פרשת שלח לך - חלק ב

פרטים

קטגוריה: פרשת שלח

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:36

נכתב על ידי Super User

כניסות: 565

פרשת שלח לך - חלק ב

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

וימתו האנשים מוצאי דיבת הארץ רעה...ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו (שלח יד,לז-לח)

וכבר נאמר: חיים והמוות ביד הלשון ומעשה שהיה: מחלה קשה פקדה את מלך פרס, מחלה שכילתה את בשרו וגרמה לו להיות כחוש וצמוק עד מאד. דרש המלך בטובים שברופאים, והללו קבעו: "תרופה אחת ויחידה יש למחלתך והיא: חלב לביאה. לכשתשתה מחלב זה תרפא ממחלתך הנדירה".

להשיג חלב לביאה, אין זה דבר של מה בכך, כלל ועיקר! הן הלביאה, נקבת האריה חיית טרף היא וכל הקרב אליה שם נפשו בכפו.

ואולם, ידע מלך פרס כי שלמה מלך ישראל, החכם מכל אדם, בודאי  ימצא דרך כלשהי לקרוב אל לביאה ולחלב ממנה את חלבה. על כן שיגר שליחים אל שלמה המלך, ובפיהם בקשה "השג נא בעבור מלכנו חלב לביאה". שליחיו שלמלך פרס הצטידו בממון רב, ידע המלך כי על מנת להשיג את החלב הנדיר יהיה בודאי צורך בתשלום הגון.

כשקבל המלך שלמה את הבקשה, קרא לבניהו בן יהוידע. "אותך אשלח להביא את החלב", כך אמר לו המלך.

"אך מנין אשיג חלב לביאה?" לא הבין בניהו. "עליך ליטול עמך עשר עיזים ואז תפתח בפניך הדרך להשיג את החלב", אמר המלך בחכמתו, והסביר לבניהו כיצד יעזרו לו העזים להשיג את חלב הלביאה.

עמוס בשר העיזים יצא בניהו לדרך, עד אשר הגיע אל גוב האריות. מרחוק ניצב וראה בין חיות הטרף לביאה אחת מניקה את גוריה. הביט בניהו לעבר הלביאה, וממקום עמדו במרחק גדול ממנה, השליך לעברה אחת מהעיזים שהביא עמו. הלביאה התנפלה על העז ואכלה את בשרה לתאבון.

ביום המחרת קרב בניהו קמעה לעבר הלביאה, ושוב כביום האתמול השליך לעברה עז נוספת. גם הפעם טרפה הלביאה את העז.

ביום השלישי קרב עוד ותר, וכך המשיך להתקרב עוד ועוד, בכל אחד מהימים הבאים. וכמובן, בכל יום ויום נהג להשליך עז לעבר הלביאה.

והלביאה התרגלה במשך הימים למיטיבה, המשליך לעברה מזון כה משובח. עד אשר ביום העשירי ניצב בניהו בן יהוידע לצד הלביאה, ואף השתעשע עמה. חית הטרף הביטה בהכרת טובה באיש שסיפק לה מזון במשך הימים הקודמים, וכשניגש אליה וחלב אותה כלל לא הראתה סימני התנגדות לכך!

שמח וטוב לב שב בניהו בן יהוידע אל המלך שלמה, והגיש לו את כד החלב. מיד נתן המלך את החלב לשליחו של מלך פרס, וזה מיהר לצאת לדרכו. הן המלך החולה ממתין בכליון עיניים לתרופה שתושיע!

ארוכה היתה הדרך אל פרס, ובלילות נאלץ השליח לחנות באכסניות. בלילה האחרון, עת ישן באכסניה, חלם חלום מוזר, בחלומו, התווכחו כל אבריו וכוח סוער.

אמרו הרגלים: "חשובות אנו מכל האיברים. אלמלא יצאנו לדרך כיצד היה מגיע חלב הלביאה?"

"לא!" טענו הידיים. "אנחנו חשובות מכן. בלעדינו לא היה השליח מצליח לחלוב את הלביאה!"

התערבו העיניים בויכוח וטענו בלהט: "אנחנו חשובות מכל האיברים. אלמלא הורנו לו, לשליח, את דרכו לא היה הולך, אף לא היה שב ועמו החלב".

"טעות עמכם", השמיע הלב את קולו, "כולכם טועים טעות חמורה. אני נתתי את העצה להביא למלך חלב  לביאה. לולא עצתי זו מה תועלת היתה בכל פעולותיכם?"

בזה הרגע השמיעה הלשון את קולה. "אני חשובה ומועילה מכולכם. אלמלא כוח הדיבור, מה היה כוחכם ומה היה פעלתכם?"

,שתקי, לשון!" קראו לעברה כל האיברים כולם, "כיצד מעיזה את לדמות עצמך אלינו? הן את יושבת במקום חשוך ואפל. ובכלל, את רכה, כולך בשר, ואין בך אפילו עצם קשה אחת, כפי שיש בנו! הישארי אפוא בתוך הפה, ואל תתערבי בויכוחנו!

אך הלשון לא שעתה לנזיפתם של האיברים, באומץ השמיעה קולה ברמה: "עוד היום תיווכחו, שאני הלשון שולטת בכולכם!" אמרה, ושבה אל מקומה אשר בפה.

עד מהרה נעור השליח משנתו. דבר החלום צף ועלה בזיכרונו, אך כיון שמיהר הוא אל המלך לא הירבה להרהר באותו  חלום מוזר.

לא ארכו השעות ורגלי השליח ניצבו בשערי עיר הבירה. עוד זמן קצר חלף, והאיש היה בארמון, לפני המלך.

"אדוני המלך", אמר השליח בקול נרגש, "הא לך חלב של כלבה שהבאתי בעבורך. שתה מן החלב, ומחלתך תעלם כלא היתה!"

מה הופתע השליח כשבמקום לשלוח את ידו אל כד החלב, קמץ המלך את אגרופו, והלם בשולחן בחמת זעם: " לך מפה!" זעק לעבר השליח המבולבל בעיניו. :קחוהו מכאן ותלו אותו מיד!" הורה המלך למשרתו.

והללו, נכונים למלא את מצות המלך, גררו עמם את השליח הרועד מפחד והוליכוהו לעבר עמוד התליה.

רעד האיש כעלה נידף, רעדו כל איבריו כאילו צינה עזה שוררת באויר. רק הלשון לא רעדה, היא הגחה ממקומה אשר בפה ופנתה אל האיברים הרועדים: "הן אמרתי לכם כי היום תיווכחו שאין בכם ממש. ראה תראו כי אני אציל את כולכם, ואז תודו כולכם כי אני, הלשון, שולטת עליכם!" וכל האברים ביקשו סליחה והתחננו שתציל אותם הלשון.

ובפנותה אל התליינים אמרה: "השיבו אותי אל המלך, כי רצוני  לומר לו דבר מה חשוב ביותר!"

נענו התליינים לבקשה, והחזירו את השליח אל המלך. אדוני המלך, מדוע ציווית לתלות אותי?" שאלה לשונו של השליח.

"מכיוון שהבאת לי חלב כלבה", השיב המלך. אדוני המלך השיבה הלשון מרוב התרגשות התבלבלתי זה חלב לביאה וזאת היתה כוונתי כעת תישתה מן החלב ויהיה לך רפואה שלמה, וכך היה הודו כל האיברים ללשון ואמרו כולם חיים והמוות ביד הלשון.

וישכמו בבוקר ויעלו וכו' אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח (שלח יד מ-מא)

 ומן התימה הרי בני ישראל היו מוכנים להכנס לארץ, וכמאמר הכתוב הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, אלא התורה באה ללמד אותנו שהיסוד הראשון לחזרה בתשובה שעל האדם ראשית כל להכיר במעשה החטא שהוא עשה, אחרת לא יוכל לחזור בתשובה, ולכן כאן אומרים בני ישראל הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, זאת אומרת רק ה' אמר כי חטאנו, ואילו אנחנו נקיים מעבירה, ואם אדם לא מודה בחטא אין מקום לתשובה, לכן אומר להם משה מדוע אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. וכעין שמצאנו בחטא העגל, כאשר עומד משה בתפילה על חטא חמור זה אומר משה בתפילתו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ועשו להם אליה זהב  ולכאורה במקום שמשה יקטין את החטא ויאמר להקב"ה שהיו שוגגים ולא ידעו את גודל החטא משה עושה בהיפך, אלא היא הנותנת, שהיסוד הראשון הוא להכיר בחטא, ולכן הם מכירים שעשו חטא גדול ועצום לפני בורא עולם, ולכן אמר לו הקב"ה סלחתי כדבריך, וכן מה שאומרים בתחנון וסלחת לעוני כי רב הוא, זאת אומרת דע אני שעשיתי מעשה חמור ורבף לכן כשאני מכיר בזה ראוי אני שתתקבל תשובתי, וכמו שאמרו חז"ל ומודה ועוזב ירוחם, שמי שמודה בחטא שעשה ראוי הוא לרחמים  ולתשובה, מה שאין כן במרגלים שלא הודו בחטאם אלא טענו שרק ה' אמר כי חטאנו, ועל זאת השיב להם משה מדוע אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. ובזה אפשר לפרש ולהסביר את דברי הנביא ירמיה (פרק ב') שאמר הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי, זאת אומרת שהקב''ה הקפיד יותר על זה שאדם מצדיק את עצמו ואומר לא חטאתי מאשר אדם המודה כי נכשל בעבירה ומבקש לחזור בתשובה על כך, וכמו שאמרו מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם, וזה שאומר לא פעלתי און עונשו יותר גדול מאשר אדם מודה במעשיו הרעים ומבקש עליהם סליחה. (וידבר יוסף).

תורה אחת...יהיה לכם ולגר (שלח טו-טז)

הגרף פוטוצקי, אחד מנכבדי העיר וילנא, דבקה נפשו ביהדות, וליבו נמשך לחסות תחת כנפי השכינה. בכל שבוע, אם פרוס שבת קודש, היתה רוח התלהבות אופפת אותו, מבלי שיבין על מה ולמה. שעות על שעות היה מסתובב אנה ואנה, חסר מנוחה, ושואל וחוזר ושואל בלשון הפולנית: "צו טה סובוטה?" כלומר, שבת זו – מה טיבה?

כה גדולה היתה דבקותו בדת ישראל עד אשר קם והתגייר.

השמועה על הגרף שהתגייר עשתה לה כנפים בעולם הנוצרי שממנו בא, ועוררה בקרב ראשי הכנסיה הנוצרית זעם רב. החליטו הכמרים, כי עליהם ללכוד את הגרף פוטוצקי, ואז בוא יבוא על עונשו.

ואכן, מזימתם של ראשי הכניסה הצליחה: הם הצליחו להגיע אל הגרף שנתגייר, לכדו אותו והשליכוהו לבית האסורים. בכל כלי העינויים שעמדו לרשותם עינו בכלא את הגרף פוטוצקי למען יחזור לדת אבותיו. אך הגרף פוטוצקי, ששמו בישראל נקרא "אברהם בן אברהם", לא נשבר תחת עול העינויים. הוא קיבל את יסוריו באהבה. וכאשר נגזר עליו דין מוות, אמר: "שש אני להקריב את חיי על קדוש ה'!".

וכשהומת אברהם בן אברהם על קדוש ה' היה זה שלוש שנים מאז שהתגייר. והעידו בו צדיקי הדור, כי נשתלה בו נשמה עילאית, שירדה לעולם הזה להשלים את שחסר היה לאברהם אבינו בחייו. ומה חסר היה? נאמר "בן שלוש הכיר אברהם את בוראו". שלוש השנים שבהן חי אברהם בן אברהם כיהודי כנגד שלש שנים אלו באו.

ואמר ה"חפץ חיים" בשם אברהם בן אברהם, הלא הוא הגרף פוטוצקי, שמסר נשמתו על קדוש ה':

לפני מעמד הר סיני, כשחיזר הקב"ה אחר כל אומה ולשון ושאלן אם ירצו לקבל את התורה נמצאו בכל אומה מתי מעט, יחידי סגולה, שאכן השתוקקו לקבל את התורה. אך מכיון שרוב בני האומות סרבו לקבלה, הם שהכריעו את הכף, והאומות לא קיבלו את התורה.

ומה עלה בגורלם של אותם מעטים מבין האומות, שהשתוקקו לקבל את התורה? מהם יצאו נשמות הגרים שבכל דור ודור....

ולעומת זאת, נמצא בקרב עם ישראל מעוט של אנשים שסרבו לקבל את התורה. אך כאן הכריע הרוב, שחפץ בתורה ואמר "נעשה ונשמע". ומה גורל אותם שסרבו לקבל את התורה? ממעוט זה יצאו בכל דור ודור מושמדים מזרע ישראל...(מעשיהם של צדיקים)

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת (שלח טו-לב)

יש אומרים שענין זה של מקושש אירע בשנה השניה לצאת בנ"י ממצרים, מיד אחרי מעשה המרגלים. ולכן נאמר ויהיו בני ישראל במדבר. כלומר בעוד ישראל במדבר פארן ששם אירע ענין המרגלים, אירע גם מעשה מקושש.

ויש אומרים שמעשה מקושש אירע בשנה הראשונה לצאת בנ"י ממצרים מיד בשבת השניה אחרי שנצטוו ישראל על השבת. שבמרה נצטוו על השבת, מיד אחר שיצאו ממצרים, כמו שנתבאר בבשלח פ"ד. ולכן נאמר כאן ויהיו ישראל במדבר שרצה הכתוב לספר בגנותם של ישראל שלא שמרו אלא שבת אחת בלבד ובשניה בא זה וחיללה.

וכאן אומר הכתוב: וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, שהתרו בו ואמרו לו ראה ואל תקושש עצים כי שבת היום, וזה שאתה עושה אסור, שהעושה כן חייב מיתה. ובכל זאת לא שמע לקולם ולא הפסיק מלקושש עצים. ולכן חוזר הכתוב ואומר ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים, למה נאמר עוד הפעם מקושש עצים, אלא בא הכתוב להודיענו שגם אחרי שמצאוהו והתרו בו היה עדיין מקושש עצים .

ויקריבו אתו המצאי אתו מקשש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה ויניחו אתו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו (שלח טו,לג-לד)

ואע"פ שנאמר בפסוק מחלליה מות  יומת, אבל לא היו יודעים באיזה מיתה ימות, חנק או סקילה, שהכתוב אומר סתם מות יומת. ולכן הניחו אותו במשמר עד שיבקש מאת הקב"ה שיאמר לו באיזו מיתה ימות.

ויש אומרים שעונו של המקושש היה שהביא עצים מחוץ לתחום, וזו אחת מן המלאכות לא לצאת חוץ לתחום, ולא שקצץ עצים.

ויש אומרים שאדם זה שמצאוהו מקושש לא היה רשע, אלא אדם כשר והוא היה צלפחד בן חפר משבט יוסף, וכונתו היתה לשם שמים, שראה את ישראל והנה הם מתרשלים מאד במצות שבת ולא ידעו מה דינו של המחלל שבת. לכן העיז וחילל שבת כדי שידינוהו למיתה, ואז ידעו כולם שעונשו של מחלל שבת הוא סקילה, ועוד ששמע את ישראל אומרים מאחר שנגזרה עליהם למות במדבר, ולא יכנסו לארץ ישראל שוב אינם מחויבים במצות, ונעבור על עבירות שיזדמנו לידינו. לכן עשה עבירה זו שחילל את השבת שיהרגוהו. וילמדו ישראל.

ויש לכם לשאול אם צלפחד היה ישראל כשר שעשה כדי שילמדו ישראל, כיצד חילל את השבת שהיא עבירה חמורה שעונשה סקילה. והתשובה היא על פי הדין שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. כלומר אדם שעשה מלאכה בשבת אבל אין לו צורך באותה מלאכה, ועושה אותה למטרה אחרת, הוא פטור ממיתה. למשל החופר גומא ואין לו צורך בגומא אלא בעפר היוצא ממנה, אינו חייב סקילה על כך. וכאן קצץ צלפחד העצים לא מפני שהיה צריך להם, אלא מפני שרצה להוכיח לישראל שהמחלל שבת עונשו סקילה, לכן לא היה חייב מיתה. אבל מ"מ בין דין שאינם יודעים מה שבלבו של אדם, המיתוהו, אבל הוא לא עשה איסור חמור כל כך.

ויאמר ה' אל משה מות  יומת האיש רגום אתו באבנים כל העדה מחוץ למחנה ויוציאו אתו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אתו באבנים וימת כאשר צוה ה' את משה (שלח טו,לה-לו)

כיצד היה סדר סקילה, כשהגיעו למרחק ד' אמות מבית הסקילה היו פושטים לו את בגדיו והניחוהו ערום, חוץ מהמכנסים. ואם היתה אשה היו משאירים לה הכתונת. ובית הסקילה היה גבוה כמו שתי קומות של אדם. והיו ב' העדים עולים עמו למעלה, והיו קושרים ידיו. ואחד מן העדים היה דוחפו מאחוריו והיה נופל למטה על פניו והיה מת. ובכך נקרא שעשו לו סקילה כיון שאנו רואים שנאמר בפרשת יתרו סקול יקל או ירה יירה וגו' משמע שדחיפה (ירה היא כמו סקילה, ואין הבדל בין אם זורקים עליו אבנים לבין זה שזורקים אותו על האבנים. ואם לא מת בדחיפה הזאת, היו באים שני העדים ולוקחים אבן גדולה שהיתה מוכנה שם לשם כך, ואי אפשר היה להרימה אלא ע"י שני אנשים מרוב כובדה. והעד השני שם אותה על לבו בבת אחת. ואם לא היה מת בזה היו באים כל ישראלי וסוקלים אותו באבנים. וזהו שאומר הכתוב בפרשת שופטים יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. שבתחילה ב' העדים שראו את העבירה והתרו בו עושים את שני המעשים האלו שייהרג בפוקדת בית דין  ואם לא מת ע"י כך, יד כל העם באחרונה, לסוקלו באבנים עד שימות.

והמחלל שבת במזיד בזמן הזה, שהתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר פלוני בשבת מפני שזה עון, והוא חזר ועשה, הוא חייב נדוי או חרם עד שיפרוש מן האיסור. ואם היה זה בשוגג שלא ידע שעשה איסור, בזמן שבית המקדש היה קיים היה מביא קרבן.

ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (שלח טו-לח)

 התורה לא השתנתה ולא תשתנה ועניין שמירת העיניים הינו הלכה ולא חומרה וחסידות. ואם היית יודע את גודל עניין "שמירת העיניים", היית מתפלל קודם יציאתך לרחוב, שה' יצילך מחטא ראית הנשים. לו היו פצצות ברחוב, היית מתפלל. על אחת כמה וכמה שצריך לזעוק ולהתפלל על הפצצות הרוחניות המסובבות את הנשמה.

נאמר במדבר טו: "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" שלא יסתכל האדם באשת איש ובשאר עריות פן ינקש  בם.

השומר עיניו זוכה לזכור תלמודו בא אדם אחד לגדול הדור לשאול עצה וסגולה לזיכרון. אמר לו הרב: הלא כתוב "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ולמען תזכרו" – למען יהיה לכם כח הזיכרון. אי אפשר להישמר ולהתגבר על אש יצר הראיה מבלי להפעיל אש נגדית, והיא אש התורה שנאמר "אש אוכלה" היצר בגימטריה 300 ואש בגימטריה 301 רמז לדבר שהתורה שנקרת אש גוברת על היצר.

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (שלח טו-לט)

חכמינו זכרונם לברכה כתבו שמלבד התאווה והיצר לעריות יש חלק גדול לעין, משום שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים. בגמרא סוטה (י) אמרו: "גמירי, אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות". ובירושלמי (פרק א' הלכה ב') אמרו: "לבא ועינא תרי סרסורי עברה הם".

גדולי ישראל נלחמו לא רק על יצר התאוה שלהם, אלא גם עבדו על היצר החיצוני של פגם העיניים, וכמו שמסופר בילקוט (פרשת ויחי) "מעשה היה ברבי מתיא בן חרש זכותו יגן עלינו אמן, שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיו פניו מאירות ומבהיקות. עבר השטן ונתקנא בו. הלך לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו: רבונו של עולם רבי מתיא מהו לפניך? אמר לו: צדיק גמור. ביקש השטן רשות לרדת ולנסות אותו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא תוכל לו. אמר השטן אף על פי כן רוצה אני לנסות. נתן לו השם יתברך רשות והתחפש לאישה יפה, שלא הייתה כמותה מימות תובל אחות קין. כיון שראהו רבי מתיא הפך פניו, עבר השטן לפינה השניה ושוב הפך פניו, כיון שראה רבי מתיא שאינו מניח לו, ביקש מתלמידו אש ומסמר. לקח המסמר לבנו באש ונתנו בעיניו ונתעוור. כשראה זאת השטן נזדעזע ונפל לאחוריו. שלח הקדוש ברוך הוא את רפאל לרפאת את רבי מתיא. וסרב בטענה שמא לא יעמוד בנסיון  פעם אחרת, עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שיתבטל ממנו יצר הרע, ואז הסכים להתרפאת". עד כאן תוכן דבריו.

הדברים מבהילים ביותר, עד היכן כוחו של יצר העריות, שאפילו על גדולי ישראל הוא מסוגל להשפיע עד שעושים פעולה שעוקרת אותו משורשו, ואם בענקי הרוח, עיני העדה, וליבם של ישראל כך, על אחת כמה וכמה אנחנו הקטנים אזובי הקיר.

רבותינו כתבו שגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן, אך עריות חמורות יותר מן הגזל, משום שבממון הוא חומד דוקא כשרואה אך בעריות הוא חוטא וחומד בין כשרואה ובין כשאינו רואה. ועיין עוד בספר החינוך (מצוה ער"ב) ודרוש וחקור.

רבנו האלשיך הקדוש זכותו יגן עלינו אמן, כותב שהתורה כתבה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אולם לכאורה היה צריך לצוות ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם, שכן הכל תלוי בעינים? ותרץ, שלמעשה על הראיה הראשונה אין עוון, אולם אם ראה והתפעל בלבד, הרי שהוא שוב חוזר לראות וחוטא ופוגם בדברים חמורים ביותר.

בגמרא סוטה (מז בהשמטות הצנזור) מופיע ספורו של רבי יהושע בן פרחיה, שהחרים את יש"ו (ימח שמו וזכרו) בגלל שאמר על בעלת האכסניה שעיניה טרוטות, משום שבזה גילה למפרע את אישיותו הקלוקלת להביט בנשים.  ולאורך כל המקורות בתורה בנביאים ובכתובים, בגמרא ובמדרשים, אנו רואים שכל גדולי  ישראל נזהרו רבות בשמירת עיניהם, וכמו שכתוב במדרש לגבי יוסף הצדיק זכותו יגן עלינו אמן, שנתברך בברכת "עלי עין" רק בזכות ששמר את עיניו בשעה שהרכיבוהו במרכבה בכל ארץ מצרים, וקראו לפניך "אברך". וכל בנות מצרים יצאו והסתכלו ביופיו. וכמו שכתוב: "בנות צעדה עלי שור". והוא עמד בנסיון ולא הרים את עיניו כדי שלא יכשל. ולכן זכה לברכה החשובה ביותר: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין". ודרשו חכמינו זכרונם לברכה "עולי עין". וכן בגמרא שבת (קיח) מסופר על רבותינו שהתפארו שלא ראו או לא הכירו את נשותיהם וכו'. ללמדך על היכן גודל השמירה.

גם צריך להיזהר מטומאת הוצאת זרע לבטלה, שעון זה פוגם בשכינה, ולכן אמר קמי שכינתא, ופירש רבי שמעון בן יוחאי שאין לך עון, שיטמא בו האדם יותר מהמוציא זרע לבטלה. זה לשונו מתורגם מארמית לעברית.

בא וראה! בכל החטאים שאדם נטמא בהם בעוה"ז, אין חטא שיטמא את האדם כל כך כמו חטא זה, שמטמא אותו בעוה"ז ובשעוה"ב. והוא, מי ששופך זרעו במקום ריק ומוציא זרעו לבטלה, בין ביד ובין ברגל ונטמא בו. וכמו שאמר: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע,, ומשום זה הוא אינו נכנס למחיצתו של הקב"ה, ואינו רואה פני עתיק יומין. וכמו שלמדנו: כתוב כאן "לא יגורך רע, וכתוב: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'" ער הוציא זרע לבטלה שפירושו  שאינו רואה פני ה', אף כאן אינו רואה פני ה'. וע"כ כתיב: "ידיכם דמים מלאו" היינו מי שמוציא זרעו לבטלה ביד, שהוא כשופך דמים, אשרי חלקו של אדם, הירא את ה', והוא נשמר מדרך הרע, ומטהר עצמו לעסוק ביראת רבונו.

ידוע שהקב"ה אמת ומי שרגיל בשקר מתרחק ממנו יתברך, שנאמר מדבר שקר תרחק השקר. השקר יוצר ריחוק רוחני ונאמר (תהילים יז-א-ב) תפילה לדוד שמע ה' צדק הקשיבה רינתו האזינה תפילת בלא שיפתי מירמה. מלפניך מישפט יצא עיניך תחזנה מישרים כלומר דוד המלך מתפלל לבורא עולם שיקדש אותו וישמע תפילתו בזכות שתפילתו אמיתית ללא שיפתי מירמה שנאמר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראו באמת", ולא סתם תפילה כמיצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה ממיצוות תפילה. התפילה שנאמרת ללא כוונה כאשר אדם מתפלל וחושב על אורח חייו כמו עניני עבודה, משפחה או חלילה אפילו תאוות תפילה כזאת אינה רצויה רחמנא ליצלן.

לכן מבקש דוד המלך להעיד על עצמו לפני בורא עולם שהוא אמיתי עמו שנאמר: "מלפניך מישפט יצא" ותיווכח "כשתחזנה מישרים" כלומר שאני עבד אמיתי עימך. ולכן אמר דוד המלך (תהילים טז) "מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך. הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו". כלומר מי שיזכה לגור בעולם הבא ויזכה לישכון בהר קדשך שזה בית המקדש השלישי שבמהרה יבנה ויכונן זה האדם האמיתי שואל צדק ודובר אמת גם בלבבו ולא אחד בפה ואחד בלב מכאן אנחנו מבחינים שהקב"ה אמת ואין נסתר מנגד עיניו והאדם רואה לעין וה' ללבב ישנם אנשים שמעמידי פנים של צדיקים יראי ה' אך מחשבותיהם ולבבם אינם טהורים כאשר עושים חסד עם הבריות ועם נשותיהם וילדיהם אינם סבלנים ויוצרים מריבות ומרחיקים את השכינה מבתיהם ידעו להם אותם אנשים שהקב"ה אינו אוהב צבועים. לכן ישתדלו לעבוד על מידותיהם ולשבור את כעסם שנאמר "העבר רעה מבשרך", ויעבדו את ה' באמת בשמחה ובטוב לבב כי כל העולם מלא נסיונות. אמר רבי נחמן מברסלב "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל" לכן צריכים לשמור על קדושת העיניים והמחשבה כדי שנהיה אמיתיים עם הבורא יתברך, לכן צריכים להתרחק מחברה מקולקלת שכל שיחתה היא זימה וניאוף אנשים חיים עם נשיהם בשקר ואינם מסתפקים ומעריכים את נשותיהם מחשבותיהם אינם טהורות כי פוגמים בעיניהם ע"י טלויזיה ספרים חיצוניים או רחצה בים מעורב רחמנא ליצלן. ע,,י כך מגרים ומטמאים את היצר עד שהנשמה שטופת זימה ונכספת במחשבותיהם לתאוות עריות וזימה עד שזה יכול להגיע לידי מעשה רחמנא ליצלן. כיום שנת תשנס"א למינינם הנתונים מעידים כי 49 אחוז מהחברה מתגרשת בסופו של דבר בגלל חוסר ערכים, סיפוק, אהבה, אחווה, שלום, רעות הכל נהיה חומרני וגשמי. כולם מדמיינים להם אורח חיים שרק בסרטים אפשר לראות אך הלכה למעשה זה לעולם לא התקיים לכן אדם צריך לכפות על עצמו שמחה וללמוד תורה שהיא אורח חיים ושובע שמחות, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. שנאמר נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי ואם היהודי יקיים את סוף הפסוק נשבעתי ואקימה לשמור משפט צידקך הקב"ה לא יעזוב אותו ריקם כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים יאבד. הקב"ה וידאג לדורשיו הן בפרנסה שנאמר "טרף נתן ליראיו ישמור לעולם בריתו" והן בזוגיות שנאמר "שמח תשמח רעים אהוביך כשמחך יצירך מגן עדן מוקדם" כלומר עם הזוג ישרה שלום ביניהם הקב"ה ידאג לשמח אותם כמו את אדם וחווה שהיו בגן עדן מיקדם שהיו לבד בעולם בלי מקום לקינאה ותחרות הוא היה שלה והיא היתה שלו ועוד חווה ניבראה מצלעו כאשר אמר האדם הראשון "הפעם הזאת עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת אקרא אישה" כלומר מכיוון שהיא יצא ממנו הוא חש ומרגיש את כאבה וזו אהבה בתכלית השלמות וכך כל יהודי צריך להרגיש בצער אשתו וכן להפך, כדי לשמר חיי טהרה ולב חומד צריכים להרגיש אחד את השני כי זוגיות קלוקלת היא שמביאה את החברה לאובדן ולגירושין ולחינוך ילדים מקולקל שמן הסתם גם עתידם אמור להיות דומה לחיי הוריהם, חיים ללא שכינה שנאמר לא שריא באתר פגם כלומר הקב"ה אינו שוכן במקום פגום ישמע חכם ויוסף לקח ויחזיק בתורה הקדושה ויקבע לו עיתים לתורה "עץ חיים למחזיקים דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיהם שלום" ועוד נאמר "הדבוקים בחיי אלוקכם חיים כולכם היום". ומי היום? שנאמר "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", שכרם בעולם האמת אז יוצא שמי שדבק בקב"ה בעולם הזה מרגיש חיים ונחת רוח בעולם הזה ובעולם הבא אך מי שפורץ גדרים ומשתולל עם נפשו הבהמית והולך אחרי שרירות ליבו ודמיון שכלו הגס אינו חי לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כי רשעים נקראים מת והחי יתן לליבו, לכן צריך להתרחק מחברה פרוצה ומקלקלת וזה מה שמפרשים בעלי מוסר על דברי דוד המלך (בתהילים יז-ט) "מפני רשעים זו דבונו בנפש יקיפו עלי". הרשעים שודדים נפשות ע"י שמקיפים את הנפש בזימה וניאוף ומלעיזים על הצדיקים. ראו את הציונים בקום המדינה ששחטו את נפשותיהם הרוחניות של אימותנו וסבנו הספרדים עד כדי כפירה וחילוניות צר לי עליהם שאבדו עדי כדי שמבישים את הפירמה של יהדות ספרד ויוצרים לעז לאבותם ובושה וכלימה בתור שורשים של צדיקים קדושים וחבל מאוד ועוד נאמר (שם יא-יב) אשרנו עתה סבבוני עיניהם ישיתו לינטות ארץ. דמיונו כאריה יכסוף לטרוף וככפיר יושב במיסתרים. כלומר החברה כל היום פוגמת בעיניהם ונחשלים בעריות שסובבים בעיניהם בכל הארץ פוגמים בעיניהם בגלל נשים אכזריות שרוצחות בידיעה או ללא ידיעה את החברה הישראלית ע"י שמתלבשות בפריצות וחושפות את גופן ומכשילות את עם ישראל ומסתובבות בים מעורב כמעט ללא בגדים ומפתות את יצרם של הגברים. שנאמר (שם יב) שדמיון היצר כמו "אריה שיכסוף לטרוף" כלומר אריה שניכסף מפרש רש"י מלשון חומד שנאמר (בבראשית  ל"א) "נכסוף נכספת" כמו אריה שמתגרה בטרף שלו עד כדי קירקורי קיבה ואכזרות "וככפיר יושב במיסתרים" אל תקרא כפיר אלא כופר או כפר ללא יוד בגימטריה גם 300 יצר בגימטריה זה 300 אך הכפירה ותאוות היצר נמצאת במיסתרים מבלי שחברה או האישה תבחין עד שזה מגיע לידו מעשה פירוד גירושין ופריקת עול רחמנא ליצלן והכל בגלל פגימה בעינים שמביאה ללב חומד.

ניסיונות

לעולם יתפלל אדם שלא יבוא לידי ניסיון. לא לידי ניסיון של יצר הרע, הבא להכשילו בעבירה ובתועבה, ח"ו כמו שנתנסה דהע"ה (סנדהדרין קז) ולא לידי ניסיון של ייסורים קשים ודקדוקי עניות. הסמיכו לכך בסידור התפילה "אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון" לומר לך, שמי שבא לידי ניסיון, סופו לבוא לידי ביזיון אם לא יעמוד בו. והצדיקים הקדושים שבכל הדורות חששו ופחדו כל ימיהם וברחו מניסיונות כאלה, כמו יוסף הצדיק, שכאשר נתנסה עם אשת פוטיפר, מיד "וינס ויצא החוצה" וכ"מ ביור"ד (סי' קנ) שמצוה להתרחק מדרך עבודה זרה ד' אמות. וכן צריך להרחיק משביל שיש בו חשש עבירה ותועבה, ח"ו. עד שאמרו חז"ל (ב"ב נז) שאם יש דרך אחרת לעבור בה ועבר דווקא בשבי שיש בו חשש פריצות, אפילו אם עוצם עיניו מראות ברע, נקרע רשע(!) שלא היה לו לקרב למקום ההוא ולהביא עצמו לידי ניסיון (ועיין "יחוה דעת" ח"ה סי' סג). לזה אמרו בברכות (ס): "אשרי אדם מפחד תמיד" בדברי תורה כתיב, שמפחד תמיד שלא יכשל בעבירה, ח"ו ומצינו (בקידושין פא) עד כמה נזהרו צדיקי עולם מאיסור יחוד עריות עד שאמרו: אמר ר' מאיר: היזהרו בי מפני בתי. אמר ר' טרפון: היזהרו בי מפני כלתי. ליגלג עליו אותו תלמיד, ולא היו ימים מועטים עד שנכשל אותו תלמיד בחמותו. מרן מלכא שליט,א, בספרו היקר "טהרת הבית" (ס"ס א) כותב: "ואני נוהג, כשמברך איזו אשר המבקשת ברכה, לתת ידי למעלה מראשה באויר, כדי לא לנגוע בשערות ראשה". ידוע ומפורסם שהאדמו"ר הקדושף רבנו ישראל אבוחצירא זיע"א לא היה מקבל נשים כלל  ועיקר. מרן רבנו הסטייפלר זצוק"ל היה מקפיד שלא לקרוא אפי' כתב של נשים! כלל גדול לימדונו רבותינו הקדושים להגדיל האמונה ולהקטין הניסיון.

כבר הזכרנו מה שביקש דהע"ה מהקב:"ה שינסהו ואומנם נתנסה ולא עמד בניסיון, כמבואר בסנהדרין (קז) כי אם הניסיון בא מצד הקב"ה, ישתבח שמו, הוא דואג לכך מלכתחילה שיהא לאדם הכוח להתגבר על  יצרו ולעמוד בניסיון, אם ירצה, שהרי הקב"ה כולו חסד ורחמים ולא יחפוץ במות המת, ח"ו, ומה שהזכרנו כבר ראוי להזכירו בשנית, שבזה ביארו בעלי המוסר (ב"שיחות מוסר" להגר"ח שמולביץ זצ"ל) מדוע לא עלה בידי שרה לעמוד בניסיון העקדה. שאעפ"י שיצחק כלל לא נשחט, הנה כבר פרחה נשמתה, זאת משום שהניסיון היה לאאע"ה ולא לשרה. והמתנסה ע"י בורא העולם, מקבל ממנו גם את הכוח הגדול לעמוד בניסיון ואם יתמסר להתגבר על הניסיון, אומנם יצליח. אבל שרה אמנו ע"ה, שלא אליה כוון ניסיון זה, ממילא לא קיבלה את הכוחות להתגבר, ומיד כששמעה על דבר האסון, שכביכול פקד את בנה, פרחה נשמתה ונפטרה לחיי העוה"ב. וכ"מ ב"בראשית רבה" (פרשה כה אות ג), שכשהקב"ה מנסה את הדורות, מביא את הרעב רק בדור שיכול לסבלו (יפה תואר שם).

כל תרי"ג המצוות גם הן ניסיונות לאדם, והן עומדות מולו מצד יצר הרע, והקב"ה נותן לו כוח, עזר וסיוע להתגבר על יצרו. וכמו שאמרו: "הבא ליטהר מסייעין אותו" (יומא לח) הוכחה לכך מדין אשת יפת תואר, שהתירה אותה התורה ללוחם אף בטרם נתגיירה, כי אין מנסים אדם בניסיון שיודעים שאינו יכול לעמוד בו. ואחז"ל (בקידושין כא) "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא בשר תמותות נבלות". ר"ל, שידעה התוה"ק, שאם תיאסר יפת תואר במלחמה, או אם ייאסר בשר תמותות שחוטות, עתידים להיכשל מתוך שלא יעמדו בניסיון. לכן התורה התירה את מה שאין יכולת להתמודד אתו. מכאן משמע, שיתר המצוות והדינים שאסרה התורה, יש בכוח האדם להתגבר על יצרו הרע ולעמוד איתן כנגדם בהתמודדות עם אתגר הניסיון. כל מצווה ממצוות התורה היטא אתגר ליצר, כשהמטלה על האדם להתגרות ביצרו. אתגר מלשון התגרות. לצורך ההתמודדות עם האתגרים שהתורה הציבה, נתן לנו השי"ת יכולת וסיוע לעמוד בניסיון, אבל אדם המזמין על עצמו אתגרים, שאינם מן התחום שבורא העולם ייעד לו להתנסות בהם, כשיבוא לידי ניסיון, הוא כמעט בלתי אפשרי שיוכל לעמוד בו, כי מלכתחילה לא קיבל את כל הכלים להתמודדות חדשה מעין זו, שהוא המציא ושהוא הזמין את עצמו להתמודד עמה, כי לפעמים, מכוח תפילת האדם, מאפשר לו הקב"ה להתנסות בדברים שהוא מבקש. מסיבה זו, דהע"ה שביקש "בחנני" וכו', קשה היה לו הניסיון ונכשל.

בזה מיושב נוסח התפילה בברכות השחר: "ואל תביאני לידי חטא. ולא לידי עוון. ולא לילדי ניסיון". וקשה, כי הרי עיקר תפקיד האדם בעולמו הוא לעמוד בניסיון, וכמש"כ ה"מסילת ישרים" הנ"ל. יש לומרף שבתפילה זו אנו מבקשים שהקב"ה יצילנו מיסיונות מסוג זה שאנו מביאים על עצמנו, כגון: שמכניס את עצמו לחברה לא טובה, או שעובר במקום שיש בו חוסר צניעות וכד', על זה אנו מתפלליםף "ולא לידי ניסיון" שהקב"ה יעזרנו שלא נגרום לעצמנו ניסיונות מיותרים.

ואעפ"י שאמרו (בברכות לג) : "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", כבר תירץ המהרש"א (בח"א ברכות יו"ד), שהמבקש רחמים על עצמו להינצל מיצה"ר, הרי הוא בכלל "בא ליטהר מסייעין אותו" (יומא לח) ויכול להתפלל כן. כי שערי תפילה לא ננעלו וכוח נתן ליראיו. רואים, שבכוח התפילה ניתן להוציא מידי שמים את מה שבידי שמים. (העורכים). וכן היה רגיל רבי חייא בר אשי להתפלל כל יום: "הרחמן יצילנו מיצה"ר (קידושין  פא).

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת (שלח טו-לח)

כתוב בתנא דבי אליהו רבה במידבר (כו, ו) כשהיו ישראל במדבר נאמר" "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת" (במדבר, שלח טו, לב) אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה! מפני מה חילל זה שבת? אמר לפניו: ריבונו של עולם! איני יודע. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אני אומר לך כי בכל ששת ימי חול יש לו לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו הרעים, עכשיו ביום השבת שאין לו תפילין בראשו ובזרועו, כן חילל זה את השבת. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למשה: צא וברור להם (לגירסא אחרת: צא וברך להם) מצוה אחת שיהיו נוהגים בה בשבתות ובימים טובים, זה מצות ציצית, שנאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם...וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם" (שם לח-לט), ע"כ.

המדרש אגדה (במדבר, שלח טו לב) מביא דברים מקבילים לתנא דבי אליהו בשינוי שטענה זו אמר משה רבנו כסנגוריה על המקושש, והקדוש ברוך הוא דחה זאת מפני שהתרו בו שהיום שבת. ובסוף מסיים: אני אצווה לבני במצות שחייב להתעטף בציצית בשבת, ואז יהא מזכיר מצות שבת, כמו שנאמר: "וזכרתם את כל מצות ה'" (שם לט) ע"כ. והמדרש לקח טוב כאן אומר, שאלו את המקושש מדוע חיללת שבת, לא שמעת "מחלליה מות יומת" (מות כי תשא לאף יד)? אמר להם: שמעתי ושכחתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "ועשו להם ציצית" לשון סימן, לשון ציון, כדי שיהיו ישראל זוכרין את המצוות, ע"כ.

ממדרשים אלו משתמע שמצות ציצית שמטרתה זכירת כל מצוות ה' נבעה ממעשהו של המקושש וכביכול אם לא היה מעשה מקושש, לא היו בני ישראל מצווים על מצות ציצית וצריך להבין הרי ידוע שמיצות ציצית היא מתרי"ג המצוות שנתנו בהר סיני, לפני מעשה מקושש, אם כן מה כוונת המדרשים האלו שמהם משתמע שהמקושש גרם לנתינת מצות ציצית לעם ישראל? אמנם ישנה שיטה אחת האומרת שמקושש היה לפני מתן תורה, בשבת השנייה לאחר מרה, ששם ניתן להם חלק מהמצוות שיתעסקו בהם וביניהם שמירת שבת. אבל בפשטות מקושש היה לאחר מתן תורה. כי לפי המדרש הנ"ל מצות תפילין כבר ניתנה וזה ניתן במתן תורה. וראה בתוספות (בבא בתרא קיט ע"ב ד"ה אפילו) שמקושש היה לאחר חטא המרגלים.

פירוש התוספות על התורה (במדבר, שלח טו מ. מובא ב"ה דר זקנים" ) מביא מדרש האומר: כל ההולך ארבע אמות בלא ציצית, כאילו מקושש בשבת, ע"כ. לפי מדרש זה, ישנו חיוב תמידי ללכת עם ציצית בארבע כנפות. ולכאורה צריך להבין, הרי הלכה ידועה היא שאדם חייב בציצית רק אם הוא לובש בגד בעל ארבע כנפות, כפי שמובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן י סעיף א) כמבואר בכתוב: "כעל ארבע כנפות כסותך" (דברים כי תצא כב, יב) ודורשים בספרי: "ארבע" ולא שלוש, ואם אדם לובש בגד פחות מארבע כנפות פטור מציצית. וכמו כן ידועה ההלכה (שולחן ערוך שם סימן יח, סעיף א) לילה לאו זמן ציצית הוא, כי נאמר מ"וראיתם אותו" (במדבר שלח טו, לט) ע"כ. ולפי דברי המדרש הנ"ל משווים מי שהולך ארבע אמות בלא ציצית כמקושש בשבת, הרי לפי ההלכה לא חייבים ללכת תמיד בציצית.

המנהג שיהודי הולך עם כיסוי ראש כיפה אין לו מקור הלכתי. הוא נובע ממידת חסידות, כמו שנאמר בגמרא קידושין (לא  ע"א) רב הונא בריה דרב יהושע לא הלך בגילוי ראש, לפי  ששכינה למעלה מראשו, ע"כ. וכן הגמרא בשבת (קנו ע"ב) מביאה מעשה באמו של רב נחמן בר יצחק שאמרו לה החוזים בכוכבים שבנה יהיה גנב. ובכדי לשנות זאת, אמרה לבנה: כסה ראשך כדי שתהיה עליך יראת שמים, וביקשה רחמים שלא ישלוט בו יצר הרע. הבן לא ידע מדוע אמו מקפידה על כיסוי הראש. יום אחד ישב ולמד תחת הדקל, נפל הכיסוי מעל ראשו, הרים עיניו וראה את פירות הדקל, לא התגבר על יצרו ואכל מפירות הדקל שלא היו שלו, ע"כ.

אך למרות שחבישת הכיפה מקורה במנהג חסידות, וכביכול אין חובה לחבוש כיפה, נתקבל כיסוי הראש בעם ישראל כסמל החשוב ביותר של קבלת עול מלכות שמים. וכמו כן הכיפה מצילה מן העבירות, כי יהודי עם כיסוי ראש ימנע מהרבה עבירות אילולא כיסוי הראש. שהחיצוניות משפיע על הפנימיות אם כן רואים מהכיפה שלמרות שאינו מן הדין, נתקבל כיסוי הראש כמו הלכה. ולכן נתקבל שלא ללכת ארבע אמות בלא כיסוי ראש, כמובא לעיל. ישנם אנשים שחובשים כיפה וציצית ומחללים שם שמים, הכיפה והציצית אמורים להזכיר להם שהם בנים לה' יתברך. וברגע שאן הם מתיחסים למטרת המיצות לא רק שאין הם מקימים מיצוה אלא עברה חמורה של חילול השם שענאמר באבות המשתמש בתגא חלף.

כמו כן מצות ציצית. אמנם על פי הלכה אין כלל חיוב לקיימה אם אדם לא ילבש בגד בעל ארבע כנפות, וכן בלילה אין חיוב כלל. אך זהו עיקר הדין. וכך ניתנה המצוה בהר סיני במסגרת תרי"ג המצוות אבל לאחר מעשה מקושש בשבת, שלא היתה עליו שום מצוה שתזכיר לו את תרי"ג המצוות וזה גרם לו להיכשל, אומר הקדוש ברוך הוא למשה: צא וברור להם, כלומר מתוך תרי"ג המצוות שניתנו מצוה אחת שמזכירה את תרי"ג המצוות ותגן עליהם מן העבירה, ושאותה מצוה אפשר לעשות גם בשבת ובימים טובים. אותה מצוה היא ציצית, שניתנה כבר בהר סיני, אלא שלפי הדין מהר סיני אין חובה כלל לקיימה, כי אפשר לעוקפה על ידי שלא ילבשו בגד בעל ארבע כנפות. לפיכך מציע כביכול הקדוש ברוך הוא כסגולה ליראת שמים, שאדם יחייב עצמו בציצית וילבשה תמיד כדי שיזכור את כל מצוות ה' והיא תהוה הגנה מלהיכשל בדבר עבירה ולא רק זה אלא שכל שניה ושניה הוא מקיים מיצות עשה מין התורה ששכרה גדול בשמים ואם אפשר לקיים מיצות עשה עשרים וארבע שעות ביממה ללא שום קושי אז איך אפשר שלא לקימה.

לכן אומר המדרש שכל מי שהולך ארבע אמות בלא ציצית, כאילו מקושש בשבת, כשם שאותו מקושש בשבת לא ניצל מחילול שבת מפני שלא היתה לו את ההגנה של הציצית המזכירה את כל המצוות. לכן, מי שהולך ארבע אמות בלי  ציצית, הוא חשוף להיכשל בדבר עבירה, וזה מקביל לענין שלא ללכת ארבע אמות בלא כיסוי ראש ראה כיצד ציצית הצילה מדבר עבירה בגמרא מנחות מד ע"א. (מידרש אור חדש)

מעשה שהיה מנהג היה בביתו של רבי ישראל מרוזין זצ"ל: כשמלאו לתינוק שלשים יום התקינו לו בגד של ארבע כנפות עם ציצית.

כשהיה רבי דוד משה מטשורטקוב בנו של רבי ישראל, תינוק רך, ארע יום אחד שהילד בכה בכי תמרורים ולא הפסיק אף לרגע. ניסתה אמו הצדקת להרגיעו ניסתה לשעשע אותו אך הפעוט הוסיף לבכות בלי הרף.

נחרדה הרבנית: שמא חולה הילד במחלה קשה, חלילה וחס, ויש להזעיק את הרופא בדחיפות? נכנסה אל חדרו של בעלה הקדוש וסיפרה לו כי הפעוט בוכה ללא הפוגה, והיא חוששת כי מחלה קשה תקפה אותו.

צחק רבי ישראל ואמר: "בודאי שכחו לעטפו בארבע כנפות עם הציצית!"

אצה הרבנית אל הילד הבוכה, הסירה את מלבושיו ואכן, צדק הרבי הקדוש: משום מה שכחו להלביש היום לדוד משה'לה הפעוט את ארבע הכנפות שלו...מהרה אפוא ועטפה את התינוק המתיפח בארבע כנפות, וראה זה פלא, מיד פסק העולל מבכיו הממושך! מאז אותו מאורע כנוי אחיו הקדושים את אחיהם: "היהודי של הציצית" (מעשיהם של צדיקים).

מעשה שהיה באותה שנה היתה עצבות נסוכה על פניהם של יהודי וילנא בערב סוכות, ולא לשוא הקימו היהודים את סוכותיהם ורכשו ארבעה מינים בעוד עיניהם דומעות ופניהם קודרות הגאון רבי אליהו מוילנא, חלה במחלה אנושה!

כל ימיו סרב הגאון מוילנה להזדקק לעזרת רופא, בהיותו חולה. אך הפעם נענה להפצרותיהם של בני ביתו, כיון שלא יכול לראות בצערם, והסכים שרופא מומחה יבוא לבדקו.

בא הרופא וניגש לבדוק את החולה האנוש. הוא רכן מעל מיטת הגאון וקרב אזנו כדי לשמוע את קצב פעימות הלב ואת מצבם של איברי הנשימה. לאחר הבדיקה יצא הרופא אל החדר השני, שם הקיפוהו בני המשפחה ושאלו בדאגה: "מה מצבו" היכן הוא עומד?"

ענה הרופא: "הוא עומד במסכת כלים". לרגע לא הבינו בני המשפחה את דברי הרופא, והוא הסביר, כי בשעה שקרב את אזנו אל החולה, שמע אותו חוזר בקול חלוש, כמעט בלתי נשמע, על מסכת כלים. היה זה אחד מימיו האחרונים של הגאון מוילנה, מחלה קשה כרסמה בו וכמעט לא הותירה בו כוחות אך הוא המשיך בלמוד תורה עד הרגע האחרון!

כשהאיר היום, בבקרו של היום החמישי לסוכות, ביקש הגר"א לקיים מצות נטילת לולב. הגישו לו את ארבעת המינים, ברך עליהם הגאון בשמחה ולאחר הברכה המשיך להחזיקם בידיו וכך, כשהלולב והאתרוג בידיו הקדושות, עברו רגעיו האחרונים בעולם הזה.

דקות מעטות לפני פטירתו, נטל הגאון את ציציותיו בידיו, וכה אמר לבני ביתו שנצבו סביב מטתו: "כמה קשה להפרד מהעולם הזה! כמה יקר כל רגע בעולם הזה! הנה, על ידי ציצית, שמחירה פרוטות מעטות מקיים היהודי מצוה ומסוגל להגיע למדרגות עליונות, ואף לקבל את פני השכינה. היכן נוכל למצוא זאת בעולם הבא?!"

ובמילים אלו יצאה נשמתו בטהרה ועלתה אל גנזי מרומים (מעשיהם של צדיקים).

והיה לכם לציצית...ולא תתורו אחרי לבבכם (שלח טו-לט)

על פני היהודי, שנכנס אל חדרו של האדמו"ר רבי יהושע'לה מבלז, ניכר עצב עמוק. וכשפצה האיש את פיו וסח את אשר מעיק על ליבו התבררה הסיבה ליגונו.

"בני יחידי, אשר אהבתי: סיפר האיש בקול רוטט מבכי, "התחבר לאנשים ריקים ופוחזים והושפע מדרכיהם הנלוזות. הוא יצא לתרבות רעה, והתדרדר מדחי אל דחי. ועתה..." אנחה שוברת לבבות בקעה מפיו של האיש, "עתה מתכון הוא לשאת אשה נוכריה! כה כעסתי כששמעתי זאת", האיש הרים את קולו "עד אשר גרשתי אותו מעל פני והוצאתי אותו מביתי. אך לאחר מעשה חשבתי לעצמי: האם מן הראוי היה לעשות זאת, או שמא היה עלי לנקוט דרך אחרת!"

"אכן", נענה הצדיק, "לא היה זה נכון להרחיקו מהבית. שנה את התנהגותך כלפיו, ומעתה התחל לקרב את הבן אליך. השב אותו הביתה, והשתדל להביא אותו הנה אלי..."

שב האיש אל עירו ופנה לחפש את בנו. כשמצא את הבן, לא האמין האב למראה עיניו: אותו בן שכעזב את ביתו גאה והדור היה עתה מסכן ואומלל בגדיו הקרועים השתלשלו ברשלנות מעל גופו ומקום מגורים כלל לא היה לו! עשה אפוא האב כדברי הרבי ופנה אל הבן: "בוא הביתה", אמר. הבן הסכים, ובבואו הביתה זכה ליחס נפלא: אביו האכילו והשקהו במיטב המאכלים והמשקאות ואף רכש בעבורו בגדים חדשים ונאים.

כל אותה עת לא שוחח האב עם בנו מאומה על אודות נשואיו לאותה נכריה. והבן התענג על שהותו בבית אביו והתאושש מהעוני והמחסור שהיו מנת חלקו בעת האחרונה. באחד הימים פנה האב אל הבן: " אני מתכוון לנסוע לבלז, התחפוץ להצטרך אלי?"

הבן, שהכיר טובה לאביו על כל מה שעשה בעבורו, החליט לגרום לו קורת רוח והצטרף לנסיעה. במהלך הנסיעה שוחחו השנים על נושאים רבים, ובין היתר דברו על אודות נשואיו של הבן. בזה הרגע לבשו פני הבן ארת של נחישות והוא אמר חד משמעית: "בענין זה לא אשנה את דעתי, ואיש בעולם לא יצליח להשפיע עלי לשנות את דעתי, גם הרבי שלך לא יצליח בכך!" "ומה בדבר בני משפחתה של אותה נוכריה?" שאל האב את בנו, "כיצד לא תחשש מהם, שמא רוצחים ושודדים הם?!" "הו אבא!" השיב הבן בבטול, "מדוע תחשוב כך? אנשים הגונים הם!"

בהגיעם לבלז נכנסו שניהם אצל הרבי. והרבי, פתח בשיחה מלבבת עם אותו בן, עד שחש כי הבן רוחש לו אמון רב. או אז הגיש לו הרבי "טלית קטן" מצויצת, לבנה כשלג. "לבש אותה מתחת לבגד", אמר הרבי לבן "אמור אתה להמצא בקרב הנכרים, וזהו מקום סכנה, והטלית הזו תהא לך לשמירה".

הבן שרחש אמון לרבי ושמח כי הרבי כלל אינו מנסה להשפיע עליו לבל ינשא לנכריה הסכים ללבוש את הטלית. זמן קצר לאחר ששבו האב ובנו מנסיעתם לבלז, הגיע מועד נשואיו של הבן. ואותם נשואין אמורים היו להערך בהילולה וחינגא כדרכם של הנכרים.

על פי עצת הרבי מבלז, השתתף בטקס גם האב היהודי. הוא ישב מן הצד, ליד שולחן קטן שהוכן במיוחד בעבורו, ועקב בעיניו אחר הנכרים המתהוללים. בראש השולחן ישב בנו ה"חתן" והשתכר והתהולל כחבריו הגויים.

כטוב ליבו ביין חש הבן ה"חתן" בחום רב והסיר את בגדו העליון. למרות זאת יקד היין בקרבו והציף אותו בחום. ניסה אפוא להשתחרר מעוד מלבוש ומעוד מלבוש עד אשר נגלה לעיני כל קהל הנוכחים בגד מוזר: "טלית קטן" בצבע לבן!

"הביטו קרא אחד הנוכחים בתדהמה, "הן זהו בגד של יהודים! החתן לובש בגד של יהודים!" "החתן הוא יהודי!" ובחמת זעם התנפלו עליו. "מדוע אמרת שאתה גוי? כיצד העזת הרעימו בקולותיהם והפליאו בו מכותיהם. מכות קשות ומכאיבות ספג ה"חתן" ולבסוף גורש מהחתונה ונאלץ לנוס על נפשו כל עוד רוחו בו. או אז נזכר בדבר אביו על אודות משפחתה של הכלה הוא נוכח כי אכן בני משפחתה אינם אלא חבורת גזענים אלימים. החבילה נתפרדה אפוא, והבן נעשה לבעל תשובה וחזר לצור מחצבתו. (מעשיהם של צדיקים).

ליקוטים מהחוברת ציצית מאת הרה"ג דוד יוסף שליט"א: ועשו להם ציצית

מצות עשה מן התורה להטיל ציצית בבגד שיש בו ארבע כנפות, שנאמר: גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", וכן נאמר: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם" וכו'.

טלית קטן

ראוי ונכון מאוד שכל אדם החרד לדבר ה' ישתדל לקיים מצות ציצית וילבש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצוות בכל עת ובכל שעה, וכמו שנאמר: "וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".

נהוג אצל חכמי הקבלה משנעשה הקטן בן שלוש שנים, יעשה לו תכף טלית קטן ולא ימתין עוד.

מצות ציצית ושכרה

מצות ציצית יש בה סגולה גדולה לכמה ענינים ומצלת את האדם מן החטא ומשמרתו מכל רע. וכמו מזוזה לבית, כן ציצית לגוף (תפילה למשה) וכן אמרו, שכל הזהיר במצות ציצית זוכה ומקבל פני שכינה. (מנחות דף מג').

בזכות מצות ציצית

ציצית בגימטריא "צדקות" וגימטריא "נשרים: לומר שמי שהוא זהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני שכינה. דכתיב: "אני בצדק אחזה פניך". וזוכה למה שנאמר: "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

הזהיר בציצית

אמר ריש לקיש: "כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשים לו שני אלפים ושמונה עשרה מאות עבדים בשמים, שנאמר: "כה אמר ד' צבאות בימים ההם יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור נלכה עמכם..."(שבת לב').

מצות ציצית כהקבלת פני שכינה

ציצית, פרשו חכמינו זכרונם לברכה, מלשון ציץ לשון הסתכלות "וראיתם אותם" אין כתיב כאן, אלא וראיתם אותו מגיד, שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקבל פני שכינה. (ירושלמי ברכות א).

אמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת מנחות: "וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצות ה' ציצית בגימטריא 600 ועוד 8 חוטים  ועוד 5 קשרים, הרי הם תרי"ג מצוות –613 מצוות

לפיכך נקרא שמה ציצית, מלשון הצה, כמו שכתוב: "מציץ מן החרכים" שמציץ בה ונזכר בכל המצוות. (ילקוט שמעוני).

מצות ציצית היא שקולה ככל המצות (נדרים כה, א) וזוהי פתח תקוה להשלמת רמ"ח איברים ושס"ה גידים נפשו רוחו ונשמתו. מאחר שאין אנחנו יכולים לקיים התרי"ג מצות, כשאנו מקימים מצות ציצית, חשוב כאילו קימנו התרי"ג מצות, אבל צריך לכון כן בפרוש, וטוב לומר קודם הנחת ציצית:

יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלהי אבותינו שתקבל ברחמים וברצון מצות ציצית שאנחנו מקימין כאילו קימנו בכל פרטיה ותקוניה ודקדוקיה וכאילו קימנו כל תרי"ג מצות התלויות בה:

ולכן צריך להיזהר שלא יחסר מעליו טלית קטן, ויזהר בין בטלית גדול בין בטלית קטן, שיהא כשר כדינו וככל משפטו, שאם לא יזהר, נמצא שלא קים מצוה וההעדר טוב, שבהניחו בגד ארבע כנפות בציצית שאינו כשר, עברה היא בידו שמברך ברכה לבטלה, ושלובש בגד ארבע כנפות בלא ציצית וכן צריך לזהר לקיים בו זה אלי ואנוהו (שמות טו-ב) בטלית נאה, שאם מלובש בגדים נאים, והטלית שעל בגדיו יהיה קרוע בלוי, הלוא יבוש בעולם הזה ויכלם לעולם הבא וכדי בזיון וקצף.

ויזהר לעשות טלית, בין קטן בין גדול מצמר רחלים ולא משאר מינים, שאינו מקיים אלא מצוה דרבנן והרי זה דומה למי שיכול להרויח אלף זהובים ומתרצה בחמש מאות:

וראוי לחנך את הקטנים במצוה זו ויהיה להם טלית קטן תחת בגדיהם תדיר, ובזה יקנו סדר קדושה ויהיה להם סיוע על התורה ועל העבודה. והפליגו בזהר הקדוש בשבח המגיע ליוצא מביתו מעוטף בציצית ומכותר בתפילין, אשרי מי שיוכל לעשות זאת. (פלא יועץ).

פרשת שלח לך - חלק א - הרב אריה קרן

פרטים

קטגוריה: פרשת שלח

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:35

נכתב על ידי Super User

כניסות: 369

שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען...(שלח יג, א-ב)

כלומר אם כבר הם רוצים להריח את הארץ ,שיתרו את הארץ ולא ירגלו ובזה הם נכשלו. ונסביר את הענין בס"ד:

יש הבדל בין שתי המילים לתור ולרגל. לתור זה מלשון תייר,כל מי שתייר בחו"ל מחפש היכן לתור ומקבל מדריך היכן נמצאים המקומות הטובים של הארץ. תייר שמגיע לארץ זרה בא לחופשה והוא מתפעל ורואה דברים חדשים ששונים מהתרבות שלו,והוא בא להנות ולבזבז כסף במקומות היפים והטובים שיש בארץ הזרה לו ואם הוא שואל את ילידי הארץ היכן לטייל גם שולחים אותו למקומות הטובים ומספרים לו בשבח המדינה כי זה גאוותם ומעלימים ממנו את הדברים הרעים שיש במדינה. לכן לתור זה מלשון תייר.

מרגל כשמגיע לארץ זרה הוא מבחינת פצצה מתקתקת. הוא מחפש נקודות תורפה שיש בארץ את החולשה של המדינה היכן אפשר לתקוף מה היכולות של המדינה מבחינת כלכלית, צבאית, כח ההשרדות שלה ואין לו זמן לבלות במדינה אלא רוצה להשיג את האינפורמציה הרעה שיש על המדינה ולברוח משם שלא יתפשו אותו.

הקב"ה נענה לבקשת בני ישראל למרות שהם קטני האמונה כמו שהסברנו לעיל והרשה למשה לומר להם דכתיב "שלח לך", אתה לא אני (כי אני לא מוצא לנכון לשלוח) אך אם הם רוצים כל כך אין בזה פסול בתנאי שהם יתרו את הארץ ויבוא ויספרו דברי שבח על הארץ. המרגלים לא מילאו אחר הוראות הקב"ה והם ריגלו בארץ והכעיסו את בורא עולם ישתבח שמו לעד. הוציאו דיבה ולשון הרע על הארץ. במקום ללבוש מישקפי תייר לבשו משקפי ריגול ובשם הרב דיין שליטא.

שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל. איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם (שלח  יג-ב)

הקב"ה נענה בחיוב למשה ואמר אם עם ישראל החליטו לשלוח מרגלים לא יהיה השילוח על דעתם כי אם על דעתך. שאם הם ישלחו יהא בזה משום מרידה בך, ואוי לדור שכולם מנהיגים. אלא אתה תהא בעל השליחות ותשלח את מי שאתה מבקש לשלוח. ומפני שלא האמינו בי, לא יזכו לראות את הארץ כשאנחילנה. משל למה הדבר דומה, למלך שהכין לבנו אשה מושלמת בכל המעלות, הן במלבוש והן בממון והן ביוחסין. אמר בנו: רוצה אני לראותה, שאיני מאמין לדבריך. כעס אביו כעס גדול על זה שאינו מאמין לדבריו. אמר אביו בלבו: אם לא אראה אותה לו יאמר מפני שהיא כעורה איני רוצה להראותה. אמר לו המלך: אראה לך את האשה כדי שלא תאמר שאני רוצה להטעותך ושאני משקר. אבל אני נשבע שלא אתה תקחנה אלא בנך.

כך הקב"ה אמר לישראל שהוא נותן להם ארץ חמדה שלא יחסר כל בה, ובאו הם ואמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ. לראות אם היא טובה. אמר הקב"ה: אם אעכב בידם ואומר להם שלא ישלחו יאמרו רעה היא, ולכן אינו רוצה שנשלח אנשים. משום כך ישלחו אנשים, אבל אני נשבע שלא יראו הם את הארץ, כמו שנאמר אחר כך: אם יראו את הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. ר"ל אותה הארץ שאני נותן, לבניהם אתן ולא להם. כמו שנאמר שם: אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאציה לא יראוה. וזה רמז הקב"ה למשה לפני כן כשאמר לו: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל.

זה הנסיון של כל יהודי אמונה והביטחון בבורא עולם גם אים עיננו הגשמיות רואות אחרת יש לנו ליבטוח בהשם יתברך ולא להיות קטני אמנה וניתן ביד בני אדם לתעתע בנו כי אים הבטיח הקב"ה להוריש את הארץ מה יש לרגל בארץ וכי הקב"ה מוריש ומעשיר וישועת השם כהרף עין, נספר מעשה שהיה במהלך כל התקופה שרבי יחזקאל אברמסקי היה כלוא בסיביר, היה החפץ חיים אומר בכל יום ארבעה פרקי תהלים לשלומו. הרבה פעלו בעולם הגדול כדי להשיג את שחרורו, והנה הגיע ערב יום כפור ולתאו נכנס אחד מהסוהרים ואומר לו: אתה חופשי, אתה יכול ללכת, והוא צייד אותו בכרטיס נסיעה ברכבת. לקח רבי יחזקאל את צרור סחבותיו שהיה עמו, כי נעלים ומלבושים רגילים שיש לבני אדם לא היו לו, אם מחמת שבלו ואם שנעלמו לו, וכך ניגש אל תחנת הרכבת כדי לחזור לביתו.

בעמדו בתחנה שהיתה ריקה מאדם, הגיע אליו פתע המפקד הראשי של כל מחנה המעצר, שהיה יהודי, אבל רשע מרושע, ואחרי שהתבונן מסביב סביב וראה שאין איש שם לב אליהם, שאל אותו: אתה עומד לנסוע ברכבת? רבי יחזקאל השיב בחיוב. אחרי זה שאל אותו המפקד: אתה רב? וגם על זה השיב לו ב"הן". אמר לו המפקד: תראה לי את הכרטיס שלך. חשש כבר רבי יחזקאל כי הוא זומם לקחתו ממנו, אבל לא היתה לו ברירה, והוא הראה לו. נטל המפקד את הכרטיס, ולאחר שהתבונן בו אמר לרבי יחזקאל: - יודע אתה, נתנו לך כרטיס לקרון קר מאוד, ואם תסע בקרון זה - אין סיכוי שתגיע הביתה, כי אתה עלול לקפוא באמצע הדרך (כך היו עושים להרבה אנשים, בכוונה להמיתם...).

המפקד התבונן עוד פעם מסביבו וכאשר ראה שוב שאין איש רואה, שלף מכיסו כרטיס אחר ונתן לו בידו, ואמר לו: עם הכרטיס הזה יתנו לך מקום בקרון חם, ותוכל להגיע הביתה בריא ושלם. הוא לא הסתפק במתן הכרטיס, אלא גם עמד וביקש ממנו מחילה על כל מה שפגע בו, בציינו כי היה אנוס לעשות כך, כי כזו היתה הפקודה שהוא קיבל. "גם אני יהודי", סיים המפקד את דבריו, "ואני מבקש ממך מחילה".

המפקד נפרד ממנו והרכבת הגיעה ואמנם נתנו לרבי יחזקאל מקום בקרון מחומם. במהלך הדרך הבחין כמה פעמים איך משליכים מהחלונות גופות של אנשים שקפאו בגלל הקור העז ששרר אז.

כאמור, היה זה ערב יום כיפור, והוא לא הספיק להגיע לביתו בו ביום. הוא ירד מהרכבת באחת העיירות הקטנות, ולא הספיק אפילו לאכול סעודה מפסקת, כי מיד עשה את דרכו לבית הכנסת, שם הניח את צרורו ובו עשה את כל יום הכיפורים. רק למחרת יום הכיפורים יצא בדרכו לביתו, אבל עוד היו לו הרבה תלאות בדרך, כי הכל היה תחבולה מאת הרשעים הרוסיים, שאמנם התחייבו בפני השתדלנים שפנו אליהם לשחרר את הרב, אבל עשו כל מה שביכלתם כדי שלא יגיע חי, אלא שאם הקב"ה רצה שיינצל - לא הועילו להם כל עלילותיהם.

והנה, בנסעו מאחת העיירות בליטה לוורשא, הוא פוגש ברכבת את רבי אלחנן ווסרמן, שניהם התחבקו והתנשקו והיו, כמובן, נרגשים מהפגישה הפתאומית הזו, לאחר השחרור מן המאסר. לפתע אומר רבי אלחנן לרבי יחזקאל: נכון שיצאתם מסיביר בערב יום כיפור? השיב לו רבי יחזקאל: אמת ונכון הדבר, אבל מנין לכם זאת, והלא אפילו בביתי לא ידעו מכל זה? השיב רבי אלחנן: מה פירוש מנין אני יודע? בערב יום כיפור בבוקר, הלכתי עם החפץ חיים מן הישיבה לאחר התפילה, ובאמצע הדרך הוא נעצר ואמר: נו, הבולשביקים לא הצליחו, עכשיו שיחררו את הרב דסלוצק מבית האסורים!... (שאל אביך ויגדך)

וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה’ כלם אנשים ראשי בני ישראל המה (שלח יג-ג)

שיש לתמוה, כיוון שהקב"ה לא שלחם למה נאמר על פי ה’, אלא על פי דברינו יובנו הדברים שמשה בחרם והקב"ה הסכים על ידו.

ומעשה היה ברבי יהושע בן לוי, שרצה להפגש עם אליהו הנביא ז"ל. התפלל לפני הקב"ה שימלא לו מבוקשו, ותפלתו נתקבלה ונגלה אליו אליהו הנביא. אמר לו אליהו: מה אתה מבקש, אמר לו: רוצה אני לראות מה אתה עושה בעולם. אמר לו אליהו: דבר זה לא יתכן. אמר לו: למה, אמר לו, מפני שתראני עושה דברים שלא תוכל לסבול. אמר לו: אעפ"כ רוצה אני לילך עמך. אמר לו: טוב, בא עמי.

התחילו שניהם ללכת. כשהחשיך היום נשארו ללון אצל עני אחד שהיו איש ואשתו ולא היה להם אלא פרה קטנה. והעני קיבל אותם בסבר פנים יפות ונתן להם לאכול ולשתות, וחלק להם כבוד מלכים כפי ערכם. בחצות הלילה קם אליהו ונתן מכה אחת על ראש הפרה והמיתה. כשראה זאת רבי יהושע אמר: חס ושלום שזה אליהו הנביא, שדבר זה לא יעשה אפילו השודד שבהרים. אמר לו לאליהו הנביא: האם אין זה חטא מה שעשית. והלא פרה זו היא כל חייו של העני הזה, ואתה באת והרגת אותה. האם זהו הגמול שנתת לך על שהאכילך והשקך וחלק לנו כבוד מלכים. אמר לו אליהו ז"ל אם תשאלני עוד הפעם, אפרד ממך ולא תוסיף עוד ללכת עמי. ואם אתה רוצה ללכת עמדי תשתוק ולא תשאלני כלום למה אני עושה דברים.

והם הלכו לדרכם ובלילה השני לנו בביתו של עשיר גדול שבאותו לילה היה עסוק בבנין ביתו. וכשראה אותם לא רצה להפנות ראשו אליהם ולא קם ולא זע ממקומו, ולא נתן להם לא מאכל ולא משקה. בחצות קם אליהו הנביא ואמר לר’ יהושע בן לוי קח קצה החבל הזה. נטל ריב"ל קצה החד של החבל ואליהו את הקצה השני ומדדו את הקירות ובנה לו ארמון נפלא בהדרו ובו ק"פ חדרים.

היה ריב"ל מתמה ואומר: אותו עני הכניס אותך לביתו ונתן לך מאכל ומשקה וחלק לך כבוד מלכים ובלילה עמדת והרגת את פרתו. ועשיר זה לא עשה לך שום טובה, ואפילו לא ערך לך קבלת פני כראוי לך, ועשית לו טובה כזו שבנית לו ארמון גדול כזה שאין לבנותו בדמים מרובים.

משם הלכו למקום אחר. ששם היו כולם עשירים. והם היו בעלי גאוה כאלה שלא רצו אפילו להסתכל על שני החכמים האלה. ולא רצו לתת להם לא מאכל ולא משקה. למחרת עמד אליהו והתפלל להשי"ת שייעשו כולם מנהיגים.

משם הלכו למקום אחר וכולם היו שם עניים וכשראו את שני החכמים קיבלו אותם בסבר פנים יפות, ונתנו להם לאכול ולשתות וחלקו להם כבוד גדול והכל במיעוט ממונם. למחרת עמד אליהו ובקש רחמים מאת השי"ת שלא יתן להם אלא פרנס אחד. אמר ריב"ל לאליהו: איני יכול לסבול המעשים שאתה עושה. ואני רוצה שתבאר לי פשר כל המעשים שעשית, לפי שאין אני מבינם כלל. אמר לו אליהו: אם אני אסביר לך הכל, שוב לא תלך עמי. אמר לו רבי יהושע: אני מסכים לכל ובלבד שתסביר לי למה הרגת פרתו של אותו עני, אמר לו אליהו: דע שבאותו לילה עמדה אשתו למות. והיתה חביבה עליו יותר מאלפי אלפים דינרי זהב. לכן עמדתי והרגתי פרתו שתהיה כפרה לאשתו. נפש תחת נפש. אמר לו ריב"ל: ולמה לאותו עשיר שלא הפך פניו להסתכל עלינו, ולא נתן לנו לא מאכל ולא משקה בנית הארמון הגדול הזה. אמר לו: דע אם היה אותו עשיר חופר שתים שלוש אמות תחת אותו בית, היה מוצא אוצר גדול ולכן הקדמתי ובניתי לו הארמון.והארמון הזה לא יתקיים זמן מרובה מפני שהוא מעשה נסים ויפול פתאום ולא הימצא את האוצר הזה. אמר לו: ולמה ברכת אותם העשירים  שלא נתנו לנו כלום שיהיו להם מנהיגים הרבה. אמר לו: לא ברכה היא זו אלא קללה. שכן ברבות המנהיגים סופם הרס. כמו שאומרים העולם: ברבות הקברניטים טובעת הספינה.

ואותם העניים שעשו לנו טובה ברכתים יהיו להם רק מנהיג אחד. כי כל עיר שיש לה ראש אחד, סופה להתקיים. ואם אתה רואה רשע שהוא בוטח בעושרו, דע שאין זה לטובתו. ואם אתה רואה צדיק הסובל צער וחוסר מזונות, אין זה לרעתו אלא לטובתו, לכפרת נפשו. ואם יש לאדם כסף והוא נותן צדקה לעניים יתקיימו נכסיו, ואם לא יפרח כספו, שכן יש כנפים לכסף. וזהו שאומר כאן הכתוב: "כל נשיא בהם, שאמר לאנשים רק על פי נשיא אחד ולא יהיו כולם נשיאים כל שעשו ההיפך ממה שצוה אותם. (מעם לועז)

ואלה שמותם למטה ראובן וגו’ אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע (שלח יג, ד-טז)

אלה שמות כל האנשים שנקראו כן מלידה אבל יהושע היה שמו הקודם הושע ומשה קראו יהושע. ואע"פ שראינו לפני זה שקרא הכתוב ליהושע כמה פעמים בשם הזה, כי ידע הכתוב שלבסוף ישנה משה את שמו ויקרא לו יהושע ולכן נקרא שם על שם העתיד.

והטעם לשינוי השם ולתוספת היו"ד לשמו, מפני שראה משה ברוח הקודש שהוא עתיד ליטול עשרה חלקים בארץ ישראל. שיהושע ירש את חלקם של עשרת המרגלים שהוציאו דבת הארץ רעה.  וכן זכה כלב וניתנה לו חברון כמו שנאמר בשופטים ויתנו לכלב את חברון (שופטים א).

ויש אומרים שלא שינה משה את שמו, מצינו שנקרא קודם לכן בשם הזה. שנאמר בפרשת בשלח ויחלוש יהושע את עמלק. וכן בפרשת כי תשא אומר הכתוב: ומשרתו יהושע בן נון נער. אלא מה שנאמר כאן ויקרא משה להושע בן נון יהושע, שהיה מתפלל עבורו שהקב"ה יושיעו מעצת מרגלים (יה-הושע), אם יועצו לדבר רע אל א"י. וזה שהתפלל על יהושע ולא על אחר מפני שהיה תלמידו, וכשתלמיד יוצא לתרבות רעה הרי הקלקלה תלוי ברבו, שאומרים מרבו למד לעשות כן, לכן התפלל עבורו.

ולמה לא שלח משה מרגלים משבט לוי. מפני שלא נטל שבט לוי נחלה בא"י ולא שלח אלא מן השבטים שהיה להם חלק בארץ ישראל וכששינה הקב"ה שמה של שרה שאמר לו לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה (ברא’ יז) היו"ד של שרי פרחה באויר והופיעה בפני כסא הכבוד אמרה: מפני שאני הקטנה שבאותיות הוצאת אותי משמה של הצדקת שרה. אמר לה הקב"ה עתיד אני לקבוע אותך במקום טוב יותר. כי עד עכשיו היית בשמו של אשה, מכאן ואילך תהיי בשמו של איש ובתחילה. ויו"ד זה קבע משה בראש שמו של יהושע.

וישלח אתם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אלהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר (שלח יג-יז)

ומפני שיהיו המרגלים בעלי לב ולא יהיו חוששים מתושבי הארץ, מסר להם משה את מטהו שהיה חקוק בו השם המפורש ואמר להם קחו את המטה הזה בידיכם ואל תחששו משום אדם, שאם יראו את המטה הזה, יאחזם חיל ורעדה ולא יתייצב איש נגדכם. וכך היה, שבשעה שראו בני הענקים את המטה אחזם מורא והם ניצולו מידיהם. וזהו שאומר כאן הכתוב: עלו זה בנגב ועליתם את ההר, שהתיבה "זה" רומזת על המטה, כמו שנאמר: ואת המטה הזה תקח בידך (שמות ד).

ויש אומרים שמסר לידם של של י"ב אותיות שאם היו בצער היו מזכירים השם הזה והיו ניצולים. ואף זה מרומז בתיבה זה בגימטריה י"ב.

עלו זה בנגב וגו’ אמר משה למרגלים כשתיכנסו לא"י תפנו לצד דרום של א"י שהיא חברון, כי היא האדמה הגרועה ביותר של א"י, שכן היא אדמת טרשים ואינה ראויה לזריעה, וקבעו אותה כמקום לקבורת מתים. ולכן רצה שילכו לשם תחילה שכן דרך התגרים, בתחילה מראים את הסחורה הגרועה ואח"כ את המשובחת.

ועכשיו נבאר לכם שאם חברון היא הגרועה שבא"י מה גדול שבחה של כל ארץ ישראל.

שכשיצאו ישראל ממצרים אמרו: האם נמצא עוד ארץ טובה כמו ארץ מצרים המבורכת בכל טוב ובהרבה זרעים. אמר להם הקב"ה לארץ מצרים היא (דברים יא) ר"ל ארץ שאני עומד לתת לכם אין להשוותה לארץ מצרים, שכן היא הרבה יותר משובחת הימנה. כי מצרים היתה המשובחת בכל הארצות כפי שאומר הכתוב כגן ה’ כארץ מצרים (שם) והחלק המשובח בכל מצרים היתה צוען, ששם ה’ מקום מושבם של המלכים ושל גדולי מצרים, כמ"ש כי היו בצוען שריו (ישעיה ל). וחברון שהיתה הגרועה שבא"י היתה פי שבע טובה מצוען שהיתה העילית שבמצרים. שכן אומר הכתוב וחברון נבנתה שבע שנים לפני צוען מצרים (במדבר יז). שהיתה מבונה ומושכללת פי שבע מאשר צוען מצרים שהיתה המשובחת שבמצרים. ומכאן תדעו מה היתה שבחה של שאר א"י.

וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום (שלח יג-כה)

כאן מודיענו הכתוב שהקב"ה קיצר להם את הדרך של א"י, שמהלך יום שהיו צריכים להלך הלכו בארבעים יום. שכן אי היא ד’ מאות פרסה על ד’ מאות פרסה. וכל פרסה היא ד’ מילין , וחכמי הגמרא שהיו חכמים גדולים הבינו בחכמתם שמהלך של אדם בינוני שהולך הליכה בינונית, שאינו רץ ואינו משתהה הם עשרה פרסאות ליום, שהם מהלך ארבעים מילין. נמצא שבארבעים יום אפשר ללכת ממזרח למערב ד, מאות פרסה ולא יותר. ואילו הם הלכו לארכה ולרחבה של א"י במשך ארבעים יום, שהוא מהלך של מאה וששים, היינו פ’ בהליכה ופ’ בחזרה.  אבל ידע הקב"ה שהם עתידים להוציא שם רע על א"י, ויגזור עליהם יום לשנה יום לשנה להיות במדבר, לכן קיצר להם את הדרך שהגזרה תהיה קלה יותר.

אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצרות גדולות מאד וגם ילדי הענין ראינו שם (שלח יג-כח)

המרגלים ניסו להפחיד את בני ישראל לשכנע אותם להשאר במדבר מכמה טעמים טעם אחד מכיוון שבמדבר היה  להם הכל טוב וחיים רוחניים המן הגיע בזמן שבגדיהם לא התישנו וגדלו אתם, ענני כבוד עשו להם צל עמוד האש האיר בלילה וכו’. לכן אם יכנסו לארץ יהיה להם מצוות התלויות בארץ כמו זריעה חרישה קצירה תרומות ומעשרות עבודה בשדה שנאמר "ואספתה דגנך" וכדומה.

טעם שני שעליו רציתי לדבר זה מעמדם בחברה כי במדבר הם היו נשואים ואילו בארץ ישראל הם יחטפו מכה רוחנית ויצטרכו להסתגל ולשלב רוחניות עם גשמיות ומי שיעבוד בקודש זה הכהנים והלוים ואילו הנשיאים ירדו במעמדם החברתית  ולזה הם גם חששו. ראו איזה שיקולים אנוכיים היו להם שגרמו לקב"ה לענישם וזה מה שנאמר שכבוד וגאווה מוציא את האדם מן העולם.

ובשירת דבורה לה’ ובהגידה גבורותיו וחסדיו הגדולים אשר עשה עם בני ישראל, ותשכח כי גאה וגאון שנא ה’,  ותאמר, מה רע ומר היה גורל בני ישראל עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל, ויהי איך הוציאה את הדברים האלה מפיה ותסר מעליה רוח ה’, וילך קולה הלוך ושפל הלוך וקטן עד כי לא נשמע עוד, ויחשבוה שומעי שירתה לישנה ויקראו אליה ויאמרו עורי עורי, דבורה, עורי עורי דברי שיר. זה מה שנאמר שינאת ה’ כל גבה לבב וממנו בורחת השכינה.

ויפתח הגלעדי הלך להלחם את בני עמון אשר לחצו את בני ישראל בחזקה. וידר יפתח נדר לה’ ויאמר, אם נתון תתן את בני עמון בידי, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה’, והעליתיהו עולה. ויתן ה’ את בני עמון ביד יפתח ויכנעו מפני בני ישראל. ויבוא יפתח אל ביתו, והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות.

ויקרע יפתח את בגדיו ויאמר, אהה, בתי יחידתי, הטומן פח יפול פה הנה אנכי נדרתי להעלות עולה לה’ את כל היוצא לקראתי ולא אוכל לשוב. ותאמר אליו ביתו אבי הן לא צוה ה’ להקריב אליו נפש אדם. ויען יפתח ויאמר, אולם נדרתי לאמור, אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום והיה לה’, ותענהו בתו ותאמר הנני אמות אחרי אשר עשה לך ה’ נקמות מאויביך מבני עמון, אולם זכר נא אבי הטוב כי גם יעקב אבינו נדר נדר, לה’ לאמור, כל אשר תתן לי עשר עשרנו לך ובכל זאת לא הקריב לה’ גם את אחד מבניו.

ויהי כאשר לא שמע יפתח לדברי בתו, ותאמר לו יעשה נא לי הדבר הזה , הרפה ממני שנים חדשים וירדתי על ההרים אנכי ורעותי ואבכה על בתולי ויאמר לה יפתח, לכי.

ויודע הדבר הזה לבני ישראל, ויבואו אל פנחס הכהן ויאמרו אליו לכה נא אל יפתח והתרת לו את נדרו. ויען פנחס ויאמר הנקלה בעיניכם לכת הכהן הגדול בן הכהן הגדול אל  יפתח הגלעדי? יבוא הוא אלי וילכו בני ישראל ויבואו אל יפתח ויאמרו, לכה נא אל פנחס הכהן הגדול והתיר לך את נדרך אשר נדרת להעלות בתך לה’ והיתה נפשה ויען יפתח ויאמר, אנכי ראש כל בני ישראל וקצינם האמנם תאמרו לי להיות שפל בעיני וללכת אל פנחס? וירעו דברי פנחס ויפתח בעיני ה’ עד מאד ויאמר, הנני אשפיל את שני הגאים האלה, תסור נא רוח קדשי מעם פנחס והיה כאחד העם, ומת יפתח בתחלואים רעים ונשל גופו אברים אברים  ונקברו בערי גלעד.

מעשה שהיה באדם קל דעת, בן למשפחת צדיקי וגדולי תורה, הזדמן פעם לחצרו של רבי מאיר מפרילשן. אף שהיה האיש חומץ בן יין, התפאר והתיהר ביחוסו, ובהגיעו לחצר הרבי מנה את שושלת היחוסין של משפחתו לדורותיה.

שמע רבי מאיר את דברי ההתפארות, ואמר לאיש: "הבה ואספר לך מעשה נאה:

"בחצר הפריץ היה סוס ששרת את אדוניו ואת משפחתו משך שנים רבות במסירות ובאמונה. אך משהזקין ותשש כוחו, שוב לא היתה בו תועלת. כדי להפטר ממנו, החליט הפריץ לשלחו אל היער. בלבו פנימה זכר הפריץ עד כמה היטיב עמו הסוס ונכמרו רחמיו שמא יטרפו חיות היער את הבהמה הזקנה וחסרת האונים. עטף אפוא את הסוס בעורות אריה, דב וזאב על מנת להרתיע מפניו את חיות הטרף, וכך שלחו אל מעבה היער.

"וביער בין בעלי החיים עושות השמועות כנפים כמעט כמו בקרב בני האדם, עד מהרה נודע ל’מלך החיות’, הלא זה האריה, כי בממלכתו משוטט בעל חיים משונה ספק אריה, ספק דב וספק זאב.

"שלח האריה להביא לפניו את החיה המסתורית. וכשאתה תמה ה’מלך’ למראה ושאל: ’מי את?’

"גדלתי בבית הפריץ’, השיבה החיה המוזרה בגאווה.

"שאלתי מי את?’ חזר האריה על שאלתו.

,שרתתי באמונה את הפריץ’, השיב הסוס.

"’הכל טוב ויפה’, המשיך האריה לשאול, ’אך מי את?’

"בקרתי בהיכלות מלכים’, היתה התשובה.

"’ובכל זאת מי את?’ עמד האריה על שלו.

"’אני’, השפילה החיה המוזרה את ראשה במבוכה ובבושה, ’אני אינני אלא סוס...’"

זה המעשה שסיפר רבי מאיר מפרמילשן והמבין הבין...(מעשיהם של צדיקים).

הנמשל הוא שהכבוד והגאווה מוציא  את האדם מהעולם ישנם אנשים שיש להם יחוס מכובד ומתגאים ביחוסיהם ומרשים לעצמם לעבור עבירות או לזלזל באנשים אחרים. שמכבדים אותם או מפחדים מהם בגלל יחוסיהם או מעמדם בחברה עקב אבותם אך מצד עצמם הם עמי ארצות פוחדים וריקים. וכדי להילחם בכבוד ובגאווה צריך להיות מבחינת אם אין אני לי מי לי ואני כשלעצמי מה אני. כלומר אם מסית אותנו היצר הרע פשוט לא ניתן לו להשתלט וניתגבר עליו שנאמר לו די תסתלק כי "אם אי אני לי מי לי" וננצח אותו. אך  יצר הרע בחיים לא יוצא לפנסיה ברגע שגברת עליו ואתה צדיק ותלמיד חכם גדול אז כבר אתה יכול לחלוק על השקפות עולם של אחרים פסקי הלכות של רבנים גדולים והאנשים יכבדו אותך ויקומו לכבודך ואז אפשר שתיכשל במידת הגאווה. וכך היצר הרע עזר לך להיות גדול ולא הפריע לך לגדול כדי שתיכשל בכבוד וגאווה. ואז תאמר: "עכשיו שאני (רב גדול) לעצמי מה אני". לפעמים היצר הרע מגדל רב גדול כדי שיפסוק פסיקה הלכתית שתעורר מחלוקת ופילוג.

עמלק יושב בארץ הנגב וכו’ (במדבר יג-כט)

אמרו חכמי המוסר שהיצר הרע הוא משול לעמלק שיושב בארץ הנגב, והרמז בזה שאותו יצר הרע שוכן בלב הפנוי מתורה והוראה, כנגד שאין בו מים, ואין מים אלא תורה.

האדם צריך להכניע את אותו עמלק ולדחות אותו בכל כוחו ע"י עסק התורה. שאמרו חז"ל בראותי יצר הרע בראותי לו תורת תבלין, שאם פגע בך מנוול (יצר רע) זה מושכהו לבית המדרש.

אחד מטכסיסיו של היצר הרע הוא להניח לאדם לקיים מצווה קטנה במטרה להכשילו בעבירה גדולה.

כמו צידי עופות המניחים בתוך המצודה מאכל ציפורים, מגמתם ברורה הם אינם עושים זאת מתוך כוונה לדאוג להזנת העופות. אלא יפרישם מעט אוכל משלהם, כדי שע"י זה ישיגו רווח גדול וכך היצר הרע מאפשר לאדם לקיים מעט מצוות וע"י כך מפילו בפח העבירות.

לדוגמא: מעשה במלך אחד שקרא לשריו והזהירם שלא להתערב עם שום אדם כי ההתערבות היא מעשה שטן. לאחר זמן נפגש  שר האוצר עם יהודי בשוק שהחל לצעוק יש גיבנת לשר יש גיבנת והוא מישר אותה עם מילוי כריות.

השר הזדעזע לשמוע שטויות אלו ורצה להכותו בחרב. ולפתע היהודי הציע לו 100.000 דולר. אם יוכיח שהוא טועה, השר שמח שנפל בחלקו כבר ביום הראשון להעשיר את קופת המלך ולהוכיח את תפקידו. השר היתפשט וכל הציבור צחק והכן הרויח 100.000 דולר, השר שמח  לבב הלך למלך, וסיפר לו את הסיפור, שהצליח להעשיר את קופת המדינה ב-100.000 דולר.

צעק עליו המלך שוטה שכמותך אני התערבתי עם אותו יהודי ואמרתי לו שאם יצליח להפשיטך בשוק יקבל ממני מליון דולר. היהודי היה חכם שנתן 100.000 דולר כדי להרויח מיליון דולר. וכך פועל היצר הרע מאפשר לעשות מיצווה קטנה כדי להביאך לעבירה גדול.

כך האדם פעם משחק עם ילדיו למחרת הולך להוריו בשם כיבוד אב ואם ביום אחר מבלה עם אשתו והכל לשם מצוות שהיצר הרע מעודד אותו לעשות כדי לבטל תורה או כדי לפגום באמת והכל בשם החוק והתירוציים כן על זה הדרך. ליצר הרע יש דימיון מופרז הוא לא יתן לאדם  ללמוד תורה ולהתקרב לרוחניות. תמיד הוא יכניס לאדם דמיונות אם זה בכסף אם זה בעסקים ויטריד את האדם ויתן לו סיבות לדחות עוד ועוד את הלימוד על ידי דמיונות שווא לכן נאמר בפרקי אבות אל תאמר שהפנה אשנה שמה לא תיפנה ותישנה’’. ועוד אל תאמר שאזקין שמא לא תזקין, צריך ליזכור "שאדם כצל עובר לא צל של כותל ולא של ענפי אילון אלא כצל של עוף הפורח בשמים". ומהר מאוד עוברים חייו של האדם לכן חכם עיניו בראשו.

וכדי להמחיש את יצר הדמיון נצטט מעשה שמובא בספר מאמר אפרים, משל יפה על זקן וצעיר שנזדמנו להיות בבית מלון בחדר יחדיו, לעת ערב הזקן הלך לישון, לאחר זמן הצעיר הרגיש מחנק פתח החלון וג"כ הלך לישון, הזקן מכח קול פתיחת החלון התעורר וביקש מהצעיר תעשה טובה תסגור מיד את החלון, אני לא יכול קר לי, אמר הצעיר אבל חם לי, אמר לו הזקן אל תתחצף אני יכול להיות סבא שלך! וכך צעק עד שהצעיר הואיל בטובו לסגור את החלון העיקר שיהא לו שקט ויוכל לישון, לאחר זמן פתאום נשמע קול נפץ רציני בחדר, הזקן בדמיונו חשב שהצעיר שבר את החלון ואז החל לחרף ולגדף תתבייש לך טען הזקן לצעיר טיפש מטופש כעת אפי’ אם ארצה לסגור את החלון אינני יכול והצעיר בדמיונו חשב שנשבר החלון והיה שמח ומבסוט, והזקן כל הלילה לא יכל לישון מרוב דמיון של קור, והצעיר נרדם לו שינה מתוקה. בבוקר קמו שניהם ומה גילו, שהמראה (הראי) שהיה בחדר נפל ונשבר, רק שהזקן בדמיונות חשב שנשבר החלון, וכל הלילה בגלל זה הוא לא יכול לישון, והצעיר בדמיונו חשב ג"כ שנשבר החלון, וכל הלילה בגלל זה הוא יכול לישון עם אויר צח. זה המשל שרואים כמה אצל האדם יצה"ר מכניס לו דמיונות כדי להכשילו והכל רעות הבלות ורוח שטות.

מעשה ביהודי ששהה בחו"ל לצורך פרנסה והנה הגיע ארצה והביא לאשתו בין היתר תרנגולת. אמר לה תשמעי אני משאיר לך את התרנגולת – תשימי אותה בלול והיא תביא הרבה ביצים רק אל תשכחי לתת לה לאכל נענתה האישה בחיוב.

חזר האדם לעסקיו בחו"ל חזר אחר חודשים והנה התרנגולת מתה. כעס על אשתו מה קרה? התרנגולת שקטה מאוד אמרה לו אשתו שכחתי ממנה ולא נתתי לה אוכל. אמר לה בעלה בפעם הבאה אני אביא לך תרנגול שכל הזמן יקרקר שלא תוכלי לשכוח ממנו וכך היה.... שחזר הבעל מחו"ל שאל על התרנגול התלוננה לו אשתו ואמרה לו אל תשאל כמה שהוא אוכל הרבה כל הזמן מקרקר עד שלא מביאים לו אוכל הוא אינו נרגע.

הנימשל שהתרנגול זה הנפש הבהמית שכל הזמן מקרקרת רוצה לאכל רוצה תואות העולם הזה וקשה לשכוח אותה ואילו הנשמה היא התרנגולת שקטה שלא מקרקרת ואם אתה שוכח אותה היא יכולה להרדם להישמד לעד לכן על האדם להזהר ולקבוע עיתים לתורה שלא ישכח את נשמתו ויזניח אותה בשביל הבלי העולם הזה וישקע בתרדמה שנאמר "תעזבני יום העזבך יומים" וזה שנאמר ולא תתורו אחרי עינכם ואחרי לבבכם שאתם זונים אחריהם שהם כל הזמן מקרקרים רחמנא ליצלן.

אל תפול בפח

מעשה היה ביהודי שהתהלך בעיר זרה פנה אליו בחור אחד וביקש ממנו סיגריה נתן לו היהודי סיגריה ושאל אותו היהודי תגיד לי אתה מכיר אולי יש פה מקום לבלות אמר לו הבחור כמובן אתה הבאת לי סיגריה אני אקח אותך למקום בילוי.

הכניס אותו למסעדה והזמין לו משקאות אוכל השתכרו ויצאו שיכורים מבילוי. אמר לו היהודי תשמע היה שיגעון אמר לו הבחור תראה אני אגלה לך סוד בגלל שאתה בחור שאני חושב שאני יכול לסמוך עליו אגלה לך סוד. יש לי אוצר ואני צריך עזרה של עוד אדם ואין לי על מי לסמוך בגלל שאתה סחבק אני מוכן להתחלק איתך בשלל חצי חצי רק תעזור לי להוציא אותו. האוצר מוחבא באיזה מקום, אוצר שיסדר אותך לכל החיים. שאל היהודי מה קרה שאתה כל כך סומך עלי ועוד רוצה לחלק איתי את האוצר?

אמר לו הבחור אתה לא רוצה להתראות אמר לו היהודי לא לא חכה חכה אני אבוא אמר חברו. לקח אותו לאיזה מיזבלה ואמר לו: ’’הנה פה’’ אומר לו היהודי מה פה? ענה לו פה במזבלה תקפוץ. אמר לו היהודי זה ביצה של זבל אני לא קופץ אמר לו הבחור: אז תהיה מסריח לרגע אבל אחר כך תהיה עשיר לכל החיים, תיתפשט ותקפוץ אמר היהודי תקפוץ אתה ראשון אחר כך אני אמר לו הבחור אני לא מאמין לך. היהודי התפשט וקפץ והבחור לקח לו את החליפה ובגדיו היפים והמהודרים  וארנקו ואמר לו להתראות ...אמר לו היהודי מה אתה עושה למה אתה לא קופץ? ענה לו הבחור תגיד אתה טיפש אתה חושב אם היה אוצר ההיתי קורא למישהו אני יביא אותו לבד ואם כבר הייתי קורא למישהו זה בטח לא לך, אלא למישהו ממשפחתי כל זה עשיתי כדי לגזול לך הארנק  ואת החליפה היקרה. אמר היהודי איזה טיפש הייתי איזה פתי איך האמנתי והוא טבוע חזק בביצה של זבל ולא יכול לצעוד, ע"כ משל.

הנימשל כך גם יצר הרע מגרה אותך נותן לך רעיונות מפתות ושקריות עד שאתה מתפתה חוטא ולבסוף אתה מוצא את עצמך עמוק עמוק בבוץ בין תאוות העולם הזה שאינך יכול לקום מהביצה מרוב הטומאה.

והגאון רבי יוסף חיים מבבל זכותו יגן עלינו אמן, שכתב על זה משל נפלא בעשיר אחד שיצא לעיר רכוב על סוסו, והנה בדרך עצר אותו איזה עני פיסח ובקש לעלות עמו עד לשערי העיר. אותו עשיר היה רחמן וטוב לב והסכים להעלותו ולהרכיבו על הסוס, משום שאינו מפסיד כלום. אולם העני ביקש  מהעשיר לשבת ליד המושכות, מכיון שהוא מפחד שמא יפול וגם לזה הסכים בעל הסוס, ונתן לו המושכות, והנה כשהגיעו לשערי העיר, אמר אותו עני פיסח לבעל הסוס, שירד בבקשה מהסוס, כיון שהגיעו כבר לשערי העיר, נבהל בעל הסוס ואמר לאותו עני" הרי אני הוא שעשיתי לך טובה ועליך לרדת’’, מיד התחיל אותו עני צועק בטענה שעלה זה האדם כדי לשדוד אותו, ובאו כמה אנשים ונתנו מכות נאמנות לאותו עשיר בעל הסוס, והטיחו כלפיו דברים קשים, כיצד אינו מתבייש לשדוד עני וגלמוד, ואילו הוא הצטדק שהסוס שלו, אך בודאי שלא האמינו לו, והציעו לשניהם לגשת למשפט אצל דיניי העיר.

הלכו שניהם לבית הדין ושטחו את טענותיהם לפני הדיינים, והנה כששמעו הדיינים את הטענות, אמרו לבעל הסוס: "אכן נראים דבריך צודקים, אך מה נעשה ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכיון שמסרת בידיו את המושכות, לא נותר לנו אלא לפסוק לטובתו". עד כאן המשל.

הנמשל מובן הוא, אדם בעולם הזה נותן את ה"מושכות" בידיו של יצר הרע, אך כשמגיע למשפט בבית דין של מעלה, מצטדק הוא בטענות הבל, וכיון שנתן בידי יצר הרע להובילו, שוב לא יועילו לו טענותיו (כותנת פסים).

יצר הרע מקרר אותנו מלעבוד את השם בשמחה ובמרץ אך עלינו לדעת להעריך דברי תורה. החסיד יעב"ץ כותב על דברי המשנה (אבות א, ד) "והוי שותה בצמא את דבריהם". טבע האדם לקוץ בדברי התמדתו אל יאמר האדם "כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות" אלא הוי שותה בצמא את דבריהם.

הלימוד בצימאון הוא חובה, ומהו צימאון? להרגיש תמיד כאילו זו פעם ראשונה. אם נעדרת מהאדם הרגשת החידוש אזי אף אם ילמד, אין זה לימוד בצימאון והוא עלול, חלילה, "לקוץ בדבר".

דוגמה נפלאה לכך נוכל ללמוד מהסיפור שסיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:

הרב אריה לוין זצ"ל הוזמן לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס ממלכתי, גימנסיה הרצליה בת"א, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים, בצל הגרדום, עם הנידונים למוות ברזני ופיינשטיין הי"ד.

הרב בא להניח להם תפילין והם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול, שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין. הנידונים לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן לליבם ונישקו אותן ללא הרף.

אמר הרב לוין לקהל שומעיו: "וכי רק בפעם האחרונה צריכים להתרגש ולבכות כשמניחים תפילין? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך ליבו על התפילין? הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשי"ת בכל כוחו ובכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו".

הגר"א דסלר ("מכתב לאליהו" ח"ד) שואל: כיצד מבטלים את כוח ההרגל? וכי על ידי שנעביר במחשבתנו את הציווי שיהיה בעינינו כחדש יבטל כוח ההרגל? אלא העיון וההתבוננות בכוחם לבטל את כוח ההרגל.

מסופר שהאדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה. האדמו"ר השיב בחיוב והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו’.

לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה, מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו: "הלא קיבלתי רשות?"

"חלילה" השיב הרבי אל לך לחשוש פן פגעת בי, לא זו סיבת בכייתי".

מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה’, שאל את עצמו "אולי גם אני מחקה את עצמי, ואיני עובד את ה’ באמת מתוך תחושת התחדשות פנימית?" על זה בכה הרבי.

בספר "מגד גבעות עולם" מובאת דוגמא נפלאה כיצד ראתה אמו של המשגיח ממיר, רבי ירוחם זצ"ל את החשיבות של לימוד תורה של בנה:

הוא למד בבחרותו בקלם והייתה תקופה של כמה חודשים שלא קיבלה אמו ממנו שום מכתב על שלומו. האמא כמובן התחילה לדאוג לגורל בנה, קימצה מלחמה הדל ולוותה כסף מאחרים ושכרה עגלה לנסוע לקלם, והימים ימות הגשמים כשהרבה שלג ובוץ בדרכים.

כשהגיעה האם לקלם היה מאוד מאוחר בלילה וכל הבתים היו נעולים וחשוכים, והנה היא רואה שבבית המדרש מאיר האור.

כיוונה האם צעדיה לעבר ביהמ"ד נכנס ועלתה למעלה לעזרת הנשים ישבה שם. ממרומי עזרת הנשים היא שומעת בחור אחד היושב ולומד תורה בקול ערב בניגון ובנעימות עצומה, וכשהביטה למטה הבחינה שבנה ר’ ירוחם הוא זה הלומד תורה בדבקות.

כיוון שראתה אמו של ר’ ירוחם כך, ירדה מיד למטה וחזרה לעגלה ושבה מיד לביתה מבלי להפריע לבנה בעסקו בתורה.

ולפלא הדבר! האם שלא ראתה את בנה כמה חודשים יכלה לפחות לשוחח איתו רק כמה דקות, לשאול לשלומו, אולי חסר לו דבר מה, אולי הוא רוצה לספר משהו.

הבינה האם שאם היא רוצה לזכות בבן גדול בתורה יש לעשות מסירות נפש על כך ולא להפסיקו מלימודו ואף לא לרגע אחד.

הייתה לה דוגמא מצויינת ללמוד זאת מאשתו של רבי עקיבא. רק מי שמבינה מה הערך של יגיעה בתורה – כך תהיה הנהגתה.

זהו יסוד גדול וחשוב ללומדי תורה. הרציפות בלימוד היא מרגלית יקרה שיכולה להביא את האדם להישגים נפלאים ועצומים. ההפסקות הן חשובות מצד עצמן, אך אין בהן את אותה חיבה, אותה אהבה, אותה קורת רוח שיש להקב"ה מהאדם הלומד ברצף.

אין ספק, כי ללימוד ברצף צריך עבודה ויגיעה רבה, האדם צריך להתייחס ללימוד התורה כדבר קבוע  וחשוב ששום סיבה שבעולם לא תוכל לבטלו.

משל למה הדבר דומה? לאשה שאופה עוגה בתנור, אם כל כמה דקות תפתח את התנור ותבדוק מה קורה, העוגה לא תתפח.

כך הדבר גם בלימוד תורה, ההפסקות יוצרות את הקירור בלימוד ומבטלות בבת-אחת את העוצמה שיש ללימוד ברצף.

ולמה ה’ מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב נשני וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה (שלח יד-ג)

רואים כאן את מסירות נפשם של הנשים שרצו לכבוש את הארץ ודגלו בדעותיהם של כלב ויהושע בן נון ולא חטאו בחטא המרגלים.ואילו כל העדה רצתה לשוב מצרימה וכשהבחינה שהנשים לוקחות את ילדיהם ומוכנות ללכת אחר עדת כלב ולכבוש את הארץ, התחילו לבכות לקב"ה שהביא אותם לארץ שנשיהם וטפהם יפלו בה בחרב ויהיו לבוז תראו עד כמה עצת המרגלים השפיע על כל העדה שהיתה קטנת אמונה. וישר כח גדול מגיע לנשים הצדקניות שלא השתתפו לא בחטא העגל שסירבו לתת את נזימהם ולא בחטא המרגלים וכבר אמרו חז"ל שבזכות נשים צדקניות ניגאלו במצרים, שהיו מתיפיפות והולכות לבעליהם בתקופה קשה, ובזכות נשים צדקניות אנו עתידין ליגאל.

סר צלם מעליהם (שלח יד-ט)

מגנם וחזקם כשרים שבהם מתו,איוב שהיה מגין עליהם (סוטה ל"ח).

מתוך מאמר זה אנו למדים שאיוב היה צדיק, וכן מצינו מאמר שני: "גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם" (בבא-בתרא ט"ו). וקשה איפוא מאמרם של חכמינו: "אמר רבא בקש איוב להפוך קערה על פיה" (בבא-בתרא ט"ז) שבקש לכפור בכל, ורחוק היה אם כן מלהיות כשר וצדיק?

ואמר על כך הגאון מוילנה,כי המליצה "להפוך קערה על פיה" מקורה בסיפור עממי ידוע,שהיה נפוץ בקרב העם בזמנים קדומים (מובא בספר "בן המלך והנזיר" שער כד).

היה היה מלך כעסן וקפדן,אשר לא ידע לסלוח ולחון. אם נכשל אדם בחטא הקל ביותר,אחת דתו היתה להמית ופסק הדין היה תמיד מוצא לפועל בדייקנות. ויהי היום, ומשרתו של המלך לא נזהר כהלכה בשעה שהגיש לפניו את סעודתו ושפך קימעה מן המרק אשר בקערה על השולחן. נתכעס המלך מאד,עד שהאדימו פניו. ראה המשרת כי כבר כלתה אליו הרעה וכי כבר נחתם גזר דינו למות,נטל את הקערה והפכה במתכוון על פניה,כך שכל המרק נשפך והציף את השולחן המלכותי. מובן כי המלך ציווה לערוף את ראשו לאלתר. לפני שהניף עליו התליין את גרזנו,פנה אליו המלך ושאלו:

אמור נא לי, מה ראית לעשות את המעשה אשר עשית? הלא בתור שוגג היה מצבך עשוי להיות הרבה יותר נוח מאשר בתור מזיד?" השיב המשרת ואמר:

"אדוני המלך! יודע הייתי כי בנוגע לפסק דין המות שלי אחת היא לי,ועלי לשלם בחיי בעד חוסר הזהירות הפעוט הזה,על כן בקשתי לפחות למנוע ממך חילול הכבוד,שכן יאמרו הבריות כי בגלל חטא פעוט ואווילי כזה ערף המלך את ראש משרתו הנאמן, ומשום כך הפכתי במתכוון את כל הקערה על פיה,למען יראו הכל וידעו כי משפט צדק עשית בי".

תשובה זו מצאה מאד חן בעיני המלך ומיד שחרר את משרתו מכל עונש.

ובכן, מליצה זו של "בקש איוב להפוך את הקערה על פיה" צוטטה מן הסיפור הזה,ונתכוונו חכמינו לומר בזה, כי גם איוב, אשר נודע שמו כצדיק גדול, בראותו את היסורים הנוראים שבאו עליו מן השמים, היה חושש מפני חילול כבוד שמים בעיני ההמון, שאינו יורד לעומקם של דברים ואינו מבין את דרכיה הנפלאות של ההשגחה העליונה,ועל כן התחיל להטיח דברים קשים כנגד הנהגתו של השם יתברך,למען יצא לו שם של חוטא וממילא יראו הכל וידעו כי השם יתברך צדק ומשפטו צדק...

כיוצא בזה דורשים חכמינו (סהנהדרין ק"ז) על דוד המלך,שביקש לחטוא במתכוון,למען יצדק השם יתברך במשפטו-"לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי,למען תצדק בדברך תזכה בשפטך" (תהילים נא-ו). (מעינה של תורה)

...ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועום מימנו (שלח יד-יב)

רואים את ההבדל בין מנהיג אמיתי כמו משה רבנו ובין המרגלים שהיו נשיאים בעם ישראל. המרגלים משום שחששו לכבודם  ומעמדם הוציאו דיבת הארץ,ואילו משה רבנו הקב"ה מציע לו ושישמיד את עם ישראל ויעשה אותו לגוי גדול ורב וזה לא מה שבכלל מעניין אותו אלא במסירות נפש הוא מהגן על עם ישראל,מנסה לשכנע את הקב"ה שלא יעשה זאת וגם נקרא חושבי שמו של השם יתברך שאמר לקב"ה "מה יאמרו הגויים שהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים כדי לאבדם במדבר ולא יכל לשאת את צרכיהם" פה נמדד מנהיג אמיתי בלי שום קשר למעמד או לבצע כסף וכדומה. ראינו גם במעשים רבים של רבותנו הקדושים איך שמסרו נפשם למען יהודים באהבת ישראל וקידשו שם שמים ברבים.

ארך אפיך ורב חסד. פוקד עוון אבות על שילשים ועל רבעים (שלח יד-יח)

כלומר שהבנים משלמים ביסורין על עווון אבותיהם על דור רביעי אך את עוון חטא העגל כל דור ודור משלם ומתקן עד לביאת משיח צידקנו.

לכאורה קשה: מדוע בעצם אשמים הבנים בחטאיהם של האבות ולמה עליהם לסבול מכך? ואפילו אם הבנים חוטאים גם הם – "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם" – אין להם לשאת אלא את עוונם הם ולא את עוון אבותיהם?

ברם, אפשר לתרץ זאת על פי משל המובא בספר "משלי שועלים": פעם היה הזאב רעב עד מאוד וביקש לטרוף את השועל,  אמר לו השועל: "מה יתן ומה יוסיף לך בשרי הכחוש? הנה שם עומד אדם גדול ושמן, מוטב כי תאכל אותו ותיהנה יותר". השיב הזאב: "הלא אסור עלינו לאכול בשר אדם וסופי להיענש על כך". אמר השועל: "אל לך לחשוש מזה, כי העונש לא יבוא עליך אלא על בניך, שכן אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה". נפתח הזאב לדברי השועל ופנה והלך אל האדם. תוך כדי הליכה נתקל הזאב ברשת פרושה ונפל לתוך בור עמוק. לקול זעקותיו של הזאב מיהר השועל אל הבור. צעק אליו הזאב: "שקרן שכמותך! הן אמרת כי רק בני יענשו על חטאי"! נענה השועל והשיב לו: "שוטה שכמותך! עונש זה שבא עליך אינו בגלל חטאיך אתה, אלא בגלל חטאיו של אביך, אשר טרף אדם בשעתו". זעק הזאב בקול מר: "היתכן? העלי לסבול בגלל חטאו של אבי?" השיב לו השועל בבת צחוק ערמומית: "זה רק עתה רצית לטרוף אדם, אף כי ידעת שבניך עתידים לסבול בגלל זה. על כן מוכרח אתה לסבול כעת בגלל חטאי אביך"...

מעתה מובן היטב מה שהבנים נענשים בגלל חטאי האבות, שכן אם גם הם חוטאים, על אף ידיעתם כי יגרמו בזה סבל לבניהם אחריהם, הרי ראויים הם לסבול בגלל חטאי אבותיהם, מידה כנגד מידה. אם "אוחזין מעשי אבותיהם בידיהם" הריהם ראויים לכך שיהיה "פוקד עוון אבות על בנים"... (מעיינה של תורה בשם פרדס יוסף).

דבר החסידות – פרשת שלח

פרטים

קטגוריה: פרשת שלח

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:42

נכתב על ידי Super User

כניסות: 838

ב"ה

דבר החסידות – פרשת שלח

"וברוח שפתיו ימית רשע"

אדמו"ר מהר"ש [=רבי שמואל, דור רביעי לנשיאי חב"ד] הלך פעם ל'אהל' בליובאוויטש [=ציון אביו אדמו"ר הצמח-צדק], ובבואו צחק מאוד ואמר לחתנו הרב משה ליב גינזבורג:

-        "המרגלים נתארך לשונם עד טבורם (רש"י פרשתנו יד, לז). האם יש צורך דווקא עד הטבור? מספיק עד הסנטר!"

לאחר זמן נודע, שבאותו זמן נסעו משלחת מה'משכילים' לפטרבורג, ובראשם משכיל בשם ברגמן, להיפגש עם השר לענייני השכלה, לשכנעו להחדיר את שיטת ההשכלה בחוגי בני ישראל.

כשנכנסו לראיון, פתח ברגמן את פיו, והוציא את לשונו, ולא יכל להחזירו. מיד לקחו אותו לניתוח ולא הועיל, וימות...

ויהי הדבר לפלא.

(ע"פ "רשימת היומן" (מרשימות הרבי, עם פענוחים) – עמ' עדר-ערה)

~~~

למה לא זיתים ותמרים?

בפרשתנו (יג, כג), בסיפור המרגלים, נאמר "ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן הרמונים ומן התאנים".

מפרש רש"י: "הא כיצד? שמונה נטלו אשכול, אחד נטל תאנה ואחד רימון. יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם להוציא דיבה נתכוונו: כשם שפריה משונה – כך עמה משונה".

וצריך להבין:

א)   למה הביאו המרגלים דווקא פירות אלו (ענבים, תאנה ורימון) ולא משאר פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל?

ב)   איך יתכן שיהושע וכלב לא נטלו כלום, הרי היה להם ציווי מפורש ממשה רבינו (יג, כ) "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ"!

ג)     בהמשך, על הפסוק "ויהס כלב גו'" (יג, ל) כותב רש"י "צווח ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? השומע היה סבור שבא לספר בגנותו...". וקשה איך יכלו בנ"י לחשוב שכלב שותף לעצת המרגלים, בשעה שהוא ויהושע לא נטלו פירות יחד איתם?

מבאר הרבי, שקושיא אחת מתורצת בחברתה:

כוונתו של משה רבינו בציווי "ולקחתם מפרי הארץ" היתה להראות את מעלתה ושבחה של ארץ ישראל. ולכן הוצרכו להביא דווקא פירות שיעוררו התפעלות מיוחדת, והם – פירות שלא היו מצויים אצל בנ"י במדבר (כי פירות שרגילים בהם, גם אם מביאים משובחים יותר – אינם מעוררים התפעלות כ"כ).

ולכן:

חטה ושעורה – היה לבנ"י עוד במצרים, ואדרבה: גם כאשר היה רעב בכל הארצות באו למצרים לקנות תבואה.

זית שמן – הזית עצמו הוא מר (כל' חז"ל (רש"י נח ח, יא): "מרורין כזית"), וכל שבחו הוא בגלל השמן היוצא ממנו, והרי גם במדבר היו זקוקים לשמן זית עבור המנורה [ויש לומר שהשיגו אותם מתגרי אומות העולם*], וגם בו לא היה משום חידוש כ"כ.

דבש (תמרים) – מפורש במקרא (בשלח טו, כז) "ויבואו אילימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים". הרי זה גם כבר היה להם.

ואם כן מובן, שאחרי שנטלו המרגלים "אשכול ענבים . . ומן הרמונים ומן התאנים" – כבר לא נשאר ליהושע וכלב מה להביא.

ומה שנצטוו "ולקחתם מפרי הארץ" – אינו ציווי פרטי על כל אחד ואחד מהם, כ"א ציווי כללי למרגלים שיביאו מפרי הארץ. ולכן לא חיסרו יהושע וכלב כלום משליחותם [והטעם שלא הזדרזו בכל זאת להדר ולקיים בעצמם את שליחות משה, מבאר רש"י: שברגע שראו שהמרגלים מתכוונים לנצל את הפירות באופן הפכי מכוונת משה – כדי להפחיד את בנ"י – כבר לא מיהרו להשתתף בזה**].

וממילא נפלה גם השאלה השלישית – כיצד חשבו בני ישראל שכלב יאמר כמותם אף שלא נטל פירות? – כי הם לא העלו על דעתם שהסיבה היא מפני שאינו רוצה להשתתף ב"עצת מרגלים", כי אם סיבה 'טכנית' שפשוט לא נותר לו מה להביא...

על פי זה יתורץ גם דיוק הכתוב בפרשת חוקת (כ, ה), שבני ישראל התלוננו על שהביאום "אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע, ותאנה וגפן ורמון" ומדוע לא הזכירו "זית שמן ודבש"?

וע"פ הנ"ל מובן: התלונה שם היתה: (א) שאין להם מה לאכול, ועל זה אמרו "לא מקום זרע", היינו שאין חטה ושעורה. (ב) שגם מה שהבטיחו להם – ארץ טובה, היינו עם פירות חדשים שלא היו להם מקודם – גם את זה אין להם.

ו"זית שמן ודבש" היו להם גם במדבר כנ"ל (שמן להדלקת המנורה ו"שבעים תמרים" באילים).

שבת שלום!

מבוסס על: התוועדות ש"פ חוקת ה'תשמ"ה סעיף כח ואילך (נד' בתו"מ התוועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2419 ואילך). וראה ביאור באופן אחר קצת (מיוסד על ב' השיטות בסוטה לד, א) בלקו"ש חלק לח עמ' 48 ואילך. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' ר-רב.

______________

*)  ראה גם יומא עה, ב.

דבר החסידות – פרשת שלח

פרטים

קטגוריה: פרשת שלח

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 23:02

נכתב על ידי Super User

כניסות: 457

ב"ה

דבר החסידות – פרשת שלח

על מצוות ציצית

מספרים, שפעם ירדה נשמה לעולם, ובדרך למטה היא פגשה נשמה שסיימה את תפקידה ועולה למעלה.

-         שאלה הנשמה היורדת את הנשמה העולה: איך זה שם למטה בעולם?

-         ענתה לה הנשמה: שם למטה בשביל כמה עיגולי מתכת (מטבעות) אפשר לקנות ציצית...

-         התפעלה הנשמה היורדת – ציצית! אלה שעושים רעש בכל העולמות העליונים, אפשר לקנות שם בעד כמה עיגולי מתכת? אז למה עלית משם?

-         ענתה הנשמה: כי עד שמשיגים את הכמה עיגולים האלה – יוצאת הנשמה...

(מפי חסידים. וראה בגירסא שונה קצת בשם החסיד ר' בערע וואלף מניקולייב, בספר "ר' מענדל" עמ' 305)

~~~

על הפסוק "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (פרשתנו טו, לח) מביא רש"י מיסודו של רבי משה הדרשן: "פתיל תכלת – על שם שכול בכורות, תרגום של שכול – תכלא. ומכתם היתה בלילה, וכן צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב. ושמונה חוטים שבה – כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים"

ויש להקשות:

א)    מכת בכורות הרי היתה בחצות הלילה, ואז צבע הרקיע הוא שחור, ומדוע איפוא רומזים את מכה זו בצבעהתכלת הדומה לרקיע המשחיר לעת ערב (היינו שרק מתחיל להשחיר), ובכלל מדוע צבע הרקיע תופס מקום כל כך מהותי במכת בכורות?

ב)    המשך דברי רש"י ממש תמוהים: הרי קריעת ים סוף היתה בשביעי של פסח (רש"י בשלח יד, ה), והיכן מצא רש"י שמונה ימים מיציאת מצרים עד שאמרו שירה על הים?

[בגור אריה כאן מפרש ששמונת הימים מתחילים מתחילת הפסח; כי מיד שישראל שחטו את אלקי מצרים השתחררו מרשות מצרים. אבל אינו מובן, כי הרי יציאת מצרים היתה ביום ט"ו ואפילו הנתינת-רשות היתה רק בליל ט"ו, ואיך אפשר לקרוא לשחיטת הפסח "משיצאו ממצרים"?*]

מבאר הרבי:

במכת בכורות ישנם שני עניינים:

א) כפי שהמכה היתה למטה, שזה היה בחצות הלילה.

ב) כפי שהעניין נפעל למעלה, "ברקיע", שהרי המכה הגיעה בזכות דם פסח (ומילה)**, וזה קרה בין הערביים – מתי שבנ"י שחטו את הפסח.

וזהו הדיוק בדברי רבי משה הדרשן:

כאשר מביטים על מכת בכורות מנקודת המבט של הרקיע, היינו איך נפעלה מכה זו למעלה – הרי זה היה כבר בזמן שחיטת הפסח, ואז צבעו של הרקיע הוא כחול ולא שחור, וממילא מתורצת כבר גם השאלה השניה – כי מונים שמונה ימים מאז שהוכרז ברקיע על יציאת מצרים, שזהו בשחיטת הפסח ביום י"ד, וממילא שביעי של פסח הוא היום השמיני...

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח, שלח שיחה ב סעיף ג ואילך (עמ' 95 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 97 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' רמה-ו.

______________

*)  בבחיי כאן (טו, לח – ד"ה והטעם שהזכיר) וראה גם שפתי חכמים כאן, שהחשבון ד"שמונה ימים" הוא לפי שבקרבנות הלילה הולך אחר היום, וכוונת רש"י ב"משיצאו ממצרים" הוא לליל ט"ו, שאז נתן להם פרעה רשות לצאת,

אבל: מה שהלילה הולך אחר היום הוא רק בקרבנות, ומכיון ש"משיצאו ממצרים" הוא ענין הנתינת רשות (ולא אכילת קרבן הפסח), הרי בזה נמשך הלילה ליום שלאחריו.

**)  שהרי מכת בכורות הכריחה את פרעה לומר "קומו צאו" – הגאולה, והיא היתה בזכות שתי מצוות דם פסח ודם מילה (רש"י בא יב, ו).

דבר החסידות – פרשת שלח

פרטים

קטגוריה: פרשת שלח

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 20:30

נכתב על ידי Super User

כניסות: 294

ב"ה

דבר החסידות – פרשת שלח

לראות ולא להאמין...

מספרים, שפעם שמעו חסידים שנמצא יהודי זקן, שזכה לראות במו-עיניו את הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק.

נסעו אליו החסידים וביקשו שיספר להם על הצדיק.

ביטל הזקן במחי-יד את התלהבותם, וכך סיפר:

בצעירותי הייתי בעל-עגלה והסעתי חסידים לליז'נסק. אני כשלעצמי לא עניין אותי הרבי ולא נכנסתי אליו, הייתי שוהה באכסניא וכשסיימו החסידים את ביקורם – היו קוראים לי והייתי מסיע אותם בחזרה.

פעם כשבאו לקרוא לי לנסיעה חזור – גיליתי לחרדתי שהסוסים והעגלה נעלמו! הייתי בהלם; הם היו כל פרנסתי ולא ידעתי מה לעשות עכשיו...

יעצו לי החסידים: תיכנס לרבי ותספר לו את צרתך.

בלית-ברירה נכנסתי לרבי אלימלך וסיפרתי לו על הגניבה. אמר לי הרבי: "לך למקום פלוני בקצה העיירה ושם מאחורי האורווה תמצא את העגלה והסוסים שלך!" ואכן כך היה.

שאלו אותו השומעים: נו, ומה חשבת על הרבי? (התפעלת מרוח הקודש שלו?)

ענה האיכר: בוודאי לא חשבתי שהרבי גנב, אבל בטח הוא היה שותף של הגנבים...

~~~

בפרשתנו, לאחר חטא המרגלים, נאמר (יד, כב-ג) "כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי זה עשר פעמים . . אם יבואו אל הארץ" מפרש רש"י: "זה עשר פעמים – שנים בים ושנים במן ושנים בשליו וכו' כדאיתא במסכת ערכין".

וקשה: מדוע מנה רש"י רק ששה מתוך עשרת הנסיונות, ודילג בדברי הגמרא, כי בערכין (טו, א) נאמר גם "שנים במים" (לפני המן והשליו) ואח"כ "אחד בעגל ואחד במדבר פארן". ואם רצה רש"י לקצר יכל להסתפק ולכתוב "שנים בים וכו'" ותו לא, ואם כבר כןפירט ששה נסיונות – מדוע כבר לא פירט את כל העשרה*?

מבאר הרבי:

רש"י הבין מלשון הפסוק "כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי גו'", שטענתו של הקב"ה לבני ישראל לא היתה על עצם זה שניסו אותו, אלא על כך שתוך כדי שהם ראו ניסים גלויים – הם ניסו אם ביכולתו לעשות דברים נוספים!

[ומזה מובן גם כן, שמה שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ – לא היה בתור עונש, אלאתוצאה של חוסר אמונתם, כי מכיון שכיבוש ל"א מלכים דרש ניסים שלמעלה מהטבע – לכן אנשים כאלה שגם כשרואים ניסים עדיין מסופקים ביכולת ה' אינם ראויים לכך, כי הלוא גם אחרי כל הניסים ימשיכו לבדוק את יכולת ה']

על-פי-זה מובן מדוע רש"י מזכיר דווקא את ששת נסיונות אלה:

א) שנים בים – ["אחת בירידה ואחת בעליה . . שהיו ישראל אומרים כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר" – גמ' שם]: כלומר, שבאותה שעה שישראל היו עדים לנס המופלא של קריעת ים-סוף – היו מסופקים אם הקב"ה הצליח להציל אותם באמת!

ב) שנים במן – ["אל תצאו ויצאו, אל תותירו ויותירו"]: המן הרי היה נס גלוי, בריאה חדשה; "לחם מן השמים", ואז באותו מן עצמו כשהקב"ה אמר לא להותיר – ניסו אותו והותירו, אמר להם לא ללקוט בשבת ויצאו ללקט!

ג) שנים בשליו – ["בשליו ראשון ובשליו שני"]: אחרי שנה שלמה שבני ישראל קיבלו מידי יום מן בבוקר ושליו בערב (כבר מימי 'השליו הראשון' בפרשת בשלח)** – הם באים ושואלים (ב'שליו השני' בפ' בהעלותך) "מי יאכילנו בשר", כלומר, שהם מסופקים אם הקב"ה יכול לתת להם תוספת בשר (כפי שרש"י בגמ' שם מסביר את תביעתם)!

ולכן מעתיק רש"י דווקא את ששת נסיונות אלה, כי הם מבארים ומדגישים את דבריהפסוק "הרואים את כבודי ואת אותותי . . וינסו אותי".

ההוראה מכך: על כל יהודי להתבונן באותות שהקב"ה עשה, עם בני-ישראל בתור כלל ועם כל אחד בתור פרט, באופן שתחדור בו ההכרה בניסי ה' שבכל יום עמנו. עד שנגיע ל"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו), בקרוב ממש.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כג, שלח שיחה ג (עמ' 104 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 121 ואילך). העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" במדבר ח"א (היכל מנחם תשע"ב) עמ' רכח-ט.

______________

*)  ומה שרש"י הוסיף "כדאיתא במסכת ערכין" – מובן. כי ישנן שיטות נוספות איך למנות את עשרת הנסיונות (ראה אבות דרבי נתן רפל"ד. רמב"ם בפי' המשניות אבות פ"ה מ"ד). והטעם שרש"י נקט דווקא את שיטת הגמ' בפשטות היא: כי שני הנסיונות של מעשה קרח ו"תפלו על המן" (המוזכרים באדר"נ) אירעו אחרי* מעשה המרגלים, שהוא הנסיון העשירי (כי "וינסו אותי זה עשר פעמים" נאמר כאן במרגלים).

**) לשיטת רש"י בערכין שם ריש ע"ב (וכן מוכח מסתימת רש"י בפ' בשלח, שלא פירש שהשליו היה רק לזמן קצר). וכ"ה ברמב"ן בשלח טז, יב. ועוד.

__________________

*) כי מה ש"תפלו על המן" היינו הסיפור דפ' חקת (כא, ה), וכמפורש בפירש"י דברים (א, א ד"ה בין פארן) – ולא דבהעלותך (יא, ד) [שהוא חלק מנסיון דשליו שני]. וכן מחלוקת קרח – ראה רש"י קרח טז, ד. אבל ראה פרש"י דברים שם ד"ה וחצרות. מפרשי רש"י קרח ודברים שם. שפ"ח ריש פרשתנו.