פרשת וישלח - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

פרטים

קטגוריה: פרשת וישלח

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 22:50

נכתב על ידי Super User

כניסות: 776

פרשת וישלח - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך...יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי...עד אשר אבא אל אדני שעירה (וישלח לג,יב-יד)

רבי שלימה יוסף כהנמן, הרב מפונביז' סיפר מחויותיו בארצות הברית, בנסיעתו הראשונה למען הישיבה "נסעתי ברכבת התחתית בניו יורק, לפתע הוקפתי בחבורת פרחחים שהבעת פניהם העידה בבירור שלא ירתעו מלשדוד יהודי בודד... טבעת הצעירים התהדקה סביבי ועיניהם ננעצו בי. לא נקף לי כל מקור לעזרה. לפתח צץ במוחי רעיון: הוצאתי מכיסי פיסת נייר ועליה כתובת קרובה, ושאלתי אותם אם הם יודעים היכן עלי לרדת. "כמובן צהלו הפרחחים עליך לרדת כאן, איתנו" הרבה יותר בטוח לשדוד עובר אורח ברחוב החשוך מאשר ברכבת הציבורית...

הרכבת עצרה, וכולנו קמנו ממקומותינו נתתי להם את הכבוד לרדת לפני התמהמהתי רגע ואז נסגרו הדלתות האוטומטיות ואני נשארתי בפנים פטור מעונשם של אלו:"..

"הרי זה רעון גאוני" הפטירו השומעים.

"אין זו המצאה שלי, למדתי אותה מיעקב אבינו, כשעשו הציע לו "נסעה ונלכה" השיבו יעקב יעבר נא אדוני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאיטי"..

לדלות את הרעיון מן הפסוק ברגע המצוקה הרי זו גאונות גדולה עוד יותר (מורשת אבות)

יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעיר (וישלח לג, י-ד)

 וקשה הרי יעקב גר עם לבן עשרים שנה ולא פחד מרשעותו של אותו רמאי, וא"כ מדוע כאן יעקב מפחד ללכת יחדיו עם עשו אחיו, ועוד יש להבין מתי יהיה אותו מועד שיבוא יעקב לעשו שעירה, ונראה לומר שכאן  יעקב חשש להתחבר אל עשו מכיון שכאן היו לו ילדים, וכמו שאמר אתנהלה לאטי לרגל הילדים, שעל הילדים חשש יעקב פן ילמדו ממעשיו של עשו הרשע ואילו על עצמו לא היה חושש, והראיה שהיה בבית לבן עשרים שנה ואמר עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתיף, ועל הענין השני מתי יבוא יעקב אל עשו כבר רמז הנביא, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, ואז כשיבוא מלך המשיח יתבע עשו לתת דין וחשבון על כל הצער והכאב שעשה ליעקב במשך כל הזמנים (וידבר יוסף)

ויבוא יעקב שלם  עיר שכם (וישלח לג-יח)

ידוע שכאשר נפגשו יעקב ועשיו חיבקו זה את זה, ונשקו זה לזה, והיו שניהם בוכים, כל מי שהיה רואה אותם במעמד זה היה יכול לחשוב שאהבה גדול יש ביניהם, אבל האמת היה שעשיו גם באותה שעה היה שונא את יעקב שנאה גדולה והבכי שבכה עשיו היה עבור שנפלו שיניו שניסה לנשוך את צוואר יעקב שנהיה קשה כשיש ויעקב בכה כי חשש ואמר: מכיוון שהקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה, אולי עתה הגיעה עת שעשיו וקבל שכרו, לכן חשש יעקב מזה והיה בוכה, ולזה כתוב ויבוא יעקב שלם.

אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה כמו מעשה שהיה ביהודי עשיר מאוד שהיה לו גינות ופרדסים, צאן ובקר, והיו לו שני בנים, והיו מעשיו מקולקלים עד למאוד, והיה כופר גדול בתורה, ושמו יחזקאל לוי. באותה העיר היה קצב יהודי והיה ידוע שהוא צדיק גדול ובעל מידות טובות, וגם שמו היה יחזקאל לוי, ופרצופו גם היה דומה ליחזקאל לוי העשיר, וגם היו שוים בקומתם עד שלא היתה אפשרות להבחין בין זה לזה רק בלבושיהם, כי העשיר היה לבוש תמיד בגדי משי ורקמה והקצב היה לבוש בגדי הדיוט.

פעם אחת בימות הקיץ הלך העשיר לבקר את פרדסו הנמצא מחוץ לעיר, וימצא בין שני פרדסים יהודי שוכב מת, נכמרו רחמיו ויקחהו על כתפו עד שהוציאו מחוץ לפרדסים. זו היתה פעם ראשונה ששימש העשיר הזה בתור סבל נושא על כתפו, וכשוציאו החוצה ליד הכביש, עברו משם גויים עם חמוריהם, וישכור חמור אחד, וישם עליו את המת, ויביאהו לעיר, וימסרהו בידי החברה קדישא. ויהי כאשר שמע רב העיר את הדבר הזה, שלח את שמשו לקרוא לו כדי לדבר על ליבו שמא ישוב בתשובה, כי אמר הרב יש בכח מצווה רמה זו לקרבו לדרך הטובה, אבל בהגיע שמש הרב אל העשיר הזה, לא די בזה שלא הלך אל הרב, אלא גם הרבה בחרופים וגדופים כלפי הרב לומדי התורה. ויהי כשמוע הרב את אשר עשה העשיר נדהו ברבים, וכששמעו כולם שהרב נדהו התרחקו כולם ממנו, ולא היו מסתכלים עליו. ויהי בראות העשיר כך, לקח את אשתו ובניו לכפר אחד של נוצרים, בריחוק שלוש שעות מהעיר והתיישב שם.

ובינתיים יחזקאל לוי הקצב האמיתי שנפלה עליו תרדמה גדולה על ידי הסם החזק המרדים לא  פחות מכ"ד שעות, לא הרגיש כלל מה שנעשה עימו ונחשב כמת. אז הלבישו תכריכים יפים, ובהתחלת הלילה הרכיבוהו על החמור והביאוהו לבית הקברות של ישראל אשר היה חוץ לעיר ויעזבובו על מצבה אחת ויברחו על נפשם, ויהי בחצי הלילה, מרוב הקור פג יינו והקיץ משנתו, והנה הוא רואה את עצמו עטוף כולו לבן, ונמצא בבית הקברות, ויאחזהו פחד גדול  ויקם בזריזות ויברח וילך לביתו. ובאותה שעה הלכו בני הבית לישון לאחר שערכו לימוד לכבוד הנפטר. וידפוק על הדלת שיפתחו לו, ותפתח אשתו את החלון ותרא אדם לבוש בתכריכין צועק ואומר: פתחי לי את הדלת מהר כי אני מתקרר בחוץ, התחילה אשתו לצעוק לך מכאן לך מכאן. ובינתיים נעורו השכנים וכל אחד מהם היה מסתכל מחלונו לראות את הפלא הזה שהאדם אשר קברוהו אתמול בא בחזרה לביתו. ויאמרו לו השכנים, שבלילה לא מדברים עם המתים ושילך עתה אצל הרב עד שיאיר היום. וילך אצל הרב, ובאותה שעה הרב גמר את התקון חצות, וידפוק יחזקאל על הדלת, יצא השמש לפתוח לו, ויהי בראות השמש שעומד לפניו אדם כרוך בתכריכים, נבהל וסגר את הדלת והחל לדבר עמו מאחורי הדלת, וישאלהו מי אתה? ויאמר לו אני יחזקאל הקצב, וישאלו מהיכן באת? ויענהו מבית החיים. כשמוע השמש את דבריו, הלך אל הרב ואמר לו שיסתכל מהחלון ויראה את המת שקברוהו, עומד בחוץ ודורש שיפתחו לו כדי שיכנס. ויסתכל הרב מן החלון והנה עומד לפני אדם כרוך בתכריכים ומתחנן ואומר: תרחמו עלי, תרחמו עלי, אני מתקרר בחוץ ובטני  כואבת לי, פתחו לי את הדלת. אמר לו הרב: הנה נשאר עוד שעות אחדות עד שיאיר היום, ועתה תלך לעזרת נשים של בית הכנסת הגדול, שם יש כרית ושמיכות ותישן שם, ומחר נראה מה אתך. ויתפלא הרב מאוד על הדבר,כי איך יכול להיות אדם שנקבר אתמול ועשו לויה גדולה והספידוהו וכולם הצטערו עליו, יחזור עתה מבית הקברות? והנה המת המדומה הלך לעזרת נשים והתכסה שם במה שהיה, והיה בוכה כי לא ידע מה נעשה עמו, והנה בהשכמה בא השמש לבית הכנסת ועוד לפני שיכנס שמע אחד שקורא ואומר לו: אברהם, אברהם, אם יש לך כוס מים חמים תביא לי. ובהסתכלו לראות מי הוא הקורא לו, וירא והנה עומד לפניו אדם כולו עטוף לבן, ויפחד מאוד ויצא לחוץ ויצעק לשכנים שיבואו, ויקומו השכנים והתחילו לדבר ביניהם על הענין, שמת אחד ברח מבית החיים ונמצא בעזרת נשים, ונעשה בהלה גדולה בכל העיר, וכולם פוחדים להתקרב אליו, בסוף ניגשו אליו שני בחורים ונרות בידם וישאלוהו מי הוא? ויען שהוא יחזקאל לוי הקצב, והוא בא מבית החיים. וישאלוהו איך ברחת? אמר להם איני יודע. ויאמר להם תרחמו עלי כי כואבת לי הבטן ואני מתקרר מאוד, תכף הביאו לו כוס תה ובגדים, והניחוהו עד שיאיר היום.

ויהי בהאיר היום, שלח הרב ויקרא לחברה קדישא, ויאמר להם שילכו לראות אם הקבר  פתוח, וילכו לשם ויראו שהכל בסדר. אז הרב הבין שנעשתה פה איזה תחבולה, ציוה להמתין עד שתתישב דעתו. וכאשר נתישבה דעתו סיפר להם שהיה בכפר פלוני. בניו של העשיר נתנו לו משקה ומאז אינו יודע מה נעשה עימו. אז ישבו בית דין של העיר וחקרו ודרשו ומצאו את האמת ואמרו: מכיוון שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר שום בריה, וידעו שהעשיר הזה פעם טרח בקבורת מת אחד, לכן קיבל עתה את שכרו בזה שזכה להקבר בקבר ישראל. עד כאן המעשה. (אהבת חיים) זה מה שנאמר מידה כנגד מידה לא בטלה.

ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר (וישלח לג-יח)

והוא ניצול משני האריות שהם לבן ועשו, בבואו מפדן ארם והוא נקרא שלם בגלל כמה סיבות:

הסיבה האחת שלא ראה מעולם קרי אע"פ שנשא אשה בהיותו בן פ"ד שנה.

הסיבה השניה שבא בשלום ואהבה שהאויבים ראו שאינם יכולים לו והשלימו עמו.

הסיבה השלישית לפי שהיתה לו הצלחה גדולה, וקיים לו הקב"ה כל מה שביקש ממנו, בפרשת ויצא. ואע"פ שבהליכתו לחרן היה בצער הן בגלל פחדו מעשו הן מפני עניותו שלא היה לו לא כר ולא כסת, אבל עכשיו היה שלם בעושר ובבנים.

הסיבה הרביעית אע"פ שהמלאך נתן לו המכה החזקה שנשבר לו כף ירכו, אבל כשזרחה השמש נתרפא יפה, ולכן קראו הכתוב שלם כדי להוציא מלב הסבורים שהיה צולע כל ימי חייו .

ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל (וישלח לג-כ)

כי בהיות הקב"ה עמו והצילו לכן קרא את המזבח בשם ה' כדי שישכרהו תמיד ויתפרסם בעולם הנס אשר עשה. וביאור אל אלהי ישראל, ר"ל האל שהוא אדון העולם הוא אלקי כי שמי ישראל, ויש אומרים שהקב"ה קראו ליעקב אל, אמר לו אני אל בעליונים ואתה אדון בתחתונים. כלומר זכותם של הצדיקים גדול שהם שולטים בעולם, ויש בכוחם לבטל בתפילתם גזרות רעות שגוזרים בשמים.

ויעקב נכנס לשכם ביום ששי עם דמדומי חמה כשהחמה שוקעת. ואע"פ שעדיין לא ניתנה תורה, שמר יעקב שבת טרם ניתנה. ולפי שלא היה עדיין זמן הכניסה לעיר, לכן הקדים וקנה שביתה בשדה ועשה עירוב כדי שיוכל מחר לילך אלפים אמה לכל ארבעת רוחות העולם. ויש אומרים שקנה השדה הזה כדי שתהיה רשותו ויוכל לילך משם עם משא לביתו. ועוד רצה מיד לקנות חלקת שדה שיהיה סימן טוב לבניו שהם אדוני הארץ ויש אומרים שעשה כן בגלל חביבותו הרבה שחיבב את ארץ ישראל כי כל הקונה בית קטן אחד בא"י או חלקת אדמה חביב מאד בעיני הקב"ה כאילו יש לו חלק בעולם הבא.

ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ (וישלח לד-א)

למה נאמר כאן, בת לאה אלא יש כאן ביקורת על לאה מאחר שזה היה טיבעה לצאת לחוץ כפי שכתבנו בפרשת ויצא אף בתה היתה סקרנית ויצאה לרחובות ואמרו רבותינו על שתי עונות היה יעקב ראוי לאותו צער של דינה.

הדבר הראשון על שנתן לביתו לצאת מביתה, ובפרט בעיר נכריה בין אנשים חטאים והיה צריך להוכיחה ולמניעה מכך.

הדבר השני על שסגר את דינה בתוך התיבה כעדכדי שלא יראנה עשו ויקחנה ודבר זה נחשב לו לעון כי הכל תלוי בידי האשה המסוגלת להפוך בעלה מרע לטוב ולהיפך . ומעשה היה בחסיד אחד שהיה נשוי חסידה אחת, ומפני שלא ילדה לו בנים נתגרשו, והוא נשא אשה רשעית ונעשה רשע. והיא נישאה לרשע והפכה אותו לצדיק ואע"ג שאביגיל היתה חסידה ובעלה היה רשע, הוא  נבל הכרמלי והרבה צדיקים יש להם נשים רעות, אבל רוב העולם נמשכים אחרי נשותיהם, ומפני שדינה היתה חסידה יתכן היה שהיתה מחזירה אותו למוטב אם היתה נישאת לו והיה רואה מעשיה הטובים.

וישכב אותה ויענה (וישלח לד-ב)

גודל מעלתה של דינה אף על פי שהיא נקבה ואף על פי שראה אותה בנו של נשיא הארץ, בכל זאת לא נטתה ליבה אליו, כי ראינו שנחשב לה לעינוי ככתוב וישכב אותה ויענה, ועוד כתוב ותדבק נפשו, ולא נפשה חס ושלום, ויאהב את הנערה אבל היא לא אהבתהו ולכן הוצרך לדבר עמה דברי פיתוי כמו שכתוב וידבר על לב הנערה. ועם כל זאת היא מאסה בו, ועוד למדנו ממעשה דינה שהשבטים סכנו עצמם בזה שהלכו להרוג את כל בני העיר שכם, ולא חשבו לזה שיבואו הכנענים ושאר האומות לכלותם, והכל כדי שלא תהיה חרפה בישראל, אבל לא כן אומות העולם וערב רב מזרע עמלק בישראל, אשר הם משוכם אחרי הנאוף ואחר כל התאוות הרעות, כמו שכתוב אחרי שעשו את העגל קמו לצחק (עין מה שפרש רש"י שם).

כך הם חכמנו כל דבריהם אמת וצדק מה שניקרא אלו דברי אלוקים חיים ואלו דברי אלוקים חיים.

האמורא רבה בר חנא, בנו של רב הונא, זכה ולמד תורה אצל רב, והיה תלמידו. לימים התעלה בר חנא והיה הדין בסורא.

מלבד גדלותו בתורה היה מוכתר במדות טובות, עניו גדול היה עד שהיה קורא לרבה בר נחמן שהיה קטן ממנו "רבנו" (חולין קי"א) ולא לחנם בקש רבא שיגיע למדרגת ענותנותו של רבא בר חנא ולא יכול היה להגיע. (מו"ק כ"ח).

עשיר גדול היה רבה בר חנא יום אחד הזמין אליו שני סבלים ובקשם העבירו לי חבית יין זו אל ביתי ואשלם לכם שכרכם.

בימים ההם היו חביות יין עשויות מחרס שהוא חומר שביר.

התבוננו הסבלים בחבית ואמרו: אל דאגה, נעביר אותה שלמה, הן סבלים אנו ורגילים במלאכה זו.

הרימו הסבלים את החבית על כתפיהם ויצאו לדרכם, אחד הלך בראש וחברו אחריו. לפתע מעדה רגלו של אחד הסבלים, החבית נשמטה מעל כתפו נפלה ונשברה, והיין הטוב נגר ארצה ונספג בעפר הארץ.

עמדו הסבלים נדהמים  והסתכלו ביאוש בשברי החבית, מה יעשו עתה? הן הבטיחו להעביר את החבית אל ביתו של רבה, והנה  נשברה לרסיסים!

מדוכאים ומבישים הלכו הסבלים אל ביתו של רבה לספר לו מה קרה, הקפיד עליהם רבה: "לא נזהרתם כראוי", אמר להם בחומרה, "עליכם לשלם לי את מלוא הכסף".

אמרו לו "כסף אין לנו, סבלים פשוטים אנו, מנין נשלם לך?"

"היין היה יקר מאד!" אמר רבה. "אם אין לכם כסף, עליכם לשם בבגדיכם.

נטל מהם רבה את מעיליהם ושלחם מעל פניו.

"מה נעשה?" אמרו איש לרעהו "נלך  לבית דינו של רב, והוא בחכמתו ידין את דיננו".

בבואם לפני רב וסיפרו לו את המעשה, הזמין רב את רבה ושמע משני הצדדים איך היה המעשה, ורק אחר שהבין את מה שקרה  פנה אל רבה ואמר: "החזר להם את מעיליהם!"

התפלא רבה ושאל: "האמנם כך הוא הדין? האם חייב אני לותר להם" והלא גרמו לי נזק רב!"

"אכן", ענה לו רב "אמנם על פי הדין יכול אתה לדרוש מהם תשלום הנזק, אבל בן תורה וחכם כמוך חייב לנהוג לפנים משורת הדין וצריך לותר לבעל הדין. הן רואה אתה שאינם יכולים לשלם, ואם תטול מהם את מעיליהם, מה ילבשו בקור?" זכור שכתוב בספר משלי "למען תלך בדרך טובים"... "לפנים משורת הדין".

שמע זאת רבה והחזיר לסבלים את מעיליהם. אבל הללו עמדו במקומם ולא זזו. שאלה אותם רב "הרי קבלתם את מעיליכם, ומה לכם עוד?"

השיבו לו: "עניים אנחנו טרחנו כל היום וקיונו להרויח מעט כסף כדי לקנות אוכל. כולנו רעבים מאוד ואין לנו מאומה לאכול".

אמר רב לרבה: "שלם להם את שכרם!"

התפלא רבה עוד יותר ושאל: "האמנם הדין הוא כך? לא די שותרתי להם על תשלום הנזק והחזרתי להם את מעיליהם, עוד חייב אני לשלם להם שכר על עבודה שלא הועילה לי כלום אלא עוד גרמה לי נזק רב?!"

ענה  רב: "אכן, גם אם מצד הדין אינך חייב לשלם שכרם הרי אין אתה פטור מלרחם עליהם מסכנים הם, עבדו עבודה קשה וחיכו לשכר כדי להשביע רעבונם. התשלחם ריקם? בפסוק שאמרתי לעיל נאמר גם "וארחות צדיקים תשמור" דרכם של צדיקים לרחם על הבריות".

שמע רבה ושלם לסבלים גם את שכרם. (613 סיפורים על התרי"ג)

ואת חמור ואת שרם בני הרגו לפי חרב ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו (וישלח לד-כו)

שמעון ולוי חרה להם על אשר טימאו את אחותם, וכן לא יעשה, והגיעו לכלל כעס, ובגלל מעשה זה קילל יעקב אבינו את כעסם, וכמו שמצינו בפרשת ויחי: "ארור אפם כי עז" משום שהכעס היא מידה מגונה, ששרשה טמון במידת הגאוה, והאדם חושב שהכל שלו, וכן תלוי הדבר באמונה, משום שאם אדם מאמין באמונה שלמה, שהכל משמים, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מסכימים מלמעלה (חולין ז) בזה נח כעסו, הכעס נובע מחסרון התבוננות, ופורץ מהאדם מתוך רגש זמני הבוער בקרבו, ושלמה המלך כתב בספרו קהלת (פרק ז) "כי כעס בחיק כסילים ינוח", שכן אדם חכם כעסו מועט, והרמב"ם (פרק ב' מהלכות דעות הלכה ב') פסק שבמידת הכעס צריך ללכת עד הקצה האחרון, שלא יכעס על כלום, ולא יהיה בזה אמצע, כמו בשאר המידות.

רבותינו כתבו בגמרא מסכת שבת (קה) על הפסוק: "לא יהיה בך אל זר" מהו אל זר, שבקרב האדם הוי אומר, זה הכעס, ורבנו האר"י זכרונו לברכה הוסיף עליו את הפסוק: "טורף נפשו באפו".

הכעס מזיק לאדם ולסביבתו, אך בעיקר מקלקל לאדם עצמו, ובעי מוסר המשילו את הכעס לקומקום רותח שגולש, הרי קודם גולשים המים על הקומקום עצמו, ואחר כך נשפכים על הכיריים והרצפה, אותו דבר בעניין הכעס, מי שסובל ראשון, זה האדם הכעסן, וגם חבריו ניזוקים בסיבת כעסו, והזהירונו בגמרא ברכות (כט). "לא תרתח ולא תחטא", ועוד המשילו זאת לאדם ששברו לו צלחת, או הכוהו, והולך וממיר דתו לעבודת כוכבים, הרי שלא יצדק הדבר. והכועס דינו כעובד עבודה זרה. וצריך האדם לשאול את עצמו, האם בגלל סיבה זו או אחרת כדאי להמיר את דתי? או לא! ואז בודאי ימנע מהכעס.

מספרים על הגאון הצדיק בעל הצמח צדק מלובביטש זכותו יגן עלינו אמן, שהיה סבלן גדול, ומעולם לא כעס, וכשהיה נצרך לכעוס אמר לסובבים אותו, שכעס דינו כעבודה זרה ממש, והרי להתיר עבודה זרה צריכים ללמוד את ההלכות היטב בטור ובבית יוסף ושולחן ערוך ונו"כ, ומיד היה יושב ללמוד, עד שפג כעסו ולא הקפיד כלל.

מעשה נפלא בהרבי הקדוש רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זכותו יגן עלינו אמן, שהיה חי בעוני, וכשהגיעו בנותיו לפורקן לא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, ואשתו פנתה אליו למכור את התפילין כדי להשיא את בנותיו, והוא לא הסכים. והנה בהגיע חג הסוכות, לא היה בידו מעות  לקניית אתרוג, וחשב בליבו שהרי ממילא לא מניחים תפילין עד סוף שמיני עצרת, ולכן מיצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, והלך ומכר את התפילין שלו, וקנה אתרוג. כשהגיע לביתו וסיפר לאשתו את מעשהו, הלכה בחמת זעם וזרקה את האתרוג. הצדיק עמד אובד עצות וחשב לעצמו: הרי את התפילין מכרתי, אתרוג הפסדתי, האם גם אכעס? שתק, והעביר על מידותיו. בלילה באו לו מן השמים בחלום ואמרו לו, שגדול המעשה האחרון מן הראשון, שכן העמידוהו בניסיון אם יכעס.

ידוע היה הגאון הצדיק המלומד בניסים רבנו מרדכי שרעבי זכותו יגן עלינו אמן, בהקפדתו שלא ילמדו בחבורתו אנשים כעסנים, ובוקר אחד נכנס לבית הכנסת וקרא לחזן, ואמר לו: שלא יעלה החזן, מפני שרב עם אשתו בבוקר, והגיע לכעס, ואינו ראוי להוציא את הציבור ידי חובה.

אמנם, מצינו בגמרא תענית (ד) שתלמיד חכם אוריתא קא מרתחא להו, ופרש רש"י שמתוך רוחב ליבו לוקח הדברים ללב, וחייבים לדון אותו לכף זכות, אך עם כל זה מסיימת הגמרא דמבעי ליה למילף נפשיה בניחותא.

מצינו בגמרא שבת (לא) מעשה נפלא בשני חברים שדיבור אודות מידת הסבלנות של הלל, נשיא ישראל, והתערבו ביניהם על ארבע מאות זוז, אם יוכל האחד מהם להביא את הלל לכלל כעס. הלל היה גדול הדור ולא קל להכנס אליו לשאלות פשוטות קם אחד מביניהם, והלך ביום שישי מתחת ביתו של הלל, והיה צועק: "מי כאן הלל", כביכול אינו מכיר את ביתו. מיד יצא הלל באמצע המרחץ, ושואל את האיש מה רצונו, פתח את פיו אותו אדם ושאל, מפני מה ראשם של הבבלים עגלגל? השיבו הלל בנחת: "שאלה גדולה שאלת בני", ותרץ לו שזה משום שהמיילדות מזניחות את הילדים.

הלך לו אותו אדם וחזר אחרי כמה דקות, וצעק שנית: "מי כאן הלל". שוב יצא הלל בנחת, שאלו הלל: "מה רצונך, בני?" ענהו אותו אדם: "שאלה יש לי לשאול, מפני מה רגליהם של האנשים הגרים באפריקה רחבות?" השיבו הלל: "מפני שיש שם ביצות, והשם יתברך עשה אותם כך, שלא ישקעו בבוץ.

שוב נפרדו, אך אותו אדם חזר בשלישית, וצעק: "מי כאן הלל", יצא גם הפעם הלל בנחת ושאלו: "מה רצונך, בני?" שאל אותו האיש: "מפני מה יש אנשים בארץ מיוחדת שעיניהם שטוחות?" ענהו הלל: "מפני שיש רוחות המעיפות את החולות בעיניהם". התרגז אותו האיש ואמר להלל הזקן: "יש לי שאלות רבות לשאול, אך מפחד אני שתכעס", ענהו הלל: "שב בני, ותשאל את אשר תחפוץ". ישב אותו אדם, ואמר לו: "אתה הוא הלל שאומרים עליך נשיא ישראל?" ענהו: "כן". אמר לו אותו האיש: "אם אתה הוא, יהי רצון שלא ירבו כמותך בישראל", נבהל הלל ושאלו: "מדוע בני תאמר כך?" ענהו: "מפני שעל ידך הפסדתי ארבע מאות זוז, ואמד והסביר להלל את סלע מחלקתו עם חברו, ואיך שסבלנותו של הלל גרמה לו להפסיד ארבע מאות זוז. מיד ענהו הלל: "תדע בני, שמוטב להפסיד ארבע מאות זוז, ועוד פעם ארבע מאות זוז, ובלבד שהלל לא יכעס".

והקורא זאת יחרד וילפת עד היכן כוחה של סבלנות. ועוד מספרים על רבנו החפץ חיים זכותו יגן עלינו אמן, שהיה זקן מופלג, ובנה את סוכתו במאמצים מרובים, ולאחר שגמר את בניתה, באה אשתו ואמרה לו, שאם היה מעמיד סוכתו בקצה השני של החצר, היה הדבר יותר יפה, מיד הלך החפץ חיים עקר סוכתו, והעמידה באפיסת כוחות בקצה השני. שוב יצאה הרבנית, והפעם אמרה לו שבאמת עכשיו היא רואה שהמקום הראשון היה יותר יפה ונוח. בלי אומר ובלי דברים הלך החפץ חיים בשלות נפש, פירק את סוכתו והעמידה שוב במקומה הראשון, כאלה היו רבותינו גדולי ישראל, מעבירים על מידותיהם ונזהרים מהכעס פנימי וחיצוני כאחד.

הסירו את אלהי הנכר אשר בתככם (וישלח לה-ב)

אבן יקרה היתה לו, לרבי יצחק אביו של רש"י. רבים בקשו לקנות את האבן הטובה, והציעו לו תמורתה סכום עצום אלף דינרי זהב! אך רבי יצחק סרב למכרה.

רק עוד שתי אבנים טובות כאלה היו באותה ארץ, הללו היו קבועות בשתי עיניו של פסל עבודה זרה, שהיה בארמון הקיסר.

והנה נפלה אחת האבנים מעינו של הפסל ונעלמה! כל החיפושים אחריה עלו בתוהו! ניסה הקיסר להשיג אבן יקרה שכזו ונודע לו כי בכל רחבי המדינה יש עוד אבן אחת כמוה: בידי היהודי רבי יצחק.

שלח אפוא שליח אל רבי יצחק ובקש לקנות את האבן, אך רבי יצחק הלא כבר ספרנו סרב למכרה.

אמר השליח: "אם לא תעשה את בקשתו של המלך, יגזור עליך גזרה רעה".

בלית בררה הסכים רבי יצחק. הוא לקח עמו את האבן ופנה לעלות אל הספינה שתביאהו לארמון המלך.

מחשבות רבות של צער ועגמה מלאו את ליבו של רבי יצחק בהיותו בדרך צר היה לו שהוא, היהודי, עומד למכור למלך אבן טובה לצרכי עבודה זרה!

באותה ספינה נסע נכרי אחד. החל רבי יצחק משוחח עמו, ותוך כדי דברים סיפר לו על האבן היקרה שנושא הוא למלך ואז עלה במוחו רעיון..

"הראה לי את האבן הטובה!" בקש הנכרי.

"רק אם תבשע שתזהר ותשמור עלילה אראה לך", השיב רבי יצחק.

נשבע הנכרי, ורבי יצחק הוציא מאמתחתו את האבן. זהרה האבן באור יקרות, והנכרי בקש לאחוז אותה בידו ולהתפעל מקרוב מיפיה.

"איזו אבן נפלאה!" התמוגג הנוכרי. "מימי לא ראיתי כמוה!"

ואז, כשרצה רבי יצחק לשוב ולקחת את האבן מידי הנכרי, הרעיד בכוונה תחילה את ידו, והאבן היקרה החליקה מטה וצנחה למעמקי הים...

"אבוי לי! אבוי לי!" השים עצמו רבי יצחק זועק זעקות שבר והפיל עצמו אל קרקעית הספינה. "מה עשיתי? המשיך לצרוח בכאב, "את כל כספי אבדתי ברגע אחד! אלף דינרים של זהב הבטיח לי הקיסר בעבורה, וגם זכויות טובות לבני אחרי, ועתה הפסדתי הכל! ואף צפוי לי עונש מאת המלך על שאבדתי את האבן המיוחדת, שכמוה אין בכל המדינה!"

כך המשיך רבי יצחק לבכות ולקונן. נוסעי הספינה ראו את צערו הרב וניסו לנחם את היהודי האומלל. כשהגיעה הספינה למחוז חפצה הלכו נוסעי הספינה אל הקיסר לבקש רחמים על היהודי. שמע הקיסר את שבפיהם ואמר: "מסכן הוא אותו יהודי. אילו הביא אלי את האבן דינרים רבים הייתי מעניק לו ועתה, מאומה לא  יפול בחלקו..."

נכמרו רחמי המלך על היהודי, וצוה להעלותו על הספינה השבה לעיר מגוריו חינם אין כסף.

כשירד רבי יצחק מן הספינה ופנה לביתו, פגש בו אליהו הנביא, וכך אמר לו: "מכיוון שאבדת בכוונה תחילה את האבן היקרה, כדי לעשות רצון אלקיך ולא לתתה לעבודה זרה תזכה בשכר גדול: כעת חיה תלד אשתך בן, והוא יאיר את עיני ישראל יותר מכל אבן טובה ויקרה שבעולם!"

ואכן, כעבור שנה בן נולד לרבי יצחק ונקרא שמו שלמה, והוא הוא רבי שלמה יצחק רש"י שהאיר ומאיר את עיני ישראל בתורה עד עצם היום הזה. (מעשיהם של צדיקים)

ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם, ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום (וישלח לה  יט-כ)

המפרשים שואלים מדוע רחל לא נקברה במערת המכפלה? אומר על כך המדרש (בראשית רבה פב, ט) סמוך למיתה קבורה. בבית לחם נפטרה, שם נקברה. טעם נוסף אומר המדרש בהמשך (שם, י) מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים שנאמר "רחל מבכה על בניה" (ירמיה לא,  יד) ע"כ.

ננסה לומר הסבר נוסף לפי מדרשי חז"ל יעקב אבינו קנה את חלקו של עשו במערת המכפלה.  ולפי ספר "מאור האפלה" (לרבינו נתנאל בן ישעיה תימן, שת פ"ט תורגם ע"י הרב יוסף קאפח) על הכתוב "ויבז עשו את הבכורה" (בראשית תולדות כה לד) שליש הירושה ארץ ישראל לקח יעקב שליש יוסף בירושה המיטלטלין לקח עשו השליש השלישי שזהו חלק הבכורה מערת המכפלה, ניתן לעשו בתור בכור, ואת זה מכר עשו ליעקב תמורת נזיד עדשים ליעקב היה שטר מכירה על מערת המכפלה ששייכת לו ולאחר שיעקב גנב את הברכות עשו ערער גם על מכירת מערת המכפלה, שנאמר "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי" (שם כז לו) ועשו זומם להרוג את יעקב ויעקב בורח ללבן (ראה דרשה בראשית, תולדות עמוד 86) גם בפוגשו עם שרו של עשו בפרשת וישלח, קיים הערעור על מכירת הבכורה ומערת המכפלה (ראה דרשה אור חדש בראשית ויצא  עמוד 114).

גם בקבורת יעקב, אומרת הגמרא בסוטה (יג ע"א) כיון שהגיעו למערת המכפלה אתא עשו קא מעכב, אמר להן "קרית ארבע היא חברון" (בראשית, חיי שרה כג, ב) ואמר רבי יצחק "קרית ארבע" ארבע זוגות היו אדם וחוה, אברהם ושרה,  יצחק ורבקה יעקב ולאה. אומר עשו יעקב קבר בחלקו את לאה ומה שנשאר שלי הוא. אמרו לעשו הרי יעקב קנה ממך את חלקך? ענה להם אמנם את חלק הבכורה מכרתי אבל לא את החלק הפשוט אמרו לו גם זאת מכרת וזאת רשום בשטר אשר נמצא כרגע במצרים שלחו את נפתלי, שהיה קל כאילה, להביא את שטר המכר ממצרים בינתיים ההלוויה של יעקב אבינו מתעכבת הסבירו לו הכל, אמר יהא אבי אבא מוטל בביזיון? לקח מקל  וערף ראשו של עשו ונפל למרגלות יעקב אבינו, ע"כ.

לפי המעשה במסכת סוטה למרות שעשו מודה על חלק ממכירת הבכורה, אין הוא מודה על כולה. ועצם הקבורה במערת המכפלה היתה נקודת חיכוך ומחלוקת בין יעקב לעשו. לכן יתכן, שיעקב אבינו לאחר שיצא בשלום מהמפגש עם עשו אחיו לא רצה לעורר את רוגזו בנושא מכירת הבכורה מערת המכפלה, וכן כשמתה רחל בדרך, העדיף לקבור אותה בדרך ולא במערת המכפלה, ובכך מנע את המריבה במיוחד פחד בנבואת אימו רבקה שאמרה "אשכול את שנכם ביום אחד" ביום שיעקב ניקבר עשיו ניפטר ובכך נבואתה התקימה.

לפי ההסבר הנ"ל נשאלת השאלה אם כן, מדוע יעקב קבר שם את לאה ולא חשש מתגובתו של עשו על כך? הרי לאה נפטרה לפני עשו? קשה לתרץ כי אין שום מקום מפורש מתי לאה מתה ולפי תירוץ המאמר עשו נפטר לפני לאה לכן לא חשש יעקב לקבור את לאה במערת המכפלה משום מחלוקת (אור חדש)

ויסע ישראל ויט אהלה מהלאה למגדל עדר ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו  וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר (וישלח לה, כא-כב)

במעשהו. וזהו שאומר הכתוב: וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל. ר"ל יעקב הבין שכונת ראובן היתה לשם שמים (מעם לועז)

ואם תשאלו מה ראה ראובן לתבוע עלבונה של אמו יותר משאר אחיו. התשובה היא כי ראובן ידע יפה שהבכורה לא תהיה שלו, שהרי יעקב אהב את רחל ובודאי יתן הבכורה ליוסף, וכדי שלא יאמרו בודאי עשתה לאה איזו בגידה שלקח הבכורה מבנה, עמד ראובן ועשה המעשה הזה כדי שיתלו הסיבה כל כוונתו היתה לשם שמים.

ויהיו ימי יצחק מאת שנה ושמנים שנה ויגוע יצחק וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע ימים ויקברו אתו עשו ויעקב בניו (וישלח לה-כח)

מות יצחק

ויקרבו ימי יצחק למות וישמע עשו ויבוא הוא ובניו ארצה כנען אל יצחק אביו. ויעקב ובניו באו מחברון אל יצחק וימצאו את עשו ובניו באהל.ויאמר יצחק אל יעקב הביאה אלי את בניך ואברכם. ויגש יעקב את אחד עשר ילדיו אל יצחק אביו וישם את ידיו על ראשיהם ויברכם ויחבקם וינשקם ויאמר אלהי אבותיכם יברך אתכם וירבה זרעכם ככבי השמים לרוב. וגם את בני עשו ברך יצחק לאמר יפל ה' את אימתכם ואת פחדכם על כל אויבכם.

ויהי כאשר כילה יצחק לברך את בני עשו ויאמר אל  יעקב ואל בניו גשו נא אלי ודברתי אליכם את דברי האחרונים ויגשו ויאמר יצחק ה' אלהי כל הארץ דבר אלי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת לרשתה אם ישמרו בנים את חוקותי ואת תורותי והקימתי להם את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך ועתה בני למדה את בניך ואת בני בניך ליראה את ה' ולעשות אך טוב וחסד לרחם על עני ויתום ולהושיעם בצר להם למען ישמור לכם ה' את בריתו והיטיב לכם ולזרעכם כל הימים ויכל יצחק לצות את יעקב ואת בניו ויגוע ויאסף אל עמיו.

הירושה

ויפלו יעקב ועשו על פני יצחק אביהם ויספדו לו ויבכו אותו וישמעו כל מלכי כנען כי מת יצחק ויבואו לספוד לו וישאו יעקב ועשו את  יצחק אביהם אל מערת המכפלה אשר קנה אברהם מאת בני חת ויקבר יצחק בכבוד גדול אשר לא נעשה כמוהו גם למלכים בימים ההם. ויהי כאשר שב עשו ויעקב מקבור את  יצחק אביהם ויאמר עשו הבה נתחלקה את רכוש אבינו ויקח יעקב את כל הבהמה ואת כל הרכוש ויחץ אותם לשנים ויאמר בחר לך כאשר תחפץ. ויוסף יעקב לדבר ויאמר אתה ידעת כי נשבע ה' לאבותינו לאברהם וליצחק לאמר לזרעכם אתן את הארץ הזאת לרשתה עד עולם, ועתה אם את כל הארץ הזאת תחפץ לקחת קח והיתה לך ולבניך עד עולם ולקחתי אני את כל הרכוש אשר רכש לו יצחק אבינו ואם תמאן לקחת את הארץ ולקחתי אני אותה והיה לך כל רכוש אבינו וישמע עשו את דברי יעקב וילך להועץ עם נבות בן ישמעאל ויאמר לו כזה וכזה דיבר אלי יעקב, ועתה עוצה עצתך ושמעתי ויאמר נביות אל תאמן לדברי יעקב ואל תשים אליהם לב ראה נא כי עז העם היושב בארץ הזאת ואיך יכבש אותה אלהי יצחק ונתנה לבניו לרשתה על כן לך אל יעקב ולקחת את כל העושר אשר בבית יצחק אביך והיתה הארץ ליעקב לירושה כאשר דיבר ויעש עשו את עצת נביות ויקח לו את כל עושר יצחק ורכושו ולא נתן ממנו ליעקב מחוט ועד שרוך נעל.

ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר עשו את יעקב קח לך את כל ארץ כנען מנחל מצרים ועד נהר פרת אפס כי לא תקחך את כל מערת המכפלה כי ירושה היא לנו מאת אברהם אבי אבינו ויאמר יעקב בליבו איככה אוכל ונתתי את עשו להקבר במערת המכפלה? הן רגוז ירגזו לקראת בואו כל אבותי הישנים שם שנת עולמים על כן אעור את עיניו בכסף וזהב אשר אתן לו וחדל מדבר עוד בדבר הזה ויקח יעקב את כל זהבו ואת כל כספו ויביאם עד לפני מערת המכפלה ויעשם גל גדול ואחר לקח את עשו וילך אתו אל המערה ויאמר הנה המערה והנה גל הזהב והכסף לפניך, ועתה בחר לך באשר ייטיב בעיניך ויאמר עשו תהי כל המערה הזאת לך לנחלה עד עולם והיה לי גל הזהב והכסף אשר שמת במקום הזה ויכתוב יעקב את כל הדברים האלה בספר המקנה ויחתם ויעד עדים נאמנים ויקח את הספר ויתנהו בכלי חרש למען יעמד ימים רבים ויתנהו ביד בניו וילך עשו אל ארץ שעיר החורי ויאחז בה ותהי כל ארץ כנען לבני ישראל לנחלה ועשו וכל בניו ירשו את הר שעיר. (אגדות ישראל)

פרשת וישלח - מאת הרב אריה קרן שליט"א

פרטים

קטגוריה: פרשת וישלח

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 22:49

נכתב על ידי Super User

כניסות: 799

פרשת וישלח - מאת הרב אריה קרן שליט"א

וישלח יעקב מלאכים (וישלח לב-א)

חרדת עשו

ויצו יעקב את המלאכים לאמר בדברכם אליו בשמי וקראתם לו "אדון" , כי מלך הוא בשעיר ועלי לכבדו, ואמרתם אליו כה אמר אחיך יעקב עשרים שנה עבדתי את לבן הארמי בכל כוחי ויתן לי ה’ עושר וכבוד ואם אמנם רמני לבן ויחלף את משכרתי מאה פעמים, בכל זאת לא חסר מרכושי דבר כי ראה ה’ את יגיע כפי ויושיעני. ועתה אנכי הולך אל אבי ואמי לראות את שלומם, ואשלחה להגיד לך אדוני לאמר אל נא תאמר ברכת יצחק אבי העשירה אותי! ולא תקצוף עלי ולא תעשה עמדי רעה! ויען עשו את מלאכי יעקב בגאוה ובוז לאמר הלא שמעתי אשר עשה יעקב ללבן דודו, כי לקח את בנותיו וינהגן כשבויות חרב ויקח את כל רכושו ויברח ולא זכר את החסד אשר עשה לבן עמו כי גדלו וירוממהו וייטב עמו על כן אנכי הולך לקראת יעקב ונקמתי ממנו את נקמתי ואת נקמת לבן אחי אמי! וישובו המלאכים אל יעקב ויאמרו לו באנו אל האיש אשר אמרת אחיך הוא ונדבר אליו ככל אשר צויתנו ונשמע את דבריו הקשים אשר ענה אותנו, כי לא כאח יתהלך אתך, כי אם כעשו הרשע השואף לשפוך דם נקיים כי אסף אליו ארבע מאות איש כולם גיבורים והולך לקראתך. ויצר ליעקב מאד פן יהרג במלחמתו עם עשו את אחד מאנשיו ויתפלל אל ה’ לאמר אמנם ה’ אלהי הבטחני לאמר היטיב איטיב עמך ושמרתיך בכל אשר תך אולם שנים רבות עברו מהעת ההיא ומי יודע אם לא חטאתי נגדך ואת הרע בעני עשיתי? והיה בקום עלי עשו, ונתתי בידיו לעשות עמדי כטוב בעיניו על כן אנכי מתחנן אליך ה’ עשה נא עמדי חסד חנם וחשכת את עשו מהלחם בי ומשפך דם!...וישמע ה’ את קול תפילת יעקב וישלח ארבעת אלפים רבוא מלאכים לקראת עשו ויהיו בעיניו כאנשי חיל מלובשים בגדי ברזל ורוכבים על סוסים אבירים ויושבים במרכבות יפות... ויחרד עשו ויבהל.

יעקב אבינו ידע שעשיו לא סולח לו ורצה לדעת מה מצבו. אך יעקב אבינו לא שכח את המימרא בפרקי אבות "תיתרחק משכן רע ואל תיתקרב לרשע" ידע יעקב אבינו שאחיו עשיו רשע מרושע וחכם גדול ברישעתו וסירב לשלוח אליו שליחים שמע יצרף אותם למחנה שלו לכן החליט יעקב אבינו לשלוח אליו מלאכים ממש שהוא ברא אותם מהמיצוות והמרשים הטובים וגם הוא בחר אותם מהטובים בותר שלח לו חטיבה מוברחת של מלאכים של ממש הינה הגיעו אל עשיו המלאכים תפסו אותו בפינה שהוא לבד והחלו להרביץ בו מכות נימרצות וקשות ועשו נילחץ וצעק וראה כבר את המוות מול העיניים וצעק מה אתם רוצים אני הנכד של אברהם וציפה שזה יזעזע אותם ענן זכותו של אברהם אך ניסיונו כשל והם המשיכו להרביץ בו וזעק עיזבו אותי אני הבן של יצחק והם עונים לו אז מה שאתה בנו ומכים בו עד זוב דם וזעק זעקה אחרונה אני אח של יעקב ופתאום ניפסקה הקטטה ועשיו נשם לרווחה מגועל בדם והם החלו לבקש ממנו סליחה לנקות אותו ולהתחנן סליחה מכבודו לא ידענו שאתה אח של יעקב בבקשה אל תספר לו של יקפיד עלינו ומהפחד שפחדו עשיו הזדעזע מהתגובה ואמר בליבו מה אחי יעקב כך בנה לו שם בעולם ויותר מאברהם ויצחק ואך אני לא שמעתי עליו מענין מה קרה איתו ונכנס לעשיו פחד מיעקב לכן כשפגש את יעקב חיבק אותו ונשטח לפניו ולא כמו שהבטיח לשליחיו שהוא יהרוג אותו וכך הצליח יעקב ע"י חטיבת מלאכיו לנטרל את התלהבות עשיו.

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו ארצה שעיר שדה אדום (וישלח לב-ד)

ואחרי שנפרד יעקב מלבן שלח לבן לבנו בעור שהיה בן שבע עשרה שנה והיה נכדו של נחור ושמו היה אבי חורף ועשרה בעלי מלחמה וצוה להם לצאת מהר וליירט את יעקב ושלח עמהם אגרת אל עשו וזו לשונה "בודאי שמעת את הרמיה שעשה לי אחיך יעקב שבא לביתי ערוך וחסר כל ובטוב יצאתי לקבל פניו והבאתיו לתוך ארמוני וכבדתי אותו. ונתתי לו את שתי בנותי ואת שתי שפחותי לנשים. ועל חשבוני נעשה בעל ממון רב בכסף וזהב ועבדים ושפחות ומקנה רב. וכשנעשה עשיר מופלג גנב ביום שהלכתי לגזוז צאני קם וברח עם כל בני ביתו ונכסיו לארץ כנען, ולא היה לו נימוס לפחות לתת לי לנשק את נכדי פתאום הובילם כשבויי חרב, ולא די בזה אלא אף גנב ממני התרפים שהם אלה ועכשיו הוא נמצא על הר הנהר הנקרא נחל יבק. לכן אני מודיע לך שיש לך הזדמנות להתנפל עליו פךתאום ולעשות בו כחפצך, כי יודע אני שאתה כועס עליו מאד מאד ודרך אגב תנקום ממנו גם נקמתי על השפיכות דמים שגרם לי ואודה לך מאד". וכשקרא עשו את האגרת הזאת כעס מאד על יעקב ונתעוררה בו שנאתו הישנה ששנא אותו מזה ל"ד שנה על שלקח ממנו הבכוה והברכות. כפי שקראנו בפרשת תולדות וכך אסל ד’ מאות איש היינו ששים של ביתו ואסף מאנשי שעיר שלש מאות וארבעים איש בעלי מלחמה והכין חיל מעולה בשמונה מחלקות ועל כל חמישים איש הפקיד מפקד שיאמנם כיצד לפעול ובנו אליפז היה אחד המפקדים. ועשו היה באמצע חילו כדי שיעשו את מה שיצוה עליהם והלכו לקראת יעקב.

ולאמנו רבקה נודע הדבר ע"י אנשי ממכיריו שהלכו לארץ כנען וסיפרו לה את הכל ואמרו לה שיעקב זקוק לעזרה. ורבקה שלחה לו שבעים ושנים עבדים חזקים ובעלי מלחמה, והלכו ליעקב ומסרו לו בשמה בני, שמעתי שבלב עשו אחיך נתעוררה השנאה הקדומה וערך צבאו כדי להרגך. אני מיעצת לך לנהוג עמו בטוב, ובהכנעה גדולה ותתן לו מתנות כדי לסתום פיו ואם ישאלך מה עבר עליך ספר לו הכל ואל תעלים ממנו דבר. וחלוק לו כבוד, כי סוף סוף אחיך הגדול הוא.

ויש אומרים שיעקב לא ידע כלל על החיל שהכין עשו נגדו, אבל הוא נתעורר מעצמו, שהרי יעקב היה בודאי צריך לעבור את אדום שהיא עירו של עשו, כי משם היה הדרך לארץ כנען, והיה חושש שמא יצא עשו לקראתו ויהרגנו, ולכן היה מוכרח להקדים ולפייסו.

וישלח יעקב מלאכים וגו’ הוא שלח כמה מאנשיו שילכו לפני אל עשו אחיו לארץ שעיר לשדה אדום עיר זו היא בין חרן ובין ארץ כנען .

ויצוו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשיו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה (וישלח לב-ה)

ומעשה שהיה ברבנו הקדוש שאמר לו לר’ אפס שיכתוב אגרת בשמו למלך אנטונינווס וכשהביא לפניו האגרת לאישור קרא בה כך מיהודה הנשיא לאדוננו המלך אנטונינוס נטל האגרת וקרעה לגזרים. אמר לו אתה צריך לכתוב מעבדך יהודה למלך אנטונינוס אמר לו ר’ אפס למה משפיל הנשיא עצמו בפניו, השיב לו ואמר וכי חשוב אני מיעקב אבינו שצוה לאנשיו לאמר כה אמר עבדך יעקב.

אמר יעקב ואל תחשוב שנעשיתי עשיר גדול וחשוב, אלא עם לבן גרתי גר אני ואל תשנא אותי בגלל הברכות שלקחתי ממך כי אבי ברכני לאמר הוי גביר לאחיך לולא נתקיימה בי אחת מן הברכות ואע”פ שגרתי עם לבן הרשע קיימתי תרי"ג מצות ולא למדתי ממעשיו הרעים הוא רק רימה אותי שבזמן שאני הטבתי עימו.

עם לבן גרת (וישלח לב-ה)

פעם אחת נזדמן לו לבעש"ט להיות בבית נוכרי, והיה באותו בית אליל של עבודה זרה. כשיצא מהבית, היה שרוי בשמחה גדולה, ואמר לתלמידיו: אני שמח מאוד, שבשעה אחת קיימתי כל התורה כולה, כי עבודה זרה דינה כדבר מאוס, ואסור להרהר בדברי תורה במקום המטונף, ומה ששמרתי מחשבתי מלהרהר בשום דבר מדברי תורה נחשב לי כאילו קיימתי כל התורה.

ואמר על זה הרב הצדיק ר’ דוד מדינוב ז"ל: לכאורה הפסוק "עם לבן גרתי", לפי פירוש רש"י "ותרי"ג מצוות שמרתי", אינו מובן: הלא כמה מצוות הן תלויות בארץ, שלא היה יכול יעקב לקיימן! כי לכן גר בחו"ל אולם לפי המעשה של הבעש"ט ניחא: גם כאן, בבית לבן, היה מלא הבית תרפים וגילגולים, וכשנכנס יעקב לבית לבן הוכרח לשמור מחשבתו מלהרהר שם בשום ענין מדברי תורה, ודבר זה נחשב לו כאילו קיים כל התורה (אמרי חן).

באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו (וישלח לב-ז)

ולכאורה מדוע המלאכים הפחידו את יעקב באמרם אליו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו, ז"א שהוא מתכנן לערוך אתך מלחמה ואז התוצאות יכולות להיות חמורות ולכן ויירא יעקב וייצר לו, ואולם אין כונת המלאכים לעורר פחד ובהלה אצל יעקב, אלא אדרבא הם באו והודיעו לו שאין לו מה לירא מפני עשו, כי ה’ עמו בכל אשר יפנה, ובדרך רמז אמרו לו וארבע מאות איש עמו, ז"א כאשר תוסיף ארבע מאות שהיא אות ת לעשו יתקבלו אותיות תושע, ז"א מאותה צרה תוושע ואין לך מה לחשוש מפניה (וידבר יוסף)

ויירא יעקב מאד ויצר לו (וישלח לב-ח)

"ויירא יעקב" שמא יהרג, "ויצר לו" אם יהרוג הוא את אחרים (רש"י). לכאורה יש להבין, למה היה חושש פן יהורג את עשו, והלא בדין הוא שיהרגנו וכמו שאמרו רבותינו חז"ל בתלמוד (סנהדרין עב.). "הבא להרגך השכם להורגו"?

ונראה לומר כי הנה אמרו חכמינו על נירון קיסר שהיה ממלכי אדום ונתגייר ויצא ממנו רבי מאיר וכידוע נקא רבי מאיר בשם "אחרים" "מאן אחרים רבי מאיר" (הוריות יג).

וזהו שכתב רש"י "ויצר לו שמא יהרוג את אחרים" צר היה לו ליעקב אבינו שמא יהרוג את עשו, שממנו עתיד לצאת רבי מאיר המכונה בשם אחרים (פנינים יקרים).

ויש מפרשים על פךי משל מעשה שהיה במלך צרפת שהיה לו יועץ חכם חרשים חוזה בכוכבים ובקיש באצטגנינות, והיה מגיד לו תמיד נסתרות ועתידות היה מאמין בו מאד לרוב חכמתו, ויעשירהו ויכבדהו. והנה יום אחד נהפך לב המלך עליו, על ידי הולכי רכיל שדיברו לשון הרע על היועץ מרוב קנאתם בו, שכאילו קשר היועץ קשר עם אויבי המלך להדיחו ממלכותו, ותיכף גזר אומר להביא לפניו את היועץ, ועלה בדעתו להכנס עמו בדברים טרם יהרגו כדין מורד במלכות.

והנה כאשר הובא החוזה בכוכבים לפני המלך, פנה המלך בשאלה האם יש בידך לחזות מה צפוי לך בעתות כאלה? ויאמר החוזה יש ויש, אמר לו מלך אם כן הגידה נא לי יום מותך ויבהל החוזה מאד שהרגיש כי רעה נגד פניו ויתבונן לחשוב במפת הכוכבים בלוחות ויעש כן בחכמה למראה עיני המלך כאילו הוא רואה במפת הכוכבים והמזלות ואחר איזה רגעים השתנו פניו והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. ויאמר למלך אדוני המלך! הכוכבים גילו לי כי סכנה גדולה מרחפת על ראשי, אולם צר לי מאוד כי על ידי הכוכבים נודע לי שיום מותי יהיה לפני יום מותו של המלך, ולא על עצמי אני דואג, אלא על אדוני המלך כי קרב קצו, וקץ ממלכתו האדירה.

וישתומם המלך למשמע אזניו, כי דברי החוזה הטילו עליו אימה ופחד, ויירא לנגוע בו, ואז הוציא לאור משפטו, ויצא זכאי לפני המלך, ואדרבה שם המלך משמר ללוות את היועץ בכל אשר ילך כי האמין שדברי חזונו יבואו באחרית הימים, ועל זה נאמר (קהלת ז יב) "החכמה תחיה בעליה".

והנמשל הנה ידועים דברי חכמינו (סוטה יג) שרבקה נתנבאה שיעקב ועשו ימותו ביום אחד, כמו שנאמר "למה אשכל גם שניכם יום אחד", ואף על פי שמיתתם לא היתה ביום אחד ממש, מכל מקום נקברו ביום אחד, שכאשר עיכב עשו אתקבורת יעקב במערת המכפלה, נטל חושים בן דן מקל והכה בראשו של עשו ובא יהודה והשלים הריגתו כמו שכתוב "ידך בעורף אויבך" נמצא שדברי רבקה "למה אשכל גם שניכם יום אחד" נאמרו ברוח הקדש, ולכן "וירא יעקב" שמא יהרג, "ויצר לו" שמא יהרוג ואז ימות גם הוא כאחיו לקיים נבואתה של רבקה (ממרן הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט’’א).

ויש מפרשים "ויירא יעקב" מתיירא היה יעקב אבינו מפני קטרוג, על שום שלא קיים במשך עשרים ושתים שנה מצוות כיבוד אב ואם, מה שעשו כן קיים באותו זמן ומרומז ב"ויירא", כפי שנאמר "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג) "ויצר לו" על שום שנשא שתי אחיות לנשים, ומרומז ב"ויצר" כפי שנאמר "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור" (ויקרא יח, יח).

ולפיכך חצה את בניו לשני מחנות מחנה אחד של לאה וילדיה, ומחנה שני של רחל וילדיה, אמר לפחות ינצל מחנה לאה שלא נשאה לו באיסור ולא תסבו בגלל האחרת (מלא העומר דעת זקנים מבעלי התוספות).

ויש מפרשים "ויצר לו" היה מיצר על מיתת אביו יצחק, כלומר מאחר שאמר עשו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" חשב יעקב שמא אביו מת ולכן החליט עשו לצאת לקראתו להורגו. (לבוש יוסף)

ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה (וישלח לב-ט)

ומכאן למדים שאדם לא ישים כל מה שיש לו במקו אחד, שמא יבוא אחד שנודע לו על כך ויקח כל רכושו ויניחנו עני. וכן אל ישקיע אדם כל ממונו בעסק אחד, כי הוא עלול להתמוטט. אלא ישים קצת בכל מקום שאם יארע שבר בסחורה אחת, יוכל להתקיים ע"י השניה ויעקב נתכונן לשלשה דברים לדורון, ששלח לו מתנות כדי לסמא את עיניו שע"י השוחד מתקנים אצלם הרבה דברים. לתפילה שביקש מאת הקב"ה שיצילנו מידו ולמלחמה להלחם עמו בכל מאמצי כוחו לנצחו.

ומעשה היה ברבי חייא ורבי יוסי שהיו מהלכים בדרך, וראו אדם שבא כנגדם. והיה מעוטף בטלית ותפילין ותחת בגדיו היה מזוין במגינים ובשאר מיני זיין. אמר רבי חייא אדם זה הוא אחד משנים או שהוא יהודי כשר שאינו הולך פסיעה אחת בלי מצות, או שעושה כן כדי להטעות את הבריות. הוכיחו רבי יוסי ואמר המשנה אומרת והוי דן את כל האדם לכף זכות ומסורת בידינו שהאדם היוצא לדרך מתכונן לשלשה דברים, לדורון לתפילה ולמלחמה, ולמדנו כן מיעקב אבינו שהתכונן לשלושה דברים אלו כשעמד לצאת לדרכו ואם כן אפשר לומר שגם יהודי זה עשה שלשת הדברים הוא התעטף בטלית ותפילין שהם הכנה לתפילה והוא מזוין כדי להלחם, אם יהיה הכרח בכך כשהתקבו אליו נתנו לו שלום ולא החזיר להם שלום אמר ר’ חייא משמע שאין לו אחת מן הכונות האלה. שהרי אם לדורון אין לך דורון כמו שאילת שלום אמר רבי יוסי יתכן שהוא שקוע בתפילתו או בתורתו והיה אסור לו להפסיק הלכו השלשה יחדיו ולא דבר אדם זה כלום אח"כ התרחקו ממנו רבי חייא ורבי יוסי והתחילו לעסוק בתורה יחד. נתקרב אליהם אותו אדם ואמר להם שלום עליכם אמר להם האם חשדתני כשנתתם לי שלום ולא החזרתי לכם שלום. אמר ר’ יוסי, היינו חושבים שמא עסוק אתה בתפילה או בתורה אמר להם הקב"ה ידון אותכם לכף זכות. אבל דעו שיום אחד הייתי מהלך בדרך ופגשתי באדם ונתתי לו שלום. והוא היה לסטים ועמד להלחם עמי והיה לי צער הרבה עד שנצלתי מידו. ומאז קבלתי על עצמי שלא ליתן שלום לשום אדם אא"כ אני מכיר אותו כי לאדם רע אסור ליתן שלום. וכן אומר הכתוב אין שלום אמר ה’ לרשעים (ישעיה מח) ולכן לא החזרתי לכם שלום, שלא ידעתי מה טיבכם אח"כ דיבר עמהם בסתרי תורה והתענג על תורתם. והוא זיין אותם בכלי זיין טובים מבפנים והלביש להם בגדים על גבי כלי זיינם שלא יכירו אותם.

קטנתי מכל החסדים (וישלח לב-יא)

נתמעטו זכויותיי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי (רש"י)

יעקב אבינו, בחיר האבות, שהבטיחו הקב"ה "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" אפילו הכי פחד ואמר "קטונתי מכל החסדים". ומדוע? שמא יגרום החטא (ברכות ד) לפיכך הקדים תפילה לצרה.

ועיקר התשובה שיסכים בדעתו שלא ישוב עוד לכיסלה, שאם לאו הרי הוא כטובל ושרץ בידו, ואמרו רז"ל (ברכות לד.): מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. שמעלת בעל התשובה גדולה יותר ממעלת הצדיק הגמור, שזה טעם טעם החטא ואפילו הכי פירש ממנו. לא כן הצדיק גמור שלא טעם טעם חטא מימיו. והעיקר הוא לקבוע עיתים לתורה בכל זמן שהוא פנוי, שאמרו רז"ל (סנהדרין ז.): תחילת דינו של אדם - "קבעת עיתים לתורה?" שעל ידי עסק התורה ידע מהו האסור ומהו המותר, וכך יפסיד שכרו בעולם הבא ולא ידע מה לקחת איתו לדרך הברוכה.

משל למלך שהמליכוהו אנשי המדינה בעיר אחת, והיה אצלם חוק שלא ימלוך עליהם אלא שנה אחת, והמלך הסכל לא ידע מזה העניין. ומיד שמלך הגדיל מעשיו בבנין ארמונות, והיה כונס ממון הרבה. ואחר שנה פתאום הורידוהו מעל כסא המלוכה. והניח מקומו וארצו. ותיכף הלך בפחי נפש, ויצעק צעקה גדולה ואמר: יותר טוב שלא מלך ממה שמלך עכשיו. וירד לשאול תחתית בלי אף פרוטה.

המלך החדש שהיה לו שכל בקודקודו כשהמליכוהו לא עשה כן אלא תמיד היתה מחשבתו להשגיח על ביתו הראשון, והיה בעת ממלכתו, שולח ממון הרבה ביד אוהביו ואמר להם שיבנו שם בית ושלח פועליו לחרוש שדותיו, וכאשר השלים זמנו הלך לו בשמחה ובששון לארצו, ששם מחכה לו כל הממון שצבר בזמן היותו מלך. ויצאו לקראתו כל בני עירו ויקבלוהו בשמחה וישב כמלך בגדוד בכבוד ובמנוחה.

הנמשל הוא: האדם בא לעולם הזה, והולך אחר יצרו, מקבץ ממון ובונה לו חדרים וחומריות, וחושב שהוא מלך בעולם הזה, ואינו מסתכל על אחריתו שסופו לעזוב הכל וילך לו דרך בית הקברות ועל כתף ישאוהו, לא כן האיש אשר יש לו מוח בקודקודו, מוציא כל ימיו ושנותיו בעבודת אלוקי השמים ובלימוד התורה ובעשיית מצוות, הבונה בשמים עליותיו, ועושה צדקות וגונז למעלה מקום שאין היד שולטת בו. וכמו אותו השר ששאל אותו המלך: כמה ממון יש לך? ואמר: בחיי ראש המלך שאין לי אלא אלף זהובים. אז כעס המלך ואמר: אתה חייב מיתה! שנשבעת לשקר בחיי המלך, שהרי מפורסם שיש לך יותר מחמישים אלף זהובים. והשיב לו: זה אינו שלי, שאני עוזב לאחרים, ומה שהוא שלי באמת אינו אלא אלף שכך נתתי לצדקה, ואז הודה לו המלך שנאמר והלך לפניך צידקך. (אור דניאל)

קטנתי מכל החסדים (וישלח לב-יא)

נתמעטו זכויותי על ידי החסדים שעשיתי עמי (רש"י)

מחסן ובו חביות יין רבות היו, לרב הונא. באחד הימים באו אנשים והודיעו לו, כי מחסנו עומד להתמוטט, ויש סכנה שהין שבחביות ישפך, והנזק עצום יהיה. חש רב הונא אל המחסן, לפנות מתוכו את החביות ולהציל את רכושו. ואולם, חשש רב הונא כי בעת שיפנו החביות יקרסו הקירות והמחסן יתמוטט. והנה הבחין כי רב אדא בר אהבה, מגדולי אותו הדור, מהלך לו בקרבת מקום. בטוח היה רב הונא כי אם רב אדא יעמוד בסמוך למחסן לא יתמוטט הבית בזכותו. מה עשה אפוא? נגש אל רב אדא והחל משוחח עמו בדברי תורה. שיחתם נתמשכה זמן רב, ובינתים פינו פועליו של רב הונא את המחסן.

לאחר עבודה מאומצת הוצאו כל חביות היין מן המחסן. או אז נפרד רב הונא לשלום מרב אדא בר אהבה. ברגע בו פנה רב אדא לדרכו התמוטט הבית וקירותיו קרסו תחתם.

רב אדא, ששהה עדיין בקרבת מקום, הבין את מעשהו של רב הונא, והקפיד על כך רב אדא לא חשש מן הנזק שהמפולת עלולה היתה לגרום לו, הקפדתו היתה משום שחשש כי נתמעטו זכויותיו בשל הנס שנעשה לו. כפי שאמר יעקב אבינו: קטנתי מכל החסדים" (מסכת תענית דף כ’).

הצילני נא...מיד עשו (וישלח לב-יב)

יהודים רבי התגוררו בקיסרין (קיסריה), העיר שעל שפת הים התיכון, גדול היה סבלם של יהודי קיסרין, שכן שכניהם הגויים היו תמיד מעלילים עליהם עלילות שוא באזני המושלים הרומאים.

באחד הימים טיל רבי יצחק בן אלעזר, מחכמיה הגדולים של קיסריןי על שפת הים ונתקל בשוניות (סלעים חדים ומשוננים) המזדקרות מתוך המים.

החל פוסע בשביל התלול והנה שמע רשרוש קל עיניו ראו כי דבר מה מתגלגל לעברו בשביל. כשקרב אותו דבר מה הבחין רבי יצחק כי זוהי קולה של עצם עגלגלה שהתגלגלה ככדור במורד השביל.

"מוטב אטמין אותה", חשב רבי יצחק, "שאם לא כן, עלול מישהו הפוסע בשביל הצר הזה להתקל בה וליפול התכופף אפוא וטמן את העצם בנקיק שבין הסלעים.

לא הספיק רבי יצמחק לפסוע כמה פסיעות, והנה נתקל הקולית ממקומה והמשיכה להתגלגל בשביל הבין רבי יצחק כי לא טמנה במקום עמוק למדי ועל כן העיפה אותה הרוח ממקומה.

חיפש סדק עמוק יותר דחף לתוכו את העצם ומיד מיהר לדרכו והנה, מה רואות עיניו? בשביל שלפניו שוב מתגלגלת לה אותה עצם קולית שרק לפני רגע קט טמן אותה!

אמר רבי יצחק כי עצם זו שלפניו מזומנת שליחות כלשהי, ושוב לא ניסה להחביאה. תוך כדי כך הגיע שליח מרומא ובידו אגרות מאת המלך מיעדות למושל העיר קיסרין.

אצה לו הדרך לשליח, והוא בקש להגיע במהירות אל העיר רץ נחפז, והנה מתקל במשהו מעד השליח וכהרף עין צנח מעל השוניות והצוקים החדים אל קרקעית הים ונהרג.

הלא נחשתם במה ניתקל השליח? היתה זו אותה עצם מתגלגלת!

יהודים שעברו בקרבת מקום והבחינו בנופל פשפש בבגדיו, שמא ייצאו עליו מסמך כלשהו שיבהיר להם מי הוא.

לא רק מסמך אחד מצאו המחפשים תיק מלא אגרות ומסמכים נשא האיש על גופו. קראו בהם היהודים, והסתבר כי אלו גזרות רעות חדשות שגזר מלך רומא על יהודי קיסרין.

אותן גזרות לא הגיעו לידיו של מושל קיסרין. הרומאים סברו כי התיק ובו האגרות נפל הימה ועד אשר התפנה מלך רומא לכתוב מחדש את אגרות גזרותיו הצליחו היהודי לפיסו במתנות והגזרות בטלו (ע"פ מדרש רבה בראשית יח לוקט ממעשיהם של צדיקים).

ויותר יעקב לבדו (וישלח לב- כה)

שכח פכים קטנים וחזר עליהם (רש"י) א"ר אלעזר: נשתייר על פכים קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם לפי שאין פושטים ידיהם בגזל (גמ’ חולין צא.).

יעקב אבינו ידע להעריך על כל מה שהוא עמל עליו. על כן הכיר בחשיבות של כל ממון שזכה לקבל מהקב"ה, גם פכים קטנים אין לזלזל בהם, הרי נתקבלו מהקב"ה, וכשהמלך נותן מתנה, אפילו פעוטה, יש להעריכה מצד חשיבותה.

על כן כל ממון ובעיקר ממון הזולת אל לנו ח"ו לזלזל בהם. איסור גזל הוא מן העבירות החמורות שבין אדם לחברו. והגזל היא מצווה שכלית אף אם לא נצטווינו עליה היינו נזהרים בה.

במשנה באבות (ב, יז) נאמר: "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". התנא מזהירנו שבמצוות שבין אדם לחברו על האדם לדקדק כבממון שלו. וזהו גם היסוד לקיום המצוות שבין אדם למקום.

צדיקים אינם פושטים ידיהם בגזל וכמובן נזהרים מאוד בשמירה ובהקפדה על ממון הזולת. ומי שלא נזהר בממון חברו לא יינקה מיום הדין.

מעשה נפלא מובא בספר "מורשת אבות" שסיפר רבנו לאפיאן זצ"ל על רבי חיים מוולוז’ין זצ"ל בעל המעשה: אחד הבחורים המצוינים מישיבת "עץ חיים" בוולוז’ין חלה, בהיותו נזקק לטיפול, ארז חבילותיו ונסע לבית הוריו. אחד מחבריו בישיבה נתלווה אליו לכל הדרך. לעת ערב הגיעו לאיזו עיירה והחליטו ללון שם באכסניה. בבוקר נקב בעה"ב את סכום התשלום. מנה הבחור החולה את כספו וראה כי חסר לו מהסכום שבע פרוטות. בעל הכסנייה הצהיר כי הוא מאמין לו שבהזדמנות יפרע לו את החוב הקטן. משם המשיכו בדרכם, עד שהגיעו לבית הורי החולה. כאן נפרד החבר מהחולה באיחולי רפואה שלמה במהרה.

לפני שנפרד זכר החולה את החוב, נתן ביד החבר סך שבע פרוטות וביקשו כי בחזרה לישיבה לא ישכח לשלם לבעל האכסניה. הלה הבטיחו לפרוע את החוב ונפרדו לשלום. בנתיים התגברה מחלתו של הבחור ולאחר זמן קצר שבק חיים לכל חי. כשהגיעה הבשורה המעציבה לישיבה ספדוהו ובכו עליו, כי עתיד היה להיות אחד ממאורי הדור.

נהוג היה בישיבת וולוז’ין, כי כל עשרים וארבע שעות היממה, לא פסק קול התורה בהיכל הישיבה, והיו המשמרות מתחלפות במשך כל היממה.

באחד הימים כשרבי חיים הסתובב במסדרוני הישיבה לאחר חצות הלילה, משקיף, משגיח ומעודד את שקידת התורה בהיכל הישיבה, והנה רואה הוא לתדהמתו עין בעין את הבחור הנפטר צועד לקראתו! רבי חיים לא נבהל, ושאל את הבחור: מה נשמע בדינך למעלה? כאן גילה לו הבחור הנפטר, כי בהגיעו לפני בי"ד של מעלה, והחלו לערוך זכויותיו מול חובותיו, התברר כי הינו זך ונקי מכל חטא ועוון. בחור זה היה אחד המצויינים בתורתו ויראתו ומעט עוונות היו לו "שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ונפסק דינו להיכנס ישר לגן עדן.

והנה בהגיעו לשערי הגן, התייצב השטן, חסם את הכניסה בפניו וזעק כי לא ייתן לו להיכנס, היות ועוון גזל בידו. השטן גילה כי אותו בחור עזב את העולם הזה בהשאירו חוב של שבע פרוטות לבעל האכסניה, ואף כי אינו אשם בעוולה זו, מכיוון שמסר לחברו את הפרוטות ועשה אותו שליח לפרוע את החוב, העיקר הוא שבעל האכסניה נשאר חסר שבע פרוטות, וכי הוא לא ויתר עליהם, אלא האמין שיפרע לו.

עניין זה העסיק את בי"ד של מעלה והחליטו, היות ומצד אחד אין הבחור אשם כלל וכלל, כי עשה את כל מה שבאפשרותו לעשות. אך מאידך גיסא, נשאר בעל האכסניה עשוק שבע פרוטות, לכן, באופן יוצא מן הכלל, ניתנת רשות לבחור הנפטר להיראות כאדם חי, ולהיפגש עם רבו לבקשו לסדר את תשלום החוב. כל אלו דברי הבחור הנפטר אשר סיפר באוזני רבי חיים.

רבי חיים הבטיחו שיסדר העניין ולפתע נעלם הבחור, חלף ואיננו. רבי חיים קרא לחבר והלה אישר כי אכן קיבל את הפרוטות לפורעם, והצטער מאוד ששכח עד עכשיו מתשלום פעוט זה. הוא נסע שוב לבעל האכסניה ופרע לו את החוב ומאז לא נראה יותר הנפטר, כי הגיע למנוחתו בגנזי מרומים.

רבותינו ידעו להקפיד אף על פכים קטנים כפי שנזהר בכך יעקב אבינו. ולא רק מצד ערכם הממוני אלא בעיקר מצד ההכרה שזה ממון שניתן מהקב"ה, ההקפדה אצל רבותינו הייתה כה גדולה שהכירו בערך "דין פרוטה כדין מאה" ובעיקר כאשר מדובר בממון הזולת. (אור דניאל).

ויאבק איש עימו עד עלות השחר (וישלח לב- כד)

ללמדנו, כל זמן שהמאבקים נמשכים בעם ישראל פעם מאבק על גיוס בנות פעם מאבק על נתוחי מתים ופעם מאבק על חילול קברות וכו’ נדע ברור שעדיין לא עלה השחר, כי כך כתוב "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" והבן....

"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר, וירא כי לא יכל לו ויגע בכף יריכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו וגו’ על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הגשה" וכו’ (לב, כה-לג), ויש להבין מה בכך שנקעה כף ירך יעקב אבינו, ומשום כך לא יאכלו את גיד הנשה, וכי לא קרה לאבותינו הקדושים איזו חולשה באיזה אבר האם גם שם לא נאכל אותו אבר? עיין באור החיים הקדוש שביאר בזה דברים עמוקים על פי הסוד. אמנם היה אפשר לומר על דרך הפשט, כי המאבק הזה בין שרו של עשו, ובין יעקב אבינו, לא היה סתם מאבק כי אם מעשה אבות סימן לבנים, "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" לומר לך כי המאבקים ימשכו בעם ישראל עד עלות השחר, עיין ברמב"ן, והנה ’ירך יעקב’ רומז לתמכין דאורייתא כדברי הזוהר לומר לך כי קיומו של עם ישראל תלוי בקיום התורה וקיום התורה תלוי בתומכים, ולכן המלאך שהוא שרו של עשו רצה להחליש את ירך יעקב, כלומר להחליש את כח התומכים בתורה, ועל ידי זה יחלש כה התורה ויתגבר ח"ו כח עשו כמו שכתוב (בראשית רבה פר’ ס"ה) כשהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשו ואם ח"ו להיפך, אז להיפך. ולכן אנחנו עושים זכר למאבק הזה בכדי שנדע להשמר ממנו (קול יהודה)

ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלך כי אם ברכתני (וישלח לב- כז)

צריך להבין, לשם מה צריך יעקב ברכה משרו של עשו?

ויש לומר שכאשר הברכה באה ממלאך טוב, אז יש מקטרגים רבים שהברכה לא תחול, אבל ברכה שבאה ממלאך שהוא עצמו מקטרג ורע כגון שרו של עשו, היא חלה בכלי שום קטרוג, כיון שאין מי שיקטרג מאחר שהשר שלהם הסכים לברך, ועל כן ביקש יעקב ברכה משרו של עשו (גבורת יעקב). וזה תפקיד יצר הרע למנוע בעדנו להתקרב לאבינו שבשמים. לכן התרופה שלו זה תורה שנאמר אש אוכלה. היצר בגימטריה 300 ואש משולה לתורה בגימטריה 301 לפי הרמז אנו רואים שהתגובה ליצר הרע זה לימוד תורה.

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועד אנשים ותוכל (וישלח לב-כט)

עד עכשיו היה שמך יעקב שפירושו הוא עקבה ומרמה ואפשר לחשוב כי לקחת הברכות ברמיה אבל מכאן ואילך תיקרא ישראל שפירושו ישר-אל שהקב"ה בעצמו עומד לברך אותך בבית אל ואז אף אני אסכים לברכות שלך.

וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם (וישלח לב-ל)

למה זה תשאל לשמי שהרי אין לנו שם קבוע ואני נקרא על שם שליחותנו. למשל, אם שולח הקב"ה מלאך לרפא חולה הוא נקרא רפאל, ואם הוא הולך לעזור אדם נקרא עזריאל. וכן על זה הדרך משתנה שמנו כל יום, ואיני יכול להגיד לך שמי ולא תהיה לך שום תועלת אם אגיד לך שהרי למחר ישתנה השם. ועוד שאין זה מדרך המלאכים לגלות את שמם כדי שלא יתגאו כי יאמרו הבריות נס זה נעשה ע"י מלאך פלוני והרי בודאי אין אנו עושים דבר אלא הרי אנט כעבדים המשמשים את רבם, ומה שהוא אומר אני עושה, וכל זה תלוי בשי"ת. ועוד שדרך העולם שהמנצח מגלה שמו כדי שיתפרסם שמו וגבורתו. אבל אתה שנצחתני למה זה אגלה שמי. ולא הסתפק יעקב בזה שהבטיחו המלאך שיודה לו על הברכות, אלא לא נתן לו ללכת עד שהיה מוכרח לברכו ואמר לו יברכך ה’ וישמרך יהי רצון שיוצאי חלציך יהיו צדיקים כמוך, ואף הודה לו על הברכות שבירכו יצחק אביו.

דבר החסידות – פרשת וישלח

פרטים

קטגוריה: פרשת וישלח

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 16:38

נכתב על ידי Super User

כניסות: 624

ב"ה

דבר החסידות – פרשת וישלח

בדידי הוה עובדא

הפעם אשתף את הקוראים בסיפור אישי, שהייתי עֵד לו, לפני שלושים שנה בדיוק:

שבת פ' וישלח תש"נ חל ביום ח"י כסלו. אני למדתי אז במתיבתא קרלין-סטולין בבורו-פארק. ובתור מקורב לחב"ד החלטתי שאין זמן יותר מתאים לנסוע לרבי משבת ערב י"ט כסלו.

צירפתי איתי לנסיעה בחור נוסף מהמתיבתא, בשם בני עמר, שלמד בילדותו בחב"ד בברזיל, וכך שהינו שבת שלמה בצילא דמהימנותא. ומה נהדר היה מראה הרבי יושב ומדבר אלקות, ואח"כ כל הקהל יחדיו שרים "פדה בשלום נפשי", ובכלל במשך השבת היה אויר של יו"ט; הוסיפו כמה ניגוני שמחה בתוך התפילה וכו' וכו'.

בצאת השבת נפגשתי עם חברי בני כפי שסיכמנו, ועמדנו לחזור לבורו-פארק ברכבת, אבל אז שכנעתי אותו שאם כבר נמצאים בעיצומו של י"ט כסלו אצל הרבי – מה טוב ומה נעים להישאר עד מחר בבוקר ולקבל דולר בחג הגאולה, ואז לחזור לישיבה.

וכך הוה, למחרת עמדנו בתור כשעתיים וחצי, ואז עברנו מול פני הקודש. הרבי נתן לי דולר ואמר "הצלחה רבה" ולחברי בני נתן ואמר "א פרייליכען חנוכה" [=חנוכה שמח].

נפלאנו קצת על הברכה המעניינת שבני קיבל, ואף שאלנו כמה שעברו בתור והתברר שאף אחד לא קיבל ברכה לחנוכה. רשמתי ביומן את כל החוויות וגם את מאורע זה וחזרנו לישיבה ללמוד.

ביום חמישי, קמנו באיחור בשעה 8 (התפילה במתיבתא החלה ב-7:30), ומיהרנו לכיוון ה'שטיבלך' שהיו בשדרה ה-18 פינת 49. כשעברנו את הכביש ברחוב 53 בני רץ לכביש ואז הגיע רכב מאחורי אוטובוס חונה והתנגש בו בחוזקה. בני עף למרכז השדרה, ואני עמדתי המום על המדרכה.

אחרי כמה שניות בני התרומם והחל לחפש את משקפיו והגיע בצליעה למדרכה, ואז הנהג הפוגע הסיע אותנו במהירות לחדר מיון.

כשהגענו לבית הרפואה, ישבנו בחדר המתנה. ובני סיפר לי איך בשניה האחרונה לפני הפגיעה הבחין ברכב ואז עשה תנועה מסויימת של קרטה (שלמד בברזיל). בשלב מסויים הוצאתי מהכיס "תוכן קצר" מהשיחה של שבת שקניתי ביום ראשון ב-770 והתחלתי לקרוא. ואז קלטתי: "הרבי אמר לך ביום ראשון חנוכה שמח, והנה מחר בלילה חנוכה! הרבי הקדים רפואה למכה". לאחר סידרת בדיקות שחררו את בני ללא כלום.

הגענו לישיבה ורציתי לפרסם לכולם את הסיפור אבל בני התבייש מהתאונה והזהיר אותי לבל אספר דבר. אולם, באותו יום בערב בני סבל מכאבים עזים, עד שנלקח ע"י 'הצלה' לביה"ר, שם התברר שמשהו הסתבך באזור הפגיעה והוא שוחרר עם גבס וקביים. ולמחרת, ביום שישי ערב חנוכה כבר ראו אותו כל התלמידים ושמעו על הברכה שקיבל בדולרים והתפעלו מדיוק לשונו של הרבי...

~~~

שליחותה של דינה

וקשה:

א)    מדוע נוקט רש"י שהכתוב כאן בא לדבר בגנותה של לאה, והרי "אפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב" (ב"ב קכג, א), ובפרט בצדיקים הרי רש"י עצמו כותב (ר"פ נח) "הואיל והזכירו סיפר בשבחו שנאמר זכר צדיק לברכה"?

אלא הביאור בזה:

רש"י כבר פירש לעיל (לב, כג) על הפסוק "ואת אחד עשר ילדיו" – "ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו ולכן נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב ונפלה ביד שכם".

ולכאורה תמוה: היתכן שיעקב יעמיד את דינה בסכנה ליפול ביד עשו, על הספק "שמא תחזירנו למוטב"?

אלא נראה לומר: שמעלתה של דינה היתה גדולה כל כך, עד שהיה בכוחה להחזיר למוטב את עשו הרשע!

על פי זה יש לומר, שגם כוונת רש"י כאן על דינה "בת לאה ולא בת יעקב" היא למעליותא: כי יעקב לא רצה שדינה תצא ותפעל על עשו (ואף נענש ע"ז), אבל היא היתה בת לאה – ש"יצאה" לשם שמים [כמבואר ב"דבר החסידות" הקודם (ויצא), שזו היתה עבודתה של לאה – עבודת התשובה, ע"ש] וכך גם כוונת דינה היתה "לראות בבנות הארץ" כדי להחזירן למוטב!

ויש לומר, שכוונתה זו של דינה התקיימה לבסוף, שהרי לאחר הריגת אנשי שכם – נלקחו בנות שכם בשבי על ידי בני יעקב, ובפשטות נעשו שפחות בביתם של בני יעקב*.

ומכאן – הוראה לנשי ישראל:

אע"פ ש"כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה, יד) – הרי אותן הנשים שחוננו בתכונות מיוחדות שביכולתן להשפיע גם בחוץ, עליהן לנצל תכונה זו לשם שמים, לקרב את הלבבות לעבודת ה' ולהחזיר בנות ישראל הנמצאות ב"חוץ" למוטב.

ואף שמובן ופשוט, שהשתדלות זו צריכה להיות כיאות לבת ישראל באופן צנוע, מ"מ, ביחד עם הזהירות בתכלית של הליכה בגדרי הצניעות, עליהן להחזיר למוטב את בנות ישראל התועות.

ואדרבה, מכיון שהקב"ה ברא את הנשים בתכונה וטבע של קירוב ו"רכות", הרי מובן שעליהן לנצל אותה במילואה, לא רק בהנהגת הבית, אלא גם בהשפעה בחוץ, לקרב את בנות ישראל לאביהן שבשמים.

שבת שלום וי"ט כסלו שמח!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לה, וישלח שיחה ג (עמ' 150 ואילך, השיחה בלה"ק במקור) [וזוהי תחילת השיחה, שהמשכה (על ההפרש בין רחל ללאה) נכתב בטור הקודם פ' ויצא]. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תלח-ט.

______________

*)  וכן בנוגע לאנשי שכם, אף שנתחייבו מיתה ונהרגו ע"י שמעון ולוי, מ"מ כדי שרצונה של אותה צדקת, "דינה בת לאה", יתקיים במקצת עכ"פ, הרי קודם הריגתם נמולו, שזהו הסימן של כריתת ברית עם משפחת אברהם.

דבר החסידות – פרשת וישלח

פרטים

קטגוריה: פרשת וישלח

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 22:37

נכתב על ידי Super User

כניסות: 381

ב"ה     לע"נ מרת רבקה בת ר' אברהם אליהו ע"ה דוידזון, נלב"ע היום י"ב כסלו ה'תשע"ט ונטמנה בלוד, אה"ק. ת.נ.צ.ב.ה.

דבר החסידות – פרשת וישלח

ההבטחה והמחנות

כאשר יצא אדמו"ר הזקן לחירות בי"ט כסלו, היו הרבי והחסידים בשמחה גדולה. וכך עשו:

העמידו חבית גדולה של יי"ש באמצע החדר ועל ידה כד. אדמו"ר הזקן והחסידים רקדו סביב במחול, וכשהגיע כל אחד ואחד למקום עמידת הכד – שאב בה מהחבית ושתה, וחוזר חלילה...

היה שם אברך אחד, שבעת ריקודו נפל כובעו לחבית. עמד אדמו"ר הזקן והוציא את הכובע מהחבית וחבשו על ראשו של האברך, באמרו: "וכובע ישועה על ראשו".

ובאותה שנה נתעשר האברך ההוא בעשירות גדולה, שלא כפי הרגיל.

לשנה הבאה, רקדו עוד הפעם כנ"ל, והיה שם אברך אחד שהפיל את כובעו לחבית בכוונה. אבל אדמו"ר לא התייחס לזה.

(ע"פ שמועות וסיפורים (לרר"נ הכהן ז"ל, אביו של ה'חוזר' הרב יואל כהן שליט"א) ח"ב עמ' 42, בשם הרש"ז דווארקין ז"ל ששמע מהרב שמואל גרונם ז"ל)

~~~

בפרשתנו (לב, ז-י) מסופר איך שיעקב שמע שהנה עשיו בא, ואז: "ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות. ויאמר אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. ויאמר יעקב אלקי אבי אברהםגו'".

מפרש רש"י: "והיה המחנה הנשאר לפליטה – על כרחו, כי אלחם בו".

ויש להקשות:

א)    מניין ידע יעקב בוודאות כזאת שהמחנה הנשאר יהיה לפליטה? אמנם ע"י חציית המחנה לשנים גדלים הסיכויים של אחת המחנות להינצל, אבל מניין ידע יעקב בוודאות שיינצלו*?

ב)    מדוע חשוב להדגיש שההצלה שלהם תהיה "על כרחו" של עשיו, ובכלל מניין לקח רש"י שזה יהיה בגלל ש"אלחם בו", ולא באופן טבעי שכשעשיו יתקיף מחנה אחד – המחנה השני יברח?

מבאר הרבי, בהקדים קושיא נוספת:

מובן בפשטות, שכאשר יהודי נמצא בצרה ר"ל – הוא קודם כל מתפלל לקב"ה שיציל אותו ואח"כ מחפש דרכים בדרך הטבע להינצל, ואיך זה שיעקב אבינו קודם הכין עצמו למלחמה וחצה את העם לשני מחנות, ורק אח"כ התפלל "אלקי אבי אברהם וגו'"?

אלא מובן, שיעקב אבינו ודאי בטח בקב"ה שיקיים הבטחתו [וכלשון רש"י (לב, י): "שתי הבטחות הבטחתני . . ושמרתיך בכל אשר תלך, ובבית לבן אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך"] – שיחזור בשלום עם משפחתו לארץ ישראל, אבל הבטחות אלו היו רק ליעקב ולמשפחתו ולא לנכסיו ורכושו.

– לכן חצה יעקב את מחנהו לשניים: מחנה אחד – יעקב ובני ביתו, שעליהם חלה הבטחת הקב"ה. מחנה שני – הצאן והבקר (וכן הרועים שלהם) שעליהם לא חלה הבטחת הקב"ה**, והחשבון היה: שיעקב יילחם עם עשיו ובוודאי ינצחו מפני הבטחת הקב"ה, ובאותו הזמן גם יינצלו הבהמות והרכוש.

וזוהי כוונת יעקב "אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והכהו" – גם אם יצליח עשיו להכות את המחנה של הרכוש והנכסים, אז "והיה המחנה הנשאר לפליטה" – ודאי הדבר שמחנה המשפחה יינצלו, שהרי עליהם חלה הבטחת ה'.

ורק אחרי שיצר מחנה שעליו חלה הבטחת השי"ת – נעמד להתפלל שאכן יקיים הקב"ה הבטחתו (ולא יגרום החטא – ראה פירש"י) ויישארו על כל פנים הוא ומשפחתו לפליטה.

שבת שלום וי"ט כסלו שמח!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טו, וישלח שיחה א (עמ' 265 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 284 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תה-ו.

______________

*)  הרמב"ן מסביר שבטחונו של יעקב נבע מכך ש"יעקב יודע שאין זרעו כולו נופל ביד עשיו, אם כן ינצל המחנה האחד על כל פנים", אבל אי אפשר לפרש כן כוונת רש"י, כי לשיטתו הוודאות היא בגלל סיבה אחרת: "כי אלחם עמו", כפי שרש"י מפרש ומדייק בפירושו.

**)  ואמנם יש מפרשים (רבינו בחיי, וכן בתיב"ע לג, ב) שחצה גם את משפחתו לשני מחנות, אבל מהמשך הפרשה (ופירש"י) עולה שהחלוקה היתה: משפחת יעקב במחנה אחד, והצאן והבקר והגמלים במחנה השני (וכן פירשו האברבנאל, העקידה והאלשיך), שהרי כשיעקב עבר את מעבר יבוק נאמר קודם "ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבור את מעבר יבוק" ולאחר מכן שוב "ויעבר את אשר לו" – "הבהמה והמטלטלים" (רש"י).

דבר החסידות – פרשת וישלח

פרטים

קטגוריה: פרשת וישלח

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 14:47

נכתב על ידי Super User

כניסות: 497

ב"ה

מוקדש לבן אחותי הבה"ח משה יעקב שי' לנדסמן, לרגל נישואיו בשעטומו"צ עב"ג שרה שתחי', היום י"ב כסלו אי"ה

מזל טוב! ויבנו בנין עדי עד על יסודי התורה והחסידות לנח"ר הוריהם וזקניהם שיחיו

דבר החסידות – פרשת וישלח

לא להיות 'תושב' בגלות

מסופר, שפעם באחת הכפרים, הגיע דרשן נודד ובדרשתו תיאר בצבעים חיים איך שמשיח עומד לבוא ולקחת את כל היהודים לארץ ישראל. שמע אחד היהודים את דרשתו ורץ לספר לאשתו את הבשורה המשמחת. 

אמרה לו אשתו: ומה יהיה עם כל העיזים והכבשים שלנו? לא ידע הכפרי מה לענות והעביר את השאלה לרב.

ראה הרב עם מי יש לו עסק, ואמר לו: מה שווה לך העיזים, אם הקוזקים באים כל הזמן וגונבים אותם ומשחיתים כל חלקה טובה, נעלה לא"י וניפטר מהקוזקים! העביר הכפרי את התשובה לאשתו.

אמרה לו אשתו: תציע לרב שאולי יקח את הקוזקים לארץ ישראל וישאיר אותנו בשלווה עם העיזים...

בפרשתנו, לקראת סוף הפרשה (לו, ו-ז), מסופר שעשיו לקח את משפחתו ורכושו "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו", ורש"י מביא את דברי המדרש-רבה: "מפני שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך המוטל על זרעו של יצחק, אמר: אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שניתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר!".

ולכאורה לא מובן:

הלוא הגזרה של "כי גר יהיה זרעך" שנאמרה לאברהם אבינו (לך טו, יג) היא כסיום הכתוב "בארץ לא להם" שזה אומר לאו דווקא בארץ מצרים [וכמו שמפורש ברש"י על הפסוק שם: "ולא נאמר בארץ מצרים אלא לא להם" וכו'], ואם כן, בעת שעשיו יוצא מארץ כנען ועובר להר שעיר הרי הוא בזה פורע את שטר-החוב של "גר יהיה זרעך"! ואם כן יש לו חלק בפרעון השטר'?

מבאר הרבי:

הגזרה המוטלת על זרעו של יצחק היא להיות גר בארץ לא להם, היינו שהוא נמצא בארץ מגורו כ"גר" ולא כתושב ומחכה כל העת לשוב לביתו – לשולחן אביו, כמו יעקב שנאמר אצלו "וישב" רק בארץ מגורי אביו – בארץ כנען.

אבל עשיו לא רצה לחיות כמו גר כי-אם דווקא "וישב עשיו בהר שעיר" (להלן פסוק ח) דהיינו להיות שקוע שם ולהתנתק לנצח מארץ אביו, ולכן אין זה נחשב כפריעת ה"שטר-חוב" (וממילא גם אינו זוכה ל"דור רביעי ישובו הנה" – ירושת הארץ).

ומכאן הוראה בעבודת כל אחד ואחד בכל מקום שהוא – במשך זמן הגלות:

כל זמן היותנו בגלות (פרעון השטר-חוב) עד ביאת משיח צדקנו, על האדם לדעת ולהרגיש שהוא גר בארץ לא לו; שלא יתיישב ח"ו בזמן וסדר הגלות, אלא יהיה "גר" וזר לכל ענייני הגלות (ולאידך – תושב וחזק בכל ענייני תורה ומצוות – ענייני הנשמה, שמלכתחילה לא הלכה בגלות*), ויחכה בכל עת ורגע לגאולה האמיתית, ע"י משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק י, וישלח סעיף ז (עמ' 114. השיחה בלה"ק במקור) הרעיון לעיבוד בסיוע ה"דבר-מלכות" השבועי עמ' קב. ומומלץ ללמוד את השיחה כולה (בלקו"ש) שבה מבאר הרבי את הרש"י הזה לארכו ולרחבו עם קושיות רבות ויישוב נפלא.

______________

*)  כהכרזת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בתחנת הרכבת בעת שנשלח לעיר גלותו קוסטרומה (ג' תמוז תרפ"ז): "ידעו נא כל העמים אשר על פני האדמה, כי רק גופותינו נמסרו לגלות ולשעבוד מלכויות, ואילו נשמותינו לא נמסרו לגלות ולשעבוד מלכויות. חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, שכל מה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל, מצוותיו ומנהגיו, אין מישהו שיכפה עלינו דעתו ואין שום כח של כפיה רשאי לשעבדנו...".