- פרטים
-
קטגוריה: פרשת ויקרא
-
פורסם בשבת, 17 אוקטובר 2020 21:04
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 601
פרשת ויקרא- הטעם בהבאת הקורבנות
מאמר מאת: אהובה קליין.
חומש ויקרא הוא השלישי מתוך חמשת חומשי תורה והוא נקרא גם בשם:
"תורת כוהנים" -לפי שרובו עוסק בהבאת הקורבנות למשכן ובמלאכת הכוהנים.
הפרשה פותחת בפסוקים:
"ויקרא אל—משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור: דבר אל—בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן- הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם"[ויקרא א,א-ג]
השאלות הן:
א] מה הטעם בהבאת הקורבנות לה'?
ב] מדוע נאמר:"אדם כי יקריב" – בלשון יחיד וההמשך בלשון רבים:"תקריבו קורבנכם"?
ג] מדוע נאמר:"אדם כי יקריב" ולא נאמר:"נפש כי תקריב"?
ד] מה הסיבה לגעגועי העם – בכל הדורות- למקדש השלישי?
התשובה לשאלה א]
לפי דעת הרמב"ם: יש סיבה להבאת הקורבנות לה' –אותה מסביר בספר מורה נבוכים [ח"ג פמ"ז]
"כי בעבור שהמצרים והכשדים אשר ישראל היו גרים ותושבים בארצותם מעולם,היו עובדים לבקר ולצאן,כי המצרים היו עובדים למזל טלה, והכשדים לשדים הנראים להם כשעירים,ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר בגלל שעובדים אותם,ולכן ציוה לשחוט הבקר והצאן לה' הנכבד,כדי שיודע שהדבר שהיו חושבים שהוא תכלית העבודה,הוא אשר יקריבו לה',כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדווי הנפש,כי כל מדווה וכל חולי לא יתרפאו כי אם בהפכן" ע"כ.
מתוך דברי הרמב"ם ניתן להסיק: כי היות והמצרים והכשדים וההודים –עובדים לבקר והצאן,אלוקים דווקא מצווה להקריב ולשחוט את הבקר והצאן לה' -כדי להוכיח שהם טועים בחשיבתם ,בעבודתם האלילית ועל ידי כך יתרפאו מאמונתם זו שהיא מחלתם.
הרמב"ן חולק על דעה זו של הרמב"ם והוא טוען: כי כאשר נח הקריב קורבן
ביציאתו מהתיבה אז לא היה-לא כשדי ולא מצרי והדבר מצא חן בעיני ה' ואפילו נאמר כי ה' הריח את ריח הניחוח וגם כאשר הבל הביא קורבן לה' נאמר:"וישע ה' אל הבל ואל מנחתו"
לכן הטעם בהבאת הקורבנות: על חטאים שחטא האדם שהם כתוצאה מחשיבה,דיבור, מעשה.
משום כך ציווה ה' שכאשר אדם חוטא-יביא קורבן ויסמוך ידיו עליו כנגד המעשה,ויתוודה בפיו כנגד הדיבור,וישרוף ויקטיר הקרב והכליות שהם כלי המחשבה,והכרעיים שהם כנגד ידיו ורגליו ששותפים למעשיו,ויזרוק את הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו וזאת על מנת שיתאר לעצמו כי בעבור זה שחטא מן הראוי שישפך דמו ויישרף גופו –היות וחטא לה' בגופו ובנפשו ואלוקים עושה עימו חסד בכך שמאפשר לו להקריב קורבן שהוא נפש תחת נפש.
מעניין כי הנביאים כדוגמת ישעיהו וירמיהו כועסים על עם ישראל על הבאת הקורבנות,אבל הכוונה להבאת קורבנות ללא חזרה בתשובה וחרטה על החטאים,לכן להבאת הקורבן יש ערך רק כאשר האדם מתחרט על חטאיו ומביע נכונות לחזור ולדבוק בה'.
הנביא ירמיהו מדגיש זאת בדבריו:"כי לא דיברתי את אבותיכם על דברי עולה וזבח" [ירמיהו ז,כ"ב] הקורבן מטרתו -לשמש כאמצעי שדרכו יבואו לשמוע בקול ה' ועל ידי כך יגיעו לשלמות.
התשובה לשאלה ב]
לפי דעת רבי שלמה אפרים מלונצ'יץ בספרו:"עולות אפרים":
בלשון הקודש אנו מוצאים ארבעה שמות ליצור האנושי:איש,אנוש,גבר,אדם.
שלושת השמות הראשונים נאמרים גם בלשון רבים:אישים,גברים,אנשים,אך לעומת זאת השם:"אדם" מצוי רק בלשון יחיד.
לכן התורה באה לרמוז לנו במשפט:"אדם כי יקריב.." שכאשר כל עם ישראל יהיו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד ,אז גם אם היחיד יקריב קורבן- הדבר ייחשב כאילו כל העם הקריב קורבן לאלוקים ויתקיים בהם המשפט:"תקריבו את קורבנכם"
התשובה לשאלה ג]
רש"י עונה לשאלה זו באופן הבא:מדוע נאמר.:"אדם" ולא נאמר:"נפש" והתשובה לכך: כמו שהאדם הראשון לא הקריב מן הגזל - לפי שהכל היה שייך לו כך גם עם ישראל מצווים לא להביא קורבנות מהגזל.
"הכלי יקר"- רבי אפרים מלונצ'יץ מפרש: כי התורה מזהירה את עם ישראל מפני איסור הגזל שלוש פעמים בפרשה זו והמטרה: להוציא מליבו של האדם את החשיבה שעל ידי שיביא קורבן מתכפר לו החטא של גזל והונאת חברו.
התשובה לשאלה ד]
כל עוד המשכן היה קיים ובהמשך בית המקדש הראשון והשני- ניתן היה להקריב קורבנות , כך עם ישראל היה מתקרב לה',אך משחרב המקדש, אבדה היכולת להקריב קורבנות ובמקום זה באה התפילה.
כמובן שהיה מאד רצוי להמשיך בהבאת הקורבנות- מפני שכך האדם היה מתקרב לבוראו לא רק בכוונה ,אלא גם במעשה והרי לפי התורה יש צורך בנוסף על המצוות העיוניות גם מצוות מעשיות.
ועיקר עניין הקורבן היה: סמיכה ווידוי על החטא- דבר המעורר את האדם להתחרט על מעשיו הרעים בעבר ולחזור למוטב.
ולכן לעבודת הקורבנות הייתה משמעות מאד חזקה ועמוקה, מטעם זה אנו מתגעגעים למקדש השלישי במהרה ומתפללים:"והשב כוהנים לעבודתם ולווים לשירם ולזמרם"
לסכום,ניתן להסיק כי הבאת הקורבנות- תחילה במשכן ובהמשך במקדש ראשון ושני,נועדה לסייע לאדם לחזור בתשובה,להתחרט על מעשיו הרעים,לדבוק בקב"ה ולהתחיל דרך חדשה.
אך מנגד, אין שוב טעם להביא קורבן ולא להשתנות לטובה,כפי שאמר הנביא ישעיהו:"למה לי רוב זבחיכם אמר ה',כי תבואו לראות פני מי ביקש מידכם רמוס חצרי"?[ישעיה א,י"א]
לצערנו היום באין מקדש –לא ניתן להקריב קורבנות,אך לשמחתנו קיים אמצעי התפילה- למען נתעלה רוחנית ונתקרב לקב"ה.
יהי רצון שנזכה לחזות במהרה בהקמת בניין בית המקדש השלישי ומילות התפילה שאנו מתפללים,יום,יום-תתגשמנה במהרה:
"ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם, וכיסא דויד עבדך מהרה לתוכה תכין..."
אמן ואמן.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת ויקרא
-
פורסם בשישי, 16 אוקטובר 2020 11:55
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 537
חומש ויקרא הוא השלישי מתוך חמישה חומשי תורה, ורוב הפרשיות בו מספרות על עניין הקורבנות. לפיכך הוא נקרא בשם נוסף: "תורת כוהנים".
הפרשה פותחת במילים הבאות: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קורבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו קורבנכם" [ויקרא א,א-ג].
מתעוררות כמה שאלות:
-
-
- א]- מדוע ה' קורא למשה, מדוע אינו מדבר אליו כמו בפרשיות אחרות, לדוגמא: "וידבר ה' אל משה" או: "ויאמר ה' אל משה"?
- ב]- היכן פגשנו במקרא דוגמאות של קריאה למשהו?
- ג]- מדוע הפסוק: "אדם כי יקריב מכם" מתחיל בלשון יחיד ומסתיים בלשון רבים?
התשובה לשאלה א]: ישנו מדרש המתרץ את התשובה בכך שישנו חיבור בן סוף חומש שמות לתחילת חומש ויקרא, שהרי שם נאמר: "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד" [שמות מ', ל"ה], והסיבה, כי בזמן שהשכינה שרתה מעל אוהל מועד - היה שם ענן, לכן היה צורך שה' יקרא למשה מתוך אוהל מועד.
ומהיכן בדיוק היה מגיע הקול של ה'? על כך עונה רש"י: מבין שני הכרובים מעל הכפורת נשמעה הקריאה למשה.
לפי המדרש: ה' קרא לו כדי לעודדו בהמשך תפקידו למען עם ישראל. ורש"י מוסיף: כי לכל הצווים אל משה קדמה קריאה. האם גם בהפסקות שבין עניין לעניין - הייתה קריאה? ועונה על כך רש"י: לפני אמירה או דיבור קדמה קריאה, אך לא בהפסקות המשמשות פנאי למשה כדי שיתבונן בין פרשה לפרשה - בין נושא לנושא.
ואכן הדבר מעורר שאלות, מדוע משה נזקק להפסקה בין עניין לעניין, הרי ה' היה יכול להשפיע על משה כוח רוחני כדי שמשה יבין בעצמו בכל העניינים, ללא שהות מיותרת וללא בזבוז זמן? אלא, אומרים חז"ל: שבהפסקות הייתה שהות למשה לחשוב - ובכך יש מסר לכל אדם, לבל יחשוב כי הוא מסוגל להיות מהיר החלטה ופזיז, כי דווקא אז הוא עלול לבוא לידי תקלות וטעויות.
התשובה לשאלה ב]:
-
-
- במקרא אנו פוגשים מייד עם פתיחת פרשת בראשית כי הקב"ה קורא: "ויקרא אלוקים לאור יום" וכן קרא שמות לטבע: שמים, רקיע,יבשה, ארץ. "ויקרא אלוקים אל האדם".
- ויש שאדם קורא בשם ה', דוגמת אברהם שקרא בשם ה' ובהמשך גם משה קרא: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו".
- יש קריאה מתוך מצוקה,דוגמא: "בצר לי אקרא ה'"[ש"ב, כ"ה,]
- יש גם קריאה לחופש: "לקרוא דרור איש לרעהו"[ירמיהו ל"ד,ט"ו]
פעמים הקריאה נענית: "קוראים אל ה' והוא יענם" [תהילים צ"ט, ו] אך יש והקריאה אינה נענית: "יען קראתי ואין עונה" [ישעיהו ס"ו,ד].
בדרך כלל, כאשר יהודי קורא - מתפלל אל הקב"ה מתוך המיצר - הקב"ה עונה מתוך המרחב, יש הוכחות רבות: "כי קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת" [תהילים קמ"ה,י"ח].
התשובה לשאלה ג]: על שאלה זו ישנה תשובה נפלאה מפי רבי שלמה אפרים מלונצ'יץ, בספרו: "עוללות אפרים". בלשון הקודש מוצאים אנו שמות ליצורים אנושיים: איש, אנוש, גבר, אדם. מעניין כי בלשון רבים שלושת השמות הראשונים מצויים: אישים, אנשים, גברים; אך, "האדם" אינו משתנה, ואינו מצוי בלשון רבים.
מכאן המסקנה, כי הכתוב רומז במילים: "אדם כי יקריב.." - כשיהיו כולם מאוחדים כאיש אחד - יחשב קורבן היחיד כאילו כולם השתתפו בהקרבתו,אז נאמר עליהם הפסוק: "תקריבו את קורבנכם".
יהי רצון ועם ישראל יתאחדו במהרה ובע"ה בכך יזרזו את בוא הגאולה והקמת בית המקדש כבימים ימימה, אמן ואמן.
