פרשת בהר
הדלקת נרות שבת
שיר מאת: אהובה קליין©
שעת בן הערביים
עננים מחוללים בשמים
האישה נושאת כפיים
עיניה בשלהבות השתיים.
רבות עמלה טרם השבת
טיגנה בישלה במחבת
בשר דגים ומגדים
חריצותה הרקיעה שחקים.
שפתיה לוחשות תפילה
בקשות תחינות מליבה
הישר ליושב במרומים
מלאכי השרת מאזינים.
מעליה שרעפים מסוככים
בפיה הודיה לאלוקים
על כל הטוב והחסדים
למקדש עורגת בגעגועים.
הערה: השיר בהשראת פרשת בהר- בחוקותיי[חומש ויקרא]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 1574
פרשת בהר בחוקותיי – מה המכנה המשותף לשמיטה, שבת ומקדש?
מאת: אהובה קליין.
פרשת בהר פותחת בנושא שנת השמיטה וחותמת בנושא שמירת השבת:
כפי שנאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה"[ויקרא כ"ה, א- ג] בסיום הפרשה נאמר: "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי, ה'".
השאלות הן:
א] מה המכנה המשותף לשמירת השמיטה ושמירת השבת?
ב] מה הקשר בין השבת למקדש?
תשובות.
המכנה המשותף לשבת ולשמיטה.
מבחינה מסוימת - שמירת השבת ושנת השמיטה – גורמים כביכול, הפסד ממון, אך בסופו של דבר מתברר- כי הפסד זה הוא מדומה וההיפך הוא הנכון כל שומרי השביעית ושומרי השבת - זוכים לשפע של ברכות מהקב"ה.
ההוכחה לכך: שנאמר לגבי שמירת השנה השביעית: "וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית" [שם , כ"ה, כ"א]
ולגבי שמירת השבת מובטחת לנו הברכה – עוד מימי בראשית, כפי שכתוב: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". [בראשית ב, א- ג]
נאמר במסכת ביצה: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים, והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת [שאם צמצם הוצאות אלו בביתו] פוחתין לו: ואם הוסיף- מוסיפין לו" ועוד נאמר שם:"[ט"ו, ע"ב]: "אמר להם הקב"ה לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום [- יום שבת] והאמינו בי- ואני –פורע".
ועוד רעיון מעניין: בעל "הרוקח"- החכם רבי אליעזר מגרמיזה טוען : כי קיים מכנה משותף - בין יום השבת לשנת השמיטה, כשם שנוהגים בשבת להוסיף מחול על קודש - היינו שמקדימים לקבל את פני השבת קודם השקיעה בערב שישי ובמוצאי שבת לאחר יציאת השבת בפועל - מאחרים לצאת מקדושת היום בהוספת זמן מסוים.
באופן דומה נוהגים לגבי השנה השביעית מוסיפים: "מחול על קודש" ואכן על פי הלכה למשה מסיני, מתחילים איסורי מלאכות הקרקע בשמיטה - שלושים יום קודם ראש השנה. ולזה קוראים: "תוספת שביעית"
למעשה, הלכה זו קיימת רק בזמן שבית המקדש קיים ,אך בתקופתנו - באין מקדש עדיין - מותר לעבד את הקרקע עד ראש השנה של שנת השמיטה. כפי שכותב זאת הרמב"ם בהלכות שמיטה [ג, א] וכן נאמר בתוספתא: "רבן גמליאל ובית דינו התקינו, שיהיו מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה"
דעה מעניינת נוספת של רבי שמואל דויד לוצאטו [שד"ל]
הצד השווה בין שמירת השבת ושמירת השנה השביעית - הוא האמונה שישראל נחשבים לעם קדוש לה'- באופן דומה מצוות שמירת שנת השמיטה מבססת בתוכנו את האמונה שארץ ישראל- נתקדשה מכל הארצות שבתבל ועל כן היא נחה בשנה השביעית. וזאת בדומה לכך שהקב"ה שובת מכל מלאכתו בשבת .
חז"ל אומרים: כשם שהשבת היא מקור הברכה לכל ששת ימי השבוע, באופן דומה שנת השמיטה משפיעה שפע על ששת השנים - בין שמיטה לשמיטה.
ה"משך חכמה"- סובר: כי התורה מצווה עלינו לעבוד את האדמה במשך שש שנים ולשבות בשנה השביעית- במקביל לששת ימי הבריאה שבסופם באה השבת- אותה אנו מצווים לשמור. ומעניין כי בתורה נאמר פעמיים: "כי טוב" פעם אחת ביום השלישי לבריאה ופעם שניה ביום השישי למעשה הבריאה. [בראשית א', י' : י"ב. שם כ"ה, ל"א] לכן ה' ציווה את עם ישראל לתת מעשר עני- בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה - וזאת על מנת להיטיב הטבה מיוחדת עם הנצרכים בזמן המקביל לימים שנאמר בהם פעמיים.
הקשר בין השבת למקדש.
בפרשה נאמר: "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי, יְהוָה" [ויקרא כ"ו, ב] חז"ל במסכת יבמות [ו', ע"ב] מסיקים מתוך ההיקש: "מה שמירה האמורה בשבת לעולם-[ במילים אחרות- כשם שהתורה דורשת מעם ישראל לשמור את השבת בכל מקום ובכל זמן ]אף מורא האמורה במקדש - לעולם" כך אנו מצווים על מורא המקדש בכל הזמנים –כולל בימינו אסור להיכנס למקום המקדש שלא בטהרה.
הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, פרק ו', פוסק: "קדושה ראשונה שקידש שלמה את העזרה [שהוא חצר המקדש] וירושלים- קידשן לשעתן וקידשן לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה[היות וה' הישרה במקום את שכינתו] ושכינה אינה בטלה" וכמו שקדושת בית המקדש קיימת לעד הננו מצווים על מוראו בכל הזמנים וכך דין זה חל על בתי מדרש ובתי כנסיות שקדושתם נצחית ואינה פוסקת לעולם. ויש לנהוג בהם כבוד גם לאחר שחרבו.
במסכת מגילה: [ג' ,ג'] נאמר על הכתוב: "והשימותי את מקדשכם" [ויקרא כ"ו, ל"א] "קדושתם אף כשהם שוממים".
הכוונה כי גם בימינו קדושתם נמשכת למרות שהם שוממים ויש לכבד את המקום.
הרב שמשון רפאל הירש מבהיר: מקדש ה' - כולל קדושת המקום- הכוונה למקדש - והיום אלו בתי כנסת - באמצעותם אנו מקדשים את חיינו המוסריים.
גם קדושת הזמן - שבת ומועדים - המעניקים לנו צורה לחיינו הרוחניים והציבוריים. שני המקדשים האלה כוללים את כל המצוות שצוו ישראל - מראש החומש עד לכאן.
על פי דעת מקרא: באה התורה להזהיר לשמור את השבת ואת המקדש וחז"ל מפרשים שאיסורים ומצוות אלה- באים בסוף הפרשה המדברת על עבד עברי הנמכר לגוי-ללמדנו שלא יאמר: הואיל ורבי עובד עבודה זרה, אף אני אעבוד עבודה זרה- וינסה לחקות את הרבי בכל המעשים האסורים.
הכוונה שלא יזלזל העבד העברי בכל המצוות גם כאשר הוא משעובד לגוי.
רבינו בחיי מוסיף: שכל המצוות הן בכלל- שבת והמקדש.- והכוונה כי השבת- "זכור ושמור" וכל המצוות- הלא תעשה ומצוות עשה - כלולים בהם.
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי המכנה המשותף לשבת, שמיטה והמקדש - היא הקדושה.
השמיטה, השבת והמועדים - הם בבחינת - קדושת הזמן –המקדש ובתי התפילה - הם בבחינת קדושת המקום - אך למעשה כל קיום המצוות ככתבם ולשונם מהווים את מקדש ה'.
יהי רצון ועם ישראל יקיים את ציווי האלוקים לעד: "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." [ויקרא י"ט, ב]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 1469
פרשת בהר - "כי ימוך אחיך" –נאמר בלשון יחיד – מדוע ?
מאמר מאת: אהובה קליין.
פרשה זו הפותחת במצוות השמיטה- שמה דגש מיוחד לגבי התייחסות היהודי כלפי אדם עני מישראל :
נאמר :"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו.." [ויקרא כ"ה, כ"ה] ובהמשך נאמר:
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך: אל תיקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך: את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך: אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את—ארץ כנען להיות לכם לאלוקים"
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר—לך לא תעבוד בו עבודת עבד" [שם כ"ה, ל"ה-מ]
השאלות הן:
א] על אילו דרגות עוני התורה דנה?
ב] מדוע התורה אסרה לקחת ריבית מבן- ישראל?
ג] מהו המסר באזכור יציאת מצרים ונתינת ארץ כנען לעם ישראל?
התשובות
דרגות עוני אצל בן- ישראל.
א] תחילה התורה מזכירה אדם שנקלע למצב של עוני והוא נאלץ למכור את אחוזתו,
רש"י מסביר: אין אדם רשאי למכור את שדהו, אלא אם הגיע למצב של דוחק ועוני.
רבינו בחיי אומר: בדומה לרשי"- אין אדם יכול למכור את שדהו אלא מתוך דוחק ועניות. מאחוזתו - אך לא כל אחוזתו-כאן התורה מלמדת: דרך ארץ שאדם ישאיר לעצמו חלק מהשטח. וכל זה במטרה שיבוא גואלו הקרוב אליו ויגאל את ממכר אחיו, דין זה – הוא ציווי מהתורה מתוך גילוי רחמים על המוכר שנקלע לקשיים כלכליים ,כדי שיוכל לגאול אותו בעצמו לזמן קצוב אם יתאפשר לו, או אחד מקרוביו -על מנת שישוב לאחוזתו טרם היובל, אך אם התנאים אינם מאפשרים לו זאת, ימתין עד שנת היובל ויצא בחינם ויזכה לשוב אז לאחוזתו. בכל אופן אם מתאפשר לו כן לגאול את הנכס יוכל לגאול רק אחרי שנתיים כי תקופה זו דרושה להיות אצל הלוקח כדי שיאכל את תבואתה וההוכחה לכך שנאמר: "במספר שני תבואות יימכר לך"[שם כ"ה, ט"ו] המילה שני- פירושה דו משמעי- לשון שניים ולשון שנים.
רבינו בחיי מביא מדרש שבו יש היבט רוחני: "וכי ימוך אחיך"- הכוונה לאנשי ישראל שעניים במצוות והגיעו למצב של מכירת אחוזתם -שהם נמכרים ביד צוררי עכו"ם והגואל שבא- הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו - כפי שכתוב: "גואלם חזק ה' צבאות שמו.." [ירמיהו נ, ל"ד]
"קרוב ה' לכל קוראיו" [ תהלים קמ"ה ] כשהם נחלשים מבחינה רוחנית- במצב זה הקב"ה כביכול עוזבם ואז, כשהם נמצאים בצרות עושים תשובה ומבקשים את פני ה'- כשהוא מבחין בתשובתם שב אליהם כפי שכתוב: "בצר לך ומצאוך.." ומחזיר להם את שכינתו.
ועוד נאמר :"אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו [יודו ויכירו באשמתם] וביקשו פני בצר להם ישחרנני" [יתפללו אלי] [הושע ה, ט"ו]
ב] אדם הגיע למצב קשה מאד בעניות, כאן התורה מצווה- להחזיק בו.
לפי רש"י - אין להשאיר אדם זה עד שיפול מבחינה כלכלית ויתמוטט היות ואחר כך קשה יהיה להקימו, אלא יש מיד לסייע לו מרגע ההתמוטטות- בדומה לחמור שנושא על גבו משא כבד בעודו עומד ליפול- אחד האנשים יכול לתופשו מיד ולעזור לו, אבל אם המשא נפל לארץ-אפילו חמישה אנשים מתקשים להעמיד אותו. וכל זה אפילו שמדובר בגר ותושב. ואיזהו תושב?- כל מי שקיבל על עצמו לא לעבוד עבודה זרה.
ועל פי תורת כוהנים: "גר- זה גר צדק, תושב- זה גר אוכל נבלות"[ה]
חז"ל מסבירים- כי אנחנו מצווים לעזור לא רק לאח, אלא גם לגר צדק וגם לגר תושב.
ג] אדם הגיע למצב שבעניותו – נמכר לעבד: במקרה כזה התורה מזהירה את האדון- לא להעביד את העבד עבודה בזויה, כגון: שלא יוליך את כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעל את נעליו, אלא יעסיק אותו כמו שכיר ותושב- בעבודות קרקע ומלאכת אומנות.
איסור לקיחת ריבית
במצב שהעני זקוק להלוואה-התורה מזהירה: לא לקחת "נשך ותרבית"-
על פי רש"י- שניהם - דבר אחד כי בכל נשך יש תרבית ובכל תרבית יש נשך- והכוונה שכלפי הלווה זה קרוי נשך בדומה לנחש.
כדי להדגיש את האזהרה- נאמר:" ויראת מאלוקיך" וזאת כדי שלא יתיר לעצמו ויחשוב כי בעזרת הריבית הוא מפצה את עצמו על נזק שנגרם לו- היות ובזמן שהכסף נמצא אצל הלווה הוא אינו נהנה מכך רווח כספי.
רש"י מביא את דרשת רבא: לפיה כוונת הדברים לאדם שמלווה את כספו לנצרך וטוען שזהו כסף של גוי והוא רק השליח, לכן נאמר: "ויראת מאלוקיך"
ה"כתב סופר" טוען: בדרך כלל בכל עיסוק שאדם מתפרנס הוא חש צורך לסייעתא דשמיא, דוגמת האיכר שמצפה למטר משמים, על מנת שיראה ברכה ביבולו, העוסק במקח וממכר- מתפלל להצלחתו, מה שאין כן אצל המלווה בריבית: הוא חש כאילו יכול להסתדר גם ללא כוח עליון, כי הרווח שלו גדל מיום ליום- לכן התורה אוסרת לקיחת ריבית מבן ישראל וזאת ,לעומת נוכרי שלגביו התורה התירה לקחת ריבית מחשש הספק אם הנוכרי יפרע במועד את ההלוואה שניתנה לו? במקרה זה המלווה חש כי זקוק לעזרת ה'.
אזכור יציאת מצרים וארץ כנען.
רש"י מסביר בשני פירושים:
א] הקב"ה אומר: אני הבחנתי במכת בכורות במצרים- בין בכור לבין שאינו בכור -לכן ברור שאני יודע ומעניש את המלווה כסף לישראל ואומר כי זה שייך לגוי.
ב] מטרת יציאת מצרים הייתה שתקבלו עליכם את המצוות גם אם הן כבדות עליכם. כמו שנאמר: "כי אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם"[שמות כ"ט ,מ"ו]
ומדוע המשפט : "לתת לכם את ארץ כנען" מוזכר לפני: "להיות לכם לאלוקים"?
התשובה : כי הישיבה בארץ ישראל היא בעצמה מהווה קבלת עול מלכות שמים ,שכל הדר בארץ ישראל אני לו האלוקים.
לסיכום, לאור האמור לעיל: ניכר כי התורה שמה דגש רב על היחס אל בן ישראל שהגיע למצב עניות – ופונה בלשון יחיד בעוד שברוב הפסוקים היא נוקטת לשון רבים.
רבי משה בן חיים אלשיך בספרו: "תורת משה" מביא הסבר יפה לכך, בדרך כלל כאשר עני מבקש עזרה מהזולת הוא נענה בשלילה ובהצעה לפנות למישהו אחר עשיר יותר, לכן ישנה פניה לכל יחיד ויחיד בישראל לעזור באופן אישי לאח העני ואין היתר להתנער ממצבו ולשולחו לאחרים.
מי ייתן ועם ישראל יהיו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד ויקיימו את מצוות התורה- מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 2085
אחיך העני.
שיר מאת: אהובה קליין ©
וכי ימוך אחיך
לעזרתו חיש תחושה
מבור דלות תושיענו
מיגונו וצערו תגאלנו.
אם נצרך לעזרה כספית
תמאן מנשך ותרבית
אלוקים בך מביט
מראשית ועד אחרית.
אם נאלץ הוא לעבדות
תעבידהו בשדה ואומנות
כבדהו כאחד האחים
מתוך אהבה ורחמים.
הערה: השיר בהשראת פרשת בהר [חומש ויקרא]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 1709
פרשת בהר - "כי ימוך אחיך" –נאמר בלשון יחיד – מדוע ?
מאמר מאת: אהובה קליין.
פרשה זו הפותחת במצוות השמיטה- שמה דגש מיוחד לגבי התייחסות היהודי כלפי אדם עני מישראל :
נאמר :"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו.." [ויקרא כ"ה, כ"ה] ובהמשך נאמר:
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך: אל תיקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך: את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך: אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את—ארץ כנען להיות לכם לאלוקים"
"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר—לך לא תעבוד בו עבודת עבד" [שם כ"ה, ל"ה-מ]
השאלות הן:
א] על אילו דרגות עוני התורה דנה?
ב] מדוע התורה אסרה לקחת ריבית מבן- ישראל?
ג] מהו המסר באזכור יציאת מצרים ונתינת ארץ כנען לעם ישראל?
התשובות
דרגות עוני אצל בן- ישראל.
א] תחילה התורה מזכירה אדם שנקלע למצב של עוני והוא נאלץ למכור את אחוזתו,
רש"י מסביר: אין אדם רשאי למכור את שדהו, אלא אם הגיע למצב של דוחק ועוני.
רבינו בחיי אומר: בדומה לרשי"- אין אדם יכול למכור את שדהו אלא מתוך דוחק ועניות. מאחוזתו - אך לא כל אחוזתו-כאן התורה מלמדת: דרך ארץ שאדם ישאיר לעצמו חלק מהשטח. וכל זה במטרה שיבוא גואלו הקרוב אליו ויגאל את ממכר אחיו, דין זה – הוא ציווי מהתורה מתוך גילוי רחמים על המוכר שנקלע לקשיים כלכליים ,כדי שיוכל לגאול אותו בעצמו לזמן קצוב אם יתאפשר לו, או אחד מקרוביו -על מנת שישוב לאחוזתו טרם היובל, אך אם התנאים אינם מאפשרים לו זאת, ימתין עד שנת היובל ויצא בחינם ויזכה לשוב אז לאחוזתו. בכל אופן אם מתאפשר לו כן לגאול את הנכס יוכל לגאול רק אחרי שנתיים כי תקופה זו דרושה להיות אצל הלוקח כדי שיאכל את תבואתה וההוכחה לכך שנאמר: "במספר שני תבואות יימכר לך"[שם כ"ה, ט"ו] המילה שני- פירושה דו משמעי- לשון שניים ולשון שנים.
רבינו בחיי מביא מדרש שבו יש היבט רוחני: "וכי ימוך אחיך"- הכוונה לאנשי ישראל שעניים במצוות והגיעו למצב של מכירת אחוזתם -שהם נמכרים ביד צוררי עכו"ם והגואל שבא- הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו - כפי שכתוב: "גואלם חזק ה' צבאות שמו.." [ירמיהו נ, ל"ד]
"קרוב ה' לכל קוראיו" [ תהלים קמ"ה ] כשהם נחלשים מבחינה רוחנית- במצב זה הקב"ה כביכול עוזבם ואז, כשהם נמצאים בצרות עושים תשובה ומבקשים את פני ה'- כשהוא מבחין בתשובתם שב אליהם כפי שכתוב: "בצר לך ומצאוך.." ומחזיר להם את שכינתו.
ועוד נאמר :"אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו [יודו ויכירו באשמתם] וביקשו פני בצר להם ישחרנני" [יתפללו אלי] [הושע ה, ט"ו]
ב] אדם הגיע למצב קשה מאד בעניות, כאן התורה מצווה- להחזיק בו.
לפי רש"י - אין להשאיר אדם זה עד שיפול מבחינה כלכלית ויתמוטט היות ואחר כך קשה יהיה להקימו, אלא יש מיד לסייע לו מרגע ההתמוטטות- בדומה לחמור שנושא על גבו משא כבד בעודו עומד ליפול- אחד האנשים יכול לתופשו מיד ולעזור לו, אבל אם המשא נפל לארץ-אפילו חמישה אנשים מתקשים להעמיד אותו. וכל זה אפילו שמדובר בגר ותושב. ואיזהו תושב?- כל מי שקיבל על עצמו לא לעבוד עבודה זרה.
ועל פי תורת כוהנים: "גר- זה גר צדק, תושב- זה גר אוכל נבלות"[ה]
חז"ל מסבירים- כי אנחנו מצווים לעזור לא רק לאח, אלא גם לגר צדק וגם לגר תושב.
ג] אדם הגיע למצב שבעניותו – נמכר לעבד: במקרה כזה התורה מזהירה את האדון- לא להעביד את העבד עבודה בזויה, כגון: שלא יוליך את כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעל את נעליו, אלא יעסיק אותו כמו שכיר ותושב- בעבודות קרקע ומלאכת אומנות.
איסור לקיחת ריבית
במצב שהעני זקוק להלוואה-התורה מזהירה: לא לקחת "נשך ותרבית"-
על פי רש"י- שניהם - דבר אחד כי בכל נשך יש תרבית ובכל תרבית יש נשך- והכוונה שכלפי הלווה זה קרוי נשך בדומה לנחש.
כדי להדגיש את האזהרה- נאמר:" ויראת מאלוקיך" וזאת כדי שלא יתיר לעצמו ויחשוב כי בעזרת הריבית הוא מפצה את עצמו על נזק שנגרם לו- היות ובזמן שהכסף נמצא אצל הלווה הוא אינו נהנה מכך רווח כספי.
רש"י מביא את דרשת רבא: לפיה כוונת הדברים לאדם שמלווה את כספו לנצרך וטוען שזהו כסף של גוי והוא רק השליח, לכן נאמר: "ויראת מאלוקיך"
ה"כתב סופר" טוען: בדרך כלל בכל עיסוק שאדם מתפרנס הוא חש צורך לסייעתא דשמיא, דוגמת האיכר שמצפה למטר משמים, על מנת שיראה ברכה ביבולו, העוסק במקח וממכר- מתפלל להצלחתו, מה שאין כן אצל המלווה בריבית: הוא חש כאילו יכול להסתדר גם ללא כוח עליון, כי הרווח שלו גדל מיום ליום- לכן התורה אוסרת לקיחת ריבית מבן ישראל וזאת ,לעומת נוכרי שלגביו התורה התירה לקחת ריבית מחשש הספק אם הנוכרי יפרע במועד את ההלוואה שניתנה לו? במקרה זה המלווה חש כי זקוק לעזרת ה'.
אזכור יציאת מצרים וארץ כנען.
רש"י מסביר בשני פירושים:
א] הקב"ה אומר: אני הבחנתי במכת בכורות במצרים- בין בכור לבין שאינו בכור -לכן ברור שאני יודע ומעניש את המלווה כסף לישראל ואומר כי זה שייך לגוי.
ב] מטרת יציאת מצרים הייתה שתקבלו עליכם את המצוות גם אם הן כבדות עליכם. כמו שנאמר: "כי אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם"[שמות כ"ט ,מ"ו]
ומדוע המשפט : "לתת לכם את ארץ כנען" מוזכר לפני: "להיות לכם לאלוקים"?
התשובה : כי הישיבה בארץ ישראל היא בעצמה מהווה קבלת עול מלכות שמים ,שכל הדר בארץ ישראל אני לו האלוקים.
לסיכום, לאור האמור לעיל: ניכר כי התורה שמה דגש רב על היחס אל בן ישראל שהגיע למצב עניות – ופונה בלשון יחיד בעוד שברוב הפסוקים היא נוקטת לשון רבים.
רבי משה בן חיים אלשיך בספרו: "תורת משה" מביא הסבר יפה לכך, בדרך כלל כאשר עני מבקש עזרה מהזולת הוא נענה בשלילה ובהצעה לפנות למישהו אחר עשיר יותר, לכן ישנה פניה לכל יחיד ויחיד בישראל לעזור באופן אישי לאח העני ואין היתר להתנער ממצבו ולשולחו לאחרים.
מי ייתן ועם ישראל יהיו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד ויקיימו את מצוות התורה- מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 1794
אחיך העני.
שיר מאת: אהובה קליין ©
וכי ימוך אחיך
לעזרתו חיש תחושה
מבור דלות תושיענו
מיגונו וצערו תגאלנו.
אם נצרך לעזרה כספית
תמאן מנשך ותרבית
אלוקים בך מביט
מראשית ועד אחרית.
אם נאלץ הוא לעבדות
תעבידהו בשדה ואומנות
כבדהו כאחד האחים
מתוך אהבה ורחמים.
הערה: השיר בהשראת פרשת בהר [חומש ויקרא]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 2476
יובל- השיבה לשדות
שיר מאת: אהובה קליין©
נפשו עורגת לכך שנים
לשוב לשדותיו המדושנים
בזיעת אפו חרש וזרע
אך מהיבול לא נהנה.
בתום שבע שנות שביעית
ביום הכיפורים שופר יעיד
החלה שנת יובל
בכל רחבי ישראל.
עתה יחיש צעדיו
על אתונו יעמיס כליו
נושא עיניו למרום
מציאות ולא חלום.
השמים קדושה וטוהר
העננים מאירים כזוהר
עוד רגע ישוב לאחוזתו
יודה לה' מעמקי ליבו.
הערה: השיר בהשראת פרשת בהר[חומש ויקרא]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 1702
פרשת בהר- מהי שנת היובל?
מאמר מאת: אהובה קליין.
פרשת בהר גדושת נושאים, ביניהם: נושא השמיטה, שנת היובל ודיניה, איסור הונאת דברים, וכל הטוב אשר מבטיח אלוקים למקיימים את המצוות - הלכה למעשה.
וכך התורה מתארת את שנת היובל: "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות שנים תשע וארבעים שנה: והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל—ארצכם.: וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתםדרור בארץ לכל יושביה יוֹבֵל היא תהיה לכם ושבתם איש אל—אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו: יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נְזִריה: כי יובל היא קודש תהיה לכם מן- השדה תאכלו את תבואתה: בשנת היובל הזאת תשובו איש אל- אחוזתו" [ויקרא כ"ה, ח-י"ד]
השאלות הן:
א] מהי שנת היובל וּלְמַה נועדה?
ב] מה המשמעות: "לא תונו איש את עמיתו"?
תשובות:
שנת היובל
כפי שהתורה מצווה: יש לספור שבע פעמים שבע שנים, מגיעים לארבעים ותשע שנים ובסוף תקופה זו יש לתקוע בשופר בכל גבולות הארץ ביום הכיפורים.
ואז בית הדין של ישראל מכריזים על שנת החמישים שהיא- קדושה לה' ובאותה שנה משתחררים אותם העבדים העבריים שרצו להישאר עבדים גם לאחר שש שנות עבדות.
הרמב"ן שם את הדגש על המילה: "דרור" , מילה זו מורכבת לפי הסברו: "דור הולך ודור בא"
והמילה: "יובל" היא מלשון הובלה-והכוונה, שהכול שב באמצעות מצוות היובל אל שורשו הראשון, שהוא לא אחר ,אלא מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו.
רבינו בחיי מפרש באופן דומה: יובל מלשון: "ועל יובל ישלח שורשיו" [ירמיהו י"ז] כל הדורות מובלים אל השורש הראשון לכן היובל מופיע גם בשם: דרור כי על ידו נקשרים הדורות והנבראים בשורש הראשון.
על פי דברי ספר החינוך: "משורשי המצווה על צד הפשט, שרצה הקב"ה להודיע לעמו כי הכול שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא לתנו בתחילה, כי לי כל הארץ".
מצווה זו גם תגרום לתיקון החברה: "ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע של חברם ולא יחמדוה בליבם, בדעתם הכול שב לאשר חפץ האל שתהיה".
ועוד מוסיף ספר החינוך: כי עניין היובל מזכיר גם את מלכי הארץ-מלכי בשר ודם שהם נוהגים לקחת שטחים מהערים הבצורות של השרים ,כדי לתת להם תזכורת מי הוא השולט. לעומת זאת ה' מצווה אותם לקיים את היובל כדי לזכותם.
כמו כן, מי שאינו מקיים את שילוח העבדים העבריים לחופשי עובר על לאו ובנוסף נחשב לאחד שכופר בחידוש העולם, מפני שהכול צריך לשוב למקורו הראשון.
אברבנאל אומר: כי מצוות היובל והשמיטה- באים להזכיר לנו את שני החסדים שעשה הקב"ה לעם ישראל:
שבת בראשית בתום בריאת העולם ומעמד הר סיני שהתרחש חמישים יום אחרי יציאת מצרים. שנת היובל הכוללת חמישים שנה מסמלת את חמישים הימים.
הטעם לתקיעת השופר: "במשוך היובל המה יעלו בהר" - ה' דורש מעם ישראל לצאת לחירות בשנת החמישים בדומה לחירות לה זכינו בזמן יציאת מצרים.
עם ישראל מצווה לא לזרוע כדי שלא נשכח כי בעבר הלכנו במדבר- בארץ לא זרועה.
"עץ הדעת" לרבי חיים וויטל מסביר: כשם שסופרים שבע שבתות עד למתן תורה, כך אנו מצווים לספור שבע שבתות של שנים מהטעם: המספר שבע מזכיר לנו את בריאת העולם מתוכם שישה ימים של יצירה והיום השביעי- שבת.
הרמב"ם סובר [בספר המורה] : כי מטרת מצוות היובל היא שיפור התנאים הכלכליים והחברתיים של האומה והחברה.
וכך הוא מתאר את המצב: "כל המצוות אשר ספרנון בהלכות שמיטה ויובל מהן לחמלה על בני אדם, והרחבה לבני אדם כולם, כמו שנאמר: "ואכלו אביוני עמך" וכו' : ושתוסיף הארץ תבואתה, ותתחזק בעמדת שמיטה, ומהן חנינה בעבדים ועניים, כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים. ומהן תיקון הפרנסה והכלכלה על ההתמדה, והוא בהיות הארץ כולה שמורה לבעלים, אי אפשר בה מכירה לצמיתות, והארץ לא תימכר לצמיתות, ויישאר ממון האדם שמור ועל יורשיו".
[שם, חלק שלישי, ל"ט]
"לא תונו איש את עמיתו"
נושא ההונאה בתורה מופיע באמצע פרשת היובל.
"בעל מלאכת מחשבת" מפרש: כי קיים קשר בין שתי המצוות האלו: "האדם שישכיל לדעת, כי בעלותו על הקרקע בלאו הכי מופקעת, ימנע מלגזול ולהונות".
הכוונה לגבי הקונה. היות ומדובר במכירה לזמן קצוב יוחלש ייצרו - מהרצון להונות את חברו. אזהרה זו באה מפני החשש שהקונה את הנכס עשוי למכור את הקרקע לקונה שני ויתכן שהוא בתור הקונה הראשון, ירשה לעצמו להונות את הקונה ולומר לו שהוא מוכר לו את השדה לצמיתות ומה שהוא יצטרך להחזיר ביובל אין לו עצמו-כקונה ראשון מעורבות בזה - כי החיוב להחזיר את השדה מוטל על הקונה האחרון בלבד.
כלומר הקונה הראשון חייב לקחת בחשבון שהשדה נמכר לו לזמן קצוב בלבד ובהתאם לכך לבקש את המחיר מהבא אחריו.
מרן הרב דושינסקי זצ"ל מסביר את הקשר בין היובל לעניין: "לא תונו.."
לפי דברי חז"ל : העובר על שנת השמיטה - מתרושש ומגיע למצב של חוסר ברירה עד שנאלץ למכור את נכסיו ומטלטליו, התורה חששה שיבוא קונה ויגיד: כי מוכר זה הוא נחשב לעבריין ולכן מותר להונותו . מטעם זה בא האיסור: "לא תונו איש את אחיו.." "לא תונו איש את עמיתו"
חז"ל במסכת בבא מציעא [נ"ח, ע"ב] מתארים את שני הלאווין האלו כך: האחד איסור הונאת ממון.
והשני: איסור הונאת דברים.
איסור הונאת ממון- הכוונה שכאשר האדם מוכר את שדהו, הרי תוקפה של המכירה רק עד שנת היובל. ועל כן עליו להיזהר לא להונות את הקונה, שהרי תלוי בכמה שנים מדובר עד היובל וככל שהתקופה ארוכה יותר, השווי הכספי גדול יותר ,ואם מדובר בשנים מעטות עד היובל- הסכום קטן יותר, לכן צריך להיזהר לא להונות את הקונה.
הונאת דברים- הכוונה ,לדעת הרמב"ם: כאשר אנו אומרים לזולת דבר שעלול לצער אותו להעליב אותו. כגון שנזכיר לו את עברו השלילי בזמן שכעת הוא כבר הולך בדרך הטובה.
לסיכום, לאור האמור לעיל:
שנת היובל היא: שנת החמישים בה נוצר שוויון בחלוקת קרקעות ושוויון בן בני אדם, בשנה זו השדות והאחוזות ישובו חזרה לבעלים והעבדים העבריים יצאו לחירות. התורה מזהירה אותנו ללכת בדרך הישר ולא להונות איש את רעהו.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 1917
שנת יובל שנת חמישים
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 1764
התשובה לשאלה ב]
התשובה לשאלה ג]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת בהר
- כניסות: 1798