פרשת בהר
פרשת בהר - בחוקתי: מה מגלה מצוות השמיטה?
מאת : אהובה קליין.
פרשת בהר פותחת בפסוקים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹור דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר."[ויקרא כ"ה. א'-ה']
בהמשך נאמר: "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה־ נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת־ תְּבוּאָתֵנוּ? וציויתי אֶת ־בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית"; [ויקרא, כ"ה, כ']
פרשת בחוקותיי מתחילה בפסוקים: "אִם־ בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת־ מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת־ בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת־ זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן־ הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא־ תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".[כ"ו, ג'- ז']
השאלות הן:
א] מדוע התורה פותחת דווקא במצוות שמיטה?
ב] מה מסמל לנו הר סיני?
תשובות.
התורה פותחת , דווקא, במצוות שמיטה.
שואל רש"י: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני"?
ה"חתם סופר" מסביר: נאמר:[ כ"ה, כ'] "מַה ־ נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית" היות והבטחה מדויקת כזאת - יכול להבטיח רק ה' בעצמו , לכן נאמר כאן: "בְּהַר סִינַי" כי על הבטחה כזו ניתן לסמוך - רק כאשר נאמרת בהר סיני- כלומר זו הבטחה מפי אלוקים!
שלמה המלך אמר: "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ; וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא". המשמעות: כאשר ה' מנחיל לאוהביו: "יש"- ראשי תיבות-"יובל שמיטה" אז הקב"ה מבטיח כי "וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא".
ידוע כי ברוב השנים שתי הפרשיות: "בהר- בחוקותי "- הן מחוברות.
בפרשת "בחוקותי" התורה מתנה את הברכות – בכך שעם ישראל יקיימו את המצוות ואילו כאן בפרשת בהר - התורה מבטיחה:
"וְצִוִּיתִי אֶת־ בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית". לגבי הבטחה זו התורה אינה מזכירה את התנאי: "אִם־ בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ"?
מכאן המסקנה: כי בברכה - יזכה רק אותו יהודי שילך בחוקות ה' , כלומר- רק מי שמקיים את מצוות השמיטה - יזכה לקבל את ברכת ה' וזה שיהיה "עמל בתורה"-כדברי רש"י על הפסוק: "אִם ־ בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ"
ולכן הברכה: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית"- מיועדת אך ורק ליהודי שילך בחוקות ה' ומכאן ההוכחה: כי רק אותו יהודי השומר את כל התורה כולה ומקיים את מצוותיה- הוא יוכל לקיים את מצוות השמיטה ולזכות בברכת ה' ורק אותו אדם ה"עמל בתורה" הוא יתברך בברכת ה' ויוכל בקלות לקיים את מצוות השמיטה.
מסתבר שהפירוש שמסתמך עליו רש"י, "תורת כוהנים" אומר: כי לא די רק ללמוד תורה - אלא להיות עמלים בתורה - מפני שהאדם נמשל לעץ וכדברי התורה: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה",[דברים כ', י"ח] וכמו שהעץ זקוק שיטפחו אותו כגון: ניכוש וגידור, השקיה וכו" בדומה לכך: על האדם מוטל לעסוק בעמל רב בתחום התורה ומצוותיה. וכשם שהאדם משקיע את עמלו בעץ השדה על מנת שיגדל ויתפתח עד הגיעו למושלמות רוחנית -כך זוכה לקבל שפע רוחני מבורא עולם.
מעניין במיוחד: כי רק ב"מצוות השמיטה"- התורה בעצמה שואלת: את שאלתו של היהודי החפץ לקיים את המצווה הזו שקשה לו לקיימה :"וְכִי תֹאמְרוּ, מַה ־ נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית..."? לעומת מצוות אחרות – בהן התורה נותנת לאדם להתמודד עם הניסיונות הקשורים בקיומה.
מהטעם שבשאר המצוות אדם יודע שאם מקיים אותן יזכה לראות גם תוצאה כדברי דוד המלך: "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ." [תהלים קכ"ו,] המשמעות היא: אם האיכר זרע יזכה גם לקצור את היבול. ואם לא יזרע לא יקצור.
זה הדבר הייחודי במצוות השמיטה - על היהודי מוטלת החובה להאמין באמונה שלמה בהבטחת ה' .מכאן שהכלכלה לא תלויה בשכל האנושי - הכלכלה תלויה גם בדברים שבניגוד לשכל האנושי ותלויה באמונה שלמה - בהבטחת אלוקים כנאמר:
"אִם בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".[ויקרא, כ"ו, ג'- ז']
כבר הוכח בעבר כי לא תמיד התכנונים של האדם הנראים הגיוניים הביאו הצלחה.
מכאן נלמד לימוד גדול: עלינו תמיד להקשיב לצוויי ה' וללכת לאורם גם אם אין הדבר תואם את השכל הישר שלנו וכך נזכה לכל הטוב שה' מבטיח. לנו. [נכתב בהשראת דברי הרב אליהו שלזינגר- ספר: "אלה הדברים"]
לעניות דעתי - אנחנו רואים בימים אלה ממש כיצד הסכמי השלום אם האויבים שלנו בעבר - הביאו עלינו אסונות.
לכן דווקא התורה הקדושה היא : מקור האלוקי להצלחה לכל יהודי המחובר אליה.
הגמרא [מסכת שבת ל'] מספרת :על דוד המלך שאמר לה':
"הוֹדִיעֵנִי ה', קִצִּי--וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא; אֵדְעָה, מֶה־חָדֵל אָנִי". [תהלים ל"ט, ה'] אמר דוד המלך לה': אנא תודיע לי מתי מגיע הסוף שלי? ענה לו ה': כי זו גזירה שאין מודיעים לאדם מתי ימות ,אבל דוד לא ויתר- אמר לו ה': כי בשבת הוא ימות. אז במשך כל השבתות היה דוד המלך יושב ועוסק בלימוד תורה, באותה שבת שהגיע זמנו להיפטר מן העולם - בא לפניו מלאך המוות – אבל לא היה יכול לקחת את נשמתו - כי היה עסוק בלימוד התורה – ללא הפסקה.
מה עשה המלאך? הלך מאחורי הבית - שם היה פרדס ונענע את העצים , נשמע מהם קול רעש גדול, נבהל דוד המלך - והתחיל להרהר: שמא הוא שומע קולות מלחמה - מיד יצא לחצר ביתו - עלה על מדרגה , נפלה המדרגה, פסק דוד המלך לרגע מלימודיו - נטל המלאך את נשמתו. הנה מכאן אנו למדים: ראשית: כי התורה היא חיינו - התורה מצילה אותנו מכל סכנה ואפילו אם נגזר על מישהו גזרת מוות - הרי כל עודו עוסק בתורה לא ניתן להזיק לו.
נאמר בגמרא: "מסכת סוטה [כ"א] :כי התורה מגינה על האדם מיצר הרע והיצר הוא מלאך המוות.
לא רק מהמוות התורה מצילה אותנו ,אלא גם מיצר הרע הנדבק אלינו בכל פעם - אדם שעוסק בתורה- - זוכה לשמירה כנגד יצר הרע.[מתוך החוברת: "באר הפרשה"/ מאת : הרב אברהם אלימלך בידרמן]
הר סיני והסמל – לעם ישראל.
במדרש מסופר: כי כאשר רצה הקב"ה לתת לעם ישראל את לוחות הברית - באו לפניו כל ההרים והתחננו לפניו כי ברצונם שהתורה תינתן עליהם , כל הר ניסה לשכנע מדוע מן הראוי שהתורה תתקבל עליו. אחד טען: כי בעבור שהוא כה גבוה מן הראוי שהתורה תתקבל עליו.
השני טען שהוא הכי חזק ,השלישי התהדר ביופיו וכך כל ההרים בזה אחר זה ניסו להדגיש את המעלות שלהם בפני ה' . אך לאחר שה' האזין לבקשותיהם.
החליט לבחור דווקא בהר סיני – מהטעם - שהוא היה ההר העניו ביותר והצטיין במידת הענווה. מידה חשובה מאד. דרך אגב גם משה היה העניו מכולם ולכן זכה להנהיג את עם ישראל.
כפי שנאמר: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה".[במדבר י"ב, ג']
מסתבר – ככל שהאדם נהיה רוחני ברמה גבוהה יותר הוא הופך להיות צנוע יותר ועניו.
זה נובע מכך - שככל שאנחנו מתקרבים אל הקב"ה אנחנו מבינים יותר את המגבלות שלנו. ומסיקים - כי חיינו זמניים לעומת אלוקים שהוא נצחי.
משה רבינו שעמד בפני ה' היה מודע למקומו והיה דבק במידותיו של ה'- אם בענווה ואם בדאגה לכל אחד ואחד וידוע מתוך המדרש: כי משה היה מרחם גם על בעלי חיים - כאשר ברח גדי מהעדר רדף אחריו נשא אותו על כתפיו והשקה אותו מים.
בעבור מידה זו של ענווה זכה משה להיות – מושיען של עם ישראל.
אדם בעל ענווה אכפת לו מהבריות ואין הוא מחפש גדולה וכבוד לעצמו.
מעניינים דברי הרמב"ן שכתב את האיגרת הידועה: "איגרת הרמב"ן" לבנו שהיה מעבר לים: להלן קטע קטן מתוך האיגרת:
וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִידַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא, אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶאֱמַר השם מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וגו'. וּבַמֶּה יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר, ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, וְאִם בְּכָבוֹד, הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶאֱמַר: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ?! וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה – "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח": נִמְצָא הַכֹּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים, לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ וִינַשַּׂאֲךָ הַמָּקוֹם.
עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִידַּת הָעֲנָוָה לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד: כָּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה, וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ, וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ, וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ...... "
יש רבים הנוהגים להגיד את האיגרת בשלמותה – אחת בשבוע. זו סגולה גדולה לשיפור המידות ולברכה.
לסיכום, לאור האמור לעיל אנו לומדים: כי המפתח להשגת השלום הנכסף עם האויבים-הוא בתנאי שנמלא את צוויי ה' תמיד וכך נזכה להבטחה האלוקית:
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ לִי לְעָם".
[ויקרא כ"ו, י"א, י"ב]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 11
הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית - מִצְוַת שְׁמִיטָּה.
מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַייְן. ©
הוּא אִיכָּר יְרֵא שָׁמַיִם
רָכַשׁ שָׂדֶה רְחַב יָדַייִם
בְּהַגִּיעַ שָׁנָה שְׁבִיעִית
אֶת אַדְמָתוֹ יַשְׁבִּית.
בּוֹרֵא עוֹלָם לוֹ מַבְטִיחַ
בִּשְׁנַת שְׁמִטָּה יַרְוִויחַ
הַבְּרָכָה תַּרְקִיעַ שְׁחָקִים
יְשׁוּעָה וְהַצְלָחָה מֵאֱלֹוקִים.
הוּא אָדָם נָבוֹן וְחָכָם
יוֹדֵעַ כִּי ה' לְעַמּוֹ נֶאֱמָן
כְּרוֹעֶה לָעֵדֶר בַּמִּרְעֶה
מַשְׁגִּיחַ עַל כָּל שֶׂה וְשֶׂה.
אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ כְּלָל מֵרָעָב וְעֶצֶב
הַתּוֹרָה טוֹבָה מֵאַלְפֵי זָהָב וְכֶסֶף
הָאִיכָּר נֶהֱנָה בִּשְׁנַת הַשְּׁמִטָּה
מְפַנָּה זְמַנּוֹ לְרֵעֵהוּ בַּהֲנָאָה.
צוֹבֵר מִצְווֹת בְּשֶׁפַע
מְטַיֵּל בְּחֵיק הַטֶּבַע
בְּתֹם מְנוּחַת הָאֲדָמָה
מָה רַבָּה הִיא הַהַפְתָּעָה!
הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת בְּהַר- בְּחֻקּוֹתַי [חֻמַּשׁ וַיִּקְרָא]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 7
פרשת בהר - האומנם מסר אלוקי מהר סיני לישראל?
מאת: אהובה קליין ©
פרשה זו פותחת בפסוקים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹור. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כִּי תָבֹואוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. "[ויקרא כ"ה, א'- ג']
בהמשך מדובר על גאולת הקרקע : "וְהָאָרֶץ, לֹא תִימָּכֵר לִצְמִיתֻות--כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי. וּבְכֹל, אֶרֶץ אֲחֻוזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה, תִּתְּנוּ לָאָרֶץ".[כ"ה, כ"ג]
ההפטרה השבת היא:[ ספר ירמיהו ל"ב, ו'- כ"ח]
"וַיֹּאמֶר, יִרְמְיָהוּ: הָיָה דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹור. הִנֵּה חֲנַמְאֵל , בֶּן-שַׁלֻּם דֹּודְךָ, בָּא אֵלֶיךָ, לֵאמֹור: קְנֵה לְךָ, אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת--כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה, לִקְנוֹת. וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי כִּדְבַר ה', אֶל-חֲצַר הַמַּטָּרָה, וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת-שָׂדִי אֲשֶׁר-בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי-לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻושָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה, קְנֵה-לָךְ; וָאֵדַע, כִּי דְבַר-ה' הוּא. וָאֶקְנֶה, אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי, אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת; וָאֶשְׁקְלָה-לּוֹ, אֶת-הַכֶּסֶף, שִׁבְעָה שְׁקָלִים, וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף. וָאֶכְתֹּוב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּום, וָאָעֵד עֵדִים; וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף, בְּמֹאזְנָיִם. וָאֶקַּח, אֶת-סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶת-הֶחָתוּם הַמִּצְווָה וְהַחֻוקִּים, וְאֶת-הַגָּלוּי. וָאֶתֵּן אֶת-הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה, אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה בֶּן-מַחְסֵיָה, לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי, וּלְעֵינֵי הָעֵדִים ......
וַיְהִי, דְּבַר-ה', אֶל-יִרְמְיָהוּ, לֵאמֹר. הִנֵּה אֲנִי ה', אֱלֹקֵי כָּל-בָּשָׂר--הֲמִמֶּנִּי, יִפָּלֵא כָּל-דָּבָר?"
השאלות הן:
א] מהם המסרים מהר סיני בימינו - לעם ישראל?
ב] מהי חשיבות שנת השמיטה ומצוות גאולת הקרקע?
ג] מה הקשר בין ההפטרה בספר ירמיהו ל"ב - לפרשה?
תשובות.
המסרים לעם ישראל בימינו:
נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹור. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כִּי תָבֹואוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. .."
כשעם ישראל קיבלו את התורה נאמר:
וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן -שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר".[שמות י"ט , ב']
לא נאמר: "ויחנו" אלא "ויחן" מכאן אנו לומדים: כי עם ישראל היו באחדות מלאה - כאיש אחד בלב אחד.
נאמר ”וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.” (ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק ז') מכאן ההוכחה שכל עם ישראל קיבלו את התורה כאיש אחד בלב אחד.
"אור החיים " אומר :"צריך לדעת למה הזכיר הר סיני במצווה זו והגם שרבותינו ז"ל אמרו: [תורת כוהנים] כי ללמד בא: שכל המצוות נאמרו בכללותיהן ופרטותיהן בסיני. עדיין יש מקום לשאלתנו: למה לא לימד זה, אלא במצווה זו בדיוק ולא במצווה ראשונה , או אחרונה ואולי כי לצד שהזכיר מתנת ארץ ישראל הכתוב: " אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. "דקדק לומר בהר סיני. לומר כי מחמת הר סיני, פירוש מה שקיבלו בו - היא: שנגמרה המתנה, שעל מנת התורה –נתן ה' את הארץ"
במילים אחרות, מסביר לנו הפרשן: "אור החיים"- מצוות שמיטה נקשרה במיוחד בהר סיני- כדי להדגיש: שעל ידי קיום התורה באופן מעשי-ה' העניק לנו את הארץ.
הרמב"ם [פרק ג' מהלכות זכיה] טוען: שאסור לתת לעובדי כוכבים מתנת חינם ועל כן עם ישראל לפני שקיבלו את התורה דינם היה כעכו"ם ואילו לאחר שקיבלו את התורה היו ראויים לקבל מתנת חינם לכן הזכיר את הר סיני– כי שם קיבלו את התורה ובזכות זאת- ה' נותן לישראל את הארץ וגם בפרשת קדושים נאמר:
"וְכִי -תָבֹואוּ אֶל-הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל--וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ.." [לעיל: י"ט, כ"ג] עתה ניתן להבין מדוע מוזכרת מצווה התלויה בארץ דווקא בפרשה זו ולא אחרת.
דוד המלך מזכיר את מתנת ארץ ישראל – לעם ישראל בתנאי שיקיימו את מצוות התורה- כפי שנאמר:
" וַיִּתֵּן לָהֶם, אַרְצוֹת גּוֹיִם; וַעֲמַל לְאֻומִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר, יִשְׁמְרוּ חֻוקָּיו- וְתוֹרֹותָיו יִנְצֹרוּ ;הַלְלוּ-יָ-הּ". [תהלים ק"ה, מ"ד- מ"ה]
הר זה נמוך לעומת יתר ההרים - לפי שהוא מסמל את הצניעות והענווה. יש בכך מסר חזק לכל העם – בכלל ובפרט- לסגל תמיד את מידת הענווה והצניעות.
הרמב"ן באיגרתו [איגרת הרמב"ן] אומר: "וכאשר תינצל מן הכעס, תעלה על ליבך מידת הענווה, שהיא מידה טובה מכל המידות הטובות. שנאמר::עקב ענוה יראת ה' ובעבור הענווה, תעלה על ליבך מידת היראה, כי תיתן אל ליבך תמיד מאין באת ולאן אתה הולך" .
על פי ההסברים הנ"ל: ניתן להבין את המסרים לעם ישראל –
א] החובה לאחדות העם - כפי שהיו מאוחדים לרגלי הר סיני בזמן קבלת התורה.
ב] על מנת להתיישב בארץ ישראל - חייבים לקיים את התורה ככתבה ולשונה. אי קיום מצוות התורה - אינה מאפשרת לחיות בארץ ישראל בשקט ובשלווה .
ג] "למה נמשלה תורה למים, מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו (תענית ז'.).
ד] האגדה מספרת: "וישמע ה' את ריב ההרים ויאמר: למה תריבו כולכם? הן לא תדמו אל הר סיני ולא תשוו לו- כי גם על הר תבור ,גם על הר הכרמל עבדו בני אדם אלוהים אחרים וישתחוו למעשה ידם!
אולם הר סיני טהור הוא וקדוש, לא נגעה עוד בו יד איש אלוקים לשבתו"- מאגדה זו עם ישראל מקבל את המסר להיות טהור וקדוש.
בספר גלילי זהב ישנו מדרש: "גאות אדם תשפילני" - זה תבור וכרמל, שבאו מסוף העולם, מתגאים לומר: שאנו גבוהים ועלינו הקב"ה נותן את התורה. "ושפל רוח יתמוך כבוד" - זה סיני שהשפיל עצמו לומר שאני נמוך. וע"כ תמך הקב"ה כבודו עליו ונתנה עליו התורה, וזכה לכל הכבוד הזה. כמה דתימא "וירד ה' על הר סיני".
מכאן - עם ישראל לומד: כי עליו להיות צנוע ושפל רוח.
חשיבות מצוות שנת השמיטה.
"בעל עקדת יצחק סובר: השמיטה והיובל הם: "חלונות לפקוח עיניים עיוורות השקועות בדמיוני הזמן" הם נועדו להביא את האדם להכרה: כי העולם נברא ופועל ברצון ה' שלא יחשוב שהצלחתו תלויה בעבודתו ולא יתאמץ יתר על המידה - למען השגת עושר-אלא יסתפק להשיג את מחייתו בלבד.
הרב יצחק ברויאר מסביר בספרו: בשמיטה כל מהלכי הטבע - הם הכרה בריבונות אלוקים ומעידים על קדושתה בבחינת:
"שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־ קֹ֖דֶשׁ הֽוּא" [שמות ג'-. ה'] זו סגולתה של ארץ ישראל.- ארץ ישראל לעומת שאר אומות העולם- שוכבת בזרועות בוראה והשמיטה באה להורות כי לא רק ליהודי יש שבת- גם הארץ זקוקה לשבת- במשך שש שנים היא מושאלת ליהודי ואילו בשנת השמיטה- היא עוברת לריבונות אלוקים.
בנוסף השמיטה גורמת לבטל את המעמדות ואת רכוש הפרט למשך שנה אחת.
יש גם בשנת השמיטה שוויון בין אדם והחי - שניהם רשאים לזכות מן ההפקר.
רש"ר מסביר את עניין גאולת הקרקע: המוכר רכוש לצמיתות- מעביר את הקרקע לבעלות של מישהו אחר בקביעות וכן לא יעשה! ה' לא העניק לנו את ארץ ישראל-כדי לשלוט בה כרצוננו. כי הארץ שייכת לה'
לכן, למוכר יש זכות לגאול את השדה כשחלפו שתי שנים מהמכירה רשאי המוכר ,או אחד מקרוביו לקנות חזרה את השדה ,הרכוש יכול לחזור לבעלות של בעליו הראשונים. ובתנאי שעברו שנתיים.
הקשר להפטרה:[ספר ירמיהו ל"ב]
בעניין מצוות גאולת הקרקע המופיע בפרשתנו: מצווה ה' את ירמיהו הנביא לקנות את השדה מבן דודו: חֲנַמְאֵל, בֶּן-שַׁלֻּם- אשר בענתות- ירמיהו באותו זמן כלוא בחצר המטרה על ידי צדקיהו מלך יהודה שכעס עליו היות וניבא: שמלך בבל ילכוד את ירושלים והוא יילקח לשבי בבל וינקרו את עיניו ואז כבר לא יזכה יותר לראות את הארץ. ואכן ירמיהו קונה את השדה מחנמאל בשבעה שקלים ועשרה סלעי כסף.
לסיכום לאור הנאמר לעיל: לומדים אנו: כי מצוות שמיטה מוזכרת במיוחד בקשר להר סיני- למרות שגם יתר המצוות ניתנו עם התורה על הר זה - אלא שעלינו לדעת: כי בארץ ישראל עלינו להתנהג בקדושה באחדות , אהבת חינם, ובצניעות ולהתחבר אל התורה אותה קיבלנו פה אחד במילים: "נעשה ונשמע" וכל התרחקות מהתורה- גורמת לייסורים ומלחמות עם האויבים חלילה.
כמה משמעותי הפסוק:
"אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה' אֱלֹהק֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה"[ דברים י"א, י"ב]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 1650
יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא רוֹכֵשׁ שָׂדֶה
מֵאֵת: אֲהוּבָה קְליַיְן ©
צִדְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֵרִים יָדַייִם
חֵיל בָּבֶל צָרִים עַל יְרוּשָׁלִָם
נְבוּאַת יִרְמְיָהוּ כֹּה נוֹרָאָה
חִישׁ נִכְלָא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה.
וַיְהִי הַיּוֹם –הָיָה דְּבַר אֱלוֹקִים
לְיִרְמְיָהוּ מִמִּשְׁפַּחַת הַנְּבִיאִים
לְקַבֵּל אֶת חֲנַמְאֵל בִּמְהֵרָה
שָׂדֵהוּ לִרְכֹּשׁ – בְּמִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה!
יִרְמְיָהוּ מִלָּא צִוּוּי הַבּוֹרֵא
מִבֶּן דּוֹדוֹ רָכַשׁ הַשָּׂדֶה
שָׁקַל הַכֶּסֶף בִּמְאֻזָּנִים
הָעֵדִים בִּקְנִיָּה - נעצו עֵינַייִם.
הַחוֹזֶה נֶעֱרַךְ כַּדָּת וְכַדִּין
נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בַּסְּפָרִים
הֻכְנַס לְכַד חֲרָסִים
לְמַעַן יִשְׁתַּמֵּר שָׁנִים.
נִמְסַר לְיַקִּיר הַסּוֹפְרִים
בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה שהֶאֱרִיךְ יָמִים.
עַד תֹּם גָּלוּת הַיִּיסּוּרִים
עֵת לְאַרְצָם - יָשׁוּבוּ הַבָּנִים.
הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת: הַהַפְטָרָה [לְפָרָשַׁת בָּהָר] יִרְמְיָהוּ פֶּרֶק ל"ב].
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 1551
חוקי אלוקים
מאת: אהובה קליין ©
עִם יִשְׂרָאֵל הַמְּיֻוחָד
כּוֹחוֹ בִּהְיוֹתוֹ מְאֻחָד
בַּמִּדְבָּר זָכָה פֶּה אֶחָד
בַּתּוֹרָה , חֹוק וּמִשְׁפָּט.
לְרַגְלֵי הַר סִינַי נֶעֱמַד
נִרְגָּשׁ נִסְעָר לְזֶה הֶחָג
חָזָה קוֹלוֹת וּבְרָקִים
צְלִילֵי שׁוֹפָר וְלַפִּידִים.
מֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל
הָעָם כֻּלּוֹ הִתְפַּעֵל
עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת קִבֵּל
הַחוֹזֶה לָעַד , אֵינוֹ בָּטֵל.
עִם הֶחָפֵץ בְּחַיֵּי שַׁלְוָה
מְקַיֵּם "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"
זוֹכֶה לְבִרְכַּת יְשׁוּעָה
אוֹתוֹ תְּלַוֶּה הַשְּׁכִינָה.
יִתְבָּרֵךְ בְּקִרְבַת אֱלוֹקִים
אוֹרוֹ יָפִיץ לַמֶּרְחַקִּים
תּוֹרָתוֹ דְּבַשׁ נֹפֶת צוּפִים
עָלָיו תָּגֵן לְנֶצַח נְצָחִים.
הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת: בְּהַר- בְּחֻקּוֹתַי [חֻמַּשׁ וַיִּקְרָא]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 1402
בִּרְכַּת שָׁמַיִם.
מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַייְן ©
זְכִיַּת בִּרְכַּת שָׁמַיִם
אֹשֶׁר וְנָחַת כִּפְלַיִם
הֲנָאָה בְּחֵיק הַטֶּבַע
אֲכִילָה טְעִימָה לָשׂבַע.
מְחֻבָּרִים לְעֵץ הַחַיִּים
שַׁבָּת וּשְׁמִטָּה שׁוֹמְרִים
בְּצֵל הַשְּׁכִינָה חוֹגְגִים
נִיזּוֹנִים מִפֵּרוֹת מְגָדִים.
לָבֶטַח בְּאַרְצָם יוֹשְׁבִים
מֵהָאוֹיְבִים אֵינָם יְרֵאִים
דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנָם
עֲצֵי תְּאֵנָה סוֹכְכִים לְרֹאשָׁם.
בָּאֹופֶק הָרִים וּגְבָעוֹת
עַל סְלָעִים יוֹנִים שָׁרוֹת
בְּשׂוֹרַת שָׁלוֹם מְבַשְּׂרוֹת:
אֱלֹוקִים מַרְעִיף יְשׁוּעוֹת.
הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת: פָּרָשַׁת: בהר [חֻמָּשׁ וַיִּקְרָא]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 1458
פרשת בהר - במה תלויה עוצמת הברכות ?
מאת: אהובה קליין.
פרשה זו פותחת בפסוקים :
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל. וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים--שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה".[ויקרא כ"ה, א-ט]
עד כאן דיברה התורה על נושא קדושת המקדש ועל הקדושה שאדם צריך לשאוף אליה ,אך מעכשיו הכתוב עוסק בקדושת ארץ ישראל.
כמו כן, הכתוב בהר סיני בא ללמדנו שפרשה זו לא נאמרה באוהל מועד, אלא טרם הקמתו - כשמשה עדיין בראש ההר, לפי זה מסתבר: כי פרשה זו הייתה מתאימה להופיע בספר שמות בסוף ספר הברית אחר הפסוק: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹקיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ". [שמות כ"ג, ל"ג]
אחרי פרשתנו נאמרו הברכות והקללות החסרות בסוף ספר הברית שבספר שמות. כי לכאורה שם מקומן לפי שנאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם, עַל כָּל-הַדְּבָרִים, הָאֵלֶּה" [שמות כ"ד, ח']
מעניין כי מצאנו שגם בברית שנכרתה בערבות מואב – הברכות והקללות מופיעות אחרי זה. שלימד משה שם את בני ישראל ושם הקטע מתחיל בפסוקים:
"וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל- מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹקיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ..." [דברים כ"ח, א-ב]
ומסתיים בפסוקים:
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר- צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--בְּאֶרֶץ מוֹאָב: מִלְּבַד הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" [שם כ"ח, ס"ט].
הרמב"ן סובר: ב'ספר הברית' - נאמרו דברי שביעית בקצרה - ושאר דיני שמיטה, יובל וגאולה אז -בתורה שבעל פה ורק כאשר עלה משה להר סיני –לקבל את הלוחות השניים [בין ראש חודש אלול ליום הכיפורים] שוב נאמר לו על מצוות שביעית בכל הפרטים והדקדוקים - במטרה של ה'- להחמיר בברית השנייה [אחרי שחטאו במעשה העגל] [על פי דעת מקרא]
בהמשך הפרשה, התורה מזהירה בעניין איסור אונאה:
"בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ. וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ--אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו. בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת, יִמְכָּר- לָךְ. לְפִי רֹב הַשָּׁנִים, תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים, תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ: כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת, הוּא מֹכֵר לָךְ. וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקיךָ: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקיכֶם. וַעֲשִׂיתֶם, אֶת- חֻקֹּתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם--וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח, עָלֶיהָ". [ויקרא כ"ה, י"ג- כ]
השאלות הן:
א] מהו איסור אונאה?
ב] במה יתברכו עם ישראל ?
תשובות.
איסור אונאה.
התורה מצווה לחלק את השדות בקרב בני ישראל - לכל אחד חלק שווה - במטרה לעבד את הקרקעות למען יוכלו להתפרנס מהיבולים.
אך, לא כל אחד זוכה להצלחה בפרנסה מעמלו בשדהו - יכולים להיות לכך סיבות שונות ומגוונות. כגון: מחלה של בעל השדה - או פגעי טבע שונים - דוגמת השידפון והירקון הגורמים להפסדים ואי יכולת להתפרנס בכבוד , במקרים אלה - כאשר בעל השדה יכול להגיע לידי עניות, התורה מתירה לבעל השדה למכור את התבואות עד שנת היובל - על מנת שיהיה ברשותו ממון לרכוש מזון לו ולבני ביתו. אך חל איסור למכור את שדהו - כדי לצבור כסף בכיסו או לרכוש תמורת הכסף סחורה שהוא חפץ . אסור לו למכור את אחוזת כל נחלתו לפי שנאמר: "ומכר מאחוזתו" ולא כל אחוזתו,
התורה מזהירה הן את הקונה והן את המוכר שלא יונו ושלא ירמו, איש את זולתו.
רמאות זו יכולה להתרחש בזמן המכירה, וגם בזמן גאולת השדה. בזמן המכירה חובה לחשב את שנות התבואה מכאן ועד שנות היובל הקרובה. ואין כל השדות שוות בערכן - לפי שיש שדות פוריות במיוחד ונותנות יבול רב ולעומתם ישנם שדות דלות שהתבואה בהם היא מועטת. מי שמכיר את טיב השדה - הוא בעל השדה בלבד.
אך ישנו חשש: אם מצבו של בעל השדה דחוק, הוא עלול לגנוב את דעת הקונה ולבקש מחיר מופרז עבור היבולים. אך מנגד גם קיים חשש שהקונה ינסה לנצל את מצוקת בעל השדה וינסה להוריד את המחיר הריאלי של התבואה ובשעה שירצה בעל השדה בעצמו או קרובו לגאול את השדה מידי הקונה - עלול הקונה להפריז במספר שנות השידפון שהיו בשדה - שבעדן לא היה חייב לשלם לכתחילה על מנת שישיבו לו - בעת גאולת השדה את מה ששילם עבור השנים הללו בזמן הקנייה.
מכאן ניתן להבין - שבקניין שדה האחוזה ובגאולתה - קיים חשש להונאה.
מטעם זה התורה מזהירה על חששות אלה.
שהרי רמאות אסורה גם בעסקי מסחר אחרים ,לכן התורה פותחת בפרשתנו בכלל של איסור אונאה. שכוחו חשוב בכל סוגי המסחר ולא רק במכירת שדות אחוזה.
אסור להונות לא רק בענייני ממון, אלא קיים איסור להונות גם בדברים ובמילים.
לדוגמא: אל ישאל אדם כמה עולה חפץ מסוים בזמן שכלל אינו מעוניין בחפץ הזה!
אם מכיר בעל תשובה - אל יזכיר לו את עברו. אם האיש הוא בן גרים - אל יאמר לו: זכור את מעשי אבותיך. [מ'.ב"מ, ד,י ] ושנינו: "אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון - שזה נאמר בו: ויראת מאלוקיך. וזה לא נאמר בו: ויראת מאלוקיך:
רבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו:
רבי שמואל בר נחמני אמר: זה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון [במסכת בבא מציעא נח, ע"ב]
חז"ל סמכו על חזרה על עניין האונאה [להלן: כ"ה, י"ד, י"ז] גם כלפי הונאת דברים: "וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ--אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו". הונאת דברים- הכוונה ,לדעת הרמב"ם: כאשר אנו אומרים לזולת דבר שעלול לצער אותו להעליב אותו. כגון שנזכיר לו את עברו השלילי בזמן שכעת הוא כבר הולך בדרך הטובה.
כוחן של הברכות.
נאמר: וַעֲשִׂיתֶם, אֶת- חֻוקֹּתַי, וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם--וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ, לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח, עָלֶיהָ. וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנו"? [ויקרא כ"ה, י"ח- כ"א]:
רש"י מסביר: "ונתנה הארץ פריה.. וישבתם לבטח עליה" עם ישראל המקיים את מצוות ה' אל ידאג משנת בצורת והאכילה תהיה לשובע – אפילו בתוך המעיים תהא בו ברכה.
"כלי יקר" מסביר: בשנה השישית האדמה תוציא יבול באופן רגיל כמו מידי שנה בשנה ולא תהיה ביבול כמות חריגה מידיי, אלא ההבטחה שהתבואה תספיק לשלוש שנים - פירושה: שיאכלו מעט, אך המאכל יתברך במעיהם, כמו שנאמר: ו "ַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע" [ויקרא כ"ו, ה] מכאן שעם ישראל נדרש להתחזק במידת הביטחון בה' שכמות התבואה המספיקה לשנה אחת תספיק לשלוש שנים.
"נתיבות שלום" שואל: מדוע היה צורך להזכיר את השאלה: "מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית.."? לאחר ההבטחה של הברכות?
אלא שיהודי המאמין ובוטח בה' מקבל שפע ברכה ופרנסה ואינו זקוק לציווי מיוחד של ברכה - מפני שיש לו אמונה חזקה בה' והאמונה והביטחון - הם מהווים את השפע שעל ידו מושפעת תמיד הברכה לישראל. וכתוצאה מכך יורד על המאמין - שפע של ברכות ללא כל עיכובים, ואלה אנשים המאמינים בשלמות בה' והאמונה הברורה אצלם - והביטחון מהווים צינור לשפע הברכה והפרנסה.
אך קיימת גם קבוצה שאינם איתנים כל כך באמונה וישאלו מה נאכל..? אז התוצאה: נעשה כביכול פגם בשפע וכאילו האדם מטריח כלפי שמים לצוות את הברכה מחדש.
לכן תכלית השמיטה: שהיהודי יאמין שהקב"ה הוא ורק הוא מפרנסו ואין הדבר תלוי בשום גורמים אחרים!
הרב מרוז'ין מביא משל מעניין: מעשה במכניס אורחים שהיה מפרנס ומאכיל כך מי שבא במחיצתו. עני אחד שמע על מכניס אורחים הנדיב הידוע והיה רעב מאד לפיכך הלך אליו. אך תעה בדרך ונכנס בטעות אל ביתו של איש רע מעללים – שהיה שכנו של האיש הטוב, וביקש ממנו שייתן לו את מזונו, אך איש זה אמר לו: עליך לעבוד אצלי- כדי שאוכל לתת לך אוכל וכך היה מעבידו בכל מהלך היום בפרך תמורת אוכל ,אך בסוף היום כשהיה האיש רעב ותבע את מנתו היומית שלח אותו האיש הרע אל האיש הטוב המאכיל לכולם בחינם.
הנמשל: פרנסתו של אדם בעולם הזה אינה תלויה בכל מיני גורמים - בן אם הוא עובד למענה ,או אינו עובד. תמיד הפרנסה ניתנת לו מה' ואילו כל הטרחה היא מחמת הגזרה - של חטא האדם הראשון: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". [בראשית ג, י"ט]
זה הרעיון של מצוות השמיטה
צריך אדם שיאמין באמונה - כי הפרנסה היא: מן השמים ואינה תלויה אם יתאמץ יותר ,או פחות. מכוח האמונה - היהודי מפקיר נוטש את שדהו בשנה השביעית בציווי ה'.
אך אלה המעלים ספק ושואלים מה יאכלו בשנה השביעית?- התוצאה תהיה: לא עוד ברכה באיכות, אלא בכמות - למרות שיהיה די מזון -אך הטרחה של האדם תהיה מרובה יותר במהלך הקצירה -באיסוף התבואה ובאחסון ,הדבר יגרום גם לביטול תורה ומתברר שהנהגת שמים זו אינה דווקא רק במהלך שנת השמיטה, אלא בכל יום ובכל אדם.
באותה מידה שאדם בוטח בה'- כך - הקב"ה מתנהג עמו .
לסיכום, לאור האמור לעיל, מצוות השמיטה מהווה ביטחון ליהודי - כי אין הוא צריך לסמוך על כוחו ועוצם ידו - אלא לבטוח בה' שיספק לו את כל צורכו למחייתו - וכגודל האמונה והביטחון בה' כך מידת השפע והברכה - כדברי דוד המלך:
"ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ". [תהלים קכ"א, ה]
חז"ל מסבירים: מה הצל הזה - כשאתה מראה לו אצבע - הוא מראה לך אצבע כנגדך, שתי אצבעות- אף הוא מראה לך שתי אצבעות וכן הלאה...
יפים גם דברי המשנה [–מסכת סוטה] "בַּמִּידָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ".
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 1507
רעיון לפרשת שבוע
בענין מעלת הדיבור
מוות וחיים ביד הלשון
מאת הרב ישראל אשלג שליט"א
0504182631
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 2008
"וָאֶקְנֶה, אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן-דֹּדִי, אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת; וָאֶשְׁקְלָה-לּוֹ,
אֶת-הַכֶּסֶף, שִׁבְעָה שְׁקָלִים, וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף"
[מתוך ההפטרה ירמיהו ל"ב, ט']
ציורי תנ"ך/ ברכת השלום והשובע/ ציירה: אהובה קליין ©
"וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח, עָלֶיהָ".
[ויקרא כ"ה, י"ט]
ציורי תנ"ך/ ברכת השכינה על עם ישראל / ציירה: אהובה קליין©
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם".
[ויקרא כ"ו, "א]
ציורי תנ"ך/ שמיטה גם בכרם/ ציירה: אהובה קליין ©
"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ,
וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ,
וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ".
ציורי תנ"ך/ האדון נוהג בכבוד כלפי העבד/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
עלונים תשע"ג
עלונים
ציורי תנ"ך/ תקיעת שופר בשנת היובל/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] "והעברת שופר תרועה....."[ויקרא כ"ה, ט-י]
שמיטה: ציור מאת אהובה קליין (c)
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 2083
שש שנים תזרע שדך (בהר כה-ג)
שש שנימ תזרע – סופי תיבות שמע –רמז לפסוק שמע ישראל שיש בו שש תיבות ולומר לך – כל הזורע שש שנים ונח בשביעית מעיד ביחודו של הקב"ה שהוא יחיד וברא את כל העולם בששה ימים ונח בשביעי, וכל הזורע בשמיטה כאילו כופר ר"ל ביחודו של עולם.(החיד"א)
וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (בהר כה -יד)
כתוב במדרש תנחומא (ויקרא בהר אות א) על הכתוב: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" זהו שאומר הכתוב: "נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כח כב) הפסוק הזה מדבר בהרבה בני אדם "נבהל להון איש רע עין: זהו קין. אמר הקדוש ברוך הוא: אתה נבהלת לירש את העולם., חייך חסרון יש לך הוי "ולא ידע כי חסד יבואנו" ומה היה לו? שנטלטל בעולם שנאמר: "נד ונד תהיה בארץ" ( בראשית ד יב).
רדיפת ממון בגלל השתלטות על אחרים. חצי העולם היה שייך לקין אבל גם להבל אחיו יש את חצי העולם השני. דבר זה יצר קנאה אצל קין וגבר בו יצר ההשתלטות על הבל אחיו, ורצה לשלוט על העולם כולו על ידי שרצח את אחיו עונשו היה, שלא שלט על שום מקום, אלא נאלץ לנדוד בכל העולם כאדם רדוף ללא בית ובכל מקום הוא נחשב לגר וזר.
עשית הון עבור מחיה ופרנסה. בסיבה זו אין כל פסול, אבל אם אדם רודף אחר זה הוא עלול לעבור על איסורים הן בין אדם לחברו והן בן אדם למקום. אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בעשותו חסד משפט וצדקה (ירמיהו ט-כב כג) ולא ירום לבבו שאין גופו ממון וברכות הטובה יזכור ימי הרעה המעותדים לבוא עליו, ויום המות יהיה נגד עיניו כי שם עשיר ורש נפגשו ושוים הם. ואמרו ישפיל עצמו שתיקוותו רימה ותולעה. וכל אושר רב כוחו לעשות טובה בגופו ובממונו יעשה, ולא תשבע עינו שפיזר ממונו גם ייטיב על עצמו ואל בשרו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נד א) בני אם יש לך היטב לך ויתכסה במה שיש לו ויכבד אשתו וירבה כבוד ביתו.
אדם ניכר בכיס ובפרט בדור הזה הוא דור ממון, שאדם להוט אחר הממון יותר מכל העברות ומכל התענוגים וממונו של אדם חביב עליו יש יותר מגופו ויש גם כן יותר מנפשו אבל זאת תורת האדם בעולם הזה שיהא גבור הכובש את יצרו (אבות ד א) ויפקח עיניו ויראה כי הכסף נפשות אוסף והזהב נפשות דאב. ויבין האמת לאמתו כי מוטב לו לאדם שימות ברעב, ואל יהי רשעי לפני המקום ואל יכעיס את בוראו חס ושלום.
ולו בכח יגבר איש לאסוף ממון אלא יהיה גבור הכובש את יצרו, ולא יהיה הכסף נחשב בעיניו למאומה רק יעשה את רצון הבורא. ובכן יתן לכסף מוצא כאבנים לעשות רצון אביו שבשמים. ויאמין באמונה שלמה שיהא קבוע בלבו במסמרים בל ימוט, שמזונותיו קצובים לו מן השמים. אם יעלו שמים ירדו תהומות לא יוכלו להעדיף או להחסיר לו אפילו פרוטה אחת חוץ מההוצאות מיצוות ומעשים טובים שאינם קצובים אלא אם מוסיף מוסיפין לו מין השמים ימים ושנים בטוב ובנעימים ובכן יש קונה עולמו בממונו שמרבה צדקה מרבה מצוות ובמעשים טובים וקונה שם טוב לעצמו, קונה לו דברי תורה קונה לו חיי העולם הבא. וישמר אלה ולא יהא נרדם סוףדבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. (קהלת יב יג).
ולא תונו איש את עמיתו (בהר כה-יז)
הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו (רש"י)
שנים רבות למד שמעון בן אלעזר בישיבה,וכשספג לקרבו תורה וחכמה לרב כנוהו הכל: רבי שמעון בן אלעזר. הגיע היום ורבי שמעון בקש לשוב אל עירו.קנה חמור,ורכוב על גבו יצא לדרך,שמח וגאה שלמד כה הרבה תורה. והנה הופיע למולו אדם.כשהתקרב הלה,ראה רבי שמעון כי אדם מכער מאד הוא,והנה נשמע קולו של האיש.הוא פנה אל רבי שמעון ואמר: "שלום עליךרבי!". כעס רבי שמעון על שאדם מכער שכזה מעז לדבר אליו ולהפריע לו במחשבותיו,ובזעמו אמר: "טפש שכמוך! כמה מכוער אתה! האם כל אנשי עירך מכוערים כמוך?"
האיש נעלב מאד. "איני יודע",אמר, "אך אם מראה פני אינו מוצא חן בעיניך,לך נא אל האומן שעשה את פני ואמור לו: כמה מכוער אני.
הרהר רבי שמעון כדי רגע,והבין: אותו אומן שברא כלי זה-הלא כלי זה שעשית!"הוא ה’.הן הוא ברא את כל בני האדם! עתה הצטער רבי שמעון על הדברים שיצאו מפיו.הוא ירד מעל חמורו והשתחוה לפני האיש העומד למולו."אנא,סלח לי!" בקש. "אנא,אל תכעס עלי עוד, כי מתחרט אני על הדברים הרעים שאמרתי!" אך האיש סרב לשמוע. "לא אסלח לך",כך אמר בתקף, "עד אשר תלך אל האומן שיצרני,ותאמר לו,כמה מכער כלי זה שעשה!" ובדברו, הסתובב האיש והפנה גבו לרבי שמעון.
אך רבי שמעון הוסיף ללכת בעקבותיו, וכל הדרך בקש את סליחתו. היה זה לשוא-האיש סרב למחול.
וכך הגיעו השנים אל עירו של רבי שמעון. כבר בפאתי העיר עמדו אנשים רבים,והמתינו לרבי שמעון ברצותם לברכו לשלום.
"שלום עליך,מורנו ורבנו!" שאל האיש המכער: "למי קוראים אתם מורנו ורבנו?: השיבו לו העומדים "כך קוראים אנו לאיש ההולך בעקבותיך. כלום אינך יודע שזהו רבי שמעון בן אלעזר? רב וחכם הוא, ולאחר שלמד תורה הרבה שב סוף סוף לעירנו!".
אמר האיש: "אם אמנם רב וחכם הוא-מי יתן ולא ירבו כמוהו בישראל!" למשמע דבריו התפלאו האנשים. "מדוע אומר אתה כך?" שאלו בתדהמה
והאיש הסביר וספר להם כיצד ברך את רבי שמעון,וכתשובה –העליב אותו קשות.
אמרו האנשים: "ולמרות הכל,מחל לו, בזכות כבוד התורה שלמד!"
הסכים האיש: "רק למענכם מוכן אני לסלוח לו. רק משום שאתם בקשתם זאת-אמחל לו.אך זאת,בתנאי ששוב לא יתנהג כפי שהתנהג!"
שמחה גדולה שמח רבי שמעון כשנודע לו כי האיש מסכים לסלוח.מי שנכנס לבית המדרש ללמד תורה לבני עירו. הדבר הראשון שלמדם היה: "לעולם יהא אדם רק כקנה (מין עשב) ואל יהא קשה כארז (עץ)". לאמר, כל אדם חייב להתיחס ברכות ובנעימות אל זולתו ולא להתנשא ולחוש עצמו כעץ נקשה, אשר כל התקבל בו נפגע פגיעה קשה ומכאיבה! (על פי מסכן תענית דף כ’).
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים (בהר כה, כ-כא)
מצוות שמיטה כל כוונתה לחזק את הביטחון של עם ישראל שרגילים בעבודה ושלא יבואו לידי טעות שבזכות יגיע כפיהם הם מתפרנסים אלא בורא עולם זן ופרנס לכל שמזונותיו של האדם קצובים לו מראשית השנה.
מספר הרב דסלר לפני שנים רבות נדדתי בארצות הצפון וראיתי עדת זאבים רעבים, הרצים ומחפשים מזונם, וימצאו נבלה חיה קטנה מושלכת על הארץ, ויקפצו עליה כולם. אבל לא יכלו לאכול טרף כי כל אחד מהם קפץ על חברו וידחפנו מבלי להשאיר לו מקום.
כך נשכו זה את זה עד אשר כולם היו פצועים וזב מהם הרבה דם ונשארו מוטלים על השלג חסרי אונים. רק אחדים, הגיבורים שבהם, הם תקעו את שיניהם בנבלה.
אבל, כעבור רגע, גם הבודדים שנשארו התחרו זה בזה ויכו וינשכו איש את רעהו, עד אשר גבר אחד מהם ויחטוף את הנבלה וינס.
התבוננתי וראיתי את המנצח רץ מרחוק, והנה כל הדרך אשר רץ עליה, מלאה דם מדמו אשר זב מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו.
חזרתי לראות את הנשארים, והנה פצעיהם רבים וחמורים מפצעיו. דמם אבד, וכוחם סר מעליהם.
מה הועילו במלחמתם? לא רק שלא השביעו את רעבונם אלא גם נפצעו קשה וגם הרגישו חרפת מנוצחים.
כאשר אני מתבונן על התאווה לחומריות אומר הרב דסלר עולה בזכרוני מעשה זה. הוא יכול לשמש כמשל לבני האדם גם המנצח בהתחרות, פצעו הוא, חולה, עייף ויגע. מלבד זאת נצחונו אשר ניצח אינו שווה מאומה. כי הרעב שלו להנאות העולם הזה לא רק שלא יתמלא אלא יתרבה.
לעומת זאת, אדם שאינו תאב לחומריות ויודע שאף מה שיש לו אינו שלו הא בוודאי לא ידאג אם יחסר לו ממון אלא יסתפק במועט שבמועט כדי להחיות נפשו ואדרבה כל כוונתו ורצונו תהיה לטובת חברו.
ופירש בזה ר’’ע עטיה זצ"ל, שדייקו רבותינו לומר "מזונותיו של אדם קצובים" ולא אמרו "כספו של אדם", דהיינו אף אם יתייקרו המצרכים והמדד ישתנה, מכל מקום המזונות הם קצובים ובהם לא יחול שינוי, ויקבל כל אשר הקציבו לו.
מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל שפעם באו אליו שני קבלנים וסיפרו לו שיכולים הם לקבל עבודה גדולה ולהרוויח ממנה הרבה ושאלו אם לקחת את העבודה.
ענה להם לשאלתם בדרך משל "משל לדוד גדול שממנו היו מוריקים יין ורצה בעל הדוד להנות כביכול מיותר יין ופתח עוד ברז. הרי שבא היין יותר מהר אך לא יותר הרבה, וכן אתם תוכלו אמנם להרוויח יותר מהר אך לא יותר כי מה שכבר הוקצב הוא מה שיינתן לכם!"
נמצאת למד, כי הפרנסה והמזון קצובים ומוכנים לאדם, לא החריצות והעמל הם המביאים אותה, אלא הבוטח ובטוח בדבר זה היא תבוא אליו.
באותה מידה שאדם בוטח בה’ כן הקב"ה מתנהג עמו. זה מה שנאמר "כי צילך על יד ימינך" ה’ משול לצל הצל מחכה את האדם לפי תנועות ורק בורא עולם מתנהג עם האדם לפי מעשיו.
רבנו האלשיך הקדוש דרש פעם אודות גודל מידת הביטחון, ואמר כי האדם השם מבטחו בה’ ישיג כל מבוקשו ויגיע לו עד לפיו, והיה אחד מקהל השומעים שהאמין באמונה שמה לדבריו של הרב היוצאים מלב טהור ואמר ליישם הדבר הלכה למעשה, וכבר למחרת החליט לישב ולהתענג על ה’ בתורה ועבודה ולא לצאת לפועלו ולעבודתו עדי ערב. כך עברו כמה ימים ואשתו רגזה עליו מדוע אינו יוצא למלאכתו.
והנה באחד הימים נכנסו גנבים לאורווה וגנבו את חמורו וברחו, ועל חמור זה נשאו משא כבד של כסף וזהב שגנבו ממקום אחר, ומחשבתם הייתה להגיע לאיזה מקום ושם להתחלק ברכוש הגדול, אך כל אחד מהגנבים נתן בממון עינו ורצה לקחת לעצמו את כל הכסף, וכל אחד חשב כיצד להרוג את חברו ולקחת כל השלל לעצמו.
בהגיעם למקומם אמר אחד לחברו שילך ויקנה מהעיר איזה דבר מאכל וכך היה, וכשהלך חפר חפירה וכיסה אותה בכיסוי קל ואמר כשיבוא חברו יפיל אותו לשם ומיד יכסה אותו ויזכה בכל הרכוש וכן חברו חשב בדרך אחרת והיא לשים רעל במאכל.
בהגיעו עם האוכל זרקו חברו לבור ומיד כיסהו וישב בשמחה לאכול לחמו וגם הוא מת מהרעל, כך שהחמור עמד על עומדו טעון בכסף וזהב ומוסווה בעפר שעליו, וכיון שעמד החמור זמן רב ובלא רועה הלך והגיע למקומו. (אור דניאל).
סיפור נפלא סיפר הגאון רבי אשר וייס שליט"א:
הדבר אירע לפני שנים אחדות בעיר מנצ’סטר שבאנגליה, מן הראוי להקדים ולומר שגם בסיפור זה מדובר כפי הנראה באדם שמצטיין במיוחד במידת הביטחון, ולפיכך התנהגותו אינה יכולה להיות סמל לרבים. מכל מקום, טוב לשמוע שגם בדורנו ישנם בעלי מדרגה כזו.
אברך תושב העיר הקדיש את כל עיתותיו לתורה, ולמד בהתמדה עצומה. גם כאשר המשפחה הלכה וגדלה בס"ד, המשיך האב לשקוד על תלמודו וכל ניהול הבית נפל על אשתו שמסרה נפשה למען הלימוד של בעלה. רבים תמהו כיצד מתפרנסת משפחה זו, כאשר האב לומד כל היום והאשה עסוקה מבוקר עד ערב בגידול ילדיה. למעשה הם חיו בעוני גדול והסתפקו במועט, ונתמכו מעט בעזרת ההורים וידידים. כך המשיכו לחיות בדלות והסתפקו במועט שבמועט, יש לחזור ולהדגיש שהנהגתו של אברך, זה אינה דרך לרבים אלא ליחידי סגולה.
כאשר זכו ללידת הילד העשירי, הפכו השאלות של הסובבים אותם לדאגה של ממש. הורי האברך תבעו ממנו לצאת לעבוד, ניסו להתפשר עמו והציעו שיקח רק משרה חלקית. אך הכל ללא הועיל. כך היה גם כאשר נולד הילד האחד עשר, ההורים ניסו שוב את כוחם והבן בשלו. אני אמשיך ללמוד וה’ יעזור.
כעבור זמן נולד ילד נוסף, ובעל הביטחון דנן לא דאג אפילו רגע והמשיך אורח חייו כמו בימים עברו. דבר לא נשתנה בהשקפתו גם כאשר בא לאויר העולם הילד השלוש עשר.
ההורים כבר לא ידעו את נפשם מרוב דאגה וכמעט פרץ סכסוך בינם לבין הבן, אך אז קרה דבר יוצא דופן.
ימים אחדים אחרי ברית המילה לילד האחרון, הבחין האברך בשוב לעת ערב מהכולל במעטפה גדולה חומה המבצבצת מתיבת המכתבים שלו, על המעטפה היה מוטבע סמל המדינה ונכתב לידו באותיות רשמיות "רשם בית המשפט המחוזי".
הוא ניסה לנחש איזה עניין יש לו עם בית המשפט, אך לא הגיע לשום מסקנה סבירה כאשר פתח את המעטפה גילה שהוא מתבקש להתייצב בבית המשפט בתאריך פלוני, כדי לממש את צוואתו של מיסטר ג’ון פ. קלאבארי שנפטר בתאריך פלוני. העניין נראה לו מוזר, מעולם לא היה לו עסק עם אדם בשם כזה, ואף פעם לא שמע עליו. בוודאי מדובר כאן בטעות, אמר לעצמו.
מיד שיגר מכתב לבית המשפט העמיד אותם על טעותם. אולם לאחר מספר ימים קיבל שוב מכתב מרשם בית המשפט ובו נכתב מפורשות שעל פי החוק הוא חייב להתייצב ביום ובשעה שנקבעו לדון. עוד נאמר שם שמדובר בצוואה המקנה לו סכום של ...חצי מיליארד ליש"ט.
באין ברירה נסע ביום המיועד לבית המשפט. שם התברר לו שמיסטר קלאבארי הלך לעולמו כשהוא חשוך ילדים. בצוואתו הורה לתת את כל רכושו שכלל שני מפעלים גדולים ועוד נכסים רבים למשפחה הגדולה ביותר בעיר.
"בדקנו במירשם התושבים" אמר לו השופט "ומצאנו שמשפחתך היא הגדולה ביותר. אמנם עוד לפני שבועיים היתה בעיר משפחה נוספת של שנים עשר ילדים אך הבן השלוש עשרה שנולד לכם לאחרונה הפך אתכם למשפחה הגדולה, לכן לכם מגיעה הירושה!"
אין ספק, כי האדם צריך את מידת ההשתדלות, אך עם כל זה להתפלל לה’ שיעזרהו ויצליחו בכל ענייניו. (אור דניאל).
"בכל מעשה ידך אשר תעשה"
ומה שכתוב "בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים ב), שהאדם עושה ובו שולח ה’ הברכה. זה למי שלא הגיעו למדרגה זו שאמונתם וביטחונם צרופה בו יתברך, ולא הגיעו למדרגה שאצלם הנס והטבע אחד, ולכן צריכים לעשות. אבל אותם שהגיעו למדרגה זו אזי אינם צריכים גם את העשיה כמו רבי חנינא בן דוסא (תענית כה) "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק".
וזהו שאומר הפסוק בתהילים (קכא) "ה’ צילך על יד ימינך", ה’ הוא כמו הצל שכפי שאתה מתייחס כן הקב"ה גם כן מתייחס אליך, שאם הנך בוטח בו בביטחון גמור כן הוא יתברך ימלא חפצך בשלמות, וכפי שהאדם רואה בטבע נס, כך ה’ ראהו גם ניסים גלויים, וכמו שאומר הרמב"ן (בסוף פרשת בא) "מן הניסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים ובין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואך יעבור עליהם יכריתנו עונשו הכל בגזירת עליון".
נמצאת למד, שכפי ביטחונו כך יהא שכרו גם בעולם הזה לבל יטרח וידאג ויוטרד, כי הקב"ה ימציא לו כל צורכו וגם אם הוא מעט, יתברך ויהנה בכל אשר לו.
הדבר דומה לאדם שישב לו להנאתו על שפת הים ודג לו דגים והיה צולה אותם ואוכל ונהנה מכל אשר לו.
ראה אותו אדם אחד וחשב עצמו לחכם, ואמר לו "מדוע אינך עושה רשת גדולה ודג הרבה דגים? תוכל למוכרם ויהיה לך כסף רב".
שאלו "ואחר כך מה אעשה?"
אמרו "אחר כך תקנה ספינה קטנה ותוכל לשוט בה לתוך הים ודוג הרבה".
שוב שאלו "ואחר כך?"
אמר לו" "יהיו לך פועלים רבים ותרוויח הרבה ותוכל לבנות בתים ומגדלים ותתעשר עושר רב".
שאלו "ולבסוף מה?"
אמר לו "לבסוף תוכל לנוח ולהנות ממה שיש לך".
ענה לו "איני מבין הצעתך כלל. הרי עכשיו בלי כל הטרדות והעמל והטורח אני נהנה ממה שיש לי ושמח וטוב לי".
מזה נלמד מוסר גדול ואמיתי כמה האדם טורח ויגע שלא לצורך, וצובר לעולם שאינו שלו כשיכול להנות ולשמוח בחלקו בלי כל העמל והיגיעה הזו. ועל המשתדל יותר המשיל המגיד מדובנא משל למסכן שהיה נגרר עם משאו הכבד, עבר עשיר עם עגלתו והציע לעני לעלות.
שמח העני ועלה לעגלה והנה אחר שעה מסתכל העשיר לאחריו והופתע לראות כי העני יושב בעגלה והמשא עדיין על כתפו.
תמה ושאל "מדוע אינך מניח המשא מעליך?"
ענה לו העני בתמימותו "די שהנך נושא אותי, גם תשא את המשא שלי?"
הגר"א זצ"ל מסביר, שהדבר דומה למה שכתוב בתהילים "כגמול עלי אמו" התינוק לא דואג איך לקבל את החלב. הוא יודע שאמו תדאג לו, היא תיתן לו את החלב ברגע שהוא יצטרך והיא זו היודעת כל כמה שעות הוא צריך לינוק ואיזו כמות.
כך הדבר איתנו עלינו להשכיל ולהבין שהקב"ה יודע בדיוק מה אנו צריכים והוא ידאג לכל מחסרונו.
על האדם לדעת שאם מן השמים גזרו שמגיע לו דבר מה הוא יזכה לכך, ולעיתים אף אם יש מניעות הקב"ה ידאג שהוא יקבל זאת
מידת הביטחון אינה מגיעה אל האדם בקלות רק אד שעבד על מידה זו והוא מקיים אותה גם כאשר יש קשיים ויש ניסיונות והם רבים רק אז נותן לו הקב"ה את שכרו לפי גודל ביטחונו.
על מידת הביטחון נלמד מהמעשה המובא לפנינו
אברך תלמיד חכם שהגיע לפרקו, ביקש לשאת בחורה צנועה ויראת שמים אף שמצבה הכלכלי של משפחתה היה בכי רע. ההורים משני הצדדים נפגשו וחתמו על הסכם השידוכין שכל צד יתן שלושים אלף דולר ובתום ההסכם לחצו ידיים וקבעו את מועד החתונה בעוד כחודשיים.
לאחר שההורים המאושרים חתמו על ההסכם, אם הכלה המיועדת לא ידעה את נפשה מדאגה מנין לבעלה סכום כה גדול. האם ישנה באמתחתו סכום שמור שהיא לא ידעה עליו? כשנשאל על כך בעלה השיב "לא, אין לי אך ה’ יעזור. מדובר בחתן ירא שמים תלמיד חכם, וחייבים לעשות את כל המאמצים שבתנו תתחתן עם אברך זה".
"לאילו מאמצים אתה מתכוון? שאלה האשה את בעלה "האם אתה מתכונן לצאת לעבוד ולעזוב את הכולל?"
"לא!!! אני מתכונן להמשיך ולעסוק בתורה!"
אך היא מוסיפה ללחוץ "הרי בעוד חודשים הם יכנסו תחת החופה והבטחת את הכסף לפני החופה! מנין תביא להם כסף?"
"ה’ יעזור! ה’ יעזור! ה’ יעזור!"
אך האם לא נרגעה ובצר לה החליטה לפנות לאשת הרב אלישיב על מנת שתתן לה עצה מה לעשות.
הרבנית הבינה שמדובר במצב לא פשוט והיא הפנתה את האשה לבעלה הגאון הרב אלישיב. הגאון הרב אלישיב הבין מדברי האשה שאין להם רכוש או מזומנים שניתן לפדותם לצורך החתונה, והוא ביקש שבעלה יבוא אליו לבירור העניין.
ואכן כאשר הגיע האב לביתו של הרב הם שוחחו על האפשרויות השונות כדי להשיג את הסכום הנדרש.
הרב הציע לבעל שיצא לעבוד, כיוון שמועד החתונה מתקרב ומשיחתו הבין שאין להם אפשרות לממש הבטחתם.
אך האיש בשלו "אני לא יכול לצאת לעבודה. אני לא יכול בלי לימוד תורה".
אך הרב אלישיב לוחץ ’’אולי תיקח המלצה מכמה גדולים ותסתובב בין בתי הכנסת וכך תוכל לצבור לפחות חלק מן הסכום".
אך האב בשלו "אני לא בנוי לזה, לא מתאים לי להסתובב כעני ולהתחנן לבקש נדבות".
"ומנין תשיג את הכסף?" מקשה הרב אלישיב.
"הקב"ה יעזור. הוא בוודאי יעזור. הוא יודע שיש חתונה ויש לנו התחייבות מן השמים יעזרו לנו!"
כאשר ראה הרב שהאיש עומד איתן בדעתו ולא מוכן לעשות השתדלות אף לא מינימלית על מנת להשיג את הכסף, הציע לבסוף הצעה שאולי יש בכוחה לסייע.
"גש לישיבה ממול, שם יש להם רשימת נדיבים רבים התומכים בישיבה. תאמר למנהל הכספים, שאני ביקשתי שיתן לך רשימה של כמה נדיבים מחו"ל ותשלח להם מכתב אולי בע"ה משם יסייעו לך..."
"לכך אני מסכים" אמר הבעל לבסוף.
ניגש האיש למנהל הכספים וביקש את רשימת המתנדבים מחו"ל עפ"י המלצתו של הרב אלישיב. המנהל הוציא תיק עב כרס והחל שולף רשימות של תומכים.
"אין צורך בכרטיסים רבים..." אומר האיש "תן לי רק אחד ואליו אני אשלח בקשתי".
"ואולי לא תענה?" הקשה המנהל.
"ה’ יעזור".
האב רשם את שמו של אחד הנדיבים התומך בסכום של עשר דולר לחודש לישיבה. האב נראה מאושר ופנה לדואר כדי לשלוח בקשה לנדיב מארה"ב. וכך כתב האב "אנו משפחה עניה ובתנו עומדת להינשא. התחייבנו לסך של שלושים אלף דור ואין באפשרותנו להשיג הסכום. אנא סייע לי".
המכתב נשלח והאב המשיך בלימודיו כרגיל בכולל.
האם, לעומת זאת, לילות רבים הייתה דואגת בעיקר כאשר התקרב מועד החתונה.
ולפלא לאחר שבועיים הגיע מכתב למשפחה ולמכתב צורף צ’ק על סך ...שלושים אלף דולר!
תדהמה אחזה את כל בני הבית ובטחונו של האב בהקב’’ה קיבלה סיוע ואישור משמים.
השמועה עשתה לה כנפיים והסיפור החל להתפרסם בירושלים והיגע גם לאוזני מנהל הכספים של הישיבה שהתפלא הרי מדובר באדם שתורם רק עשרה דולרים לחודש...
לאחר שבוע נסע מנהל הישיבה לגיוס כספים והפעם החליט להגיע תחילה לביתו של הנדיב העשיר.
האיש קיבלו בסבר פנים יפות ולפתע נשאל כיצד "הרשה לעצמו" לתת סכום כה נכבד למכתב בודד שהגיע אליו, והנה הישיבה עם מצבה הקשה מקבלת ממנו סכום זעום לחודש.
"אספר לך", אמר לו הנדיב "אנו זוג הנשוי שנים רבות. עשר שנים לא זכינו להיפקד בילדים. כל הטיפולים והכספים שהשקענו לא הביאו מזור לבעיתנו.
והנה בשבת בזמן פתיחת ההיכל התחננתי להקב"ה ואמרתי ’ריבונו של עולם! אם נזכה להיפקד אני מבטיח שהילד יגדל על ברכי התורה ואנו נתמוך במשפחה עניה שצריכה סיוע להשיא את ילדיהם’.
לפני כחמש שנים נולדה לנו בת ולפתע חלתה הילדה במחלה קשה שהרופאים לא מצאו לה מזור. טיפולים רבים עברה הילדה ואנו יחד איתה עברנו ייסורים לא קלים. לאחר טיפולים רבים פנינו לרופא מומחה בעל שם עולמי וב"ה לפני כחודש קיבלנו את תוצאות הבדיקות והיינו המומים, הילדה התגברה על מחלתה והיא כעת בשלבי החלמה אחרונים.
באותו יום שקיבלנו את תוצאות הבדיקות בדואר, הגיע מכתב נוסף מאותה משפחה שביקשה סיוע לחתן את בתם.
מיד ניגשתי לבנק וביקשתי למשוך את תכנית החיסכון שלי, נדהמתי לשמוע שהסכום למשיכה הוא שלושים אלף דולר בדיוק.
ראיתי בכך אות משמים למילוי בקשת המשפחה, על כן מיד משכתי את הסכום המבוקש והוא, כאמור, נשלח למשפחה. (אור דניאל).
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים (בהר כה, כ-כא)
מובא להלן קובץ סיפורים שבהם ראו עין בעין את ברכת ה’ שנשלחה לשומרי שביעית הסיפורים הבאים נכתבו עפ"י מכתבו של רבי בנימין מנדלסון זצ"ל. המכתב נכתב בשנת תשכ"ג ונשלח למחבר ספר "משנת יוסף" על מסכת שביעית.
סיפר הגאון הצדיק רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות, שאחרי שנת השמיטה (תשי"ב) לא היה להם חיטים לזרוע, כי לא רצו להשתמש בחיטים שגדלו בשמיטה, וחיטים טובות מהשנה השישית לא ניתן היה להשיג.
קיבוץ שכן היה מוכן למכור להם פסולת של חיטים מהשנה השישית חיטים אלו היו שבורות ומתולעות.
ראש ענף הפלחה פנה אל הרב בשאלה, מה לעשות, לנוכח חוסר חיטים טובות? ענה הרב אם אי אפשר להשיג חיטים טובות, הכשרות על פי ההלכה, נאמין בחיי העולמים, וה’ יתברך יעזור שברכתו תבוא מחיטים שבורות אלו.
השמועה שקוממיות קנתה חיטים מתולעות ברבבות לירות התפרסמה בכל הסביבה. בכל הישובים הסמוכים התלוצצו על אנשי קומיות שהם משליכים סכום גדול לטמיון. כולם היו בטוחים שמחיטים אלו לא יצמח אפילו גבעול אחד.
ראש ענף הפלחה, ר’ יחיאל, מילא את הוראות הרב בתום לב ובבטחון מלא בה’ יתברך. מיד לאחר סוכות החל בחריש השדות שנחו כל שנת השבע, ולאחר גמר החריש זרעו את החיטים המתולעות והשבורות. עבודות אלו נמשכו מספר שבועות עד אמצע החורף.
באותה שנה נעצרו השמים ולא ירד גשם, עד אשר אנשי קוממיות סיימו את הזריעה. החקלאים תושבי הישובים הסמוכים שזרעו את שדותיהם בקיץ שנת השמיטה, זרעיהם נרקבו באדמה. ואילו קוממיות, הישוב היחיד בכל האזור שאיחר את החרישה והזריעה, דוקא אצלו הצליחה התבואה.
וראו כולם כי ה’ יתברך שולח את ברכתו לשומרי שביעית.
בשנת תשי"ב החליטה הסוכנות לנטוע פרדסים בכמה ישובים, וביניהם גם בישוב קוממיות.
אנשי קוממיות התנו תנאי, שבשנת השמיטה הפרדס לא יעובד. אנשי הסוכנות לא הסכימו לתנאי זה ולכן התעכבה נטיעת הפרדס על אדמת קוממיות. במשך הזמן נעשו נסיונות להגיע להסכם לנטיעת הפרדס, אך התנאי של שמירת שמיטה, עמד כאבן ולא הגיעו לכלל הסכם.
בשנת תשי"ח היתה לרבה של קוממיות שיחה ארוכה עם המנהל האחראי מטעם הסוכנות על נטיעת הפרדסים. הרב הסביר לו את גודל קדושת השמיטה, עד כמה חביבה מצווה זו, מה רבה חשיבותה ועד כמה היא קשורה לביאת משיח צדקנו. מר ויגודסקי, האחראי על הפרדסים, נסחף בשטף התלהבותו של הרב ואישר נטיעת פרדס על אדמת קוממיות שבו ישמרו כל דיני שביעית לפי הוראות הרב.
ההשקעה בנטיעת הפרדס היתה כחצי מליון לירות. שנת השמיטה היתה השנה השניה לנטיעת הפרדס, כשהשתילים עדיין קטנים וזקוקים לטיפול מתמיד. הטיפול ניתן רק לפי הוראות הרב, האחראים מטעם הסוכנות הזהירו את הרב שהוא מסכן את הפרדס, וכל ההשקעה עלולה לרדת לטמיון, אך הרב התחזק בבטחונו בה’ יתברך, בזכות המצוה.
בחודש מנחם אב לקראת סוף השמיטה, בא מנהל הפרדס בהתרגשות רבה לרב וסיפר, כי מתוך שנים עשר הפרדסים שבפיקוחו, באחד עשר מהם עבדו בשמיטה כרגיל, ורק באחד מהם, בפרדס של קוממיות, נשמרה "שבת הארץ" ודוקא הפרדס של קוממיות הצליח יותר משאר הפרדסים.
מנהל הפרדס שאל את הרב, כיצד הוא מסביר את הדבר. הרב ענה לו בלהט אמונתו: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים – וגם את הפרדס. ולפי שאנו עשינו את רצונו, שלח ה’ יתברך את הצלחתו לפרדס".
שנות הערלה של הפרדס עברו, העבודה התנהלה כמו ביתר הפרדסים, היבול השנתי הרגיל היה כשבע מאות מיכלי פרי הדר מידי שנה בשנה.
הגיעה שנת תשל"ב – ערב שמיטה – ואנשי הסוכנות לא יכלו להאמין לרישומים שהגיעו אליהם.
הפרדס של קוממיות הניב למעלה מאלפיים מיכלי פרי הדר, בתחילה חשבו שאולי נפלה טעות בספירה, בדקו וחזרו ובדקו, ואכן היבול היה פי שלוש מבכל שנה.
כאשר באו אל הרב לבקש הסבר על התופעה, חייך הרב חיוך רב משמעות, פתח לפניהם חומש ויקרא והקריא: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו? וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים".
תשי"ח – ערב שמיטה קיץ של ערב שמיטה דומה ליום שישי אחר חצות. עובדים בקדחנות, חורשים, זורעים, מכינים בור תחמיץ, שבו ישמר האוכל לבהמות, הכל צריך להיות מוכן מבעוד מועד כאשר קדושת שביעית תשי"ט, תפרוס כנפי קדושתה על פני כל ארץ ישראל, תהיה קוממיות מוכנה ל"שבת הארץ".
התבואה למאכל בהמות שנזרעה בערב שביעית, גדלה והצליחה, בעוד ימים אחדים עתידים לקצור אותה כדי להאכילה לבהמות בשנת השמיטה בקדושת שביעית כראוי.
באותם ימים הופיעו נחילי ארבה מכיוון מצרים והתפשטו על פני כל הנגב.
באחד הבקרים התדפקו תושבי קוממיות על דלת ביתו של הרב, וסיפרו בהתרגשות שהארבה מתקרב ונשקפת סכנת כליה לכל היבול שהוכן במאמץ כה רב.
הרב, שכל אנשי הכפר הכירו את אומנותו התמימה, הרגיע את החברים הנרגשים באמרו: "התייצבו וראו את ישועת ה’ היום".
נחילי הארבה החלו מתקרבי לאיזור, ענני ארבה כיסו את שמי הנגב, והחלו לנחות שעל פני השדות, אולם בהגיעם לשדות קוממיות, כאילו יד נעלמת עצרה בהם. תוך זמן קצר פנו הנחילים לאחור ולא הגיע ארבה אחד לכל גבול קוממיות,ישועת ה’ כהרף עין.
שמירת ההלכה – מביאה ברכה אנשי קוממיות חזו עין בעין את הברכה שחלה במעשי ידיהם באותו איחור גשמים שהיה במוצאי שנת השמיטה. על כך סופר רבות באותה תקופה.
מוצאי שביעית תשי"ב לפני סוכות תשי"ג באו אנשי קוממיות אל החזון איש ושאלוהו האם מותר להם לעבוד בחול המועד משום מניעת הפסד ממון.
הם השביתו את אדמתם כדין במשך כל שנת השמיטה, ועתה הם מצפה מידי יום ביומו לירידת הגשמים ואם לא יזדרזו לחרוש ולזרוע עד תחילת עונת הגשמים, הם צפויים להפסד כספי גדול. לכן הם שואלים אם מותר להם לחרוש בחול המועד סוכות כדי להספיק לזרוע בטרם יחל הגשם.
לא נזקק החזון איש לענין מצד ההלכה, אלא השיב להם ומנין לכם שתאחרו את עונת הגשמים? שמא על ידי עבודת חול המועד הקדימו יותר מידי, ודוקא בגלל עבודת חול המועד תפסידו?
שמעו אנשי קוממיות לעצת החזון איש ואף בשנה זו לא עבדו בחול המועד. רק לאחר החג החלו בחריש.
משך כל זמן החרישה והזריעה נעצרו הגשמים ולא ירדו גשמים עד חנוכה. איחור הגשמים גרם הפסדים מרובים לכל אלו שהקדימו בזריעה, לאנשי קוממיות הביאו הגשמים באותה שנה ברכה מרובה ושדותיהם הצליחו מיעל למשוער.
בקונטרס "קדושת שביעית" מובא סיפור שבו ניכרת ההשגחה הפרטית המיוחדת המלווה את שומרי שביעית כהלכתה:
אנית משא מצרית נעצרה בהתקרבה לחופי הארץ. רב החובל של ספינת המשא טעה בניווט, וכאשר הבחינו אנשי הצוות שהם מתקרבים לחופי ישראל, הורידו סירת הצלה, ונמלטו בחסות החשכה. הספינה על כל מטענה נפלה שלל.
אותה שנה (תשי"ט) שנת שמיטה היתה אנשי ועדת השמיטה, לא חסכו במאמצים כדי לספק לשומרי שמיטה את כל הירקות הדרושים למחיה.
למרות כל המאמצים, הם לא הצליחו להשיג בצל בכמות הדרושה עבור שומרי השמיטה שמספרם הלך ורב.
הספינה המצרית, היתה טעונה בכמות גדולה של בצל, ולאחר השתדלות רבה סופק הבצל לשומרי שמיטה.
יהודי המאמין שה’ משגיח על כל בריותיו, ויודע שאין אדם נוקף את אצבעו למטה, אם אין מכריזים על כך מלמעלה, יודע שבעיני בשר "טעה" אותו רב חובל ערבי בדרכו. אך במבט רוחני ודאי שדוקא ה"טעות" היא שהוליכה לדרך הנכונה. (מורשת אבות)
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 2102