פרשת חוקת

דבר החסידות – פרשת חוקת – ג' תמוז

דבר החסידות – פרשת חוקת – ג' תמוז 
 
רועה ישראל
 
בפרשתנו (כא, כא) נאמר "וישלח ישראל מלאכים וגו'" מעיר רש"י שבמקום אחר נאמר "וישלח משה מלאכים"? מסיק רש"י "לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל".
 
עשרים שנה חלפו מאותו יום מר ונמהר ג' בתמוז תשנ"ד, בו הסתלק מאיתנו נשיא הדור כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע. אני אמנם הייתי בחור צעיר כשהסתופפתי בחצר קדשו של הרבי, אבל אספר אפיזודה אחת:
 
בהיותי ילד לקח אותי אבא ז"ל פעמים רבות לתפילה בבית מדרשו של הרבי. מנהגו בקודש היה שבהכנסו לבית הכנסת חילק הרבי מטבעות "ניקל" לצדקה לילדים שנקרו בדרכו, אבא שידל אותי גם להדחף ולקבל ניקל אח"כ היה מרים אותי ושלשלתי את הניקל לקופה.
 
בגיל 16 כבר למדתי בישיבת "אהלי תורה" בשכונת הרבי. ביום שישי אחד, בצאתי מביהכנ"ס לכיוון תחנת הרכבת לנסוע ל"מבצע-תפילין", הבחנתי בהתקהלות, הסבירו לי שתיכף הרבי יצא לנסיעה ל"אהל" (=ציון חותנו). ואכן תוך כמה דקות הרבי יצא ובדרכו לרכב עמדו 3 ילדים, הרבי ביקש מהמזכיר מטבעות ונתן לשלושתם.
 
אני עמדתי מאחור ולבי נצבט, הציק לי שלרוב חברי היה אוסף של ניקלים מהרבי (הם היו 'פודים' את הניקל של הרבי ונתנו אחר לצדקה) ורק לי לא היה, והרבי כידוע נותן ניקלים רק לילדים... ואז לפתע הרבי הסתובב לאחור, העיף בי מבט, ביקש מהמזכיר ניקל נוסף ונתן לי! הייתי בהלם! ואז חשתי את המשמעות של רועה ישראל אמיתי.
 
כפי שהרבי מדגיש ש"צדיקים רועי ישראל לא יפרדו מעל צאן מרעיתם" בודאי גם היום הרבי נמצא איתנו ומשפיע כוחות וברכות, ובפרט ביום ההילולא העשרים, נתוועד יחדיו ונקבל את כל אותם השפעות והחלטות טובות בדרך אשר הורנו, ובקרוב ממש יוליכנו לגאולה השלמה – משאת נפשו.
 
שבת שלום!
 
לחביבותא דמילתא מצורפות איזה תמונות מאור פני מלך חיים.
 

דבר החסידות – פרשת חוקת

ב"ה         

השבוע אנו מציינים שבע שנים להופעתו של הטור "דבר החסידות", שהופיע במקור כפינה במקומון בצפת (הטור הראשון יצא לקראת ש"ק ג' תמוז ה'תשע"ב, יום ההילולא הח"י).

אנו קוראים בזאת לכל קוראינו, הוותיקים והחדשים: אנא הפיצו את דבר הרבי לכל מכריכם, קרוביכם, ולכל מי שידכם מגעת. טלו חלק בשליחות ובזכות להאיר את העולם באור תורתו של הרבי, ויחד איתכם נצא לקראת משיח צדקנו בקרוב ממש!

—Ÿ–

דבר החסידות – פרשת חוקת

 

להמשיך את השליחות

 

הגאון החסיד ר' יואל כהן שליט"א למד בבחרותו בישיבת "אחי תמימים" בתל אביב. וכמה פעמים רצה לעבור ללמוד בסמוך לרבו, אדמו"ר הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, השישי בשושלת חב"ד] בניו יורק, אך לא קיבל לכך אישור מפורש מהרבי.

בחורף תש"י (1950) קיבל הוראה מהרבי (הריי"צ) לנסוע אליו. הוא הפליג באנייה, אך כשהגיע לארה"ב התברר לו שהרבי כבר הסתלק עוד לפני יציאתו מהארץ (ההסתלקות היתה בש"ק י' שבט, והוא יצא במוצש"ק).

בצר לו פנה אל המשפיע הרב שמואל לויטין וסיפר לו שהגיע בשביל להיות עם הרבי ועכשיו רוצה לחזור לארץ.

הוא הפנה אותו לחתנו של הרבי, שכונה אז "הרמ"ש", הלוא הוא הרבי מליובאוויטש. כאשר אמר לרבי על תוכניתו לחזור – שלל זאת הרבי באומרו: "דער שווער האט אלץ פאראויסגעזען" [=חמי (הרבי) צפה הכל מראש]. ר' יואל כמובן נשאר ב-770. וההמשך ידוע – ר' יואל נהיה ה'חוזר' של הרבי וגדול מפיץ תורתו לאורך ימים ושנים טובות.

l

תלמידו הרב יוסף יצחק חיטריק, משלוחי הרבי בצפת עיה"ק, תיאר בפנינו איך לפני 25 שנה, ביום שני, ד' תמוז תשנ"ד, הלך ברחובותיה האבלים של קראון-הייטס. והנה מולו הולך המשפיע שלו ר' יואל. מבטיהם הכאובים נפגשו והוא שואל את ר' יואל "מה יהיה עכשיו?"

ר' יואל ענה לו: "לי הרבי כבר ענה על השאלה" – כשהכוונה כמובן לכך שהרבי צפה הכל מראש, ויש להמשיך בשליחותו ביתר שאת וביתר עז...

(שמעתי ממנו בשבת האחרונה (קרח), בביהכנ"ס "היכל מנחם מענדל", מרום כנען צפת עיה"ק)

 

~~~

בסיום פרשתנו (כא, לב) נאמר "וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה ויורש את האמורי אשר שם". מפרש רש"י: "המרגלים לכדוה. אמרו: לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפילתו של משה להילחם".

ולכאורה אינו מובן:

א)    הרי משה שלח אותם רק "לרגל את יעזר" ומדוע "לכדוה"?

ב)    מה הכוונה בדבריהם "לא נעשה כראשונים", הרי עיקר חטאם של המרגלים הראשונים היה בזה ששינו והוסיפו ממה שביקשו מהם; משה ביקש "וראיתם את הארץ מה היא גו' ואת העם גו' החזק הוא הרפה גו'", והם הוסיפו גם מסקנא משלהם "לא נוכל לעלות אל העם וגו'". ועכשיו המרגלים שוב משנים מהשליחות של משה "לרגל את יעזר", והם הוסיפו ולכדוה!?

ויש לבאר שהיא הנותנת:

הכוונה בדברי מרגלי יעזר "לא נעשה כראשונים" היא לא רק להימנע מחטא המרגלים הראשונים, אלא אדרבה – לתקן את חטא המרגלים.

וידוע*, שהדרך לתיקונו של חטא – הוא ע"י עשיית עניין דוגמת החטא (בחיצוניות), אבל לכיוון השני, החיובי. והוא הדין בענייננו: הדרך לתיקון חטא המרגלים שהוסיפו על שליחותו של משה ע"י פעולה הנוגדת לרוח השליחות והסותרת את מטרתה – היא ע"י הוספה על השליחות ע"י פעולההתואמת את מטרת השליחות ומקדמת את מטרתה!

ובאותיות אחרות: השלוחים ראו לא רק את דבריו החיצוניים של משה – לרגל את יעזר, אלא התבוננו גם בכוונה הפנימית בזה, שהיא לכבוש את יעזר. וע"י שחתרו למלא את הכוונה הפנימית – הצליחו לא רק לכבוש אותה אלא גם "וילכדו את בנותיה".

l

ומכאן נמצאנו למדים בנוגע לשליחות שהטיל עלינו הרבי, שכולנו מצווים עליה, לעסוק בהפצת היהדות בכלל ובהפצת מעיינות הבעש"ט בפרט, עד ל"חוצה".

– הרי יש כאלה שמַשלים את עצמם ("רעדן זיך איין") ששלחו אותם רק "לרגל": יכול הוא לשבת במקומו, ורק לנסוע על עגלה רתומה לארבעה סוסים לבנים ולראות מה נעשה ב"יעזר" ואח"כ יחזור למקומו.

הנה על זה אומרים לו: לא זו היתה כוונת המשלח; אם לא בא הדבר לידי הפצה עד לחוצה – אזי חסר כבר בהתחלת השליחות.

הכוונה היא – בין אם אמרו "לרגל", בין אם הזכירו את "בנותיה" או רק את "יעזר" עצמה – לעשות עוד יהודי לשומר תורה ומצוות; לעשות עוד בית-כנסת שיהיה כשר, עם מחיצה ובימה; לעשות עוד מקווה שתהיה כשרה.

והתורה מספרת לנו, כשאשר הולכים "בכחו של אותו זקן", אזי כובשים את יעזר ובנותיה, העיר וכל הסביבה, ונעשים מקום מושב לבני ישראל.

 

חודש טוב ושבת שלום!

 

מבוסס על: התוועדות י"ב תמוז ה'תשכ"א סעיף כח ואילך (נד' בתו"מ חלק לא, עמ' 127 ואילך). ש"פ חוקת ה'תש"נ ס"ד ואילך (נד' בתו"מ התוועדויות תש"נ ח"ג עמ' 399 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' שנא-ב.

 

______________

*)  ועל דרך שמצינו בעניין התשובה – "איזו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה" (רמב"ם הל' תשובה ריש פ"ב).

 

דבר החסידות – פרשת חוקת

ב"ה

דבר החסידות – פרשת חוקת

 

אוהב את ה'בריות'

 

מספר הרב משה אורנשטיין, ראש ישיבת חב"ד נתניה:

בשנת תשמ"ט, בהיותי בגיל עשרים, זכיתי לשהות במשך כל השנה בחצר הרבי. מאוד הקפדתי שלא לפספס שום שיחה ובוודאי לא את ההתוועדויות של שבת קודש.

בקיץ, ביום חמישי י' תמוז, התקיימה בארץ חתונתו של אחי היחיד ועז היה חפצי לנסוע לחתונה, אך משמעות הדברים היא שלא אוכל לחזור לניו-יורק לשבת, ואחמיץ את ההתוועדות, במיוחד שזו היתה שבת י"ב תמוז, חג הגאולה של אדמו"ר הריי"צ, וצפויה התוועדות מיוחדת.

אך לבסוף הצלחתי למצוא טיסה שיוצאת מהארץ בשישי בבוקר ואמורה לנחות בניו-יורק ב-3:15 אחה"צ. עשיתי חשבון שישארו לי כחמש שעות עד לכניסת השבת המאוחרת בקיץ. ולמרות מחאותיהם של הוריי ומשפחתי על טיסה מוזרה זו בסמוך לשבת – נאטמו אוזניי וסגרתי כרטיס.

הכל התנהל כמתוכנן, בשישי בבוקר המטוס המריא במועד לשמחתי. אולם לקראת הנחיתה הודיע הקרבניט, שבשל ערפל כבד ניאלץ לבצע נחיתת ביניים בבוסטון. נחרדתי מהרעיון שאני עלול להימצא על המטוס בעיצומה של השבת, וכשנחתנו בבוסטון דרשתי שיורידו אותי מהמטוס, עד שהקרבניט בעצמו התחייב לי כי ננחת בניו-יורק לפני שתשקע השמש!

אכן נחתנו בניו יורק 25 דק' לפני השקיעה. הדיילת הראשית הוציאה אותי ראשון מהמטוס, והשבת נכנסה עלי בשדה התעופה. יין לקידוש לא היה לי ועשיתי קידוש על שתי פיתות שהיו עמי.

בשבת בבוקר מצאתי נהג מונית גוי, הסברתי לו שעלי להגיע לקראון-הייטס, אבל אסור לי לנסוע וכן אסור לי לומר לו לקחת את חבילותי וללוות אותי ולהורות לי את הדרך כדי שאלך לצידו ברגל עד למחוז חפצי, הנהג הבין את ה'רמזים' ודרש 80 דולר עבור המסע, והסברתי לו שאסור לי לומר לו לקחת אותם מהארנק שבתיק.

לאחר כחמש שעות הגעתי סוף סוף ל-770, ובשעה הקבועה תפסתי מקום בהתוועדות; שמח שהצלחתי להגיע אבל שבור ורצוץ מהדרך שבה הגעתי: ידעתי שעשיתי מעשה אסור. היציאה מהארץ בשישי בבוקר, הדין-ודברים עם נהג המונית, אי עשיית קידוש על יין, ואי כיבוד-הורים. בקיצור, גם כאשר הרבי נכנס להתוועדות וגם כאשר ניגן בעצמו את הניגון "האדרת והאמונה" – לא יכולתי להשתחרר מהמועקה שבלב.

לקראת סיום ההתוועדות, רגע לפני שפצח בניגון "כי בשמחה תצאו" עצר הרבי ואמר: "ישנם כאן גם אורחים שהגיעו מארץ הקודש לחגוג יחד את חג הגאולה בד' אמותיו של בעל הגאולה". ואז המשיך: "בין הבאים ישנם כאלו שיש להם ספקות המבלבלים אם הגיעו על פי הלכה או לא, אז שיאמרו 'לחיים' ויצאו מכלל ספק". ביד רועדת אבל בלב רגוע החזקתי את הכוס, הרבי הביט לעברי והנהן חזק בראשו כאשר שפתותיו הק' ממלמלות "לחיים ולברכה"!

(תמצית של סיפור ארוך ומרתק, מתוך ספרו של ארי סמית 'אבא' עמ' 18 ואילך

וראה תורת מנחם התוועדויות תשמ"ט ח"ד עמ' 17)

~~~

בפרשתנו, בסיפור הסתלקותו של אהרן הכהן, נאמר (כ, כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן, ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל". מפרש רש"י: "האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו". בפסוק הסמוך (כא, א) "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב גו'" כותב רש"י: "וישמע הכנעני – שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כו' כדאיתא בראש השנה".

והנה, מכך שבפרשת הסתלקותו רומזת התורה לשתי מעלות של אהרן הכהן: א) שהיה "רודף שלום ומטיל אהבה כו'", ב) שבזכותו באו ענני הכבוד – מסתבר שיש קשר בין שני הדברים, ובהקדים:

כידוע, המן ניתן לבני-ישראל בזכות משה, הבאר בזכות מרים והעננים בזכות אהרן (תענית ט, א). והטעם לזה:

משה – בהיותו "רועה ישראל" הרי הוא זן ופירנס אותם, ולכן גם המן – שהיה מזונם של ישראל – הגיע בזכותו, וכשם שמסופר על משה (במדרש תהלים עח, קנב בהוצ' באבער. במקורות אחרים זה מסופר על דוד) שכשרעה את צאן יתרו נתן לקטנים עשב רך ולגדולים עשב עב וקשה – כמו"כ המן הגיעבהתחלקות; לכל אחד לפי ערכו: לצדיקים הוא הגיע מוכן, הרשעים "דכו במדוכה" ועוד כמפורט במס' יומא (עה, א).

אהרן – היה "אוהב את הבריות", כלומר, גם כאלה שכל מעלתם היא שהם 'בריות' היה אוהבם. ועל ידי גילוי אהבתו אליהם – עורר אותם לתורה ומצוות,  (כמסופר באדר"נ פי"ב, שהיה אותו אדם אומר 'אוי לי האיך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן? בושתי הימנו שנתן לי שלום'), ומכיון שאהב את כל בני ישראל ללא התחלקות. לכן גם באו העננים –  שהקיפו וכללו את כל בני ישראל בשוה – בזכות אהרן.

מרים – זו פועה, כמסופר בגמרא (סוטה יא, ב) שהתמסרה לגידול הילדים במצרים, והיא התנבאה ש"נולד מושיען של ישראל" ובזכות זה ביטלה לא רק את גזירת פרעה אלא גם את גזירת עמרם. מרים פעלה במסירות נפש להביא ילדים שיאמרו "זה א-לי ואנוהו", ובזכותה היתה הבאר – שענין המים הוא "שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך" – שהיא זכתה להעביר את התורה לדור הבא, לילדים.

על פי זה מובן גם בענייננו:

ההבדל בין המן והמים לבין ענני הכבוד – שהמן והמים ניתנו לכל אחד מבני ישראל בנפרד*, ואילו ענני הכבוד הקיפו והגנו על כל בני ישראל בשווה, לכן, כשהתורה מספרת על מעלתו של אהרן שפעל אחדות בין בני ישראל – היא מספרת גם כן בסמיכות לזה, שבזכותו באו ענני הכבוד.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: התוועדות ש"פ מטו"מ ה'תנש"א (נד' בתו"מ התוועדויות תנש"א ח"ד עמ' 74), י"ב תמוז ה'תשי"ג סעיף ח–יא (נד' בתו"מ ח"ט עמ' 43 ואילך) – עיי"ש בעומק ואריכות החילוקים ביניהם [וראה עוד בעניין ענני הכבוד בדבר-החסידות 50 – חוקת תשע"ג]. העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" במדבר ח"ב (היכל מנחם תשע"ב) עמ' כד-ה.

 

______________

*)  המן – כנ"ל בפנים. והבאר – כתב רש"י (פרשתנו כא, כ) "כל נשיא ונשיא . . נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".

פרשת חוקת- על מה נאמרה שירת הבאר?

פרשת  חוקת- על מה נאמרה שירת הבאר?

מאמר מאת: אהובה קליין

פרשה זו פותחת בנושא פרה אדומה, וממשיכה במותה של מרים, ובעקבות זאת העם מתלוננים אצל משה ואהרן על העדר מים, ושהוציאום  ממצרים למדבר, מקום רע שאי אפשר לזרוע  בו זרע ולטעת תאנה גפן ורמון.  בהמשך הפרשה אהרן הכהן נאסף אל עמיו בהר ההר ומיד אחריו מופיע עונש הנחשים ונחש הנחושת. לאחר מכן המשך מסע עם ישראל במדבר. ומשם  הנדידה למקורות המים ולבאר המים במדבר.

וכאן התורה מתארת את שירתם של העם: שירת הבאר.

"אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת:
עֲלִי בְאֵר - עֱנוּ לָהּ.
בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה".

[במדבר כ"א, י"ז-י"ט]

 השאלות הן:

א] על מה שרו בני ישראל שירה?

ב] מדוע משה לא הצטרף לשירה- כמו בשירת הים?

ג] מה הכוונה במילים: "וממדבר מתנה"?

תשובות.

שירת הבאר בפי עם ישראל.

רבינו בחיי מסביר:  בני ישראל שרו על הניסים שהתרחשו בנחל ארנון:  דם האמוריים נשפך משום שהיו מסתתרים שם - כי הנחל בין ההרים היה עמוק וצר וההרים היו גבוהים וקרובים זה לזה, המעבר  בין שני  צידי  הנהר היה צר, אמרו האמוריים זה לזה בואו נסתתר במערות וכאשר עם ישראל יחצו את הנחל נצא ממקום  מחבואינו ונתנפל עליהם בחיצים ובאבני בליסטראות.  באותו הרגע שישראל נכנסו לנחל, נעשה נס , ממש כמו שפחה שהולכת לקראת גבירתה - התקרבו ההרים זה לזה ומחצו את האויבים והם מתו ממש כמו המצרים בים סוף, ומשם בא האשד אל הבאר, והבאר הייתה מעלה את דם ההרוגים, ובני ישראל היו רואים איך הקב"ה נלחם למענם ומשמיד את האויבים והם  לא ידעו זאת , עד שהבאר הודיעה להם על ידי- שראו את המתרחש במימיה ואז אמרו שירה:

"עלי באר.."

על פי דעת מקרא: כאשר התרחש הנס בגבול מואב, אז שרו בני ישראל :"עלי באר.." והמשמעות היא: שרצונם היה שהמים יעלו מהמעמקים וישקו את עם ישראל. את הבאר חפרו "נדיבי העם" ואלה היו כינויים למשה ואהרון שהם חפרו אותה בעזרת  המטה שלהם.

 רש"י גם אומר: כי משה ואהרון  חפרו את הבאר.

אור החיים מפרש:

כי השירה הזו נאמרה: על התורה שהיא נמשלה לבאר מים והיא נקראת באר על שם השכינה העליונה, שהרי התורה  נמשלה למים והמילים:" עלי באר"- מלשוןעליה כי השירה לא נאמרה על הבאר למטה, אלא על באר: "עלי"- מלשון עליון. "ענו לה" כמו :"ותען להם מרים" שהוא לשון שיר [שמות ט"ו]

"חפרוה שרים" הצדיקים הראשונים שהיו במעלה גבוהה הם חפרו את הבאר והכוונה לאבות [בראשית כ"ט]:כפי שמסופר על יעקב: "והאבן גדולה על פי הבאר ויגל את האבן וישק את צאן" ומאז הייתה התורה ראויה להינתן לעם ישראל ,אך עדיין לא הייתה בבחינת אפשרות לשתות ממנה, עד: "שכרוה נדיבי עם"  הכוונה למשה שהוריד את התורה לעם והמקבלים ממנו, זקנים, נביאים ואנשי הכנסת הגדולה.

"כרוה נדיבי עם" התורה שבכתב ללא תורה שבע"פ- אין האדם יכול לשתות מימיה.   "במחוקק  במשענתם" הוא מה שהוסיפו חכמי הדורות וזה לחוקק בה חקיקה, שכל הדברים המדויקים יש לפרש על פי דברי הקדמונים ואם לא יהיו  מבוססים על דברי הקדמונים- אין לסמוך על זה.

משה  אינו מצטרף  לשירת  הבאר.

ה"כלי יקר" מפרש: מאחר שלא נאמר כמו בשירת הים: "אז ישיר משה", אלא נאמר: "אז ישיר ישראל.." ולא שרו את השירה  בתחילת ארבעים שנות הנדידה במדבר- מכאן  ניתן להבין שבני ישראל שרו את השירה הזו על משה, לפי שהבאר פסקה עם מותה של מרים ,אבל היא חזרה להשקות את בני ישראל- בזכות משה ולכן מרים אינה נזכרת בשירה ,אבל משה כן נזכר, שהרי כתוב:" באר חפרוה שרים כרוה  במחוקק והכוונה למשה שנאמר: "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק.."[דברים ל"א, כ"א] 

במסכת תענית [דף  ט, ע"א]  מסיקים: כי הבאר חזרה בזכות משה כי בהתחלה המן  ניתן לעם ישראל בזכות משה שקיבל את התורה, שהרי התורה ניתנה לאוכלי המן [תנחומא , בשלח, כ] כנאמר:" למען אנסינו  הילך בתורתי אם לא" [שמות ט"ז, ד]  ואילו הבאר הייתה קיימת בזכות מרים שהייתה   עוסקת במידת גמילות חסדים.

ההוכחה לכך שנאמר על המיילדות במצרים [שאחת מהן הייתה מרים]:

"ותחיינה את הילדים ".[שמות ,א, י"ח] שהן היו מספקות לתינוקות מזון.

 וענני הכבוד –שהם ענני השכינה – היו בזכות אהרון שהיה גורם להשראת השכינה  על ידי הקורבנות.

ובזכות התורה חזרו שלושת הדברים.

לכן כתוב: "באר חפרוה נדיבי עם"-הם אלו שאחזו במידת- גומלי חסדים ובזכותם הייתה לישראל באר מים. אבל לאחר מות מרים מי הבאר פסקו, אך אחר כך באר המים חזרה בזכות משה והתורה כפי שרמוז בתורה: "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל" ועל כך דרשו רז"ל [עירובין נד, ע"א] שחזרה הבאר בזכות התורה שמשה קיבל בהר סיני.

לפי מדרש חז"ל: משה אינו מצטרף לשירת הבאר, היות והוא נענש על ידי המים  בסיפור מי המריבה ואין האדם משבח את התליין שלו.

ומדוע גם שמו של ה' אינו נזכר שם? על כך ישנו משל: משל לשלטון שעשה סעודה למלך, שאל המלך את מקורביו : האם  אוהביו  נמצאים שם? ענו לו: "לא" ענה המלך  שאם כך הדבר גם הוא לא ילך  לסעודה והנמשל: בדומה לכך כמו שמשה אינו מוזכר בשירת הבאר גם הקב"ה אינו נזכר שם.

ממדבר מתנה.

אור החיים מפרש: עם ישראל זכה  למתנה = לתורה  היות והם התנהגו בענווה והיו מחשיבים את עצמם למדבר. כמו שנאמר: "ויחנו במדבר ",שהתורה אינה  נקנית ,אלא באמצעות הענווה והשפלות. ובזכות קבלת התורה זכו עם ישראל לנחלה, כפי שכתוב: [דברים ל"ב, ט]"כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו".

רבינו בחיי מפרש כדברי אונקלוס: המילים : "ממדבר מתנה.."- הכוונה: במדבר שהוא אזור שומם ניתנה לנו באר מים שהיא מתנה גדולה ומן המתנה הזו הם הגיעו לנחלי ארנון ששם נעשו להם ניסים גדולים.

על פי דעת מקרא: "וממדבר מתנה"  מורה על המשך מסעי עם ישראל ממקום החנייה האחרון במדבר מואב-  עברו למקום הנקרא מתנה.

לסיכום, לאור האמור לעיל:

עם ישראל מצאו לנכון לשיר על הבאר במטרה להודות לה' על כל הניסים והחסדים שעשה עימם במהלך שהותם במדבר .

כפי שנאמר: "ה' ילחם לכם ואתם  תחרישון" [שמות י"ד, י"ד]

דבר החסידות – פרשת חוקת

דבר החסידות – פרשת חוקת

 

קלה כבחמורה

פרשתנו פותחת ב"זאת חוקת התורה". דיני הטהרה והטומאה אינם מובנים בשכל, כדברי המדרש (תנחומא פרשתנו ח) "לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזרה גזרתי...".

למרות שרוב דיני הטומאה אינם נוהגים בימינו, הרי התורה היא נצחית ומובן שיש ללמוד ממנה הוראות גם לימינו, במיוחד שנאמר כאן "זאת חוקת התורה" שזה מורה על כך שהם "כללות התורה" (אור-החיים עה"פ).

בדיני הטהרה אנו מוצאים כמה דינים מיוחדים:

א) מן התורה אי אפשר שהטומאה תחול רק על מקצת הגוף*, אלא אם נגע אדם בדבר המטמא – נטמא על ידי זה כל הגוף.

ב) האדם נטמא גם ע"י נגיעה כלשהי בטומאה, באותה מידה שנטמא מי שאכל דבר טמא.

ג) גם אם הנגיעה היתה בשוגג או אפילו באונס הוא טמא ואסור לו לאכול קדשים ולהכנס לבית המקדש.

ההוראה בעבודת האדם: לפעמים יכול אדם לחשוב: העיקר שאני עושה את הדברים המרכזיים ונזהר מעבירות חמורות, אבל הפרטים הקטנים אינם חשובים כ"כ, אבל האמת היא כדברי המשנה )אבות פ"ב מ"א) "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה".

והטעם, כי ברגע שאדם מזלזל במצוה אחת או נכשל בעבירה אחת, ואפילו בשוגג – הרי ב"נגיעה" קלה זו הוא מתנתק באותה שעה מהקב"ה, כיון שכל המצוות הם מלשון 'צוותא' וחיבור. ומזה מובן עד כמה צריך לייקר ולדקדק בכל המצוות כולם, הן לעצמנו והן בהשפעה על הזולת.

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יג, חוקת שיחה א (עמ' 66 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד מספר 'מעיין חי' ח"ט עמ' 73 ואילך.

 

*) טומאת ידים כו' הוא רק מד"ס (רמב"ם הל' אבות הטומאות רפ"ח. הל' מקוואות רפי"א) דשלמה תיקן נט"י וכו' (שבת יד, ב. עירובין כא, ב).

דבר החסידות – פרשת פרה

דבר החסידות – פרשת פרה
 
 
 
מיקומה של פרשת פרה
 
ארבעת הפרשיות, הנקראות בשבתות אלו, נחלקות באופן כללי לשתיים:
 
שקלים וזכור שייכים לגאולת פורים ["הקדים שקליהם לשקליו" – של המן ו"זכור את אשר עשה לך עמלק" – שהמן מזרעו].
 
פרה והחודש שייכים לגאולת פסח [פרה מטהרת את טמאי המת שיוכלו  להקריב את הפסח והחודש הוא ר"ח ניסן שהתחדש לקראת יציאת מצרים].
 
בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"ג ה"ה) נאמר, שלאמתו של דבר היה צריך לקרוא את פרשת החודש לפני פרשת פרה, שכן פ' החודש נאמרה באחד בניסן ואילו שריפת הפרה היתה בשני בניסן, אלא משום שפרה היא טהרתן של ישראל נקראת היא תחילה.
 
הסבר הדבר בעומק יותר: קריאת התורה מהווה נתינת כח (כנהוג שחתן עולה לתורה בשבת שלפני חופתו כדי לקבל כח מהתורה לחתונה) ולכן, כיון שקריאת פרשת החודש בשבת הבאה – שעניינה הולדת והתחדשות עם ישראל – נותנת כח לגאולה, הנה בשבת שלפניה, שבת זו, צריך נתינת כח לטהרה, שהיא הכנה לגאולה.
 
כי כשם שנצטוו להיטהר לפני הקרבת קרבן פסח – כך כהכנה לגאולה השלמה עלינו להיטהר, כנאמר (יחזקאל לו, כה) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם...", וכן אמרו רז"ל (סוף מס' סוטה) "טהרה מביאה לידי . . אליהו הנביא זכור לטוב", שנזכה לראותו ביחד עם משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.
 
 
 
שבת שלום!
 
 
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק א, עמ' 219 (במתורגם ללה"ק: עמ' 198) ומטבע הדברים הובאה כאן רק 'טעימה' ונקודה מהשיחה, שיש בה עומק ופרטים נוספים.

וורט לשבת – פרשת חקת

וורט לשבת – פרשת חקת

הרב אברהם חיים זילבר שליט"א

שני סוגי עננים

על הפסוק "וישמע הכנעני מלך ערד כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל" מפרש רש"י "שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד . . כדאיתא בראש השנה".

ולכאורה קשה, כי מצינו מאוחר יותר, בסיפור בנות מדין, שרש"י כותב (כה, ד) "והוקע אותם לה' נגד השמש – השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדווהשמש זורחת עליו", הרי שגם לאחר מיתת אהרן היו ענני כבוד! וכן מפורש בגמרא (תענית ט, א) שהבאר והעננים חזרו בזכות משה!

עוד קשה: בתורה מתואר רק איך הבאר חזר – ע"י שמשה הכה בסלע ויצאו מים, אבל העננים לא מפורש מתי ואיך חזרו ורש"י לא מזכיר כלל שהעננים חזרו. ומדוע?

מחדש הרבי, שיש שני סוגי עננים, יש עננים שנועדו להגן על בני ישראל מפני השמש, הנחשים, האויבים ועוד, ויש עננים שבאו רק למטרת כבוד – להראות חיבתן של ישראל. וזה מדויק ברש"י, שיש מקומות שהוא קורא להם "עננים" סתם, כמו בפ' בהעלותך: "שבעה עננים היו", כי אלו נועדו להגן עליהם, ואלו לא בטלו גם לאחר מיתת אהרן, כי נשארו בזכות משה (והכנעני רק היה סבור שאפשר להילחם בישראל), ויש מקומות כמו כאן שרש"י כותב "ענני כבוד" כי אלו אכן בטלו ולא חזרו.

ומדוע אכן לא חזרו ענני הכבוד בזכות משה כמו שחזרו הבאר וה"עננים"? י"ל, שמשה בתור רועה נאמן של ישראל תפקידו לדאוג להם לכל צרכיהם (משא"כ ענני הכבוד שלא היו לצורך). והוא דאג באופן כזה, שגם לאחר פטירתו בז' אדר שפסק המן מלירד – נסתפקו ממן שירד בו ביום עד שהקריבו העומר בט"ז בניסן (רש"י בשלח טז, לה).

מכאן אנו למדים על צדיקים ונשיאי ישראל שבכל דור, שגם לאחר הסתלקותם, דואגים הם לבני ישראל לכל צרכיהם, כי "לא יפרדו מעל צאן מרעיתם".

 
שבת שלום!

 

מקור: לקוטי שיחות חלק ח"י עמ' 253 ואילך, חלק מהעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה). לשלמות הענין יש לעיין בשיחה המקורית.


מוקדש באהבה לאדוננו מורנו ורבינו הרבי מליובאוויטש זי"ע, שממנו שאבנו, וממשיכים לשאוב, דברי אמונה ועוצמה לימים חשוכים. לרגל יום ההילולא – ג' בתמוז.

 

"זאת חוקת התורה"

"זאת חוקת התורה"  

מפרש רש"י: נאמר בפרה אדומה "זאת חוקת התורה", לפי שהשטן ואומות העולם מצערים את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. לפיכך כתב בה "חוקה". גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".

ומדוע נאמר: "זאת חוקת התורה", מדוע לא: "חוקת הפרה האדומה", כמו: "זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב), "המנחה" (שם, ז), "החטאת" (שם, יח). אלא לומר לך שכל התורה כולה הוקשה לחוקת הפרה האדומה, חוקה היא, גזרה שאין לך רשות להרהר אחריה. 

מספרים, שהיה כומר צורר, מלומד ומשכיל וחכם להרע, ששכנע את המושל לקיים ויכוח פומבי עם היהודים על הגשר הנטוי מעל הנהר השוצף וגועש, והשוטר יעמוד הכן, הראשון שיודה שאינו יודע להשיב יושלך אל הנהר בלי טענות ומענות!

הסכים המושל, ושלח להודיע לרב הקהילה. שמע הרב, וגזר יום תענית ותפילה לעזרת שמים מיד צר.

באותה עת, הגיע יהודי כפרי למכור תוצרתו בעיר והחנויות סגורות, הרחוב היהודי נטוש, אין נפש חיה. תמה, פנה לבית הכנסת, ושמע קול תחינה וזעקה. חשכו עיניו: ודאי חג הוא, ושכח. חיללו ברכיבה ומשא, עשה חגו חול! בוש בעצמו, ונכלם בבגדי החול, עלה לבית הכנסת ושאל בלחישה: "איזה חג היו?"

"חג?! יום אבל הוא!" ענוהו, וסיפרו על הגזרה.

נחה דעתו. אמר: "הביאוני לפני הרב". הודיע, שמוכן הוא להתעמת עם הכומר הצורר.

נד לו הרב: "אתה?! הן הכומר אדם משכיל הוא ויודע ספר. בקי בלשון הקודש וחכם להרע. מסתכן אתה בנפשך!"

"אף על פי כן", ענה, "הרינו מוכן ומזומן! אם אנצחו, מה טוב. אם לאו, אמרו: הדיוט שבנו ניצחת"...

יהי כן. הודיעו למושל, והמעמד זומן. במרכז הגשר נבנתה בימה, והמונים התגודדו משתי גדות הנהר. המושל ישב על כיסאו, הכומר ניצב בהתרסה, והנה עולה לגשר יהודי כפרי, לא תואר לו ולא הדר. "לא מצאו היהודים את מי לשלוח, אלא אותך? הן מתאבד אתה!" לעג הכומר בבוז.

הכפרי לא הגיב.

אמר הכומר בגבהות לב: "שאל את השאלה הראשונה, ותזכה בעוד דקת חיים".

שאל הכפרי: "אמור נא מה פרוש המילים העבריות: ,לא ידעתי פרושו?!'"

"אני לא יודע מה הפרוש", תרגם הכומר לשפה המדוברת.

שמע השוטר את ההודעה המפורשת, אחז במתני הכומר והשליכו אל המים השוצפים מתחת. כן יאבדו כל אויבי ה'!

המוני הגויים האקו בבהלה, ובקרב היהודים שמחה וצהלה. הכפרי הורכב על כתפיים והובא לבית הכנסת לתפילת הודיה בקול רינה ותודה והמון חוגג.

שאלו הרב: "אמור נא, כיצד עלה בדעתך רעיון מופלא זה?"

"פשוט מאוד", ענה, "יהודי פשוט אני, ולומד פרשה חומש ורש"י עם תרגום עברי טייטש, לאידיש המודברת. ראיתי שרש"י מפרש את המילים: ועמוק אין מראה, לא ידעתי פרושו (ויקרא יג ד). לא הבנתי מה זה, והסתכלתי בתרגום. ראיתי שהוא מודע: אני לא יודע מה הפרוש. נו, אם המתרגם אינו יודע, הכומר הרשע הזה ידע? ידעתי שגם הוא לא ידע"...

כך יש לנו לקיים את המצוות, בפשיטות ובתמימות, והולך בתום ילך בטח! (והגדת).

עבד שנשבה

עבד שנשבה
/ הרב הגאון הרב משה נחמיה זלץ שליט"א, אלעד/

'וישב ממנו שבי' (פרשת חוקת)

כתב רש"י: 'אינה אלא שפחה אחת'. הגרי"ז בספרו עה"ת כ' לבאר עפ"י מש"כ רש"י בגיטין ל"ח ע"א דילפינן התם בגמ' מהך קרא דנכרי קונה ישראל למעשה ידיו אף בחזקה, ופרש"י שם דהיינו חזקה של עבדות כגון הלבישו וכו' והקשו שם תוס' דאפי' ישראל מישראל לא קני ע,ע אלא בכסף או שטר וכ"ש נכרי.
וכ' לבאר דעת רש"י דישראל גמור אין נקנה לגוי אלא בכסף שזהו קנין האמור בע"ע בקרא מכסף מקנתו אבל בעבד הנשבה לגוי דבהא איירי שם בסוגיא כיון דהוא כבר עבד שפיר יכול לקנותו עכו"ם ואף שנתמעט עכו"ם מקנין גופו של ע"ע דילפי' מקרא דלא הם קונים מכם מקנין מעש"י לא נתמעטו וקונים אף בחזקה ואה"נ דלא משכח"ל אף לרש"י קנין חזקה בישראל גמור אלא בעבד וזהו, שפרש"י הכא אינה אלא שפחה אחת ולהכי מצו לקנותה בחזקה כיון דכבר היתה שפחה.

אלא דיש להבין דלכאורה מה שייך קנינו של האדון הישראל בקנוי לו בתורת עבד לקנינו של העכו"ם דמה"ט מצי העכו"ם לקנותו,

ויעוין בפנ"י שם בסוגיא שדייק מק' התוס' דהסוגיא איירי אף בע"ע והקשה דמנ"ל לתוס' לפרש כן ולא איירי אלא בעבד כנעני והתם שפיר ילפי' דזוכה העכו"ם מהפקר ע"י חזקה.

ובאמת מאי דפשיטא להפנ"י דבע"כ מצי שפיר לקנות ע"י חזקה, לפי"ד יש לעיין בזה טובא כיון דאחר שאינו ברשות רבו מהכ"ת דיזכה בו הגוי, אלא דהתם א"ש טפי מה שפי' הגרי"ז דהתם שפיר איכא למימר שקנין העבדות אינו רק כלפי רבו אלא הוי קנין ושינוי בחפצא דהגוי שנעשה עבד בעצמותו ולהכי מצי לזכות בו הגוי וכדחזינן מסוגית הגמ' בגיטין דף מ"ב דמספק"ל בכמה אנפי בדיני הע"כ היכא דהוי מעוכב גט שחרור אם אוכל בתרומה ואם זכה רבו בקנס וע"כ משום דקנין העבדות מהני להחשיבו עבד אף בלי זכויות רבו,

ויתכן הטעם הזה דהא צריך להטבילו לשם עבדות והטבילה הוי מעשה וחלות בעצמותו דומיא דטבילת גירות אשר מחילה להגברא הטובל לאדם אחר והטבילה לשם עבדות היא גופא המחילה לתורת עבד, וכמו שכ' הגר"ח בספרו הל' איסו"ב דאין ענין טבילת העבדות שנעשה ע"י הטבילה יהודי לכל דבריו וקנין העבדות מפקיעו מלהחשב יהודי גמור אלא טבילת העבדות גופה היא המחילה בו את קנין העבדות להחשב יהודי לחצאין.

אמנם להבנת התוס' דרש"י איירי אף לענין ע"ע ע"כ מבואר דאף בע"ע חל קנין העבדות בגופו ועצמותו, ובאמת איתא בקידושין דף י"ד ע"ב דע"ע קונה עצמו במיתת האדון והיינו דאינו עובד את יורשיו והא דאיתא שם בברייתא דעובד את בנו יעוי' שם בהמקנה דפי' דאינו משום ירושה אלא שקם הבן תחת אביו, ומבואר דאין קנין עבדותו אלא כלפי רבו וא"כ הק"ל דבע"ע איך מצי לקנותו העכו"ם בחזקה מחמת קנין רבו והא לכאורה אין משמעות הקנין אלא כלפי רבו וכמש"נ.

ואשר נראה בזה דהנה איתא בקידושין דף ט"ז ע"א אמר רבא ז"א ע"ע גופו קנוי ומדייק כן מדלא סגי שיאמר האדון לעבדו באפי תרי זיל אלא צריך דוקא גט שחרור, ופרש"י שם דכיון דגופו קנוי אין שייך בו לשון מחילת ממון אלא אלא לשון שחרור ושחרור מהני דלא גרע מעבד כנעני, ובביאור דברי הגמ' נחלקו הראשונים, דעת תוס' דג"ק היינו כלפי דיני הממון דבדיני הממון גו"ק ואינו יכול למחול על ממונו ובעי' גט שחרור, אבל הריטב"א ועוד ראשונים פי' דהוא מחמת קנין האיסור דכיון שע"ע מותר בשפחה כנענית ונמצא דע"י הקנין נשתנה דינו להיות מותר בש"כ האי היתר לא מצי להפקיעו ע"י הפקר או מחילה אלא בעי' שחרור, והנה הא ודאי אי נימא כדעת תוס' דהקנין הוי בעצם הממון ע"כ חזינן דאף שמפקירו או מוחל לו עדיין נחשב לעבדו וע"כ דאף בע"ע הוי שם העבדות בעצמותו של עבד ולהכי מצי לקנותו וכמו שבי' הגרי"ז, אמנם אי נימא כדעת הראשונים דהוא רק משום קנין האיסור א"כ אף דחזינן דשם העבדות לא פקע מ"מ אי"ז שייך לדיני הקנינים דמה"ט מצי השבאי לקנותו. אלא דהנמו"י ביבמות דף נ"ו הביא לדברי הריטב"א וכתב דאף בע"ע הנמכר לגוי הוי גופו קנוי ואף דהתם הא ליכא קנין איסור דע"ע הנמכר לגוי אסור בשפחה כנענית, ומה"ט יש שפי' דאף להריטב"א שפי' דגו"ק היינו מחמת האיסור אי"ז מחמת האיסור בפועל אלא קנין הממון המחיל נמי לדיני האיסור עכ"פ בע"ע הנמכר לישראל מה"ט אף בנמכר לגוי נחשב לגו"ק, ואי נימא כן אף לדברי הריטב"א מצינן למימר דע"י קנין העבדות הוי עבד בעצמותו ובתורת הקנינים אפשר לקנותו בחזקה אחר שקנאו רבו, אמנם ברשב"א וברמב"ן שם מבואר להדיא דגו"ק היינו רק מחמת האיסור בפועל ולדבריהם יש לעיין אם שייך לפרש כדברי הגרי"ז.

מי מריבה/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

מי מריבה/ שיר מאת: אהובה קליין (c) 

ויהי היום התקדרו שמים
דמעות זלגו מכל עין
מרים השיבה נשמתה לאלוקים
וכל העדה צמאים זועקים.

כעסם כאש יורדת לעולם
מכלה הגיון לב חכם
על הסלע יכה פעמיים
ממנו יפרצו זרמי מים.

וכל העם מרווים צימאונם
כפויי טובה משתבש זיכרונם
שערי ארץ ישראל ננעלים
בפני משה הנעלה בנעלים.

הערה: השיר בהשראת פרשת חוקת[ חומש במדבר]