קדושת הכותל

דבר תורה לפרשת בשלח תש"פ

דבר תורה לפרשת בשלח תש"פ
מאת מערכת אתר השבת 
 
זהו. בני ישראל כבר יצאו ממצרים. מותניהם חגורים, מקלותיהם בידיהם, משה רבינו הולך לפניהם, ומצרים המאיימת מאחוריהם – הכל טוב. 
והנה, הם מגיעים אל מול ים סוף, והמצרים רודפים אחריהם. מיצר. רק נחלצו ממצרים – והנה הם מגיעים לדרך ללא מוצא. מה עושים?
 
ידוע המדרש מהמכילתא (בשלח ב) וזה לשונו: 
"ארבע כיתות נעשו ישראל על הים. אחת היתה אומרת: ניפול לים. אחת היתה אומרת: נחזור למצרים. ואחת היתה אומרת: נעשה עימהם מלחמה. ואחת היתה אומרת: נצווח כנגדן. 
זו שאמרה ניפול לים היה אומר: התייצבו וראו את ישועת השם. וזו שהיתה אומרת: נחזור למצרים, היה אומר להם: כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. וזו שהיתה אומרת: נעשה מלחמה, היה אומר להם: ה' ילחם לכם. וזו שאמרו נצווח כנגדן היה אומר להם: ואתם תחרישון".
 
והמצב הזה, שעמדו בפניו בני ישראל, הוא המצב שבו עומדים אנו, כולנו, במדינת ישראל שנת תש"פ. אחרי אלפיים שנים בניכר חזרנו לארץ ישראל – אבל הגלות עוד נמצאת איתנו. בתוך חשיבתנו, בתוך תודעתנו. כל עוד לא גאלנו את עצמנו, אין אנו נגאלים. 
 
ופתאום, כאן, בארץ ישראל, אליה נמלטנו מכל ארצות תבל, פתאום מגיע האויב ורודף אחרינו כאן, בארץ שלנו. כבר חשבנו שנמלטנו! כבר חשבנו שניצלנו! והנה הם פה. 
 
קדושת עם ישראל הולכת ונרמסת. רוב המהגרים לארץ הם כבר לא יהודים בכלל. מאות אלפי לא יהודים היגרו הנה בגלל חוק נאצי קדמון ובגלל כמה מתבוללים רפורמיים שחילקו תעודות סבים מזויפות לכל מיני אנטישמיים מרוסיה. תנועות חוץ יהודיות מאיימות להשתלט על השלטון ולהחליט לקרוא לכל הגויים יהודים, ולהפוך את המדינה לערב רב של סנטה קלאוס וסופגניות, כמו אצל התנועות החוץ יהודיות בארה"ב. 

קדושת השבת הולכת ונרמסת. השבת, מצווה מעשרת הדיברות, שמהווה היסוד הכי בסיסי של יהדותנו, כבר אסור בכלל להזכיר אותה. חנויות נפתחות. אוטובוסים נוסעים. מקומות הבילוי הומי אדם. איפה היהדות שלכם? אנו זועקים ופתאום נזכרים אנחנו שבעצם - - - בעצם היהדות שלהם איננה ולא היתה גם מעולם... בעצם מדובר כאן במאות אלפי גויים גמורים שהובאו הנה, עיין בסעיף הקודם. 

אנו רוצים ללכת לכותל ולבכות על המצב – אבל גם הכותל, מקום התפילה של הדת היהודית, אפילו הכותל כבר לא בידינו. מדי ראש חודש מתחללת עזרת הנשים בכותל על ידי קבוצת נשים רפורמיות ציניות שלא מאמינות בכלום ועוברות בתוך הכותל עצמו על כללי הדת היהודית, ורק משתמשות בכותל ככלי להשמדת היהדות של עם ישראל – וכל זה על פי ההצהרות שלהן עצמן. 

ואנו רואים אותם ונבהלים. מה יהיה? האם אחרי כל המסע של 2000 שנות גלות, זה מה שאנחנו צריכים לראות? לחוות? עיסה דביקה של ערב רב ששונא את היהדות, ששונא את השבת, ששונא את המצוות, שמגיע לשריד בית מקדשנו רק מתוך שנאת חינם, רק מתוך סאדיזם, רק כדי ללעוג למאמינים ולקבל על כך כסף מהמתבוללים בחו"ל? והם עוד מצהירים: דרך ההכרה בכותל, דרך הרס התפילה היהודית, דרך ביטול המחיצה ומלחמה נגד המתפללים על פי היהדות, כך הם רוצים לקבל הכרה וכביכול לגיטימציה ודרך הכותל, שאצלם הוא סתם קיר אבנים שהם חולמים להפיל, הם רוצים חלילה להפיל את כל קירות התמך של עם ישראל. ובעצם להשמיד ולאבד כל זכר של העם היהודי, ולהפוך אותו לאותה עיסה דביקה של סנטה קלאוס עם סופגניות ביחד. 

ואנו נבוכים. מצד אחד כל מה שסבלנו עד כה, ומצד שני גם כאן בארץ קמים עלינו מהגרים אנטישמיים ונלחמים נגדנו. נלחמים בתוך הבית שלנו, עליו חלמנו אלפיים שנה. מאיימים על קיומנו, מאיימים על יהדותנו. מאיימים על חיינו, בעצם. מה יהיה?

וכאן אנו נעשים לארבע כתות – וחושבים על ארבע דרכי תגובה:

יש את קטני האמונה שמאבדים תקווה. ויכולה להיות להם מסיכה פורימית מאוד מרשימה, עם זקן ארוך עד ברכיים, אבל אמונה באלקים אין להם. עם האיום הקטן ביותר שמופנה כנגדם, מיד הם מתקפלים ומפסיקים להילחם. כל מה שאומרים להם לתת לרפורמים, הם נותנים להם, גם כשזה מנוגד להלכה. שכחו את השם. שכחו בזכות מי אנחנו פה. שכחו שהשם הוא הנותן לנו לחם והוא הנותן לנו כח והוא הנלחם. ואין לנו הרשות להיכנע.  

ויש את מי שאומר "נחזור למצרים". נוותר, נתפייס, נשלים, ננהל משא ומתן, נוותר להם - - - נכיל, נבליג, נסכים, ניתן, נחלק, נעניק, נספוג, נסבול - - -
אבל מי הרשה לכם לעשות את כל זה? מי נתן לכם את הקרדיט לוותר על מה שלא שייך לכם בכלל? האם שלכם הוא בית המקדש? האם שלכם היא השבת? האם אתם ילדתם את העם הזה או אתם שמרתם עליו אלפיים שנה? ואיך אתם מוותרים על העם הזה שסבל כל כך הרבה? מי נתן לכם מנדט? מי נתן לכם רישיון? הלא תבושו! מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי???
 
ויש את אלו שאומרים : נילחם, נפעל, נפעיל, נעשה צעד אחד פה וצעד אחד שם ובאסטרטגיות ובתחבולות ובהסברה ובמסעות בסוף אנחנו ננצח אותם ונצליח. נחוקק חוקים. נסגור מרכולים. ניאבק אקטיבית נגד הרשעים הרפורמים ונגיש נגדם בג"צים. 

והאם נצליח? הרי אין לנו כח מול אוקיאנוסים של שנאה. מול מאות מליוני גורמים אנטי יהודיים שרוצים להגר הנה, ואלפי מיליונרים מתבוללים שמממנים להם תעודות מזויפות וכרטיסי טיסה. הרי אין לנו כח מול גורמי חוק שאינם עומדים מולם. הרי אין לנו כח מול שופטים שפוסקים בניגוד לחוק ומול שוטרים שעומדים בחיבוק ידיים מול הפרות חוק בוטות, ומול פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה, ומול גורמים חסרי אמונה שנותנים לרפורמים יד חופשית לחלל את הקודש במקום הכי קדוש, ולא עושים כלום כנגדם. ומול כל אלו, הרי אין לנו כח בכלל. 

והכת הרביעית אומרת: נצווח כנגדם. פשוט נצעק. פשוט נזעק. פשוט נפגין. נפריע לרפורמיות בטקס העבודה זרה שלהם. נפגין ליד ביתו של חולדאי. נפגין ליד הדיונים בבג"צ. נצעק עד שנהיה צרודים. נצעק עד שכולם ישמעו וייראו. נצעק עד שכולם שאנחנו מוחים נגד הפשע. נגד השנאה. נגד הניסיון להשמיד עם שעבר כל כך הרבה צרות! ועכשיו באים ומנסים חלילה להשמיד אותו ואת האמונה שלו במקום שהכי קדוש לאמונה הזו. 

אבל הצעקות והצווחות לא תמיד עוזרות. קודם כל, בוודאי שאין הן עוזרות לבריאותם של מיתרי הקול שלנו. וחוץ מזה, האם מחללי השבת יתחילו לשמור שבת אם נצעק להם "שאבעס"? והאם יש איזושהי רפורמית שחזרה בתשובה והפסיקה לחלל את הכותל בגלל שצעקנו לה שזה אסור? והאם מחלקי תעודות הסבים המזויפות יפסיקו לעשות זאת אם נצעק עליהם? והאם חוק השבות ישתנה כפונקציה של הדציבלים היוצאים מגרוננו? אז נכון, זה עוזר להוציא קצת את הכאב, את הלחץ. לא בריא לשמור הכל בלב, ולפעמים זו גם מצוות הוכח תוכיח את עמיתך. אבל האם זה מה שיפתור את הבעיה? 

אז מה כן?

אומר ה' אל משה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו". 

מה לומדים אנו מתוך דברי ה'?

ראשית כל, אנו לומדים שמשה רבנו צעק אל ה'. שגם כאשר אין אנו יודעים מה לעשות, עלינו לפנות אל ה' ולהתפלל אליו ולבקש את רחמיו ואת ישועתו, ולומר לו: ריבונו של עולם, כל כך הרבה עבר העם שלך עד שחזר לעצמו, אנא רחם עלינו והושע אותנו ממה שהבאנו אנחנו על עצמנו. אנא חלץ אותנו מהבור אליו נפלנו בתמימותנו ובטיפשותנו. אנא הצל אותנו מכל הגויים האלו שהבאנו לכאן ועכשיו מאיימים לאסור עלינו את קיום התורה. אנא עזור לנו לשמור על קדושת המקומות הקדושים שנתת לנו מול כל הגורמים האנטי יהודיים שבאים הנה ומנסים בכח לפגוע בקדושת המקומות הקדושים בדת שלנו. אנא ה' עזור לנו לשמור על קדושתנו אנו מול כל האיומים. 

אבל עוד דבר לומדים אנו, והוא: תשובת ה' אל משה: דבר אל בני ישראל – וייסעו. 

אומר ה' למשה: כדי להינצל, כדי לראות נס, כדי לראות ישועה, נדרשת מסירות נפש. לא לחשוב יותר מדי, לא לראות בכלל את האויב, לא לראות בכלל את הסיכון והסכנה והמסכנות. לראות את העתיד מול העיניים, לראות את התקווה, לראות את השאיפה – ולהמשיך בטוב. 

עוד יש תקווה שעוד נגיע. עוד יש תקווה שייקרע הים בפנינו. עוד יש תקווה שנינצל. ואנחנו נמשיך בעזרת ה' בשלנו. נמשיך לשמור את השבת ונמשיך לקדש את החודש ונמשיך להתפלל ונמשיך להתפלל בכותל ונמשיך להתפלל בכותל על פי האמונה היהודית! ונמשיך להאמין שמי שנלחם לנו באמת זה לא אנחנו, ולא בכוחנו תבוא הישועה, ולא בכוחנו תישמר השבת, ולא בכוחנו יתנקה הכותל מהעשבים השוטים שחולמים חלילה להפילו, ולא בכוחנו יינצל העם היהודי, אלא ה' הוא שנלחם לנו, ואנחנו בסך הכל כמו ילד קטן שנוסע בתוך האוטו של אבא שלו ומניע הגה צעצוע וחושב שהוא עושה בכלל משהו. 

ה' ילחם לנו. ואנו, בין אם נזעק ובין אם נצעק ובין אם ניאבק עם העולם בכדי לזעוק ובין אם ניאבק עם עצמנו בכדי להחריש – בכל מקרה, יחסית למה שה' עושה עבורנו, יחסית לנסים ולנפלאות ולישועות ולנחמות שה' מרעיף עלינו, כל מה שנעשה וכל מה שלא נעשה, כמוהו כמציאות של "אתם תחרישון". כי כל מה שנעשה וכל מה שנפעל וכל מה שנחשוב שאנחנו פועלים, הכל הוא אפסי ביחס לאינסוף. ובאמת רק הוא יתברך יחלץ אותנו מכל זה.

ויקרב משיחנו ויגאלנו וישרה שכינתו עלינו. במהרה בימינו אמן.  
 
 

תפילה על הגאולה

ריבונו של עולם,
 
גלוי וידוע לפניך גודל השתוקקותנו לאהבתך,
לקרבתך, לבניין ביתך, לעבודתך, לעבודת הקודש,
ולראות כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם. 
אנא השם, השב ישראל לנויהם.

וכעת כשעדיין לא נגאלנו,
ועדיין ביתנו חרב ושועלים הילכו בו,
ופינת חמד נתת לנו ה' אלקינו
את שריד ביתך לבוא אליו 
ליפול לפניך ולבכות על פדות נפשנו.

אנא ה' הסר ממנו את הפצע הכואב הזה
של הקבוצה הכופרנית שמגיעה ומכאיבה לנו
ושוברת את ליבנו.

אנא ה' באהבתך
רחם עלינו וטהר את ביתנו
וטהר לבנו לעבדך באמת.
ובאהבתך הגדולה השרה שכינתך עלינו,
וקבץ נדחינו אליך,
באהבה. 
 

כמה מתוקה היא הצביעות

כמה מתוקה היא הצביעות 
 
צביעותן של נשים שנלחמות על קריאה מספר תורה, תוך כדי עבירה על מה שכתוב בתוך ספר תורה זה. 
צביעותן של נשים שנלחמות על פולחן כביכול דתי במקום שבו התפללנו אלפיים שנה לבוא הגאולה, והן כלל לא מאמינות בגאולה זו. 
צביעותן של נשים שמדברות על "פלורליזם", אך אוטמות את אוזניהן למשמע איזושהי דעה ששונה מדעתן.  
 
כמה מתוקה היא הצביעות,
צביעותן של כמה נשים שקוראות לעצמן "אורתודוכסיות", אך אומרות נוסח תפילה שהוא עבירה חמורה על כללי הדת, שעובר על "לא תישא את שם ה' אלוקיך לשוא" בלי להניד עפעף. 
וממשיכות לקרוא לעצמן אורתודוכסיות. למה לא, זה נח. ככה מקבלים יותר יחס מהבוסית הגדולה. יחס, ואולי גם שלמונים. 
 
כמה מתוקה היא הצביעות,
צביעותן של כמה נשים שקוראות לעצמן "לוחמות חרות", ו"משחררות נשים", אך בפועל כובלות את הנשים לפולחנים שאלקים לא ציווה, שאלקים לא מתיר. 
שטוענות שהן "דואגות למעמד הנשים", ובפועל גורמות לנו הנשים להיראות ולהישמע כל כך אידיוטיות, וקלות דעת, ומכעיסות אל אלוקים, כאילו אין מחר. 
אבל, בעזרת ה', מחר יש יום חדש. 
 
כמה מתוקה היא הצביעות,
צביעותן של מייסדות ומנהלות הארגון ועומדות מאחוריו, שיודעות בצורה מתוחכמת להעמיד פנים של ליברליות, מכילות, "קבוצה של אורתודוקסיות, קונסרבטיביות ורפורמיות", 
כשבפועל בתוך ליבן המייסדות האלו לועגות בכלל לכל המאמינות  ביחד, ולפעמים זה גם יוצא להן החוצה. לא סתם יוצא. משפריץ. 
 
כמה מתוקה היא הצביעות,
צביעותן של נשים שקוראות לעצמן "נשות הכותל", אבל באמת ראויות להיקרא "נשות האנטי כותל". 
שרואות בכותל קיר ישן ופרימיטיבי  שצריך חלילה להפילו, או אולי קיר תמך לאג'נדה אנטי-דתית קיצונית, שמטרתה עידוד ההתבוללות, הרס הערכים היהודיים, והרס היהדות של מדינת היהודים. 
 
כמה מתוקה היא הצביעות,
צביעותן של נשים שאומרות "שירת התקוה" בסוף התפילה, למרות שהן גאות בכך שהן משתמשות בכותל ככלי להרס המדינה תוך עבירה על חוקי המדינה, אחרי שהנסיון שלהן עצמן להרוס את המדינה דרך ארגוני שמאל קיצוניים, ודרך תמיכה מאסיבית בארגוני טרור, בינתיים (עוד) לא צלח. 
 
כמה מתוקה היא הצביעות, 
צביעותם של גורמים פוליטיים שמנסים להיות "פוליטיקלי קורקט", שמפחדים להביע דעה, שמפחדים מה"לובי" של תומכי נשות הכותל. שמעדיפים להצטייר "נאורים" ו"משכילים", על חשבון אמונתם. 
 
כמה מתוקה היא הצביעות, 
צביעותם של גורמים פוליטיים שמדברים גבוהה גבוהה על שלטון החוק, ובפועל, תומכים בארגון שנלחם בחוקי מדינת ישראל, שדורך ודורס ורומס את חוקי מדינת ישראל ברגל גסה, שדורסים ומבזים את הרבנים שאחראיים, על פי חוק, על המקומות הקדושים,
 
צביעותם של גורמים פוליטיים שמחרימים ראש ממשלה מכהן, שמשכמו ומעלה, רק בגלל סיגריה, אבל מצד שני, הם מאדירים ומפארים ארגון טרור עובר חוק, שמצהיר בעיתונות הכתובה על האידיאולוגיה שלו: "אם חוקי המדינה לא ימצאו חן בעינינו, אז נפר אותם". (ענת הופמן, מעריב, 29.5.19). כי כנראה שבמדינת ישראל, יש מי שמותר לו לעבור על החוק. ויש מי שאסור לו. 
 
כי אם מטרתך לשמור על מדינת ישראל, יחקרו אותך אפילו על סיגריה, אבל אם מטרתך להרוס ולהחריב, אז מותר לך אפילו לשבור את הרמזור. או את הכותל. או את ספר התורה. או את כל ספר החוקים. אבל בתנאי שאתה בא מצד שמאל. ואחר כך גם תקרא לעצמך "מחנה דמוקרטי". 
 
כמה מתוקה היא הצביעות. 
צביעותם של התורמים האנטי ציוניים של ארגון "נשות האנטי כותל", שהקמת מדינת ישראל היתה עבורם משבר חריף: הרי לפי שיטתם, היהודים אמורים להישאר שפלים ונדכאים לעד, ופתאום קם לו עם ומתחיל ללכת, איך זה ייתכן?
 
והנה, הם רואים איך מנגנון ההשמדה העצמית של היהודים קם לפעולה. איך היהודים, בכוחות עצמם, באים חלילה להשמיד את עצמם, את ערכיהם, את אמונתם, את המכנה המשותף היחיד שלהם, ואת השריד היחיד שנותר להם מימי העבר, והכל בזכות כמה נשים טמבליות, עם אידיאולוגיות תימהוניות, שבאות חלילה להחריב את הכותל של עצמן.
 
והם, התורמים האנטי ציוניים, לא צריכים לעשות דבר. רק להזרים כסף, רק לממן את הפעילות הזו, ולשבת להתרווח על הספה ולראות איך היהודים שוב רבים, שוב מסתכסכים, שוב שורפים את מחסני התבואה. שוב מבעירים אש זרה. שוב הורסים את חומות הר הבית. 
 
שוב ושוב, כל פעם מחדש. רבותי, ההיסטוריה חוזרת, ולא למדנו כלום. 
 
כמה מתוקה היא הצביעות, 
מתוקה אבל מרה. 
כי מאחורי חומת הצביעות יש אמת, 
והאמת היא אחת, 
והאמת כבר צורחת. 
 
הצביעות מרה היא, כי גם אותם גורמים לעגניים, כלל אינם מבינים שיש מישהו שהוא גם מעליהם, שהוא עשיר יותר מכולם ביחד, וחכם יותר מכולם ביחד, והוא אינסופי. והוא מעל כולם, והוא מעל כולנו. 
 
"יושב בשמים ישחק. השם ילעג למו". 
 
כמה מתוקה היא הצביעות. 
 
צביעותם של אלו שמדברים על "הזכות לכל אחד להתפלל כדרכו", אך כשהם קוראים את הסיום של המאמר הזה, הם מגחכים קלות. כי באמת הם לא מאמינים בכלום או שהם סתם קטני אמונה.
 
אז אנא, קוראים יקרים, אם אתם לא מאמינים, אנא צאו מהמשחק. צאו כולכם החוצה. הפוליטיקאים/יות, העיתונאים/איות, התורמים/ות, המארגנים/ות, התומכים/ות וההורסים/ות, ובבקשה השאירו כאן רק אותנו, המאמינות, אלו שרוצות באמת להתפלל. 
 
ואנחנו בעזרת ה' כבר נסתדר בינינו. ואנחנו נתפלל אל האלקים, בדרך שהוא ציווה אותנו, בדרך שקיבלנו מאבותינו ומאימותינו. בדרך שכתובה בתורה שבעל פה ובתורה שבכתב. בדרך שהיא היא מנהג המקום מאז ועד עולם. 
 
כי אנחנו בני אדם, יצירי כפיו של אלוקים. אנחנו לא כדור ולא בובה ולא משחק ולא שק איגרוף ולא נושא לשחוק של אף אחד מכם. 
 
כי הצביעות היא אולי מתוקה, אבל היא גם מרה, והיא גם מתקלפת, ומאחורי חומת הצביעות יש אמת, והאמת היא אחת, והאמת כבר צורחת. 
ואלפי שלמונים לא יכבו אותה. 
ואלף אוזניות לא ישתיקו אותה. 
ואלף זרמים לא יכבו אותה. 
את האמת שלנו. 
את האמת של אמונתנו. 
את האמת של קדושת המקום. 
 
לא משחקים באש. שומרים על קדושת הכותל. 

בואו להצביע בכותל

בואו להצביע בכותל
 
ראש חודש כסליו תש"פ מתקרב, וכולנו נבוכים. שוב בחירות, ושוב בחירות. שוב אותם נציגים, שוב אותן הבטחות. כן לחקור, לא לחקור, ולמי להאמין?
 
זה באמת מבלבל מאוד, בחירות שוב ושוב תוך פחות משנה,
אבל יש גם בחירות נוספות, בחירות שאנחנו עושים כל רגע, כל שעה, כל יום,
ויש גם בחירות שנעשות פעם בחודש. 
בכל ראש חודש. 
 
כי בכל ראש חודש, במקום התפילה הכי קדוש שלנו היום, מתנהלות להן בחירות. בחירות שכל אחד ואחת יכולים להגיע אליהם. בחירות שאינן מצריכות תעודת זהות ואפילו לא רשום בפנקס הבוחרים. בחירות שכל אזרח, וגם מי שאינו אזרח, יכול להשתתף בהם.
 
בחירות בין קודש לחול. 
 
ומצד שני, עומדות בנות, נערות ונשים, מכל הגילאים, שמעוניינות לשמור על קדושת הכותל, לשמור על הדבקות באלקים, לשמור על התפילה הזכה, הכנה, האמיתית, כפי שהתפללנו מדורי דורות. 
 
ומצד שני עומדות נשים שמחוברות אל המסורת, שמצפות לבניין בית המקדש, שמבינות מהי יהדות, מהי קדושה, מהי מסורת שעוברת מדור לדור, ממשה שקיבל תורה מסיני, שמסרה ליהושוע, לשופטים, לנביאים, לאנשי כנסת הגדולה, וכך עד דורנו אנו. 
 
מצד אחד עומדות נשים שלועגות למתפללות, שלועגות לסדר התקין, שקמות כל חודש מוקדם בבוקר רק כדי לבוא ולהציק ולהזיק וללעוג. 
ומצד שני עומדות נשים שמתפללות באמת, מתום לב, ושומרות על קדושת המקום, ובאות לומר לאלקים: בך אנו בוחרות, בך ובעבודתך, ואנו מצפות לישועתך. 
 
מצד אחד עומדות נשים שלא בוחלות להשתמש באלימות, בציניות, בבריונות, בדמגוגיה ובשקרים כדי להשיג את מבוקשן: ומבוקשן הוא אחד: הרס קדושת הכותל והרס קדושת העם היהודי. 
ומצד שני עומדות נערות ונשים, מכל המגזרים, מכל קצוות הארץ, ומתפללות באמת תפילה משותפת, את התפילה שהתפללו אימותיהן ואימות אימותיהן וסבתות סבתותיהן, מאז שתוקן נוסח התפילה על ידי אנשי כנסת הגדולה: 
"יהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלקינוּ וֵאלקי אֲבותֵינוּ, 
שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ. 
וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ 
תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם."
 
ואמנם כבר זכינו לבוא לארצנו, אך עדיין הגבולות מעורפלים, עדיין שולט התוהו ובוהו. 
עדיין שופטים ראש ממשלה עתיר זכויות על סיגריות, ומתעלמים מעבירות פליליות חמורות של נשים שבאות ללעוג למאמינות בכותל ולהכות מאבטחים. 
עדיין אין אנו נטועים מספיק עמוק בגבולנו. 
ועדיין אין אנו עושים את קורבנות חובותינו. 
והר הבית עדיין אינו בידינו
ועדיין מסתובבים שועלים למרגלותיו.
 
אבל הקול שלנו חיוני כדי להכריע. כדי לסייע. כדי לחזק את הנטיעה. כדי לחזק את התקווה. כדי לייצג את האהבה. 
ובבחירות האלו, כל קול חשוב. 
 
ולכן, אם גם אתם אוהבים לחוש את הקדושה לכותל, בואו לחזק את הקדושה גם בראשי חודשים,
אם גם אתם באים להתברך בברכת כהנים, בואו לחזק את הברכה גם בראשי חודשים,
ואם גם אתם באים להתקרב אל ה' בתפילות הסליחות בחודש אלול, בואו לחזק את הקרבה, בואו לחזק את הקשר, בואו לשמור על הקשר הרוחני העמוק הזה בין העם שלנו, לבין הבורא. 
קשר שכמה נשים מבולבלות ולעגניות מנסות להרוס אותו, בדרכים לא חוקיים ולא מוסריים, ובמימון גורמים זרים עוינים. 
 
ואנחנו כולנו, מכל חלקי הארץ, מכל חלקי העם, בעזרת ה' נצביע ברגלינו, נצביע בגלגלינו, נצביע בקולנו ונצביע ברוחנו. 
ונבוא. ונמלא. ונתפלל. ונייחל. 
ונבקש על הקדושה
ונבקש על הברכה
ונבקש על הסליחה
ונבקש על הגאולה. 
 
בעזרת ה' נעשה ונצליח. 

ושלושתם אנחנו מבקשים

ושלושתם אנחנו מבקשים
 
חודש אלול. עם ישראל נוהר אל הכותל. לבקש ברכה. לבקש ישועה. לבקש מזור. 
אנשים מכל הסוגים מטמינים פתקים בין האבנים. בתפילת הסליחות, הכותל מלא.
ומכל המתפללים רציתי לבקש:
כולנו רוצים ישועה, כולנו רוצים שהתפילות שלנו יתקבלו. 
אבל האם ידוע לנו שהכותל, המקום הקדוש שלנו, נמצא בסכנה? האם ידוע לנו שיש גורמי חוץ בינלאומיים שלוטשים אליו עיניים?
האם ידוע לנו שיש מפלגות, ביניהן "יש עתיד" ו"המחנה הדמוקרטי", שתומכות בקבוצה של נשים, שמגיעות כל חודש כדי לעבור על החוק בכותל וכדי ללעוג לנו, המאמינות?
האם ידוע לנו שאותן מפלגות תומכות בלקיחת חלק מהכותל והפיכתו חלילה לסוג של מועדון דיסקו רפורמי? עם פולחן שעובר על "לא תישא את שם ה' לשוא"? והפיכת שריד בית מקדשנו למקום בו חלילה מתנהל פולחן שמורד בעבודת המקדש?
ולכן, כל מי שאיכפת לו מהכותל, כל מי שרוצה שהכותל יישאר בידינו, המאמינים, וימשיך להיות מקום תפילה, ולא יהווה כלי משחק בידיים של גורמים ציניים שמאיימים לחללו,
כולם, אנא, גשו להצביע מחר לאחת מהמפלגות החרדיות, שפועלות לשמור על קדושת הכותל. לאחת מהמפלגות שיחוקקו חוק שיגן עליו. לאחת מהמפלגות שמבינות מהו ערך של תפילה ומהי הקדושה של מקומות קדושים. 
מחר זה היום של כולנו לבוא ולומר: בחרנו במלכות שמים, בחרנו במלכות בית דויד, בחרנו בבית הבחירה, ושלושתם אנחנו מבקשים. 

הכותל - שיר

בית המקדש חרב
אבל היום הוא כבר קרב
בכל צד, בכל פינה
אפשר לראות את גלות השכינה
 
אבל מכל החורבן
נשאר לא שומם ולא מיותם
הכותל
 
מכל הסוגים, מכל המינים
כל העדות וכל החוגים
העיקר - יהודים
 
כל התפילות שבכותל נאמרות
לכיסא הכבוד מגיעות
 
נלך בדרך אבותינו
שהציבו לנו
גמילות חסדים וביקור חולים
צניעות וכיבוד הורים
ונזכה לראות בבנין בבית המקדש
בימינו

"יברכך השם וישמרך" - מעמד ברכת הכהנים בכותל המערבי.

"יברכך השם וישמרך" - מעמד ברכת הכהנים בכותל המערבי. 

יברכך ה' וישמרך
למביט ברחבת הכותל ממעוף הציפור נראה הדבר כאילו גל לבן שוטף פתאום את רחבת הכותל המערבי. ים של טליתות מכסה בשניות את הקהל הצמוד לקיר, וקריאת החזנים "יברכך!" מסבירה את המתרחש: ברכת הכוהנים בכותל התחילה. 

* * * 

באחד מימי הקיץ הסוערים של מלחמת ההתשה בשנת 1970 ישב ירושלמי ותיק בשם רבי מנחם מנדל גֶּפְנֵר על ספסל בכותל ונאנח על המצב, כשהוא נזכר בדברי המדרש: "מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה" (מדרש תהילים, מזמור ז'). לפתע נזכר בהמשכו של המדרש: "אמר רב אחא: אם כן בזכות מי אנו עומדים? - בזכות ברכת כהנים". המילים האחרונות של המדרש עודדו את הרב גפנר. הוא הכיר את ברכת הכוהנים וגם ידע את סגולתה: "כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם" (תלמוד בבלי, מסכת חולין). רעיון נועז התנוצץ במוחו. 

מהי ברכת כוהנים? 

ברכת הכוהנים נערכת במהלך התפילה. הכוהנים, צאצאי הכהנים משרתי המקדש, עומדים כשפניהם אל המתפללים ופניהם מכוסות בטלית, ומברכים את הציבור. הברכה כוללת שלושה פסוקים: "יְבָרֶכְךָ א-דני, וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר א-דני פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא א-דני פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: (במדבר, פרק ו')". החזן מקריא את שלושת הפסוקים של הברכה מילה במילה והכוהנים חוזרים אחריו. מכאן בא גם כינוייה של הברכה - "ברכה משולשת". הברכה נקראת גם "נשיאת כפיים", מפני שהכהנים נושאים בה את ידיהם לפנים, כשאצבעותיהם פסוקות באופן מיוחד. 

כוחה של ברכה 
הכוהנים הראשונים שבירכו את העם בברכה זו היו אהרון ובניו, על פי ציוויו של הקב"ה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" (שם). חז"ל הקבילו את שלושת הפסוקים לשלושת האבות, וכן לשלוש הספִירות העליונות בתורת הסוד - חסד, גבורה ותפארת. עדות לעתיקותה של הברכה ולחשיבותה בעיני העם ניתן למצוא בשתי לוחיות כסף מגולגלות שנתגלו בירושלים במערת קבורה יהודית בת 2500 שנה; על הלוחיות נחרטו מילות ברכת הכוהנים, ונראה שהנקבר ענד אותן כקמע ואף לקח אותן איתו אל הקבר (הלוחיות מוצגות כיום במוזיאון ישראל). 

כמו חזקיהו המלך

הרב גפנר נזכר בטקס רב הרושם שערך חזקיהו המלך בירושלים, בו ברכו הכוהנים את העם וברכתם התקבלה בשמים: "וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם, וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם" (דברי הימים ב', פרק ל). משהו בו השתכנע לפתע כי אם תיאמר הברכה המיוחדת הזאת בקול וברוב עם כמו בימי קדם, "יזוז שם משהו למעלה" לטובת עם ישראל. הוא החל "לגלגל" את הרעיון בין חבריו, ובמהרה הם עלו על עדות מרתקת ב"ספר חסידים" שכתב רבי יהודה החסיד לפני כ-700 שנה. הספר מתאר טקס שהתקיים בתקופת הגאונים כ-600 שנה לפני כן, בו הנהיג רב האי גאון תהלוכת כוהנים סביב הר הזיתים, כדי להביא את המשיח. הד למסורת זו איתרו גפנר וחבריו בספר "הרוקח" לרבי אליעזר מגרמייזא (תלמידו של רבי יהודה החסיד ומבעלי התוספות) במילים: "אם היו שלוש מאות כהנים עומדים בהר הזיתים והיו אומרים ברכת כוהנים, היה בא המשיח". 

הר הזיתים או הכותל?

כל אלה היוו עבור גפנר אות משמים. הוא החליט לשחזר את הטקס ההיסטורי ולערוך ברכת כוהנים בהשתתפות שלוש מאות כוהנים ברוב עם - בכותל. בתחילה חשב לערוך את הטקס המחודש בהר הזיתים, אולם הניח (ובצדק) שהקברים שמילאו את ההר מאז ימי הגאונים ידירו את רגלי הכוהנים מהמקום. הוא גם שיער בינו לבין עצמו שאילו היה הכותל חשוף ונקי בתקופת הגאונים (ישנן עדויות שבאותה עת היה הכותל מכוסה אשפה), היה בוודאי רב האי גאון מקיים את הטקס שם ולא בהר הזיתים.

תאריך סמלי

עכשיו נותרו רק שתי משוכות: לבחור יום ראוי לעריכת הטקס, ולמצוא שלוש מאות כוהנים שיסכימו להשתתף בו... גפנר בדק וגילה כי באותה שנה (תשל"א) חל ג' בכסלו ביום שלישי - תאריך מושלם לביטוי ייחודה של "הברכה המשולשת". כל שנותר עתה לעשות היה למצוא שלוש מאות כוהנים. לעזרתו נחלצו רבנים ואדמו"רים חשובים שהתלהבו מתכניתו וקראו לחסידיהם להשתתף בה. ביניהם היה הרבי מגור זצ"ל (ה"בית ישראל") שאפילו מצא הוכחה בכתובים לחשיבות הטקס ואמיתותו: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - "ראש בני ישראל" אלה הכוהנים, והמילים "כי תשא" עולות בגימטריא - תשל"א.

עִיד אֵל-גֶפְנֵר

הרב גפנר עצמו לא האמין למספר העצום של האנשים שגדשו את רחבת הכותל באותה שעת בוקר מוקדמת של יום שלישי. האלפים שנהרו דרך שערי העיר העתיקה סיפרו לערבים הסקרנים מה פשר החגיגה, ובמהרה פשטה השמועה כי היהודים חוגגים את "עִיד אֵל-גֶפְנֵר"... בשעה שבע בדיוק ניגש הרב גפנר לדוכן ופתח את המעמד במילים נרגשות. "...שבח ברכת כוהנים על יד הכותל המערבי הוא גדול ונורא מאד להשפיע שפע קדושה וברכה רבה על כל העולם...". לאחר הנאום התקיימה ברכת הכוהנים במעמד מאות רבות של כוהנים, הרבה יותר משלוש מאות. 

עולים לרגל

היה זה טקס כה מרגש ומעורר השראה, עד כי במהרה הגיעה הדרישה לקיים טקס נוסף. בתוך חודשיים ארגן הרב גפנר את הטקס השני, ובראש חודש שבט אותה שנה נערכה שוב ברכת כוהנים בכותל. כך היה גם בחול המועד פסח, עד שנקבע כי מדי שנה יתקיים הטקס חמש פעמים בשנה: בחול המועד פסח וסוכות, באחד מימי השבוע שאחרי חג השבועות (שנחשבים כ"ימי תשלומים" לעלייה לרגל), בראש חודש אב (שהוא יום פטירתו של אהרן הכוהן) ובאחד מימי החנוכה. הסְדר זה החזיק עד שנת 1978, ומאז הוחלט שהטקס יתקיים רק בימי הרגלים - חול המועד פסח וסוכות. 

עד ביאת הגואל צדק

חמישים ואחד טקסים זכה רבי מנחם מנדל גפנר לקיים בחייו עד שהלך לעולמו בשנת תשמ"ד. המסורת המופלאה אותה הנהיג ממשיכה להתקיים, על פי צוואתו: "... וגם הברכת כהנים יימשך בעזרת ה' יתברך, עד ביאת הגואל צדק, ויהי ברכת ה' עליכם לנצח, אמן כן יהי רצון". בשלוש השנים האחרונות מועבר הטקס בשידור חי למחלקת הילדים בבית החולים שניידר, והשנה ניתן יהיה לצפות בו גם באתר האינטרנט של הכותל בכתובת http://WWW.THEKOTEL.ORG 

(על פי "עולמו של חסיד" מאת ר' ברוך גפנר)