- פרטים
-
קטגוריה: פורים
-
פורסם ברביעי, 23 ספטמבר 2020 21:05
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 817
'ונהפוכו' הפרטי שלי: הפורים הראשון שלי כבעלת תשובה
אפרת כהן, הידברות
זה היה הפורים הראשון שלי כבעלת תשובה. הייתי אז בחורה צעירה בתחילת דרכה, עבדתי אז כמזכירה בחברת הייטק מצליחה, ובדיוק התחלתי את צעדיי הראשונים בעולמות של קדושה. כך התוודעתי כמעט לראשונה, דרך שיעור תורה שהשתתפתי בו, לרעיון המעמיק שעומד בבסיסו של פורים, והשתוקקתי לחגוג אותו בפעם הראשונה באמת. וכך, למרות שהשתהיתי עם זה קצת כי חששתי לסירוב מצידה, בסופו של דבר ימים ספורים לפני פורים, צעדתי ברגליים כושלות לחדרה של הבוסית שלי, שהיתה גם סמנ"כלית החברה, בתקווה לזכות ליום חופש בפורים.
כיוון שהכרתי היטב את אישיותה של המנהלת הכבודה, שהיתה קפדנית מאוד במתן חופשות לעובדים, ובאופן אישי היתה גם בעלת השקפה אנטי דתית מובהקת, ידעתי בבירור שהחששות שלי אינם מופרכים. ככל שקרבתי אל החדר שלה, נמלאתי בהיסוס, עד שבשלב כלשהו פשוט נעמדתי באמצע המסדרון, נשמתי עמוק וביקשתי מה' שילווה אותי. מהר מאוד הצעדים שלי נמלאו בביטחון, כי ממש הרגשתי אותו שם איתי.
בשלב כלשהו נעצרתי מול דלת החדר שלה, עליו התנוסס שלט מכובד ומוזהב שנשא את שמה, ונקשתי בדלת קלות. כששמעתי את הקול שלה עולה מתוך החדר, לחצתי על הידית ונכנסתי בהיסוס. היא העיפה לעברי מבט חטוף וביקשה שאתיישב, ואני חיכיתי שתתפנה ובינתיים עמוק בפנים התפללתי על ה'ונהפוכו' שלי, שכנגד כל הסיכויים – תיענה לי. לאחר מספר דקות, הרגשתי את עיניה נחות עליי במבט שואל וקצת חסר סבלנות, וידעתי שהגיע הרגע לשטוח את בקשתי בפניה. אבל אז, במקום דיבור מסודר, כל מה שהצלחתי להוציא מהפה היה בליל של גמגומים: "שלום גבריאלה... אההם... האמת שבאתי כי רציתי לבקש... את יודעת, בשבוע הבא יחול פורים... ורציתי לשאול אם תוכלי אולי אהה לאשר לי יום חופשי...זאת אומרת... אם אפשר...פשוט...". בתגובה כמעט אינסטנקטיבית שלה לשמע הבקשה שלי, זיהיתי מיד איך החיוך שלה נמחק ואיך הבעת הפנים שלה משתנה ומתרצנת, ולצערי הרב ידעתי בדיוק מה הולכת להיות התשובה שלה. תחושה של חוסר אונים החלה להתפשט בתוכי.
"תראי", היא פתחה בפנים חתומות, "אני באמת מצטערת, אבל כמו שאת יודעת, גם המזכירה השנייה לקחה בדיוק יום חופש בפורים, כך שאין מי שיוכל למלא את מקומך ולכן אין לי אפשרות לתת לך יום חופשי. צר לי". אני לא יודעת איך הייתי נראית באותו הרגע, אבל זוכרת בבירור את מפח הנפש שהרגשתי. זה היה הפורים הראשון בחיים שלי שידעתי את המשמעות האמתית שלו והשתוקקתי בכל נימי נפשי לקיים אותו, בכל מחיר כמעט. אני חושבת שהייתי נכונה אפילו להתפטר ובלבד שלא לפספס את היום הקדוש הזה. דמעות טיפסו לי במעלה הגרון, כשחשבתי לעצמי על עשרות העובדים האחרים שעובדים איתי, שלבי לבי עליהם, שלהם דווקא כן אושרה החופשה הזאת, אבל כמעשה שטן, למען מטרה אחרת לחלוטין. ידעתי גם בדיוק איך ייראה היום שאחרי: יהיו שם לא מעט שיחות מסדרון ותיאורים נלהבים על ה'מסיבה' שהם היו בה השנה בפורים, ואיזה להיט היא היתה. ואל תטעו, שכן ה'מסיבה' הזאת, בתרגום פשוט, היא בזבוז של עוד ערב ריקני וחסר תכלית במועדונים חשוכים, תוך שהם מפוצצים לעצמם את האוזניים בווליום רצחני משהו, מתנודדים בריקנות נוראה בתוך עשן סמיך, אחרי שהערו אל קרבם אלכוהול בכמויות מסחריות. אחר כך הם יקיאו כל הדרך הביתה ולא יזכרו שום דבר מהערב הזה, אבל יספרו לכל מי שרק יסכים לשמוע כמה הם 'נהנו'.
אז שניה לפני שהתייאשתי וקמתי ללכת, אזרתי אומץ והתחלתי להסביר לה: "את מבינה... פשוט פורים זה לא סתם יום עבורי, או עוד איזו סיבה למסיבה. פורים ביהדות זה יום ממש גדול. זה יום שכתוב עליו 'כל הפושט יד נותנים לו', יום שממש מסוגל לניסים, וזה יהיה לי ממש חבל אם אני לא אוכל לנצל אותו כראוי, פעם בשנה... אני גם צריכה לעשות סעודת פורים ולתת משלוח מנות... אז אולי...אולי תוכלי בכל אופן לבוא לקראתי...?", ברגע הזה כבר רציתי שהאדמה תבלע אותי, כי הייתי בטוחה שזה אבוד מראש, אבל השתיקה המתמשכת שלה גרמה לי להבין שהיא באמת שוקלת את הדברים. לאחר כמה שניות של שתיקה שנדמו בעיני כנצח היא אמרה: "אני מוכנה לשחרר אותך לשעתיים באותו היום. אבל שעתיים בלבד, כי זה זמן שלא יהיה אף אחד במשרד שיקבל טלפונים במקומך. תצאי, תעשי את מה שאת צריכה לעשות ותחזרי".
בשנייה הראשונה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל מהר מאוד התעשתי, חייכתי אליה חיוך גדול והודיתי לה מעומק ליבי. לפני שיצאתי טרחתי להוסיף: "...וסתם, אולי, אם תרצי, הייתי מציעה גם לך לנצל קצת את היום הזה. את יודעת, לא צריך סידור או משהו. הוא פשוט יושב שם ואוהב אותנו ומחכה שנדבר איתו, אז פשוט תבקשי ממנו... אני בטוחה שיש גם לך דברים לבקש..." והיא בתגובה חייכה אליי חיוך חם (ומפתיע משהו) אבל בעיניים עצובות מדי שלא יכולתי לפספס, חתמה את השיחה: "בטח שיש. תמיד יש מה לבקש. אני אעשה את זה. תודה לך".
אם אתם שואלים את עצמכם איך עבר עליי בסופו של דבר פורים ההוא, אז רק שתדעו שהוא אמנם היה פורים במתכונת מקוצרת, של שעתיים בלבד, אבל היו אלה שעתיים שקטנות כל המילים מלתאר. אמנם נפש חיה לא נראתה בחוץ וגשם כבד ירד ברחובות כשיצאתי מהעבודה, אבל אני רצתי באושר גדול ברחוב, נחפזת להגיע הביתה. לא היה לי אפילו שום דבר מוכן מראש, כך שבבית, לקחתי ופל וכוס מים והגשתי לאמא שלי בחיוך, חיבקתי אותה חיבוק גדול ואיחלתי לה 'פורים שמח' - וכך היה נראה המשלוח מנות הראשון שלי. סעודת פורים החפוזה והראשונה שלי כללה אולי פרוסה עם ממרח שוקולד או משהו כזה, אבל ה'דובדבן' האמיתי בכל ה'קצפת' הזו היה הרגע שבא אחר כך, לו ייחלתי בכל מאודי בימים שקדמו לפורים ההוא: נכנסתי לחדר שלי, סגרתי את הדלת, הבטתי בעד החלון היישר אל השמיים, והרגשתי כאילו אין שום דבר כרגע שמפריד ביני לבינם, כאילו אין שום דבר בעולם כרגע חוץ ממני ומה' ששומע אותי, שמחכה שאדבר איתו. ואז עצמתי את עיניי ולחשתי לפני בוראי בבליל של דמעות ומילים, את צקון לחשי, כמו שרק נשמה יכולה לדבר אל הבורא שלה. התחננתי לזכות להיות יום אחד בעלת תשובה אמתית, למרות כל הקשיים. הרגשתי אז כמו ילד קטן שפותח את הפה לראשונה, מנסה לומר מילים ראשונות, וכל מילה היתה מתוקה לי על הלשון יותר מכל מה שאי פעם אוכל לתאר... וכשנגמר לי הזמן, וזה קרה לצערי מהר מדי, רצתי בחזרה אל העבודה, קלה כמו נוצה ומאושרת שזכיתי לבסוף ל'ונהפוכו' הפרטי שכל כך ייחלתי אליו...כי ככה זה בפורים, כל הפושט יד – נותנים לו!
ומאז, ועד היום, ואולי עד בכלל, הפורים ההוא חרוט בי.
- פרטים
-
קטגוריה: פורים
-
פורסם בשישי, 14 יולי 2023 12:06
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 455
שאלה
לכב' כת"ר שליט"א!
שלום וברכה!
רציתי לשאול בענייני תחפושת בפורים:
כשפורים חל במושצ"ק, האם מותר לילד להתחפש בשבת, או זה נחשב הכנה משבת לחול? ובכלל, האם תחפושת נחשבת כמוקצה בשבת?
יישכ"ג מראש!
בברכות התורה -
מרדכי ציון
תשובת הרה"ג ש. ב. גנוט שליט"א:
לבישת תחפושת בשבת כשפורים חל במוצש"ק
תחפושת שאין בה אביזרי מוקצה (כגון אקדחי פיקות וכדומה) אינה מוקצה. ולא מסתבר שיש בזה מוקצה מחמת חסרון כיס, אא"כ ממש מייחדנה ליום הפורים עצמו ונזהר מאד לבל ילבשנה קודם (והרי כאן מוכח שלא מקפיד על זה, ופחמע"ד).
כאשר מתחפשים בתחפושת כבר משעות מוקדמות בשבת, והילד נהנה מעצם התחפושת ביום השבת עצמה, אין בכך משום הכנה משבת לחול, וכפי המובא בפוסקים גבי שינה בשבת כדי שיהיה לו כח ללמוד במוצ"ש בליל שבועות, או ללבוש בגדים בשבת כדי שיהיו לו בגדים לתשעת הימים, בתנאי שנהנה מהן בשבת עצמה. ובלבד שלא יאמר שעושה כן לצורך מוצ"ש.
אך כאשר לובש את התחפושת ממש סמוך למוצ"ש, לכאורה נראה הוא כמכין למוצ"ש ולא לשבת עצמה ויהיה אסור.
שמואל ברוך גנוט
- פרטים
-
קטגוריה: פורים
-
פורסם ברביעי, 23 ספטמבר 2020 21:39
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 923
"בלילה ההוא נדדה שנת המלך"/ שיר מאת: אהובה קליין©
העיר שושן בצל חשכה
צבא השמים רומז מהפכה
רוח רעה נושבת בארמון
נושאת בחופזה עימה כידון.
אחשורוש מתהפך במיטתו
בנועם ינסה להסיר דאגתו
מחשבותיו סובבות כמערבולות
ירא מתוכניות זדוניות.
חיש יצווה את המשרתים
להביא לפניו דברי הימים
האמת זועקת מהכתובים
מי הצדיק ומי מהרשעים.
הסיק המלך מסקנה
לגמול למרדכי טובה
בלבוש מלכות לרוממו
בחוצות שושן להאדירו.
הערה: השיר בהשראת סיפור המגילה.
- פרטים
-
קטגוריה: פורים
-
פורסם ברביעי, 14 אוקטובר 2020 13:47
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 743
"ליהודים היתה אורה"- זו תורה
הלכות והליכות לימי הפורים, כתובים וערוכים ע"י הרב שמואל ברוך גנוט
זכר למחצית השקל
א. נהגו לתת מטבע "זכר למחצית השקל" שהיו נותנים בזמן שהמקדש היה קיים. המנהג לתת שלושה חצאים ולהגר"א מספיק מחצית אחת.
ב. מקפידים לתת מטבע ששמה הוא מחצית (כמטבע של 1/2 שקל), ויש הנוהגים (וכך התקבל בקהילות הספרדים) לתת שווי של מחצית השקל של בית המקדש, שהם 9.6 גרם כסף צרוף. ויש אומרים שחצי שקל ישראלי אינו מספיק חשוב וצריך מטבע של חצי דולר וכדו'. ויש הסוברים שחצי שקל ישראלי מספיק בהחלט. ויש מקומות רבים שהגבאי מכין שלוש מטבעות (שיש בהם כסף צרוף כשיעור 9.6 גרם) ומקנה אותם לכל אחד תמורת שלושה חצאי ש"ח. ועיין ביה"ל שמפקפק בזה.
ג. נשים אינן צריכות לתת מחצית השקל (כיוון שלא היו חייבות להשתתף במחצית השקל במקדש, מהם רכשו קרבנות ציבור), אך רבים נותנים גם לנשים.
ד. נחלקו הפוסקים (והיא מחלוקת קדומה בילקוט ובפסיקתא) האם חיוב מחצית השקל הוא מגיל 13 או מגיל 20. והמשנה ברורה כתב שהמנהג לתת גם עבור ילדים קטנים, פחות מגיל בר מצווה. ואלו שהחלו לתת בשנה אחת גם עבור ילדים קטנים, צריכים להמשיך במנהג זה גם בשנים הבאות. (ואם נתן עבור אשתו שנה אחת, אינו חייב לתת בעבור אשתו גם בשנים הבאות, שו"ת תפארת אדם).
ה. כשנותנים את המעות, יאמר "זכר למחצית השקל" ולא "למחצית השקל".
ו. כסף זה יש ליתנו לעניים, כשאר כספי הצדקה. והערוך השולחן כתב שניתן ליתנו לבדק בית הכנסת, הדומה לכספי מחצית השקל במקדש, שהשתמשו בו לבדק בית המקדש.. יש הסוברים ליתנם ללומדי תורה, שתלמוד תורה היא במקום הקרבנות בימינו
קריאת המגילה
ז. כל האנשים והנשים חייבים בקריאת המגילה, והפוסקים כתבו שנהגו להביא לביהכנ"ס גם ילדים קטנים, שיכולים לשמוע מגילה, אך אינם מסוגלים לשמוע את כולה. ובלבד שלא יבלבלו את המבוגרים בהפרעותיהם (ובשעת ה"המן" מותר להפריע…).
ח. האשכנזים מברכים על המגילה "שהחיינו" גם בקריאת הלילה וגם בקריאת היום, ואילו הספרדים, הנוהגים כהשו"ע (וכך גם דעת הגר"א ז"ל), מברכים רק בקריאת הלילה. והמברכים "שהחיינו" ביום ראוי שיכוונו גם על מצוות משלוח מנות, מתנות לאביונים, סעודת ושמחת פורים.
ט. לפני קריאת המגילה צריך לכווין לצאת ידי חובת המצווה. הקורא יכווין להוציא את השומעים בקריאתו ובברכותיו והשומעים יכוונו לצאת בשמיעת הברכות והקריאה.
י. צריך לשמוע כל תיבה ומילה במגילה ויש לדקדק היטב בדבר, לא להפסיד שום מילה. וכשהפסיד תיבה שחסרונה משנה את העניין, צריך לחזור ולקרוא שוב בברכה, אך כשחיסר תיבה שחסרונה לא משנה את העניין, צריך לשוב ולקרוא בלי ברכה (ביאור הלכה).
יא. לכן טוב שלכל אחד תיהיה מגילה כשירה, או לפחות מודפסת, כדי שאם הפסיד מילה אחת, שמיד יחזור עליה וישלים הקריאה, עד שישתלב עם הקורא.
יב. הקורא למפרע לא יצא, לכן אם דילג פסוק, צריך לשוב ולקרוא הכל מאותו פסוק ואילך.
יג. בעל הקורא פושט את המגילה כאגרת והשומעים אינם צריכים לפשוט את מגילותיהם. ובשער הציון כתב בשם הפרמ"ג שנהגו שגם השומעים פושטים.
יד. מנהג הכאת המן-כתב הרמ"א: "נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורין המגילה בבית הכנסת, ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו!". ומ"מ מובא במשנה ברורה שהפרי מגדים סבר ש"יצא שכרם בהפסדם, מפני שמבלבלים הרבה", וכתב ג"כ שלכתחילה אסור להפסיק בקריאה יותר מכדי נשימה. והפוסקים הזהירו מאוד שלא להגזים במנהג זה ושלא לגרום לקלות ראש ושחוק בביהכנ"ס. ורבי חיים פאלאג'י כתב ש"על המכים נאמר: מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי".
קריאת מגילה לנשים
טו. נשים היוצאות מאיש ידי חובת הקריאה, תברכנה הן ברכת "לשמוע מקרא מגילה". ועדיף שכל אשה תברך לעצמה. (משנ"ב, ושו"ת מנחת יצחק). וי"א שהקורא להם הוא זה שיברך "לשמוע מגילה".
טז. ישנן המברכות "לשמוע מגילה", כפי הנוסח המובא בפוסקים רבים. וישנן המברכות כהאנשים, "על מקרא מגילה", כדעת הגר"א וסיעתו. (הסיבה שנשים מברכות "לשמוע", מפני שישנן שיטות רבות הסוברות שנשים חייבות רק בשמיעת המגילה ולא בקריאתה).
יז. ראוי שהנשים תעמודנה בשעת הברכות, כדין ברכת המצוות. (והגרצ"פ פראנק סבר שלא צריך לעמוד במצווה זו, כיוון שאפשר לקרוא את המגילה בישיבה, אך במשנ"ב תר"צ א' כתב שצריך לעמוד).
יח. לכתחילה צריכה האשה לשמוע מגילה מאיש. אך אם אין זה באפשרותם, יכולה לקרוא בעצמה במגילה כשרה ואף בלי טעמים. ואשה יכולה להוציא גם את חברותיה בקריאתה (ויש המחמירין בדבר).
דין הנוסעים מאלעד לירושלים
יט. תושב אלעד (או שאר הערים) שנסע לירושלים לפני י"ד אדר ("פורים דפרזים") ומתכווין להישאר בירושלים ביום ט"ו ("פורים דמוקפין"), דינו כדין בן ירושלים, שקורא בט"ו ואינו קורא בי"ד.
כ. אם התכווין לשוב לאלעד לפני אור יום ט"ו באדר, נחלקו הפוסקים האם דינו כבן ירושלים או לא, ונכון לחוש לשתי הדעות. לקרוא בברכה ביום י"ד ולקרוא בלי ברכה (או שישמע ברכה מאחר) ביום ט"ו.
כא. תושב אלעד שנוסע בליל ט"ו לירושלים, וכוונתו להישאר שם יום-יומיים, פטור מלקרוא מגילה בירושלים. (וזוהי דעת הגרמ"מ קארפ. אמנם נחלקו בזה הפוסקים וע"כ יקרא בלא ברכה).
כב. תושב אלעד שנסע לירושלים לפני י"ד באדר, והתכווין להישאר בירושלים בחלק מיום ט"ו, ובסוף שב לאלעד ביום י"ד, יקרא בי"ד. ובקריאת ט"ו נחלקו הדעות, והטוב שיקרא בו בלי ברכה.
כג. תושב אלעד שנסע לירושלים ומתכווין לשוב לאלעד קודם אור יום י"ד, צריך לקרוא בי"ד. ולכן אם נשאר בירושלים בליל י"ד, יקרא את המגילה בברכה בירושלים. כג*. ישנם הקוראים באלעד מגילה גם ביום ט"ו, והוראת מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א היא שהקורא באלעד ביום ט"ו- אינו מן המתמיהין.
דין הנוסעים מירושלים לאלעד
כד. תושב ירושלים שהגיע לאלעד, ובכוונתו לשוב לירושלים קודם אור יום י"ד, (כמו למשל, בחורי ישיבות ירושלמיות שאוספים כסף לת"תים בליל פורים), ושב לעירו (או שאפילו התעכב באלעד שלא מדעתו), פטור לקרוא בי"ד וקורא בט"ו כמו כל הירושלמים.
כה. אם הגיע לאלעד כדי לשוב לירושלים, קודם ליל י"ד, ובסוף, בליל י"ד, החליט להישאר באלעד כל יום י"ד (השמחה כאן מצאה חן בעיניו…), נחלקו הפוסקים מה דינו, ונכון שיקרא בשתי הימים.
כו. אם הגיע מירושלים והתכווין להישאר באלעד גם לאחר אור יום י"ד, ואכן נשאר באלעד, קורא ביום י"ד ככל בני אלעד. אך אם התחרט ועזב את העיר , לא צריך לקרוא בי"ד ויקרא רק בט"ו. ולהחזון איש, הכל תלוי במחשבתו שבתחילת ליל י"ד. (הכרעת הגרמ"מ קארפ. אמנם מהפוסקים נראה שיקרא גם בי"ד בלא ברכה).
כז. הגיע מירושלים לאלעד וקרא ביום י"ד ובליל ט"ו שב לירושלים, צריך לקרוא שוב בט"ו כדין כל בן ירושלים, (וי"א שפטור, ולכן ראוי שיקרא שוב בט"ו, אך ישמע ברכה מאחר). (הלכות בן כרך ובן עיר לוקטו מספר "הלכות חג בחג" להגרמ"מ קארפ שליט"א, ראו שם במקורות).
משלוח מנות
כח. עלינו לתת לפחות 2 מיני מזון לאדם אחד, וכל המרבה לשלוח לרעיו הרי זה משובח.
כט. הרמ"א כתב שגם נשים צריכות לשלוח משלוחי מנות (לחברותיה), והמג"א כתב שלא נוהגים כן. וכתב שאשה שיש לה בעל, בעלה שולח בשבילה, והמשנה ברורה כתב שיש להחמיר שהאשה תשלח גם היא לחברותיה. והגרש"ז אוירבך כתב שניתן שהבעל יאמר לאשתו שהוא שולח מנות בשבילה, וגם המקבלים יודעים שהמשלוח הוא מהאשה (והוא כשהמשלוח נועד לנשים או לבני משפחה קרובים, שאין חשש של חיבה בין האשה השולחת למקבלים). ולדעת ערוך השולחן, בני זוג יוצאים ידי חובה במשלוח מנות אחד, כיוון שאשתו כגופו.
ל. נחלקו הפוסקים האם בנים ובנות מעל גיל מצווה, שחיים על חשבון כספי הוריהם. ואינם מפרנסים את עצמם, חייבים במשלוח מנות ומתנות לאביונים. והמנהג שהאב מקנה לילדיו הגדולים כסף ומשלוחי מנות והם מקיימים את המצווה.
לא. גם ילדים קטנים, שהגיעו לגיל חינוך, שולחים מנות לחבריהם ונותנים "מתנות לאביונים" לעניים. (וי"א שהחינוך מתבצע בכך שהקטנים נושאים את משלוחי המנות ומוסרים אותם). והגר"ח קניבסקי אמר לי שאין אנו נוהגים שילדים נותנים 'מתנות לאביונים'.
לב. טוב לשלוח את משלוחי המנות על ידי שליח (כמו שכתוב במגילה "ומשלוח מנות" ומשמע על ידי שליח). השליח יכול להיות גם ילד קטן, רק שצריך לוודאות שהילד מילא את שליחותו כראוי (שהרי בילדים לא נאמר הכלל ש"חזקה שליח עושה שליחותו").
לג. שאלות רבות קשורות לדיני "משלוח מנות" ורוב השאלות קשורות בקשר ישיר לשני טעמי המצווה השונים. הטעמים הם כדלקמן: לדעת "תרומת הדשן" תיקנו לשלוח מנות, כדי שלכל היהודים יהיה מזון מספיק לסעודת הפורים, ברווח ובשמחה. התקנה היתה לשלוח מנות לכולם, גם לעשירים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. לטעם רבי שלמה אלקבץ (בעל השיר "לכה דודי" וספר "מנות הלוי") נועדו משלוחי המנות להרבות אהבה ורעות בין היהודים, היפך מה שאמר המן הרשע שאמר שאנו "עם מפוזר ומפורד".
מתנות לאביונים
לד. כתב הרמב"ם שהמצווה הגדולה ביותר בפורים היא להרבות במתנות לאביונים ולשמח אותם. יוצאים ידי חובת המצווה בנתינת מעות לשני עניים, וכל המרבה הרי זה משובח. לט. ההלכה הפסוקה היא שאפשר ליתן "מתנות לאביונים" לכל אדם שהוא בגדר עני, הצריך ממון לפרנסתו, כמובא בתשובות הרשב"א (סי' תתע"ב), והיינו שאין מסודר בפרנסתו כדי מחייתו לו ולביתו, עי' בשו"ע יו"ד רנ"ג ב' ובביאור הגר"א שם, ובקונטרס תרו"מ כ' לשון זו בשם מרן החזו"א. והערוה"ש כ' שאע"פ שנאמר במגילה "מתנות לאביונים" ומשמע שהמצוה היא רק בנתינת צדקה לאביונים. מ"מ דעת המקור חיים (סו"ס תרצ"ד) כ' שישנו הידור לתת מתנות לעניים מרודים ומופלגים בעניותם, וכ"כ עוד מהפוסקים. וע"ע הליכות שלמה (ח"ב מועדים פי"ט), במועדים וזמנים (ח"ו סי' ק"ו) ובשלמי תודה (פורים עמוד רס"ד).
ב) כ' הפוסקים (פרמ"ג ומשנ"ב סי' תרצ"ד סק"ב) שלכתחילה צריך ליתן מתנות מאכל או כסף, כדי שהעני יוכל להנות מהם ביום הפורים, ומ"מ כתבו דבדיעבד אפשר ליתן להם בגדים ומוצרים שונים. ולענין מחיקת חובות העניים יעויין בס' אור שמח (מגילה פ"ב הט"ז) ובס' שלמי תודה (שם עמוד רנ"ו). ובקופות הצדקה בעירנו יצ"ו ישבו רבני הקופה בענין מספר מקרי מצוקה, בהם ישנו חשש שהנתמכים ישתמשו בכסף המזומן שיקבלו ללא תבונה יתירה, או שהכסף ילקח מיידית לנושים ובעלי חובות, וע"כ הוחלט שבמקרים נדירים אלו יתנו להאי עניים מוצרי ביגוד, מוצרים ביתיים וכדו', או שימחקו את חובותיהם בחנויות מזון, שעי"ז יוכלו לקבל מזון בחנויות אלו, ובכל מקרה יש לדון לגופו ע"פ הלכה.
ג) לדעת הלבושי שרד מותר ליתן "מתנות לאביונים" גם קודם יום הפורים, אך ישנו חשש שהעניים ישתמשו בכסף קודם יום הפורים והמצוה לא תקויים, ולדעת הגר"א ז"ל וסיעתו אין ליתן מצד הדין "מתנות לאביונים" קודם יום הפורים, מפני שעיקר הנתינה היא ביום הפורים עצמו, ועי' ביאה"ל (תרצ"ד ד"ה שני עניים). וישנם קופות צדקה נודעות שמוסרים את הכסף לעניים עוד טרם הפורים ומודיעים להם שהממון אך ורק מופקד בידם עד יום הפורים. אמנם בשם הגר"נ קרליץ הובא שהסתפק האם מהני לשלוח ע"י פקדון קודם הפורים. ובאמת מצאנו שהדבר מפורש בברכ"י דבעי' נתינה ביום הפורים עצמו, וכ"כ בערוה"ש. ובשו"ת אז נדברו חידש בזה דכיון דעיקר המצוה היא להרבות שמחה, אזי חסר בהשמחה כשהממון מופקד אצלם עוד קודם הפורים. והגרש"ז גרוסמן שליט"א מנהיג בעירנו דאין לסמוך ע"ז כיון שקשה לסמוך על עניים, הזקוקים נואשות לכסף, שישמרוהו עד יום הפורים. ע"כ, כדי לצאת ידי כל הדעות, הוחלט ע"י בד"צ אלעד שגבאי הקופה הינם שלוחי התורמים לחלק את כספם ביום הפורים עצמו, מבלי שאיש זוכה בכסף קודם לכן, והכסף נשאר בבעלות התורמים עד לרגע שהעניים מקבלים את הכסף ביום הפורים ע"י שלוחי התורמים, ה"ה גבאי הקופה. ועי' ערוה"ש (תרצ"ה ס"ב) שכתב: "ויכול להעמיד שליח קודם פורים, שיתן בשבילו בפורים מתנות לאביונים".
ד) ישנם דעות רבות בהלכה בשיעור ה"מתנות לאביונים". יש הסוברים שאפשר לתרום סכום פעוט של ב' פרוטות, וכ"נ מד' הראשונים. ישנם הסוברים שצריך לתרום ממון כשיעור סעודה של ג' ביצים או כגרוגרת, ופוסקים אחרים מצריכים לתרום סכום שניתן לקנות או ארוחה פשוטה, כלחמניה ובקבוק משקה קטן וכדו'. יש מפוסקי דורנו הסוברים שתרומת 10 ש"ח מספיקה וידועה דעת מרן הגריש"א, שצריך לתרום תרומה המשמחת את העני, והיא תרומה של 50 ש"ח לפחות. והנה הר"מ בפיהמ"ש ריש פאה כ' שמן הראוי לחלק מעות צדקה לכמה שיותר עניים, ולפי"ז מחד אולי עדיף לתרום סכום של כ-50 ש"ח לכל עני ועני, כדי שיזכה למתנה חשובה. אך מאידך יתכן וישנם שירצו לחלק את הסכום לכמה שיותר עניים אשר יקבלו כ"א סכום קטן יותר, כדי להרנין את ליבם של כמה שיותר עניים. ע"כ הטוב ביותר הוא שכל אחד ואחד יקבע בדעתו כיצד רוצה הוא לחלק את תרומתו, וגבאי הקופה יאמרו שהם מחלקים את הכסף לפי רצון התורם. ואמנם באופן שהתורם לא גילה דעתו - נוהגים בקופות הצדקה בעירנו שתרומה עד סכום של 50 ש"ח יחולק הכסף לב' אביונים, אך כשיתרום יותר כסף, יקבל כל עני 50 ש"ח מתרומתו, כדי לצאת גם י"ח הדעה המחמירה ביותר, וכנ"ל.
ה) התורם ע"י שמחייב את כרטיס האשראי שלו בסכום הצדקה, והסכום אינו מגיע קודם פורים ליד קופת הצדקה (באשר הסכום מגיע לקופה רק בעיתים וזמנים מסוימים, ע"פ ההסכמים בין הקופה וחב' האשראי), א"כ כספו לא הגיע בפורים ליד הקופה וליד העניים. וכן הוא בש'יק דחוי. וע"כ נוהגים בקופה בעירנו ללוות קודם פורים סכומי כסף גדולים, הגבוהים מתחזית המגבית, כדי שכסף זה יחולק בפועל לאביוני העיר תמורת הכסף שיגיע מהתורמים. גבאי הצדקה מזכים בקנין גמור את כספי ההלואה שנטלו, עבור כל תורמי הקופה, כשלכל אחד זוכים בסכום כסף המקביל לסכום הכסף שתרם. גבאי הצדקה אומרים בפה מלא כי הם שלוחי כל התורמים לחלק בעבורם את מעותיהם לעניים, לפי רצונו הפרטי של כל תורם ותורם.
הגבאים מוסיפים שכאשר רצון התורמים לא הוברר, או כשרצונם אינו יכול להתבצע מבחינה הלכתית [כגון באופן שרצון התורמים הוא שכספם יחולק רק לעניים מסוימים, שכבר קיבלו סכומי כסף גבוהים. או כשרצון התורמים יגרום לחלוקת "מתנות לאביונים" פחות משיעור הנתינה הרצוי, כגון שעני מסוים יקבל 100 ש"ח מ-200 תורמים, ונמצא שכ"א תרם בעבורו רק 1/2 ש"ח, שהוא פחות משיעור הנתינה הדרושה לרוב הדעות], יתחלק הכסף לפי החלטת גבאי הקופה ורבניה.
ואמנם יש להוסיף בזה דהטוב ביותר יהיה שהגבאים יודיעו שסכומי התורמים הנתרמים על דעת התורמים, יחולקו לפי סדר ורשימה מוקדמת. והיינו שכספי התורמים הראשונים ייתרמו לעניים הראשונים ברשימה, ע"פ החלוקה שרוצים התורמים, וכשמכסת העניים הראשונים שברשימה תתמלא, יילך הכסף הנתרם לעניים הבאים ברשימה ועי"ז הדברים מבוררים טפי וברורים וא"צ להגיע בזה לדין ברירה.
ו) כדי לאפשר לעניים לרכוש בכסף שקיבלו את צרכי סעודת הפורים [וגם כדי לאפשר לתורמים לקיים את המצוה בשעות הבוקר, כדי שיוכלו לאכול ולשתות לאחר קיום המצוה, עי' מועדים וזמנים ח"ב קפ"ו, שו"ת אז נדברו ח"ו ס"ה, שו"ת שרגא המאיר ח"ג קי"ג. ויל"ע האם כשמסר ליד שליחו יכול לאכול, אף שהשליח עדיין לא קיים את המצוה], מחולקים הכספים בשעות הבוקר. ובהמשך היום, סמוך לשקיעה"ח, מתקיימת חלוקת כספים נוספת, בה מחולקים הכספים שנאספו במשך היום, וגם בכדי לאפשר לנדיבי העם מחו"ל להשתתף ביום הפורים במצות היום (כאשר בארצות אחרות יום הפורים נכנס בשעות מאוחרות יותר מבארצנו הק'), וכאשר המשפחה הנצרכת אינה מצויה בביתה, מתקשרים אליהם גבאי הצדקה ומודיעים להם שזיכו בעבורם כסף לצרכי הסעודה ושביכולתם לבוא ולקחתו, או ללוות כסף על סמך הכסף שינתן להם כשיגיעו. והלוואי ונזכה שלא יהיו עוד עניים בעירנו יצ"ו ובכל מקומות ישראל.
פורים שמח ועליז!
- פרטים
-
קטגוריה: פורים
-
פורסם ברביעי, 14 אוקטובר 2020 18:57
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 829
"מה אתה דואג? פורים היום!!"
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
מוצ"ש, ליל "פורים קטן" התשס"ג. מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א עלה לביתו, שם ערך את ההבדלה, שמיד לאחר מכן נטל הגר"ח את ידיו ל"מלוה מלכה", כהוראת ה"משנה ברורה", להקפיד ולאכול מיד. באותם הימים דובר בכל העולם על "מלחמת המפרץ השניה", לאחר שסאדם חוסיין הודיע שייצא למלחמת חורמה בישראל. כל יושבי ארצנו, שזכרו את מלחמת התש"ן, חששו לבאות, ובני קהילת האברכים בנוה שאנן בחיפה, שם התגוררתי באותם הימים, ביקשוני לשאול את מרן שליט"א האם בשעת מלחמה ראוי לעזוב את חיפה, בגלל הקירבה לבתי הזיקוק, שנחשבו ליעד אסטרטגי של מעוף הטילים העיראקי. וגם שאלו האם בשעת אזעקה עליהם לרדת למקלט הביתי המשותף, שם ישהו עם שכנים מחללי שבת, או שעדיף להישאר בבית ב"חדר אטום".
ומרן שליט"א השיב בחדווה: "פורים היום! מה אתה דואג?! יהיה בסדר בעזרת ה' "... אמרתי: "ובכל זאת, האברכים שואלים!"... ומרן שליט"א חזר שוב: "פורים היום. לא יקרה כלום, בעזרת ה' ".
והמלחמה, שכולם היו בטוחים שתפרוץ, אכן לא פרצה לבסוף.
*********
מרן הגר"ח שליט"א סובר כנראה ש"פורים" הוא גם בפורים- קטן, עם כל השפעותיו הגדולות והיותו יום נס לישראל. רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל מסביר שאמנם את מעשה התגלות הנס בפועל מציינים בפורים באדר ב', אך "שורש המצוות בלב" שייך גם באדר א', "כיוון ששניהם בשם "אדר" נקראו". לדבריו, גם בפורים קטן שבאדר א' הגיע זמן מחיית עמלק, שכתוב בזוהר הקדוש, שמחייתו היא גם בלבבו של כל יהודי, האמור למחות את יצרו הרע, וממילא פורים קטן הוא יום של "משתה ושמחה וטוב לב", משתה ושמחה בתוככי הלב פנימה, בו ניתן לתקן את ה"לב כסיל בשמאלו". הוא מדגיש שגם עניין נתינת משלוח המנות נועדו בכדי לחבר בין כל היהודים, להיותם כאיש אחד בלב אחד. ואף שלמעשה תיקנו להעניק משלוח מנות אחד לשני בפורים שבאדר ב', אך גם בפורים קטן צריכים לאחד לבבות ולחוש שכולנו נסיכי הכתר, בני הקב"ה, ובכך נזכה ל"ליהודים היתה אורה- זו תורה", תורה שניתנה בסיני, כשכולנו היינו כאיש אחד בלב אחד.
-- כולנו מכירים את המשפט ש"לא כל יום פורים". אך מדוע, בעצם, שלא נחגוג פורים פעמיים, גם באדר א' וגם באדר ב'??
חז"ל במסכת מגילה (ו,ב) משיבים על השאלה. במגילת אסתר נאמר לעשות את ימי הפורים "ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה". כך שאנו חוגגים פורים רק פעם אחת, כבכל שנה בה חוגגים רק פעם אחת. ונחלקו בגמרא האם פורים חל באדר ראשון או שני, האם "אין מעבירין על המצוות" ולכן עושים אותו באדר א', או ש"סומכים גאולה (גאולת פורים) לגאולה (גאולת פסח)" וחוגגים באדר ב'.
החתם סופר (שו"ת או"ח ר"ח) כותב לנו דבר מופלא, שירומם בעינינו בודאי את "פורים קטן". לדבריו, עיקרם של ימי פורים הם מהתורה (כי אם על יציאת מצרים, בהם יצאנו מעבדות לחירות אנו צריכים להודות להקב"ה ולכן אנו חוגגים את חג הפסח, הרי שבפורים, בו ניצלנו ממוות לחיים, בוודאי שעלינו לחוג את היום), וכדי לצאת את מצות הזכרון לנס מהתורה, מציינים את "פורים קטן" כימים האסורים בהספד ותענית, ובזאת יצאנו ידי חובת ציון הנס מהתורה. ולאחר שכבר יצאנו ב"פורים קטן" את עיקר זכר הנס, אנו חוגגים בפועל, מדברי קבלה, את מצוות הפורים בחודש אדר ב', כדי לסמוך באדר ב' את גאולת פורים לגאולת פסח.
-נחלקו הראשונים האם לאחר שקובעים את השנה לפי לוח קבוע ומסודר (ולא מעברים את חודש אדר א' בעיצומו של החודש), האם ניתן להספיד ולצום ב"פורים קטן". השולחן ערוך פוסק שי"ד וט"ו אדר א' אסורים בהספד ותענית, וישנם הסוברים שמותר לצום ולהתענות בימים אלו, ואילו הרמ"א כתב שהמנהג שלא צמים ומספידים בימים אלו.
הגמרא קובעת שאין הבדל בין "פורים גדול" ל"פורים קטן" כי אם לגבי קריאת המגילה ומתנות לאביונים, אך שני הפורים אסורים בהספד ובתענית. לפי חלק מהראשונים עלינו לשמוח ולערוך משתה ושמחה גם ב"פורים קטן", וכפי שנהג רבינו יחיאל מפריז. ולפי "ראשונים" אחרים, אין חיוב משתה ושמחה בי"ד וט"ו באדר א', כי הרי חז"ל אמרו שב"פורים קטן" לא עושים מספד ותענית, אך הם לא אמרו שעלינו לחגוג במשתה ושמחה.
הרמ"א פסק ש"יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגים כן, ומכל מקום ירבה קצת בסעודה, כדי לצאת ידי המחמירים, וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד ". כך, במילים אלו, מסיים הרמ"א את חיבורו על "שולחן ערוך" חלק "אורח חיים".
החיד"א כותב ב"ברכי יוסף" שהרמ"א השתמש בכוונה בלשון זה של "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד". כי הרמ"א פתח את חיבורו במילים "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד ", והוא סיים את חיבורו ב"וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד ". וה"ברכי יוסף" כותב שאלו הם "שני התמידים" של הרמ"א... ה"שערי תשובה" מסביר שהרמ"א רמז לנו שהמילים "משתה טוב" הם בגימטריא "אדר ראשון". ונחלקו האחרונים האם נוהגים לחגוג מעט במשתה ושמחה רק בי"ד אדר א' או גם בט"ו באדר א' והאליה רבה הסביר שהרמ"א הדגיש ש"טוב לב משתה תמיד", כדעת הלבוש, הסובר שצריכים לחגוג מעט בשני הימים, גם בי"ד וגם בט"ו.
הר"ן כותב שלמרות שהיו ראשונים שערכו משתה בפורים קטן, אך אין צורך לשלוח משלוח מנות ביום זה, כי משלוח מנות דומה למתנות לאביונים. אך הכתב סופר כותב שלולי דברי הר"ן נראה היה שמשלוח מנות שייך לסעודת המשתה, ואם עושים משתה ביום זה, צריך גם להנות את האחרים. לאור זאת כתב ה"כתב סופר" שזהו סיום הרמ"א: "וטוב לב"- שאין ליבו רע מלהנות אחרים, "משתה תמיד"- ועושה גם משתה וגם שולח משלוח מנות, ככל חומרות הפוסקים. והערוך השולחן כתב כך: "וכתב הרמ"א שמכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים וטוב לב משתה תמיד. כלומר, שעיקר עבודת ד' הוא בשמחה, ולכן כשכוונתו לשם מצוה היא משתה ושמחה של מצוה".
----- ושנהיה בשמחה!!!
- פרטים
-
קטגוריה: פורים
-
פורסם בראשון, 11 אוקטובר 2020 17:49
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 652
"מרבים בשמחה"- מאדר אל"ף??
* מי צודק בויכוח בן מאות השנים, האם המלמדים או התלמידים? * האם "אדר" מתחיל רק בעוד חודש, או כבר עכשיו, עם כניסתו של חודש אדר א'? * הרב שמואל ברוך גנוט מנסה להבין מהו ה"אדר" האמיתי, מתי התרחש לו נס פורים, במה נחשב "אדר א'" ומדוע בכלל יש לנו דווקא שני אדרים? * ומדוע בכל חודש אדר א' התשע"א, אף אחד לא יחגוג בר מצוה?* "וטוב לב משתה תמיד"*הרב ש"ב גנוט*
כולנו זוכרים את הרגע הזה, בו היינו בכתה ד', או ה' או ו', בו החלטנו שהחל מראש חודש אדר א' מתחילה החגיגה האמיתית. שלטי "משנכנס אדר מרבים בשמחה" נתלו על הדלת, מבחוץ ומבפנים, כדי שאף אחד לא ישכח שהנה, אדר כבר הגיע. שרנו בגרונות ניחרים את המנגינה בת האלמוות "מִישֶ- מִִישֶ- מִישֶ מִשֶ-נכנס אדר" וחיכינו להפסקת עשר, כדי להכתיר את אותו ה"פורים רב" שבחרנו בשנה שעברה. האופוריה עלתה לרמות גבוהות ועליזות, עד שהרעבע נכנס לכיתה ובפנים חמורות סבר, קצת יותר מהרגיל, הסביר לכולם בעברית תקנית ש"חודש אדר א' לא נחשב לחודש אדר לעניין השמחה וההשתוללות, ושאף אחד לא יחשוב אפילו על פורים, כי אנחנו בדיוק באמצע סוגיה מאד קשה וחשובה". וזהו, העולם נרגע. כעת, כשחלפו להם כמה שנים מאז אותו בוקר (עצוב...) בתלמוד תורה קרלין- סטולין, אני בכלל לא בטוח שהרעבע בחיידר צדק. מעיון בדברי חכמינו, הגמרא, הראשונים, הפוסקים וספרי החסידות, נראה בהחלט שהיה מקום רציני וגדול להרבות בשמחה ולהחשיב את אדר א' ל"אדר אמיתי". וכן, גם אם ישנם דעות בעניין, מי אמר לו ש"ספק שמחה לקולא"?!...
מה חסר לנו באדר אחד?
נתחיל מההתחלה. מדוע בכלל ישנם שני אדרים? מה לא טוב באדר אחד? ---כתוב בתורתנו הקדושה "שמור את חודש האביב ועשית פסח". הגמרא (סנהדרין יג, א) דורשת מכאן שעלינו לדאוג שחג הפסח ייצא תמיד בתקופת האביב, לא בתקופת הקיץ ולא בתקופת הגשמים. תאמרו: מה הבעיה? הלא חג הפסח יוצא תמיד באביב, הלא כן?! זהו, שלא. שימו לב לנתונים הבאים: שנת החמה כוללת מסלול של 365 יום ואילו שנת הלבנה (מעגל השנה אותו אנו היהודים מונים), כולל רק 354 ימים. חודש בלוח העברי, לוח הלבנה, נקבע לפי כ"ט יום+ י"ב שעות+ תשצ"ג חלקים, ואם נחשב את החודש כך, ייצא שבכל כמה שנים יהיה לנו הפרש שבגללו חג הפסח ייצא בימות החמה או בימות הגשמים ולא באביב. לכן, כדי שפסח ייצא תמיד בזמן האביב, בו התבואה מתבשלת, עלינו לשלב את שנת הלבנה עם שנת החמה, על ידי שנוסיף עוד חודש.
מדוע מעברים דוקא את חודש אדר?
חז"ל (במכילתא דרשב"י) דרשו שחודש העיבור הוא אך ורק חודש אדר, הסמוך לחג הפסח. ומדוע בחרו דוקא לעבר את חודש אדר?
התוספות בסנהדרין מסבירים שלפי שנאמר (אסתר ג, ז): "חודש שנים עשר הוא חודש אדר", ואם יעברו חודש אחר לא יהיה אדר חודש שנים עשר . לדברי רבינו יונה (סנהדרין יב, א) שמכיון שמהתורה תחילת השנה היא בחודש ניסן וסוף השנה בחודש אדר, לכן כשם שעיבור חודש הוא רק לאחר שנגמר החודש, כך גם עיבור השנה הוא רק לאחר שנגמרת השנה טעם נוסף מביא רבנו יונה , שמשום שאי אפשר לעבר חודש אחר, שכן אם נעבר את חודש אייר, נמצא שיש בין פסח לעצרת יותר מחמישים יום; ואם נעבר חודש אחר מחודשי הקיץ, נמצא שלא יהיה תשרי החודש השביעי; ואם נעבר את אחד מחודשי החורף לא יהיה אדר חודש שנים עשר .
לפי רש"י (ר"ה ז, א) מעברים את אדר בדווקא משום שנאמר: "שמור את חודש האביב", ודרשו חז"ל: חודש הסמוך לאביב. הרמב"ם וספר החינוך מסבירים שמשום שנאמר: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה" - מלמד שאין מעברים את השנה אלא בפרק הסמוך למועד (ספר החינוך מצוה ד; ספר המצוות להרמב"ם מצות עשה קנג).
ה"המפרש" על הרמב"ם מסביר שלפעמים ממהרת התבואה להבשיל וחכמים לא יצטרכו לעבר את אדר באותה השנה, ולכן הקפידו להתבשל וחכמים לא יצטרכו לעבר את אדר באותה השנה, ולכן הקפידו לעבר דווקא את חודש אדר, בו ניתן "למשש את הדופק" ולראות האם התבואה מיהרה להתבשל. רבי דוד אבודרהם מסביר טעם נוסף מדוע מעברים דווקא את חודש אדר. לדבריו, חודש תשרי צריך להיות "החודש השביעי", (שנאמר "בחודש השביעי באחד לחודש"), על חודש טבת נאמר (במגילת אסתר) שהוא "החודש העשירי" וחודש אדר צריך להיות תמיד החודש ה-12, ככתוב במגילת אסתר "לחודש שנים עשר הוא חודש אדר", ולכן צריך בהכרח לעבר דווקא את חודש אדר, כדי שחודשו הראשון יהיה החודש ה-12 ואילו האדר השני יהיה החודש ה-13.
"מרבים בשמחה"- כבר מאדר א'?
ניגש ישר לשאלה שמעסיקה את כולנו. "משנכנס אדר מרבים בשמחה", האם הכוונה שנרבה בשמחה כבר בחודש אדר א'?
מדוע בכלל בחודש אדר מרבים בשמחה? על דברי הגמרא ש"משנכנס אדר מרבים בשמחה" (תענית כט,ב) מסביר רש"י הקדוש: "ימי ניסים היו לישראל, פורים ופסח". לפי זה פשוט וברור שאין מקום לשמוח כבר בחודש אדר הראשון, כיוון שבחודש זה לא חוגגים את ימי הפורים. ואף אם נאמר, כפי שנראה בס"ד בהמשך, שנס הפורים וגם דיני הפורים שייכים גם לאדר א', עדיין חג הפסח התרחש רק בחודש ניסן, הרחוק מאדר א', והקרוב לאדר ב'. ואם כל הטעם של ה"מרבים בשמחה" הוא משום שאדר סמוך לפורים ולפסח, אם כן אדר א' אינו סמוך לחג הפסח, ואין סיבה להרבות בו בשמחה. ואכן, שמחתי למצוא את הדברים מפורשים בדברי היעב"ץ זצ"ל, (בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב פ"ח), שלאור דברי רש"י אלו נראה שאין מקום להרבות בשמחה כבר בחודש אדר א' (חבל. לא?!...). גם הגר"ש וואזנר שליט"א (בשו"ת שבט הלוי ח"י ק"ה ג') כותב ש"בוודאי פשטות ההלכה היא שמרבים בשמחה רק באדר ב'" והוא מצטט את דברי רש"י ודברי ראשונים נוספים בעניין. אך הוא מסיים וכותב: "אבל יש שמוסיפים שמחה מאדר א', טוב לב משתה תמיד"...
מעניין כי רבנו החתם סופר מסיים את אחד ממכתבי תשובותיו (שו"ת חת"ס חו"מ כ') בכתיבת התאריך, שהוא "א' דראש חודש אדר ראשון שמרבים בו שמחה".
אדר בשטר
חודש אדר הגיע ובא/ וצריך לכתוב כתובה. איך בדיוק נכתוב את האדר? האם נכתוב סתם כך 'אדר', או אולי 'אדר ראשון'? ומה קורה בגט, רחמנא ליצלן? התבוננות בתשובה לשאלה זו, תביא אותנו גם להגדרה של 'מיהו האדר האמיתי ומיהו החודש המחופש לאדר'.
נחלקו התנאים איזה אדר נקרא סתם אדר: ר' יהודה סובר שאדר ראשון נקרא אדר סתם, וכשכותבים שטר באדר ראשון כותבים סתם 'אדר', ובאדר שני כותבים 'אדר תניינא', ור' מאיר סובר שאדר שני הוא סתם אדר, ובשטר שנכתב באדר ראשון כותבים אדר הראשון ושנכתב באדר שני כותבים אדר סתם. וכן בנדרים:הנודר שלא לטעום יין, למשל, עד ראש אדר,ישנה מחלוקת אם אסור הוא בשתיית יין עד ראש אדר הראשון, כר' יהודה, או עד ראש אדר שני, כר' מאיר. אם הנודר נדר שלא ישתה יין עד סוף אדר, להסובר שאדר שני הוא אדר סתם, אין ספק שהוא אסור עד סוף אדר שני, אבל להסובר שאדר ראשון הוא סתם אדר, ישנה במשנה שתי גרסאות: עד סוף אדר הראשון, או עד סוף אדר השני, לפי ששני האדרים נחשבים כאחד. ואם הוא לא ידע שהשנה מעוברת הכל מודים שכוונת בני אדם בסתם אדר הוא זה הסמוך לשבט, היינו האדר הראשון. להלכה דעת רוב הפוסקים שהראשון הוא סתם אדר, ולפיכך כותבים באדר ראשון אדר סתם ובשני אדר השני. ומכל מקום בגט לכתחילה יש לפרש 'אדר ראשון' ו'אדר שני', ובדיעבד אם כתב באדר ראשון סתם אדר, הגט כשר.
מתי עושים פורים באדר א'??
נאמר במסכת מגילה (ז,ב) שאם קראו את המגילה בחודש אדר א' ועיברו את השנה לשני חודשי אדר, שלדעת תנא קמא, אם קראו את פרשיות שקלים וזכור בחודש אדר א', אין צורך לשוב ולקרותם באדר ב', אך את מגילת אסתר צריכים לקרוא שוב באדר ב'. לדעת ר"ש בן גמליאל צריכים לקרוא הכל, גם את הפרשות המיוחדות של חודש אדר וגם את מגילת אסתר, שוב באדר ב'. ואילו לדעת ר' אליעזר ב"ר יוסי- ניתן לקרוא הכל לכתחילה באדר א'. ובמה נחלקו התנאים? ר' אליעזר ב"ר יוסי דרש את הפסוק "בכל שנה ושנה" כך שצריך לקרוא את המגילה באדר הסמוך לחודש שבט, ורשב"ג דרש, מאותו הפסוק עצמו, שצריך לקרותה באדר הסמוך לחודש ניסן. וזאת ועוד, ר' אליעזר סבר ש"אין מעבירים על המצוות", ואם הגענו לחודש אדר א', עלינו לקיים את מצוות הפורים מיד ולא להמתין עד לחודש הבא, ואילו רשב"ג סבר שעדיף להסמיך ולחגוג את גאולת פורים לגאולת חג הפסח ולכן נמתין בסבלנות עד אדר ב'.
ישנה מחלוקת בראשונים האם כל דברי הגמרא הללו אמורים דווקא כאשר עיברו את השנה לאחר שכבר חגגנו את פורים באדר א', או שההתייחסות לי"ד אדר א' כפורים, הינה גם כשעיברו מראש כבר את החודש וידעו כולם שהשנה יהיו שני אדרים. ישנם "ראשונים" שנראה מדבריהם שאדר א' נחשב לאדר "אותנטי", לא פחות מאדר ב', ואילו מדברי "ראשונים" אחרים נראה שאדר א' הוא רק "אדר בדיעבד". המשנה קובעת שההבדל בין אדר א' לאדר ב' הוא שבאדר ב' קוראים מגילה ונותנים מתנות לאביונים, אך לפי כמעט כל הדעות (חוץ מדעת הרא"ש) מספידים ולא מתענים גם ב"פורים קטן", בי"ד וט"ו באדר א'. והאם צריך לשמוח ולעשות משתה בי"ד ובט"ו אדר א'? יש על כך דיון ארוך בספרי הראשונים והפוסקים, ובעזרת ה' נייחד לכך מאמר לפני "פורים קטן".
מתי בכלל התרחש נס פורים?
שאלת השאלות, לכאורה, צריכה להיות: מתי בדיוק אירע נס פורים. האם בשנה מעוברת בכלל? בחודש אדר ראשון או בחודש אדר שני?
בתלמוד הירושלמי כתוב, שחור על גבי לבן, שנס פורים אירע בשנה מעוברת. "הירושלמי" לומד זאת מגורלו של המן הרשע, שהפיל פור ויצא לו "מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר", ואם היה אז "חודש שנים עשר", כנראה שהיה גם "חודש שלושה עשר", כך שהנס התרחש ב... אדר א', לא יאמן כי יסופר! ואם כן, מדוע לא חוגגים את חג הפורים בחודש אדר א', בו באמת התרחש נס המגילה?!
ה"חתם סופר" (שו"ת או"ח קס"ג) מסביר שלא, הנס אירע באמת בחודש אדר ב', רק שמלכתחילה היו אמורים לעבר את החודש, אך לבסוף השנה לא עוברה והנס אירע באדר רגיל, אדר לא מעובר. וכל זאת מדוע? תקראו כעת: המן הרשע רצה להרוג את היהודים דווקא בחודש אדר א', כי חודש אדר בו הוא החודש של משה רבנו. המן ידע שבחודש אדר נפטר משה רבנו, אך הוא לא רצה להרוג את היהודים דווקא באדר, כי אולי פטירתו של משה רבנו תעורר גם זכות בעולמות העליונים, ולכן בחר הוא- כך כותב החתם סופר- להרוג את היהודים באדר א'. מרדכי ואסתר הבינו את המזימה ולכן הם דאגו ששנה זו לא תועבר. לדעת "קרבן העדה" הנס התרחש באדר שני, וכוונת הירושלמי היא שאחרי שכתב נכתב "לחודש שנים עשר", אם כן מדוע צריך היה לכתוב "הוא חודש אדר"? אלא שהכוונה לחודש אדר שבכל שנה, שכעת הוא החודש ה- 13...
לפי דעתו של רבנו רבי יהונתן אייבשיץ זי"ע בספרו "יערות דבש", הגזירה היתה בשנה רגילה ("שנה פשוטה") ובא מרדכי, עיבר את השנה ודחה את הגזירה לאדר ב'. ואילו לדעת החתם סופר בדרשותיו (כמצוטט בקונטרס "טוב לב משתה תמיד") היתה הגזירה על חודש אדר א' ובו גם אכן התרחש נס פורים. אך עם ישראל חוגג בפורים שבאדר ב' דווקא. כי בזכות חודש זה, בו נולד משה רבנו, נעשה הנס.
ומתי נפטר משה רבנו בעצמו? גם על כך מצאנו מספר דעות בדברי חז"ל. ה"מגן אברהם" (תקפ, ח) מביא שלפי דעת התנא ר' יהושע, נפטר משה בז' באדר בשנה רגילה ולא מעוברת. לפי דעת ר' אלעזר המודעי נפטר משה בז' באדר א' וישנה דעה שלישית, דעת ר' אליעזר, הסובר שמשה נפטר בכלל בז' בשבט. (וראו בקידושין לח, א ובשו"ת מהרי"ל סימן ל"א ובשו"ת תרומת הדשן ח"א סי' רצ"ד ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סימן קי"ז).
10 בורקסים ב- 10 "בר מצוות"
כשלמדתי בחיידר, חגגו אצלנו בכתה 10 נערים את בר המצווה שלהם בחודש אדר. במשך 10 מתוך ימי החודש, התייצבנו באולם "באר מרים" או ב"בית שרנסקי" (שנסגר בינתיים), שרנו את אותם השירים, אמרנו את אותו ה"גראמען" ואכלנו את אותו הבורקס. ואיך זה שעשרה נערים מתוך 28 חברי הכתה חגגו בר מצווה בחודש אחד? הסיפור החל 13 שנה קודם לכן. אז היתה שנה מעוברת ו- 10 הילדים (ואני ביניהם...) נולדו בחודש אדר, חלקנו באדר א' וחלקנו באדר ב'. כעבור 13 שנה היתה שוב שנה רגילה, כך שילדי החודשיים התחברו לחודש אחד.
הנולד באדר בשנה רגילה, וכעבור 13 שנה ישנה שנה מעוברת ושני אדרים, לפי המהר"י מינץ- הוא נהיה בר מצווה באדר ב' (וכך נפסק להלכה) כי חודש אדר הראשון נחשב רק ל"חודש משלים" ולא ל"אדר האותנטי". ואמנם, לדעת הר"ש הלוי נהיה הנער מחויב במצוות כבר באדר ראשון, כי הנה, הסתיימו להם מבחינתו כבר 13 שנים ולא החודש גורם לו את התבגרותו, אלא שלימות ה- 13 שנים.
ואמנם, למרות שהפוסקים פסקו להלכה שמי שנולד באדר רגיל, יהיה בר מצווה באדר ב' ולא באדר א', כתב ה"בית שלמה" שמן הראוי שיניח הוא תפילין כבר מאדר א', כדי לצאת לפחות לעניין זה את דעתו של הר"ש הלוי (ובפרט שרבים נוהגים להניח תפילין חודשיים- שלושה לפני בר המצווה, כפי שפסק ה"מגן אברהם"בהלכות תפילין).
ולשאלה מרתקת אחרת, שקורה במציאות מידי פעם בפעם: תינוק יהודי נולד לעולם בתאריך ל' בשבט, שהוא יומו הראשון של ראש חודש אדר, אדר רגיל, כי באותה השנה היה חודש אדר אחד. כעבור 13 שנה יהיה ל' שבט... ראש חודש אדר א'. השאלה כאן היא "שאלתית" מאד, כמובן. כשהתינוק נולד בראש חודש אדר, היה זה כראש חודש אדר ב', כי אדר של שנה פשוטה נחשב כאדר ב'. ואילו כעבור 13 שנים, ל' שבט הוא ראש חודש של אדר א', בעוד שראש חודש אדר "האמיתי" יחול רק בעוד חודש. - מה עושים?
ה"ערוך לנר", בשו"ת "בנין ציון", כותב שאכן ילד זה יהיה בר מצווה רק בראש חודש אדר ב' ולא בל' שבט כי "שני ימי ראש חודש נחשבים כיום אחד ארוך". ואולם המהרי"ל דיסקין ורבי שמואל סלנט זצ"ל ועוד רבים פסקו שהילד יתחייב במצוות כבר בל' שבט, כי ל' שבט הוא תמיד ל' שבט, ולא איכפת לנו שהחודש שמתחיל כעת הוא "אדר אמיתי" או לא.
צר לנו שעיתון אינו ספר הלכה. כי אם "קוראים אלעד" היה ספר הלכה, היינו לומדים יותר מה קורה בעוד תאריכים שכאלה, כמו הנולד בל' אדר א' בשנה מעוברת ואילו בגיל 13 יש שנה רגילה. היינו גם לומדים על מחלוקת הפוסקים באחד שנולד בשנה מעוברת וכעבור 13 שנים השנה היתה מעוברת, ועל עוד כמה שאלות חשובות שכאלה...
ואגב, שימו לב לפרט מרתק, שידידי הרב יששכר בנדיקט האיר את תשומת ליבי אליו. בכל חודש אדר א' התשע"א אין בכלל בר מצוות. כי לפני 13 שנים השנה היתה שנה פשוטה ולא מעוברת. וממילא כל הנולדים אז באדר הרגיל, חייבים במצוות רק באדר ב'.
"יארצייט" באדר ראשון או שני
לשאלה שהיינו שמחים שהיא לא תהיה מעשית בכלל, אך לדאבונינו, היא מעשית מאד. אביו של ראובן נפטר בי"ז אדר בשנה שעברה, שהיתה עם אדר אחד בלבד. מתי השנה יציין ראובן את יום זכרון פטירת אביו?
ה"שולחן ערוך" פוסק שמציינים את היארצייט באדר ב', כדעת הסוברים שאדר "אמיתי" הוא אדר ב', ובפרט שרק לעניין שטרות ונדרים ישנה מחלוקת שאדר הראשון נחשב ל"אדר האמיתי", כי שטרות ונדרים תלויים בדעת בני אדם ודיבורים, אך בעצם- אדר ב' הוא האדר העיקרי. וטעם נוסף, המובא ב"חתם סופר", הוא שאם ניתן לאחר את הפורענות, מאחרים אותו ולא מקדימים אותו, ולכן מאחרים את הצום על פטירת אביו לתאריך שנפטר באדר ב'. לעומת דעת ה"שולחן ערוך", נודעת היא דעתו של ה"תרומת הדשן" שמי שנפטר לו אביו או אמו- מתענה בתאריך פטירת באדר א', כפי הדעות הסוברות שאדר א' הוא האדר העיקרי לעניין כתיבת שטרות ולעניין נדרים, וגם מפני ש"אין מעבירים על המצוות" ולא דוחים אותם לעוד חודש. הרמ"א פוסק להלכה שצריך להחמיר ולצום בשני התאריכים ואילו ה"מגן אברהם" סובר שצריך לצום בשני התאריכים (אם האבא נפטר בי"ז אדר, למשל, צמים בי"ז אדר א' וגם בי"ז אדר ב') מעיקר הדין ולא רק מחומרא. וכאשר הם נפטרו בשנה מעוברת אזי לפי כל הדעות צמים ושומרים את דיני ה"יארצייט" לפי התאריך בו הם נפטרו. אם נפטרו באדר א'- אזי ה"יארצייט" באדר א', ואם באדר ב'- אזי ה"יארצייט" באדר ב', ושלא נדע צער ואסונות שכאלה.
ליוסף היו שני דגים
חז"ל אומרים ש"כל הרוצה שיתקיימו נכסיו – יטע בהם אדר, שנאמר "אדיר במרום ה'". ופירשו גדולי האדמו"רים שיהודי שרוצה שתפילותיו יתקיימו במרומים, יטע בהם אדר ויתחיל להתפלל אל הקב"ה החל מראש חודש אדר, שהחל ממנו מתחיל זמן שמחה בשמי מרומים והתפילות מתקבלות בו.
ספרי החסידות כותבים על הפסוק: "כי לולא התמהמנו כי עתה שבנו זה פעמיים", כי "לולא" הם אותיות "אלול", בו כדאי לשוב בתשובה. אך אם התמהמנו לשוב בתשובה בחודש אלול, ניתנה לנו עת נוספת לחזור אל אבינו שבשמים, ב"זה", שהוא בגימטריא 12, הרומז על החודש ה-12, חודש אדר, המופיע "פעמיים", אדר א' ואדר ב'.
רבנו הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע כותב, בספרו "קדושת לוי", שחודש אדר הוא כנגד יוסף הצדיק, ומכיוון שהיו לו שני בנים הנחשבים לשבטים, מנשה ואפרים, לכן מערבים את חודש אדר והוא מחולק לשניים. מזל אדר הוא דגים, ועל מנשה ואפרים אמר יעקב אבינו: "וידגו לרוב בקרב הארץ", "דג", כותב ה"קדושת לוי", בהיפוך אותיות הוא "גד", מלשון מזל, כי בחושים אלו מתרומם לו מזלם של עם ישראל, לשפע של שמחה, ששון ונחמה, אמן ואמן!
{פורסם בעיתון 'קוראים אלעד', אדר א' התשע"א, ומפורסם באתר ברשות הכותב}
- פרטים
-
קטגוריה: פורים
-
פורסם בשלישי, 29 ספטמבר 2020 18:51
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 711
אחשוורוש- המלך- קווים לדמותו/ מאמר מאת: אהובה קליין©
המגילה פותחת בתיאור המלך אחשוורוש:
"ויהי בימי אחשוורוש הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה" [מגילת אסתר ,א, א]
השאלות הן:
א] מי היה המלך אחשוורוש ומתי מלך?
ב] מדוע אחשוורוש ערך משתה?
ג] כיצד התייחס המלך אל אסתר?
המלך אחשוורוש.
על פי רש"י: המלך אחשוורוש היה מלך פרס שמלך תחת כורש לסוף ס' שנים, היה רשע מתחילתו ועד סופו, לא היה כלל מזרע המלוכה ומלך מעצמו, היה שולט על מאה ועשרים ושבע מדינות מהודו ועד כוש.
התקופה בה מלך: בשנת ג אלפים[3392]ליצירה, בסוף שבעים שנות גלות של עם ישראל- בבבל, כשעם ישראל היו מצפים לגאולה ועדיין לא זכו לבואה.
המילה: "ויהי" בתחילת המגילה מרמזת על צער : "אמר רבי שמואל בר נחמני: בחמישה מקומות נאמר: "ויהי בימי", וכולם לשון צרה. "ויהי בימי אמרפל"-מלחמת המלכים נגד אברהם: "ויהי בימי אחז"- ארם מקדם ופלישתים מאחור, נגד ישראל. "ויהי בימי יהויקים"-"ראיתי את הארץ והנה תוהו ובהו". "ויהי בימי שפוט השופטים"- רעב גדול: "ויהי בימי אחשוורוש"- גזרת המן להשמיד, להרוג ולאבד"
חז"ל אומרים על המילה: "הוא"-
חמש פעמים נאמר בתנ"ך: "הוא" לטובה. וחמש פעמים נאמר: "הוא"- לרעה:
לרעה: "הוא היה גיבור ציד",
הוא עשיו אבי אדום"
"הוא דתן ואבירם"
"הוא המלך אחז"
"הוא אחשוורוש".
חמש -לטובה:
"אברם הוא אברהם".
"הוא משה ואהרון".
"ודוד הוא הקטן"
"הוא יחזקיהו".
"הוא עזרא עלה מבבל"
"אמר ר' ברכיה בשם רבנן: יש לנו אחד שהוא טוב מכולם: "הוא ה' אלוקינו בכל הארץ משפטיו"
כתוב: "בימים ההם בשבת המלך אחשוורוש על כיסא מלכותו אשר בשושן הבירה"[מגילת אסתר ,א, ב]
חז"ל אומרים: "כיסא מלכותו"- רצה אחשוורוש לשבת על כיסא מלכותו של שלמה המלך, אך מן השמים לא אפשרו לו, לכן נאלץ לעשות כיסא משלו.
המלך היה גם מהיר חימה והיה רגיל לכעוס במהירות.
כאשר ושתי סירבה להתייצב לפניו, עוד באותו יום ערך לה משפט והיא הוצאה להורג.
אחשוורוש עורך משתה.
מדוע מלך אחשוורוש ערך משתה? על כך כמה דעות:
יש אומרים: הוא ערך את המשתה היות ונשא את ושתי לאישה.
יש דעה האומרת: הוא ניצח את האויבים שנלחמו נגדו ולאות ניצחון ערך את המשתה.
דעה נוספת: נסתיימה מלאכת כיסא מלכותו.
יש האומרים: שתמו שלוש שנים מאז שביטל את מלאכת בית המקדש וראה שגלות בבל הסתיימה ועדיין היהודים לא נגאלו והוא היה סבור שכנראה- לעולם לא יגאלו.
ויש סוברים כי המשתה היה לכבוד יום הולדתו בתאריך זה.
מתוך עיון בפסוקים נראה שלמלך זה היו כוונות שאינן תמימות כלל: "בהראותו את עושרכבוד מלכותו תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום"
[שם א, ד]
לפי תיאור זה יש להסיק: כי אחשוורוש ברשעותו שאף להאדיר את שמו וכבודו כדי להרשים את כל המוזמנים- בגודל נדיבותו ועושרו.
ולא הייתה כאן הכנסת אורחים תמימה.
ואכן נשאלת השאלה, מאין הייתה לו העשירות הזאת?
מתברר, כי נבוכדנצר היה קמצן בממונו וכיון שנטה למות, אמר לעצמו: אינני רוצה להשאיר את כספי לאחרים שייהנו ממנו. לכן בנה ספינה מנחושת, ומילה אותה באוצרות זהב ,הטמין אותה באדמה ויצק עליה עופרת, כדי שלא תתגלה, כשכורש הגיע ורצה לבנות את בית המקדש, גילה את הספינה הזו, שנאמר:
"ונתתי לך אוצרות חושך"- וממנו ירש אחשוורוש את כל האוצרות.
ומתברר גם שאחשוורוש לבש בגדי כהן גדול, ולומדים זאת מהמילים: "תפארת גדולתו"
שהרי נאמר בתורה: "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת"-"תפארת"- הכוונה לבגדי כהונה גדולה, כשראו ישראל את כל בית המקדש ואת בגדי כהן גדול, סרבו לשבת בסעודה.
הדבר נודע לאחשוורוש ומיד ציווה שיערכו משתה מיוחד עבור היהודים. המגילה מדגישה כי המשתה נערך במשך ימים רבים, היות וימים אלה היו מצערים את ישראל כשראו שכלי המקדש ובגדי הכהונה מחוללים.
ומדוע המשתה נערך במשך מאה ושמונים יום?
על כך אומרים חז"ל: למלך היו אלף ושמונים אוצרות ובכל יום הראה להם שישה אוצרות- לכן היה חייב לערוך את המשתה במאה ושמונים יום על מנת שיוכל להציג את כל האוצרות.
בנוגע לשתיית היין במשתה, ישנה דעה האומרת:
כי אחשוורוש רצה להחטיא את עם ישראל ביין נסך ואם היה מכריח אותם לשתות, הם היו יכולים להתחמק מעבירה זו בטענת, אונס. לכן נאמר: "והשתייה כדת אין אונס"
המלך אחשוורוש ואסתר המלכה.
נאמר: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית המלך...והמלך יושב על כיסא מלכותו...ויהי כראות המלך את- אסתר המלכה.. נשאה חן בעיניו ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו.. ויאמר לה המלך: מה לך אסתר ומה בקשתך עד חצי המלכות ויינתן לך" [מגילת אסתר ה, א-ד]
חז"ל אומרים : כי המלך כעס מאד על אסתר, לפי שבאה לפניו ללא הציווי שלו.
היא הרגישה בכך ונבהלה באותו רגע. הקב"ה עשה עימה חסד והוסיף לה יופי וחן והדר על הדרה.
ואז החל מתחנף אליה.
הוא הציע לה: "עד חצי המלכות" והכוונה לבית המקדש שהתחילו לבנות בימיו של כורש אך לא סיימו, אחשוורוש מוכן לתת את בית המקדש שעדיין לא תמה בנייתו והוא באמצע הבנייה.
לאור האמור לעיל.
ניתן ללמוד על המלך אחשוורוש:
שהוא לא היה מזרע המלוכה, היה גאוותן ושאף להאדיר את שמו ועושרו לעיני כול, היה ממהר לכעוס על כל דבר, לא אהב את היהודים, הוא גידל את המן בן המדתא האגגי.
על כך אומרים חכמים: "אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה"
מתוך קריאת המגילה, ניתן ללמוד כי הקב"ה מציל את בניו תמיד. כמו שנאמר: "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם"