מאמרים
השבת היא הפתרון
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים לכבוד שבת קודש
- פורסם בחמישי, 20 נובמבר 2025 19:13
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 140
השבת היא הפתרון
השבת איננה רק מסורת - היא מהפכה שקטה של זהות מתחדשת. דוד ויינברג פורש בטורו תמונה מרתקת של יהדות מתעוררת בישראל ובתפוצות: מחיילים וחטופים ששומרים שבת, דרך אומנים שמשתמשים בלשון הקודש, ועד לחיבורים חדשים בין חילונים לדתיים.
לפני שבועיים בפרשת וירא (בתחילת נובמבר), נחגג "מיזם השבת העולמי" ברוח של שמחה ואחדות - בהשתתפות כמיליון יהודים בישראל ועוד מיליונים נוספים ביותר מ־1,500 ערים ו־100 מדינות.
את היוזמה הגה לפני שתים עשרה שנה הרב הראשי של דרום אפריקה, הרב וורן גולדשטיין, והיא מזמינה יהודים בכל העולם לחגוג את השבת יחד.
כאן בישראל, הצורך שבמפגש סביב שולחן השבת גדולים מאי־פעם. השבת היא מרכיב יסודי בתהליך הריפוי הלאומי לאחר שנתיים של מלחמה כואבת וכמה שנות קרע פנימי עמוק. שמירת שבת נעשית יותר ויותר למקור זהות לאומית ודתית מחודשת, ולכוח מאחד בחברה הישראלית, המעניק משמעות ותחושת שייכות לרוב הציבור.
תופעה זו משקפת מהפכה רוחנית רב־שכבתית המתחוללת בחברה הישראלית, ובעיקר בקרב צעירים - מהפכה הבאה לידי ביטוי בתחום האומנות, בצה"ל ובמרחבים נוספים. מדהים לגלות שכל מילות השירים באלבום החדש של להקת הרוק החילונית הפופולרית ביותר בישראל, "הדג נחש", לקוחות מן המקרא או מן הסידור!
בולטת במיוחד החזרה למסורת בקרב עשרות מן החטופים ששוחררו משבי חמאס. בעדויותיהם ובספריהם מתארים אדם ברגר, איתן הורן, אלי שראבי, מתן אנגרסט, עומר שם־טוב, רום ברסלבסקי ושגב קלפון כיצד מצאו את אלוהים בעזה - או לפחות השראה עמוקה ממורשת ישראל וממנהגי הדת. נראה שגם משפחותיהם וחבריהם הושפעו מהם ואימצו את השבת וערכי היהדות.
"בתוך כבלי השבי ובאפלת מרתפי חמאס שמרו רבים מן החטופים שבת - בעוז, ברוח ובאמונה, בעוד חיילינו הגיבורים בקווי החזית קידשו שבת תחת אש, ומקבלים את פניה בלב שלם", כתב הרב גולדשטיין בהודעה שפרסם השבוע לקראת ה"שבת ישראלית" - שמה המקומי של היוזמה.
אכן, צדק "אחד העם" כשאמר: "יותר מששמרו ישראל את השבת - השבת שמרה על ישראל."
אל המראות הללו הצטרפו גם התמונות מרוממות הנפש של חג שמחת תורה האחרון - ניצולי פסטיבל נובה רוקדים עם ספרי תורה בעוטף עזה ובתל אביב. הניצוץ היהודי הפנימי, ה"פינטעלע ייד", עדיין בוער עמוק בנפש היחיד ובתודעה הלאומית שלנו.
בישראל פועלות כיום עשרות יוזמות המחזקות את ההתעוררות היהודית הזו, ובהן ארגון "קשר יהודי" של צילי שניידר, שהוסיף בשנתיים האחרונות יותר מ־3,000 זוגות של חברותות - דתיים וחילונים הלומדים תורה יחד.
כל זה נושא עימו פוטנציאל ארוך־טווח מרתק לשדרוג זהותה של הישראליות - מעבר מהבחנה נוקשה של "חילוני" מול "דתי" אל קשת רחבה של זהות יהודית ותרבותית. זהו חידוש זהות המשלב בין מורשת יהודית עתיקה לבין חילוניות ציונית, ובכך מטפח אומה בריאה יותר, יציבה ועמוקה שיכולה לעמוד בכל אתגר.
ההתחדשות הזו של הזהות היהודית והציונית חייבת לחלחל גם אל יהדות התפוצות, הניצבת תחת מתקפה מצד כוחות רדיקליים מבחוץ וכוחות של התפוררות עצמית מבפנים.
בחירתו של הפוליטיקאי האסלאמיסטי־קומוניסטי זוהרן ממדאני בעיר ניו יורק - העיר היהודית הגדולה בעולם, והרטוריקה של ראשת עיריית טורונטו אוליביה צ'או בדבר "ישראל, מבצעת רצח העם" - בעיר שבה מתגוררת הקהילה היהודית הגדולה בקנדה, הם רק תזכורות נוספות למתקפה רחבה על יהודים ועל ציונים ברחבי העולם.
כמובן על הארגונים היהודיים בארה"ב, בקנדה, בבריטניה, בצרפת, באוסטרליה ובמקומות אחרים להיאבק באנטישמיות ובאנטי־ציונות בכלים פוליטיים, ציבוריים ובין־דתיים. כן, יש צורך בעשייה הסברתית ובבניית בריתות.
אך מעבר לכך, על יהודי התפוצות לחפור עמוק פנימה. עליהם להשקיע יותר מאי־פעם בחיזוק זהותם היהודית, בחינוך יהודי, בלימוד תורה ובקיום מצוות, בבתי ספר ובבתי כנסת, בלימוד תורה ובתפילה, בטלית ובתפילין.
שום דבר פחות ממחויבות אמיתית לשמירת מצוות המסורת - על מגבלותיה האישיות וגבולותיה הקהילתיים - לא יוכל להוביל להתחדשות יהודית בת־קיימא, שתהווה גם בסיס איתן לקשר מחודש עם ישראל.
לדעתי, לא יספיקו ביקור מזדמן בבית הכנסת או הדלקת נרות חנוכה פעם בשנה כדי ליצור זהות יהודית איתנה וארוכת תווך. נדרשים שמירת שבת וכשרות, תפילה יומיומית, דבקות במבנה המשפחה המסורתי ונישואין יהודיים. ובעיקר - נדרש תשוקה ללימוד תורה באופן קבוע ושוטף.
זהו הנוסח ההיסטורי היחיד שהוכיח את עצמו כמבטיח חיי יהדות משגשגים - והדבר נכון היום יותר מתמיד, בעידן שבו הזהות היהודית ניצבת במוקד מתקפה ישירה.
כדי לצלוח את התקופה המסוכנת הזו אנו זקוקים ליהודים בעלי עמוד שדרה, ליהודים היודעים מי הם ועל מה הם נלחמים; ליהודים חמושים בחוכמה ובערכים שעברו אלינו מדור לדור ונזקקו לאורך הדורות.
ומכיוון שדיברנו על שבת, חובה להעמיק במשמעותה העמוקה של השבת, להבין מה היא אומרת לאדם המודרני ולעולם בן זמננו.
השבת איננה רק "שמחת המפגש המשפחתי סביב השולחן", או "העונג הרוחני של ארוחה משותפת", או "ההנאה מאור הנרות, מן הצחוק סביב השולחן, מן היין והמאכלים המשובחים" - ואף לא רק הוויתור על הטלפון הסלולרי. אלה ביטויים נעימים, אך שטחיים, למהות השבת.
גם אין לראות בשבת עניין תועלתני בלבד. היא איננה "מנוחה" שנועדה "לטעון מצברים" לקראת שבוע העבודה הבא. השבת איננה במהותה "זמן פנאי".
מהותה של השבת היא לימוד האיזון הנכון שבין עשייה יוצרת לבין ריסון והתבוננות; בין הדחף של "המערב" הבלתי־נלאה לבנות, להצליח ולהתקדם - לבין הענווה וההתמסרות של "המזרח" לוויתור על האגו.
השבת מלמדת את האדם לשלב בין שני הקטבים הללו - בין יצירה לעומק נפשי, בין פעולה לריסון - וליצור מודל של יצירה אנושית המזדהה עם מעשה הבריאה האלוקי.
כדברי הרב ד"ר יצחק ליפשיץ: "בימות החול בורא האדם עולמות, כשם שהמערב עושה; ובשבת הוא עוצר ממלאכתו ומתבונן, כדרך המזרח. שתיהן נצרכות. בעיני היהדות, לא ההישג ולא ההתמזגות הפסיבית עם הטבע הם האידיאל, אלא היצירה הנולדת מן המפגש ביניהם. השבת מלמדת את מקצב היצירה האמיתית - האנושית והאלוקית כאחת."
ולפיכך, האיסור ההלכתי על עשיית "מלאכה" בשבת איננו רק מנגנון של "זמן מנוחה" או הגנה מפני הקפיטליזם התובעני. זהו שיעור באמונה. הוא מבטא את חלקו של האדם במעשה בראשית, ואת הצורך לרסן את הנרקיסיזם של האדם - תנאי הכרחי לבריאותו הנפשית של היחיד ושל החברה.
השבת היא גם ביטוי לדבקות באלוהים - ובהרחבה, גם במשפחה ובעם. כאשר האדם מחקה את מעשה הבריאה - "ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי תשבות" - הוא נדבק במסר האלוקי: היכולת ליצור, אך גם לדעת לעצור. זהו היסוד המאחד אותנו כעם וכציוויליזציה.
לכן, עם ישראל זקוק היום, יותר מאי־פעם, לשמירת שבת - ציבורית ופרטית. החברה הישראלית הפכה תוקפנית, יומרנית וחומרנית מדי, רודפת הישגים ואידאולוגיה עד כדי אלימות.
אנו זקוקים למנת ענווה ולמשמעת עצמית. עלינו לברוא לעצמנו חללים של שקט, המפסיקים את המאבקים ומאפשרים התבוננות משותפת בערכינו. אנו זקוקים לרגעים שבהם נוכל להתכנס, להקשיב, לחלום יחד.
אנו זקוקים למרחבים הנפשיים הרחבים ולרוגע המרפא שהשבת מעניקה. אנו זקוקים לכוח המאחד שטמון במתנתו הגדולה של האל - השבת.
הכותב הוא מנהל-שותף ועמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, בירושלים. הדעות המובעות כאן הן שלו בלבד. שלושים שנה של חיבוריו בתחומי הדיפלומטיה והביטחון מופיעים באתר davidmweinberg.com.