גולה אחר גולה, דם ואש ותמרות עשן
מחורבן בתי המקדש ועד ימינו אנו, אנו סחופים ודווים, עולים בלהבות הכבשנים, נרצחים ונטבחים על קדושת השי"ת @ הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א בסקירה כואבת בת אלפי שנים@ ובכל זאת שמך לא שכחנו. נא אל תשכחנו!
@מסע הצלב הראשון: מנשרים קלו מאריות גברו
"הכנסתים לארץ ישראל, וצויתים ועברו על הציווי, דנתי אותם בשילוחין וגירושין, וקוננתי עליהם איכה. הכנסתים לארץ ישראל, שנאמר ואביא אתכם אל ארץ הכרמל... קוננתי עליהם איכה, שנאמר איכה ישבה" – הכנסתי אותם לארץ ישראל שהיא ארץ טובה גם רוחנית וגם גשמית, והם הכריחו אותי לגרש אותם ממנה ולהפסיד גם את הרוחניות וגם את הגשמיות. (בר"ר, יט, ט, ועץ יוסף בשם נזר הקודש).
היעב"ץ (סידור היעב"ץ, הלכות תשעה באב) כתב לנו דבר נורא. כל ההשמדות, הגזירות והטביחות שאירעו מהחורבן ועד ימינו, "הסיבה הקרובה לכך היא, מפני חסרון אבל על ירושלים". אי האבלות והצער על חורבנות בתי המקדש בכל הדורות, היא זאת הגורמת לכך שאנו ואבותינו ממשיכים לסבול בגלויות השונות. הבה ונקרא, בקצרה, על מאורעות הצער והתוגה בכל הדורות, כדי שנתעורר ונתחזק יחדיו, לבכות ולהצטער, לזעוק ולבקש שהשי"ת יגאלנו במהרה.
בשנת ד'תתנ"ו יצא לדרך מסע הצלב הראשון – אחד המאורעות העקובים מדם בתולדות עם ישראל. המסע החל בעקבות קריאתו של האפיפיור אורבנוס השני בוועידת קלרמון שבצרפת, בכ"ז בחשוון ד'תתנ"ו. בנאומו קרא לאצילי אירופה ולאנשי המלחמה לצאת לכיבוש ירושלים והמקומות הקדושים מידי השלטון המוסלמי. הוא הבטיח לחיילים "מחילת עוונות" מלאה, פטור מחובות והגנה על רכושם, והלהיב את ההמונים בקריאה שנחרתה בזיכרון ההיסטורי: "זהו רצון האלוקים".
היציאה הרשמית נקבעה לקיץ הבא, אולם ההתלהבות הדתית הייתה כה גדולה, עד שעשרות אלפי אנשים החלו לצעוד חודשים קודם לכן. כך נולד "מסע העם" – צבא בלתי מסודר של איכרים, בעלי מלאכה, נשים וילדים, שהונהג בידי המטיף פטרוס הנזיר, ולצדו האביר ולטר העני. אליהם הצטרפו חבורות נוספות בהנהגת אצילים מקומיים, ובהם הרוזן אמיכו מליינינגן, ששמו נחרת לדיראון עולם בשל מעשי הטבח שערך ביהודי אשכנז.
הדרך לארץ ישראל עברה לאורך נהר הריין – אזור שבו שכנו מרכזי התורה החשובים ביותר באירופה. שם פרחו קהילות שו"ם: שפיירא, ורמייזא ומגנצא. לצדן התקיימו קהילות גדולות בקלן, טריר, מץ, רגנסבורג, קובלנץ, קסנטן, קלן, בון ונויס. רבות מהן החזיקו בתי מדרש וישיבות מפורסמות והיו מבוססות גם מבחינה כלכלית ועסקו במסחר בינלאומי,.
בחודש אייר תתנ"ו הגיעו ראשוני הצלבנים לשפיירא. ביום ח' באייר נרצחו היהודים הראשונים בעיר. הבישוף יוהאן משפיירא פעל במהירות, הכניס את רוב יהודי העיר לארמונו והוציא להורג כמה מהפורעים. הודות להתערבותו ניצלה מרבית הקהילה, אם כי אחד עשר יהודים נרצחו.
בי"ח באייר הגיעו הפורעים לוורמייזא. הפעם כבר לא הצליח הבישוף להשתלט על ההמון. היהודים הסתתרו בארמון הבישוף במשך כשבוע, אך ביום כ"ג באייר נפרצו השערים. במשך שעות ארוכות נערך טבח אכזרי. מקורות יהודיים מספרים על כ-800 קדושים שנהרגו באותו יום. בית הכנסת חולל, ספרי תורה נקרעו ונשרפו, ורבים נהרגו כשהם עטופים בטלית ותפילין.
התחנה הבאה של הצלבנים הארורים, הייתה מגנצא – הגדולה והחשובה שבקהילות אשכנז. בראש הקהילה עמד רבי קלונימוס בן משולם. הארכיבישוף רוטהרד הכניס את היהודים לארמונו והבטיח להגן עליהם, אולם ב-ג' בסיוון תתנ"ו הגיע אמיכו עם אלפי אנשיו. לאחר קרבות קצרים הצליח ההמון לפרוץ אל מתחם הארמון. מאות רבות, ולפי כרוניקות אחדות למעלה מאלף יהודים, נהרגו באותו יום. קהילת מגנצא, שנחשבה למרכז התורה החשוב באשכנז, כמעט ונמחתה.
משם המשיכו הצלבנים לקלן. הארכיבישוף של קלן פיזר את יהודי העיר בכפרים הסמוכים כדי להצילם, ולכן לא התרחש בעיר טבח המוני ביום אחד כפי שאירע במגנצא. אולם במשך השבועות שלאחר מכן הצליחו הפורעים לאתר רבים מהנמלטים, ורבים מהם נרצחו בכפרים וביישובים שבהם הסתתרו.
גם בערים נוספות נפגעו היהודים. בטריר, מץ, רגנסבורג, פראג, נויס, קסנטן, בון, קובלנץ ומיינץ רבתי. בחלק מהמקומות הצליחו השליטים המקומיים למנוע טבח; באחרים הם עמדו מהצד, ולעיתים אף שיתפו פעולה עם הפורעים.
הצלבנים דרשו מן היהודים אחת משתי אפשרויות בלבד: להתנצר או למות. במקומות רבים הובאו כמרים במיוחד כדי לערוך טקסי הטבלה ההמוניים. היו יהודים שנכנעו תחת האיום, אולם ידוע כי חלק מהם שבו בגלוי ליהדות מיד כשחלפה הסכנה.
הידיעות על הטבח התפשטו במהירות בין הקהילות באמצעות שליחים ואגרות. קהילות שטרם נפגעו ניסו להיערך, לאסוף כסף לשוחד, לבקש את חסות הבישופים או להסתתר במבצרים. לעיתים נשלחו מתנות יקרות לשליטים המקומיים בתקווה שיגנו על היהודים, אולם ברבים מן המקומות לא הועילו המאמצים. הצלבנים ראו ביהודים מקור למימון המסע. בתי היהודים נבזזו, חנויות נפרצו, שטרי חוב הושמדו, וזהב וכסף נלקחו. עבור חלק מן המשתתפים, השנאה הדתית השתלבה באינטרס כלכלי מובהק.
מבחינת מספרי המשתתפים, ההערכות הן כי במסע העם השתתפו בין שלושים אלף לשישים אלף איש. רובם כלל לא הגיעו לארץ ישראל. לאחר שחצו את הונגריה הגיעו לבלקן, שם הסתכסכו עם האוכלוסייה המקומית. רבים נהרגו בדרך, ואחרים הובסו לחלוטין באסיה הקטנה בידי הסלג'וקים עוד לפני שהצבאות המסודרים יצאו מאירופה.
לעומתם, הצבאות הרשמיים של מסע הצלב הראשון יצאו רק בקיץ הבא. בראשם עמדו אצילים מפורסמים ובהם גוטפריד מבויון, אחיו בלדווין, רמון מטולוז, בוהמון מטרנטו, טנקרד ורובר מנורמנדי. הם התקדמו במסלול מסודר דרך קונסטנטינופול, חצו את אסיה הקטנה, כבשו את ניקאה, ניצחו בקרב דורילאום ביולי אותה שנה, כבשו את אנטיוכיה לאחר מצור ממושך ולבסוף הגיעו לירושלים.
ביום ט"ו בתמוז ד'תתנ"ט נפלה ירושלים בידי הצלבנים. לאחר הפריצה לעיר ערכו הכובשים טבח נרחב באוכלוסייה המוסלמית והיהודית. גם יהודי ירושלים נרצחו, ורבים מהם נשרפו בתוך בית הכנסת שבו מצאו מחסה.
@מסע הצלב השני
כמעט חמישים שנה לאחר גזירות תתנ"ו, נדמה היה כי הפצע החל להגליד. קהילות שו"ם שבו ונבנו, ישיבות חזרו לפעול, והתורה שבה לפרוח על אדמת אשכנז. אולם בשנת ד'תתק"ו התעוררה אירופה שוב למסע צלב חדש, לאחר שממלכת ירושלים הצלבנית ספגה מפלה קשה עם נפילתה של העיר אדסה לידי המוסלמים.
האירוע זעזע את העולם הנוצרי. האפיפיור אויגניוס השלישי פרסם את ה'בולה', בה קרא למלכי אירופה לצאת למסע צלב נוסף להצלת הממלכה הצלבנית בארץ ישראל. את עיקר מסע ההטפה נטל על עצמו הנזיר ברנרד מקלרבו, שנחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בעולם הנוצרי באותה תקופה. דרשותיו משכו רבבות מאזינים, ובכל מקום שאליו הגיע קמו המונים שביקשו להצטרף למסע. עד מהרה החלו להישמע קריאות לפגוע גם ביהודים, בטענה שאין לצאת להילחם בכופרים בארץ ישראל בעוד "כופרים" חיים בלב אירופה.
מי שהסית במיוחד נגד היהודים היה נזיר ציסטרציאני בשם רדולף. הוא נדד בין ערי גרמניה והטיף שמצווה להרוג את היהודים ולהחרים את רכושם לפני היציאה למסע. דרשותיו הציתו את ההמון, ובקהילות רבות החלו מעשי שוד, סחיטה ואיומים על יהודים להמיר את דתם.
יהודים רבים נמלטו אל טירות הבישופים והנסיכים, אחרים הסתתרו בכפרים או אצל מכרים, וראשי הקהילות שלחו שליחים אל השליטים המקומיים בבקשה להעמיד שמירה על הרובעים היהודיים.
בשלב זה התערב ברנרד מקלרבו עצמו. כאשר נודע לו על מעשי רדולף, הוא יצא לגרמניה, גינה בפומבי את ההסתה נגד היהודים, והכריז שאין לפגוע בהם. במכתביו כתב כי היהודים נועדו להישאר בחיים על פי אמונת הנצרות, ולכן אין להורגם. הוא אף הורה לרדולף להפסיק מיד את דרשותיו ולהסתגר במנזרו. התערבותו, בצירוף פעולותיהם של כמה בישופים ונסיכים גרמנים, מנעה ככל הנראה אסון בסדר הגודל של גזירות תתנ"ו.
אבל הפרעות לא נפסקו לחלוטין. בקהילות רבות נבזזו בתים וחנויות, יהודים הוכו ברחובות, ונעשו ניסיונות לכפות עליהם טבילה לנצרות. במקומות אחדים נאלצו היהודים לשלם סכומי כסף גדולים כדי לקנות את הגנת השליטים המקומיים.
באותן שנים עמד בראש יהדות צרפת רבינו הקדוש רבינו תם, רבי יעקב בן מאיר, נכדו של רש"י ומגדולי בעלי התוספות. הוא התגורר בעיר רמרו שבחבל שמפאן, ושמו כבר יצא בכל תפוצות ישראל כפוסק הגדול בדורו. ביום טוב שני של חג השבועות שנת ד'תתק"ז, כאשר היה בביתו, פרץ אליו המון צלבנים. הם גררו אותו מביתו, הכוהו באכזריות, ופצעו אותו בראשו ובפניו. הצלבנים חתכו את אחד מחלקי גופו ופצעוהו חמישה פצעים, כמספר חמשת חומשי התורה. הם דרשו ממנו להמיר את דתו, ואף הודיעו לו כי לאחר מכן יהרגוהו.
באותם רגעים עבר במקום אחד מאצילי האזור, שהכיר את רבינו תם או שהיה קשור לחצר המלכות. הוא התערב, שילם כסף לפורעים או איים עליהם - לפי גרסאות שונות - והצליח לחלצו מידיהם. תלמידיו הבריחו אותו מן העיר והסתירוהו עד יעבור זעם. רבנו תם עצמו ראה בהצלתו חסד שמימי מיוחד, ולאחר מכן המשיך להעמיד תלמידים ולכתוב את חידושיו, שהפכו ליסוד מרכזי בספרות בעלי התוספות.
גם בגרמניה התנהלו מאמצים נרחבים להצלת הקהילות. קיסר גרמניה קונרד השלישי הורה להגן על היהודים שהיו תחת חסותו. בכמה ערים הוכנסו היהודים לארמונות הבישופים עד יעבור זעם, בדיוק כפי שנעשה חמישים שנה קודם לכן, אולם הפעם ההגנה הייתה יעילה יותר. בערים אחדות אף הוצבו חיילים בפתחי הרובע היהודי כדי למנוע מההמון לפרוץ פנימה.
בראש צבאות מסע הצלב השני עמדו שניים מגדולי מלכי אירופה, לואי השביעי מלך צרפת וקונרד השלישי, מלך גרמניה. שניהם נפגשו בקונסטנטינופול ומשם המשיכו לאסיה הקטנה. אולם בניגוד למסע הצלב הראשון, סבלו הצבאות מתבוסות קשות כבר בראשית דרכם. הצבא הגרמני הובס ליד דורילאום בידי הסלג'וקים, ורבים מחייליו נהרגו. גם הצבא הצרפתי איבד אלפים רבים במסע המפרך דרך הרי אנטוליה.
כשהגיעו השרידים לארץ ישראל, החליטו מנהיגי המסע לתקוף דווקא את דמשק, שהייתה באותה עת לעיתים אף בעלת ברית של ממלכת ירושלים. אז הטילו הצלבנים מצור על העיר. לאחר ארבעה ימי לחימה בלבד התמוטט המסע כולו. חילוקי דעות בין המנהיגים, מחסור במים והתקרבות הצבא המוסלמי אילצו אותם לסגת בבושת פנים. הכישלון היה כה גדול, עד שמסע הצלב השני נחשב לאחד הכישלונות הצבאיים הגדולים של ימי הביניים. מסע הצלב השני הסתיים בכישלון מוחלט מבחינת יעדיו הצבאיים, אך הוא הותיר אחריו גם פרק נוסף של סבל לקהילות ישראל באירופה. שוב התברר כי בכל עת שבה התעוררה אירופה למסע דתי גדול, הייתה השנאה ליהודים מתעוררת עמה, והקהילות נאלצו להיערך מחדש להגנה, להשתדלות אצל המלכים ולחיזוק רוחם של בני ישראל מול הסכנה המתקרבת.
@הוועידה הלטרנית הארורה: הטלאי הצהוב הצרפתי
בשנת ד'תתקע"ה התכנסה ברומא הוועידה הלטרנית הרביעית, של הכנסייה הקתולית. בראש הוועידה עמד האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, שנחשב לאחד האפיפיורים החזקים ביותר בימי הביניים. לוועידה הגיעו מאות בישופים, ראשי מנזרים ונציגי ממלכות מכל רחבי אירופה, והיא קיבלה עשרות תקנות שנגעו לחיי הדת, לשלטון הכנסייה וגם למעמדם של היהודים. עד אותה תקופה היו ההגבלות על היהודים שונות ממדינה למדינה ומעיר לעיר. היו מקומות שבהם נהנו היהודים מהגנת השליטים, ובערים אחרות סבלו מהפליה קשה. הוועידה ביקשה ליצור מדיניות אחידה לכל העולם הנוצרי.
אחת ההחלטות הידועות ביותר הייתה תקנה 68, שחייבה יהודים ומוסלמים לשאת סימן היכר מיוחד על בגדיהם, כדי שלא יתערבו באוכלוסייה הנוצרית. ההחלטה נומקה בכך שיש למנוע נישואי תערובת וקשרים חברתיים בין בני הדתות. הכנסייה לא קבעה כיצד ייראה הסימן, ולכן בכל מדינה נקבעו צורות אחרות. בצרפת נדרשו היהודים לענוד עיגול בד צהוב על בגדיהם. בחלק ממדינות גרמניה הונהג כובע מחודד מיוחד ליהודים, שכונה "כובע יהודי". באנגליה נקבע שיש לענוד שני לוחות בד צהובים בצורת לוחות הברית. בפועל, הפך הסימן לאמצעי השפלה. כל אדם יכול היה לזהות את היהודי מיד עם צאתו לרחוב, והדבר הקל על פורעים להתנכל לו, להחרימו או לפגוע בו.
תקנה נוספת אסרה על יהודים למלא משרות ציבוריות שבהן תהיה להם סמכות על נוצרים. הכנסייה קבעה שאין זה ראוי שנוצרי יהיה כפוף למרותו של יהודי. תקנה זו הרחיבה מגבלות שכבר היו קיימות במקומות שונים, והפכה אותן למדיניות כללית. בוועידה התקבלו גם החלטות להגביל את חיי המסחר בין יהודים לנוצרים, ובייחוד את גביית הריבית. אף שהמלכים המשיכו להיעזר ביהודים כבנקאים וכמלווים, הלך וגבר הלחץ של הכנסייה לצמצם את השפעתם הכלכלית.
החלטות הוועידה לא יושמו בכל מקום מיד, אבל במשך עשרות השנים שלאחר מכן אימצו אותן מלכי אירופה בזה אחר זה. הן הפכו לבסיס המשפטי של חוקים מפלים רבים שנחקקו במאות השנים הבאות, והשפיעו על מעמד היהודים כמעט בכל רחבי אירופה הנוצרית.
@עלילות הדם המזעזעות
במאה השתים עשרה והשלוש עשרה החלו להתפשט ברחבי אירופה עלילות הדם – אחת ההאשמות השקריות והאכזריות ביותר שהוטחו ביהודים במשך הדורות. לפי העלילה, כביכול חוטפים היהודים ילדים נוצרים לקראת חג הפסח, רוצחים אותם ומשתמשים בדמם להכנת המצות. ההאשמה הייתה מופרכת לחלוטין, שכן התורה אוסרת באיסור חמור כל אכילת דם. למרות זאת, ההמון הנוצרי האמין לעלילות, והן שימשו עילה לפרעות, עינויים, משפטי ראווה והוצאות להורג.
עלילת הדם המתועדת הראשונה אירעה בשנת ד'תתק"ד בעיר נוריץ' שבאנגליה. לאחר היעלמותו של נער נוצרי בשם ויליאם, האשימו הנזירים את יהודי העיר ברציחתו. לא הובאו כל ראיות, אולם הסיפור הופץ במנזרים ברחבי אנגליה והפך לדגם שעל פיו נבנו עלילות דם רבות נוספות.
בשנת ד'תתקמ"א התחוללה אחת הפרשות הקשות בעיר בלואה שבצרפת. יהודי העיר הואשמו כי השליכו את גופתו של ילד נוצרי לנהר. למעשה, כלל לא נמצאה גופה, וכל ההאשמה התבססה על עדותו של משרת שטען שראה כביכול את המעשה מרחוק. למרות היעדר כל ראיה, עצרו השלטונות את יהודי העיר.
ראשי הקהילה הועמדו בפני ברירה: להתנצר או למות. שלושים ואחד יהודים – ובהם שבע עשרה נשים – סירבו להמיר את דתם. ביום כ' בסיוון הועלו כולם על המוקד ונשרפו חיים כשהם קוראים "עלינו לשבח" ו"שמע ישראל". האסון זעזע את יהדות אירופה כולה. בעקבותיו קבע רבנו תם את כ' בסיוון כיום תענית וזיכרון לקהילות צרפת ואשכנז. כעבור מאות שנים, לאחר גזירות ת"ח ות"ט, נקבע שוב יום זה כיום אבל על קהילות ישראל.
במאה השלוש עשרה נוספו האשמות חדשות. אחת מהן הייתה עלילת "חילול לחם הקודש". הכנסייה טענה כי יהודים גונבים את לחם הקודש מן הכנסיות, דוקרים אותו בסכינים כדי "לפגוע בישו", ולאחר מכן מתרחשים כביכול ניסים. גם עלילות אלו הסתיימו פעמים רבות במשפטי ראווה, בעינויים ובהוצאות להורג.
בהמשך הוכרח האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי לפרסם איגרת מיוחדת לבישופים, ובה קבע שאין לקבל אוטומטית את עלילות הדם נגד היהודים, משום שבמקרים רבים הן מבוססות על שקרים ועל עדויות כזב. למרות זאת, האיגרת לא הצליחה לעצור את גל העלילות, והן שבו והתחדשו כמעט בכל דור.
במקומות רבים הייתה העלילה חוזרת על אותו דפוס: ילד נוצרי נעלם, גופתו נמצאה לאחר ימים אחדים, או שלא נמצאה כלל, והשמועה הייתה מאשימה מיד את היהודים. ההמון היה מתאסף סביב הרובע היהודי, הבתים היו נבזזים, והשלטונות היו עוצרים את ראשי הקהילה. הודאות הוצאו בעינויים, ורכוש היהודים הוחרם לטובת המלך או האצילים.
@גירוש יהודי אנגליה
בשנת ה'נ' קיבל המלך אדוארד הראשון החלטה חסרת תקדים: גירוש כל יהודי אנגליה. היהודים חיו באנגליה מאז ימי ויליאם הכובש, למעלה ממאתיים שנה, ובנו קהילות חשובות בלונדון, לינקולן, יורק, אוקספורד, קנטרברי וערים נוספות.
קדמו לגירוש שנים של גזרות כלכליות. המלכים הטילו על היהודים מסים כבדים ביותר, ולעיתים החרימו את רכושם כולו. נאסר עליהם לעסוק בהלוואה בריבית – המקצוע העיקרי שממנו התפרנסו, לאחר שנאסר עליהם לעסוק במלאכות רבות אחרות. רבים שקעו בעוני כבד.
בקיץ שנת 1290 פורסם צו הגירוש. היהודים קיבלו חודשים אחדים בלבד לעזוב את הממלכה. נאסר עליהם לקחת עמם את בתיהם ואת אדמותיהם, ורבים נאלצו למכור את רכושם במחירי הפסד. ההערכות הן שכשלושת אלפים יהודים גורשו מאנגליה. חלקם עברו לצרפת, אחרים לפלנדריה ולהולנד. קבוצת יהודים אחת נשדדה בידי רב חובל שהבטיח להעבירה ליבשת, ולאחר מכן הטביע את נוסעיו במי הים. הסיפור התפרסם ברחבי אירופה כסמל לאכזריות של ימי הגירוש. לאחר גירוש זה לא הורשו יהודים להתיישב באנגליה במשך יותר משלוש מאות וחמישים שנה, עד המאה השבע עשרה.
@יהודי צרפת מגורשים
בשנת ה'ס"ו הורה פיליפ הרביעי, מלך צרפת, על גירושם של כל יהודי הממלכה. ההחלטה נבעה לא רק משנאה דתית אלא גם משיקולים כלכליים. המלך היה שקוע בחובות כבדים בעקבות מלחמותיו, וראה ברכוש היהודים מקור הכנסה מיידי. ביום אחד נעצרו יהודים בערים רבות ברחבי צרפת. בתיהם, חנויותיהם, הכרמים והשדות שברשותם הוחרמו לטובת הכתר. שטרי החוב שהיו בידיהם עברו לידי המלך, והוא עצמו החל לגבות את החובות מהלווים הנוצרים.
כמאה אלף יהודים נאלצו לעזוב את צרפת בגלים שונים. רבים פנו לפרובנס, לספרד, לגרמניה ולאיטליה. בין העקורים היו תלמידי חכמים חשובים, ראשי ישיבות וגדולי תורה.
כעבור תשע שנים בלבד התברר למלך כי הכלכלה הצרפתית נפגעה. הסוחרים היהודים, בעלי המלאכה ומערכות האשראי שהפעילו היו חסרים למשק המקומי. בהמשך התיר לואי העשירי ליהודים לשוב לצרפת לתקופה מוגבלת ובתנאים מחמירים, תוך חיובם במסים כבדים.
השקט לא האריך ימים. בשנת ה'קל"ב גירש המלך שארל הרביעי את יהודי צרפת פעם נוספת. חלק מהקהילות הצליחו להשתקם בהמשך, אך בשנת ה'קנ"ד הוציא המלך שארל השישי צו גירוש סופי, שביטל כמעט לחלוטין את היישוב היהודי בצרפת למשך דורות רבים.
גירושי צרפת ואנגליה סימנו את פתיחתה של תקופה חדשה בתולדות יהדות אירופה – תקופה שבה לא הסתפקו עוד בפרעות ובהגבלות, אלא החלו ממלכות שלמות לעקור קהילות עתיקות מאדמתן ולהחרים את כל רכושן.
@"המגפה השחורה"
מי אשם בתחלואי הקורונה? החרדים, כמובן...
אז זהו, שהעלילות נגד החרדים של ימינו, החלו בעלילות נגד היהודים. בשנים ה'ק"ח–ה'ק"י פקדה את אירופה אחת המגפות הקטלניות ביותר בתולדות האנושות – "המגפה השחורה". המחלה, שמקורה ככל הנראה במרכז אסיה, הגיעה דרך נמלי הים התיכון עם אוניות סוחר מגנואה ומן המזרח, והתפשטה במהירות עצומה בכל רחבי היבשת. בתוך כשנתיים נספו על פי הערכות בין שליש למחצית מתושבי אירופה – כעשרים וחמישה עד חמישים מיליון בני אדם. כפרים שלמים התרוקנו מיושביהם, שדות נותרו ללא עובדים, מנזרים נסגרו לאחר שכל יושביהם מתו והאימה השתלטה על היבשת כולה.
הרפואה של אותם ימים לא ידעה להסביר את מקור המחלה. היו שתלו אותה בכוכבים, אחרים ראו בה עונש משמים, ורבים חיפשו אשמים בשר ודם. בתוך זמן קצר הופצה שמועה כי היהודים מרעילים את בארות המים במטרה להשמיד את האוכלוסייה הנוצרית. העלילה נשענה על "הודאות" שנגבו בעינויים מיהודים בודדים, שנשברו תחת ייסורים קשים והודו בכל מה שנדרשו לומר.
אחת הפרשות הידועות הייתה בעיר שאיון שעל שפת אגם ז'נבה. יהודי בשם אגימט שנעצר ועונה באכזריות, "הודה" כביכול כי קיבל שקיות רעל מיהודים בספרד, והטמין אותן בבארות. הודאה זו הועתקה ונשלחה לערים רבות בגרמניה, בשווייץ ובצרפת, ושימשה "ראיה" כביכול לקיומה של קנונייה יהודית בינלאומית. מכאן התפשטה העלילה במהירות בכל רחבי אירופה.
האפיפיור קלמנס השישי ניסה לבלום את ההסתה. בשתי איגרות שפרסם קבע במפורש כי אין כל יסוד להאשמת היהודים, והזכיר שגם יהודים רבים מתים באותה מגפה ממש. הוא אף הורה לבישופים להגן על היהודים מפני ההמון. אולם דבריו כמעט שלא נשמעו. במקומות רבים הייתה יד ההמון חזקה מן השלטון, והאשמות השקריות המשיכו להתפשט.
אחד האירועים הקשים ביותר התרחש בעיר בזל שבשווייץ. מועצת העיר החליטה לגרש את כל ילדי היהודים ולהטבילם לנצרות. כ-600 מיהודי העיר נכלאו במבנה עץ גדול שנבנה במיוחד על אי בנהר הריין, ולאחר מכן הוצת המבנה על יושביו. מעטים בלבד ניצלו. לאחר הטבח נאסר על יהודים להתיישב בבזל במשך כמאתיים שנה.
האירוע הידוע ביותר היה בשטרסבורג. דווקא שם עדיין לא הגיעה המגפה עצמה, אך השמועות כבר עשו את שלהן. בי"ד בשבט ה'ק"ט התחולל אחד ממעשי הטבח הגדולים ביהודים בימי הביניים. מועצת העיר הדיחה את ראשי העיר שהתנגדו לפגיעה ביהודים, וההמון השתלט על הרובע היהודי.
כאלפיים יהודים נאסרו. חלקם הסכימו להיטבל לנצרות כדי להציל את חייהם, אולם רובם סירבו. מאות רבות הובלו לבית קברות גדול מחוץ לעיר, שם הוקם מתקן עץ ענקי. הוא הוצת, והיהודים נשרפו חיים לעיני ההמון. רכושם חולק בין תושבי העיר, החובות שהיו חייבים להם נמחקו, ובתי היהודים הוחרמו.
משם התפשט גל הפרעות לכל ערי הריין. במיינץ, שהייתה במשך מאות שנים מרכז התורה הגדול של אשכנז, נרצחו על פי הכרוניקות למעלה מששת אלפים יהודים. רבים התבצרו בבתיהם ונלחמו בפורעים עד שנפלו. אחרים בחרו למסור את נפשם כדי שלא ייאלצו להתנצר.
בוורמס, מהעתיקות שבקהילות שו"ם, נטבחו מאות רבות. בית הכנסת הועלה באש, ספרי התורה נשרפו, ובתי היהודים נבזזו. הקהילה, שכבר התאוששה בקושי מגזירות תתנ"ו, ספגה מכה נוספת שממנה לא שבה עוד לגדולתה הקודמת. גם בפרנקפורט, קלן, שפיירא, טריר, ארפורט, נירנברג, אוגסבורג, רגנסבורג וערים רבות נוספות התחוללו מעשי טבח וגירושים. בחלק מן המקומות הצליחו השליטים להגן על היהודים, אך ברוב הערים קרסה ההגנה מול ההמון המוסת.
בארפורט, שהייתה אחת הקהילות החשובות בגרמניה, נהרגו בשנת ה'ק"ט קרוב לאלף יהודים. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בעיר במאה האחרונה התגלה "אוצר ארפורט" – מאות מטבעות כסף, תכשיטים וכלי זהב שהוחבאו בידי משפחה יהודית ערב הטבח ולא שבו להוציאם. גם באוסטריה, בשווייץ, בחבל אלזס, בפלנדריה ובקטלוניה התחוללו פרעות דומות. בסך הכול הושמדו או גורשו יהודי למעלה משלוש מאות קהילות ברחבי אירופה במהלך שנות המגפה.
מהבחינה הכלכלית היה לפורעים מניע נוסף. מלכים, אצילים ובעלי חוב רבים ניצלו את העלילות כדי לבטל את חובותיהם ליהודים ולהחרים את רכושם. לאחר כל טבח חולקו הבתים, השדות, החנויות והכרמים בין השלטונות לבין תושבי העיר, ולעיתים אף נשרפו בכוונה שטרי החוב שהיו שמורים בבתי הקהילה.
קהילות רבות לא קמו עוד לעולם. אחרות נבנו מחדש רק לאחר עשרות שנים. מרכז הכובד של יהדות אשכנז החל באותם ימים לנדוד מזרחה, אל פולין וליטא, שם העניקו המלכים ליהודים כתבי זכויות והגנה רחבה יותר. במשך הדורות הבאים הפכו ארצות אלו למרכזי התורה הגדולים של אירופה.
@יהודי גרמניה מגורשים
לאחר פרעות המגפה השחורה לא שבה יהדות גרמניה למעמדה הקודם. מאות קהילות חרבו, ורבות מאלה שניצלו מצאו את עצמן נתונות ללחץ מתמיד מצד השליטים העירוניים. במאות הארבע עשרה והחמש עשרה, הלכה והתרחבה תופעה חדשה: גירוש מסודר של היהודים מערים שלמות.
באותם ימים התחזק כוחן של הערים החופשיות באימפריה הרומית. מועצות הערים ביקשו להשתחרר מהשפעת הקיסר, ובמסגרת זו החליטו פעמים רבות כי אין עוד מקום ליהודים בתחומן. הסיבות היו מגוונות: לחץ של הכנסייה, קנאת הסוחרים הנוצרים, עלילות דם חוזרות ונשנות, ובעיקר הרצון להשתלט על רכוש היהודים ולבטל את החובות שהיו חייבים להם.
בערים רבות נצטוו היהודים לעזוב בתוך שבועות ספורים. לעיתים הותר להם למכור את בתיהם במחירי הפסד, ולעיתים נאסר עליהם למכור כלל, וכל רכושם הוחרם לטובת העיר. בתי הכנסת הפכו למחסנים, לכנסיות או לבתי מגורים, ובתי העלמין חוללו ואבניהם שימשו כחומרי בנייה.
אחת הקהילות העתיקות שנפגעו הייתה קהילת קלן. לאחר מאות שנים של קיום יהודי רצוף, גורשו יהודי העיר בשנת ה'קפ"ד ונאסר עליהם לשוב. במשך יותר מארבע מאות שנה לא התקיימה קהילה יהודית מסודרת בעיר. באוגסבורג גורשו היהודים בשנת ה'קצ"ד, ובשנים שלאחר מכן הלכו גירושים דומים והתפשטו לערים נוספות בדרום גרמניה. בהמשך גורשו יהודי נירנברג, אחת הקהילות החשובות בגרמניה. בית הכנסת נהרס, ובמקומו הוקמה קפלה. גם בית העלמין העתיק חולל, ומצבות רבות נלקחו לשימוש בבניית חומות ומבנים ציבוריים.
בעיר אולם גורשו היהודים כבר בשנת ה'רל"ט ובמקומות נוספים – ובהם רגנסבורג, וירצבורג, שפיירא וערים נוספות – הלכה והצטמצמה הנוכחות היהודית עד שנעלמה לחלוטין.
הגירושים התרחשו בגלים שנמשכו כמאה שנים. בכל פעם נוספה עוד עיר לרשימת המקומות שנסגרו בפני היהודים. כך הצטמצמה בהדרגה יהדות גרמניה, שהייתה במשך מאות שנים מרכז התורה הגדול של אשכנז. באותן שנים החל מרכז הכובד של יהדות אשכנז לנדוד מזרחה. מלכי פולין, ובראשם בולסלב החסיד עוד במאה השלוש עשרה, ובהמשך המלך קז'ימייז' הגדול, העניקו ליהודים כתבי זכויות, חופש מסחר והגנה משפטית. גם בליטא פרסם הדוכס ויטאוטאס כתבי זכויות לקהילות היהודיות.
@פרעות רינדפלייש וגזירות קנ"ח
עוד לפני פרעות המגפה השחורה, בסוף המאה החמישית לאלף השישי, ידעה יהדות גרמניה מסע טבח נוסף. בשנת ה'נ"ח נפוצה בבוואריה עלילה כי יהודים חיללו את "לחם הקודש" של הנוצרים. בראש הפורעים עמד אביר גרמני שכונה רינדפלייש, שטען שקיבל שליחות משמים לנקום ביהודים.
רינדפלייש אסף סביבו המוני איכרים, אבירים ובני ערים, ובמשך כחצי שנה עבר מעיר לעיר בדרום גרמניה. בכל מקום דרש להסגיר את היהודים. כשסירבו השלטונות להגן עליהם, היו הפורעים פורצים לרובע היהודי, בוזזים את הבתים ורוצחים את יושביהם.
למעלה ממאה וארבעים קהילות נפגעו בבוואריה, בפרנקוניה ובאזורים הסמוכים. בין הקהילות שנחרבו היו רוטנבורג, וירצבורג, נירנברג, במברג וקהילות רבות נוספות.
מספר ההרוגים אינו ידוע בוודאות, אולם ההערכות נעות סביב עשרת אלפים עד עשרים אלף קדושים. הייתה זו אחת ממכות הדמים הקשות ביותר שידעה יהדות אשכנז מאז גזירות תתנ"ו.
כעשרים שנה לאחר מכן, בשנת ה'קפ"ח, התחדשו הרדיפות בגל נוסף, הידוע בשם "גזירות קנ"ח". גם הפעם שימשו עלילות דם וחילול לחם הקודש עילה לפרעות בקהילות גרמניה ואלזס. אמנם היקפן היה קטן מפרעות רינדפלייש, אך קהילות נוספות חרבו, והפחד שב להשתלט על יהודי האזור.
@גירוש ספרד ופורטוגל
בשנת ה'רנ"ב בא הקץ על אחת הקהילות המפוארות ביותר בתולדות ישראל. לאחר יותר מאלף שנות ישיבה בספרד, חתמו המלך פרננדו והמלכה איזבלה על "צו אלהמברה", שהורה לכל יהודי ספרד לעזוב את הממלכה בתוך ארבעה חודשים, אלא אם יסכימו להתנצר. לפי ההערכות, בין שמונים למאה וחמישים אלף יהודים יצאו לגלות. רבים מכרו את בתיהם, עסקיהם ורכושם במחירי הפסד, משום שידעו כי אין בידם זמן להמתין לקונים. היו שהחליפו בתים בחמורים או בעגלות כדי שיוכלו לצאת לדרך.
בין המגורשים נמנו גדולי תורה נודעים. רבי יצחק אברבנאל, שהיה שר האוצר של מלך פורטוגל ולאחר מכן של מלכי ספרד, ניסה לבטל את הגזירה ואף הציע למלך סכומי כסף עצומים, אולם ללא הועיל. גם רבי יצחק קנפנטון, רבי אברהם זכות, רבי יוסף יעבץ וחכמים רבים נוספים גלו עם קהילותיהם.
המגורשים התפזרו ברחבי העולם היהודי. רבים הגיעו לאימפריה העות'מאנית, שם קיבלם הסולטאן באיזיט השני, שלפי המסורת לעג למלכי ספרד על שגירשו את מיטב נתיניהם. אחרים הגיעו לצפון אפריקה, לאיטליה, להולנד, לארץ ישראל ולארצות הבלקן.
חמש שנים בלבד לאחר מכן, בשנת ה'רנ"ז, בא גירוש פורטוגל. בתחילה הבטיח המלך מנואל הראשון להעניק ליהודים מקלט, אולם כאשר ביקש לשאת את בתם של מלכי ספרד, התחייב לגרש גם את יהודי ארצו. הוא כמעט שלא התיר להם לצאת. במקום זאת הורה להטבילם בכפייה לנצרות. אלפי ילדים הופרדו מהוריהם, ומשפחות שלמות הובלו בכוח לכנסיות. כך נוצר מעמד ה"אנוסים" – יהודים שנאלצו כלפי חוץ לחיות כנוצרים, אך בסתר המשיכו לשמור שבת, להדליק נרות, למול את בניהם ולשמור ככל יכולתם על מצוות התורה.
כדי לאתר את האנוסים הוקמה בפורטוגל, ובהמשך גם בספרד, האינקוויזיציה. בתי הדין של האינקוויזיציה הפעילו רשת של מלשינים, עצרו חשודים, חקרו אותם בעינויים קשים והחרימו את רכושם. מי שהורשע ב"חזרה ליהדות" הובל לטקס ה"אוטו דה פה" – טקס פומבי שבו נגזר דינו לעיני ההמון, ורבים הועלו לאחר מכן על המוקד.
האינקוויזיציה התקיימה מאות שנים. אלפי יהודים ואנוסים נרצחו בבתי הכלא, בעינויים ועל מוקדי האש, ורבבות נוספים חיו במשך דורות בפחד מתמיד, כשהם מסתירים את יהדותם אפילו מבני משפחתם הקרובים.
חורבן יהדות ספרד לא היה רק אובדן של קהילה גדולה במספרה. הוא היה אובדן של מרכז התורה, ההלכה, הפיוט, המדע והמחשבה היהודית מן המפוארים שקמו אי פעם. אולם גם מכה זו לא הצליחה לנתק את שלשלת הדורות. המגורשים נשאו עמם את תורת ספרד לכל תפוצות ישראל, ובמקומות מושבם החדשים הקימו קהילות, בתי כנסת וישיבות, שהמשיכו את מורשתם לדורות.
@גזירות ת"ח–ת"ט
בשנים ת"ח–ת"ט התחולל אחד האסונות הגדולים ביותר שידע עם ישראל מאז חורבן בית שני. בדרום פולין, אוקראינה וליטא פרץ מרד הקוזקים בהנהגת בוגדן חמילניצקי נגד השלטון הפולני. עד מהרה הופנו חיצי הזעם גם כלפי היהודים, שנחשבו בעיני המורדים כנציגי האצולה הפולנית, משום שרבים מהם שימשו כחוכרי אחוזות, גובי מסים ומנהלי נכסים.
הקוזקים, שאליהם הצטרפו איכרים מקומיים ולעיתים גם הטטרים מחצי האי קרים, עברו מעיר לעיר ומכפר לכפר. קהילות יהודיות הושמדו בזו אחר זו. בערים נמירוב, טולצ'ין, פולנאה, אוסטרוג, הומל, ברסלב, זסלב, לובאר, ברדיצ'ב ועשרות ערים נוספות נערכו מעשי טבח מזעזעים. במקומות רבים הבטיחו הפורעים ליהודים שיינצלו אם יפתחו את שערי העיר, ולאחר מכן רצחו את כולם.
ספר "יון מצולה", שחיבר הגה"ק רבי נתן נטע הנובר זצ"ל, בן התקופה, מתאר בפרטי פרטים את הזוועות: קהילות שלמות שנשחטו, בתי כנסת שנשרפו על ספרי התורה שבהם, ילדים שנחטפו, ועינויים קשים שנועדו לכפות המרת דת. רבים מסרו את נפשם על קידוש השם. מדברים על עשרות אלפי, ואולי גם על מאות אלפי נרצחים, ה' יקום דמם.
ישיבות מפורסמות נסגרו, קהילות עתיקות התרוקנו, ואלפי פליטים נמלטו מערבה. שנים ארוכות נדרשו ליהדות פולין וליטא כדי להשתקם מהחורבן.
@גירוש וינה וגירושי מרכז אירופה
בשנת ת"ל גזר הקיסר לאופולד הראשון על גירוש יהודי וינה. בעיר חיו כאלפיים יהודים. היהודים נצטוו לעזוב בתוך חודשים ספורים, בתי הכנסת נסגרו, ובית הכנסת הגדול נהרס. על מקומו הוקמה בהמשך כנסייה שנקראה "לאופולדסקירכה", על שמו של הקיסר.
המגורשים התפזרו בעיקר למוראביה, לבוהמיה, להונגריה ולנסיכויות גרמניה. רק עשרות שנים לאחר מכן הורשו יהודים לשוב ולהתיישב בווינה במספרים מוגבלים.
במהלך המאות השבע עשרה והשמונה עשרה אירעו גירושים נוספים בערים שונות בגרמניה ובמרכז אירופה. אמנם לא תמיד היו אלה גירושים מוחלטים, אך פעמים רבות הוגבל מספר המשפחות היהודיות שהורשו להתגורר בעיר, ונדרשו "כתבי חסות" יקרים מן השליט. בן שלא קיבל זכות ישיבה נאלץ לעזוב את עיר הולדתו ולחפש מקום אחר שבו יורשה להתיישב.
@עלילת דמשק
בחודש שבט ת"ר נעלמו בדמשק הנזיר תומאס ומשרתו המוסלמי. מבלי שנמצאו ראיות כלשהן, האשימו שלטונות העיר את יהודי דמשק ברציחתם לצורך שימוש כביכול בדמם לאפיית מצות. החקירה התנהלה בעינויים קשים ביותר. כמה מראשי הקהילה, ובהם רבי יעקב ענתבי, נאסרו, הוכו, נכבלו בשלשלאות ועונו באכזריות עד שחלקם "הודו" בדברים שלא היו ולא נבראו. אחדים מתו במהלך החקירות.
העלילה זעזעה את יהדות העולם כולו. התארגנה מחאה בינלאומית רחבה. סר משה מונטיפיורי, יחד עם עורך הדין והמדינאי הצרפתי אדולף כרמיה, יצאו למצרים ונפגשו עם מוחמד עלי, שליט מצרים ששלט באותה עת גם בסוריה. לאחר השתדלויות ממושכות שוחררו האסירים, והעלילה התמוטטה.
@פרעות בארצות האסלאם
מצבם של היהודים בארצות האסלאם היה שונה מזה שבאירופה. בדרך כלל לא ביקשו השלטונות להשמיד את היהודים, אולם הם חיו במעמד של "ד'ימים" – בני חסות. היהודים שילמו מס גולגולת מיוחד, נאסר עליהם לשאת נשק, לבנות בתי כנסת גבוהים ממסגדים, ולעיתים הוטלו עליהם מגבלות בלבוש וברכיבה. כשהשלטון היה יציב, נהנו הקהילות מביטחון יחסי. אולם בכל תקופה של אי-יציבות או קנאות דתית היו היהודים הראשונים להיפגע.
בפאס שבמרוקו התחוללו פרעות קשות בכמה תקופות, ובהן בשנת קכ"ה, כשאלפי יהודים נרצחו לאחר נפילת השלטון המריני. גם במאות שלאחר מכן ידעה הקהילה התקפות נוספות. בתימן גזרו שליטים שונים גזירות קשות על היהודים. הידועה שבהן היא "גלות מוזע" בשנת תל"ט, כאשר האימאם אל-מהדי אחמד גירש את רוב יהודי תימן לאזור המדברי מוזע. רבים מתו מן הרעב, החום והמחלות, ורק לאחר כשנה הורשו השורדים לשוב לבתיהם.
בשנת תקצ"ד בעת מרד הפלאחים בארץ ישראל, התחולל טבח וביזה בצפת. בתי יהודים נבזזו במשך יותר מחודש, בתי כנסת חוללו, ספרי תורה נקרעו, ורבים מתושבי העיר נפצעו ונמלטו מהמקום. בטריפולי שבלוב, באלג'יר ובערים נוספות בצפון אפריקה התרחשו מעת לעת פרעות נגד היהודים, בעיקר בתקופות של חילופי שלטון או הסתה דתית.
@יהודי תימן סבלו סבל רב
כבר במאה ה-12 פגשו יהודי תימן את אחת התקופות הקשות בתולדותיהם. שליטים מוסלמים כפו על יהודים לבחור בין התאסלמות לבין מוות, ורבים נאלצו להסתתר או להעמיד פני מוסלמים כלפי חוץ. באותם ימים כתב רבינו הרמב"ם את "איגרת תימן", ובה עודד את יהודי המדינה שלא להישבר תחת הלחץ ולהחזיק באמונתם למרות הסכנות.
אך גם לאחר שחלפה אותה סערה, לא באה המנוחה. היהודים הוגדרו כבני חסות, "ד'ימים", ושילמו מס גולגולת מיוחד. נאסר עליהם לשאת נשק, לרכוב על סוסים, לבנות בתי כנסת גבוהים או להציג סממני כבוד. פעמים רבות נדרשו לרדת מן הדרך כשמוסלמי עבר מולם, ובאזורים מסוימים אף הוטלו עליהם סימני היכר משפילים.
אחת הפרשות המזעזעות ביותר התרחשה בשנת ה'תל"ט, במה שנודע בשם "גלות מוזע". שליט תימן גירש את רוב יהודי המדינה אל אזור מדברי וצחיח ליד מוזע, שם נאלצו לצעוד ימים ארוכים בחום הכבד, ללא מזון ומים מספקים. רבים מתו בדרך מרעב, מצמא וממחלות, ורבים נוספים נספו בחודשים שלאחר מכן. רק לאחר שהתברר כי הכלכלה המקומית נפגעה קשות בהיעדר בעלי המלאכה היהודים, הורשו השורדים לשוב – אך לבתים שנחרבו ולרכוש שאבד.
בכל חילופי שלטון בתימן חיו היהודים בחשש שמא השליט החדש יטיל גזירות חדשות. לעיתים נסגרו בתי הכנסת, לעיתים נאסר על שיפוצם, ולעיתים הוגבלו מקצועות הפרנסה. התפרצויות אלימות, ביזה והאשמות שווא לא היו נדירות, והקהילות נאלצו לפדות את עצמן שוב ושוב בכסף רב.
גזירה אכזרית במיוחד הייתה "גזירת היתומים". על פי החוק שנהג בחלק מתקופות השלטון הזיידי, ילד יהודי שהתייתם מאביו היה מועבר בכפייה למשפחה מוסלמית כדי לגדלו כמוסלמי. משפחות רבות הסתירו את ילדיהן, הבריחו אותם לכפרים מרוחקים או מסרו אותם לקרובים, רק כדי להצילם מהמרת דתם בכפייה.
גם במאה העשרים, כאשר העולם המערבי כבר דיבר על זכויות אדם ושוויון, המשיכו יהודי תימן לחיות תחת מגבלות קשות. פרעות מקומיות, התנכלויות, החרמות רכוש ואיומים על החיים הפכו לחלק מן המציאות. לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר תש"ז התחוללו מעשי אלימות נגד יהודים גם באזורים שבשליטת תימן, והתחושה הייתה כי הקרקע בוערת תחת רגליהם.
@פרעות תרפ"ט
בקיץ תרפ"ט התחולל בארץ ישראל גל פרעות קשה בעקבות הסתה ממושכת סביב הכותל המערבי. המופתי של ירושלים המרושע, חאג' אמין אל-חוסייני, חבירו הטוב של היטלר, הפיץ שמועות שהיהודים מבקשים להשתלט על מסגד אל-אקצא, וההמונים הערביים יצאו למסע רצח. בחברון, שבה התקיימה קהילה יהודית ברציפות במשך מאות שנים, פרצו פורעים לבתי היהודים בשבת, י"ח באב תרפ"ט. שישים ושבעה יהודים נרצחו באכזריות, ובהם תלמידי ישיבת חברון, רבנים, נשים וילדים. רבים נפצעו קשה. משפחות ערביות אחדות סיכנו את חייהן והסתירו יהודים בבתיהן, ובכך הצילו עשרות נפשות. גם בצפת נרצחו שמונה עשר יהודים, עשרות נפצעו ובתים רבים נבזזו. בירושלים, במוצא, בחולדה וביישובים נוספים אירעו התקפות נוספות. לאחר הפרעות החליטו הבריטים לפנות את שארית יהודי חברון מהעיר. בשנות תש"ח–תש"כ, נעקרו גם קהילות עתיקות מארצות ערב, עיראק, תימן, מצרים, לוב, סוריה ומרוקו. רכוש רב אבד, וחיי קהילה בני אלפי שנים באו אל קיצם.
@דם ישראל נשפך בארץ ישראל
כמה שנים לאחר השואה הנוראה, שהכחידה למעלה משש מיליון יהודים בידי הצוררים הנאצים ועוזריהם, החל משנת תש"ח ואילך, לא פסקו הקרבות והפיגועים. בדרכים לירושלים וביישובי הספר נרצחו יהודים רבים על ידי המחבלים הערבים. כפרים וערים עמדו תחת ירי והפגזות. גם בשנים מאוחרות יותר, לא חדלו ניסיונות הפגיעה ודם ישראל נשפך כמים. חוליות מחבלים חדרו מגבולות הצפון והדרום, רצחו חקלאים בשדות ופגעו באוטובוסים בדרכים. פיגועים התרחשו בערים וביישובים מרוחקים, והאיום היה מוחשי ומתמיד.
בשנות התש"ן והתש"ס ידעה הארץ פיגועים קשים בלב הערים. אוטובוסים התפוצצו, מסעדות ובתי קפה נהפכו לזירות דמים. במהלך השנים אירעו פיגועים נוספים, ירי לעבר יישובי הדרום, רקטות שנפלו בערים, פיגועים בתחנות אוטובוס ובצמתים מרכזיים. יהודים חיו בין אזעקה לאזעקה, בין מקלט למרחב מוגן.
ביום שמחת תורה תשפ"ד פרצו אלפי מחבלי החמאס את גבול הדרום ושטפו בחמת רצח ובחימה שפוכה יישובים שלווים. בתים הועלו באש על יושביהם, משפחות נרצחו באכזריות מחרידה, צעירים יהודים נטבחו. תינוקות, זקנים וגברים – לא הובדלו. מאות יהודים, מעולל ועד איש שיבה, נחטפו ונלקחו בשבי לתוככי עזה.
הגלות המרה והנוראה, שהחלה מחורבן בית מקדשנו ותפארתנו, ממשיכה לגבות את חייהם של רבבות יהודים בכל הדורות, עד יבוא משיח צדקנו, ובכל זאת שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו!!
@להרגיש צער על שאנו לא מרגישים
אנו מביטים החוצה ורואים כיצד כל תנאי ה'עקבתא דמשיחא' מתקיימים בזה אחר זה. מליוני יהודים עלו בכבשונות אושוויץ וטרבלינקה על קדושת השם. דם יהודי נשפך כמים והמינות נשאה ראש. היוקר מאמיר וחוצפא יסגא. גדולינו, כבר כמה דורות לפנינו, דיברו בנחרצות שאנחנו בסוף של הסוף, קרובים ממש לביאת המשיח. זאת היא אכן התחושה של כולנו, בפרט אחרי שעברנו כמה שנים מסתוריות של מגיפת קורונה, יחד עם גזירות ומעצרים נגד לומדי התורה, עם מסע שיסוי אנטישמי ופראי נגד הציבור היקר והמיוחד שלנו. ואנו מחכים שהנה, עכשו, פתאום יבוא.
אין לנו הבנה עמוקה בתוכנית האלוקית של אלפי שנות גלות וכיצד כל אחד מאיתנו יכול לקרב את הגאולה, אך זאת האמת לאמיתה. מובא בספה"ק שמרגע החורבן ועד לרגע זה, כבר החל תהליך הגאולה. אנו מברכים בברכת המזון שהקב"ה הוא "בונה ירושלים", לא בלשון עתיד, אלא בלשון הווה. כי בכל רגע ורגע ירושלים נבנית. זהו תהליך איטי ומייסר, אך כל יהודי ויהודיה מוסיפים נדבך, עוד חתיכת פאזל, עד סיום הבנייה.
ומה אנו צריכים לעשות למעשה?
להרגיש כמה אנחנו רחוקים, לא מבינים, לא מרגישים. מובא רבות בספה"ק שראוי לנו להתבונן על חורבן עצמנו, על כך שאנחנו כל כך כהי חושים ואדישים. כל כך רחוקים מהתחושות האמיתיות שצריכות ללוות אותנו כל הזמן. רבינו הגר"א ז"ל מתאר (בליקוטים בסוף ספרא דצניעותא) את השתלשלות החורבן, מבית שני ועד ימיו, ומתאר את החורבן כגוף מת, גוף בלי נשמה. הגר"א ממשיל את ההתדרדרות הרוחנית של עם ישראל שלב אחר שלב, כירידת המת לקבר, כרימה האוכלת בבשרו, כעצמות, כעצמות יבשות, כרקבון העצמות, עד מצב בו נותר רק תרווד רקב, עפר המת. הגענו למצב שאין לנו כמעט כלום מהעבר המפואר שהיה לנו בתחילה, ואם אנחנו לא מרגישים כלום, זה עצמו מראה עד כמה אנחנו רחוקים, דלים ורשים.
אדרבה, בדיוק על זה אני בוכה ומתייסר. איך זה שבכל יום ויום יוצאת בת קול ומייללת, מנהמת כיונה ואומרת: "אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות" (ברכות ג, א), ואילו אני כמעט לא מרגיש כלום?! כיצד יתכן שכל נקיי הדעת, כל ירא שמים, מיצר ודואג על החורבן, בדמעות שליש, בצער אין אונים, בכאב פנימי- ואני מתכנן לעצמי את הצימר של 'בין הזמנים' ומחכה כבר לשמוע שוב מוזיקה?! איך זה שמה שהיה פשוט בעומקי הרגש של כל יהודי ערלעכר בדור הקודם- כל כך רחוק ממני?!
וכל המתאבל על ירושלים- זוכה ורואה בבניינה. (פורסם ב'קוראים אלעד', אב התשפ"ו).