דבר החסידות – פרשת אמור

פרטים

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 20:26

נכתב על ידי Super User

כניסות: 320

ב"ה

דבר החסידות – פרשת אמור

חינוך בכל מצב

מספר אדמו"ר הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, השישי בשושלת חב"ד]:

פעם בהיותי ילד קטן, נתנה לי אמי ארוחת בוקר קלה. אבי נכנס לחדר ושאל אותה אם אמרה אתי 'מודה אני', ואני בשמעי שאלתו – פרצתי בבכי רב.

-         הילד היה רעב – ענתה אמי – ונתתי לו מעט חלב ועוגה.

-         וברכה על העוגה ועל החלב ברך לפני 'מודה אני'? – שאל אבי.

-         הילד – ענתה אמי – רועד מרוב פחד.

-         כשאוכלים לפני 'מודה אני' בלי ברכה – אמר אבי – מותר לרעוד.

ומבלי הבט על בכייתי, לקחני בידי אל חדרו באמרו:

-         איך עלה בדעתך לאכול לפני 'מודה אני' ובלי ברכה?!

לבי התכווץ בקרבי ולא יכולתי לענות מאומה, וכשנרגעתי אמר אבי אתי 'מודה אני' והסדר היה להניח יד אחת מול חברתה, להרכין קצת את הראש ובמצב זה לאמר 'מודה אני' מלה במלה.

(ספר התולדות אדמו"ר מוהריי"צ ח"א עמ' 4, ע"פ ספר המאמרים ה'תשי"א עמ' 62)

~~~

על הכתוב בריש פרשתנו "ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". כותב רש"י "אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, שלמדים מכאן את חובת החינוך – שהמבוגרים צריכים לחנך את הקטנים שלא להיטמא (ומקורו ביבמות קיד, א).

מה שמעניין הוא, שרק בשלשה איסורים בתורה אמרו חז"ל (ביבמות שם) את החיוב הזה "להזהיר גדולים על הקטנים": א) באיסור אכילת שרצים. ב) באיסור אכילת דם (ורש"י מביא את זה באחרי יז, יב). ג) באיסור טומאת כהנים (אצלינו).

וצריך להבין, מה נשתנו איסורים אלו, שדווקא בהם בחרו להדגיש את חובת החינוך? אין זאת, אלא שבכל אחד מאיסורים אלו עלול המחנך לבוא לידי רפיון ויאוש, שלכן צריכה התורה לתת בהם חיזוק מיוחד, והמאפיין של כל אחד מהם הוא:

א) איסור שקצים – נפשו של אדם קצה בו (הוריות יא, א).

ב) איסור דם – בני ישראל היו שטופים ורגילים באכילתו (פירש"י ראה יב, כג).

ג) איסור טומאת כהנים (וכל דיני טומאה) – אין לו הסבר בשכל.

ומכאן למדנו שלשה כללים גדולים בחינוך:

א) כשאדם נתקל בהתנהגות גסה ושפלה ביותר, עלול הוא לחשוב שבמצב זה אין לו שום אפשרות לפעול ולחנך לטוב – על כך באה התורה ונותנת דוגמא משרצים; שאפילו כשמדובר בילד שאוכל שרצים, דבר המוכיח שהוא מתנהג בצורה בלתי-אנושית כלל – עדיין חלה חובת החינוך ואפשר להעמידו על דרך הישר.

ב) יש האומרים, שחינוך מועיל רק כל זמן שהאדם לא הורגל ללכת בדרך הלא-טובה, אבל אם 'עבר ושנה' כבר לא יועיל החינוך וחבל על המאמץ – על כך באה התורה ונותנה דוגמא מדם, שלמרות שהיו שטופים לאכלו עדיין יש להתאמץ ולחנך! סימן שעדיין ניתן לשנות גם אם הילד הורגל בהנהגות לא-טובות.

ג) יש הסבורים, שחינוך שייך רק בדברים שניתן להסבירם בהיגיון, אבל בדברים שתלויים באמונה אי אפשר לחנך: אם האדם טוען שאינו מאמין – אי אפשר לשכנע אותו להאמין – על כך באה התורה ונותנה דוגמא מטומאת כהנים; עניין על-שכלי לחלוטין, שגם בה חלה חובת החינוך.

ואסיים בלשון הרבי בסיום מכתבו, אשר כמדומה היא מהיסודות שהרבי העמיד כבר אז, שבע שנים לפני קבלת הנשיאות:

"ולכן הזהירה התורה, שאל נאמר נואש, וכל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', מוזהרים עליו להשתדל בכל האפשרי להעמידו על האמת ולעורר נקודת היהדות אשר בו.

ובפרט קטנים ממש, אשר הם כחומר ביד המחנך אותם"

-         עד כאן לשונו הזהב.

שבת שלום ול"ג בעומר שמח!

וכל אחד מאיתנו ידאג להביא עוד ילד יהודי לתהלוכות של הרבי לכבוד רשב"י!

מבוסס על: אגרת הרבי מח' אייר ה'תש"ג (לפני 74 שנה), נד' באגרות קודש חלק א עמ' קיט וביתר ביאור בעמ' רפג-ו (נדפסו ג"כ בהוספות ללקו"ש ח"ב עמ' 679 וח"ז עמ' 328). הרעיון לעיבוד בסיוע "ביאורי החומש" ויקרא (היכל מנחם תשס"ט) עמ' רחצ-רצט והעריכה הלשונית בסיוע 'שיחת השבוע' גל' 22 (אמור תשמ"ז).

מאיר עיני שניהם ה'

פרטים

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 14:36

נכתב על ידי Super User

כניסות: 638

דבר החסידות – פרשת אמור

מאיר עיני שניהם ה'

פרשתנו פותחת בציווי "ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". כותב רש"י (ומקורו ביבמות קיד, א) "אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, הכפילות של 'אמור' 'ואמרת' באה להשמיענו שהכהנים המבוגרים צריכים להזהיר את הקטנים שלא להיטמא למת.

נשאלת השאלה: בפועל נפסקה ההלכה שאין חיוב להפריש קטנים מאיסורים (כולל איסור טומאה לכהן) כידוע הדין "קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו" ורק אסור לתת לו איסור בידים (ראה שו"ע או"ח סי' שמ"ג*), וא"כ מדוע נאמר להזהיר גדולים על הקטנים שמשמע שכן מוטל עליהם להזהירם ולהפרישם?

מבאר הרבי על-דרך הדרוש: "להזהיר" הוא מלשון זהר ואור, כלומר להאיר להם את הדרך באור התורה והמצוה. וזה פועל גם בכיוון השני: "להזהיר הגדולים על ידי הקטנים" [כמו הפירוש בפסוק (סוף מלאכי) "והשיב לב אבות על בנים" ופירש"י על ידי בנים], כלומר, שע"י שגדול עוסק בחינוך הקטן מתווסף זהר ואור בנשמת הגדול, כדברי הגמרא בתמורה (טז, א) "בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר למדני תורה – אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה'" – שע"י לימודו עם התלמיד מאיר ה' גם את עיני הרב.

ותוספת זו שמקבל הרב ע"י חינוך התלמיד מודגש בכפילות של "אמור ואמרת"; כידוע שכפל, בכמה וכמה מקומות, אין פירושו פעמיים בלבד אלא "אפילו מאה פעמים" – כי ע"י התעסקות עם השני מתגלה עצם הנשמה שלמעלה משניהם, ונהיה לו עילוי שבאין-ערוך.

וע"ד החסידות יש לומר: שגדול וקטן בנפש האדם עצמו הם השכל והמעשה; כי גדלות האדם תלויה בשכלו, ו'קטן' רומז על כח המעשה שהוא הכח התחתון שבאדם (ראה חולין יב, ב: "קטן יש לו מעשה"). וידועה מסקנת חז"ל (קידושין מ, ב) "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה" שמזה נמצאנו למדים שרק כאשר החכם משתמש בחכמתו למעשה, כגון שצריך להורות הלכה – אז הוא בא לידי עומק הבנת ההלכה.

ובאופן זה הפירוש "להזהיר גדולים על הקטנים" הוא, שכאשר השכל מביא לידי מעשה (קטנים) – אז נתווסף אור וזהר חדש בשכל (גדולים), כי "לא המדרש עיקר אלא המעשה" (אבות פ"א מי"ז).

ועד שכל זה מביא לגאולה, שגם היא קשורה לכפילות, כמבואר במדרש (פדר"א פמ"ח. ילקוט לך רמז סד) שהאותיות הכפולות (כ-ך, מ-ם וכו') רומזות לגאולה, שתבוא בקרוב ממש.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ז, אמור שיחה א (עמ' 147 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 154 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קג. לשלמות העניין כדאי ללמוד השיחה במקור, על כל פרטי' ודקדוקי'.

______________

*)  ואף שהטור ביו"ד סי' שע"ג למד מגמרא זו שאסור לתת לכהן קטן ליטמא, אבל הב"י הכריע שלדינא אין נפק"מ בזה בין איסור טומאה לשאר איסורים ובכולהו אין בי"ד מצווין להפרישו – ראה ט"ז שו"ע או"ח שם סק"א בארוכה בזה וגם יישוב קושייתנו, אלא שכאן מבואר הנושא על דרך הדרוש והחסידות.

בשנים קודמות נכתב בפ' אמור על פסח שני ול"ג בעומר, ויבואו בשבועות הבאים אי"ה. לפני שנתיים נכתב על חודש אייר ונשלח בשבוע שעבר.

אמור - הקשר בין הנפת העומר - לספירת העומר והתכלית.

פרטים

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 20:21

נכתב על ידי Super User

כניסות: 422

אמור -  הקשר בין הנפת העומר - לספירת העומר והתכלית.

מאת: אהובה קליין .  

אחד  מנושאי הפרשה: הבאת העומר ממחרת החג הראשון    הפסח - אל הכהן בבית המקדש- כפי שהכתוב מתאר:"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כִּי- תָבֹואוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן.  וְהֵנִיף אֶת- הָעֹומֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹונְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן"  [ויקרא  כ"ג, י'- י"א]

בהמשך נאמר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה".[שם כ"ג, ט"ו]

השאלות הן:

א] מה  משמעות הנפת העומר בידי הכהן?

ב] מה גנוז בספירת העומר?

ג] תלמידיו של רבי עקיבא מתו בימי ספירת העומר- מדוע?

תשובות.

הנפת העומר בידי הכהן במקדש.

רש"י מסביר: הכהן מניף את התבואה החדשה - מוליך ומביא לצדדים - לעצור רוחות רעות, מעלה כלפי מעלה ומוריד כלפי מטה - כדי לעצור טללים רעים [טללים- טל- בלשון רבים] – הכהן מניף לארבע רוחות השמים.

נאמר בגמרא:"א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: מוליך ומביא - לפי שהרוחות - שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו.."

על דברי הגמרא אומר רש"י:  שעל ידי התנופה של העומר- יש משום בקשה ותפילה על התבואה שלא תינזק. בדומה להסבר זה, ישנה דעה האומרת:

כי הנפת העומר על ידי הכהן לארבע רוחות השמים ,למעלה ולמטה -  מסמלת לנו: כי הקב"ה שולט על כל העולם.

בזוהר הקדוש נאמר: [בשלח ס"ב] על האדם מוטל להתפלל לה' יום, יום לפרנסתו וגם מי שיש לו מזון, יתפלל לה' , בכך הוא גורם שה' ישפיע שפע רב בכל העולמות וגם על עצמו.

במסכת סוטה [מ"ה] נאמר: "רבי אליעזר  הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל למחר ? אינו אלא מקטני אמונה"

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] מבהיר: שלא התחייבו להביא את העומר טרם הכניסה לארץ ישראל ,אלא רק כאשר נכנסו לארץ וזכו לעצמאות לאומית ולחירות - ביושבם על אדמתם ,אז מתוך הקציר הראשון היו מצווים להביא את העומר לכהן במקדש - כמות  שיש בה די מזון לאדם ליום אחד.

מנחת הביכורים של ראשית הקציר אינה קרבה שיבולים, היא מוקרבת משעורה הבשלה ראשונה כפי שמוכח מהשם: "אביב" המציין את הבשלת גבעול השעורה, את השעורה שנקצרה בשדה לא הניחו להתייבש בשדה, אלא הביאו אותה כשהיא עדיין לחה בגבעולים אל המקדש ושם חבטו בה עד שיצאו הגרעינים מהשיבולים, קלו אותם באש ואז שטחו אותם  בעֲזָרָה , הרוח הייתה מנשבת  בהם ,היו בוללים קמח שעורה בשמן עד שנוצרת עיסה – היא כללה - סולת שמן ולבונה.

תנועות התנופה מתייחסת למזון החומרי - סולת, שמן ולהנאת החושים - לבונה אשר הם מופיעים בעומר מטרתם לטהר תופעות גשמיות מכל אנוכיות  ארציות - ומקדישות אותן לה' ולציבור.

"העלאה וההורדה - מבטאים את התחייבות האדם להקדיש את החפץ ואת כל המטרות הארציות לשמים"

הדבר מסמל שראוי שהאדם ייהנה מן האושר -  בתנאי שהוא נקי מאהבה אנוכית ורק אם הוא שמור לה' ולציבור- אליהם הוא מכוון את חושיו, מחשבותיו ,רצונו, כוחו ושאיפותיו ,במילים אחרות  יש לאדם זכות להיות שמח בתנאי שה' והציבור מצטרפים גם הם  לשמוח בו.

לעניות דעתי, יש כאן  התרחקות ממידת הגאווה שהיא מידה רעה , מנגד- התקרבות למידת הענווה וההכנעה שהיא מידה טובה כשמופיעה במינון הרצוי והנכון.

הגנוז בספירת העומר.

הרב אביגדור הלוי  נבנצל מסביר בספרו ["שיחות לספר ויקרא"]: מיד עם תחילת ספירת העומר ממחרת יום ראשון של חג הפסח- ספירה זו מביאה זיכוך לעם ישראל לקראת יום החמישים- חג  מתן תורה.

עם ישראל שיצאו ממצרים עדיין היו שקועים במ"ט שערי טומאה ושואפים לתקן את מידותיהם ,לכן התורה מצווה לספור את העומר על מנת שבמשך ימי הספירה - ירכשו לעצמם כלים לקבל את התורה.

"וספרתם לכם...." -

"משורש ספיר ויהלום, נקו ולטשו עצמכם – עד שתהיו מזוככים כספירים - כי רק כך תוכלו  לזכות בתורה "  בתקופת הקמת המקדש, אמר ה' למשה: "....וּבְלֵ֥ב כׇּל־ חֲכַם־ לֵ֖ב - נָתַ֣תִּי חׇכְמָ֑ה..." [ שמות, ל"א, ו']  וכן נאמר: "יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּימִין, וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה" [ דניאל  ב, כ"א] הפירוש: ה' נותן חכמה לחכמים ובינה לנבונים,

מכאן הסיקו חכמים: שאין הקב"ה נותן חכמה, אלא  למי שיש בו חכמה [מסכת ברכות, נ"ה.] משמעות הדבר- הקב"ה מעניק חכמה רק לאדם שיש לו כלים  מתאימים - על מנת לשמר את החכמה.

 כמו שנאמר: "..וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה.." [שמות  לא, ו']- הכוונה- בלב מי שברשותו כלים להכיל חכמה, רק לו– "נָתַתִּי חָכְמָה" שאם אין לו כלים לכך- מה יעשה עם החכמה? אדם  כסיל - הוא אינו דווקא  אחד שמנת המשכל שלא נעדרת,  או שהוא  חסר  ידע מסוים- אלא הכוונה שחסרים לו כלים לשימור וניצול נכון לחכמתו .

נשאלת השאלה, אילו כלים דרושים לקבל את התורה  ולשימורה?

התשובה : תיקון הנפש וזיכוכה, יש לצייד את הנפש  במידות המתאימות, משום כך היוצאים ממצרים צריכים  להקריב את העומר - שסגולתו גורמת לאדם  לרומם את רוחו   - להעלות אותו מהדרגה הנמוכה  שהוא מצוי בה – במשך ארבעים ותשעה ימים  להמשיך  ולהוסיף  מ"ט קבין של טהרה ובאופן זה במשך ימי הספירה עד יום החמישים - יגיעו לזיכוך הראוי לקבלת התורה.

המקובל  רבי חיים ויטל - תלמידו של האר"י הקדוש  שואל: מדוע אין בתורה ציווי לגבי מידותיו  של האדם?

הטעם לכך: צריכים לדעת מתי יש להשתמש  במידה מסוימת ומתי יש להימנע ממנה , חוץ  ממידת הגאווה ומידת הכעס  שהרמב"ם מרחיק אותן עד הקצה הסופי [הליכות דעות ב', ג'] יתר המידות  צריך האדם לדעת איך ומתי ובאיזו מידה להשתמש בהן. חייב אדם לדעת באיזה לשון יפנה אל רעהו.

למשל לגבי היחס אל האויב נכון לנגיד: מתי להישמר  מהאויב ומנגד מתי יש ליטול סיכון.

תלמידו של האר"י: מסביר מדוע אין התורה מצווה  על מידות הנפש: והוא עונה: כי המידות קודמות לתורה. כמו שנאמר: "דרך- ארץ קדמה לתורה" [ויק"ר ט,, ג]

לכן אדם הרוצה ללמוד תורה, ראשית ירכוש לעצמו  מידות טובות - ללא מידות אלה - אין יכולת להכיל את התורה.

על כן נוהגים בימי ספירת העומר ללמוד גם את מסכת אבות - מידי שבת פרק אחד.

הגאון רבי חיים ליב שמואלביץ זצ"ל בספרו: "שיחות מוסר" טוען שברוב המידות אין בעצמותן - טוב או רע,  כל מידה במקומה יכולה להיות טובה וכאשר אינה במקומה היא רעה!

כמו שנאמר בגמרא [מסכת פסחים [נ"ב]: "יש זריז ונשכר ויש זריז ונפסד, הרי שמידת הזריזות פעמים שהיא למעליתא ופעמים לגריעותא, [לפעמים - מעלה ולפעמים - מגרעת] וכן במידת הקנאה, שהיא אחת מ- ג' דברים המוציאים את האדם מן העולם [מסכת אבות ד'] ומ"מ במקומה טובה היא, שהרי אמרו בגמרא [ב"ב כ"א, א]: "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה"

מידת הענווה היא מאד חשובה, אך כאשר אינה במקומה – גורמת לנזק.

כך היה אצל שאול המלך, הענווה אפיינה אותו וזו מידה נעלה מאד, אך במלכותו לא  הוצרך להשתמש במידה זו , היות והיה עניו שלא במקום, למעשה איבד את המלוכה. שהרי היה צריך להרוג את אגג העמלקי, אלא שמרוב ענווה לא פגע בו לרעה  ולכן הפסיד את מלוכתו ,לפי שלא קיים את ציווי ה' טרם יצא נגדו למלחמה.

בנוגע להשגת החכמה אומר הרב  שמואלביץ: אדם השואף להיות חכם צריך שתהיה לו תשוקה רבה  לכך.

שלמה המלך  ביקש רק חכמה מה' כאשר הבין  כי נבחר להיות מלך. הוא וויתר על עושר ואריכות ימים ואכן האושר בחיים הוא חשוב גם כן, אבל שלמה המלך ידע - כי חיים ללא חכמה- חסרי ערך הם!

לכן ביקש שלמה המלך רק חכמה ואלוקים העניק לו זאת. היות ותשוקת החכמה - היא המזכה את בעליה בחכמה ולכן אדם שיבקש חכמה- נקרא: "חכם לב" ויזכה לכך - דוגמת אמני המשכן.

גם יהושע בן נון נבחר למלא את מקומו של משה משום שהיה מבקש חכמה כפי שכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו". [במדבר כ"ז, י"ח]

תלמידי רבי עקיבא מתו בימי ספירת העומר

הרב נבנצל מסביר:

ידוע היה רבי עקיבא ,כאדם גדול בתורה ,שהרי  שימש כבסיס לתורה שבעל פה, עד שאמרו שאילולא הוא- הייתה תורה משתכחת מישראל [ספרי ,שם, מ"ח] ויתכן שדווקא בגלל ייחודו של הרב- דקדקו עם תלמידיו שתפקידם היה להעביר את התורה שבע"פ לישראל, אך לא יתכן שתורה חשובה זו תועבר באמצעות כלים פגומים! ולכן מתו כ"ד אלף תלמידיו של רבי עקיבא, לפי שחסרו כלים מתאימים לרכוש תורה.

עד שרבי עקיבא שמידותיו קדמו לתורתו (היה "צנוע ומעולה" עוד בטרם למד) - מצא לו חמישה תלמידים הגונים שהם היו מסוגלים להעביר הלאה את התורה. יתכן שדווקא בגלל המידות  הפגומות של  תלמידיו פגעה בהם הגזרה.

נאמר במסכת יומא: "לא זכה - נעשה לו סם מיתה"

ובמה חטאו? לפי-"שלא נהגו כבוד זה לזה"- לא נהגו כבוד- זה בתורתו של זה!

מנהגי האבלות נוהגים בימים אלה:

לפי  הסבר הגמרא :

"שנים עשר אלף זוגות היו לרבי עקיבא וכולם מתו מפסח עד עצרת [הכוונה לחג השבועות]..מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.[גמרא ,יבמות, ס"ב]

ומעניין  כי במשך ההיסטוריה  התרחשו עוד אירועים קשים לעם ישראל, דווקא בתקופה זו.  גם בימינו  אנו  נמצאים בתקופה של מגפה קשה.

לסיכום, לאור האמור לעיל ניתן להסיק: הקשר בין ספירת העומר להנפת העומר במקדש - הוא  להניס את הרוחות הרעות מארבע  רוחות השמים , לתקן את המידות ולהתכונן  בימי הספירה לחג מתן תורה - על מנת להיות ראויים להתכבד בה.

יהי רצון שעם  ישראל ירבה באהבת חינם וקיום התורה – כדברי הנביא ישעיהו: "...כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". [י"א, י"ט]

הנפת העומר

פרטים

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 20:20

נכתב על ידי Super User

כניסות: 561

הנפת העומר

 שיר מאת: אהובה קליין ©

כהן המכהן במקדש

ברמ"ח אבריו נרגש

לבושו צחור תפארה

כובע לראשו עטרה.

מניע רגליו באטיות

העומר יניף בזריזות

לארבע רוחות שמים

נושא מנחה בידיים.

מניס רוחות וטללים

עתירי רוע מעללים

פיו תפילה לאלוקים

אל בעל הרחמים.

מעמקי ליבו תחינה

על עם נוֹצֵר אמונה

עליהם ירעיף ברכות

יושפע שפע רב בכל העולמות.

 הערה: השיר בהשראת פרשת אמור [חומש ויקרא]

פרשת אמור – מדוע יש להביא מראשית הקציר למקדש?

פרטים

קטגוריה: פרשת אמור

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 16:03

נכתב על ידי Super User

כניסות: 370

פרשת אמור – מדוע  יש להביא מראשית הקציר למקדש?

מאת: אהובה קליין

פרשה זו כוללת נושאים שמחים ונושאים שמחים פחות , אחד הנושאים ראשית הקציר נאמר :

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי- תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן..." [ויקרא כ"ג, י'- י"ב]

השאלות הן:

א] כיצד נערך הטקס החגיגי של ראשית הקציר בתקופת המקדש?

ב] מה תכלית הבאת העומר אל הכהן?

תשובות.

טקס  ראשית הקציר:

בחג הפסח הנקרא גם חג האביב- הבשילה ראשית התבואה בשדות ובתקופת המקדש היו עורכים טקס במוצאי יום טוב ראשון של פסח -  זה היה  טקס חגיגי של קציר השיבולים מן היבול החדש, בלילה היו קולעים את גרעיני השעורה וטוחנים אותם ואת הקמח היו מנפים בשלוש עשרה נפות ולמחרת היום [בתאריך ט"ז בניסן ] הקריבו כוהני המשמר סולת- עשירית האיפה:

תחילה היו מערבבים את הסולת עם שמן ולבונה [לבונה  סוג של בשמים שהיו מקטירים בבית המקדש].אחרי  זה  הניפו את העומר.

לפי הסבר רש"י: כל תנופה  פירושה-הנפת העומר מוליך ומביא ,מעלה ומוריד מוליך ומביא כדי -  לעצור רוחות  רעות הבאות מארבע  רוחות השמים.

הנפת התערובת, היו מקטירים על המזבח קומץ מן הסולת הבלולה ואילו שאר המנחה הייתה נאכלת על ידי הכוהנים- זו המשמעות של "הקרבת העומר" אשר אחריה הותר לאכול מן התבואה החדשה.[מסכת מנחות י', ג'- ה']

רש"ר מסביר: "לא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ" [מסכת מנחות פ"ד,]

הכוונה: שמצוות  הבאת העומר חלה על עם ישראל רק לאחר  זכייתם לחירות ועצמאות לאומית כאשר סוף, סוף זכו לשבת באדמתם ויבול הארץ הוא משלהם אז יביאו את העומר – הכמות תספיק לאדם ליום אחד ויעבירו את העומר   לידי הכהן המייצג  אותם במקדש. הדבר מוכיח שיבול הארץ  שהבשיל בעזרת השמש הוא אינו של עם ישראל, הוא צמח למען התורה של מקדש ה' ויש להשתמש בו על מנת לקיים את מטרות התורה. ועומר הזה הוא: "ראשית קצירכם"  המילים: "קצירה" ו"קצירכם" מתייחסים לגידולי קרקע הנחשבים לקצירה העיקרי של הארץ ושל האומה. והם מחמישה מיני דגן שמיועדים להכנת לחם: חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל, שיפון. סוגי דגן אלה מייצגים את מושג הלחם וגם במצוות מצה וחלה [מסכת מנחות  ע-:]

חל איסור לקצור את חמישה מיני דגן אלה - טרם העומר, אך זאת רק אם צמחו בשדות  הראויים לגידול מוצלח של יבולים מסוג זה. לפי שכל התקוות לקציר תלויות בשדות אלה, אלא שאיסור הקציר טרם העומר, אינו נהוג  בשדות  הזקוקים להשקאה שבעמקים, לכן גם את העומר אין מביאים משדות אלה. "ממקום שאתה מביא- אי אתה קוצר, ממקום שאי אתה מביא- אתה קוצר"

[שם ע"א]

תכלית הבאת העומר.

התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ממחרת היום ראשון של חג הפסח, ולפני כן אסור לנו לאכול מהתבואה החדשה.

ספר החינוך מבאר: "נצטווינו להקריב ביום שני של פסח, נוסף על המוסף של ימי הפסח, עומר אחד של שעורים, הנקרא: "עומר התנופה", כפי שנאמר: "והניף את העומר לפני ה'

[הכוונה לקורבן ציבור המובא בשם כל עם ישראל].

משורשי המצווה: כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול, שעושה הקב"ה עם בריותיו, לחדש להם שנה- שנה תבואה למחייה. לכן ראוי  שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה"

במילים אחרות : יש כאן הבעת תודה לקב"ה על כך שדואג לנו לתבואה חדשה מידי שנה בשנה למען מחייתנו.

ר' משה אלשיך מסביר: כי השפע הכלכלי עלול לגרום לאדם שיחטא , שמא יזקוף את כל הצלחתו בעניין היבול לזכותו  הבלעדית – כמו שנאמר: "וישמן ישורון ויבעט" [דברים ל"ב, ט"ו]- ויחשוב כי רק בזכות  חריצותו ועבודתו בשדה  הגיע להצלחה-כפי  שהתורה  מזהירה:"השמר לך פן תשכח את ה'...ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים"[דברים  ח, י"א- י"ד] לכן  התורה ציוותה אותנו להביא, את העומר הראשון לה'. במטרה  לחנך  את העם כי הכול מאת ה' !

הנפת העומר על ידי הכהן לכל ארבע רוחות השמים ,למעלה ולמטה-  מסמלת לנו: כי הקב"ה שולט על כל העולם.

בזוהר הקדוש נאמר: [בשלח ס"ב] על האדם מוטל להתפלל לה', יום, יום לפרנסתו וגם מי שיש לו מזון, יתפלל לה' ,בכך הוא גורם שה' ישפיע עליו  שפע רב בכל העולמות וגם על עצמו.

במסכת סוטה [מ"ה] נאמר: "רבי אליעזר  הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל למחר? אינו אלא מקטני אמונה"

"בפשטות הביאור: נחשב מקטני האמונה הואיל והוא דואג "דאגת מחר "וביותר עומק יש להגיד: שעצם חשיבתו שיש לו פת בסלו. בתוך הרגשה שיש דבר מה בידו, זה מוכיח כי אמונתו קטנה היא, כי אם אמונתו הייתה איתנה ונכונה. היה מבין שאין לו משלו מאומה ואף במה שיש לו בידו, אינו אלא ברכת ה' אשר נתן לו - ברצותו ישאירנו בידו וברצותו.." [ר' אברהם אלימלך בידרמן]במילים אחרות, אדם צריך לדעת שכל פרנסתו מאת ה', והוא צריך לעשות את ההשתדלות שלו, אך לא לדאוג יתר על המידה- מה יהיה בעתידו? כי במקרה זה - הדבר מוכיח שהוא קטן באמונה  בה'.

המהר"ל מפראג [אור חדש על מגילת אסתר ,ו, י"א] טוען:

שהבאת העומר מראשית הקציר בא להזכיר לאדם על  הנהגתו של הקב"ה, לפי שמיד אחרי הגשמים, בתום החורף - הפירות והצמחים – באים לידי גמר, האסמים מתמלאים ביבול- כתוצאה מברכת ה' וישנו חשש שהאדם יטען שכל מה שיש ברשותו  בא לו ב"טבע העולם"- על ידי המטר, לכן הציווי להביא מראשית הקציר לבית המקדש –במטרה להשריש ולחזק את האמונה שה' הוא שולט על הטבע ואין התבואה גדלה מהגשם בלבד -  אלא הדבר נתון בשלטון ה' לפי שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם והא מצווה על האדמה להצמיח מתוכה את כל היבול.

ה"משך חכמה" מסביר: כי המטרה  בהבאת העומר – להדגיש לעם ישראל כי אין עניין הגשמיות העיקר בחיים, מסיבה זו בתחילת הקציר יש להביא  אלומה ראשונה לה', ובאמצע עונת הקציר: "ולקט קצירך לא תלקט" ובתום  הקציר: יש לדאוג גם לעניים ולגר: "לא תכלה פאת שדך...לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם".התורה מחנכת אותנו לחשוב גם על הזולת ולדאוג לו.

לסיכום, לאור האמור לעיל. מצווה היהודי להביא מהתבואה החדשה לבית המקדש – כדי להכיר טובה לה' על כל החסדים שעושה עמו וידע- שאין הוא יכול לזקוף את הצלחת הגידולים על עצמו בלבד בבחינת- "וישמן ישורון ויבעט"- אלא יבטח בה' שרק הוא המסייע בידו – להשיג פרנסתו.

מזונו  של  היהודי נועד לחזק אותו- כדי שיהיה בכוחו לעבוד את ה'.

יפים הם דברי דוד המלך: "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה'--חֶסֶד, יְסוֹבְבֶנּוּ". [תהלים ל"ב, י]