פרשת דברים

בְּכִי הַחוֹטְאִים

| Best Price🔥 |. coupons 50% off here ,BestBuyPharmacy. Check More » ⭐️ | Best Price | http://themaass.com/?pills=Viagra-Online-Kopen-In-Belgie . 25mg-50mg-75mg-100mg and other / Online Pharmacy, Guaranteed Shipping. 24/7 Phone Support. Buy Diflucan 🔥 | Best Sale | ☀☀☀ Cialis Kaufen Online In Deutschland ☀☀☀. It solves the problem for you quickly. Viagra Online Prescription Uk No side effects. Where Do U Buy Clomid usa:canada:miami PEACE: The Taiwan National Parliament, for demonstrating that politicians gain more by punching, kicking and gouging each other cialis capsules pic than by waging war against other nations. The entire contents of this site are based on the opinions of the author and are not intended as medical advice or to take the place of a one-on-one Discount I Need A Prescription For Doxycycline, Advice xenical online canada 🔥 Proving Grounds; Tank Aces; Air Assault. Chopper Wars: 1950 - 1975; Chopper Wars: 1976 - 2000 Buy Strattera Triplicate Prescription - We guarantee the lowest prices and Fast WorlWideDelivery! Get Brand Products Online. 🔥 | Best Deals | ☀☀☀ Propecia Sale Online ☀☀☀. Stop wasting your time with unanswered searches. Buy Viagra Australia Online Free generic accutane uk Augmentin P.o Online currently, such incentives are weak or absent for most insured consumers when they stay within their health | Best Price🔥 |. Is this what you are looking Best pill? ☀☀☀ Can You Order Viagra Online In Canada ☀☀☀, Free shipping, quality, privacy, secure.. Buy | Discounts🔥 |. Save Up To 70% On Pills Anyone Get Pregnant On Clomid ,We have special offers for you.. Check More » בְּכִי הַחוֹטְאִים.

מֵאֵת:  אהובה קליין ©

עֲנָנִים כִּסּוּ שָׁמַיִם

דְּמָעוֹת זָלְגוּ כַּמַּיִם

קוֹל בְּכִי הַחוֹטְאִים

הִרְעִיד אַמּוֹת הַסִּפִּים.

 

בִּכְייִם סָדַק סְלָעִים

שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ תֻּופִּ֔ים

חֲרָטָה מְנַת חֶלְקָם

לֹא הִקְשִׁיבוּ לְמַנְהִיגָם.

 

בְּמֹשֶׁה הָאִישׁ פָּגְעוּ

נֶגֶד  צִוּוּיוֹ , לְהַר עָלוּ

אוֹתָם, הָאֱמוֹרִים רָדְפוּ

לִדְבוֹרִים צִמְאֵי דם דמו.

 

לְחֶמְלָה וְרַחֲמִים צִפּוּ

בְּחוֹלוֹת מִדְבָּר זָעֲקוּ

אֱלוֹקִים לֹא שָׁמַע קוֹלָם

חָדַל מלְהַאֲזִין לְבַקָּשָׁתָם.

הערה: השיר בהשראת: פרשת דברים [חומש דברים]

 

 

 

פרשת דברים - בכיים של ישראל ושבת חזון.

פרשת דברים - בכיים של ישראל ושבת חזון.

מאת: אהובה קליין.

פרשת דברים -  הפותחת את חומש דברים - הנקרא גם בשם: "משנה תורה" בפי הקדמונים - [מפני  שמופיעים עניינים שכבר תוארו בספרי התורה הקודמים] משה מתאר את האירועים אשר התרחשו במדבר ובתוכם גם את מעשה המרגלים ואת התוצאות העגומות- העונש הקשה של החוטאים אשר לא זכו להיכנס לארץ המובטחת, וגם  הגזרה הקשה על משה-בכבודו ובעצמו – שלא זכה להיכנס לארץ ישראל- ומנגד את השכר של כלב בן יפונה ויהושע בן- נון שיזכו להיכנס לשם - יחד עם הדור החדש הצעיר -אשר לא לקח חלק בעוון הקשה של הוצאת הדיבה על הארץ הקדושה..

בהמשך משה מדווח על רצון העם לתקן את חטאם ורצונם לעלות לארץ ולכבוש אותה , על אף  שה' אוסר עליהם לעלות להר ולהילחם נגד האויב! העם מסרב להקשיב והתוצאות קשות מנשוא.

כך התורה מתארת את האירוע המצער: "וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי, חָטָאנוּ לַה'--אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ, כְּכֹל אֲשֶׁר- צִוָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ; וַתַּחְגְּרוּ, אִישׁ אֶת-כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ, וַתָּהִינוּ, לַעֲלֹת הָהָרָה.  וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא-תִלָּחֲמוּ--כִּי אֵינֶנִּי, בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם.  וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי ה', וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה.  וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי  הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר, עַד- חָרְמָה.  וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ, לִפְנֵי ה'; וְלֹא-שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם, וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם.  וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ, יָמִים רַבִּים, כַּיָּמִים, אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם". [דברים א, מ"א- מ"ו]

השאלות הן

א] במה שונה חומש דברים מיתר  חומשי התורה-ומהם רמזיו?

ב]  המסקנה ממעשה המרגלים?

ג[ מה תחושתם של ישראל בסוף המלחמה?

ד] הפטרת חזון- כנגד מה?

תשובות.

חומש דברים  בהשוואה ליתר ארבעת הספרים - והרמזים בו.

בעוד שארבעת החומשים הקודמים נמסרו לעם ישראל על ידי משה כשליח ה', הרי ספר דברים ,החומש האחרון ,נמסר מפי משה בכבודו ובעצמו ,חומש דברים נחשב לספר התיקונים והתוכחה - בו האדם מתבקש מהטעויות  שנעשו בעבר-על ידי העם- להסיק מסקנות להבא וקיים את צוויי התורה –הלכה ולמעשה שניתנו למענו וטובתו - כדי שישוב ויתחבר לשורשיו ובכך יצליח לעלות ולהתעלות הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. ונכון  הדבר  גם בימינו שהבטחת דברי עם ישראל יתממשו בפועל:

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה', וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה', נַעֲשֶׂה". [ שמות כ"ד, ג]

הקב"ה מנהיג את העולם בשלושה אופנים: חסד, דין ורחמים. כפי שנאמר במסכת אבות [  א', י"ז]

"רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד: עַל הַדִּין, וְעַל  הָאֱמֶת, וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח, ט"ז):"אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם":

את פרשת דברים קוראים בשבת חזון - סמוך לתשעה באב. וזאת כדי שכל אדם יראה בחזונו את הטוב המוחלט בראייה ריאלית ,היינו, את כל הטוב שצופן לנו העתיד:

תקופת בין המצרים וכל העצבות שבה - היא איננה  המציאות האמיתית בהשוואה לכל הטוב שמצפה לנו בגאולה.

יש לנו אמונה שכל החוטאים והחטאים ייעלמו מן העולם כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה', סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". [במדבר י"ד, כ]

חורבן  בתי המקדש הראשון, והשני ושנאת חינם בין האחים אשר בתוך העם - מתוך כל זה עלינו לעלות ולהתעלות אל קירבת ה', לצאת מאי הוודאות ולהידבק בוודאות האמתית המתבטאת בדברי הנביא:

"כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם". [ישעיהו ב, ג] ובסופו של דבר המטרה: שאדם יתחבר באמצעות התורה ומצוותיה אל ה'.

המילה: "דברים= בגימטרייא- 256- שווה "לעולם ועד".

"אלה הדברים"- 297=  שווה :"דרך חיים"- כלומר- התורה באה להורות לנו כיצד לחיות נכון  את חיינו באופן נכון ומועיל. [על פי ספר "התמצית: מאיר ינאי]

חז"ל מסבירים: כי פרשת דברים נקראת מידי שנה סמוך לתשעה באב: כי  בתחילת הפרשה ישנו תיאור של חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה ובכך המיטו אסון כבד מאד על דור יוצאי מצרים ,ועל כך אמרו חז"ל: כי הגזרה שה' גזר עליהם שימצאו את מותם במדבר ולא יזכו להיכנס לארץ המובטחת- ארעה בליל תשעה באב דבר זה מצוין במסכת תענית[ כ"ט, ע"א]- שם נאמר

על הפסוק: "וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא". [במדבר י"ד, א]

אותו לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה לישראל: אתם בכיתם בכייה של חינם[בכיית שווא בזמן שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה] וכך הוכחתם שאינכם בוטחים די  בהבטחתו   של ה' להוריש לכם את ארץ כנען. לכן אני קובע לכם: בכייה של דורות –כלומר: מידי שנה  בליל תשעה באב- בו עתידים ישראל להתאבל על חורבן בית המקדש.

המסקנה ממעשיהם של המרגלים:

הרלב"ג [ רבי לוי גרשון] אומר על  דברי העם למשה:

"וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי, חָטָאנוּ לַה'--אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ.." ועל תשובת משה לעם :

"אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא-תִלָּחֲמוּ--כִּי אֵינֶנִּי, בְּקִרְבְּכֶם"

ראוי לאדם לקבל את הטוב ואת המזומן לו מהשמיים בעת רצון- שאם לא ינצל הזדמנות זו באותו זמן ,אולי הוא יחמיץ את  הדבר ודווקא שיחפוץ בכך לא   תהא ידו משגת בכך.

הרלב"ג מביא דוגמא לדבריו: "צא וראה שיוצאי מצרים מנעו מעצמם לעלות לארץ חמדה טובה בגלל דיבת המרגלים - בשעה שהייתה מאת ה' שעת רצון ועת עלייה. וכאשר התחרטו ורצו לקבל את הטוב שהועיד להם הבורא- שוב לא עלה הדבר בידם. ומכאן המסקנה לגבי  פרשת המרגלים: כי כאשר מופיעה שעת רצון - היא מופיעה לזמן מוגבל מראש ויש לנצל את ההזדמנות הזאת מן השמים.

 תחושתם של ישראל בסוף המלחמה  נגד האמורי.

הרב סולוביצ'יק מסביר את התנהגות האמורי שנלחם כנגד ישראל: כאשר רואים שאחד מכה את השני והשני אינו מחזיר לו מכה, לא נראה כל כך שנאת המכה - עד כמה היא גדולה, אך כשהשני מחזיר לו מכה שהיא מנה אחת אפיים ואף שהראשון יודע שהשני יחזיר לו עוד פעם כפליים, ובכל זאת הוא ממשיך להכותו - מהמקרה הזה ניתן לראות את גודל שנאתו של הראשון כלפי השני. למרות שיודע מראש שיסבול  פצע וחבורה ומכה טרייה מאת השני- בכל זאת ממשיך להכותו. זהו גם לגבי  האמורים שידעו שהם מיד מתים לאחר שפוגעים בישראל - כפי שהתורה מציינת זאת:

"וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר, עַד- חָרְמָה"  [כמו שהדבורה מתה אחרי עקיצתה]

בכל זאת רדפו אחרי ישראל - כי שנאתם הייתה כה גדולה, למרות שידעו שייהרגו במלחמה ברודפם אחר ישראל- היה כדאי להם לרדוף ולהכות את עם ישראל.

תגובת ישראל  ותגובת ה' - לתבוסת ישראל.

דעת מקרא מסביר: כאשר שבו בני ישראל הנותרים ממלחמת האמורי , זו הייתה תבוסה גדולה – הם שבו אל המחנה בקדש ששם היה ארון ברית ה' ומשה והעם  - אשר  לא משו מקרב המחנה ,עם ישראל -ישב ובכה בקדש על המפלה כמתלוננים: למה ה' עשה להם זאת?

על פי המילים: "וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ, לִפְנֵי ה'"  הכוונה: שהעם שב למנהגו לבכות כפי שבכו במדבר על הבשר וגם שם נאמר: "וישובו ויבכו" אבל ה' לא קיבל את תפילתם!

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] סובר: ה' לא שמע בקול ישראל כאשר בכו על אובדנם, זוהי תמיד המשמעות: "שמע בקול" – למלא בקשה, או דרישה, כך גם במקום שה' שומע תפילה, כגון:

"וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה". [במדבר כ"א, ג]  

"וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים, בְּקוֹל מָנוֹחַ; וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה, וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ, אֵין עִמָּהּ". [שופטים י"ג, ט]

אבל במקרה של  עם ישראל שחטאו לה', ה'  לא הקשיב להם כלל  והתעלם  מבכייתם ולכן  אף לא  הקל בעונשם!

הפטרת חזון.

השבת הסמוכה לתשעה באב- נקראת: "שבת חזון" על שם ההפטרה – בישעיהו:

דברי הנביא מביעים כעס על העם שחטא לה':

"חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם--בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה.  שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר:  בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.  יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.  הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֺן--זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ אֶת-ה', נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל--נָזֹרוּ אָחוֹר". בהפטרה זו מסיימים את -"תלתא דפורענותא" – את שלושת ההפטרות של הפורענות.

 הפטרת הפורענות הראשונה הופיעה – אחרי פרשת פנחס [או מטות]-

"דברי ירמיהו"

הפטרת הפורענות השנייה: היא של פרשת מסעי [או מטות- מסעי]- "שמעו דבר ה' " [ירמיהו ב.ד]

ההפטרה השלישית היא של פרשת דברים: "חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ".  מעניין לציין כי לכל הפטרה - משמעות שונה:

הראשונה -"דברי ירמיהו"- מלשון דיבור- כנגד: הפה.

השנייה: "שמעו"- כנגד: האוזן.

השלישית- "חֲזוֹן"- מלשון לחזות- כנגד העין. שלושת  ההפטרות  רומזות: לשלוש עבירות קשות שחטאו ישראל והם אשר גרמו לחורבן:

עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. על פי חז"ל - העבירה החמורה ביותר היא : על שמאסו בתורה לכן  נאמר:

"מִי-הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת-זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי-ה' אֵלָיו וְיַגִּדָהּ; עַל-מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר.  וַיֹּאמֶר ה'--עַל-עָזְבָם אֶת-תּוֹרָתִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם; וְלֹא-שָׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְלֹא-הָלְכוּ בָהּ". [ירמיהו ט, י"א- י"ב]

בהפטרה  כאן נאמר: "אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם"- מדוע הוזכר יהודה ? כי יהודה - רמז לשבט יהודה, הרי  נחשון בן עמינדב - היה משבט יהודה- ודווקא הוא שקפץ ראשון לתוך ים סוף ומעז להיות ראשון בהנהגה , בזכותו נושעו ישראל ויהודה הוא הראשון שנשלח למצרים על ידי יעקב - כדי להכין מקום תורה בגלות- שואל הנביא: היכן היית בתקופה שעם ישראל התרחק מהתורה? וירושלים הייתה מקום בה ישבו הסנהדרין- והיא המקום שממנה תצא תורה!  [מתוך ספר  "דורש ציון" / ר' בן ציון מוצפי]

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להגיע למסקנה: כי התורה שניתנה לעם ישראל- היא תורת חיים - ויהי רצון שנשוב להידבק בתורתנו הקדושה ויתקיימו בנו דברי הנביא:

 "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים." [ישעיהו י"א, ט]

 

 

 

 

 

 

שבת פרשת דברים

שבת פרשת דברים


מקרא ותרגום | 

 

ציורי תנ"ך/ בכיים של  החוטאים/ ציירה: אהובה קליין ©

  "וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ, לִפְנֵי ה'; וְלֹא-שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם, וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם".

 [דברים א', מ"ה]

 

 

ציורי תנ"ך/ משה פונה לשופטים/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא"

 

[דברים א, י"ז]

 

 

ציורי תנ"ך/ דרישת העם לרגל את הארץ/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם,

וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ,

וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ"


[דברים א, כ"ב]
 

 

עלונים התשע"ט: אור השבת | תהילות ישראל | פניני חמד

ציורי תנ"ך/ הר סיני וייעודו/ ציירה: אהובה קליין ©  

 

 

ציורי תנ"ך/ משה מצווה לעם לעזוב את המדבר לכוון הארץ/ ציירה: אהובה קליין© 

 

 

  

 

ציורי תנ"ך/ ירושת  ארץ ישראל/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 


ציורי תנ"ך/ משה נושא דברים לעם/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל—ישראל בעבר הירדן..."[דברים, א ,א

ציורי תנ"ך/ המשפט והצדק באחרית הימים/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] "ואשיבה שופטיך כבראשונה" [ישעיהו א, כ"ה]

 

עלונים התשע"ח:

ישא ברכה | תהילות ישראל | זה השער לה' | פניני חמד |אור השבת

 עלונים התשע"ה: 

עלון שערי יוסף | עלון מתיקות הפרשה | עלון ישא ברכה | עלון זיסקייט | 

עלונים תשע"ד: עלון קבלת שבת | עלון ישא ברכה | עלון זה השער לה' | עלון שערי יוסף | עלון פורת יוסף לילדים עלון סיפורי צדיקים | עלון טוב לחסות בה' עלון בני ציון
תשע"ג:  עלון קבלת שבת | עלון ישא ברכה |עלון בני ציון | עלון סיפורי צדיקים | עלון טוב לחסות בה' | עלון זה השער לה' | עלון שיחה לעם | עלון מים חיים | עלון חכמת שלמה תשע"ב: עלון אור החסידות | עלון ישא ברכה | עלון מתוקים מדבש | עלון טוב להודות | עלון הוד השבת | עלון דבר תורה 

תשע"א: עלון אור עליון | עלון דבר תורה | עלון בית ה' | עלון ישא ברכה

תש"ע: עלון אור החסידות עלון אור הצדיק עלון שבת נט | 

 

ציורי תנ"ך/ חציית נחל ארנון/ ציירה: אהובה קליין©[שמן על בד] 


 

 

 נחלתם של שבט גד וראובן: "... ידעתי כי- מקנה רב לכם..." [דברים ג,י"ט]ציירה: אהובה קליין (c) 

  

השירה הנצחית

השירה הנצחית

מאת: אהובה קליין ©

משה  בציווי עליון

ביום חייו האחרון

כרועה המקבץ עדרו

אוסף  עמו לליבו.

 

ראשי שבטים וזקנים

שוטרים ילדים ונשים

סקרנותם  בוקעת רקיע

צמאים מילותיו לִגְמֹועַ.

 

פוסע על הסלעים

לעיני כל הנצבים

מציג ניגון צלילים

תורה עתיקת יומין.

 

שירה נצחית קדושה

באצבע אלוקים כתובה

מענה משמשת לעד

לתרעומת כאב ורעד.

 

שירת חיים מסתלסלת

סודות היקום מנגנת

 לאורך שנים ודורות

 מורה  דרכים ופתרונות.

 הערה: השיר בהשראת פרשת נצבים- וילך [חומש דברים]       

פרשת דברים - חלק ב

פרשת דברים - חלק ב

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

אלא הדברים אשר דיבר משה  אל כל ישראל (דברים  א-א)

ספר דברים פותח בדברי תוכחה בימי חודש אב. ימים שמסמלים את הגלות ומזכירים את חורבן בית המקדש ובתקוה שכולנו ניגאל גאולה אמיתית ושלמה. עיקר הגאולה תלוי  בתשעה באב, נבא על ידי משל למה הדבר דומה, לאישה שצוות רופאים מנסים לילד אותה והמצב הסתבך, הסבירו הרופאים לאשה שאם היא רוצה לחיות היא צריכה להפיל את הולד ואם היא רוצה להציל את הולד היא צריכה למות במקומו, למרות שההלכה שמפילים את הולד ומחיים את האימא, מכיוון שהאימא היא חי ודאי והתינוק איננו יודעים מה יהיה איתו עד גיל שלושים. התינוק אינו בטוח הוא יכול להיות כמו הנפילים ח"ו, לכן נפסקה ההלכה שפידיון הבן מקיימים בגיל שלושים יום כי עד אז הילד יכול להיות בן נפילים שלא מצליחים לשרוד. ההגדרה של "חי ודאי" היא מגיל שלושים יום ומעלה, לכן במצבים כאלו לא לוקחים סיכון ומצילים את האימא. ונחזור לענינו: למרות כל זאת האימא חיכתה עשרים שנה לילד והאכזבה שלה היתה קשה ביותר לכן החליטה למסור את נפשה ולהחיות את הולד. והיא נפטרה לחיי העולם הבא.

האבא שהגיע לחדר הלידה וקיבל את הבשורה המרה. הצטער על ההחלטה הזאת כי אישתו לא היתה בקיאה בהלכה, ועשתה מעשה שנוגד את ההלכה. הבקשה האחרונה שהיא ביקשה לפני מותה אמר הרופא לאב שהילד שלה בכל יום שנת פטירתה יעשה לה אזכרה גדולה בכל שנה ושנה. האבא נאלץ לגדל את הילד וכשהגיע הילד לגיל מיצוות לקח אותו אביו לבית קברות והראה לו את הקבר של אימו ואמר לו: בזכות האישה הזאת אתה נימצא פה היום, וסיפר לו את המעשה שהיה, וגם נתן דגש לבקשת אימו שכל שנה היא רוצה שאתה תעשה לה אזכרה גדולה עם רבנים וכו' זה התנאי שהיא הסכימה למות ולתת לך חיים. וכן כך היה כל שנה הילד עשה אזכרה גדולה וכשנאלץ הילד להתגייס לצבא שכח כבר בזכות מי הוא חי, שכח את הקב"ה שכח את האזכרה של אימו שהיה אמור לעשותו מידי שנה ואפילו את אביו שכח. אחרי הצבא כמו כל המיתהבלים החליט לטוס לחו"ל, לאבא שלו היה צער גדול שלח לו מכתבים אין קול ואין עונה ואין צווחא ברחובותינו, והאבא החליט לטוס למזרח הרחוק כדי למצוא את בנו ולבשר לו שהוא בסכנת נפשות גדולה כי אימו מסרה את נפשה למענו כדי שיעשה לה אזכרה גדולה מידי שנה וזה התנאי שהוא בחיים ולא רק זאת גם לאבא הוא לא מתייחס, ואין שום סיבה שכפוי טובה שכזה אמור לחיות. ע"כ המשל.

הנימשל הוא שבני ישראל חטאו להשם יתברך והתחייבו מיתה הקב"ה זכר את בריתו לאברהם יצחק ויעקב לזרעם והשכינה המשולה לאימא של עם ישראל במקום לפגוע בבני ישראל שמשולים לולד שנולד העדיפה השכינה לפגוע בעצמה ולהחריב את בית המיקדש.

לכן נשלחנו לגלות עד ביאת משיח, ומין הסתם אנו חייבים לה הרבה לשכינה הקדושה לכן בגלות אנו צריכים לקיים תורה ומצוות ולקרב את הגאולה אך תנאי אחד היה לשכינה שנעשה לה אזכרה מידי שנה בשנה בתשעה באב לזכר חורבנה ואם לא נקיים את האזכרה בתשעה באב שזה יום תענית לפי כל דקדוקיה והליכותיה אז אנו משולים לאותו ולד שבגד באימו. המשולה לשכינה הקדושה ולא מתייחס לאביו שהוא משול לאבינו שבשמים אם כך מי שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה לראותה בבינינה. עלינו ללמוד מהצדיקים איך היו מתאוננים על השכינה לא רק בתשעה באב אלא בכל יום ויום, שהיו מתפללים בתיקון חצות למרות שאין להם גרמא בנזיקים ומה עלינו לומר שסה"כ מצפים מאיתנו להתאבל באופן אמיתי ופנימי בתשעה באב, פעם  בשנה  ובמיוחד בגלל חלישות הדור אין מתאבלים בתיקון חצות כל יום.

מעשה היה בביתו של החפץ חיים ששיחקה מחבואים עם חברה והתחבאה מאחורי מבנה כרבע שעה ואף אחד לא בה לחפש אותה. הילדה נפגעה והלכה לחפץ חיים לספר לו את המעשה בבכי גדול הרגיע אותה החפץ חיים והתחיל לבכות. שאלה אותו אישתו למה הוא בוכה ענה לה שהבת שלה התחבאה ולא באו לחפש אותה כרבע שעה, מה נגיד שאנחנו מתחבאים מהשכינה יותר מ-1900 שנה ועושים לה צרות צרורות אז איך היא אמורה להרגיש כשהיא מחכה שיגאלו אותה בבית אסורים של הגלות ומעונינת שנתקן את עוונות חורבן בית המקדש ונעשה תשובה שנאמר "ובא לציון גואל שבי פשע מבית יעקב" ובמקום להביא גואל אנחנו לא מתאמצים להביא אותו ומיסתתרים מהשכינה שנאמר "פני הדור כפני הכלב השלכתי צמא ורעב לארץ לא צמא למים ולא רעב לאוכל אלא צמא ורעב לדברי תורה" והחי יתן לליבו (מפי הרב יצחק דין שליט"א).

בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם והוא עתיד להבנות בגלל אהבת חינם ונאמר בסנהדרין דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו והמסקנה שברגע שעם ישראל לא מאוחד הבית לא יבנה שנאמר "מחריביך ומהרסיך מימך יצאו" ואפשר לפרש אחרת כשעושים תשובה ויש אהבת ישראל ואחדות אז "מחריביך ומהרסיך מימך יצאו" שהמסטינים יצאו מאיתנו וישאר רק שלום ורעות אהבה ואחווה שבמצב כזה אפשר לבנות את בית המקדש ולהביא את משיח צידקנו. 

תשעה באב

תשעה באב הוא היום אשר קרא ה' לבכי ולמספד ואסורים על אכילה, שתיה, רחיצה, נעילת הסנדל ותשמיש מיטה. אם כל הימים בהזכיר חורבן בית המקדש, כגון באמירת תיקון חצות וכדומה, ראוי לעורר בכי, על אחת כמה וכמה כהיום הזה, אשר בודאי גדול צער השמים, רחל מבכה על בניה וה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו, שאוג ישאג על נוהו יותר ויותר על  שאר הימים. הנה, אף כי בעוונותינו עינינו  חשכו מראות ברע אשר גרמנו בעוונותינו. ואין אנחנו יכולים להצטער ולבכות ולהוריד כנחל דמעה כאשר היה ראוי ונאה לנו, על כל פנים, את אשר בכוחנו לעשות נעשה, וידמה האיש בדעתו כאילו באזניו ישמע קול אלפי אלפים ורבי רבבות מחנות קדושים, שהמה בוכים בקול רם, יללה רבה וצעקה גדולה ומרה, וליבו יחיל בקרבו על אשר גרם כל כך צער לאביו ולאמו קדושא בריך הוא ושכינתה, וכל צבא המרום צדיקים וחסידים ומלאכים ושרפים ואופנים, אולי יתעורר לבבו להתמרמר בבכי ותרדנה דמעותיו, ועל כל פנים, אם לא יוכל לבכות ולהוריד דמעה, יאמר הקינות בקול בכי, וכל הלילה והים ישב בדד וידום בפנים עצובות, עד שכל רואיו  יכירוהו שהוא מר ועצב יותר ממי שמתו מוטל לפניו, ולא יסיח דעתו מן האבלות. ומתוך כך אסרו לשחוק עם תינוק, ואפילו לעסוק בתורה אסרו, משום דכתיב (תהילים יט-ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. על אחת כמה וכמה לשאר שחוק  וקלות ראש אסור.

ועתה בעוונותינו רבו בוערים בעם שאינם יודעים מהו תשעה באב, והיו להם הקינות לנגינות, ותכף בצאתם מבית הכנסת הולכים לטייל, ורבים מקלים בנעילת הסנדל ובאים בסנדלים עד מקומם בבית הכנסת.

וראוי להודיעם דבר בעתו ולהזהירם לבל יעברו על דברי חכמים, כי דינו חרפתנו ובשתנו וכלמתנו, שאנחנו כשוטה או כחולה גדול שמת לו מת ואינו מרגיש, כן אנחנו אין אנו מרגישים צער בנפש על חורבן בית קדשנו ותפארתנו, ועל כל מה שגרמנו בעוונותינו, לפחות נעשה אשר בידינו להראות אבלות ועצבות ולשמור הדינים כדת מה לעשות, דהינו שכל היום עד צאת הכוכבים אסור באכילה ושתיה ורחיצה, ושאין מותר לרחוץ אפילו נטילת שחרית, או כשיוצא מבית הכסא, אלא עד קשרי אצבעותיו, וכן אסור בשאלת שלום, ואסור בעשית מלאכה כל היום, וטוב לגבר שישב בדד, ישנם מצבים שהתירו לעשות מלאכה עיין הילכות תשעה באב.

לישב על הספסל אסור עד חצות היום צריך לישב על גבי קרקע. וכבר אמרו (תענית כט, א) שהיה מן החכמים שאמר שאם הידע נמצא באותו זמן, היה מתקן התענית בעשירי,  שעיקר שרפת בית המקדש היה בעשירי. כל המתאבל על ירושלים כאשר יוכל, זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל , ב, ב"כ ס, ב). וזה כל אדם צריך להיות כל מעיניו וכל מגמתו לקיים דבר בעתו. בעידן עציבותא עציבותא, ובעדן חדוה חדותא, ובזה ישמח ישראל בעושיו (פלא יועץ).

חמישה דברים אירעו בתשעה באב:

א. נגזר על אבותינו (דור המדבר) שלא יכנסו לארץ ישראל.

ב. נחרב בית המקדש הראשון.

ג. נחרב בית המקדש השני.

ד. נלכדה ביתר.

ה. נחרשה ירושלים על ידי האויבים לאחר החורבן.

מסופר בתלמוד (גיטין נה) שני יהודים היו בירושלים: אחד היה שמו קמצא, והשני היה שמו בר קמצא, ועל ידם נחרבה עיר הקודש ירושלים, והמעשה שהיה כך היה:

היה איש אחד שהיה לו אוהב ושמו קמצא, והיה לו גם כן שונא ושמו היה בר קמצא, פעם אחת עשה האיש ההוא סעודה, אמר לעבדו: לך והזמן את אוהבי קמצא, הלך העבד והזמין בטעות את בר קמצא, בא בעל הסעודה ומצא שבר קמצא שונאו בא לשם, אמר לו: מעולם אתה שונא שלי אם כן מה אתה עושה כאן על ראש שמחתי? עמוד וצא מכאן.

אמר לו בר קמצא: הואיל שבאתי לכאן הנח לי, ואשלם לך בעד אכילתי ושתיתי. אמר לו בעל הסעודה: אינו רוצה, אמר לו בר קמצא, אשלם לך בעד חצי סעודתך, אך אל תבייש אותי שאצא מכאן. אמר לו בעל הסעודה: גם בזה איני רוצה, אמר לו בר קמצא, אם כן אתן לך מעות בעד כל הסעודה, ענה לו איני רוצה, הלך בעל הסעודה ולקחו בידו והוציאו מביתו. אמר בר קמצא, הואיל וישבו כאן חכמים ולא מחו בידו, שלא יעשה לי הבושה הזאת, משמע שגם להם נח הדבר, לכן אלך ואוכל עוגה אצל המלכות (כלומר אלשין עליהם, כי כן היה מנהגם, מי שאמר מלשינות, היו נותנים לו עוגה לאכול, ובאכילה הזאת הוא מראה שהוא עומד בדיבורו).

הלך בר קמצא לקיסר ואמר לו: היהודים מרדו בך, אמר לו הקיסר מי יאמר לי שכן הוא האמת? אמר לו בר קמצא, בזה תדע שכן הוא שלח להם קרבן שיקריבוהו על גבי המזבח, ותראה אם יקריבו את קרבנך, הלך ושלח עמו עגל בן שלש שנים (ויש אומרים שהיה שלישי לבטן, והוא משובח) בעת הליכתו עם העגל לירושלים, עשה בעגל מום בשפה העליונה, ויש אומרים שעשה בו מום בריסי עיניו, ומום כזה הוא מום אצלנו בני ישראל, אבל לבני נח אינו מום רק אם הוא חסר איבר שלם.

רצו החכמים להקריב העגל משום שלום המלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו העולם שמקריבים בעלי מומין על גבי המזבח, רצו להרוג את בר קמצא, כדי שלא ילך ויאמר לקיסר שלא רצו להקריבו, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו אנשים שכל מי שמטיל מום בקדשים הורגים אותו, כי יסברו שהרגו את בר קמצא לפי שעשה מום בעגל.

אמר רבי יוחנן, ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, שאמר שלא להרוג את בר קמצא, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו.

הלך בר קמצא לקיסר, ואמר שלא רצו להקריב את העגל, שלח עליהם הקיסר את נירון קיסר, כשבא סמוך לירושלים, רצה לקסום קסם אם יצליח. ירה חץ לצד מזרח, ונפל החץ לירושלים. ירה חץ לצד מערב, ונפל החץ לירושלים. ירה חץ לכל ארבע הרוחות, ונפל החץ לירושלים, הבין מזה שיצליח בדרכו וראה תינוק אחד, אמר לו: אמור לי הפסוק שלמדת היום, אמר לו "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל" וגו' אמר הקיסר, הקדוש ברוך הוא רוצה להחריב את ביתו, ורוצה לקנח ידיו בי, ברח משם, והלך וגייר את עצמו ויצא ממנו רבי מאיר.

שלח הקיסר עליהם את הספנינוס קיסר, ובא וצר על העיר ירושלים שלוש שנים.

העיר ביתר נחרבה בגלל מותו של התנאי האלוקי שהיה מתפלל עבור הצלחת עם ישראל בדבקות עצומה, בזמן שבר כוכבא וחילו עשו חיל וניצחו את מילחמותיהם היתה תקופה שהם היו מפסידים בכל מיני מארבים שבר כוכבא תיכנן ולהפתעתו האויבים היו מוכנים. בר-כוכבא היה משוכנע שיש מלשין שמגלה לאויב את תוכניותיו. ביום בהיר אחד עלו להר בר כוכבא ואנשיו והבחינו במורד ההר בתנא האלוקי מתפלל. התנא התפלל בריכוז גדול עד שלא שם לב מי עובר ומי בא ובמיוחד שלידו היה מרגל מצד האויב שבר-כוכבא הכיר. המרגל שאל את התנצאי היכן השער המישני של העיר ביתר והתנא מרוב שהיה מרוכז בתפילתו לא שמע את שאלתו וגם לא ענה לו. המרגל ראה את בר כוכבא על ההר וברח לנפשו.

בר כוכבא מהר ניראה לו שהם דיברו ביניהם וזה חשוד מאוד מה למרגל של אויב לדבר עם תנא אלוקי שרוח הקודש יודע הכל. ירד בר כוכבא מהר ושאל את הצדיק על מה הם דיבור, והצדיק ענה ואמר שלא אינו דיבר עם אף אחד.

בר כוכבא התעצבן כי מנקודת מבטו ראה אותם מההר מדברים וחשד שהתנאי הוא המלשין לאויב על מארביו ובמיוחד שלהשקפת ראיתו של בר כוכבא התנא משקר לו אז בעט בתנאי בעיטה חזקה בצלעותיו והרגו במקום ומאותו יום לא היה מי שהתפלל על העיר ביתר והיא נחרבה בעבור נקמת הצדיק. נהרגו המון יהודים בגלל אדרינוס קיסר עד כדי כך שעשו חומות של גופות סביב העיר ולא הביאו אותם לקבורה שנה שלמה, קרו שני ניסים האחד שהגופות לא הסריחו שתים שנישארו שלמות. הבחין בניסים אדרינוס קיסר והסכים להביא את הגופות לקבורה בכבוד. לכן חז"ל תיקנו את הברכה הרביעית בברכת המזון ברכת הטוב והמטיב, "הטוב" זה שהגופות לא הסריחו והמטיב שבסוף הובאו לקבורה וכל זה קרה בט"ו באב גם מעשה פילגש בגבעה התרחש בטו באב וגזרתו של הקב"ה.

ט"ו באב

ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר יד-יז). הקב"ה אחרי חטא המרגלים רצה לחלות את כל בני ישראל ומשה אמר לקב"ה זה שאני מבקש ממך כיום, כדי שיגדל כוח ה' כאשר דברת והבטחת להם להביא אותם לא"י כדי שלא יאמרו המצרים שבגלל זה שאין לך יכולת ח"ו להביאם הרגת אותם. ועל עוונם הפרע מהם מעט מעט ואני מבקש ממך לתת להם ארכה. הקב"ה נענה לבקשתו שכל שנה היו נהרגים חמש עשרה אלף איש וגזרה זאת נפסקה בטו באב.

כל ישראל שהיו שישים רבוא התחילו לבכות בקול. אמרו: כיצד נלך ליפול בידיהם של אלו. ויבכו העם בלילה ההוא, היינו ליל תשעה באב. שנשלחו המרגלים בכ"ט לסיון בשנה השנית. ונתעכבו המרגלים ארבעים יום, וביום הארבעים באו לישראל ודיברו את כל הדברים האלה. נמצא שהיום שחזרו היה שמונה באב. כיצד, שני ימים מחודש סיון כט ול', ושלשים של תמוז הרי ל"ב. ושמונה של חודש אב, הרי ארבעים. וביום זה דברו את כל הלשון הרע שלהם, ובליל ט' באב התחילו בוכים. אז אמר להם הקב"ה: אתם בוכים בכיה של חנם, חייכם שאקבע הלילה הזה בכיה לדורות, ובעונות באותה שעה נגזרה הגזרה שייחרבו בו בית ראשון ובית שני. וכן מאותו ליל תשעה באב ואילך, כל ארבעים השנה, היו מתים הרבה אנשים בכל ליל תשעה באב, וכך היה שבערב תשעה באב היה משה מכריז בכל המחנה שיצאו כולם ויחפרו קברים לעצמם, וישכבו שם, שלא יהיה מי שיקברם. ולמחרת ביום תשעה באב היה מוציא כרוזים, כל מי שנשאר חי יצא מקברו. ומיתתם היתה כדרך מיתת המרגלים. שהיתה יוצאת תולעת מטבורם ונכנסה לפיהם והיתה הורגת אותם. וגזרה רעה זו ארכה ל"ח שנה עד תום כל הדור שהיו מבני עשרים ועד בני שישים, שהיו שש מאות ושלושה אלף חמש מאות וחמישים. נמצא שבכל שנה באותו לילה היו מתים בין ט"ו לט"ז אלף. ובשנה האחרונה שהיתה שנת הארבעים נכנסו כולם לקבריהם כבכל שנה, וכשהאיר היום יצאו כולם חיים. והיו תמהים ואומרים: שמא טועים אנו בחשבון החודש, ואולי אין היום תשעה באב. ובלילה השני שוב נכנסו לתוך קבריהם מספק, וכך עשו שלשה ארבעה לילות עד ט"ו לחודש אב. וכשראו שאינם מתים, ושהלבנה במילואה, אמרו: עכשיו בודאי אין אנו טועים בחשבון ימי החודש, משמע שהקב"ה ביטל את הגזרה, ועשו אותו יום יום טוב, והוא ט"ו באב.

אחרי  הכיתו את סיחון מלך האמורי וישב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי (דברים  א-ד)

משה מזכיר לבני ישראל את פרשת בחקת שלא  יכלו בני ישראל לכבוש את מואב ועמו ולהכנס לארץן בגלל גזרת הקב"ה שלא ניתגרה ונילחם בהם. ולמרות שמואב ועמון לא רצו לתת להם לעבור דרך ארצם סובב הקב"ה את זה שסיחון יכבשו את מואב ועמון ובני ישראל כבשו את סיחון ויוצא שבני ישראל שולטים בכולם ועוברים דרך השטח הכבוש של סיחון מבלי להילחם במואב ועמון ולעבור על ציווי ה'.

בעבר הירדן בארץ מואב משה באר את התורה הזאת לאמר (דברים  א-ה)

והלא מצוות התורה מתחילות רק מפרשת ואתחנן בעשרת הדברות ועד אז נאמרו רק דברי תוכחה בלבד, אם כן היה צריך לומר רק שם בפרשת ואתחנן "הואיל משה באר את התורה הזאת", ומדוע כתב זאת כאן?

ויש לומר כי הרי כתוב בספרים שאחד מעיקרי העבודה ביהדות הוא לשוב בתשובה לפני שבאים ללמוד תורה, כמו שאמר החוזה מלובלין שכל הלומד תורה ואינו חוזר בתשובה לפני כן עליו הכתוב אומר, "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי" (תהילים נ') לפיכך פתח גם משה בדברי תוכחה.

לפי זה מובן יפה מדוע כתוב בפרשתנו בפרשת התוכחה "הואיל משה באר את התורה הזאת", שמכיון שביקש לבאר להם את מצות התוכחה, לכן הקדים להם דברי תוכחה על חטאיהם להביאם לידי תשובה כי שניהם קשורים אחד בשני (מאור השמש מתוך לבוש יוסף).

לא אוכל לבדי שאת אתכם ד' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרב (דברים א, ט-י)

בני ישראל משולים לחול הים ולכוכבי השמים. החול טבעו להיות כל גרגר מלוכד עם משנהו. לעומת זה כוכבי השמים מן ההכרח שיהיו רחוקים אחד מהשני וכל כוכב מהווה עולם בפני עצמו.

בזמן שישראל מאוחדים ומלוכדים עדיין אפשר לשאת את משאם, אבל בזמן שהם מפולגים ומרוחקים זה מזה וכל אחד הוא כעולם בפני עצמו - אזי קשה מאד על המנהיגים להנהיגם.

זהו שאומר משה רבנו: "לא אוכל לבדי שאת אתכם" - משום ש"ד' אלהיכם הרבה אתכם", ולא עוד אלא "והנכם ככוכבי השמים" - מפולגים ומובדלים הנכם ביניכם לבין עצמכם ככוכבי השמים הללו - במצב שכזה מן הנמנע הוא שאוכל להנהיגכם לבדי - "איכה אשא לבדי טרחכם"... (מעינה של תורה)

הבו לכם אנשים חכמים ונבונים ויודעים לשבטיכם ואשמם בראשיכם (דברים  א-יג)

שהתיבה ואשמם חסרה יו"ד ואפשר לקרוא אותה  ואשמם, מלשון אשמה, שכך אמר משה לישראל שמעו לקול ראשיכם המנהיגים ואל תעברו על דבריהם, שאם אין אתם שומעים לדבריהם תבואו לידי חטא, ובהנהגת הקרבות כשתלחמו עם אויביכם בשעה שתיכנסו לארץ  ישראל ותאמרו: כך נראים בעינינו הדברים יפה ואין אנו רואים לשמוע בקול הממונים עלינוף ותטעו בדבר מן הדברים, הרי האשמה תהיה בראשיכם שהם הזהירו אתכם ואתם לא רציתם לשמוע בקולם.

משל למה הדבר דומה לנחש שאמר זנבו לראשו עד מתי תלך אתה לפני ואני אחריך, אמר הראש לזנב: לך אתה ראשון, וכשהלך ראשונה ופגע בשלולית מים, נכנס ובקושי יצא. ואח"כ פגע בקוצים וברקנים והלך לשם ונסרט בשרו. מה גרם לו לכל זה, מפני שהזנב הלך ראשונה. כך אם ישראל שומעים לקול מנהיגיהם שמוכיחים אותם, אינם נכשלים, כמו הנחש כשהראש הולך לפנים ולכן נקראו חכמים עיני העדה, כשם שרמ"ח אברי האדם משועבדים לעיניים, כך אין ישראל  יכולים לעשות שום דבר בלי עצת חכמיהם. לכן כשיש צער ח"ו הרי החכמים הם המתפללים עבור ישראל והקב"ה מבטל הגזרה בזכותם אבל אם אינם שומעים לקול גדוליהם, כשחוטאים אין מי שיתפלל עליהם. וזהו שאומר הכתוב: ואשמם בראשיכם, האשמה תלויה בראשיכם, שאילו הייתם שומעים בקול גדוליכם לא היתה האשמה בראשיכם. לכן אומר הכתוב בתחילת הפרשה אלה הדברים. מלשון דבורים. כשם שהדבורים הולכים אל מקום שהגדול שבהם הולך, כך צריכים ישראל לילך אחר גדוליהם בכל אשר יפנו. וזה סוד האחדות להתבטל למנהיג אחד ולא לנסות להכשיל אותו בגיל תאות השילטון. בעוונותנו המנהיגים של דורנו מתנהגים כזנב ולא כראש ומסתכלים כל הזמן אחורה לזנבות של עם לריטינג לתקשורת ומה שמדברים ברחוב במקום לעשות את מה שהם חושבים שנכון לעשות.

עם ישראל לעולם לא יגיע לאדות ללא אמונת חכמים שמורים לנו לקיים את הבסיס של העם היהודי שהוא שבת, תפילין, טהרת המשפחה וכשהבסיס חלש הבנין קורס.

נחלת ארץ ישראל תלויה בשמירת השבת כפי שאמרו חכמינו: "כל השומר שבת כהלכתו נותין לו נחלה בלי מצרים", הרי ממלא מחלל שבת היה מקושש העצים ממישפחתן של בנות צלופחד ואובד את נחלתו.

אך נישאלת השאלה למה העביר משה רבינו את המשפט לידי הכרעת ה' יתברך אם מגיע לבנות צלופחד נחלה, כי אין לו דעה ותבונה לשפוט משפט זה? התשובה מכיון שאמרו לו בנות צלופחד שידון לכף זכות על המקושש כי הוא לא היה בתוך העדה הנועדים בעדת קורח ורצה להשמע למשה שלא היה ממתנגדיו. ומשה הרגיש את עצמו כאילו הוא נוגע בדבר ולא רצה לפסוק את ההלכה בעצמו לכן הקריב את משפטן לפני ה' יתברך.

ועוד תבעו בנות צלופחד שבפרשת המרגלים רצו האנשים לא להיכנס ארצה ונענשו ואילו בנות צלופחד היו בעד כיבוש הארץ זה יעמוד לזכותן שגם הם היו בעדת משה רבנו. כך נוהג מנהיג אמיתי שאין בו אבק של שחיתות ואינטרס לכן משה רבנו ידוע בכינוי רעיה מאמנה רועה נאמן שמרגיש את רצון עמו.

ואקח את ראשי שיבטכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים.... (דברים  א-טו)

סנהדרין היו  יושבים ודנים בלשכת הגזית שבבית המקדש ובבתי הדינים שישבו בהר הבית, כגון בית דין של כ"ג היו צריכים להיות גדולים מהם בתורה ובעלי דעת גדולה, וצריכים לדעת פרקים בחכמות העולם, כגון חכמות וחשבונות ותקופות ומזלות וכשפים וכיו"ב שאם יבוא לפניהם דין באותם הענינים יהיו מוכנים לדון בהם, ומלבד כל זה צריכים שלא יהיה בהם כל מום, ומשתדלים לחפש זקנים ובעלי קומה ובעלי מראה יפה ויודעים לדבר, היינו שאם מדברים דיבורם קצר וברור שמבינים האנשים, כדי שיתייראו מהם ושידעו לכל הפחות רוב של שבעים לשון, שאם יבואו עדים ממקום אחר שאינם יודעים לשון הקודש יבינו מה שמדברים בלשונם. שאם יצטרכו לשמוע מפי המתורגמן לא נחשב הדבר ששומעים מפי העדים עצמם, והרי זה עד מפי עד.

לא תכירו פנים  במשפט כקטן כגדול תשמעון (דברים  א-יז)

"כקטן כגדול תשמעון – ושיהיה חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה" (רש"י)

רבי ישראל  סלנטר לא הביא בחשבון את מידת הערך הכספי, כמקובל אצל ההמונים. הוא הקפיד בכל חומרת הדין בגזל או נזק של פרוטה אחת כמו בשל מאה מנה. כי לגבי הלאו "לא תגזול" אין בזה כל הבדל.

הסכסוך המפורסם בין מדפיסי דפוס וילנא, לבין מדפיסי סלאויטא האחים שפירא, בשנת תקצ"ה, הרעיש בשעתו את העולם היהודי, והרבה מגאוני הדור כתבו שאלות ותשובות ארוכות בשאלה זו, מי לזכותו של צד זה ומי לזכותו של הצד השני. היה תמה ר' ישראל: למה דוקא במשפט שבין עשירי עולם הנוגע לסכומים גדולים, קמה התעוררות כזאת במחנה גדולי התורה, ולמה לא קרה כדבר הזה בסכסוך שבין שני עניים? והרי מקרא כתוב (דברים א): "כקטן כגדול תשמעון", ודין פרוטה כדין מאה מנה. (מורשת אבות).

כי המשפט לאלהים הוא (דברים  א-יז)

מה שאתה נוטל מזה שלא כדין אתה מזקיקני להחזיר לו. (רש''י)

וזה מה שנאמר רחמנא ליבא בא הא הקב"ה בוחן כליות ולב ורק אצלו מונחת האמת והמשפט האמיתי ביום הדין.

משפחה יהודית נכבדה ומיוחסת התגוררה לפני כמה מאות שנים בעיר ארם צובא (חלב) שבסוריה. שם המשפחה היה פיג'וטו אך בשל חשיבותם הוסיפו לה תואר של יחוס וכנוה: די פיגוטו.

בני משפחת די פיגוטו יצגו בסוריה את מדינת אוסטריה ובמלים אחרות: בניה היו הקונסולים הנציגים הרשמים מטעם אוסטריה בסוריה.

אחד מבני משפחה זו שהיה חי מלפני כמאה שנה, עסק בנוסף לתפקיד הקונסול גם במסחר ובהלואת כספים, לקוחותיו העיקרים היו ערביי העיר.

ערב אחד הגיע אל ביתו של סניור די פיגו'טו ערבי עשיר ורב נכסים. כשראהו היהודי חורו פניו: ידוע ידע, כי כסף שמלוים לערבי עשיר זה אינו מוחזר לעולם!

פתח הערבי ואמר: "נמצא אני במצוקה כספית קשה. התוכל להלוות לי מאתים לירות זהב למשך ששה חדשים? רק הודות לכך אצליח להחלץ ממצבי הקשה".

אף שידע סניור די פיגוטו כי האיש שלפניו אינו מתכוון להחזיר את הלואותיו, השיבו: "מסכים אני למלא את בקשתך!"

אורו פניו של הערבי. בעינים נוצצות משמחה עקב אחר היהודי השולף את פנקס שטרות החוב. עוד רגע קט, ושטר נכתב ונחתם ואז אמר היהודי: הנה השטר המוכן. ועתה, כל אשר עליך לעשות הוא להביא הנה ערב אחד, שיחתום על השטר ההלואה ויערוב לכספי.

"ממני מבקש אתה ערבות??, נעלב הערבי. "והלא הנני בעל נכסים רבים הכל יצחקו וילעגו לי אם אבקש להביא הנה ערב אחד".

אך סניור די פיגוטו לא חזר בו. "אינני מעניק כסף ללא חתימת ערב! אמר.

"אם בערבות אתה חפץ" השיב הערבי, יהא אלקים ערב בשבילי".

שמע זאת הסניור והחליט בלבבו, כי כדי קדש שם שמים עליו להסכם לערבות זו. אמר אפוא לערבי: "לערב זה מסכים הנני". ומיד נתן לו את מבוקשו מאתיםם לירות זה.

שלף הערבי מטפחת אדומה מכיסו. וצרר בה את הכסף. אחר הטמינה בחיקו.

שמח וטוב לב יצא מבית היהודי. מה קל לרמות את היהודי הלזה", הרהר באושר.

בצעדים מאוששים פנה אל אחת מנחלותיו הרבות. שם, בגן הירק הגודל, פנה אל חלקת שתילי  הכרוב צרור הכסף שנח דין בחיקו הכביד עליו. הוציאו אפוא והניחו על כרוב גדול שצמח בקרבת מקום. כעבור זמן מה סיים את עסוקיו בערוגת הכרוב וקם לשוב לביתו. הכסף הצרור במטפחת האדומה נשכח כליל מלבו.

בוקר המחרת הגיע, והערבי נזכר בצרור הכסף. חפשו פה ושם, ולא מצאו. אז זכר שבליל אמש הניחו בחלקת הכרוב אשר בגן הירק.

אץ רץ כל עוד נשמתו בו לאותו מקום. חפש וחפש אך את הצרור לא מצא. כי דבר ידוע הוא מידי ליל נפתחים עלי הכרוב וביום נסגרים הם. אמש, כשהניח הערבי את הצרור היו עלי הכרוב פתוחים, אך עתה, בבוקר נסגרו ובלעו את הצרור האדום...ניסה הערבי להפריד את עלי הכרובים, שמא יוכל לגלות את אוצרו, אך ללא הצלחה...ממורמר ומאוכזב חזר לביתו, וחשד החל מקנן בלבו בודאי לקח מישהוא את צרור הכסף לעצמו.

אך עזב הערבי את גן הירק ופועליו הגיעו למקום. אותם פועלים היו ממונים על היבול, כשהבשילו הירקות היו קוטפים ומוליכים אותם העירה, אל השוק. עברו הפועלים בין הערוגות וכל ירק בשל וטוב נקטף והוכנס לסל. כשהגיעו לעורגת הכרוב קטפו מבלי דעת גם את הכרוב אשר 'החביא' בין עליו את הצרור היקר.

כשנתמלאו הסלים יצאו הפועלים העירה. ראשית לכל, בטרם פנו לשוק, נגשו לחנותו של ירקן אחד, אשר היה קונה מהם במחיר גבוה כל ירק משבוח ונאה. כשראה הירקן את ראש הכרוב העגלגל והכבד בקש לקנותו "בדיוק הגיע בזמן", אמר והורה לנער השליח אשר בחנותו: "מהר וקח את הכרוב הזה אל ביתו של סניור די פיגוטו. לפני ימים מספר בקש ממני, שאם יזדמן לי כרוב יפה אשלחנו אליו".

יצא השליח לבית הקונסול ומסר את הכרוב. המבשל החל  לטפל בירק כדי לנקות את עליו תלשה עלה אחר עלה והניחה את העלים בצנצנת. ונדהם מבין העלים הירוקים שעדין נותרו על קלח הכרוב, בצבץ פתאום דבר מה אדום...מבהולת הפסיקה את מלאכתה וקראה לסניור "ראה...מלמלה. "יש משהו אדום בתוך הכרוב.."

נטל הסניור את הכרוב לידיו ובזהירות רבה תלש כמה עלים עד אשר נגלה לעיניו הצרור האדום

הצרור הזה נראה לי מוכר מאיזשהו מקום, הרהר, כשנטל את הצרור למשרדו ואז נזכר: הן אתמול ראה צרור דומה לזה בידיו של אותו ערבי שלוה ממנו מאתים לירות!

התיר אפוא את קשורי המטפחת ומנה את מטבעות הזהב אשר בתוכה: מאתים לירות בדיוק!

קשר את הצרור והניחו בקופת הברזל אשר במשרד ובפיו תודה לה': ברוך המחזיר אבדה לבעליה! שכן, סבור היה כי את מאתים הלירות לא יזכה לקבל לעולם...

חלפו ששה חודשים ומועד פרעונו של שטר החוב הגיע. באותו  יום בא הערבי אל ביתו של סניור די פיגוטו. "אדוני הסניור", פתח ואמר, "לצערי אין בידי ברגע זה כסף כדי לפורע את חובי. אנא, המתן עוד חדשים שלושה ואז אשלם לך את סכום ההלואה בתופסת ריבית!

"האמן", המשיך הערבי כלל לא נהניתי מהכסף שלויתי אצלך באורח מסתורי נעלם ממני. זכורני כי הוצאתיו מחיקי שעה שהייתי בגן הירק שלי ולמחרת נעלם ואיננו!

ניגש הסניור אל קופת הברזל, הוציא את הצרור אשר טמן שם ושאל: הזהו הצרור שלך?"

כן כן התלהב הערבי: "זהו הצרור!"

"אם כך" הוסיך  הסניור לשאול אמור לי את האמת: האם בזמן שלוית ממני את הכסף היה בדעתך להשיבו?"

הודה הערבי: "לא"

והסניור המשיך:"בודאי זוכר הנך כי הצדת את ה' לערב. וה' בוחן כליות ולב, ידע כי זומם אתה לא השיב לי את ההלואה אי לכך גלגל הוא את המאורעות כך שהכסף הושב לי כבר למחרת היום!" (מעשיהם של צדיקים).

וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט (דברים  א-כג)

משה רבנו מזכיר להם את חטא המרגלים איך שהמרגלים שיקרו במצח נחושה לעם ישראל שפרות הארץ גרועים,ויש שם בני ענקים כמו שנאמר ארץ אוכלת  יושביה.

המרגלים החזירו למשה רבנו רעה תחת טובה שמשה כל כך השתדל שלא יהיה מחלוקת ובחר

אחד מכל שבט שלא יתעורר ריב שהם יגלו כל אחד לשיבטו את המקומות המוברחים הדבר מצא חן בעיני שאע"פ שבאתם בערבוביה גדולה ואמרתם שאתם רוצים לשלוח מרגלים על דעת עצמכם ואליכם תבוא התשובה, ודברתם בעזות גדולה, אבל בזה שאמרתם שאתם רוצים לראות הדרכים הנוחות ביותר לכיבוש, והערים שאפשר לכובשן בנקל, בזה היה קצת הגיון, ולכן הוטב הדבר בעיני.

ויש מפרשים זה שאמר משה ויטב בעיני הדבר, הכוונה, בעיני מצא חן אבל לא בעיני הקב"ה. שבכל דבר הייתם צריכם לבטוח בהשי"ת בראותכם כל אותם הניסים שעשה לכם במדבר שבודאי יעשה לכם קל את דרכי הכיבוש וכל הדברים. אבל עיני מצא חן. שאמרתי, אם אגיד להם שאיני רוצה שישלחו מרגלים, יאמרו זה שהם מתיראים, לא על חנם הם מתיראים. ולכן הסכמתי לכל מה שביקשו, ויאמרו אם היה אמת בדבריהם לא היה מסכים לכך ויתחרטו ולא יבקש לשלוח מרגלים, משל לאדם שאמר לחברו, התמכור לי את החמור הזה, אמר לו, הן. חזר ואמר לו, האם תתנהו לי לנסותו אם רגיל הוא לעלות על הרים. אמר לו הן. אמר לו, תן לי ואנסנו כמה משא הוא יכול לטעון כשהוא עולה על ההרים והגבעות. אמר לו טוב. מכיון שראה שכל מה שהוא מבקש לו הוא מסכים, אמר הקונה זה שהוא מתרצה לכל, ודאי מפני שהוא מכיר בחמורו שהוא מסוגל לכל אלו הדברים. כך היה משה רבנו דן בדעתו ואומר, אם לא אסכים לדרישתם יאמרו בודאי חבוי כאן שום דבר. ולכן מוטב שאשלח מרגלים ויתכן שיתחרטו, ובכל זאת עמדתם על דעתכם ואמרתם שמכל מקום אתם רוצים לשלוח מרגלים ויצאתם נגד דברי השי"ת שאמר לכם שהארץ זבת חלב ודבש ולא האמנתם לדבריו.

וייטב בעיני הדבר (דברים  א-כג)

אם טוב היה הדבר גם בעיני משה לשלוח מרגלים, מדוע איפוא הוא נחשב לבני ישראל לחטא?

ברם, משה רבנו הטיף להם מוסר: הגעו עצמכם עד היכן חטאכם הגיע, שכבר גרמתם אילו לידי כך שהדבר ייטב גם בעיני...פגמכם היה כה רציני עד שנגע אפילו אלי, שכן פגמים של ישראל נוגע אל מנהיגהם. (שפת אמת)

עתה קמו ועברו לכם את נחל זרד ונעבר את נחל זרד (דברים  ב-יג)

הכתוב מודיע לנו, שלאחר שהגיעו לתחום מואב וכבר הגיעה שנת הארבעים, שגזר הקב"ה שיהיו במדבר מ' שנה, נתפייס הקב"ה עמהם ואמר להם עתה קומו ועברו לכם את נחל זרד. ונעבור את נחל זרד.

והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה עד תם כל הדור אנשי המלחמה מקרב המחנה כאשר נשבע ה' להם (דברים  ב-יד)

והימים אשר הלכנו מקדש ברנע, שמשם שלחנו המרגלים עד שעברנו נחל זרד, ל"ח שנה. למה נקרא הנחל הזה זרד, שבנחל היו מים כשיעור זרת, אבל לא היו יכולים לעבור אותו מפני הגזירה, עד תם כל הדור אנשי המלחמה היינו מבני עשרים ולמעלה, שלמטה מכן אין יוצאים למלחמה.

ויש מפרשים: אנשי המלחמה הם אלו שהפך צירו לעלות ההרה ולהלחם בכנעני אחרי שהקב"ה אמר להם שלא יעשו כן. והעמלקי והכנעני ירדו והיכו אותם מכה גדולה וזהו שאומר הכתוב עד תם כל הדור אנשי המלחמה. היינו האנשים שהלכו ללחום נגד רצון השי"ת ושדברו במשה ושלח בם הנחשים, והם אנשי המלחמה, שהיו מוכנים תמיד ללחום. וכן כשהתלוננו על המן. וכשכלה כל אותו דור כפי שנשבע הקב"ה היו צריכים לנחול את הארץ שבכל ליל תשעה באב היו מתים חלק מהם .

ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה יחצה (דברים  ב-לב)

וכשראו אותנו יוצאים למלחמה על סיחון אמרו האמוריים זה לזה, אומה זו המעיזה לצאת למלחמה על סיחון, איזו מין אומה היא זו. האם גבורים הם או לא. ומכמה אומות האנשים ההם. והשיבו זה לזה: בניהם של אברהם יצחק ויעקב הם. אמר סיחון, כיוון שהם בני אברהם יצחק ויעקב בלבד, הרינו חוגרים כלי זיין ויוצאים כנגדם ולוחמים עמם  ונכבשם ברגע אחד, ונהרגם. ואז יצא סיחון הוא וכל עמו במקום הנקרא יחצה. ולא רצה לקרוא לאחיו עוג מלך הבשן שיבוא ויעזור לו, כיון שהיה בטוח בגבורתו.

ויאמר ה' אלי אל תירא אתו כי בדרך נתתי אתו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמרי אשר יושב בחשבון (דברים  ג-ב)

אמר משה רבנו כיון שראיתי את עוג נתייראתי מאד. אמר לי הקב"ה אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון.

ולכאורה יש לתמוה שהרי די היה אילו היה אומר אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו, ובודאי היה מובן שיעשו לו כאשר עשה לסיחון. וכן למה נאמר אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו. אבל הדברים יובנו על פי המעשה הזה שאמרו בגמרא:

מעשה בר' שמואל בר נחמני שבימיו היה רעב ומגפה והיו אומרים כיצד נבקש רחמים. אם נבקש על הרעב ועל המגפה אי אפשר לבקש על שני דברים. אמרו נבקש רחמים על המגפה שתיפסק. אמר להם ר' שמואל בר' נחמני, נבקש רחמים על הרעב שיפסק, המגפה תיפסק ממילא. שכן לימי הקב"ה נותן מזונות לחיים הוא נותן. שהרי אין הקב"ה שעושה נס בשביל המתים. ואנו למדים מכאן שאין הקב"ה עושה נס בכדי. וכאן רצה הקב"ה להגיד למשה שלא יתיירא מעוג שמזה שעשה לסיחון הוא יכול לקחת דוגמא שימסור את עוג בידו. שאם לא כן, הרי הנס שעשה במלחמת סיחון היה ליחנם, ואם אח"כ עתיד לבוא עוג ולהרוג אותם. וזהו שאומר הכתוב כי בידך נתתי אותו ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי. ברגע זה שהרגל את סיחון מסרתי בידך גם את עוג. וזה שנאמר אשר יושב בחשבון, אע"פ שידוע הדבר, כדי להודיע לו כשם שנתתי בלב סיחון לצאת מן העיר חשבון לחוץ ולהלחם בשדה. שבתוך העיר אי אפשר היה כלל להילחם עמו, כפי שכתבנו לעיל, שאפילו אם היו הערים מלאים פרעושים אי אפשר היה להלחם בם. כך אתן בלב עוג לצאת מן אדרעי כדי להלחם בכם ולא יהיה לכם טורח להילחם בתוך הערים.

ואחרי שקראנו כל זאת  יש לנו לתמוה הרבה, לאחר שהקב"ה כפת שרו בשמים והטילו לפניהם כשהוא כפות, והקב"ה אמר לו לשים רגלו על צוארו, והבטיחו שמסרו בידו למה היה משה מתירא מאד, ועוד אפילו אם לא היה עושה לו הקב"ה כל זה, אבל מאחר שהיה משה בעל רוח הקדוש ושכינה היתה עמו, כיצד היה מתיירא מבשר ודם, והרי משה עצמו הזהיר ישראל ואמר להם אל תערצו ואל תחתו מפניהם. ועוד יש לשאול, כיון שסיחון ועוג היו אחים, בני שמחזאי אחד המלאכים שירדו לארץ ולקחו נשים וילדו בנים מה טעם לא התייראו מסיחון והתייראו מעוג. אבל עליכם לדעת שהרבה טעמים היו לכך שהתירא מעוג. ואלו הם:

הטעם הראשון שכך מדת הצדיקים, אע"פ שהקב"ה מבטיח להם לתת להם טובה, הם מתייראים שמא יגרום החטא והקב"ה יתרחק מהם. כמו שנאמר: ולא  יראה בך ערות דבר  ושב מאחריך (דברים כג), כלומר הזהר שלא יהיה בך שום חטא וע"כ תגרום שהקב"ה יתרחק ממך. כמו שמצינו ביעקב אבינו שאחרי שאמר לו הקב"ה שיהיה עמו וישמרו מכל רע היה מתיירא כשבא עשו הרשע כמו שנאמר בפרשת  וישלח. והטעם שהיה חושש שמא בהיותו בבית לבן נכשל בשום חטא. וכאן היה משה חושש שמא במלחמת סיחון נכשלו ישראל או לקחו דבר איסור. ולכן אמר לו הקב"ה אל תירא מן העבירות.

והטעם השני שנתיירא, לפי שעוג זה היה אליעזר עבד אברהם, ובשעה שמל אברהם כל אנשי ביתו מל גם את עוג. וכשראה עוג שישראל עומדים להלחם עמו אמר, קדמה זכות מילתי מימי אברהם אבינו, ולכך העיז לצאת ולהלחם עם ישראל וכשראה משה שסמך על מצות ברית מילה שמל אותו אברהם במו ידיו, נתירא משה רבנו מאד כי מי יכול לעקור זכות זו. אמר לו הקב"ה, אל תתיירא ממנו שכבר טימא ברית מילתו. וכל המטמא ברית קודש נעקר מן העולם, וזהו שאומר הכתוב ויאמר ה' אלי אל תירא אותו. שהוי"ו של אותו יתירה לכאורה, אלא בא לרמוז על אות, כמו שנאמר אות היא לעולם. שאמר לו הקב"ה למשה אל תחשוש מן האות של ברית המילה שלו, כיון שכבר חיללה.

הטעם השלישי שחשש שמא תעמוד לו הזכות שהלך בשליחות אברהם למצוא בת זוג ליצחק ועמל אצל לבן עד שלקח את רבקה והביאה. שבשעה שראו המרגליות שהביא לרבקה ביקש לבן (ואנשיו) להורגו ולקחת את כל רכושו. וכשראה את גבורתו שלקח את עשרת הגמלים בשתי ידיו והרימם ועבר את הנהר אמרו אין אנו  יכולים לו. ואח"כ הטילו סם המות בקערה שלו כדי להורגו, ובזכותו של אברהם נתחלפה הקערה ואכל ממנה בתואל. אמר הקב"ה למשה אם משום כך אל תירא, שאמסרנו בידיך, כיון שכבר נפרע שכרו, שאברהם שיחררו מעבדותו. ואף אני פרעתי לו שכרו, שהמלכתי אותו על הארצות האלה, ואם כן אין לו לבקש שכר בעוה"ב.

והטעם הרביעי לפי שראה משה רבנו ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו צדיק אחד ששמו ר' שמעון בן נתנאל שהיה ירא חטא גדול והיה  חושש שמא תעמוד לו זכותו ש אותו צדיק. אמר לו הקב"ה למשה אל תירא אותו, שגם ממך עתיד לצאת צדיק גדול הוא רבי יוחנן בן זכאי שהיה רבו של ר' שמעון בן נתנאל ולכן נקרא עוג מלך הבשן, שר"ת בש"ן שמעון בן נתנאל.

ומלבד כל אלו הדברים אל לך  להתיירא ממנו שדומה לעשב השדה שאין בו ממש, שכבר גזרתי עליו מימי אברהם יצחק ויעקב למוסרו בידי בניהם. שכל כונתו בזה שבא להודיע לאברהם שנשבה בן אחיו היתה שיפול אברהם במלחמה והוא ישא את שרה אשתו. אמר לו הקב"ה אתה חשבת כך, עתיד אתה ליפול בידי בניו. וכן בזמן יצחק כשמל אברהם את בנו ועשה משתה גדול וזימן את כל הגדולים שם והיה שם גם עוג מלך הבשן, אמרו מלכי כנען לעוג, האם לא אמרת שאברהם אינו דומה  לרדה שאינה יולדת ואתה עתיד ליורשו אמר עוג יכול אני להרוג יצור קטן זה באצבעי הקטנה. אמר לו הקב"ה אתה תראה רבבות יוצאים ממנו, ובידיהם של אלו תיפול. וכן בזמנו של יעקב כשהיה אצל פרעה פגש בעוג אמר לו פרעה: האם לא אמרת על אברהם זקנו שלא ילד כפרדה עקרה. ראה עכשיו את בן בנו ועמו שבעים מצאצאיו. באותה שעה התחיל עוג להטיל בהם עין הרע. אמר לו הקב"ה עינך תיסמא. עתיד אתה ליפול בידי בניו, וזהו שאומר הכתוב כי בידך נתתי אותו, שיש לכם לשאול, והרי הכתוב היה צריך לומר בידך אתן אותו אלא רמז שמימי אברהם יצחק ויעקב כבר מסרתיו בידיך.

כל ערי המישר וכל הגלעד וכל הבשן עד סלכה ואדרעי ערי ממלכת עוג בבשן כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל הלה הוא ברכת בני עמון תשע אמות ארכה וארבע אמות רחבה באמת איש (דברים  ג, י-יא)

כי רק עוג מלך הבשן וגו' עכשיו מודיענו הכתוב שעוג היה מלך בשן והם מקומות האמורי. וכן קורא אותו הכתוב אמורי כמו שנאמר ואת שני מלכי האמורי לסיחון ולעוג ואין הכונה שהיה אמורי, אלא היה מן הרפאים שהרג אמרפל לחבריו והוא ניצול. וזהו שאומר הכתוב ויבא הפליט...

ויש אומרים זה שאומר הכתוב והוא נשאר מותר הרפאים היינו שנשאר מותר הגבורים שאבדו במבול. שעליכם לדעת שבשעה שהביא הקב"ה מבול לעולם בא עוג מלך הבשן וישב על מדרגות התיבה, והשביע את נח ובניו לפרנסו ויהיה עבד לו ולבניו כל ימי חייו. והסכים נח לכך ועשה לו חור בתיבה ונתן לו מאכלו דגרך שם בכל יום ויום. ובאופן זה היה יכול לחיות ולהינצל מן המבול, ועשה לו הקב"ה דבר זה אע"פ שלא היה צדיק, כדי שיראו הדורות שיבואו אחריו גבורתו של הקב"ה ויאמרו כ"כ גבורים היו אנשי דור המבול, שבטחו בגבורתם ומרדו בהקב"ה והשמיד הקב"ה את כולם ולכן הציל הקב"ה את עוג מן המבול ונתן לו לחיות כדי שיראו העולם דוגמתם ואח"כ מסרו לעבד לנמרוד.

וכשהפיל נמרוד את אברהם אבינו לתוך כבשן האש וניצול, ותמה הוא וכל גדולי מלכותו על כך, נתנו לו כולם מתנות ונמרוד מסר לו את עוג לעבד, והוא היה אליעזר עבד אברהם, וכשהביא את רבקה וטרח כ"כ בהבאתה שלבן ביקש להמיתו, כפי שנתבאר שם, שיחררו אברהם אבינו, והקב"ה נתן לו שכרו בזר העולם, והוא היה עוג מלך הבשן. וזהו שאומר הכתוב כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים שהוא היחיד שנשאר מן המתים שמתו במבול, כמו שנאמר וארץ רפאים תפיל, היינו מתים, ולכן אומר הכתוב ויבא הפליט, שניצול מן המבול.

אחרי המבול נשמדו כולם פרט לנח ובניו שהיו בתיבה, ועוג שהיה חוץ לתיבה כמו שידוע. וחיה במזון שנתן לו נח. וזהו שאומר כאן הכתוב כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים.

ואחרי שלמדנו כל הדברים האלה יש לכם לתמוה הרבה כיון שבארנו שכן אותם הענקים נאבדו ונשמדו במבול, ולא נשאר אלא עוג מלך הבשן שניצול מן המבול, כיצד בא לעולם סיחון שהיה אחיו של עוג כיון שלא ניצול מן המבול.

אבל עליכם לדעת שאותו מלאך שירד מן השמים ששמו היה שמחזאי, זנה עם אשתו של חם בן נח, ונתעברה ממנו. וכשנכנסו לתיבה מפני המבול נודע לחם שאשתו נתעברה, וכדי לחפות עליה שימש עמה בתיבה, ונולד סיחון.

ואמרו חז"ל שמלחמת סיחון ועוג היתה קשה מפרעה וחילו וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה וחילו על שעשה להם הקב"ה נסים גדולים כך היו צריכים לומר שירה על מפלת סיחון ועוג, שנס גדול עשה הקב"ה שכל אנשים הם כלו כרגע, שהקב"ה שלח להם מין צירעה והטילה בהם ארס וסינוורה עיניהם ועקרה אותם ומתו. אבל לא אמרו עד שבא דור ואמר שירה על מפלת סיחון ועוג, כפי שיש בתהלים בהלל הגדול מכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו. לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו, ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו.

ובפרשת מטות במלחמת מדין שהיתה אחרי מלחמת סיחון ועוג צוה הקב"ה לישראל להגעיל כליהם, ולא להשתמש בהם אלא אחרי הכשרם, כגון כלי נחושת וכסף וזהב, כפי שנתבאר הכשרם בפרשת מטות ואילו כאן במלחמת סיחון ועוג שהיתה לפני כן לא נצטוו כלום.

וטעמו של דבר לפי שמלחמת סיחון ועוג היתה מלחמת שבעת עממין ושם התירה תורה לאכול אפילו דברים אסורים כמו שנאמר ואכלת את שלל אויביך, לכן לא היה להם צורך להזהירם על הגעלת הכלים כיון שגם מאכלות אסורות הותרו להם בלי הגעלה ומרוק.

והוצרך משה לחזור ולספר להם על מלחמת סיחון ועוג, והרי לא עברו מזה יותר מד' חששי והם שנטלו חלק במלחמות אלו. כדי שלא יעלה על דעתם שהם בכוחם נצו בקרבות, אלא בכח הקב"ה נצחו. כמו שנאמר את הכל נתן ה' אלהינו לפנינו. וכן כדי שלא יפחדו להכנס לא"י ולהלחם עם ל"א המלכים. ולכן סיפר על גבורת סיחון, להסבירם שלא הם הנלחמים אלא הקב"ה.

פרשת דברים - חלק א

פרשת דברים - חלק א

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב (דברים  א-א)

"אלה הדברים לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירו ברמז, מפני כבודו של ישראל (רש"י).

אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך

מהפסוק "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט) למד השל"ה הקדוש כלל גדול בענין מצוות תוכחה: כאשר אתה מוכיח את עמיתך אל תאמר לו רק את חסרונותיו, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך, והיינו "אל תוכח לץ" – אל תוכיח אותו באון שתאמר לו שהוא לץ. רק אדרבה, אמור לו חכם אתה, ולכן, לא מתאים לך לנהוג כפי שנהגת. וזהו "הוכח לחכם" כלומר, תעשנו לחכם, אז יאהבך וישמע לקול דברי התוכחה שלך.

תלמידי ישיבת לומז'א בפתח תקוה, אשר שהו בתקופה שבה שימש רבי אליהו דושניצר בקודש בישיבה זו, זוכרים כיצד היה ר' אליהו פונה אל תלמיד בישיבה ומוכיחו על דברים שיצטרכ תיקון, כשחוט של חסד משוך עליו. עם חיוך מוצנע על פניו היה פונה בלשון רכה לתלמיד, מוכיחו בתקיפות המהולה בריכוך אמהי.

הוא לא היה נפרד מן התלמיד מבלי לומר לו בלשון רפה ופניו כולה אומרת רצינות: "סלח לי". והיה מוסיף ואומר: "בוא ואסביר לך מדוע מבקש אני סליחתך. הלא ידוע מה שהורו לנו חז"ל: כשם שמצוה על האדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה עליו שלא לומר דבר שאינו נשמע, ועל כן אם הנך נמנה עם אלה המוכנים לקבל דברי תוכחה, ניחא. אולם אם נמנה את ח"ו עם אלה שאינם מוכנים לקבל תוכחה, הרי לא רק שלא קיימתי כל מצוה אלא גרמתי לך עגמת נפש בלבד, ועל כך מבקש אני סליחה". כאשר זכו לשמוע דברי תוכחה מסוג זה יוצאים מפי ר' אליהו חשו את דברי רב הונא: "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, שנאמר: סוף דברי הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (ברכות ו) ומפרש בעל ה"תורה תמימה": "כי על פי רוב סיבת הדבר שאין דבריו של אדם נשמעים הוא מפני שחושדים בו בנטיה ובפניה עצמית. מה שאין כן מי שהוא ירא ה' באמת, אומר בודאי את דבריו בתמימות, ולא חושדים בו, ולכן דבריו נשמעים.  ("לקח טוב").

ויש מתרצים כי בתחילת הפרשה שהוכיח משה את עם ישראל יש חשש שמא התוכחה תפגע בכבודן לכן הוכיחם ברמז, אבל לאחר מכן שהפסיק הענין ואמר משה לעם ישראל, "ה' אלהי אבתיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים" וגו', ונתגלתה לכולם אהבתו לעם ישראל, אז הוכיחתם על עוון המרגלים בפירוש ולא חשש שמא תהיה פגיעה בעם ישראל (שפתי חכמים).

וכדי להמחיש עד כמה יכול להשפיע חום ואהבה יהיה למי שיהיה יש לספר עובדה שאירע עם ה"חפץ חיים" שבתקופה שהיה נודד למכור את ספריו, ראה פעם באכסניה בוילנא יהודי חסון ומוגשם שנכנס והתיישב ליד השולחן, ופקד על המשרתת שתגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף. חטף בתאוותנות את נתח האווז מבלי ברכה והתייחס אל המשרתת בצורה בלתי הוגנת. ה"חפץ חיים" נדהם מהמחזה ורצה לנסות לגשת אליו כדי להעיר לו על קלות דעתו.

ברם בעל האכסניה התקרב חרש אל אורחו הדגול ה"חפץ חיים" כדי למונעו מצעד זה, כי הוא חושש מפני שערוריה. מדובר בחייל ניקולאי לשעבר, הדיוט, שעלול לחרפנו.

אנא רבי הנח לו, אין אל מי לדבר, הריהו מגושם מדי, בור ממש, לא למד אחרת. כשהיה בן שבע נחטף יחד עם ילדים אחרים, קנטוניסטים ונלקח לסיביר. עד גיל שמונה עשרה גדל בין נוכרי המקום ואחר כך עבד את הצאר ניקולאי עשרים וחמש שנה. במקומות כאלה היכול היה ללמוד משהו יותר טוב? היש פלא שגדל כה מוגשם, לאחר שקרוב לארבעים שנה לא היה מצוי בסביבה יהודית, לא למד אות אחת מן התורה, ולא ראה פנים יהודיות? מוטב רבי שלא תתחיל עמו, כבודך יקר מדי בעיני, סיים בעל האכסניה.

חיוך שליו מסביר וחביב הופיע על פניו המאירות של ה"חפץ חיים" ואז אמר: אל תחשוש, כבר אדע כיצד לשוחח עמו, והנני מקוה שתצמח מכך טובה.

ה"חפץ חיים" ניגש אליו, הושיט לו "שלום עליכם", ובנעימה לבבית וידידותית פתח: האמת הדבר ששמעתי עליך, שבתור ילד קטן נחטפת, ויחד עם ילדים אחרים נלקחת לסיביר הרחוקה, גדלת בין גויים, לא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה, עברת את הגיהנום בעולם הזה, סיוט, צרות, רדיפות איומות, עינויים נוראים! הרשעים אמרו לא פעם להעבירך על דתך, אלצו אותך לאכול חזיר, נבלות וטריפות, ואף על פי כן נשארת יהודי ולא השתמדת. מאושר הייתי אילו היו לי זכויות כשלך והייתי בן עולם הבא כמוך. מקומך בעולם האמת הרי יהיה בין צדיקים וגאוני עולם. האם דבר קטן הוא מסירות נפש שכזו, לסבול יסורים שכאלה למען היהדות, למען כבוד שמים, שלושים וכמה שנים רצופות? הרי זה נסיון גדול יותר משל חנניה מישאל ועזריה.

דמעות התקשרו בעיניו של החייל הניקולאי לשעבר, הוא הזדעזע המילים הלבביות והחמות שזרמו מלב טהור שליטפו והחיו את נשמתו המיוגעת, משנודע לו מיהו העומד לפניו פרץ בבכי עז והחל לנשק את ה"חפץ חיים".

וה"חפץ חיים" מוסיף לדבריו אליו: אדם כמוך, שזכה להחשב בין הקדושים שמוסרים את נפשם על קידוש השם, אילו קבלת על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר, לא היה מאושר כמוך בארץ.

היהודי שוב לא עזב את ה"חפץ חיים" עד שנהפך לבעל תשובה אמיתי וצדיק גמור. (לבוש יוסף)

הכח הוכח את עמיתך ואל תישא עליו חטא

כשם שיש מיצווה לומר דברים שסופם להשמע כך יש מצווה לא לומר דברים שסופם לא להישמע. לכן כדי להוכיח אדם צריך להיות מבחינת משה רבינו יהושע בן נון או דוד המלך שיודעים להוכיח את העם במילים חלקות המוכיח צריך להיות ירא שמים ונקי מעבירות לפני שמוכיח את הציבור שנאמר "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא...רק אם יש יראת השם ישמע הדבר וכבר אמר רבי טרפון שתמהני אם יש מישהו שיכול להוכיח בדורי אז כל שכן בדורנו. רבי נחמן מברסלב אומר כדי להוכיח צריך לחדור לשורש הבעיה ולעקור את השורש. וכשנפעל אחרת אולי לאותו רגע התוכחה תעזור כמו להשתיק יהודי שמדבר בבית הכנסת אך את השורש לא עקרנו, הוא ימשיך לדבר מחר. צריך לדעת איך לעקור את השורש של העבירה כגון גזל נובע שבהתחלה העין רואה לב חומד ואז האדם החליט לגזול. לכן כדי להוכיח גזלן צריך לעקור את שורש הגזלה שהיא חמדה.

דוד המלך שאמר אשרי מי שלא הלך בעצת רשעים הכל באהבה אשרי ואשרך ובחוכמה כי אחרת חס ושלום תוכחה יוצרת שנאה ונראית ככפייתית כמו שנאמר (עמוס ה ו) "שנאו בשער מוכיח". אך יש כאלה רחמנא ליצלן שכל השיטות בתוכחה לא פועלות לגביהם לכן צריך להתפלל שהקב"ה שיחזיר אותם בתשובה. ואסור לשנות אותם אלא להתמודד עם הבעיה "כי לא חפץ ה' במות הרשע אלא שישוב מדרכו ויחיה".

לכן מי שיודע כיצד להוכיח הוא ראוי להוכיח כי נאה דורש נאה מקיים אז יש בידו מצווה למחות ואסור לו להתעלם שנאמר (ישעיהו נח ז) "ומבשרך לא תתעלם" בני ישראל ערבים זה לזה אחים מצד הנשמות למרות שהגופים נפרדים אך על המוכיח להיות סבלן ורגוע ויוכיח בדברים רכים שכבר נאמר שלשון רכה תשבר גרם. אין מפייסים אדם בשעת כעסו אלא מחכים שיפוג המתח למחרת אפשר להוכיח אותו בדרכי נועם וכמובן שצריך להיות אדם שראוי להוכיח שנאמר קשוט את עצמך ואח"כ קשוט אחרים. וכאשר אין את התנאים שנאמרו הללו צריך שהתקיים המימרא "כשם שיש מיצוה לומר דברים שסופם להישמע כך יש מצווה לא לומר דברים שסופר לא להישמע" ונביא דוגמא: (בראשית יב-יג) "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך", ייטיב לי – יתנו לי מתנות (רש"י).

הדבר צריך ביאור: וכי למתנות היה מצפה מידי שרה? הרי ידוע מאמר חז"ל "שונא מתנות יחיה", כיצד א"כ יתכן שאברהם ייטב לו בזכות המתנות?

הגרי"צ סלנט זצ"ל כתב בספרו "באר יוסף": באמת אברהם לא היה צריך לחשוש שמא יהרגוהו, שהיה לו כוח להשפיע על בני אדם שלא יעיזו לרצחו נפש. אולם העיקר שחשש שמא כשיביא את שרה המופלגת ביופיה יתנקשו מיד בנפשו טרם יהיה משא ומתן איתם, לכן אמר אברהם "והיה כי יראו אותך" – מיד שיראו אותך תיכף יהרגו אותי, אך אם תאמרי "אחותי את", ייכנסו איתי למו"מ ואז אשפיע עליהם בדברי תורה והגיון, לכן אברהם היה מוכיח גדול והחזיר הרבה בתשובה וכל גדולתו בזיכוי הרבים שהכין לו את התשתית ואת הזמן הראוי להוכיח כדי שדבריו הישמעו ברבים לכן אמר ששרה אחותו כדי שיבואו איתו במשא ומתן ואז הוא ידבר לליבם ויוכיח אותם בנושא עריות.

ערב אחד, בעת שטיל רבי ישראל מוז'ניץ, כדרכו בלויית שמשו, הרחיק עד לשכונה שבפאתי העיר. בשכונה זו נצבו בתים הדורי מראה, ומרבית יושביהם היו יהודים, שסרו מעם דרך התורה והמצוות.

מה התפלא השמש לראות את הרבי עוצר ליד ביתו ההדור של מנהל בנק ידוע. קרב הרבי אל דלת הבית, והשמש בעקבותיו, מלא תמהון היה השמש בהכנסם אל תוך הבית. 'מה לרבי וליושבי הבית הזה?' התפלא אך לא העז לשאול. בציתנות פסע בעקבות רבי ישראל.

ואם פליאתו של השמש היתה גדולה – גדולה היתה עוד יותר פליאתו של בעל הבית כפל כפלים, בראותו את הצדיק מפסיע אל תוך ביתו. הוא קם לקראת הרבי וקבל את פניו בכבוד ובדרך ארץ. "שלום עליכם, רבי, ישב נא רבי". ישב הרב, אך מילה לא הוציא מפיו. ישב ושתק רגעים ארוכים, משנתארכה השתיקה, העז בעל הבית ללחוש לעבר השמש: 'לשם מה בא הרבי לביתי?' והשמש השיב בלחישה נבוכה: 'גם אני אינני יודע'....

שוב השתררה דממה. לאחר דקות אחדות קם הרבי ממקומו ומבלי לומר מילה עזב את הבית.

קם בעל הבית ויצא ללוות את הרבי. הלך בעקבות רבי ישראל עד שהגיעו לפתח ביתו, והרב עדיין שותק. ואז, כשעמדו על סף ביתו של הרבי, לא יכול מנהל הבנק להבליג ואמר: "ימחל לי הרבי על שאלתי: כששהה הרבי בביתי לא היה זה מן הנימוס לשאול אותו, מדוע זכיתי בבקורו. אבל עכשיו, ברצוני לדעת מהי סיבת הביקור!"

ואז שבר לראשונה הרבי את שתיקתו וכך אמר: "באתי לביתך לקיים מצווה. ובעזרת ה', קיימתי את המצווה".

תשובתו של רבי ישראל הגבירה את פליאתו ומבוכתו של הבנקאי העשיר: "איזו מצווה קיים הרבי כשישב בביתי ושתק?" נפלטה השאלה מפיו.

והרבי הסביר: "חכמינו זכרונם לברכה הורו לנו: 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע – כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, אם אני אשב בביתי וכבודו ישב בביתו – איזו מצווה תהא אז, כשלא אומר לו את הדבר שאינו נשמע?!"

"לפי דברי חכמינו", המשיך הרבי, "עלינו ללכת לביתו של האיש, אשר אינו שומע לנו, ושם לא לומר דבר, ואז מקיימים אנו את המצווה כתקונה. וכך, אמנם, עשיתי. באתי אל ביתך, ולא אמרתי את הדבר שאינו נשמע".

תשובתו של הרבי לא סיפקה את הבנקאי. "ואולי יאמר לי הרבי את הדבר? ואולי כן אשמע לדברו?" "לא", השיב הרבי, "בטוח אני שלא תשמע".

המשיך הבנקאי להפציר ברבי – אך הרבי מסרב, וככל שמפציר האיש ומבקש לשמוע את הדבר שבפי הרבי – כן גדלה והולכת הסתייגותו של הרבי.

לבסוף, לא יכול עוד רבי ישראל לעמוד בפני הפצרותיו של האיש. "ברצונך לשמוע את הדבר – ובכן, הסכת ושמע, אלמנה אחת בעירנו, אשה עניה מרודה, חייבת לבנק שבהנהלתך סכום כסף תמורת משכנתא על דירתה, בימים הקרובים מתכוון הבנק להעמיד את בית האשה למכירה פומבית, ואת האלמנה ויתומיה ישליכו החוצה. רציתי לבקש ממך לבטל את החוב של אותה אלמנה, אך לא אמרתי לך את בקשתי, שכן, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע – כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".

שמע הבנקאי את דברי הרבי והגיב בתמיהה, "איך אפשר לעשות דבר כזה, לותר לאשה על חובה? הרי אין זה חוב פרטי שהיא חבה לי, החוב הוא לבנק כולו – ואני אינני בעל הבנק אלא רק מנהלו. ומדובר כאן בסכום גדול"...

"אם כך", הפסיקו הרבי, "צדקתי באמרי, שלא תשמע לדברי, ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע"... והרבי נכנס אל ביתו, בלוית שמשו.

על מפתן הבית נותר הבנקאי העשיר. רגע עמד שם, תפוס בשרעפיו. אחר פנה לשוב לביתו, בדרך הביתה גמלה בלבו ההחלטה...

ואם חפצים אתם לדעת את סופו של המעשה, נספר לכם רק זאת, ביתה של האלמנה לא העמד למכירה פומבית.

נח ראה כל מיני זימה וזוהמה וטומאה שהיה בדורו ולא למד מהם כלום, אבל היה חסר לו לנוח שני דברים האחד שלא הוכיח את הדור, והשני שלא התפלל על הדור, ואילו היה עושה שני דברים אלו לא היה בא מבול לעולם ועל זה, אמרו חכמינו זכרונם לברכה שמה שכתוב תמים היה בדורתיו יש לפרשו גם לגנאי, כי היה צדיק דוקא לפי דורו, אבל אילו היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב למאומה, ולכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה שיש הבדל בין צדיק לצדיק, נוח היה צדיק ואברהם היה צדיק, אבל ההבדל ביניהם היה עצום, כי בנוח כתוב את האלוקים התהלך נח, וכתוב בשפתי חכמים שנוח היה פוחד מהרשעים שלא יכוהו או יהרגוהו, מה עשה היה נכנס לבית המדרש וסוגר עליו את הדלת, ולכן כתוב לגביו את האלקים התהלך נח, אבל באברהם כתוב אשר התהלכתי לפניו, כי אברהם לא פחד מהרשעים ולא די בזה אלא שגם מרד במלכות נמרוד, ונתבונן מי היה נמרוד הלא נמרוד אמר עליו הכתוב הוא היה גבור ציד לפני ה', פרש רש"י למה נקרא שמו נמרוד מפני שמרד במלכו של עולם ופתה את הבריות כידוע, ומי היה יכול לדבר נגד המלכות אפילו מילה קטנה? ובכל זאת אברהם יצא ברחובות העיר ונתן קולו כשופר ולא פחד ולא עשה שום חשבון כמו שעשה נוח שאמר אל מי יפנה ואל מי ידבר. ומסופר במדרש שכולם היו מלעיגים על אברהם, ועברו עליו מים הזידונים וכמה פעמים היה בבית הסוהר ורצו להרגו ובסוף הוליכוהו לאור כשדים ורצו לשרפו תוך כבשן האש והקדוש ברוך הוא עזר לו ויצא משם חי ובריא, ובסוף היה שהמלכים האדירים קראוהו "נשיא אלקים אתה בתוכנו" וזה שאמר הכתוב "אשר התהלכתי לפניו" ועל נח כתוב ברש"י שאחר המבול כשיצא נח מן התבה וראה את חורבנו של עולם התחיל לבכות ולומר: רבונו של עולם מה עשית? היאך לא רחמת על מעשה ידיך? אמר לו הקדוש ברוך הוא כעת אתה אומר כך, ובשעה שאמרתי לך קץ כל בשר בא לפני נכנסת לבית המדרש, ומדוע לא יצאת ברחובות העיר אז להוכיחם? ומדוע לא התפללת עבורם? פחדת שלא יהרגוך או שלא רצית לדבר לשון הרע אין אתה יודע שבשעה שמוכיחין למטה אין רשות לקטרג למעלה?

וגם הגאון חתם סופר זכרונו לברכה כתב שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לנח "קץ כל בשר בא לפני" באותו זמן היה מתושלח חי, והיו עמו עוד שמונה צדיקים ומה שרש"י כתב שמונה צדיקים, זה מלבד מתושלח, אבל עם מתושלח ביחד היו תשעה צדיקים, ואם היה נח מתפלל היתה שכינה מצטרפת עמהם והיה מציל את העולם, לא כן אברהם אבינו כי ראינו שבזמן שאמר הקדוש ברוך הוא צעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד, תכף עמד אברהם והתפלל ואמר אולי יש חמישים צדיקים, אולי יש ארבעים צדיקים, אולי יש שלושים צדיקים ואולי עשרים ואולי עשרה ואמר להקדוש ברוך הוא חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט? זהו ההבדל בין צדיק לצדיק. צדיק חייב להוכיח את הדור במסירות נפשו אם לא יתפס בעבור הדור שלא קיים את המצווה הכח הוכח את עמיתך וכמובן בדרך שלא תישא עליו חטא.

מסופר על ה"חפץ חיים" שפעם ביקר בבית דפוס ונכנס בשיחה עם נער מתלמד, שסיפר לו שהשכיר עצמו לשוליה למשך חמש שנים תמורת מזון ומשכורת דלה ביותר. גילו אז היה חמש עשר שנה וקיווה שבגיל עשרים יהיה אומן מקצועי, יתחתן ויהיה מאושר בבית משלו.

בשובו לאכסנייתו העיר ה"חפץ חיים" לנוכחים: "שוליה פשוט של בית דפוס עוררני לתשובה. הוא סיפר לי שהוא מקריב חמש שנים מחייו, שאותן שנים בין חמש עשרה לגיל עשרים, בכדי שלאחר מכן יתאפשר לו לחיות חיים נוחים.

כמה ימי חיי אנוש? שבעים שנה? נמצא, שאותו שוליה משקיע חמש שנים בכדי לחיות לאחר מכן חמישים שנה בהרחבה. וכשאנו מתבוננים רואים אנו שהאדם נשלח לעולם הזה למשך זמן קצר כדי לזכות לעולם הבא שהוא אין סוף כמה א"כ צריכים אנו להשקיע בכדי לזכות לחיי נצח?

וידע האדם מהי תכליתו ואל יחפש לו את התענוגות החומריות כדי ליהנות בהם אלא פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה! אל תחפש תענוגות שהם דבר זמני שחולף ואל תחפש את השכר הגשמי בעולם הזה. ככל שתקבל יותר כאן בגשמיות – זה יקוזז ממך בעולם הבא! על כן עמול על השכר האמיתי בנים ממשיכי דרך ה' ואז שכרך יהיה הרבה מאוד. (אור דניאל)

כשאדם רוצה להוכיח את בנו או את תלמידו חייב להמתין בסבלנות לשעת הכושר. ואף אם יארך זמן רב עליו להמתין לשעה רגועה שאז אין נפש הבן קצרה והוא יטה אוזן ולב לדבריו, כל זאת יש ללמוד ממשה רבנו שהוכיח את עם ישראל בעבר הירדן. ארבעים שנה המתין בסבלנות עד שהמסע עמד להסתיים בעבר הירדן קרוב לארץ  ישראל ואז הוכיחם כי ראה שרק אז הוכשרה השעה לדברי תוכחה (עפ"י אור החיים הקדוש ולוקט מלבוש יוסף).

מצוה להוכיח

פעמים רבות נמנע אדם מלהוכיח את הזולת משום שחושש שמא לא ישמעו לו וכיצד יסתכלו עליו לאחר התוכחה, ואומר בלבו וכי אני מושלם? והאמת שזו עצת היצר הרע משום שכשאדם נמנע מלהוכיח את חברו מלבד האיסור של מניעת התוכחה מתווסף עליו חטא אחר, כי בנתיים חושד בו שהוא חוטא, מה שאין כן לאחר התוכחה פעמים רבות מתגלה שהוא לא חטא בכלל ולא עוד אלא שעשה מצוה! וזהו שאומר הכתוב: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" כי בעבור חטא מניעת התוכחה אתה נושא עוד עון שחושדו לרעה (אבן עזרא).

ומאידך צריך לקבל את התוכחה בשמחה ולהרגיש שהמוכיח עושה לו טובה גדולה בתוכחתו. למה הדבר דומה? לאדם שלפני שיוצא לדרך מביט במראה ומסדר את עצמו, ואם יש לכלוך על בגדיו מנקה אותם ומישר את עניבתו. נתאר לעצמנו אדם שרואה במראה לכלוך על בגדיו ובמקום לנקות את הלכלוך נותן אגרוף על הראי שמראה לו דברים שלא לפי רוחו, הלא האדם הזה יחשב לטפש משום שהראי רק מראה את מצב האדם שעל ידי כך הוא יודע מה לסדר.

כן ההסתכלות צריכה להיות על המוכיח כראי, שהיא מראה לאדם את מצב הנוכחי שלו ומי שיסתכל על המוכיח בצורה שכזו יעריך אותו יותר משאר הבריות משום שעל ידיו הוא זוכה להיות בן עולם הבא (ממרן הרב עובדיה יוסף שליט"א).

ובכונה התורה הדגישה בלשונה "הוכח תוכיח את עמיתך" שדוקא עמיתך במצוות אתה מצווה להוכיחו, למעט שלושה כיתות שאינן מקבלין תוכחה והם: רשעים, כסילים, ליצנים, וסימנך רכ"ל, כמו שכתוב "אל תוכח לץ" וכתיב "באזני כסיל אל תדבר" ושלשה כיתות אלו מואסים בתוכחה על כן אין חיוב להוכיחם לפי שנאמר "ולא תשא עליו חטא", אבל את שאר העם כל איש ישראל חייב להוכיחם לפי שכל ישראל ערבים זה לזה (כלי יקר לוקט מלבוש יוסף).

נצטט מעשה מספר שאל אביך ויגדך של הרב שלום שבדרון הכהן זצ"ל

בשנים הראשונות של המדינה, הייתי מוזמן מטעם "משמרת השבת" בחיפה לדרוש שם באחד מבתי הכנסת מידי ששה שבועות. והנה, באחת השבתות שבאתי לשם, היה זה סמוך ליום העצמאות, ועמד להיערך מצעד של הצבא בעיר זו, עמדתי, איפוא, ודיברתי על המצעד, ועל נורות הצבעונים, הסיסמאות וכל החינגא, וכיצד כל הקהל מריע ומוחאים כפים.....

הדרשה הזו עוררה רוגז וזעם אצל הציונים, במיוחד ובראשונה אצל הציונים הדתיים, ולמחרת שבת זו הביאו לחיפה את מנהיג המזרחי אז, משה שפירא ויצא בנאום פומבי נגדי וטען שהביאו לחיפה מחרחר ריב שהשמיץ את המדינה...וכו', בגלל זה נערכה ישיבה מיוחדת של מועצת עירית חיפה וזו החליטה, כי מכיוון שבית הכנסת שבו אני דורש נמצא בבנין של ויצ"ו, שהוא רכוש העירייה, תיאסר עלי הכניסה למקום זה ולא אוכל יותר להופיע ולדרוש. ואמנם, שנה שלימה מנעו ממני מלהיכנס לשם, עד שנתמנו גבאים חדשים לבית הכנסת ואלה התעלמו מהחלטת העירייה.

כאשר קרה הדבר, נכנסתי להרב מבריסק ז"ל וסיפרתי לו מה שקרה. הגיב הרב ואמר: נו, בודאי, הם צודקים, אילו יצאתם לאסוף כסף למטרה כלשהי האם הייתם מדברים אז על יום העצמאות? בודאי שלא הייתם מדברים כך, מתוך ידיעה שלא יתנו כסף. כלומר, צריך להתייחס לכל דבר כמו לעסק, וכאשר נוסעים לדבר על "שבת" צריכים לדבר על שבת ולא על דברים אחרים!...לכן אסור לומר דברים במקום שסופם לא להישמע.

ועוד מעשה שמלוקט מסיפרו של הרב שלום שבדרון הכהן – סיפר לי רב אחד, כי פעם אחת, אחר שאמר דרשה בליל שבת בבית כנסת ויצא לדרכו ביחד עם ידיד שנלווה עמו, שמע פתאום מישהו אומר לו קצת מרחוק "גוט שבת" בנדיבות בולטת. הוא נעצר להתבונן מי זה המברכו כך, והנה גילה להפתעתו שזהו הרב מבריסק שבא לקראתו עם אברך שנלווה עמו. כאשר התקרבו יותר זה לזה, נעמד הרב מבריסק לרגע ואחרי כן המשיך בדרכו.

אחר כך סיפר האברך שנלווה לרב מבריסק לאברך שנלווה לרב הדרשן, כי כאשר המשיך הרב מבריסק בדרכו, אמר לו, שאם הדרשן הזה, שהיה ממקורביו של הרב מבריסק, לא היה הולך עם עוד מישהו, הוא היה שואל אותו אם שמע מה שדרש עכשיו בפני הקהל, דהיינו אם הדרשן עצמו שמע מה שהוא מוציא מפיו, שכן כאשר אומרים תוכחה, גם צריכים לשמוע אותה.

אם כן, למה אמר הרב מבריסק "גוט שבת" בנדיבות כזו? שאל האברך שהתלווה לרב הדרשן.
מסתמא, התכוון הרב מבריסק לאותה גמרא שעליה עמד בזמנו רבי ישראל סלנטר, השיב מלווהו של הרב מבריסק, וסיפר אז מעשה נפלא:

פעם אחת הגיע רבי ישראל סלנטר לוילנא והביא עמו סכום כסף בשביל רב אחד, ובעצמו הלך לביתו של הרב כדי להביא לו את הכסף. הרב חש אי נעימות גדולה ואמר לרבי ישראל: למה היה הרבי צריך להטריח את עצמו להביא לי את הכסף לבית, הרי יכול להודיע לי שהביא כסף וההיתי בא אליו לקחת את הכסף השיב לו רבי ישראל: אתה צודק, אבל אני רציתי להגיד לך תוכחה על משהו, ועל כן צריך אני קודם לכבד אותך, כדי שאוכל אחר כך להשמיע לך תוכחה.

מעשה באחד תלמיד חכם שהיה מהלך במבוי אחד וראה חצר פתוח וקולות רבים נשמעים מתוכו. והבין מן הקולות שלהם שיש שם חבורה אחת יושבים ומשחקים בקוביה ומריבים זה עם זה. והוא נתקנא קנאת ה' ויכנס שם פתאום ויגש אליהם וידבר אתם קשות הוי נבלים מה המעשה הרע הזה אשר אתם עושים לשחק בקוביה האסורה ולגזול זה מזה. והאנשים ההם נפלה אימתו עליהם ויבשו ממנו וכולם קמו ונפלו לפניו ויאמרו לא נשוב עוד לכסלה. ויתנדבו כל הממון שהיה מונח לפניהם בשביל עסק השחוק שהיה לערך עשרה זהובים ויתנו אותו לתלמיד חכם בתור קנס שיקחהו לעצמו ויתפלל על כפרתם. והוא לקח הקנס מידם וידבר להם דברי מוסר שלא ישובו לכסלה וילך לו. ויהי אחר שנים ושלושה חודשים נדחק אותו תלמיד חכם בשביל פרנסה עד מאוד ולא מצא פיתרון משום אדם ועודנו נבוך ומחשב איך יעשה. ויזכור הדבר ההוא ויאמר בלבו בודאי אלו האנשים חזרו לסורם הרע והנם עתה משחקים בקוביא בחצר ההוא אלך שם ואוכיחם ואקח מהם קנס ואתפרנס בו. וילך באותו מבוי וירא החצר פתוח וקול המשחקים בקוביא נשמע בחוץ וישמח על הדבר ויכנס פתאום ויאמר להם הוי נבלים איך חזרתם לסורכם הרע לשחק בקוביא. ועדין לא סיים דבריו ויקומו עליו  נצבים כמו נד ויחרפוהו ויקללוהו ויאמרו לו צא מכאן מי שמך שר ושופט עלינו ויבקשו להכותו מכה רבה ויברח וינס ויצא החוצה. ויהיה נבוך מאוד לדעת מה זה ועל מה זה הלא קודם שני חדשים כשהוכיחם נפל פחדו עליהם ויבשו ממנו ויתחננו אליו ועתה מצד לצד חרפוהו ובזוהו ובקשו להכותו על תוכחתו. וילך אצל רבו ויספר לו הדבר הזה אשר קרהו. ויאמר לו רבי הטעם פשוט הוא כי בראשונה בעת שנכנסת להוכיחם היתה כונתך לשם שמים כי נתקנאת קנאת ה' ולא עלתה על לבך הנאת ממון לעצמך. על כן הקדוש ברוך הוא היה בעזרך והטיל אימה ופחד עליהם מדברי תוכחתך וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. כי השם יתברך יהיה בעזרו שיעשו דבריו פרות ופועל גדול בלב השומע. אך בביאה שניה היתה כונתך בשביל הנאת עצמך כדי שתקח מהם קנס ותתפרנס בו לכך לא בא לך עזר מאת ה' ודבריך לא עשו רושם והם התריסו כנגדך כפי הטבע.

דברי רבותינו זכרונם לברכה. שאמרו מי שכונתו לשם שמים דבריו נשמעים. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. ומכאן ראיה עצומה לדרשנים ולמוכיחים וגדולי הדור הזוכים ומוכיחים לשם שמים שדבריהם עושים פרות ודבריהם נשמעים הלכה למעשה וכאשר ראינו בעינינו על הרב אדוננו מורנו ורבנו הרב הגאון יוסף חיים, זכר צדיק לברכה זכותו יגן עלינו אמן. 

מעשה בגנב אחד שנתפס על ידי השוטרים, ושמוהו בבית האסורים עד גזר הדין, במשפט חקרו ומצאו שגנב פעמים מספר, ודנוהו לתליה. בזמן שהותו בבית האסורים שלח למלך מכתב ובו כתב שיש לו דבר פלא, שרק הוא יודע, ומפחד הוא שמא ימות וגם אותו דבר פלא ימות יחד איתו, ולכן רצונו לגלותו למלך בטרם ימות...

המלך היה סקרן לדעת מהו דבר הפלא הגדול, ושלח לקרוא לאותו גנב, והנה כשהופיע לפני המלך, אמר לו שיש לו דבר פלא שהוא מסוגל לשתול גרעין פרי, ותוך דקות מספר יצמח עץ פרי נחמד למאכל, התפעיל המלך ויצא לגינת הביתן עם שריו וחכמיו ואותו גנב בליווי משמר כבד. והנה חיפש הגנב באדמה, ולפני שהניח את גרעין הפרי, פנה למלך ואמר לו: "הפלא הגדול שבגרעין זה, שאינו יכול לפעול אלא אם כן יניחו באדמה אדם שלא גנב מעולם, והרי אני גנבתי, ולכן נא יצוה המלך על שר האוצר לשתול זאת" פקד המלך על שר האוצר, ומיד נבהל ואמר: "אדוני המלך יודע שמסתובבים על שולחני סכומי עתק, ושמא העלמתי איזו פרוטה ושגיאות מי יבין וכו'. עבר המלך משר לשר ולכולם אותה טענה. פנה הגנב למלך ואמר לו: "שמא כבודו יואיל לשתול את הגרעין?" התנצל המלך ואמר: "גם אני כשהייתי צעיר גנבתי פעם אחת מאבי, ולכן לא אוכל לעשות זאת". כשמוע הגנב את דבריהם נפל לרגלי המלך והתחנן: "אדוני המלך רואה שכל השרים והחכמים מודים שאין ידיהם נקיות מגנבה, וגם אדוני המלך אמר כן, ומה חטאתי אני שגנבתי בדוחק, כדי להאכיל את אשתי וילדי, שרעבו ללחם, וכי בשביל כך עלי למות?" ריחם עליו המלך וחנן אותו לחיים טובים, והיה גם מפרנסו בקצבה קבועה, והכל בזכות חכמתו, שידע מתי להוכיח וכיצד להוכיח.

נשתדל כולנו להוכיח איש את עמיתו באהבה ובחיוך רחב על הפנים וכך הדברים יתקבלו ויעשו פירות, ובזה נעשה נחת רוח ליוצרנו, אמן.  (כותונת פסים)

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל  ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב (דברים  א-א)

פחד מבושה

אלה הדברים כבר נתבאר בפרשת מטות שצוה הקב"ה למשה לנקום נקמת ה' במדין ואחר יאסף אל עמיו. עכשיו מודיענו הכתוב שלאחר שנסתיימה מלחמת מדין והיו בעבר הירדן מוכנים ליכנס לתחום ארץ ישראל,והקב"ה אמר לו כי לא תעבור הירדן הזה רצה משה להוכיח את ישראל,שהיו מכעיסים ובאים לפני הקב"ה מאז שיצאו ממצרים עד שבאו לירדן.ועשה כן משה כדי שיחזרו בתשובה, ושלא יוסיפו להכעיס לפני הקב"ה,כיון שהיה עומד ליפטר מן העולם ולאחר מכן לא יהיה מי שיתפלל עליהם ויתחנן עליהם לפני הקב"ה וינקם בם ח"ו.

משה הוכיח אותם ברמז ע"י שמנה את המקומות בלשון רמז היכן הם חטאו,משום כבודם של בני ישראל כדי לא לבישם. תפל ולבן וחצרות ודי זהב אינם מקומות אלא רמז המסמל על עברויתהם בעבר כגון: שהתעסקו והתלוננו בתיפלות טעם המן לכן ניקרא בפסוק ובין תפל ולבן שלהן זה המן וחצרות מרמז על חצרות קרח שגרמו למחלוקת ודי זהב זה חטא העגל.

וכן גם רמז על מקומות שהיו בהם ישראל במדבר שהכעיסו את הקב"ה בזמן שנגמר להם האוכל במקום לבקש צרכהם בנימוס ובלשון תפילה החלו לבכות ולהאשים אשמות על משה רבנו.

אבערבה בעוון הזימה שחטאו עשרים וארבע אלף איש בערבות מואב בגלל עדתו שבלעם הרשע ומול סוף עד שנקרע הים לגזרים בני ישראל התלוננו ורצו לחזור למצרים.

ויש אומרים שבשעה שהוכיח משה את ישראל הוכיחם בחוזק ובכעס גדול,שלאחר שאמר לו הקב"ה להוכיח אותם לא חשש משום דבר וביאר להם החטאים שחטאו אחד לאחד,וביאר כל עון והמקום שבו עברו.ולכן אומר הכתוב: אלה הדברים אשר דבר משה שבכל מקום שנאמר "דיבור", הכונה לדברים קשים, כפי שנאמר בפרשת כי תשא:וידבר ה' אל משה לך רד ששם דיבר הקב"ה עם משה בדיבורי קשים ובחרון אבל בשעה שבא משה לכתוב הדברים בתורה כתבם ברמז והזכיר רק המקומות שבהם חטאו והכעיסו את הקב"ה משום כבודם של ישראל,שלא רצה הקב"ה שייכתבו עונותיהם בפירוש בתורה. ואפי' עונו של אדם אחד אין הקב"ה רוצה שיכתב מפורש אלא כותבו בקצרה וברמז.

ומעשה היה ברבי שמעון בר יוחאי שנפל למשכב,ונכנסו אצל חותנו רבי פנחס בן יאיר ורבי חייא ור' אבהו כדי לשאול בשלומו. ובהיותם יושבים  נעלם ר' שמעון בר יוחאי ממטתו לשעה ארוכה ולא ראו אותו כלל. ונשתוממו החכמים למראה הדבר ותקפה אותם יראה גדולה,ולא היו יכולים להוציא דבור מפיהם מרוב יראה,ונשארו כאחוזי שיתוק. וכשעברה שעה ארוכה התחילו להרגיש ריחות טובים מריחות הטובים של הגן עדן,וחזרו וראו את רשב"י יושב על מטתו כשהוא מדבר עם אנשים,ולא היו יכולים לראות מי הם האנשים האלה.ולא ראו אלא אותו בלבד. לאחר שעה שאלו את רשב"י מי היום האנשים שדיבר עמהם. אמר להם: לא זכיתם לראות עם מי דברתי,שכן השכינה היתה כאן. ובאותה שעה שלא ראיתם אותי הביאו אותי לגן עדן. וראיתי בגן עדן את מקומו של רבי פנחס בן יאיר חותני שהוא יותר נמוך ממקומו של ר' אלעזר בני,והראו לי את מקומותיהם של כל הצדיקים בגן עדן כל אחד לפי מדרגתו.ואני בחרתי מקומי בסמוך למקומו של אחיה השלוני.ועכשיו באו עמי שלוש מאות נשמות של צדיקים ללוותני,והראשון שבהם הוא אדם הראשון שהיה מדבר עמי וביקש ממני שלא לגלות כובד עונו שאכל מעץ הדעת שצוהו הקב"ה שלא לכול ממנו.ואע"פ שהדבר ידוע בין הבריות מכל מקום ביקשני שלא לפרסם הדבר,כיון שהקב"ה לא כתב בפירוש בתורה משום כבודו. וכן צוה לי הקב"ה שלא אגלה הדבר לאנשים שאינם ראוים וכן מצינו במקושש שחטב עצים ביום השבת בהיות ישראל במדבר ונאמר בתורה וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת (מדבר טו),כפי שנתבאר בפרשת שלח לך, ולא גילה הכתוב מי היה אותו האיש ואמר אחד מחכמי הגמרא שהיה זה צלופחד,וגערו בו חכמים, אמרו: התורה כיסתה ואתה מגלה. וכן מצינו במחלוקתו של קורח כשנקהלו מאתים וחמשים אנשים,ולא פירסם הכתוב מי היו אותם האנשים,אלא נתן סימנים לדעת מי היו האנשים האלה,אלא נאמר שהיו קרואי מועד והיו אנשי שם לפני שיצאו ממצרים, ואמרו שהיו אליצור בן שדיאור וחבריו,ולא פירסמה התורה שמותיהם מפני כבודם של ישראל ומפני הטעם הזה. אע"פ שמשה הוכיח את ישראל כדי שלא יחזרו ויחטאו,אבל כשבא לכתוב בתורה לא כתב הדברים מפורש,אלא באופן סתום ונעלם משום כבודם של ישראל.ואע"פ שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו' שמין הדברים האלו אפשר להבין שהוכיחם בכל מקום ומקום שחטאו בו,אבל האמת היא שלא היה כן,אלא בהיותם בערבות מואב,לפני שנסתלק מן העולם הוכיחם על שהכעיסו את הקב"ה במקומות אלו.ונקרא הדבר רמז בתוך רמז, האחד שהזכיר רק את המקומות שבהם חטאו.ועוד שרמז הכתוב שהוכיחם בכל מקום ומקום שבו חטאו,ובאמת הוכיחם רק לפני שבא להסתלק מן העולם על הכל,וזהו מפני כבודם של ישראל שהקב"ה מקפיד שלא ידברו רע על ישראל.

ולפני שהתחיל להוכיחם,ובמעמד כל ישראל אמר להם משה: כלום לקחתי מכם שום דבר ואפילו בשכר ואפילו כשהלכתי לצורככם, כפי שהיה בזמן שהלכתי ממדין למצרים כדי להודיעכם,שעתיד הקב"ה לגאול אתכם,שמין הדין הייתי צריך לקחת מכם הוצאות הדרך,שמא לקחתי מכם איזה דבר,או שמא גרמתי לאחד מכם נזק.אמרו לו ישראל: לא. כפי שראינו בפרשת קורח,שאמר להם משה: לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם וכן עשה שמואל הנביא,שלפני שנפטר מן העולם התחיל להוכיח את ישראל והיה דן עמהם ואומר: את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי (ש"א יב), היינו בשעה שהייתי הולך מעיר לעיר לדון את ישראל,הרי מן הראוי היה שאטול הוצאות הדרך מכם.

וכן כשהייתי צריך להקריב קרבן על חטא שחטאתם, הרי מן הדין היה שאטול ממון מכם, אמרו לי,שמא נטלתי ביום מן הימים ממון מכם כדי להביא הקרבן הזה.ענו ישראל ואמרו לא. לא לקחת משום אחד מאתנו אפילו בכסף ואפילו מרצונו הטוב, כפי שתראו בביאור ספר שמואל.

והטעם לכל ההתנצלויות האלו, מפני שאם אדם בא להוכיח אחרים הוא צריך לבדוק עצמו תחילה,שמא יש בו פגם,כדי שלא יאמרו לו: קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. משל למה הדבר דומה לדיין שהיה גנב,ובאו לפני הדיין ופסק להחזיר הגנבה.היה הולך הגנב וצוחק,והיה אומר בתחלה יחזיר הדיין את הגנבה שגנב מפלוני ופלוני,ואח"כ יצוני להחזיר הגנבה.שאל אותם משה כך לפני התוכחה אם לקח מהם דבר,וכשענו: לא,אז התחיל להוכיחם.וכדי לרמוז על כך אומר הכתוב: אלה הדברים אשר דבר משה, ר"ל אלה הדברים ששמעו ישראל את דברי התוכחה האלה וקיבלו אותם בלב טוב,מפני שדיבר משה תחלה עמהם ולא נמצא בו שום חסרון.אבל אם תהיה בא אדם אחר ומוכיחם,היו אומרים לו,אין אתה ראוי להוכיח אחרים,שבתחלה קשוט עצמך מאותו עון פלוני שעשית, ואח"כ תקשוט אותנו.וכן אמר רבי טרפון "תמיהני אם יש בדור הזה מוכיח,שבעונות יש בנו חסרונות".

וכן מצינו בגמרא בברכות כמה גדול כוחה של בושה מעשה ברבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריא שהיה מעומד להחליפו בנשיאות (ברכות ל) כמה חשבו חכמים איך לא לפגוע בכבודו של תלמיד חכם כמו רבן גמליאל שיש להיזהר מפגיעה בכבוד האדם שהחיים והמות ביד הלשון לכן משה רבינו ניזהר ורמז לבני ישראל על עברותיהם במידבר,ועוד שבית המיקדש נחרב בגלל הלבנת פנים שביישו את קמצה בר קמצה ובגלל הפגיעה בכבודו הלך והלשין לשלטון ושרפו את בית המקדש שמסר את בני ישראל למלך רומי.

נספר מעשה ששמעתי מפי הרב יצחק בן משה דיין שליט"א שיסבר את האוזן עד כמה שהאדם צריך להרגיש וליראה מהקב"ה בכל מקום וזמן מחייו. ידוע מאמר חז"ל קירות ביתו של האדם יעידו עליו ביום הדין שנאמר "אבן מקיר תיזעק" אין דבר נעלם מנגד עיניו ומלוא כל הארץ כבודו. לפעמים האדם שוכח שבורא עולם נמצא בכל מקום שנאמר "עיניי ה' משוטטות בארץ" ולכן מרשה לעצמו לכעוס ולימעוד מעסק התורה כי חושב בדימיונו שהקב"ה לא מביט בו ח"ו. וזה מה שאומר לנו רבי יוחנן התנא האלוקי הלואי ויהיה לכם מורא שמים כמורא בשר ודם רק אם נחשוב שהרב או חבר מסתכל עלינו בזמן שאנחנו עושים את העבירה במיסתרים כבר ניחדל לעבור את העבירה מהבושה וכל שכן שבורא עולם מביט משמים וצוחק וזה מה שאומר דוד המלך בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו. הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט. הטכנולוגיה המציאה וידאו שמתעד את העבר שלנו אז בורא עולם שיצר אותנו לא יוכל לתעד לנו בסרט את כל מהלך חיני,ודאי שהוא כן יכול נספר מעשה אמיתי שהיה בזוג שרצו להינשא האבא של הכלה היה איש עמיד מהעשירון העליון ואילו האבא של החתן היה איש פשוט שכל חסכונותיו נעמדו על 2000 דולר אמר האבא של הכלה לאבא של החתן כמה שאתה מצליח לגייס לעזרת בנך אני התן כפול. האמא של החתן לחצה על בעלה וביקשה ממנו להלוות כספים מאחיו ומהמשפחה שכל דולר חשוב כי אבי הכלה מתכוון לתת כפול. האבא של החתן נלחץ מבקשת אשתו כי אינו יכול להתחייב ולהלוות כל כך הרבה כסף שיקח לו שנים להחזיר אותו, כי הוא משתכר ממשכורת מינימום ולבסוף אחרי לחצים שוכנע ולווה מכל משפחתו אחים ואחיות דודים ודודות 20.000 דולר תדהמתו של אבי הכלה היתה גדולה ואמר שהוא יקיים את התחיבותו ויתן 40.000 דולר כפול מאבי החתן.

הגיע יום החתונה אבי החתן לא הצליח לישון יומים כי סכום כסף גדול מונח מתחת לכריתו שמעולם לא זכה להחזיק כזה סכום. ומהפחד שיאבד או יגנב שם אותו בכיס הפנימי של המעיל והלך לחתונה אבי הכלה כל כך רצה שתיסתיים החתונה ושיתן את הכסף לבנו כך שתירד אבן גדולה מליבו כי כל החתונה הוא מישש את הכיס הפנימי של המעיל שקרוב ללב לוודות שהכסף ישנו וכולם חשבו שאינו חש טוב בליבו וכששאלו לשלומו הוא היה שרוי במתח רב וביקשו שיבוא לרקוד וכדי לא לעורר תשומת לב יתרה הסכים לרקוד עד ששכח שיש בכיסו 20.000 דולר ובמשך הריקודים החל להזיע עד שהוריד את המעיל והניח אותו בכיסא ושכח את הכסף.

אחרי הריקודים נזכר במעיל הלך במהרה חיפש את הכסף ולתדהמתו הכסף נעלם. אבי החתן החויר ולא ידע מה לעשות חשב בליבו אולי נקרא למשטרה נסגור את הדלתות ונבדוק אחד אחד אך מצד שני מה הישאר לבנו מהחתונה מזכרת רעה שמסתיימת בחיפוש משטרתי לכן החליט לבלוע את הגלולה מרה ולהחזיר חובות שמעולם לא נהנה מהם. אבי החתן ביקש מהצלם את הקלטת הוידאו של חתונת בנו לפי עריכתה אולי בוידאו הוא המצא את הגנבה ובאמת כך היה בזמן שהוא רקד מראים איך הוא מוריד את המעיל ומניח אותו על הכיסא הצלם היה צריך להתפנות לשרותים והניח את המצלמה על כיסא ושכח לסגור אותה תוך כדי כך שהיא מצלמת את הכסא שעליו מונח המעיל עם הכסף של אבי החתן ומי רואים גונב את הכסף לא פחות ולא יותר אבי הכלה.

עד כאן המשל והנמשל שאבי הכלה היה מוכן לשלם כל הון שבעולם לצלם שיצנזר מהסרט את הקטע שמראה כיצד הוא גונב מרב הבושה הגדולה שיגרום לו לאשתו ולביתו לעולם.

ובמיוחד אחרי שהישויץ ולחץ על אבי הכלה לגייס יותר כספים. ואם לא מבושה אז לכל הפחות מפחד, כי אחרי הכל זהו מעשה פלילי ממש שוד לאור המצלמה שעונשו כבר מנשוא.

וכך אנחנו חיים בעולם הזה שבעים שנה ועם בגבורות שמונים. עיני ה' משוטטות בארץ ומצלם כל אחד ואחד מהיום שנולד עד יום מותו ישנם אנשים שחושבים שלא מצלמים אותם ומרשים לעצמם לימעוד ולעשות דברים מבישים ולא לרוחה של תורה, במחשה מטופשת שאף אחד לא רואה אותם.

אך ביום הדין יציגו להם את סרט חייהם והם התבישו מהשכינה בושה כזאת שעדיף להישרף באש גיהנום מאשר להתבייש ולעמוד מול בורא עולם ולתת תשובות על כל הקטעים המכוערים שחשבנו שלא רואים אותנו. ואז זה יהיה מאוחר מידי מלצנזר או מלתקן לכן עלינו לחזור בתשובה שלמה אליו היתברך כדי שיערוך לנו סרט חדש ויפה שאין בו בושה וכלימה שלא נבוש בעולם הזה ולא ניכלם לעולם הבא אמן כן יהי רצון.

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל (דברים  א-א)

שנכנס אב ממעיטים בשמחה

חומש דברים הנקרא בשם ספר משנה תורה, פותח בתוכחה בימי חודש אב, ימים קשים לעם ישראל, כדי שנזכור כולנו שגרמנו צער לקדוש ברוך הוא. והצער הזה נהפך לצער עבורינו, ימי דין, ימים שמזלם של ישראל למטה חס וחלילה, ומשום כך פותחים דוקא בפרשת תוכחה, שנדע להזהר במשנה זהירות בימים אלה להרגיש בצער השכינה ובגלותה – גלותינו.

בימים אלו עלינו לזכור שאנו נמצאים בגלות ארוכה וממושכת של קרוב לאלפים שנה, עבר קציר כלה קיץ ועדיין לא נושענו. במגילת איכה כתוב: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". ופרש זאת הבעל שם טוב הקדוש זכותו יגן עלינו אמן, באופן כזה: "כל רודפי ה' השיגו ה' בין המצרי". דהיינו, כל מי שרודף ה' ואוהב מצותיו השיגו בין המצרים, בימים קשים אלו דוקא.

הרב הקדוש רבי מרדכי מנדבורנא זכותו יגן עלינו אמן היה אומר: בטבע העולם, אבא שיש לו עשרה בנים ומתו מתוכם שבעה, הרי השלושה הנותרים אהובים ביותר, משום שאלו מה שנשארו לו בחייו. אף הקדוש ברוך הוא כן, אנו שארית הפלטה, ולכן אהבתו וקרבתו אלינו גדולה, ובפרט בימים טרופים אלו. ועיקר מטרת הריחוק שהרחיקנו השם יתברך מאדמתנו היא כדי שנזכור עונותינו, נתחרט על מעשינו, ונחזור בנו. וכמו שנאמר: "בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל".

הזמן הזה והימים הללו ימים קשים הם, וזמן פורענות בעולם, צריכים לדעת שאף על פי שעת צרה היא, עם כל זאת עתידים אנו להושע ממנה, וכבר אמר דוד המלך, עליו השלום: "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" והסביר זאת הסבא מנוברדוק זכותו יגן עלינו אמן, במשל לבן שטעה ביער עבות, והיה מפחד מאד מאריות ודובים, ופתאום קיבל סטירת לחי חזקה, טרם זעק הביט וראה שמכה זאת מאביו, מיד צעק אבא!!! וחבקו במקום לצעוק חמס על המכה שקיבל, וכן הדבר בעם ישראל שמקבלים מכות, אך בטרם יצעקו אם יראו ממי קבלו את המכה, הרי הם מתנחמים, ועל זה אמר דוד המלך: "שבטך ומשענתך המה ינחמוני".

עלינו לדעת שבימים אלו חייבים אנו להתקרב יותר לבורא עולם, ולהתאבל על חורבן הבית, וכבר אמר רבי שמעון בר יוחאי בגמרא ברכות (ל) מיום שחרב בית המקדש אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, ואין הכונה להיות בעצבות, חס וחלילה, אלא שלא להרבות בשמחה שאינה של מצוה.

צריכים אנו לזכור את צערו של השם יתברך על בניו, וכמו שאמר אליהו הנביא, שבכל יום ויום אומר הקדוש ברוך הוא: "אוי לאב שהגלה את בניו מעל שולחנו, אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" ועל ידי שאנו נצטער על חורבן הבית אז יתקיים בנו: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". (כותנות פסים)

אנחנו גרמנו לעצמנו את אורך הגלות המר הזה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו ועל זה קונן ירמיה הנביא ואמר ואם לא תשמעוה, במסתרים תבכה נפשי (ירמיה י"ג) וכן כתוב במסכת חגיגה דף ה' עמוד ב אמר רב שמואל בר-איניא וכי יש מסתרים לפני הקדוש ברוך הוא והלא אין נסתר מנגד עיניו אמר רב, מקום יש למעלה ומסתרים שמו ומיום שחרב בית המקדש כביכול כל יום נכנס לשם ובוכה על גלות השכינה ועל גלות ישראל ומלאכי השרת בוכים יותר מישראל וכאילו הם מרגישים הכאב יותר מישראל, אם כן מאחר שהם בוכים ומתפללים מדוע הקדוש ברוך הוא אינו מקבל את תפילתם ובכיתם של מלאכי השרת וישיב את שבותנו כבראשונה ומה המעכב? אמר רבנו יעקב המגיד מדובנא ז"ל שהתשובה היא פשוטה כי כבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה וכידוע שעיקר השירות והתשבחות היא שלנו פה למטה ושל למעלה אינה רק להדר ולפאר את תפילתם של ישראל ולהעלותם לפני השם אם כן אין מקום לתפילת המלאכים כי אם אחר שקדמו תפילותינו, ואם כן מדוע הם בוכים? כדי לעורר אותנו שנקום לתפילה ולתשובה, שכל זמן שישראל בגלות, מעכבים טובה גדולה לכל העולמות, והביא המגיד מדובנא משל יפה על הכתוב "במסתרים תבכה נפשי" משל לעשיר גדול שהיה לו בן בלי שכל והיה הבן הזה מבזבז ממון רב לדברי שטות והבל וראה אביו במעשיו שעל ידי שהוא מבזבז את כל הממון בשטויות יכלה הממון במהרה, מה עשה? בנה פלטין מפאר מאוד שכל אנשי העולם היו נהנים לראותו וגם עשה בתוך הפלטין הזה מקלטים נסתרים ונעלמים ומלא אותם מכל הכסף והזהב ואבנים טובות ומרגליות ואמר בלבו בני לא ידע מכל זה כי אם יחפש מעט מעט ואולי ברוב הימי יתחכם וימשוך ידו, והנה לא עבר זמן מועט ופרצה דלקה בפלטין הזה ונשרף כל אשר בו הנסתר והנגלה וכולם בכו על השרפה הזו אבל היה הבדל בין הבוכים. השכנים בכו על יפיו של הפלטין, והבן היה בוכה על הפלטים ועל כל הכלים היקרים אשר היו בתוכו, אבל האב היה בוכה על האבנים טובות ומרגליות אשר היו בתוכו ובנו לא ידע מכל זה.

והנמשל הוא שיש מדרגות מדרגות בין המקוננים, אומות העולם השתוממו על חורבן הבית ואמרו הזאת העיר שיאמרו כלילת-יופי משוש לכל הארץ? וישראל בוכים על הכלים היקרים אשר היו בתוכו דהיינו על הקרבנות שהיו מכפרים על עונותיהם. אבל מלאכי השרת היו בוכים יותר מפני שלהם גילה הקדוש ברוך הוא תעלומות סתרי קדושה אשר היו בבית המקדש, ולמעלה מכולם כביכול מקונן יותר על הטובה העתידה שמתעכבת על ידי גלות ישראל יען שכל כמה שהגלות מתארכת יש צרות למעלה ולמטה שכל כמה שישראל בצער כביכול בצער וזה שאומר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי, עד כאן דבריו.

נאמר: הלא אח עשו ליעקב ואוהב  את יעקב ואת עשו שנאתי, שהגלות לא עונש לישראל אלא דבר הכרחי כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. כי מתחילה ברא הקדוש ברוך הוא הקדושה והקליפה זה לעומת זה ולא יתערבו זה בזה וכשחטא אדם הראשון עירב טוב ורע ונפלו ניצוצי קדושה תוך הקליפות ומחמת זה נתחזק כח הסטרא אחרא ואומות העולם. ונחלש כח הקדושה אצל ישראל. ומחמת זה ירדו ישראל מצרימה כי היא ראש הסטרא אחרא והוציאו וביררו משם כל הניצוצות כמתואר בספרי קבלה, ומחמת זה נאסר להם לשוב למצרים כי כבר נתרוקנה מצרים מכל וכל ולא נשאר שום ניצוצות קדושה. ולכן היה חשש פן כשיבוא איזה יהודי למצרים ויעשה איזה עברה חס וחלילה ויחזרו לפול שם ניצוצי קדושה, ולכן נאסר להם לשוב למצרים, ואחר כך חטאו ישראל ונפלו ניצוצי קדושה בין כל שרי אומות העולם, לכן הוכרחו ישראל להתפזר בארבע רוחות העולם, להוציא וללקט את ניצוצי קדושה בכל מקום שהם ואיך? על ידי עסק התורה לשמה ותפילה ומעשים טובים בנקל מוציאים ניצוצי קדושה מהסטרא אחרא. כי כל דבר משתוקק לחזור לשרשו. זהו מה שהכתוב אומר ואת עשו שנאתי. כלומר בני היקרים, לא שלחתי אתכם בין העמים לקבל צרות וגזרות אלא להכרח גדול ולברר ניצוצי הקדושה כמו שכתבנו.

ועוד קורא נעים ראוי לשים לב על מה שדרשו חכמינו זכרונם לברכה אי אפשר לאדם ילוד אשה מבלי שיהיה בו תערובת רע וטוב עבור תאוות אדם הקשורים בו ממעי אמו, מלידה, מבטן, מהריון, כדכתיב לפתח חטאת רובץ, והקדוש ברוך הוא אהב את ישראל חפץ שיצא יעקב טוב בלתי שום תערובת רע כדי שיהיה בחיר שבאבות ולכן היו יחד יעקב ועשו בבטן בכדי שישאב עשו כל הזהמא וישאר יעקב נקי כי חפץ הקדוש ברוך הוא שיפריד הקדושה מהקליפה ואז תהיה הגאולה.

אמר המחבר בזה יתיישב לנו על הסיבה מה שישראל מפוזרים בין העמים. ומה שאמר הפסוק הלא אח עשיו ליעקב הכל ענין אחד, זהו אמרו, הקדוש ברוך הוא שלח את ישראל בין העמים בתור חוב והכרח גדול להוציא ניצוצי קדושה מתוך הקליפות, ולהפריד הטוב מן הרע ולא שלח אותם שיקבלו צרות וגזרות חס ושלום, זהו שאמר הפסוק ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי. (אהבת חיים).

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן  וחצרות ודי זהב (דברים א-א)

מקור תחילת הגלות

לאחר שעם ישראל שהה ארבעים שנה במדבר, עומד משה רבינו לפני העם בעבר הירדן, לפני הכניסה לארץ ישראל. הכתוב מביא לכאורה תיאורי מקום: "בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב". אחר כך מביא הכתוב את גבולות הארץ על מנת שיבואו ויירשו אותה, ואחר כך ממשיך משה רבינו בכתוב: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (שם, יב) ואחר כך פרשת מינוי שופטים ודיינים.

אומר המדרש לקח טוב (דברים, הובא ברש"י בשינוי לשון) "בין פארן" במרגלים, שנאמר: "וישלח אותם משה ממדבר פארן" (במדבר, שלח יג, ג) "ובין תופל" אמר רבי שמעון בן יוחאי: חזרתי בכל המקומות שנסעו ישראל לידע אם נסעו ישראל בתופל ולבן, ולא מצאנו. אלא הם דברים של תפלות שהוציאו על המן שהוא לבן. ומה היו אומרים? כלום יש אדם טוחן ולא פולט?! "וחצרות", זו מחלוקתו של קרח. "ודי זהב", זה מעשה העגל, ע"כ.

בשבוע שקוראים פרשת דברים, חל תשעה באב, והמדרשים מקשרים בין הכתוב שאומר משה בפרשה ''איכה אשא לבדי טרחכם ומשאבם וריבכם" (דברים, דברים א, יב) לבין קינת החורבן "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" (איכה א, א). המדרש אגדה מרחיב את הקשר הנ"ל ואומר: אמר להם הנביא לישראל אילו זכיתם, ההיתם קוראים בתורה ונתקיים לכם "וישכון ישראל בטח בדד" (דברים, וזאת הברכה לג, כח), עכשיו כשעשיתם הרע בעיני, תקראו "איכה ישבה בדד". וכן אומר על הכתוב "בושנו כי שמענו חרפה כסתה כלימה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה'" (ירמיה נא, נא), "מקדש" אין כתיב, אלא "מקדשי בית ה'", זה חורבן בית ראשון ובית שני, ע"כ. כלומר, אמירת ה"איכה" של משה רבנו מסמלת את ה"איכה" של חורבן בית ראשון ושני.

בפסוק הראשון קוראים ברמז על העוונות שעשו בני ישראל במדבר מרגלים, תלונה על המן, מחלוקת קרח ומעשה העגל. לאחר מכן מוזכרים גבולות ארץ  ישראל ולאחר מכן מזכיר משה רבנו את הביטוי "איכה", שמרמז לחורבן בית ראשון ושני, ואחר כך מובא מיני דיינים. ננסה למצוא קשר רעיוני בין כל הפרשיות הללו.

הרמב"ן בהקדמתו לספר דברים כותב בתחילת ספר דברים עומד עם ישראל בסוף ארבעים שנה שהיו במדבר לפני כניסתם לארץ לכן מתחיל משה להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם במדבר, כיצד ה' התנהג עמם במידת הרחמים. לכן הזהירם לכל יחזרו לקלקולם בזמן שנמצאים בארץ  ישראל, כי אם  יעשו בארץ ישראל את עוונות המדבר, יספו בכל חטאתם עד שבסוף יתחייבו גלות, ע"כ.

אם נתבונן היטב בכל העוונות הרמוזים בפרשיות לעיל, נראה שאותם עוונות גרמו לחורבן בית ראשון ובית שני. המקור לחורבן הבית בתשעה באב הוא חטא המרגלים. לאחר שהמרגלים הוציאו את דיברת הארץ רעה אומר הכתוב: "ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר, שלח יד, א), ודרשו חז"ל (תענית כט ע"א) שאותו לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכייה של חנם, ואני קובע לכם בכייה לדורות, ע"כ.

ואמרו חז"ל בגמרא (יומא ט ע"ב) מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה  ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ע"כ. ובמקום אחר נאמר (בבא מציעא ל ע"ב) שהעמידו את דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין, ע"כ.

מה הם הגורמים שמביאים את האדם לעבור על שלושת העברות החמורות? גורמים אלו נאמרו במשנה (אבות ד, כא) רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ע"כ.

"הקנאה" מביאה לידי שפיכות דמים, "התאווה" מביאה לידי גילוי עריות, ו"הכבוד" מביא לידי עבודה זרה, כפי שדורשים חז"ל (ברכות מג ע"ב) כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה, דכתיב "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג) ע"כ. ומי שמתגאה, דוחק את רגלי השכינה.

אם נתבונן בשלשת העוונות שהוזכרו ברמז לעיל מחלוקת קרח, מיאוס המן שאכלו במדבר ומעשה העגל, נמצא שזה מקביל לשלשת הגורמים אשר הביאו לחורבן בית ראשון.

"מחלוקת קרח" מסמלת את אב הנזיקין הראשון שבאדם הקנאה. ומה היה חסר לקח שהיה עשיר גדול, וזכה גם לכבוד וגם לעושר? אלא עצם הדבר שישנו מישהו גדול ממנו משה ואהרן, אזי חמתו בערה בו ומרד במשה ותורתו. וקנאה מביאה לידי שפיכות דמים, כנזכר לעיל.

"מיאוס המן שאכלו במדבר" שנאמר "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר, חקת כא, ה) מסמל את אב הנזיקין השני שבאדם התאווה. וכי מה היה חסר במן? הרי היו בו כל הטעמים שבעולם? אבל מידת התאווה שבאדם אומרת לו לדרוש יותר ולא להסתפק במה שיש. והתאווה מביאה לידי גילוי עריות.

"מעשה העגל" מסמל את אב הנזיקין השלישי שבאדם הכבוד. וזאת על ידי שעבדו עבודה זרה, וכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, כפי שהוסבר לעיל.

לכן רומז משה רבנו ואמר להם אם תבואו לארץ ישראל ותעברו על שלשת העברות שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, סופכם שתיגלו מן הארץ. כי מה שהקדוש ברוך הוא מחל להם, זה היה במדבר, מה שאין כן בארץ ישראל, אם אתם רוצים לירש ולשבת לאורך זמן, אל לכם לחזור על אותם עוונות, שאם לא כן תגיעו ל"איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם" "איכה ישבה בדד", אשר מסמל את חורבן הבית.

לאחר מכן ממשיך משה רבנו בפרשת מינוי שופטים ודיינים, ומראה  ברמז את הסיבה לחורבן בית שני אשר נחרב בגלל שנאת חינם, על שהעמידו את דבריהם על דין תורה ולא הלכו לפנים משורת הדין. ומכיון שהיתה שנאת חינם, על כן כל אחד הקפיד על חברו והעמידו דבריהם רק על פי דין, ומכיון שכך היו זקוקים להרבה שופטים ודיינים לעשות דין.

זה הקשר בין כל האירועים הללו המוזכרים ברמז בפרשת דברים, שהיא גם "פרשת חזון" אשר הם הגורמים לחורבן בית ראשון ושני. וזאת אומר משה רבנו לעם ישראל לפני כניסתם לארץ, כדי להזהירם שלא ישנו במעשיהם בארץ ישראל, אלא ילכו בדרך התורה והמצוה ועל ידי כך יאחזו בארץ לאורך זמן (מידרש אור חדש)

דבר החסידות – ספר דברים

דבר החסידות – ספר דברים

 

"שכינה מדברת מתוך גרונו"...

 

פעם נכנס לאדמו"ר הזקן, בעל התניא, איש שנכנסה בו 'רוח' ('דיבוק') ר"ל.

החל הרבי לדבר על רוצחי הנביא זכריה, שנרצח בחצר בית המקדש לפני החורבן. ושאל:

-         מדוע רצחו יהודים אלו את הנביא?

-         אלא, הסביר הרבי: רוצחי זכריה סברו, שכאשר נביא מקבל נבואה; הנה כל זמן שלא אמר את הנבואה בפיו – אפשר עדיין לבטלה או לשנותה, אבל ברגע שהוציא את הדברים מפיו – יהיה קשה מאוד לבטלה.

-         ולכן, המשיך הרבי, כאשר שמעו את דבריו של זכריה על העונשים הצפויים לעם ישראל – החליטו יהודים אלה למסור את נפשם ולהרוג את הנביא כדי שלא ימשיך את דבריו, ובכך אולי ימנעו את התממשותם בעולם...

-         אבל יש להקשות, המשיך אדמו"ר הזקן, אם כן מדוע לא נמנע זכריה הנביא בעצמו מלומר את הנבואות? ואף שנביא שכבש את נבואתו חייב מיתה – הרי יכל למסור את נפשו בעד כלל ישראל, כשם שעשו זאת אלה שרצחו אותו?

-         אלא, ענה הרבי: לנביא אין כלל מציאות משל עצמו. וברגע שהדברים נאמרים לזכריה מפי הקב"ה – הוא בטל לגמרי לרצון השם לאומרם. ורק רוצחיו, שלא שמעו הדברים מפי ה' – הם יכלו למסור נפשם שלא ייאמרו הדברים.

ומיד כשסיים הרבי, בעל התניא, את הדברים – יצאה ה'רוח' מהאיש ונרפא.

אמר הרבי:

-         'רוח' זו היתה של אחד מרוצחי זכריה הנביא, ובמשך אלפי שנים לא הצליחה נשמתו למצוא תיקון, ועל ידי לימוד הזכות על רוצחי זכריה – נעשה סוף סוף תיקון לנשמתו ופרחה למעלה...

(ע"פ שיחות יום שמח"ת ה'תשל"ה ש"סיפור זה נמצא לאחרונה באחד הביכלאך . . מפי איש נאמן". נד' בשיחות קודש תשל"ה ח"א עמ' 110. העיבוד בסיוע "מה שסיפר לי הרבי" ח"ב עמ' 32 ואילך)

 

~~~

בהבדל שבין ארבעת הספרים בראשית-במדבר לספר דברים, אומרת הגמרא (מגילה לא, ב) שארבעת הספרים "משה מפי הגבורה אמרן", משא"כ דברים "משה מפי עצמו אמרן"*.

ומובן, שאין הכוונה חלילה שספר דברים לא נאמר מפי הקב"ה, שהרי נפסק ברמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ח) "האומר שאין התורה מעם ה' . . אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו – הרי זה כופר בתורה".

אלא, כפי שרש"י מבאר במקום אחר (סנהדרין נו, ב ד"ה כאשר צוך), שההבדל בין ספר דברים לשאר הספרים מתייחס רק לדרך מסירתם ע"י משה: שאר הספרים הוכתבו למשה ע"י הקב"ה ומשה רק העביר אותם לבני ישראל, משא"כ "משנה תורה" (ספר דברים) נאמר ע"י משה ע"פ מה ששמע ברוח הקודש (ראה תוס' במגילה), ולכן היה נראה ש"מפי עצמו אמרם".

ויש נפקא מינא להלכה, בגמרא ברכות (כא, ב): "אפילו למאן דלא דריש סמוכים בעלמא – במשנה תורה דריש" [=כלומר, למרות שבדרך כלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" ואין למדין מכך שפרשיות סמוכות זו לזו – בספר דברים יש כן מקום לדרוש], והטעם על כך מסביר הראב"ן**, שגם אם בספרים קודמים סדר הפרשיות נשגב מהבנתנו, כי הם נאמרו מפי הגבורה – הרי משנה תורה שמשה סידר פרשה אחר פרשה – לא סידרה אלא להידרש.

אבל צריך להבין:

מכיוון שגם משנה תורה נאמרה ברוח הקודש, ו"שכינה מדברת מתוך גרונו" [שלכן אמר משה "ונתתי מטר ארצכם" – כי זה היה "רוח הוי' הוא שדיבר" – ע"פ זהר ח"ג ז, רע"א] – מדוע בכל זאת זה נקרא "מפי עצמו", עד שאפשר לדרוש בה "סמוכין" יותר משאר התורה?

אלא, הדבר יובן ע"פ משל המובא בתורת החסידות:

אדם השומע "דבר-שכל" וגם כותב אותו – הרי הדבר-שכל עבר דרך המוח שלו וגם דרך האצבעות שלו (שכתבו אותו), אבל ההבדל ביניהם הוא עצום: במוח –השכל התלבש בכלי מוחו והתקבל שם לפי הבנתו, משא"כ האצבעות לא השיגו את השכל אלא הוא רק עבר דרכם.

נמצאנו למדים שיש שני אופנים איך השפעה כלשהי עוברת ע"י ממוצע:

א)    בדרך מעבר – ההשפעה לא מתאחדת עם ה'ממוצע' באופן של התלבשות, והוא רק 'נושא' את ההשפעה ומעביר אותה הלאה (כמו האצבעות שבמשל).

ב)    בדרך התלבשות – ההשפעה מתלבשת עם ה'ממוצע', ומתקבלת שם בכליו של ה'ממוצע' (כמו המוח במשל), ועל ידו יכולה ההשפעה להגיע למקבלים לפי כלי ההשגה שלהם.

גם משה רבינו, שעליו נאמר "אנכי עומד בין ה' וביניכם" (ואתחנן ה, ה), היה בבחינת 'ממוצע' בין התורה – ש"קדמה לעולם" והיא למעלה מהעולם – לבין העולם. אבל כאן יש הבדל בין ארבעת הספרים הראשונים למשנה תורה:

א)    בארבעת הספרים – היה משה ממוצע בדרך 'מעבר' [או כלשון רש"י במגילה: "נעשה שליח"] – דברי התורה לא 'נתפסו' בהשגתו באופן של התלבשות אלא נותרו בדרגא של "(מפי) הגבורה".

ב)    לאידך, במשנה תורה – למרות שגם היא נאמרה "ברוח הקודש", הרי "רוח ה'" התלבשה ו'נתפסה' בהשגת משה בדרך התלבשות. שלכן זה נקרא "מפי עצמו". ולכן גם ניתן לדרוש בה "סמוכין".

 

שבת שלום ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יט, דברים שיחה ב (עמ' 9 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 10 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" דברים (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' ג-ד. וראה בהמשך השיחה הקשר לכך שדווקא ספר דברים (א) רובו דברי תוכחה והתעוררות לתשובה (ב) נאמר לדור שנכנסו לארץ – כי תשובה באה לאדם (בעיקר) מצד עצמו, וכן א"י מורה עלהתלבשות התומ"צ בגשמיות העולם (בניגוד לחיי המדבר, שהיו מנותקים מעניינים גשמיים) – ע"ש.

 

______________

*)  בגמרא שם נאמר "קללות שבמשנה תורה", אבל בזהר ח"ג רסא, א: "האי דאקרי משנה תורה – משה מפי עצמו אמרן". וראה ש"ך עה"ת, אוה"ח ריש פרשתנו ועוד.

 

**)  רבי אליעזר בר נתן, מראשוני בעלי התוספות. דבריו הובאו בהגהות מהר"ב רנשבורג ליבמות ד, א. ופליג על תוספות יבמות שם סד"ה וכי, רמב"ן וריטב"א שם.

דבר החסידות – פרשת דברים (עיוני)

דבר החסידות – פרשת דברים (עיוני)

 

מה עניין משה אצל עונש המרגלים?

בפרשתנו (א, כב ואילך) מספר משה באריכות על חטא המרגלים ועל הגזרה שנגזרה עליהם שלא יכנסו לארץ, ובסיום מסייג: "זולתי כלב בן יפונה הוא יראנה וגו" ואז מפסיק ואומר "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם", ואז ממשיך "יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה וגו'".

ולכאורה תמוה, למה מפסיק באמצע עניין המרגלים לספר על מה שאירע למשה רבינו, והרי עונש משה מפורש בכתוב (חוקת כ, יב) שהוא בגלל מי מריבה: "יען לא האמנתם בי להקדישני . . לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ גו'" ומה זה קשור לחטא המרגלים? ובפרט, שמעשה המרגלים ומי מריבה רחוקים זה מזה כמעטבארבעים שנה: מעשה המרגלים היה בשנה שלאחר יציאת מצרים, ואילו מי מריבה היה לקראת סיום הארבעים שנה – אחרי מיתת מרים!

והפלא הוא: שכמה וכמה מפרשים* טרחו לתרץ את התמיהה הזו, ודווקא רש"י – ראש הפשטנים – לא עמד עליה!

והנה הרמב"ן מתרץ: "כי רצה להזכיר יחד עונש כל הנמנעים מעבור אל הארץ כי הכל בגרמת עוונותיהם כו'".

אבל עדיין קשה: א) מדוע מכניסים את עוון משה באמצע סיפור המרגלים, ועוד בין כלב ליהושע שכן נכנסו לארץ?  ב) אנשי דור המרגלים מתו לפני חטא מי מריבה כמפורש ברש"י (חוקת כ, א) "כבר מתו מתי מדבר ואלו פירשו לחיים", ועפ"ז לא מובן אומרו "ותאמרו נשלחה אנשים גו' גם בי התאנף ה' בגללכם גו' וטפכם אשר אמרתם גו'", שמשמעותו שהם הם אותו הדור שעליהם מדבר בכל כתובים אלה!?

האברבנאל מפרש, ש"גם בי התאנף ה' בגללכם" – הכוונה על חטא המרגלים, שהם באו למשה ואמרו 'נשלחה אנשים לפנינו', ומכיון שעל ידו נגזר עליהם שלא להיכנס לארץ – לכן נגזר גם עליו.

אולם לשיטת רש"י אי אפשר לפרש כך, כי ברש"י מפורש שמשה נענש אך ורק בגלל מי מריבה וכלשונו (פינחס כז, יג) "שלא היתה בהם אלא זו בלבד"!

מסביר הרבי: משה עמד לומר כאן שגם כלב וגם יהושע לא חטאו בחטא המרגלים, אבל הוא מחלק אותם לשנים: בכלב נאמר "הוא יראנה ולו אתן את הארץ" ואילו גבי יהושע נאמר "הוא ינחילנה את ישראל", ומדוע?

לכן הוצרך משה להקדים – בתור מאמר המוסגר – שבעצם היה צריך להיות לכלב ויהושע אותו השכר, אבל בינתיים במשך הזמן "גם בי התאנף ה'" (מפני סיבה אחרת) ונגזר עלי לא להכנס לארץ וממילא יהושע לא רק שיכנס לארץ אלא הוא גם יהיה המנהיג שינחיל את הארץ לבנ"י.

[ואת זה לא צריך רש"י להסביר, כי מצינו בעוד מקומות** שהתורה אומרת משהו אחר באמצע עניין, בתור 'מאמר המוסגר'].

 

שבת שלום ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יד, דברים שיחה ב (עמ' 8 ואילך. השיחה במקור בלה"ק). וכדאי לעיין בגוף השיחה, כי כאן תימצתנו וחתכנו חלק גדול מתוכנה העשיר, לקוצר היריעה.

______________

*)  ראה אברבנאל, רמב"ן, ספורנו, כלי יקר, אוה"ח, ועוד.

*)  לדוגמא: לעיל (א, טז-יז) "ואצוה את שופטיכם גו' תקריבון אלי ושמעתיו" – שהוא מאמר המוסגר. וראה בפ' בשלח (טז, לה) בפרשת המן "ובנ"י אכלו את המן ארבעים שנה גו'" – שאינו נוגע להמשך הפרשה שם (אלא ששם מדבר עכ"פ בהמשך פ' המן, אלא שבפ' המן עצמה הוא מאמר המוסגר. וראה פרש"י שם, לג). ועוד.

וורט לשבת – פרשת דברים

וורט לשבת – פרשת דברים
 
ללמד זכות על ישראל
 
פרשתנו פותחת "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב". מפרש רש"י שאלו הן דברי תוכחה ומפני כבודן של ישראל הזכיר את עוונותיהם ברמז.
 
הרבי מצביע על כך, שהכתוב גם מתכוון כאן בכל הרמזים ללימוד זכות על ישראל, להדגיש עד כמה הנסיונות שלהם היו קשים ובכך להקטין את אשמתם, כדלקמן:
 
במדבר ולא שם המקום – כדי להזכיר לנו שמדובר "במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב", ובמצב כזה אין להאשימם כ"כ במה שאמרו "מי יתן מותנו . . בארץ מצרים".
 
בערבה ולא שם המקום 'בשיטים'– כי מה שחטאו עם בנות מדין, הוא בגלל שהיו בערבה הידועה - ערבות מואב, שנקרא בשם של פריצות (רש"י וירא יט, לז, ומכך שנענשו ע"ז כל המואבים מובן שהמשיכו בדרך אמם), ובמקום כזה הנסיון לחטוא הוא גדול יותר.
 
מול סוף – הרי הים עמד לפניהם והמצרים מאחוריהם ומובן שבלחץ כזה הם חטאו ורצו לשוב מצרימה.
 
בין תפל ולבן – המן היה "לבן" וחסר מראה (ראה יומא עד, סע"ב), ומובן שהיה חסר להם התענוג באכילה ולכן "תפלו על המן שהוא לבן".
 
ודי זהב – הם חטאו בעגל מפני רוב זהב שהקב"ה השפיע להם, ואין זו אשמתם כ"כ.
 
גם בימי בין המצרים, שהם 'תוכחה' לישראל מוצאים אנו 'לימוד זכות': שמגילת איכה מתחילה "איכה ישבה בדד" שזה מזכיר את כבודן של ישראל שהם 'עם לבדד ישכון' ואינם מתערבים בגוים. ובזכות זה נזכה ל"כבודן של ישראל" בגלוי – בבית המקדש השלישי שיבנה בעגלא דידן ובקרוב ממש.
 
שבת שלום!
 
 
 
מקור: לקוטי שיחות חלק י"ד עמ' 4 ואילך. העיבוד והקיצור בסיוע 'מעיין חי' ח"י עמ' 1.

פרשת דברים - מהו המסר של משה לשופטים?

פרשת דברים - מהו  המסר של משה לשופטים?

מאת: אהובה קליין

פרשת דברים - הפרשה הראשונה הפותחת את חומש דברים-  האחרון מתוך חמישה חומשי תורה - הנקרא גם בשם:

 "משנה תורה" משום שנשנים בו נושאים שהופיעו בעיקר בחומש שמות ובמדבר.

על כך אומר הרמב"ן" [רבי משה בן נחמן]: בהקדמה לספר דברים :

"הספר הזה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס לארץ: רוב מצוות התורה הצריכות לישראל.... וכבר  נאמרו לו כולן [כל המצוות] בסיני, או באוהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים... ועל כן לא נאמר בספר  הזה: "וידבר ה' אל משה: צו את בני ישראל", או "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" מצווה מסוימת".

אחד הנושאים בפרשה: מינוי שופטים על ידי משה: "וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם:  שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם. וָאֲצַוֶּה , אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר:  שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.  לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן--לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו". [דברים א,  י"ד - י"ח]

השאלות הן:

א] מהם  הנושאים העיקריים המופיעים בחומש דברים?

ב] מה ציווה משה את השופטים?

תשובות.

הנושאים המופיעים בחומש דברים.

דברי המגיד מדובנא:"שאלתי את פי מורי ורבי,  הוא רבינו הקדוש הגאון החסיד מו"ה אליהו מווילנא זצוק"ל, מה ההבדל בין התורה הקדושה ובין "משנה תורה" ואמר לי: כי הארבעה ספרים ראשונים היו נשמעים מפי הקב"ה בעצמו - דרך  גרונו של משה, לא כן ספר דברים, היו ישראל שומעים את דברי הספר הזה כאשר שמעו דברי הנביאים אשר אחר משה, אשר הקב"ה אמר אל הנביא היום וליום המחר, הלך הנביא והשמיע החזון אל ישראל, ואם כן בעת אשר דיבר הנביא אל העם, כבר היה נעתק ממנו הדיבור האלוקי, כך היה ספר דברים נשמע אל ישראל מפי משה רבינו ע"ה בעצמו" [אהל יעקב, ריש פר' דברים']

הגאון רבי אליהו מווילנא: מחלק את חומש "דברים" באופן הבא:  חמשת הפסוקים הראשונים הם הקדמה לחומש והם כוללים - שלוש פעמים לשון דיבור של משה:

א] "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל" [ דברים א', א]

ב] "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ [הכוונה לחודש שבט] בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [שם א, ג]

ג] "ְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" [ שם א, ה]

שלושת לשונות אלה - יש בהם רמזים לגבי שלושה חלקי ספרנו - שהם כנגד- חומש "שמות", "ויקרא", ובמדבר"- תוכנם העיקרי הוא: הוראות חוקים ומשפטים לעם ישראל [וזאת  בניגוד לחומש בראשית המתאר את ההיסטוריה של האנושות במשך עשרים הדורות הראשונים ותולדות אבותינו].

החלק הראשון של הספר- מתחילתו עד סוף פרק רביעי כולל בעיקר דברי מוסר ותוכחה לעם:

המילים: "ואֵלֶּה הַדְּבָרִים" [שם א, א]- מרמזות לפתיחת  חומש "שמות"כנגד- "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

החלק השני מתחילת פרק ה' עד פרק כ"ז, ח- כולל את עיקר התוכן- מתן חוקים ומשפטים לישראל לשון  הפתיחה: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל-מרמז על פתיחת חומש ויקרא: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה";

החלק השלישי

כולל מפרק כ"ז, ט- עד סוף החומש ועיקרו- קללות ברכות ושירות החותמות את החומש – לשון הפתיחה:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה"- מרמז לתחילת חומש במדבר: "וידבר  ה' אל משה"

 

 משה   מצווה ציוויים על השופטים.

רש"י מסביר את הפסוק:    "וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק",

ומבסס את דבריו על  הספרי: משה מצווה את השופטים להיות מתונים בדין - ואם בא דין זה לפני השופט, פעם אחת, או פעם שנייה ואפילו פעם שלישית, אל תאמר: כבר הדין הזה מוכר לי, אלא יש לדון בכל דין - כלומר השופטים נצטוו לשמוע- לשאת ולדון בדין.

הסבר זה  מסביר: את הטעם-מדוע נצטוו השופטים "לשמוע"- שהרי אין אפשרות לשפוט טרם השמיעה -"שמוע"- - מובנו- הבנה , כמו: "דבר נא אל עבדך ארמית כי שומעים אנחנו" [מ"ב, י"ח, כ"ו]

"בָּעֵת הַהִוא"- מרגע שהתמנו  להיות שופטים הדבר מקבל את המשמעות: שאין המצב כמו בעבר-  שהם היו ברשות עצמם- אלא מעכשיו – הם  משועבדים לציבור.

גם בפרשת קדושים מדובר על משפט צדק:

"בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" [ויקרא י"ט, ט"ו] אלא ששם מצווה זו נאמרה לכל עם ישראל ולאו דווקא אל השופטים. שהרי כתוב:

"דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל", [ויקרא י"ט, ב]

רש"י מסביר את המילים:

"וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ". 

באמצעות שני פירושים:

א] "גֵּרוֹ"- זה בעל דינו שאוגר עליו דברים.

ב] אף על ענייני דירה בין חלוקת אחים- אפילו בין תנור לכיריים.

בפירוש זה- רש"י מבסס את הסברו על [ מסכת סנהדרין ז] לפיו ישנה ירושה - בית עם עלייה ,לכן יש להעריך את הבית והעליה בכסף- ולבצע חלוקה שווה בין שני האחים היורשים.

וכך גם "גרו" מרמז על תנור וכיריים - לשון מגיר-  דברים השייכים לדירה-אם יש בירושה- תנור וכיריים, הרי –התנור  בעל ערך רב יותר מאשר הכיריים, לכן מעריכים יחד את שווים הכספי ומחלקים בין שני האחים את הסכום באופן שווה.

לגבי המילים-: "לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט "מסביר רש"י:  אותו אדם הממונה להושיב את הדיינים, אל יאמר: פלוני- הוא נאה, או גיבור- לכן אושיב אותו כדיין, איש פלוני הוא קרוב שלי- לכן אושיב אותו דיין בעיר ,למרות שאינו בקי בדינים- כתוצאה מזה- יכול להיווצר  מצב  שהדיין  נותן פסק דין שגוי- מחייב את הזכאי ומזכה את החייב.- וזו הכוונה שאותו אדם שמינה את הדיינים האלה בדרך זו- נחשב שעבר על האיסור:

"לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט"

 "כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן" – על כך רש"י מביא   שלושה פירושים:

א] בעיני הדיין צריך שיהיה חביב עליו דין פרוטה כדין מאה, שלא יסלק את ההוא עם  הסכום הקטן שבא ראשון לפניו - כדי  להיות אחרון.

ב] שלא יעשה הדיין חישובים- זה עני ואילו חברו עשיר ולכן  מצווה לפרנס את העני – לכן  יזכה את העני ונמצא שהוא מתפרנס בנקיות.

ג] או שאומר: איך אני פוגם בכבודו של העשיר –זה בשביל דינר אזכה אותו עכשיו וכשיצא החוצה- אגיד לו שייתן לעני את מה שחייב לו.

"לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ"

על כך שני הסברים: רש"י מסתמך על הספרי:

א] לא תראו - "שאם באים שניים לדין  לפניך- עד שלא תשמע את דבריהם אתה רשאי לשתוק, משתשמע את דבריהם אי אתה רשאי לשתוק " [מסכת סנהדרין ו]

ב] "לא תגורו מפני איש" שמא תאמר: מתיירא אני מפני פלוני שמא יהרוג את בני, או שמא ידליק את גדישי, או שמא יקצוץ את נטיעותיי- תלמוד לומר- לא תגורו מפני איש"

הכוונה שהדיין לא ישאיר את פסק הדין אצלו ואל ימנע לזכות את הזכאי ולחייב את החייב.

"כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא";

 הלמד של לאלוקים מובנה  כמו:

"לַיהוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" [תהלים כ"ד, א]

אונקלוס תירגם: דין ה' הוא!

ההסבר הוא: כשהשופט אינו פוסק דין צדק ומטה משפט וגורם  לאדם שלא חייב באמת - שישלם סכום מסוים- דבר זה גורם שבסופו של דבר אלוקים ישלם  לאותו אדם!

"וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו".

 הסברו של רש"י : משה פונה לשופטים ואומר להם: כי דבר שהשופטים מתקשים בו - ייגשו  אליו.

הספרי מביא מדרש:

היות ומשה אמר לשופטים:

"תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו" ולא דייק בלשונו  -היינו- לא אמר: תקריבון אלי כדי שאפנה לה'?

 לכן בזמן שבאו בנות צלופחד אליו - לתבוע נחלה בארץ ישראל- נסתלקה ממשה  ההלכה והיה צריך לפנות אל ה' בשאלתן- כיצד לפסוק ?

כך היה גם עם שמואל הנביא שהלך למשפחת ישי לבחור מלך לישראל והוא היה בטוח- שאליאב ראוי להיבחר למלך- בגלל מראהו החיצוני , לכן אמר לו ה':

"אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ--כִּי מְאַסְתִּיהוּ:  כִּי לֹא, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם--כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב". [שמואל-א, ט"ז, ז]

הרמב"ם בהלכות סנהדרין [כ, ז] מונה שבעה דברים החייבים להופיע אצל השופטים והדיינים

א] חוכמה [בקיאות בתורה], ב] ענווה, ג] יראת שמים.  ד] שנאת ממון, ה] אהבת האמת. ו] אהבת הבריות. ז] בעלי שם טוב.

כל הנקודות האלה  מופיעים בפרשת יתרו [חומש שמות י"ח, כ"א]

משה אומר בהמשך דבריו:כי ציווה את השופטים לשפוט משפט  צדק. לא להכיר פנים , הכוונה שאינם רשאים לפסוק את הדין על פי הבעות הפנים של בעלי הדין ולא על פי המראה החיצוני, אלא להוציא פסק דין על פי עובדות בדוקות .[רבי ליבוש חריף]

 יהי רצון שתפילתנו –תתגשם במהרה : "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה, וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה וּמְלוֹךְ עָלֵינוּ אַתָּה ה' לְבַדְּךָ בְּרַחֲמִים, בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"