פרשת ויקרא - שיעור הכנה לפסח עם הרב ישראל אשלג שליט"א

פרטים

קטגוריה: פרשת ויקרא

פורסם בחמישי, 18 מרס 2021 20:00

נכתב על ידי Super User

כניסות: 588

שיעור הכנה לפסח
קריאה לשון חיבה, לדבר עם הילדים בלשון חיבה
וליזהר מאוד לא לכעוס.

פרשת ויקרא - הקשר לחג הפסח - כיצד?

פרטים

קטגוריה: פרשת ויקרא

פורסם בחמישי, 18 מרס 2021 15:36

נכתב על ידי Super User

כניסות: 496

פרשת ויקרא - הקשר לחג הפסח - כיצד?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו היא הראשונה בחומש ויקרא .

חומש ויקרא הוא השלישי מבין חמישה חומשי  התורה והוא נקרא גם בשם: תורת כוהנים - והטעם לכך - על פי דברי חז"ל:  היות ועוסק בתורת הקורבנות ובענייני כהונה .

הפרשה פותחת במילים: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה-..." [ויקרא א, א-ב]

פרשה זו נקראת השנה בחודש ניסן.

השאלות הן:

א] נאמר: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה";  מה משמעות קריאה זו?

ב] מה הקשר בין הפרשה לחג הפסח?

תשובות.

"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה";  

מובא במדרש : כי ישנו קשר בין פרשת פקודי – האחרונה בחומש שמות לבין פרשת ויקרא שהיא הראשונה בחומש ויקרא: הרי נאמר בפרשת פקודי: "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד" [שמות מ, ל"ה]  כלומר - משה לא יכול היה לגשת אל המשכן- כאשר השכינה הייתה  באוהל מועד- והענן היה מכסה את המשכן - על כן, מתי  בכל זאת ,היה יכול משה לבוא לשם?

התשובה היא: כאשר ה' קרא למשה, רק אז יכול היה לגשת לשם וזאת כדי לעודד את משה להמשיך במילוי תפקידו - כמי שקיבל את  תורת אלוקים לעם ישראל.

רש"י מסביר: באמצעות שני פירושים:

א] לכל הדיברות ,לכל האמירות ולכל הציוויים - קדמה הקריאה לפי שזו לשון חיבה - לשון שמלאכי השרת משתמשים בה.

כפי שנאמר: "וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ ,קָדוֹשׁ , קָדוֹשׁ,

 יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ". [ישעיהו ,ו, ג]

ב] רש"י מבאר : מדוע לא נאמר: "ויקרא ה' אל משה מאהל מועד וידבר אליו"? התשובה לכך היא: כי נושא הקריאה- אינו ה', אלא הקול, וכאילו כתוב: "ויקרא קול אל משה זו מדרך הלשון לייחס את הקריאה אל  הקול - שהוא הנושא –כדוגמת הכתוב: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינו". [ישעיהו [מ', ג']

עוד דוגמא: "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן" [שם ו', ד']

"נתיבות שלום"- מסביר: ה' קורא למשה מאוהל מועד בעניין נושא הקורבנות כמו שכתוב: "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה-..." עניין הקורבנות מהדברים הנעלים ביותר כמו שנאמר במסכת  אבות:

"שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק ...... [אבות א, ב] הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים"

הסבירו הפרשנים: שהעבודה היא עבודת הקורבנות - שהיא אחת מבין שלושת העמודים שכל העולם עומד עליהם ושקולה ככל התורה.

למדנו שכל בניינו של העולם אחר המבול התחיל בקורבנו של נח, כפי שנאמר: "וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה" [בראשית ח', כ"א]

התורה העמידה את עבודת הקורבנות בדרגת קדש קדשים. כי עיקר העבודה בבית המקדש - הייתה עבודת הקורבנות. תפקיד הקורבנות היה לכפר על עוונות עם ישראל.

למה הכתוב מדגיש: "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה"- להורות: שעיקר הקורבן הוא- מִכֶּם ! מעצמותיכם - שתקריבו כאילו מעצמותכם לה' ואיך הדבר יעשה בפועל? על ידי שתקריבו את קורבנכם מן הבהמה מן הצאן- קורבנכם- "וזה תכלית הקורבן שיהודי יביא  את עצמו למדרגה זו  שימסור את נפשו לה' ויקיים- "אדם כי יקריב  מִכֶּם  קורבן לה', להקריב את עצמו לה' על  ידי שהוא בטל ומבוטל ומוסר נפשו לה"  בנכונותו לכך שכל הנעשה בקרבן יעשה בו..."

בהמשך מביא ,נתיבות שלום" את דברי רבינו יונה האומר:

עבודת הקורבנות היא עילאית - שהמקריב יתבונן בשחיטת הקורבן אשר לפניו- כאילו שחט את עצמו שיהיה גלוי וידוע לפניו - שאם היה רצון ה' היה עושה זאת בעצמו וכך זה בכל המצוות ,ולכן המקריב קורבן בין אם מדובר בקורבן נדבה, או קורבן חטאת ,הוא מקריב את נפשו והכהן היה נחשב למלאך המשרת עומד ומקריב את נפשותיהם של צדיקים על המזבח.

הקשר לחג הפסח.

נאמר: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה...."; הקורא פסוק זה מבחין מיד באות אלף הקטנה במילה: "ויקרא", מעניין מהי המשמעות המיוחדת לכך?

לפי מדרש רבה: היה נהוג בדורות רבים שמלמדי תינוקות פותחים בלימוד  תורה ,דווקא, בחומש ויקרא ולא בחומש  בראשית- כדברי האמורא  ר' אשי:

"מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כוהנים [ויקרא] ואין מתחילין  בבראשית"? אמר הקב"ה הואיל והתינוקות טהורים [שלא חטאו עדיין] והקורבנות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים"

לעניות דעתי: אם כבר עוסקים אנו בנושא הטהרה- נזכרים אנו בחג הפסח  לקראתו  אנו מתכוננים - מנקים את הבית ומטהרים עצמינו  הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. עלינו להתחזק במידות  טובות- ובמצוות בין איש לרעהו ומצוות בין אדם למקום ולהשיל מעלינו את החטאים בדומה לחמץ - בל יראה ובל ימצא בחג הפסח.

רבינו בחיי מבאר: כי מתוך שה' קורא למשה - מתבררים שלושה  יסודות- שהם שורשי התורה ופינת האמונה, ואלו הם: חידוש העולם, עניין מתן תורה לישראל ועניין תחיית המתים.

ושלושה עניינים אלה – הראשון - בראשית הזמן.

השני - אמצע הזמן – השלישי - סוף הזמן. שלושת היסודות קשורים זה בזה  היות ונבואתו של הנביא - מעידה  באופן ברור על ההשגחה וההשגחה היא- מופת על חידוש העולם וכיון שהעולם  מחודש וההשגחה שולטת בו - ראוי שתינתן בו תורה שבה יזכו היהודים לתחיית המתים שהוא סוף התענוג  ותכלית  השכר בתכלית הזמן ובכל שלושת עניינים אלה- אנו מוצאים-

לשון קריאה! ואת מתן התורה הזכיר הנביא ישעיהו:

"שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי:  אֲנִי-הוּא אֲנִי רִאשׁוֹן, אַף אֲנִי אַחֲרוֹן".

[ישעיהו  מ"ח, י"ב]- מופעים בדברי הנביא: שלוש הוויות- הווה, היה, ויהיה.

לעניות דעתי:  קריאה זו מופנית לכל יהודי בכל זמן ובוודאי גם בחודש ניסן-

אנו  נקראים לצאת מחיי השגרה להתמסר בכל ליבנו להתכונן לחג החירות

כפי שהתורה מצווה עלינו.

רבי שלמה אפרים מלונצ'יץ  בספרו: "עוללות אפרים"  אומר  על המילים:

"אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן": בלשון הקודש אנו מוצאים ארבעה שמות לייצור אנוש: איש, אנוש, גבר ואדם. –שלושת השמות הראשונים- ניתן להגיד גם בלשון רבים- אישים, אנשים, גברים- אך מנגד את השם: "אדם"- לא ניתן להגיד בלשון רבים! המשמעות היא: כאשר כולם יהיו מאוחדים וירגישו כאדם אחד יחשב קורבן היחיד כאילו כולם הקריבו קורבן לה'.

נושא האחדות מופיע באופן בולט בחג הפסח- כאשר כל היהודים מתכוננים לחג- וגם בערב החג מתאחדים בליל הסדר  בבחינת-"   הַלַּיְלָה הַזֶּה – כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין "- מתוך "מַה נִּשְּׁתַּנָה"

בנוגע לקורבנות המוזכרים בפרשה- כשם שמקריב הקורבן- מרגיש כאילו הוא עצמו היה ראוי להיות הקורבן, כך אנו בליל הסדר מזכירים את הנסים שחולל ה' לנו במצרים- כאילו היינו  גם אנחנו שם- וכעת יצאנו לחירות ומספרים בשבחו של אלוקים על כל הנסים.

לעניין הקורבנות-  ראיתי הסבר באחת מהגדות פסח: כי בזמן שבית המקדש היה קיים- היה קורבן הפסח נשחט אחרי תמיד של בן הערביים- ולכן תפילת המנחה באה במקום התמיד בין הערביים,  משום כך היהודי יתפלל מנחה בעוד היום גדול על שם הכתוב: "...וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" [הושע, י"ד, ג].

ואחר תפילת מנחה יעסוק בהלכות הקרבת קורבן הפסח - בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ. אחר כך המנהג להתחיל  לקרוא את הקטע מפרשת בא:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.  דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה:  וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת...."

[שמות י"ב]

לסיכום, לאור האמור לעיל-  מגיעים אנו למסקנה: כי כשם שה' היה קורא למשה מבין הכרובים - כך אנו נקראים לקיים את צווי ה' גם לקראת חג הפסח - המציין את נס יציאת מצרים ולמרות שאת יציאת מצרים אנו מזכירים בכל יום בתפילותינו, מכל מקום - בליל הסדר אנו  מקיימים מצווה זו - כאילו אנחנו עצמנו היינו במצרים  ועברנו על בשרנו את כל העבדות הקשה . זוהי מצוות עשה מן התורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בצאתם ממצרים - ועיקר המצווה לספר לבניו בדרך שאלה ותשובה.

כשם שהקורבנות שהוקרבו בבית המקדש היו בבחינת קודש הקודשים- כך גם אנו יושבים בקדושה מרוממת ומסובין כולנו באחדות מלאה סביב השולחן.

יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה ונשוב לקיים את עבודת הקודש במקדש. כפי שאנו קוראים בהגדת פסח:

"לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה."

דבר החסידות – פרשת ויקרא - תשפ"א

פרטים

קטגוריה: פרשת ויקרא

פורסם בחמישי, 18 מרס 2021 15:16

נכתב על ידי Super User

כניסות: 448

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ויקרא

ליישב סתירת הרמב"ם

הרה"צ רבי צבי הירש מליסקא היה אומר:

הרבנים בדרשתם לפני פסח, טורחים ליישב סתירות בדברי הרמב"ם. ובכן אני מיישב סתירה ברמב"ם במעשיי, כדלהלן:

הרמב"ם פוסק להלכה את הדין של "בערב תאכלו מצות", וכן הוא פוסק גם להלכה את הלאו של "לא תגנוב".

ובכן, לעניים יש לפעמים 'סתירה' גדולה בין שני פסקי הרמב"ם אלה... אבל כאשר יבוא העני אלי – הרי אני מתרץ את הרמב"ם יפה יפה, שלא תהא שום סתירה ביניהם...

וזוהי הדרשה שלי לשבת הגדול.

 (ע"פ "ספורי חסידים – מועדים" (להגרש"י זוין), פסח, סיפור 295*)

____________________

*) ובהמשך לזה מופיע וורט מהרה"ק רבי מרדכי מנדבורנא (שם סיפור 296):

המחבר פותח את הלכות פסח (סי' תכ"ט) "שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום". כותב על כך הרמ"א "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח". וקשה: מה ענין זה לזה שהרמ"א מסמיך לדברי המחבר "ומנהג..." בוא"ו החיבור?

אלא כך היא כוונת הרמ"א: מה איכפת לי אם תדרוש או לא תדרוש, העיקר שתקנה חטים לחלקם לעניים...

~~~

למה דווקא חומש?

בסיום פרשתנו, נאמרה פרשת "שבועת הפקדון"; שאם אדם הכחיש כסף שהיה חייב לחבירו (שהפקיד אצלו או גזל ממנו) ונשבע לשקר ואח"כ מודה וחוזר בתשובה, אז הדין הוא (ה, כד) "ושילם אותו בראשו וחמישיתיו יוסף עליו". כלומר, עליו לשלם לנגזל לא רק את הקרן אלא גם להוסיף חומש.

וצריך להבין, למה נקבעה תוספת חומש דווקא, כקנס לגזלן?

אלא:

הכלי יקר כאן מפרש, שהטעם לתשלום החומש הוא "לפי שהיו מעותיו בטלים אצלו". כלומר, בינתיים, בזמן ההכחשה לא יכל בעה"ב להשתמש ולעשות עסקים בכספו – לכן מגיע לו עכשיו עוד חומש כפיצוי.

ועל פי זה יש לבאר* מדוע הסכום הוא חומש דווקא:

במשנה (פאה פ"ח מ"ח) נפסק: "מי שיש לו מאתיים זוז – לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני". ואח"כ נאמר "מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם – הרי זה לא יטול".

המפרשים מסבירים: שכשיש לאדם סכום של מאתיים זוז – זה מספיק לצרכיו לשנה אחת, ולכן אינו נחשב עני לעניין צדקה. אבל אם הוא עוסק במשא ומתן – מספיקים חמישים זוז שלא להיחשב עני, כיוון שהם יכניסו לו עוד מאה וחמישים זוז במשך השנה.

ואם כן, שבמשך שנה אחת (12 חודשים) מרוויח אדם פי 3 מסכום ההשקעה – יוצא שבמשך חודש אחד מרוויחים רבע מסכום ההשקעה (שהרי רבע הוא חלק 12 מ-3).

ולכן קבעה התורה שמי שעיכב את ממונו של חבירו משלם חומש, שהכוונה ל"חומש מלבר" – רבע מהסכום**, כי מן הסתם עיכב הגזלן את ממון הנגזל לחודש (שזהו הזמן שמקובל לתת בתור ערכה עד לביצוע פסק הדין – שו"ע חו"מ ריש סי' ק), ולפי טעם הכלי יקר "לפי שהיו מעותיו בטלים אצלו" הרי יוצא מחשבון הנ"ל שביטול מעות לחודש הוא בדיוק רבע הסכום!      

שבת שלום!

מבוסס על: הערה בלקוטי שיחות חלק ז, ויקרא שיחה ב, הערה 18 (עמ' 13. ההערה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא עמ' נה-ו. וראה בפנים השיחה בפי' ה"כלי יקר" איך מתאימים הדברים עם האמונה בהשגחה פרטית [תומצת ב"דבר החסידות" ויקרא תשע"ז].

______________

*)  לשון קדשו של הרבי כאן הוא: "וי"ל (לחידודי עכ"פ, אבל חד הוא כו')".

**) כלומר: קנס החומש הוא לא חמישית מהסכום (חומש מלגיו – מתוכו) שהם 20%, אלא חומש מלבר – מחוץ לסכום, דהיינו 25% – פיה"מ ב"ק פ"ט מ"ז. רמב"ם הל' גזילה פ"ז ה"ז.

--

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער  |  מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות  |  בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת  |  קייטנת גן ישראל  |  שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

שבת פרשת ויקרא

פרטים

קטגוריה: פרשת ויקרא

פורסם בחמישי, 18 פברואר 2021 09:14

נכתב על ידי Super User

כניסות: 507

HTML Source EditorWord wrap

פרשת ויקרא - חלק ב - הרב אריה קרן

פרטים

קטגוריה: פרשת ויקרא

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:17

נכתב על ידי Super User

כניסות: 415

אדם כי יקריב מיכם קרבן לה' (ויקרא  א-ב)

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' !!!

היתכן שבורא עולם רוצה שנקריב את עצמנו או את בננו קורבן ועוד במקום אחר בתורה כתוב קדש לי כל פטר רחם באדם ובבהמה....?

כוונת הדברים שאדם צריך להקריב מהזמן הפרטי שלו  לעבודת ה' נפש גם אם קשה לו לשנות הרגלים של שינה ,אכילה,בטלנות הוללות ח"ו וכו...

לכן נאמר לפום צערה אגרא  ככל שיותר קשה לאדם כך שכרו בשמים גדול יותר ובכך נימדדת עבודת ה' לא בכמות המיצוות אלא באיכותם וביגהתם במסירות נפש עד גבול קצה יכולתו.

ידע לו האדם שעבודת ה' משולה לרכיבה על אופנים אם קשה לרוכב סימן שהוא בעליה ואם קל לו לנסוע סימן שהוא בירידה.

אדם שעובד את הקב"ה  רק מתי שקל לו אין לו בעבודתו שום מסירות נפש והוא ניקרא חסיד בעל הבית.

ככל שהאדם מבטל רצונו כלפי בורא עולם כך הוא ניקרא עבד  יותר להשם יתברך ובכך ממליך את הקב"ה עליו ברמ"ח אבריו ושס"א גידיו.

לכן חייב כל אדם ללמוד הרבה תורה כדי לשבור את היצר המתעתע בנו נביט נא לדבריו ולעצתו של החכם מכל אדם בהיסטוריה האנושית, הלא הוא המלך שלמה, בספרו ספר "קהלת", לאחר שכל שאיפות האנשים בעולם הן בתחום הכספי, והן בתחום השלטוני, והן בשאר תחומים של מנעמי עולם, היו כולם בידו

דברי קהלת בן דוד (הוא שלמה בן דוד ונקרא בשם קהלת לפי שהמונים היו נקהלים לשמוע את דבריו) מלך בירושלים. הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל. (חזר והדגיש כדי לההביל את כל ענייני העולם הגשמי מכל כיוון וזוית שיהיו) מה יתרון לאדם בכל עמלו (הגשמי) שיעמול תחת השמש, דור הולך ודור בא וכו'.

הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים. עשיתי לי גגות ופרדסים, ונטעתי בהם עץ כל פרי. עשיתי לי ברכות מים, להשקות מהם יער צומח עצים. קניתי עבדים ושפחות, ובני בית היה לי, גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי מכל שהיו לפני בירושלים. כנסתי לי גם כסף וזהב, וסגולת מלכים (תכשיטים ואבנים יקרות שהמלכים מסגלים בגנזיהם) והמדינות. עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני אדם שידה ושידות. וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלים וכו'.

והוא מסכם בסוף ספרו:

וזכור את בוראך בימי בחורותיך (בעודך בחור זכור את בוראך) עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (אלו ימי הזקנה). וכו'. ביום שיזועו שומרי הבית (אלו הצלעות המגינים על חלל הגוף) והתעותו אנשי החיל (אלו השוקיים שנשען כל הגוף עליהם) ובטלו הטוחנות (אלו השינים) כי מיעטו (ששיניו מתמעטות לעת הזיקנה) וחשכו הרואות בארובות (אלו העינים) וכו' וישוב העפר על הארץ כשהיה (כשם שהיה שהגוף נברא מן העפר) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. הבל הבלים אמר הקהלת הכל הבל וכו' סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם (לוקט מחיים שלאחר החיים).

מדוע נקרא הרי סיני גם הר חורב? משום שמשם יצאה חורבה לעולם. הכוונה אם חלילה יעזבו בני ישראל את התורה חורבה תהיה להם, כמו שראינו בזמן ירידת עם ישראל לגלות ששאלו מהנביאים שהיו בדורם על מה אבדה הארץ? ולא יכלו לענות, עד ששאלו מהקב"ה והוא אמר להם "על עוזבם את  תורתי". ואם נשאל מדוע אומות העולם אינם עוסקים בתורה ולא מקיימים מצוות  ולא נענשים, התשובה היא כמו שנאמר "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה" ורק בשביל עם ישראל ירד ה' על הר סיני ואמר "אנוכי ה' אלוקיך", רק לעם ישראל ולא לאומות העולם. (אבי ידע).

הסיפור הזה שמעתי בילדותי מפי אבי ז"ל, וגם עכשיו ראיתי כתוב בספרים. מעשה במלך גדול אחד שכל פעם שהיה רוחו עצוב היה שולח אחרי המנגן שלו שיבוא וינגן לו. מנגן זה ניצל את מעמדו החשוב והיה מזלזל בבריות מתגאה עליהם ואף מתקוטט עימם. וכל פעם שהיו האנשים מתלוננים בפני המלך, היה שומע את תלונתם אך לא היה עושה כלום. פעם אחת בקטטה גדולה עם אחד מעבדי המלך פגע העבד במנגן וקטע את אחד מאצבעותיו כך שלא יכל יותר לנגן, הגיע הדבר למלך והעבד הועמד למשפט.  והנה במשפט פסק המלך שיוציאו את המנגן להורג ואת העבד לשחרר. כולם התפלאו מאד על פסק הדין והמלך הסביר כך דעו לכם, שכל הזמן היתה לי תרעומת על המנגן בגלל התנהגותו עם הבריות אך לא עשיתי לו כלום כי הייתי זקוק לנגינותיו. ועכשיו שאצבעו נקטעה ויותר אינו יכול לנגן, הריני מעניש אותו בכל חומרת הדין על כל פשעיו עד עכשיו.

על פי סיפור זה מסבירים את דברי הפסוק "על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי". אף שישראל חטאו בהרבה חטאים, אך כל זמן שעדיין קול התורה נשמע בישראל, הרי שה' מעכב את העונש. אך כשעזבו את תורת ה', הרי שמיד נענשו ויצאו לגלות ואבדה הארץ בדיוק כמו אצל המנגן שכל זמן שניגן למלך – ניצל!

"איזהו מקומן...הפסח אינו נאכל אלא בלילה", כלומר התורה צריכה להילמד בפה-סח כלומר בשפה ברורה. "אינו נאכל אלא בלילה", כלומר זמן לימוד התורה מוכשר בלילה, ועוד לילה רומז לעולם הזה, ולגלות שדומה ללילה. אשרי מי שלומד תורה בעניות, אף בגלותו בצערו שדומה ללילה. "ואינו נאכל אלא עד חצות", כלומר אינו יכול להבין סודות וטעמי תורה עד שילמוד ארבעים שנה שהוא שיעור חצי ימיו של אדם. "ואינו נאכל אלא למנוייו", ואינו נאכל אלא בחבורה.

"ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" (שמואל א') בזבח ובמנחה אינו מתכפר אך מתכפר בדברי תורה. שקיל אורייתא לקביל כל הקורבנין בעלמא (זוהר קדושים ג').

אמר ר' יצחק שני דברים בימינו של הקב"ה צדקה ותורה. צדקה דכתיב "צדק מלאה ימינך". תורה דכתיב "מימינו אשדת למו". (לוקטו ממעשה אבות).

תורה שבע"פ היא המנגינה על ישראל ולכן נקראת גמרא ר"ת גבריאל מיכאל רפאל אוריאל. לומר לך שכל העוסק בגמרא חונה מלאך ה' סביב לו להצילו (אמרי שפר).

ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט-א) מהו ביום הזה? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו (רש"י). שלא תאמר כי ניתנה התורה במדבר לפני אלפיים שנה, ומתאימה היא לתנאי החיים של אז ואין יכולת היום לחיות כמו אי פעם, לכן כתוב  "ביום הזה" כאילו היום ניתנו, חוקי התורה ומצוותיה נצחיים הם, והם מכוונים לכל המקומות, ולכל העתקים, ולכל הזמנים, דברי תורה, תמיד המה אקטואליים, בכל זמן ובכל מקום, ובכל התנאים (אורח חיים). ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד-ז).

שהקדימו את ה"נעשה" ל"נשמע" נתכוונו לומר שאנו מקבלים את התורה ככתבה וכלשונה, כמו שהיא בין אם אנו מבינים אותה ובין אם הדברים אינם ברורים לנו, ואף אם עשייתם דורשת מאיתנו הקרבה עצמית. הקדמת "נעשה" פירושה עשיה ואח"כ בירורה.

כדי לתת חיזוק לדברים נביא את המשל המובא בספר "חיים של תורה":

רב של קהילה מסויימת בחו''ל היה נוהג לספר לבני קהילתו בפרוס חג השבועות את המשל דלהלן:

בעיירה קטנה אחת התארגנו בני הקהילה לכתוב ספר תורה מהודר. ולכבוד ספר זה רצו כל הנשים להכין את המעיל לספר התורה. על מנת לפתור את הבעיה הכריז רבה של הקהילה על תחרות בין הנשים, ואמר שהאשה אשר תרקום את המעיל היפה ביותר עבור ספר התורה, תזכה שמעילה יולבש על הספר בשמחת הכנסת ספר התורה להיכל.

כאשר הגיע היום, הובאו לפני הרב המעילים היפים, והוא בחר מתוכם את היפה ביותר. כאשר באו להלביש את המעיל על הספר, התברר שהוא קצר מידי. האשה שזכתה בתחרות התאכזבה מאוד. היא ניסתה למשוך את המעיל ולמותחו, אך ללא הועיל. לפתע אמרה שיש לה עצה "נקצר מעט את הספר, כדי שיתאים למעיל".

אמר הרב "חס וחלילה! לא יעלה על הדעת דבר כזה. את המעיל יש להתאים לספר, ולא את הספר למעיל".

התורה ומצוותיה הם בגדר היה הווה ויהיה ואי אפשר לשנותם, הם מתאימים לעבר, להווה ולעתיד. רק אנו בעוונותינו הרבים אין אנו מתאימים את עצמנו תמיד לכתוב, ומחפשים כל הזמן כיוונים שונים בחיינו ש"יתאימו לנו".

יש מעשים שהשכל  מבין אותם, ויש דברים שלכאורה אינם נתפשים בשכלנו, ובזה שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע" התכוונו להראות שמקבלים הם את התורה בתמימות כזאת, שאפילו דברים שלא יושגו ע"י שכלם מקבלים הם על עצמם, ואם היו מקדימים "נשמע" ל"נעשה", הייתה כוונתם ראשית נבחן את הדברים, נראה מה כתוב בה (כפי ששאלו אומות העולם), נשתכנע, ורק אח"כ נקבל את הדברים המובנים לנו ומתאימים עבורנו.

עבודת ה' צריכה להיעשות בשמחה ובהתלהבות ולחוש הנאה מכל רגע שמקיימים את רצון הבורא.

בעניין זה נשא המגיד מדובנא את משלו הידוע, אשר זכה לקילוסו של האדמו"ר מקוצק:

סוחר שלח שליח לנמל, כדי להביא לו חבילה אשר הגיעה עבורו מחוץ לארץ. מפעם לפעם הביט הסוחר בשעונו, ותמה מדוע עדיין לא חזר השליח.

כעבור שעות אחדות שמע הסוחר קול אדם העולה בכבדות במדרגות. מפעם לפעם נעצר האיש כדי לנוח קמעא, ואחר כך המשיך לעלות באיטיות. בפתח משרדו של הסוחר נעצר האיש, הניח את החבילה ונכנס למשרד מיוזע ומתנשף.

"הבאתי לך את חבילתך", אמר לסוחר.

הלה השיב לו מיד "לא את חבילתי הבאת!"

"מנין לך זאת?" שאל השליח "הרי עדין לא ראית את החבילה המונחת בפתח!"

השיב הסוחר ואמר ''מי שישא את חבילתי לא יזיע ויתנשף, כי היא אינה כבדה כלל, ומכיון שנראה עליך שמשא החבילה היה כבד לך מאוד, ברור לי שלא את חבילתי הבאת".

כך מפרש המגיד מדובנא את הפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב). כל מי שעבודת ה' היא עליו כמשא כבד, אינו נושא את החבילה הנכונה. כלומר, אדם הרואה בה עול וקשה לו לקיים את כל המצוות כהלכתן, עליו נאמר "ולא אותי קראת יעקב", כיצד יודעי זאת? "כי יגעת בי  ישראל". אם זו מעמסה, אין כאן עבודת ה' הנכונה.

התורה יש בה מתיקות מיוחדת. לא תמיד ניתן להסביר לאחרים את הפסוק "טעמו וראו כי טוב ה'". ללא "טעימה" אי אפשר לחוש את ההנאה שבטעם, כך זה בתורה. לעיתים אנו נמצאים במצב שאנו צריכים לשכנע את הזולת בהנאה שבלימוד התורה, בקיום המצוות של "נעשה ונשמע" ללא שאלות מיותרות.

רק מי שלומד ועוסק בתורה יכול להרגיש את המתיקות שבה. כדי שנבין את עומק משמעות הדברים, הנה סיפור מרתק אשר ממחיש לנו באופן נפלא את ההנאה שבלימוד התורה

לפני כ-200 שנה שלט בצרפת הקיסר נפוליאון. שמו הלך לפניו כלוחם עריץ. והנה, באחד ממסעיו הגיע הוא עם  חייליו לעיר גדולה. כשניסה להיכנס לתוכה נתקבל בחומה בצורה, אשר שימשה כמגן על אנשי העיר.

נפוליאון פיזר את חייליו לאורך כל סביב החומה, והקיף את העיר במצור.

חלפו ימים, שבועות, חודשים ואין הוא רואה סימני כניעה מצד אנשי העיר.

הירהר נפוליאון ולבסוף החליט לבצע "מבצע" נועז הוא עצמו יתחפש לאיכר אלמוני ויכנס לתוך העיר, לבית המרזח של הקצינים ושם בעודם שתויי יין יגלה את סודותיהם.

מפקדי הצבא ניסו להניאו מביצוע צעד גורלי זה, בטענה שבזה הוא מעמיד את חייו על כף המאזניים. שהרי אם יגלו את זהותו שהוא בעצמו הקיסר הוא גמר בזה את חייו!

ואולם הקיסר, שהיה החלטי בדיעותיו וגם אמיץ, לא שעה לדבריהם ועוד באותו לילה ניגש לבצע את תוכניותו. שינה הוא את זהותו, לבושו, ופניו לבלתי הכר והשתחל לתוככי העיר.

נכנס לבית המרזח, הזמין כוס שתיה, וישב ליד חבורת חיילים, והטה אוזנו כאפרכסת לשמוע את שיחתם.

והנה גילה הוא מתוך דבריהם שבאמת העיר עומדת כבר על סף התמוטטות והחיילים עצמם תשושים ומיואשים.

נפוליאון שמח מאוד לשמע בשורות אלו, מיד מיהר הוא לשלם למוכר, ולצאת מהר אל מחנהו.

אולם להפעתו, שוד ושבר!!! חייל אחד זיהה את מראהו, והתחיל לצעוק לחבריו "חבר'ה, בחיי ראשי! הנה הקיסר נפוליאון!" חבריו בתחילה לא האמינו לו, וחשבו כי רוצה הוא להתבדח איתם. ואולם משראו את רצינות פניו, התחיל החשד מכרסם גם בליבם...

נפוליאון הרגיש שהאדמה בוערת תחתיו, וכדי להציל את חייו אמר לחייל שבא איתו שיסטור לו על פניו.

נפוליאון יצא מבית המרזח בריצה והם התחילו במרדף אחריו, הקיסר החל לרוץ לתוך השוק, ותר בעיניו אר מקום מחבוא. והנה לפתע רואות עיניו חנות סנדלריה והסנדלר עומד על עבודתו.

"תציל אותי!!!" קרא נפוליאון לסנדלר "הצילני מפני הרודפים אחרי להורגני, ואשלם לך את שכרך בכפל כפליים!"

הסנדלר רמז לו שיכנס במהירות לתוך החדר, אשר בקצהו נערצה ערימה של מזרונים. הסנדלר הרים את כל המזרונים, והורה לו להיכנס ולהיחבא מתחת כל ערימת המזרונים. עשה הקיסר כאשר נצטווה וכשגמר הסנדלר את מעשהו, שב במהירות לעבודתו כאילו לא אירע דבר.

החיילים שדלקו אחר הקיסר הגיעו לסנדלרייה והחלו להפוך את המזרונים.

שבעה מזרונים היו שם בערימה, והמפקד החל להרים מזרון אחד מזרון... עד שהגיע למזרון השישי.. ואולם דווקא אז כבר נתייאש מלהרים עוד וזרק את כל המזרונים בכעס גדול ויצא מהחנות.

הסנדלר חיכה עד שירגעו הרוחות והחיילים יעלמו לגמרי מן האופק, אז ניגש לערימת המזרונים, הרים את כולם וראה את הקיסר שוכב שם כולו רועד וחיוור כסיד.

חיש הזדרז הסנדלר והביא מים להשקות את הקיסר, להרגיעו ולהשיב לו את רוחו. משהתאושש הקיסר וחזר לאיתנו, קשר הסנדלר חבל דרך חלונו והשחיל דרכו את הקיסר אל מחוץ לחומה. לפני שנפרד ממנו, אמר לו הקיסר בהתרגשות "לעולם לא אשכח את החסד שעשית עמדי. יבוא יום  ואשלם לך שכרך!"

וכך הצליח הקיסר לברוח  ולבוא לתוך מחנהו. ובאמת בתוך ימים ספורים נכנעה העיר וחיילות הקיסר נכנסו ונחלו ניצחון אדיר.

הקיסר לא שכח את איש מטיבו, ולכן נתן פקודה שיביאו את הסנדלר אל ארמונו לפגישה ראיונית עם המלך.

כשהגיע איש מיטיבו פנה אליו הקיסר "אתה הצלת את נפשי, עתה בקש ממני ככל אשר תאווה נפשך, עד חצי המלכות ותעש!"

הסנדלר, שלא ניחון בחכמה מרובה, זחה עליו דעתו באותה שעה, ופנה לקיסר בבקשה משונה: "איני מבקש מהוד מעלתו מאומה. רק שאלה אחת בנפשי לשאול כיצד הייתה ההרגשה של אדוני הקיסר בשעה שהמפקד נכנס לחיפושים בביתי, והרים את המזרונים שאתה היית מתחתיהם, כמה פעמים בדקה, דפק ליבך באותה עת?"

הקיסר, בשומעו זאת, האדימו פניו מכעס, ופנה מיד לשומרי ראשו "קחו מיד את החצוף הזה אל עמוד התליה!"

הסנדלר היה המום בשומעו זאת והתחיל לבכות ולהתחנן על נפשו. ואולם הקיסר לא רק שאטם אוזניו מלשמוע לתחנוניו אלא עוד ביקש שהוא בעצמו רוצה להיות התלייין, ולהדק את החבל סביב גרונו של הסנדלר.

הסנדלר המסכן נגרר בכוח לביצוע גזר הדין. ומשנשלמו ההכנות הגישו לקיסר את החבל....

הקיסר לקח את החבל, הידק סביב גרונו והורה להוריד את הסנדלר מעל עמוד התלייה!

הסנדלר כמעט כבר פרחה נשמתו, מרוב פחד היה כולו רועד, וחיוור כסיד ושערותיו כמעט הלבינו. בקושי הצליחו אח"כ להביאו בחזרה אל המלך.

פנה אליו הקיסר ואמר לו "מה שהרגשת עכשיו זו בדיוק התשובה לשאלה שלך!!!"

הסנדלר בשומעו זאת, השתומם ואמר לקיסר "מדוע אם כן היה צריך לעבור את כל ה'מוות' הזה בכדי לקבל תשובה? וכי לא יכול היה הקיסר להסביר לי את הרגשתו במילים?"

"הסכת ושמע", הבהיר והקיסר "על שאלה כזו לא יכולתי לתאר לך זאת במילים. וזאת משום שכמה שהייתי מנסה להמחיש לך זאת עדיין לא היית מבין את הפחד הנורא שאני עברתי.

רק כאשר הרגשת זאת על גופך ממש אז רק אתה מתחיל לקבל מושג איזה פחד נורא ומזעזע תקף אותי בשעה שהמפקד הרים מעלי את המזרונים".

תשובת הקיסר היא  בדיוק גם התשובה לכל המעוניינים לדעת ''איך ההרגשה של מתיקות התורה בעת שלומדים אותה?"

והתשובה היחידה לזה כל הסברים שבעולם לא יועילו, אלא עד שיעברו את התענוג הרוחני דרך לימוד התורה רק אז יתחילו לקבל מושג באיזה "עונג רוחני" מדובר (אור דניאל).  

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם וכו' (ויקרא  א-ב)

כאשר האדם מקריב את עצמו בתור קרבן לה', אדם כי יקריב מכם, אז זה קרבן לה', אבל כאשר האדם מביא מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, רק בעל חי בלבד בלתי הקרבה מצדו, זה תקריבו את קרבנכם, ואינו חלק הראוי לה', וכמו שדרשו חז"ל במנחתם של קין והבל לפני ה' שאצל הבל נאמר והבל הביא גם הוא, ז"א בנוסף לקרבן הביא "גם הוא", ז"א הביא גם את עצמו קרבן לה', ממילא וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואילו בקין נאמר "וקין הביא מפרי האדמה" בלי שום התעוררות של תשובה מצידו, לכן לא נתקבלה מנחתו אצל ה', כי רחמנא לבא בעי, ז"א שעיקר הקרבן זה בהתעוררות הלבבות לאביהם שבשמים, ואז הקרבן מתקבל ברצון לפניו בבחינת ריח ניחוח אישה לה', ודרשו חז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. (וידבר יוסף)

הרב הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל אמר על הפסוק "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים לו, ז) מה ענין אדם ובהמה המוזכר כאן? אלא ידוע מה דאיתא במדרש (עיין ירושלמי מכות פ"ב דף ז), שאלו לחכמה חוטא מה עונשם?

אמרה וחטאים תרדף רעה, כלומר מבחינת החוכמה אין תקנה לחוטא, למה הדבר דומה לאדם

עם אקדח שירה בחברו בשוגג איזו תקנה יש לו, כלום נאמר כיון שירה בחברו בשוגג לא תפעל בו היריה? בהכרח שהיריה תפעל בו, כי כך טבע העולם, ולא ישתנה בעבור שהוא שוגג, וחברו יפגע באותה מידה בין בשוגג ובין במזיד.

ובכן אם בנזקי הגוף כך, מה יהיה בנזקי הנפש על אחת כמה וכמה שהוא צריך למות. כי הנפש קשורה בשמירת המצוות כמו שכתב "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) אם אין מצות אין חיות רוחנית וזה טבעי לנפש. ובכן החכמה אמרה "וחטאים תרדף רעה" אין לה תקנה, כמו שלגוף אין תקנה כך אין לנפש תקנה אמנם זה מצד החכמה.

עזבו את החכמה ופנו לתורה, ושאלו אותה אדם החוטא מה יעשה? אמרה יביא קרבן ויתכפר לו, ושאלו את הקב"ה ואמר יעשה תשובה ויתכפר לו, נמצא שה' הציל את האדם ואת הבהמה ממות כי החכמה חייבה את האדם מיתה, והתורה חייבה את הבהמה מיתה כדי לכפר בעד האדם, אמנם ה' הציל את שניהם ממיתה ע"י זה שאמר יעשה תשובה ויתכפר לו, ולזה נאמר "אדם ובהמה תושיע ה'" כי מושיע את שניהם ממיתה. (מהרב יצחק דיין שליט"א)

נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה (ויקרא ד-ב)

במעשה הקורבנות אנו רואים שמביאים קרבן חטאת לכפרה על השוגג ולא על המזיד, נשאלת השאלה: מדוע? לכאורה אם על השוגג מביא קרבן לכפרה, קל וחומר במזיד? במדרש הגדול אנו מוצאים על זה את שני הטעמים העיקריים המובאים במדרשים ובמפרשים.

טעם ראשון, דכתיב: "ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עוונו" (ויקרא ויקרא ה, יז) רבי אליעזר אומר: מפני מה ענש הכתוב למי שנהרג בשגגה (גלות) ואת מי שחטא בשגגה? כדי לעשות סיג לתורה, כדי שיאמר אדם: אם כשאני שוגג אני מתחייב, קל וחומר כשאני מזיד. ובמסכת נזיר (כג ע"א) תנו רבנן: כשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה, היה בוכה. ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב, אמר קרא: "ונשא עוונו", מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, על אחת כמה וכמה, ע"כ.

טעם שני, מביא מדרש הגדול שלא יטעם טעם החטא וילך ויעשה כן, פעם טעה ואומר: מה הראשונים פטור אני, אף השניים אני פטור, ונמצא בחטא, ע"כ. וזה כעין דברי הגמרא ביומא (פו ע"ב): כיוון שעבר אדם עבירה ושנה, נעשית לו כהיתר, ע"כ.

וכתב רבנו יונה על הרי"ף (ברכות א ע"ב) ולמה החמירו על הספק יותר מן הוודאי? מפני שעל הוודאי משים האדם החטא אל ליבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי אולי הייתה מותרת, ולא ישית אל ליבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר, ע"כ.

כשאדם חוטא בשגגה, גופו חטא, ולא נשמתו. ולכן אפשרי הדבר להביא קרבן בהמה לכפר, גוף הבהמה כנגד גופו של האדם. כי מערכת הגוף בין אדם ובהמה יש לה דמיון, וכמעט זהה מבחינה עקרונית, הן באיברים והן בתפקודם. אבל אם אדם חטא במזיד, דהיינו שגם נשמתו חטאה, א"כ כיצד אפשר להביא בהמה שתכפר על הנפש, וכי אפשר להשוות בין נפש האדם שיש לו כוח הדיבור ומעלה רוחנית גבוהה, לנפש הבהמה?! לכן, מי שחטא במזיד אין לו כפרה בקורבן, כי הקורבן הבהמי אינו יכול להוות תחליף לכפרה על נפש האדם שחטאה, אלא רק תשובה המורכבת מעזיבת החטא, חרטה ווידוי.

ומצינו בירושלמי (מכות ב, ו) אמר רבי פנחס: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהילים כה, ח) למה הוא "טוב"? – שהוא "ישר". ולמה הוא "ישר" – שהוא טוב, "על כן יורה חטאים בדרך", "בדרך" שמורה דרך תשובה. שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם: "חטאים תרדף רעה" (משלי יג, כא). שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד), ע"כ. ובפסיקתא דרב כהנא (דף קמח) נוספה שאלה, ששאלו לתורה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: יביא אשם ויתכפר לו, דכתיב: "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא, ויקרא א, ד). שאלו לקדוש ברוך הוא: חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר, דכתיב: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", ע"כ.מכאן למדים שהקב"ה חס גם על האדם וגם על הבהמה שנאמר"אדם ובהמה תושיע" וכל מה שהקב"ה מבקש שהאדם יעזוב את החטא ואין הוא חפץ במות הרשע או בקרבנו אלא שיעשה תשובה ויכופר לו.

תשובה   נוטריקון   תשוב- ה  לשוב  לשם השם ומי שעובר עברה מלשון מעבר מצד של קדשה לצד אחר הוא מתרחק מהקב"ה מתרחק משם השם שהוא  ה לכן על ידי שחוזרים לצד הקדשה ועוזבים את החטא  מחזירים את שם השם בחזרה בקרבנו שנאמר תשוב – ה.

אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ה' אלהיו אשר לא תשינה ואשם (ויקרא ד- כב)

אומר על זה הזוהר כאן: רבי יצחק למד, מה נשתנה כאן? שבכל מקום כתוב בהם "ואם" "אם הכהן המשיח יחטא" (שם ג), "ואם כל עדת ישראל ישגו" (שם, יג) וכאן "אשר נשיא יחטא", ולא כתוב: ואם נשיא יחטא, מה טעם הדבר? אלא לי שהכהנים אינם נמצאים כל כך בחטא, שהרי הכהן שומר עצמו תמיד, לפי שהעול של ריבונו של עולם מוטל עליו בכל יום, וגם העול של כלל ישראל והעול של כל יחיד מישראל, ולכך יש לתמוה אם הוא יחטא, ולפיכך כתוב "ואם". וכן "אם כל עדת ישראל ישגו'' יש לתמוה על שכולם ימצאו בחטא אחד, שאם אלו חוטאים אלה לא יחטאו, ולפיכך כתוב: "ואם". מה שאין כן כאן "אשר נשיא יחטא" בוודאי, לפי שליבו גבה בו והעם הולכים אחריו ונמנים תחתיו, ועל כן לא כתוב בו "ואם", שהרי ענינו בספק הוא, ע"כ.

לפי דברי הזוהר, מכיוון שאצל מלך ישנה גאווה, אזי ישנו חשש גדול, כמעט ודאי, שיגיע לידי חטא בשגגה. וממשיך הזוהר על הכתוב בהמשך: "או הודע אליו חטאתו" (שם, כג) שבשביל שגבה ליבו בו לא השגיח בחטאו, ע"כ. ולכן צריך הנשיא מלך, להביא קרבן לכפרתו [ראה הוריות (י ע"א) משנה: איזהו נשיא? זה מלך, ע"כ.

מי שעולה לגדולה נמצא בסיכון גבוה שיגיע לידי עבירה, מפני שכולם מכבדים אותו או משתחוים לפניו, אזי מגיע לידי זחיחות דעת ולגאווה יתירה, עד שהוא קרוב להיכשל בדבר עבירה. לכן עצם העובדה שאדם הגיע למצב כזה, ממילא מכניס עצמו לנסיון גדול, ולפיכך הוא נקרא רשע לשמים.

ומצד שני,מלך שרוצה שמלכותו תימשך, חייב לנהוג במידת הענווה, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ב הלכה ו) כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות ליבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי" (תהילים קט, כב). ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדי, שנאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים, שופטים יז כ). לעולם יתנהג בענווה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבנו, והוא אומר: "ונחנו מה, לא עלינו תלונותיכם" (שמות בשלח טז, ח) ויסבול טרחם ומשאם ותלונותיהם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, ע"כ.

אבל אם מי שעלה לגדולה ורוצה שגדולתו תימשך, ולמרות הכבוד שמקבל הוא יודע להתנהג במידת הענווה, אזי עוונותיו נמחלים יותר מאחרים שאינם עומדים באותו נסיון. כי כל הגדול מחברו, יצרו גדול יותר, ואם למרות גדולתו התגבר על יצרו נמחלין לו כל עוונותיו (ראה דרשה דברים, שופטים, עמוד 382 אור חדש).

אשר נשיא יחטא (ויקרא ד-כב)

 לשון אשרי – אשרי הדור,שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו. (רש"י)

לקהל המשתתפים בשמחת בר המצוה של אחד מילדי העיר בני ברק נכונה הפתעה: בפתחו של אולם השמחות נראתה לפתע דמות מוכרת."הסטיפלר!" עברה לחישה מפה לאוזן. והכל קמו ממקומותיהם, מבקשים לחזות בהדרת פניו של הצדיק,אשר זה זמן רב אינו יוצא-מפאת חלשתו-מפתח ביתו.

נרגשים במיוחד היו בני משפחתו של חתן השמחה,נרגשים ונבוכים כאחת-הן אין הם קרובי משפחה של רבי יעקב ישראל קניבסקי.על מה ולמה זכו הם אפוא,כי הצדיק,ששנים רבות אינו משתתף אף בשמחות משפחתיות יגיע דוקא לשמחתם??

עד מהרה התבררו הדברים. שכן,עם הכנסו לאולם השמחות בקש הסיטפלר לשוחח ביחידות עם חתן בר המצוה. נפעם לחלוטין שמע הנער מה בפיו של הצדיק הדור. ובתם השיחה,עזב האורח הנכבד את המקום. "מה אמר לך?" הקיפו הנוכחים את הנער,"מה אמר לך הסטיפלר?"

נחנק מהתרגשות הצליח הנער לפלוט: "הוא בא לבקש ממנו מחילה"....הסתבר,כי אביו של חתן השמחה נוהג להתפלל בבית המדרש "לדרמן"-בו התפלל הסטפלר זצ"ל.

בעת שהיה הילד כבן שבע שנים,נדמה היה לו,למרן זי"ע,כי הילד לומד בזמן התפילה.הוא גער בו על כך,ואחר כך התברר לו כי סדורו של הילד דומה היה לגמרא,והילד אמנם התפלל ולא למד. כיון שכך,חפץ הצדיק לבקש את מחילתו של הילד אך לפי שקטנים (טרם בר-מצוה) אינם בני מחילה – לא יכול לבקש את מחילתו.לפיכך בירר הסטיפלר זצ"ל מה שמו של הילד ומה גילו.

שש שנים שמר את הדבר בליבו,ובהתקרב מועד בר המצוה של הנער,בקש לדעת היכן תערך שמחת המצוה.ומיד עם צאת הכוכבים,ביום בו מלאו לנער י"ג שנים והוא יצא מגדר "קטן",מהר הצדיק לבקש את מחילתו...(מעשהם של צדיקים).