- פרטים
-
קטגוריה: פרשת אמור
-
פורסם בשלישי, 20 אוקטובר 2020 19:05
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 767
פרשת אמור- המשותף והשונה לשבת ומועדים.
מאמר מאת: אהובה קליין .
בפרשה זו הכוללת נושאים רבים, ישנו נושא מרכזי: מועדי השנה- בו מצטווים עם ישראל לשמור את המועדים, כפי שהכתוב מתאר זאת:
"דבר אל - בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר- תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדיי:ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם"[ ויקרא כ"ג, ב- ד]
השאלות הן:
א] מדוע התורה פותחת, דווקא, בשמירת שבת בראש רשימת החגים?
ב] הכתוב מדגיש: "בכל מושבותיכם"-מה הטעם לכך?
ג] מאין שהמועדים- הם נצחיים?
ד] מה המשותף לשבת ומועדים?
תשובות.
השבת בראש המועדים.
רש"י מפרש: שהתורה באה ללמדנו: שכל המחלל את המועדים מעלים עליו כאילו חילל את השבת וכל המקיים את המועדים –מעלים עליו כאילו קיים את השבתות.
רש"י מבסס את דבריו על תורת כוהנים: "וביום השביעי שבתון" ומה עניין שבת למועדות? אלא ללמד שכל המחלל את המועדות מעלים עליו כאילו חילל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלים עליו כאילו קיים את המועדות ואת השבתות" [ט]
הרמב"ן אומר: התורה הזכירה את השבת במועדי ה' אשר נקראים: "מקראי קודש" היות והשבת היא גם יום מועד ולכן נקרא: מקרא קודש ואחר כך הבדיל ה' מהשבת את שאר המועדים, לפי שההבדל הוא: על השבת לא נאמר: "במועדו" לפי שהיא באופן קבוע ביום השביעי בשבוע, אבל על החגים כן נאמר: "אשר תקראו אותם במועדם" כלומר באיזה יום בשבוע .כי על פי רבותינו בתורת כוהנים ישנו רמז לעיבורים שעל פיהם נקבעים המועדים.
שבת.. בכל מושבותיכם.
רבינו בחיי אומר: נאמר על השבת: "שבת היא לה' אלוקיכם בכל מושבותיכם ולא נאמר על השבת: "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" שאילו היה כתוב כך ,הרי המשמעות הייתה יכולה להיות: שאיסור מלאכה יהיה לדורות בבית המקדש, אלא הכוונה לאסור מלאכה בכל מושבות היהודים אך לא בבית המקדש.
המועדים הם נצחיים.
רבינו בחיי מסביר: נאמר: "אלה מועדי ה' " החגים מיוחסים לה' אחד והמילה: "אלה" מרמזת קיום והכתוב בא לרמז לנו: כי אין המועדים בטלים לעולם והם נוהגים כל עוד העולם הגשמי פועל ומתקיים כמו בימינו. ונאמר :"לנו ולבנינו עד עולם"[דברים כ"ט]
רבינו בחיי מביא גם מדרש: מסופר על גוי אחד שאמר לרבי עקיבא ,למה אתם עושים את המועדים? הרי לא כך אמר לכם הנביא ישעיהו[פרק א] אלא הוא אמר: "חודשיכם ומועדכם שנאה נפשי"?, ענה לו: אלו היה נאמר: חודש ומועד שנאה נפשי[ בלשון יחיד], הייתי מבין . אלא מה שנאמר היה מכוון - על ירבעם שנאמר:" ויעש ירבעם חג בחודש השמיני, בחמישה- עשר יום לחודש כחג אשר ביהודה ויעל על המזבח כן עשה בבית אל לזבח לעגלים אשר עשה והעמיד בבית אל את כוהני הבמות אשר עשה: ויעל אל המזבח אשר עשה בבית- אל בחמישה עשר יום בחודש השמיני בחודש אשר בדה מליבו ויעש חג לבני ישראל.." [מלכים-א, י"ב, ל"ב—ל"ג]
ולכן המועדים שכתובים בתורה, אינם בטלים לעולם וההוכחה שנקראים: "מועדי ה' " ועל כך נאמר בתהלים [קי"א, ז] "סמוכים לעד לעולם עשויים אמת וישר"
המשותף לשבת ומועדים.
הרמב"ן מפרש: כי מהמילים: "מקראי קודש" אנו לומדים כי בשבתות וחגים כולם קרואים ונאספים לקדש אותם בתפילות ובבגדים חגיגיים ולעשות אותם יום של משתה ,כפי שנאמר בקבלה: "לכו איכלו משמנים ושתו ממתקים ושילחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדוות ה' מעוזכם" [נחמיה ה, י]
המילים :"מקרא קודש" מלשון- "קרואי העדה"[במדבר א, ט"ז]
ועוד דוגמא: "אחרי כן יאכלו הקרואים [שמואל- א ,ט, י"ג]
וכן נאמר: "על כל מכון הר ציון ועל מקראה"[ישעיהו ד, ה]
אלה המקומות ששם יתקבצו קרואי העדה.
בהמשך הרמב"ן מביא את דעת אונקלוס וגם את דעת רבותינו ז"ל:
אונקלוס מפרש: "מקרא קודש"- במבט לאחרית הימים- כדברי יעקב אבינו כאשר אסף את בניו טרם מותו ואמר: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא [מלשון-יקרה] אתכם באחרית הימים" [בראשית מ"ט, א]
"לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קודש"
רבותינו ז"ל אמרו[ספרי, במדבר כ"ח ,י"ח]: "ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקייה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחוק שאר הימים, אבל תעשה להם מקרא של קודש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקודש" ועוד דבר משותף לשבת והמועדים, אותם אנו מקבלים בהדלקת נרות.
ועל נרות שבת נאמר: אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון" המקור למשפט זה לקוח מילקוט שמעוני [במדבר ,ח]:
"אמר הקב"ה בעוה"ז אע"פ שהיה במשכן אורה לכבודי הנרות היו דולקים לתוכו, אף לעתיד לבא אע"פ שאני ממלא ירושלים מכבודי שנאמר קומי אורי כי בא אורך וגו' אני מדליק לתוכה נרות שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות וכתיב כי נר מצוה ותורה אור. נרות של בשר ודם של חרס או של נחושת הכול לפי כבודו של אדם, וכבוד השבת, נרותיה הן כבודה, אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם שנאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם, האומות עתידין להיות מהלכין לאורכם שנאמר והלכו גוים לאורך ואי זה אור הקב"ה מאיר לישראל באור הצדקה שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה. וכל כך למה בזכות הנרות שהן מדליקין בשבת. תדע לך כמה חביבה היא מצות הנרות לפני הקב"ה שאע"פ שאין הקב"ה צריך לאורה הוא מצוה למשה שיזהיר לאהרן הה"ד דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות."
לסיכום, לאור האמור לעיל: השבת והמועדים הם נצחיים ועם ישראל בהיותו עם נבחר וקדוש מצווה לקיים אותם בהתאם לכתובים. עליו לקדש ימים אלה- במאכל, משתה, לבוש ותפילות. ולעתיד לבוא הקב"ה יאיר בכבודו ובעצמו את ירושלים בנרות.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת אמור
-
פורסם בשני, 19 אוקטובר 2020 14:37
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 399
פרשת אמור- מה הטעם בספירת העומר?
מאמר מאת: אהובה קליין ©
פרשת אמור פותחת בענייני קדושה, ראשית בדינים הקשורים לכוהנים ומשם ישנו מעבר לנושא החגים.
אחד הנושאים המעניינים: ספירת העומר- מיום הבאת עומר התנופה לכוהן:
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה: עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' [ויקרא כ"ג, ט"ו]
השאלות הן:
א] הבאת העומר – מה תכליתו?
ב] כיצד סופרים את העומר, וממתי?
ג] מהי מטרת ספירת העומר?
תשובות.
הבאת העומר.
התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ממחרת ליום ראשון של חג הפסח, ולפני כן אסור לנו לאכול מהתבואה החדשה.
ספר החינוך מבאר: "נצטווינו להקריב ביום שני של פסח, נוסף על המוסף של ימי הפסח, עומר אחד של שעורים, הנקרא: "עומר התנופה", כפי שנאמר: "והניף את העומר לפני ה'
[הכוונה לקורבן ציבור המובא בשם כל עם ישראל].
משורשי המצווה: כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול, שעושה הקב"ה עם בריותיו, לחדש להם שנה- שנה תבואה למחייה. לכן ראוי שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה"
במילים אחרות : יש כאן הבעת תודה לקב"ה על כך שדואג לנו לתבואה חדשה מידי שנה בשנה למען מחייתנו.
ר' משה אלשיך מסביר: כי השפע הכלכלי עלול לגרום לאדם שיחטא , שמא יזקוף את כל הצלחתו בעניין היבול לזכותו הבלעדית – כמו שנאמר: "וישמן ישורון ויבעט" [דברים ל"ב, ט"ו]- ויחשוב כי רק בזכות חריצותו ועבודתו בשדה הגיע להצלחה-כפי שהתורה מזהירה:"השמר לך פן תשכח את ה'...ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים"[דברים ח, י"א- י"ד] לכן התורה ציוותה אותנו להביא, את העומר הראשון לה'. במטרה לחנך את העם כי הכול מאת ה'.
הנפת העומר על ידי הכהן לכל ארבע רוחות השמים ,למעלה ולמטה- מסמלת לנו כי הקב"ה שולט על כל העולם.
ה"משך חכמה" מסביר: כי המטרה בהבאת העומר – להדגיש לעם ישראל כי אין עניין הגשמיות העיקר בחיים, מסיבה זו בתחילת הקציר יש להביא אלומה ראשונה לה', ובאמצע עונת הקציר: "ולקט קצירך לא תלקט"
ובתום הקציר: יש לדאוג גם לעניים ולגר: "לא תכלה פאת שדך...לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם"
התורה מחנכת אותנו לחשוב גם על הזולת ולדאוג לו.
ספירת העומר.
לדעת הרמב"ם: "מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות [שבעה שבועות] מיום הבאת העומר, שנאמר[ויקרא כ"ג]"וספרתם לכם ממחרת השבת.. שבע שבתות.." ומצווה למנות הימים עם השבועות ,שנאמר: "תספרו חמישים יום"
ומתחילת היום מונים, לפיכך מונה בלילה, "בליל ששה עשר בניסן"
הכוונה לדברי הרמב"ם: כי המצווה של ספירת העומר היא מהתורה.
ויש להקפיד לספור את הימים עם השבועות, כפי שאנו נוהגים: "היום עשרה ימים, שהם שבוע אחד ושלושה ימים לעומר" וזאת מהטעם: כי נצטווינו על השבועות-"וספרתם...שבע שבתות" וגם נצטווינו למנות את הימים: "תספרו חמישים יום" מכאן שעלינו לספור את השבועות וגם את הימים.
כמו כן, יש למנות בלילה מליל ט"ז בניסן.
היות ויש למנות "מתחילת היום"- מתחילת היממה. מהטעם שתחילת היממה היא משעות הערב. כפי שנאמר בבריאת העולם: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" מכאן שסופרים את העומר בלילה.
והתחלת הספירה היא: "ממחרת השבת" ולא מערב חג הפסח, כי אז חוגגים את ליל הסדר וקוראים את ההגדה ודנים בנס יציאת מצרים -שיצאנו בחסדי ה' מעבדות לחירות.
ואין מערבבים שמחה בשמחה.
הרמב"ם מוכיח ש"ממחרת השבת" הכוונה ממחרת ערב חג הפסח- מספר יהושע ה, י-י"א]
"ויחנו בני ישראל בגלגל, ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו, ויאכלו מעבור הארץ[מתבואת הארץ] ממחרת הפסח, מצות וקלוי בעצם היום הזה"
תוכן זה זהה למה שנאמר בפרשתנו: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עמם היום הזה"[ויקרא כ"ג, י"ד]
מטרת ספירת העומר.
על פי ספר החינוך ישנו טעם מעניין לעניין הספירה:
"משורשי המצווה, על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה.. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו את התורה ויקיימוה.. ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום- טוב של פסח, עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול [הרצון החזק] אל היום הנכבד, הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו, שיצא לחירות, כי המניין מראה, כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.."
במילים אחרות, המטרה של הספירה היא - הגעגועים לקבלת התורה שלמענה יצאנו ממצרים.
ישנם מפרשים הטוענים : כי ספירת העומר היא – סוג של ספירת טהרה - שמטרתה לטהר את ישראל מזוהמת מצרים לקראת היום המיוחל-מתן תורה.
המהר"ל סובר: כי מטרת הספירה לקשר בין העומר לתורה- כי אם אין קמח אין תורה.
לפי פירושו של אבודרהם: הספירה כרוכה בזמן העיסוק בקציר, ורוב ישראל עסוקים באותו זמן בעבודה בשדות וישנו חשש שישכחו את מועד עלייתם לרגל לירושלים בחג השבועות. והספירה – תפקידה להזכיר ליהודי כי החג מתקרב ובא.
לסיכום, לאור האמור לעיל, אנו לומדים כי הבאת העומר לכוהן נועדה להזכיר ליהודי כי כל היבול בשדות הוא בזכות הקב"ה הדואג למחייתם.
והספירה נועדה להתכונן לחג השבועות - חג מתן תורה שהוא אחד מבין שלושת הרגלים.
מי ייתן והגאולה תגיע במהרה ונזכה שוב לעלות לירושלים בשלושת הרגלים להביא ביכורים למקדש- כבימים ימימה, אמן ואמן.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת אמור
-
פורסם בראשון, 18 אוקטובר 2020 14:37
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 530
פרשת אמור - מה המטרה בסיפור המקלל?
מאמר מאת: אהובה קליין.
[המאמר מוקדש לעילוי נשמת אמי- חיה ז"ל בת בן ציון]
בפרשתנו הכוללת תוכן רב ומגוון –של אבל ושמחה, מתואר גם מקרה מצער על אדם אשר חטא בלשונו וקילל את אלוקים:
מדובר בבן איש מצרי ואישה ישראלית, שיצא והסתכסך עם איש ששני הוריו היו ישראלים, תוך כדי מריבה קילל בן האישה הישראלית את ה', הדבר התרחש בתוך מחנה ישראל וכל הנוכחים שמעו את דבריו- משום כך הדבר נחשב-לחילול ה' בפרהסיה. וכך התורה מתארת את הארוע:
"ויצא בן אישה ישראלית, והוא בן איש מצרי, בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי: ויקוב בן האישה הישראלית את ה' ויקלל, ויביאו אותו אל משה :ושם אמו שלומית בת- דברי למטה-דן וינחהו במשמר לפרוש להם על-פי ה':"[ויקרא כ"ד,י-י"ג]
לפי ציווי ה' האיש נענש: "ויוציאו את- המקלל אל- מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן: ובני- ישראל עשו כאשר ציווה ה' את- משה" [שם ,כ"ד,כ"ג]
האיסור לקלל את ה' כבר מוזכר בתורה לפני המקרה המדובר: "אלוקים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאור" [שמות ,כ"ב, כ"ז]
השאלות הן:
א] מהיכן יצא המקלל?
ב] מדוע התורה אינה מציינת את שמו של המקלל ושמו של הישראלי?
ג] התורה מפרטת כי אמו של המקלל הייתה ישראלית ואביו היה מצרי-מה הטעם לדגש זה?
ד] מדוע התורה מספרת לנו על מקרה זה, וכי לא היה רצוי להסתיר זאת מפני כבוד ה'?
התשובה לשאלה א]
רש"י עונה על כך בהבאת שלושה פירושים:
פירוש 1] המקלל יצא מעולמו-כלומר איבד את חלקו בעולם הבא.
פירוש 2] המקלל יצא מתוך ישראל, הוא לגלג על לחם הפנים ועל ידי כך הוציא עצמו מכלל ישראל ומטעם זה התחולל הריב בין השניים.
פירוש 3] האיש יצא מבית דינו של משה, לאחר המריבה על עסקי המחנה,לפי שרצו להרחיקו ממחנה דן, ובתורת כוהנים מתואר: "ויצא בן האישה ישראלית- מנין יצא? מבית דינו של משה, שבא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו: מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן? אמר להם: מבנות דן אני, אמרו לו: הכתוב אומר[במדבר ב,ב]"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב ועמד וגידף"
לפי דברי הרמב"ן: יצא מביתו, או ממקום מושבו -אל תוך המחנה ושם התחוללה המריבה.
התשובה לשאלה ב]
על כך עונה "כלי יקר": התורה אינה מפרטת את שמותיהם של שני האנשים לפי ששניהם היו פגומים, היות וכל מי שממהר לצאת למריבה ודאי נחשב לפגום ואינו נודע לשם ולתהילה.
אלה אנשים מרמה נמוכה- "מן הפחותים ואנשי בליעל" שניהם היו בעלי מצה ומריבה.
התשובה לשאלה ג]
לפי "כלי יקר": התורה ראתה לנכון לפרט את מוצאו של האיש המקלל-בן אישה ישראלית ובן איש מצרי, הכוונה לאותו מצרי שמשה הרגו בשם המפורש במצרים ,ולכן במשך כל הימים היה בנו מקלל בתוך ליבו ולא נודע הדבר ברבים, אבל היות ו"כל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי"[אבות ד,ה']
על כן הקב"ה סובב את הדבר כך שהוא יצא מאוהלו אל תוך מחנה ישראל -כדי שהכול יראו את הרוע שבו –כי כך המידה בחילול ה'.
ויתכן שזו הסיבה שנאמר: "ויצא" כפי שנאמר אצל משה: "ויצא משה אל אחיו" [שמות, ב, י"ב] חשב גם המקלל לצאת כדי לגדף את ה' לעיני כול.
אצל משה נאמר: "ויפן כה וכה כי אין איש" והרג אותו בצנעה, אך המקלל החליט לצאת לתוך רשות הרבים-לקלל את ה' בתוך מחנה עם ישראל- בגלוי.
לפי הרמב"ן: התורה מפרטת את מוצאו של המקלל, היות וילד שאמו ישראלית ואביו גוי-אינו נחשב לישראלי למרות שבגמרא[יבמות מ"ה] נאמר :שבמקרה זה-הולד כשר. אבל הוא פגום לכהונה ואינו שייך בשמו לעניין נחלת הארץ והדגלים. שהרי נאמר: "מטות אבותם"
התשובה לשאלה ד]
לפי דברי רבינו בחיי: לתורה היו שתי מטרות בתיאור המעשה:
מטרה א] התורה באה להודיע: כי אין אחד מישראל יכול להגיע לשפלות כזאת ולהיכשל בחטא כה עצום.
אלא ,רק אדם רשע ופושע מוחלט שהוא פגום מלידתו מצד אמו ואביו.
מטרה ב] מכאן ניתן ללמוד יסוד גדול בברכות, האדם ילמד איך יברך את ה', שהרי המקלל תחילה אמר את השם המפורש ואחר כך עבר לקללה. ועל כך נענש בעונש מיתה.
לעומתו ,המברך את ה' שיתבונן בלבו- בשם המפורש ויכוון באותיות את מחשבתו, ויברך מתוך כוונה ויזכיר את ה' בפיו ועל כך יקבל את שכרו.
כמו שנאמר:"ארומימך אלוקי המלך ואברכה שימך לעולם ועד"[תהלים קמ"ה]
לסיכום, לאור האמור לעיל: הכתוב מתאר את חילול ה' שנעשה בפרהסיה כדי להראות עד איזו דרגה שפלה יכול להגיע אדם שמוצאו ממקום פגום, גם אם בתחילה חוטא בהסתר סופו שחטאו יתגלה לעיני כול ויבוא על עונשו, אך מנגד ניתן ללמוד איך אדם שיסודו טוב יברך את הקב"ה בכוונה -בליבו ובפיו ויבוא על שכרו.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת אמור
-
פורסם בראשון, 18 אוקטובר 2020 14:37
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 566
סופו של המקלל
שיר מאת: אהובה קליין©
תקופה ארוכה נצר בליבו
טינה וקללות כלפי בוראו
לפתע להוציא זממו חשק
מיד יצא המרצע מהשק.
הגיח מתוך אוהלו
חיש נשא רגלו
לעיני כל הסובבים
גידף בלשונו אלוקים.
הוא פרי באושים
רשעותו זורמת בעורקים
למשה מובא במהירות
דינו נחרץ בקפדנות.
אינו ראוי למחילה
קיצו נגזר בסקילה
למען יראו וייראו ישראל
גזר דינו של חוטא ונואל.
הערה: השיר בהשראת פרשת אמור[חומש ויקרא]
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת אמור
-
פורסם בראשון, 18 אוקטובר 2020 13:25
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 468
פרשת אמור- מדוע התורה קבעה שישה חגים בלבד לישראל?
מאמר מאת: אהובה קליין.
בפרשת אמור ישנם נושאי אבל,אך גם נושאי שמחה-והם מופעים בסוף הפרשה
הכוונה למועדי ישראל כפי שהדבר בא לביטוי בפסוקים הבאים:
"וידבר ה' אל- משה לאמור:דבר אל- בני ישראל ואמרת אליהם:מועדי ה' תקראו אותם מקראי קודש,אלה הם מועדיי:ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא- קודש,כל מלאכה לא תעשו:שבת היא לה' בכל מושבותיכם:אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר-תקראו אותם במועדם:בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים,פסח לה',ובחמישה עשר לחודש הזה חג המצות לה',שבעה ימים מצות תאכלו:וביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם,כל מלאכת עבודה לא תעשו...."[ויקרא כ"ג,א-ח]
השאלות הן:
א] מדוע תוך כדי הזכרת המועדים התורה פותחת ,דווקא, בנושא השבת,האם ישנו קשר בין הנושאים?
ב] מה הטעם בקביעת, שישה חגים בשנה בלבד?
ג] האם הוזכרו בפרשה גם חגים-שהם מדרבנן?
התשובה לשאלה א]
על כך תשובת רש"י:"ללמדך,שכל המחלל את המועדות-מעלים עליו כאילו חילל את השבתות:וכל המקיים את המועדות-מעלים עליו כאילו קיים את השבתות" בכך הכתוב קישר את השבת למועדים- במטרה להשוות את תוקפם של המועדים הנקבעים על ידי בית הדין[על ידי שקובעים ומקדשים את החודש-כפי שמופיע במסכת ב"ב,קכ"א.] לתוקפה של השבת שקיימת עוד מימי ששת ימי הבריאה-לעד.
הגאון אליהו מווילנא מביא רעיון מעניין במיוחד:
לפי דבריו ניתנו לעם ישראל שבעה ימים טובים: ראש השנה,יום הכיפורים היום הראשון של חג הסוכות ושמיני עצרת.ראשון של חג הפסח, האחרון-שביעי של פסח,חג השבועות. בסך הכול שבעה ימים טובים.
לכן נאמר:"ששת ימים תיעשה מלאכה,וביום השביעי שבת שבתון"
שהרי במשך שישה ימים טובים ישנו התר לבשל ולאפות,כפי שהדבר מוזכר במסכת ביצה[פרק ה, ב]
אך ביום הכיפורים שהוא יום שבתון בודאי שמלאכת:"אוכל נפש" אסורה בהחלט בנוסף לשאר האיסורים.
רבינו בחיי מביא פירוש:"הזכיר השבת בכלל המועדים כי יום מועד הוא..."
התשובה לשאלה ב]
לפי דברי חז"ל:התורה קבעה דווקא שישה מועדים לעם ישראל מהטעם:
שישה החגים שקולים כנגד שישה ימי הבריאה:
פסח וסוכות-הם שני חגים שחוגגים אותם במשך שבעה ימים.
וישנם ארבעה חגים נוספים:שבועות,שמיני עצרת-[=שמחת תורה],ראש השנה
ויום הכיפורים.
החגים מעניקים מעין סם חיים ליתר ימי החול במשך השנה.
שלושת החגים:פסח,שבועות וחג הסוכות-שייכים לשלושת הרגלים-בהם היו נוהגים לעלות לרגל לירושלים-בתקופת המקדש.
ראש השנה ויום הכיפורים-הם חטיבה אחת -הנקראת בשם:"הימים הנוראים"
ראש השנה הוא יום הדין-יום משפט לכל הברואים,על פי התורה הוא נחגג יום אחד,כפי שכתוב:"בחודש השביעי באחד לחודש"[ויקרא כ"גד,כ"ד]
ומהטעם שהיה קיים ספק בימים עברו,האם ראש השנה נחגג ביום השלושים של אלול,או יום השלושים ואחד-לכן נחגג החג במשך יומיים.
יום הכיפורים,הוא יום חתימת הדין.
התשובה לשאלה ג]
חז"ל אומרים:כי ישנם רמזים בתורה לחג חנוכה ולחג הפורים שנקבעו בתקופת בית שני, ההוכחה לכך שנאמר:"צו את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך,כתית למאור,להעלות נר תמיד"[ויקרא כ"ד,ב]כאן מצאנו רמז לחג החנוכה - בו נעשה נס כד השמן שהתגלה בבית המקדש ושימש להדלקת מנורת הזהב.
הפסוק:"ולקחת סולת ואפית אותם שתים עשרה חלות.."[שם,כ"ד,ה]- מרמז:
על חג הפורים שבו אנו חוגגים במשתה ושמחה ובסעודה אוכלים חלה לכבוד החג.
ישנו מנהג יפה אצל החסידים:בימי חג ושבת נוהגים להניח על שולחנם-י"ב חלות- וזאת לזכר לחם הפנים שהיה נהוג תחילה במשכן ואחר כך במקדש.
לסיכום לאור האמור לעיל,המסקנה היא:
חגי ישראל מכונים בפי התורה:"מועדי קודש" יש בכך לשון הזמנה,כי הם מזמינים את עם ישראל לזמני שמחה.
ועלינו לזכור:כי הם נקבעו על ידי בורא עולם-לנצח נצחים.
לכל חג אופי מיוחד משלו,החגים מאחדים את עם ישראל,מרוממים את רוחם ונשמתם ופעמים רבות משכיחים מהם מועקות ובעיות של ימי החול.
יש בהם סגולה מיוחדת ובכוחם להעניק מקור של קדושה ורוחניות גם לימים רגילים בשאר ימות השנה.
מי ייתן ובזכות קיום החגים והמועדים-עם ישראל ישאב את מלוא הכוח לאחדות בעם ויזכה בקרוב לגאולה שלמה.אמן ואמן.
