אקטואליה
גשמי ברכה גשמי תורה - בעיתם
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים אקטואליים
- פורסם בשני, 17 נובמבר 2025 14:36
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 139
גשמי ברכה גשמי תורה - בעיתם
הספר 'גשמי ברכה' מביא בשורת ברכה לעולם התורני - בהמשך הוצאת שיעוריו של הגאון הגדול רבי בן ציון פלמן בעל ה'שלמי תודה' זצ"ל, * בנו הגרי"מ פלמן שליט"א, החל בנגיעה בשיעוריו בחלק השייך לימי החורף והגשמים, והוא הוציא לאור ספר בין ארבע מאות עמודים הסוקר עיונית והלכתית את כל מה שרק שייך לדון ולחדש 'הלכה למעשה' בשאלות המגיעות לרבנים ויושבי על מדין בהלכות הגשמים והמסתעף. הספר עמוק ורחב, ובכתבה שלפנינו אנו שולפים שאלות פרקטיות בודדות, ומחידושיו של מרן הגראי"ל. טעימה להנאה - לתועלת המעיינים.
לבישת ניילון על הכובע בעת התפלה
בשולחן ערוך כתב בסימן צ"א, כי לא נכון להתפלל שמונה עשרה בחלוק בית או בחלוק שינה ופיזמה. והמשנה ברורה הוסיף כמה פרטי לבוש אחרים נוספים שלא ראוי להתפלל איתם כיון שיש גנאי לעמוד כך לפני אנשים חשובים וגם "אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין הענטשי"ך (= כפפות) כדרך עוברי דרכים, ובשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל מובא, דהיינו דוקא בכפפות עבודה או בכפפות שהיו לובשים לחשיבות, אבל מה שלובשים כדי להגן מפני הקור וניכר שזה לשם כך מותר.
ולפי זה, מציין הגאון ר' בן ציון פלמן, כי 'בגדי גשמים' שאין דרך לעמוד איתם לפני גדולים, כגון שקית שעל הכובע וכדומה, אין ללבוש אותן בזמן התפלה, וכן מעיל גשם העשוי מניילון. הכל לפי מנהג המקום, אם דרך אותו מקום לעמוד כך בפני הגדולים מותר, ואם לאו אסור.
ברקים ורעמים בעיצומה של התפילה
החיי אדם בהלכות פסוקי דזמרה כתב, מ"ברוך שאמר" עד "יוצר אור", אם שמע קול רעמים וברקים, מותר לברך אפילו באמצע מזמור, כיון שאם לא יברך תיכף, לא יוכל לברך עוד. ובמ"ב סימן ס"ו הביא מחלוקת המג"א והתבואות שור, אם שמע קול רעמים אחרי "יוצר אור" באמצע הפרק, שדעת המג"א דיפסיק ויברך משום דהוי מצוה עוברת, ולכן דינו כקדיש וקדושה וברכו ומודים, שמפסיק אף באמצע הפרק, ודעת התבואות שור ואליהו רבה ושארי אחרונים, דכיון שאינו דבר שבקדושה, והרי הוא בלא"ה עוסק בשבחו של מקום, אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. וכן משמע בחיי אדם שמ"יוצר אור" אם שומע קול רעמים וברקים, מותר לברך רק בין הפרקים, ולא באמצע הפרק.
ומה נקרא בין הפרקים? כתב השולחן ערוך - בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. ובמשנה ברורה כתב, כי בין הפרקים של ערבית, גם כן דינם כמו בשחרית.
ברקים ורעמים בעת ברכת המזון
באמצע ברכת המזון, אם רואה ושומע ברקים ורעמים האם יכול לברך?
השו"ע בסימן קפ"ג ס"ח כתב, לגבי לשאול בברכת המזון מפני היראה או מפני הכבוד "יש מי שאומר שדינה כתפלה" ופירש המשנה ברורה, שדינה כתפלה שלא שואלין ומשיבין כלל, וחמור מקריאת שמע, כי מצינו שהחמירו בברכת המזון שאין מברכים אלא במקום אחד כתפלה, לאפוקי קריאת שמע שיכול לאמרה במהלך, מפסוק ראשון ואילך, ויש אומרים - מ"על לבבך" ואילך.
ובספר "כף החיים" כתב בשם כמה פוסקים, כי ברכת המזון דינה כתפלה לאו דוקא לגבי שאילת שלום שהיא דבר של רשות, אלא לכל הדברים דינה כתפלה, ואין לענות אפילו קדיש וקדושה וברכו באמצע ברכת המזון, אלא ישתוק וישמע כמו באמצע תפלת שמונה עשרה, ואם שמע 'מודים' ירכין ראשו לאותו צד שהקהל משתחוים, ע"כ.
ולפי זה הוא הדין לענין ברכת ברקים ורעמים גם כן דינה כתפלה, ואסור לברך באמצע ברכת המזון. אולם החזו"א בספרו הסתפק, דאפשר דלא החמירו בברכת המזון שדינה יהיה כתפלה, אלא לענין לשאול שלום ולהשיב, אבל לענין קדושה וברכו באמצע הפרק ואמן בין הפרקים, לא חמירא ברכת המזון מקריאת שמע, כמו שכתב הרא"ש בפ"ב דברכות - דיותר יש להתיר ברכו וקדושה משאילת שלום.
ולענין מעשה היה מורה מרן החזו"א זצ"ל, שברכת המזון דינה כתפלה רק לענין שאילת שלום, אבל לענין קדיש וקדושה וברכו דינה כברכות קריאת שמע, וכן כתב בספר "שונה הלכות" סי' קפ"ג סי"ז בשם החזו"א. ואם כן לפי זה, בבין הפרקים ודאי שמפסיקין בברכת המזון לברכת ברקים ורעמים, כמו בקריאת שמע, ובאמצע הפרק תלוי הדבר ועומד בפלוגתת המגן אברהם והתבואות שור המובאת לעיל לענין אמצע פרקי קריאת שמע וברכותיה, האם מפסיקים לברכת ברקים ורעמים או לא.
נמצא, שלברך על ברקים ורעמים באמצע ברכת המזון, לדעת ה"כף החיים" אסור בכל ענין, אפילו בין הפרקים, ולדעת החזון איש דינו כק"ש - ובין הפרקים מותר. ובאמצע הפרק לדעת המג"א מותר ולדעת הרבה אחרונים אסור.
ברקים ורעמים באמצע ברכת אשר יצר
לענין לברך ברכת ברקים ורעמים באמצע ברכת "אשר יצר".
החיי אדם בהל' ברכות ותפלות (כלל ה' סעיף י"ג) כתב "ואם דיבר באמצע ברכה, אם היא ברכה קצרה כברכת הפירות וברכת המצוות, צריך לחזור ולברך לכולי עלמא אפילו היה לצורך הסעודה, ונראה לי דאפילו לענות קדיש וקדושה אסור לכתחילה, וכל שכן דאסור לענות אמן על שאר הברכות, ובדיעבד שענה אמן או קדיש וקדושה צ"ע אי יחזור ויברך. אבל בברכה ארוכה כמו ברכת ק"ש ו"אשר יצר" וכיוצא בו, מותר לכתחילה לענות קדיש וקדושה ואמן דהקל הקדוש ושומע תפלה". ומבואר כי ברכת "אשר יצר" דינה כברכות קריאת שמע, ומשמע כי דינה כאמצע הפרק, שהרי כתב שמותר לענות בה קדיש וקדושה ושאר דברים המותרים באמצע הפרק, משמע כי שאר אמנים וכיוצא בהם שמותרים רק בבין הפרקים, לא.
ואם כן לפי זה, גם כאן תלוי הדבר בפלוגתת המגן אברהם והתבואות שור ב'ברכות קריאת שמע' האם מותר לענות ברכת ברקים ורעמים באמצע הפרק, שלדעת תבואות שור ואליהו רבה ושארי אחרונים אסור.
להפסיק מתלמוד תורה כדי לברך על ברקים ורעמים
לענין מי שעוסק בתלמוד תורה וראה ברק או ששמע רעם, האם צריך להפסיק כדי לברך, הדבר ברור שצריך להפסיק בשביל קיום מצוה, אף אם יגרום זה לביטול תורה.
ושמעתי מבנו של הגר"ש גריינמן זצ"ל, שפעם אחת אביו היה אומר שיעור ברבים, ושמע רעם כשהיה באמצע הסברת טעם הגמ', וחשש שאם יפסיק ויברך יהא ביטול תורה ויאבד מה שאמר עד עתה, ואח"כ שאל את החזו"א זצ"ל, ואמר לו כי היה צריך להפסיק כדי לברך.
ומובא שפעם אחת למד רבינו הגר"א עם תלמידיו, וראה שהתלמידים מברכים באמצע הלימוד, ושאל לפשר הברכה על מה מברכין, ואמרו לו ששמעו רעם. אמר להם רבינו הגר"א זצ"ל, הן ודאי שאם שומעים רעם צריך לברך, אבל איך שמעתם את הרעם באמצע הלימוד?!
האם יש לעמוד בברכת ברקים ורעמים?
האם צריך לעמוד בשעת הברכה על הברקים והרעמים, או שאפשר לברך גם בישיבה?
הנה הפמ"ג בסימן תל"ב הסתפק, האם ברכת השבח והודאה צריך שתהא בעמידה כברכת המצות, או דינה כברכת הנהנין שהיא בישיבה, ובפתיחתו לאורח חיים בסוף הלכות ברכות כתב, כי ברכת השבח רשאי בישיבה, לבד ברכת קידוש הלבנה דמעומד, והוכיח מהגמרא סנהדרין דף מ"ב א' "תנא דבי רבי ישמעאל, אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש דיים, אמר אביי הלכך (הואיל ומקבל פני שכינה הוא) נימרינהו מעומד (מפני כבוד השכינה שהוא מקבל), וכן כתב הרמב"ם "וצריך לברך ברכה זו מעומד, שכל המברך על החודש בזמנו כאילו הקביל פני שכינה" והרי ברכת הלבנה ברכת השבח היא, ומשמע, שדוקא בברכה זו משום חשיבות הברכה צריך לאמרה מעומד, אבל בשאר ברכות השבח אין צריך לאומרם מעומד.
אבל מרן החזו"א הסתפק בדברי אביי "הלכך צריך לאמרו מעומד" האם הכונה למעט ישיבה שלא יברך בישיבה, או הכונה למעט הליכה, שלא יברכנו כשהוא מהלך, כי אין זה כבוד השכינה, כמו שמצינו בדברכות דף י"ג לגבי קריאת שמע, שצריך לאומרה לכתחילה בעמידה עד "על לבבך", ומפרש בירושלמי שם - לא שאם היה יושב עומד, אלא שאם היה מהלך עומד, שלא יאמרנו בהליכה, אם כן הכא נמי יש לומר, דאשמועינן אביי שמשום כבוד השכינה צריך לאמרו בעמידה ולא בהליכה, כי כאשר עומד במקומו יש בכך יותר דרך כבוד.
ולפי זה, אין מכאן ראיה לכל ברכות השבח שאין צריך עמידה, "דהכא אשמועינן דאמרו בעמידה ולא בהליכה, אבל בישיבה בלאו הכי אי אפשר, משום דהוי ברכת השבח".
עוד יש לדחות, דבאמת יש להסתפק האם ברכת הלבנה נחשבת 'ברכת השבח', כי אפשר שהיא כברכת הנהנין ולא כברכת השבח. כי הנה המ"ב בסימן תכ"ו כתב, כי סומא חייב בברכת קידוש הלבנה משני טעמים "חדא כי ברכה זו נתקנה על חידוש העולם, פירוש והוי ברכת השבח, ועוד דגם הוא נהנה על ידי שאחרים רואין ומוליכין אותו על הדרך, ודומה ל"יוצר המאורות".
ובפשוטו מה שכתב "ועוד דהוא נהנה על ידי שאחרים רואין ומוליכין אותו", כוונתו דאף אם נימא דהוי כברכת הנהנין - על ההנאה שיש מהלבנה ולא ברכת השבח על חידוש העולם, אפילו הכי צריך לברך כיון שגם הוא נהנה בזה, ומשמע שמסופק לו למשנה ברורה בגדר הברכה.
ומעתה, אם נומר שברכת הלבנה היא 'ברכת הנהנין' הסתלקה ראיית הפמ"ג, שהרי ברכת הנהנין בישיבה, וכך יהיה בדין שיקדש את הלבנה ויברך בישיבה כשאר ברכת הנהנין, אלא באו להשמיע לנו שמשום חשיבות הברכה שהיא כקבלת פני השכינה צריך לאומרה בעמידה, אבל ברכת השבח לעולם אפשר לומר שצריך לומר בעמידה. (הגאון המחבר מאריך עוד להוכיח לעיין ולפלפל).
והרב היעב"ץ זצ"ל בסידור "בית יעקב" בברכת על נטילת ידים כתב, דכל ברכת השבח צריך לאמרו בעמידה, ולדעתו אף בברקים ורעמים הדין כן.
האם צריך לראות ממש את הבזק הברק?
יש לעיין, האם צריך לראות את עצמות הברק, או סגי בראיית אור הברק
כי בברק יש שני חלקים, א' עצם הברק, שלפעמים כשמסתכלים ברקיע רואים את הברק עצמו דהיינו את גוף האש (והוא נראה כעין זיגזג בין העננים), ב' האור שרואים בכל מקום והוא אור חזק שהאיר לפתע וזהו נקרא אור הסובב או אור היוצא, אבל אין זה הברק עצמו.
ונהגו לברך בראיית אור הברק. (ופעם שאלתי על כך את מרן הקה"י זצ"ל, ולא ענה).
לענין ברכת החמה מצינו פלוגתא אם מה שאמרו חז"ל הרואה חמה בתקופתה מברך, אם הכונה לגוף השמש או לאור השמש המאירה ביום ונהנה ממנה, ונפק"מ ביום שגוף השמש מוסתרת בעננים אם מברך, דדעת הפנים מאירות שמברך, ודעת החתם סופר (או"ח סי' נ"ו) שאינו מברך, ויש שרצו לתלות נידוננו לפלוגתא הנ"ל.
אך בשו"ת ציץ אליעזר כתב שלענין ברק גם החתם סופר מודה שמברך, ודוקא בברכת החמה הוזכר בגמ' ובפוסקים לשון 'הרואה', אבל גבי ברק לא מצינו לשון 'הרואה', ועל כרחך שאין צריך שיראה גוף הברק בשמים, וכי גם המסתכל ורואהו בשמים, לא נקרא שרואה באמת ממש את הברק אלא את קרני אורו בלבד, שהרי בערוך (ערך 'ברק') כתב שהברק הוא אש מלמעלה שיוצא ומבהיק את העולם, וא"כ בשום פעם אי אפשר לראות למעשה את גוף הברק, שגם ההבזק עצמו שנראה ברקיע כמין קו ארוך בין העננים אינו אלא אור של הברק. ועוד יש לחלק דחמה היא גוף בפני עצמו כשאר כוכבים אלא שנוסף לה כח באורה, ואם כן יש לומר שראיית החמה היינו לראיית עצמותה, אך הבזק הברק אינו אלא ניצוץ שמהותו הפקת אור, ואם כן כל שרואה את אורו נחשב שרואה את הברק עצמו. וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה שמברכים על ראית אור הברק, והיינט טעמא לפי שגם על ידי ראיית אור הברק יש התרגשות לאדם ורואה בכך מעין מעשה בראשית לכך שפיר יש לברך בראיית האור לבד.
לספר שיש קשת
המשנה ברורה כתב בשם ה"חיי אדם", שלא כדאי להגיד לחבירו שיש קשת, מטעם מוציא דבה. ובחיי אדם כתב ש"מצא דבר זה בספר אחד ששמו נעלם ממנו.
ומשמע, שאסור לומר, אפילו כדי שיוכל חברו לברך.
ובפסחים דף ג' ב' מבואר, כי 'מוציא דבה' הוא רק כשאומר בפה ולא ברמיזה, וכן כתב החוות יאיר. ולפי זה כן הוא לגבי קשת, דוקא לומר בפה שיש קשת לא כדאי, אבל לומר ברמז, שהוא צריך לברך וכיוצא בזה, מותר (הגאון המחבר, מאריך בדין זה, וגם בנידון האם מותר להסתכל על הקשת או לא, וכמה מותר להביט ובחילוק בין ראייה להסתכלות).
בספר "אליהו רבה" הביא בשם "ספר חסידים" שכתב "אחד היה בבית הכנסת, לאחר שכבר אמר קדוש כו' ברוך כבוד כו' ימלוך כו' עד סוף ברכת "הקל הקדוש", אמרו לו, הקשת נראה בענן, יצא מבית הכנסת ובירך על הקשת, אמרו לו העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואתה עסוק במצות לענות אמן אחר כל ברכה שאומר שליח ציבור, אמר להם זאת הברכה עדיפא, מפני שעוברת", עכ"ל. ובמפרש שם כתב, אף שעניית אמן אחר הברכות אם ילך מבית הכנסת הוי גם כן מצוה עוברת, מ"מ תפלה מתפללים בכל יום, ויכול לענות אמן למחר, אבל ראיית הקשת לא שכיח כולי האי, ע"כ.
והנה ממה שכתב דאמרו לו הקשת נראה בענן, אין ראיה שמותר לכתחילה לומר כן לחבירו, ודלא כהחיי אדם הנ"ל, כי אפשר שכך היה המעשה, ובאמת אין כדאי לאמרו לחברו.
חידוש דינים ממרן הגראי"ל שטינמן
בברכת הקשת
א. "מי שראה קשת אך שכח ולא בירך על ראייתה, ולאחר מכן ראה שוב את אותה קשת, הסתפק מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל האם יברך עליו שוב".
הגרב"צ פלמן זצ"ל ביאר את צדדי הספק, כי הנה מצינו לענין ברקים ורעמים, שכל שלא בירך תחילה מברך שוב כשרואה ברק אחר נוסף ושומע את הרעם, ואולם בשאר ברכות הראיה, כגון רואה את הים והרואה מקום שנעשה בו נס וכדומה, כל שראה את המקום ולא בירך, הפסיד ואינו יכול לברך שוב עד שיעברו ל' יום שלא יראהו. (עיין בסי' רי"ח וסי' רכ"ד).
ונאמרו בזה שני חילוקים, בפשוטו החילוק הוא שברקים ורעמים כל ברק ורעם, הוא דבר חדש לעצמו, ולכן כל ברק ורעם מחייב ברכה לכשעצמו, אלא שהברכה שבירך תחילה עולה לו על כל מה שיראה וישמע כל שאין היסח הדעת מהברכה הקודמת, מה שאין כן בברכת הראיה על הים וכדו', הרי הוא מברך על אותו דבר, ולפיכך כל שאין כאן התחדשות של ראייה חדשה אינו מתחייב לברך עליו שוב. ולפי זה גם לענין קשת, כל שרואה את אותו קשת שוב אינו יכול לברך עליו.
אבל אפשר לחלק בין ברכת ראיית הים לברכת ראיית הקשת, שברכת הים היא ברכה על התפעלות הנפש מגבורת השי"ת בדבר הקיים, ולכן ההתחדשות וההתפעלות היא רק לאחר ל' יום מהראיה הקודמת, לא כן ברקים ורעמים, הברכה היא על מה שרואה ושומע כעת דבר חדש שהיה בבריאת העולם במעשה בראשית ומשבח על כך, ואין הברכה על התפעלות הנפש מדבר הקיים, וכן ברכת הקשת היא על מה שרואה עתה אות ברית שניתנה לעולם בימי נוח, ולכן כל שלא בירך בראייה ראשונה יכול לברך אף על אותו קשת.
בברכת ברקים ורעמים
ב. קיימא לן (סי' רכ"ז ס"א) שאם אמר על הברקים או על רעמים - עושה מעשה בראשית - או אמר שכוחו וגבורתו מלא עולם, יצא, והמנהג: לברך על הברק 'מעשה בראשית' ועל הרעם 'שכוחו וגבורתו', ואם ראה ברק ושמע רעם כאחת מברך על שניהם ברכה אחת.
מעשה באחד שלא ידע שיוצאים בברכה אחת על שניהם, ובירך ברכת עושה מעשה בראשית והתכווין לפטור רק את הברק, חידש הגראי"ל שטיינמן שיצא נמי אף על הרעם, וגם לדעת האחרונים שבברכת הנהנין בכהאי גוונא לא יצא (עיין ברעק"א בהגהותיו לאו"ח סי' ר"ו), היינו משום שברכת הנהנין, הברכה באה להתיר את האכילה ולפטור כל מה שהוא אוכל, ולכך כאשר התכווין לפטור רק מין אחד, אינו נפטר במין האחר, אבל ברכת ברקים ורעמים היא ברכת השבח, ובברכה זו אין הברכה באה לפטור, אלא לתת שבח לבורא על נפלאותיו, וכיון שבמציאות נתן שבח הרי נפטרו שניהם.
וכשהיה ברק, והתכווין לפטור גם את הרעם שיבוא אחריו, חידש הברכי יוסף (והעתיקו המ"ב) שנפטר גם הרעם, אחרי שטבע הבריאה כן הוא - שאחרי ברק בא הרעם. אך כאשר לא התכווין בהדיא לפטור אך הרעם שבא בתוך כדי דיבור, חידש הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שיצא ידי חובה, וראייתו מהגמרא בנדרים דף פ"ז ע"א דכל שלא עבר כדי דיבור חשיב כאילו בירך באותו שעה, ולכך לגבי 'קריעה על המת' אם קרע על אביו ובתוך כדי דיבור מת אביו יצא ידי חובת קריעה, וכך גם בענייננו נחשב כאילו בירך בעת שמיעת הרעם. וחידוש הברכי יוסף הוא שאם התכווין לפטור את הרעם אפילו שהוא בא לאחר כדי דיבור מראית הברק גם כן יצא ידי חובה.
בירך על הרעם, והתברר שזה היה רעש של הפצצות, אך בתוך כדי דיבור היה רעם, לדעת הגראי"ל שטינמן גם כן יצא ידי חובתו, ודומה הדבר למי שמת לו אביו בתוך כדי דיבור מקריעתו. וכתב הגרב"צ כי מצא חידוש זה בשו"ת אמרי בינה...
עשיית בובה משלג - דעת מרן הגרנ"ק
לצייר צורת אדם אסור מהתורה, וכמבואר בעבודה זרה דף מ"ג. וחלקו רבותינו האם האיסור דוקא בצורה בולטת, או גם בצורה שוקעת והשולחן ערוף פסק את פסוקו ביו"ד סימן קמ"א.
עוד נחלקו הראשונים באיסור צורת אדם, האם הוא דוקא בצורה שלמה בכל איבריה אבל צורת ראש לחוד או גוף בלא ראש, אין בה שום איסור, או שבפרצוף אדם לחוד גם כן אסור, והמחבר פסק שצריך כל צורת האדם אבל צורת ראש או גוף בלא ראש אין בה שום איסור לא במוצאו ולא בעושה, והש"ך והט"ז הביאו מהסמ"ג שפסק שאפילו בפרצוף אדם לבד אסור, והש"ך כתב עוד והמחמיר בכל זה תבוא עליו ברכה. בשו"ת שאילת יעב"ץ (והביאו הפ"ת) כתב שמה שהתיר הרא"ש בלא גוף היינו דווקא ראש בצורה גולמית בלא פרצוף, אבל פרצוף אסור אף בצורת פנים לבד, והיינו דאם אין פרצוף אין שם צורת אדם עליה אלא בשלמותה באבריה.
ולפי זה אמר מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל, שאסור לעשות צורת אדם משלג, אם זו צורה שלימה של הראש ידים ורגלים וכל הגוף, גם אם אין בה איברי פרצוף הפנים, ואם אין בה את כל הגוף, אם יש בה את כל איברי פרצוף הפנים אסור, ואם פוגמם מותר.
אלא שיש לדון להקל מחמת שזה "דבר שאינו מתקיים" אך הגר"ן טען שלא מצינו היתר דאינו מתקיים אלא בשבת ולא בשאר איסורין!