אקטואליה

פ. נ. מדינת היהודים: מאמר בן 16 שנים

 מאמר זה הוא בן 16 שנים, פורסם במקור באתר מחלקה ראשונה ולמרבה הצער הפך אקטואלי שוב.

בית המשפט העליון החליט להכיר ב"גיורי קפיצה", והציבור ה"נאור" של מדינת ישראל צהל ושמח. הינה, סוף סוף הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אל הפלורליזם, אל ההכרה בכל הזרמים של היהדות.

כמה טוב. כמה נחמד. הינה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

כעת, כל מי שיהיה מעוניין בכך, יוכל ללמוד את לימודי היהדות כאן בארץ, ואחר-כך לנסוע לחו"ל ולקבל "תעודת גיור" מרב של קהילה כלשהי, אורתודוקסית, קונסרבטיבית, או רפורמית והינה, הוא יהודי. כמה חביב. כמה נחמד. כמה פלורליסטי.

הציבור הנאור של מדינת ישראל צהל ושמח, והציבור הנאור של הודו, סין, מקסיקו, תאילנד, ויתר ארצות העולם השלישי, גם הוא צהל ושמח. הינה, סוף סוף נפתח בפניהם הפתח להגיע אל המערב.

בואו, בואו בהמוניכם, סינים יקרים, מקסיקנים יקרים, תאילנדים יקרים. לא. אתם לא חייבים לקבל על עצמכם עול תורה ומצוות. כל מה שצריך לעשות זה לעבור איזה קורס מזורז של שנה-שנתיים, ואחר-כך לחזור לארץ מוצאיכם, למצוא איזה רבאי שאוהב כסף, להחתים אותו על תעודה והופ. הינה. גם אתם יהודים. אולי תצטרכו לעבור גם טקס של "ברית מילה", שהוא קצת כואב, אבל במאמץ לא גדול, אולי תוכלו למצוא גם רבאי שיסכים לגייר אתכם גם בלי הטקס הזה. בסך הכל הרי ממילא אין בכוונתכם לשמור על כללי היהדות, אז מה כל-כך קריטי דווקא בברית המילה. הכל שאלה של תקציבים, אתם יודעים.

אז נכון שתצטרכו להשקיע קצת כסף כדי לקבל את "תעודת הגיור". אולי תצטרכו גם לתרום קצת כסף לקהילה המקומית, אבל מיד אחר-כך תקבלו לידכם את מפתח הזהב. מיד אחר-כך תקבלו אזרחות של כבוד במדינת ישראל. תקבלו סל קליטה עשיר. תקבלו פטור ממסים ופטור ממכסים ודיור במרכז קליטה ושהות באולפן והכל, בלי שום מחויבויות. העיקר שיש לכם תעודה.

אז מה אם אבותינו סבלו אלפיים שנה בגלל יהדותם, בזמן שאבותיכם ישבו להם ועיבדו את מטעי הפאלחה שלהם בסין, מקסיקו ותאילנד. אז מה אם אבותינו שמרו את החוקים של אלוקים, בעוד אבותיכם השתחוו לעץ ולאבן. אז מה אם אנחנו עברנו גירושים, מסעות צלב, גיטאות, אינקווזיציות, שואה - ואתם לא עברתם כלום. בואו, הצטרפו. יש מקום לכולם.

אז מה המשמעות של היהדות בעיניכם? לאום? לא. יהדות אינה לאום. עובדה שכל אדם, מכל לאום שהוא, יכול להצטרף אליה. דת? לא. הרי אתם לא שומרים על כלום. יש לכם תעודה של יהודי - ואפילו ברית מילה אולי לא עשיתם. יש לכם תעודה של יהודי - האם אתם שומרים על עשרת הדברות? האם אתם שומרים את השבת? האם אתם שומעים לקול הציוויים שה' ציווה את העם היהודי? לא. אז במה באה לידי ביטוי עובדת הצטרפותכם לעם היהודי???? בכך שלמדתם קורס של שנתיים??? בכך שתרמתם קצת כסף לקהילה אנונימית אי-שם באמריקה??? במה אתם יהודים???

אנחנו עברנו מסע של אלפיים שנה - ואתם???

הציבור הנאור במדינת ישראל שש ושמח. הציבור הנאור בארצות העולם השלישי שש ושמח, ובשמים - המולה. כל מנהיגי הציונות לדורותיהם באים שם ומתקבצים סביב מושבו של תיאודור הרצל, ובאים אליו בטרוניות: הבטחתם מדינת יהודים, הבטחתם שלום בבית, הבטחתם אביב ופריחות - ואומנם, קמה לה מדינת היהודים, גדלה ופרחה, צמחה ולבלבה - אבל עכשיו באים בנינו, וקוטעים אותה מבפנים.

אנחנו באנו, נטענו, יבשנו ביצות, נטענו כרמים ופרדסים - והכל לשווא. אנחנו חיפשנו מקום שיהיה מקלט לעם היהודי - ועכשיו, גם המקלט מפסיק להיות יהודי.

הינה באים בנינו, ומייבאים הינה גויים בהמוניהם. גויים עם תעודות. הינה באים להם גויים מכל רחבי העולם. אנשים נחמדים מהודו, סין, מקסיקו ותאילנד. הם לומדים קורס של שנתיים. הם נוסעים לחו"ל לקבל תעודת גיור - והינה, הם כאן. הם ובניהם ואבותיהם וכל אשר להם. ואולי נשנה את חוק השבות שיאפשר עליה גם של מישהו שהוא שכן של מישהו שהתגייר? למה לא, יש מקום לכולם!!!

ועוד כמה שנים, ר"ל, יבואו ילדיהם של העולים ויבנו להם את בתי התפילה שלהם. יקימו מסגדים וכנסיות ובתים לאליליהם. יקימו פסלים של ישו ומריה ופסלים של בודהא ופסלים של כל מי שהם רגילים לסגוד לו. ויום אחד לאחר-מכן, יקומו אנשי המזרח הרחוק והקרוב ויחליטו ביחד שלא נוח לנו במחיצתנו, שאנחנו יהודים מדי וגם מסריחים מדי. ואז יספרו צאצאי הקואזאקים והנאצים לצאצאי הסינים והתאילנדים על סודות הפוגרומים ומסעות הצלב וההשמדה - והינה, הגיע הזמן שנחזור להיות יהודי נודד, ונלך לחפש לנו מקלט חדש. כי את המקלט הנוכחי החרבנו במו ידינו.

אבל מצד שני, למה לדאוג כל-כך הרבה? הרי אם נגיע למצב שבו כבר לא יובטח רוב יהודי כאן, במדינת ישראל, נוכל למצוא פתרונות משפטיים פשוטים ומיידיים, כדי להציל את המצב:

פתרון אפשרי אחד יהיה לפנות את דרום תל אביב מתושביו היהודיים, ולהקים בה את "מדינת המזרח הרחוק", וכך לשמור על רוב יהודי במדינת ישראל. ואז יתקיימו להם זו בצד זו מדינה פלשתינית ומדינת מזרח רחוק ומדינת מזרח אירופה שילכו ויתרחבו, לצד מדינה יהודית שתלך ותצטמצם, עד שתעלם מעצמה.

ופתרון אלטרנטיבי שני הוא פשוט להחליט שכל מי שגר פה, במדינה, הוא אוטומטית יהודי. למה לא בעצם? אולי גם הפלשתינים הם בעצם יהודים? בואו, נעביר אותם קורס של שנתיים, ניתן להם תעודה, והינה - כולם יהודים.

אז מה אם הם מתאבדים. גם אנחנו.

באים מייסדי המדינה החלוצים. באים אנשי העליות שבאו הינה ונטעו פה כרמים ונטעו פה פרדסים והקימו גשרים ועמלו על מה שאנחנו קיבלנו מן המוכן. באים מייסדי המדינה ושואלים: האם לשם כך באנו הנה? הרי באנו הינה כדי לממש את התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצנו - והינה, במו ידיהם באים בנינו וכורתים את העצים שאנחנו נטענו. באים בנינו ומנפצים את התקווה.

ומה יהיה עכשיו. מה יהיה, הם שואלים. הבטחתם מדינת יהודים!!!

הם שואלים ותיאודור הרצל ע"ה מביט בהם במבוכה ואינו עונה דבר. את זה אפילו הרצל לא חזה. מה יהיה? מה יהיה, אנחנו שואלים. מה יהיה עכשיו?

בשבוע שעבר תם חזון מדינת היהודים. מדינת ישראל הפכה סופית להיות מדינה של כל אזרחיה. כל מי שרוצה יכול לבוא, ללמוד קורס, לקבל חותמת והופ, הינה הוא זכאי לקבל סל קליטה על חשבון משלמי המיסים. בשבוע שעבר חרבה מדינת היהודים. והשאלה הגדולה היא מה יבנה על חורבותיה.

האם יצליח אהרון ברק לממש את חזונו, שהוא גם חלום הבלהות של הסאטמרים? האם יצליח בית המשפט העליון להפוך את המדינה הזו למדינה של גויים מכל האומות, לפס יצור חדש של שואה שקטה ואולי גם שואה רועשת? האם אנחנו, צאצאי היהודים, נצטרך שוב לקחת את מקל הנדודים, ולצאת לחפש מקלט חדש להסתתר בו מפני הפרעות והפוגרומים שממתינים לנו בפתח?

ואולי אנחנו נתעורר סוף סוף, ואז ה' ירחם עלינו, ודווקא על חורבותיה של מדינת היהודים תקום סוף סוף המדינה היהודית האמיתית, מדינה שתהיה מבוססת על ערכי התנ"ך, והחוקה שלה תהיה עשרת הדיברות? אולי דווקא על חורבותיו של חזונו של הרצל ימומש סוף סוף חזון הנביאים?

ימים יגידו מה יהיה, אבל בינתיים, מן הראוי לצקת מצבת שיש גדולה על פתחו של בית המשפט העליון בירושלים, ולכתוב עליה באותיות של קידוש לבנה:

פ"נ מדינת היהודים. בת 57 היתה במותה. ת.נ.צ.ב.ה.

יש גם רגעים כאלה

סיוון רהב מאיר מביאה את דבריה של תמר וייזר מתל אביב:

"בשבת הגיעו שוטרים לבית הכנסת שלנו. כמו בכל השבתות האחרונות, התפללנו ברחבה שמחוץ לבית הכנסת, מתגעגעים לטעמה של שבת לפני שהעולם השתגע. האמת היא שהתלבטתי אם לבוא לתפילה, ואז חשבתי שזו 'שבת בראשית' וראוי שאשמע את הפסוקים היפים האלה על בריאת העולם. התלבשתי, ארגנתי את הילדים ובאתי לעזרת הנשים המאולתרת.
 
 
אבל אז, רגע לפני שכל המשפחה ונער הבר מצווה הלכו, רגע לפני שהשוטרים עלו חזרה לניידת, קם הרב חיים איידלס, חסיד גור, ואמר לשוטרים: רבותיי, בבקשה תישארו איתנו עוד שתי דקות. אנחנו מבקשים להודות לכם מכל הלב שאתם שומרים עלינו, שאכפת לכם מאיתנו. תודה רבה! הוא החל למחוא כפיים, כל הקהל הצטרף אליו, והוא המשיך: בכל שבת אנחנו מברכים את חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, והשבת אנחנו מבקשים לברך אתכם במיוחד.
 
תדמיינו שוטר ושוטרת, לצד מתפללים מכל המגזרים ורב אחד בספודיק, הכובע החסידי הגבוה, בעת התפילה: מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלוקינוּ מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם...
 
עוד רגע למוזיאון הקורונה".

סיפורה של השכנה

מספרת גולשת בשם שירה:
 
 
יש לי שכנה מרוסיה
שכל פעם מספרת מחדש
איך ברוסיה התיחסו אליהם מתוך שנאה עמוקה
וצעקו עליהם "ז'ידים",
זרקו עליהם חפצים
וקללו אותם.
 
כשהגיעו לארץ היו מאושרים
שסוף סוף לא יראו את הגויים השונאים שלהם
וסוף סוף יגיעו למנוחה והנחלה
לארץ היהודים.
 
ומה קרה בסוף?
היא מזועזעת לפגוש את אותם שונאים בארץ.
הם עוברים לידם
ולפעמים אפילו מעיזים לסנן לעברם
כמו ברוסיה.
 
היא אומרת
שבמקום להיות רגועים
הם ממשיכים את הפחד מרוסיה
וזועמת על אותם אלה
שהביאו אותם לארץ כדוגמת ליברמן
רק כדי להביא עוד קולות.

עבודה זרה בשריד בית מקדשנו: עכשיו תורנו לעצור את ההתרסה

 

 

ביום ראשון הקרוב, א' טבת, בשעה 7:00, בבוקר שוב מתכננת חבורת הרפורמים הזו להגיע לחלל חלילה את הכותל. ואנחנו היהודים, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, נדרשים שוב לצאת למלחמת מצווה. לא מלחמה ברובים ולא מלחמה במקלות. מלחמה בנוכחות. נבוא בראש חודש ונראה לאבא שבשמים שאנחנו בניו ושאנחנו איתו ושלא נוותר על שריד בית מקדשנו ושלא נוותר על הקדושה ושלא נוותר על התקווה. נבוא לכותל ונתפלל לגאולה. נבוא לכותל ונמלא אותו עוד ועוד, ונתפלל עוד ועוד, יותר ויותר, עד שהטומאה הזו תחלוף בעזרת ה' בקרוב. 

ישראל שנת 200 לפני הספירה. גל של "קידמה" שוטף את ישראל. רעיונות תרבותיים נאורים ומוארים ממלאים את פני הארץ. כיתות כיתות של מתיוונים אצילים, יפים, גלויי ראש, שמקדמים ערכים חשובים כמו ספורט, מדע, אומנות, ותרבות, באים לקבוע פה עובדות בשטח. בהתחלה בדרך של הקמת איצטדיונים ובתי תענוגות, ובהמשך בדרך של חקיקה.

והכהנים, אלו שקיבלו מסורת של קדושה מדור לדור, מתפוצצים מזעזוע. החוק בידיים של המתייוונים האלו. כל דבר שהם עושים, המחוקק תומך בהם. בתי המשפט ההליניסטיים מעוותים את החוקה כדי לתמוך במעשיהם. כשהם הגיעו הם היו נחמדים ומנומסים, אך אט אט התנהגותם הופכת להיות פחות נחמדה ויותר מפלצתית וכפייתית.

אסור לשמור על חוקי הצניעות: זה הדרת נשים לא לאפשר לכלה צעירה להגיע קודם אל ביתו של ההגמון, כדי לעודד התבוללות מואצת על פי כללי הדת החדשה. הרי זה פופולארי, מתקדם, נאור, מה זה לשמור על דת מסוגרת שאינה מאפשרת לחבריה להינשא לדתות אחרות? זה חשוך, פרימיטיבי, מיושן! בשביל מה?

אסור לשמור את השבת: זו הדרת יום בשבוע שיכול להיות פרודוקטיבי יותר. בואו נפתח בתי עינוגים בשבת ונישא משאות בשבת ובהמשך גם נעניש את מי שמסרב לעבוד בשבת. נכון שהם יהודים אבל מי הרשה להם להתנהג אחרת מאשר המרחב ההליניסטי המתקדם והמשכיל?

אסור למול את הילדים: הרי הם קטינים. זו פגיעה בזכויות הגיל הרך.

ואם היהודים יעזו להתמרד, נגיד להם שהם מיושנים, ונפרסם מאמרים מלומדים, וניתן פרסים לפורעים הנאורים, ונאדיר את שמותיהם, ונסגור כל תיק חקירה נגדם, ונשתוק לנוכח כל התפרעויותיהם, וככה נמחוק חלילה את הקיום היהודי העתיק והמפואר, וישראל תהפוך להיות אחת מארצותיו של אנטיוכוס הרביעי, מלך הממלכה הסלאוקית המפוארת.  והיהודים? אל תדאגו, הם יתכופפו, ומי שלא יסכים להתכופף, עוד נכופף אותו, בשוט או בגזר.

אבל אנחנו היהודים יש לנו תרבות מפוארת משלנו. אבל אנחנו היהודים יש לנו מסורת אבות של אלפי שנים. בנים אנחנו לאברהם אבינו, שהושלך לכבשן האש כדי לא להשתחוות לפסל – ואיך נשתחווה לדיוקנו של אנטיוכוס? תלמידיו של משה רבינו אנחנו, ובהר סיני נתן לנו ה' את התורה, ואיך נתכחש למצוותיה? והתורה שלנו היא נצחית – איך נוותר עליה תמורת נזיד עדשים של תרבות יוונית קלוקלת?

התחלק עם ישראל לשניים: ישראל הראשונה, האנשים ה"משכילים" ו"הנאורים" ו"המתורבתים", שהחליטו "להתאים את הדת" לתרבות ההליניסטית השלטת, ואחר כך התבוללו עם האומות שמסביבם, והפכו ליוונים ואחר כך לרומאים ואחר כך לנוצרים אנטישמיים, וישראל השניה, אנחנו, היהודים ששמרו אמונים למורשת אבות, ונאלצו לברוח למערות, לגטאות, לשכונות סגורות, כדי שיוכלו לנהל את כללי דתם בלי להיתפס. מדי פעם הם שיחקו בסביבונים, כדי להעמיד פנים של משתתפים בתרבות השלטת, כדי שלא יתפסו אותם על מעשים שאסור לעשות לפי החוקה היוונית. אתם היהודים לא עובדים, לא לומדים, לא יודעים כלום, ולכן צריך להוציא אתכם מהחוק, ואם נתפוס אתכם נשליך אתכם לכלא, או פשוט נוציא אתכם להורג עם כלי הנשק המתקדמים שלנו, פאר התרבות היוונית המתקדמת והשולטת  בעולם כולו.

ואז קמה משפחת כוהנים אחת קטנה, משפחתו של מתיתיהו וחמשת בניו, והחליטה לשים לזה סוף. איש אחד זקן עם חמש בנים, שחזה בחילול בית המקדש, שחזה בהחדרה הבריונית של התרבות ההליניסטית בתוכו, ויצא למרד. מי לה' אלי. ופרצה המלחמה. וניצחנו. וה' ברחמיו הרבים עמד לנו בעת צרתנו, רב את דיננו, דן את דיננו, ונתן טמאים ביד טהורים, רבים ביד מעטים, זדים ביד עוסקי תורתיך. וילדי ישראל שוב נימולו, והתורה שוב נלמדה בראש חוצות, ושבת קודש שוב נשמרה ושמלתה חזרה להיות צחה ומוארת, והקדושה שוב חזרה לבית המקדש, ופח השמן האחד, הטהור, ששרד את הטומאה ההליניסטית בלי להיפצע ובלי להיפגע, דלק שמונה ימים, והפיץ אור גדול, ולזכרו אנו חוגגים את חנוכה שמונה ימים, ומדליקים נרות שמונה ימים, לזכר הנס הגדול של נצחון הקודש על הטומאה.

אלפיים ומאתיים שנים חלפו מאז, אבל המאבק נותר אותו מאבק. שוב מנסה התרבות ההליניסטית לשלוט. שוב מנסים המתיוונים לכפות את תרבותם. שוב מגיעה קבוצה של מתיוונות לחלל את שריד בית מקדשנו ועוד קוראת לעצמה "נשות הכותל" ו"מנהג המקום", כאילו מנהג המקום במקום הכי קדוש ליהדות הוא לעבור על עשרת הדיברות שאלקים נתן לנו בסיני, ושוב מנסים לאסור עלינו ללמוד תורה במוסדות החינוך שלנו, ולאסור על העובדים במקומות העבודה לשמור על קדושת השבת, ושוב מיבאים הנה מאות אלפי חסרי דת מכל העולם, צאצאי האנשים שהציקו והתעללו ביהודי רוסיה, אוקראינה, אתיופיה ועוד, וכל זה רק בגלל לחץ של כמה מתיוונים רפורמים מארצות הברית, שלא טרחו לעלות הנה, ולא טרחו להילחם פה, ורק טורחים  כל הזמן להגיד לנו מה לעשות, ואיך לתת לנו עצות אחיתופל שמטרתם אחת: נסיון נואל להשמיד את מה שאמור היה להיות "מדינת היהודים" ולהפוך אותו לעוד סניף של מדינת ערב רב של עמים ואומות, כמיטב המסורת הרפורמית לדורותיה.

וכך מגיעים הנה מאות אלפי גויים חסרי קשר, שמגיעים הנה בגלל חוק שבות מזויף, כאשר על פי נתונים רשמיים, מתוך כל 8 עולים חדשים, מעל 7 הם גויים גמורים (!), ואותם מאות אלפי גויים מגיעים הנה מטעמים כלכליים, לא נוח להם שאין להם בשר לבן לאכול, ושאין להם תחבורה ציבורית בשבת, ושהאוירה כאן יהודית מדי עבור אנטישמיים שכמותם שנלחמו ביהודי ארצותיהם מאות רבות של שנים. ועל המצע הזה מפרסם במפורש ח"כ אלכס קושניר ממפלגת "ישראל ביתנו" את קמפיין הבחירות הבא: "תאר לך שיש לך מבוגר שתלוי בך. אתה מאכיל אותו, משקה אותו. הוא לא עובד, הוא לא לומד, הוא לא משרת בצבא וממש לא יודע שום דבר.... יותר מזה , הוא מתחיל וזה קורה לכל אחד מאיתנו. יותר ממליון נציגים של הקהילה האורתודוכסית מתקיימים היום על חשבוננו. המדינה מסבסדת אותם על חשבון המסים שלנו, על חשבון העבודה שלנו. מספיק! רק ישראל ביתנו חזקה מבטיחה ממשלה ללא אורתודוכסים..."

זה לא קשור בכלל לנושא, אבל משום מה, המונולוג הזה של קושניר הזכיר לי אישה מבוגרת אחת, ממוצא רוסי, שהיתה איתי בחדר בבית חולים "אורתודוכסי" אחד לפני כשלושה חודשים. היא לא דיברה עברית, היא היתה סיעודית לגמרי, ולא היה אף אחד איתה, חוץ מבן יחיד אחד, שהיה מגיע לבקר מדי פעם. וכשהיא היתה לבדה, בודדה ומיוסרת, כל צוות בית החולים התגייס לטפל בה. וצוות בית החולים, מהרופאים המומחים ועד כח העזר, היה מורכב כולו מ"פרזיטים אורתודוכסים": אלו שלא היו יהודים אורתודוכסים, היו אורתודוכסים ערבים. וכולם כולם טיפלו בה, באותה אישה, ודיברו איתה, ושאלו אם כואב, והאכילו, והשקו והלבישו, ודאגו, וטיפלו במסירות – כמיטב המסורת ה"אורתודוכסית" לדורותיה.

כמיטב המסורת היהודית האורתודוכסית, שהמצביעים האנטישמיים של "ישראל ביתנו" כל כך מזלזלים בה ויורקים עליה. אותה מסורת של חמלה, של חסד, של אהבת חינם, שהקוזאקים האנטישמיים, שהיגרו הנה בגלל קוצר ראייתנו, ובגלל שלא שינינו את חוק השבות, ובגלל שמישהו אי שם חילק להם תעודות מזויפות על סבא יהודי, ואת כל המסורת היפה הזו שלנו, אותם קוזאקים אנטישמיים באים ומנסים לדרוס.

ונחזור לסרטון האנטישמי של ח"כ קושניר: רק רגע, האם זה בכלל חוקי? ואני לתומי חשבתי שעל פי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, שאושררה על ידי ממשלת ישראל, ניתן להגביל את חופש הביטוי לטובת שמירת זכויותיו או שמו הטוב של הזולת, או לשם שמירתם של הביטחון הלאומי, של הסדר הציבורי, של בריאות הציבור או של המוסר הציבורי. אז איך מרשים לדבר כזה לקרות?

יש ישראל הראשונה וישראל השניה, אומר העיתונאי ד"ר אבישי בן חיים. ואני רוצה להוסיף תיקון קל: אתה צודק, אבל יש גם ישראל השלישית.

כי אם ישראל הראשונה הם ה"אדונים" בני המעמד האשכנזי הגבוה שגרים בווילות ובשכונות יוקרה, וישראל השניה הם הפועלים שנאלצים לעבוד קשה כדי לספק את צרכיהם של ה"אדונים" העשירים והנאורים, וגרים בפריפריה ובשיכונים, הרי ישראל השלישית הם אנחנו, בני כל העדות, שומרי המצוות, שנאלצים להתחבא כדי שה"אדונים" ה"נאורים" לא יאסרו אותנו, ולא יאסרו עלינו לקיים את חוקי דתנו. אנחנו, שומרי המצוות, שנאלצים להתחבא בשכונות מרוחקות כדי שמישהו יסכים לתת לילדים שלנו גן. שנאלצים להתחבא ולהעלם ולהיאלם כדי שלא יאסרו עלינו להמשיך ללמוד תורה. כדי שלא יאסרו אותנו אם נמשיך לשמור על חוקיה. אנחנו, שנאלצים להיאבק כדי לשמור על קדושת השבת מול האיומים של הקמים נגדנו. מול האיומים של אלו שמנסים לאסור עלינו ללמוד תורה! ללמוד יוונית עתיקה - מותר. לארגן כנס על הפרעות כאלו ואחרות - זה אידיאל, אבל ללמד יהדות – אוי ואבוי - את זה מדינת ישראל כבר לא יכולה לתקצב. חס וחלילה. מה פתאום ללמד יהדות? הרי זה לא מספיק "נאור"!

ורק כאן, במדינת היהודים, בשנת 2019, קצינים מסולקים מן הצבא רק בגלל דעותיהם היהודיות. ורק כאן, במדינת היהודים, אנשים מודרים מהכנסת רק בגלל שחשובה להם ההלכה ושמירת קדושת הנישואים בעם ישראל. וכאן, במדינת היהודים, בשנת 2019, המקום הכי קדוש שלנו מחולל מדי חודש בחודשו על ידי קבוצת רפורמיות שמגיעות ומבזות ומלעיגות ולועגות נגד הדת שלנו, במקום התפילה הכי קדוש לדת שלנו.

אבל איך זה ייתכן? הרי זו עבירה פלילית, עם עונש מאסר,  לפגוע ברגשי דת! אז איך זה ש-31 שנה נשות הכותל באות, מפריעות לנו להתפלל, לועגות לדת שלנו, לועגות לאמונה שלנו, וכל זה מתוך כפירה בתורה וכפירה באלקים וכפירה בקדושת הכותל?

נכון, ההתנהגות הזו היא פלילית, אבל בתנאי שלא מדובר במישהו דוס. אם הנפגע הוא דוס או דוסית, רגשותיו לא נספרים, הרי לדוסים אין רגשות. ושיגידו תודה שעוד לא גירשנו אותם מפה.

ובני ישראל השלישית, אנחנו, שומרי המצוות, קולנו נרמס, זעקתנו לא נשמעת, התקשורת נלחמת נגדנו, שלטון החוק לא מגן עלינו. בצבא מנסים להכריח אותנו לעבור על הדת – ואיש לא מגן. במקומות העבודה מנסים להכריח אותנו לרמוס את שבת קודש – ואיש לא מגן. בערי ישראל דתנו נרמסת בפרהסיה – ואיש לא מגן. בכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, מגיעה קבוצת מתיוונות רפורמיות כדי ללעוג לדתנו, באופן שאסור על פי החוק – ואיש לא מגן. שהרי, את מי בכלל מעניין מה אומר החוק, שהרי על פוגרום נגד דוסים מגיע רק פרס. ובדיוק כמו בסדום, את הפורעים מרוממים ומאדירים ונותנים להם פרסים ותקציבים וכבוד, ואת שומרי המצוות רומסים ורומסים ושוב רומסים. אתם הרי דוסים חשוכים, אתם לא עובדים ולא לומדים ולא עושים כלום. מתי כבר תעופו לנו מהעיניים. מתי כבר נסיים אנחנו להתבולל, ואז נגרש אתכם מפה, ותגידו תודה שלא הוצאנו להורג את כל מי שאינו משתחווה לפסל שלנו ואת כל מי שלא מסכים לשמוע שירת נשים שהיא האליל החדש שלנו. ותגידו תודה שעוד לא חוקקנו חוק רשמי נגד ברית מילה ונגד שביתה ממלאכה ביום השבת.

המלחמה היא אותה מלחמה. המאבק הוא אותו מאבק. ואפילו המקום הוא (כמעט) אותו מקום. ואותה מייסדת הארגון הפוגעני הזה שכבר שלושים ואחת שנים ברציפות מחללת את קדושת הכותל בטקסים פוגעניים המנוגדים לדת היהודית, היא אותה אחת שמתגאה בכך שגרמה לפריצת חומות קדושת השבת בירושלים עיר הקודש, והיא אותה אחת שנלחמת בעד ההתבוללות ונגד מניעתה. וחברותיה להתנהגות הלא חוקית הזו  נגד ה"דוסיות" בכותל, הן עצמן אלו שמארגנות את מצעדי התועבה, ומארגנות ערבי חילול השבת במקומות שונים בארץ, ונאבקות אפילו נגד האיש שהציל את חייהם של אלפי ואולי רבבות אנשים – הלא הוא הרב אלימלך פירר מבני ברק.

אבל חברות מתיוונות יקרות, שימו לב: כל זה לא יעזור לכם כלום. לא לכם ולא למנטורים הרפורמים שלכן, שמממנים אתכן ומפעילים אתכן מרחוק. אתם לא תעלימו אותנו. אתם לא תכבו אותנו. אתם לא תכבו את האש שלנו באמצעות אש זרה. ולא תשחקו עוד באש בשריד בית מקדשנו. הדת שלנו היא דת אמת. היא דת אלוקית שקיבלנו לפני אלפי שנה, ואותה אנו שומרים ובה אנו דבקים ואותה אנו אוהבים, ובשמה עלינו על המוקד כבר אלפי שנים, ואת קדושתה נשמור בכל מחיר, יהיה אשר יהיה, עד ביאת גואל צדק, שאתם המתיוונים כבר מחקתם מזמן. כבר שכחתם מזמן שהוא עומד אחר כותלנו.

ביום ראשון הקרוב, א' טבת, בשעה 7:00, בבוקר שוב מתכננת חבורת הרפורמים הזו להגיע לחלל חלילה את הכותל. חבורה שנלחמת נגד קדושת השבת, נגד הצניעות היהודית שלנו, נגד קדושת הסידור, נגד קדושת ספר התורה. נגד כל דבר שבקדושה. חבורה שבסידורים המזויפים שלהם יש זלזול בבית המקדש ובעבודת הקודש, ושבסידורים המזויפים שלהם יש נוסחים שעוברים על עשרת הדיברות. חבורה שאין אצלה מושג של אמת ואין אצלה מושג של מסורת ואין אצלה מושג של איכפתיות כלפי האחר. רק ציניות אינסופית, מהולה בשנאה, מהולה באלימות ובעבודה זרה, זרה, זרה מאוד. זרה מדי. ואבני הכותל זועקים לעזרה ומי יעמוד מנגד.

ואנחנו היהודים, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, נדרשים שוב לצאת למלחמת מצווה. לא מלחמה ברובים ולא מלחמה במקלות. מלחמה בנוכחות. נבוא בראש חודש ונראה לאבא שבשמים שאנחנו בניו ושאנחנו איתו ושלא נוותר על שריד בית מקדשנו ושלא נוותר על הקדושה ושלא נוותר על התקווה. נבוא לכותל ונתפלל לגאולה. נבוא לכותל ונמלא אותו עוד ועוד, ונתפלל עוד ועוד, יותר ויותר, עד שהטומאה הזו תחלוף בעזרת ה' בקרוב. עד שאותם הנאבקים נגד היהדות, נגד עשרת הדיברות, נגד כל דבר שבקדושה, יתייאשו ויחזרו לוילות הפאר שלהם, ויפסיקו לנסות לפגוע בנו ובדרכנו ובבתינו ובביתנו, ומוטב שיחזרו אף הם בתשובה.

תורת ישראל היא תורה חיה, קיימת, נושמת ונצחית, וה' מחכה לנו לראות האם באמת איכפת לנו. האם באמת נאמנים אנו לתורתו, ולאמת האחת, הנצחית, מעתה ועד עולם. האם באמת נבוא ונראה שאיכפת לנו. נבוא ונתפלל מהסידורים האמיתיים שלנו, בכל הנוסחים שהתפללו אבותינו. בכל הנוסחים שנוסחו על ידי חז"ל. בכל הנוסחים המוגדרים בהלכה. ובניגוד לניסוח הרפורמי המזויף, שעובר על עשרת הדיברות. נבוא אל הבית שלו, אל ביתו של ה', ונאמר לו: אבא, הנה, חזרנו, באנו הביתה, ואנחנו כן רוצים גאולה. וכן רוצים מקדש. וכן רוצים משיח. ואנחנו כאן.

"פשוט תתפללי אל ה'", אומרת לי תיירת אמריקאית אחת בתחנת האוטובוס ליד הכותל, כמה ימים אחרי שנשות הכותל הכניסו ספר תורה לשרותים כדי לבזותו. "פשוט תתפללי אל ה'", היא אומרת, "כאן הוא המקום הטוב ביותר, וה' הוא היחיד שיכול לעשות כאן משהו. זה הכל."

בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, מבחוץ או מבפנים, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

אם רק נכאב. אם רק נזעק. אם רק נתפלל. אם רק נבוא ונעמוד כחומה בצורה מול המתיוונים המודרנים של היום. אם רק נצפה לישועה. זה הכל. בואו.

כל עוד לא נשנה את חוק השבות, אנחנו עושים להם עוול

כל עוד לא נשנה את חוק השבות, אנחנו עושים להם עוול
מתוך מאמר של סיון רהב מאיר, בעיתון ידיעות אחרונות
 
החודש ציינו בישראל את "יום העלייה", ונתוני העלייה הרשמיים פורסמו: 629,28 עולים הגיעו לכאן בשנה האחרונה. לא נעים לקלקל את החגיגה, אבל כדאי לדעת את האמת. גורמים בכירים בסוכנות ובמשרד הקליטה מודים בשיחות סגורות שלאחרונה נחצה קו ה־50 אחוז. כלומר, יותר ממחצית מהעולים שמגיעים לכאן אינם יהודים. אף אחד לא ממהר כמובן לפרסם נתונים רשמיים כאלה, אבל זה נתון שצריך להכיר.
 
זה לא הם, זה אנחנו. כל עוד לא נשנה את חוק השבות, אנחנו עושים להם עוול. מביאים אותם לכאן, יודעים שלרובם ככולם אין כוונה להתגייר, ויוצרים בעצמנו את המצוקה שלהם ושלנו. לא לכך התכוונו מחוקקי חוק השבות עם קום המדינה, אך למי יש אומץ לשנות? נכון, קשה לעמוד בפני תמונות מרגשות של דגלי ישראל ו"הבה נגילה" מנתב"ג, אבל השכל צריך לנצח את הרגש.

ידידיה מאיר על היהודים שפתאום מבינים שיהדות היא לא רק "עוד אופציה"

ידידיה מאיר על היהודים שפתאום מבינים שיהדות היא לא רק "עוד אופציה"

כמה משמח, כמה עצוב. מיליוני שון וג'ניפר יושבים עכשיו בליל שבת בקולנוע או במסעדה ברחבי היבשת הגדולה הזאת. אפשר לצאת ולחפש אותם, ואפשר לפחות להבין שאנחנו שגרירים חשובים מאוד בשבילם כשהם מגיעים ארצה

 
ידידיה מאיר/ בשבע 
 
1. קל מאוד לחיות בתוך בועה. להתארח בקהילות המבוססות של המודרן-אורתודוקס ברחבי אמריקה הצפונית ולחשוב שאתה מכיר את יהדות ארצות הברית. אנחנו כאן כבר שלושה חודשים כשליחי "המזרחי", אבל בשבת האחרונה, "השבת הבינלאומית" המפורסמת, הכרתי את הקבוצה הגדולה ביותר של יהודי אמריקה – היהודים הלא מוגדרים, הלא מאורגנים, הלא מחוברים.
 
"שלושים שנה חלפו מאז הייתי בישראל בפעם האחרונה", פתחה מליסה אדלמן את הנאום שלה. ישבנו בסעודת שבת גדולה, באולם בית הכנסת ישראל הצעיר בלורנס, שאירח יחד עם ארגון NCSY משפחות שאינן שומרות שבת. לפני כמה דקות הסתיימה קבלת שבת מרגשת. עכשיו, אחרי קידוש ונטילת ידיים ומנה ראשונה, התחילו הנאומים. אישה בשם נחמה הייתה המנוע מאחורי כל ההתרחשות. היא עברה משולחן לשולחן, הצמידה משפחה דתית מקומית למשפחה לא-דתית מתארחת, וידאה שעל כל שולחן יש דפי הסבר מעוצבים שמסבירים מהי סעודת שבת, וכעת קראה ל"אמא המקסימה כל כך, החברה שלי, מליסה אדלמן!".
 
מליסה, כאמור, פתחה בכך שכבר עשתה וי על ישראל בצעירותה. "שלושים שנה חלפו מאז. שלושים שנה שבהן לא ראיתי כל צורך לעשות את זה שוב. חשבתי שעוד ביקור לא ישנה אותי, הרי כבר הייתי שם. בכלל, לא חשבתי שחיי צריכים איזשהו שינוי. עשו לי בת מצווה בבית כנסת קונסרבטיבי, הלכתי לאוניברסיטה שהיה בה תא פעיל של ארגון 'הלל', התחתנתי עם יהודי. איך טיול לישראל יכול לשנות אותי? אתאר לכם את חיי היהודיים לפני הנסיעה: מה שעניין אותי בשבת זה לאן נצא לאכול, והאם כיבסתי את בגדי הספורט למשחקים של הילדים שלי. בתיאוריה, ידעתי מה זה שבת, אבל בשבילי היא הייתה רק אפשרות, אופציה. כשרציתי, התחברתי אליה. אני יכולה למשל ללכת לבר מצווה של בן של חברים, אבל יכולה לא ללכת. ידעתי שיהודים אורתודוקסים שומרים שבת, אבל מה לי ולזה? למזלי, התקבלתי לטיול. סליחה, לא טיול, מסע. 21 נשים מלונג איילנד, יחד עם נחמה, טיפאני וסטפני המדהימות, הצטרפנו לעוד מאות נשים מכל רחבי ארצות הברית, בדרך לישראל. עזבנו את הבתים, המשפחות, העבודה, אבל כמו שאחת מאיתנו אמרה: לא עזבנו את המשפחות כדי לבוא לישראל, עזבנו בשביל המשפחות שלנו. איזו הגדרה נכונה. יצאנו כדי לחזור עם יותר משמעות הביתה. כמה פעמים בכל יום הרגשנו את הנשמה היהודית שלנו – במצדה, בהר הרצל, בעיר העתיקה, בתל אביב, בצפת, בריקודים על הספינה בכנרת, בפגישה עם האימהות הישראליות, עם החיילים, עם הרבנים, עם מדריכי הטיולים... בשבילי, בשבת בירושלים הכול התחבר. לאורך יום שישי הרגשתי את השבת מתקרבת. כולם כל כך עסוקים בהכנות, אתה רואה אנשים קונים פרחים ברחוב בן יהודה, רצים לקנות מצרכים אחרונים בשוק לסעודת השבת, ואפילו המאבטח בקניון אומר לך 'שבת שלום'. באותו לילה, הדלקתי נרות עם 400 נשים במרכז של 'אש התורה'. 800 שלהבות מרצדות מול הכותל. לא אשכח את הערב ההוא. להתפלל ביחד, להשתתף בריטואל שמאות אלפי נשים יהודיות עושות בדיוק באותו הרגע. ולא רק באותו הרגע, אלא כבר אלפי שנים. איך יכולתי לחשוב שזוהי רק 'אופציה'?".
 
 
 
2. "בזמן קבלת השבת", היא המשיכה, "בעזרת הנשים בכותל, זה היכה בי: אני במקום קדוש כל כך, חוגגת את כניסתה של השבת עם נשים יהודיות מכל הסוגים, מבוגרות, צעירות, תינוקות, נערות, דתיות, חילוניות. אני חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול ממני. אנחנו אומרים בהגדה של פסח 'לשנה הבאה בירושלים', והנה אני פה... ידעתי שעלי להחליט שם על משהו קטן שיעשה את השבת לחלק מחיי, ולא רק לאופציה. בערב השבת הראשונה אחרי שחזרנו, כולנו קיבלנו בווצאפ את דבר התורה המוקלט מנחמה. כל כך שמחנו ללמוד ממנה שוב. הידיעה שנקבל את ההודעות האלה כל שבוע נתנה לנו תחושה שהמסע והלימוד לא נגמרו. מאז אנחנו גם נפגשות בכל חודש. אז ההודעה השבועית מנחמה הגיעה, ועכשיו הגיע תורי לעשות משהו כדי שהשבת תקרה בכל שבוע. מצאתי את הפמוטים הישנים, קניתי פרחים ויין וחלה, ואמרתי לבעלי מארק: 'אנחנו מדליקים נרות'. זה היה צעד קטן, ראשון וקדוש.
 
"מאז עשינו שבתות אצל נחמה וסטפני, וכל שבת איתן הייתה מיוחדת. יש שם את האוכל הטוב ביותר, אבל החברה טובה אפילו יותר. יותר מכול משך אותי הלימוד בשולחן השבת. התחלתי ללמוד קצת מדי יום. נחמה וסטפני עודדו אותי, ושלחו לפעמים חלות. הדלקת הנרות שלי הפכה למנהג של קבע. הילדים הופתעו כשביקשתי מכולם להתכנס איתי סביב השולחן כשאני מדליקה נרות. הם כיבדו את הבקשה, אבל קצת צחקו. כשאפיתי חלה ביתית, גם הם נכבשו. נדמה לי שמה שבאמת כבש אותם היה הביחד החדש הזה.
 
"בהמשך, הוספתי להדלקת נרות גם הימנעות מרשתות חברתיות בשבת. אחר כך עוד צעד קטן: הוספתי 'מודה אני' בבוקר ו'שמע ישראל' בבוקר ובערב כדי לעטוף את היום שלי בתפילה. כשרציתי להתקדם, בעזרתה של נחמה, למדנו את 'אשר יצר' והוספתי גם את זה לסדר היום. השינויים נראים לי קטנים מאוד וגדולים מאוד במקביל. התקווה שלי היא שהשינויים האלה ישפיעו על הילדים שלי, שייראו שהדת שלנו כל כך יפה. זה לא 'הכול או כלום', אמרו לנו במסע לישראל. זה נכון. כל צעד קטן מוביל לצעד הבא. היום, לא משנה מה המשפחה שלי עושה, אנחנו מתכנסים יחד להדלקת נרות. ילדיי מעריכים את השבת בצורה שלא יכולתי לדמיין בעבר. אפילו הגדול שנמצא בקולג' יודע שפתאום ביום שישי אחרי הצהריים, באמצע הלימודים, הוא מקבל שיחת שבת שלום מאמא.
 
"המספר 18, ח"י, הוא בעל משמעות ביהדות, משמעותו חיים. הלילה אני מציינת 18 שבתות מאז שחזרתי מישראל והתחלתי להדליק נרות באופן קבוע". מחיאות כפיים נשמעו באולם, כשהיא הקריאה את שורת הסיום: "18 שבתות מאז שהאור נכנס לחיינו, בדיוק האור שהמשפחה שלי הייתה זקוקה לו, אור שימשיך ויגדל בעזרת השם".
 
 
 
3. בזמן המנה העיקרית הלכתי לברר מי זאת הנחמה הזאת, שזכויותיה כה רבות. שמה המלא הוא נחמה קמלהר, היא גרה בברוקלין, ומנהלת תחום "מעורבות משפחות" בארגון החינוכי הוותיק NCSY. היא גם מארגנת את המסעות וגם יוצאת אליהם, אבל גם אחראית לקשר ההמשך, למסע שאחרי המסע. לא היה לה הרבה זמן לדבר איתי. "תודה רבה למליסה שריגשה אותנו וסיפרה על החוויה החדשה שלה", היא הכריזה, "עכשיו למישהי שיצאה איתנו לישראל לפני יותר משנתיים – ג'ניפר לנדמן!".
 
אני לא יודע מי מלמד את האמריקאים האלה לנאום, אבל הם ממש טובים בזה. כל אחד הוא נתניהו קטן באו"ם. כמו מליסה, גם ג'ניפר סיפרה את הסיפור שלה ברהיטות ובביטחון עצמי, כאילו היא נותנת הרצאות ב-TED כבר שנים.
 
 
 
 
4. אני מנצל את מחיאות הכפיים כדי לברר: כל הילדים של ג'ניפר ומליסה לומדים בבתי ספר ציבוריים, לא יהודיים. גם ההורים שלהם לא הלכו לבית ספר יהודי. ג'ניפר עשתה בר מצווה לבן שלה בקהילה רפורמית. לפני המסע הזה לא היה להן שום קשר לישראל או לתורה. רגע, היא ממשיכה:
 
"הדבר המשמעותי ביותר קרה לבן שלי. כשחזרתי, שאלתי את נחמה אם יש להם תוכנית לבני נוער. היא סיפרה לי על מפגש שבועי שבו לומדים את הפרשה ואוכלים פרוזן יוגורט. סיפרתי על כך לבן שלנו, שון, והוא התלהב. נהגתי חצי שעה לשכונת מריק, וחיכיתי בחוץ כדי להחזיר אותו בסוף הביתה. שון פגש חבורת בני נוער יהודים, לשעה של לימוד תורה. להפתעתי ולשמחתי הוא המשיך להגיע בכל שבוע, אולי בגלל הפרוזן יוגורט... אז המשכתי להסיע אותו, ולאורך השנה הוא שמע על מסע לישראל לבני נוער. אחרי החוויה המדהימה שלי, היה לי ברור שעלי לרשום אותו. הוא לא הכיר אף אחד בקבוצה, אבל יצר קשרים חזקים עם הצעירים באוטובוס שלו. הוא למד להתפלל, למד על חשיבות היהדות, הבין כמה ישראל חשובה לנו. בכל יום קיבלנו תמונות של הקבוצה, ואני רוצה לומר לכם משהו: מעולם לא ראיתי את שון שמח כמו באותו טיול. הוא חזר הביתה אדם אחר, שונה. ראיתי את בני מחבק את היהדות שלו. ונחשו מה? מתברר שהמסע שלו לא נגמר. שון חוזר לישראל גם הקיץ, בתוכנית ההמשך של ארגון NCSY ששמה 'הצעד הבא', לחמישה שבועות שלמים. תודה שהזכרתם לנו מה זה אומר להיות יהודי, תודה ששיניתם את חיינו!".
 
 
 
5. וכמו בסרט הוליוודי, ברגע הזה קם ממקומו בחור חתיך עם כובע-מצחייה-במקום-כיפה, ניגש לאמא שלו ונותן לה חיבוק אמיץ וכל האולם מוחא כפיים. כמה משמח, כמה עצוב. מיליוני שון וג'ניפר יושבים עכשיו בליל שבת בקולנוע או במסעדה ברחבי היבשת הגדולה הזאת. אפשר לצאת ולחפש אותם, כמו נחמה, ואפשר לפחות להבין שאנחנו שגרירים חשובים מאוד בשבילם כשהם מגיעים ארצה. תמיד פגשתי אותם שם, במחנה יהודה או בכותל, אבל אף פעם לא שמעתי אותם חוזרים הביתה ומספרים על כך. כל מפגש איתנו נצרב בהם לנצח. הם עוד יספרו עליו בהתרגשות, שנים אחר כך, למאות יהודים אחרים שמעולם לא ביקרו בארץ. הם יתחילו להדליק נרות שבת בגללו. הם יבינו שיהדות היא לא רק עוד אופציה.
 
לתגובות: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
 
הטור פורסם בעיתון "בשבע".

הפרוטוקולים של זקני היער. או: מי יחקור את החוקר?

הפרוטוקולים של זקני היער. או: מי יחקור את החוקר?

בעיצומו של לילה סוער, צלצל הטלפון בלשכתו של הזאב הראשי. על המצג הוצג מספר טראנס אטלנטי. על הקו היה השועל הראשי, מהג'ונגל שמעבר לאוקינוס.

"נו, אמרתי לך?" אמר הזאב לשועל, "כדי לנצח את האויב צריך להתנהג בחוכמה. צריך להשתמש בדרכים חכמות. לאו דוקא בנשק".

"כל הכבוד", ענה לו השועל, "כן, אנחנו יכולים".

הם דיברו על הכבשים. כבר שבעים שנה שהם מנסים להכניע את הכבשים המרדניות האלו. מה, הן לא מבינות שלא מגיע להן מקום של מרעה? הן לא מבינות שנגזר עליהן להיות נרדפות, מעונות, שפלות ומושפלות?

אז מה אם המקום הזה הוא שלהן. אין דבר כזה "שלהן". בממלכת החיות יש היררכיה. האלימים שולטים. והכבשים לא יודעות להיות אלימות. לא יודעות כלום. ולכן עליהן להיות נרדפות, מעונות, שפלות ומושפלות. ככה זה על פי חוקי היער.

אבל מה נעשה לכבשים האלו. כך שברו את ראשם ראשי החיות השולטות. כבר שבעים שנה ניסו להראות להן את מקומן.

שבעים שנה ניסו כל חיות היער לשבור את רוחן של הכבשים ולראות להן שוב את מקומן. ניסו בטוב, ניסו ברע. ניסו במקל וניסו בגזר. ניסו בעקרבים וניסו בשוטים.

ואחרי שמאות טילים באליסטיים לא הזיזו אותן, ואחרי שהם הדפו מאות מטוסים וטנקים שאיימו להשמידם, ואחרי שכל האיומים של כל חיות היער לא דגדגו בכלל את אוזניהם, הגיע זאב חדש להיות בעמדת הזאב הראשי. והזאב החדש, איש נמוך, עם עיניים קטנות, זאב שנראה בכלל צמחוני, ארגן אסיפה חשאית ביער, בהשתתפות נציגים מכל היערות, ואמר שם לכולם:

"אני נראה לכם צמחוני, נכון? אבל אל תתבלבלו. אני ערמומי, אני אנצח את הכבשים האלו. אני אראה להן את מקומן. אני לא צמחוני בכלל!"

"אבל איך?" שאל תן אחד, עם גלימה ארוכה ושיניים מחודדות, "ניסינו כל כך הרבה שנים! והן עדיין חזקות. ניסינו טילים, ניסינו מטוסים, ניסינו טנקים, ולא הצלחנו. איך אתה תצליח, תגיד לנו? ותראה איזה שיניים קטנות יש לך ואיזה עיניים קטנות יש לך! אתה בכלל זאב? אולי אתה סתם סבתא!"

"אני הזאב הראשי!" אמר הזאב בכעס רב "ואני אכניע אותן!"

"אבל איך?" שאל אחד הנמרים. "אנחנו לא הצלחנו, ואתה כן תצליח? איך?"

"אני אצליח. חכו ותראו!" סיכם הזאב הראשי את הדיון, וסגר את הישיבה.

ולמחרת, ובמשך כמה שנים רצופות, ישב הזאב הראשי ורק קרא ספרים. הוא הרכיב משקפי מולטי פוקל על עיניו הקטנות, וקרא את כל ספרי ההסטוריה, וקרא ולמד איך הם היו פעם אימפריה, ומה הכניע אותם.

בינגו.

שנאת חינם הכניעה אותם. מלחמות פנימיות הכניעו אותם.

אבל איך נגרום להם מלחמות פנימיות? כבשים כל כך תמימות וחביבות, איך נגרום להן להילחם אלו באלו?

מי ידע את התשובה?

הכבשים חכמות הן, החליט הזאב הראשי, נראה מה הן עצמן כותבות על כך. איך אפשר להשתיל להן מחשבות של מלחמה.

ולמחרת קרא הזאב הראשי לכל ספרני היער, והזמין את כל ספרי הכבשים לדורותיהם. וכמה שנים רצופות הוא ישב וקרא את ספרי הכבשים, בשפתם, מחפש את הסוד הגדול. איך משתילים מחשבות של הרס לחיות כל כך נבונות.

בינגו.

"השוחד יעוור עיני חכמים" כך כתוב היה בספרי הכבשים עצמם. ומי חכם כמו הכבשים, שהצליחו לשרוד אלפי שנים בלי נשק, בלי כח, רק בכח אמונתם וחכמתם?

שוחד... שוחד.... איך נשחד אותם?

"אי אפשר לשחד אותם" אמר השועל הראשי לזאב הראשי באחת השיחות הטראנס אנטלטיות שהם קיימו בנושא. "ראש ממשלת הכבשים הוא אדם ישר, אמין, אחראי, ובלתי ניתן לשיחוד. אתה יודע כמה פעמים ניסיתי? איך לא ניסיתי!"

"לא נורא" אמר לו הזאב הראשי. "נשלח זאבים מחופשים לכבשים שישחדו את המשטרה של הכבשים, ואז המשטרה כבר תבנה לו איזה תיק "כיפה אדומה" ותמציא עליו כל מיני המצאות. הוא יעשה הפצ'י והם יגידו שהוא פיזר רוק ורוק זה סוג של שוחד. הוא יגיד בוקר טוב והמשטרה תבנה מזה שני תיקים. תיק על המילה בוקר, תיק על המילה טוב, טוב. ככה נוכל לבנות אלף תיקים, אלפיים תיקים, ארבעת אלפים תיקים...."

"ומי יבוא במקומו?" שאל השועל הראשי.

"אל תדאג" אמר לו הזאב הראשי, "נמצא כבר מישהו נח להציב אותו כראש ממשלת הכבשים החדש, והוא כבר יפעל לפי המדיניות שלנו. וכך יהיה להם ראש ממשלה שהוא "קוף" שלנו. הבנת? חכמות הן הכבשים. נפעל לפי הספרים שלהן ורק ככה נצליח!"

"ואיך הכבשים לא יזהו שהראש ממשלה החדש הוא קוף שלנו?"

"נשים עליו צמר לבן ובגדים של סבתא, ונגיד לו לא לפתוח את הפה. הבנת?"

ישב הזאב הראשי, בנה תוכנית פעולה מפורטת, והוציא אותה לדרך.

הוא בחר כמה זאבים, כמה צבועים וקוף אחד, הלביש להם צמר של כבשים, ונתן להם לשתות ביצים כדי לרכך את הקול שלהם.

"איכסה, זה מגעיל!" התלונן אחד הזאבים.

"יופי, אתה נשמע ממש כמו כבש!" התמוגג הזאב.

שלח הזאב את הכבשים המחופשים, אחד אחד, אל מחנה הכבשים.

הגיעו הזאבים, והכבשים קיבלו אותם בזרועות פתוחות.

"הם לא כבשים. הם זאבים מחופשים", אמר טלה אחד, קטן ותמים.

"לא נורא, נהפוך אותם לכבשים. נלמד אותם לאכול עשב", אמר אייל אחד גדול, ותמים עוד יותר.

"צריך להיות הומניים. הם סבלו כל כך ביער", אמרה כבשה אחת הומנית.

"צריך לקבל, להכיל, לתמוך, לאהוב את האחר", סיכמו הכבשים הטובות בהכנעה.

השתלבו הזאבים המחופשים בתוך עדר הכבשים ואט אט תפסו את מקומם. אחד מהם הקים מפלגה, אחד אחר התחיל להזרים עשב, וכבש אחר שלישי נכנס לתוך משטרת הכבשים.

וכך לאט לאט השליטו את עצמם על הכבשים.

ואז - - -

אז החלו במרד נגד מלך הכבשים. והחלו במלחמות אחים.  והחלו בהשלטת שנאה.

והחלו בעלילות של אחד נגד אח. וכשאח נלחם נגד אח, כולם רק מפסידים.

"אמרתי לכם!" צהל הזאב הראשי בהביטו במשקפת אל עבר עדר הכבשים המבולבל, התמהה. "אמרתי לכם שאפשר להכניע אותן! ואתם עוד חשבתם שאני צמחוני!"

"כן, אנחנו יכולים", סיכם השועל בטלפון בשיחה הטראנס אטלנטית.

"ניתן להם עוד קצת לריב", אמר הזאב, בהביטו על אייל מוסת אחד שנלחם בקרניו באייל מוסת אחר. "ואחר כך נשתלט עליהם, ונתחלק בשלל".

"איזה נתחלק!" כעס הזאב הראשי. "אני עשיתי הכל וכל השלל מגיע לי!"

"נריב אחר כך" סיכם השועל את השיחה באלגנטיות. "קודם כל נסיים את העבודה".

"אתה לא עשית כלום!" כעס הזאב הראשי. "אני עשיתי הכל!"

"טוב, אני מוותר", אמר השועל, "העיקר שכבר לא נראה את הכבשים האלו מול העיניים. האנרגיה שלהם צורבת לי את המצפון".

והם סיימו את השיחה בידידות.

והכבשים המשיכו לריב.

***

וזהו. אנחנו הסתבכנו. הכבשים התבלבלו. הזאבים המחופשים של "הזאב הראשי" מהקרמלין כנראה מנסים להגיע להפיכה שלטונית, ואנחנו, בתמימותנו, אוכלים את הדיסה, נגעלים, וממשיכים לאכול.

עד מתי?

עד שנתעורר. עד שנבין שאולי אנחנו כבשים אבל גם לנו יש קרניים.

עד שנלמד להבחין בין אור לחושך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה.

עד שנלמד להבחין בין אמת ושקר, בין דעות אמיתיות לבין תחפושות מזויפות, בין כבשים אמיתיים לבין זאבים מחופשים,

ובין הדרך האמיתית שלנו, לבלוף המזויף שמישהו מנסה מנסה להשליט פה, חלילה, בדרך של הונאה, מרמה, וכנראה גם הרבה מעטפות שאף אחד לא מתיימר לחקור.

בוקר טוב ישראל.

אני לא מוכנה שישתמשו במגדר שלי כדי להלחם בדת שלי יותר. | גלית דיסטל אטבריאן

אני לא מוכנה שישתמשו במגדר שלי כדי להלחם בדת שלי יותר. | גלית דיסטל אטבריאן
 
ובכן, הצדק נעשה: מופע התרמה לגיוס כספים עבור חולים שידם אינה משגת בוטל.
פיייי איזה מזל.
 
הכי אהבתי את הטיעון של ציון נאנוס, אני אגיד לכם את האמת.
נאנוס לא נפל למלכודת של רבים וטובים.
כי כשרבים וטובים שאלו : "ואיך הייתם מגיבים אם היו מדירים מאיזה מופע יהודים למשל? גם אז זה היה מוצדק?"
התשובה הייתה קלה: לא מדירים יהודים ולא מדירים נשים.
הרי נשים היו אמורות להיות חלק מהקהל, חלק מההפקה ואפילו חלק מההרכב האמנותי.
הן פשוט לא היו אמורות לשיר.
קל.
 
אבל נאנוס היה יותר ערמומי, הוא שאל את הקוסמוס שאלה אחרת:
ומה אם זה היה ארוע של אדם שלא מסכים לשמוע יהודים שרים?
הופה, מתוחכם.
ולמה מתוחכם?
כי השאלה הזאת מעמידה פנים כאילו מדובר בגחמה אישית של הרב פירר, באיזו קפריזה גזענית מקומית.
ואם לא נקבל את הקפריזה האישית הזאת, כל הבעיה תיפתר.
 
הצרה היא שלקפריזה האישית הזאת קוראים יהדות.
הצרה היא שלא מדובר באדם אחד אלא בדת שלמה.
וזה הצעד שנאנוס ודומיו פחדו לצעוד.
ולכן אני אצעד אותו עבורם:
 
מה באמת נעשה עם היהדות הזאת?
מה נעשה עם הדת העיקשת הזאת שלא עומדת בסטנדרטים המערביים ?
מה נעשה עם כל חזלינו שלא התעוררו בבוקר ופיספסו את שיעור המגדר בפקולטה למדעי החברה?
ומה נעשה עם כל האנשים שבוחרים לדבוק בדת הזאת?
שאלה טובה.
אגב, זאת השאלה היחידה שעומדת על הפרק, אין שאלה אחרת.
בטח לא שאלת שיוויון או זכויות נשים.
 
אם מרבית הנשים היו בעד הרב פירר ונגד ביטול ערב ההתרמה ( ועל פי פילוח הרשת, זה מה שקרה) אז מה הטענה בעצם?
שנשים נלחמות נגד עצמן? שנשים לא יודעות מה טוב להן?
אם היה נניח איזה מאבק שחורים בארה"ב ומרבית השחורים היו מתנערים ממנו או מתנגדים לו מפורשות, גם אז היו מעזים לומר שהשחורים לא יודעים מה טוב בשבילם? ברור שלא.
אז למה עם נשים זה בסדר?
ולמה זה פמיניסטי לטעון שרוב הנשים לא יודעות מה טוב עבורן?
זאת לא ההגדרה של שוביניזם בעצם?
 
לא, לא.
לא היה כאן שום מאבק בעד נשים.
היה כאן מחטף של המאבק הזה לטובת מאבק אחר:
המאבק נגד זהות יהודית.
הפרוגרס טוב במחטפים האלה, הוא מכנה אותם "איחוד מאבקים".
זאת דרך מצויינת לסתום פיות, כמעט דרך גאונית:
אם אתה מתנגד לי אז אתה שונא נשים או שונא להטבים או שונא ילדים פיליפינים קטנים.
במילים אחרות : אם אתה מתנגד לי - אז אתה בן אדם רע.
איזו בריונות נפלאה במסווה של אהבת אדם.
 
מכל מקום אני אישה ואני יהודיה ולכן אני מצהירה בזאת שאני לא מוכנה שישתמשו במגדר שלי כדי להלחם בדת שלי יותר.
חפשו במקום אחר, חפשו בכל מקום שבא לכם אבל רדו ממני, אתם לא מייצגים אותי בשום צורה ולא נלחמים עבורי בשום צורה, אני חיה עם הדת שלי בשלום, תודה.
 
לא ירחק היום בו נשים תצעדנה ברחובות כדי להלחם בפמיניזם שמדכא את זכויותיהן.
 
ולא ירחק היום בו היהדות כדת תצא מהחוק.
 
אנחנו עדיין לא שם אבל אנחנו כלכך בדרך.

נקודה למחשבה - הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

נקודה למחשבה - הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
 
לפעמים מרוב עצים לא רואים את היער. לפעמים מרוב עשייה, אפילו עשייה רוחנית אלולית, אנו שוכחים מה אנחנו, בעצם, אמורים לעשות כאן.  ראש השנה הוא היום בו אנחנו חותמים מחדש את ההסכם שבינינו לבין מלכנו ומקבלים על עצמנו את מלכותו ורצונו, וכעת, כשאנו מתכוננים במהלך כל החודש לראש השנה, יום המלכת השי"ת על עצמנו, זהו הזמן לראות את התמונה הכוללת ולהבין מה רוצים מאיתנו, ומה אנחנו רוצים מעצמנו.
 
-- אנחנו רוצים, וצריכים, להיות שליחי המלך. יש לנו דבר אחד מוגדר, שבשבילו אנחנו קמים בכל בוקר, לעשות את רצון ה'.
 
 
נכדו ראה אותו לומד, ראה אותו מפסיק לסדר ולבשל, וראה אותו שוב פותח את הגמרא, והוא תהה בעליל: "סבא, איך אתה מצליח להתרכז כך, לקום, לעבוד בבית, ושוב לשבת ללמוד, כאילו לא היתה לך הפרעה, בשעתיים וחצי האחרונות, מסדר הלימודים שלך?!"
 
הביט בו הסבא ולא הבין: "אני ממלא כל הזמן שליחות אחת, מטרה אחת, מבלי להסיח ממנה דעת. אני לא "לומד" כעת או "מנקה" כעת, אני לא "לומד גמרא" או "עסוק בבישול הטש'ולנט". אני עושה תמיד רק דבר אחד, את רצון ה'!".
 
חודש אלול הוא זמן מצוין לעצור לרגע ולסדר לעצמנו את המטרה, לעשות את רצון המלך, נקודה. זהו תפקידנו, לכך נוצרנו, לשם כך אנחנו קמים בבוקר, מפשיטים את הפיז'מה ולובשים בגדים. לשם כך יש לנו עור ועצמות, לב ובשר, עיניים ושיניים, ידיים ורגליים. לצורך עשיית רצון ה' אנחנו שומרים על הבריאות, מתפרנסים, אוכלים, שותים וישנים. וכן, אנחנו שמחים בשליחות הנפלאה הזאת שלנו, לעשות את רצון קוננו ית"ש. 
 
לעשות רצונך, אלוקי, חפצתי.
 
&&&&
 
והנה סיפור פשוט על יהודי פשוט, שיודע מהי מטרתו בחיים, שיודע שכל הסובב לו, סובב סביב עשיית רצון ה' יתברך. הייתי עד יחיד לסיפור המקסים הזה, ואני משתף אתכם בו.
 
הייתי בקופת חולים הסמוכה, וכשיצאתי עברתי ליד מספרה ונכנסתי, שואל האם ניתן להסתפר עכשיו. הסַפָר השיב לי: "כעת השעה 12:21. יש אדם שקבע אצלי תור מדוייק ל-12:20 ואני אמרתי לו שאם הוא יאחר, לא אוכל לספר אותו, כי ב-12:28 בדיוק אני נועל את המספרה, כדי ללכת לתפילת מנחה. הבה ונחכה עוד שתי דקות, ואם הוא לא יגיע, אספר אותך בזריזות".
 
חיכינו עוד דקה וב- 12:22 התיישבתי על כסא הסַפָר, מסתפר לכבוד שבת. השעה היתה 12:25 ואל המספרה פרץ יהודי מבוגר, לבוש בהידור, נראה כמו יועץ משפטי או פקיד בכיר במשרד ממשלתי. "סלח לי על האיחור, אני יודע שסיכמת שאגיע בדיוק ב-12:20, אך לא הצלחתי להגיע. אתה תספר אותי כעת?" שאל האיש, והספר השיב לו בפשטות: "לא. הסברתי מראש לכבודו שיש לי מניין קבוע של מנחה ב-12:30 ושאני נועל שתי דקות קודם. אני ממש מצטער, אבל אם אספר אותך עכשו, אני אאחר למנחה".
 
"אז תתפלל אחרי הצהרים!" אמר האיש והספר סירב. "יש לי מניין קבוע ומסודר. שם מתפללים בנחת ויש לי קביעות מקום לתפילתי ושם אני מתפלל". האיש החל לשכנע, להפציר, ואפילו לאיים שיותר הוא לא יסתפר אצל מיודענו הסַפָר, והסַפָר? שווה נפש, אינו מוכן לוותר על התפילה הרצינית שלו, המכובדת. הוא גם לא מוכן לאחר, גם בעבור הפסד של לקוח קבוע.
 
האיש נעמד ואמר: "הסתפרתי אצלך כמה שנים בקביעות ומכאן ואילך אני לא אסתפר אצלך יותר, שלום לך וכל טוב". והספר הביט בו, חייך, ואיחל לו בהצלחה, וב-12:28 הוא נעל את המספרה, נשק למזוזה, ופנה לעשות את רצון קונו, להתפלל מנחה. (אגב, להשלמת הסיפור: חודש חלף ושוב הגעתי להסתפר. שאלתי את הסַפָר האם אותו אדם הגיע שוב להסתפר. "הוא הגיע למחרת. התנצל על שרצה למנוע ממני ללכת לתפילה במנין הקבוע שלי והבטיח להסתפר תמיד רק אצלי"...., סיפר לי הסַפָר).
 
&&&&
 
ביום שלישי הבא לא נעשה פוליטיקה ולא נדאג לעצמנו. אנחנו נעשה את רצון מלכו של עולם. לקום מיד בבוקר ולהצביע ג',  לשכנע עוד כמה אנשים רחוקים שאנו מכירים להצביע ג' ולקחת את ספר התהילים ולבכות להקב"ה שיחוס על כבוד שמים בארצנו הקדושה, "עשה למענך- אם לא למעננו". מה יהיה בסוף? איננו יודעים ולא תפקידנו לעסוק בזה. 
 
אנחנו הרי נשמור שבת כהלכתה בכל מצב וילדינו יקראו בכל מצב 'שמע ישראל' וילמדו היטב על תרי"ג המצוות. אבל בי"ז באלול מוטל עלינו לדאוג לכל בניו האהובים של מלך העולם. לדאוג להם ששבת קודש שברחובותיהם תהיה שבת קודש, שבבתי הספר שלהם יידעו מהי תורה ותפילה, 'שמע ישראל' ויהדות, ושיהיה להם כמה שיותר קשר לאידישקייט, לדעת כמה שיותר על מי שאמר והיה העולם. זהו רצון מלכו של עולם!
 
ושהקב"ה ירצה שנעשה את רצונו, שייתן לנו את כל האפשרויות הגשמיות שמסביב, כדי שנוכל לעובדו  בלבב שלם, ברוגע ובנחת, בבריאות ובשמחה.

השלב הבא: ביטול עזרת נשים בבית הכנסת או ביטול החופים הנפרדים?

השלב הבא: ביטול עזרת נשים בבית הכנסת או ביטול החופים הנפרדים?
 
הרב רצון ערוסי בעקבות פסיקת עפולה: אני רועד כשאני אומר על אחי שהם דייני סדום. כי כואב לי שאני אומר את הדברים האלה. אני לא אומר את זה מתוך שנאה, אני אומר את זה מתוך דאגה
 
פורסם בהידברות
 
נעסוק היום בנוגע להחלטת ביהמ"ש, אשר אסר לקיים מאורע לחברה החרדית בעפולה במתקן ציבורי, שבו המאורע התקיים על בסיס של הפרדה בין נשים ובין גברים, לפי בקשתם של המשתתפים באירוע, הלו הם בני החברה החרדית. ולפי בקשתו של האמן שאמור לשיר באירוע, שהכל מותנה בהפרדה כדרכם של החרדים ששומרים על ההפרדה המגדרית באירועים כאלה.
 
ביהמ"ש אסר לקיים הופעה זו כיוון שלדעת השופט, אם מדובר במתקן ציבורי, זה נקרא מרחב של הציבור אסורה ההפרדה המגדרית באיסור מוחלט. כיוון שהרכוש הוא הנכסים של הציבור בישראל במדינת היהודים - צריך להיות לעמוד לרשותם לשירותם של בני חברה נאורים. נאורים לפי הבנתו של השופט, לפי הבנתם של המחוקקים, שהנאורים הם אלה אשר מקיימים אירועי תרבות בלי שום הפרדה מגדרית. כי ההפרדה המגדרית יש בה פגיעה בכבוד הנשים. כי העובדה שהנשים נמצאות במקום מיוחד, והגברים במקום מיוחד זו פגיעה בכבוד הנשים. מכיוון שאנחנו נמצאים בתקופה מאוד נאורה לפי הבנתם שדואגים מאוד לכבוד הנשים, עד כדי כך שכדי לדאוג לכבוד הנשים, הרי יש להוריד כל הפרדה ולערב בין גברים ובין נשים בכל מקום, ודאי במרחב הציבורי. הרי שאירוע כזה לעולם החרדי מבחינתו של בית המשפט הוא דבר אסור, הוא דבר פסול.
 
אכן באמת, מיותר לומר עד כמה ההלכה שוללת תכלית השלילה את הגישה המוטעית הזו מיסודה. כבר אמרנו לא פעם גם במסגרות ההלכות היומיות כי ברוך ה', אצלנו בית המדרש עוסק גם בשיח הציבורי, אבל על בסיס בירור הלכתי ולא על בסיס ויכוח פוליטי או ויכוח של התנצחות אלא על בסיס של ויכוח ערכי מאוד.
 
 
 
ההפרדה - תוצאה מהדאגה לכבוד הנשים
כבר בעבר, במכללה האקדמית בקרית אונו, רצו לקיים הרצאה עם מכללה חרדית ורצו הרצאה שבה יופרדו הסטודנטים והסטודנטיות לפי בקשתם שלהם. קמה זעקה בתקשורת שהפרדה זו פסולה. כבר אז אמרנו שיש כאן עיוות גמור מאוד של הערכים היהודיים. מדוע? כי היהדות המפרידה בין נשים ובין גברים לא הפרידה בגלל שמזלזלים בנשים ומקצים להם איזה שהיא הקצאה של איזה שהוא מקום עלוב. אלא, ההפרדה הזו נבעה-נובעת-תנבע כתוצאה מהדאגה לכבוד הנשים.
 
 
עד שדואגים למרחב הציבורי, מנצלים את המרחב הפרטי של הנשים. גונבים מבטים בלי רשותן, מתחככים איתם, נוגעים בהם, מתחבקים בהם, עושים יותר מכך. אז ההפרדה המגדרית באה ממקום חיובי לחלוטין ודאגה לנשים.
 
לצערנו החברה המודרנית רואה בזה הפוך, כאילו ההפרדה באה להעליב את הנשים. באה ליצור מסר או למסור מסר שכאילו הן נחותות. וזה יוצר משבר ערכים גדול מאוד מאוד.
 
 
 
אונסים אותנו לחשוב שאור זה חושך וחושך זה אור​
לא אחת אמרנו שכבר הנביא ישעיהו, נביא הנחמה אשר שר את שירת הכרם שהמשיל את עם ישראל לכרם נפלא, שהקדוש ברוך הוא נטע אותו שורק יעד אותו להיות עם של ערכים, שייעודו להפיץ את הערכים בעולם. אבל, עמנו במהלך הזמן קלקל את הכרם הזה. קלקל את הערכים. ואז אומר הנביא ישעיה: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר: הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים: הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר: מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ:"
 
ראו כיצד הנביא אומר שמדובר באנשים חכמים, אשר על בסיס של טיעונים שכליים למדי יכולים לשכנע אותך שמה שחשבת עד היום שזה טוב, שזה רע. מה שחשבת היום שזה מתוק, זה מר. מה שחשבת עד היום שזה אור, זה חושך. והכל על בסיס של טיעונים.
 
היה לנו בעם היהודי מודל משפחתי, זכר ונקבה, בצורה טבעית למדי. וכך התורה מצווה. והנה באים ואונסים אותנו עם תקשורת מסיבית ועם מצעדים, ועם שיטפון אדיר מבחינת התעמולה. אונסים אותנו לחשוב, לאו דווקא אלא יכול להיות הוא והוא. יכולה להיות היא והיא. ויכולה להיות משפחה גם שלא בדרך של פריה ורביה טבעית, אלא בכל מיני טכנולוגיות עצומות. זה לא משנה, יכולות להיות שתי נשים והן יכולות להביא ילדים עם טכנולוגיות מסויימות. שני גברים יכולים להביא ילדים עם טכנולוגיות מסויימות. ואז הילד גדל או במשפחה חד הורית שאיננו יודע מי אביו. איננו יודע ולא ידע לעולם מי אביו. או שבן יגדל לתוך משפחה שפתאום יש לו שני גברים, אבא ואבא ולא אבא ואמא כפי שהוא רואה אצל רוב העולם. או אמא ואמא, ולא אמא ואבא כמו שהוא רואה אצל רוב העולם. לא מסתכלים על טובת הילד מה יקרה במשבר כזה עם הילד, כשהוא יהיה בתוך מעון, בתוך גן, בתוך בית ספר והוא יהיה חריג, יהיה חריג מבן כולם. איזה משבר, איזה טלטול הוא יעבור. אלא מסתכלים על האני, על האגו, איך מקדמים אותו וכו'.
 
יתרה מזו, עיננו ראו ואוזננו שמעו כיצד מורידים מן השידור בני אדם אשר לא מתלהמים אומרים באמת בצורה עניינית בוודאי, בלי שום התלהמות ובלי שום גינוי לעמדה השניה. אלא אומרים, אנחנו אמונים על הטבע של זכר ונקבה ולפי תורת ישראל. הורידו אותם מהשידור. אני באוזני שמעתי. הורידו אותם בכעס מן השידור, למרות שדיברו בצורה עניינית למדי. ז"א אונסים אותנו לחשוב שאור זה חושך וחושך זה אור. מר מתוק, מתוק מר. אונסים.
 
 
 
בקרוב - בג"צ נגד חופים נפרדים לדתיים?
במי מדובר? בחברה נאורה שקידשה את חופש הביטוי. שקידשה את זכויות הפרט. שקידשה את זכויות הכלל. ומתברר לפתע, לא, מה זה חופש ביטוי? חופש ביטוי למה שאנחנו אומרים. למה שאתם אומרים זה פסול, אין בכלל מה לשמוע ואסור לשמוע, כן. ומורידים.
 
אנו רואים כיצד דברים שפעם הם דיברו עליהם בגאון, שהם באמת מקדשים את חופש הביטוי, פתאום חד סטרי. חופש ההתנהגות, חופש שוויון הזכויות פתאום הוא נעלם. כאילו הנכסים של הציבור הם רק לציבור מסוג מסוים, נאור בעיניהם. ואילו הציבור היהודי, היהדותי, השורשי שמכוחו באה מדינת ישראל, מדינת ישראל באה לעולם כמדינת היהודים לא על בסיס חברה נאורה כזו שכעת מתהווה, אלא על בסיס של יהדות של תנ"ך מכוח התנ"ך הגענו הלום.
 
והנה לפתע פתאום כל הנכסים הציבוריים כבר אנחנו מחוץ למחנה. אם רוצים לעשות אירוע כזה תעשו בבית הפרטי שלכם. אל תעשו בנכסים הציבוריים. זה השתלטות על הנכסים הציבוריים, איפה השוויון?
 
 
מחר מחרתיים יגידו רגע, בתי כנסיות, מדוע הנשים למעלה והגברים למטה, למה שלא ישבו ביחד, כולם ביחד, זה מרחב ציבורי. אם הבית כנסת לא נבנה בכסף פרטי, אם בכסף הזה הושקע כסף ציבורי - זה נקרא מרחב ציבורי. במרחב ציבורי אין ליצור הפרדה. כלומר, ראו את המדרון החלקלק לאן הם מגיעים.
 
דעו, ובאמת שאני אומר את הדברים מתוך כאב ולא מתוך קטרוג כי אני לא בין הדוחים אני מבין המתפללים והאוהבים שאכן באמת נגיע לימים שתפקחנה עיניים ויראו נוכחה את הדברים.
 
 
 
דיני סדום
הגמרא במסכת סנהדרין דף כ"ט עמ' א' עמ' ב' מדברת על חטאי סדום ועל דייני סדום שבאמת היו להם חוקים שלכאורה מאוד מאוד משונים. מי שיש לו שור אחד הרי יעבוד בשורו לצורך עצמו ויתן ויתרום לציבור יום אחד כנגד יום העבודה שלו. ומי שאין לו בכלל שוורים, הרי יעבוד יומיים בשביל הציבור. למה? כדי שלא יגדל ויהיה פרזיט, הרי ישועבד לציבור. וכן כל מיני דינים משונים שבמשונים.
 
מספרת הגמרא על אליעזר, משרתו של אברהם אבינו, אשר הגיע לסדום. ומישהו בא והכה אותו וחבל אותו עד זוב דם. לתומו אליעזר תבע אותו לבית דין בסדום, כי יש מערכת משפטית. אמר השופט: שמעתי את תביעתך, הנתבע מודה שהוא אכן הכה אותך עד זוב דם. אצלנו כל אדם ואדם כל שנה מקיז דם, ומשלם כסף עבור הקזת דם. אתה אליעזר, תשלם לו כסף עבור זה שהוא הקיז לך את הדם. אז הנה זה הפתרון. אליעזר תמהה איזה חוק, תראו מה זה. במקום לחייב פיצויי נזיקין את המכה חייב את המוכה לשלם כסף גמול, דמי עמלה בטענה שזה הקזת דם. התאושש אליעזר, משרתו של אברהם. לקח נבוט, הכה את השופט עד זוב דם, אמר לו מה זה? אמר לו, עכשיו תשלם לי דמי הקזת דם ותעביר את דמי הקזת הדם הזה לזה שחייבת אותי לשלם וסגרנו חשבון. ז"א התעתועים האלה מראים איך צדק יכול להיות עוול.
 
התנא במסכת אבות אומר "האומר שלי שלי, זו מידה בינונית". היהדות אומרת, נכון שלי שלי זו מידה בינונית. שלי שלך ושלך שלך זה חסידות. אומרת התורה מי שאומר שלי, שלי ושלך שלי, זה רשעות, זה גנבה, זה גזלה. אבל שלי, שלי ושלך שלך, זה בינוני. אני לא מזיק לך ואתה לא מזיק לי. אבל אוי ואבוי לך אם תישאר אך ורק ברמה הזו. כי אברהם אבינו חינך אותנו לעשות צדקה ומשפט. אם אין צדקה אין משפט. ולכן אמרו מי שאומר שלי, שלי, שלך, שלך, אני לא אזיק לך ואתה לא תזיק לי. וככה אמרו אחינו החילוניים שה' יחזיר אותנו ואותם בתשובה שלמה. אל תיגע בי, ואני לא אגע בך אני לא אזיק לך. בסוף, מה בסוף? הם מזיקים לעצמם, מזיקים לנו. משתלטים על כל המרחב הציבורי. זה נקרא מידת סדום. משפט שאין בו צדקה, משפט שאיננו רואה את כל התמונה המורכבת, ופתאום עושה אותנו חריגים לא ראויים לנצל את נכסי הציבור על פי ערכנו, על פי ערכי התורה שלנו. רק על פי הערכים שהוא חושב אותם לנאורים, זו מידת סדום.
 
אז אני רועד כשאני אומר על אחי שהם דייני סדום. כי כואב לי שאני אומר את הדברים האלה. אני לא אומר את זה מתוך שנאה, אני אומר את זה מתוך דאגה. הם לא מבינים שכבר חז"ל לפני אלפי שנים הבינו שיש נאורות סדומית יש בה היגיון אדיר, מעשי. יש בה היגיון אדיר, אבל היא מדרון חלקלק שמביא לשחיתות שאין דומה לה, לאפליות שאין דומה להם. לחוקים איומים ונוראיים.
 
תפילתנו לבורא עולם שהקדוש ברוך הוא יפקח את עיני כולנו ונראה את מאור התורה אשר יכול להציל אותנו, ולהשיב אותנו לערכי האמת וישיב את כולנו בתשובה שלמה, אז רק אז יש סיכוי שבאמת מה שמיסדי המדינה רצו לעשות, מדינת העם היהודי שזו תהיה מדינה יהודית, יהדותית ולא מדינה של אלו מצאצאי היהודים שברחו מן הגלות ויסדו כאן מדינה, והיא הופכת להיות מדינה לאזרחיה ככל הגויים בית ישראל תוך איבוד הזהות היהודית של עמנו. הזהות היהודית של מדינתנו. אנחנו נתפלל בכל יום שזה לא יקרה, אלא זו תהיה מדינת העם היהודי אשר היא יהודית ויהדותית בזהותה ועמנו יהיה יהודי ויהדותי בזהותו. אין לנו מה להתבייש בתורת ישראל ובערכיה אדרבה ואדרבה, ערכי התורה עולים באין מונים על כל ערכים אחרים אשר לכאורה אומרים שהם ערכים נאורים.