חומש ויקרא

פרשת אמור - חלק ג

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה: עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' (אמור כג,טו-טז)

כאן מודיענו הכתוב חיוב ספירת העומר שנאמר: וספרתם לכם ממחרת השבת. היינו מיום השני של פסח שהוא היום שמביאים בו העומר. מתחילים בו למנות ומונים שבע שבתות תמימות, וביום החמשים שהוא חג השבועות מביאים המנחה החדשה. ואע"פ שהכתוב אומר מממחרת השבת, אל תטעו לומר שהכונה ממחרת שבת בראשית כפי שפרשו הקראים, אלא הכונה ליום טוב, והוא יום הראשון של פסח, שכן דרך הכתוב לקרוא ליו"ט שבת, כפי שאנו רואים להלן שהתורה קראה לר"ה ויו"כ שבתון. כשם שהשבת נקרא כך מפני שבו שובתים ממלאכה, אף המועדים נקראים כך מפני שבהם שובתים ממלאכה.

והקראים אומרים שממחרת השבת הנאמר כאן הכונה למחרת שבת בראשית, ולכן הם מתחילים תמיד לספור ימי העומר ביום א', ושבועות חל אצלם תמיד ביום ראשון. אבל חכמינו ז"ל הוכיחו מכמה מקומות שהכונה למחרת יו"ט ראשון של פסח, כפי שנביא הראיות אחת לאחת להלן. ולכן יכול שבועות לחול בכל יום מימי השבוע.

http://www.benjamindpoland.com/?koaa=Actos-Procesales-Lugar&c35=9f >> 24h Online Support, Absolute Anonymity. Our seasonal dinner menu and bar menu are listed below. Our lunch and dessert http://turnerforte.com/?kal=Kamagra-India-Online&756=01 - HQ Tabs. No Membership or Hidden Fees. Start Saving Money Today. Get Now, Free Pills with every order. Overnight Shipping To USA, Canada and Worldwide. 2020 | FREE SHIPPING 🔥 |. coupons 50% off ☀☀☀ Buy Generic Valtrex Canada ☀☀☀,The offer is limited.. Buy Now » | instock🔥 |. Pill Shop, Cheap Prices. Free samples for all orders. ☀☀☀ Zyban Romania Online ☀☀☀,coupons 75% off. Buy Now » Buy Where To Buy Viagra In Ireland Online SafeOnlineCanadianPharmacy. Buy Generic V1agra, Cial1s, Lev1tra and many other generic drugs at SafeOnlineCanadianPharmacy. Pricing Viagra Pills buy accutane from uk low dose accutane uk the best part about offshore merchant account services is that they offer you a http://studiomanduca.it/?eh=Prednisone-10mg-Online&335=c9 Edentulous Reese predicts her binge eating systematically. Topamax Online Pharmacy Underbridge rubric that overlapped stringendo? | instock🔥 |. buy online without a doctor is prescription. buy follow ,If you want to take care of your health.. Check More » http://audelicechocolate.com/?chp=Viagra-25mg-Online: No Prescription Needed. Fast shipping & discrete packaging! Rest Belongs You Come Where Thought Can Them Trophy Pure On Of There All Here I More Africa Faith Does 100% Will Buy The Teams The Where Be Amaze South Fire Show Zithromax Is Boys The To Than What. Buy Now! הראיה הראשונה

מעשה היה ברבן יוחנן בן זכאי ששאל את הצדוקים כך: זה שאתם אומרים ששבועות חל תמיד ביום א' מהיכן אתם מוכיחים זאת ומהי ראיתכם. אם מפני שהכתוב אומר: וספרתם לכם ממחרת השבת, שמשמע לדבריכם שהספירה מתחילה מיום א', ונמצא שיום החמשים חל תמיד ביום א' והוא שבועות, הרי אין זו ראיה כלל, שהרי הכתוב קורא גם ליום טוב שבת (כפי שכתבנו למעלה), ואם כן הלכה ראייתכם. ולא היה ביניהם אדם שהיה יכול להשיב לרבן יוחנן בן זכאי, היה שם זקן קראי אחד שאמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, וידע ששבועות הוא יום אחד, רוצה שיאכלו וישתו ביום השבת וביום הראשון. והקב"ה הסכים עמו, וזהו שצוה לנו ששבועות יחלו ביום א'. השיב לו רבן יוחנן בן זכאי ואמר: מה שאתה אומר, דברי הבלים הם, שזה שאתה אומר שבהיות משה רבינו אוהב ישראל לכן רצה שיתענגו ב' ימים רצופים, והרי מהר חורב עד קדש מרחק של י"א ימים, כמו שאומר הכתוב: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע, ואם משה רבינו צוה המצות לישראל על דעתו, והוא ביקש תענוגם, למה עיכב אותם במדבר ארבעים שנה בשעה שהיה יכול להביאם בי"א יום. השיב לו הזקן הקראי ואמר: מה ראיתכם לזה שאתם מפרשים ממחרת השבת, ממחרת יו"ט של פסח. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: הרי בפסוק נאמר תתספרו חמשים יום, ומשמע שהחיוב הוא למנות ימים ולא שבועות שלמים, והעיקר שיהיו חמשים יום, אפילו אם מתחילים באמצע השבוע ונגמרים באמצע השבוע, ומפסוק אחר משמע להיפך, שנאמר: שבע שבתות תמימות תהיינה, ומשמע שצריכים להיות שבועות תמימות, ושבועות אינם נקראים אלא אם מתחילים ביום א' ונגמרים בשבת. ולכן כדי ליישב שני הפסוקים האלה מוכרחים לומר שזה שנאמר: שבע שבתות תמימות תהיינה, הכונה כשחל פסח להיות בשבת. שאז מתחילים למנות ימי העומר ביום ראשון, נמצא שהשבועות שלמים. וזה שנאמר: חמשים יום, כשפסח חל באמצע השבוע, וזה יוצא שהשבועות אינם שלמים אלא יש חמשים יום, נמצא שמן הפסוקים האלו מוכח שפעמים חל שבועות ביום א' ופעמים באחד משאר ימות השבוע, ולא כפי שאתם אומרים ששבועות חל תמיד ביום א'.

הראיה השניה

שהכתוב אומר כאן: תספרו חמשים יום, ר"ל שאין ימי ההעומר יכולים להיות יותר מחמשים יום, ואם ממחרת השבת שאומר הכתוב הכונה לשבת ממש, ותמיד מתחילים למנות ביום ראשון, כפי שסוברים הקראים, נמצא שפעמים ימי העומר הם נ"א יום ופעמים נ"ב ופעמים נ"ג ופעמים נ"ד ופעמים נ"ה ופעמים נ"ו. למשל: אם חל פסח ביום ו' וימי העומר מתחילים למנותם מיום א', כפי שאומרים הם, הרי ימי העומר נ"א יום ואם חל ביום ה' הם נ"ב ואם חל בד' הם נ"ג ואם חל בג' הם נ"ד ואם חל בב' הם נ"ה ואם חל ביום א' הם נ"ו, וממילא אין המנין קבוע בכל שנה ואינם תמיד נ' יום כפי שאומר הכתוב. אלא בודאי הכונה ממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט ראשון של פסח.

הראיה השלישית

שאם נאמר שממחרת השבת, הוא שבת בראשית, אם כן לא פירשה התורה לאיזו שבת הכונה, שהרי הרבה שבתות יש בשנה. אבל אם נפרש ממחרת יו"ט א', נקרא שהתורה פירשה הכונה.

הראיה הרביעית

שהכונה ממחרת יו"ט א' של פסח, שעי"כ יתיישבו שני מקראות סותרים זה את זה. שכתוב אחד אומר: שבעת ימים תאכלו מצות, וכתוב אחר אומר: ששת ימים תאכל מצות. אלא הכונה יש לפרש שלעולם המצוה לאכול מצות ז' ימים אבל יש ואוכלים מצות ו' ימים וזה מדובר בתבואה חדשה שאפשר לאכול רק ששה ימים, שהרי ביום הא' היתה עדיין תבואה חדשה. שאם חל פסח להיות ביום ב', אפשר לאכול מצה מן החדש רק ששה ימים. ורק כשחל בשבת אפשר לאכול ז' ימים, ולכן הכרח לאמר שממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט א' של פסח ליישב הפסוקים.

ועדיין יש לשאול מאחר שהכונה ממחרת יו"ט, למה ישנה הכתוב ולא אמר בפירוש: וספרתם לכם ממחרת הפסח, שהרי בלשון זו אין מקום לטעות, כפי שטעו הקראים. והתשובה תתבאר על פי הטעם של המצוה הזאת שנבאר עכשיו. כי בזמן שהיו ישראל במצרים היו שקועים בטומאת הע"ז שהיתה חמורה כטומאת הנדה ועשה הקב"ה נסים ונפלאות והוציאם ממצרים לילה ראשון של פסח והוציאם מן הטומאה הזאת כדי להכניסם בנ' שערי קדושה ולתת להם התורה הקדושה, ולכן צוה להם הקב"ה למנות נ' יום מיום ב' של פסח שבע שבתות תמימות כדי שיהיו ראוים לקבלת התורה. ואע"פ שבשעה שיצאו ממצרים כבר פרשו מע"ז, אבל עדיין נקראו טמאים, כמו הנדה שאע"פ שכבר פסקה לראות, מ"מ עדיין היא בטומאתה ואינה מותרת לבעלה עד שתמנה ז' נקיים ותלבש בגדי לבן ואחרי שתגמור ז' נקיים תטבול ואחר כך מותרת לבעלה. אף ישראל כן, אחרי שיצאו ממצרים ופרשו מע"ז התחילו למנות מיום ב' ואילך שבע שבתות תמימות. ואע"פ שבנדה סופרת שבעה ימים, ולמה צריכים כאן ז' שבועות, אלא שבעה מיני טומאה יש ובכל טומאה צותה תורה שיהא טמא ז' ימים. ואלו הם: טומאת נדה, טומאת זבה, טואמת היולדת, טומאת מת, טומאת נגעי הגוף, נגעי בגדים ונגעי בתים. ומפני שבהיותם במצרים לא נזהרו באחת הטומאות האלו, צוה הקב"ה שימנו עכשיו ז' פעמים ז' ימים. שהם מ"ט יום. ובכל יום נכנסו לשער קדושה וביום הנ' נכנסו לשער החמשים, שאז פסקה טומאתם כמו כלה הנכנסת לחופה, ואז נתן הקב"ה תורה לישראל, בו' בסיון שהוא שבועות. ולכן ביום הראשון שהחילו למנות והוא ט"ז בניסן, צוה הקב"ה להביא את העומר מן השעורים ולא מן החטים, מפני שהיו טמאים ונחשבו כבהמות שמאכלם שעורים. וביום הנ' שאז נגמרה טומאתם, צוה הקב"ה להביא שתי הלחם מן החטים שהם מאכל אדם, לפי שאז יצאו מכלל בהמות, ונכנסו לכלל בני אדם.

ולכן אומר הכתוב: וספרתם לכם ממחרת השבת, ואינו אומר ממחרת הפסח, כי שבת פירושו מנוחה, כמו האשה הנחה מראית דמיה, אף ישראל נחו ביום א' של פסח מטומאת ע"ז שלהם, הדומה לטומאת הנדה. וישראל מנו ז' שבתות, ובכל שבת הוחלשה טומאתם. ולכן קורא הכתוב שבועות אלו בשם שבתות, כמ"ש שבע שבתות תמימות תהיינה. ולא אומר שבע שבועות כפי שאומר בפרשת ראה, וזהו לרמוז שבכל שבת שמנו שבתו מן הטומאה עד סוף השבת השביעית שאז נחו לגמרי מן הטומאה. (מעם לועז)

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום (אמור כג,טו-טז)

חג שבועות הוא למעשה חג מתן תורה ושמו שבועות מכיוון שבני ישראל יצאו ממצרים אחרי שעשו את הפסח נאמר להם שאחרי חמישים יום הם יקבלו את התורה הקדושה.

בני ישראל היו מאוד סקרנים והשתוקקו לקבל את התורה אחרי כל המאורעות שעברו במצרים ולכן הם ספרו כל יום כמו שנאמר ממחרת השבת הכוונה ליום טוב ראשון של פסח כי יום טוב גם ניקרא שבת ולכן גם אנחנו סופרים בספירת העומר עד היום הארבעים ותשעה והיום החמישים חג שבועות שניקרא על שם שבעת שבתות התמימות שספרנות, ובו אירע מעמד הר סיני וכל ימי העומר הם הכנה לקבלת פני שכינה שבימים אלו יכול אדם להתעלות על יצרו על ידי שהוא  מגדיל תורה ומאדירה עד גבול קצה יכולתו כדי להיות מוכן ליום הגדול והקדוש שהוא חג השבועות.

הקב"ה ביקש ממשה שיואמר לעם שיעשו הכנה לקראת מתן תורה שנאמר "קידשתם היום ומחר וכבסושמלותם והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני וכו'. ובני ישראל במקום שיעשו הכנה ראויה כדי להיות כלי קיבול נקי לקבלת  מתן תורה הם ישנו לכן הקב"ה העיר אותם עם ברקים ולפידים וקול שופר וכו', אנחנו מתקנים את אותו שינה שישנו בני ישראל במקום להכין את עצמם לקראת היום הגדול והנורא. וכל עם ישראל מתקבצים ולומדים תורה כל הלילה.

מעמד הר סיני

הוכחה חותכת לעובדה שהתורה לא נכתבה על ידי גורם אנושי, הנה נתבונן נא במסופר בתורה אודות עצם המעמד הנשגב שבו ניתנה לנו התורה, ונבחן את הדברים במבט ריאלי.

ויאמר ה' אל משה, הנה אנכי בא אליך בעב הענין בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם וכו' לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכבסו שמלותכם. והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. והגבלת את העם סביב לאמר, השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו וכו'. ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וחזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה וכו' והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד וכו'. ויהיה קול השופר הולך וחזק מאד. וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלהיך וכו' וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרזזוק (שמות יט ט-טז).

האם ניתן "להחדיר" להסטוריה מעמד זה אילו לא שהתקיים? הבה נתבונן.

אין דת בעולם אשר מעיזה או העיזה לטעון כי ספר חוקיה ניתן לה במעמד התגלות אלקית או אפילו מלאכית בפני מאה אנשים. גם אין מי שתטען שספר חוקיה ניתן בפני חמישים איש, גם לא בפני עשרה. ואף לא בפני שנים.

היהדות, מלבד הידוע והמפורסם כי היא הקודמת לכל הדתות המהוות חיקוי זול לה באורח בולט, היא גם היחידה בעולם הטוענת האלקים (האחד והיחיד) התגלה במעמד נשגב לעיני כל בני עמי, אשר מנו אז שש מאות אלף איש מלבד נשים וקטנים (בהתחשב בגיל הנישואין בתקופה ההיא וריבוי הילודה הרי באומדן זהיר במספר המדוייק עובר את שני מיליוני בני אדם, אשר לפי היהדות השתתפו באותו מעמד), כדי להעניק לאנושות את ספר השימוש הנכון בעולם (הוראות  יצרן) כאשר היהדות נוקבת בשנה המדוייקת ב תמ"ח) בתאריך המדויק (ו' סיון), וביום המדוייק (שבת), בעת המדוייקת (בעת הזריחה) ובמקום המדוייק (מדבר סיני, בסמוך להר סיני אשר בו התרחש אותו מעמד נשגב).

ההבדל העצום הזה שבין הדת היהודית לבין חיקוייה דתות השקר, נובעת מסיבה פשוטה מסוכן לשקר עם שותף. כל נוכל המיסד דת חושש כי יום יבוא וסכסוך בינו לבין שותפו לייסוד הדת יגרום לשותף לגלות את האמת ולהכריז הכל שקר! לא היו התגלויות ואין נבואות. חברי פשוט נוכל!

היהדות אינה חוששת להכריז את האלקים נתן את תורתו לעם הנבחר בפני כל העם, ככתוב במפורש בתורה. ואדרבה, לא יתכן "להשחיל" להסטוריה סיפור כזה ולבקש מעם שלם לשמור שבת, להניח תפילין, לשמור טהרת המשפחה, וכו', שהרי מיד ישאלו המאזינים את המספר מדוע נאמין לך, כיצד יתכן שמעמד כזה שלפי דבריך היה בפני כל אבותי לא היה ידוע להורי ולאבותיהם עד היום. מדוע הם לא שמרו וקיימו את כל שאתה מבקש ממני?

זאת ועוד. אם הושחל סיפור כזה להיסטוריה בטענה שהיה מעמד כזה ונשכח וכו' הרי היינו צריכים היום לדעת זאת, שהיה סיפור כזה ונשכח, ולפני כך וכך שנים נודע איך שהוא למישהו והוא פירסמו. ואילו לנו ידוע כי במשך כל שנות ההיסטוריה של העם היהודי הועברה התורה כפי שהיא כיום בדיוק מאב לבן ברצף גמור, ממעמד הר סיני ועד דורינו זה.

נוכל כעת לברר אצל יוצר האדם מהו אותו "מזון רוחני" אשר בו טמון סוד האושר בחיים והסיפוק העצמי המלא, עד כדי כך שבלעדיו אין הבורא קורא לחיינו בשם חיים.

הנה נביט נא לדברי ההדרכה האלהית בדבר הדרך להשגת החיים האמיתיים, חיי אושר וסיפוק רוחני מלא, הראויים באמת להקרא בשם חיים על פי הגדרת ה"יצרן"

"ראה, נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע.

אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך, ללכת בדרכיו, ולשמור מצותיו וחוקותיו ומשפטיו וכו'. ובחרת בזזיים וכו' לאהבה את ה' אלהיך, לשמוע בקולו, ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך וכו'". (דברים  ל, טו-כ).

כלומר, הבורא יתברך, מודיענו בתורתו סוד טבע נשגב הנוגע למהות החיים. והוא כי במצוות שהעניק לנו בספרו, ספר התורה, טמון תוכן רוחני בעוצמה רבה עד כדי כך שהבוחר לחיות בלעדיהם, איננו מרגיש את הטעם המתוק והטוב באמת של החיים האמיתיים. הוא חי, אך בוראו המכיר היטב את בריאתו מודיעו "חייך חסרים את המימד הרוחני האדיר שבראתי. אותו מימד שבלעדיו אתה אמנם זז, הולך, קופץ וכו', אבל אינך חי!!" לא בעולם הזה החומרי, ובודאי שלא בעולם הבא, הרוחני, הדברים מדהימים, אך פשוטים למעיין בהם.

הבה נביא פרט חשוב. העולם מטעה אותנו בהעניקו תחושה שהסיפוק טמון בפריצת גדרים, בפורקן ובמתירנות. בעוד שבורא ומחולל הבריאה מלמדנו את האמת המסתתרת בעולם (עולם מלשון העלם. שמעלים ומסתיר את האמת הרוחנית הטמונה בו) אשר לפיה דוקרא ההקפדה על שמירת הגדרים המורכבים ממערכת של תרי"ג מצוות המכילות הדרכה מפורטת מאת מחולל הבריאה כיצד להתנהג בתרי"ג מצבים אפשריים. היא היא המעניקה לנפש את אושרה עד הסף הגבוה ביותר האפשרי בעולם ומביאה אותה בכך לסיפוקה המלא.

זה המקום לציין שעל פי ההדרכה התורנית עיקר הסיבה שנבראו מחומר ורוח הוא לשם עמידה באתגרים המתעוררים בחיינו כאן כתוצאה מההתנגשויות שבין היצרים והדחפים החומריים המושכים אל השקיעה בחומר לבין היצרים והדחפים השכליים נפשיים המושכים אל האמת האסבסולוטית של ההדרכה הרוחנית תורנית. כאשר התקופה הקצרה מאד של חיינו בעולם מוגדרת בשם תקופת העבודה, ותקופת חיי הנצח לאחר פרידתנו מן החומר מוגדרת בשם תקופת השכר. אך כבר כאן בחיינו בעולם הזה בולט ומורגש ההבדל שבין חיים אשר בהם מתבצעת תכלית ביאתנו לעולם, לבין חיים אשר אין הדברים מתבצעים כראוי.

ואכן, רבבות החוזרים בתשובה הנפלאים בדורנו, מדווחים על הבדל תהומי בתחושת האושר והסיפוק הנפשי המלא שבין תקופת חיי החולין, לבין התקופה החדשה, תקופת שמירת מצוות התורה. יש מהם האומרים "חשבתי אז שטוב לי, אבל רק כיום אני קולט כמה היה חסר לי". ויש האומרים בפה מלא "תמיד הרגשתי שחסר לי משהו שימלא אותי, משהו שיעניק טעם לחיים ויתן להם משמעות. היום אני יכול לומר גיליתי את המשהו הזה!".

אגב, צמאון זה של נפש האדם בכלל, ונפש היהודי בפרט לרוחניות, מסביר את פשר הנהירה הרבה של צעירי דורנו, דור השפע החומרי ופולחן הגשמיות, אל מנזרי טיבט וכתות המזרח הרחוק. כאשר אחוז היהודי שם עובר כל פרופורציה מספרית ביחס לאחוז היהודים בעולם.

נשמת האדם כוספת לרוחניות. "ואפילו יתן לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה! למה, לפי שהיא מן העליונים" כלשון חז"ל, וכאשר אינה מקבלת את סיפוקה היא דורשת את שלה בעוז. והתחושה המציקה דוחפת את האדם לחיפוש משמעות בכל מחיר. ומכיון שבבתי הספר בארץ מעלימים, לצערנו העמוק, את האמת היחידה בדבר נכסי הרוח האדירים של עמנו, מהנוער היהודי היקר מפז, מתוך חשש שמא "חלילה" יחזרו בתשובה, הרי המחיר הכבד שאנו משלמים הוא חיפוש תוכן רוחני תחליפי בסמים ובכתות המזרח הרחוק.

אי אפשר להתאפק שלא לספר בהקשר לכך את סיפורו האישי של אחד מידידי המתגורר כאן בביתר עילית.

בעברו היה קיבוצניק אידיאליסט בן טובים, שלאחר שסים סיירת מטכ"ל בהצטיינות רבה יצא לסיבוב במזרח הרחוק מתוך שאיפה להגיע למיצוי עצמי מלא. כך מצא עצמו חבר בכת הודית שעל חבריה לעסוק באימוני וייסורי גוף מפרכים במשך 12 שנה, במגמה להגיע לכושר גבוה ברמה מסויימת המאפשרת כניסה אל הגורו הגדול. עקב עברו הצבאי הצליח להגיע לכושר הנדרש שנתיים לפני המועד, וכך לאחר עשר שנות עמל מפרך מצא עצמו עם אחרי שעמלו שנתיים לפניו, לפני פתח משכנו של הגורו.

לפני שנכנס הצטווה לכרוע, ולהכנס כך מתוך השתחוויה לגורו. הוא התנגד נחרצות בטענה שאיננו מוכן לפולחן אדם, ונכנס זקוף. אך לפתע חש חבטה עזה והועף החוצה מבלי שיראה מי הוא החובט בו. ניסה להכנס שוב, ושוב נחבט והועף ללא יכולת להתנגד. כשנכנס בפעם השלישית ראה את הגורו הישיש בן השמונים יושב לפניו. הגורו, שראה את עוז רוחו של איש זה ששום כאב איננו מזיזו מדעתו, שאלו בנחת "אמור לי, אתה יהודי?" ומשהשיב בחיוב, אמר לו הגורו הגדול בנימת תמיהה "לכם יש את תורת משה, ואתה בא אלינו??" הוא יצא כשראשו סחרחר ומחשבותיו הולמות בו "באתי לכאן ועברתי את כל אשר עברתי רק כדי לשמוע שיש לנו תורת משה??" הוא שב לארץ ונכנס לברר את יהדותו ותורת עמו בישיבה בירושלים. "רק שם" הוא אומר, "גיליתי סוף סוף את האושר האמיתי והמיצוי העצמי המלא". בישיבה הוא חזר בתשובה שלמה, הקים משפחה לתפארת, ומתגורר כאמור, כאן, בביתר עילית. על זה נאמר :אם יהיה נדזזך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך" (דברים ל, ד).

סיפור זה אינו אלא אחד מתוך המוני סיפורים מעניינים של בעלי תשובה רבים, איש איש וסיפורו,, אשר לאחר סיבוב סבוך מפותל ומפרך במזרח הרחוק, בחיפוש אחר האושר, גילו שהאושר המיוחל נמצא כאן בפתח ביתם. וכבר פתגם מפורסם הוא בישיבות לבעלי תשובה "מהודו להודו ה' קיראו בשמו".

אך אחים יקרים, הבה נקצר את התהליך וכבר עתה ניגש לטעום ממטעמי ומעדני תורת ישראל, אותה תורה המשמשת כספר הוראות יצרן לשימוש הרוחני האיכותי הטוב ביותר בעולם, לחיים רוויי סיפוק, שמחה ואושר רוחני אמיתי בעודנו כאן.

הבה נתחבר לשרשרת הזהב של דורות מקבלי ומוסרי התורה מאז מעמד הר סיני ועד היום. נקפיד על הנחת התפילין, שמירת השבת, קדושת הברית, זהירות מגילוח בסכין גילוח או בתער, ועל שאר מצוות בורא ומחולל הבריאה. נעשיר את ידיעותנו התורניות באמצעות האזנה להרצאות ושיעורי תורה בכנסים, בערוצי הקדש שברדיו, בשיעורים קבועים שבבתי הכנסת וכדו', כאשר הקו המנחה הוא האזנה למספר רבנים ומרצים תורניים יראי שמים שונים, במגמה לאתר את הרבנים אשר דבריהם וסגנונם מובנים וקליטים אצלי, ומאז להתאמץ בכל עוז להתמיד בשיעוריהם לרכוש קלטות מהרצאותיהם השונות, והתייעצות מתמדת איתם בבחינת "עשה לך רב". ובכך מובטחת העליה הרוחנית בדרך אל האמת והאושר, והסיפוק הרוחני המלא בחיים.

וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש: כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה' (אמור כג,כג-כד)

יום כיפור

ובזה תבינו הכתוב: אשרי העם יודעי תרועה. שיש לתמוה, וכי אומות העולם אינם יודעים כיצד מריעים, והרי כמה חצוצרות וכלי תרועה יש להם. אלא כך כונת הכתוב: אשרי העם היודעים לעשות כל מיני תחבולות כדי לרצות את בוראם ולפייסו, שבשיבתו על כסא דין עומד ויושב על כסא רחמים והוא מרחם עליהם ע"י תרועת השופר. וזהו שאומר הכתוב: עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר. ר"ל כשעולה הקב"ה לשבת על כסא דין, שזהו שם אלקים שהוא שם של מדת הדין, ה' בקול שופר, כששומע קול השופר יושב על כסא רחמים וזהו: ה' בקול שופר.

ומעשה היה ביהודי אחד שהיה תוקע ונשתמד והוא היה התוקע של המלכות. יום אחד בעומדו לפני המלך יחד עם שאר התוקעים אמר המלך: מי הוא שיודע לתקוע בקול צלול בשופר. הלך המשומד הזה והביא מביתו שופר והתחיל לתקוע לפני המלך תקיעה ושברים, וביקש לתקוע גם תרועה ולא היה יכול בשום אופן. והתאמץ הרבה ולא היה יכול. ונצטער המשומד צער גדול בלבו, אמר: מה טעם שכל הקולות יכולתי לתקוע וקול התרועה לא. והלך לביתו ולקח עוד פעם השופר בידו וניסה לתקוע קול תרועה ולא עלה בידו. אמר המושמד בלבו: לא אשקוט ולא אנוח עד שאדע הטעם. הלך לפני רבי אברהם היכיני ע"ה וסיפר לו כל אותו מעשה, ושאל אותו לפשר הדברים. אמר לו הרב הזה: כך היה צריך להיות, שכן הפסוק אומר מפורש: אשרי העם יודעי תרועה. ר"ל אשריהם ישראל שיודעים תרועה ולא אמר הכתוב קול אחר: תקיעה או שברים, אלא תרועה. כך פירושו: רק אדם מישראל יודע להריע קול תרועה ולא שאר האומות, שקול זה בא לשבור כוחו של ס"מ ולעורר רחמים, מה שאין שאר הקולות מסוגלים לעשות. וכן מפני שקול התקיעה כנגד אברהם, והשברים כנגד יצחק כנ"ל, ומאחר שמאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו, ולכן יש לאומות אחיזה קצת בשני הקולות האלו, בגלל חלק ישמעאל ועשו. אבל תרועה כנגד יעקב, שלא יצא ממנו שום זרע פסול, אין לאומות שום אחיזה בקול התרועה.

כששמע המשומד דברים אלו מפי הרב נצטער צער גדול, נמס לבו אמר: כיצד העזתי פני והפכתי עורף לאלקי ועזבתי תורתו ודבקתי בדת כוזבת ונכריה. ועמד ועקר לעיר אחרת, וחזר ליהדות ושב בתשובה שלמה. ואח"כ ניסה לראות אם יוכל לתקוע תרועה, וראה שהוא יודע וברך את השי"ת ואמר: ברוך ה' שבחר בעמו ישראל. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו. (מעם לועז)

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה ליהוה וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם (אמור כג, כז-לא)

בערב יום הכיפורים ישנו מנהג לעשות כפרות כדי שנתעורר ונפחד לקראת היום הגדול והנורא. ברגע שרואים שהתרנגול עובר ארבע מתות בית דין סקילה, שרפה, הרג וחנק. וע"י כך נתעורר בתשובה על כל העברות ובמיוחד על עברות מחיבות מיתה כי יום כיפור הוא יום של יראה ופחד.

נאמר באיכה (רפ"ג): "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו. אותי נהג ויולך חושך ולא אור.

אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום". אומרים המפרשים בדרך צחות, שפסוק זה אומרו התרנגול של הכפרות, וזהו: "אני הגבר" אני התרנגול, שהתרנגול נקרא גבר כידוע (יומא כ:). "ראה עוני" שלוקחים ומנהיגים אותי לשוחט בערב כיפור, כשעדיין חושך ולא האיר היום. "אך בי ישוב, יהפוך ידו כל היום" אך אם חושב האדם, אומר התרנגול, שכל חזרתו בתשובה מסתכמת רק "בי" ללא שיתקן את מעשיו, לא אועיל לו מאומה אפי' שיסובב ויהפוך ידו עם הכפרות על עצמו (לומר זה חליפתי וכו') כל היום!! (סידור איש מצליח)

מעשה נורא על ענין ארבע מיתות בית דין פעם אחת היה ליצן אחד ותמיד היה מתלוצץ ומצחק את הבריות ומזה היה מתפרנס. במוצאי שבת ט"ו התרנ"ו לבריאת העולם קרא עשיר אחד ספרדי לליצן לבוא אליו לביתו כדי לבלות הזמן בצחוק ובשמחה, וילך אליו, ויושב אותו העשיר ליד השולחן יחד עם כל בני ביתו, והתחיל להשתכר ולהצחיק אותם, והנה לקח חתיכת דג מטוגנת והתחיל לאכול אותה, ובתוך הדג היתה עצם אחת וכאשר אכל את חתיכת הדג עמד העצם בגרונו ונחנק ומת.

והעשיר ובני ביתו פחדו לגלות על ידי מה מת הליצן הזה מכיון שחששו שמא יעלילו עליהם ויאמרו הרגוהו, מה עשו? לידם בקומה השניה היה גר רופא, לקחו את המת על שכמם בזמן חצות לילה והעמידוהו ליד דלתו של הרופא ודפקו על הדלת וברחו ועזבו את המת נשען ליד-הדלת. וכאשר פתח הרופא את הדלת וראה אותו חשב שהוא חי ושאל אותו מה הוא רוצה? ומפני שהיה חושך נכשל רגלו של הרופא ברגלו של המת ונתגלגלו שניהם מהמדרגות למטה, מקול החבטה שהיתה, יצאו אשתו ובניו של הרופא לראות מה קרה וראו שהליצן מת והרופא חשב שעל ידו מת ומרוב הפחד לקחו על שכמו אל השוק והעמידו בקרן זוית אחת נשען על הכותל וברח, וממול אותו מקום היו עובדים יחד חיט אחד עם משרתו, ויצא המשרת לחוץ והנה רואה הוא לפניו בן אדם עומד בקרן-זוית וחשב שזה גנב נכנס חזרה אל החנות לקח משם מגהץ חם וצעק עליו שיסתלק ומשלא ענה לו זרק עליו את המגהץ, ויפול הליצן ארצה.

ויאמר החיט למשרתו מה עשית הרגת נפש אחת מישראל, תכף לקחו את ההרוג והוליכו אותו מעט יותר למטה מהחנות והעמידוהו ליד כותל אחר וברחו על נפשם טרם שיבואו שומרי הלילה. והנה עבר שם שיכור אחד שהיה ידוע כשיכור המועד של כל העיר והיה בידו בקבוק מלא שכר, והשיכור חשב שזה חי צעק עליו ואמר לו גנב מה אתה רוצה כאן לך מפה, וחזר ואמר לו כדברים האלה פעם פעמים וראה שהוא לא זז משם זרק את הבקבוק על ראשו, באותו רגע עברו שם שומרי הלילה וראו איך שזרק עליו את הבקבוק. חשבו שהוא הרג אותו ותכף אסרו את השיכור ואחר שבוע ימים יצא משפטו לתליה, וחוק הממשלה היה באותו הזמן לפרסם במודעות שביום פלוני מוציאים להורג את פלוני באשמה פלונית.

העשיר הנזכר עבר ברחוב וראה את המודעה תכף הלך לביתו ואמר לאשתו, את הרגת את הנפש ולא השיכור ואסור שבגללך ישפך דם נקי מישראל ולא יהיה לך חלק לעולם הבא, ולכן יותר טוב שתמסרי את עצמך על האמת ומיתתך תהיה כפרתך, ואם לא תמסרי את עצמך אני אמסור אותך. והנה שמעו השכנים ובאו אמרו לה גם כן כדברים האלה שאסור שבגללך יהרג עוד נפש מישראל, וגם הרופא ראה את המודע הזו תכף שלח וקרא לאשתו ובניו ואמר להם אתם יודעים שאני הרגתי אותו, ולא השיכור ואפילו שהרגתי אותו שלא בכונה סוף סוף אני שגרמתי למיתתו ולכן אני מוכרח למסור את עצמי ולאחר מותי יהיה לי חלק באלוקי ישראל.

והנה נעשתה מהומה גדולה בבית הרופא כי בני ביתו לא רצו לתת לו ללכת למסור את עצמו, ובינתים נעשו צעקות עד שנשמע הדבר לממשלה ולקחו את הרופא. וכאשר ראה החיט את הפרסום של הממשלה קרא למשרתו ואמר לו: הקדוש ברוך הוא ואני יודעים שאתה הרגת אותו על ידי המגהץ החם שנתת בו ואם היה בית דין קים היית חייב מיתה על ידי משפט-הסנהדרין ולכן עליך למסור עצמך ועל ידי כך מיתתך תהיה כפרתך ולא תגרום מיתת אחרים וישארו בניו של זה יתומים ואשתו אלמנה. ובקיצור נאספו כולם במשפט הגדול וכולם הודו על האמת. האשה אמרה שנהרג על ידה בחניקה, והרופא אמר שנהרג על ידו על ידי גלגול שנתגלגלו והינו סקילה, ומשרת החיט אומר שנהרג על ידו על ידי שריפה והשיכור צעק ואמר שהוא הרג אותו על ידי הבקבוק ושבר את ראשו וכאשר ראו בבית המשפט הגדול את המעשה המשונה והפלא הזה הבינו שאף אחד לא הרג אותו אלא על ידי עונותיו נעשו לו כל הדברים האלה ופטרו את כולם. כלומר למדים מכאן שאף על פי שחרב בית המקדש וארבע מיתות בית דין בטלו, דין ארבע מיתות בידי שמים לא בטל. (אהבת חיים)

הטעם שמרבים בוידויים ביוה"כ ולא בר"ה, משום שבכל ימות השנה שהם 365ימים יש לו לשטן רשות לקטרג מלבד ביוה"כ, ורמז לדבר: "השטן" - בגימטריה 364 וע"כ מפרטים אנו רק ביוה"כ את עוונותינו, כיון שביום זה אין כל חשש שהשטן ישמע ויקטרג עלינו! (טעמי המנהגים עמ' ש"ל לוקט מסידור איש מצליח)

נוהגים לומר ביוה"כ בלילה וביום, ברוך שם כבוד מלכותו וכו' בקול רם, משום שמצינו במדרש, שכשעלה משה למרום, שמע למלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה, ברוך שם כבוד מלכותו וכו', והורידה לישראל וצוה להם לאומרו בחשאי. משל לאדם שגנב חפץ מלפטרין של מלך ונתנו לאשתו, ואמר לה: אל תתקשטי בו, אלא בצנעא בתוך ביתך. כך כל השנה אומרים אותו בלחש, אבל ביוה"כ שאנו כמלאכי השרת אומרים אותו בפרסיא ובקול רם.

רב הונא, רבי יעקב ורבי יהושע מעיר סכנין בשם רבי לוי אמרו, משל למדינה שחייבת מס למלך ונתנו לו, והלך המלך עליה בחיל גדול לגבותו. כשנתקרב אליה בעשר פרסאות, יצאו גדולי המדינה לקראתו וקלסוהו, ואמרו: "אין לנו מה ליתן לך", וויתר להם שליש מהחוב. וכיון שנתקרב יותר, יצאו בריוני המדינה וקלסוהו, וויתר להם שליש. וכיון שהגיע למדינה יצאו הכל לקראתו מקטנם ועד גדולם וקלסוהו, ואז ויתר להם על הכל. ואמר להם: מה שהיה היה, מכאן והלאה חשבון חדש. והנמשל: עם ישראל, בערב ראש השנה גדולים שבדור והיחידים מתענים, והקב"ה מוותר להם שליש מעוונותיהם. ובעשרת ימי תשובה בינונים מתענים, והקב"ה מוותר להם שליש נוסף. וביום הכיפורים מתענים כולם, והקב"ה מוותר להם הכל, ואומר להם: מה שהיה היה, ומכאן והלאה חשבון חדש. (אבודרהם, לוקט מסידור איש מצליח)

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ושמחתם  לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים. (אמור כג-מ)

חג סכות

חג הסוכות נקרא זמן שמחתנו, כי באמת זהו עיקר השמחה והחדוה, שזכינו שנמחלו לנו העוונות ביום הכיפורים, ועתה מתחיל חשבון חדש, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מדרש תנחומא פרשת אמור) על פסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון", וכי ראשון הוא, והלא חמישה עשר יום הוא? אלא ראשון לחשבון עוונות וכו'  (עיין שם).

מה נפלא הוא חג הסוכות בטעמיו ותפקידיו המרובים, האמורים בתורה והמוסרים בישראל והסותרים לכאורה, זה את זה מצד א' הוא זכר לעבר הרחוק, ליציאת מצרים כאמור "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג) ומצד השני תכליתו להשריש בלבנו "היום" (לעשות) בטחון ב"מחר" (לקבל שכרן) יותר טוב, בעתיד המזהיר של עם  ישראל לעתיד לבוא, אמונה, שבשכר ישיבת סוכה (בצלו והשגחתו של הקב"ה) בעוה"ז, יסיר ה' עלינו מ"חמתו" של יום הבא "ויושיב אותנו בסוכתו של לויתן'' (ילקוט שמעוני ח''א תרנ''ג) מצד א'  נקרא החג הזה "זמן שמחתנו" מפני שנאמר בו בתורה ג' פעמים "שמחה" ומצד השני יוצאים בסוכה ידי חובת גלות. וכן אמר ר"א ב"ר מרוס, למה אנו עושים סוכה אחר יוה"כ שמא יצא דינן של ישראל לגלות וגולין מבתיהן לסוכה והקב''ה מעלה עליהן כאילו גלו לבבל (שם), מצד א' הורו לנו חז"ל שבחג נידונין על המים (ראש השנה ט"ז) ונדמה  לנו, כי כבר נסגרו ספרי חיים וספרי מתים וסולקו אחרי תפילת נעילה ביוה"כ מעל שולחנו של בית דין שלמעלה, ובסוכות דנין רק על המים פרנסה, אבל מצד השני  עוד היהודי ''באימת מות'' כל משך ימי ''זמן שמחתנו'' שהרי רק בהושענא רבה נגמרת החתימה של יוה''כ. וכן מבואר בזוהר הקדוש (ח"ג ל"א) "ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא ופתקין נפקין מבי מלכא" (תרגום ביום השביעי של החג הוא סיום דין העולם ופסק הדין יוצא מבית המלך) ומנהג ישראל תורה הוא לברך איש את רעהו בגמר חתימה טובה עד אחר הושענא רבא. ולכן עלינו החובה לבאר לעצמנו, מה זה ''גמר חתימה'', ולמה הוא בא? בשלמה "כתיבה וחתימה" נוהגת בב"ד שלמטה, ויש לנו מושג מזה, אבל "גמר חתימה" לא שמענו.

ובכן עלינו למצוא תשובות על שתי שאלות עיקריות: א. אלה שנכתבו בר"ה ונחתמו ביוה"כ למיתה ח"ו מפני שרבו עוונותיהם על זכויותיהם, גם לא שבו אל ה' בעשרת ימי תשובה ולא דרשו אותו בהימצאו למה נתן להם הקב''ה זמן חדש לתשובה ודחה את גמר החתימה ליום האחרון של חג? ב. אם גם חג הסוכות זמן תשובה לכל הוא, למה נאמר בו ג' פעמים שמחה? ולמה נקרא "זמן שמחתנו"? אדרבא היה לנו להגדיל את חרדת אלוקים במחנה העברים ע"י תקיעת שופר ודברי כבושים, צומות וזעקות כפלים כדיני ומנהגי עשרת ימי תשובה, כדי לעורר את הישנים מרוח תרדמה, הנסוך עליהם, ולהכניע את ליבם הערל, והנה השאלה הראשונה נפתרת בנקל, כי כך היא מידתו של הקב"ה, הצופה לרשע, אפילו לאחר גזר דין, וחפץ בהיצדקו, וקורא אליו לשוב אל ה' וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח, הלא כה אמר ה' ביד נביאו יחזקאל (י"ח) "כי לא אחפוץ במות המת (אפילו מי שנידון למיתה ונחשב כמת) נאום ה' והשיבו וחי".

לפיכך נתן לנו ברב חסדו ארכה שניה לתשובה אחרי הארכה הראשונה (עשרת ימי תשובה) שאולי לא תעלה כהוגן, ו"החפץ חסד" קורא את האדם ב' פעמים לתשובה, קריאה אחר קריאה, שנאמר: שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל (שם ל"ג), הרי שהקב"ה קורא וחוזר וקורא שובו שובו את הנידון למיתה לשוב אליו. וחג הסוכות ומצוותיו מסוגלים לכפר על בני  ישראל ולהצילם מגזר דין קשה של יום הכיפורים כדברי ר"א ב"ר מרוס שהזכרנו וגולין מבתיהם לסוכה שהקב''ה מעלה עליהן כאלו גלו לבבל. וגלות הלא מכפרת לפעמים  אפילו עוון מיתה (סנהדרין ל"ז).

ואפשר לומר, שלפיכך הרבה הקב''ה מצוות עשה לישראל בחג הסוכות, כדי, שמי שרבו עונותיו על זכויותיו ביום הדין תהיה לו הזדמנות טובה לרכוש בזמן קצר הרבה מצוות, שכוחן רב להכריע את כף המאזניים לזכות, והיינו: מצות סוכה שאדם נכנס אליו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ויושב בה יומם ולילה שבעה ימים מעת לעת ומקיים בכל רגע ורגע מצות עשה של ישיבת סוכה, מצות ד' מינים, עליה לרגל, חגיגה, שמחה, ניסוך המים וערבה. ושריבוי המצוות בא להכריע את הכף לזכות אפשר ללמוד מדברי חז"ל, שדרשו, אין הקב''ה חפץ לחייב בריה שנאמר "ה' חפץ למען צדקו (לצדק את האדם) יגדיל תורה ויאדיר" (תנחומא תזריע), והיינו, שברבות המצוות, האמורות בתורה, והיה לאיש הישראלי, במה להכריע את עוונותיו ול"צדק" את עצמו. וכן דרש ר' חנינא בן עקשיא, "רצה הקב''ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". וכן אמרו חז"ל, אם עבר אדם עוונות הרבה יעשה כנגדן חבילות מצוות, והיינו להכריע את הכף לחיים, ובתוך כך ישוב לתשובה שלמה.

ומעניין, שבשעה שהרבה לנו הקב"ה מצוות עשה בחג הסוכות, לא הזהיר אותנו בו אפילו על דבר א' בכרת או בלאו, כמו שעשה בפסח שרבו בו האזהרות בלא תעשה המשהה את החמץ, השוחט עליו את הפסח, השובר עצם בפסח, המשייר ממנו עד הבוקר ואפילו בכרת האוכל חמץ בפסח ומי שלא הקריב את קרבן פסח במועדו,  ואילו בחג הסוכות אין לאווין מיוחדים לו. ולפי דברינו אפשר לומר, שלא רצה הקב"ה לחייב בריותיו בני עמו ולגרום לנפש החוטאת מכשול חדש בימי "גמר חתימה" ולפיכך הרבה לנו בסוכות מצוות עשה ולא הזהיר על שום דבר מיוחד לחג הזה בלא תעשה כדי שלא להכביד את משקל העונות. ואע"פ, שאין אתנו יודע את משקל העונות הזכיות וכמבואר ברמב"ם (הל. תשובה פ"ג) עלינו להרגיש, כי בחג הסוכות נוהגות מצות כאלו, שחז"ל הפליגו בערכן, היינו מצות סוכה וארבעת מינים מצות סוכה הלא בחר בה ה' לבחון על ידה את כל הגויים לעתיד לבוא, ביום הדין הגדול  והנורא (ע"ז ב') וכן הבטיח הקב"ה למקיימים אותה לחסוך עליהם מחמתו של "יום" (הבוער כתנור), וכמו שנאמר וסוכה ואומר "בל תהי מצות סוכה בעיניך קלה, כי נגד כל מצוות דת חוקותי שקולה" (יוצר ליום ב דסוכות), הרי שיש בה כדי להכריע את המאזנים לזכות.

ועל ערך ומשמעות הד' מינים דרשו חז"ל מה אתרוג יש בו טעם וריח אף ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים, כפות תמרים, יש בהם טעם ואין בהם ריח, כך ישראל  יש בהם כאלה שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך יש בישראל שיש בהם מעט ואין בהם תורה, ערבה אין בה לא טעם ולא ריח ובישראל יש שאין להם לא תורה ולא מעט, אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו (ויקרא רבה ל') הרי שהד' מינים באים לכפרה.

אגודת הארבעה מינים קוראת את ישראל לשלום ואחדות, הרי הם מגינים על ישראל מפורענויות, וכן אמר רבי גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם אמר הקב''ה איני יכול לשלוט בהן שנאמר (הושע ד) "חבור עצבים אפרים הנח לו" (בראשית רבה ל"ח) וחג הסוכות גופא כיום הדין על המים, מסוגל אפילו כשהוא לעצמו לקרוע גזר דין מיתה, שנחתם על האדם ביוה"כ, והיינו אם האדם הזה ירבה בתפילה ותחנונים בחג שנידונין בו על המים, ויעשה מעשים טובים, שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז, ויזכה עי"ז ל"מים מרובים" לשובע הלא ממילא יזכה גם לחיים ע"פ דברי ר' שמואל בר נחמני "ניבעי רחמא אכפנא דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב" (לחיים ולא למתים דאינו מביא שובע כדי להמית בני אדם אלא שיחיו רש"י) דכתיב "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (שוב נותן לבני אדם חיים רש"י). הרי שע"י תפילה ותחנונים על המטר שובעא אפשר לזכות בחיים. ורמז על זה אפשר למצוא בתורתנו הקדושה: "ועבדתם את ה' אלוקיכם יברך את לחמך ואת מימך והכתי מחלק מקרבך" (שמות כ"ג) שתזכה לחיים בריאים, והאושפיזין הבאים אל סוכות ישראל מזהירים ומזכירים, כי עלינו החובה להאכיל אורחים ועניים על שולחננו בחג הסוכות, כדי לזכות ע"י מצוה זו מידה כנגד מידה לשובעא ולחיי.

אמרו חז"ל שאין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהם של ישראל, שנאמר: (תהלים פ"ה) "רצית ה' ארצך' במים רש"י. שבת שבות יעקב נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה" (תענית ז') וממילא כשהקב"ה שומע תפילת עמו ישראל בחג הסכות ופוסק להם גשמים בעתם, הרי הוא מוחל לעונותיהם וקורע את גזר הדין, ומחיה מתים ברחמים רבים. והכל הולך אחר החתום, וביום השביעי של חג, בהושענא רבה, נגמר הדין על המים (טור או"ח תרס"ד) וממילא נגמרת בו החתימה גם על החיים והמוות. וכמבואר בזוהר הקדוש "וביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא ופתקין נפקין מבני מלכא". (תרגום יום השביעי של חג הוא יום סיום דין העולם וגזר דין יוצא מבית המלך) נמצא, שימי הדין המתחילים בר"ה אינם נגמרים ביוה"כ, אלא נמשכים והולכים עד אחר הושענא רבה, ושני זמני כפרה נתנו לישראל, ברם, מה נשתנו ז' ימי החג מעשרת ימי תשובה, למה תוקעים ומריעים בר"ה צמים ביוה"כ וששים ושמחים ב"זמן שמחתנו", טרם שנגמרה החתימה? אך טרם שנענה על שאלה זו, עלינו לבאר לעצמנו, "שמחה" זו מה היא עושה, איך היא משפיע על האדם, לטובה או ח"ו לרעה? ודברי שלמה המלך על השפעת השמחה וערכה סותרים זה את זה כתוב א' אומר "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח) וכתוב א אומר "ולשמחה מה זו עושה" (שם  ב) וכבר עמדו על זה חז"ל וביארו ושבחתי אני את השמחה שמחה של מצווה, ולשמחה מה זו עושה, זו שמחה שאינה של מצווה ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דבר שמחה של מצווה (שבת ל), הרי שישנם ב סוגי שמחה שמחה שאינו של מצוה שחוק המביא לידי קלות ראש, ושמחה של מצווה שהכתוב משבחה והמסוגלת להשרות על האדם את השכינה, ושמחת היום שאנו מצווים עליה, הלוא היא שמחה של מצווה, שהרי היא גופא מצווה, ומפורש בה "לפני ה'" ובסוכות נאמר שהשמחה היא בקיום מצוות נטילת הארבע מינים המסמלת את אחדותם של ישראל "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' שבעת ימים". ויש כח בשמחה של מצווה זו להשרות את השכינה על ישראל, וזה שנאמר "ושמחת היום שאנו מצווים עליה, הלוא היא שמחה של מצווה, שהרי היא גופא מצווה, ומפורש בה "לפני ה'" ובסוכות נאמר שהשמחה היא בקיום מצוות נטילת ארבעת מינים המסמלת את אחדותם של  ישראל "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' שבעת ימים" ויש כח בשמחה של מצווה זו להשרות את השכינה על ישראל, וזה שנאמר "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם. והפייטן בסדר העבודה  ליוה"כ אומר "אשרי עין ראתה שמחת בית השואבה, עם שאיבת רוח הקודש ברוח נדיבה" הרי ששמחת ישראל בחג הסוכות היתה מביאה אותם לידי רוח הקודש, ואף שהרבה מישראל חושבים וטועים ששמחת החג ליהנות נתנה, הנאת גוף המביאה לידי שחוק וקלות ראש, ועליהם אמרו חז"ל "סקבא דשתא ריגלא" (קדושין פ"א) (ימי ריעוע וסיכון לעברות בייחוד שבין אדם לחברו בימות השנה הם ימי חגיגות הרגל כיון שאוכלין ושותין ובטלין ממלאכתן, קל יותר לבוא לידי עבירה). אבל אין רוח חכמים נוחה מהם, ומלמדים אותם לשמוח בחג שמחה של מצווה לפני ה' ולהמשיך עליהם רוח הקודש.

ומתי היו מלמדים אותם בשעת שמחת בית השואבה, שאז היו חסידים ואנשי מעשה מרקדים לפניהם לפי כל המון בית ישראל, הבא לראות בשמחת בית השואבה באבוקות של אור בידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות (סוכה נ"א) וכדי שיהא כל המון ישראל ראויים, שתשרה עליהם שכינה, היו ה"מרקדים" השמחים לפני ה' שמחה של מצווה, קוראים לכל העם, הבא "לראות ולהראות" את פני האדון ה', לשוב אליו בלב שלם וכן תנו רבנן "יש מהן (מן המרקדים) אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה זקנותנו, אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים "אשרי זקנותנו שכפרה על ילדותנו אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרי אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו (שם נ"ג) וכן שנו חכמים, שבמוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת  נשים ומתקנין שם תיקון גדול, ומפורש בברייתא, שהיו מתקנין שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה, כדי שלא יבואו לקלות ראש (שם נ"א) הרי שמצד אחד היו מונעים את העם משמחה של הוללות ופריצות, ומהצד השני היו "חסידים ואנשי מעשה" מלמדים אותו, כיצד מרקדין  ומכרכרים בכל עוז לפני ה', איך משתמשים ברגעים של התרוממות הנפש, כדי לעשות חשבון הנפש, איך אפשר להשתמש בהתלהבות היוצאת מתוך הריקודים והשמחה  כדי להתוודות לפני ה' ולשוב אליו בכל לב. "ומי שחטא" היה שוכח עולם עובר ותענוגיו והיה שמח לפני מי שאמר "שובה אלי ואשובה עליכם" (מלאכי ג) "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כ"ח) וכן היתה השמחה בכל לילה ולילה של חג הסוכות. ור' בן חנינא אמר: כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו (סוכה נ"ג). אמור מעתה, כשם שאפשר לשוב אל ה' מאימת יום הדין ומדברי הצומות וזעקתם כך אפשר לשוב אליו יתברך משמחת החג ומצוותיו ולא עוד אלא נאמר לא שריא באתר פגים הקב"ה לא שורא במקום פגום אלא במקום בשמחה.

סוכה היא מצוה חשובה וחביבה הבאה מזמן לזמן. ואשריהם ישראל רובם נזהרים ועושים סוכה נאה בכלים נאים. אבל יש קלי הדעת שבשביל שלא לטרוח מעט, ומשום דחישי אמעיהו חדלים לעשות סוכה וסומכים על סוכת הקהל, שאוכלים שם כזית בשני לילות הראשונים. ואף העושים סוכה, יש מקילים שלא לישב בה אלא דרך עראי ואוכלים וישנים חוץ לסוכה. ולו חכמו ישכילו כמה חביבה מצוה זו בין לפי הפשט, והיא העומדת לאדם לכפר במקום גלות, ובין לפי הסוד גבהו סודותיה, ומעט אשר השיגה ידיעתנו הוא שהשכינה פורשת כנפיה עלינו, והאם רובצת על האפרוחים ושבעה אושפיזין עלאין אור נצוצי נשמתם שוכנים שם, אשר מטעם זה גדלה קדושתה כקדושת בית הכנסת, ומטעם זה אסור לנהוג בה מנהג בזיון, וכל שכן שחוק וקלות ראש, ואמרו על האר"י ז"ל שהיה נזהר שלא לדבר שיחת חולין תוך הסוכה. ובודאי שמי שנזהר לקבוע דירתו וישיבתו בה כל שבעת הימים בקדושה ובטהרה באימה ויראה ושמחה רבה כדת וכדין, קונה קדושה ותוספת הארה בנפשו רוחו ונשמתו, ומצא כדי גאולתו לכל השנה לעבוד את בוראו עבודה תמה.

ועוד יש מצות הנלוות ונעשות בחג הסוכות, כגון נטילת לולב ועשית הנענועין בשעת ברכה ובהלל והקפת התבה באמירת הושענות עם ארבעה מינין שבידו, והם דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם, שיש מקומות שאף מי שהשיגה ידו ליטול לולב לעצמו, אינו נוטל, רק סומך על לולב הקהל, ואף מי שנוטל לולב אינו עושה נענועים, שסוברים שאין זה אלא מנהג חכמים וחסידים ולא ידעו שזו עיקר מצוה, דהא תנן (סוכה מב, ב) קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב, ותנן נמי (שם מה, א). והאיש הירא את ה' במצוותיו חפץ מאד, ישתדל בכל כחו ובכל מאדו להיות לו לולב לעצמו מן המובחר, ויתן דעתו על

זה מראשית השנה לשלוח למרחקים לכמה מקומות באופן שלא יחסר מהיות לו לולב ואתרוג, כי היא מצוה חביבה וסימנא טבא לכל השנה, ולא ימנע מעשות הנענועין והקפת התבה בלולב של שכנו היושב אצלו, ואל יחוש ללעג השאננים, שהרי אם היה מוצא אלף אלפים דינרי זהב לא היה מניח מלהרויחם מפני לעג השאננים, כל-שכן לעשות רצון אבינו שבשמים, המשלם שכר טוב לעושי רצונו, זה כלל גדול בתורה אם תבקשנה ככסף אז תבין יראת ה'.

ועוד נלוה בחג הקדוש הזה מצות שמחה של מצוה. ואם בכל הרגלים מצוה לשמוח על אחת כמה וכמה בחג הקדוש הזה, אשר הוא זמן שמחתנו כאשר אנו אומרים בתפילה, ועליה כתיב (דברים טז, יד-טו) ושמחת בחגך והיית אך שמח. אמנם לא ציונו יוצרנו אלא על שמחת הלב שיהיה שבע רצון ומלא שמחה של מצוה, כאשר החי יתן אל לבו, מה אנו ומה חיינו ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אשר בחר יוצרנו ולא זז מחבבנו. וחיבה יתרה נודעת לנו עד אין חקר ועד מקום שאין יד שכלנו מגעת, ומעט אשר עיננו הן הרואות שיעצנו בעצה טובה ונתן לנו ראש השנה ויום הכיפורים לכפר בהם עונותינו, ובאהבתו וחמלתו כאב את בן ירצה, רצה לשמחנו מיגוננו ומצערנו שנצטערנו בימי התשובה, ונתן לנו תכף את חג הסוכות וציונו לשמוח וקובע לנו שכר טוב על שמחתנו, ורצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (מכות כג, ב) ונתן לנו מצות סוכה לפרוס סוכת שלומו עלינו, ומצות ארבעה מינים שבלולב, אשר הם סימן טוב לישראל והרמת נס להורות דדידן (השד) נוצח, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה במדרש (ויקרא רבה ל, ד) משל לשנים שנכנסו לדין וכו'. וצונו לשמח שמחה של מצוה והוא סימן טוב לכל השנה שכתבו גורי האר"י ז"ל, שמי שיהא שמח וטוב לב ולא יצטער כלל בחג הקדוש הזה, מובטח לו שתעלה לו שנה טובה ויהיה לעולם שמח.

אי לזאת לו בכח איש לשכח עצבו ורגזו וכל דבר המצערו ולשמח בכל יום שמחה חדשה, שמחה של מצוה, כמו שכתוב בזהר הקדוש, בהתמיד במחשבות טהורות כדבר האמור, ויותר מהמה יש ויש מקום לשמח כאשר יתן אל לבו מה נעשה בשמים ממעל על ידו, אשרי ילוד אשה שזכה לכך להיות בונה בשמים עליותיו, מה אנוש כי תזכרנו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויתעורר ויאמר בפה אי אפשר שלא לשמח, ויתן את קולו לשורר ולזמר התפילות וההלל ושירים ותשבחות בקול רנה ותודה המון חוגג, וזכור יזכור כי בזמן שבית-המקדש קיים צדיקים וחסידים היו מרבים בשמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. ועל ידי זה היו שואבים רוח-הקדש, ובודאי

כי גדול צער השמים על כי בחטאינו חרבה עירנו וכו'. וה' ממרום ישאג (ירמיהו כה-ל) וכו'.

זאת נחמת אבינו שבשמים ונחמתנו בעניינו, כי אבינו שבשמים אכתי חביבותה גבן ומדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים לראות בשמחת בניו בבתי-כנסיות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. לזאת ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה לא שמחה של הוללות כמנהג הכסילים שמרבים לשתות יין מגיתם ונותנים בקולם קול עז בשירי נכרים, אין זה שמחה אלא הוללות, ואין זה מצוה אלא עברה, ונהי שעושים לשם מצוה אבל עברה היא בידם, ה' הטוב יכפר בעד.

ובשמחתו לו יתערב לשמח לב עניים ואביונים וזו מצות כל החגים והמועדים, דאי איהו חדי ולא חדי למסכני, עלה כתיב (מלאכי ב-ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. וכל שכן בחג הקדוש הזה דחיובא רמיא לתן לעניים חלק האושפיזין, שאם אינו נותן מקללין אותו קללות נמרצות האושפיזין, ואם יתן ישא רוב ברכות מהם כמפורש בזוהר הקדוש. אי לזאת יחרד האיש וילפת ויהא חפץ בברכה ולא יגרע מלהזמין על שולחנו איזה עני, ואם לא יוכל לעשות זאת לפחות יפריש מממונו לצדקה בערב הרגל על כל סעודה ויאמר בפה מלא, זה אני נותן לצדקה, בשביל חלק אברהם אושפיזא קדישא, וזה אני נותן בשביל חלק יצחק אשפיזה קדישא מסעודתו, וכן על זה הדרך, או ישלח מאכל לעני קודם כל סעודה, ובזה ישא ברכה ורב טוב. (פלא יועץ)

"למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל..."

רש"י: "ענני כבוד".

וידועה שאלת הטור - מדוע א"כ אין עושים סוכות בחודש ניסן? בזמן בו יצאו ישראל ממצרים והוקפו בענני הכבוד?

השיב על-כך בעל חידושי הרי"ם ז"ל, שאצל סוכה נאמר: "למען ידעו" כלומר בשביל סוכה דרושה דעת. והנה בכל ימות השנה מלא האדם חטאים ועוונות והרי "אין האדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" ונמצא שהוא "חסר דעה" לפיכך אין הוא יכול לקיים מצות סוכה. רק לאחר ראש-השנה ויום הכיפורים משכבר נטהר האדם מחטאיו ונתכפר עליהם אזי נשיג הוא את הדעת האמיתית וזהו הזמן המתאים למצות סוכה.

דבר אל בני ישראל לאמר בחמישה עשר יום לחדש שביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה' (אמור כג-לד)

חג הסוכות הוא אחד החגים המפוארים של עם ישראל "זכר לענני כבוד", כאן כבר מדובר על הכבוד המיוחד שניתן לעם ישראל. כי שאר החגים הם חגי גאולה או חגי הצלה שצריך האב, כלומר הקב"ה, לעזור לבניו שלא ישתעבדו או שלא ירעבו. אמנם כאן נתגלה כבודו של העם על ידי שעשה ה' להם נסים לא בכדי שלא ישתעבדו או שלא ירעבו, אלא להודיע כבודם של ישראל שזכו לענני כבוד, ובזה מתיישב לנו למה לא עושים גם זכר למן ולבאר, מכיון שלא היה בהם שום חידוש, כי כל אב מאכיל ומשקה את בנו, ואם משום שעשה להם בדרך נס, אין בזה שום חידוש לפני הקב"ה כי לפניו בין טבע ונס אין הבדל, אמנם אנחנו עושים זכר לענני כבוד שזה מעיד על גדולתם וכבודם של ישראל שעשה להם ה' "ענני חופה וכבוד" ולכן התורה מדגישה "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג), כי הידיעה כאן חשובה להכיר גדולתם ומעלתם של ישראל מה שאין כן בשאר הנסים. ומתוך כך גם לא לזלזל באף יהודי כי לכל יהודי יש בנשמתו חלק אלוק ממכל ממש לכן ציוה הקב"ה "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" שיש בכל אחד מאיתנו חלק מהקב"ה אז אסור להזיק ליהודי שיש בו אלוקות ממש.

ארבעה סוגים שבישראל

אחד הרמזים של הלולב ומיניו, הוא כנגד ארבעה סוגים שבישראל. האתרוג שיש בו טעם וריח רומז לתלמיד חכם שיש בו תורה ומצות. הלולב שהוא מין תמרים, רומז למי שיש לו טעם ולא ריח, אלו בעלי תורה שאינם עוסקים כל כך במצות כגון צדקה וגמילות חסדים.

הדס רומז לאותם שעוסקים במצות אמנם לא עוסקים כל כך בתורה שהם בבחינת הדס שיש בו ריח ולא טעם. ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח רומזת לעמי הארץ שאינם עוסקים בתורה ובמצות, והם דומים לערבה שאין בה לא טעם ולא ריח. אמנם יש להתבונן, כיצד יש בישראל כאלו הדומים לערבה, הלא רבותינו דרשו (חגיגה כז ע"א) על הפסוק בשיר השירים (ד, ג) "כפלח הרימון רקתך", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצות כרימון, הרי שאפילו הריקן שבישראל מלא מצות, וכיצד אנחנו אומרים שאין בהם לא טעם ולא ריח? ונראה בס"ד לומר כי דוקא כשהם לבדם, כשאינם מחוברים עם הצדיקים, אז אנו אומרים שהם דומים לערבה, כי אז אין בהם לא טעם ולא ריח, אבל כשמתחברים עם התלמידי חכמים ולומדים תורה מפיהם ומשתתפים בשיעורים הרי הם נהפכים לאיש אחר, ומתמלאים מצות כרימון, ויש בהם גם טעם וגם ריח. ולכן רצתה התורה שנאגוד אותם ביחד, כדי שיתקרבו לתלמידי חכמים ויקבלו גם טעם וגם ריח.

מעשה בצדוקי אחד שנסך על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן, (סוכה מח ע"ב, עיין שם).

והנה יש להבין למה רגמוהו דוקא באתרוגיהן ולא בלולביהן? ועוד, מדוע בכלל מדגישה לנו המשנה שרגמוהו באתרוגיהן, מה איכפת לנו במה רגמוהו? ואפשר לבאר בדרך רמז כי בא לרמוז לנו לדורות, שאם במשך הדורות יהיו צדוקים כאלה שאינם רוצים להאמין בתורה שבעל פה, צריכים לרגום אותם באתרוגים ולא באבנים. כלומר להרבות אתרוגים בעולם, אלו עולם הישיבות המגדלים אתרוגים טובים ומהודרים עם טעם וריח ואז כשתתגבר כח הקדושה אזי יבוער רוח הטומאה מן העולם, וזהו הרגימה שלהם. כי כשיראו כיצד בן ישיבה מתנהג בדרך ארץ וכמה הוא נעים הליכות עם הוריו ועם רבותיו ועם החברה, וכשיראו כיצד החינוך השני החילוני מתנהג בכל זה, יראו את ההבדל. ואזי, יכירו וידעו את דרך האמת והטוב, כי כל ישראל יש בהם ניצוץ טוב כדברי הרמב"ם בהלכות גירושין (פ"ב הלכה כ'), שכתב גבי אדם שלא רוצה לקיים מצות עשה, שמכים אותו עד שיאמר רוצה אני והטעם משום דבאמת כל יהודי במהותו רוצה לקיים מצות, אלא שהיצר הרע מונעו מלקיים. ולכן מכין את היצר הרע שלו כלומר, את הרצון הרע, ואז כשמסתלק הרצון הרע, מיד היהודי חפץ בקיום המצות. נמצא שע"י המכות מתגלה רצונו הטהור של היהודי. וכולם ישאפו להיות לעם סגולה ויקוים בנו "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" והיתה לה' המלוכה בקרוב אמן. וזהו בחינת אתרוג שאין בו שום פיסול ושם חסרון אלא מהודר בכל בחינותיו.

בענין שמחת הרגל ובפרט שמחת חג הסוכות שבו נאמר "ושמחת בחגיך" (דברים טז, יד), רואים אנחנו כמה רבותינו היו מרבים בשמחת החג בבית המקדש, כמו שמוזכר במשנה ובפרט "בשמחת בית השואבה" כדברי רבותינו במסכת סוכה. מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם באבוקות של אור שבידיהם ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות וכו'. וכל זה לשמחת בית השואבה שבו היו שואבים מים ממעין השילוח לנסך על גבי המזבח, וצריכים להבין מה כח יש במצוה זו שבה מרבים כל כך שמחה?

ואולי היות שהצדוקים לא מודים בנסוך המים לכך עושים אותה ברעש גדול ובשמחה גדולה כדרך שמצינו בקצירת העומר שחל בשבת, וכמו, כשנצחו את הצדוקים בענין ירושת הבת ועשו אותו היום יום טוב (בבא בתרא קט"ו), וכן בכמה מקומות, לכן עושים את נסוך המים בשמחה רבה, ובפרט שזה חל בחג שיש בו גם שמחת יום טוב.

ועתה ראיתי שדבר זה מפורש בירושלמי סוכה פרק רביעי הלכה ו' (דף כ') על המשנה - "ניסוך

המים שבעה, אמר רבי יוסי בן חנינא, כדי לעשות פומבי בדבר". ופירש שם בפני משה - להוציא מלב הצדוקים.

ועוד היה אפשר לבאר, שסמכו רבותינו על הפסוק "ושאבתם מים בששון" (ישעיה יב, ג), ולהיות שהמים רמז על התורה כמו שכתוב "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א) ואין מים אלא תורה (ב"ק יז.) ללמדנו שאם רוצים להצליח בתורה, צריכים להיות בשמחה ולהרגיש שהם שואבים חינוך ותורה ממעיני הישועה שהם באמת מעין הישועה להם.

בשמחת בית השואבה הגמ' אומרת לנו מדוע היא נקראת בית השואבה שממנה שואבים רוח הקודש. והמשנה (פ"ה ג) אומרת לא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור בית השואבה.

ללמדנו שבית המקדש נתן לנו השראת והשפעת רוח הקודש. השראה זו לא הצטמצמה רק בבית המקדש אלא התפשטה לכל החצרות שבירושלים, לא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור המקדש לא היתה חצר בירושלים שלא שאבה רוח הקודש, בטוחים אנו בע"ה שהקדושה תחדור לכל חצר בירושלים ולא רק בירושלים אלא בכל הארץ ובכל העולם, ובירושלים בודאי שהיא ראשונה שבראשונות לדאוג בכל חצר שיחנכו את בניהם לפי השראה שמקבלים מבית המקדש.

ולכן עליהו לתפקד בעיקר בעת הרישום לחדור בכל בית ובכל חצר שלא תהיה חצר בירושלים ח"ו שהילדים ישבו בחושך.

השמחה צריכה להיות מוחדרת בכל בית ובכל חצר וכולם ירגישו ויינקו משמחת בית השואבה בבתיהם ובחצרותיהם כמאמר הכתוב "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה".

הרבה שואבים מים, הרבה מחנכים בבתי ספר, אבל לא כולם ממעייני הישועה אלא להיפך, נקוה שהשראה זו תתפשט שכולם ישאבו ממעייני הישועה ויתחנכו בבתי ספר תורנים טהורים ולא בבתי ספר הנקראים דתיים אך ללא אוירה תורנית, ובזכות זאת נזכה לגאולה שלימה אמן. (קול יהודה)

ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (אמור כג-מ)

בתלמוד (סוכה דף נ"ג) מתואר כיצד רבותינו היו שמחים בחג "וכל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" ושם מסופר על רשב"ג שכשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו.

וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ומתכופף ונושק את הרצפה לקיים מה שנאמר (תהילים ק"ב) כי רצו עבדיך את אבניה (רש"י) וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. "אמר רבי

יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו", וזהו משום שכל היום היו טרודים בשמחת החג, שבשעה ראשונה היה תמיד של שחר, משם לתפילה, משם לקרבן מוסף, משם לתפילת המוספין, משם לבית המדרש, משם לאכילה ושתיה, משם לתפילת המנחה, משם לתמיד של בין הערביים, מכאן ואילך לשמחת בית השואבה.

ונשאלת השאלה כיצד אפשר לראות את השינה בעינים שר' יהושע אמר לא ראינו שינה בעינינו? ברם הכוונה שבדבר הוא, שלא ישנו אז שינה שכזו שבה העינים פקוחות שהרי "הולך בטל כישן דמי" והבטלה אינה איפוא אלא שינה בעינים פקוחות, כי אם עסקו תדיר בעבודת השם ולא ישבו בטל אף רגע אחד (בשם החתם סופר, לוקט מלבוש יוסף)

הטור מקשה על כך, למה אין עושים סוכות בחודש ניסן, בזמן שיצאו בני ישראל ממצרים והוקפו מיד בענני הכבוד?

השיב על כך בעל החדושי הרי"ם ז"ל: לפי שאצל סוכה נאמר "למען ידעו", כלומר – בשביל סוכה דרושה דעת, והנה בכל ימות השנה מלא האדם חטאים ועוונות, והרי "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" ונמצא שהוא "חסר דעה", לפיכך איננו יכול לקיים מצוות סוכה. רק לאחרי ראש-השנה ויום-הכפורים, משכבר נטהר האדם מחטאיו ונתכפר עליהם, אזי משיג הוא את הדעת האמיתית וזהו המועד המתאים למצוות סוכה...

לפיכך - היה אומר בעל החדושי הרי"ם ז"ל - הדין הוא שהמצטער פטור מן הסוכה, משום שבשעה שאדם שרוי בצער נעדר ממנו ישוב הדעת, וממילא איננו יכול לקיים את המצוה שעליה אמרה תורה "למען ידעו"...

את הקושיה הנזכרת של הור תירץ הגאון מוילנה ז"ל באופן זה: הלא ידוע שלאחרי חטא-העגל נסתלקו ענני הכבוד, כפי שנאמר: "וירא משה את העם כי פרוע הוא" – שנעשו בני ישראל פרועים (גלויים) מענני הכבוד, ורק אחרי שחזר הקדוש ברוך הוא ונתרצה לישראל בעשירי בתשרי, כשאמר למשה: "סלחתי כדבריך", ונצטוו ישראל להקים את המשכן - חזרו ענני הכבוד למקומם.

ממחרת יום הכיפורים, בי"א בתשרי, אמר משה לבני ישראל בפעם הראשונה, שיביאו תרומה נדבה להקמת המשכן, ובמשך יומיים הביאו הכל את נדבותיהם - "והם הביאו אליו נדבה בבקר בבקר" - לשני בקרים" - היינו בי"ב ובי"ג בתשרי, ובי"ד בתשרי לקחו חכמי-הלב את כל הנדבות מידי משה ובט"ו בתשרי החלו עוסקים במלאכת המשכן – ואז חזרו ענני הכבוד. יוצא איפוא כי ט"ו בתשרי הוא המועד הנכון של "בסוכות" היינו ענני כבוד, "הושבתי את בני ישראל" - שאז נשארו ענני הכבוד לתמיד... (מעינה של תורה)