פרשת נח - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

פרטים

קטגוריה: פרשת נח

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 20:00

נכתב על ידי Super User

כניסות: 963

 פרשת נח - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם (נח יא-ב)

 הדעות הזרות והאפיקורסות התחילה כבר מבראשית שהיו כתות שונים שניסו להסביר את כל ניסי ומעשי הקב"ה על פי טבע וההגיון הלקוי שלהם.

מבראשית ועד המבול עברו אלף ותרנ"ו שנים, והמבול השאיר אחריו זעזוע כבד, האנשים האמינו בגדולתו של בורא עולם אך כמו היום ישנם סברות ותאוריות חסרות אמונה שבזמן המבול היתה כת שהסבירה את תהליך המבול על דרך הטבע שכל אלף ותרנ"ו שנים פורץ מבול בעולם כמו הפילוסופים של היום, שטוענים שהקב"ה משגיח רק על הגלגלים והרקיעים והבריאה עצמה, ועל האדם אין מכבודו להשגיח שטוענים שלחיי האדם אין השגחה פרטית, ובדיעה זו החליטו לבנות מגדל שנקרא מיגדל בבל שבמקרה שיגיע המבול כולם יעלו למעלה וינצלו ממי המבול, והיתה עוד כת שניה שהצטרפה לתוכנית בנית מגדל בבל כדי להלחם בבורא עולם.

וכת שלישית רצתה להרגיז את הקב"ה והיתה בונה עבודת זרות בקצה המיגדל, ושלושת הכתות התאחדו שנאמר "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" וסופם הרי ידוע .

ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן (נח יא-ג)

 בספר "האיש על החומה" מסופר על פגישתו של רבי יוסף חיים זוננפלד עם נשיא צ'כסלובקיה פרופ' ת. מאסאריק, שהיה מחסידי אומות העולם, בעת ביקורו בירושלים בשנת תרפ"ז. לאחר קבלת פנים מפוארת שערך כולל "שומרי החומות" - שיוצאי צ'כסלובקיה נמנים עליו - ישבו הרב והאורח ושוחחו שעה ארוכה על נושאים שונים. וכך נאמר שם על אותה שיחה: "מורנו התעכב על ההתדרדרות המוסרית של העולם אחרי המלחמה ועל התופעה השלילית של טיפוח הרגשת "כוחי ועוצם ידי", שגברה עם ההפתחות הטכנולוגית.

הרעיון המרכזי הוא בנה מסביב לסיפור התורה על "דור הפלגה", שעיקר חטאו היה בטחון עצמי מופרז, שתוצאותיו הישירות מוליכות למרידה במלכות שמים. הוא הסביר זאת לנשיא המלומד בהרחבת הפירוש על הפסוק: "ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים". לאחר פסוק זה מובא עיקר החטא "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל" ומתבקש הסבר על הפסוק הראשון, איך הוא מתקשר לחטאם של אנשי דור ההפלגה. מדוע חשוב לדעת באלו חומרים בנו את המגדל בלבנים או באבנים?

אלא כאן מרומז תהליך התפתחות השקפת הכפירה של דור ההפלגה: הטיפו לטיפוח הכח העצמי של האדם ולצורך להתנתק מטובותיו של הקב"ה. אם ה' הכין לאדם אבנים, שהוא חומר בניה מן המוכן, עליהם להפגין כי הם יכולים ליצר בעצמם את חומרי הבניה שהם זקוקים להם. ולפיכך אמרו: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן" - יש לנו אבנים משלנו ואין אנו זקוקים לאבניו של הקב"ה. השקפה זו, של טיפוח היכולת העצמי, שימשה רקע והכנה למרד הגדול בקב"ה, שהופגן ע"י בנית המגדל שראשו בשמים". (מורשת אבות)

ויחי נהור תשע ועשרים שנה ויולד את תרח ויחי נחור אחרי הולידו את תרח תשע עשרה שנה ומאת שנה ויולד בנים ובנות (נח יא, כד-כה)

הדור השמיני היה נחור שנולד בשנת אלף תתמ"ט ליצירה, ובהיותו בן כ"ט נולד לו בן שקראו תרח, ואח"כ חי עוד קיס שנה והוליד בנים ובנות ובסך הכל חי קמ"ח שנה ונפטר בשנת שני אלפים פחות ג' שנים.

ויהי תרח שבעים שנה ויולד את אברם את נחור ואת הרן ואלה תולדות תרח, תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן. והרן הוליד את לוט. וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים (נח יא, כו-כח)

הדור התשיעי היה תרח זה שנולד בשנת א' תתע"ח ליצירה. והוא היה הראשון שהמציא את הטבעת הכסף באופנים שונים והיה הגדול שבין הכמרים. ובהיותו בן שבעים שנה היו לו שלשה בנים והם: אברם, נחור, הרן. ובהיותו הרן בן שבע נולד לו בת יפה מאד הלא היא שרה אמנו שנולדה בשנת אלף תתקנ"ח ליצירה. והכתוב קראה יסכה ר"ל שהיתה נאה כל כך שכל מי שהיה מסתכל בה היה מוקסם. כי כל היפיפיות שהיו בעולם אם היו עומדות בפני שרה היו דומות כקוף לפניה. ובגלל עוד סיבה קראו לה יסכה, שהיתה נביאה שברוח הקודש ידעה מה שעתיד להיות. ושרי זו לקחה אותה דודה אברהם לאשה. (מעם לועז)

וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים (נח יא-כח)

ראיתי לנכון לצטט באריכות את מעם לועז שמסביר נפלא את המאורעות שבתקופת אברהם לפני שנולד אברהם היה נמרוד מלך על כל העולם כפי שכתבנו קודם. והוא היה כופר בעיקר. וגאותו היתה גדול כל כך שהיה עושה עצמו אלוה. וכל בני הדור ההוא היו משתחוים בפניו והיו עובדים עבודה זרה לפי הפקודה שנתן להם ולכן אומר הכתוב ובני כוש סבא וחוילה וג' וכוש ילד את נמרוד. שלכאורה יש לתמוה הרבה, שהרי היה הכתוב צריך למנות את נמרוד בכלל סבא וחוילה ושאר אחיו ולמה נאמר לחוד: וכוש ילד את נמרוד. אלא רמז יש כאן שנמרוד עשה עצמו אלהות, וכל בני האדם טעו בו, כי הוא היטעה אותם שהוא ברא שמים וארץ. ולא ידעו שנמרוד נולד מאשה. ולכן חשבו שלכוש לא היו אלא חמשה בנים והם: סבא, חוילה, סבתא, רעמה, סבתכא. לכן אומר הכתוב וכוש ילד את נמרוד, ועושה צחוק מן האנשים שהאמינו בנמרוד שהוא אלוה. אלא היה בנו של כוש. ונמרוד זה היה תוכן וידע בחכמת הכוכבים, וצפה בחכמתו שבן עתיד להולד בזמנו שיביא לו צרות ויכפור באמונתו.

ובלילה שבו נולד אברהם ראו חכמי נמרוד בחכמתם שכוכב גדול יוצא מן המזרח ורץ לרקיע ובלע ד' כוכבים מארבע רוחות העולם. והיו תמהים מאד למראה הפלא הזה, והאמינו כי בודאי מראה הדבר שיוולד בן שעתיד להיות גדול ומפורסם ויירש את כל ארץ כנען ויהרוג את המלכים. למחר נתייעצו ואמרו שהם צריכים להודיע לנמרוד את שהם ראו בלילה, שאם יארע לו דבר הוא יאשים אותנו על שלא גילינו לו. ויש סכנה שיהרוג אותנו ולכן נספר לו הן את החלום והן פתרונו כדי שימצא תיקון לדבר, וכך באו כל החכמים לפני נמרוד וספרו לו כך: בלילה היינו בביתו של תרח משנהו שהזמין אותנו למשתה בנו שנולד לו ואחרי המשתה יצאנו לחצר לטייל וראינו כך וכך, ובודאי יהיה מה שצפית אתה בחכמתך שיולד בן שעתיד לכבוש את העולם הזה ואת העולם הבא והוא יבטל אמונתך. ועכשיו אם טוב הדבר בעיניך פצה את תרח בכסף וקח ממנו התינוק והרגהו לפני שיגדל ויקרה אותה צרה שלא נוכל לתקנה. ונמרוד זה שמח שמוחה גדולה על העצה ששמע וקרא לתרח ואמר לו בן נולד לך הלילה תנהו לי כי אני רוצה להורגו. והבטיח לתת לו בית מלא זהב. השיב לו תרח ואמר אנו מוכן לפקודתך ומה שתרצה תתן לי ושח עמו עוד שעתיים בעניני המלכות מפני שהיה משנהו והיה צריך להודיעו הכל מה שאירע. אחר כך אמר לו: דע אדוני כי אירע לי דבר בלילה הזה ואיני מעיז לעשות דבר בלי שרשותך כי בא אליך איש אחד ואמר לי רצוני שתתן לי במתנה סוס יפה מאד, ובמקומו אתן לך גבית מלא שעורים. עיניתי לו כי איני יכול להשיב לו דבר לפני שאשאל ראותך, אי אתה מלכנו ופטרון העולם שאם תמצא שהעסק טוב אעשהו ברצון. עכשיו אני ממתין לתשובה עד שתתן לי עצה כיצד לנהוג, כי מאחר שאני המשנה שלך בודאי אתה מחפש טובתי ואין אתה רוצה ברעתי. ונמרוד בשמעו זאת תמה מאד והיה סבור שתרח יצא מדעתו. ואמר לו אם אתה מנהיג מלכותי בשכל כזה בודאי היא עתידה ליחרב בזמן קצר. שאם יש לך סוס יקר כזה כיצד תחליפו בשעורים, וחוץ מזה מי יוכל את השעורים אם מכרת את הסוס, נתן לו תרח לכלות כעסו בדברו, אח"כ אמר לו אם על כך אתה כועס על החלפת סוס בשעורים, מה צריכה להיות הרגשתי כשאתה בא לבקש ממני את בני היקר תמורת כסף שאם אתה הורגו מי יירש את נכסי, ולאיזה טובה מצפה האדם יותר מלזה? ונמרוד כששמע שתרח דיבר עמו במשל, קצף עליו מאד וביקש להורגו בחמתו. אז נפל תרח לרגליו ואמר: בצחוק דיבר. שהרי בודאי אני מוכרח לעשות רצונך, ואף על פי שאתה רוצה להורגני אמסור לידך את בני ואת שני אחיו. אבל תן לי שהות של שלשה ימים כדי שאדבר עם אשתי ושאר בני ביתי שמא אפייסם במתנות ובמילים טובות כדי שיסכימו.

ונמרוד נתן לו שהות כאשר ביקש.

ביום השלישי שלח וקרא לו ונתן לו התראה למלא בקשתו. ואם לא,  ישרוף את כל משפחתו מבלי השאיר להם שריד. ובראות תרח שאין מפלט, חיבל תחבולה זו היתה לו שפחה אחת שילדה בן באותו לילה שנולד בו אברהם. לקח בן השפחה ומסרו לידי נמרוד ולקח את הכסף כפי שהבטיחו. ונמרוד הרג את התינוק הזה בהתלהבות בחושבו כי הוא אברהם, ובזה נחה דעתו ושכח מכל הענין ושום אחד מחכמיו לא דיבר עמו עוד בדבר הזה.

ובהיות אברהם בן שלוש שנים התחיל לחקור בדעתו כדי לדעת מי הוא אשר ברא את השמים ואת הארץ ובתחילה היה סבור שהשמש ברא הכל. ובאותו יום ערך תפילתו לשמש. וכשהעריב היום ושקעה החמה במערב והלבנה האירה במזרח והיו סביבה הרבה כוכבים היה סבור שהלבנה בראה השמים והארץ והכוכבים הם משמשיה. ובאותו לילה ערך תפילתו אל ירח למחרת ראה והנה השמש הופיעה והלבנה נסתלקה. אמר בלבו נראה כי אין אחד מאלו בורא השמים והארץ. ובודאי יש אל בשמים המנהג את העולם כולו. הלך לתרח אביו ושאלו שיאמר לו מי ברא השמים והארץ. הביא לו תרח עבודה זרח בידו ואמר לו זהו האל שברא אותך ואותי ואת כל העולם. הלך אברהם לאמו ואמר לה להכין לו מאכלים טובים שהוא רוצה להביאם לקרבן לפני העבודה זרה. כשהכינה אותם הלך אברהם והביא אותם לפני הע"ז וראה כי באותה צורה שהניחם לפניו כן מצא אותם אחר כך. ומפני שהיה עמל הרבה להכיר את השי"ת שרתה עליו שכינה ונתן הקב"ה בלבו להבין שכל אלו האלילים מעשי ידי אדם הם. ובא המלאך גבריאל ולימד אותו הרבה סודות.

ויש אומרים כיון שראה אברהם אבינו את אביו ואת אמו שהם אדוקים בעבודה זרה שלהם, לא רצה להיות עמהן עוד, והלך לישיבת נח ושם, וישב עמהם ולמד סודות התורה והיה שם ל"ט שנים רצופות ואיש לא הכירו. ובהיותו לומד שנים מרובות כל כך בחשק גדול ובמנוחת הנפש נעשה חכם גדול, והשיג בדעתו שכל הדור ההוא שקוע בטעות העבודה זרה שהם עובדים לצורות עץ ואבן.

ובעודו בן שלוש התחיל להבין את השי"ת ובהיותו בן מ"ח הכירו יפה ואמו מיהרה אל תרח וסיפרה לו על בנם המוכשר והמבורך, אבל בהיות שתרח היה רשע בתכלית ומשנהו של נמרוד היה אדוק מאד באמונתו, הלך אצל נמרוד ואמר לו: זה שראית בחכמתך שעתיד בן להולד במלכותך שישכיח את אמונתך, די כי זהו בני. ואשתי הרעה רימתה אותי. ואף שראיתיה והנה כרסה בין שיניה. רימתה אותי ואמרה כי יש לה מחלה המתחדשת בה כל שנה. ובכך התחמקה ממני וילד בן בסתר בלי שהודיעה לי על כך, עכשיו סופר לי כי הוא יושב ולומד תורה זרה זה הרבה שנים. ומספר שיש אל בעולם שהוא האמת. ואתה משקר ומכזב.

וכששמע נמרוד כל אותם הדברים תקפו אותו יראה ופחד, ונועץ בחכמיו לטכס עצה מה ייעשה לו אמרו לו מה אתה חושש מאדם שהוא קטן יותר מאחד העבדים שלך. קחהו ושים אותו בבית הסוהר עד אשר נחליט מה לעשות בו.

אז בא השטן והתחשב בדמות בן אדם ואמר לנמרוד אני מתפלא מאד שממלכה שלמה מרתתת מפני אדם יחיד. והדרך הטובה ביותר היא שכל אנשים יצתירו היטב בכלי מלחמה כמו שעושים כשהולכים למלחמה ואלף גבורים ילכו. שאיש אינו יכול להתמודד עמם. וברגע זה יצא כרוז בכל הממלכה, ונתקבצו רבבות אנשים מכל קצוי המלוכה להביא את אברהם אבינו.

ומשראה אברהם את כל החיל הזה נכנס פחד בלבו וערך תפילה לפני הקב"ה, אמר: לפי שעשיתי כל זה למען כבודך, רחם עלי והצילני מאויבי אלו. והקב"ה שמע תפילתו ושלח את מלאך גבריאל שאמר לא לפחד מהם, כי ה' עמו. וכך ירד ענן גדול והחשיך את העולם. וכשראו זאת אנשי נמרוד אחזה אותם יראה גדולה וחזרו אצל נמרוד, וכך חזרו נמרוד ואנשיו מעיר זו לבבל.

אמר המלאך גבריאל לאברהם בשם ה' שילך אחרי נמרוד לבבל. אמר אברהם לא עשיתי שום הכנה. ואין לי לא כסף בשביל צידה ולא נשק כדי לערוך קרב, ובפרט שאני יחיד ובודד, מה יש בכוחי לעשות. אמר לו גבריאל דע כי אין לך הכרח בשום דבר. כי אני אביא אותך על כתפי עד לבבל ובזה יהיה לך סימן שה' עמך. וכך הביא אותו כהרף עין לבבל. והיה מסובב בכל העיר והכריז בקול גדול לאמר: ה' הוא האלהים הוא אחד ושמו אחד. אלהי השמים ואלהי הארץ ואלהי נמרוד, ואני אברם הוא עבד השי"ת וכולכם צריכים להודות בכך.

וכשהיה אברהם סובב כך בעיר נפגש באביו ובאמו ושאל אותם: מה ראיתם על כך לעבוד לאלו האלילים של נמרוד הרשע. פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, ואין בהם שום מועיל. וכששמע תרח את דבריו הביא אותו לביתו וביקשו לומר לו מי הביאו לבבל. ענה לו ואמר ביום אחד די לו ללכת מהלך של ארבעים יום. ומיד מיהר תרח וסיפר לנמרוד. וכולם השתוממו לשמוע דבריו. וכך חזר נמרוד ונועץ באנשיו שיורו לו עצה מה לעשות. וכולם הסכימו להכריז בעיר שכולם מוזמנים ע"י המלך לבוא ולהשתתף במשתה גדול שיימשך שבעה ימים. ובכל השווקים והרחובות יהיו חוגגים החג הזה וכולם יהיו מלובשים יפה מקטן ועד גדול ויבואו אצל נמרוד אל המשתה אשר הכין.

ונמרוד היה יושב על כסא מלכותו ושלח וקרא לאברהם. ואברהם בא יחד עם תרח אביו. והלך ישר לנמרוד ואחז בכסאו והתחיל לנענעו. וצעק בקול גדול. אוי לך נמרוד שאתה כופר באלקי השמים והארץ ואינך מכיר באברהם עבדו שהוא מזלזל בך, על שאין אתה מכיר באלקים חיים שהוא אחד ושמו אחד של ינום ולא יישן, ואתה הולך אחרי אלילי כסף וזהב שאין בהם מועיל. וכך היה הולך ומדבר ומבזה את נמרוד בבזיון גדול, וכל האלילים האלו שהיו שם צנחו ונפלו כשפניהם לקרקע, ונמרוד ואנשיו נבהלו מאוד בשומעם את צעקותיו של אברם. וכך נשארו בפחדם שעתיים תמימות, והיו כמו מתים.

כאשר התאוששו שאל נמרוד לאברם: הקולך הוא  זה או קול אלהיך? ענה לו ואמר: קולי הוא זה, ואני הוא הבריה הקטנה ביותר בין הבריות שברא אליה הגדול והגבור. אז האמינו נמרוד, ואמר לעיני הכל בודאי אלהיך הוא מלך גדול מכל המלכים ואין מה לדבר עוד.

וכך מסרו לידי אביו להביאו למקומו לשלום.

אחרי ימים נפל תרח למשכב וביקש מאת בניו אברם והן שימכרו כמה אלילים כדי להרויח. כי תרח זה היה מוכר אלילים ובהיותו חולה ביקש את בניו שימלאו מקומו בחנות וינהלו העסק.

יום אחד שאל אברהם את אביו וביקש ממנו שיאמר לו מי ברא את השמים ואת הארץ אמר לו תרח: וכי עדיין אין אתה יודע? והרי כמה שנים אתה בחנות הזאת שהיא מלאה אלילים גדולים וקטנים. הם פטרוני העולם שבראו אותך  ואותי ואת כל הבריות, ואברהם הלך מיד לאמו וביקש ממנה להכין לו מאכלים טובים, כי הוא רוצה להביאם כמתנה בפני האלילים כדי לערוך תפילתו, וכך לקח אברם את כל המאכלים בידיו ונסתגר בחדר. והיה שוהה שם כל היום כי ביקש לראות אם יושיטו את ידם כדי לאכול משהו, ואין קול ואין עונה. וכך לקח הפטיש בידו והרס את כל האלילים, וכשגמר נתן הפטיש בידו של האליל הגדול שבהם שהשאירו שלם כפי שיתבאר להלן.

ותרח זה בשומעו את המכות כקול חיטוב עצים רץ לתוך החדר מצא את אברהם כשהוא יוצא משם. וכשראה תרח והנה כל הצלמים שבורים החליט להרוג את אברהם על שהעיז לעשות כך התנצל אברהם ואמר כי לא היתה לו שום כוונה רעה. אלא הוא הביא אוכל לאלילים, אז התחילו הקטנים לאכול לפני הגדולים הושיט הגדול  ידו ובזעמו שבר את כולם על שלא היתה בהם מידת דרך ארץ וסימן לדבר הגרזן הנמצא בידו של הגדול, ואם אין אתה מאמין לי בוא ונלך ונשאל מה בפיו.

וכעסו של תרח התגבר יותר ואמר זה סימן שאתה משקר שהרי אילים אלו אין רוח בהם ואינם יכולים לדבר  כי הם עשויים עץ ואבן אמר לו אברהם: וכיצד אתה מאמין שהם שבראו השמים והארץ בשעה שאין בהם רוח ואינם יכולים לנוע ממקומם ומה הטעם יש לך לעובדם וואי לך ולכל הדור שהלכתם כל חייכם אחרי ההבל, ובהיות שיש אל גדול בשמי כפי שלימדתי אתכם  ולא הטיתם אוזן לשמוע לי, הרי רע יהיה סופכם. כמו שאירע לדורות שעברו דור אנוש ודור המבול כי בגלל עבודה זרה אבדו מן העולם. ולכן אבקשך אבי לשמוע בקולי ולחדול מעבוד אלילים  וכך תינצל מן הרעה הגדולה.

ואברהם פתח החנות ולקח שני צלמים וקשר בהם חבל וגררם והכריז כדרך המוכרים המכריזים על סחורתם: אמר: רוצה אני למכור אליל שאין בו מועיל. פה לו ולא ידבר עינים לו ולא יראה אזנים לו ולא ישמע ולא יהלך ברגליו וכשבא אחד מהם לקנות היה אומר לו אבוי לך שאתה בן חמישים ואתה משתחוה לפסל בן יומו. ובכך היה הלה מסתלק והולך.

ובעודו מסובב בעיר להראות את הצלמים, פגש בו זקן ואמר: רוצה אני שתבחר לי אליל גדול וטוב כדי לעובדו אמר לו אברהם והלא בשבוע האחרון ראיתיך קונה אליל מהרן אחי, ולמה אתה צריך עוד אחד? אמר לו כשבאתי לביתי באו גנבים וגנבו ממני את הפסל. אמר לו אברהם כיצד אתה עובד לפסל שאינו יכול להציל עצמו לא כל שכן שלא יציל אחרים אמר הזקן: הגד לי למי לעבוד, כי איני יודע אל אחר. אמר לו אברהם דע כי יש בשמים אל גדול והוא אלהי נמרוד ואלהי תרח ושל כל העולם וכמה רע הדבר לעבוד לנמרוד המחזיק עצמו לאלוה. אמר לו הזקן היום הרת עולם. ומן היום ואילך אעבוד לאלהיך. אבל רוצה אני שתבטיח לי מה תועלת תצמח ממנו. השיב אברהם  ואמר הדבר הראשון שכל מה שנגנב ממך יוחזר לך. והשני כי תנצל מדינה של גיהנם, ביקש ממנו הזקן שילמדו כמה מילים לאומרם. אמר לו לאמר ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אחד ואין שני ממית ומחיה ואברהם עבדו נאמן ביתו. וכן חזר אותו זקן בתשובה והתחרט על העבר ביום השני מצא שהגנבים החזירו לו הכל מה שגנבו ממנו והיה מסובב כל היום ברחובות ומשמיע את הדבירם האלו שאברהם לימדו לאמר, והחזיר בתשובה הרבה אנשי ונשים. אבל כשנודע הדבר לנמרוד הרג אותו והיה מהרהר בדעתו מה לעשות באברהם, כי רוב האנשים הלכו אחריו. וכן כשהיה נמרוד במשתה נכנס אברם ושבר את כל הצלמים, כפי שעשה לטרח.

ונמרוד שהחזיק עצמו אלוה ואמר שהוא ברא את השמי ואת הארץ, אמר לו אברם: אני רואה שהשמש יוצאת כל יום במזרח ושוקעת במערב, שמא יש לך כח לשנות מהלכה שתזרח במערב ותשקע במזרח? אם תעשה כן אודה בך ואשתחוה לפנים, ואם לא דע כי האל שנתן כי כח לשבור אליליך הוא יתן לי כוח להרוג אותך.

ונמרוד כששמע דברים אלו נזדעזע ושלח את אברם לבית הסוהר כשהוא כפות, וצוה לשומרים שיתנו לו רק לחם בלי מים. והיה שנה אחת בבית הסוהר, יבוא מלאך גבריאל ועשה לו מעין מים, ובכל יום האכילו יפה והיה לצדו ולא סר ממנו כלל.

אחרי כן כינס נמרוד את כל חכמי עירו ושאל אותם מה משפטו של אברהם שביזה את המלך ושבר את הצלמים.ויצא דינו לישרף. וכך הכריזו בכל העיר שכל מי שהוא מאוהבי נמרוד צריך להביא מטען עצים והיו מביאי עצים במשך ארבעים יום ולנמרוד היה תנור גדול מאד בכפר שנקרא אור כשדים. ולשם הלכו כולם והסיקו את התנור הזה עד שהיה הולך ובוער במשך שלשה ימים ושלשה לילות עד שבני העיר לא היו יכולים לסבול החום שהיתה כל העיר כמו מרחץ חם. ונתכנסו כל העולם אנשי ונשים לראות כיצד הולכים לשרוף את אברם, ואנשי נמרוד היו כמה אלפים מלבד המון העם שהו על הגגות אחד ע"ג השני.

ואותם החכמים אמרו לנמרוד שגם תרח ראוי לשריפה על שעשה תחבולה זו שהחליף את אברם בתינוק אחר, וכך שלח נמרוד והביא את תרח ואמר לו שיאמר לו בטוב את האמת ואם לא ישרף ולא  יפחד לומר האמת, שאם ישקר יישרף יחד עם בנו השיב תרח ואמר כל מה שאמרו החכמים אמת ומפני שריחם על בנו עשה כן, שאל נמרוד את תרח: מי נתן לך עצה זו? ענה לו תרח כי הרן בנו נתן לו עצה זו וזה לא היה כן, אך כדי להמלט מנמרוד סיבך את הרן, אז יצא דינו של הרן לישרף יחד עם אברהם.

צוה נמרוד להוציא את אברם מבית הסוהר כדי לשורפו והממונה על בית הסוהר אמר לנמרוד. דע כי אדם זה יושב בבית הסוהר זה שנה ולא כל ולא שתה כלום ובודאי כבר מת אמר לו נמרוד: בכל זאת ילך ויראה אם הוא בחיים ויציאו לשריפה. הלך וראה אותו בריא ושלם, התפלאו מאד ואמרו מי הביא לו אוכל? השיב אברם ואמר: אלהי השמים הזן את כל הבריות הוא שזן גם אותי וכך היה הולך ודורש עד שגם הממונה חזר בתשובה. אמר לו אני מאמין לך שאלהיך הוא האל האמיתי, כי ראיתי במו עיני הפלא הזה. ונמרוד הוא שקרן וזייפן.

וכשספרו לנמרוד שגם הממונה על בית האסורי החליף דעתו ועבר לצדו של אברהם צוה להורגו. והרבה חרבות נשברו על צוארו ולא היו יכולים להורגו. וכן שלח נמרוד אחד משריו להביא את אברם. וכל אלו שהביאו את אברם לזורקו לתוך הכבשן יצאו לשונות אש מן הכבשן ושרפום. עד שנשרפו הרבה אנשים.

באותה שעה בא השטן בדמות של אחד מהם ואמר לנמרוד כי יש בכוחו לעשות תחבולה ולזרוק את אברם מרחוק לתוך הכבשן. וכך הביאו מסמרים ולוחות וחבלים ועשו "טראבוקו" לתוך התנור מרחוק. וכך קשרו ידיו ורגליו של אברם אבינו ושמו אותו בתוך הטראבוקו להטילו לכבשן. וכן עשו לאחיו הרן. ופשטו בגדיהם כדי לשורפם. אז בא השטן ואמר לאברם אם אתה רוצה להינצל מן האש הזאת השתוה לנמרוד השיב לו אברם ואמר: יגער ה' בך השטן ואברם התפלל לפני הקב"ה כאשר ידע אז באה אמו והתחננה לפניו שישתחוה לנמרוד וינצל ענה לה: דעי אמי כי אשו של נמרוד סופה להיכבות, ואילו אשה של גיהנם אין לה תקנה עולמית.

וכך הטילו את שניהם לתוך הכבשן. והרן זה שלא היה לבו שלם באמונתו, נשרף מהר, וכן י"ב האנשי שהיו נמצאים בטרבוקו נשרפו כי יצאה אש מן הכבשן וליחכה אותם ואילו לאברם ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו והצילו. ויש אומרים שהמלאך מיכאל שהוא ממונה על ישראל הוא שנשלח מן השמים להציל את אברם, ואותו התנור אע"פ שהיה מוסק כ"כ לגבי אברם היה צונן,

וי"א כי בשעה שראו האנשים שלא ניזוק אברם כלל אמרו שזהו בזכותו של הרן אחיו, הוא שמא עשה לו איזו תחבולה שלא תשלוט בו האש, כי הכירו בו (בהרן) שהוא קוסם גדול, ואותו הרן שהיה רשע אמר בלבו אם ינצל אברהם אעבור לצידו, ואם יישרף ישאר באמונתו של נמרוד, ויצאה להבה מן הכבשן ומשכה את הרן לתוכו, ואח"כ כשנשרף הטיל אותו לעבר תרח אביו.

ויש אומרים כי אנשי נמרוד הם שהטילו את הרן בתוך הכבשן כדי לברר מהי הסיבה שלא נשרף אברם. אם זהו בגלל חסידותו שאלהיו הצילו או שזה בגלל אחיו הרן. ונחמרו מעיו, וכשראו שנפגע השאירו בחוץ, אבל לא היה יכול לחיות כי האש שלטה בו, והוא מת באותו רגע בפני תרח אביו, וכולם האמינו בגדולתו של אברם.

וכל האנשים ראו את אברם כשהוא מתהלך בתוך הכבשן שלשה ימים ולילותיהם, וכשסיפרו הדבר לנמרוד צחק עליהם. אבל לאחר שראהו במו עיניו ציוה להוציאו מן הכבשן. אבל לא היתה אפשרות שבן אדם יתקרב לכבשן, כי האש היתה גדולה, וכך נשרפו שמונה אנשי שרצו להוציא את אברם. וכשראה נמרוד שאין אפשרות קרא לאברהם ואמר לו אתה שהנך העבד הנאמן של אלהי השמים הגדול והמבורך והאמיתי צא לחוץ ואברם יצא והתייצב בפני נימורד וכל המון האנשים שעמדו שם השתחוו בפני אברהם, וכן עשה נמרוד, אמר להם אברהם אני איני כלום ולא אלי השתחוו. אלא האמינו באלהי האמת שבשמים.

אז נתן נמרוד לאברם הרבה מתנות ושני העבדים המובחרים ביותר שהיו לו והאחד מהם היה אליעזר עבד אברהם ויש אומרים שאליעזר בנו של נמרוד וסן כל גדולי המלכות נתנו לו איש מתנות רבות  וליוו אותו עד לביתו בכבוד גדול.

וכל אנשי אותו הדור הכירו שאברם ניצול בכוחו של הקב"ה וכך הביא כל אחד את בנו לאהלו של אברהם ואמרו לו רואים אנו שיש לך בטחון גדול בשי"ת, השתדל ללמד את בנינו את הדרכים הטובות והישרות שאתה יודע. ומאז נקראה עיר זו אור כשדים בגלל הצלתו של אברהם שהיתה פלאית בעיני כל העם. וכן אנו אומרים בכל יום ב"ויברך דוד" אתה הוא ה' האלהים אשר הוצאת את אברם מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך.

אחרי שנתיים ימים מן המעשה הזה חלם נמרוד שעמד הוא וכל עמו בפני הכבשן הזה, וראה אדם ממש כמו אברם וחרבו שלופה בידו והוא רץ להרוג את המלך ומרוב פחד ברח מן המקום. ובא אותו אדם וזרק לו ביצה בראשו וממנה נעשה  נהר גדול  ובו טבעו כל אנשיו. חוץ ממנו ועוד שלשה אנשים שניצולו וראה נמרוד את דמות שלשת האנשים האלה והנה הם כדמותו אח"כ חזר אותו נהר ונעשה קטן כמו הביצה, ויצא ממנה אפרוח וטס ובא לראש נמרוד ונקר לו עיניו.

ונמרוד נתעורר ברוב צער ואסף את כל חכמיו וסיפר להם את החלום הזה ענה אחד מהם ואמר: דע כי החלום הזה מבשר בשורה רעה, כי עתיד אתה לסבול רעה הרבה מידיו של אברהם, שבמשך הימים הוא עתיד לערוך קרב גדול ויהרוג את כל אנשיך.

וזהו משמעות הדברים שראית שנקר עיניך, ועכשיו הזכר יפה באותו חום שראית לפני חמישים שנה שראית בכחמתך שעתיד להולד בן אחד שיאבד את אמונתך מן העולם ותסבול ממנו כל זמן שישאר בחיים. לכן למה לא תהרגהו ותינצל מצרה זו והדבר מצא חן בעיני נמרוד ושלח אנשי חרש לתפוש את אברהם.

אבל אליעזר עבד אברם שמע את העצה הזאת כי היה יוצא ונכנס בביתו שלך נמרוד וסיפר את כל הדברים לאברהם, ואמר לו שיברח בהקדם, וכך נתחבא אברם בישיבת נח ושם בנו, וכשחיפשו הרבה פעמים בביתו ולא מצאו שכך כעסו של נמרוד ולא חשב עליו עוד. אבל אברם חשש מנמרוד וקרא לתרח אביו ואמר לו הטוב ביותר הוא שתצא מן המדינה הזאת כי אני מתיירא מנמרוד ואיני יכול להיות כל הזמן במעצר. וכן בגללך, כי מאחר שהיית משנהו כ"כ הרבה שנים בודאי יסיר ראשך מעליך ואע"פ שאתה חושבו לידיד, איזו תועלת יש לך לדור בין עובדי אלילים אלו העובדים לעץ, ומאחר שהכסף הבל ואינו מתקיים שמע לעצתי ונצא לארץ כנען ושם נוכל לעבוד לשי"ת במנוחה. וכן אמרו לו נח ושם שאברם צודק בכל דבריו. וכך החליט תרח על הדבר, וזהו שאומר הכתוב ויקח תרח את אברם בנו וגו' ויצא אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען.

ויש מחלוקת באיזו עיר נולד אברם. יש אומרים שנולד באור כשדים היתה עירו של תרח, וי''א שנולד בחרן. וכשהלך תרח לאור כשדים נולד שם הרן. וי''א שאברם נולד בכותאחייה והיה לו ריב גדול עם האנשים שהיו עובדים לחמה. ושמו המלך בבית האסורים ימים רבים. אח"כ חשש המלך שאברם ימשוך אנשיו לצידו, לקח כל רכושו וגרשו מן העיר וצוה עליו ללכת לארץ כנען.

הדור העשירי היה אברם זה שנולד בשנת אלף תתמח"ח ליצירה וכבר ספרנו עליו ודעו כי בכל מקום שהיה אברם הולך היה מודיע גדולתו של הקב"ה והיה יודע להסביר לכל אחד כפי דעתו עד שהיה מודה ביהדות וכך אסף רבבות אנשי ולימד אותם כללי היהדות.

ועשה הרבה ספרים בענן זה וספר יצירה חיבר מדעתו. והכל מסר ליצחק בנו ויצחק מסרו ליעקב ויעקב לבניו. והבדיל את לוי ועשה אותו ראש ישיבה שלמד ממנו את הדרך הישרה לקיים המצות. וצוה ששבט לוי יהיו תמיד ממונים להעניש את אלו העובדים עבודה זרה. וכך היה אברם סיבה להקים אומה נפרדת והם בני ישראל המכירי את השי"ת, ותראו שאע"פ שבנ"י עבדו עבודה זרה במצרי אבל שבט לוי לא עבדו כלל, כפי שנראה בפרשת שמות.

ואם תשאלו מאחר שבאותו דור היו שם ועבר בני נח למה לא הורו לבריות לשבר צלמיהם כפי שעשה אברם? ואין אתם יכולים לומר כי עבדו עבודה זרה בסתר. שהרי בודאי עבדו נמרוד ואנשיו עבודה זרה בפרהסיא. כי כמה חנויות היו שבהם היו מוכרי עבודה זרה. ותרח היה אחד התגרים שהיה מוכר פךסילים כפי שהבאנו לעיל. והתשובה היא כי שם ועבר היו גרים בארץ כנען, וספור זה של אברהם אירע בבבל, ושם שיבר הצלמים אבל בארץ כנען היה רק הולך בחוצות והיה מכריז שיחזרו בתשובה ולכן מעלתו גדולה משלהם.

ויש לשאול שבעשרה הדורות שהיו מאדם ועד נח מודיעה התורה בכל אחד מהם שהוא מת ואילו כאן מנח ועד אברהם לא נאמר באחד מהם וימת. והתשובה היא כי לאחר שנגזר שיבוא מבול, אפשר היה לחשוב שכולם מתו במבול, לכן בכל אותם עשרה הדורות שמנה מאדם ועד נח כתוב וימת, לומר שמתו על מטותיהם כי היו צדיקים ומתו כפי שמת אדם הראשון, ואילו באלו המנוים כאן אין הכרח לציין שמתו, אלא כמה שנים חי כל אחד מהם וכמה בנים היו לו, ואין צריך לומר שמתו, כי לאחר שנגזרה גזרת מיתה בעולם בחטאו של אדם בודאי מתו.

ויש מי שמתרץ ואומר שעשרה הדורות מאדם ועד נח שלא השאירו אחריהם בנים כשרים לכן נאמר בהם מיתה, כי כולם היו רשעים שנספו במבול. ואילו בדורות מנח ועד אברם שהניחו בנים טובים לא ראוי לומר בהם מיתה. כי כל אדם המניח בן טוב נקרא שהוא חי תמיד ונחשב בין החיים.

ותראה בספר תורה בפסוק וימת תרח בחרן הנו"ן הפוכה. וזה רמז שעד אברהם היה  חרון אף בעולם, כי כל עשרים הדורות מאדם עד אברהם הכעיסו ובאו לפניו ית' והיתה בהם פורענויות של דור המבול ודור הפלגה, עד שבא אברהם נינוח העולם ונתחדשה טובה מרובה תהלות לאל יתברך. (מעם לועז)

ויהי עבר ארבע ושלושים שנה ויולד את פלג ויחי עבר אחרי הולידו את פלג שלשים שנה וארבע מאות שנה ויולד בנים ובנות (נח יא, מז-מז)

הדור הרביעי היה עבר שנולד בשנת א' תשכ"ג ליצירה. והיה חכם גדול וראש ישיבה שממנו למדו האבות, ויעקב אבינו למד בישיבתו י"ד שנים רצופות ועבר זה בהיותו בן ל"ד שנה נולד לו בן שקרא לו פלג. אח"כ חי עוד ת"ל שנה והוליד בנים ובנות. ס"ה חי תס"ד שנה ומת בשנת ב' אלפים קפ"ז ליצירה .

באדיבות אתר רבי www.rabi.co.il

פרשת נח - חלק א' - הרב אריה קרן שליט"א

פרטים

קטגוריה: פרשת נח

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:59

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1164

פרשת נח - חלק א' - הרב אריה קרן שליט"א

ונח מצא חן בעיני ה’ (נח ו-ח)

מה הייתה מציאת החן אצל נח? לכאורה, משום שנח איש צדיק תמים היה בדורותיו. הרמב"ן מפרש: "משום שהיו כל מעשיו לפני נאים ונעימים"

פעמים שעושה האדם מעשה צדקות מתוך שלימות, חרדה ודאגה לכל פרט אבל הם אינם "נאים". המעשה בשנת אלף נ"ו ליצירה. וכל ימי מתושלח היו תשע מאות ששים ותשע שנים. צריך להיות גם נאה.

הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א מבאר את דברי הרמב"ן ודבריו מובאים בספר "ברכת מרדכי": המעשה מצד עצמו צריך להיות לא רק מדוייק ומושלם אלא גם נאה ופעמים שמעשיך לא רק מושלמים אלא גם מופלאים ביופיים, אבל עדיין לא "נעימים". ונעימות היא זו העשייה סביב המעשה, אווירה של "נועם", של עונג, של רצון לחזור ולעשות אותו מעשה. ניקח לדוגמא, אם האישה ביקשה מבעלה לקנות לה שמלה והוא כהרגלו חושב שאין באפשרותו לקנות והוא מסרב בכל תוקף בטענה שאין צורך, כיוון שיש לה די שמלות. ומאידך האישה אומרת לו "אין לי מה ללבוש"! לבסוף אחר הויכוח מתוודה בעל ומסכים להיענות לבקשתה. כמובן שהסכמה זו מתבטאת בפנים זועפות, ואף בביטויים מעליבים למרות שלבסוף הבעל מסכים לרצון אשתו וקונה לה שמלה אך, למעשה, זה חסר את ה"חן".

נעימות היא זאת המתייחסת לא רק אל המעשה מצד עצמו אלא אל בני האדם אשר המעשה נעשה בקרבם.

אנו בברכת המזון אומרים: "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים". מובן עניין החסד והרחמים אך מהו "בחן"? אלא "טוב", "חסד" ו"רחמים" מועילות המה בגוף המעשה והעשייה. "חן" היא מילה הנוגעת לצורת הגשת המעשים.

אותו מעשה עם אותה שלמות, יכול להיעשות לא רק בחסד וברחמים אלא גם בחן.

חן היא הנעימות של העשייה, והשראת נעימות זאת סביב אותו מעשה זהו "החן" של הקב"ה בעשייתו עם ברואיו עם כל העולם כולו וזהו החן שהיה בנח. (אור דניאל)

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית  ו-ט)

יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי,לפי דורו היה צדיק,ואילו היה בדורו של אברהם לא נחשב לכלום. (רש"י)

השאלה היא,עד היכן תגיע התביעה מהקב"ה על האדם? עד כמה צריך האדם לעמול ולטרוח כדי לעשות רצון ה’? ואולי כל מה שהאדם עושה עדיין אין זה רצון ה’?

על כך משיב בעל "קונטרס החיים" ומבאר שנוכל ללמוד מהלל הזקן עד כמה חייב האדם לעמול. הרי הלל הזקן היה טרוד במזונותיו ובכדי לשמוע דברי תורה היה צריך לשלם. כאשר ראה הלל שהשיג כדי מחיתו,נתן חצי לשומר ביהמ"ד וחצי לפרנסתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר ביהמ"ד להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו,אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת הייתה וירד עליו שלג מן השמים.

כשעלה עמוד השחר,אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי,בכל יום הבית מאיר והיום אפל. שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו גובה שלוש אמות שלג! פרקוהו, הרחיצוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת!

הלל ראה שאי אפשר להיכנס וללמוד תורה בדרך רגיל, חיפש דרך אחרת שעל ידה ניתן לעלות,אפילו שהיא קשה ביותר,אך כל עוד אפשר לעלות לגג ולשים את האוזן עפ"י הארובה, ואפילו שעכשיו חודש טבת ויש חשש הצטננות ודאית – אך אם הדבר אפשרי קמים ועושים מיד. על כן כל עוד שזה לא הגיע לפיקוח נפש בפועל – זו חובה גמורה.

וכן מצינו אצל מרן הסטייפלר זצ"ל, שהעבידו אותו בצבא הרוסי בסיביר. ופעם אחת היה צריך לשמור בליל שבת קודש. השומר שלפניו הניח את מעיל השומרים על העץ והלך, כשהגיע מרן הסטייפלר לקחת את המעיל ולעמוד בחוץ לשמור, ראה את המעיל על העץ ובשבת הרי אסור להורידו מהעץ. היה זה פיקוח נפש ממש לעמוד כל הלילה בחוץ בסיביר,אך הוא אמר לעצמו:הרי אפשר להחזיק מעמד כחמש דקות ולא להגיע לפיקוח נפש ואם כן עכשיו אסור להוריד את המעיל מהעץ כי חמש הדקות הקרובות אינן בכלל פיקוח נפש. התאפק מרדן חמש דקות. עברו חמש דקות ושוב אמר לעצמו: הרי נראה שגם עוד חמש דקות אינם בכלל פיקוח נפש,אפילו שקר מאוד מאוד. וכך עברו להם עוד חמש דקות ועוד חמש עד שהאיר השחר.

זו תהיה התביעה מאתנו,עד כמה היה בכוחנו לעשות. יש באדם כוחות נסתרים ועצומים שעם רצון חזק ויראת שמים הוא יכול להעפיל למרומים. אם נסתכל בצרכים החומריים נראה שהאדם משקיע מאמצים עילאיים וגם מגיע להישגים גדולים שבדרך טבעית ורגילה נראים כבלתי אפשריים ועל כך תהיה התביעה מאתנו גדולה וזאת ידעו גם הלל וגם נח.

התביעה מנח הייתה גדולה על שלא הגיע למעלת אברהם,שהרי את האדם תובעים על מה שהיה באפשרותו לעשות ולא עשה.

מדוע אילו היה נח בדורו של אברהם כמו שהיה עכשיו לא היה נחשב לכלום?

 כי אם נח לא היה לומד ומתחזק ממעשיו של אברהם, זה עצמו מראה על חסרון במהותו.

ההבדל בין אישיותו של אברהם לבין אישיותו של נח, אמרנו שאברהם היה חזק ולכן היה יכול לעמוד נגד הזרם, לעומתו נח שהיה חלש לא התנגד לזרם. נראה לומר עוד שמזה נבע השוני בניהם בגישה איך להיטיב ולהשפיע עם אנשי דורם. בעוד שאברהם היה רודף אחרי החסד, הן חסד גשמי והן חסד רוחני, הסתפק נח בחסד גשמי בלבד. כי רק כך היה מסוגל נח להיטיב עם אנשי דורו. ובאמת כשניסה להיטיב ברוחניות, כשדיבר על המבול הצפוי, נכשל נח במשימה. כי אם לרוחניות והוא היה צריך סעד איך ישפיע הוא על אחרים!

והנה לשון המזרחי בענין זה ’’נח היה צריך סעד לתומכו. בב"ר פירשו שהיה מתיירא להתחבר עם אנשי דורו, שלא ילמוד ממעשיהם, מלפני שלא היה חזק באמונתו, והיה מתבודד במקומות ההתבודדות הנקראים מקומות השם, כאילו היה עם השם, אבל אברהם אבינו ע"ה שהיה חזק באמונתו לא היה מתיירא שמא ילמוד ממעשה אנשי דורו והיה מתחבר עמהן ומוכיחן להכניסן באמונתו". ובבית הלוי כתב "ומשלא לא הגין זכותו על דורו שלא יכשלו גם הם, כיון דבמעשיהם היו יכולים להכשיל גם אותו אם לא שיסייעו לו, ולכן הוצרך להיות נפרד ונבדל מהם בתיבה ונשאר צדיק תמים גמור, אבל אברהם לא היה צריך סיוע והתגבר בעצמו גם נגד יצה"ר של אחרים, דגם בדורו נמצאו רשעים גדולים כנמרוד וחבריו והוא התגבר גם נגדם". (אהל תורה)

צדיק תמים היה בדרתיו (נח ו-ט)

יש מרבותינו דורשים אותו לשבח ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. (רש"י)

אם אמרה תורה שבחו של נח, מדוע דרשו זאת לגנאי?

ברם, פשוטו של דבר הוא, שאמרו, כי אותם שבחים שאמרה תורה עליו "צדיק תמים", נבעו מתוך שחיתותו וגנותו של הדור, שכן בראותו את רעת הדור, ראה חובה לעצמו להתגבר ולהתרחק מדרכי הדור עד הקצה האחרון, עד שנעשה צדיק תמים. ברם, אילו היה בדורו של אברהם, אז לא היה קיים המניע אשר ימריץ אותו להיעשות לצדיק תמים.

דווקא רשעותו של הדור צריכה לשמש דחיפה לאדם ולהכריחו להיעשות לצדיק תמים...(מעיינה של תורה)

את האלהים התהלך נח (נח ו-ט)

חכמינו אמרו במדרש, כי נח לא היה מוכיח את בני דורו. והלא נאמר בגמרא: "האי צורבא מרבנן דמרחמיליה בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" (כתובות ק’’ה) ליכך היה נח "צדיק תמים בדורותיו" שהיה נחשב צדיק בעיני הכל וחביב על הכל, משום ש"את האלהים התהלך נח" שהיה תמיד מתבודד עם האלהים ולא נתן דעתו על הבריות להוכיחן על מעשיהן...(ילקוט הדרוש לוקט מעיינה של תורה)

אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (נח ו-ט)

 שלוש פעמים ’נח’ נזכר בפסוק הזה. ונראה לפרש בס"ד על פי מה שהזכרנו למעלה על הפסוק "ונח מצא חן בעיני ה’", שצריך האדם להיות נח לבריות ובזה ימצא חן בעיני ה’, ובא הכתוב כאן ואומר "אלה תולדות נח נח", כפל תיבת ’נח’, ללמדנו כי לא מספיק שיהיה האדם נח אחד, כלומר מתנהג בנחת רק עם הבריות, אלא עוד נח, שגם בעניני שמים צריך להיות נח, שצריך האדם לדקדק בכל מעשיו ולקיים את שני סוגי המצות גם שבין אדם למקום, וגם שבין אדם לחברו, בדקדוק ובהידור. אמנם לפעמים ישנה התנגשות בין זה לזה, ואם יהיה נח לבריות לא יהיה באותה שעה נח למקום, כגון שבאים חברים לבקרו ומשוחחים עמו ומפריעים לו ללמוד או לעשות מצווה מסויימת, ואם יעשה רצונם יהיה נח לבריות אבל לא יהיה נח למקום, כיצד יעשה? הלא יהא מוכרח לבטל נח אחד? לזה אמר "את האלהים התהלך נח", כלומר אם יקרה לך דבר כזה, עזוב את ’נח לבריות’ ותתפוס ’נח למקום’, לזה אמר ,את האלהים התהלך נח". (קול יהודה)

ותמלא הארץ חמס (נח ו-יא)

לא נחתם גזר דינם אלא על עוון הגזל (רש"י) 

הגמרא בסנהדרין (קח) אומרת, כי לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על עוון הגזל. אעפ"י שהיה בהם גם ע"ז וגם גילוי עריות שהן עבירות חמורות ביותר, שעליהן אמרו חז"ל יהרג ואל יעבור. והסיבה שהקב"ה החמיר עימהם מסביר הרב דניאל פלבני שליט"א בספרו "אמרי דניאל" כיוון שהחמס שהיה ביניהם הוא הרס וחורבן החברה ובלעדיו אין מקום לקיום העולם והרי נאמר "עולם חסד יבנה" ואם אין חסד שהוא הנתינה אלא גזל, שהוא הלקיחה, ע"כ בא המבול, ואפשר להבחין לפי מידת הפורענות שבא על ישראל בעבור חטא העגל ניפטרו שלוש אלף איש ובעבור גילוי ערויות שחטאו עם נשות מידין  ניפטרו עשרים וארבע אלף ובעבור מחלוקת קורח ועדתו בלעה אותם האדמה אך בעבור גזל וחמס הקב"ה  החריב עולם שלם במבול של נח מכאן המסקנה שגזל חמור מע"ז גילוי עריות ומחלוקת שהיא בעצמה לשון רע שחמורה משפיכות דמים. והסיבה שהחמירו, כי הגונב נחשב ככופר שאין הקב"ה רואהו וגם אינו מאמין שהקב"ה הוא הזן ומפרנס ונותן לכל אדם כפי המגיע לו.

הרמב"ן ז"ל אומר, שדור המבול נענש על הגזל משום שהיא מצווה מושכלת ואינה צריכה לאזהרה מוקדמת.

עוד כתבו המפרשים, שכל זמן שגזל ביד האדם צריך לאחר מותו לחזור בגלגול לעולם הזה כדי לשלם לנגזל או ליורשיו.

מסופר על הצדיק רבי יעקב קנייבסקי זצ"ל, שפעם נשארו אצלו פרוטות מחוב של אחד האברכים. הלך לחפשו בכל מקום בבני ברק עד שמצאו ונתן לו ואמר: "רצית שבגלל כמה פרוטות אלו אחזור בגלגול?"

לכן רבותינו נזהרו בדבר זה ביותר שלא יגיע לידם שום כסף שיש בו איזה ספק שאינו כשר. (אור דניאל)

כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה (נח ז-ד)

כבר כתבנו קודם שק"כ שנה קודם לכן היה נח עסוק בעשיית התיבה, והיה מוכיחם שיחזרו בתשובה. עכשיו מודיע לנו הכתוב שהקב"ה נתן להם שהות עוד שבעה ימים ועיכב את המבול לכבודו של מתושלח שנפטר באותו זמן. שאם נתבונן היטב בחשבון אנו רואים כי מתושלח נולד בשנת תרפ"ז ליצירה. ונח נולד ומכאן מוכח שבשעה שנכנס נח לשש מאות שנה נפטר מתושלח. וכדי להספידו כהלכה, מפני שמתושלח היה צדיק גמור, נתעכב המבול שבעה ימים אלו. ומכאן מוכח כמה גדולה היא מצות הספד הצדיקים ואל תדמו כי הוא דבר של מה בכך, כי אנו רואים מכאן שהקב"ה אע"פ שכעס מאוד היה די בזכות הספדו של מתשולח לעכב את המבול, ואילו היו חכמים והיו מספידים אותו והיו מצטערים במותו והיו אומרים בעבור עונותיהם נאסף הצדיק, היתה מתבטלת גזרת המבול. אבל הם היו רשעים, ולא די בזה שלא הרגישו מותו ולא חזרו בתשובה, אלא אף היו מלגלגים על נח ואומרים לו: הראית כיצד המבול בא על ביתך.  ובשבעת ימי האבלות של מתושלח התחיל הגשם לירד, והיה הולך ומתרבה עד שהגיעו המים עד לצווארם, ואח"כ פסוק. וזה כדי להודיעם שכבר הגיע זמן המבול, ורק משום כבודו של מתושלח נעצר, ונח היה סובב באותם הימים מחצר לחצר והיה מכריז בקול גדול ואומר: ראו אנשיםיקרים כי כבר הגיע מועד הפורענויות. ואם לא תחזרו בתשובה דעו כי תישמדו בסוף שבעת הימים.

ובאותם שבעת הימים נשתנה העולם. כי בנוהג שבעולם חמה יוצאת ממזרח והולכת ומאירה כל היום ואח"כ שוקעת במערב. ואילו באותם הימים יצאה חמה ממערב ושקעה במזרח. ומאידך גיסא הטעימם הקב"ה באותם הימים הנאות רבות מעין העולם הבא. והטעם כדי שירגישו היטב צער המבול, אחרי שנהנו כל כך, ואז יהיה צערם כפול. (מעם לועז)

ויעש נח ככל אשר צוהו ה’ ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ: ויבוא ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול (נח ז, ה-ז)

וזה שנאמר והקמת את בריתי אתך ר"ל שהבטיחו הקב"ה להצילו מן האריות ומשאר החיות הרעות בשעה שיכנס לתוך התיבה כי בודאי היה עלול להרג על ידיהם. ועוד הבטיחו על המזון ועל הפירות ועל הירקות והזרעים שלקח מכל אחד מעט ולפי שהיה צריך להיות בתיבה י"ב חדשים בודאי היו כל הדברים האלה מתקלקלים ומתעפשים. כמו שאנו רואים באלו ההולכים בים שאם הם שוהים שני חודשים, הכעיים שלהם מתהפכים והמים מתקלקלים ומשתנים עד שאי אפשר לשתותם. לכן אמר לו הקב"ה לנח שיהיה בטוח בדברים אלו. ועוד נס נעשה שניגזר על המבול להיות במים רותחין אבל סביב התיבה היו מים קרים לטובת נוח.

וינוע כל בשר הרמז על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם כל אשר נשמת רוח חיים באפו מכל אשר בחרבה מתו. (נח ז, כא-כב)

ואחרי שהמים הלכו וגברו מאוד, התחילה התיבה צפה על פני המים, כמו דבר קול הנמצא על פני הים. וכולם אבדו. הן אלו שבא"י והן אלו שבחוץ לארץ. חוץ מן הדגים שלא היו בכלל גזרת המבול, וזהו שאומר הכתוב: מכל אשר בחרבה מתו שמוכח מכאן שדגים שבים לא מתו, ואע"פ שהמים היו רותחים מאוד, אבל במצולות הים היו פושרים, ושם הלכו הדגים, ויש אומרים שגם הדגים היו בכלל הגזרה, וזה שאנו רואים כיום דגים אע"פ שנח לא נטלם עמם כתיבה, לפי שחלק מהם ברחו לים אוקיינוס. כי לא  ירד מבול אלא במקומות מאוכלסים. וזה מה שאומר הכתוב: ויהי הגשם על הארץ ואינו אומר בעולם וי"א כי לא היה מבול בים. לפי שהדגים נתברכו ע"י השי"ת ולכן לא מתו במבול. ובארץ ישראל לא ירד מבול אפילו במקומות שהיו מיושבים, וזה שמתו שם האנשים, זה היה בגלל המים הרותחים שהיו חמים כל כך שהבעירו את כל העולם כמו תנור ומן החום מתו כולם. ודעו כי בתחילה מתחו שאר הברואים אח’’כ בני האדם כדי לראות אם יחזרו בתשובה. (מעם לועז)

וישאר אך נח (נח ז-כג)

כאן לא נאמר עוד "נח צדיק תמים", כי אם רק "נח", שכן במדרש נחשב לו לנח לחטא, מה שלא עשה דבר  לתיקונו של הדור, ואם אין אדם עושה מאומה לתיקונם של אחרים אף הוא יורד ונופל מטה. לכן ניקראו המים מי נח משנשאר נח לבדו, נוכח לראות כי איננו אלא רק "נח"...

ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה וישלח את הערב ויצא יצא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ (נח ח, ו-ז)

הכתוב מודיענו כי נח היה יודע שפות דיבורם של הברואים. וכך בעשרה לחודש אלו שהם ארבעים יום אחרי שנראו ראשי ההרים, אז פתח נח את חלון התיבה ושלח את העורב שהוא החריף ביותר בין העופות כדי שיודיעו מה נעשה בעולם.

ונעשה ויכוח בין אלו, כי שלשה הם ששימשו מטתם בתיבה. והם חם, והעורב והכלב. ויש אומרים שלכך שימש חם בתיבה כי לפני המבול זנה עוג עם אשתו של חם, ורצה חם לחפות על הדבר ולכן שימש עם אשתו בתיבה. והבן שנולד לו קרא סיחון שהיה כמו עוג. ולעיל כבר כתבנו שמשנכנסו לתיבה נאסר להם להיות עם נשותיהם כי העולם היה שרוי בצער. וגם לבהמות החיות והעופות נאסר הדבר. והטעם לאלו, שאם היו משמשים היו מתרחבים מאוד עד שלא היה מקום בשבילם בתיבה. וכל השלשה קיבלו עונשם. חם נענש שנעשה עורו שחור כמו הפחם וכל זרעו שחורים. והכלב נענש שנדבק לנקבה אחר תשמיש ובזה הוא מתבזה. והעורב נענש שזרעו בא דרך הפה, ובמקור הוא מזדווג עם הנקבה. ונח שידע כל זה לא הצטער לשלוח את העורב לסכנה ולכן אחזו בידו ושיחררו. והעורב התחיל להתלונן וטען רבונך שונא אותי וגם אתה שונא אותי ר"ל כי לעיל נאמר שלח מן הטהורים מכל מין שבעה שבעה, ומן הטמאים לקח זוג אחד מכן מין. אמר העורב אם תשלח אותי ותארע לי סכנה נמצא המין שלי כלה מן העולם. והרי אתה יכול לשלוח מן המינים הטהורים שהם מרובים. ומאיזה טעם אתה שולח אותי. וכך עשה כמה סיבובים סביב התיבה ולא רצה ללכת. אז אמר ונח. זה שאני שולח אותך ולא מן הטהורים כי מהם אדם נהנה, אם לאכילה ואם לקרבן. ואילו אתה אינך ראוי לא לזה ולא לזה. ועוד שאתה רשע ושמשת בתיבה.  ולכן לא קשה לי הדר לשלוח אותך לסכנה. ומפני שהיה רשע לא רצה ללכת בשליחות. והיה עף קצת ומצא נבלת אדם ישב עליו והתחיל לאוכלו, וכשביקש לחזור לתיבה לא רצה נח לקבלו. אז אמר לו הקב"ה שיקבלו כי הוא יביא תועלת, שכן אליהו הנביא בשעה שיברח למערה על שהודיע לאחאב, שלא יהיה גשם שלש שנים אז יביאו לו העורבים אוכל משלחנו של יהושפט, כפי שמסופר מלכים א’ פרק ח’. (מעם לועז)

ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש יבשה הארץ (נח ח-יד)

ומעשה היה ברבי חייא ורבי יוסי שהיו מהלכים בדרך בהרי חושך שהם הרים גבוהים וגשים. וראו סימנים באדמה שנשארו מזמן המבול. כי כך הוא רצון השי"ת שהצדיקים יהיו מוזכרי תמיד לטובה ולא יישכחו, והרשעים יוזכרו תמיד לרעה. שאם לא היה כך היתה הארץ צריכה במשך שנים מרובות כל כך להתיישר היטב. ואם תשאלו אם הם חטאו, הארץ מה חטאה שתחרב. התשובה היא כי כל מין חטא שעושה האדם גורם נזק רק לעצמו. אבל החוטא בהוצאת ז"ל פוגע גם באדמה. ובגלל זה היתה מיתתם במבול, שהרי בודאי היו יכולים למות במגפה או בשאר מיני מיתות, אבל מפני שהם חטאו ברותחין, היתה מיתתם ברותחים, עד שעורם נקלף ואח"כ מתו וכל גופם נמח ונעשה מים.

ואם תשאלו מאחר שבא"י לא ירד מבול. למה הטריח הקב"ה את נח לעשות התיבה ולהיות בתוכה י"ב חודשים, והרי מוטב היה לשולחו לירושלים כדי להינצל או ע"י אמצעי אחר, שהרי רחמיו של הקב"ה מרובים הם.

התשובה היא שכל זה היה מכוון להחזיר הבריות בתשובה ולכן נתעסק בה ק"כ שנה אע"פ שהיה יכול לגומרה בזמן מועט. ועוד טעם כי בזמן שיש מיתה בעולם מוטב לו לאדם להסתגר בביתו ואל יופיע בחוץ כי מאחר שניתנה רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים. אבל כל זמן שאינו מראה פניו אינו יכול לגרום לו נזק. ולכן נסתגר נוח בתיבה (מעם לועז)

ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש (נח ט-ה)

עכשיו ציוה הקב"ה לנח שני דברים הדבר הראשון הוא כי בידוע הוא שיש אנשים מרי לב שבגלל זה שאין להם עמדה או בגלל יסורים, שהם מסובלים במחלות קשות, ומפני שחייהם בצער ובסבל גדול, הם מבקשי המות בכל שעה ושעה, כמו שאנו רואים הרבה אנשים שבשעת צער הם מבקשים למות ובלבד להיפטר מן העולם הזה. ולכן ציוה הקב"ה על הסנהדרין שלא להרוג שום אדם אלא על פי שני עדים אבל אם אדם בא בעצמו לבית דין והוא מתודה שעבר עבירה פלונית או שהרג אדם והוא רוצה שיהרגוהו כדי שעונו יכופר, אע"פ שהודה במו פיו מרצונו. אין רשות לסנהדרין להורגו ולא להלקותו. ואע"פ שלכאורה אין הדבר מובן שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים היא, אבל הטעם הוא שמא הוא משקר בדבריו, שכן מאחר שצערו מרובה שירד מנכסיו הוא רוצה למות ולכן עשה תחבולה זו כדי שבית דין יהרגוהו, ועי"כ ייפטר מצערו. וכן אנו רואים הרבה אנשים המאבדים עצמם לדעת, שהם מפילים עצמם מן הגג למטה, או שמטביעים עצמם, כי בשעת כעס הם מתייאשים מן העולם הזה. וזה נקרא מאבד עצמו לדעת. ואם עושים כך הם מקבלים שלשה עונשים. א. כי הם מאבדים את העולם הזה. מאחר שרחמיו של הקב"ה מרובים והוא עושה ניסים עם כל אחד ואחד בכל יום ויום והסבלנות היא תרופה מצוינת לכמה סוגי צרות ובהתאבדות אין לו כל תועלת. אבל בעודו חי הרי יש לו בכל יום תקוה לטובה ולברכה. ב. כי הם מאבדים גם את העולם הבא, ועונשו של המתאבד גדול כי נפשו הולכת נע ונד ולא מקבלים אותה לשום מקום, שהרי עדיין לא הגיע זמנו להפטר מן העולם, וכן בגלל זה שאין לו חלק לעולם הבא ונמצא בכף הקלע ולכן אומר כאן הכתוב: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש.

ודעו כי כל מי שעושה עבירה שחייבים עליה מיתה ואם היה בזמן הסנהדרין היו הורגים אותו, אבל כיום אסור לו להרוג את עצמו כדי שעונו יכופר לו כי גם זה בכלל מאבד עצמו לדעת, ותשובה אמיתית היא לבכות הרבה ולבקש רחמים מאת השי"ת שיכפר לו ויאמר וידוי ויפרט החטא שעשה, ויקבל עליו לעזוב את החטא בשברון לב אך לא בעצבות ח"ו .

נמרוד ודור ההפלגה

ויקח לו כוש בן חם בן נח אשה ותלד לו בן ויקרא את שמו נמרוד. ויגדל הילד ואביו אהבו מאוד כי בן זקונים הוא לו. ויתן לו כוש את כתנות העור אשר עשה ה’ לאדם ולאשתו בהגרשם מגן העדן. ויהי במותאדם וחוה ויתנו את הכותנות לחנוך בן ירד ובהלקח חנוך אל אלהים  ויתן אותן למתושלח בנו, ובמות מתושלח לקחן נח ויביאן אתו אל התבה ותהיינה שם עד צאתם מן התיבה. אז גנב חם את הכתנות ויסתירן מאחיו ובהולידו את כוש בנו ויתן אותן לו בסתר ותהיינה בידי כוש ימים רבים ויהי כי הוליד את נמרוד בנו ויתן לו את הכותנות ההן באהבתו אותו. ויגדל נמרוד ויהי בן עשרים שנה וילבש את "הבגדים" ההם ויראהו החיות והבמות והעופות וירוצו אליו ויפלו לפניו ארצה. ויהי כראות אנשי דורו את הדבר היה ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו אין זה כי אם גבור הוא נמרוד אשר לא היה עוד כמוהו בכל הארץ, ועל כן יחילו מפניו חיתו יער!....הבה נמליכהו עליו וישבנו לבטח בארצנו! ויהי כאשר מלך נמרוד ויאמר אל עמו עוד מעט ונמוטו תהרסו השמים ונפלו עלינו... על כן הבה נבנה ארבעה מגדלים והגענו את ראשיהם לשמים ונשענו עליהם ולא ימוטו...ויהי כשמוע האנשי את דברי מלכם ויאמרו טוב דברך! הננו לעשות ככל אשר אמרת. ויש אשר אמרו הן היו השמים רק לה’ והארץ נ תן לבני אדם אולם בהבנות המגדלים הגבוהים ועלינו השמימה ונלחמנו בה’ ועבדנו שם את אלילנו וישבנו שם והיינו כאלהים. ובהעצר השמים ולא יהיה מטר ולקחנו את קרדמותינו ונקרנו את השמים וזבו מימיו...ולקחנו אליל אחוז חרב חדה ושמנהו על ראש אחד המגדלים. והיה הדבר הזה לאות כי מלחמה לאלילים בה’ כל הימים...ויהי כאשר לא היה להם אבנים לבנות את המגדלים וילבנו לבנים וישרפו אותן כאשר ישרוף היוצר את כלי חרשיו ויבוא כל העם כאיש אחד לבנות את המגדלים.

ותצלח המלאכה בידיהם עד מאד בי עשוה יומם ולילה בחפץ לב. ויגבה המגדל מאד, ויביטו מעליו ארצה,ויהיו העצים הגבוהים בעיניהם כעשבות שדה. בכל זאת לא חדלו מבנותו ויעשו מעלות ממזרח המגדל וממערבו ועלו הנושאים לבנים במזרחו וירדו במערבו, והיה בנפול איש מעל המגדל ומת, לא שמו אליו לב אולם בנפול לבנה ארצה, והתאספו הבונים ובכו לה וספדו לה כאשר יספדו למת  ואמרו אויה לנו! מתי תעלה לבנה אחרת תחתנה? וירא ה’ את מעשי הדור ההוא ויאמר בלבו אמנם הרעו אשר עשו אפס כי לא אשמידם יען נמצא בהם דבר טוב, כי יאהבו איש את רעהו ויחיו כולם בשלום יחדיו... ויבל ה’ את שפתם ולא הבין איש מהם את הלשון הקדושה אשר דברו בה. ויהי כאמור איש לרעהו לך והבא לי מים והלך והיבא לו עפר וקרדום שאל, רחת נתן לו...ותהי מריבה ביניהם ויחדלו מבנות את המגדל ויפיצם ה’ מן המקום ההוא, ואת ראשי הבונים אשר אמרו להלחם בה’ הפך לקופים ויהיו ללעג ולקלס ולמשל ולשנינה. ואש יצאה מאת ה’ ותשרוף שליש המגדל ותפתח הארץ את פיה ותבלע גם היא שליש, ויתר הבנין הגדול הזה עודנו עמד שם עד היום הזה.

ויחל נוח איש האדמה ויטע כרם: וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה: וירא חם אב כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ" ויקח שם ויפת את השלמה וישימו על שכם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו (נח ט, כ-כג)

וכך אמר לו הקב"ה לנח: למה לא למדת מהאדם הראשון שהיין הביא עליו פורענות קשה כל כך, ועל און זה שעשה נח נשתנה שמו. כי בתחילה נקרא איש צדיק תמים ועכשיו נקרא איש האדמה. וכן אומר הכתוב ויחל נח ר"ל שחילל עצמו אחרי שהיה קדוש.

כי בשעה שנודע לחם שאביו נמצא במצב זה והוא ערום לגמרי אמר בלבו: והרי לאדם הראשון היו שני בנים והרג האחד את השני. ולאבינו יש שלושה וכיצד הוא מעיז להוליד עוד בן שיהיו לו ארבעה. וכ"כ היתה גדולה קנאתו שבשעה שנכנס לחדרו סירסו, שנה לא יהיה ראוי יותר להוליד, אח"כ יצא לפרוזדור וסיפר לאחיו שראה את אביהם שוכב ערום בלי בגדים. אבל מאחר ששם ויפת היו צדיקים גמורים, חלקו כבוד גדול לאביהם ונכנסו לחדר ופניהם אחורנית וכיסו את נח. ולא הספיקו להסתכל בו. וכן מעיד הכתוב באומרו: וערות אביהם לא ראו שאפילו באותו רגע ממש שכיסו אותו לא ראו ערותו אף כי היה הכרח לראותו כדי לדעת כיצד לכסותו. כי לא הפכו פניהם מפני שחלקו כבוד לאביהם. ומלבד זה סתמו עיניהם בידיהם כדי שלא תהיה כל אפשרות להסתכל .

ויקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן: ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו (נח ט, כד-כה)

וזה שנאמר וייקץ נח מיינו ידע את אשר עשה לו בנו הקטן, כי בודאי היה חם רשע ששימש בתיבה דבר שלא עשה בריה אחרת, מכאן ידע נח שחם הוא שעשה לו צרה זו. ולכן אומר הכתוב: וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, שיש לתמוה שהרי חם, היה הגדול שבהם. למה קורא אותו הכתוב כאן הקטן. אלא הכוונה בשם שקטן אינו חשוב בעיני הגדולים. אף חם היה נחשב קטן מפני שהיה רשע. ולכן קיללו ופרע לו כגמולו.

ויאמר ברוך ה’ אלהי שם ויהי כנען עבד למו: יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו (נח ט, כו-כז)

ואחרי שקלל נח את כנען התחיל לברך את שם ויפת כדי להודיע לחם שאילו היתה לו זכות היה מתברך בגדולה כמותם. היינו לשם אמר: ברוך ה’ אלהי שם. ר"ל שכל ארץ כנען עתידה להיות שייכת לשם, שהיא האומה הישראלית, והכנענים יהיו צריכים להעלות מס לישראל. ולכן אומר: ויהי כנען עבד למו.

והטעם שנכתב בתורה כל סיפורו של נח עם חם ושם ויפת, כדי ללמדני לקח שלא ימשוך אדם לבו ביין, שהרי צדיק אחד כמו נח שבזכותו ניצלו כל הברואים  ובגללו נתחדש העולם, בכ"ז העבירו היין על דעתו והביאו לידי בזיון. וכן אתם רואים כי לפני שאדם שותה יין הוא נמוך רוח כמו גדי. וכשהוא שותה יין הוא מתחזק כמו אריה. וכשהוא שותה הרבה יין הוא דומה לחזיר כי הוא מוכרח להקיא ולטנף בגדיו. ואם הוא שותה הרבה מאד הוא משתכר ומתחיל לרקוד כמו קוף ומדבר נבלות הפה. כי לא נשאר לו דעת בראשו, הוא מאבד תפילה ושמע בזה שהוא מאחר לקום. ועובר עוד עבירות שיקצר המקום לפורטם ולכן מי שהוא בעל נפש לא ישתה הרבה יין עד שיאבד שכלו. ואפשר להגיע לשמחה ע"י ענווה שנאמר לענוים נתן חן." (מעם לועז).

נסיים במעשה ברב גדול שאביו היה שיכור ומיתבזה בפרסיה. בנו שהיה רב העיר התביש בו כי היה נשכב על הריצפה מרוב אלכוהול וילדים היו לועגים לו.

הבן ביקש מהאבא שלא ישתכר ברחובות שיבוא לביתו וישתכר שם ולא יגרום לעצמו ולבנו עוגמת נפש, האבא נענה בחיוב.

בוקר אחד קם הבן הצדיק לבית הכנסת וראה שיכור שוכב על שלולית ברחוב וילדים זורקים עליו אבנים.

הבן חזר לביתו כדי שאביו יראה את המחזה המבייש כדי שיבין איך הוא ניראה בכל לילותיו המטופשים.

האבא כשראה את האירוע נידהם וניגש לכיוון השיכור, הבן חשב כי סוף כל סוף אביו ילמד לקח ויזדעזע, אך לפתח אביו ניגש לשיכור ושאל אותו בסוד כך: "סלח לי מהיכן קנית את הבקבוק הזה ניראה לי זה חומר מצוין. הבן היזדעזע והבין שליפול לשכר זה בור ללא תחתית, ישמע חכם ויוסף לקח. אל תרא יין כי יתאדם (משלי כג-לא) חז"ל: (סנהדרין ע, א). שאחריתו דם, שמרבה עברות ומתיר אסורין, והרבה יין עושה. והן אמת שיש תועלת ביין כששותה אותו כשורה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שם) שאמרו, זכה ששותהו כשורה משמחו ונעשה ראש, וכדאמר רבא (שם) חמרא וריחני פקחין. אבל לפי הנזק הנמשך ממנו ושדעתו של אדם קרובה להיתפתות בו ולצאת מן השורה, אפילו אם יהיה לעתים רחוקות, הרי ההפסד יתר על השבח:

ומי יתן ויהיה לבבם של כל העולם כלבב יונדב בן רכב, ויחוסו על זרעם ועל הדורות הבאים אחריהם, שמא יהא ביניהם אנשים שאינם מהוגנים, שלא ידעו להיזהר בשתיה ויצאו מן השורה. והיה ראוי שכל אדם יחוש על זה ויצוה את בניו ואת זרעו אחריו בכל תוקף, שלא לשתות יין וכל מדי דמשכר, כצואת יונדב בן רכב (ירמיה לה-ו) או יצום לשתות במידה, במשקל ובמשורה, וישימו קצבה באופן שלא יהא חשש שיצאו מן השורה. ולמה לא נמצא בעולם מי שיחוש לזה כי אם יונדב בן רכב , ולא ראינו ולא שמענו מי שעשה כמעשיו, ברם דא הוא טעמא, כי מי הוא זה ערב אל לבו, שיהיו בניו וזרעו שומעים בקולו ושומרים מצותו, ונמצא מכשילן לעתיד לבוא באסור מוסיף, שיהיו עוברים את מצות אביהם, ולכן נמנעו מלצוותם:

רק זו מצוות כל אדם על עצמו לגדור בעדו ולשום קצבה בעניין השתייה, ויקבל עליו בכל תוקף שלא יעבור בשום פעם, בעבור תהיה יראת ה’ על פניו תמיד, ולא תצא תקלה מתחת ידו ולא שום דבר שאינו מתוקן. ואמינא עצה טובה, שהשיעור הנכון שישתה הכי מופרז שתי כוסות בסעודה אחת ולא יעבור. וסימן לדבר שנים דרך ארץ (ביצה כה, ב). והכל לפי מה שהוא אדם, החזק הוא הרפה, ולפי העת והזמן, עדן חדווה ועדן עציבותא, יוכל לעבור מעט מן השנים, וכל מעשיו יהיו לשם שמים (פלא יועץ)

באדיבות אתר רבי www.rabi.co.il

דבר החסידות – פרשת נח

פרטים

קטגוריה: פרשת נח

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:51

נכתב על ידי Super User

כניסות: 989

ב"ה

דבר החסידות – פרשת נח

לכל דבר יש תכלית

בזמן שאדמו"ר הצמח צדק [=דור רביעי לנשיאי חב"ד] היה בפטרבורג, הגיע לבקרו יהודי עשיר גדול, שהיו לו קשרים עם השרים הגדולים, וסיפר שהוא סייע לרבי באיזה עניין.

-         שאלו הרבי: ובמה אברכך?

-         השיב הגביר: ב"ה לא חסר לי מאומה. יש לי בנים, עושר וכבוד. אבל דבר אחד מעיק עלי, והוא: שמבואר בכמה מקומות עניין ההשגחה פרטית, שכל מאורע אפילו קטן וקל-ערך יש לו כוונה מיוחדת מלמעלה, דבר זה – אומר הגביר – אינו מובן לי.

-         הסביר לו הרבי את העניין.

-         אבל הוא טען "עדיין אינני מבין".

-         רמז לו הרבי שיתקרב לחלון, ואז הם ראו יהודי שעומד ומתפלל בשדה. פתאום עברה שם במהירות עגלה עמוסת קש. והם הבחינו שהיהודי מתכופף ומרים דבר מה.

הסביר לו הרבי: יהודי זה הוא מהל"ו צדיקים שעמד להתפלל, אבל דבר-מה היה תקוע לו בשן והפריע לו. ועכשיו כשעברה העגלה, עף ממנה קנה קטנטן והוא הרימו וחטט בו בשן ועכשיו הוא יוכל להתפלל.

שים לב, אומר לו הרבי: כל הכפר, הגוי ועגלתו עמוסת הקש, כל זה נברא למען יהודי זה, כדי שיוכל לעמוד ולהתפלל...

-         עכשיו – אמר היהודי – הבינותי מהי השגחה פרטית.

(שמועות וסיפורים (הרב רפאל נחמן הכהן, אביו של הרב יואל כהן שליט"א) ח"א עמ' 54)

~~~

כיצד הועיל ה'צהר' לתיבה?

על הפסוק בפרשתנו "צהר תעשה לתבה" (ו, טז) מפרש רש"י: "צהר – יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם".

ותמוה:

א)    איך יכול חלון אחד או אבן טובה אחת להאיר תיבה שלמה באורך 300 אמה על 50 רוחב [שהרי בפסוק נאמר "צהר" בלשון יחיד, וגם רש"י כותב "חלון", ו"אבן טובה" בלשון יחיד*]?

ב)    ביותר קשה הדבר, בהתחשב עם העובדה שנח נצטווה "קנים תעשה את התבה", ופירש"י: "מדורים מדורים", וכן "תחתיים שניים ושלישים תעשה" - שיהיו לתיבה שלש קומות. ואם כן, גם אם נאמר שנח עשה חלון גדול במיוחד – איך יתכן שחלון אחד יאיר את כל הקומות וה"מדורים"**?

ג)     להלן על הפסוק (ח, כב) "ויום ולילה לא ישבותו" כותב רש"י "מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה". ואם כן קשה, כפי שהקשה הרא"ם: "מה תועלת חלון התיבה, אם לא היה אור בכל יום מימי המבול"***?

[ואין לתרץ שכוונת רש"י ב"כל ימות המבול" (על דרך הפשט****) היא רק לארבעים יום שהיה המבול (כמ"ש "ויהי המבול ארבעים יום על הארץ" – ז, יז.), כי עדיין קשה מה האיר את התיבה במשך כל הארבעים יום שלא שמשו המזלות?!]

מבאר הרבי:

בציווי הקב"ה לנח על עשיית התיבה לא נאמרו כל הפרטים הדרושים לעשייתה. לדוגמא: מפורש בכתוב (ח, יג) "ויסר נח את מכסה התבה" ולא מצינו שהקב"ה ציוה עליו לעשות מכסה. ולפי הפירוש ש"צהר" היא אבן טובה – לא מצינו שהקב"ה ציוה עליו לעשות את החלון שמוזכר אח"כ (ח, ו).

והטעם: כי יש דברים שהם מובנים מעצמם כמו לעשות מכסה, חלון ופתח. כי פשוט שהם דברים בסיסיים שצריך אותם בתיבה והקב"ה רק ציוה עליו דברים נוספים שאינם מובנים מעצמם (וכן אמר לו מיקום הפתח: "בצידה תשים" – ראה רא"ם וגו"א עה"פ).

ועל פי זה מובן גם לנוגע להאיר את התיבה, שנח לא הוזקק לציווי מהקב"ה על זה, כי פשוט שצריך אור במיוחד בתיבה ענקית כזו עם כל החיות והבהמות, ובוודאי הכניס נח לתיבה נרות ושמן וכדומה להאיר את התיבה, גם בלי ציווי על כך.

אלא, שבתור תוספת לזה היה ציווי מיוחד מהקב"ה לעשות עוד "צהר" (אור) לתיבה. ואיזה צורך יש באור נוסף? על כך מפרש רש"י בשני אופנים:

1)    שמדובר בחלון – שבנוסף לנרות וכדו' יעשה גם חלון שדרכו אפשר להכניס ולהוציא וגם בשביל אויר.

2)    שמדובר באבן טובה – שהמעלה בזה שאפשר להוליך את ה"צהר" (אור) לכל מיני מדורים ופינות.

ההוראה מפסוק זה בעבודת ה':

תכלית העבודה בתורה ומצוות היא לעשות "צהר" לתיבה – להכניס ולגלות אור אלקי בעולם.

אבל יש בזה שני אופנים, כמו בשני הפירושים ברש"י: אור החלון הוא אור הבא מבחוץ ואור האבן טובה מאיר מבפנים.

הדרך הראשונה: היא להאיר את האור האלוקי בתוך החושך של העולם – לגלות איך שהקב"ה מנהיג את העולם והוא מעל הטבע.

ואח"כ באים לדרגה גבוהה יותר: לגלות שהטבע עצמו הוא אלקות – לראות בתוך החושך והקשיים את ההשגחה פרטית שיש בכל דבר, ואיך שזה מוביל לעבוד את ה' יותר טוב. וכך הופכים את החושך עצמו לאור, כפי שיהיה בגאולה: "ולילה כיום יאיר" (תהלים קלט, יב) בקרוב ממש.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק י נח שיחה א (עמ' 19 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' פז-ח [וראה בשיחה ה'צריכותא' מדוע מביא רש"י שתי דעות ומדוע אינו מביא הדעה השלישית שצהר מל' יצהר].

______________

*)  ואמנם באב"ע כאן כתב: וי"א כי רבים היו והכתוב אחז דרך קצרה. וראה גם בתו"ת כאן: דבאמת היו חלונות הרבה, והפירוש "חלון" – מין חלון כמו "ויהי לי שור וחמור" (ר"פ וישלח).

– אבל קשה לפרש כן ברש"י, ששינה מלשון הגמרא (סנהדרין קח, ב. ירושלמי פסחים פ"א ה"א (לפי' הפני משה שם שזה היה ה"צהר"): "אבנים טובות ומרגליות" וכתב בלשון יחיד: "אבן טובה".

**)  בנוגע ל"אבן טובה" אפשר לפרש (ע"ד הפשט. משא"כ בסנהדרין שם: קבע בה וכו') שהיו מוליכים עמהם ה"אבן טובה" לכל מדור וכו'. אבל דוחק גדול לומר שזה היה כל האור שהיה בכל התיבה. ועוד: הרי גם בניו עזרו לו לתת מזונות לבהמות וכו', ואיך היה אור לכולם בבת אחת?

***)  ואמנם מפרשי רש"י (שפ"ח ומשכיל לדוד שם) תירצו, דכוונת "לא שמשו המזלות" היא לתנועת הגלגלים, היינו שכל ימות המבול נתבטל היקפם וסיבובם, אבל הי' קצת אור בעולם.

– אבל כבר נתבאר כמ"פ שרש"י כתב פירושו בסגנון ברור, באופן שגם בן חמש (למקרא) לא יטעה בכוונתו. ובנדו"ד: פירוש הפשוט של דבריו "מכלל ששבתו . . שלא שמשו המזלות" הוא, שלא עשו שימושם ותפקידם – "להאיר על הארץ", ולא רק שנתבטלה תנועת הגלגלים.

****)  משא"כ ע"ד הדרש – ראה ירושלמי פסחים (שם): "לא שמשו המזלות בשנת המבול". וכן בב"ר (פרשתנו לד, יא. וש"נ): "לא שמשו כו' י"ב חודש". ולהעיר מפי' הרד"ק פרשתנו ח, כב.    

--

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער  |  מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות  |  בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת  |  קייטנת גן ישראל  |  שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

רוצים להיות שותפים? לחצו כאן

--

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער  |  מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות  |  בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת  |  קייטנת גן ישראל  |  שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

רוצים להיות שותפים? לחצו כאן

דבר החסידות – פרשת נח

פרטים

קטגוריה: פרשת נח

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 14:34

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1127

ב"ה

דבר החסידות – פרשת נח

כיבוד אב לפני מתן תורה?

מספרים על הרה"ק רבי אהרן מבעלזא: שבהיותו ילד קט ישב פעם בליל הסדר ולא שאל "מה נשתנה".

-         תמה אביו ושאל: מדוע אינך שואל כלום, וכי לא שמת לב לכל השינויים שעשיתי הערב?

-         השיב הילד שבאמת הוא תמה, אבל לא רצה לשאול כי "על אבא לא שואלים שאלות"...

(מהרה"ח ר' אברהם הניק, מפי השמועה)

~~~

על הפסוק (האחרון) בפרשתנו "וימת תרח בחרן" מבאר רש"י שבעצם תרח מת שנים רבות לאחר מכן, "ולמה הקדים מיתתו של תרח ליציאתו של אברם? שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו שהניחו זקן והלך לו, לפיכך קראו הכתוב מת...".

וצריך להבין:

הרי מצוות כיבוד אב ואם אינה משבע מצוות בני נח (וכדברי הגמרא בסנהדרין (נו, ב) שהיא ניתנה במרה, כהוספה על ז' מצוות ב"נ), ואם כן מה בכך שאברם לא קיים כבוד אביו?

כמו כן בפרשתנו לפני זה (ט, כב) מסופר "וירא חם אבי כנען את ערות אביו" ורש"י כותב: "חם שביזה את אביו, נאמר בזרעו "כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקינים ערום ויחף..."".

– וגם כאן קשה: מדוע הענישו את חם על העדר כיבוד אב, בזמן שמצווה זו לא הייתה קיימת עדיין*?

ויש לומר הביאור בזה:

הרמב"ן מבאר (וישלח לד, יג): שמצוות "דינים" שבני-נח חייבים בה – כוללת את כל הדברים הנוגעים ל"יישובו של עולם", כגון "דיני גנבה ואונאה ועושק שכר שכיר . . ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן".

על פי זה מובן, שאמנם אברהם היה פטור ממצוות כיבוד אב, אבל מצד יישובו של עולם – נדרש שבן יכבד את אביו, מצד "פריעת חוב" – שיש לבן להכיר טובה לאביו בעד כל השנים שגידל אותו, ובפרט לעת זקנותו, שאז הוא זקוק ביותר לסיוע שלו.

וזה מדוייק ברש"י שלא כתב "שלא קיים מצוות כיבוד אב", אלא "את כבוד אביו" סתם, וגם מוסיף "שהניחו זקן" (כי מצד מצוות כיבוד אב אין הבדל בין צעיר לזקן).

ועל דרך זה בנוגע לעונש של חם; אמנם בני נח אינם חייבים בכיבוד אב, אבל גם אסור להם לבזותו, והטעם:

חז"ל אמרו (עירובין ק, סע"ב) "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה וכו'", זאת אומרת שיש מצוות שעל כל אדם לקיימן, גם לפני מתן תורה, כי הם הנהגות ישרות שאפילו בעלי חיים שומרים עליהם.

ובנוגע לענייננו:

במשלי (ל, יז) נאמר "עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר", כלומר שגם טבע העורב להעניש את מי שמבזה את אביו. וממילא מובן שגם בן-נח המבזה את אביו, כמו חם ולבן, ראוי להיענש בחומרה**.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ה, וישלח שיחה א סעיף ד (עמ' 154-5, ובמתורגם ללה"ק עמ' 155-6). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' קז-ח, קיא-ב.

______________

*)  ועד"ז קשה על מה שרש"י כותב להלן בנוגע ללבן (חיי שרה כד, נ): "רשע היה וקפץ להשיב לפני אביו" – שהרי לא נצטוו על כיבוד אב, ומדוע נחשב לבן לרשע בשביל זה?

**)  עפ"ז יש ליישב תמיהה ברמב"ם, שכתב (הל' ממרים ספ"ה) "כל המבזה אביו . . הרי זה ארור מפי הגבורה, שנאמר ארור מקלה אביו ואמו, והרי הוא אומר עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל", והקשה הרדב"ז: מדוע לא מספיקה הראיה מן התורה שהוצרך הרמב"ם להוסיף ראיה מן הכתובים?

אבל ע"פ האמור מובן: הפסוק "ארור מקלה אביו ואמו" (תבוא כז, טז) נאמר לבני ישראל, והרמב"ם מוסיף את הפסוק "עין תלעג לאב גו'" שממנו למדים האיסור גם לבני נח.

סמך לביאור זה: בטור ובשו"ע (יו"ד סוף סי' רמא) העתיקו את כל דברי הרמב"ם הנ"ל ודילגו על הפסוק "עין תלעג לאב גו'", והטעם פשוט: הרמב"ם עוסק בספרו גם בדינים הנוגעים לבני נח. לאידך בטור ושו"ע שאין עוסקים בהלכות בני נח – השמיטו פסוק זה.

דבר החסידות – פרשת נח

פרטים

קטגוריה: פרשת נח

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 21:50

נכתב על ידי Super User

כניסות: 738

ב"ה

דבר החסידות – פרשת נח

מה התחדש אחרי המבול?

יהודי עשיר נכנס פעם אל המגיד ממעזריטש. שאל אותו הרבי: מה אתה נוהג לאכול כל יום?

-         התפאר העשיר: "אני נוהג להסתגף ולהתנזר מהעולם. אני אוכל בדיוק כמו העני, פת במלח ומים במשורה".

-         אמר לו המגיד "זה לא בסדר! עליך לאכול בשר טוב ולשתות מי דבש כדרך העשירים".

תמהו התלמידים: מה רע במנהג של העשיר שלא להתפנק בתענוגות העולם?

הסביר להם הרבי: "אם העשיר יאכל בשר וישתה מי דבש – יתן לעני לפחות פת במלח, אך אם הוא יאכל פת במלח – יתן לעני לאכול אבנים ועפר..."

(ע"פ "ממתק לשבת", הרב נחמי' וילהלם, פרשת ראה תשע"ח. ויש מספרים אותו על צדיקים אחרים)

~~~

בפרשתנו, אחרי המבול, הודיע הקב"ה לנח שלא יביא עוד מבול לעולם, אלא: "את קשתי נתתי בענן, והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ . . ונראתה הקשת בענן" (ט, יג-יד).

הקשו המפרשים*: הרי הקשת היא תופעה טבעית, כאשר השמש מכה באופן מסויים בעננים. כיצד ניתן איפוא לומר שהקשת היא "אות ברית"?

ותירצו: שתופעה זו עצמה שמהשתקפות השמש בעננים נוצר קשת – התאפשרה רק לאחר המבול; כי לפני המבול היו העננים עבים וגסים יותר ולא התאפשרה מציאות של קשת. ורק אחרי המבול, שזיכך את העולם נהיו גם העננים 'עדינים' יותר, כך שהם יכולים להקרין את קרני השמש עם גווני הקשת.

אבל יש להבין:

אמנם המבול טיהר את העולם מחטאי 'דור המבול', אבל איך יתכן לומר שהעולם נהיה יותר טהור מכפי שנברא, שאז לא היה קשת, ודווקא אחרי המבול נוצר הקשת?

ויש לבאר ע"פ חסידות:

אמנם בתחילת הבריאה היה העולם טהור ומזוכך יותר, אבל זה היה כתוצאה מבריאתו של הקב"ה, ולא מצד העולם, ולכן העננים העולים מהארץ – "ואד יעלה מן הארץ" – לא נזדככו. אבל המבול פעל זיכוך הארץ, וזה פעל שגם העננים נזדככו יותר והתאפשרה ראיית הקשת.

זה מסביר גם מדוע לאדם הראשון נאסר לאכול בשר ודווקא לנח הותר (רש"י בראשית א, כט. פרשתנו ט, ג) – כי לפני המבול היה העולם מגושם, ולא היתה אפשרות 'לברר' ולהעלות את הבשר [על-דרך מארז"ל (פסחים מט, ב) "עם הארץ אסור לאכול בשר"**], משא"כ אחרי המבול שהעולם הזדכך – יש כח לנבראים לברר את הבשר ולהעלותו לקדושה.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טו, נח שיחה ג סעיף ה-ז (עמ' 52-3. ובמתורגם ללה"ק עמ' 56-7). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' קו-ז. ההערה השניה (מסיפורי חסידים) היא תוספת שלי ואינה במקור.

______________

*)  אברבנאל פרשתנו השאלה הט"ו. וראה בפרטות באור-התורה פרשתנו (כרך ג') תרמח, א ואילך.

**)  ראה סיפורי חסידים (להרש"י זוין) בפ' ראה (סיפור 475), בשם הרבי מהר"ש מליובאוויטש, על מארז"ל "עם הארץ אסור לאכול בשר": ש'אסור' – פירושו 'קשור', כלומר: עם הארץ הוא קשור אל הבשר עד שמוכרח לאכלו.