה רבינו, "אז א איד דארף טוהן נישט אויפטוהן, אונז האב'ן געטוהן יעצט וועט דער אויבערשטער אויפטוה'ן – אותנו לימדו שיהודי צריך לעשות ולהשתדל, לא להוציא לפועל, זה כבר חלקו של השי"ת. ובכן, אנחנו השתדלנו ועשינו את שלנו, מעתה בוודאי יעזור השי"ת ויעשה את שלו". לא עבר זמן מה מאותה שיחה בקודש פנימה, ועם ישראל כולו התבשר כי בחסדי שמים ובשרשרת של ניסים גלויים הצליחו לשחרר את החטופים בחיים בפעולה מוצלחת, ויהי לפלא". כך מספרים בבטאון חסידות לעלוב. מי הוא אותו 'ראש ישיבה'? הבה ונשלים את הפזל בקטעים הבאים.
בכתביו של רבי שלמה שטנצל זצ"ל (הובא ב'חידוש' וגם צוטט בקובץ 'המעיין' במאמר הרב א. בנר, שם) נמצא התיאור הבא: "בעת חטיפת המטוס באנטבה ע"י המחבלים, שהעמידו תנאי לשחרורם אם ישחררו את המחבלים שבידי ישראל, העולם רעש מהחטיפה. בערך בשעה 3:00 בלילה נשמעו דפיקות על דלת ביתי, ונכנסו הגה"צ רבי זלמן בריזל שליט"א מזקני קרלין ור‘ יעקב איש לעלוב... הם סיפרו כי הם באים מהגרא"מ שך. הם ביקשו ממנו פסק דין על דבר החובה לשחרר מחבלים כדי להציל את היהודים שמטוסם הונחת ע"י המחבלים באנטבה. לאחר שחשב בביתו, הרב שך נתן להם בכתב את פסק הדין, וביקש מהם שיקבלו את הסכמתו של הסטייפלער. הם הגיעו לביתו של הסטייפלער, שהצטרף לפסק, והוסיף את חתימתו לפס"ד. משם הם הגיעו אלי, הואיל ונמסר להם כי יש לי קשר עם התקשורת בארץ ובעולם".
"אמרתי להם כי אני רוצה להתייעץ עם הגר"ח גריינמן כיצד לעשות זאת ואיך. הם הסכימו. הלכנו לביהכנ"ס לדרמן כמדומה בשעת ותיקין, בזמן הקריאה בתורה ניגשתי להגר"ח, הראיתי את הפסק דין, הוא אמר לחזור אליו ב8:00- בבוקר לביתו, ואת הפסק דין שם במעילו ולא החזירו לי. ב 8:00 הגעתי אליו, הוא אמר לי: "אנו נוסעים לביתו של הרב שך". לקחתי אותו במכונית, הוא עלה לרב שך וחזר לאחר כ–10 דקות. אינני יודע מה דובר ביניהם. אח"כ אמר: "אנו נוסעים לביתו של ח"כ שלמה לורנץ ברחוב השומר בבני ברק. נכנסנו אליו, ור"ש לורנץ עם הגר"ח התיישבו ליד הטלפונים וטלפנו לכל המי והמי בקונגרס האמריקאי, באנגליה ועוד, שיש להם השפעה על אנשי האפריקאי שבמדינה המטוס החטוף. כנראה שדבר לא זז. בלילה שלאחריו היה מבצע אנטבה של צה"ל, היו מספר הרוגים והמטוס שוחרר. הפסק דין לא הוחזר אלי עד עצם היום הזה. לבי נוקפני אם הייתי צריך ללכת להגר"ח, או לפעול כפי שנתבקשתי, או לתת להם להמשיך לבד הלאה".
והנה קטע נוסף להשלמת הפאזל על דעת הגר"ח גריינמן בסוגיה. הרב אוריאל בנר במאמרו בקובץ 'המעיין' מספר כך: ד"ר מנשה מנפרד להמן היה איש עסקים בר אוריין שחי רוב ימיו בארה"ב. בספרו ’מסות ומסעות‘ (עמודים 305-312) הוא מספר על עשייה, לה היה שותף סביב שחרור החטופים. בתוך הדברים מוזכר גם הרב גריינמן, ונוכל אולי לשער על פי זה מדוע התנגד לעיסקת החילופין. לד"ר להמן היו עסקים נרחבים באוגנדה, ובעקבות בקשתם של "אישים מדיניים בכירים בישראל" ניסה לפעול מול אישים בכירים שם, ולהציע כסף רב תמורת שחרור החטופים. בשלב מסוים קיבל טלפון מח"כ הרב שלמה לורנץ, מראשי אגודת ישראל. הוא רמז שדן על תוכניתו של להמן עם יצחק רבין, אשר החליט לשלוח שליח בשם "דוד" לתאם את הדברים עמו. אחר זמן התקשר שוב הרב לורנץ. הוא אמר שהתייעץ עם הגר"ח גריינמן בבני ברק, והוא תבע ממר להמן שלא להראות אופטימיות יתירה כלפי תוכניתו בשעה שישוחח עם "דוד", כדי שבממשלה לא ייטשו את שאר התוכניות שבידיהם להצלתם של היהודים. ד"ר להמן מספר: "אמרתי לו שזו היתה בדיוק גם מחשבתי. אל להם בישראל להרפות ידים שמא תוכנית זו עשויה לפעול, כן אל להם להיחפז בשחרורם של מחבלים, כי יתכן שאין צורך בכך". לורנץ אמר בהמשך ללהמן שרבין יודע על תוכניתו ומעוניין בה מאוד. לאחר מכן מתאר להמן את פגישתו עם "דוד" ואת העידוד שקיבל ממנו להמשיך בתוכניתו. לאור דברים אלו ניתן לשער בזהירות המתבקשת, כי הגר"ח גריינמן לא הזדרז להסכים לניסיון לשכנע את רה"מ לשחרר מחבלים מכיון שחשב שישנן דרכים אחרות מזיקות פחות אותן ראוי למצות קודם שמשחררים מחבלים, כמו הפעלת קשרים מול האוגנדים וניסיון לפדות את החטופים בכסף רב. לכן לדעתו במקרה זה לא היה נכון שרבנים ילחצו לשחרור מחבלים.
וכשהמשיח יבוא- ניזכר שבשנת תשפ"ד, דנו בשאלות כאלה 'למעיישה'...
@כיצד מותר לחיילים לסכן את עצמם כדי להילחם במחבלים?
על עצם שאלת הסתכנות יהודים כדי להציל יהודים מפיקוח נפש למול לוחמת חיילים במלחמה, כולל מלחמת מצוה, כותב המנחת חינוך (במצוה תכ"ה) שישנו הבדל בין מלחמה למצב אחר לגבי היתר ההסתכנות לצורך הצלת אחרים: "נהי שכל המצוות נידחים מפני הסכנה, מכל מקום מצוה זו שהתורה ציותה ללחום עמהם, וידוע שהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה".
הגאון האדר"ת זצ"ל, בספר "חשבונות של מצוה", כתב (במצוה תרד) וז"ל: "לולי שהתורה התירה ללחום, לא היינו רשאים כלל לילך למקום סכנה. אלא שכך אמרה תורה כן, לא שייך כלל שום ספק סכנה בעולם. וכיון שיצאו בשם ד', אין מקום כלל וכלל לפחוד גם מחשש ספק סכנה בעולם, וק"ו הדברים מהא ד"שומר מצוה לא ידע רע". ויעוין מתיקת אמירה נעימה של רבנו הרמב"ם ז"ל "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה וכוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה", ואיך נוכל להטיל ספק ולומר שהקב"ה ציוונו למסור נפשנו לספק סכנה? רחמנא ליצלן מהאי דעתא! ודברינו נכונים שהוא ק"ו בן בנו של ק"ו ממצות ראיה שאינו דבר המזיק בבירור, ומ"מ הבטיח לנו השי"ת שלא נינזק. על אחת כמה וכמה למצוה שהשי"ת מצוונו לילך למקום ספק סכנה, שאם דעתנו שלמה ורצויה לרצונו ית"ש, לא יגיע כל אסון. וכמו שראינו בכל מלחמות המלכים הצדיקים, בכל אשר יפנו יצליחו",
לדעת הגרי"ז מבריסק זצ"ל, מלחמה זהו דין שיוצאים אפילו בספק פיקוח נפש, שכך ציוותה תורה, שאף דיש סכנה מחויבים לצאת ולהכניס עצמו למקום סכנה. ואילו לדעת האדר"ת, אם חייבה התורה לצאת הרי בהכרח שאין ולא תהיה סכנה.
בשו"ת משפט-כהן כתב שדיני פקוח נפש במלחמה שונים מדיני פיקוח נפש של פרטים, והם מסורים למלך ותלויים בדיני מלכות. לכן, כתב הגרא"י ולדנברג (שו"ת ציץ-אליעזר חי"ג סי' ק) שכמו שאין דין "וחי בהם" במלחמה, כך אין דין "חייך קודמים לחיי חברך" במלחמה: "כשם שאי אפשר ללמוד מהמותר במלחמה שיהא מותר גם למקום אחר, כך אי אפשר גם ללמוד מהאסור במקום אחר שיהא אסור גם גבי מלחמה". (הנושא ארוך ומורכב, חלוק בין 'מלחמת מצוה' ל'מלחמה להציל ישראל מיד צר', ובין 'מלחמה' לבין הדיפה של מחבלים שבאים לרצוח יהודים, לא נוכל להאריך כעת, כמובן).
@ האם מבצע צבאי לשחרור חטופים- ראוי מצד ההלכה?
האם ישראל עשתה כהוגן, ששלחה עשרות חיילים למבצע מאד מסוכן בתוככי אוגנדה, כדי להשיב את החטופים? לפי הנכתב בספר מכתבים ומאמרים (ח"א,עמוד י) ראה רבינו הגרא"מ שך זצ"ל במבצע צעד לא נכון. במכתבו כתב רבינו ה'אבי עזרי' זצ"ל שההלכה מכריעה בלי התחשבות בדעת הקהל. ואם לפי הדין אין לעשות את הדבר, אף שלבסוף המבצע הצליח, אין הוא מצדיק את המעשה וכמו שאסור לעבור תחת כותל רעוע ואחד עבר והצליח זה אינו חכמה.. החכמה האמיתית היא מה שההלכה קובעת.
לעומת זאת, בספר 'ארחות רבנו' (ח"א, עמוד שס"ז) מספר הגר"א הורביץ כיצד הגיב הסטייפלר על המבצע: "מו"ר מאוד שמח ושיבח את המשחררים ואמר שרק יהודים מסוגלים לעשות פעולה כזאת של מסירות נפש".
בספר חשוקי חמד (עבודה זרה עא, א) דן הגר"י זילברשטיין שליט"א בשאלה המעניינת הבאה: "שני צנחנים צנחו ביחד במהלך המלחמה, והסתבכו שני רשתות המצנחים, כך ששני המצנחים לא נפתחו, האפשרות העומדת לכל אחד מהם היא לחתוך או לקרוע את חוטי המצנח של חבירו, ובכך יציל את עצמו ממות, האם מותר לאחד מהם לעשות כן לחבירו, כיון שבלא זה שניהם ימותו ח"ו? ובאם הדבר מותר יש לשאול האם יש ענין לתת למפקד שהוא יותר מבוקש בשדה הקרב לפקד על שאר הצנחנים וחיי אחרים תלוים בו, ולאפשר לו לחיות, על ידי שהחייל הרגיל יחתוך את חוטי המצנח של עצמו?".
הגר"י זילברשטיין שליט"א מפלפל באריכות בענין, ולבסוף כותב את המשפטים הבאים, היכולים ללמד אותנו גם על השאלה, האם יהודים יכולים לסכן את עצמם למען יהודים אחרים, בפרט קצינים שרבים צריכים להם. "כל זה מצד החיוב, אבל כשהשאלה האם רשאי לאבד עצמו כדי להציל את הקצין שרבים צריכים לו, נראה שרשאי וכהנהגת קדושי לוד 'פפוס ולולינוס' שמסרו נפשם להצלת כלל ישראל, כמבואר במסכת תענית (דף יח ע"ב ברש"י) מעשה שבתו של מלך שנמצאה הרוגה ואמרו, היהודים הרגוה, וגזרו גזרה להרוג [שונאיהם של] ישראל, ועמדו לולינוס ופפוס ופדו את ישראל, כי אמרו אנחנו הרגנוה, והרג המלך את אלו בלבד. ויתכן שכך גם ראוי, על פי המבואר בספר חסידים (סימן תרחצ) שכתב וז"ל: "שנים שיושבים ובקשו אויבים להרוג אחד מהם, אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט, מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חבירי, כרבי ראובן בן איצטרבולי שביקש שיהרגוהו ולא לרבי עקיבא כי רבים צריכים לרבי עקיבא".
