פרשת אמור

שבת פרשת אמור

go to link vuc:usa Ross has also authored and contributed to numerous articles in medical and health sucedaneo viagra journals. We believe ideas come from everyone, everywhere. New memories arrive to the fast system and are redistributed efficiently in the vast system. Visit Student NT Click here to create your online accountFind out about revalidation, what you need to Propecia Where To Buy TrustedTabsUSA Nizoral Online Canada. Buy Cheap Generics Online. Best Prices, No RX OK. In Interviews Immediately Following Her Arrest Choudhry Told Police She Resolved To Strike Timms After Viewing Over 100 Hours Of Video Sermons Given By Radical Cleric Anwar AlAwlaki Which She Had Found Posted On Revolution Muslim And Other Websites. 🔥 | Best Sale | ☀☀☀ Generic Viagra Online Sales ☀☀☀. coupons 75% off. Cialis Online Sydney Find Latest Medication For This pill Now!. Get Today! Buy Now! Pharmacy Viagra Now. Fast Shipping To USA, Canada and Worldwide. Get The Lowest Prices With Free Home Delivery. Is ordering viagra online safe No Membership or Hidden Fees. Start Saving Money Today! | Discounts🔥 |. Lowest Prices go to site,Free pills with every order! Free shipping, quality, privacy, secure.. Buy Now » follow url AlphaMedsUSA - 100% Secure and Anonymous. Best prices on the Internet! Buy Cheap Meds Online Without a Doctor Prescription. Cheapest Prices, Fast Shipping. levitra to doha buy in where Effective treatment for erectile dysfunction regardless of the cause or duration of the problem or the age of the patient, where in to buy doha levitra go - Free samples for all orders. Compare prices and other prescription drug prices from verified online pharmacies. Pill received an overall rating of 9.9 out of 10 stars from 82 reviews. Kamagra Buy Online Prednisone Buy Online. http://sacramentoairportshuttle.org/?mapl=Buy-Cialis-Rx Without A Script. Do not begin taking this medication if you dislike any of the active ingredients it has, in instance of having a systemic fungus infection or taking mifepristone at the time your procedure is to start. Prior to taking this medication make certain you remember your physician's direction about ways to take Prednisone. If you http://wehrs-music-house.com/?uzz=Where-To-Buy-Valtrex-500mg&73e=9d. TheRxGood: Friendly customer support, 24h online support. #1 Top OnlineShop. Order Tabs Online Without Prescription. Without Script שבת פרשת אמור

 

ציורי תנ"ך/ שבת ומועדי ישראל/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 

" דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ה',

אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ--אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי".

[ויקרא כ"ג, ב]

 

ציורי תנ"ך/ הנפת העומר/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם;

מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן".

 

[ויקרא  כ"ג, י"א]

 

 

ציורי תנ"ך/ ראשית הקציר בארץ/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"....כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם,

וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ..." [ויקרא כ"ג, י] 

 

 ציורי תנ"ך/ נרות שבת על רקע ירושלים/ ציירה: אהובה קליין©

 

 

 ציורי תנ"ך/ הבאת העומר אל המקדש/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

 

 ציורי תנ"ך/ נרות שבת ונרות  ציון/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

מקרא ותרגום | אש התורה | ערכים | 


ציורי תנ"ך/ ספירת העומר/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד].

"וספרתם לכם ממחרת השבת ,מיום הביאכם את עומר התנופה-

שבע שבתות תמימות תהיינה"] ויקרא, כ"ג, ט"ו]

 
עלונים התשע"ח
 

שבת ומועדים

שבת ומועדים

מאת: אהובה קליין ©

אי שם במדבר השומם

בו נודדים בני ישראל

שמועה עברה מפה לאוזן:

על דבר יקר כאבני החושן.

 

כצאן האובד במדבר

בחולות  גבע והר

הרימו פעמיהם בנעלים

התקבצו יחדיו כאיילים.

 

נושאים עיניהם לשמים

ממתינים למשמע אוזניים

לפתע, קול קדושה נשמע

מרומם כמחול שיבולים בקמה.

.

דברי משה מהדהדים

אוצרות מבית הגנזים

שבת  קודש ומועדים

המעניקים טעם לחיים.

הערה: השיר בהשראת  פרשת אמור [חומש ויקרא]

 

 

 

 

פרשת אמור - מדוע השבת בראש מועדי ישראל?

פרשת אמור - מדוע השבת בראש מועדי ישראל?

 מאת: אהובה קליין.

אחד מהנושאים בפרשה: מועדי ישראל והשבת  כפי שהכתוב מתאר: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי ה', אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ--אֵלֶּה הֵם, מוֹעֲדָי.  שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:  שַׁבָּת הִוא לַה', בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.  אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם.  בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ--בֵּין הָעַרְבָּיִם:  פֶּסַח, לַה'".

[ויקרא  כ"ג, א-ו']

השאלות הן:

א] מדוע השבת מופיעה בראש מועדי ישראל?

ב] מה חשיבותם של המועדים לעם ישראל?

תשובות.

השבת המופיעה בראש המועדים.

הגאון רבי אליהו מווילנא [הגר"א] שואל על הפסוק: "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ"

קשה[סדר הפסוק], התחיל לומר "אלה מועדי ה' " שההוראה: כי רצונו לכתוב המועדות, ובהמשך : "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", מה עניין שבת לפה? וביאר, כי גם מאמר:

 "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה"  מדבר רק מן המועדות, כי המועדים בכלל המה: שישה ימים והם: שני ימים בחג הפסח - "ביום הראשון מקרא קודש.. וביום השביעי- מקרא קודש"

יום אחד שבועות, שני ימים בסוכות: "וביום הראשון מקרא קודש... וביום השמיני מקרא קודש" ראש השנה - יום אחד: ובחודש השביעי באחד לחודש", אם כן המה ששה ימים ויש עוד יום אחד: יום הכיפורים, אבל אין דינו כאלו ששת הימים, כי בכל אלה- מותר לעשות מלאכת אוכל נפש, לבשל ולאפות, ויום הכיפורים- דינו כשבת שגם זה אסור-זהו שנאמר:" שֵׁשֶׁת יָמִים"- מתוך המועדים הנ"ל "תעשה מלאכה"- היינו- מלאכת אוכל נפש [אשר לכן לא אמר: תעשה כל מלאכה"] "וביום השביעי"- כלומר מאלו הימים- טובים- הוא יום הכיפורים "שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו"- היינו- אפילו מלאכת אוכל קודש ומכאן ואילך התחיל לפרטם אחד אחד ואמר: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו במועדם"- כל אחד בעתו ובזמנו. וזהו שנאמר בסוף שורת החגים:

"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'...."- מלבד שבתות ה' " שהרי הפסוק:- "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה"- אינו מדבר משבת כלל רק מהמועדות"

מתוך דברי  הגר"א- ניתן להבין  כי השבת רומזת על מספר המועדים.

על פי הכתוב בתורתנו -שמירת השבת- היא אות בין עם ישראל לאלוקים- לדורות כפי שנאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה"- מה עניין שבת לפה?

"וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:  כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם--לָדַעַת, כִּי אֲנִי ה'מְקַדִּשְׁכֶם.  וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת--כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.  שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַה'; כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם.  בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם:  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". [שמות  ל"א, י"ב- י"ז]

ה"חפץ חיים"- מסביר מסר זה על פי משל: למה הדבר דומה?- לאדם שהוא בעל חנות ועל הדלת ישנו שלט המתאר את סוג העסק, כגון: חיט, שען  וכ"ו.  כל עוד השלט קיים, כל הסביבה יודעת על מקום ועל טיבו של המקום, אך ברגע שהשלט הוסר מהדלת, מבינים כולם, כי האיש עזב את  העסק.

הנמשל: השבת היא האות, או השלט של היהודי המעיד עליו כי הוא קשור לתורה הקדושה, אך ברגע שהוא "מסיר" את השלט - המשמעות היא: שיום השבת נהיה אצלו כיום חול רגיל בשבוע - והוא מנותק למעשה מהתורה.

ידוע, כי מצוות שמירת השבת- היא אחת מעשרת הדיברות כמו שהתורה מתארת: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַה' אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ".

ה"נתיבות שלום" מביא את דברי רש"י: השואל מה עניין שבת אצל המועדים?

התשובה- מכאן  באה התורה ללמד אותנו: שכל המחלל את המועדים מעלים עליו- כאילו חילל את כל השבתות. ומנגד: כל המקיים את המועדים- מעלים עליו- כאילו מקיים את כל השבתות.

ה"נתיבות שלום" מסביר מדוע בפרשת המועדים, ראשית מדובר על שבת ותשובתו: שבת קודש היא הראשית והיא תמיד משמשת ליסוד של כל  הימים הטובים, מפני שהיא מאירה את האמונה ביהודי ואחרי זה  באים המועדים  

כל יום טוב ומידתו הפרטית, כגון:  פסח- זו מידת החסד- חג השבועות- מידת התפארת.......

לגבי שבת נאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ"- הכוונה: שגם השבת – היא בבחינת מקרא קודש כמו המועדים, בנוסף על האמונה שהקב"ה  נותן שהיא בבחינת שביעה [להשביע את הנפש הרעבה-כי האמונה בה' –היא בבחינת שביעה]שנקראת. שבת שבתון – ישראל ממשיכים להתעלות מבחינה גשמית וגם - להתענג על ה'- שזה בבחינת- מקרא קודש.

רעיון נוסף: בשבת ישנו כוח סגולי של קדושה שעל ידי שהיהודי מקיים את השבת כראוי- מסוגל להתקדש בקדושה של מעלה- כי השבת-היא מעיין הקדושה - לכל שאר ענייני הקדושה- רק באמצעות שמירת השבת- ניתן להגיעלקבלת התורה ולכל תרי"ג מצוות!

חשיבותם של מועדי ישראל.

"נתיבות שלום" סובר: בעוד שהשבת נקראת "קודש"- לפי שנאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם" [שמות ל"א, י"ד]היא קיימת ואינה תלויה בקביעת החודש ועבודתם של ישראל,

מה שאין כן לגבי מועדי ישראל - כי קדושתם נמשכת על ידי ישראל- מכוח הכנתם ועבודתם,- ולכן נקראים: "מקרא  קודש" ומהסיבה הזאת: בתפילות שבת-  נוהגים להגיד: "מקדש השבת"- הקב"ה מקדש את השבת- ללא קשר עבודת ישראל, ואילו במועדים אומרים: "מקדש ישראל והזמנים"- מהטעם: שקדושת הזמנים נמשכת על ידי ישראל.

המועדים הם כנגד המידות:- חג הפסח:- כנגד מידת החסד, חג השבועות- מידת התפארת- וחג הסוכות- גבורות ממותקות- אלו הן מידות פרטיות בחיי תענוגים ומעדנים.

רבינו בחיי מבאר: נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה"   התורה מייחסת את המועדים לשם המיוחד   והמילה: ""אֵלֶּה.."- מורה על קיום. ובא לרמוז לנו: שאין המועדים בטלים לעולם- אבל יש להם קיום- כל זמן שהעולם הזה הגשמי נוהג-  כפי שנהוג בזמננו  ויש לדברים אלה הוכחה בכתובים, לפי שכתוב: "...לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם" [דברים כ"ט, כ"ח]

בהמשך לדבריו, מביא רבינו בחיי מדרש: גוי אחד שאל את רבי עקיבא: למה אתם עושים  מועדים, לא כך אמר לכם ישעיהו הנביא:

"חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי.." [ישעיהו א' י"ד]

ענה לו רבי עקיבא:  אילו נאמר: חודש ומועד שנאה  נפשי - הייתי מבין אותך. אבל לא נאמר "חודשכם ומועדיכם"- אלא בשביל אותם המועדים- שעשה המלך ירבעם שנאמר:

"וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה,.. וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ--כֵּן עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר-עָשָׂה; וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל, אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה". [מלכים –א, י"ב, ל"ב]

הוא עשה חג על דעת עצמו- חג שבדה מליבו ולא הוזכרו שבתות ה'.

לעומת זה, מועדי ה' אינם  בטלים לעולם! ההוכחה: שהם נקראים: "מוֹעֲדֵי יְהוָה" דוד המלך אומר על מועדי ישראל: "סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם;    עֲשׂוּיִם, בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר".[תהלים קי"א, ח]

רבינו בחיי מדגיש: כי קידוש המועדים מסור לבית הדין ואפילו לא בזמנו ואפילו בטעות - לפי שדרשו  רז"ל: "אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מטעים"   ההוכחה לכך: שנאמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", [שמות י"ב, ב]

המשמעות: שלכם -הוא!

"כלי יקר"  מעביר מסר חשוב:

נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם"

מכאן לומדים: שקריאה זו היא: בדברי תורה- שיתרגלו לפני כל חג לקרוא וללמוד את ההלכות של אותו חג לפני בוא החג. לקראת חג הפסח, ילמדו הלכות פסח, לפני ראש השנה - ילמדו את ההלכות הקשורות לחג וכן בשאר החגים. ולכן נאמר:

"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי"- כי כאשר אין עוסקים בלימוד דיני החג- אלא עסוקים רק במאכל ומשתה- אין הם מועדי ה' ועליהם נאמר: "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי.." [ישעיהו א' י"ד]

מנגד נאמר: "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה, בְּמוֹעֲדֵיכֶם--לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם, לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם, וּלְנִסְכֵּיכֶם, וּלְשַׁלְמֵיכֶם". לפי שכל יהודי צריך להקדיש עצמו, חציו לה' וחציו לו  ולמקורביו.

לסיכום, לאור האמור לעיל: השבת – מופיעה בראש - כי היא מקור הקדושה נחשבת למעיין קדושה- בעלת כוח סגולי גבוה שממנה שואב היהודי את כוח האמונה והקדושה לגבי  קיום שאר המצוות ובכללם- שמירת מועדי ישראל והכל מתוך אמונה, אהבה ושמחה- בעבודת ה' כפי שאומר דוד המלך:

"עִבְדוּ אֶת-ה' בְּשִׂמְחָה;  בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה. דְּעו ה', הוּא האֱלֹקִים": [תהלים ק']

 

 

 

 

 

פרשת אמור - חלק ג

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה: עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' (אמור כג,טו-טז)

כאן מודיענו הכתוב חיוב ספירת העומר שנאמר: וספרתם לכם ממחרת השבת. היינו מיום השני של פסח שהוא היום שמביאים בו העומר. מתחילים בו למנות ומונים שבע שבתות תמימות, וביום החמשים שהוא חג השבועות מביאים המנחה החדשה. ואע"פ שהכתוב אומר מממחרת השבת, אל תטעו לומר שהכונה ממחרת שבת בראשית כפי שפרשו הקראים, אלא הכונה ליום טוב, והוא יום הראשון של פסח, שכן דרך הכתוב לקרוא ליו"ט שבת, כפי שאנו רואים להלן שהתורה קראה לר"ה ויו"כ שבתון. כשם שהשבת נקרא כך מפני שבו שובתים ממלאכה, אף המועדים נקראים כך מפני שבהם שובתים ממלאכה.

והקראים אומרים שממחרת השבת הנאמר כאן הכונה למחרת שבת בראשית, ולכן הם מתחילים תמיד לספור ימי העומר ביום א', ושבועות חל אצלם תמיד ביום ראשון. אבל חכמינו ז"ל הוכיחו מכמה מקומות שהכונה למחרת יו"ט ראשון של פסח, כפי שנביא הראיות אחת לאחת להלן. ולכן יכול שבועות לחול בכל יום מימי השבוע.

הראיה הראשונה

מעשה היה ברבן יוחנן בן זכאי ששאל את הצדוקים כך: זה שאתם אומרים ששבועות חל תמיד ביום א' מהיכן אתם מוכיחים זאת ומהי ראיתכם. אם מפני שהכתוב אומר: וספרתם לכם ממחרת השבת, שמשמע לדבריכם שהספירה מתחילה מיום א', ונמצא שיום החמשים חל תמיד ביום א' והוא שבועות, הרי אין זו ראיה כלל, שהרי הכתוב קורא גם ליום טוב שבת (כפי שכתבנו למעלה), ואם כן הלכה ראייתכם. ולא היה ביניהם אדם שהיה יכול להשיב לרבן יוחנן בן זכאי, היה שם זקן קראי אחד שאמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, וידע ששבועות הוא יום אחד, רוצה שיאכלו וישתו ביום השבת וביום הראשון. והקב"ה הסכים עמו, וזהו שצוה לנו ששבועות יחלו ביום א'. השיב לו רבן יוחנן בן זכאי ואמר: מה שאתה אומר, דברי הבלים הם, שזה שאתה אומר שבהיות משה רבינו אוהב ישראל לכן רצה שיתענגו ב' ימים רצופים, והרי מהר חורב עד קדש מרחק של י"א ימים, כמו שאומר הכתוב: אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע, ואם משה רבינו צוה המצות לישראל על דעתו, והוא ביקש תענוגם, למה עיכב אותם במדבר ארבעים שנה בשעה שהיה יכול להביאם בי"א יום. השיב לו הזקן הקראי ואמר: מה ראיתכם לזה שאתם מפרשים ממחרת השבת, ממחרת יו"ט של פסח. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: הרי בפסוק נאמר תתספרו חמשים יום, ומשמע שהחיוב הוא למנות ימים ולא שבועות שלמים, והעיקר שיהיו חמשים יום, אפילו אם מתחילים באמצע השבוע ונגמרים באמצע השבוע, ומפסוק אחר משמע להיפך, שנאמר: שבע שבתות תמימות תהיינה, ומשמע שצריכים להיות שבועות תמימות, ושבועות אינם נקראים אלא אם מתחילים ביום א' ונגמרים בשבת. ולכן כדי ליישב שני הפסוקים האלה מוכרחים לומר שזה שנאמר: שבע שבתות תמימות תהיינה, הכונה כשחל פסח להיות בשבת. שאז מתחילים למנות ימי העומר ביום ראשון, נמצא שהשבועות שלמים. וזה שנאמר: חמשים יום, כשפסח חל באמצע השבוע, וזה יוצא שהשבועות אינם שלמים אלא יש חמשים יום, נמצא שמן הפסוקים האלו מוכח שפעמים חל שבועות ביום א' ופעמים באחד משאר ימות השבוע, ולא כפי שאתם אומרים ששבועות חל תמיד ביום א'.

הראיה השניה

שהכתוב אומר כאן: תספרו חמשים יום, ר"ל שאין ימי ההעומר יכולים להיות יותר מחמשים יום, ואם ממחרת השבת שאומר הכתוב הכונה לשבת ממש, ותמיד מתחילים למנות ביום ראשון, כפי שסוברים הקראים, נמצא שפעמים ימי העומר הם נ"א יום ופעמים נ"ב ופעמים נ"ג ופעמים נ"ד ופעמים נ"ה ופעמים נ"ו. למשל: אם חל פסח ביום ו' וימי העומר מתחילים למנותם מיום א', כפי שאומרים הם, הרי ימי העומר נ"א יום ואם חל ביום ה' הם נ"ב ואם חל בד' הם נ"ג ואם חל בג' הם נ"ד ואם חל בב' הם נ"ה ואם חל ביום א' הם נ"ו, וממילא אין המנין קבוע בכל שנה ואינם תמיד נ' יום כפי שאומר הכתוב. אלא בודאי הכונה ממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט ראשון של פסח.

הראיה השלישית

שאם נאמר שממחרת השבת, הוא שבת בראשית, אם כן לא פירשה התורה לאיזו שבת הכונה, שהרי הרבה שבתות יש בשנה. אבל אם נפרש ממחרת יו"ט א', נקרא שהתורה פירשה הכונה.

הראיה הרביעית

שהכונה ממחרת יו"ט א' של פסח, שעי"כ יתיישבו שני מקראות סותרים זה את זה. שכתוב אחד אומר: שבעת ימים תאכלו מצות, וכתוב אחר אומר: ששת ימים תאכל מצות. אלא הכונה יש לפרש שלעולם המצוה לאכול מצות ז' ימים אבל יש ואוכלים מצות ו' ימים וזה מדובר בתבואה חדשה שאפשר לאכול רק ששה ימים, שהרי ביום הא' היתה עדיין תבואה חדשה. שאם חל פסח להיות ביום ב', אפשר לאכול מצה מן החדש רק ששה ימים. ורק כשחל בשבת אפשר לאכול ז' ימים, ולכן הכרח לאמר שממחרת השבת הוא ממחרת יו"ט א' של פסח ליישב הפסוקים.

ועדיין יש לשאול מאחר שהכונה ממחרת יו"ט, למה ישנה הכתוב ולא אמר בפירוש: וספרתם לכם ממחרת הפסח, שהרי בלשון זו אין מקום לטעות, כפי שטעו הקראים. והתשובה תתבאר על פי הטעם של המצוה הזאת שנבאר עכשיו. כי בזמן שהיו ישראל במצרים היו שקועים בטומאת הע"ז שהיתה חמורה כטומאת הנדה ועשה הקב"ה נסים ונפלאות והוציאם ממצרים לילה ראשון של פסח והוציאם מן הטומאה הזאת כדי להכניסם בנ' שערי קדושה ולתת להם התורה הקדושה, ולכן צוה להם הקב"ה למנות נ' יום מיום ב' של פסח שבע שבתות תמימות כדי שיהיו ראוים לקבלת התורה. ואע"פ שבשעה שיצאו ממצרים כבר פרשו מע"ז, אבל עדיין נקראו טמאים, כמו הנדה שאע"פ שכבר פסקה לראות, מ"מ עדיין היא בטומאתה ואינה מותרת לבעלה עד שתמנה ז' נקיים ותלבש בגדי לבן ואחרי שתגמור ז' נקיים תטבול ואחר כך מותרת לבעלה. אף ישראל כן, אחרי שיצאו ממצרים ופרשו מע"ז התחילו למנות מיום ב' ואילך שבע שבתות תמימות. ואע"פ שבנדה סופרת שבעה ימים, ולמה צריכים כאן ז' שבועות, אלא שבעה מיני טומאה יש ובכל טומאה צותה תורה שיהא טמא ז' ימים. ואלו הם: טומאת נדה, טומאת זבה, טואמת היולדת, טומאת מת, טומאת נגעי הגוף, נגעי בגדים ונגעי בתים. ומפני שבהיותם במצרים לא נזהרו באחת הטומאות האלו, צוה הקב"ה שימנו עכשיו ז' פעמים ז' ימים. שהם מ"ט יום. ובכל יום נכנסו לשער קדושה וביום הנ' נכנסו לשער החמשים, שאז פסקה טומאתם כמו כלה הנכנסת לחופה, ואז נתן הקב"ה תורה לישראל, בו' בסיון שהוא שבועות. ולכן ביום הראשון שהחילו למנות והוא ט"ז בניסן, צוה הקב"ה להביא את העומר מן השעורים ולא מן החטים, מפני שהיו טמאים ונחשבו כבהמות שמאכלם שעורים. וביום הנ' שאז נגמרה טומאתם, צוה הקב"ה להביא שתי הלחם מן החטים שהם מאכל אדם, לפי שאז יצאו מכלל בהמות, ונכנסו לכלל בני אדם.

ולכן אומר הכתוב: וספרתם לכם ממחרת השבת, ואינו אומר ממחרת הפסח, כי שבת פירושו מנוחה, כמו האשה הנחה מראית דמיה, אף ישראל נחו ביום א' של פסח מטומאת ע"ז שלהם, הדומה לטומאת הנדה. וישראל מנו ז' שבתות, ובכל שבת הוחלשה טומאתם. ולכן קורא הכתוב שבועות אלו בשם שבתות, כמ"ש שבע שבתות תמימות תהיינה. ולא אומר שבע שבועות כפי שאומר בפרשת ראה, וזהו לרמוז שבכל שבת שמנו שבתו מן הטומאה עד סוף השבת השביעית שאז נחו לגמרי מן הטומאה. (מעם לועז)

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום (אמור כג,טו-טז)

חג שבועות הוא למעשה חג מתן תורה ושמו שבועות מכיוון שבני ישראל יצאו ממצרים אחרי שעשו את הפסח נאמר להם שאחרי חמישים יום הם יקבלו את התורה הקדושה.

בני ישראל היו מאוד סקרנים והשתוקקו לקבל את התורה אחרי כל המאורעות שעברו במצרים ולכן הם ספרו כל יום כמו שנאמר ממחרת השבת הכוונה ליום טוב ראשון של פסח כי יום טוב גם ניקרא שבת ולכן גם אנחנו סופרים בספירת העומר עד היום הארבעים ותשעה והיום החמישים חג שבועות שניקרא על שם שבעת שבתות התמימות שספרנות, ובו אירע מעמד הר סיני וכל ימי העומר הם הכנה לקבלת פני שכינה שבימים אלו יכול אדם להתעלות על יצרו על ידי שהוא  מגדיל תורה ומאדירה עד גבול קצה יכולתו כדי להיות מוכן ליום הגדול והקדוש שהוא חג השבועות.

הקב"ה ביקש ממשה שיואמר לעם שיעשו הכנה לקראת מתן תורה שנאמר "קידשתם היום ומחר וכבסושמלותם והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני וכו'. ובני ישראל במקום שיעשו הכנה ראויה כדי להיות כלי קיבול נקי לקבלת  מתן תורה הם ישנו לכן הקב"ה העיר אותם עם ברקים ולפידים וקול שופר וכו', אנחנו מתקנים את אותו שינה שישנו בני ישראל במקום להכין את עצמם לקראת היום הגדול והנורא. וכל עם ישראל מתקבצים ולומדים תורה כל הלילה.

מעמד הר סיני

הוכחה חותכת לעובדה שהתורה לא נכתבה על ידי גורם אנושי, הנה נתבונן נא במסופר בתורה אודות עצם המעמד הנשגב שבו ניתנה לנו התורה, ונבחן את הדברים במבט ריאלי.

ויאמר ה' אל משה, הנה אנכי בא אליך בעב הענין בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם וכו' לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכבסו שמלותכם. והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני. והגבלת את העם סביב לאמר, השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו וכו'. ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וחזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה וכו' והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד וכו'. ויהיה קול השופר הולך וחזק מאד. וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי ה' אלהיך וכו' וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרזזוק (שמות יט ט-טז).

האם ניתן "להחדיר" להסטוריה מעמד זה אילו לא שהתקיים? הבה נתבונן.

אין דת בעולם אשר מעיזה או העיזה לטעון כי ספר חוקיה ניתן לה במעמד התגלות אלקית או אפילו מלאכית בפני מאה אנשים. גם אין מי שתטען שספר חוקיה ניתן בפני חמישים איש, גם לא בפני עשרה. ואף לא בפני שנים.

היהדות, מלבד הידוע והמפורסם כי היא הקודמת לכל הדתות המהוות חיקוי זול לה באורח בולט, היא גם היחידה בעולם הטוענת האלקים (האחד והיחיד) התגלה במעמד נשגב לעיני כל בני עמי, אשר מנו אז שש מאות אלף איש מלבד נשים וקטנים (בהתחשב בגיל הנישואין בתקופה ההיא וריבוי הילודה הרי באומדן זהיר במספר המדוייק עובר את שני מיליוני בני אדם, אשר לפי היהדות השתתפו באותו מעמד), כדי להעניק לאנושות את ספר השימוש הנכון בעולם (הוראות  יצרן) כאשר היהדות נוקבת בשנה המדוייקת ב תמ"ח) בתאריך המדויק (ו' סיון), וביום המדוייק (שבת), בעת המדוייקת (בעת הזריחה) ובמקום המדוייק (מדבר סיני, בסמוך להר סיני אשר בו התרחש אותו מעמד נשגב).

ההבדל העצום הזה שבין הדת היהודית לבין חיקוייה דתות השקר, נובעת מסיבה פשוטה מסוכן לשקר עם שותף. כל נוכל המיסד דת חושש כי יום יבוא וסכסוך בינו לבין שותפו לייסוד הדת יגרום לשותף לגלות את האמת ולהכריז הכל שקר! לא היו התגלויות ואין נבואות. חברי פשוט נוכל!

היהדות אינה חוששת להכריז את האלקים נתן את תורתו לעם הנבחר בפני כל העם, ככתוב במפורש בתורה. ואדרבה, לא יתכן "להשחיל" להסטוריה סיפור כזה ולבקש מעם שלם לשמור שבת, להניח תפילין, לשמור טהרת המשפחה, וכו', שהרי מיד ישאלו המאזינים את המספר מדוע נאמין לך, כיצד יתכן שמעמד כזה שלפי דבריך היה בפני כל אבותי לא היה ידוע להורי ולאבותיהם עד היום. מדוע הם לא שמרו וקיימו את כל שאתה מבקש ממני?

זאת ועוד. אם הושחל סיפור כזה להיסטוריה בטענה שהיה מעמד כזה ונשכח וכו' הרי היינו צריכים היום לדעת זאת, שהיה סיפור כזה ונשכח, ולפני כך וכך שנים נודע איך שהוא למישהו והוא פירסמו. ואילו לנו ידוע כי במשך כל שנות ההיסטוריה של העם היהודי הועברה התורה כפי שהיא כיום בדיוק מאב לבן ברצף גמור, ממעמד הר סיני ועד דורינו זה.

נוכל כעת לברר אצל יוצר האדם מהו אותו "מזון רוחני" אשר בו טמון סוד האושר בחיים והסיפוק העצמי המלא, עד כדי כך שבלעדיו אין הבורא קורא לחיינו בשם חיים.

הנה נביט נא לדברי ההדרכה האלהית בדבר הדרך להשגת החיים האמיתיים, חיי אושר וסיפוק רוחני מלא, הראויים באמת להקרא בשם חיים על פי הגדרת ה"יצרן"

"ראה, נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע.

אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך, ללכת בדרכיו, ולשמור מצותיו וחוקותיו ומשפטיו וכו'. ובחרת בזזיים וכו' לאהבה את ה' אלהיך, לשמוע בקולו, ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך וכו'". (דברים  ל, טו-כ).

כלומר, הבורא יתברך, מודיענו בתורתו סוד טבע נשגב הנוגע למהות החיים. והוא כי במצוות שהעניק לנו בספרו, ספר התורה, טמון תוכן רוחני בעוצמה רבה עד כדי כך שהבוחר לחיות בלעדיהם, איננו מרגיש את הטעם המתוק והטוב באמת של החיים האמיתיים. הוא חי, אך בוראו המכיר היטב את בריאתו מודיעו "חייך חסרים את המימד הרוחני האדיר שבראתי. אותו מימד שבלעדיו אתה אמנם זז, הולך, קופץ וכו', אבל אינך חי!!" לא בעולם הזה החומרי, ובודאי שלא בעולם הבא, הרוחני, הדברים מדהימים, אך פשוטים למעיין בהם.

הבה נביא פרט חשוב. העולם מטעה אותנו בהעניקו תחושה שהסיפוק טמון בפריצת גדרים, בפורקן ובמתירנות. בעוד שבורא ומחולל הבריאה מלמדנו את האמת המסתתרת בעולם (עולם מלשון העלם. שמעלים ומסתיר את האמת הרוחנית הטמונה בו) אשר לפיה דוקרא ההקפדה על שמירת הגדרים המורכבים ממערכת של תרי"ג מצוות המכילות הדרכה מפורטת מאת מחולל הבריאה כיצד להתנהג בתרי"ג מצבים אפשריים. היא היא המעניקה לנפש את אושרה עד הסף הגבוה ביותר האפשרי בעולם ומביאה אותה בכך לסיפוקה המלא.

זה המקום לציין שעל פי ההדרכה התורנית עיקר הסיבה שנבראו מחומר ורוח הוא לשם עמידה באתגרים המתעוררים בחיינו כאן כתוצאה מההתנגשויות שבין היצרים והדחפים החומריים המושכים אל השקיעה בחומר לבין היצרים והדחפים השכליים נפשיים המושכים אל האמת האסבסולוטית של ההדרכה הרוחנית תורנית. כאשר התקופה הקצרה מאד של חיינו בעולם מוגדרת בשם תקופת העבודה, ותקופת חיי הנצח לאחר פרידתנו מן החומר מוגדרת בשם תקופת השכר. אך כבר כאן בחיינו בעולם הזה בולט ומורגש ההבדל שבין חיים אשר בהם מתבצעת תכלית ביאתנו לעולם, לבין חיים אשר אין הדברים מתבצעים כראוי.

ואכן, רבבות החוזרים בתשובה הנפלאים בדורנו, מדווחים על הבדל תהומי בתחושת האושר והסיפוק הנפשי המלא שבין תקופת חיי החולין, לבין התקופה החדשה, תקופת שמירת מצוות התורה. יש מהם האומרים "חשבתי אז שטוב לי, אבל רק כיום אני קולט כמה היה חסר לי". ויש האומרים בפה מלא "תמיד הרגשתי שחסר לי משהו שימלא אותי, משהו שיעניק טעם לחיים ויתן להם משמעות. היום אני יכול לומר גיליתי את המשהו הזה!".

אגב, צמאון זה של נפש האדם בכלל, ונפש היהודי בפרט לרוחניות, מסביר את פשר הנהירה הרבה של צעירי דורנו, דור השפע החומרי ופולחן הגשמיות, אל מנזרי טיבט וכתות המזרח הרחוק. כאשר אחוז היהודי שם עובר כל פרופורציה מספרית ביחס לאחוז היהודים בעולם.

נשמת האדם כוספת לרוחניות. "ואפילו יתן לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה! למה, לפי שהיא מן העליונים" כלשון חז"ל, וכאשר אינה מקבלת את סיפוקה היא דורשת את שלה בעוז. והתחושה המציקה דוחפת את האדם לחיפוש משמעות בכל מחיר. ומכיון שבבתי הספר בארץ מעלימים, לצערנו העמוק, את האמת היחידה בדבר נכסי הרוח האדירים של עמנו, מהנוער היהודי היקר מפז, מתוך חשש שמא "חלילה" יחזרו בתשובה, הרי המחיר הכבד שאנו משלמים הוא חיפוש תוכן רוחני תחליפי בסמים ובכתות המזרח הרחוק.

אי אפשר להתאפק שלא לספר בהקשר לכך את סיפורו האישי של אחד מידידי המתגורר כאן בביתר עילית.

בעברו היה קיבוצניק אידיאליסט בן טובים, שלאחר שסים סיירת מטכ"ל בהצטיינות רבה יצא לסיבוב במזרח הרחוק מתוך שאיפה להגיע למיצוי עצמי מלא. כך מצא עצמו חבר בכת הודית שעל חבריה לעסוק באימוני וייסורי גוף מפרכים במשך 12 שנה, במגמה להגיע לכושר גבוה ברמה מסויימת המאפשרת כניסה אל הגורו הגדול. עקב עברו הצבאי הצליח להגיע לכושר הנדרש שנתיים לפני המועד, וכך לאחר עשר שנות עמל מפרך מצא עצמו עם אחרי שעמלו שנתיים לפניו, לפני פתח משכנו של הגורו.

לפני שנכנס הצטווה לכרוע, ולהכנס כך מתוך השתחוויה לגורו. הוא התנגד נחרצות בטענה שאיננו מוכן לפולחן אדם, ונכנס זקוף. אך לפתע חש חבטה עזה והועף החוצה מבלי שיראה מי הוא החובט בו. ניסה להכנס שוב, ושוב נחבט והועף ללא יכולת להתנגד. כשנכנס בפעם השלישית ראה את הגורו הישיש בן השמונים יושב לפניו. הגורו, שראה את עוז רוחו של איש זה ששום כאב איננו מזיזו מדעתו, שאלו בנחת "אמור לי, אתה יהודי?" ומשהשיב בחיוב, אמר לו הגורו הגדול בנימת תמיהה "לכם יש את תורת משה, ואתה בא אלינו??" הוא יצא כשראשו סחרחר ומחשבותיו הולמות בו "באתי לכאן ועברתי את כל אשר עברתי רק כדי לשמוע שיש לנו תורת משה??" הוא שב לארץ ונכנס לברר את יהדותו ותורת עמו בישיבה בירושלים. "רק שם" הוא אומר, "גיליתי סוף סוף את האושר האמיתי והמיצוי העצמי המלא". בישיבה הוא חזר בתשובה שלמה, הקים משפחה לתפארת, ומתגורר כאמור, כאן, בביתר עילית. על זה נאמר :אם יהיה נדזזך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך" (דברים ל, ד).

סיפור זה אינו אלא אחד מתוך המוני סיפורים מעניינים של בעלי תשובה רבים, איש איש וסיפורו,, אשר לאחר סיבוב סבוך מפותל ומפרך במזרח הרחוק, בחיפוש אחר האושר, גילו שהאושר המיוחל נמצא כאן בפתח ביתם. וכבר פתגם מפורסם הוא בישיבות לבעלי תשובה "מהודו להודו ה' קיראו בשמו".

אך אחים יקרים, הבה נקצר את התהליך וכבר עתה ניגש לטעום ממטעמי ומעדני תורת ישראל, אותה תורה המשמשת כספר הוראות יצרן לשימוש הרוחני האיכותי הטוב ביותר בעולם, לחיים רוויי סיפוק, שמחה ואושר רוחני אמיתי בעודנו כאן.

הבה נתחבר לשרשרת הזהב של דורות מקבלי ומוסרי התורה מאז מעמד הר סיני ועד היום. נקפיד על הנחת התפילין, שמירת השבת, קדושת הברית, זהירות מגילוח בסכין גילוח או בתער, ועל שאר מצוות בורא ומחולל הבריאה. נעשיר את ידיעותנו התורניות באמצעות האזנה להרצאות ושיעורי תורה בכנסים, בערוצי הקדש שברדיו, בשיעורים קבועים שבבתי הכנסת וכדו', כאשר הקו המנחה הוא האזנה למספר רבנים ומרצים תורניים יראי שמים שונים, במגמה לאתר את הרבנים אשר דבריהם וסגנונם מובנים וקליטים אצלי, ומאז להתאמץ בכל עוז להתמיד בשיעוריהם לרכוש קלטות מהרצאותיהם השונות, והתייעצות מתמדת איתם בבחינת "עשה לך רב". ובכך מובטחת העליה הרוחנית בדרך אל האמת והאושר, והסיפוק הרוחני המלא בחיים.

וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש: כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה' (אמור כג,כג-כד)

יום כיפור

ובזה תבינו הכתוב: אשרי העם יודעי תרועה. שיש לתמוה, וכי אומות העולם אינם יודעים כיצד מריעים, והרי כמה חצוצרות וכלי תרועה יש להם. אלא כך כונת הכתוב: אשרי העם היודעים לעשות כל מיני תחבולות כדי לרצות את בוראם ולפייסו, שבשיבתו על כסא דין עומד ויושב על כסא רחמים והוא מרחם עליהם ע"י תרועת השופר. וזהו שאומר הכתוב: עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר. ר"ל כשעולה הקב"ה לשבת על כסא דין, שזהו שם אלקים שהוא שם של מדת הדין, ה' בקול שופר, כששומע קול השופר יושב על כסא רחמים וזהו: ה' בקול שופר.

ומעשה היה ביהודי אחד שהיה תוקע ונשתמד והוא היה התוקע של המלכות. יום אחד בעומדו לפני המלך יחד עם שאר התוקעים אמר המלך: מי הוא שיודע לתקוע בקול צלול בשופר. הלך המשומד הזה והביא מביתו שופר והתחיל לתקוע לפני המלך תקיעה ושברים, וביקש לתקוע גם תרועה ולא היה יכול בשום אופן. והתאמץ הרבה ולא היה יכול. ונצטער המשומד צער גדול בלבו, אמר: מה טעם שכל הקולות יכולתי לתקוע וקול התרועה לא. והלך לביתו ולקח עוד פעם השופר בידו וניסה לתקוע קול תרועה ולא עלה בידו. אמר המושמד בלבו: לא אשקוט ולא אנוח עד שאדע הטעם. הלך לפני רבי אברהם היכיני ע"ה וסיפר לו כל אותו מעשה, ושאל אותו לפשר הדברים. אמר לו הרב הזה: כך היה צריך להיות, שכן הפסוק אומר מפורש: אשרי העם יודעי תרועה. ר"ל אשריהם ישראל שיודעים תרועה ולא אמר הכתוב קול אחר: תקיעה או שברים, אלא תרועה. כך פירושו: רק אדם מישראל יודע להריע קול תרועה ולא שאר האומות, שקול זה בא לשבור כוחו של ס"מ ולעורר רחמים, מה שאין שאר הקולות מסוגלים לעשות. וכן מפני שקול התקיעה כנגד אברהם, והשברים כנגד יצחק כנ"ל, ומאחר שמאברהם יצא ישמעאל ומיצחק עשו, ולכן יש לאומות אחיזה קצת בשני הקולות האלו, בגלל חלק ישמעאל ועשו. אבל תרועה כנגד יעקב, שלא יצא ממנו שום זרע פסול, אין לאומות שום אחיזה בקול התרועה.

כששמע המשומד דברים אלו מפי הרב נצטער צער גדול, נמס לבו אמר: כיצד העזתי פני והפכתי עורף לאלקי ועזבתי תורתו ודבקתי בדת כוזבת ונכריה. ועמד ועקר לעיר אחרת, וחזר ליהדות ושב בתשובה שלמה. ואח"כ ניסה לראות אם יוכל לתקוע תרועה, וראה שהוא יודע וברך את השי"ת ואמר: ברוך ה' שבחר בעמו ישראל. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו. (מעם לועז)

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה ליהוה וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני יהוה אלהיכם כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם (אמור כג, כז-לא)

בערב יום הכיפורים ישנו מנהג לעשות כפרות כדי שנתעורר ונפחד לקראת היום הגדול והנורא. ברגע שרואים שהתרנגול עובר ארבע מתות בית דין סקילה, שרפה, הרג וחנק. וע"י כך נתעורר בתשובה על כל העברות ובמיוחד על עברות מחיבות מיתה כי יום כיפור הוא יום של יראה ופחד.

נאמר באיכה (רפ"ג): "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו. אותי נהג ויולך חושך ולא אור.

אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום". אומרים המפרשים בדרך צחות, שפסוק זה אומרו התרנגול של הכפרות, וזהו: "אני הגבר" אני התרנגול, שהתרנגול נקרא גבר כידוע (יומא כ:). "ראה עוני" שלוקחים ומנהיגים אותי לשוחט בערב כיפור, כשעדיין חושך ולא האיר היום. "אך בי ישוב, יהפוך ידו כל היום" אך אם חושב האדם, אומר התרנגול, שכל חזרתו בתשובה מסתכמת רק "בי" ללא שיתקן את מעשיו, לא אועיל לו מאומה אפי' שיסובב ויהפוך ידו עם הכפרות על עצמו (לומר זה חליפתי וכו') כל היום!! (סידור איש מצליח)

מעשה נורא על ענין ארבע מיתות בית דין פעם אחת היה ליצן אחד ותמיד היה מתלוצץ ומצחק את הבריות ומזה היה מתפרנס. במוצאי שבת ט"ו התרנ"ו לבריאת העולם קרא עשיר אחד ספרדי לליצן לבוא אליו לביתו כדי לבלות הזמן בצחוק ובשמחה, וילך אליו, ויושב אותו העשיר ליד השולחן יחד עם כל בני ביתו, והתחיל להשתכר ולהצחיק אותם, והנה לקח חתיכת דג מטוגנת והתחיל לאכול אותה, ובתוך הדג היתה עצם אחת וכאשר אכל את חתיכת הדג עמד העצם בגרונו ונחנק ומת.

והעשיר ובני ביתו פחדו לגלות על ידי מה מת הליצן הזה מכיון שחששו שמא יעלילו עליהם ויאמרו הרגוהו, מה עשו? לידם בקומה השניה היה גר רופא, לקחו את המת על שכמם בזמן חצות לילה והעמידוהו ליד דלתו של הרופא ודפקו על הדלת וברחו ועזבו את המת נשען ליד-הדלת. וכאשר פתח הרופא את הדלת וראה אותו חשב שהוא חי ושאל אותו מה הוא רוצה? ומפני שהיה חושך נכשל רגלו של הרופא ברגלו של המת ונתגלגלו שניהם מהמדרגות למטה, מקול החבטה שהיתה, יצאו אשתו ובניו של הרופא לראות מה קרה וראו שהליצן מת והרופא חשב שעל ידו מת ומרוב הפחד לקחו על שכמו אל השוק והעמידו בקרן זוית אחת נשען על הכותל וברח, וממול אותו מקום היו עובדים יחד חיט אחד עם משרתו, ויצא המשרת לחוץ והנה רואה הוא לפניו בן אדם עומד בקרן-זוית וחשב שזה גנב נכנס חזרה אל החנות לקח משם מגהץ חם וצעק עליו שיסתלק ומשלא ענה לו זרק עליו את המגהץ, ויפול הליצן ארצה.

ויאמר החיט למשרתו מה עשית הרגת נפש אחת מישראל, תכף לקחו את ההרוג והוליכו אותו מעט יותר למטה מהחנות והעמידוהו ליד כותל אחר וברחו על נפשם טרם שיבואו שומרי הלילה. והנה עבר שם שיכור אחד שהיה ידוע כשיכור המועד של כל העיר והיה בידו בקבוק מלא שכר, והשיכור חשב שזה חי צעק עליו ואמר לו גנב מה אתה רוצה כאן לך מפה, וחזר ואמר לו כדברים האלה פעם פעמים וראה שהוא לא זז משם זרק את הבקבוק על ראשו, באותו רגע עברו שם שומרי הלילה וראו איך שזרק עליו את הבקבוק. חשבו שהוא הרג אותו ותכף אסרו את השיכור ואחר שבוע ימים יצא משפטו לתליה, וחוק הממשלה היה באותו הזמן לפרסם במודעות שביום פלוני מוציאים להורג את פלוני באשמה פלונית.

העשיר הנזכר עבר ברחוב וראה את המודעה תכף הלך לביתו ואמר לאשתו, את הרגת את הנפש ולא השיכור ואסור שבגללך ישפך דם נקי מישראל ולא יהיה לך חלק לעולם הבא, ולכן יותר טוב שתמסרי את עצמך על האמת ומיתתך תהיה כפרתך, ואם לא תמסרי את עצמך אני אמסור אותך. והנה שמעו השכנים ובאו אמרו לה גם כן כדברים האלה שאסור שבגללך יהרג עוד נפש מישראל, וגם הרופא ראה את המודע הזו תכף שלח וקרא לאשתו ובניו ואמר להם אתם יודעים שאני הרגתי אותו, ולא השיכור ואפילו שהרגתי אותו שלא בכונה סוף סוף אני שגרמתי למיתתו ולכן אני מוכרח למסור את עצמי ולאחר מותי יהיה לי חלק באלוקי ישראל.

והנה נעשתה מהומה גדולה בבית הרופא כי בני ביתו לא רצו לתת לו ללכת למסור את עצמו, ובינתים נעשו צעקות עד שנשמע הדבר לממשלה ולקחו את הרופא. וכאשר ראה החיט את הפרסום של הממשלה קרא למשרתו ואמר לו: הקדוש ברוך הוא ואני יודעים שאתה הרגת אותו על ידי המגהץ החם שנתת בו ואם היה בית דין קים היית חייב מיתה על ידי משפט-הסנהדרין ולכן עליך למסור עצמך ועל ידי כך מיתתך תהיה כפרתך ולא תגרום מיתת אחרים וישארו בניו של זה יתומים ואשתו אלמנה. ובקיצור נאספו כולם במשפט הגדול וכולם הודו על האמת. האשה אמרה שנהרג על ידה בחניקה, והרופא אמר שנהרג על ידו על ידי גלגול שנתגלגלו והינו סקילה, ומשרת החיט אומר שנהרג על ידו על ידי שריפה והשיכור צעק ואמר שהוא הרג אותו על ידי הבקבוק ושבר את ראשו וכאשר ראו בבית המשפט הגדול את המעשה המשונה והפלא הזה הבינו שאף אחד לא הרג אותו אלא על ידי עונותיו נעשו לו כל הדברים האלה ופטרו את כולם. כלומר למדים מכאן שאף על פי שחרב בית המקדש וארבע מיתות בית דין בטלו, דין ארבע מיתות בידי שמים לא בטל. (אהבת חיים)

הטעם שמרבים בוידויים ביוה"כ ולא בר"ה, משום שבכל ימות השנה שהם 365ימים יש לו לשטן רשות לקטרג מלבד ביוה"כ, ורמז לדבר: "השטן" - בגימטריה 364 וע"כ מפרטים אנו רק ביוה"כ את עוונותינו, כיון שביום זה אין כל חשש שהשטן ישמע ויקטרג עלינו! (טעמי המנהגים עמ' ש"ל לוקט מסידור איש מצליח)

נוהגים לומר ביוה"כ בלילה וביום, ברוך שם כבוד מלכותו וכו' בקול רם, משום שמצינו במדרש, שכשעלה משה למרום, שמע למלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה, ברוך שם כבוד מלכותו וכו', והורידה לישראל וצוה להם לאומרו בחשאי. משל לאדם שגנב חפץ מלפטרין של מלך ונתנו לאשתו, ואמר לה: אל תתקשטי בו, אלא בצנעא בתוך ביתך. כך כל השנה אומרים אותו בלחש, אבל ביוה"כ שאנו כמלאכי השרת אומרים אותו בפרסיא ובקול רם.

רב הונא, רבי יעקב ורבי יהושע מעיר סכנין בשם רבי לוי אמרו, משל למדינה שחייבת מס למלך ונתנו לו, והלך המלך עליה בחיל גדול לגבותו. כשנתקרב אליה בעשר פרסאות, יצאו גדולי המדינה לקראתו וקלסוהו, ואמרו: "אין לנו מה ליתן לך", וויתר להם שליש מהחוב. וכיון שנתקרב יותר, יצאו בריוני המדינה וקלסוהו, וויתר להם שליש. וכיון שהגיע למדינה יצאו הכל לקראתו מקטנם ועד גדולם וקלסוהו, ואז ויתר להם על הכל. ואמר להם: מה שהיה היה, מכאן והלאה חשבון חדש. והנמשל: עם ישראל, בערב ראש השנה גדולים שבדור והיחידים מתענים, והקב"ה מוותר להם שליש מעוונותיהם. ובעשרת ימי תשובה בינונים מתענים, והקב"ה מוותר להם שליש נוסף. וביום הכיפורים מתענים כולם, והקב"ה מוותר להם הכל, ואומר להם: מה שהיה היה, ומכאן והלאה חשבון חדש. (אבודרהם, לוקט מסידור איש מצליח)

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר ושמחתם  לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים. (אמור כג-מ)

חג סכות

חג הסוכות נקרא זמן שמחתנו, כי באמת זהו עיקר השמחה והחדוה, שזכינו שנמחלו לנו העוונות ביום הכיפורים, ועתה מתחיל חשבון חדש, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מדרש תנחומא פרשת אמור) על פסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון", וכי ראשון הוא, והלא חמישה עשר יום הוא? אלא ראשון לחשבון עוונות וכו'  (עיין שם).

מה נפלא הוא חג הסוכות בטעמיו ותפקידיו המרובים, האמורים בתורה והמוסרים בישראל והסותרים לכאורה, זה את זה מצד א' הוא זכר לעבר הרחוק, ליציאת מצרים כאמור "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג) ומצד השני תכליתו להשריש בלבנו "היום" (לעשות) בטחון ב"מחר" (לקבל שכרן) יותר טוב, בעתיד המזהיר של עם  ישראל לעתיד לבוא, אמונה, שבשכר ישיבת סוכה (בצלו והשגחתו של הקב"ה) בעוה"ז, יסיר ה' עלינו מ"חמתו" של יום הבא "ויושיב אותנו בסוכתו של לויתן'' (ילקוט שמעוני ח''א תרנ''ג) מצד א'  נקרא החג הזה "זמן שמחתנו" מפני שנאמר בו בתורה ג' פעמים "שמחה" ומצד השני יוצאים בסוכה ידי חובת גלות. וכן אמר ר"א ב"ר מרוס, למה אנו עושים סוכה אחר יוה"כ שמא יצא דינן של ישראל לגלות וגולין מבתיהן לסוכה והקב''ה מעלה עליהן כאילו גלו לבבל (שם), מצד א' הורו לנו חז"ל שבחג נידונין על המים (ראש השנה ט"ז) ונדמה  לנו, כי כבר נסגרו ספרי חיים וספרי מתים וסולקו אחרי תפילת נעילה ביוה"כ מעל שולחנו של בית דין שלמעלה, ובסוכות דנין רק על המים פרנסה, אבל מצד השני  עוד היהודי ''באימת מות'' כל משך ימי ''זמן שמחתנו'' שהרי רק בהושענא רבה נגמרת החתימה של יוה''כ. וכן מבואר בזוהר הקדוש (ח"ג ל"א) "ביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא ופתקין נפקין מבי מלכא" (תרגום ביום השביעי של החג הוא סיום דין העולם ופסק הדין יוצא מבית המלך) ומנהג ישראל תורה הוא לברך איש את רעהו בגמר חתימה טובה עד אחר הושענא רבא. ולכן עלינו החובה לבאר לעצמנו, מה זה ''גמר חתימה'', ולמה הוא בא? בשלמה "כתיבה וחתימה" נוהגת בב"ד שלמטה, ויש לנו מושג מזה, אבל "גמר חתימה" לא שמענו.

ובכן עלינו למצוא תשובות על שתי שאלות עיקריות: א. אלה שנכתבו בר"ה ונחתמו ביוה"כ למיתה ח"ו מפני שרבו עוונותיהם על זכויותיהם, גם לא שבו אל ה' בעשרת ימי תשובה ולא דרשו אותו בהימצאו למה נתן להם הקב''ה זמן חדש לתשובה ודחה את גמר החתימה ליום האחרון של חג? ב. אם גם חג הסוכות זמן תשובה לכל הוא, למה נאמר בו ג' פעמים שמחה? ולמה נקרא "זמן שמחתנו"? אדרבא היה לנו להגדיל את חרדת אלוקים במחנה העברים ע"י תקיעת שופר ודברי כבושים, צומות וזעקות כפלים כדיני ומנהגי עשרת ימי תשובה, כדי לעורר את הישנים מרוח תרדמה, הנסוך עליהם, ולהכניע את ליבם הערל, והנה השאלה הראשונה נפתרת בנקל, כי כך היא מידתו של הקב"ה, הצופה לרשע, אפילו לאחר גזר דין, וחפץ בהיצדקו, וקורא אליו לשוב אל ה' וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח, הלא כה אמר ה' ביד נביאו יחזקאל (י"ח) "כי לא אחפוץ במות המת (אפילו מי שנידון למיתה ונחשב כמת) נאום ה' והשיבו וחי".

לפיכך נתן לנו ברב חסדו ארכה שניה לתשובה אחרי הארכה הראשונה (עשרת ימי תשובה) שאולי לא תעלה כהוגן, ו"החפץ חסד" קורא את האדם ב' פעמים לתשובה, קריאה אחר קריאה, שנאמר: שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל (שם ל"ג), הרי שהקב"ה קורא וחוזר וקורא שובו שובו את הנידון למיתה לשוב אליו. וחג הסוכות ומצוותיו מסוגלים לכפר על בני  ישראל ולהצילם מגזר דין קשה של יום הכיפורים כדברי ר"א ב"ר מרוס שהזכרנו וגולין מבתיהם לסוכה שהקב''ה מעלה עליהן כאלו גלו לבבל. וגלות הלא מכפרת לפעמים  אפילו עוון מיתה (סנהדרין ל"ז).

ואפשר לומר, שלפיכך הרבה הקב''ה מצוות עשה לישראל בחג הסוכות, כדי, שמי שרבו עונותיו על זכויותיו ביום הדין תהיה לו הזדמנות טובה לרכוש בזמן קצר הרבה מצוות, שכוחן רב להכריע את כף המאזניים לזכות, והיינו: מצות סוכה שאדם נכנס אליו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ויושב בה יומם ולילה שבעה ימים מעת לעת ומקיים בכל רגע ורגע מצות עשה של ישיבת סוכה, מצות ד' מינים, עליה לרגל, חגיגה, שמחה, ניסוך המים וערבה. ושריבוי המצוות בא להכריע את הכף לזכות אפשר ללמוד מדברי חז"ל, שדרשו, אין הקב''ה חפץ לחייב בריה שנאמר "ה' חפץ למען צדקו (לצדק את האדם) יגדיל תורה ויאדיר" (תנחומא תזריע), והיינו, שברבות המצוות, האמורות בתורה, והיה לאיש הישראלי, במה להכריע את עוונותיו ול"צדק" את עצמו. וכן דרש ר' חנינא בן עקשיא, "רצה הקב''ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". וכן אמרו חז"ל, אם עבר אדם עוונות הרבה יעשה כנגדן חבילות מצוות, והיינו להכריע את הכף לחיים, ובתוך כך ישוב לתשובה שלמה.

ומעניין, שבשעה שהרבה לנו הקב"ה מצוות עשה בחג הסוכות, לא הזהיר אותנו בו אפילו על דבר א' בכרת או בלאו, כמו שעשה בפסח שרבו בו האזהרות בלא תעשה המשהה את החמץ, השוחט עליו את הפסח, השובר עצם בפסח, המשייר ממנו עד הבוקר ואפילו בכרת האוכל חמץ בפסח ומי שלא הקריב את קרבן פסח במועדו,  ואילו בחג הסוכות אין לאווין מיוחדים לו. ולפי דברינו אפשר לומר, שלא רצה הקב"ה לחייב בריותיו בני עמו ולגרום לנפש החוטאת מכשול חדש בימי "גמר חתימה" ולפיכך הרבה לנו בסוכות מצוות עשה ולא הזהיר על שום דבר מיוחד לחג הזה בלא תעשה כדי שלא להכביד את משקל העונות. ואע"פ, שאין אתנו יודע את משקל העונות הזכיות וכמבואר ברמב"ם (הל. תשובה פ"ג) עלינו להרגיש, כי בחג הסוכות נוהגות מצות כאלו, שחז"ל הפליגו בערכן, היינו מצות סוכה וארבעת מינים מצות סוכה הלא בחר בה ה' לבחון על ידה את כל הגויים לעתיד לבוא, ביום הדין הגדול  והנורא (ע"ז ב') וכן הבטיח הקב"ה למקיימים אותה לחסוך עליהם מחמתו של "יום" (הבוער כתנור), וכמו שנאמר וסוכה ואומר "בל תהי מצות סוכה בעיניך קלה, כי נגד כל מצוות דת חוקותי שקולה" (יוצר ליום ב דסוכות), הרי שיש בה כדי להכריע את המאזנים לזכות.

ועל ערך ומשמעות הד' מינים דרשו חז"ל מה אתרוג יש בו טעם וריח אף ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים, כפות תמרים, יש בהם טעם ואין בהם ריח, כך ישראל  יש בהם כאלה שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך יש בישראל שיש בהם מעט ואין בהם תורה, ערבה אין בה לא טעם ולא ריח ובישראל יש שאין להם לא תורה ולא מעט, אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו (ויקרא רבה ל') הרי שהד' מינים באים לכפרה.

אגודת הארבעה מינים קוראת את ישראל לשלום ואחדות, הרי הם מגינים על ישראל מפורענויות, וכן אמר רבי גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם אמר הקב''ה איני יכול לשלוט בהן שנאמר (הושע ד) "חבור עצבים אפרים הנח לו" (בראשית רבה ל"ח) וחג הסוכות גופא כיום הדין על המים, מסוגל אפילו כשהוא לעצמו לקרוע גזר דין מיתה, שנחתם על האדם ביוה"כ, והיינו אם האדם הזה ירבה בתפילה ותחנונים בחג שנידונין בו על המים, ויעשה מעשים טובים, שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז, ויזכה עי"ז ל"מים מרובים" לשובע הלא ממילא יזכה גם לחיים ע"פ דברי ר' שמואל בר נחמני "ניבעי רחמא אכפנא דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב" (לחיים ולא למתים דאינו מביא שובע כדי להמית בני אדם אלא שיחיו רש"י) דכתיב "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (שוב נותן לבני אדם חיים רש"י). הרי שע"י תפילה ותחנונים על המטר שובעא אפשר לזכות בחיים. ורמז על זה אפשר למצוא בתורתנו הקדושה: "ועבדתם את ה' אלוקיכם יברך את לחמך ואת מימך והכתי מחלק מקרבך" (שמות כ"ג) שתזכה לחיים בריאים, והאושפיזין הבאים אל סוכות ישראל מזהירים ומזכירים, כי עלינו החובה להאכיל אורחים ועניים על שולחננו בחג הסוכות, כדי לזכות ע"י מצוה זו מידה כנגד מידה לשובעא ולחיי.

אמרו חז"ל שאין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהם של ישראל, שנאמר: (תהלים פ"ה) "רצית ה' ארצך' במים רש"י. שבת שבות יעקב נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה" (תענית ז') וממילא כשהקב"ה שומע תפילת עמו ישראל בחג הסכות ופוסק להם גשמים בעתם, הרי הוא מוחל לעונותיהם וקורע את גזר הדין, ומחיה מתים ברחמים רבים. והכל הולך אחר החתום, וביום השביעי של חג, בהושענא רבה, נגמר הדין על המים (טור או"ח תרס"ד) וממילא נגמרת בו החתימה גם על החיים והמוות. וכמבואר בזוהר הקדוש "וביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא ופתקין נפקין מבני מלכא". (תרגום יום השביעי של חג הוא יום סיום דין העולם וגזר דין יוצא מבית המלך) נמצא, שימי הדין המתחילים בר"ה אינם נגמרים ביוה"כ, אלא נמשכים והולכים עד אחר הושענא רבה, ושני זמני כפרה נתנו לישראל, ברם, מה נשתנו ז' ימי החג מעשרת ימי תשובה, למה תוקעים ומריעים בר"ה צמים ביוה"כ וששים ושמחים ב"זמן שמחתנו", טרם שנגמרה החתימה? אך טרם שנענה על שאלה זו, עלינו לבאר לעצמנו, "שמחה" זו מה היא עושה, איך היא משפיע על האדם, לטובה או ח"ו לרעה? ודברי שלמה המלך על השפעת השמחה וערכה סותרים זה את זה כתוב א' אומר "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח) וכתוב א אומר "ולשמחה מה זו עושה" (שם  ב) וכבר עמדו על זה חז"ל וביארו ושבחתי אני את השמחה שמחה של מצווה, ולשמחה מה זו עושה, זו שמחה שאינה של מצווה ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דבר שמחה של מצווה (שבת ל), הרי שישנם ב סוגי שמחה שמחה שאינו של מצוה שחוק המביא לידי קלות ראש, ושמחה של מצווה שהכתוב משבחה והמסוגלת להשרות על האדם את השכינה, ושמחת היום שאנו מצווים עליה, הלוא היא שמחה של מצווה, שהרי היא גופא מצווה, ומפורש בה "לפני ה'" ובסוכות נאמר שהשמחה היא בקיום מצוות נטילת הארבע מינים המסמלת את אחדותם של ישראל "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' שבעת ימים". ויש כח בשמחה של מצווה זו להשרות את השכינה על ישראל, וזה שנאמר "ושמחת היום שאנו מצווים עליה, הלוא היא שמחה של מצווה, שהרי היא גופא מצווה, ומפורש בה "לפני ה'" ובסוכות נאמר שהשמחה היא בקיום מצוות נטילת ארבעת מינים המסמלת את אחדותם של  ישראל "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' שבעת ימים" ויש כח בשמחה של מצווה זו להשרות את השכינה על ישראל, וזה שנאמר "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם. והפייטן בסדר העבודה  ליוה"כ אומר "אשרי עין ראתה שמחת בית השואבה, עם שאיבת רוח הקודש ברוח נדיבה" הרי ששמחת ישראל בחג הסוכות היתה מביאה אותם לידי רוח הקודש, ואף שהרבה מישראל חושבים וטועים ששמחת החג ליהנות נתנה, הנאת גוף המביאה לידי שחוק וקלות ראש, ועליהם אמרו חז"ל "סקבא דשתא ריגלא" (קדושין פ"א) (ימי ריעוע וסיכון לעברות בייחוד שבין אדם לחברו בימות השנה הם ימי חגיגות הרגל כיון שאוכלין ושותין ובטלין ממלאכתן, קל יותר לבוא לידי עבירה). אבל אין רוח חכמים נוחה מהם, ומלמדים אותם לשמוח בחג שמחה של מצווה לפני ה' ולהמשיך עליהם רוח הקודש.

ומתי היו מלמדים אותם בשעת שמחת בית השואבה, שאז היו חסידים ואנשי מעשה מרקדים לפניהם לפי כל המון בית ישראל, הבא לראות בשמחת בית השואבה באבוקות של אור בידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות (סוכה נ"א) וכדי שיהא כל המון ישראל ראויים, שתשרה עליהם שכינה, היו ה"מרקדים" השמחים לפני ה' שמחה של מצווה, קוראים לכל העם, הבא "לראות ולהראות" את פני האדון ה', לשוב אליו בלב שלם וכן תנו רבנן "יש מהן (מן המרקדים) אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה זקנותנו, אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים "אשרי זקנותנו שכפרה על ילדותנו אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרי אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו (שם נ"ג) וכן שנו חכמים, שבמוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת  נשים ומתקנין שם תיקון גדול, ומפורש בברייתא, שהיו מתקנין שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה, כדי שלא יבואו לקלות ראש (שם נ"א) הרי שמצד אחד היו מונעים את העם משמחה של הוללות ופריצות, ומהצד השני היו "חסידים ואנשי מעשה" מלמדים אותו, כיצד מרקדין  ומכרכרים בכל עוז לפני ה', איך משתמשים ברגעים של התרוממות הנפש, כדי לעשות חשבון הנפש, איך אפשר להשתמש בהתלהבות היוצאת מתוך הריקודים והשמחה  כדי להתוודות לפני ה' ולשוב אליו בכל לב. "ומי שחטא" היה שוכח עולם עובר ותענוגיו והיה שמח לפני מי שאמר "שובה אלי ואשובה עליכם" (מלאכי ג) "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כ"ח) וכן היתה השמחה בכל לילה ולילה של חג הסוכות. ור' בן חנינא אמר: כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו (סוכה נ"ג). אמור מעתה, כשם שאפשר לשוב אל ה' מאימת יום הדין ומדברי הצומות וזעקתם כך אפשר לשוב אליו יתברך משמחת החג ומצוותיו ולא עוד אלא נאמר לא שריא באתר פגים הקב"ה לא שורא במקום פגום אלא במקום בשמחה.

סוכה היא מצוה חשובה וחביבה הבאה מזמן לזמן. ואשריהם ישראל רובם נזהרים ועושים סוכה נאה בכלים נאים. אבל יש קלי הדעת שבשביל שלא לטרוח מעט, ומשום דחישי אמעיהו חדלים לעשות סוכה וסומכים על סוכת הקהל, שאוכלים שם כזית בשני לילות הראשונים. ואף העושים סוכה, יש מקילים שלא לישב בה אלא דרך עראי ואוכלים וישנים חוץ לסוכה. ולו חכמו ישכילו כמה חביבה מצוה זו בין לפי הפשט, והיא העומדת לאדם לכפר במקום גלות, ובין לפי הסוד גבהו סודותיה, ומעט אשר השיגה ידיעתנו הוא שהשכינה פורשת כנפיה עלינו, והאם רובצת על האפרוחים ושבעה אושפיזין עלאין אור נצוצי נשמתם שוכנים שם, אשר מטעם זה גדלה קדושתה כקדושת בית הכנסת, ומטעם זה אסור לנהוג בה מנהג בזיון, וכל שכן שחוק וקלות ראש, ואמרו על האר"י ז"ל שהיה נזהר שלא לדבר שיחת חולין תוך הסוכה. ובודאי שמי שנזהר לקבוע דירתו וישיבתו בה כל שבעת הימים בקדושה ובטהרה באימה ויראה ושמחה רבה כדת וכדין, קונה קדושה ותוספת הארה בנפשו רוחו ונשמתו, ומצא כדי גאולתו לכל השנה לעבוד את בוראו עבודה תמה.

ועוד יש מצות הנלוות ונעשות בחג הסוכות, כגון נטילת לולב ועשית הנענועין בשעת ברכה ובהלל והקפת התבה באמירת הושענות עם ארבעה מינין שבידו, והם דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם, שיש מקומות שאף מי שהשיגה ידו ליטול לולב לעצמו, אינו נוטל, רק סומך על לולב הקהל, ואף מי שנוטל לולב אינו עושה נענועים, שסוברים שאין זה אלא מנהג חכמים וחסידים ולא ידעו שזו עיקר מצוה, דהא תנן (סוכה מב, ב) קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב, ותנן נמי (שם מה, א). והאיש הירא את ה' במצוותיו חפץ מאד, ישתדל בכל כחו ובכל מאדו להיות לו לולב לעצמו מן המובחר, ויתן דעתו על

זה מראשית השנה לשלוח למרחקים לכמה מקומות באופן שלא יחסר מהיות לו לולב ואתרוג, כי היא מצוה חביבה וסימנא טבא לכל השנה, ולא ימנע מעשות הנענועין והקפת התבה בלולב של שכנו היושב אצלו, ואל יחוש ללעג השאננים, שהרי אם היה מוצא אלף אלפים דינרי זהב לא היה מניח מלהרויחם מפני לעג השאננים, כל-שכן לעשות רצון אבינו שבשמים, המשלם שכר טוב לעושי רצונו, זה כלל גדול בתורה אם תבקשנה ככסף אז תבין יראת ה'.

ועוד נלוה בחג הקדוש הזה מצות שמחה של מצוה. ואם בכל הרגלים מצוה לשמוח על אחת כמה וכמה בחג הקדוש הזה, אשר הוא זמן שמחתנו כאשר אנו אומרים בתפילה, ועליה כתיב (דברים טז, יד-טו) ושמחת בחגך והיית אך שמח. אמנם לא ציונו יוצרנו אלא על שמחת הלב שיהיה שבע רצון ומלא שמחה של מצוה, כאשר החי יתן אל לבו, מה אנו ומה חיינו ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אשר בחר יוצרנו ולא זז מחבבנו. וחיבה יתרה נודעת לנו עד אין חקר ועד מקום שאין יד שכלנו מגעת, ומעט אשר עיננו הן הרואות שיעצנו בעצה טובה ונתן לנו ראש השנה ויום הכיפורים לכפר בהם עונותינו, ובאהבתו וחמלתו כאב את בן ירצה, רצה לשמחנו מיגוננו ומצערנו שנצטערנו בימי התשובה, ונתן לנו תכף את חג הסוכות וציונו לשמוח וקובע לנו שכר טוב על שמחתנו, ורצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (מכות כג, ב) ונתן לנו מצות סוכה לפרוס סוכת שלומו עלינו, ומצות ארבעה מינים שבלולב, אשר הם סימן טוב לישראל והרמת נס להורות דדידן (השד) נוצח, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה במדרש (ויקרא רבה ל, ד) משל לשנים שנכנסו לדין וכו'. וצונו לשמח שמחה של מצוה והוא סימן טוב לכל השנה שכתבו גורי האר"י ז"ל, שמי שיהא שמח וטוב לב ולא יצטער כלל בחג הקדוש הזה, מובטח לו שתעלה לו שנה טובה ויהיה לעולם שמח.

אי לזאת לו בכח איש לשכח עצבו ורגזו וכל דבר המצערו ולשמח בכל יום שמחה חדשה, שמחה של מצוה, כמו שכתוב בזהר הקדוש, בהתמיד במחשבות טהורות כדבר האמור, ויותר מהמה יש ויש מקום לשמח כאשר יתן אל לבו מה נעשה בשמים ממעל על ידו, אשרי ילוד אשה שזכה לכך להיות בונה בשמים עליותיו, מה אנוש כי תזכרנו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויתעורר ויאמר בפה אי אפשר שלא לשמח, ויתן את קולו לשורר ולזמר התפילות וההלל ושירים ותשבחות בקול רנה ותודה המון חוגג, וזכור יזכור כי בזמן שבית-המקדש קיים צדיקים וחסידים היו מרבים בשמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו. ועל ידי זה היו שואבים רוח-הקדש, ובודאי

כי גדול צער השמים על כי בחטאינו חרבה עירנו וכו'. וה' ממרום ישאג (ירמיהו כה-ל) וכו'.

זאת נחמת אבינו שבשמים ונחמתנו בעניינו, כי אבינו שבשמים אכתי חביבותה גבן ומדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים לראות בשמחת בניו בבתי-כנסיות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. לזאת ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה לא שמחה של הוללות כמנהג הכסילים שמרבים לשתות יין מגיתם ונותנים בקולם קול עז בשירי נכרים, אין זה שמחה אלא הוללות, ואין זה מצוה אלא עברה, ונהי שעושים לשם מצוה אבל עברה היא בידם, ה' הטוב יכפר בעד.

ובשמחתו לו יתערב לשמח לב עניים ואביונים וזו מצות כל החגים והמועדים, דאי איהו חדי ולא חדי למסכני, עלה כתיב (מלאכי ב-ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. וכל שכן בחג הקדוש הזה דחיובא רמיא לתן לעניים חלק האושפיזין, שאם אינו נותן מקללין אותו קללות נמרצות האושפיזין, ואם יתן ישא רוב ברכות מהם כמפורש בזוהר הקדוש. אי לזאת יחרד האיש וילפת ויהא חפץ בברכה ולא יגרע מלהזמין על שולחנו איזה עני, ואם לא יוכל לעשות זאת לפחות יפריש מממונו לצדקה בערב הרגל על כל סעודה ויאמר בפה מלא, זה אני נותן לצדקה, בשביל חלק אברהם אושפיזא קדישא, וזה אני נותן בשביל חלק יצחק אשפיזה קדישא מסעודתו, וכן על זה הדרך, או ישלח מאכל לעני קודם כל סעודה, ובזה ישא ברכה ורב טוב. (פלא יועץ)

"למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל..."

רש"י: "ענני כבוד".

וידועה שאלת הטור - מדוע א"כ אין עושים סוכות בחודש ניסן? בזמן בו יצאו ישראל ממצרים והוקפו בענני הכבוד?

השיב על-כך בעל חידושי הרי"ם ז"ל, שאצל סוכה נאמר: "למען ידעו" כלומר בשביל סוכה דרושה דעת. והנה בכל ימות השנה מלא האדם חטאים ועוונות והרי "אין האדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" ונמצא שהוא "חסר דעה" לפיכך אין הוא יכול לקיים מצות סוכה. רק לאחר ראש-השנה ויום הכיפורים משכבר נטהר האדם מחטאיו ונתכפר עליהם אזי נשיג הוא את הדעת האמיתית וזהו הזמן המתאים למצות סוכה.

דבר אל בני ישראל לאמר בחמישה עשר יום לחדש שביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה' (אמור כג-לד)

חג הסוכות הוא אחד החגים המפוארים של עם ישראל "זכר לענני כבוד", כאן כבר מדובר על הכבוד המיוחד שניתן לעם ישראל. כי שאר החגים הם חגי גאולה או חגי הצלה שצריך האב, כלומר הקב"ה, לעזור לבניו שלא ישתעבדו או שלא ירעבו. אמנם כאן נתגלה כבודו של העם על ידי שעשה ה' להם נסים לא בכדי שלא ישתעבדו או שלא ירעבו, אלא להודיע כבודם של ישראל שזכו לענני כבוד, ובזה מתיישב לנו למה לא עושים גם זכר למן ולבאר, מכיון שלא היה בהם שום חידוש, כי כל אב מאכיל ומשקה את בנו, ואם משום שעשה להם בדרך נס, אין בזה שום חידוש לפני הקב"ה כי לפניו בין טבע ונס אין הבדל, אמנם אנחנו עושים זכר לענני כבוד שזה מעיד על גדולתם וכבודם של ישראל שעשה להם ה' "ענני חופה וכבוד" ולכן התורה מדגישה "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג), כי הידיעה כאן חשובה להכיר גדולתם ומעלתם של ישראל מה שאין כן בשאר הנסים. ומתוך כך גם לא לזלזל באף יהודי כי לכל יהודי יש בנשמתו חלק אלוק ממכל ממש לכן ציוה הקב"ה "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" שיש בכל אחד מאיתנו חלק מהקב"ה אז אסור להזיק ליהודי שיש בו אלוקות ממש.

ארבעה סוגים שבישראל

אחד הרמזים של הלולב ומיניו, הוא כנגד ארבעה סוגים שבישראל. האתרוג שיש בו טעם וריח רומז לתלמיד חכם שיש בו תורה ומצות. הלולב שהוא מין תמרים, רומז למי שיש לו טעם ולא ריח, אלו בעלי תורה שאינם עוסקים כל כך במצות כגון צדקה וגמילות חסדים.

הדס רומז לאותם שעוסקים במצות אמנם לא עוסקים כל כך בתורה שהם בבחינת הדס שיש בו ריח ולא טעם. ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח רומזת לעמי הארץ שאינם עוסקים בתורה ובמצות, והם דומים לערבה שאין בה לא טעם ולא ריח. אמנם יש להתבונן, כיצד יש בישראל כאלו הדומים לערבה, הלא רבותינו דרשו (חגיגה כז ע"א) על הפסוק בשיר השירים (ד, ג) "כפלח הרימון רקתך", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצות כרימון, הרי שאפילו הריקן שבישראל מלא מצות, וכיצד אנחנו אומרים שאין בהם לא טעם ולא ריח? ונראה בס"ד לומר כי דוקא כשהם לבדם, כשאינם מחוברים עם הצדיקים, אז אנו אומרים שהם דומים לערבה, כי אז אין בהם לא טעם ולא ריח, אבל כשמתחברים עם התלמידי חכמים ולומדים תורה מפיהם ומשתתפים בשיעורים הרי הם נהפכים לאיש אחר, ומתמלאים מצות כרימון, ויש בהם גם טעם וגם ריח. ולכן רצתה התורה שנאגוד אותם ביחד, כדי שיתקרבו לתלמידי חכמים ויקבלו גם טעם וגם ריח.

מעשה בצדוקי אחד שנסך על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן, (סוכה מח ע"ב, עיין שם).

והנה יש להבין למה רגמוהו דוקא באתרוגיהן ולא בלולביהן? ועוד, מדוע בכלל מדגישה לנו המשנה שרגמוהו באתרוגיהן, מה איכפת לנו במה רגמוהו? ואפשר לבאר בדרך רמז כי בא לרמוז לנו לדורות, שאם במשך הדורות יהיו צדוקים כאלה שאינם רוצים להאמין בתורה שבעל פה, צריכים לרגום אותם באתרוגים ולא באבנים. כלומר להרבות אתרוגים בעולם, אלו עולם הישיבות המגדלים אתרוגים טובים ומהודרים עם טעם וריח ואז כשתתגבר כח הקדושה אזי יבוער רוח הטומאה מן העולם, וזהו הרגימה שלהם. כי כשיראו כיצד בן ישיבה מתנהג בדרך ארץ וכמה הוא נעים הליכות עם הוריו ועם רבותיו ועם החברה, וכשיראו כיצד החינוך השני החילוני מתנהג בכל זה, יראו את ההבדל. ואזי, יכירו וידעו את דרך האמת והטוב, כי כל ישראל יש בהם ניצוץ טוב כדברי הרמב"ם בהלכות גירושין (פ"ב הלכה כ'), שכתב גבי אדם שלא רוצה לקיים מצות עשה, שמכים אותו עד שיאמר רוצה אני והטעם משום דבאמת כל יהודי במהותו רוצה לקיים מצות, אלא שהיצר הרע מונעו מלקיים. ולכן מכין את היצר הרע שלו כלומר, את הרצון הרע, ואז כשמסתלק הרצון הרע, מיד היהודי חפץ בקיום המצות. נמצא שע"י המכות מתגלה רצונו הטהור של היהודי. וכולם ישאפו להיות לעם סגולה ויקוים בנו "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" והיתה לה' המלוכה בקרוב אמן. וזהו בחינת אתרוג שאין בו שום פיסול ושם חסרון אלא מהודר בכל בחינותיו.

בענין שמחת הרגל ובפרט שמחת חג הסוכות שבו נאמר "ושמחת בחגיך" (דברים טז, יד), רואים אנחנו כמה רבותינו היו מרבים בשמחת החג בבית המקדש, כמו שמוזכר במשנה ובפרט "בשמחת בית השואבה" כדברי רבותינו במסכת סוכה. מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם באבוקות של אור שבידיהם ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות וכו'. וכל זה לשמחת בית השואבה שבו היו שואבים מים ממעין השילוח לנסך על גבי המזבח, וצריכים להבין מה כח יש במצוה זו שבה מרבים כל כך שמחה?

ואולי היות שהצדוקים לא מודים בנסוך המים לכך עושים אותה ברעש גדול ובשמחה גדולה כדרך שמצינו בקצירת העומר שחל בשבת, וכמו, כשנצחו את הצדוקים בענין ירושת הבת ועשו אותו היום יום טוב (בבא בתרא קט"ו), וכן בכמה מקומות, לכן עושים את נסוך המים בשמחה רבה, ובפרט שזה חל בחג שיש בו גם שמחת יום טוב.

ועתה ראיתי שדבר זה מפורש בירושלמי סוכה פרק רביעי הלכה ו' (דף כ') על המשנה - "ניסוך

המים שבעה, אמר רבי יוסי בן חנינא, כדי לעשות פומבי בדבר". ופירש שם בפני משה - להוציא מלב הצדוקים.

ועוד היה אפשר לבאר, שסמכו רבותינו על הפסוק "ושאבתם מים בששון" (ישעיה יב, ג), ולהיות שהמים רמז על התורה כמו שכתוב "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א) ואין מים אלא תורה (ב"ק יז.) ללמדנו שאם רוצים להצליח בתורה, צריכים להיות בשמחה ולהרגיש שהם שואבים חינוך ותורה ממעיני הישועה שהם באמת מעין הישועה להם.

בשמחת בית השואבה הגמ' אומרת לנו מדוע היא נקראת בית השואבה שממנה שואבים רוח הקודש. והמשנה (פ"ה ג) אומרת לא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור בית השואבה.

ללמדנו שבית המקדש נתן לנו השראת והשפעת רוח הקודש. השראה זו לא הצטמצמה רק בבית המקדש אלא התפשטה לכל החצרות שבירושלים, לא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור המקדש לא היתה חצר בירושלים שלא שאבה רוח הקודש, בטוחים אנו בע"ה שהקדושה תחדור לכל חצר בירושלים ולא רק בירושלים אלא בכל הארץ ובכל העולם, ובירושלים בודאי שהיא ראשונה שבראשונות לדאוג בכל חצר שיחנכו את בניהם לפי השראה שמקבלים מבית המקדש.

ולכן עליהו לתפקד בעיקר בעת הרישום לחדור בכל בית ובכל חצר שלא תהיה חצר בירושלים ח"ו שהילדים ישבו בחושך.

השמחה צריכה להיות מוחדרת בכל בית ובכל חצר וכולם ירגישו ויינקו משמחת בית השואבה בבתיהם ובחצרותיהם כמאמר הכתוב "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה".

הרבה שואבים מים, הרבה מחנכים בבתי ספר, אבל לא כולם ממעייני הישועה אלא להיפך, נקוה שהשראה זו תתפשט שכולם ישאבו ממעייני הישועה ויתחנכו בבתי ספר תורנים טהורים ולא בבתי ספר הנקראים דתיים אך ללא אוירה תורנית, ובזכות זאת נזכה לגאולה שלימה אמן. (קול יהודה)

ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים (אמור כג-מ)

בתלמוד (סוכה דף נ"ג) מתואר כיצד רבותינו היו שמחים בחג "וכל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" ושם מסופר על רשב"ג שכשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו.

וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ומתכופף ונושק את הרצפה לקיים מה שנאמר (תהילים ק"ב) כי רצו עבדיך את אבניה (רש"י) וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן. "אמר רבי

יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו", וזהו משום שכל היום היו טרודים בשמחת החג, שבשעה ראשונה היה תמיד של שחר, משם לתפילה, משם לקרבן מוסף, משם לתפילת המוספין, משם לבית המדרש, משם לאכילה ושתיה, משם לתפילת המנחה, משם לתמיד של בין הערביים, מכאן ואילך לשמחת בית השואבה.

ונשאלת השאלה כיצד אפשר לראות את השינה בעינים שר' יהושע אמר לא ראינו שינה בעינינו? ברם הכוונה שבדבר הוא, שלא ישנו אז שינה שכזו שבה העינים פקוחות שהרי "הולך בטל כישן דמי" והבטלה אינה איפוא אלא שינה בעינים פקוחות, כי אם עסקו תדיר בעבודת השם ולא ישבו בטל אף רגע אחד (בשם החתם סופר, לוקט מלבוש יוסף)

הטור מקשה על כך, למה אין עושים סוכות בחודש ניסן, בזמן שיצאו בני ישראל ממצרים והוקפו מיד בענני הכבוד?

השיב על כך בעל החדושי הרי"ם ז"ל: לפי שאצל סוכה נאמר "למען ידעו", כלומר – בשביל סוכה דרושה דעת, והנה בכל ימות השנה מלא האדם חטאים ועוונות, והרי "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" ונמצא שהוא "חסר דעה", לפיכך איננו יכול לקיים מצוות סוכה. רק לאחרי ראש-השנה ויום-הכפורים, משכבר נטהר האדם מחטאיו ונתכפר עליהם, אזי משיג הוא את הדעת האמיתית וזהו המועד המתאים למצוות סוכה...

לפיכך - היה אומר בעל החדושי הרי"ם ז"ל - הדין הוא שהמצטער פטור מן הסוכה, משום שבשעה שאדם שרוי בצער נעדר ממנו ישוב הדעת, וממילא איננו יכול לקיים את המצוה שעליה אמרה תורה "למען ידעו"...

את הקושיה הנזכרת של הור תירץ הגאון מוילנה ז"ל באופן זה: הלא ידוע שלאחרי חטא-העגל נסתלקו ענני הכבוד, כפי שנאמר: "וירא משה את העם כי פרוע הוא" – שנעשו בני ישראל פרועים (גלויים) מענני הכבוד, ורק אחרי שחזר הקדוש ברוך הוא ונתרצה לישראל בעשירי בתשרי, כשאמר למשה: "סלחתי כדבריך", ונצטוו ישראל להקים את המשכן - חזרו ענני הכבוד למקומם.

ממחרת יום הכיפורים, בי"א בתשרי, אמר משה לבני ישראל בפעם הראשונה, שיביאו תרומה נדבה להקמת המשכן, ובמשך יומיים הביאו הכל את נדבותיהם - "והם הביאו אליו נדבה בבקר בבקר" - לשני בקרים" - היינו בי"ב ובי"ג בתשרי, ובי"ד בתשרי לקחו חכמי-הלב את כל הנדבות מידי משה ובט"ו בתשרי החלו עוסקים במלאכת המשכן – ואז חזרו ענני הכבוד. יוצא איפוא כי ט"ו בתשרי הוא המועד הנכון של "בסוכות" היינו ענני כבוד, "הושבתי את בני ישראל" - שאז נשארו ענני הכבוד לתמיד... (מעינה של תורה)

פרשת אמור - חלק ב - הרב אריה קרן

למה גוי ששבת חייב מיתה ולמה שאמרו חז"ל: אפילו שעשה שבתו ביום א' מימות החול, חייב מיתה?

כי נאמר תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. התורה ניתנה לישראל בירושה ואינה שייכת לאף אומה אחרת כי נשמותיהם של ישראל שונו מהגוים לעם ישראל יש המשכיות אין סופית בעולמות עליונים מה שאין כן לגוים והכל בזכות השבת.

ולפי הדרש ישנו באור נפלא מאיר לנו הרב "סידורו של שבת" מדוע החמירה התורה על הגוי באם רצונו לשמור שבת שחיב מיתה, ואף שהחליט לשמור יום מנוחה באחת מימי השבוע - חיב מיתה. ולכאורה, מה עונו ומה פשעו כל כך?

הנה אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נח ע"ב): אמר ריש לקיש: עכו"ם ששבת חיב מיתה, שנאמר (בראשית ח', כב): "יום ולילה לא ישבותו", ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר אבינא: אפילו שני בשבת. ופרש רש"י: לא תימא שביתה דקאמר ריש לקיש לשם חובה קאמר, שלא יכון לשבות בשבת; אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו, שלא יבטלו ממלאכה, ואפילו יום אחר אם עשאהו לעצמו כמו שבת. ולהבין טעם התורה בזה לאסור להם אפילו שביתת יום אחר. כי הנה גבי שבת כתיב (שמות לא, טז): "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם". ורבותינו ז"ל (ילקוט שלח תש"ן בשם תנא דבי אליהו רבה כו) אמרו: נאמר (במדבר טו, לח): "ועשו להם ציצית לדורותם". אין 'לדורותם' אלא 'לדור תם'. תם מגזל, תם מגלוי עריות, תם משפיכות דמים. וה"מגן אברהם" (בסימן כ ס"ק ג) הפליא על מאמרם זה, מאי בעי הכא לגבי ציצית לומר שהם תמימים משלוש עברות הללו. ועין שם מה שכתב בישובו. וגם אנו נאמר בזה ה'לדורותם' שכתב גבי שבת, שיהיה שיך לומר בו: לדור תם משלוש עברות אלו. וזה שיך גבי עם ישראל בלבד.

והטעם: כי הנה אמרו (אבות פ"ב משנה ב): יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. פרוש, כשעוסק בתורה, משכח לעשות עון. וגם כשיגע בדרך ארץ, מחמת הטורח שעליו, נשכח ממנו לעשות רע. מה שאין כן הבטלה מביאה לידי זימה, כמאמר רבותינו ז"ל (כתובות נט ע"ב). והנה הקדוש ברוך-הוא ציוה לישראל שישבתו ביום השבת ויהיה להם יום מנוחה בכל שבוע. ולא חשש להם שהבטלה תביא אותם לידי עברות, לזימה או כדומה. אך בטח ה' במידת התמימות שבהם שלא יעשה כן בישראל לבוא, חס ושלום, בשבת קודש לידי עברות שהבטלה מביא. מה שאין כן באומות העולם, אם היה להם מנוחה, היו באים לידי עברות, וזה חומס ממון וזה רומס נפשות מעריות. ועל כן אמר כתוב: לעשות את השבת לדורותם - לדור שהוא תם מן הגזל ועריות ושפיכות דמים, להם נאה ויאה ליתן להם מנוחה ביום השבת, ולא כן באומות העולם, ועל כן הזהירם "יום ולילה לא ישבותו", שלא יהיה להם מנוחה לעולם, ואף בימות החול אסור להם שיעשו למו מנוחה כמו בשבת, כי מתוך זה ודאי שהבטלה תביא אותם לעבור על אלו שלוש עברות שנצטוו גם בני נח עליהם, כמו שכתוב ברמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים הלכה א').

וזה שאנו אומרים ובמנוחתו לא ישכנו ערלים - שאף בפשטות המנחה שבו אסור לגוים לעשות דוגמתו אפילו בימות החול, כי "יום ולילה לא ישבותו", ואולי על ידי הטורח והיגיעה יהיו נזהרים בשבע המצות שלהם.

והנה אמרו חכמינו ז"ל (ספרי תצא ריח, מובא בילקוט תצא תתקח) בענין בן סורר ומורה: דבר אחר בשביל שאכל זה ממון אביו יהרג?! אלא - בן סורר ומורה נידון על שם סופו. ירדה תורה לסוף דעתו: סוף שמכלה ממון אביו, ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב. עד כאן. ועל כן גם כאן גבי גוי ששבת: כיון דסופו להיות עובר על שלוש עברות החמורות שיהיה חייב מיתה עליהם כתוצאה מביטול מלאכה ואפילו ליום אחד, לכן חייב מיתה תכף, ונידון על שם סופו כבן סורר ומורה.

וחפצם באהבת המצוה. שלשון 'חפץ' הוא לשון אהבה, כמו שכתב ה"ראשית חכמה" (שער האהבה פרק ג, אות לב) על פסוק (בראשית לד, יט) "כי חפץ בבת יעקב", ואין לשון אהבה שיך כי אם באהבת הדבר בלב. על כן ליראי ה' ולחושבי שמו המטוהרין מכל בחינת התאוות הרעות, הנה הם מכירים ונגלה להם טוב האור שנתחדש להם בכל מצוה ומצוה, ואצלם עושה המצוה רושם אור גדול בלבבם, להאיר בלבבם אור הקדושה, ולא כן בשארי כל אחד, כאמור.

מה שאין כן במעלת השבת, שרבותינו ז"ל (שמות רבה כה, יב) העריכו שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה, על כן היא כתורה אור, שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה שם) על פסוק (משלי ו, כג) "נר מצוה ותורה אור": כיון שמאיר היום - ניצול מכולם. הינו אף מלסטים ומחיות רעות.

והטעם, שהלסטים והחיות רעות המה בורחים למעונותם בעת שהאיר היום, כמאמר הקרא (תהילים קד,כב): "תזרח השמש יאספון" וגומר. על כן במצות השבת, מצד רוב קדושתה וגודל ההארה שנתוסף בנשמת האדם, כל אחד לפי מדרגתו בבחינת נפש רוח ונשמה, בעל כרחם נכנעים כוחות הרעים ונסתלקו מלבבות בני אדם הפסולת שבקרבם.

ולכן כמעט רובם ככולם מעמנו בני ישראל מאיר בלבבם אור השבת להיות להם 'רוחב לב למנוחה ושמחה ואין נפשו קצה עליו' (לשון רש"י ביצה טז ע"א ד"ה נשמה יתירה), להיות יודעים ומכירים בתוספת אור הנשפע עליהם. וזה הוא הנקרא נשמה יתירה, שהירבה הקדוש ברוך הוא כל כך האור של שבת, אשר בכח במצוה זו להיות נראה וניכר בלבבות בני ישראל מחמת שנגרע ונכנע כוח הפסולת, על דרך בחינת בריחת הליסטים וחיות רעות. וכן אפשר לפרש הפסוק (תהילים כז, א) "לדוד ה' אורי וישעי" - שהאור בעצמו הוא הישע שלי, שהוא דמיון אור היום, שהאור הוא המושיע בעצמו עבור שבעבורו נסתלק הרע והמרע, והישע ממילא בא.

וזהו מאמר הקרא (שמות טז, כט): "ראו כי ה' נתן לכם השבת". פרוש, ראו בעיני השכל. על דרך (תהילים לד, ט): "טעמו וראו כי טוב ה'". וזהו: ראו בהכרה שלמה כי ה' נתן לכם השבת.

על כן הדבר הזה הודיע רק לבני ישראל, שהמה זוכים להיות נהנים מאור הבהיר הלז ביום השבת, אבל "כבודי לאחר לא אתן" (ישעיה מב, ח). על כן זה הענין שהוא "לדעת" – בחינת הנשמה יתירה הוא רק "ביני ובין בני ישראל". וזה פרוש המקרא: ביני ובין בני ישראל לדעת - שהתבה 'לדעת' הוא נדרש לפניו, שבחינת לדעת, הוא הנשמה יתירה, הוא רק ביני ובין בני ישראל, כאמור.

ואך מה שעינינו רואות באותן הכסילים שאינם חפצים בתבונה ועושים שבתותיהם חול, ואין היום מהיומים עושה רושם בהם כלל - אין זה בני אדם, עבור ערלי לב המה ורחוקים המה מהשם ותורתו, והחושך עליהם יכסה כמכסה עור, ותחת עברות מכסה העב – נמנע זריחת השמש והאור מלבוא לנגוע אל תוך לבבם כלל וכלל, ואינם מתעוררים מלבם אפילו במקצת מצות קבלת השבת, להיות מהאיתערותא דלתתא מתעורר נגדם האור שלמעלה, כמאמר הקרא (ויקרא יא, יד): "והתקדשתם והייתם קדושים", ואמרו חכמינו ז"ל (יומא לט ע"א): אדם מקדש את עצמו מלמטה מעט, הקדוש-ברוך-הוא מקדש אותו מלמעלה הרבה. הרי שעל כל פנים צריך האדם לקדש את עצמו מעט.

גדולה שבת שהקדוש ברוך הוא קראה מתנה טובה

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ומבקש אני ליתנה לישראל (שבת י ע"ב). מתנה היא דבר הניתן לאדם ללא השתדלות ועבודה, שהרי על דבר שאדם עובד ויגע, אין על התמורה שמקבל שם מתנה. והוא לפי המבואר לעיל, ששבת נתינה לישראל ללא התעוררות מצידם קודם, שהוא דבר הדרוש לכל השגה ברוחניות - שצריך שיוקדם לו רצון מהמקבל, וכן על ידי רצונו ליטהר, מסיעין לו הלאה. ואילו את מצות השבת נתנה הקדוש-ברוך-הוא לישראל בגדר מתנה.

והשלכת מתנה זו אינה רק על עצם מצות השבת, אלא על ידי שמירת המתנה הזו הנקראת שבת לפי כל הלכותיה דקדוקיה, היא לאדם סולם המוצב ארצה, שראשו יעלה השמימה בשמירת כל התורה כולה, שהרי שקולה שבת ככל התורה כולה, וממנה מתברכין כל ששת ימי המעשה, הן בהצלחת הגשמיות והן בהצלחה הרוחנית של האדם. אם כן, כמו כן יש כח במצות השבת ליתן את האוצר הסגולי שלה הנפלא, שהוא המיוחד שבה להיות גדר מתנה, להיות האדם עולה במדרגות רוחניות אף בהשתדלות מועטת כי באמצעות סגולת השבת המשליכה את אוצרה וסגולתה על כל ששת ימי המעשה, יהנה אדם מאוצר זה גם בעמלו ויגיעו בשאר קיום המצות להיות משתדל אף מעט ולקבל הרבה סיעתא דשמיא.

השבת היא ממש קרש קפיצה לאדם להתעלות רוחנית בכל ששת ימי המעשה. והוא הבטחת חכמינו ז"ל: כל המשמר את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים, כלומר זוכה לחיי עולם הבא וחלקו ללא מיצרים אין סופי ללא גבול וזה מה שנאמר "עם מקדשי שביעי ישבעו ויתענגו מטובך". ולגבי העולם הזה דקדקו בלשונם לומר נחלה, שנחלה היא הבאה לאדם ללא טורח אלא ירושה מאבותיו. וזה שאמרו: יזכה לעושר ללא גבול ולא בטורח ועמל, אלא בגדר נחלה הבאה בנקל. והוא כח השבת שבו - אוצר סגולי הנקרא מתנה הניתנת ללא טורח.

ואם כן, הרי לנו עצה נפלאה לכל הרוצה להתחזק בשמירת כל המצות יאחוז במצות השבת לשמרה בכל דקדוקיה, והיא שתאיר לו הארה נפלאה ותטעים לו טעם טוב בכל המצות ויתאפשר לו לקימם יותר בנקל ובפחות נסיונות, כי סגולת ה'מתנה' שבשבת, תימשך לו על יתר כל המצות לקימן בבחינה מסוימת של 'מתנה'. וכתב ה"פלא יועץ": השומר שבת ומתנהג בו בקדושת מחשבה ודיבור ומעשה, הוא מפתח גדולה לקנות קדושה לימות החול ולהתגדל בהם בקדושת מחשבה, דיבור ומעשה בנקל. ואהבה ושמחה רבה ודבקות לעסוק בתורה כפי כוחו, ולשמר ולהתרחק מכל דבר רע בתכלית הריחוק - ימצא כדי גאולתו.

גדולה שבת שניתנה לה התורה כבן זוג

מובא במדרש, שהתורה התלוננה לפני השם יתברך ואמרה: עתידים ישראל ליכנס לארץ ישראל, וכל אחד יהא עסוק בכרמו ובתאנתו ובבני ביתו, ואני התורה - מה יהא עלי?

אמר לה הקדוש-ברוך-הוא: השבת תהא בן זוגך, יום שבו ישבתו ישראל ממלאכתם. אם כן, כמה גדולה מעלת השבת, שאחת ממטרות רצון ה' בצווי השבת, כדי שיהא פנאי לישראל לעסוק בתורה.

וכמו כן שקולה שבת ככל התורה כולה. והמשמר שבת כאילו שמר כל התורה כולה, והמחלל שבת כאילו כפר בכל התורה כולה, כמובא ברמב"ם.

וידועים דברי ה"בן איש חי" מה שכתב בשם המקובלים, ששעה אחת של עסק התורה ביום שבת כמו אלף שעות של ימות החול, כי הזמן גורם להתקבל כל מצוה וכל דיבור תורה ובפרט חידושי תורה, כידוע בשם הזוהר הקדוש כמה הפליג בגודל מעלת המחדש חידוש תורה בשבת; זמן השבת, שהוא עת רצון ושמחת המלך, מלכו של כולם, לקבל כל תפילות ותורות ישראל ביתר שמחה ובפנים מאירות.

ומאידך, כמה יש ליזהר מביטול תורה ביום השבת, שהרי הוא כמפריד בן זוג, שהרי השבת והתורה המה זוג שזיוגם הקדוש-ברוך-הוא, והמבטל מעסק התורה - מפריד בין השבת לתורה.

וזוהי כל הסנגוריא של ישראל - בהיותם עוסקים בתורה ביום שבת, שהרי כל אומות העולם ביום חגם משתכרים ומתהוללים, ואילו ישראל, אף שניתן להם יום שבת לאכול ולשתות, מכל מקום הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לעסוק בתורה. ומכאן מה שאנו אומרים במנחת שבת: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון". ולמה הוא עת רצון? אחד הטעמים - כי אז הקדוש-ברוך-הוא מתמלא ברחמיו על ישראל מגודל הסנגוריא שיש ללמד עליהם שבאים להתפלל לפניו ולעסוק בתורתו, אף שניתן להם יום זה לאכילה ושתיה, ולכך הוא עת רצון יותר מכל.

"ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו"

בנוסח "רצה והחליצנו" הנאמר בברכת המזון של יום שבת קודש אומרים אנו: "ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו". ויש להבין מה שאנו מדגישים שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו  כאילו וכל עיקר בקשתנו על יום מנוחתנו בלבד שלא תהא בו צרה ויגון, והלא יש לנו להתפלל גם על שאר הימים שלא תהא צרה ויגון כלל.

אולם לפי האמור מובן, שבת ממנה מתברכין כל ששת הימים הבאים, ולכל השפע ולעומתו כל החסרון - של שבוע הבא כלו, הוא לפי הנקבע בשבת שעברה, וכפי הנהגת האדם ביום שבת בקדושה ובמחשבה טהורה ובשמחה רבה, ככה נמשך לו לשת הימים הבאים.

ולכך, כשאנו מתפללים שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו ונזכה להיות שמחים ביום שבת קודש ללא דאגה ויגון, ממילא מוכרח הוא שימשך לנו לכל ששת ימי המעשה מידה כנגד מידה - כשם ביום שבת נשבית מלבנו צער ויגון ונשמח במלכנו על בריאתו את עולמנו ואותנו, כמו כן הוא ישמח בנו ישמח אותנו כל ששת ימי המעשה. אם כן, די לנו להתפלל על יום השבת, כי ממנו נתברך בששת ימי המעשה.

ועוד פרוש נראה לי לומר בפרוש בקשתנו שאל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו, כי פעמים רבות נגזרה גזרה על האדם ולא ניתן לבטלה, ומוכרחת לבוא על האדם, אם זה חולי מסוים או עגמת נפש וכל מיני צער, ומתפללים אנו שיהא זה לא ביום השבת, כדי שלכל הפחות יום השבת יהא לנו ליום מנוחה מכל צרה ויגון. ואם נגזר על האדם להיות חולה ג' או ה' ימים - מבקשים אנו שיהיו ימים אלו באמצע השבוע או בתחילתו, כדי שעד שבת קודש כבר יפטר ממנה לגמרי ויוכל להיות שמח וטוב לב ביום שבת, ולא שחס וחלילה יגלגלו עליו את פורענותו ביום שבת אלא קודם לכן. וזהו 'אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו', שאף שאין בררה ומוכרחת הגזרה והחולי לבוא, שלכל הפחות אל יהיה זה ביום שבת קודש.

גדולה שבת, שהגאולה העתידה תלויה בה

כתב החיד"א בספרו "ככר לאדן", והביאו מורנו הרב "פלא יועץ" בקיצור ובתוספת: אמרו במדרש (ויקרא רבה ג, ח): "אין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת". לפי דברי רבותינו ז"ל הדבר מוכרח מאוד לשמור שבת כדי שתהיה הגאולה במהרה בימינו, ולא יתכן להעלות ארוכה ומרפא לנפשנו כי אם בשמירת שבת. הגם שנשוב בתשובה, הכל תלוי בשמירת השבת. ובאמת, מה שרבו צרותינו מאין ספור, הוא הכל מענין חילול שבת, כי הן בעון חוללנו זה כמה מאות שנים, ועל כן אנחנו לא נושענו.

ועוד אמרו רבותינו, שאחת מסיבות החורבן היה עון חילול שבת: לא חרבה ירושלים אלא שחיללו בה את השבת (שבת קיט). אם כן, ודאי את הגאולה נביא על ידי תיקון העון שבגללה נחרבה.

ואמרו בזוהר (שמות ד): מאן דמשקר בשבת, משקר באוריתא כולא (המשקר בשבת, כלומר המחללה, משקר, כאילו מחלל, את כל התורה כולה).

וכשם שיש גאולה כללית לכלל ישראל, יש גאולה פרטית שיכול כל אדם לגאול עצמו בגאולה פרטית ממצרי נפשו, שהם מידותיו ויצריו הרעים, כמובא בספרי הקודש. ולכן על ידי שמירת שבת השקולה ככל התורה כלה, יכול אדם לגאול עצמו מיצר הרע ולהתעלות מעלה מעלה בעבודת ה'.

מופת השבת המוחש בבריאה

מופת ליום השבת מספרת הגמרא בסנהדרין (סה:), שיש לראות בחוש בפלאי הבריאה. שאל טורנוסרפוס הרשע את ר' עקיבא: למה מחשיבים אתם את יום השבת יותר משאר ימים? אמר לו ר' עקיבא: ולמה אתה שר וחשוב יותר משאר בני אדם? ענה לו השר: כי אדוני המושל רצה בי להיות שר וחשוב. אמר לו ר' עקיבא: כמו כן רצה הקדוש-ברוך-הוא להחשיב את יום השביעי על כל ששת ימי המעשה. אמר לו השר: אבל מנין שיום השבת שאתם קובעים אותו הוא יום שקבעו הקדוש-ברוך-הוא, אולי קבע יום אחר, ואתם קובעים יום אחר? אמר לו ר' עקיבא: נהר סמבטיון יוכיח - שגועש כל השבוע ונח בשבת, וכן בעל האוב יוכיח - שכל השבוע המתים עולים באוב (כישוף המעלה את המתים לדבר עמם), וביום שבת אינם עולים באוב. ומובא במדרש (ב"ר יא, ה) שניסה טורנוסרופוס הרשע להעלות את אביו שמת באוב בשבת, ולא עלה, ואילו בימות החול כן עלה. ואמר לו לאביו: אבא, וכי מיום שנפטרת מהעולם, נעשית שומר שבת? שאינו עולה באוב ביום שבת. אמר לו: כל מי שאינו שומר שבת בהיותו בעולם ברצונו, לעתיד, לאחר מותו, שומר שבת בעל כרחו.

ועוד ניתן לראות את מופת השבת בחוש הבריאה, על פי סיפור המובא בספר המוסר פרק ח', ומובא בספר "שבת המלכה": מעשה בחסיד אחד, שהיתה לו פרה חורשת כל ימי השבוע, וביום השבת היתה נחה. החסיד מכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי, הוציא אותה לשדה והיה חורש בה כל ששת ימי החול. ובשבת, הוציאה לחרוש בשדה, וקשר העול על צוארה, ורבצה תחת העול. והיה הגוי מכה אותה כדי שתעמוד ותחרוש, ולא היתה זזה ממקומה. כיון שראה הגוי כך, הלך לו אצל החסיד שמכרה לו, ואמר לו: "בא טול פרתך, שמא צער יש לה, ואינה יכולה לעמוד ולחרוש, שהרי כמה פעמים הכיתי אותה, ואינה זזה ממקומה". מיד הבין, שבשביל השבת שהיתה למודה לנוח, לא זזה ממקומה. אמר לו: "בא עמי ואני אעזור לך". הלך עמו. ודיבר החסיד באזני הפרה: "את יודעת, כשהיית ברשותי, היית נחה בשבת, ועתה גרמו עונותי ומכרתיך אצל גוי. בבקשה ממך קומי וחרשי". מיד מדה והתחילה לחרוש. אמר לו הגוי: "איני רוצה אותה, כי איני יכול לסובב אחריך כל שבת ושבת. אמור לי מה שדיברת באזנה שעמדה וחרשה, שאני כמה פעמים הכיתיה, ונתיגעתי בה ולא עמדה". אמר לו: "לא קסם ולא כשפים עשיתי לה, ולא לחשתי לה כלום, אלא כך וכך אמרתי לה". מיד נרתע, נבהל ונזדעזע ונפחד ונתירא אותו הגוי, ונכנס פחד בלבו, ואמר: "ומה הפרה הזאת שאין בה לא שיחה ולא דעת, היא מכירה את קונה ואת ציוויו - אני, שבראני האל יתעלה שמו, ונתן לי דעת ובינה, איני הולך ומכיר את בוראי?!"

מיד הלך ונתגיר, וזכה לתורה מרובה, והיה שמו: רבי יוחנן איש בר תורתא.

וכן עוד ניתן לראות מופת השבת בתבשילי השבת, שריחם נודף, כמובא בגמרא (שבת קיט): אמר קיסר לרבי יהושע בן חנניה: מפני מה תבשילו של שבת טעים יותר? אמר לו: תבלין אחד יש לנו ושמו שבת, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמר לו: תן לי ממנו. ענה לו: כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת, אין מועיל לו.

השבת אות לכל אשר בשם ישראל יכונה, ומבלעדיה נותר האדם ללא אות יהודית.

מבאר זאת נפלא ה"חפץ חיים" במשליו: כל אדם שיש לו חנות או בית מלאכה, קובע שלט מעל לדלת חנותו או בית המלאכה. ובשלט זה, הפונה לרשות הרבים, כתוב במפורש מה טיבה של חנות זו או בית מלאכה. שלט זה בא אף להעיד, כי כל עוד הוא תלוי מעל לפתח העסק, סימן הוא שבעל העסק חי וקים, והוא מנהלו כראוי וכיאות. אפשר שיסע בעל העסק מן המקום, ויסגרנו לשבועות אחדים, אבל השלט התלוי מלמעלה מעיד, כי העסק מוסיף להתקיים. אולם אם יוסר השלט מעל העסק, הרי מעיד הדבר כמאה עדים, שבעל העסק העתיק למקום אחר ונטש מקום זה לחלוטין.

וכך הוא הדבר בענין שמירת שבת.

התורה אומרת (שמות לא, יז) כי השבת היא אות בין בורא העולם לבינינו, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש. השבת היא אות וסימן על כל יהודי ויהודי, מעיד עליו על היותו יהודי ועל הברית אשר נכרתה בין הקדוש-ברוך-הוא ובין ישראל. ואף אם קרה שעבר היהודי על אחת ממצות התורה, עדין לא פקעה ממנו יהדותו, חס ושלום, שהרי אף אם עזב בעל העסק את עסקו לפרק זמן קצר, עדין לא הורד ממנו השלט הקבוע עליו. ברם, אם מחלל היהודי את השבת, הרי הוא כמסיר את השלט מעל דלתו. הריהו כמעיד על עצמו שאין עוד נשמתו נשמה יהודית. כי נשמה זו פנתה ונסעה מזה, וכאותו בעל עסק שנטש את חנותו. וזה שאמרו חכמינו ז"ל (שמו"ר פרשה כה, ובזוהר שמות דף מז), שכל המחלל את השבת, כאילו כפר בכל התורה כולה לכן השבת היא הברית שמבדילה אותנו מי הגוים שלא נוחלים שכר עולם הבא כמו ישראל. לכן אנחנו מברכים בצאת השבת בהבדלה המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים...

בכל מושבתיכם אלה מועדי יהוה מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח ליהוה ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות ליהוה שבעת ימים מצות תאכלו ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו והקרבתם אשה ליהוה שבעת ימים ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו (אמור כג,ד-ח)

מעשה – במלך שהלך עם שריו לציד ופגע בנער רועה צאן. הוא שוחח עמו והתפעל מפקחותו.

נטלו לארמונו ושכר לו מורים ללמדו, עד שהנער השתלם בכל חכמה ומדע, והמלך מינהו לשר האוצר.

קנאו בו השרים, והביאו את דיבתו רעה לפני המלך. הם אמרו, שהוא מועל בכספי המלוכה ומפאר את מעונו באוצרות יקרי ערך.

קרא לו המלך ואמר: "דע לך, שאתה נאמן עלי מאוד. אבל כדי להסיר לעז ולמנוע שמועת רכיל, אבקש לסייר יחד עמך בחדרי ביתך".

ובלבו חשב המלך אראה האם אמת בפי השרים, שביתו הוא כארמון מלוכה, נברשות בדולח ממעל ושטיחי פרס מתחת, וכלי זהב וכסף ממלאים את הבית. אם אמנם כן הוא, הרי זה אות שמעל האיש בכספי האוצר ובאמון המלך!

הלכו לביתו, והמלך ראה שהבית מרוהט בפשטות ובצניעות כביתו של אחד הפקידים הנמוכים. התחרט המלך ולבו נקפו על החשד ועל הפקפוק בנאמנותו של שרו. והנה בתום הסיור הגיעו לדלת אחת שהיתה סגורה, ואותה לא פתח השר לפני מלכו.

שאל המלך: "מה יש בחדר זה?"

נבוך השר וענה בשפל קול: "לא כלום, מלכי, הבה נחזור אל הטרקלין!"

התעורר חשדו של המלך וחשב, ודאי זהו חדר האוצרות, וכאן טמונים כל הפריטים הגנובים! עמד וציוה: "פתח את הדלת, והניחני לראות!"

התחנן השר: "אנא, מלכי, חוס על כבודי, ואל תצוני לעשות כן!"

התעצם חשדו של המלך, והוא קרא בקול: "הס ופתח!"

פתח השר את הדלת, והניח למלך לעבור הפתח.

נכנס המלך אל החדר, והנה הוא ריק, אין בו אלא תרמיל ישן, מקל רועים וחליל.

השתומם המלך, והשר הסביר: "למן אותו יום שהביאני המלך אל ארמונו ורוממני ממעמדי, לא שכחתי את תקופת היותי רועה צאן. פעמיים בכל יום נכנס אני לחדר זה, לזכור את התרמיל ואת המקל ואת חליל הרועים, כדי שלא תזוח דעתי עלי, ולמען אדע מהיכן באתי וכמה טובה אני חייב למלך!"

כשמוע המלך דברים אלה התפעל ואמר: "עתה ידעתי כי שקר בפי המלעיזים והמעלילים, וכי זך ונקי כפים אתה!"

לפיכך בפסח, עושים אנו זכר ליציאת מצרים בפסח מצה ומרור. הפסח הינו אותו שנעשינו בני חורין, והמצה שהיא לחם עוני עם מרירות המרור - הם כתרמיל הרועה ומטהו, כדי שלא תזוח עלינו דעתנו בחרותנו, ונכיר טובה לאלוקינו, שהוציאנו מעבדות להיות בני חורין בני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

לפיכך שני שמות לחג זה: "חג הפסח" המורה על הגאולה, ו"חג המצות" על שם לחם העוני!

השולחן הגדול בביתו המפואר של ר' חיים סוחר היין, היה ערוך ומוכן לליל הסדר. המפה הצחורה בהקה בנקיונה, הכלים הנאים היו ערוכים בטוב טעם ובקבוקי היין נצצו למרחוק, הנברשות הזוהרות הפיצו אורות פז והשרו בכל אוירת חג.

ר' חיים חזר זה עתה מבית הכנסת לבוש בגדי לבן ושני בניו מלוים אותו. עקרת הבית סימה זה מכבר את ההכנות האחרונות לסדר והעיפה מבט אחרון לעבר השולחן לראות שהכל משולם.

ר' חיים עמד ליד מקומו בראש השולחן ונראה היה במוטרד קמעה. עננה קלה רבצה על פניו. כששאלוהו בניו על כך ניסה להטות את הנושא ולשוות לפניו מראה ננוח אך לא הצליח בכך.

בניו, שהיו רגילים לראותו עליז וחיכן תהו מה קרה לאביהם. ידעו הם כי עסקיו המסועפים על כל האזור משגשגים ביותר. אביהם סיפר להם לא מכבר כי לאחרונה שיווק כמות גדולה של יין לאחד מפריצי האזור תמורת תשלום הגון. מה, איפוא, מטריד אותו? שמא חלילה אינו חש בטוב? - אך כשראו עד כמה אביהם מתאמץ להתנהג כרגיל, חדלו לחקרו והחלו יחד עמו לסדר את הקערה.

עריכת הסדר החלה בביתו של ר' חיים, הילדים הקטנים שאלו "מה נשתנה" ואביהם התרוח בכסאו המפואר והביט בחבה בילדיו.

לפתע נפרצה הדלת בסערה ובפתח עמד אחד ממשרתיו, פניו חיורות כסיד והוא צעק.

"אש! אש! - המחסן עולה באש, כל חביות היין נשרפות!"

הבנים הגדולים קפצו מכסאותיהם ובבהלה החלו לרוץ לכוון היציאה כשמגמת פניהם אל עבר מחסן היין, מקור פרנסתם, אך מה הופתעו כששמעו את אביהם עוצר אותם בקריאה רמה - "עצרו!"

"מה לכם כי תרוצו - וכי אינכם יודעים כי חג היום ואסור לעשות כל מלאכה, האם ברצונכם ללכת ולכבות את האש? - הרי המחסן אינו גובל עם הבתים, הוא נמצא במקום מבודד, ואין סכנה נשקפת לאיש. אמנם הרכוש יעלה באש אך לנו אסור עתה לעשות מאומה". ובדברו חייך באושר, פניו שהיו עגומות מעט הוארו פתאום.

הביטו הבנים בפליאה באביהם, וכי אינו מבין את גודל הנזק, מדוע שמח הוא כל כך, מה קרה לאביהם?

"אבא", פנה הגדול לר' חיים "שמא תואיל להסביר לי את שלות רוחך, את השמחה המאירה פניך לשמע הבשורה הנוראה?" שאל הבן.

"בחפץ לב", ענה ר' חיים, "הסכיתו ושמעו". בני הבית המבוהלים, התישבו חזרה סביב השולחן במצות אביהם, הביטו בפניו השמחות והקשיבו לסיפורו: "יודעים אתם, כי לפני מספר חדשים" פתח ר' חיים ואמר, "פנה אלי פריץ האזור וביקש ממני כי אספק לו כמות רבה של חביות יין ותמורתם הוא יתן לי סכום הגון. מאחר שהכנתי כבר יין לחלוקה לנצרכים בקרב אחינו היהודים בשביל פסח, נאלצתי לנסוע למרחקים

ולהביא משם את הסחורה. בעזרת ה' סיפקתי לו את כל חביות היין שדרש. מרוב אושר על בציוע העיסקה שילם לי הפריץ תשלום הגון ואף נתן לי ארגז יי"ש לאות תודה. את הארגז אכסנתי בפינת המחסן ואני חכיתי להזדמנות למכרו לגויי האזור.

אך ערב פסח קרב ואתו המולת העסק, מכירת היינות ובמיוחד חלוקת היין לעניים. היי"ש של הפריץ נשכח מזכרוני. היום כשחזרנו מבית הכנסת וראיתי את ביתי הבוהק בנקיונו והרחתי את ריחות מאכלי החג, נזכרתי לפתח בבהלה בארגז המונח בקרן זוית במחסני, ארגז שנשכח מטרדת הימים האחרונים והרי יי"ש זה הינו חמץ, חמץ גמור והוא ברשותי ומה אעשה, והרי לשורפו איני יכול - אסור לשרוף את החמץ בחג - לא ידעתי את נפשי, ואף אתם שמתם לב כי נעצבתי אל לבי. והנה עתה לפתע פתאום בא משרתי ומבשר לי כי המחסן נשרף, וכי לא אשמח בכך?! האם לא עזרוני משמים?!

ובסימו הגביה מעט את קולו ואמר: "עתה מבינים אתם את מצב רוחי המרומם, מודה אני לריבון העולמים על החסד שעשה עמדי"!!!

מצות פסח שני בי"ד באייר מצות פסח שני שיאכל על מצות ומרורים

פעם אחת נדחה רוב העם לעשות את הפסח לא במועדו הראשון אלא בפסח שני מפני הטומאה. היה זה בזמן חזקיהו המלך.

אחז אביו של המלך עבד אלילים, העמיד בהיכל פסילים, הוא הפך את משכן ה' למשכן לעבודה זרה, הוא ביטל את עבודת בית ה' לגמרי, כיבה את הנרות ואת הקטורת, את העולה לא העלו.

חזקיהו בנו, שמלך אחריו, לקח את הלויים והכהנים, ביקש מהם שיתקדשו ויבואו לטהר את בית ה'. הכהנים עשו כדבריו, הם נכנסו להוציא את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' והלויים לקחום משם והוציאום לנחל קדרון.

זמן רב ארך לכהנים לטהר את המקדש, ומדוע אם כן לא הביאו אלפי כהנים לבדוק את המקדש ולטהרו, והיו יכולים לבוא עם אבוקות ולבדוק בזמן קצר? אלא הטהרה התעכבה מפני שאחז צייר על הכתלים צלמים, וצלמים אלו לא היו ניכרים אלא על ידי בדיקה מרובה, והיתה טרחה מרובה לגרד את כל הצורות החקוקות מבלי שיגעו באבני המקדש, ומבלי שתנתץ ולו אבן אחת מאבני המקדש. לפיכך ארכה העבודה זמן רב. מה עוד שהכהנים עצמם לאחר העבודה היו צריכים להטהר, כי טומאה זו מטמאה כמת, בתוספות סנהדרין נאמר שלא היה להם אפר פרה אדומה ולא יכלו להטהר עד חג הפסח. כשראה חזקיהו המלך כי לא יספיק לטהר את רוב העם עד לחג הפסח. מה עשה? "ויועץ המלך

ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחודש השני, כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי, והעם לא נאספו לירושלים" (דברי הימים ב, ל).

חזקיהו העביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות פסח לה' בירושלים - בחודש

השני - בפסח שני, ואכן התאספו עם רב לעשות את חג המצות בחודש השני והם שחטו את הפסח בארבעה עשר לחודש השני - איר.

חזקיהו עיבר את השנה אך לא באדר כרגיל, אלא עיבר את ניסן, וחכמים לא הודו לו, כיון שאת הפסח צריך לעשות במועדו הראשון ואפילו רוב העם טמאים. ומה עוד, שאין מעברין את השנה רק עד חודש ניסן לאחר מכן כשנודע זאת לחזקיהו שלא עשה כראוי וטעה, הוא התפלל לה' על זאת, ביקש שה' הטוב יכפר בעדו.

יציאת מצרים חיזוק האמונה

פעם כשחזר רבי ישראל סלנטר מנסיעותיו לעיר מגוריו, וסר למלונו, מצא שבעל האכסניה שינה את טעמו ביחס ליהדות והחל לזלזל בעניני תורה ומצוות. כששאל אותו ר' ישראל לסיבת הדבר, סיפר לו שלפני ימים אחדים התאכסן אצלו כופר אחד שהכחיש בפניו את עניני שכר ועונש. ולאות שדבריו כנים, שלח לקנות נקניק של טריפה והכריז שאם יש השגחה ושכר ועונש בעולם, יכנס האיסור לגרונו ויחנק. הכופר אכל את הטריפה לעיניו ולא אירע כלום, ומאז התרופפה אמונתו. ר' ישראל לא השיב לו כלום ונכנס לחדרו.

לאחר מספר שעות חזרה בתו של בעל האכסניה מבית הספר ובישרה בשמחה שקבלה תעודת גמר עם הצטיינות בחשבון ובנגינה. ר' ישראל קרא לילדה ובקשה לנגן לפניו, כדי להוכיח לו שהיא באמת יודעת לנגן וראויה להצטיינות, הילדה סירבה. ר' ישראל שלח לקרוא לאב ואמר לו שבתו אינה מחוננת במידות טובות ואינה מצייתת לו.

כששאל אל בתו בתמהון, כיצד היא ממרה את פי ר' ישראל, השיבה שהיא חושבת לבלתי נימוסי והגיוני לנגן לפני בני אדם לא בזמן המיועד, כדי להוכיח את כשרונה, והאם מתקבל על הדעת שבפני כל איש שלא יאמין לה היא תראה לו את כוחה בנגינה? הרי לשם כך נתנו לה את תעודת ההצטיינות, התשובה מצאה חן בעיני אביה והוא הצדיק אותה.

ר' ישראל פנה לאביה ואמר שתשובת בתו יכולה לשמש גם תשובה לתמהונו בעיני ההשגחה.

הלא ה' כבר הוכיח לעיני כל העמים את השגחתו הפרטית על ידי הנסים הגלויים של יציאת מצרים ויש לנו תעודה המוכיחה על כך - היא התורה שניתנה לנו. כמו כן, הוכחה ההשגחה על ידי אליהו הנביא בפגישתו עם נביאי הבעל עד שכל העם נפלו על פניהם והכריזו שה' הוא אלקים. וכן בימי מרדכי ואסתר, בימי החשמונאים וכן בעוד כמה מאורעות ראו כולם את יד ה'. האם יש הגיון שבגלל כל אדם שיבוא ויגיד שאינו מאמין, ישנה ה' את סדרי בראשית והליכות הטבע, כדי להזכיר לאותו אדם שיש דין ויש דיין?! הניסים הגלויים שהיו והתורה המסורה בידינו הם העדות על ה'. (תנועת המוסר לוקט ממורשת אבות)

איסור חמץ בפסח ועונשו

רבי יצחק שלמה אונגר שליט"א סיפר שאביו ה"מחנה אברהם" היה רב העיר קפוואר. היו שם כמאה ועשרים משפחות יהודיות, ומתוכן היו עשרים ושש משפחות שהחנויות שלהן היו פתוחות בשבת. רוב בעלי החנויות היו יהודים שלא למדו ולא ידעו, ועשו את מעשיהם מתוך ריחוק וחוסר ידיעה. הם היו כל כך רחוקים עד שלא הועיל כלל הדיבור עימם.

אחד מהם, היה רשע ועשה מעשים רעים כדי להכעיס, היתה לו חנות בדים גדולה במרכז העיר. בכל שבת, כאשר המתפללים היו עוברים ליד חנותו לאחר צאתם מבית הכנסת, היה הלה עומד ליד פתח חנותו, כשסיגריה בוערת בפיו, וברוב חוצפתו היה אומר לכולם "שבת שלום". הרב היה נמנע בדרך כלל מלעבור ליד פתח חנותו.

פעם אחת ביו"ט ראשון של פסח שהחל ביום חמישי, קרא בעל החנות לרב מרחוק בלי שום תואר כבוד של רב אלא: "אונגר! בוא הנה!" הרב היה שם עם בנו הקטן הרב י.ש. שליט"א ונגשו יחד לפתח החנות. בעל החנות ביקשם להיכנס לחנות ונכנסו, אז ניגש האיש לקופה הוציא מתוכה לחם ומצה ואמר להם: "הנה כאן חמץ" ונגס בשניהם כאחד, הרב אונגר הזדעזע מאוד ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. בעודם עומדים שם צנח בעל החנות ארצה כי אחזו השבץ ומת.

העיר היתה כמרקחה, היו כאלה שטענו כנגד הרב, והיו שראו בזה קידוש השם. ביום ראשון בדיוק אחרי החג היתה ההלויה, ונאסף המון רב מכל הכפרים שבסביבה. גם הרב הלך להלויה. כאשר שאל הבן את אביו, מה ראה ללכת להלויה, אמר לו שמכיון שנוסף קידוש השם ע"י אותו אדם, בודאי היתה לו זכות, ולכן הלך להלויה. אחרי מעשה זה סגרו כל בעלי החנויות את חנויותיהם בשבת. (לקח טוב)

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (אמור כג-י)

אמרו חז"ל במדרש ויקרא רבה (כח, א) על הכתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" הדא הוא דכתיב: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" (קהלת א, ג).

אמר רבי בנימין בן לוי: בקשו לגנוז ספר קהלת, שמצאו בו דברים שהם נוטין לצד מינות, אמרו: כך היה ראוי שלמה לומר: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך" (שם יא, ט)? משה אמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר, שלח טו לט) ושלמה אמר: "והלך בדרכי לבך ובמראה עינך" (קהלת יא ט)?! אלא הותרה רצועה, לית דין ולית דיין? כיוון שאמר: "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" (שם), אמרו: יפה אמר שלמה, ע"כ.

אומר על כך הפירוש "יפה תואר": שלמה ציוה לבני הנעורים כי יקרבו אל מקום התענוגים ויתגרו ביצרם להתגבר עליו, ובזה ילמדו את לבבם בטח בארץ ולא ייכשלו עוד בהליכתם, וזה שאמר: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך".  ואם  יסיתך יצרך הרע ללכת בדרכי שרירות לב רע, אז – "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" שים נא זאת תמיד לנגד עיניך כי עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. אבל באמת גם זה חטא הוא, כי להילוך בדרך לא טוב, יאשם האיש בנפשו פן יוקש ויאשם, וכאשר אמר משה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וצריך האדם להתרחק בכל מה דאפשר מחטאת. אבל באחרונה דקדקו במה שאמר שלמה: "ודע כי על כל אלה וגו'", כי גם על השמחה בילדותו ולהיטיב את לבו בימי בחרותו ישפוט ה' למה הביא את נפשו לידי ניסיון, ולכן אמר: יפה אמר שלמה, ע"כ.

לפי מדרש זה ופירושו, לכאורה המחלוקת הראשונית בין משה רבינו ושלמה המלך היא כיצד להתגבר על יצר הרע? האם להביא את היצר הרע לידי ניסיון ולהתגבר עליו ועל ידי כך לחסנו מפיתויים, או עדיף שלא להביאו כלל לידי ניסיון, כפי שאנו מבקשי בתפילת הבוקר: ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון. שאם נגיע לידי ניסיון, יתכן שלא נעמוד בו וזה יגרום לנו לביזיון, לכן עדיף שלא נגיע לניסיון כלל. והמסקנה לפי כולם היא, שאל לנו לגרות את היצר כלל. ומי שיעשה זאת, ואפילו שיתגבר על כך, יעמוד על כל אלה למשפט לפני האלהים.

בעל המדרש מביא את כל האמור לעיל בקשר למצוות הבאת העומר. ונשאלת השאלה: מה שייכות מצוות העומר לכל האמור לעיל?

בספר "הכתב והקבלה" אומר שבשם "עומר" גלום השיעבוד לקדוש ברוך הוא, כמו "והתעמר בו ומכרו" (דברים, כי תצא כד, ז). הימים נקראים ימי העומר, היינו ימי ההשתעבדות, אנו סופרים  את הימים מאז התחלנו להשתעבד לקדוש ברוך הוא. הספירה מגיעה לשיאה עם מתן תורה. וכשם שהעומר בפועל מראה את מאסר השיבולים (עומר = שיבולים אגודות), כך הוא מסמל את המאסר הרוחני של ביטול תאוות ליבנו והשתעבדות לעבדות ה'. לכן עם השלמת ימי העומר, נקרא החג: "שבועות", שענינו גם כן שבוי ומאסר רוחני, ובגלל אותו טעם קראוהו חכמים:"עצרת", מלשון עצור, ע"כ.

לפי האמור לעיל, יש בלשון "עומר" ענין של הכנעה, ביטול עצמי והשתעבדות. לבטל את יצרנו למצוות הבורא. ולכן מביאים עומר מהשעורים, כי השעורים נחשבים למאכל פחות, מאכל בהמה, ואותו קרבן עומר שעורים מהווה המשך לימי הפסח שאוכלים מצה ושורפים את החמץ. כי בחז"ל מסמלת שריפת החמץ את שריפת יצר הרע. ואוכלים מצה אשר החמיצה, שאין בה נפיחות, וזה מסמל את ביטול הגאווה העצמית. וכהמשך לזה מביאים מנחת עומר משעורים, בצורת מצה שלא חמץ, גם כן להראות על עניין הכנעת יצר הרע.

והנה שיא הביטול מגיע ביום מתן תורה, אך דווקא אז מקריבים מנחת שתי הלחם מחיטים, וזוהי מנחת ציבור יחידה הנעשית חמץ. לסמל, שלאחר הכנעת יצר הרע, אם הוא מתעורר שוב ומגביה עצמו כאותו חמץ, הפתרון לכך הוא כמובא הגמרא (קידושין ל ע"ב) אמר להם הקדוש  ברוך הוא לישראל: בני! בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו. תנא  דבי רבי ישמעאל: בני! אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא  נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: "הלוא כה דברי כאשר נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע" (ירמיה כג, כט) אם אבן הוא נימוח, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ואומר: "אבנים שחקו מים" (איוב יד, יט), ע"כ. לכן, דווקא ביום נתינת התורה, אפשר להביא מנחת חיטה שנאפית חמץ.

לפיכך, כשדרש המדרש על הכתוב של הבאת העומר, המסמל את ההכנעה לה' והתעמרות ביצר הרע, מצא לנכון להביא את המחלוקת הראשונית בין משה רבינו לשלמה המלך כיצד הדרך להילחם ביצר הרע. בסופו של דבר גם שלמה המלך אומר שאסור לאדם להתגרות ביצר הרע, ואם יתגרה בו, אפילו שיוכל לו, יעמוד לעתיד לבוא בדין על כך לפני הקדוש ברוך הוא (אור חדש)

פרשת אמור - חלק א - הרב אריה קרן

ויאמר ה’ אל משה אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (אמור כא-א)

כתוב במדרש אגדה: ומפני מה שני אמירות ("אמור", "ואמרת") נאמרו אל הכהנים? אלא אמירה ראשונה שלא יטמא למת, "ואמרת" אף על פי שאמרתי להם: לא יטמאו, למת מצוה יטמאו, ולצדיקים גם כן, לפי שהצדיקים במיתתם הם חיים, ומעשה היה ברבי עקיבא שתפסוהו וחבשוהו בבית האסורים, והיה רבי יהושע הגרסי משמשו. פעם אחת ביום הכיפורים רבי יהושוע לקח רשות מרבי עקיבא והלך לו לביתו, בא אליהו ז"ל ודפק על פתח הדלת, אמר לו: מי אתה? אמר לו: אליהו אני. אמר לו: מה תרצה? אמר לו: באתי להודיעך שרבי עקיבא רבך מת. מיד הלכו שניהם כל הלילה עד שהגיעו לבית האסורים, ומצאו הפתח פתוח ורב האסורים ישן וכל העם ישנים, באותה שעה הגיע אליהו אצל הפתח ונפתח הפתח, נתחזק אליהו ונטפל בו. אמר לו רבי יהושע לאליהו הנביא: ולאו כהן אתה? אמר לו: בני! אין טומאה לצדיקים ולא לחכמים, ולך אמור לחכמים שילמדו לתלמידיהם כי אין טומאה לצדיקים. ועל זה משה רבינו הזהיר לכהנים: "לנפש לא יטמא בעמיו" אבל למת מצוה ולצדיקים ולחכמים אין להם טומאה. ע"כ.

לפי מדרש זה, כהן יכול להיטמא הן למת מצוה והן לצדיק, אך בגמרא, הן בבבלי והן בירושלמי, מצינו רק שכהן יכול להיטמא (בנוסף לקרובים המותרים) למת מצוה.

כך אמרו בירושלמי (נזיר ז, א) על הכתוב: "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" (ויקרא אמור כא, ד), "בעמיו" אינו מטמא, אבל נטמא הוא למת מצוה (מפרש ה"קרבן העדה": לא יטמא בזמן שהמת בתוך עמיו, שיש לו קוברין, שאינו מת מצוה). ויש לומדים מכאן: "להחלו" להחלו אינו מיטמא, אבל יטמא הוא על מת מצוה (מפרש ה"קרבן העדה": טומאה שהיא לו חולין וזר, שאין זה כבודו שיטמא למת. אבל מטמא הוא למת מצווה שאין לו בזה שום חילול, ע"כ). וכן אמרו בתלמוד בבלי (נזיר מח ע"ב). ונשאלת השאלה: מדוע לא דורשים הן בבלי והן בירושלמי שכהן יכול להיטמא גם לצדיק, כמובא במדרש אגדה? (הרמב"ם (הל’ אבל פרק ג הלכה י) מוסיף גם נשיא שמת, הכהן מיטמא לו, על פי הירושלמי (שם), שעשו דין נשיא שמת כדין מת מצוה).

אך הטעם שהתורה נתנה איסורי טומאה לכהן הוא כדי שיחיה חיי קדושה, מפני שהכהנים משרתים במקדש. ואכן אחד ההבדלים בין כהן לכהנת נאמר במשנה (סוטה כג ע"א): כהנת מטמאה למתים, ואין כהן מטמא למתים, ובגמרא (שם ע"ב) אמרו: מאי טעמא? שנאמר: "אמור אל הכהנים בני אהרון" (ויקרא, אמור כא, א), "בני אהרון" ולא בנות אהרון, ע"כ. איסור טומאה אצל כהנים נובע מהצורך לשרת בקודש. מעשה הקרבנות מסמל את החיבור בין העולם הזה והעולם הבא, על ידי שלוקחים קרבן שהוא גשמי, ומעלים אותו למעלה לדרגה רוחנית, ונהיה קדשי שמים. וזה כדוגמת האדם החי, המסמל גם כן את החיבור בין העולם התחתון לעולם העליון, גופו הוא מהתחתונים ונשמתו היא מהעליונים. אך ברגע שהם נפרדים ונשמתו חוזרת למעלה, נוצרת המיתה אשר מביאה לטומאה גוף בלא נשמה אשר הגיע מן התחתונים הוא דבר טמא. ולכן, הכהן שצריך להישאר בקדושתו על מנת לשרת במקדש, אינו יכול להיטמא לגוף האדם שמת. מה שאין כן צדיק שהצליח בחייו לקדש את גופו ולהעלותו לדרגה רוחנית גבוהה כמו הנשמה, אזי גם כנפטר גופו נשאר קדוש, מבחינת צדיקים במיתתם הם חיים. לכן צדיק שנפטר אינו נחשב למת, ואזי אין טומאה, ואומר אליהו הנביא לרבי יהושע הגרסי, שלמרות הכהונה מותר לו להיטמא לצדיק, לרבי עקיבא (אור חדש).

הגאון רבי שאול הכהן זצ"ל מג’רבא, זכה לשני שולחנות: תורה וגדולה במקום אחד, עשיר גדול היה וגומל חסדים. הוא היה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה.

מכיון שעמד בניסיון העושר, נסוהו מן השמים גם בניסיון העוני, ואמנם באחת השנים נהפך עליו הגלגל והוא איבד את כל רכושו ונהפך לאדם עני.

בני ג’רבא זכרו את ידו הרחבה, והוקירו את גאונותו וגדלותו בתורה, והחליטו שעליהם לתמוך בו ברווחה כדי שיוכל לשבת במנוחה ללמוד תורה ולעבוד את ה’.

אולם בתוך הקהילה  היו ומספר אנשים קמצנים וחסרי לב והם התסיסו סביבם אנשים וכל הקבוצה טענה כי אין הקהילה חייבת בפרנסת הרב יותר משאר העניים.

שמעו את טענותיהם רבני טוניס והם החליטו לשכנעם לטובת רבי שאול, הם הזהירו את הכל לנהוג כבוד ברבי שאול ולהכיר לו טובה על פעלו הרב לרווחת הקהילה אך המתסיסים לא נרגעו ולא שקטו והמשיכו בטענתם כי הרי הוא נתמך בדיוק כמו כל אחד עני שבקהילה ולא יותר מכך.

באחד הימים ישב רבי שאול בראש אספת נכבדי הקהל שדנו בנושאים שונים לצרכי הקהילה והנה קם אחד מהמתנגדים לרב, אחד מראשי המתסיסים את הקהל נגדו והחל קבל עם ועדה להתסיס נגדו במילים בוטות ולהשמיצו ברבים.

קם רבי שאול, שכהן היה, ואמר: "אבקש מכל הכהנים הנמצאים כאן, שיצאו יחד עמי".

כל הנוכחים, תמהו לבקשתו, אך שמעו לדבריו קמו הכהנים שנכחו במקום ויצאו מהחדר כשרבי שאול עמהם, והנה כאשר יצא האחרון שבהם נשמעה חבטה עזה מכוון האדם שהשמיץ והוא נפל ארצה ומת!

הבינו כל הנוכחים שהתקיים כאן מאמר חכמינו זכרונם לברכה (ברכות י"ט) שהקדוש ברוך הוא תובע את עלבונו של החכם.

ורבי שאול שידע כי גורלו של המשמיץ, המתסיס נגדו נחרץ, מנע את הכהנים שהיו נוכחים במקום מלהטמא באהל מת.

נזהרו הכל מיני אז בכבודו ונהנו מעצתו וברכתו. (613 סיפורים על תרי"ג).

ובת איש כהן כי תחל ליזנות את אביה היא מחללת (אמור כא-ט)

אל חצרו של הרבי מלובביטש זצ"ל הגיעו ערב שבת קבוצת בחורים, שרצונם היה לשהות במחיצת הרבי במשך השבת.

בחורים אלו שלא שמרו תורה ומצוות שמעו על בית הרבי כמכניס אורחים והם החליטו לבוא ולטעום טעמה של שבת אחת.

לאחר השבת עמדו בתור יחד עם קהל גדול כדי להיכנס "ביחידות" בחדרו של הרבי.

אחד מהם היה כהן, ובאותם ימים עמד כהן זה לשאת אשה לא יהודיה.

כשנכנס כהן זה אל הרבי שאלו לשמו וכאשר ציין את שמו אמר לו הרבי "אתה גם כהן" הלה, היה מופתע, כיצד ידע זאת הרבי והרי לא אמר לו ולו רמז, הוא השיב בחיוב.

הצביע הרבי מלובביטש על ארון הספרים הגדול שבחדרו ואמר: "האם רואה אתה את ארון הספרים הזה? רואה אתה כמה ספרים הוא מכיל? אני למדתי את כל הספרים הללו, ועוד הרבה ספרים ואף על פי כן אין בכך כדי לעשותני כהן. ואלו אתה זכית בזכות גדולה של כהונה. הכהן ניחן בקדושה טבעית גבוהה ביותר ולכן חל עליו איסורי נישואין יותר מכל אדם מישראל כגון אסור לשאת גרושה, אסור לכהן לשאת אפילו גיורת ואילו אתה, עומד לשאת גויה, איך תוכל לעשות זאת?!"

נדהם הקשיב הבחור לדברי הרבי, הוא יצא מחדרו כשהוא נסער ונרגש כולו. כעבור זמן מה נשא לו לאשה בת ישראל כשרה. (613 סיפורים על תרי"ג)

את אביה היא מחללת חיללה וביזתה את כבודו, שאומרים עליו, ארור שזו ילד, ארור שזו גידל (רש"י בסנהדרין נב).

ארבע מיתות נמסרו לבית הדין סקילה, שריפה, הרג וחנק. לכאורה על עבירה זהה שעברו שני בני אדם העונש היה צריך להיות זהה אם כן, מדוע בת ישראל שזינתה דינה חנק ואילו בת כהן שזינתה דינה שריפה?

כך שואל ומשיב הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר" הגמרא (סנהדרין נב) מתרצת את אביה היא מחללת חיללה וביזתה את כבודו.

יסוד גדול וחשוב לימדה אותנו תורתנו הקדושה. אינו דומה הדיוט העובר עבירה לאדם הנושא כתר על ראשו. בת כהן המחללת את כבוד אביה אינה מחללת רק את כבודו, אלא היא ביזתה גם את כתר הכהונה.

מכאן מתבקשת לה המסקנה בן תורה שאינו מתנהג כראוי לו, הרי שהוא מחלל ומבזה את כתר התורה אותו הוא נושא על ראשו. על כן גם עונשו גדול יותר. בן תורה חלה עליו חובת זהירות כפולה ומכופלת, עיניים רבות נשואות אליו. וכאשר ח"ו אינו מתנהג כבן תורה, הרי שהכתר אותו הוא נושא אינו ראוי לו וכגודל מעלתו כן יכבד עוונו.

הרמב"ם כותב (הלכות יסודי התורה פ’’ה הי"א) "ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול ה’. והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברי שהבריות מרננות אחריו בשבילן, ואע"פ שאינן עבירות, הרי זה חילול ה’... הכל לפי גודלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין".

עבירה זו של חילול ה’ חמורה היא עד מאד, עד שאמרו רבותינו שאין לה כפרה עד המיתה. וכך כתב הרמב"ם "המחלל את השם, אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה ויום הכיפורים וייסורין שלשותם תולין, ומיתה מכפרת, שנאמר ’ונגלה באוזני ה’ צבאות אם יכופר העוון.

בן תורה נדרש לעמוד גם על דברים קטנים שאדם מן השורה אינו נדרש להם כל כך לכך, כיוון שכל פרט מהווה חיסרון בשלימותו וגורם חילול ובזיון לכתר התורה, כל שכן שיתבע על חיסרון גדול.

הציבור הדתי והחילוני מתייחס לבן תורה כאדם שאסור לו לעבור על איסורי תורה, ולו גם כאלה שאחרים נוהגים בהם קלות ראש.

לדוגמא אם אדם עוקף את התור כאשר ישנה כיפה על ראשו, הרי זה בגדר חילול ה’. כיון שתגובת הציבור תהיה על כלל הציבור הדתי אותו הוא מייצג ולא עליו כאדם פרטי, ואין פלא אם המשפט שיתנוסס לעברו יהיה "תראו את הדתיים האלו"...

דוגמאות ישנן למכביר ע"י דיבור זול, ע"י לבוש שאינו הולם וכד’. אדם אחד עלול להכפיש את כל ציבור בני התורה. על כן ראו גדולי רבותינו חשיבות עליונה להקפיד הקפדה יתירה בכל מעשיהם.

יש חילול ה’ ששייך לאנשים גדולים מהם מצפים לשלמות, וכל סטיה מהשלמות עלולה להביא לחילול ה’.

ה"חפץ חיים" זצ"ל נחפז פעם בדרכו להספיק להגיע לרכבת הנוסעת לוילנה. חייב היה להגיע לעיר הבירה הליטאית לצורך חשוב ביותר.

כאשר עבר באחד הרחובות פנה אליו אדם וביקשו לסור לבית אבל להשלים מנין לתפילת מנחה. הח’’ח כבר התפלל מנחה והרכבת עמדה לנסוע. אבל אם יסרב, יאמרו שבגללו לא היה מנין. נכנס, השלים למנין, איחר את הרכבת והמתין בבית הנתיבות בקור העז במשך שעות לרכבת הבאה. ובלבד שלא ייגרם שמץ של חילול ה’.

ה"חתם סופר" ראה קשר הדוק בין ההקפדה על התייחסות האדם לכל דבר שבקדושה לבין יראת שמים הטבועה. ועל כן הקפיד מאוד על בחור שסבר שקרשי הסוכה הם בסך הכל עץ שאפשר אפילו לדרוך עליו.

מעשה שבאו שני בחורים להתקבל לישיבתו המהוללה של ה"חתם סופר" אחד מהבחורים היה ידוע כעילוי מבריק בשכלו ואילו השני היה בחור מצויין אך לא הגיע לדרגתו של חברו.

הבחורים הגיעו מיד לאחר חג הסוכות על מנת להתקבל לזמן החורף. החת"ס בחן את שניהם ולתדהמת כולם קיבל דווקא את הבחור הפחות מעולה בחוכמתו.

הדבר, כאמור, עורר את פליאתם של כמה מהבחורים שהכירו היטב את מעלת הבחור שנדחה ולכן הם נכנסו לשאול את החת"ס לסיבת הדבר בטענה, ’’תורה היא וללמוד הם צריכים"..

שעה שהגיעו הבחורים לשערי הישיבה עמד החת"ס והשקיף מהחלון. והנה ראה שבהגיעם לערימת סכך של אחת הסוכות שזה עתה הורדה, דורך הבחור העילוי על הסכך ומפלס לו דרך ואילו חברו הקיף את הסכך מבלי לדרוך עליו.

"זה היה בשבילי הכל" סיים החת"ס לספר לתלמידיו "בחור שדורך על סכך קדוש מי יודע על מה הוא עתיד לדרוך בעתיד!" אמרו חז"ל תלמיד חכם שאין בו דרך ארץ נבלה טובה ממנו ואכן לימים נשמע בעיר שאותו בחור יצא לתרבות רעה, ונתן דוגמא אישית רעה לבריות וחילל שם שמים ברבים.

כיוצא בזה אנו יכולים לקחת דוגמאות מחיי היו יום. לא אחת אנו רואים דברים הראויים לגניזה על הרצפה ולעיתים בלי משים דורכים עליהם או מתעלמים מקיומם.

מעשה זה מלמדנו שיעור מאלף בהתייחסתונו לכל דבר שבקדושה. אם נדרוך על הסכך, על הגניזה, מי יודע על מה נדרוך בעתיד וכדאי להתבונן בדבר שכל מה שקור בקדושה צריך להיות בראש מעיננו והגרוע מכל זה חילול השם שמבזה את התורה ולומדיה ועונשו גדול מנשוא.

נאמר בפרקי אבות ’’נגיד שמא אבד שמא לא יליף קטלא חייב המשתמש בתגא חלף’’. הפירוש מי שרוצה ששמו יתפרסם בעולם יאבד שמו מי שלא לומד תורה חייב מיתה. וזה ששם כיפה בראש ועושה עברות שנאמר ’’המשתמש בתגא חלף’’ הכוונה חלף מן העולם שעוונו גדול מנשוא כי הוא משתמש בכתר התורה ומיצג את התורה לא כראוי ומי שרואה אותו פוסל ציבור שלם של שומרי תורה ומיצוות כי כך זה דרכו של היצר הרע לדון את עצמו לכף זכות ואת הבריות לכף חובה. (אור דניאל).

והכהן הגדול אשר יוצק על ראשו שמן המשחה (אמור כא-י)

והענין יובן על פי המסופר בתלמוד: אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה ה’ נביאי שקר, והלכו לבתו של נבוכדנצר. אחאב אמר לה: "כה אמר ה’ השמעי אל צדקיהו (למעשה זימה), וצדקיהו אמר לה: "כה אמר ה’ השמעי אל אחאב". הלכה הבת וסיפרה זאת לאביה נבוכדנצר. אמר לה אביה: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, ולכן כאשר הם יבואו אליך תשלחי אותם אלי, וכן היה ששלחה אותם לאביה.

כשבאו לנבוכדנצר שאל אותם: מי אמר לכם זאת? אמרו לו: הקדוש ברוך הוא. אמר להם נבוכדנצר: והרי אני שאלתי את חנניה מישאל ועזריה, ואמרו לי שיש איסור בדבר. אמרו לו אחאב וצדקיהו: אנחנו גם נביאים כמותם, להם לא נתגלתה נבואה זאת, ולנו כן נתגלתה. אמר להם נבוכדנצר: חנניה מישאל ועזריה הם בדוקים אצלי שהם כשרים, שנזרקו לכבשן האש ויצאו חיים, ולכן רוצה אני לבדוק גם אתכם באש. כשראו שנכנסו למלכודת אמרו לו: הם שלשה צדיקים, ואנו רק שני צדיקים. אמר להם: תבחרו לכם אדם שלישי שיכנס עמכם לכבשן האש, נתנו עיניהם ביהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כי חשבו שמכיון שהוא צדיק, אזי הם גם ינצלו בזכותו.

מיד יצאה פקודה מהמלך להשליך את יהושע ואת שניהם לכבשן האש. הם נקלו ונשרפו מיד, ואילו יהושע נשאר חי וקיים, אולם נחרכו בגדיו. לאחר שיצא יהושע מכבשן האש, אמר לו נבוכדנצר: יודע אני בך שאתה צדיק, אבל ברצוני לדעת מדוע אצל חנניה מישאל ועזריה, בגדיהם לא נחרכו מהאש, ואילו בגדיך נחרכו? השיב לו יהושע: הם היו שלשה אבל אני הייתי לבדי, שאל אותו נבוכדנצר: והרי גם אברהם היה יחיד וניצל מכבשן האש? השיב לו יהושע: אצל אברהם לא היו רשעים אתו, ולכן לא ניתנה רשות לאש לשרוף, מה שאין כן אצלי שהייתי עם שני רשעים ניתנה רשות לאש לשרוף, ולכן נחרכו בגדי.

ומסיימת הגמרא, שתשובה זו היתה רק בשביל נבוכדנצר, אבל האמת היא שיהושע נענש, כיון שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מחה בהם. וזהו שכתוב (זכריה ג’, ג-ד): "ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. ויען ויאמר אל העומדים לפניו לאמר הסירו הבגדים הצואים מעליו ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עווניך והלבש אותך מחלצות וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מחה בהן (סנהדרין צ"ג).

ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה’ מקדשכם (אמור כב-לב)

בספר "זכרון יעקב" מסופר על גבורת הנפש של הקנטוניסטים ילדים שנחטפו לצבאו של הצאר ניקולאי בעיר קאזאן ברוסיה בשנת ת"ר כאשר חיכו לבואו של הצאר ניקולאי רצו שרי הגדוד להתפאר לפניו ולהראות לו כיצד הם מחנכים את בני היהודים. הם הוציאו את כל הקנטוניסטים היהודים מן הקסרקטין אל הנהר. במקום עמדו כמרי הכנסיה לבושים בבגדי חג וחיכו לבוא הקיסר הכל היה ערוך ומסודר להמרה כללית המונית של הילדים.

הילדים האומללים עמדו כפסילי שיש בלי לנוע. מרכבת הקיסר התקרבה והקיסר ציוה לקנטוניסטים להתקרב לנהר ולטבול לנצרות  "כדבריך כן נעשה" ענו כל הילדים היהודים קול אחד בדעה אחת ולב אחד קפצו הילדים המימה...ניקולאי השתומם בתחילה למשמעת נפלאה כזו..

המים כיסו את הילדים והנה על פני המים נראו רק בועות  הילדים טבעו במצולות נהר...על קידוש השם.

הילדים החליטו בהסכמה כללית למסור את נפשם על קידוש השם במעמד הקיסר...

ועליהם אמר הפסוק: "אמר ה’ מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים" (מורשת אבות).

לא תחללו את שם קדשי וניקדשת בתוך...(אמור כב-לב)

בגמרא בתענית (יח ע"ב) הובא המעשה הזה של האחים פפוס ולולינוס שהיו צדיקים גמורים שעליהם אומרת הגמרא (בבא בתרא י ע’’ב פסחים נ ע"א) הרוגי מלכות אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצן והם הרוגי לוד האחים פפוס ולולינוס ומביא רשי שם את מעשיהם שנהרגו על בתו של מלך שנמצאה הרוגה. ואמרו הגויים: היהודים הרגוה וגזרו גזירה על עם ישראל ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו: אנו הרגנו את הילדה וכל זה כדי לבטל את הגזירה וללכת כפרה על עם ישראל. עלינו להיות קדושים ולהידבק במיצותיו של הקב"ה עד כדי מסירות נפש שנאמר ואהבת את ה’ אלוהך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

וידבר ה’ אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה מועדי (אמור כג, א-ב)

ומעשה בגוי אחד ששאל את רבי עקיבא: אותם המועדים שאתם עושים ומבזבזים עליהם הרבה טורח וממון, לשוא הם, שכבר אמר הקב"ה: "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" (ישעי’ א). השיב לו ר"ע ואמר: אילו היה הכתוב אומר: חדש ומועד שנאה נפשי, היה הדין עמך.

אבל אחרי שהכתוב אומר: חדשיכם ומועדיכם, הכונה למועד שבדא ירבעם בן נבט מלבו. שבשעה שמלך ירבעם בן נבט על ישראל היה מלך אחר שמלך על יהודה, וזה היה רחבעם בירושלים. וירבעם זה כינס אנשיו ואמר להם: מאחר שישראל עולים לירושלים שלש פעמים בשנה להביא קרבנותיהם, חושש אני שמא יהפכו ליבותיהם וילכו אחרי רחבעם מלך יהודה. ולכן רוצה אני לעשות תחבולה שלא יעלו לירושלים. וכך עשה שני עגלים, והעמיד האחד בבית אל והשני בדן, ואמר לבנ"י שתחת ידו: מעתה אין לכם צורך עוד לעלות לירושלים ולהביא שם קרבנות, אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, והקרבנות שיש לכם להביא לירושלים הקריבו אותם לשני העגלים האלה. ובדא חג מלבו שיעשו את חג הסוכות בט"ו לחשון. שכן אומר הכתוב במלכים א’: ויעש ירבעם חג בחדש השמיני וכו’ בחדש אשר בדא מלבו. ותראו שם שהכתיב הוא מלבד. והכונה שהחג שבדא מלבו היה חג יחיד. מלבד שבתות, שלא היו צריכים לחגוג המועדים שצוה הקב"ה. ובזה שעשה היה די להחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי בו. וזהו מה שהשיב רבי עקיבא לאותו גוי: שזה שאומר הכתוב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, הכונה לחג שבדא ירבעם מלבו, אבל מועדיכם שאתם עושים נקראים מועדי השי"ת, כפי שאומר כאן הכתוב: אלה מעדי ה’ מקראי קודש, שלעולם יהיו קיימים ולא יתבטלו כלל, כיון שהם מועדי ה’.

המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין צט, א) דהיינו חול המועד כי אם הכוונה ליום טוב היו אומרים המחלל את המועדות כי יום טוב זה כמו שבת ההבדל היחידי בין יום טוב לשבת זה שהתירו לטלטל ביום טוב ולעשות מלאכות לצורך אוכל נפש כמו להעביר מאש לאש או לברור בסעודה ועוד פרטים וטעמם נבאר בהמשך. ולדעת רש"י מלאכה בחול המועד איסור מן התורה. ועוד שלא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה. לכן אסור לעבוד בחול המועד אך במקום הפסד או מלאכת האבד לא גזרו כל זה בתנאי אם הפסיד את מחיר הקרן שקנה את הסחורה ולא את מחיר הרווח כי מזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה  שנאמר "ארץ אשר תמיד עיני ה’ לאלוהך בה מראשית השנה עד אחרית השנה" עיין הלכות חול המועד.

יום טוב

איסור מלאכה ביום טוב (מלוקט ממסכת ביצה שוטנשטין)

מלאכת אוכל נפש

 יום טוב אסור במלאכה כשבת, אלא שאיסור יום טוב קל יותר שהמחלל שבת במזיד חייב סקילה וכרת ובשוגג מביא קרבן חטאת, ואילו המחלל יום טוב במזיד אינו חייב אלא מלקות. המלאכות האסורות ביום טוב הן אותן ל"ט המלאכות האסורות בשבת (המנויות במשנה שבת עג, א, ועיין עליהן בהקדמה לשוטנשטין למסכת שבת), וגם הדברים האסורים בשבת מדרבנן אסורים ביום טוב (רמב"ם הלכות יום טוב א, יז). וכך שנו חכמים: "אין בין שבת ליום טוב אלא אוכל נפש בלבד" (משנה לקמן לו, ב), שהתירה התורה לעשות ביום טוב מלאכה לצורך אכילה, "מלאכת אוכל נפש", כגון בישול ואפיה, כמו שנאמר לענין חג הפסח (שמות יב, טז): "כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". הרמב"ן (ויקרא כג, ז) מפרש את לשון הלאו שבתורה בענין חג הפסח (ויקרא שם) "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ש"מלאכת עבודה" פירושה "מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש", וביום טוב לא אסרה התורה אלא מלאכת עבודה, שאינה לשם אוכל נפש, בניגוד לשבת שנאמר בה לשון "מלאכה" סתם הכולל כל מיני מלאכות (וכן כתב בחינוך מצוה רצח, ועיין מגיד משנה הלכות יום טוב א, א).

ב. הגבלת ההיתר של מלאכת אוכל נפש

ההיתר של מלאכת אוכל נפש הוא רק לצורך יום טוב, ולא לצורך חול. כמו כן אין היתר לעשות מלאכה לצורך גוי (גמרא כ, ב - כא, ב), ונחלקו תנאים בהקרבת נדרים ונדבות שבשרם נאכל, שעיקר המלאכה נעשית לצורך גוי, אם היא בכלל ההיתר או לא (לקמן יט, א - כ, ב).

לא כל המלאכות הותרו לצורך אוכל נפש. מצינו שהותרו שחיטה, הבערה, בישול והוצאה מרשות לרשות לצורך אוכל נפש. אוכל כנגד זה מצינו בכמה מלאכות שאסורות אף לצורך אוכל נפש, כגון מלאכת קצירה (גמרא ג, א), צידה (משנה כג, ב) ומרקד (גמרא כט, ב אמנם יש אופנים של היתר בזה, עיין סוף פרק ראשון). ויש כמה שיטות ראשונה בביאור ענין זה: רש"י (כג,ב) מבאר שמלאכת צידה אסורה מפני שאפשר לעשותה לפני יום טוב מבלי שיהיה במאכל הפסד או חיסרון, מה שאין כן במלאכת שחיטה ובישול שאם יעשם לפי יום טוב אפשר שיתקלקל המאכל או יפגם. וכן כתב הרמב"ם (הלכות יום טוב א, ה). אלא שמדברי רש"י משמע שהאיסור במלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב הוא מן התורה (רא"ש כג, ב), ואילו הרמב"ם סובר שמן התורה הכל מותר, ואין האיסור במלאכה שאפשר לעשות בערב יום טוב אלא מדרבנן, גזירה שמא יניחו בכוונה מלאכות אלה ליום טוב, ויהיו עסוקים בהן וימנעו משמחת יום טוב.

גם הרא"ש והר"ן (ריש פרק ג’) סוברים שמן התורה מותרות כל המלאכות לצורך אוכל נפש, ולדעתם אסרו חכמים לעשות מלאכות שרגילים עשותן בכמיות גדולות ולימים רבים, כגון קצירה וטחינה וצידה (ואסרו בכל אופן, אפילו כשאינו קוצר אלא פרי אחד), ולא התירו אלא מלאכות שרגילים לעשותן רק לצורך אותו יום. לפי הרא"ש טעם האיסור בזה הוא מפני שנראה

כ"עובדין דחול", ומהר"ן משמע שהטעם הוא כדי שלא יבוא לעשות מלאכה לצורך חול.

הבערה ביום טוב, אף על פי שהותרה לצורך אוכל נפש, לא הותרה אלא כשמבעיר אש מאש קיימת, אבל אסור מדרבנן להבעיר אש חדשה (כגון על ידי הדלקת גפרור. משנה לג, א).

ג. ההיתר של מלאכת אוכל נפש

מלאכות מסוימות, מכיון שהותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש, הותרו לדעת בית הלל אף שלא לצורך אוכל נפש, ובלשון הגמרא (יב, א): "מתוך שהותרה לצורך, הותרה שלא לצורך".

למשל: מטעם זה מותר לדעת בית הלל להוציא ביום טוב ספר תורה או ילד קטן מרשות לרשות, אף על פי שאין זה צורך אוכל נפש.

מלאכות מסוימות הותרו גם לצורך הנאות הגוף שאינן אוכל נפש ממש, כגון הבערת מדורה להתחמם נגדה (משנה כא, ב), וכן חימום מים לרחיצת רגליו (שם), ועוד. בטעם הדבר יש אומרים

שגם הנאות הגוף נחשבות "אוכל נפש" ממש (רמב"ם בפירוש המשניות ביצה שם והלכות יום טוב א, טז), ויש אומרים שההיתר הוא מטעם "מתוך" (ר"ן ומאירי ביצה שם, ועיין יראים השלם שד).

"מכשירי" אוכל נפש, כלומר: מלאכות שאינן נעשות לצורך אוכל נפש ממש, אלא כדי להכין מכשירים הנחוצים להכנת אוכל נפש (כגון תיקון שפוד לצורך צליית בשר), נחלקו בהן תנאים אם הותרו או לא (עיין לקמן ביצה כח, ב), אם הלכה למעשה ניתן ללמוד אך ורק משולחן ערוך.

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא ליהוה בכל מושבתיכם (אמור כג-ג)

שבת וינפש    

ראיתי לנכון להעתיק כמה מאמרים וסיפורים שיבארו וילבנו את מצות שמירת השבת שמצוה זו היא מצוה מהותית שמצילה את עם ישראל מן האומות בעולם הזה ומי ששמר שבת כהלכתה מובטח לו שכר בעולם האמת מה שאין כן לאומות העולם. נצטט כמה מאמרים מספר אות ישראל.

על מצות השבת נצטוינו בדברות ראשונות בפרשת "יתרו", ובדברות שניות בפרשת "ואתחנן".

בפרשת יתרו נאמרה מצות השבת ונימוקה: "זכור את יום השבת לקדשו וגו’ כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו".

בדברות שניות נאמרה שוב מצות השבת בנימוק שונה: "שמור את יום השבת לקדשו וגו’ וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה’ אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה’ אלקיך לעשות את יום השבת".

הרי לנו ב’ נימוקים בתורתנו הקדושה במצות השבת: א. כי ששת ימים עשה ה’ את השמים וכל הבריאה וינח ביום השביעי. ב. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה.

במצות האמונה נצטוינו ב’ ציוויים הכלולים בפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך": א- "כי ה’ הוא האלקים", ב-"אין עוד מלבדו".

ציווי א’ באורו: להכיר ולידע כי ה’ הוא האלקים - הוא הבעלים של העולם, כיון שהוא בראו וחידשו יש מאין. וכשעלה ברצונו לברוא עולמו, בששת ימים בראו, במאמר פיו בלבד אמר - ויהי, וכשהשלים כל אשר ברצונו לברוא - וינח ביום השביעי.

ציווי שני באורו: שנצטווינו במצות האמונה להכיר ולידע שהשגחתו על עולמו לאחר שבראו הוא באופן מתמיד, והשפעת חיותו נמשכת רגע רגע ללא הפסק כלל לקיום עולמו, ואלמלא תפסק השפעת חיותו ולו לרגע אחד - יחזור העולם לתוהו ובוהו כפי שהיה. והוזהרנו שלא לחשוב כי לאחר שברא עולמו קבע לו חוקים וכללים להיות העולם מתפקד מעצמו כאדם המדליק נר ואחר כך דולק הנר מאליו - לא כן - אלא ללא הפסק כלל ושפעת חיות ממנו יתברך לקיום העולם, וזה בבריאה ובברואים - שגם ברואיו, כולל הבני אדם, אף שנראים מעשיהם כפי בחירתם ורצונם, עלינו להאמין שהקדוש-ברוך-הוא הוא המנהיגם בסיבות ועילות וכאילו מתנהג העולם לפי רצון הבני אדם, אבל האמת לא כן היא - אלא הוא יתברך שולט על רצונם ומעשיהם של בני אדם, והכל נעשה כפי רצונו, וזהו הנסיון שלנו להיות חזקים באמונה זו אף שאין נראה לנו זאת לעין.

ואיפה גילה לנו הקדוש-ברוך הוא בגלוי השגחתו על ברואיו וכיצד כולם תלויים ברצונו?

בנס יציאת מצרים, שהוציאנו ה’ משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, באותות ובמופתים גלויים, וראינו כיצד פרעה היה שבוי לרצון ה’ ולא יכל לפעול כלל כרצונו, ושידד ה’ כל מערכות הטבע, והראנו שאף שברא ה’ בריאתו בששת ימים, עדין היא כפופה לרצונו ולמשמעתו ומשנה טבעיה כפי גזרתו.

וכנגד ב’ הכרות אלו שנצטוינו לידע אותם באמת גמור, באו לנו ב’ נימוקים למצות השבת. כנגד הכרה ראשונה שנצטוינו להכיר ולידע שה’ הוא האלקים והוא ראשון על הבריאה כיון שהוא בראה והמציאה וחידשה יש מאין, כנגדה בא נימוק השבת בדיברות ראשונות: "כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו", היות ובו, כביכול, נח ושבת מכל מלאכתו, קידשו וברכו.

וכנגד הכרה שניה שנצטוינו להכיר ולידע שהשגחתו על כל הבריאה והברואים וכולם כפופים לרצונו גם לאחר שבראם והוא שולט עליהם ומשפיע חיותו בהם, כנגדה בא נימוק השבת בדברות שניות: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", כי יציאת מצרים היתה האות והמופת להכרה באמונה זו בגלוי ובפרסום רב.

נימוק ראשון למצות השבת שהיא בהכרה שבששת ימים ברא ה’ את השמים ואת הארץ, זהו אינו נימוק הנותן טעם למצות השבת לישראל בלבד, כי הלא באמונה זו מודים כל אומות העולם, והיא אמונת חידוש העולם המקובל אצל כל דתות העולם, ולכן בדברות ראשונות לא נאמר כדברות אחרונות "על כן אני מצוך", אלא "על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו", דהוא נימוק לעצם בחירת ה’ את יום השביעי לקדש.

אולם בחלק השני שבמצות האמונה - הכרת השגחתו הפרטית על כל פרט ופרט – זהו המאפין את ישראל בלבד, כי זהו אמונתנו, אנו עם ישראל, שנוסף על גויי ארץ הטועים בחשבם עזב ה’ את הארץ, ולאחר שבראה הרי שהטבע וכוחותיו שולטים. לא כן אנו עם ישראל, מאמינים שהוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ומשנה ברצונו את העתים והזמנים. ועל כנגד זה נאמר נימוק שני במצות השבת: "על כן אני מצוך לעשות את יום השבת", כלומר, אם לטעם ראשון בלבד שבמצות השבת, שהוא זכר לחידוש העולם, היה לכלול גם את הגויים במצות השבת, כי גם הם שייכים באמונה זו, ואם כן למה נצטוו במצוה זו ישראל בלבד? ואדרבה, נאמר גוי ששבת חייב מיתה. אלא הוא המבואר בדברות שניות - דלמצות השבת טעם נוסף, והוא להשריש בנו האמונה שהשגחתו הפרטית היא אינה פוסקת מבריאתו ומברואיו, והאות והמופת לזה - נסי מצרים כנ"ל, ואמונה זו אופינית לישראל, ולכן בדברות שניות נאמר "על כן אני מצוך לעשות את יום השבת", "מצוך" - לך ולא לאומות העולם.

אם כן, העולה - שיסוד השבת להשריש ולקבוע בלבנו את יסודות האמונה של עשה ועושה ויעשה לכל המעשים ואשר אין עוד מלבדו, ועוד שנאמר "אני ראשון ואני אחרון" ועוד צופה אחרית כראשית ועוד צופה עד סוף הדורות מכאן צריכים להכניס ללבנו שלקב"ה אין זמן

ומקום ולגדולתו אין חקר וזאת ראשית האמונה.

והדברים מבוארים בספר החינוך (מצוה לב) שכתב, שהטעם למצוה זאת כדי שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד יום השבת, ולקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם שהיא חבל המושכת את כל יסודי הדת, ונזכור ביום א’ בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששת ימים חלוקים ובשביעי לא נברא דבר, ועל ידי מנוחתנו ביום השביעי, נזכור בחידושו של העולם, כי שישבתו בני אדם כולם ביום שבת וישאל כל שואל מה סיבת זאת המנוחה, ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה’, ועל ידי זה כל אחד יחזק את האמונה האמיתית הזאת. ומלבד זכירת חידוש העולם, בו זכירת יציאת מצרים שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה, והאל הצילנו מידם וציונו לנוח בשביעי. כדי שנוכל להתפלל וללמוד תורה ולהטעין את הנשמה במזון רוחני כדי שלא נאבד את האמונה ונתעסק רק בעניני העולם הזה ונחשוב שכוחי ועוצם ידי עשה לי...

ונביא טעם נוסף נפלא לאיסור ושביתה ממלאכה ביום השבת: רבים מהטועים שואלים מדוע נאסר מלאכה ביום שבת, מאחר שבשבילם עונג הוא לעשות מלאכה, להבעיר ולבשל, ועוד מלאכות כיוצא באלו, ואם כן למה נצטויני לעונג שבת דוקא בשביתת המלאכה?

מסביר זאת בספר "סידורו של שבת" על פי משל נפלא, למלך הרוצה לעשות יום שמחה לבניו, ומצוה עליהם לבוא לארמונו עם כל בני ביתם בלבוש מהודר ומצוחצח במצב רוח של שמחה, כי רצונו לעשות להם יום שלם של סעודה, אכילה, שתיה, מנוחה, ולשמוח עמם, ושישמחו המה בו ויעזבו כל ענינים ועיסקם ויבואו לשמוח בשמחת המלך בלבד. ובאו כולם לכבוד אביהם המלך מלבד בן אחד שלא בא. וכששאלו אביו מדוע נפקדת מלבוא לשמוח בשמחתי, עונה לו אותו בן: הרי לא נתכונת בזה אלא לשמחני, לי היתה שמחה אחרת בזה שהלכתי לבלות בבתי משתאות וקרקסאות, ובזה נהניתי ושמחתי יותר מאילו הייתי בא אליך.

וכי זו תשובה?! הרי זו חוצפה נוראה!!!

כמו כן הקדוש-ברוך-הוא מזמין אותנו יום אחד בשבוע לנוח ולשמוח הוא אתנו ואנו עמו, וכמוזכר בזוהר הקדוש אשר יום השבת הוא יום שמחה, וזה לשונו מתורגם (שמות טו, א): יום הזה הוא שמחת העליונים והתחתונים, כולם שמחים בו, שממלא ברכות בכל העולמות, וכל העולמות מתקנים בו, ואפילו הרשעים שבגיהנם נחים בו, מלבד אותם שחללו שבת בפרהסיא. עד כאן. ואיך יעז אדם לומר: שמחתי והנאתי היתה לילך ולבלות בכדור רגל ובמסיבות הוללות יותר מלבוא אל אבי המלך, הרי שבזה מורה שאין אהבת אביו תקועה בלבו. וכי לא יקצוף עליו אביו מלכו וידחהו מהיכלו ולא יחפוץ מלהביט בבן כזה יותר?!

וכן מביא הרמב"ן בספרו על אמונה ובטחון: משל למה הדבר דומה לשני אוהבים שכרתו ביניהם ברית, כדי שלא תשתכח האהבה, וקבעו יום אחד לשמוח בו יחדיו וכשבת אחים גם יחד. כן יום השבת - שכל ששת ימי המעשה טרוד האדם בענינים גשמיים זה פונה לעסוק בעצי הזית שלו, וזה פונה לכרמו, לכן קבע הקדוש-ברוך-הוא את יום השבת לנוח בו ולעסוק בו בתורה ובעבודה, והשכינה שורה בישראל להתענג עמהם, ולחלק להם מברכותיה ומשפיעה שפע גדול של ברכה וטובה רוחנית וגשמית הנמשכת לכל ימי השבוע, והזוכים לה אלו רק הם הבאים להתראות עם הכלה, שהיא שבת המלכה, מדי שבת בשבתו. (אות ישראל)

השבת - קדושה מעצמה, ואינה כשאר ימים טובים שקביעת קדושתם על ידי בית-דין

כתב בספר "סידורו של שבת": יתר השאת ויתר העוז למלכנו אלקינו, על כל הטובות וברכות אשר גמלנו, כרוב רחמיו וחסדיו איתנו, ועוד את זאת הפליא לעשות עמנו, את יום קדושתו להנחיל אותנו, והוא יום שבת קודש עוזנו ותפארתנו. אמנם ערכו האמיתי מה מאוד מכוסה ומופלא מעין כל חי מלהבין ולידע גודל קדושה שקדשו המלך, ואשר נשאו רם על כל רמים. ואף הנה גדולי חכמינו הקדמונים, משכו ידם מלהראות בו פנים, לפרש ולבאר את יקר חן ערכו, ורב גודל הבהקת זיו אורו, הנשפע בו מאור מאלוהים חיים מלך העולם. יום שבת קדשנו מובדל משאר מקראי קודש, כאשר נכבדות מדובר בו במאמר התנא האלהי רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום (זוה"ק אמור צד ע"א), וזה לשונו: תלתא אינון זמינין מקודש: חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות. אמר לה רבי אבא: וכי שבת לאו מקודש הוא זמין?! אמר לה: לאו וכו’, דשבת לאו זמין הוא, דהא דילה הוא, ירתא ודאי דקודש הוא, ולאו זמינו. ועל דא כלהון זמינין בקודש ומתקשין בשבת ומתעטרין בה בהאי יומא שביעאה. ועל דא שבת או זמין הוא וכו’. למלכא דהוא לה ברא יחידאה חביא דנפשה וכו’, זמן לון להני שושביני, ברא לה אתחזי לזמנא לה, אלא למיעל ולמיכל

בביתא דאבוהי בשעתא דאיתי בעי וכו’. עד כאן.

תרגום: שלשה הם המזומנים מקודש (כלומר, צריכים שנזמנם אנו, עם ישראל, כדי לקדשם). כי פעם בית דין היה קובע מתי חידוש הלבנה ע"י עדים שראו את הלבנה מתחדשת וכך היו קובעים מתי ראש חדש ובהתאם גם מקראי קודש לכן ישראל מזמינים וקובעים את המועדים (חג המצות וחג שבועות וחג הסוכות. אמר לו רבי אבא: וכי שבת איננו מזומן מקודש?! אמר לו: לא וכו’, כי אין השבת מוזמן של הקודש, שהרי שלו הוא, ירושה הוא בהחלט של הקודש, ולא הזמנה)כלומר, השבת שונה, שאין קדושתה תלויה באם נזמינה או לא, אלא קדושתה מאליה כלומר בית דין אינו יכול לקבוע מתי שבת והשבת לא תלויה בעיבור שנים וכו’ אלא מבריאת העולם כל שבעה ימים נכנסת השבת אם נרצה או לא וירושה היא לנו.(ועל כן כולם מוזמנים בקודש ומתקשרים בשבת ומתעטרים בו ביום השביעי הזה. ועל כן שבת איננו מוזמן וכו’. משל למלך שהיה לו בן יחיד, חביב נפשו וכו’, הזמין אליו המלך את שושביניו, אבל לבן אין מתאים להזמין, כי אם להכנס ולאכול בבית אביו כל זמן שהוא רוצה.

ועוד (שם צה ע"א): בגיני כך, שבת עדיף מכל זמנין וחגין, ואקרי "קדש" (שמות לא, יד), ולא "מקרא קדש".

תרגום: בגלל זה עדיף שבת מכל מועדים וחגים, ונקרא "קדש", ולא "מקרא קדש".

כי "מקרא" מלשון "הזמנה" - לקרוא ולהזמין ולקדש, וזה אין צריך ליום השבת, אלא רק לשאר המועדים שמתקדשים על ידי בית דין וניתנים לשינוי לפי ראות עיני בית הדין, מה שאין כן השבת, קדושתה קבועה על ידי השם יתברך ואינה ניתנת לשינוי. וכן כתב מרן הקדוש איש אלוקים, מורנו הרב חיים ויטאל ז"ל בספרו הקדוש "פרי עץ חיים" (שער ערבית דפסח פא), עיין שם.

והרב הגדול המקובל בעל המחבר "שערי גן עדן" (בסידורו קול יעקב, כוונת השבת, סוד קודשת השבת) הרחיב דברו לבאר ענין זה, וכתב וזה לשונו: יום השביעי הוא קודש, והוא קדוש מעצמו בלי שום סיוע ממעשה התחתונים, ואינו תלוי בתחתונים להחליף אותו לזולתו או לקדשו על פי בית-דין, כמו שהבית דין מקדשין המועדות וראשי חדשים, רק "ויקדש אלהים את יום השביעי" (ע"פ בראשית ב, ג), שהוא קדוש מפי הקדוש-ברוך-הוא, כי קדוש היום לאדונינו, ולא "מקרא קודש" כמו הזמנים וראשי חדשים. ולכן בזמנים וראשי חדשים מסימין הברכה "מקדש ישראל והזמנים", או "מקדש ישראל וראשי חדשים", כי המה תלויים בקביעת על פי בית דין, מה שאין כן ביום השביעי מסימין הברכה "מקדש השבת" לבד, שהקדוש-ברוך-הוא מקדש השבת ולא ישראל.

ולכן תדע כי כל הכונות של שבת (הכונה לכונות הסוד שמכונים בהם המקובלים), מן תפילת ערבית עד מוצאי שבת, אין עונתנו כמו בשאר הימים והזמנים - שעל ידי תפילתנו וכונתנו, על ידי עובדא דלתתא, יתער עובדא לעלא ולעלא, ולהעלות כל העולמות כפי ערך הזמן שנוכל להעלות העולמות על ידי כונתנו אבל כונת שבת אין אנו מכונים לעשות על ידי פעולת כונתנו שום עליה למעלה, כי הוא נעשה מאליו, כך אנו מכונין איזה פעולה בכל תפילה, לכון בזו התפילה כפי העליה שבאותו הזמן, ולא שיעשה כונתנו איזה פעולה, כי כל הכונות נעשים מאליהם וכו’. וזה הוא לעת ערב, שהיא שעת תפילת ערבית. וכונת קבלת שבת הוא לעשות הכנה לשבת, כמה דאת אמר (שמות טז, ה): "והיה ביום הששי והכינו" וגו’. והוא סוד תוספת בשבת, שמוסיפין מחול על הקודש. עד כאן מסידור קול יעקב. (אות ישראל)

ויום השביעי משבח ואומר: "מזמור שיר ליום השבת"

ועוד נבין על פי היסוד הנ"ל, דהשבת היא מקור הברכה והשפע לכל ששת הימים, והוא מה שנאסר לנו לבקש בקשות ותחינות בשבת, שהרי על כן אין לנו אלא שבעה ברכות בתפילת העמידה, ולא ח"י ברכות כימות החול, שאין לבקש שום בקשה בשבת, אלא שבת הוא זמן לשירות ותשבחות והודאות לה’, והוא הנאמר: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה’".

והטעם - דהרי שבת היא מקור הברכה והשפע לימות החול, ואם כן מה יש לנו לבקש, הלא עצמותו של יום השבת מבצע את בקשותינו שיתמלאו על הצד הטוב ביותר.

ואם תאמר עדין, למה נאסר לבקש ולהתחנן בשבת, די לנו אם נאמר שאין צורך להתחנן בשבת, אבל למה נאסר?

התשובה - השבת היא יום שמחה לעליונים ולתחתונים, יום שבו אף הרשעים שבגיהנם נחים בו, כי הוא יום שמחת המלך מלכי המלכים, וכל העולמות בעליה עליונה מאוד, ואף השכינה המיוסרת כל ימות החול - ביום השבת יש לה עליה. ואדם שמתחנן ובוכה על צרכיו ביום זה, למה הוא דומה? ליום שמחת המלך בחופת בנו, שכל היושבים שם שרים ושמחים, וכלי הנגינה למיניהם מפצחים שירה וזימרה, ונכנס שם אדם קשה יום וניגש למלך בעצם שמחתו ובוכה על מצבו - הרי שהוא מקלקל את שמחת המלך ושמחת כל הנוכחים שם, ומראה בעצמו שאין שמחת המלך נוגעת גם ללבו, ואין לו אלא את עצמו בלבד.

ולהפך - אם אותו אדם קשה יום יתעלם מצרותיו הפרטיים וירקוד וישמח את כל מכובדי המלך ביום שמחתו - ודאי שהרבה יותר בטוח שהמלך ימלא מבוקשו.

ולכן נאסר לנו להתחנן ולבקש ביום שבת, כי בכך הרי שיבוא צער בלבנו, ובמקום לשמוח עם מלכנו ולהראות שאנו שמחים בכבודו המתעלה ביום זה - אנו מתעלמים, ואין לנו אין אלא צערנו וכבודנו. הלא בזה גורם אדם קטרוג על עצמו, ובמקום שיעשה מבוקשו – נדחה הוא לגמרי. אולם על יום השבת נאמר: "טוב להודות לה’", יום שבו טוב להודות ולשבח בלבד ולשמוח עם העליונים. (אות ישראל)

דבר החסידות – פרשת אמור – חודש אייר

דבר החסידות – פרשת אמור – חודש אייר

 

מעלת חודש אייר

מובא בהלכה (בית שמואל לאבן העזר סי' קכ"ו ובהגהות רעק"א) שחודש אייר נכתב מלא (בשני יו"דין) כי הוא ר"ת אברהם יצחקיעקב רחל, שהם סוד ארבעת רגלי המרכבה. וצריך להבין הקשר בין חודש אייר לד' רגלי המרכבה.

אלא, מסביר הרבי, חודש אייר מיוחד מכל חודשי השנה, בכךשבכל יום ויום יש בו מצווה מיוחדת – ספירת העומר, מצווה זו היא מיוחדת בכך שהמצוה קשורה עם הזמן, כלומר לא רק מצוה שצריך לקיים אותה בזמן מסויים, אלא שהמצוה עצמה היא לספור את הימים. נמצא שהזמן של חודש אייר קשור כולו עם קיום מצוה.

על האבות נאמר (בראשית רבה פמ"ז) "האבות הן הן המרכבה", ומבואר הפירוש בתניא (פרק כ"ג) שכשם שמרכבה (=כרכרה) בטלה למי שרוכב עליה כך האבות "כל אבריהם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז, ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם". נמצאנו למדים, ש'מרכבה' משמעה שאין לאדם רצון לעצמו וכל-כולו ביטול מוחלט לקב"ה.

ע"פ זה מובן הקשר של חודש אייר למרכבה; כי כמוזכר לעיל, בחודש זה לא רק שמקיימים מצוה בכל יום אלא שהחודש עצמו (הזמן שלו) נמנה בתור מצוה, וא"כ נמצא שכל חודש אייר הוא 'מרכבה' לה' – שלא רק שממלאים בו את הבריאה בתורה ומצוות אלא שהמציאות הגשמית והזמן הגשמי גם בטלים והופכים למציאות של קדושה.

 

חודש טוב ושבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק א, אמור (ע' 263 ואילך ובמתורגם ללה"ק ע' 242 ואילך). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רלא.

דבר החסידות – פרשת אמור

ב"ה

 

דבר החסידות – פרשת אמור

חינוך בכל מצב

 

מספר אדמו"ר הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, השישי בשושלת חב"ד]:

פעם בהיותי ילד קטן, נתנה לי אמי ארוחת בוקר קלה. אבי נכנס לחדר ושאל אותה אם אמרה אתי 'מודה אני', ואני בשמעי שאלתו – פרצתי בבכי רב.

-         הילד היה רעב – ענתה אמי – ונתתי לו מעט חלב ועוגה.

-         וברכה על העוגה ועל החלב ברך לפני 'מודה אני'? – שאל אבי.

-         הילד – ענתה אמי – רועד מרוב פחד.

-         כשאוכלים לפני 'מודה אני' בלי ברכה – אמר אבי – מותר לרעוד.

ומבלי הבט על בכייתי, לקחני בידי אל חדרו באמרו:

-         איך עלה בדעתך לאכול לפני 'מודה אני' ובלי ברכה?!

לבי התכווץ בקרבי ולא יכולתי לענות מאומה, וכשנרגעתי אמר אבי אתי 'מודה אני' והסדר היה להניח יד אחת מול חברתה, להרכין קצת את הראש ובמצב זה לאמר 'מודה אני' מלה במלה.

(ספר התולדות אדמו"ר מוהריי"צ ח"א עמ' 4, ע"פ ספר המאמרים ה'תשי"א עמ' 62)

~~~

על הכתוב בריש פרשתנו "ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". כותב רש"י "אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, שלמדים מכאן את חובת החינוך – שהמבוגרים צריכים לחנך את הקטנים שלא להיטמא (ומקורו ביבמות קיד, א).

מה שמעניין הוא, שרק בשלשה איסורים בתורה אמרו חז"ל (ביבמות שם) את החיוב הזה "להזהיר גדולים על הקטנים": א) באיסור אכילת שרצים. ב) באיסור אכילת דם (ורש"י מביא את זה באחרי יז, יב). ג) באיסור טומאת כהנים (אצלינו).

וצריך להבין, מה נשתנו איסורים אלו, שדווקא בהם בחרו להדגיש את חובת החינוך? אין זאת, אלא שבכל אחד מאיסורים אלו עלול המחנך לבוא לידי רפיון ויאוש, שלכן צריכה התורה לתת בהם חיזוק מיוחד, והמאפיין של כל אחד מהם הוא:

א) איסור שקצים – נפשו של אדם קצה בו (הוריות יא, א).

ב) איסור דם – בני ישראל היו שטופים ורגילים באכילתו (פירש"י ראה יב, כג).

ג) איסור טומאת כהנים (וכל דיני טומאה) – אין לו הסבר בשכל.

ומכאן למדנו שלשה כללים גדולים בחינוך:

א) כשאדם נתקל בהתנהגות גסה ושפלה ביותר, עלול הוא לחשוב שבמצב זה אין לו שום אפשרות לפעול ולחנך לטוב – על כך באה התורה ונותנת דוגמא משרצים; שאפילו כשמדובר בילד שאוכל שרצים, דבר המוכיח שהוא מתנהג בצורה בלתי-אנושית כלל – עדיין חלה חובת החינוך ואפשר להעמידו על דרך הישר.

ב) יש האומרים, שחינוך מועיל רק כל זמן שהאדם לא הורגל ללכת בדרך הלא-טובה, אבל אם 'עבר ושנה' כבר לא יועיל החינוך וחבל על המאמץ – על כך באה התורה ונותנה דוגמא מדם, שלמרות שהיו שטופים לאכלו עדיין יש להתאמץ ולחנך! סימן שעדיין ניתן לשנות גם אם הילד הורגל בהנהגות לא-טובות.

ג) יש הסבורים, שחינוך שייך רק בדברים שניתן להסבירם בהיגיון, אבל בדברים שתלויים באמונה אי אפשר לחנך: אם האדם טוען שאינו מאמין – אי אפשר לשכנע אותו להאמין – על כך באה התורה ונותנה דוגמא מטומאת כהנים; עניין על-שכלי לחלוטין, שגם בה חלה חובת החינוך.

ואסיים בלשון הרבי בסיום מכתבו, אשר כמדומה היא מהיסודות שהרבי העמיד כבר אז, שבע שנים לפני קבלת הנשיאות:

"ולכן הזהירה התורה, שאל נאמר נואש, וכל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', מוזהרים עליו להשתדל בכל האפשרי להעמידו על האמת ולעורר נקודת היהדות אשר בו.

ובפרט קטנים ממש, אשר הם כחומר ביד המחנך אותם"

-         עד כאן לשונו הזהב.

שבת שלום ול"ג בעומר שמח!

וכל אחד מאיתנו ידאג להביא עוד ילד יהודי לתהלוכות של הרבי לכבוד רשב"י!

 

מבוסס על: אגרת הרבי מח' אייר ה'תש"ג (לפני 74 שנה), נד' באגרות קודש חלק א עמ' קיט וביתר ביאור בעמ' רפג-ו (נדפסו ג"כ בהוספות ללקו"ש ח"ב עמ' 679 וח"ז עמ' 328). הרעיון לעיבוד בסיוע "ביאורי החומש" ויקרא (היכל מנחם תשס"ט) עמ' רחצ-רצט והעריכה הלשונית בסיוע 'שיחת השבוע' גל' 22 (אמור תשמ"ז).

מאיר עיני שניהם ה'

דבר החסידות – פרשת אמור

 

מאיר עיני שניהם ה'

פרשתנו פותחת בציווי "ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". כותב רש"י (ומקורו ביבמות קיד, א) "אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, הכפילות של 'אמור' 'ואמרת' באה להשמיענו שהכהנים המבוגרים צריכים להזהיר את הקטנים שלא להיטמא למת.

נשאלת השאלה: בפועל נפסקה ההלכה שאין חיוב להפריש קטנים מאיסורים (כולל איסור טומאה לכהן) כידוע הדין "קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו" ורק אסור לתת לו איסור בידים (ראה שו"ע או"ח סי' שמ"ג*), וא"כ מדוע נאמר להזהיר גדולים על הקטנים שמשמע שכן מוטל עליהם להזהירם ולהפרישם?

מבאר הרבי על-דרך הדרוש: "להזהיר" הוא מלשון זהר ואור, כלומר להאיר להם את הדרך באור התורה והמצוה. וזה פועל גם בכיוון השני: "להזהיר הגדולים על ידי הקטנים" [כמו הפירוש בפסוק (סוף מלאכי) "והשיב לב אבות על בנים" ופירש"י על ידי בנים], כלומר, שע"י שגדול עוסק בחינוך הקטן מתווסף זהר ואור בנשמת הגדול, כדברי הגמרא בתמורה (טז, א) "בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר למדני תורה – אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה'" – שע"י לימודו עם התלמיד מאיר ה' גם את עיני הרב.

ותוספת זו שמקבל הרב ע"י חינוך התלמיד מודגש בכפילות של "אמור ואמרת"; כידוע שכפל, בכמה וכמה מקומות, אין פירושו פעמיים בלבד אלא "אפילו מאה פעמים" – כי ע"י התעסקות עם השני מתגלה עצם הנשמה שלמעלה משניהם, ונהיה לו עילוי שבאין-ערוך.

וע"ד החסידות יש לומר: שגדול וקטן בנפש האדם עצמו הם השכל והמעשה; כי גדלות האדם תלויה בשכלו, ו'קטן' רומז על כח המעשה שהוא הכח התחתון שבאדם (ראה חולין יב, ב: "קטן יש לו מעשה"). וידועה מסקנת חז"ל (קידושין מ, ב) "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה" שמזה נמצאנו למדים שרק כאשר החכם משתמש בחכמתו למעשה, כגון שצריך להורות הלכה – אז הוא בא לידי עומק הבנת ההלכה.

ובאופן זה הפירוש "להזהיר גדולים על הקטנים" הוא, שכאשר השכל מביא לידי מעשה (קטנים) – אז נתווסף אור וזהר חדש בשכל (גדולים), כי "לא המדרש עיקר אלא המעשה" (אבות פ"א מי"ז).

ועד שכל זה מביא לגאולה, שגם היא קשורה לכפילות, כמבואר במדרש (פדר"א פמ"ח. ילקוט לך רמז סד) שהאותיות הכפולות (כ-ך, מ-ם וכו') רומזות לגאולה, שתבוא בקרוב ממש.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ז, אמור שיחה א (עמ' 147 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 154 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קג. לשלמות העניין כדאי ללמוד השיחה במקור, על כל פרטי' ודקדוקי'.

______________

*)  ואף שהטור ביו"ד סי' שע"ג למד מגמרא זו שאסור לתת לכהן קטן ליטמא, אבל הב"י הכריע שלדינא אין נפק"מ בזה בין איסור טומאה לשאר איסורים ובכולהו אין בי"ד מצווין להפרישו – ראה ט"ז שו"ע או"ח שם סק"א בארוכה בזה וגם יישוב קושייתנו, אלא שכאן מבואר הנושא על דרך הדרוש והחסידות.

 

בשנים קודמות נכתב בפ' אמור על פסח שני ול"ג בעומר, ויבואו בשבועות הבאים אי"ה. לפני שנתיים נכתב על חודש אייר ונשלח בשבוע שעבר.

 

אמור - הקשר בין הנפת העומר - לספירת העומר והתכלית.

אמור -  הקשר בין הנפת העומר - לספירת העומר והתכלית.

מאת: אהובה קליין .  

אחד  מנושאי הפרשה: הבאת העומר ממחרת החג הראשון    הפסח - אל הכהן בבית המקדש- כפי שהכתוב מתאר:"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כִּי- תָבֹואוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן.  וְהֵנִיף אֶת- הָעֹומֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹונְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן"  [ויקרא  כ"ג, י'- י"א]

בהמשך נאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה".[שם כ"ג, ט"ו]

השאלות הן:

א] מה  משמעות הנפת העומר בידי הכהן?

ב] מה גנוז בספירת העומר?

ג] תלמידיו של רבי עקיבא מתו בימי ספירת העומר- מדוע?

תשובות.

הנפת העומר בידי הכהן במקדש.

רש"י מסביר: הכהן מניף את התבואה החדשה - מוליך ומביא לצדדים - לעצור רוחות רעות, מעלה כלפי מעלה ומוריד כלפי מטה - כדי לעצור טללים רעים [טללים- טל- בלשון רבים] – הכהן מניף לארבע רוחות השמים.

נאמר בגמרא:"א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מוליך ומביא - לפי שהרוחות - שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו.."

על דברי הגמרא אומר רש"י:  שעל ידי התנופה של העומר- יש משום בקשה ותפילה על התבואה שלא תינזק. בדומה להסבר זה, ישנה דעה האומרת:

כי הנפת העומר על ידי הכהן לארבע רוחות השמים ,למעלה ולמטה -  מסמלת לנו: כי הקב"ה שולט על כל העולם.

בזוהר הקדוש נאמר: [בשלח ס"ב] על האדם מוטל להתפלל לה' יום, יום לפרנסתו וגם מי שיש לו מזון, יתפלל לה' , בכך הוא גורם שה' ישפיע שפע רב בכל העולמות וגם על עצמו.

במסכת סוטה [מ"ה] נאמר: "רבי אליעזר  הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל למחר ? אינו אלא מקטני אמונה"

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] מבהיר: שלא התחייבו להביא את העומר טרם הכניסה לארץ ישראל ,אלא רק כאשר נכנסו לארץ וזכו לעצמאות לאומית ולחירות - ביושבם על אדמתם ,אז מתוך הקציר הראשון היו מצווים להביא את העומר לכהן במקדש - כמות  שיש בה די מזון לאדם ליום אחד.

מנחת הביכורים של ראשית הקציר אינה קרבה שיבולים, היא מוקרבת משעורה הבשלה ראשונה כפי שמוכח מהשם: "אביב" המציין את הבשלת גבעול השעורה, את השעורה שנקצרה בשדה לא הניחו להתייבש בשדה, אלא הביאו אותה כשהיא עדיין לחה בגבעולים אל המקדש ושם חבטו בה עד שיצאו הגרעינים מהשיבולים, קלו אותם באש ואז שטחו אותם  בעֲזָרָה , הרוח הייתה מנשבת  בהם ,היו בוללים קמח שעורה בשמן עד שנוצרת עיסה – היא כללה - סולת שמן ולבונה.

תנועות התנופה מתייחסת למזון החומרי - סולת, שמן ולהנאת החושים - לבונה אשר הם מופיעים בעומר מטרתם לטהר תופעות גשמיות מכל אנוכיות  ארציות - ומקדישות אותן לה' ולציבור.

"העלאה וההורדה - מבטאים את התחייבות האדם להקדיש את החפץ ואת כל המטרות הארציות לשמים"

הדבר מסמל שראוי שהאדם ייהנה מן האושר -  בתנאי שהוא נקי מאהבה אנוכית ורק אם הוא שמור לה' ולציבור- אליהם הוא מכוון את חושיו, מחשבותיו ,רצונו, כוחו ושאיפותיו ,במילים אחרות  יש לאדם זכות להיות שמח בתנאי שה' והציבור מצטרפים גם הם  לשמוח בו.

לעניות דעתי, יש כאן  התרחקות ממידת הגאווה שהיא מידה רעה , מנגד- התקרבות למידת הענווה וההכנעה שהיא מידה טובה כשמופיעה במינון הרצוי והנכון.

הגנוז בספירת העומר.

הרב אביגדור הלוי  נבנצל מסביר בספרו ["שיחות לספר ויקרא"]: מיד עם תחילת ספירת העומר ממחרת יום ראשון של חג הפסח- ספירה זו מביאה זיכוך לעם ישראל לקראת יום החמישים- חג  מתן תורה.

עם ישראל שיצאו ממצרים עדיין היו שקועים במ"ט שערי טומאה ושואפים לתקן את מידותיהם ,לכן התורה מצווה לספור את העומר על מנת שבמשך ימי הספירה - ירכשו לעצמם כלים לקבל את התורה.

"וספרתם לכם...." -

"משורש ספיר ויהלום, נקו ולטשו עצמכם – עד שתהיו מזוככים כספירים - כי רק כך תוכלו  לזכות בתורה "  בתקופת הקמת המקדש, אמר ה' למשה: "....וּבְלֵ֥ב כׇּל־ חֲכַם־ לֵ֖ב - נָתַ֣תִּי חׇכְמָ֑ה..." [ שמות, ל"א, ו']  וכן נאמר: "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין, וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה" [ דניאל  ב, כ"א] הפירוש: ה' נותן חכמה לחכמים ובינה לנבונים,

מכאן הסיקו חכמים: שאין הקב"ה נותן חכמה, אלא  למי שיש בו חכמה [מסכת ברכות, נ"ה.] משמעות הדבר- הקב"ה מעניק חכמה רק לאדם שיש לו כלים  מתאימים - על מנת לשמר את החכמה.

 כמו שנאמר: "..וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה.." [שמות  לא, ו']- הכוונה- בלב מי שברשותו כלים להכיל חכמה, רק לו– "נָתַתִּי חָכְמָה" שאם אין לו כלים לכך- מה יעשה עם החכמה? אדם  כסיל - הוא אינו דווקא  אחד שמנת המשכל שלא נעדרת,  או שהוא  חסר  ידע מסוים- אלא הכוונה שחסרים לו כלים לשימור וניצול נכון לחכמתו .

נשאלת השאלה, אילו כלים דרושים לקבל את התורה  ולשימורה?

התשובה : תיקון הנפש וזיכוכה, יש לצייד את הנפש  במידות המתאימות, משום כך היוצאים ממצרים צריכים  להקריב את העומר - שסגולתו גורמת לאדם  לרומם את רוחו   - להעלות אותו מהדרגה הנמוכה  שהוא מצוי בה – במשך ארבעים ותשעה ימים  להמשיך  ולהוסיף  מ"ט קבין של טהרה ובאופן זה במשך ימי הספירה עד יום החמישים - יגיעו לזיכוך הראוי לקבלת התורה.

המקובל  רבי חיים ויטל - תלמידו של האר"י הקדוש  שואל: מדוע אין בתורה ציווי לגבי מידותיו  של האדם?

הטעם לכך: צריכים לדעת מתי יש להשתמש  במידה מסוימת ומתי יש להימנע ממנה , חוץ  ממידת הגאווה ומידת הכעס  שהרמב"ם מרחיק אותן עד הקצה הסופי [הליכות דעות ב', ג'] יתר המידות  צריך האדם לדעת איך ומתי ובאיזו מידה להשתמש בהן. חייב אדם לדעת באיזה לשון יפנה אל רעהו.

למשל לגבי היחס אל האויב נכון לנגיד: מתי להישמר  מהאויב ומנגד מתי יש ליטול סיכון.

תלמידו של האר"י: מסביר מדוע אין התורה מצווה  על מידות הנפש: והוא עונה: כי המידות קודמות לתורה. כמו שנאמר: "דרך- ארץ קדמה לתורה" [ויק"ר ט,, ג]

לכן אדם הרוצה ללמוד תורה, ראשית ירכוש לעצמו  מידות טובות - ללא מידות אלה - אין יכולת להכיל את התורה.

על כן נוהגים בימי ספירת העומר ללמוד גם את מסכת אבות - מידי שבת פרק אחד.

הגאון רבי חיים ליב שמואלביץ זצ"ל בספרו: "שיחות מוסר" טוען שברוב המידות אין בעצמותן - טוב או רע,  כל מידה במקומה יכולה להיות טובה וכאשר אינה במקומה היא רעה!

כמו שנאמר בגמרא [מסכת פסחים [נ"ב]: "יש זריז ונשכר ויש זריז ונפסד, הרי שמידת הזריזות פעמים שהיא למעליתא ופעמים לגריעותא, [לפעמים - מעלה ולפעמים - מגרעת] וכן במידת הקנאה, שהיא אחת מ- ג' דברים המוציאים את האדם מן העולם [מסכת אבות ד'] ומ"מ במקומה טובה היא, שהרי אמרו בגמרא [ב"ב כ"א, א]: "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה"

מידת הענווה היא מאד חשובה, אך כאשר אינה במקומה – גורמת לנזק.

כך היה אצל שאול המלך, הענווה אפיינה אותו וזו מידה נעלה מאד, אך במלכותו לא  הוצרך להשתמש במידה זו , היות והיה עניו שלא במקום, למעשה איבד את המלוכה. שהרי היה צריך להרוג את אגג העמלקי, אלא שמרוב ענווה לא פגע בו לרעה  ולכן הפסיד את מלוכתו ,לפי שלא קיים את ציווי ה' טרם יצא נגדו למלחמה.

בנוגע להשגת החכמה אומר הרב  שמואלביץ: אדם השואף להיות חכם צריך שתהיה לו תשוקה רבה  לכך.

שלמה המלך  ביקש רק חכמה מה' כאשר הבין  כי נבחר להיות מלך. הוא וויתר על עושר ואריכות ימים ואכן האושר בחיים הוא חשוב גם כן, אבל שלמה המלך ידע - כי חיים ללא חכמה- חסרי ערך הם!

לכן ביקש שלמה המלך רק חכמה ואלוקים העניק לו זאת. היות ותשוקת החכמה - היא המזכה את בעליה בחכמה ולכן אדם שיבקש חכמה- נקרא: "חכם לב" ויזכה לכך - דוגמת אמני המשכן.

גם יהושע בן נון נבחר למלא את מקומו של משה משום שהיה מבקש חכמה כפי שכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו". [במדבר כ"ז, י"ח]

תלמידי רבי עקיבא מתו בימי ספירת העומר

הרב נבנצל מסביר:

ידוע היה רבי עקיבא ,כאדם גדול בתורה ,שהרי  שימש כבסיס לתורה שבעל פה, עד שאמרו שאילולא הוא- הייתה תורה משתכחת מישראל [ספרי ,שם, מ"ח] ויתכן שדווקא בגלל ייחודו של הרב- דקדקו עם תלמידיו שתפקידם היה להעביר את התורה שבע"פ לישראל, אך לא יתכן שתורה חשובה זו תועבר באמצעות כלים פגומים! ולכן מתו כ"ד אלף תלמידיו של רבי עקיבא, לפי שחסרו כלים מתאימים לרכוש תורה.

עד שרבי עקיבא שמידותיו קדמו לתורתו (היה "צנוע ומעולה" עוד בטרם למד) - מצא לו חמישה תלמידים הגונים שהם היו מסוגלים להעביר הלאה את התורה. יתכן שדווקא בגלל המידות  הפגומות של  תלמידיו פגעה בהם הגזרה.

נאמר במסכת יומא: "לא זכה - נעשה לו סם מיתה"

ובמה חטאו? לפי-"שלא נהגו כבוד זה לזה"- לא נהגו כבוד- זה בתורתו של זה!

מנהגי האבלות נוהגים בימים אלה:

לפי  הסבר הגמרא :

"שנים עשר אלף זוגות היו לרבי עקיבא וכולם מתו מפסח עד עצרת [הכוונה לחג השבועות]..מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.[גמרא ,יבמות, ס"ב]

ומעניין  כי במשך ההיסטוריה  התרחשו עוד אירועים קשים לעם ישראל, דווקא בתקופה זו.  גם בימינו  אנו  נמצאים בתקופה של מגפה קשה.

לסיכום, לאור האמור לעיל ניתן להסיק: הקשר בין ספירת העומר להנפת העומר במקדש - הוא  להניס את הרוחות הרעות מארבע  רוחות השמים , לתקן את המידות ולהתכונן  בימי הספירה לחג מתן תורה - על מנת להיות ראויים להתכבד בה.

יהי רצון שעם  ישראל ירבה באהבת חינם וקיום התורה – כדברי הנביא ישעיהו: "...כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". [י"א, י"ט]