פרשת בהר

פרשת בהר

פרשת בהר
מאת: הרב מנחם אזולאי



"מי יעלה בהר ה'?"
מי זוכה לעלות בהר? מי זוכה להתקרב אל הפיסגה? מי שכל הזמן מתחזק באמונה. בתמימות, בפשיטות ובלי חכמות הוא מתחזק כל הזמן בידיעה שאין מציאות בלי ה' יתברך, שום דבר לא נעשה מעצמו, אין מקרה ואין טבע, בכל תנועה ותנועה שם נמצא אלופו של עולם, ה' מֶלֶךְ, ה ' מָלָךְ, ה' ימלוך לעולם ועד, המלוכה שייכת אך ורק לה' יתברך. אל תתבלבל שיש עוד משהו כאן בעולם. כשאדם זוכה להפנים באמת את הידיעה הזאת, הוא יזכה לקבל את כל מה שקורה לו בנעימות, בסבר פנים יפות, הוא יוכל לסבול כל מה שעובר עליו כי הוא יודע שבלי ה' לא ירים איש את ידו ואת רגלו, בלעדי רשותו לא יוכלו לעשות לו לא טוב ולא רע. "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם מכריזין מלמעלה" (חולין ז.), ו"אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת במלכות חברתה אפילו כמלוא נימא" (יומא לח.).

כל ההסתרות וכל הנסיונות שעוברים עלינו, הכל כדי לראות אל מי נפנה בשעת צרה, האם נבין שאין לנו לאן לברוח אלא אל ה'. מי שרץ אחרי ה' ומחפש אותו בכל יום מחדש, מי שלא מפסיק לדבר עם ה' ולספר לו כל מה שעובר עליו וכל מה שמעיק עליו, מי שלומד לחיות עם הקב"ה זוכה להמשיך על עצמו את אור ה' בעצמו, נעשה כלי לקבל שפע של אור וחיות. הוא מאמין באמונה פשוטה בהשגחה פרטית, ויודע בבירור שכל מאורעותיו הם ממנו יתברך, דבר גדול ודבר קטן.

כל הירידות והנפילות וקטנוּת המוחין שיש לנו זה הכל רק מחמת חסרון אמונה. כי אם היית מתחזק באמונה פשוטה, שכל מה שקורה לך, זה ממנו יתברך, וגם אם אתה עובר יסורים ח"ו זה בוודאי כדי למרק ולזכך אותך מעוונותיך המרובים, אם היית מאמין לא היית נופל כל כך בדעתך. כשאתה כועס, כשאתה נעלב, כשאתה דואג, אתה רואה בני אדם מול העינים, אתה לא רואה את ה'. כל ההסתרות והייאוש זה הכל מחמת חסרון אמונה. כי אם היית מתחזק באמונה פשוטה שאין בלעדיו יתברך כלל, לא היית נופל כל כך בדעתך, לא היית מתייאש.

כל מה שקורה לך בחיים, זה הכל סיבובים שמסובב ה' יתברך כדי שתחזור אליו, שתזכור אותו, שתרים את הראש אליו. כי כשהכל בסדר, שוכחים. עובדה. העולם הזה מסתיר את ה'. עולם לשון הֶעֱלֵם. הקב"ה מסתתר ואנחנו צריכים לגלות אותו. בכל דבר שקורה, בכל צעד קטן וגדול. כמו חנוך שהיה תופר מִנעלים ועל כל תפירה שתפר אמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כי הוא זכה לקשר את כל ענייני העולם הזה אליו יתברך. כשאדם זוכה להתחזק באמונה בה', אז חייו טובים ונעימים. כי כל מה שעובר עליו הוא יודע שהכל מושגח בהשגחה נפלאה ואז הוא לא מתיירא משום דבר שבעולם.

והדרך להתחזק באמונה זה קודם כל הדיבור. "האמנתי כי אדבר". תהיה רגיל לדבר תמיד עם ה' יתברך, וזה יקשר ויחבר אותך אליו, כי תפילה ואמונה תלויים זה בזה. ככל שאתה מדבר אתו יתברך, אתה מאמין בו יותר וככל שאתה מאמין בו יתברך יותר, אתה מדבר איתו יותר. החיים מלאים נסיונות והרפתקאות ומרירות וכל אחד עובר מה שעובר ומה שנשאר לך זה לשיר ולרנן ולהלל ולשבח את ה' על כל הטובות שהוא עושה לך, ותהיה רגיל לדבר עימו יתברך כאשר ידבר איש עם רעהו, ותרבה לבקש בתחנונים רבים שתזכה להיות דבוק בו ממש, שתזכה להרגיש אותו יתברך בכל רגע ורגע, בכל מה שאתה עושה.

"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (כה,נה).
במקום להיות עבדים של ה', שזו השמחה הכי גדולה, אנחנו עבדים לתאוות, להנאות ולהבלי העולם הזה. "כדי לגלות את הגבהים האינסופיים האמיתיים של החיים, חייבים לעצום עינים מכל מה שהוא סופי. אתה באמת רוצה לחיות ולראות את מה ששם? רק אם תסכים לעצום עינים מכל מה שכאן! לאן שלא פונים בעולם הזה, מבוי סתום. למה אנחנו לא מצליחים לגלות את המוצא מהמבואות הסתומים האלה? למה אנחנו לא מסוגלים לראות גבוה יותר, רחב יותר, רחוק יותר?

למה אנחנו עיוורים כל כך? כי אנחנו לא מוכנים לעצום עיניים" (אור האורות).
כשאדם טועם את הטעם של התורה, של הקדושה, של אהבת חברים, הוא מבין שזה הטעם של החיים. אתה שומע סיפור על משפחה שלמה שחוזרת בתשובה באמצע החיים ואתה נחנק מהתרגשות ומוחה את הדמעות. יש משהו שמתקרב לטעם הזה? לא אוכל ולא שתיה ולא ממון ולא כבוד ולא שאר תאוות. זה הדבר האמיתי. זה מה שבאמת אנחנו רוצים יותר מכל דבר אחר. את הנשמה.

רק שהגוף שלנו עז. ובמקום שהנשמה תמלוך עליו, הוא מולך על הנשמה והתפקיד שלנו לאט לאט להפוך את היוצרות. להמליך את הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, שהיא סובלת בעולם הזה, שהיא רוצה את הדבקות, את הקדושה, את ה'. צריך לצעוק על זה. צריך להתחנן על זה. בשבוע הבא, פסח שני. הזדמנות נוספת לכל מי שהיה טמא בפסח ראשון ולא יכול היה להקריב קרבן פסח. ומה הם צועקים אלה שלא זכו? למה ניגרע?!!!

"למה ניגרע" זו הזעקה של החיים, טובה לכל אדם בכל זמן "למה אגרע מלהתקרב להשם יתברך?... וכי אבדה תקוותי חס ושלום, הלא אין מעצור לה' להושיע גם לטמא כמוני, כי היפלא מה' דבר? הלא רחמיו וחסדיו עד אין חקר" (אוצר היראה, פסח ספירה ושבועות לח).
אם אתה רוצה להיות עבד ה' במקום להיות עבד לתאוות שלך, אתה חייב להתעורר, לנצל כל רגע. לא להיות אדיש. למה ההר שעליו ניתנה תורה נקרא הר סיני? שממנו ירדה שנאה לעולם. ה' לא יכול למחול לגויים שנשארו אדישים בזמן שניתנה התורה.

ה' הוריד כזה אור לעולם והם נשארו אדישים. והתביעה הזאת היא בעצם אלינו. שנברח מהשיגרה, מהאדישות. כל העבודה של האדם בעולם הזה זה לא להישאר איפה שהוא. 'זה המציאות. זה הטבע. זה אני'. וגמרנו. נשארים במקום. צריך לרוץ אחרי ה', לחפש את הקשר, את החיבור עם ה' בכל רגע. צריך לחטוף מה שאפשר. צריך ללמוד מרבותינו שחרדו לנצל כל דקה ולמלאה בתוכן.

מעשה בצדיק בעל 'אהבת ישראל' מויז'ניץ זצ"ל, שעמד לנסוע ברכבת. הגבאי הנאמן רבי משולם נשא את המזוודות. והם הגיעו לבית הנתיבות חמש דקות לפני הזמן. חמש דקות! פנה הצדיק אל הגבאי ואמר: "משולם, לפניך שלוש אפשרויות: או שתפתח את המזוודה ותוציא משם את הגמרא, או שתביא לפני יהודי שאוכל לעזור לו, לשמוע מצוקותיו ולברכו, או שתלמדני איך מבטלים חמש דקות!"...אנו, מן הסתם, לא היינו זקוקים להדרכה כזאת...

בישיבת קלם, בית היוצר לגדולי המוסר, הכריזו באישון לילה על סדר לימוד של חמש דקות. מדוע? כדי לדעת להעריכן. לצדיק בעל 'אמרי אמת' מגור זצ"ל היו סדרי לימוד של חמש דקות בענינים שונים. בעל ה'קהילות יעקב' זצ"ל היה מקבל קהל מידי ערב. עשרות התגודדו, נכנסו בזה אחר זה להיוועץ ולהתברך, זה נכנס וזה יוצא. וכל מי שנכנס, מצאו שוקד על תלמודו, הפריעו מלימודו. כי אך היה האחד יוצא – ומיד ניצל הרב את שבריר הרגע עד לכניסת הבא אחריו, ללימוד. והחמש דקות המפורסמות של רבי נתן בערב שבת אחד, כשבאמצע ההכנות והדוחק הרב לפני כניסת שבת, פנה למשמשו וביקש כשיעבור חמש דקות, שיודיעוֹ. ועמד ליד המזוזה בדלת והתפלל והתבודד וכשרמזו לו שכבר עברו חמשה רגעים אמר בשמחה: חמשת רגעים גדולים. כל כך שמח שזכה לחטוף על אף רוב הטירדה והדוחק.

צריך ללמוד מהם. לחטוף כל רגע שאפשר. אסור שיהיה דבר כזה לחכות למישהו או למשהו בלי לעשות משהו. יוצאים החוצה עם משהו ביד, עם איזה ספר או תהילים או מה שיהיה. ואם שכחת ואין לך, תדבר עם ה'. תן לסלולרי לנוח קצת. תמיד אפשר לחטוף משהו. גם בימים לחוצים במיוחד. צריך לזכור שאנחנו ניתן דין וחשבון על כל יום ויום מימי חיינו. אבל רק בלי לחץ. הכל בשמחה. ועם הרבה כף זכות על עצמי.
"התחזקות זה לשמוח בכל מה שאני מצליח לעשות. אפילו בדבר הכי קטן.

לא ליפול כשאני לא מצליח. אני כזה ואני כזה ואני לא מוצלח ואני לא יכול ואני כלום אבל כל עוד אני יכול לעשות משהו, אני שמח. אני מתחזק. הרגע הזכרתי אותך, הרגע אמרתי השבח לא-ל, הרגע נתתי פרוטה לצדקה, התכוונתי משהו לשם שמים, קטן ביותר. קודם כל תְּלמד כף זכות על עצמך ואחרי זה יהיה לך את הכוח ללמד זכות על השני. בשום פנים לא לקבל את זה שמבזים אותי ולהאמין שאני בזוי. אפילו שתפסו אותי בכל מיני מידות רעות, ואנשים אומרים עלי דברים רעים, ואני רואה אחרים טובים ומוצלחים ממני ואני חושב שאני לא שווה, לדעת שזה מעשה שטן, זה לא אמת, כי כשאני מבזה את עצמי אני מבזה את צלם אלוקים, את הבריאה האלוקית, את הנשמה האלוקית שה' נתן בי, אין לי שום רשות לבזות אותה. זה לא ענוה.

ענוה זה לא לרצות כלום, לרצות את ה'. זה לא להגיד אני לא שווה. מה זה אני כלום? האני שלי הוא כלום, אבל זה שאני זוכה שאור ה' משתקף בי זה לא כלום, זה דבר אדיר ועצום. זה לא שאני שווה, אלא זה שאני זכיתי להיות כלי, אפילו בטיפה, במשהו קטן ביותר, לאור האלוקי". (באור פני מלך חיים).

צריך להתגבר על המניעות שיש לנו. לא להיבהל משום דבר. אדם צריך להאמין שהקב"ה אוהב אותו, שהוא מסוגל ללמוד, שהוא מסוגל להתפלל, למרות שיש לו כל כך הרבה מניעות מהאשה, מהילדים, מהפרנסה, מהבריאות. גם אם כבד לך ואתה לא מרגיש כלום, תתחיל, פתאום יפתח לך הלב. צריך לחטוף כל רגע שאפשר. להיות מכוונים למטרה. אם נהיה עסוקים בלרדוף אחרי ה', אז נהיה פחות חשופים לכל ההבלים של העולם. כמה שיותר לראות ולשמוע דברים שבקדושה, כמה שפחות להתערבב עם העולם הזה. ולזכור שהעיקר זה הלב, העיקר זה לאהוב את ה'.

"וחי אחיך עמך" (כה,לו).
הדבר שיכול לקרב אותנו אל ה' יותר מכל דבר אחר זה אהבת חברים. זה ללמוד לתת, לא רק לקבל. זה לזכות ולגלות את השמחה העצומה וההתרגשות העצומה וקירבת ה' העצומה שיש בנתינה לשני. ה' רוצה אותנו כמוהו. האדם צריך להיות דומה לבוראו. וכמו שהבורא הוא כל הזמן משפיע כך גם אנחנו צריכים. זה קשה, כי הטבע שלנו זה לקבל. אך מי שזוכה לשבור את הטבע שלו זוכה למנוחת הנפש, זוכה לשמחה אין קץ. אין שום דבר בעולם הזה שמתקרב בטעמו לטעם הנפלא של הנתינה. זה כל השלום בית שלנו. הרצון לשמח את הבן זוג. איך? ע"י שמתפעלים מכל הטוב והיפה שבו, ע"י שמוותרים על הנוחיות שלנו למענו, ע"י שמקשיבים, ע"י שמתעניינים, ע"י שממהרים לפייס ולתקן מה שקלקלנו, ע"י שטורחים למענו, ע"י ששמים אותו במקום הראשון בסדר העדיפויות שלנו. בית זה מקום שחיים בו בשביל השני. קודם כל חושבים על השני. ולא רק בבית. צריך לצאת קצת מתוך עצמנו ולעשות בשביל השני. גם אם זה גוזל קצת מזמנך ובאמת שאין לך דקה מיותרת, גם אם זה לא הכי נוח לך עכשיו, כי אתה עכשיו רוצה להיות עם עצמך ואין לך כוח וחשק לראות או לדבר עם אף אחד. כשבכל זאת שוברים את זה ועושים ויתור בשביל השני, ה' שולח אור גדול, שמחה גדולה, קל להבין שזה בעצם רצונו מאתנו. כל התורה כולה זה ואהבת לרעך כמוך.

מתוך הפרשה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו" ( כ ה,לה). תעודד, תעזור כפי יכולתך, וגם אם אתה יכול לעזור רק מעט, תעשה מה שאתה יכול ומשמים ישלימו את השאר. ואם בכל זאת אתה לא יכול לעשות, לחשוב על השני אתה כן יכול. כי מחשבה לא גוזלת ממך זמן. תסתכל בעינים טובות. תראה את החן של השני

"ויחן שם ישראל נגד ההר".
מה זה ויחן? כל אחד ראה את החן של השני. זו המדרגה הכי גבוהה. התיקון של העולם זה העין הטובה. כשאדם יש לו עין רעה, שם מתחילות הצרות שלו כי אז העין הרעה של אחרים פוגעת בו.
ליוסף היתה עין טובה ולכן שום עין רעה לא פגעה בו. אך כשהיתה לו קצת עין רעה על אחיו, הוא נזרק לבור.
כשאדם מחובר לה', והוא לא נצרך לאנשים, והוא לא נצרך שיגידו עליו דברים טובים, והוא לא מחכה לכבוד, והוא לא מקנא באנשים, אז העין הרעה של האנשים לא תופסת עליו. אם הוא רק מאמין בה', ומה שה' נותן לי זה טוב, ומה שה' לא נותן לי זה גם טוב, ואני אבקש מה' שיתן לי, ואני לא מרגיש אוי, אין לי ולשני יש, ולמה זה קרה לי הגורל הזה. כשאדם הולך עם עין טובה, אז עין רעה בכלל לא נתפסת בו.

ואי אפשר להגיע לעין טובה אם אין לך קודם כל עין טובה על עצמך. תראה את החן של עצמך. תזכור איזה חלק אלוק ממעל אתה. מכאן להתחיל. אחרת, אם לא תראה שגם אתה נפלא, שה' אוהב אותך, שיש בך כזה אור אלוקי, אז לא תוכל לראות את הטוב באחרים. אם אתה לא שווה, אז בודאי אתה רואה רק רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אם אתה מרומם את עצמך ורואה את הנקודה הנפלאה שבך, מזה תלמד לראות נקודות נפלאות שיש אצל השני ולא תהיה לך עין רעה עליו כי לא ראית בעין רעה את עצמך". (באור פני מלך חיים).

לתת זה לא רק לבני אדם. לתת זה גם לה'. וכי מה אני כבר יכול לתת לה', שהרי הכל שלו יתברך. מה אשיב לך, והכל שלך. להגיד תודה אני יכול. נכון, גם זה בכוח של ה', אבל פה יש כבר התעוררות שלנו. אנחנו מאמינים שכל מה שקורה לנו זה מה'. אנחנו מתחילים לזהות את כל הניסים והנפלאות שקורים לנו ביום אחד, בשעה אחת. וגם כשיש קשיים ובעיות אנחנו מאמינים שזה הכל טוב, כי גם זה מקרב אותנו אל ה'. כשחושבים טוב, כשמדברים טוב, ואם זוכים גם לעשות טוב, ה' נותן שפע בלי סוף.

פרשת בהר - מה הקשר בין שנת השמיטה לחיי האדם?

פרשת בהר - מה הקשר בין שנת השמיטה לחיי האדם?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשה זו פותחת במצוות השמיטה כפי שכתוב: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לה' שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה':  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל". [ויקרא כ"ה, א-ח]

 השאלות הן:

 א] מה הקשר בין שנת השמיטה לחיי האדם בכלל?

 ב] למי  מיועדת האכילה בשנה השביעית?

 תשובות.

מצוות השמיטה וחיי האדם.

על פי  ספר: "מטה שמעון" ראיתי הסברים יפים ומעניינים.

באמצעות מצוות השמיטה - התורה מעוניינת - לתת לאדם עצה נדיבה כיצד יחשב שנותיו וימי חייו בכלל?

משל: לאיש עני שהיה מחזר על הפתחים בעיר מספר שנים . כשהזדקן, היה מתפאר בעשירותו . ניגש אליו אחד מבני העיר ואמר לו: אתה סכל, הרי כל מה שבידך- תוצאה של קבלת נדבות-פרוטות- מאנשים, לכן, אתה סבור שאתה עשיר ,אך אם תהפוך אותם לדינרים אז התוצאה תהיה: שלא יהיו לך אפילו עשרה דינרים ואז תיווכח שאינך עשיר כלל ותפסיק להתגאות!

הנמשל: באותו אופן שהאדם מחשב את חייו בעולם הזה- הוא מגיע למסקנה: כי יש לו הרבה זמן לחיות, אם הוא למשל: בן שמונים שנה - ימיו מסתכמים בעשרים ותשעה אלף ומאתיים יום. כתוצאה מחישוב זה- הוא יחוש שהוא אזרח בעולם הזה. אבל אם האדם יעשה מכל השנים שמיטות, או יובלות אז יעלה בידו עשר, או אחת עשרה שמיטות, ויגיע למסקנה: כי הוא סך הכול תושב, או גר בארץ והדבר ייתן לו תמריץ לעסוק במעשים טובים  והליכה בדרך התורה. ["אוהל יעקב"]

 וכמה מחכימים דברי דוד המלך: "הוֹדִיעֵנִי ה', קִצִּי--וּמִדַּת יָמַי מַה-הִיא;    אֵדְעָה, מֶה-חָדֵל אָנִי".  [תהלים ל"ט, ה']

משל נוסף : סוחר  אחד היה בקי  בדרכי המסחר ,יותר מסוחרים אחרים. היה לו שותף לעסקיו - איש עשיר מאד,

אשתו של הסוחר הייתה דורשת ממנו שיקנה לה תכשיט -כמו שנהוג אצל שותפו העשיר והייתה מדברת מתוך קנאה ואומרת לו: ראה כיצד העשיר קונה לאשתו תכשיטים, אך היא לא ידעה את האמת- שבעלה שותף רק עשירית מהרווחים בעסק, והיא הייתה כל הזמן מקניטה ומלחיצה אותו בדבר תאוותה לתכשיט. למחרת ניגש  בעלה אל השותף העשיר וביקש ממנו לחלק את החשבון ביניהם ,שותפו לעסק שאל אותו: מה התרחש היום- שהוא דורש את החשבון ביניהם? ענה לו האיש: אני פשוט רוצה לקבל את הדין וחשבון על הרווחים שלי בעסק- על מנת להראות לאשתי- מה הסכום שעומד לרשותי לפי שהיא מכעיסה אותי בדרישותיה.

הנמשל:  האדם בעולם הזה- בהביטו על עצמו- חי חיים בלתי קצובים לו בזמן. יצר הרע, מידי פעם מנסה לפתותו לעשיית חטאים באופן של מסר: כי עוד יחיה חיים ארוכים שיוכל לפרוע את מעשיו ובכך הוא מטעה אותו בשנים שלא בטוח שיגיע אליהם.

לכן גם דוד המלך, ביקש  מה' -לדעת כמה שנות חיים נותרו לו למען ידע מה אין לו לעשות ובכך ידע עד כמה חדל הוא.

האכילה בשנה השביעית.

על פי ספר: "מעיינה של תורה": האדם עלול לחשוב שבשנת השמיטה הוא עלול להגיע להפסדים, היות ובשנה זו אינו עוסק במלאכות הקשורות לעבודת האדמה והצמחייה, כגון: זריעה, קצירה ועוד.

 לכן  באה התורה ואומרת:

"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל".

למרות שהיהודי לא יעבוד בשדהו בשנת השמיטה, היבול יהיה בצורה מספקת בשדה, או הכרם- לו לאנשי ביתו ואף לבהמה ולחיה.  יתר על כן, בזכות  קיום שנת השמיטה כהלכה -יושפע שפע רב של ברכות גם בששת השנים הבאות.

כפי  שנאמר בהמשך הפרשה: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם.."

לכן  השמיטה נקראת: גם בשם: "שבת"

רש"י טוען: "שבת לה' "- לשם ה' -כמו שנאמר בשבת בראשית- ששבת קודש משפיעה ברכה על כל השבוע-  באותו אופן -שמירת שנת השמיטה בשנה השביעית- משפיעה- שפע ברכות על ששת השנים הבאות.

רעיון זה אמור גם על הר סיני, בעוד שכל ההרים הגבוהים- רצו  והשתדלו שהתורה תתקבל עליהם ,דווקא. מנגד  הר סיני ,מפאת צניעותו ,פרש לצדדים ולא עשה דבר- לכן זכה דווקא הוא שהתורה תתקבל עליו-  היינו-  השפעת הקדושה לעולם. מכאן שגם הר סיני וגם שנת השמיטה אינם עושים דבר ולמרות זאת משפיעים מקדושתם על אחרים.[ אמרי שפר]

חת"ם סופר מסביר: כי יש עניין שמיטה אצל הר סיני- לפי ששנת השמיטה מוכיחה : כי התורה ניתנה על הר סיני מן השמים ומשה רבינו לא  בדה אותה, חלילה- מתוך ליבו. שהרי בן אנוש אינו יכול להעז להבטיח:

"וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים".

רק אלוקים יכול להבטיח הבטחה כזו שהיא בטוח  תתקיים.

רש"י  מפרש: שגם הנוכרים יכולים בשנת השמיטה ליהנות מן ההפקר ולכאורה- המסר קשה להבנה שהרי מצוות- שכחה, פאה מיועדים רק לעם ישראל ולא לנוכרים, אלא שהמסירה- כלומר האכילה מן ההפקר-   כביכול מוסרים את השדה לרשותו של ה' היות והמסירה לה' חייבת להיות מוחלטת בלי שיור, לפיכך צריכים להפקיר את השדה עם היבול, או הכרם ,מסירה מוחלטת ללא שיור של בעלות , כי אם המקום ישמש הפקר רק לישראל ולא לנוכרים- עדיין נשאר בשדה  בעלות מסוימת.[על פי "נתיבות שלום"]

 לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק, כי השמיטה  מביאה לאדם מסר לחיים: עליו לדעת כי חייו על פני  האדמה קצובים וחולפים מהר ,על כן ינצל את ימיו לקיים מצוות ולחיות על פי התורה- חיים של קדושה- חיים של עשיית מעשים טובים וחסדים גם לזולת.

בנוסף כדאי שידע כל אדם- בשנת השמיטה למרות שאינו עובד את אדמתו- יזכה לברכות ולשפע רב של ישועות.

יפים דברי שלמה המלך: "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ". [משלי י', כ"ב]

 

ברכת אלוקים.

ברכת אלוקים.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 בזיעת אפו אוכל לחמו

אמונה זורמת בחדרי ליבו

לעולם אינו חושש למחייתו

בוטח בה' מרבה תפילתו.

 

במשך שש שנים

חייו אינם קלים

משכים בעלות השחר

בשמחה ולא בצער.

 

רגבי האדמה עודר

כרמו מטפח ללא היכר

הגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ

חש  סיוע אלוקי וכוח.

 

 בשנה השביעית מפקיר

 יבולו לרשות הרבים מעביר

 ברכת אלוקים היא  תעשיר

מודה לבורא  במזמור ושיר.

 

  מספר שנות השמיטה

  מעוררים בו מחשבה

  כי חייו  חיש חולפים

 מחוגי השעון אינם עוצרים.

הערה: השיר בהשראת פרשת בהר [חומש  ויקרא]

 

 

 

ברכת ה'

ברכת ה'

שיר מאת: אהובה קליין©

 

 הוא איכר נקי כפיים

 בוטח בברכת שמים

מצוות שביעית  מקיים

יבוליו לנצרכים תורם.

 

שש שנים  עמל

חרש זרע קצר

בזיעת אפו אכל

לא החסיר דבר.

 

עתה בשנת השמיטה

האדמה  נחה מנוחתה

סומך ובוטח באלוקים

מרומם כאחד המלאכים.

 

 זוכה לברכת בורא עולם

 תבואתו  רבה כמי הים

 יגיע כפיו אוכל לשובע

 לבוראו מודה על השפע.

 הערה: השיר בהשראת: פרשת  בהר [חומש ויקרא]

 

 

 

פרשת בהר - מאין ההוכחה שהתורה ומצוותיה ניתנו משמים?

פרשת בהר - מאין ההוכחה שהתורה ומצוותיה ניתנו משמים?

מאת: אהובה קליין.

אחד הנושאים בפרשה:  שנת השמיטה והברכה המובטחת לשומרי מצווה זו:  "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת:  הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ.  וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים.  וּזְרַעְתֶּם, אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם, מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן; עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ--תֹּאכְלוּ, יָשָׁן.  וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי, הָאָרֶץ:  כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי. וּבְכֹל, אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה, תִּתְּנוּ לָאָרֶץ". [ויקרא כ"ה, כ-כ"ד]

השאלות הן:

א] מצוות שמיטה שניתנה בהר סיני- מודגשת ,מדוע?

ב] מה גנוז במצוות השמיטה?

ג]  כיצד ניתן להתברך בברכות?

תשובות.

מצוות שמיטה ניתנה בהר סיני.

השאלה היא מה ענין שמיטה להר סיני ? אומר רש"י ללמדנו שכל  תרי"ג  מצוות, דקדוקיהן ופרטיהן נאמרו למשה בהר סיני?

ה"חת"ם סופר" [רבי משה סופר] כותב: מצוות שמיטה  מוכיחה שתורתנו היא מן השמים שהרי בלתי הגיוני שאדם בשר ודם יבטיח ברכה זו: "וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים" [כאן, כ"ה, כ"א] דבר שהוא נס ממש, משום כך נבחרה מצוות שמיטה להוכיח שכל המצוות שבתורה  כללותיהן ודקדוקיהן - נאמרו בהר סיני.

"החיד"א [רבי חיים יוסף דוד אזולאי] מבהיר: [על פי מסכת ברכות ל"ה, ע"ב]:  אמר להו [להם] רבא לרבנן [לתלמידי בית מדרשו] במטותא מנייכו [בבקשה מכם] בימי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי[ בימי  ניסן ובימי  תשרי אל תראו לפני בבית המדרש, אלא תעסקו בעבודות השדה הנחוצות] כי היכי דלא טרדו במזונייכו כולא שתא" [כדי שלא תהיו  טרודים בהשגת מזונותיכם במשך כל השנה] מדברי רבא אנו מסיקים: שמידי שנה , החודשים -  ניסן ותשרי  מוקדשים לענייני פרנסה ואז בטלים מלימוד תורה .מכאן שבמשך שש שנים מגיעים לביטול תורה של שנה שלמה ,את העוון הזה לביטול תורה מתקנים בשנת השמיטה - לפי שבתקופה זו אין עוסקים בעבודות האדמה, אלא בלימוד תורה בלבד. לכן ניתן להבין את הקשר בין שמיטה להר סיני שעליו ניתנה התורה לעם ישראל.  משום כך נבחרה מצוות השמיטה כ"בניין אב" להוכיח שהתורה כולה על כל  כללותיה ופרטיה -  ניתנה לעם ישראל במעמד הר סיני.

 מצוות השמיטה  ומטרתה.

 מתברר כי בקיום מצוות שמיטה נידרש היהודי להגביר את בטחונו בה' , ראיתי הסבר יפה בספרו של הרב חיים לייב שמואלביץ ["שיחות מוסר שערי חיים"] .

הוא מביא מדרש  [ויק"ר  פ"א, א]  "בָּרֲכוּ יְהוָה מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ".[תהלים ק"ג, כ] אמר ר' יצחק אלו שומרי שביעית, בנוהג שבעולם אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד, שמא לכל ימות השנה? ודין חמי חקליה ביירא, כרמיה  ביירא ושתיק[ וזה רואה שדהו שוממה, כרמו שומם ושותק] יש לך גיבור גדול מזה?" ההסבר הוא: שאדם יכול להתגבר על יצרו יום, יומיים, ואם יתחזק במיוחד בביטחונו בה', יוכל לעמוד כנגד יצרו שבוע וגם חודש, אבל להחזיק מעמד במשך שנה שלמה - לראות איך שדהו נהפך להפקר  וכל דכפין בא ואוכל מפרי עמלו ואילו הוא בעל השדה – רואה ושותק!  הגבורה הזו היא מעל הטבע ,שכן טבעו של אדם שכל החלטה שלוקח על עצמו במשך הזמן ,התחזקות זו - נחלשת.

ואם הם אכן מחזיקים מעמד במשך שנה שלמה להתגבר על יצרם ובוטחים בה'- הרי כוחם הוא למעלה מן הטבע. הם נחשבים למלאכי מרום, כמו שנאמר: "מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ"

חז"ל אומרים [מסכת שבת פ"ח, א]: בשעה שהקדימו ישראל נעשה ונשמע, יצאה בת קול ואמרה: מי גילה לבניי רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו? דכתיב :"ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע" [מוכנים לעשות את הדבר טרם ישמעו, ולא כדרך שאר העבדים ששומעים תחילה את הדבר כדי לשקול, אם הם יכולים לקבל עליהם את הדבר [פירוש על פי רש"י]

מדברי הגמרא אנו למדים: כי עצם האמירה:":נעשה ונשמע"  היא סוד גבורתו של עם ישראל – הזהה לגבורת מלאכים  המקדמים עשייה לשמיעת הציווי, כי אין זה מאפיין את בן תמותה- להסכים לקיים מעשים טרם שמיעתם ובכוח זה זכו עם ישראל למעמד הר סיני וכוח זה הוא גם כוח של שומרי שביעית שאינם שואלים שאלות: בגבורה מעין זו שיש להם- אין יצר הרע שולט כלל. וממצווה זו ניתן ללמוד כמה עם ישראל כולו מרומם.

מנגד, תביעה זו חמורה מאד , שהרי אם חוטאים ואינם מקיימים את מצוות השמיטה - העונש הוא: גלות. כמו שכתוב:" אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת- שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ.  כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ." [ויקרא כ"ו, ל"ד- ל"ה]

ומדוע העונש כה קשה?   על כך  הרב שמואלביץ עונה: הסיבה היא: שישנה דרישה אלוקית מעם ישראל להשריש את מידת הביטחון בה'. אחת לשבע שנים ועל כל העם לחיות חיים עילאיים ללא בסיס חומרי וטבעי ,אלא להשליך את יהבם על הקב"ה.

על ידי כך שבמשך שנה זו  מידת הביטחון בה' תשתרש  בקרבם והיא תמשך עד השמיטה הבאה. לכן זוהי מידה חשובה מאד הנדרשת מעם ישראל ומשום כך היא ניתנה לכל שכבות העם -כולל לפשוטים ביותר ולכן העונש על העדר בטחון בה' – הוא כה קשה –"כי זה כל האדם הביטחון"

 ברכת ה'.

 "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית ?" על תמיהתם זו של עם ישראל- ישנה הבטחה: "וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים..."

ה"כל יקר" מסביר: שבשנה השישית האדמה תוציא יבול באופן רגיל כמו מידי שנה בשנה ולא  תהיה ביבול כמות חריגה מידיי, אלא ההבטחה שהתבואה תספיק לשלוש שנים-   פירושה: שיאכלו מעט, אך המאכל יתברך במעיהם, כמו שנאמר:ו"ַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע" [ויקרא כ"ו, ה] מכאן שעם ישראל נדרש להתחזק במידת הביטחון בה' שכמות התבואה המספיקה לשנה אחת תספיק לשלוש שנים.

 בדומה לכך , נדרשו עם ישראל להתחזק בביטחון בה' בירידת המן במדבר.

"וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּלְקְטוּ, הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט.  וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר--וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר:  אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ". [שמות ט"ז, י"ז]

רש"י מפרש: "יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט,  וכשבאו לביתם מדדו בעומר כל איש ואיש מה לקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת  והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת וזהו נס גדול שנעשה בו".

פרשת המן מלמדת אותנו: כי כל בריה  ובריה מקבלת את מה שנגזר עליה ולכן זה שמתאמץ יתר על המידה -לא ירוויח יותר ואם הרוויח יותר מאשר  נועד לו מלמעלה - הדבר ילך להוצאות שונות.

לכן אין מציאות של "כמות" , אלא "ברכה" כמו שנאמר: "ברְכַּת יְהוָה, הִיא תַעֲשִׁיר; וְלֹא-יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ". [משלי  י, כ"ב]

אומנם האדם חייב לבטוח בקב"ה שידאג לכל מחסורו, אך מנגד הוא גם חייב לעשות השתדלות בעבודתו ולהתאמץ וכל זה  נובע מחטאו של האדם  הראשון שנענש בקללה: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם"[ בראשית  ג י"ט] אך הברכה השורה  על הפרנסה  היא  בהתאם לברכת ה' ולא על פי יתר השתדלות של האדם.

לסיכום, לאור האמור לעיל: מצוות השמיטה משמשת כדגם ליתר המצוות שניתנו במעמד הר סיני-והיא הודגשה   לפי שברכתה  אלוקית מעל הטבע.  הבטחת סיפוק מזון למשך שלוש שנים- דבר שבן אנוש אינו יכול להבטיח ולקיים, מצווה זו מוכיחה שגם יתר המצוות ניתנו  במעמד הר סיני.

 

הדלקת נרות שבת

הדלקת נרות שבת

שיר מאת: אהובה קליין©

 

שעת בן  הערביים

עננים  מחוללים בשמים

האישה נושאת כפיים

עיניה בשלהבות השתיים.

 

רבות עמלה טרם השבת

 טיגנה   בישלה במחבת

בשר דגים ומגדים

חריצותה הרקיעה שחקים.

 

שפתיה לוחשות תפילה

בקשות תחינות מליבה

הישר ליושב במרומים

מלאכי השרת מאזינים.

 

מעליה  שרעפים מסוככים

בפיה הודיה לאלוקים

על כל הטוב והחסדים

למקדש עורגת בגעגועים.

 

הערה: השיר בהשראת פרשת בהר- בחוקותיי[חומש ויקרא]

 

 

 

 

 

 

פרשת בהר בחוקותיי – מה המכנה המשותף לשמיטה, שבת ומקדש?

פרשת בהר בחוקותיי – מה המכנה המשותף לשמיטה, שבת ומקדש?  

 מאת: אהובה קליין.

 

פרשת בהר פותחת בנושא שנת השמיטה וחותמת  בנושא שמירת השבת:

כפי שנאמר:  "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה.  שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ.  וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה"[ויקרא כ"ה, א- ג] בסיום הפרשה נאמר: "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ:  אֲנִי, ה'".

השאלות הן:

א] מה המכנה המשותף לשמירת  השמיטה  ושמירת השבת?

ב] מה הקשר בין השבת למקדש?

תשובות.

המכנה המשותף לשבת ולשמיטה. 

מבחינה מסוימת - שמירת השבת  ושנת השמיטה – גורמים כביכול, הפסד ממון, אך בסופו של דבר  מתברר- כי הפסד זה הוא מדומה וההיפך הוא הנכון כל שומרי השביעית ושומרי השבת - זוכים לשפע של ברכות מהקב"ה.

ההוכחה לכך: שנאמר לגבי שמירת השנה השביעית: "וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית" [שם , כ"ה, כ"א]

ולגבי שמירת השבת מובטחת לנו הברכה – עוד מימי בראשית, כפי שכתוב:  "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". [בראשית  ב, א- ג]

נאמר במסכת ביצה: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים, והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת [שאם צמצם הוצאות אלו בביתו] פוחתין לו: ואם הוסיף- מוסיפין לו" ועוד נאמר שם:"[ט"ו, ע"ב]: "אמר להם  הקב"ה  לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום [- יום שבת] והאמינו בי- ואני –פורע".

ועוד רעיון מעניין:  בעל "הרוקח"- החכם רבי אליעזר מגרמיזה טוען : כי  קיים מכנה משותף - בין יום השבת לשנת השמיטה, כשם שנוהגים בשבת להוסיף מחול על קודש - היינו שמקדימים לקבל את פני השבת קודם השקיעה בערב  שישי ובמוצאי שבת לאחר יציאת השבת בפועל  - מאחרים  לצאת מקדושת היום בהוספת זמן מסוים.

באופן דומה נוהגים לגבי השנה השביעית מוסיפים: "מחול על קודש" ואכן על פי הלכה למשה מסיני, מתחילים איסורי  מלאכות הקרקע בשמיטה - שלושים יום קודם ראש השנה. ולזה קוראים: "תוספת שביעית"

למעשה, הלכה זו קיימת רק בזמן שבית המקדש קיים ,אך בתקופתנו - באין מקדש עדיין - מותר לעבד את הקרקע עד ראש השנה של שנת השמיטה. כפי שכותב זאת  הרמב"ם בהלכות שמיטה [ג, א] וכן נאמר בתוספתא: "רבן גמליאל ובית דינו התקינו, שיהיו מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה"

דעה מעניינת נוספת של רבי  שמואל דויד לוצאטו [שד"ל]

הצד השווה בין  שמירת השבת  ושמירת  השנה השביעית -  הוא האמונה  שישראל נחשבים לעם קדוש לה'- באופן דומה מצוות שמירת שנת השמיטה  מבססת בתוכנו את האמונה שארץ ישראל- נתקדשה מכל  הארצות שבתבל ועל כן היא  נחה בשנה השביעית. וזאת בדומה לכך שהקב"ה שובת מכל מלאכתו בשבת .

חז"ל אומרים: כשם שהשבת היא מקור הברכה לכל ששת ימי השבוע, באופן דומה שנת השמיטה משפיעה  שפע  על ששת השנים - בין שמיטה לשמיטה.

ה"משך חכמה"- סובר: כי  התורה מצווה עלינו לעבוד את האדמה במשך שש שנים ולשבות בשנה השביעית- במקביל לששת ימי הבריאה שבסופם   באה השבת- אותה אנו מצווים לשמור. ומעניין כי בתורה נאמר פעמיים: "כי טוב" פעם אחת ביום השלישי לבריאה ופעם שניה ביום השישי למעשה הבריאה. [בראשית א', י' : י"ב. שם כ"ה, ל"א] לכן  ה' ציווה את עם ישראל לתת מעשר עני- בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה - וזאת על מנת להיטיב הטבה מיוחדת עם הנצרכים בזמן המקביל לימים שנאמר בהם פעמיים.

 הקשר בין השבת למקדש.

בפרשה נאמר: "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ:  אֲנִי, יְהוָה" [ויקרא  כ"ו, ב] חז"ל במסכת יבמות [ו', ע"ב] מסיקים מתוך  ההיקש: "מה שמירה  האמורה בשבת לעולם-[ במילים אחרות- כשם שהתורה דורשת מעם ישראל לשמור את השבת בכל מקום ובכל זמן ]אף מורא האמורה במקדש - לעולם"  כך אנו מצווים על מורא המקדש בכל הזמנים –כולל בימינו אסור  להיכנס למקום המקדש שלא בטהרה.

הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, פרק ו', פוסק: "קדושה ראשונה שקידש שלמה את העזרה [שהוא חצר המקדש] וירושלים- קידשן לשעתן וקידשן לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה[היות וה' הישרה במקום את שכינתו] ושכינה אינה בטלה" וכמו  שקדושת בית המקדש קיימת לעד הננו מצווים על מוראו בכל הזמנים וכך דין זה חל על בתי מדרש ובתי כנסיות שקדושתם נצחית ואינה פוסקת לעולם. ויש לנהוג בהם כבוד גם לאחר שחרבו.

במסכת מגילה: [ג' ,ג'] נאמר על הכתוב:  "והשימותי את מקדשכם" [ויקרא כ"ו, ל"א] "קדושתם אף כשהם שוממים".

הכוונה כי גם בימינו קדושתם נמשכת למרות שהם שוממים ויש לכבד את המקום.

הרב  שמשון רפאל הירש מבהיר: מקדש ה'  - כולל קדושת המקום-  הכוונה למקדש - והיום אלו  בתי כנסת - באמצעותם אנו מקדשים  את חיינו המוסריים.

גם קדושת הזמן - שבת ומועדים - המעניקים לנו צורה לחיינו הרוחניים והציבוריים. שני המקדשים האלה כוללים את כל המצוות שצוו ישראל - מראש החומש עד לכאן.

על פי דעת מקרא: באה התורה להזהיר לשמור את השבת ואת המקדש וחז"ל מפרשים שאיסורים ומצוות אלה- באים בסוף הפרשה המדברת על עבד עברי הנמכר לגוי-ללמדנו שלא יאמר: הואיל ורבי עובד עבודה זרה,  אף אני אעבוד עבודה זרה- וינסה לחקות את הרבי בכל המעשים האסורים.

הכוונה שלא יזלזל העבד העברי בכל המצוות גם כאשר הוא משעובד לגוי.

רבינו בחיי מוסיף: שכל המצוות הן בכלל- שבת והמקדש.- והכוונה כי השבת- "זכור ושמור" וכל המצוות- הלא תעשה ומצוות עשה - כלולים בהם.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי המכנה המשותף לשבת, שמיטה והמקדש - היא הקדושה.

השמיטה, השבת והמועדים - הם בבחינת - קדושת הזמן –המקדש ובתי התפילה - הם בבחינת קדושת המקום - אך למעשה כל קיום המצוות ככתבם ולשונם מהווים את מקדש ה'.

יהי רצון ועם ישראל יקיים את ציווי האלוקים לעד:  "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." [ויקרא י"ט, ב]

פרשת בהר - "כי ימוך אחיך" –נאמר בלשון יחיד – מדוע ?

פרשת בהר - "כי ימוך אחיך" –נאמר בלשון יחיד – מדוע ?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשה זו הפותחת במצוות השמיטה- שמה דגש מיוחד לגבי התייחסות היהודי כלפי אדם עני מישראל :

נאמר :"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו.." [ויקרא כ"ה, כ"ה] ובהמשך נאמר:

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך: אל תיקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך: את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך:  אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את—ארץ כנען להיות לכם לאלוקים"

 "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר—לך  לא  תעבוד בו עבודת עבד" [שם כ"ה, ל"ה-מ]

 השאלות הן:

א] על אילו דרגות עוני התורה דנה?

ב] מדוע התורה אסרה לקחת ריבית מבן- ישראל?

ג] מהו המסר באזכור יציאת מצרים ונתינת ארץ כנען לעם ישראל?

התשובות

דרגות עוני אצל בן- ישראל.

א] תחילה התורה מזכירה אדם שנקלע  למצב של עוני והוא נאלץ  למכור את אחוזתו,

רש"י מסביר: אין אדם רשאי  למכור את שדהו, אלא אם הגיע  למצב  של דוחק ועוני.

רבינו בחיי אומר: בדומה  לרשי"- אין אדם יכול למכור את שדהו אלא מתוך דוחק ועניות.  מאחוזתו - אך לא כל אחוזתו-כאן התורה מלמדת: דרך ארץ שאדם ישאיר לעצמו  חלק מהשטח. וכל זה במטרה שיבוא גואלו הקרוב אליו ויגאל את ממכר אחיו, דין זה – הוא ציווי מהתורה מתוך גילוי רחמים על המוכר שנקלע לקשיים כלכליים ,כדי שיוכל לגאול  אותו בעצמו לזמן קצוב אם יתאפשר לו, או אחד מקרוביו -על מנת שישוב לאחוזתו טרם היובל, אך אם התנאים אינם מאפשרים לו זאת, ימתין עד שנת היובל ויצא בחינם ויזכה לשוב אז לאחוזתו. בכל אופן אם מתאפשר לו כן לגאול את הנכס יוכל לגאול רק אחרי שנתיים כי תקופה זו דרושה להיות אצל הלוקח כדי שיאכל את תבואתה וההוכחה לכך שנאמר: "במספר שני תבואות יימכר לך"[שם כ"ה, ט"ו] המילה שני- פירושה דו משמעי- לשון שניים  ולשון שנים.

רבינו בחיי מביא מדרש שבו יש היבט רוחני: "וכי ימוך אחיך"- הכוונה לאנשי ישראל שעניים במצוות והגיעו למצב של  מכירת אחוזתם -שהם נמכרים ביד צוררי עכו"ם והגואל שבא- הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו - כפי שכתוב: "גואלם חזק ה'  צבאות שמו.." [ירמיהו נ, ל"ד]

"קרוב ה' לכל קוראיו" [ תהלים קמ"ה ] כשהם נחלשים מבחינה רוחנית- במצב זה הקב"ה כביכול  עוזבם ואז, כשהם נמצאים בצרות עושים  תשובה ומבקשים את פני ה'- כשהוא מבחין בתשובתם  שב אליהם  כפי שכתוב: "בצר לך ומצאוך.." ומחזיר להם את שכינתו.

 ועוד נאמר :"אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו [יודו ויכירו באשמתם] וביקשו פני בצר להם ישחרנני" [יתפללו אלי] [הושע ה, ט"ו]

ב] אדם הגיע למצב קשה מאד בעניות, כאן התורה מצווה- להחזיק בו.

לפי רש"י - אין להשאיר אדם זה עד שיפול מבחינה כלכלית  ויתמוטט  היות ואחר כך קשה יהיה להקימו, אלא יש מיד לסייע לו מרגע ההתמוטטות- בדומה לחמור שנושא על גבו משא כבד בעודו עומד ליפול- אחד האנשים יכול לתופשו  מיד ולעזור לו,  אבל אם המשא נפל לארץ-אפילו חמישה אנשים מתקשים להעמיד אותו. וכל זה אפילו שמדובר בגר ותושב. ואיזהו תושב?- כל מי שקיבל על עצמו לא לעבוד עבודה זרה.

ועל פי תורת כוהנים: "גר- זה גר צדק, תושב- זה גר אוכל נבלות"[ה]

חז"ל מסבירים- כי  אנחנו מצווים לעזור לא רק לאח, אלא גם לגר צדק וגם לגר תושב.

ג] אדם הגיע למצב שבעניותו – נמכר לעבד: במקרה כזה התורה מזהירה את האדון- לא להעביד את העבד עבודה בזויה, כגון: שלא יוליך את כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעל את נעליו, אלא יעסיק אותו כמו שכיר ותושב- בעבודות קרקע ומלאכת אומנות.

 איסור לקיחת ריבית

במצב  שהעני זקוק להלוואה-התורה מזהירה: לא לקחת "נשך ותרבית"-

על פי רש"י-  שניהם - דבר אחד כי בכל נשך יש תרבית ובכל תרבית יש נשך- והכוונה  שכלפי הלווה זה קרוי נשך בדומה לנחש.

כדי להדגיש את האזהרה- נאמר:" ויראת מאלוקיך" וזאת כדי שלא יתיר לעצמו ויחשוב  כי בעזרת הריבית הוא מפצה את עצמו על נזק שנגרם לו- היות ובזמן שהכסף נמצא אצל הלווה הוא אינו נהנה מכך רווח כספי.

רש"י מביא את דרשת רבא: לפיה כוונת הדברים לאדם שמלווה את כספו לנצרך וטוען שזהו כסף של גוי והוא רק השליח, לכן נאמר: "ויראת מאלוקיך"

ה"כתב סופר" טוען:  בדרך כלל בכל עיסוק שאדם מתפרנס הוא חש  צורך לסייעתא דשמיא, דוגמת האיכר שמצפה למטר משמים, על מנת שיראה ברכה ביבולו, העוסק במקח וממכר- מתפלל להצלחתו, מה שאין כן אצל המלווה בריבית: הוא חש  כאילו יכול להסתדר גם  ללא כוח עליון, כי הרווח שלו גדל מיום ליום- לכן התורה אוסרת לקיחת ריבית מבן ישראל וזאת  ,לעומת נוכרי שלגביו התורה התירה לקחת ריבית  מחשש הספק אם הנוכרי יפרע במועד את ההלוואה שניתנה לו? במקרה זה המלווה חש כי זקוק לעזרת  ה'.

אזכור יציאת מצרים  וארץ כנען.

רש"י מסביר בשני פירושים:

א] הקב"ה אומר: אני הבחנתי במכת בכורות במצרים- בין בכור לבין שאינו בכור -לכן ברור שאני יודע ומעניש את המלווה כסף לישראל ואומר כי זה שייך לגוי.

ב] מטרת יציאת מצרים הייתה שתקבלו עליכם את המצוות גם אם הן כבדות עליכם. כמו שנאמר: "כי אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם"[שמות כ"ט ,מ"ו]

ומדוע המשפט : "לתת לכם את ארץ כנען" מוזכר לפני: "להיות לכם לאלוקים"?

 התשובה : כי הישיבה בארץ ישראל היא בעצמה מהווה  קבלת עול מלכות שמים ,שכל הדר בארץ ישראל  אני לו האלוקים.

 לסיכום, לאור האמור לעיל: ניכר כי התורה שמה דגש רב על היחס אל בן ישראל שהגיע למצב עניות – ופונה בלשון יחיד בעוד שברוב הפסוקים היא נוקטת לשון רבים.

רבי משה בן חיים אלשיך בספרו: "תורת משה" מביא הסבר יפה לכך, בדרך כלל כאשר עני מבקש עזרה מהזולת  הוא נענה בשלילה ובהצעה לפנות למישהו אחר עשיר יותר, לכן ישנה פניה לכל יחיד ויחיד בישראל לעזור באופן אישי לאח העני ואין  היתר להתנער ממצבו ולשולחו  לאחרים.

מי ייתן ועם ישראל יהיו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד ויקיימו את מצוות התורה- מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו.               

אחיך העני.

אחיך העני.

שיר מאת: אהובה קליין ©

וכי ימוך אחיך

לעזרתו חיש תחושה

מבור דלות תושיענו

מיגונו וצערו תגאלנו.

 

אם נצרך לעזרה כספית

תמאן מנשך ותרבית

אלוקים בך מביט

מראשית ועד אחרית.

 

אם נאלץ הוא לעבדות

תעבידהו בשדה ואומנות

כבדהו כאחד האחים

מתוך אהבה  ורחמים.

הערה: השיר בהשראת פרשת בהר [חומש ויקרא]

 

 

 

פרשת בהר - "כי ימוך אחיך" –נאמר בלשון יחיד – מדוע ?

פרשת בהר - "כי ימוך אחיך" –נאמר בלשון יחיד – מדוע ?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשה זו הפותחת במצוות השמיטה- שמה דגש מיוחד לגבי התייחסות היהודי כלפי אדם עני מישראל :

נאמר :"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו.." [ויקרא כ"ה, כ"ה] ובהמשך נאמר:

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך: אל תיקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך: את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך:  אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את—ארץ כנען להיות לכם לאלוקים"

 "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר—לך  לא  תעבוד בו עבודת עבד" [שם כ"ה, ל"ה-מ]

 השאלות הן:

א] על אילו דרגות עוני התורה דנה?

ב] מדוע התורה אסרה לקחת ריבית מבן- ישראל?

ג] מהו המסר באזכור יציאת מצרים ונתינת ארץ כנען לעם ישראל?

התשובות

דרגות עוני אצל בן- ישראל.

א] תחילה התורה מזכירה אדם שנקלע  למצב של עוני והוא נאלץ  למכור את אחוזתו,

רש"י מסביר: אין אדם רשאי  למכור את שדהו, אלא אם הגיע  למצב  של דוחק ועוני.

רבינו בחיי אומר: בדומה  לרשי"- אין אדם יכול למכור את שדהו אלא מתוך דוחק ועניות.  מאחוזתו - אך לא כל אחוזתו-כאן התורה מלמדת: דרך ארץ שאדם ישאיר לעצמו  חלק מהשטח. וכל זה במטרה שיבוא גואלו הקרוב אליו ויגאל את ממכר אחיו, דין זה – הוא ציווי מהתורה מתוך גילוי רחמים על המוכר שנקלע לקשיים כלכליים ,כדי שיוכל לגאול  אותו בעצמו לזמן קצוב אם יתאפשר לו, או אחד מקרוביו -על מנת שישוב לאחוזתו טרם היובל, אך אם התנאים אינם מאפשרים לו זאת, ימתין עד שנת היובל ויצא בחינם ויזכה לשוב אז לאחוזתו. בכל אופן אם מתאפשר לו כן לגאול את הנכס יוכל לגאול רק אחרי שנתיים כי תקופה זו דרושה להיות אצל הלוקח כדי שיאכל את תבואתה וההוכחה לכך שנאמר: "במספר שני תבואות יימכר לך"[שם כ"ה, ט"ו] המילה שני- פירושה דו משמעי- לשון שניים  ולשון שנים.

רבינו בחיי מביא מדרש שבו יש היבט רוחני: "וכי ימוך אחיך"- הכוונה לאנשי ישראל שעניים במצוות והגיעו למצב של  מכירת אחוזתם -שהם נמכרים ביד צוררי עכו"ם והגואל שבא- הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו - כפי שכתוב: "גואלם חזק ה'  צבאות שמו.." [ירמיהו נ, ל"ד]

"קרוב ה' לכל קוראיו" [ תהלים קמ"ה ] כשהם נחלשים מבחינה רוחנית- במצב זה הקב"ה כביכול  עוזבם ואז, כשהם נמצאים בצרות עושים  תשובה ומבקשים את פני ה'- כשהוא מבחין בתשובתם  שב אליהם  כפי שכתוב: "בצר לך ומצאוך.." ומחזיר להם את שכינתו.

 ועוד נאמר :"אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו [יודו ויכירו באשמתם] וביקשו פני בצר להם ישחרנני" [יתפללו אלי] [הושע ה, ט"ו]

ב] אדם הגיע למצב קשה מאד בעניות, כאן התורה מצווה- להחזיק בו.

לפי רש"י - אין להשאיר אדם זה עד שיפול מבחינה כלכלית  ויתמוטט  היות ואחר כך קשה יהיה להקימו, אלא יש מיד לסייע לו מרגע ההתמוטטות- בדומה לחמור שנושא על גבו משא כבד בעודו עומד ליפול- אחד האנשים יכול לתופשו  מיד ולעזור לו,  אבל אם המשא נפל לארץ-אפילו חמישה אנשים מתקשים להעמיד אותו. וכל זה אפילו שמדובר בגר ותושב. ואיזהו תושב?- כל מי שקיבל על עצמו לא לעבוד עבודה זרה.

ועל פי תורת כוהנים: "גר- זה גר צדק, תושב- זה גר אוכל נבלות"[ה]

חז"ל מסבירים- כי  אנחנו מצווים לעזור לא רק לאח, אלא גם לגר צדק וגם לגר תושב.

ג] אדם הגיע למצב שבעניותו – נמכר לעבד: במקרה כזה התורה מזהירה את האדון- לא להעביד את העבד עבודה בזויה, כגון: שלא יוליך את כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעל את נעליו, אלא יעסיק אותו כמו שכיר ותושב- בעבודות קרקע ומלאכת אומנות.

 איסור לקיחת ריבית

במצב  שהעני זקוק להלוואה-התורה מזהירה: לא לקחת "נשך ותרבית"-

על פי רש"י-  שניהם - דבר אחד כי בכל נשך יש תרבית ובכל תרבית יש נשך- והכוונה  שכלפי הלווה זה קרוי נשך בדומה לנחש.

כדי להדגיש את האזהרה- נאמר:" ויראת מאלוקיך" וזאת כדי שלא יתיר לעצמו ויחשוב  כי בעזרת הריבית הוא מפצה את עצמו על נזק שנגרם לו- היות ובזמן שהכסף נמצא אצל הלווה הוא אינו נהנה מכך רווח כספי.

רש"י מביא את דרשת רבא: לפיה כוונת הדברים לאדם שמלווה את כספו לנצרך וטוען שזהו כסף של גוי והוא רק השליח, לכן נאמר: "ויראת מאלוקיך"

ה"כתב סופר" טוען:  בדרך כלל בכל עיסוק שאדם מתפרנס הוא חש  צורך לסייעתא דשמיא, דוגמת האיכר שמצפה למטר משמים, על מנת שיראה ברכה ביבולו, העוסק במקח וממכר- מתפלל להצלחתו, מה שאין כן אצל המלווה בריבית: הוא חש  כאילו יכול להסתדר גם  ללא כוח עליון, כי הרווח שלו גדל מיום ליום- לכן התורה אוסרת לקיחת ריבית מבן ישראל וזאת  ,לעומת נוכרי שלגביו התורה התירה לקחת ריבית  מחשש הספק אם הנוכרי יפרע במועד את ההלוואה שניתנה לו? במקרה זה המלווה חש כי זקוק לעזרת  ה'.

אזכור יציאת מצרים  וארץ כנען.

רש"י מסביר בשני פירושים:

א] הקב"ה אומר: אני הבחנתי במכת בכורות במצרים- בין בכור לבין שאינו בכור -לכן ברור שאני יודע ומעניש את המלווה כסף לישראל ואומר כי זה שייך לגוי.

ב] מטרת יציאת מצרים הייתה שתקבלו עליכם את המצוות גם אם הן כבדות עליכם. כמו שנאמר: "כי אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם"[שמות כ"ט ,מ"ו]

ומדוע המשפט : "לתת לכם את ארץ כנען" מוזכר לפני: "להיות לכם לאלוקים"?

 התשובה : כי הישיבה בארץ ישראל היא בעצמה מהווה  קבלת עול מלכות שמים ,שכל הדר בארץ ישראל  אני לו האלוקים.

 לסיכום, לאור האמור לעיל: ניכר כי התורה שמה דגש רב על היחס אל בן ישראל שהגיע למצב עניות – ופונה בלשון יחיד בעוד שברוב הפסוקים היא נוקטת לשון רבים.

רבי משה בן חיים אלשיך בספרו: "תורת משה" מביא הסבר יפה לכך, בדרך כלל כאשר עני מבקש עזרה מהזולת  הוא נענה בשלילה ובהצעה לפנות למישהו אחר עשיר יותר, לכן ישנה פניה לכל יחיד ויחיד בישראל לעזור באופן אישי לאח העני ואין  היתר להתנער ממצבו ולשולחו  לאחרים.

מי ייתן ועם ישראל יהיו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד ויקיימו את מצוות התורה- מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו.