שיעור לפרשת ויקרא מאת הרבנית בקשי דורון תחי'
- פרטים
- קטגוריה: פרשת ויקרא
- פורסם בחמישי, 21 מרס 2024 23:19
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 317
|
קְרִיאַת עֶלְיוֹנִים וּקְרִיאַת מַעֲמַקִּים.
מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©
יֶשְׁנָהּ קְרִיאַת אֱלוֹקִים
קְרִיאָה - קְדֻשַּׁת עֶלְיוֹנִים
לְמַנְהִיג יִשְׂרָאֵל צָנוּעַ
אֶל מִשְׁכַּן הָעֵדוּת לְהַגִּיעַ.
לְמַעַן דִּבּוּר מְרוֹמָם
מִלִּים נִשְׂגָּבוֹת לְעַם
מֹשֶׁה נִרְגָּשׁ וְנִפְעָם
מְצַיֵּת לְמֶלֶךְ עוֹלָם.
יֶשְׁנָהּ קְרִיאַת מַעֲמַקִּים
יִשְׂרָאֵל זוֹעֵק תַּחֲנוּנִים
נָתוּן בְּמִלְחָמָה קִיּוּמִית
זָקוּק לַהֲגָנָה אֱלוֹקִית.
שְׁעַת סַכָּנָה לְעַם נִבְחָר
שְׂבַע מִלְחֲמוֹת הַיּוֹם וּמָחָר
כֶּאֱיָל יִישָּׂא רַגְלַיִם
עֵינָיו נוֹשֵׂא לַשָּׁמַיִם.
חַיָּלֵי גִּיבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל
טֶרֶם יָבוֹא הַגּוֹאֵל
שָׂשִׂים כַּאֲרָיוֹת לְהִילָּחֵם
עֲמָלֵק מַכִּים לְלֹא רַחֵם!
הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא .
פרשת ויקרא - קריאה וזכירה - המשמעות
מאת: אהובה קליין
חומש ויקרא הוא הספר השלישי מתוך חמישה חומשי תורה נקרא בשם נוסף: "תורת הכוהנים"- מהטעם שהוא כולל עשר פרשיות שרובן עוסקות בתורת הקורבנות ועבודת הכוהנים שעוסקים בקודש.
הפרשה פותחת במילים: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. ..."
השבת נקרא גם את פרשת: "זכור"
לפי שנוהגים בשבת קודם פורים - שהיא שבת "זכור" לקרוא את הפסוקים: הבאים:
"זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹקִים.. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה'- אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח".[דברים כ"ה, י"ז- י"ט]
שאלות
א] מה משמעות הקריאה למשה?
ב] משמעות זכירת עמלק-מהי ?
ג] היכן מוצאים במגילת אסתר- את הקריאה וגם את הזכירה?
תשובות.
משמעות הקריאה למשה
רש"ר מסביר: את סגנון המשפט:
"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו,.."
"הכתוב אומר: "ויקרא אל משה וידבר ה' – בלשון זו קריאת ה' ["ויקרא"] קשורה אל דיבורו [וידבר"] והיא באה להגדיר את טיבו של הדיבור - ה' קרא ודיבר אל משה - כלומר: שהדיבור עצמו נפתח בקריאה אל משה. בדרך זו- מלמדנו הכתוב שדבר ה' אל משה - היה דיבור המופנה אליו - קרא אליו, והפסיק אותו ועורר אותו מהרהוריו - כדי שיכוון את ליבו להקשיב למה שה' רוצה לומר לו.
ה"נתיבות שלום" מסביר: את חשיבות הקריאה מה' אל משה: כי קריאה זו אל משה מאת ה' והדיבור אליו הוא: מתוך אוהל מועד – לגבי נושא הקורבנות וזהו הנושא הראשון מתוך אוהל מועד- כי נושא הקורבנות הוא מעניינם הנשגבים ביותר בתורה- גבוה מעל גבוה – כדברי חז"ל : "עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד:
עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים": [מסכת אבות א', משנה: ג'] עבודת - הקורבנות היא אחת משלשת עמודים- שהעולם עומד עליהם ושקולה ככל התורה.
כמו שמצאנו שכל בניינו של עולם אחרי המבול התחיל עם הקרבת קורבן על ידי נוח כפי שנאמר:
"וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה"
כך התורה העמידה את עבודת הקורבנות בדרגת קודש קודשים. לפי שעיקר העבודה בבית המקדש הייתה עניין הקורבנות. והקורבנות עשו נחת רוח - שהם ריח ניחוח לה'.
רבי שמחה בונים מפשיסחה מעיר: התורה מוכיחה את צניעות משה כפי שנאמר:
"וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה"[במדבר י"ב ,ג'] מידת צניעות זאת נרמזת באות אל"ף הזעירה. במילה: "ויקרא"- זו הוכחה לכך שלמרות שמשה היה בדרגה כה נעלה וייחודית שה' קרא לו כדי לדבר אליו - משה נשאר אדם צנוע ועניו!
הזוהר הקדוש מאיר את עיננו לעובדה שלמרות שכבר הוקם המשכן וה' השרה את השכינה בתוך עם ישראל לא הייתה הקריאה אל משה באופן של שלמות - מהטעם כי אין שלמות אלא בארץ הקודש שלנו.
"ספורנו" מדגיש: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה" ה' היה קורא לו תמיד מתוך ענן כמו בהר סיני שנאמר:
"וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הָהָר; וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-יְהוָה עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים; וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִתּוֹךְ הֶעָנָן".[שמות כ"ד, ט"ו- ט"ז] הקריאה נועדה למשה – בעבור שלא היה נכנס שם לעולם ללא רשות.
לגבי המילים: "מֵאֹהֶל מוֹעֵד"- הכוונה שלא היה נכנס משה בעוד כבוד ה' שם - זה היה ביום שמשה סיים את הקמת המשכן - שאז ירד כבוד ה' לקדש את המקום ומשרתיו -כנאמר:" נֹעַדְתִּי שָׁמָּה, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנִקְדַּשׁ, בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ; וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ, לְכַהֵן לִי" [שם כ"ט, מ"ג- מ"ד].
באותו אופן ה' נהג במקדש שלמה כנאמר:
"וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת, מִפְּנֵי הֶעָנָן: כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהוָה, אֶת-בֵּית יְהוָה".[מלכים-א, ח', י"א]
בכך קידש ה' את המקום, באומרו: "הִקְדַּשְׁתִּי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה, לָשׂוּם-שְׁמִי שָׁם עַד-עוֹלָם.." [שם ט', ג']
אבל מהיום הראשון ואילך היה נכנס משה באהל מועד מחוץ לפרוכת והיה ה' מדבר אליו מעל הפרוכת, כנאמר:
"וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת..." [במדבר ז', פ"ט]
משמעות זכירת עמלק:
עמלק אינו כשאר שרי אומות שהקב"ה ברצונו מעביר אותם מהעולם, אלא עמלק - הוא כוח הטומאה בעולם - עם ישראל מצווים בכבודם ובעצמם להעביר אותו מהעולם - וכל עוד הדבר אינו נעשה - אין ה' שלם וגם לא כיסאו!
מכאן שכל עבירה שיהודי עושה – הוא גורם לחיזוק קליפת עמלק וכל מצווה שהוא מקיים - הוא מחליש את עמלק.
כאשר יצאו עם ישראל ממצרים - והגיעו לרפידים - שם המקום רומז על התנהגותם: ךפידים - מלשון "רפו ידיהם" מן התורה. לכן לא היה בכוחם של ישראל למחות את עמלק! למעשה ,היו הזדמנויות רבות שה' היה יכול כבר להביא את העולם לתיקון המיוחל - אלא שבכל עת שה' כבר חפץ להביא את התיקון הזה, דווקא אז עמלק מתגבר ומתחזק- וכדי לנצח אותו - אין הדבר תלוי בעוצמת הכוח הצבאי - או מספר כלי הנשק - אלא תלוי בעם ישראל - שעליו להתחבר לתורה הקדושה ולקיים את ציווי התורה - הלכה למעשה. זוהי מלחמה רוחנית לדורות - ועל כן הוא ציווי כה חשוב - לכל עם ישראל למחות את זרע עמלק מן השורש ולא לקחת שלל ממנו, כפי שראינו ,כאשר שאול נלחם נגד עמלק הוא השאיר את אגג ולקח מבעלי החיים שלהם.
חז"ל אומרים: שהם היו מכשפים גדולים והטמינו את כוחות הטומאה בבקר ובצאן והיו צריכים להשמיד גם אותם וכיוון שהדבר לא נעשה , נדחה הקץ וכך היה גם בזמן מרדכי ואסתר שהופיע המן מזרע עמלק - הייתה עת גדולה - זמן המסוגל להביא את העולם הזה לתיקון!
קריאה וזכירה במגילת אסתר.
לאור גזרתו של המן מזרע עמלק – להשמיד ולאבד את כל היהודים - גזרה זו נבעה מראייתו את המחלוקות בקרב היהודים, מרדכי שולח מסר לאסתר לגשת לאחשורוש ולבקש את ביטול הגזרה, אסתר עונה:
"וַאֲנִי, לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ--זֶה, שְׁלוֹשִׁים יוֹם. וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי, אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר. וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי, לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".[מגילת אסתר, ד, י"א]
בקטע הנ"ל יש את הקריאה אל המלך - שאסתר מזכירה למרדכי - אך מנגד - מרדכי זוכר מיהו עמלק - הרי הוא המן ולכן נחוש להילחם נגדו למען הצלת היהודים.
לסיכום: לאור האמור לעיל, לומדים אנו את מעלת הזכירה- אך גם את חשיבות הקריאה . במגילה: מרדכי דוחק באסתר להחיש את עזרתה למען היהודים, כאז כן עתה - אנחנו במלחמה קיומית - זוכרים את עמלק ונקראים להשמידו ובוטחים בה': "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל".
[תהלים קכ"א, ד']
פרשת ויקרא - אימתי הקורבנות הם לרצון ה' ?
מאת: אהובה קליין .
חומש ויקרא - הוא הספר השלישי מתוך חמישה חומשי תורה - החומש כולל עשר פרשות אשר רובן עוסקות בנושאי : כוהנים המשרתים בקודש וסוגי הקורבנות השונים, לכן הספר נקרא גם בפי חז"ל: "תורת כוהנים"
מעניין המנהג שהיה במשך דורות רבים - מלמדי התינוקות היו מלמדים את הילדים הקטנים תחילה דווקא את חומש ויקרא וההסבר לכך : במדרש רבה מבאר: על פי האמורא רב אסי: "מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כוהנים [ללמד תחילה בספר ויקרא] ואין מלמדים תחילה "חומש בראשית"? אמר הקב"ה: הואיל והתינוקות טהורים [לא חטאו] והקורבנות טהורים- יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים [וילמדו תורת הקורבנות]
ה"כלי יקר" אומר: האות אלף קטנה במילה: "ויקרא"- לרמז שהקטנים יתחילו בלימוד זה בראש – ממש כמו האות: א' הנמצאת בראש כל האותיות.
הפרשה מונה סוגי קורבנות שמצווים להביאם להקריב במשכן ומאוחר יותר במקדש . אחד מהם: מנחת ביכורים - כפי שהכתוב מתאר: "וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים, לַיהוָה--אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב, אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה; מִנְחָה, הִוא. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל, כָּל-לְבֹנָתָהּ--אִישֶּׁה, לַיהוָה." [ויקרא ב', י"ד- ט"ז]
השאלות הן:
א] מדוע נושא הקורבנות –הוא הדבר הראשון שנאמר למשה "מאהל מועד" ?
ב] מהי מנחת ביכורים ואימתי מובאת למשכן או למקדש ?
תשובות.
נושא הקורבנות בתחילת הפרשה.
ה"נתיבות שלום" אומר על הפתיח:
"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹור. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה....." [ויקרא א, א' - ג']
הנושא הראשון הנאמר למשה מתוך אוהל מועד הוא נושאי הקורבנות - אלו נושאים הרמים ביותר בתורה והוכחה על כך מדברי חז"ל [מסכת אבות פרק א', ב']
עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד:עַל הַתּוֹרָה עַל הָעֲבוֹדָה, ועַל גְּמִילוּת חֲסָדִים."
הפרשנים מסבירים: העבודה היא - עבודת הקורבנות. שהיא אחת משלושת העמודים שהעולם עומד עליהם ושקולה ככל התורה
כמו שמצאנו שכל בניינו של עולם אחר המבול - התחיל בקורבנו של נח. כפי שנאמר: "וַיָּרַח ה', אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹוחַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם.." [בראשית ח. כ"א]
התורה העמידה את נושא הקרבת הקורבנות בדרגת קודש קודשים, היות ועיקר העבודה בבית המקדש הייתה עניין הקורבנות. עבודת "קורבן התמיד" מידי יום ויום. ונאמר [במדרש רבה כ"א] על זה, שתמיד של שחר- כיפר על עוונות של לילה ותמיד של בין הערביים - על עוונות של יום, כלומר:- על ידם הייתה כפרה על כל ישראל. גם בשבתות וימים טובים הייתה נמשכת הקדושה על ידי הקורבנות המיוחדים לימים אלו. וכן לגבי היחיד אם חטא - היה מביא קורבן חטאת והקרבן כיפר לו על חטאו.
מוכח מן התורה: כי הקורבנות נמצאים במעלה רוחנית גבוהה מאד לפי שנאמר עליהם:"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוָה"
בספרי [פרשת שלח] נאמר: "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני אם כי בכל התורה עושים את רצון ה' על ידי כל המצוות מתקיים רצונו יתברך. ועניין הנחת רוח נאמרה רק בקורבנות שהם ריח ניחוח לה'.
עוד חשיבות גדולה יש לקורבנות : לפי שמטרת ה' בבריאת העולם- שנתאווה ה' שיהיה לו דירה בתחתונים ומטרה זו מתקיימת על ידי הקרבת הקורבנות.
אפילו בתורת הנסתר לא הוסבר מהם כוונות הקרבת הקורבנות, אלא רק כאשר יבנה בית המקדש בעתיד -נוכל לגלות את אורם.
הספורנו טוען: כי הקורבן האמתי הוא: מה שהאדם מקריב מגופו הכוונה :מתוך הכנעה ולב נשבר, אך אם הקורבן אינו בא מתוך הכנעה ותשובה אין ה' חפץ בקורבן כזה -" כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים" [קהלת ה, ג] רק כאשר האדם מקריב מהאני שלו - זה נחשב קורבן לה'.
עם כל ההסברים על חשיבות הקרבת הקורבנות רצוי גם לשים לב לדברי הנביאים על נושא זה:
ירמיהו הנביא מזהיר את העם:
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם, וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח. כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי--וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם.." [ירמיהו ז', כ"א- כ"ג]
כוונת הנביא: שיש להיזהר מצביעות ופונה לאותם אנשים אשר אינם הולכים בדרך התורה, אלא - חוטאים ומביאים קורבנות !
מסר חשוב זה נשמע גם מפי ישעיהו הנביא: "לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי....... רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי" [ישעיהו א]
מנחת ביכורים - משמעותה וזמנה.
נאמר: "וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים"
רש"ר [ הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: מנחת ביכורים- היא מנחת העומר הקרויה: ראשית קצירכם - היא מוקרבת מהשעורה הבשלה הראשונה כפי שמוכח מהמילה: "אביב" המציין את הבשלת גבעול השעורה כפי שהתורה מתארת: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה: כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹול". [שמות ט', ל"א] ויש לדעת כי העומר מוקרב משעורה ולא מחיטה!
נאמר: "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ" הכוונה שהשעורה שנקצרה עבור העומר לא הניחו להתייבש בשדה, אלא היו מביאים אותה בעודה לחה בגבעולים אל העזרה- אשר במקדש ושם היו חובטים אותה בקנים ובקלחי צמחים עד שיצאו הגרעינים מן השיבולים ואז הניחו אותם בתוך אבוב מנוקב - וקלו אותם באש ואחר כך שטחו אותה בעזרה והרוח הייתה מנשבת עליהם.
רש"ר מסביר: את המילים:" גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב": הגרש - זהו הגרעין הפנימי ביותר של השעורה אשר היו מקלפים אותו באמצעות ריחיים של גרוסות וניפו אותו בנפות כך נוצר ממנו קמח מעולה ביותר.
" כַּרְמֶל"- זהו שלב מסוים בהבשלת התבואה. בשלב זה הגרעינים עדיין רכים ונקטפים בקלות מהשיבולים. [מסכת מנחות [פ"ד]
במסכת מנחות [ס"ו] מפרשים: "כַּרְמֶל"- במשמעות "רך-ומל" כלומר שהוא רך וקל לקלף אותו כפי שנאמר:
"וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה, וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים-לֶחֶם שְׂעֹרִים, וְכַרְמֶל, בְּצִקְלֹנוֹ" [מלכים -ב', ד', מ"ב]
רש"י מפרש: "כַּרְמֶל"-כדברי ר' ישמעאל: צירוף של שתי מילים-כר-מלא "כמו הכר שמלא נוצה, או צמר, כן התבואה מלאה בקשין שלה שהוא נפוח ומלא בגרעין הזרע" [ס"ה] ועל כן נקראים המלילות- שיבולים מלאות.-כרמל.
כמו שכתוב: "כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ; וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף, עַל קָמַת רֵעֶךָ".[ דברים כ"ג, כ"ו]
רש"ר מבאר: כי מנחת העומר באה בין מנחות נדבה והיא מתחילה במילה: "ואם"
זוהי מילת תנאי , זאת למרות שהיא מנחת חובה.
על פי ר' יהודה בתורת כוהנים: הדבר מרמז כי מנחת ביכורים עתידה לפסק ולחזור, כי באובדן הארץ תיפסק באופן זמני הקרבת מנחת העומר.
ר' שמעון [שם ]מסביר: "אם אתם מביאים לרצון, מעלה אני עליכם כאילו נדבה הבאתם אותה: ואם אין אתם מביאים אותה לרצון, מעלה אני עליכם כאילו לא הבאתם אותה, אלא לצורך עצמכם" מכאן שיש להביא קורבן חובה באותה רוח שמביאים קורבן נדבה, אך אם הרוח הזאת חסרה הקורבן נחשב כאילו הביאו אותו מתוך כוונות צדדיות-למשל : כדי להתיר את התבואה החדשה [במנחת העומר]
רמב"ן מסביר: מנחת הביכורים- היא מנחת העומר שהיא חובה - ולא רשות .וכן אם תהיה שנת יובל לבני ישראל .
לסיכום לאור האמור לעיל: חומש ויקרא- נקרא גם –על פי חז"ל:בשם:"תורת כוהנים" מכיל עשר פרשות שרובן עוסקות בנושא הקורבנות ופעולות הכוהנים.
ישנם סוגים שונים של קורבנות וביניהם – מנחת ביכורים - הנקראת גם מנחת העומר- שהיא חובה ולא רשות! את מנחת העומר היו מביאים ממחרת הפסח.
אין הקורבנות יכולים לבוא יחד עם חטאים- אלא רק כאשר האדם – הולך בדרך ה'!
יהי רצון ונזכה במהרה לגאולה שלמה ובניין בית המקדש השלישי-והשבת עבודת הכוהנים והקורבנות כדברי ישעיהו הנביא:
"וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי--עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן, עַל-מִזְבְּחִי: כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים. נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל" [ישעיהו נ"ו, ז'- ט']
מִנְחַת הָעֹומֶר
מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©
הַשָּׁמַיִם מְרַנְּנִים אָבִיב
רֵיחַ נִיחוֹחַ נִיכָּר סָבִיב
אֲנָשִׁים יוֹצְאִים מֵהַשָּׂדוֹת
נוֹשְׂאִים שִׁבֳּלִים רַעֲנַנּות.
גַּוְּנָם הַזָּהֹב קוֹרֵן אוֹר
לְיָפְיָם תְּצַיֵּץ צִפּוֹר דְּרוֹר
עַתָּה אָצִים כְּאַיָּלִים
מִבֵּית הַבְּחִירָה מִתְפַּעֲלִים.
הַשִּׂמְחָה מֵרְקִיעָה שְׁחָקִים
עֲטוּרִים מַלְבּוּשִׁים הֲדוּרִים
בְּמַעֲלוֹת הַמִּקְדָּשׁ עוֹלִים
מֵרֵאשִׁית הַקָּצִיר מְבִיאִים.
חָשִׁים לְהוֹדוֹת לֶאֱלֹוקִים
בהבאת מִנְחַת בִּכּוּרִים
עַל כָּךְ מֵהַבּוֹרֵא מְצֻווִּים
יוֹמָם וְלֵיל בּוֹ בּוֹטְחִים.
מָה גְּדוֹלָה הַשָּׁעָה
בְּזוֹ עוֹנַת הַשָּׁנָה
עֵת הִבְשִׁילָה הַתְּבוּאָה
לְכבוד מֶלֶךְ רָם וְנִשָּׂא.
הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא [חֻמַּשׁ וַיִּקְרָא]
שיעור הכנה לפסח
קריאה לשון חיבה, לדבר עם הילדים בלשון חיבה
וליזהר מאוד לא לכעוס.
פרשת ויקרא - הקשר לחג הפסח - כיצד?
מאת: אהובה קליין.
פרשה זו היא הראשונה בחומש ויקרא .
חומש ויקרא הוא השלישי מבין חמישה חומשי התורה והוא נקרא גם בשם: תורת כוהנים - והטעם לכך - על פי דברי חז"ל: היות ועוסק בתורת הקורבנות ובענייני כהונה .
הפרשה פותחת במילים: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה-..." [ויקרא א, א-ב]
פרשה זו נקראת השנה בחודש ניסן.
השאלות הן:
א] נאמר: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה"; מה משמעות קריאה זו?
ב] מה הקשר בין הפרשה לחג הפסח?
תשובות.
"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה";
מובא במדרש : כי ישנו קשר בין פרשת פקודי – האחרונה בחומש שמות לבין פרשת ויקרא שהיא הראשונה בחומש ויקרא: הרי נאמר בפרשת פקודי: "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד" [שמות מ, ל"ה] כלומר - משה לא יכול היה לגשת אל המשכן- כאשר השכינה הייתה באוהל מועד- והענן היה מכסה את המשכן - על כן, מתי בכל זאת ,היה יכול משה לבוא לשם?
התשובה היא: כאשר ה' קרא למשה, רק אז יכול היה לגשת לשם וזאת כדי לעודד את משה להמשיך במילוי תפקידו - כמי שקיבל את תורת אלוקים לעם ישראל.
רש"י מסביר: באמצעות שני פירושים:
א] לכל הדיברות ,לכל האמירות ולכל הציוויים - קדמה הקריאה לפי שזו לשון חיבה - לשון שמלאכי השרת משתמשים בה.
כפי שנאמר: "וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ ,קָדוֹשׁ , קָדוֹשׁ,
יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ". [ישעיהו ,ו, ג]
ב] רש"י מבאר : מדוע לא נאמר: "ויקרא ה' אל משה מאהל מועד וידבר אליו"? התשובה לכך היא: כי נושא הקריאה- אינו ה', אלא הקול, וכאילו כתוב: "ויקרא קול אל משה זו מדרך הלשון לייחס את הקריאה אל הקול - שהוא הנושא –כדוגמת הכתוב: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינו". [ישעיהו [מ', ג']
עוד דוגמא: "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן" [שם ו', ד']
"נתיבות שלום"- מסביר: ה' קורא למשה מאוהל מועד בעניין נושא הקורבנות כמו שכתוב: "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה-..." עניין הקורבנות מהדברים הנעלים ביותר כמו שנאמר במסכת אבות:
"שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק ...... [אבות א, ב] הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים"
הסבירו הפרשנים: שהעבודה היא עבודת הקורבנות - שהיא אחת מבין שלושת העמודים שכל העולם עומד עליהם ושקולה ככל התורה.
למדנו שכל בניינו של העולם אחר המבול התחיל בקורבנו של נח, כפי שנאמר: "וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה" [בראשית ח', כ"א]
התורה העמידה את עבודת הקורבנות בדרגת קדש קדשים. כי עיקר העבודה בבית המקדש - הייתה עבודת הקורבנות. תפקיד הקורבנות היה לכפר על עוונות עם ישראל.
למה הכתוב מדגיש: "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה"- להורות: שעיקר הקורבן הוא- מִכֶּם ! מעצמותיכם - שתקריבו כאילו מעצמותכם לה' ואיך הדבר יעשה בפועל? על ידי שתקריבו את קורבנכם מן הבהמה מן הצאן- קורבנכם- "וזה תכלית הקורבן שיהודי יביא את עצמו למדרגה זו שימסור את נפשו לה' ויקיים- "אדם כי יקריב מִכֶּם קורבן לה', להקריב את עצמו לה' על ידי שהוא בטל ומבוטל ומוסר נפשו לה" בנכונותו לכך שכל הנעשה בקרבן יעשה בו..."
בהמשך מביא ,נתיבות שלום" את דברי רבינו יונה האומר:
עבודת הקורבנות היא עילאית - שהמקריב יתבונן בשחיטת הקורבן אשר לפניו- כאילו שחט את עצמו שיהיה גלוי וידוע לפניו - שאם היה רצון ה' היה עושה זאת בעצמו וכך זה בכל המצוות ,ולכן המקריב קורבן בין אם מדובר בקורבן נדבה, או קורבן חטאת ,הוא מקריב את נפשו והכהן היה נחשב למלאך המשרת עומד ומקריב את נפשותיהם של צדיקים על המזבח.
הקשר לחג הפסח.
נאמר: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה...."; הקורא פסוק זה מבחין מיד באות אלף הקטנה במילה: "ויקרא", מעניין מהי המשמעות המיוחדת לכך?
לפי מדרש רבה: היה נהוג בדורות רבים שמלמדי תינוקות פותחים בלימוד תורה ,דווקא, בחומש ויקרא ולא בחומש בראשית- כדברי האמורא ר' אשי:
"מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כוהנים [ויקרא] ואין מתחילין בבראשית"? אמר הקב"ה הואיל והתינוקות טהורים [שלא חטאו עדיין] והקורבנות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים"
לעניות דעתי: אם כבר עוסקים אנו בנושא הטהרה- נזכרים אנו בחג הפסח לקראתו אנו מתכוננים - מנקים את הבית ומטהרים עצמינו הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. עלינו להתחזק במידות טובות- ובמצוות בין איש לרעהו ומצוות בין אדם למקום ולהשיל מעלינו את החטאים בדומה לחמץ - בל יראה ובל ימצא בחג הפסח.
רבינו בחיי מבאר: כי מתוך שה' קורא למשה - מתבררים שלושה יסודות- שהם שורשי התורה ופינת האמונה, ואלו הם: חידוש העולם, עניין מתן תורה לישראל ועניין תחיית המתים.
ושלושה עניינים אלה – הראשון - בראשית הזמן.
השני - אמצע הזמן – השלישי - סוף הזמן. שלושת היסודות קשורים זה בזה היות ונבואתו של הנביא - מעידה באופן ברור על ההשגחה וההשגחה היא- מופת על חידוש העולם וכיון שהעולם מחודש וההשגחה שולטת בו - ראוי שתינתן בו תורה שבה יזכו היהודים לתחיית המתים שהוא סוף התענוג ותכלית השכר בתכלית הזמן ובכל שלושת עניינים אלה- אנו מוצאים-
לשון קריאה! ואת מתן התורה הזכיר הנביא ישעיהו:
"שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי: אֲנִי-הוּא אֲנִי רִאשׁוֹן, אַף אֲנִי אַחֲרוֹן".
[ישעיהו מ"ח, י"ב]- מופעים בדברי הנביא: שלוש הוויות- הווה, היה, ויהיה.
לעניות דעתי: קריאה זו מופנית לכל יהודי בכל זמן ובוודאי גם בחודש ניסן-
אנו נקראים לצאת מחיי השגרה להתמסר בכל ליבנו להתכונן לחג החירות
כפי שהתורה מצווה עלינו.
רבי שלמה אפרים מלונצ'יץ בספרו: "עוללות אפרים" אומר על המילים:
"אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן": בלשון הקודש אנו מוצאים ארבעה שמות לייצור אנוש: איש, אנוש, גבר ואדם. –שלושת השמות הראשונים- ניתן להגיד גם בלשון רבים- אישים, אנשים, גברים- אך מנגד את השם: "אדם"- לא ניתן להגיד בלשון רבים! המשמעות היא: כאשר כולם יהיו מאוחדים וירגישו כאדם אחד יחשב קורבן היחיד כאילו כולם הקריבו קורבן לה'.
נושא האחדות מופיע באופן בולט בחג הפסח- כאשר כל היהודים מתכוננים לחג- וגם בערב החג מתאחדים בליל הסדר בבחינת-" הַלַּיְלָה הַזֶּה – כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין "- מתוך "מַה נִּשְּׁתַּנָה"
בנוגע לקורבנות המוזכרים בפרשה- כשם שמקריב הקורבן- מרגיש כאילו הוא עצמו היה ראוי להיות הקורבן, כך אנו בליל הסדר מזכירים את הנסים שחולל ה' לנו במצרים- כאילו היינו גם אנחנו שם- וכעת יצאנו לחירות ומספרים בשבחו של אלוקים על כל הנסים.
לעניין הקורבנות- ראיתי הסבר באחת מהגדות פסח: כי בזמן שבית המקדש היה קיים- היה קורבן הפסח נשחט אחרי תמיד של בן הערביים- ולכן תפילת המנחה באה במקום התמיד בין הערביים, משום כך היהודי יתפלל מנחה בעוד היום גדול על שם הכתוב: "...וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" [הושע, י"ד, ג].
ואחר תפילת מנחה יעסוק בהלכות הקרבת קורבן הפסח - בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ. אחר כך המנהג להתחיל לקרוא את הקטע מפרשת בא:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת...."
[שמות י"ב]
לסיכום, לאור האמור לעיל- מגיעים אנו למסקנה: כי כשם שה' היה קורא למשה מבין הכרובים - כך אנו נקראים לקיים את צווי ה' גם לקראת חג הפסח - המציין את נס יציאת מצרים ולמרות שאת יציאת מצרים אנו מזכירים בכל יום בתפילותינו, מכל מקום - בליל הסדר אנו מקיימים מצווה זו - כאילו אנחנו עצמנו היינו במצרים ועברנו על בשרנו את כל העבדות הקשה . זוהי מצוות עשה מן התורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בצאתם ממצרים - ועיקר המצווה לספר לבניו בדרך שאלה ותשובה.
כשם שהקורבנות שהוקרבו בבית המקדש היו בבחינת קודש הקודשים- כך גם אנו יושבים בקדושה מרוממת ומסובין כולנו באחדות מלאה סביב השולחן.
יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה ונשוב לקיים את עבודת הקודש במקדש. כפי שאנו קוראים בהגדת פסח:
"לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה."
ב"ה
דבר החסידות – פרשת ויקרא
ליישב סתירת הרמב"ם
הרה"צ רבי צבי הירש מליסקא היה אומר:
הרבנים בדרשתם לפני פסח, טורחים ליישב סתירות בדברי הרמב"ם. ובכן אני מיישב סתירה ברמב"ם במעשיי, כדלהלן:
הרמב"ם פוסק להלכה את הדין של "בערב תאכלו מצות", וכן הוא פוסק גם להלכה את הלאו של "לא תגנוב".
ובכן, לעניים יש לפעמים 'סתירה' גדולה בין שני פסקי הרמב"ם אלה... אבל כאשר יבוא העני אלי – הרי אני מתרץ את הרמב"ם יפה יפה, שלא תהא שום סתירה ביניהם...
וזוהי הדרשה שלי לשבת הגדול.
(ע"פ "ספורי חסידים – מועדים" (להגרש"י זוין), פסח, סיפור 295*)
____________________
*) ובהמשך לזה מופיע וורט מהרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא (שם סיפור 296):
המחבר פותח את הלכות פסח (סי' תכ"ט) "שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום". כותב על כך הרמ"א "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח". וקשה: מה ענין זה לזה שהרמ"א מסמיך לדברי המחבר "ומנהג..." בוא"ו החיבור?
אלא כך היא כוונת הרמ"א: מה איכפת לי אם תדרוש או לא תדרוש, העיקר שתקנה חטים לחלקם לעניים...
~~~
למה דווקא חומש?
בסיום פרשתנו, נאמרה פרשת "שבועת הפקדון"; שאם אדם הכחיש כסף שהיה חייב לחבירו (שהפקיד אצלו או גזל ממנו) ונשבע לשקר ואח"כ מודה וחוזר בתשובה, אז הדין הוא (ה, כד) "ושילם אותו בראשו וחמישיתיו יוסף עליו". כלומר, עליו לשלם לנגזל לא רק את הקרן אלא גם להוסיף חומש.
וצריך להבין, למה נקבעה תוספת חומש דווקא, כקנס לגזלן?
אלא:
הכלי יקר כאן מפרש, שהטעם לתשלום החומש הוא "לפי שהיו מעותיו בטלים אצלו". כלומר, בינתיים, בזמן ההכחשה לא יכל בעה"ב להשתמש ולעשות עסקים בכספו – לכן מגיע לו עכשיו עוד חומש כפיצוי.
ועל פי זה יש לבאר* מדוע הסכום הוא חומש דווקא:
במשנה (פאה פ"ח מ"ח) נפסק: "מי שיש לו מאתיים זוז – לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני". ואח"כ נאמר "מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם – הרי זה לא יטול".
המפרשים מסבירים: שכשיש לאדם סכום של מאתיים זוז – זה מספיק לצרכיו לשנה אחת, ולכן אינו נחשב עני לעניין צדקה. אבל אם הוא עוסק במשא ומתן – מספיקים חמישים זוז שלא להיחשב עני, כיוון שהם יכניסו לו עוד מאה וחמישים זוז במשך השנה.
ואם כן, שבמשך שנה אחת (12 חודשים) מרוויח אדם פי 3 מסכום ההשקעה – יוצא שבמשך חודש אחד מרוויחים רבע מסכום ההשקעה (שהרי רבע הוא חלק 12 מ-3).
ולכן קבעה התורה שמי שעיכב את ממונו של חבירו משלם חומש, שהכוונה ל"חומש מלבר" – רבע מהסכום**, כי מן הסתם עיכב הגזלן את ממון הנגזל לחודש (שזהו הזמן שמקובל לתת בתור ערכה עד לביצוע פסק הדין – שו"ע חו"מ ריש סי' ק), ולפי טעם הכלי יקר "לפי שהיו מעותיו בטלים אצלו" הרי יוצא מחשבון הנ"ל שביטול מעות לחודש הוא בדיוק רבע הסכום!
שבת שלום!
מבוסס על: הערה בלקוטי שיחות חלק ז, ויקרא שיחה ב, הערה 18 (עמ' 13. ההערה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא עמ' נה-ו. וראה בפנים השיחה בפי' ה"כלי יקר" איך מתאימים הדברים עם האמונה בהשגחה פרטית [תומצת ב"דבר החסידות" ויקרא תשע"ז].
______________
*) לשון קדשו של הרבי כאן הוא: "וי"ל (לחידודי עכ"פ, אבל חד הוא כו')".
**) כלומר: קנס החומש הוא לא חמישית מהסכום (חומש מלגיו – מתוכו) שהם 20%, אלא חומש מלבר – מחוץ לסכום, דהיינו 25% – פיה"מ ב"ק פ"ט מ"ז. רמב"ם הל' גזילה פ"ז ה"ז.
--
צעירי חב"ד – סניף מרום כנען
בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר
שיעורים לנשים | מדרשיית נוער | מועדון לילדים | שיעור לעולים | ביקורי בית | מסיבות בחגים | דוכן תפילין ונרות שבת | התוועדויות | סדנאות מגוונות | תהילים לבנות | בדיקת תפילין ומזוזות | מכתבי יום הולדת | קייטנת גן ישראל | שיעור רמב"ם | הפצת חומר לשבת וחגים | מסיבות ראש חודש | ועוד
כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת
כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.
טלפון: 0506-737410
מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.
תשובההעברה |
HTML Source EditorWord wrap
שבת פרשת ויקרא
מקרא ותרגום | אש התורה | בית המקדש והאדם המודרני | מכון המקדש | על הבריחה מהכבוד - מאת הרב אריה קרן שליט"א |
ציורי תנ"ך/ הבאת מנחת העומר למקדש/ ציירה: אהובה קליין ©
"וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים, לַה'--אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב, אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ".
[ויקרא ב', י"ד]
ציורי תנ"ך/ הבאת קורבן ציבור לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין ©
"וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר, מֵעֵינֵי הַקָּהָל;
וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֺת ה', אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה--וְאָשֵׁמוּ.
וְנוֹדְעָה, הַחַטָּאת, אֲשֶׁר חָטְאוּ, עָלֶיהָ—
וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן-בָּקָר, לְחַטָּאת,
וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד"
ציורי תנ"ך/ יציקת שמן על קורבן מנחה/ ציירה: אהובה קליין ©
"וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה, מַאֲפֵה תַנּוּר—
סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן,
וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן".
[ ויקרא,ב,ד]
ציורי תנ"ך/ העני מגיש קורבן מנחה לכוהן/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ קורבן עולה מן העוף מוגש לכהן/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ הבאת קורבן עולה אל הכוהן/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
"ואם מן הצאן קורבנו מן- הכשבים או מן העיזים לעולה זכר תמים יקריבנו"[ויקרא א, י]
עלונים התשע"ט
ישא ברכה | תהילות ישראל | פניני עין חמד | אור השבת | זה השער לה'
עלונים התשע"ח
עלון ישא ברכה | עלון אספקלריא | עלון זה השער לה' | עלון פניני עין חמד | עלון אשכול יוסף
עלונים
עלון אור הצדיק | עלון אור החסידות התשע"א | עלון אור החסידות | עלון ישמחו | עלון בית ה' | עלון דבר תורה | עלון ישא ברכה
עלונים התשע"ד
עלון קבלת שבת | עלון זה השער לה' | עלון שיחת השבוע אהובה קליין
קריאה / שיר מאת: אהובה קליין. (c) | פרשת ויקרא- מדוע ה' קורא למשה ? |
בימים ההם בזמן הזה - שיר | פרשת ויקרא- הטעם בהבאת הקורבנות
עבודת הכהונה - שיר | פרשת ויקרא-במה נזהרו-הכוהנים בעריכת העצים על המזבח?
בית המקדש השלישי
ציירה אהובה קליין (C) כל הזכויות שמורות לאהובה קליין
ציורי תנ"ך/ הכוהנים על מזבח הנחושת/ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]
"ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח וערכו עצים על- האש"[ויקרא א,ח]
אדם כי יקריב מיכם קרבן לה' (ויקרא א-ב)
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' !!!
היתכן שבורא עולם רוצה שנקריב את עצמנו או את בננו קורבן ועוד במקום אחר בתורה כתוב קדש לי כל פטר רחם באדם ובבהמה....?
כוונת הדברים שאדם צריך להקריב מהזמן הפרטי שלו לעבודת ה' נפש גם אם קשה לו לשנות הרגלים של שינה ,אכילה,בטלנות הוללות ח"ו וכו...
לכן נאמר לפום צערה אגרא ככל שיותר קשה לאדם כך שכרו בשמים גדול יותר ובכך נימדדת עבודת ה' לא בכמות המיצוות אלא באיכותם וביגהתם במסירות נפש עד גבול קצה יכולתו.
ידע לו האדם שעבודת ה' משולה לרכיבה על אופנים אם קשה לרוכב סימן שהוא בעליה ואם קל לו לנסוע סימן שהוא בירידה.
אדם שעובד את הקב"ה רק מתי שקל לו אין לו בעבודתו שום מסירות נפש והוא ניקרא חסיד בעל הבית.
ככל שהאדם מבטל רצונו כלפי בורא עולם כך הוא ניקרא עבד יותר להשם יתברך ובכך ממליך את הקב"ה עליו ברמ"ח אבריו ושס"א גידיו.
לכן חייב כל אדם ללמוד הרבה תורה כדי לשבור את היצר המתעתע בנו נביט נא לדבריו ולעצתו של החכם מכל אדם בהיסטוריה האנושית, הלא הוא המלך שלמה, בספרו ספר "קהלת", לאחר שכל שאיפות האנשים בעולם הן בתחום הכספי, והן בתחום השלטוני, והן בשאר תחומים של מנעמי עולם, היו כולם בידו
דברי קהלת בן דוד (הוא שלמה בן דוד ונקרא בשם קהלת לפי שהמונים היו נקהלים לשמוע את דבריו) מלך בירושלים. הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל. (חזר והדגיש כדי לההביל את כל ענייני העולם הגשמי מכל כיוון וזוית שיהיו) מה יתרון לאדם בכל עמלו (הגשמי) שיעמול תחת השמש, דור הולך ודור בא וכו'.
הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים. עשיתי לי גגות ופרדסים, ונטעתי בהם עץ כל פרי. עשיתי לי ברכות מים, להשקות מהם יער צומח עצים. קניתי עבדים ושפחות, ובני בית היה לי, גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי מכל שהיו לפני בירושלים. כנסתי לי גם כסף וזהב, וסגולת מלכים (תכשיטים ואבנים יקרות שהמלכים מסגלים בגנזיהם) והמדינות. עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני אדם שידה ושידות. וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלים וכו'.
והוא מסכם בסוף ספרו:
וזכור את בוראך בימי בחורותיך (בעודך בחור זכור את בוראך) עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (אלו ימי הזקנה). וכו'. ביום שיזועו שומרי הבית (אלו הצלעות המגינים על חלל הגוף) והתעותו אנשי החיל (אלו השוקיים שנשען כל הגוף עליהם) ובטלו הטוחנות (אלו השינים) כי מיעטו (ששיניו מתמעטות לעת הזיקנה) וחשכו הרואות בארובות (אלו העינים) וכו' וישוב העפר על הארץ כשהיה (כשם שהיה שהגוף נברא מן העפר) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. הבל הבלים אמר הקהלת הכל הבל וכו' סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם (לוקט מחיים שלאחר החיים).
מדוע נקרא הרי סיני גם הר חורב? משום שמשם יצאה חורבה לעולם. הכוונה אם חלילה יעזבו בני ישראל את התורה חורבה תהיה להם, כמו שראינו בזמן ירידת עם ישראל לגלות ששאלו מהנביאים שהיו בדורם על מה אבדה הארץ? ולא יכלו לענות, עד ששאלו מהקב"ה והוא אמר להם "על עוזבם את תורתי". ואם נשאל מדוע אומות העולם אינם עוסקים בתורה ולא מקיימים מצוות ולא נענשים, התשובה היא כמו שנאמר "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה" ורק בשביל עם ישראל ירד ה' על הר סיני ואמר "אנוכי ה' אלוקיך", רק לעם ישראל ולא לאומות העולם. (אבי ידע).
הסיפור הזה שמעתי בילדותי מפי אבי ז"ל, וגם עכשיו ראיתי כתוב בספרים. מעשה במלך גדול אחד שכל פעם שהיה רוחו עצוב היה שולח אחרי המנגן שלו שיבוא וינגן לו. מנגן זה ניצל את מעמדו החשוב והיה מזלזל בבריות מתגאה עליהם ואף מתקוטט עימם. וכל פעם שהיו האנשים מתלוננים בפני המלך, היה שומע את תלונתם אך לא היה עושה כלום. פעם אחת בקטטה גדולה עם אחד מעבדי המלך פגע העבד במנגן וקטע את אחד מאצבעותיו כך שלא יכל יותר לנגן, הגיע הדבר למלך והעבד הועמד למשפט. והנה במשפט פסק המלך שיוציאו את המנגן להורג ואת העבד לשחרר. כולם התפלאו מאד על פסק הדין והמלך הסביר כך דעו לכם, שכל הזמן היתה לי תרעומת על המנגן בגלל התנהגותו עם הבריות אך לא עשיתי לו כלום כי הייתי זקוק לנגינותיו. ועכשיו שאצבעו נקטעה ויותר אינו יכול לנגן, הריני מעניש אותו בכל חומרת הדין על כל פשעיו עד עכשיו.
על פי סיפור זה מסבירים את דברי הפסוק "על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי". אף שישראל חטאו בהרבה חטאים, אך כל זמן שעדיין קול התורה נשמע בישראל, הרי שה' מעכב את העונש. אך כשעזבו את תורת ה', הרי שמיד נענשו ויצאו לגלות ואבדה הארץ בדיוק כמו אצל המנגן שכל זמן שניגן למלך – ניצל!
"איזהו מקומן...הפסח אינו נאכל אלא בלילה", כלומר התורה צריכה להילמד בפה-סח כלומר בשפה ברורה. "אינו נאכל אלא בלילה", כלומר זמן לימוד התורה מוכשר בלילה, ועוד לילה רומז לעולם הזה, ולגלות שדומה ללילה. אשרי מי שלומד תורה בעניות, אף בגלותו בצערו שדומה ללילה. "ואינו נאכל אלא עד חצות", כלומר אינו יכול להבין סודות וטעמי תורה עד שילמוד ארבעים שנה שהוא שיעור חצי ימיו של אדם. "ואינו נאכל אלא למנוייו", ואינו נאכל אלא בחבורה.
"ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" (שמואל א') בזבח ובמנחה אינו מתכפר אך מתכפר בדברי תורה. שקיל אורייתא לקביל כל הקורבנין בעלמא (זוהר קדושים ג').
אמר ר' יצחק שני דברים בימינו של הקב"ה צדקה ותורה. צדקה דכתיב "צדק מלאה ימינך". תורה דכתיב "מימינו אשדת למו". (לוקטו ממעשה אבות).
תורה שבע"פ היא המנגינה על ישראל ולכן נקראת גמרא ר"ת גבריאל מיכאל רפאל אוריאל. לומר לך שכל העוסק בגמרא חונה מלאך ה' סביב לו להצילו (אמרי שפר).
ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט-א) מהו ביום הזה? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו (רש"י). שלא תאמר כי ניתנה התורה במדבר לפני אלפיים שנה, ומתאימה היא לתנאי החיים של אז ואין יכולת היום לחיות כמו אי פעם, לכן כתוב "ביום הזה" כאילו היום ניתנו, חוקי התורה ומצוותיה נצחיים הם, והם מכוונים לכל המקומות, ולכל העתקים, ולכל הזמנים, דברי תורה, תמיד המה אקטואליים, בכל זמן ובכל מקום, ובכל התנאים (אורח חיים). ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד-ז).
שהקדימו את ה"נעשה" ל"נשמע" נתכוונו לומר שאנו מקבלים את התורה ככתבה וכלשונה, כמו שהיא בין אם אנו מבינים אותה ובין אם הדברים אינם ברורים לנו, ואף אם עשייתם דורשת מאיתנו הקרבה עצמית. הקדמת "נעשה" פירושה עשיה ואח"כ בירורה.
כדי לתת חיזוק לדברים נביא את המשל המובא בספר "חיים של תורה":
רב של קהילה מסויימת בחו''ל היה נוהג לספר לבני קהילתו בפרוס חג השבועות את המשל דלהלן:
בעיירה קטנה אחת התארגנו בני הקהילה לכתוב ספר תורה מהודר. ולכבוד ספר זה רצו כל הנשים להכין את המעיל לספר התורה. על מנת לפתור את הבעיה הכריז רבה של הקהילה על תחרות בין הנשים, ואמר שהאשה אשר תרקום את המעיל היפה ביותר עבור ספר התורה, תזכה שמעילה יולבש על הספר בשמחת הכנסת ספר התורה להיכל.
כאשר הגיע היום, הובאו לפני הרב המעילים היפים, והוא בחר מתוכם את היפה ביותר. כאשר באו להלביש את המעיל על הספר, התברר שהוא קצר מידי. האשה שזכתה בתחרות התאכזבה מאוד. היא ניסתה למשוך את המעיל ולמותחו, אך ללא הועיל. לפתע אמרה שיש לה עצה "נקצר מעט את הספר, כדי שיתאים למעיל".
אמר הרב "חס וחלילה! לא יעלה על הדעת דבר כזה. את המעיל יש להתאים לספר, ולא את הספר למעיל".
התורה ומצוותיה הם בגדר היה הווה ויהיה ואי אפשר לשנותם, הם מתאימים לעבר, להווה ולעתיד. רק אנו בעוונותינו הרבים אין אנו מתאימים את עצמנו תמיד לכתוב, ומחפשים כל הזמן כיוונים שונים בחיינו ש"יתאימו לנו".
יש מעשים שהשכל מבין אותם, ויש דברים שלכאורה אינם נתפשים בשכלנו, ובזה שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע" התכוונו להראות שמקבלים הם את התורה בתמימות כזאת, שאפילו דברים שלא יושגו ע"י שכלם מקבלים הם על עצמם, ואם היו מקדימים "נשמע" ל"נעשה", הייתה כוונתם ראשית נבחן את הדברים, נראה מה כתוב בה (כפי ששאלו אומות העולם), נשתכנע, ורק אח"כ נקבל את הדברים המובנים לנו ומתאימים עבורנו.
עבודת ה' צריכה להיעשות בשמחה ובהתלהבות ולחוש הנאה מכל רגע שמקיימים את רצון הבורא.
בעניין זה נשא המגיד מדובנא את משלו הידוע, אשר זכה לקילוסו של האדמו"ר מקוצק:
סוחר שלח שליח לנמל, כדי להביא לו חבילה אשר הגיעה עבורו מחוץ לארץ. מפעם לפעם הביט הסוחר בשעונו, ותמה מדוע עדיין לא חזר השליח.
כעבור שעות אחדות שמע הסוחר קול אדם העולה בכבדות במדרגות. מפעם לפעם נעצר האיש כדי לנוח קמעא, ואחר כך המשיך לעלות באיטיות. בפתח משרדו של הסוחר נעצר האיש, הניח את החבילה ונכנס למשרד מיוזע ומתנשף.
"הבאתי לך את חבילתך", אמר לסוחר.
הלה השיב לו מיד "לא את חבילתי הבאת!"
"מנין לך זאת?" שאל השליח "הרי עדין לא ראית את החבילה המונחת בפתח!"
השיב הסוחר ואמר ''מי שישא את חבילתי לא יזיע ויתנשף, כי היא אינה כבדה כלל, ומכיון שנראה עליך שמשא החבילה היה כבד לך מאוד, ברור לי שלא את חבילתי הבאת".
כך מפרש המגיד מדובנא את הפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב). כל מי שעבודת ה' היא עליו כמשא כבד, אינו נושא את החבילה הנכונה. כלומר, אדם הרואה בה עול וקשה לו לקיים את כל המצוות כהלכתן, עליו נאמר "ולא אותי קראת יעקב", כיצד יודעי זאת? "כי יגעת בי ישראל". אם זו מעמסה, אין כאן עבודת ה' הנכונה.
התורה יש בה מתיקות מיוחדת. לא תמיד ניתן להסביר לאחרים את הפסוק "טעמו וראו כי טוב ה'". ללא "טעימה" אי אפשר לחוש את ההנאה שבטעם, כך זה בתורה. לעיתים אנו נמצאים במצב שאנו צריכים לשכנע את הזולת בהנאה שבלימוד התורה, בקיום המצוות של "נעשה ונשמע" ללא שאלות מיותרות.
רק מי שלומד ועוסק בתורה יכול להרגיש את המתיקות שבה. כדי שנבין את עומק משמעות הדברים, הנה סיפור מרתק אשר ממחיש לנו באופן נפלא את ההנאה שבלימוד התורה
לפני כ-200 שנה שלט בצרפת הקיסר נפוליאון. שמו הלך לפניו כלוחם עריץ. והנה, באחד ממסעיו הגיע הוא עם חייליו לעיר גדולה. כשניסה להיכנס לתוכה נתקבל בחומה בצורה, אשר שימשה כמגן על אנשי העיר.
נפוליאון פיזר את חייליו לאורך כל סביב החומה, והקיף את העיר במצור.
חלפו ימים, שבועות, חודשים ואין הוא רואה סימני כניעה מצד אנשי העיר.
הירהר נפוליאון ולבסוף החליט לבצע "מבצע" נועז הוא עצמו יתחפש לאיכר אלמוני ויכנס לתוך העיר, לבית המרזח של הקצינים ושם בעודם שתויי יין יגלה את סודותיהם.
מפקדי הצבא ניסו להניאו מביצוע צעד גורלי זה, בטענה שבזה הוא מעמיד את חייו על כף המאזניים. שהרי אם יגלו את זהותו שהוא בעצמו הקיסר הוא גמר בזה את חייו!
ואולם הקיסר, שהיה החלטי בדיעותיו וגם אמיץ, לא שעה לדבריהם ועוד באותו לילה ניגש לבצע את תוכניותו. שינה הוא את זהותו, לבושו, ופניו לבלתי הכר והשתחל לתוככי העיר.
נכנס לבית המרזח, הזמין כוס שתיה, וישב ליד חבורת חיילים, והטה אוזנו כאפרכסת לשמוע את שיחתם.
והנה גילה הוא מתוך דבריהם שבאמת העיר עומדת כבר על סף התמוטטות והחיילים עצמם תשושים ומיואשים.
נפוליאון שמח מאוד לשמע בשורות אלו, מיד מיהר הוא לשלם למוכר, ולצאת מהר אל מחנהו.
אולם להפעתו, שוד ושבר!!! חייל אחד זיהה את מראהו, והתחיל לצעוק לחבריו "חבר'ה, בחיי ראשי! הנה הקיסר נפוליאון!" חבריו בתחילה לא האמינו לו, וחשבו כי רוצה הוא להתבדח איתם. ואולם משראו את רצינות פניו, התחיל החשד מכרסם גם בליבם...
נפוליאון הרגיש שהאדמה בוערת תחתיו, וכדי להציל את חייו אמר לחייל שבא איתו שיסטור לו על פניו.
נפוליאון יצא מבית המרזח בריצה והם התחילו במרדף אחריו, הקיסר החל לרוץ לתוך השוק, ותר בעיניו אר מקום מחבוא. והנה לפתע רואות עיניו חנות סנדלריה והסנדלר עומד על עבודתו.
"תציל אותי!!!" קרא נפוליאון לסנדלר "הצילני מפני הרודפים אחרי להורגני, ואשלם לך את שכרך בכפל כפליים!"
הסנדלר רמז לו שיכנס במהירות לתוך החדר, אשר בקצהו נערצה ערימה של מזרונים. הסנדלר הרים את כל המזרונים, והורה לו להיכנס ולהיחבא מתחת כל ערימת המזרונים. עשה הקיסר כאשר נצטווה וכשגמר הסנדלר את מעשהו, שב במהירות לעבודתו כאילו לא אירע דבר.
החיילים שדלקו אחר הקיסר הגיעו לסנדלרייה והחלו להפוך את המזרונים.
שבעה מזרונים היו שם בערימה, והמפקד החל להרים מזרון אחד מזרון... עד שהגיע למזרון השישי.. ואולם דווקא אז כבר נתייאש מלהרים עוד וזרק את כל המזרונים בכעס גדול ויצא מהחנות.
הסנדלר חיכה עד שירגעו הרוחות והחיילים יעלמו לגמרי מן האופק, אז ניגש לערימת המזרונים, הרים את כולם וראה את הקיסר שוכב שם כולו רועד וחיוור כסיד.
חיש הזדרז הסנדלר והביא מים להשקות את הקיסר, להרגיעו ולהשיב לו את רוחו. משהתאושש הקיסר וחזר לאיתנו, קשר הסנדלר חבל דרך חלונו והשחיל דרכו את הקיסר אל מחוץ לחומה. לפני שנפרד ממנו, אמר לו הקיסר בהתרגשות "לעולם לא אשכח את החסד שעשית עמדי. יבוא יום ואשלם לך שכרך!"
וכך הצליח הקיסר לברוח ולבוא לתוך מחנהו. ובאמת בתוך ימים ספורים נכנעה העיר וחיילות הקיסר נכנסו ונחלו ניצחון אדיר.
הקיסר לא שכח את איש מטיבו, ולכן נתן פקודה שיביאו את הסנדלר אל ארמונו לפגישה ראיונית עם המלך.
כשהגיע איש מיטיבו פנה אליו הקיסר "אתה הצלת את נפשי, עתה בקש ממני ככל אשר תאווה נפשך, עד חצי המלכות ותעש!"
הסנדלר, שלא ניחון בחכמה מרובה, זחה עליו דעתו באותה שעה, ופנה לקיסר בבקשה משונה: "איני מבקש מהוד מעלתו מאומה. רק שאלה אחת בנפשי לשאול כיצד הייתה ההרגשה של אדוני הקיסר בשעה שהמפקד נכנס לחיפושים בביתי, והרים את המזרונים שאתה היית מתחתיהם, כמה פעמים בדקה, דפק ליבך באותה עת?"
הקיסר, בשומעו זאת, האדימו פניו מכעס, ופנה מיד לשומרי ראשו "קחו מיד את החצוף הזה אל עמוד התליה!"
הסנדלר היה המום בשומעו זאת והתחיל לבכות ולהתחנן על נפשו. ואולם הקיסר לא רק שאטם אוזניו מלשמוע לתחנוניו אלא עוד ביקש שהוא בעצמו רוצה להיות התלייין, ולהדק את החבל סביב גרונו של הסנדלר.
הסנדלר המסכן נגרר בכוח לביצוע גזר הדין. ומשנשלמו ההכנות הגישו לקיסר את החבל....
הקיסר לקח את החבל, הידק סביב גרונו והורה להוריד את הסנדלר מעל עמוד התלייה!
הסנדלר כמעט כבר פרחה נשמתו, מרוב פחד היה כולו רועד, וחיוור כסיד ושערותיו כמעט הלבינו. בקושי הצליחו אח"כ להביאו בחזרה אל המלך.
פנה אליו הקיסר ואמר לו "מה שהרגשת עכשיו זו בדיוק התשובה לשאלה שלך!!!"
הסנדלר בשומעו זאת, השתומם ואמר לקיסר "מדוע אם כן היה צריך לעבור את כל ה'מוות' הזה בכדי לקבל תשובה? וכי לא יכול היה הקיסר להסביר לי את הרגשתו במילים?"
"הסכת ושמע", הבהיר והקיסר "על שאלה כזו לא יכולתי לתאר לך זאת במילים. וזאת משום שכמה שהייתי מנסה להמחיש לך זאת עדיין לא היית מבין את הפחד הנורא שאני עברתי.
רק כאשר הרגשת זאת על גופך ממש אז רק אתה מתחיל לקבל מושג איזה פחד נורא ומזעזע תקף אותי בשעה שהמפקד הרים מעלי את המזרונים".
תשובת הקיסר היא בדיוק גם התשובה לכל המעוניינים לדעת ''איך ההרגשה של מתיקות התורה בעת שלומדים אותה?"
והתשובה היחידה לזה כל הסברים שבעולם לא יועילו, אלא עד שיעברו את התענוג הרוחני דרך לימוד התורה רק אז יתחילו לקבל מושג באיזה "עונג רוחני" מדובר (אור דניאל).
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם וכו' (ויקרא א-ב)
כאשר האדם מקריב את עצמו בתור קרבן לה', אדם כי יקריב מכם, אז זה קרבן לה', אבל כאשר האדם מביא מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, רק בעל חי בלבד בלתי הקרבה מצדו, זה תקריבו את קרבנכם, ואינו חלק הראוי לה', וכמו שדרשו חז"ל במנחתם של קין והבל לפני ה' שאצל הבל נאמר והבל הביא גם הוא, ז"א בנוסף לקרבן הביא "גם הוא", ז"א הביא גם את עצמו קרבן לה', ממילא וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואילו בקין נאמר "וקין הביא מפרי האדמה" בלי שום התעוררות של תשובה מצידו, לכן לא נתקבלה מנחתו אצל ה', כי רחמנא לבא בעי, ז"א שעיקר הקרבן זה בהתעוררות הלבבות לאביהם שבשמים, ואז הקרבן מתקבל ברצון לפניו בבחינת ריח ניחוח אישה לה', ודרשו חז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. (וידבר יוסף)
הרב הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל אמר על הפסוק "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים לו, ז) מה ענין אדם ובהמה המוזכר כאן? אלא ידוע מה דאיתא במדרש (עיין ירושלמי מכות פ"ב דף ז), שאלו לחכמה חוטא מה עונשם?
אמרה וחטאים תרדף רעה, כלומר מבחינת החוכמה אין תקנה לחוטא, למה הדבר דומה לאדם
עם אקדח שירה בחברו בשוגג איזו תקנה יש לו, כלום נאמר כיון שירה בחברו בשוגג לא תפעל בו היריה? בהכרח שהיריה תפעל בו, כי כך טבע העולם, ולא ישתנה בעבור שהוא שוגג, וחברו יפגע באותה מידה בין בשוגג ובין במזיד.
ובכן אם בנזקי הגוף כך, מה יהיה בנזקי הנפש על אחת כמה וכמה שהוא צריך למות. כי הנפש קשורה בשמירת המצוות כמו שכתב "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) אם אין מצות אין חיות רוחנית וזה טבעי לנפש. ובכן החכמה אמרה "וחטאים תרדף רעה" אין לה תקנה, כמו שלגוף אין תקנה כך אין לנפש תקנה אמנם זה מצד החכמה.
עזבו את החכמה ופנו לתורה, ושאלו אותה אדם החוטא מה יעשה? אמרה יביא קרבן ויתכפר לו, ושאלו את הקב"ה ואמר יעשה תשובה ויתכפר לו, נמצא שה' הציל את האדם ואת הבהמה ממות כי החכמה חייבה את האדם מיתה, והתורה חייבה את הבהמה מיתה כדי לכפר בעד האדם, אמנם ה' הציל את שניהם ממיתה ע"י זה שאמר יעשה תשובה ויתכפר לו, ולזה נאמר "אדם ובהמה תושיע ה'" כי מושיע את שניהם ממיתה. (מהרב יצחק דיין שליט"א)
נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה (ויקרא ד-ב)
במעשה הקורבנות אנו רואים שמביאים קרבן חטאת לכפרה על השוגג ולא על המזיד, נשאלת השאלה: מדוע? לכאורה אם על השוגג מביא קרבן לכפרה, קל וחומר במזיד? במדרש הגדול אנו מוצאים על זה את שני הטעמים העיקריים המובאים במדרשים ובמפרשים.
טעם ראשון, דכתיב: "ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עוונו" (ויקרא ויקרא ה, יז) רבי אליעזר אומר: מפני מה ענש הכתוב למי שנהרג בשגגה (גלות) ואת מי שחטא בשגגה? כדי לעשות סיג לתורה, כדי שיאמר אדם: אם כשאני שוגג אני מתחייב, קל וחומר כשאני מזיד. ובמסכת נזיר (כג ע"א) תנו רבנן: כשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה, היה בוכה. ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב, אמר קרא: "ונשא עוונו", מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, על אחת כמה וכמה, ע"כ.
טעם שני, מביא מדרש הגדול שלא יטעם טעם החטא וילך ויעשה כן, פעם טעה ואומר: מה הראשונים פטור אני, אף השניים אני פטור, ונמצא בחטא, ע"כ. וזה כעין דברי הגמרא ביומא (פו ע"ב): כיוון שעבר אדם עבירה ושנה, נעשית לו כהיתר, ע"כ.
וכתב רבנו יונה על הרי"ף (ברכות א ע"ב) ולמה החמירו על הספק יותר מן הוודאי? מפני שעל הוודאי משים האדם החטא אל ליבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי אולי הייתה מותרת, ולא ישית אל ליבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר, ע"כ.
כשאדם חוטא בשגגה, גופו חטא, ולא נשמתו. ולכן אפשרי הדבר להביא קרבן בהמה לכפר, גוף הבהמה כנגד גופו של האדם. כי מערכת הגוף בין אדם ובהמה יש לה דמיון, וכמעט זהה מבחינה עקרונית, הן באיברים והן בתפקודם. אבל אם אדם חטא במזיד, דהיינו שגם נשמתו חטאה, א"כ כיצד אפשר להביא בהמה שתכפר על הנפש, וכי אפשר להשוות בין נפש האדם שיש לו כוח הדיבור ומעלה רוחנית גבוהה, לנפש הבהמה?! לכן, מי שחטא במזיד אין לו כפרה בקורבן, כי הקורבן הבהמי אינו יכול להוות תחליף לכפרה על נפש האדם שחטאה, אלא רק תשובה המורכבת מעזיבת החטא, חרטה ווידוי.
ומצינו בירושלמי (מכות ב, ו) אמר רבי פנחס: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהילים כה, ח) למה הוא "טוב"? – שהוא "ישר". ולמה הוא "ישר" – שהוא טוב, "על כן יורה חטאים בדרך", "בדרך" שמורה דרך תשובה. שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם: "חטאים תרדף רעה" (משלי יג, כא). שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד), ע"כ. ובפסיקתא דרב כהנא (דף קמח) נוספה שאלה, ששאלו לתורה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: יביא אשם ויתכפר לו, דכתיב: "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא, ויקרא א, ד). שאלו לקדוש ברוך הוא: חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר, דכתיב: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", ע"כ.מכאן למדים שהקב"ה חס גם על האדם וגם על הבהמה שנאמר"אדם ובהמה תושיע" וכל מה שהקב"ה מבקש שהאדם יעזוב את החטא ואין הוא חפץ במות הרשע או בקרבנו אלא שיעשה תשובה ויכופר לו.
תשובה נוטריקון תשוב- ה לשוב לשם השם ומי שעובר עברה מלשון מעבר מצד של קדשה לצד אחר הוא מתרחק מהקב"ה מתרחק משם השם שהוא ה לכן על ידי שחוזרים לצד הקדשה ועוזבים את החטא מחזירים את שם השם בחזרה בקרבנו שנאמר תשוב – ה.
אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ה' אלהיו אשר לא תשינה ואשם (ויקרא ד- כב)
אומר על זה הזוהר כאן: רבי יצחק למד, מה נשתנה כאן? שבכל מקום כתוב בהם "ואם" "אם הכהן המשיח יחטא" (שם ג), "ואם כל עדת ישראל ישגו" (שם, יג) וכאן "אשר נשיא יחטא", ולא כתוב: ואם נשיא יחטא, מה טעם הדבר? אלא לי שהכהנים אינם נמצאים כל כך בחטא, שהרי הכהן שומר עצמו תמיד, לפי שהעול של ריבונו של עולם מוטל עליו בכל יום, וגם העול של כלל ישראל והעול של כל יחיד מישראל, ולכך יש לתמוה אם הוא יחטא, ולפיכך כתוב "ואם". וכן "אם כל עדת ישראל ישגו'' יש לתמוה על שכולם ימצאו בחטא אחד, שאם אלו חוטאים אלה לא יחטאו, ולפיכך כתוב: "ואם". מה שאין כן כאן "אשר נשיא יחטא" בוודאי, לפי שליבו גבה בו והעם הולכים אחריו ונמנים תחתיו, ועל כן לא כתוב בו "ואם", שהרי ענינו בספק הוא, ע"כ.
לפי דברי הזוהר, מכיוון שאצל מלך ישנה גאווה, אזי ישנו חשש גדול, כמעט ודאי, שיגיע לידי חטא בשגגה. וממשיך הזוהר על הכתוב בהמשך: "או הודע אליו חטאתו" (שם, כג) שבשביל שגבה ליבו בו לא השגיח בחטאו, ע"כ. ולכן צריך הנשיא מלך, להביא קרבן לכפרתו [ראה הוריות (י ע"א) משנה: איזהו נשיא? זה מלך, ע"כ.
מי שעולה לגדולה נמצא בסיכון גבוה שיגיע לידי עבירה, מפני שכולם מכבדים אותו או משתחוים לפניו, אזי מגיע לידי זחיחות דעת ולגאווה יתירה, עד שהוא קרוב להיכשל בדבר עבירה. לכן עצם העובדה שאדם הגיע למצב כזה, ממילא מכניס עצמו לנסיון גדול, ולפיכך הוא נקרא רשע לשמים.
ומצד שני,מלך שרוצה שמלכותו תימשך, חייב לנהוג במידת הענווה, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ב הלכה ו) כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות ליבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי" (תהילים קט, כב). ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדי, שנאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים, שופטים יז כ). לעולם יתנהג בענווה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבנו, והוא אומר: "ונחנו מה, לא עלינו תלונותיכם" (שמות בשלח טז, ח) ויסבול טרחם ומשאם ותלונותיהם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, ע"כ.
אבל אם מי שעלה לגדולה ורוצה שגדולתו תימשך, ולמרות הכבוד שמקבל הוא יודע להתנהג במידת הענווה, אזי עוונותיו נמחלים יותר מאחרים שאינם עומדים באותו נסיון. כי כל הגדול מחברו, יצרו גדול יותר, ואם למרות גדולתו התגבר על יצרו נמחלין לו כל עוונותיו (ראה דרשה דברים, שופטים, עמוד 382 אור חדש).
אשר נשיא יחטא (ויקרא ד-כב)
לשון אשרי – אשרי הדור,שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו. (רש"י)
לקהל המשתתפים בשמחת בר המצוה של אחד מילדי העיר בני ברק נכונה הפתעה: בפתחו של אולם השמחות נראתה לפתע דמות מוכרת."הסטיפלר!" עברה לחישה מפה לאוזן. והכל קמו ממקומותיהם, מבקשים לחזות בהדרת פניו של הצדיק,אשר זה זמן רב אינו יוצא-מפאת חלשתו-מפתח ביתו.
נרגשים במיוחד היו בני משפחתו של חתן השמחה,נרגשים ונבוכים כאחת-הן אין הם קרובי משפחה של רבי יעקב ישראל קניבסקי.על מה ולמה זכו הם אפוא,כי הצדיק,ששנים רבות אינו משתתף אף בשמחות משפחתיות יגיע דוקא לשמחתם??
עד מהרה התבררו הדברים. שכן,עם הכנסו לאולם השמחות בקש הסיטפלר לשוחח ביחידות עם חתן בר המצוה. נפעם לחלוטין שמע הנער מה בפיו של הצדיק הדור. ובתם השיחה,עזב האורח הנכבד את המקום. "מה אמר לך?" הקיפו הנוכחים את הנער,"מה אמר לך הסטיפלר?"
נחנק מהתרגשות הצליח הנער לפלוט: "הוא בא לבקש ממנו מחילה"....הסתבר,כי אביו של חתן השמחה נוהג להתפלל בבית המדרש "לדרמן"-בו התפלל הסטפלר זצ"ל.
בעת שהיה הילד כבן שבע שנים,נדמה היה לו,למרן זי"ע,כי הילד לומד בזמן התפילה.הוא גער בו על כך,ואחר כך התברר לו כי סדורו של הילד דומה היה לגמרא,והילד אמנם התפלל ולא למד. כיון שכך,חפץ הצדיק לבקש את מחילתו של הילד אך לפי שקטנים (טרם בר-מצוה) אינם בני מחילה – לא יכול לבקש את מחילתו.לפיכך בירר הסטיפלר זצ"ל מה שמו של הילד ומה גילו.
שש שנים שמר את הדבר בליבו,ובהתקרב מועד בר המצוה של הנער,בקש לדעת היכן תערך שמחת המצוה.ומיד עם צאת הכוכבים,ביום בו מלאו לנער י"ג שנים והוא יצא מגדר "קטן",מהר הצדיק לבקש את מחילתו...(מעשהם של צדיקים).