פרשת כי תצא

דבר החסידות – פרשת תצא (עיוני)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תצא  (עיוני)

 

הטעם שבימינו מקדשים בטבעת

 

לאדמו"ר הזקן, בעל התניא, היה חסיד מלמד-תינוקות בעיר יאנאוויטש, עני מרוד ואב לחמש בנות.

פעם נכנס המלמד ליחידות והתאונן על כך שאינו יכול להתפלל בכוונה הראויה, כיון שראשו כל הזמן טרוד.

-         "במה ראשך טרוד?" שאל הרבי.

-         "במחשבה אודות שלשת בנותיי הבוגרות, הן צריכות כבר מזמן להתחתן, אלא שאין לי נדוניה עבורן" השיב המלמד.

-         "מבת אחת אני יכול לשחרר אותך, אקח אותה לכלה עבור בני" אמר הרבי, והמשיך: "לשתיים הנותרות חפש בעצמך מחותנים".

וכך הוה, שבנו הבכור של הרבי, הלוא הוא רבינו דובער, אדמו"ר האמצעי – נשא לאשה את הרבנית שיינא, בתו של אותו מלמד מיאנאוויטש.

נקל לשער, שעם מחותן כזה מצא המלמד בקלות שני חתנים נוספים, ומעתה יכל שוב להתפלל בכוונה הראויה...

(ספר "נישואי הנשיאים" (הרש"ז שי' הרצל) עמ' 35, ע"פ ספר הזכרונות ח"ג פרק טו. בשינוי קל נדפס בסה"ש תש"ד עמ' 65 ובמתורגם ללה"ק: עמ' ס')

 

~~~

מהכתוב בפרשתנו (כד, א) "כי יקח איש אשה" למדים חז"ל (קידושין ב,) שהאשה מתקדשת בכסף. והרמב"ם מפרט (הל' אישות רפ"ג): "אם בכסף הוא מקדש – אין פחות מפרוטה כסף או שוה פרוטה" (כדעת בית-הלל במשנה).

והרמ"א כותב (ריש הל' קידושין) "וכן נוהגין לקדש בטבעת, ויש להם טעם בתיקוני הזהר". כלומר, אף שהאפשרות הראשונהשהמשנה נותנת היא לקדש בכסף (ולא ב"שווה כסף") – נוהגים בפועל לקדש בשווה כסף, בטבעת.

[ולהעיר על דבר פלא, שאף שנאמרו טעמים שונים לקידושין בטבעת בחלק ה'נגלה' שבתורה, כמו בספר החינוך (מצוה תקנב): "שתתן אל לבה לעולם שהיא קנויה לאותו האיש . . להיות בידה תמיד למזכרת" – מביא הרמ"א ושאר פוסקים דווקא את תורת הקבלה בתור מקור למנהג*]

וצריך להבין, מהו הטעם לכך שמנהג הקידושין בטבעת לא הובא ברמב"ם, ואדרבה – מדבריו משמע שעדיף לקדש בכסף (כי מקדים וכותב שהקידושין ב"כסף", ורק אח"כ "או שוה פרוטה")?

אלא, הדבר יובן ע"פ דברי הגאון הרוגוצ'ובי (בצפנת פענח על הרמב"ם שם), שמסביר מדוע בימינו לא מקדשים בכסף:

כי בדורות הראשונים, היו הקידושין ("אירוסין") שנה לפני הנישואין. ולכן כאשר החתן נתן את כסף הקידושין לאשה – יכלה הכלה להשתמש בכסף במשך שנה שלמה ורק אח"כ היא נהייתה אשתו.

אבל בדורותינו, שמקדשים בשעת החופה – יוצא שאין הפסק זמן בין ה"אירוסין" ל"נישואין", וממילא אם יתן לה כסף – הרי "מה שקנתה אשה – קנה בעלה" והכסף לא יהיה שלה! (וגם אם נחשיב את הכסף כ"נכסי מלוג" של האשה – הרי הבעל אוכל בהם "פירות" ונמצא שהקידושין לא ניתנו לה לגמרי אלא נשאר לבעל חלק בהם ולא יחולו הקידושין).

– לכן, מסיים הרוגוצ'ובי: "תתקדש בכלי דהוה כלבוש", כלומר, יש לקדש בתכשיט שהוא כמו לבוש שלה שאין לבעל חלק בו ושפיר אפשר לקדש בו גם בימינו.

מוסיף הרבי, שעל-פי-זה יובן גם ע"פ הלכה מדוע מקדשיםבטבעת דווקא, כי בטבעת יש שתי מעלות:

א) היא יכולה להיות על אצבע של אדם אחד בלבד, וממילא בזמן שהאשה עונדת את הטבעת – אין הבעל יכול לעונדה.

ב) אפילו כשהאשה מסירה את הטבעת מאצבעה – אין הבעל יכול לעונדה מפני האיסור ד"לא ילבש גבר שמלת אשה" (פרשתנו כב, ה)!

ולכן דווקא בטבעת מודגש עוד יותר שאין לבעל שום חלק בו והוא שייך לגמרי לאשה**.

אבל בזמן הרמב"ם היה נהוג לקדש שנה לפני הנישואין, וממילא יכלו לקדש בכסף (המוזכר ראשון במשנה), כי היה שייך לגמרי לכלה ויכלה להשתמש בו במשך שנה תמימה, כנ"ל.

והרבי מסיים:

גם אנו 'מקודשים' לקב"ה ע"י התורה, כדאיתא במדרש (שמו"ר ספט"ו) שמתן תורה היה האירוסין בין הקב"ה וכנסת-ישראל ואילו הנישואין יהיו לעתיד לבוא.

וע"פ האמור, שבימינו נוהגים שהנישואין הם ממש בסמיכות לאירוסין, א"כ גם לענייננו – מכיון שמתן תורה קיים בכל יום, כפי שמברכים "נותן התורה" לשון הווה – מובן שתיכף ומיד צריכה להיות הגאולה, הנישואין, ביום זה ממש!

 

שבת שלום. כתיבה וחתימה טובה!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ בלק ה'תשד"מ (התוועדויות תשד"מ ח"ג עמ' 2114 ואילך. נד' ג"כ ביין מלכות על הרמב"ם ח"ב עמ' 194 ואילך [ובהוצאה חדשה: ח"א עמ' תיג ואילך] וכן בשערי הלכה ומנהג ח"ד עמ' קכא ואילך).

______________

*) ויש לומר, שטעמו של החינוך עולה בקנה אחד עם הטעם המובא בתקוני זהר:

ענין זה מובא בתקו"ז בב' מקומות, ובא' מהם (תקון ה, כ, רע"ב) – מקשר ענין זה עם כריכת רצועות של תפילין על אצבעו של האיש. ומכיון שתפילין עניינם שעבוד המוח והלב, הרי יש לזה שייכות עם הטעם המובא בחינוך אודות קידושין בטבעת – השעבוד דאשה לבעלה. שתהי' "אשה כשרה שעושה רצון בעלה" (ראה תדבא"ר פ"ט).

 

**) עפ"ז מובן גם, מדוע נוהגים שהחתן עונד את הטבעת על אצבעה של הכלה, דלכאורה היה מספיק שיתן לה את הטבעת בידה?

כי הקידושין בטבעת הם "בכלי דהוה כלבוש" (כלשון הרוגוצ'ובי), ומכיון ש"מוכח בתוספתא דקידושין פ"ב דאם קידשה בכלי לא הוה קידושין עד שתשתמש בהכלי" (צפע"נ מהדו"ת לא, ב) – לכן יש צורך לענוד את הטבעת על אצבעה, כי ע"י שהכלה משתמשת בטבעת – היא קונה אותה ומתקדשת בה.

דבר החסידות – פרשת תצא (עיוני)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תצא  (עיוני)

 

מעקה לבית המקדש?

על הפסוק בפרשתנו (כב, ח) "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" נאמר בספרי "בית – לרבות היכל". כלומר, שגם על גג בית המקדש נתחייבו לבנות מעקה.

וידועה השאלה (ספרי דבי רב על הספרי. מנחת חינוך מצ' תקמו. ועוד): הרי ההלכה היא, שבתי כנסיות פטורים ממעקה, כדרשת הגמרא (חולין קלו, א) "גגך . . למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות" – ומדוע איפה היכל ביהמ"ק מחוייב במעקה?

הגאון הרוגוצ'ובי מתרץ (נעתק בצפנת פענח עה"ת, פרשתנו שם): שחיוב מעקה חל "משעת חידושו" – כלומר מיד עם בנייתו של הבית עוד לפני השימוש בו, ומכיון שבביהמ"ק הדין הוא (מעילה יד, א) ש"בונין בחול ואח"כ מקדשין" – יוצא ש"בשעת חידושו" טרם היתה בו קדושה ולכן הוא התחייב במעקה.

אבל התירוץ הזה צריך עיון:

א) מה שבתי כנסיות פטורים ממעקה הוא מפני שהם אינם "גגך" (כדרשת הגמרא בחולין שם); כי אין להם בעלים, ומטעם זה – הלוא גם בית המקדש, גם אם הוא נבנה בחול, אין לו בעלים.

ב) בית שמחוייב במעקה ואח"כ הפכו אותו לבית כנסת – נפטר ממעקה, וא"כ גם אם ההיכל היה חייב בזמן בנייתו הרי מיד שהוא הופך להיכל ביהמ"קהוא צריך להיפטר ממעקה!

ויש לומר הביאור בזה:

רש"י (בחולין שם) מסביר מדוע בתי כנסיות ובתי מדרשות אינם בכלל "גגך" – "כי אין חלק לאחד מהן בו, שאף לבני עבר הים הוא", כלומר, רש"י בא להבהיר כאן שלמרות שבאופן רגיל בית של שותפין חייב במעקה – אי אפשר להגדיר בית כנסת כ"בית של שותפין" של בני העיר (ולכן שיהיה חייב במעקה), כי הוא שייך לבני ישראל מכל העולם.

על פי זה אפשר להבין מדוע בית המקדש כן חייב במעקה, שהרי ביהמ"ק נבנה מכספם של כל ישראל, הן ברכישת מקום המקדש מארוונה היבוסי – דוד המלך גבה את הכסף מכל השבטים (ספרי ורש"י ראה יב, יד. זבחים קטז, ב), וכן בבניית המקדש מסתבר שכמו בבניית המשכן – השתתפו כל בנ"י גם בקופת ולשכת בניית (ובדק) הבית.

ולכן יוצא שבית המקדש שייך בשותפות לכל ישראל* [שלא כמו ביהכנ"ס שאין לומר שהוא בשותפות כל בני העיר כי יש יהודים שאינם מהעיר וביהכנ"ס שייך גם להם, משא"כ בביהמ"ק אין יהודי שלא השתתף בבניינו ובחיזוקו] ועליהם לבנות מעקה כדין שותפין – מהרה יבנה אכי"ר!

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כד, תצא שיחה ב (עמ' 137 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 146 ואילך). אבל זוהי רק טעימה מעומק ניתוח הסוגיא, וכל מבקש ה' יפתח לקוטי שיחות וירווה צמאונו במי החכמה.

______________

*)  ואע"פ שכאשר היחיד נודב לקופה הרי זה באופן של "ימסרם לציבור יפה יפה" (ר"ה ז, ריש ע"ב), לא כמו ממון ששייך לכמה יחידים בתור שותפות – אעפ"כ לא מתבטל עי"ז (לגמרי) חלק היחיד. כידוע הראי' על כך מבקשת משה (בקשר לקורח ועדתו) "חלקםבתמידי ציבור לא יקובל" (פירש"י קרח טז, טו. מבמדב"ר פי"ח, י); ולכן המקדש הוא ­­­­(עכ"פ) מעין שותפות דכל ישראל.

דבר החסידות – פרשת תצא – פרקי אבות פ"א

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תצא – פרקי אבות פ"א

 

בדרכו של הלל

השבת אנו מתחילים בפעם הרביעית (והאחרונה לשנה זו) את פרק א' של פרקי אבות (למנהג אשכנז).

בפרק זה (משנה י"ב) מופיעה האימרה הידועה "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ולאחר מכן (במשנה י"ד): "הוא היה אומר: אם אין אני לי – מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני, ואם לא עכשיו – אימתי?".

אומר הרבי: שלושת ההוראות שבמשנה זו, באות בהמשך לאזהרתו של הלל לקרב גם את ה"בריות" לתורה –

א)  אם אין אני לי מי לי – החובה על כל אחד ואחת לקרב את הבריות לתורה! ואמנם ייתכן שגם בלעדיו יסתדרו העניינים, אבל הוא יאבד את הזכות. וכפי שמרדכי אמר לאסתר "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת – רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו", ונשאלת השאלה, מדוע מגיע לה עונש כזה כבד על כך שאיננה מוסרת נפשה? ופירש אדמו"ר מהר"ש "תאבדו – יאבדו הזכות!" כלומר, העניינים יסתדרו בלעדייך אבל את תאבדי את הזכות!

ב)  וכשאני לעצמי מה אני – אף על פי שהוא בעצמו חייב לעסוק בזה, אבל לא יסמוך רק על שיקול דעתו לבד, אלא יתייעץ גם עם אחרים.

ג)  ואם לא עכשיו אימתי – את העבודה הזו של קירוב הזולת אין לדחות לזמן אחר, כשיתפנה מעסקיו, כי ייתכן שעד שיתפנה כבר יהיה מאוחר מדאי לעזור לאותו אדם.

וזו היא הדרך שסלל לנו הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, שיום הולדתם (ח"י אלול) חל בשבוע הקרוב: לקרב כל יהודי, גם אנשים פשוטים, כדברי הלל "אוהב את הבריות" אבל באופן של "ומקרבן לתורה" – ולא חלילה 'לקרב' את התורה אליו, ולאורם נסע ונלך עד לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

 

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ שמיני תשל"ז. נדפס בלה"ק (בעיבוד ותימצות קל) ב"ביאורים לפרקי אבות" ח"א עמ' 73. אימרתו  של אדמו"ר מהר"ש נדפסה בספר התולדות שלו עמ' 61. דברי הסיומת – הוספה שלי.

דבר החסידות – פרשת תצא

דבר החסידות – פרשת תצא
 
 
 
מתי צריך לשלם לנו שכירות?
 
בפרשתנו מצווה התורה "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש גו'" – פירוש: שאסור למעביד להלין שכר אלא לשלם בזמן.
 
נשאלת השאלה: הרי ידועים דברי המדרש (שמו"ר פ"ל, ט) "הקב"ה מה שהוא עושה – אומר לישראל לעשות, שנאמר מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו", ולפי זה היו ישראל צריכים לקבל את שכרם בסיום כל יום שהם מקיימים מצוות (כפי שמצינו שהם נקראים "פועלים" – אבות ספ"ב) וא"כ מדוע אנו מוצאים שהקב"ה (="בעה"ב") משלם את שכרם רק לעתיד לבא, כדברי הגמרא (עירובין כב, א) "היום לעשותם, למחר (לעולם הבא) לקבל שכרם"?*
 
יש המפרשים (עיון יעקב לעירובין שם), שמכיון ש"כל ימינו אנו משועבדים להקב"ה לעבודתו" – אם כן יוצא שזו שכירות אחת ארוכה שירדנו לעולם לעבוד את ה' כל ימינו, והרי הדין הוא "שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף" (ב"מ קי, ב), כלומר, שאם שכרו מישהו לתקופה מסויימת אינו עובר על 'בל תלין' עד שתעבוד כל התקופה, ולכן גם ליהודי משלם הקב"ה על עבודתו בעולם רק לבסוף – בעולם הבא.
 
אולם, זוהי תשובה רק בנוגע לשכר שהאדם מקבל בגן-עדן על עבודתו בעולם הזה, אבל איך 'מאחר' הקב"ה את השכר של ימות המשיח ותחיית המתים שזה מגיע זמן רב אחרי שהאדם סיים את עבודתו!?
 
אלא נקודת הביאור בזה היא, ע"פ המבואר בתניא קדישא (פרק לו-לז) שתכלית בריאת העולם היא "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". וא"כ מובן, שכל זמן שלא סיימו בני ישראל, כל אחד את החלק שלו, להכין את העולם שתהיה דירה לה' – עדיין לא נשלמה ה"שכירות" שלהם! וזה יושלם רק בביאת משיח צדקנו כאשר כל העולם כולו ימלא כבוד ה', במהרה בימינו ממש.
 
 
 
שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!
 
*) ואע"פ שאם התנה עם הפועל ע"מ שלא יתחייב לפורעו בזמנו תנאו קיים (שו"ע אדה"ז חו"מ הל' שאלה ושכירות כו' סי"ח) – הרי (א) אם יוכל לפרוע בזמנו טוב לפורעו ולא לסמוך על התנאי (שו"ע שם). (ב) ועוד ועיקר: איך מתאים לומר שהקב"ה התנה שלא כהוראתו בתורתו "ביומו תתן שכרו" – והרי "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" (כנ"ל בפנים).
 
 
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כט תצא שיחה ג' (עמ' 138 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' ?). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קנד.

וורט לשבת פרשת תצא

וורט לשבת פרשת תצא
 
 
טעם איסור כלאי בהמה
 
על הפסוק בפרשתנו (כב, י) "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", אומרת המשנה (ב"ק סוף פ"ה) "אחד שור ואחד כל בהמה . . אלא שדבר הכתוב בהוה". אולם בפוסקים מצינו מחלוקת בזה; לדעת הרמב"ם אסור לחרוש דוקא בבהמה טהורה עם הטמאה, ולדעת הרא"ש אסור גם בטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה.
 
בתורת החסידות ישנם שני ביאורים לאיסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו":
 
א) כי השור שהוא טהור מקבל חיותו מקליפת 'נוגה', ולכן צריך להרחיק ממנו את החמור שהוא מקליפות הטמאות, שלא יינק מבחינת הקדושה.
 
ב) כי השור הוא מבחינת גבורות [כנאמר "ופני שור מהשמאל"] והחמור מבחינת חסדים ["חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא לה" (שבת נג, א) – היפך האש שמהגבורות] ולכן אסור לערבם יחד, כשם שאסור לערב חלב (חסד) עם בשר (גבורה).
 
ויש לומר, שזהו שרש המחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש: לדעת הרמב"ם ה'לאו' הוא דוקא בטהור עם טמא, כי הוא סובר כטעם הא' שאסור ל'קליפה' לקבל מהקדושה, אבל כששניהם טהורים או טמאים אין חשש, אבל הרא"ש סובר כטעם הב', שהקב"ה ברא אותם במדות שונות זו מזו ואין לערבם וזה שייך בכל סוגי הבהמות.
 
אבל, מצינו שהותרו כלאים בציצית ובבגדי כהונה, כי הקב"ה "עושה שלום במרומיו – מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבין זה את זה" (תנחומא) ולכן גם המצוות, שהם המשכת אורות עליונים, יש להם כח לחבר שני הפכים.
 
 
 
שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!
 
 
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כד, תצא ג. העיבוד בסיוע 'מעיין חי' חלק טו עמ' 80. ועיין בפנים השיחה שמאריך בביאור הפלוגתא גם ע"פ נגלה דתורה (והמובא בפנים הוא רק סיום השיחה).
 
 

פרשת כי תצא - סוגי מלחמות בפרשה - וכיצד לנצח ?

פרשת כי תצא - סוגי מלחמות בפרשה - וכיצד לנצח ?

מאת: אהובה קליין.

הפרשה פותחת  בנושא : מלחמה נגד אויב – אך גם מסיימת בנושא מלחמה. בפסוק הראשון נאמר: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ-וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר...." " [דברים כ"א, י- י"א]

ואילו בסוף הפרשה נאמר: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים.  וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח". [דברים כ"ה, י"ז-י"ט]

השאלות הן:

א] באיזו מלחמה מדובר בתחילת הפרשה?

ב]  מיהו עמלק וכיצד יש להילחם בו?

תשובות.

"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה"

רש"י מסביר: מדובר – במלחמת רשות כי לגבי מלחמה  על ארץ ישראל אין לומר:"וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" שהרי נאמר כבר:

"רַק, מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה--לֹא תְחַיֶּה, כָּל-נְשָׁמָה".[דברים – כ, ט"ז]

חז"ל  מתייחסים ללשון היחיד: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" ומסבירים: יש כאן מסר חשוב מאד לעם ישראל, כי אפשר לנצח אויב – אך ורק על ידי אחדות העם – כאיש אחד בלב אחד ועל כך אמרו חז"ל: "דורו של אחאב כולם עובדי עבודה זרה היו, ועל שלא הייתה ביניהם מחלוקת, היו מנצחים במלחמה" [ירושלמי מסכת פאה א', א]

הוסיפו חז"ל בדבריהם: לעולם אל יגיד האדם: כיצד אוכל לנצח אויב כה אדיר המתייצב נגדי? אלא, בין אם מדובר באויב גלוי לעין -הבא נגדך עם נשק ובין אם מדובר באויב שאינו נראה לעין- הכוונה- ליצר הרע אשר מופיע בכל עת  ומנסה להכשיל את האדם - עליך לצאת כנגדו במיטב הכוחות- כדי לנצחו במלחמה!

רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: נאמר: בלשון יחיד: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ": הטעם לכך, ההצלחה במלחמה תלויה ביוזמה שאתה מגלה  לצאת כנגד האויב ולהילחם בו- כשהוא עדיין על אדמתו וככל שאתה מתכנן ויוזם תכניות ותחבולות -טרם יבוא האויב כנגדך, גדל הסיכוי: שהתוצאה תהיה בע"ה: "וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ"! ,היינו, ניצחון מובטח לך!

הוא הדין גם לגבי המלחמה הפרטית של האדם נגד יצר הרע. כל עוד לא נתת אפשרות לדריסת רגל ליצר הרע לבוא אל סביבתך הקרובה, קל יהיה לך להתגבר עליו - מפני תכסיסיו ומזימותיו הרעות.

אך אם לא תעמוד  כנגדו, אלא תאפשר להיכנס לסביבתך, קשה מאד יהיה עליך להרחיקו ממך ואז תהיה זקוק למאמצים  מיוחדים ורחמי שמים כדי לנצחו!

רבי נפתלי מרופשיץ נשאל פעם על ידי חסידיו: כיצד ניתן למנוע את רדיפת יצר הרע אחרי האדם כדי שלא  יסיטהו מדרכו הישרה אל דרך רעה ,חלילה?

ענה להם הצדיק: עד שאתם דואגים  שמא יצר הרע ירדוף אחריכם, דאגו תחילה- שאתם לא תרדפו אחריו!

הבעש"ט מסביר: "שעה שאתה לוחם את מלחמתך התמידית נגד אויבך התמידי, היצר הרע - למוד תלמד ממנו לקח, כיצד לנהל את המלחמה ובאותה מידה של זריזות ועקשנות שהוא משתמש בה כדי לשבותך [כדי להביא אותך לשבי] תשתמש אתה כדי לשבות אותו". [מעיינה של תורה]

חז"ל עונים על השאלה: כיצד ניתן להתגבר על היצר הרע: "אמר הקב"ה לישראל בניי בראתי יצר הרע - בראתי לו תבלין, אם אתם עוסקים  בתורה, אין אתם נמסרים בידו  שנאמר: "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל- בּוֹ". [בראשית  ד, ז]

רבינו בחיי מתייחס למילה: "וּנְתָנוֹ"- המופיע בפסוק הבא: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" ואומר: היה צריך להיות כתוב: "ונתנם"-  אלא הכוונה: כאשר יוצאים למלחמה כנגד אויב- יוצאים מאוחדים כאיש אחד!

מלחמת עמלק:

נאמר: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.  אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים.."

עמלק הוא בנו של אליפז בן עשיו ותמנע  פילגשו. ממנו יצא עם הקרוי בשם זה. מעניין כי: בנבואת בלעם - עם זה  מכונה בשם: "ראשית גויים" זהו אויב מיוחד במינו אשר מצטיין בשנאה יתרה לעם ישראל, ללא כל סיבה מוצדקת, הוא אורב לו בכל זמן  ועל סמך העבר ניתן להסיק - כי הוא מתקיף במיוחד בעת שחלה ירידה רוחנית בעם, כפי שניתן  לראות זאת גם בפרשה: לאחר שנעשים לעם ישראל ניסים  ונפלאות ביציאתו ממצרים, העם מגיע למקום בשם רפידים ושם הוא צמא למים וכשהצימאון גובר  הוא בא לפני משה  בטענה: "למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בניי ואת מקניי בצמא"?:[שמות י"ז, ג]

הכלי יקר מבהיר:  רעיון מעניין, כאשר ישראל חונים ברפידים ומתחילים לריב עם ה' ועם משה ונופלים באמונה, ישנה ירידה רוחנית. אם נתבונן בשם: "רפידים"- נראה את המילים: פרידים, ואותיות-רף ידיים, "והא בהא תליא- כי על ידי שני מיני פרידים אלו שנפרדו מאת ה' ופירוד לבבות שביניהם, באו לידי  רפיון ידיים, ומטעם זה לא היה לעם מים ברפידים -לפי שרפו ידיהם מן התורה שנמשלה למים, על כן חסרו מים. עמלק דומה לזבוב המסמל את יצר הרע-אך בכוח פיו הקטן הוא מתקשה לעשות נקב בגוף האדם, אלא  כאשר הוא רואה  איזה פצע, או, שחין - הדבר מקל עליו לחדור בקלות לגוף במצב זה -הוא עלול להתנחל שם ולגרום להרחיב את הפרצות. היצר הרע אינו יכול לחדור אל תוך הצדיק הקשור לתורה ומצוותיה, אך אצל אדם החוטא -ישנן פרצות שדרכן הוא חודר ומרחיב  את הפרצה וגורם לנזקים גדולים. מטרת עמלק לשמש "שוט" לעם ישראל לאורך כל ההיסטוריה, כאשר העם יורד באמונתו בבורא עולם וגם הוא עצמו אינו מלוכד כאיש אחד, עמלק מזהה את הרפיון ומיד יוצא למלחמה נגדנו.

הרמב"ם אומר: כי ישנה מצווה מיוחדת למחות את עמלק- זוהי מלחמת מצווה. את עמלק ניתן לפגוש גם אחרי סיפור המרגלים כאשר הוציאו את דיבת הארץ רעה, עמלק נלחם נגד ישראל. גם המן היה מזרע עמלק והציק רבות ליהודים, אך לאחר שעם ישראל חזרו בתשובה, המן הובס יחד עם עשרת בניו.

הרמב"ן טוען: כי עונשו של עמלק כה חמור- היות והוא  בא כמתגבר על ה'- זהו מאבק  נגד ה' .

דבר נוסף שיש ליחס אליו- עמלק מתעבר על ריב שאינו שייך לו - מבלי כל התגרות מצד עם ישראל.

המלבי"ם  מסביר: "שלא היה דרך מלחמה כנהוג, רק דרך כפירה נגד ה' ומשטמת נצח נגד מחצבתם, הנשמר בלבם דור, דור"

רש"י  מסביר על ידי שלושה פירושים: את במילים: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ"

א] לשון מקרה.

ב] לשון קרי- לשון טומאה

ג] על פי תנחומא:

לשון קור וחום, שעמלק היקרך לפני אחרים,- היינו הראה מקום לאחרים- משל: לאמבטיה עם מים רותחים שאין כל בריה מסוגלת להיכנס לתוכה, עד שבא בן בליעל אחד קפץ לתוכה ולמרות שנכווה -  הקרה את האמבטיה עם המים הרותחים- בפני אויבים אחרים.

רש"י גם מדגיש את חולשת עם ישראל  בעת הירידה  הרוחנית  שלהם– הם חסרי כוח במובן "הַנֶּחֱשָׁלִים" – ובחילופי אותיות הכוונה :הנחלשים.

מדרש תנחומא וגם ורבנן מסבירים: כי  היה שבט אחד , שבט דן -  היו  כולם עובדי גילולים- שנאמר: "וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹקִים"

ובספרי נאמר: מלמד שעמלק היה פוגע בעיקר באנשים שנחלשו  והתרחקו מדרכי ה' - "מתחת כנפי הענן"

עם  עמלק יש לנהוג בקפידה ללא רחמים:

כדברי רש"י: יש למחות את האויב הזה -  מאיש עד אישה ,מעולל ועד יונק משור ועד שה ,שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה- לומר: בהמה זו משל עמלק הייתה" וכך נהג שמואל הנביא עם שאול כפי שמתואר: [בספר שמואל- א, ט"ו ,ג]:

"עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר".

דברי שמואל אלה מכוונים לצווי ה'- על מחיית עמלק-

"תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק" שלא יהיה שם עמלק אפילו על בהמה!

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להבחין בכמה  סוגי מלחמות בפרשה: מלחמת רשות, מלחמת מצווה - דוגמת מלחמת עמלק,

ומלחמה פרטית של האדם כנגד יצר הרע  - המנסה באופן תמידי להכשיל אותו בכל עת, חלילה.

המסקנה: חייבים אנו להיות עבדי ה' ,ללכת  באורחותיו ומצוותיו ולהתאחד כאיש אחד בלב אחד, זוהי העוצמה הנדרשת מאתנו לאורך כל ימינו-  כפי שנאמר: "בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לַה' אֱלֹקֵיכֶ֑ם" [דברים י"ד]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מלחמה וניצחון

מלחמה וניצחון

שיר מאת: אהובה קליין ©

בחיי אדם מלחמות

לאורך עיתים ושעות

יש ויצר רע יפתיעהו

בהיסח הדעת יתקיפהו.

 

חיש יסור לספר הספרים

הגנה ישאב מהכתובים

תבלין כנגד מיני פיתויים

ריחוק מבורות נשברים.

 

בחיי אומה מיני אויבים

על אוכלוסייתה  מאיימים

יש ושלוותה  מפירים

בכלי נישקם לפתע  יורים.

 

אזי , יתאגדו ראשי העם

יישאו תפילה לבורא עולם

יקבצו  יחדיו צבא ישראל

יזכו לניצחון ביד גואל.

הערה: השיר בהשראת פרשת " כי תצא" [חומש דברים]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מסירות נפש.

מסירות נפש.

 שיר מאת: אהובה קליין. ©

 אדם מהלך  בין הסלעים

 מעליו משקיף אלוקים

 גם כי יצעד  בחולות

 בנעליו חורש  עקבות.

 

לפתע ,יבחין בשור נידח

סטה מהדרך- ודאי ברח

אוי, אבדה גדולה לבעליו

חש רחמים ישנס מותניו.

 

 כי  יש לו כנפי רוח

 גיבור כארי-יפעיל כוח

 רץ כצבי-עז כנמר

לא יירתע ולא יישבר!

 

 מתגבר על היצר

 נחוש - קל כנשר

 מסירות נפש בעורקיו

 להציל השור בשתי ידיו!

 הערה: השיר בהשראת פרשת-"כי תצא" [חומש דברים]

 

 

 

 

 

פרשת כי תצא - מצוות השבת אבדה- כיצד?

פרשת כי  תצא - מצוות השבת אבדה- כיצד?

 מאת: אהובה קליין.

השבת אבדה - אחד הנושאים בפרשה זו: והכוונה לראיית שור, שה, או חמור שאיבדו את דרכם.

התורה מצווה: לא להתעלם  מהם, אלא להצילם, כפי שהכתוב מתאר: "לֹא תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם?  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ.  וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.  וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ:  לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם.  לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ"   [דברים כ"ב, א-ה]

השאלות הן:

א] מה כוונת הכתוב:  " לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם"?

ב] כיצד יש לקיים את מצוות השבת אבדה?

 תשובות.

 לא להתעלם משור, או שה נדחים.

רש"י מסביר: אסור לאדם  הרואה שור, או שה תועים בדרך- להתעלם מהם- לכבוש את העין כאילו אינו רואה אותם.

דעת מקרא מבהיר – כי אין להתעלם במקרה כזה כפי שנאמר: "כי  תפגע שור אויבך או חמורו תועה" [שמות כ"ב, ד] שם נאמר בשור שנקרה לו בדרכו ואין  לו שום  בעיה לאחוז בו, אך בפרשתנו מדובר במצב שהוא רואה את בעל החיים מרחוק והוא נידח ונדרשת ממנו  טרחה לבוא  אליו ולתפסו.

דוגמאות להשבת אבדה  [מספר "מטה שמעון"]:

א] מעשה באדם אחד שעבר ליד ביתו של רבי חנינא בן דוסא והניח שם תרנגולות ומצאה אותם אשתו של רבי חנינא בן דוסא, אמר לה  רבי חנינא: לא לאכול מהביצים שלהן ! הביצים התרבו ובקעו אפרוחים שבמשך הזמן היו לתרנגולות  והיו גורמים סבל רב לרבי חנינא ואשתו, מה עשה? מכר אותם וקנה בכסף עיזים, ובאחד הימים עבר ליד ביתו אותו אדם שהניח את התרנגולות ואמר לחברו: כאן הנחתי את התרנגולת שלי, שמע  זאת רבי חנינא, שאל אותו: יש לך סימן בתרנגולות? ענה לו: כן, ונתן לו את הסימנים, מיד הביא לו רבי חנינא את העיזים.

ב] מעשה ברבי פנחס בן יאיר שהיה  גר בעיר אחת בדרום והיו אנשים שהלכו שם לעבוד ולהתפרנס  והיו בידיהם שתי סאים של שעורים [ 26 ליטר] והפקידו אצלו, ושכחו  אותם שם והלכו לבתיהם.

ר' פנחס בן יאיר זרע את הזרעים שלהם כל שנה והיה עושה מהם גורן ואוסף אותם לאלומות.

בתום שבע שנים הלכו אותם חברים אליו ובקשו את השעורים ששכחו אצלו, ר' פנחס בן יאיר מיד הכיר אותם  ואמר להם: "בואו וטלו אוצרותיכם, הרי מאמונתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של הקב"ה [ מדרש רבה, עקב, פרשה ג']

ג] מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד, הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן יקרה תלויה על צווארו, אמרו לו: רבי- "ברכת ה' היא תעשיר" [משלי י] אמר  להם רבי שמעון בן  שטח: חמור  לקחתי, אבן טובה לא לקחתי, מיד הלך והשיב את האבן לישמעאלי, קרא אליו אותו  ישמעאלי ואמר: "ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח" הווי מאומנתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של  הקב"ה שנאמן לשלם לישראל שכר מצוות שהם עושים, מאין לומדים זאת?

תשובה, נאמר: "ושמרתם את המצוות " [שמות י"ב] אבל מתן השכר כנראה תלוי: "והיה עקב בעקב אני פורע" [שם]

נשאלת השאלה: מפני מה נאמר כאן: "לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם"? ואילו בשאר המצוות נאמר: "אל תתעלם"?

התשובה לכך: שמא יאמר אדם בלתי ישר: זה לא מתאים למעמד והכבוד שלי שאתעסק באבדה זו, אסתיר פניי כאילו איני רואה את האבדה הזו- האבדה השייכת לאחי. באה התורה ואומרת: דע לך שלא תוכל להתעלם מאבדה זו ,כי לא תוכל להתעלם מהקב"ה שלפניו הכול גלוי.

רבותינו אומרים: לפעמים אתה כן רשאי להתעלם מן האבדה שמצאת. אבל יש מצב שאסור לך להתעלם מהאבדה., אם כן, אימתי אדם יכול להתעלם בכל זאת מהאבדה? התשובה: אם היה כהן ומצויה האבדה בבית קברות שהכניסה אסורה לכהן, או שהיה זקן - איש מכובד ואין זה מכבודו לשאת את האבדה ברשות הרבים ,או שהיה צריך להשקיע בטיפול האבדה- יותר מאשר ערך האבדה - במקרים אלה, מוצא האבדה רשאי להתעלם.

רבינו בחיי מפרש: במצוות  השבת אבדה ניתן לגלות - יש בה רמז והתעוררות לעניין תחיית המתים -לפי שבאחרית הימים הקב"ה משיב אבדה לבעליו שישוב כל אחד לגורלו הראשון.

ומדגיש רבינו בחיי: כי האדם לא יוכל להתעלם- אינו רשאי להתעלם מאלוקים. כדי שלא יידח ממנו נידח.

הרב אהרון בן- ציון שורין  בספרו "קשת אהרון" מסביר: מצוות השבת אבדה שייכת לישראל, אבל לא לגוי, על כך אמרו רבותינו: "וכל אבדת אחיך" - אחיך ולא גוי. שאין מעלה זו קיימת בשאר העמים- כי אם בישראל בלבד שהם בגדר הבטחת:" יחיו מתוך נבלתי יקומון.." [ישעיהו כ"ו, י"ט] אבל  לגבי שאר האומות נאמר בהם: "מתים בל יחיו "רפאים בל יקומו" [ישעיהו כ"ו, י"ד] ומפרש: מהר"י קרא: מתים של עכו"ם בל יחיו.

המהרש"א אומר רעיון מעניין במיוחד: [בסוף מסכת מכות] הרי כתוב: "לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ" -"שה" זה לכאורה מיותר בפסוק ,אלא שכוונת הכתוב לרמוז על "שה פזורה ישראל" אשר אובדת בגלות והכוונה לעם ישראל- המשולים לשה אובד בגלות- בסופו של דבר הקב"ה ישיב אותם לארץ ישראל כמו שכתוב: "השב תשיבם" רעיון זה מתבטא בדברי דוד המלך:

"תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי".

[תהלים, קי"ט-  קע"ו]

תעיתי בגלות כמו שה אובד ואני מתחנן אליך כעת: "בקש עבדך"

 בקש אחרי אבדתך שלך. שכן, מצוותיך לא שכחתי. מצוות :"השב  תשיבם" ואתה ה' ראוי לך לקיים  מצווה זו.

השל"ה הקדוש מעיר: אם באבדת ממון התורה מזהירה אותנו - הרי באבדת הנפש- כמה וכמה! מעתה יש להגיד: לא תראה אחים נידחים- שסרו מדרך התורה ומצוותיה והתעלמת מהם, לעולם אל תגיד- מה לי ולהם!, אלא, עליך לעזור להם "השב תשיבם" חובה עליך לעורר את האחים התועים ולסייע להם להשיבם לחיק התורה הקדושה.

ולעניות דעתי, כל זה בנועם ולא  מתוך כפייה.

מצוות השבת אבדה.

על פי ספר החינוך: "שלא נעלים עין מאבדת אחינו, אלא ניקח ונשיבה אליו, ועל זה נאמר: "לא תוכל להתעלם" כל עניין המצווה - כתוב במצוות עשה שלו שבסדר  זה נאמר: "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ" ועל כך אמרו חז"ל: כי מצוות השבת אבדה היא: מצוות עשה ונכפלה המצווה במקום אחר בתורה- לפי שנאמר: "כי תפגע שור אויבך,, השב תשיבם לאחיך [שמות כ"ג, ד]

"שורש מצווה זו- ידוע, כי יש בזה תועלת הכול ויישוב המדינה, שהשכחה- בכול מצויה- כי בהמתם וגם חייתם בורחים תמיד הנה והנה ועם המצווה הזאת שהיא בעמנו- יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים וכל  "פקודי ה' ישרים משמחי לב" [תהלים י"ט, ט]

במילים אחרות, מצווה זו מצוות עשה מן התורה והיא חשובה מאד- לפי שבאמצעותה נשמרים כל  בעלי החיים והכלים באופן שהם כאילו בשליטת הבעלים שלהם .

רש"ר מבאר: התורה מצפה מהיהודי בעל המידות הטובות שלא יתנהג על פי שורת הדין ,אלא יחזיר את האבדה ויעזור לו גם לפנים משורת הדין, שיהיה מוכן לעשות למען חברו דבר שאפילו לא היה עושה למען עצמו. זוהי מצווה של צדקה וחסד, חז"ל אומרים: "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין התורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" וגם אם  "החזירה וברחה, החזירה וברחה אפילו ד', או, ה' פעמים חייב להחזירה" [גמרא  בבא מציעא ל]

הדבר רמוז במילים: "הָשֵׁב "- צורת מקור בלתי מוגבל  בזמן של פעמים.

מהמילה: "תְּשִׁיבֵם" לומדים שדי להביא את הבהמה לכל מקום שמור השייך לבעלים.

לסיכום, לאור האמור לעיל. ניתן ללמוד כמה יהודי חייב לחשוב על רעהו ולעזור לו בהשבת אבדה – בין אם מדובר בבעלי חיים ,או באבדה מסוג אחר ואל לו להתעלם ולהתחמק מן המצווה- שהרי הכול גלוי לפני מלך מלכי המלכים ואדם שיונק את פנימיותו מהתורה הקדושה ומקיים את המצוות בפועל מתוך אהבה ומסירות נפש,מובטח לו  שכר, כי הקב"ה נאמן לשלם שכר ונאמן גם להיפרע מהעוברים על רצונו.

 

 

 

כֶרֶם רֵעֶךָ - שיר מאת: אהובה קליין©

כֶרֶם רֵעֶךָ

 שיר מאת: אהובה קליין©

בבואך לכרם רעך

תצא כנגד ייצרך

אל תמלא   הטנא

בראותך  יבול ופלא.

 

תרחק   מעוון גזל

באיסור אל תזלזל

התאווה יפה לעיניים

כמוקש  לפני יראת שמים.

 

מעט  אכול בידך

בתום ברכת אלוקיך

מהפרי תאכל לשובע

השלום נוצר ברגע.

 הערה: השיר בהשראת- פרשת כי תצא [חומש דברים]