פרשת כי תישא

דבר החסידות לפרשת כי תישא

למי מגיעה הכרית?

 

הגאון החסיד רבי יצחק הלוי הורוביץ הי"ד, המכונה "רבי איצ'ה המתמיד" היה שד"ר מטעם אדמו"ר הריי"צ לארה"ב לגייס כספים עבור ישיבות תומכי תמימים, ובו בזמן לחזק את המצב הרוחני שם.

[ר' איצ'ה שהיה עובד ה' בהפלאה כתב פעם למשפחתו בזעזוע: "כאן באמריקה אוכלים בשר ממש בכל יום..."]

פעם, אחרי יום מייגע בגיוס כספים כשעלה על יצועו – הבחין בעה"ב שבמקום לשים את הכרית מתחת לראשו – הניח את הכרית מתחת לרגליו.

-         שאל אותו המארח לפשר הדבר.

-         השיב רבי יצחק: בימים שבהם עוסק היהודי בתורה ובתפילה – אז כשמגיע הלילה מגיע לראשו כרית, כי הראש עסק בעבודת ה'. אולם היום הייתי כל כך טרוד בגיוס כספים, שירכתי רגלי וטיפסתי מדרגות – היום הרגליים הם שעבדו, וממילא מגיעה להם הכרית...

(ע"פ ס' "יראת ה' היא אוצרו" עמ' 157. ייש"כ לר' לייביש ליש שליט"א, מחבר "ביים שבת טיש" ועוד, בורו פארק)

 

~~~

מתי צריך לרחוץ את הפנים?

בפרשת הכיור (פרשתנו ל, יט) נאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם".

והנה, הרמב"ם בהלכות תפלה (פ"ד ה"ג) כותב שלפני תפלת שחרית "רוחץ פניו, ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל".

ומבואר באחרונים* שרחיצה זו היא מעין קידוש ידיים ורגליים ע"י הכהנים בבית המקדש.

אבל אם כן, צריך להבין החילוק: מדוע הכהנים בביהמ"ק רחצו רק ידיהם ורגליהם, ואילו לפני התפילה יש לרחוץ גם פניו?

[ואמנם מטעם זה יש מהאחרונים הנ"ל שגורסים ברמב"ם רק "ידיו ורגליו", אבל הגירסה הנפוצה היא "פניו ידיו ורגליו" וכן הוא בכת"י תימן. וטעמא בעי]

 

ויש לבאר על דרך החסידות:

ההבדל בין פנים לידיים ורגליים הוא:

הפנים – הם מקום משכן הכוחות הפנימיים של האדם: כח השכל, חוש הראייה, השמיעה הדיבור ועוד.

ואילו הידיים והרגליים מיועדים רק לכוחות החיצוניים – העשייה, ההליכה וכדו'.

ובעבודת האדם לקונו:

יהודי אמור להתעסק בענייני עולם הזה רק עם הכוחות החיצוניים שלו. ואילו הכוחות הפנימיים צריכים לשמש רק לעבודת ה'. וכידוע תורת אדמו"ר הזקן (לקו"ת שלח מב, ד) על הפסוק "יגיע כפיך כי תאכל" (תהלים קכח, ב) – ולא יגיעת המוח והלב, דהיינו שהעסק בענייני העולם צריך להיות "בלא לב ולב" כי ראשו ולבו צריכים להישאר פנויים לה' לבדו.

וזהו החילוק בין קידוש ידים ורגליים בביהמ"ק לבין הרחיצה והכנה לתפילה בזמן הזה (לדעת הרמב"ם):

בזמן הבית, כשעבודתם של בנ"י היתה כדבעי, והיינו שהפנים – שכל ומדות – היו תמיד מובדלים מעובדין דחול, ובפרט הכהן שהוא מובדל לעמוד לשרת לפני ה' – לא היה צורך לטהרת הפנים, רק הידיים והרגלים בלבד, שהם עסקו בענייני העולם.

משא"כ בזמן הגלות, הוצרכו לתקן עניין של טהרה גם עבור כאלה שהתעסקותם בענייני העולם היא באופן שמכניסים בזה גם את מוחם ולבם, ולכן צריכה להיות גם טהרת הפנים בכל יום לפני תפלת שחרית.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לא, תשא שיחה א סעיף ה (עמ' 188-9 ואילך, השיחה בלה"ק במקור)העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תקמז-ח. וראה בהמשך השיחה שם הביאור בשיטת אדה"ז שגם בזה"ז אין צורך ברחיצת הפנים – ע"ש.

 

______________

*)  שו"ת ושב הכהן ס"א. ש"ך על התורה לעיל פסוק יח. ועוד.

 

פרשת כי תישא - האות הגנוזה בשבת ובעור פני משה?

פרשת כי תישא - האות הגנוזה בשבת ובעור פני משה?

 מאמר מאת: אהובה  קליין.

פרשה זו גדושת נושאים וציוויים ובתוכם , אחד מעשרת הדיברות: שמירת שבת: המופיע בפרשה סמוך לתיאור כלי המשכן ואומני המשכן - וכך נאמר: "אַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:  כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם--לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת--כִּי כָּל- הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.  שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה; כָּל- הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת.  וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם.  בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם:  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.  וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". [שמות  ל"א, י"ג- -י"ח]

בהמשך נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת; בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר, תִּשְׁבֹּת".  [שמות ל"ד, כ"א]

מעניין כי בסוף הפרשה - התורה מתארת לנו: כיצד קרנו פני משה כאשר ירד  עם הלוחות השניים: "וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו--בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ.  וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו". [שמות  ל"ד, כ"ט]

וכן נאמר: "וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה, כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה; וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת-הַמַּסְווֶה עַל-פָּנָיו, עַד-בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ"

 השאלות הן:

א] במה חשיבותה של השבת?

ב] מדוע קרנו פניו של משה?

תשובות.

חשיבותה של השבת.

ראשית, חשוב לדעת ולזכור כי - שמירת השבת - מופיעה בעשרת הדיברות :

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ".

נאמר בספר החינוך: "משורשי מצווה זו שנהיה  פנויים מעסקינו  לכבוד היום, כדי לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם, שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת ונזכור ביום אחד בכל שבוע ושבוע, שהעולם נברא בשישה ימים.. כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע, וישאל כל שואל: "על מה ולמה מנוחה זאת?" ויהיה המענה: "כי ששת ימים עשה ה'..."יתחזק כל אחד באמונה האמתית.

לאור הנאמר- מסיקים:   כי כל יהודי  אשר שומר את השבת מעיד על  עצמו שהוא מאמין בה'  ובוראו ומכיר בו כאחד ויחיד השולט על העולם ואין עוד מלבדו!

ניתן למצוא הסברים נוספים לחשיבותה של שמירת השבת- כפי שנאמר:    "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ.  וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.  כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". [עשרת הדיברות, דברים ה, י"ב- ט"ו]

מכאן  נלמד שני יסודות בעלי ערך רב:

א] יום השבת - הוא יום המשמש מנוחה כללי לאדם בן חורין - ובכללם עבדים ואף בעלי חיים.

יש בדברים קל חומר: אם הקב"ה בעצמו נח ביום הקדוש הזה - בוודאי  כך גם ברואיו ינוחו ביום השביעי.

ב] יש גם בשמירת השבת - זכירת היותנו - עבדים במצרים – ה' גאל אותנו משם והדבר מסמל את האמונה בהשגחת ה' עלינו.

חז"ל מבארים את המשמעות של: "אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ":  - כי אזהרה זו על שמירת השבת  בלשון רבים -  משמעותה- לפנות לכל אדם - כי לא די בכך שהוא בעצמו שומר את השבת ,אלא על האדם – לפעול ולהשפיע גם על הסביבה.

אם מחללים את השבת בסביבתך הקרובה הדבר פוגם בקדושת השבת – ביתך ומשפחתך.

עוד אומרים חז"ל: מומלץ מאד להאריך את השבת , דהיינו ,  בערב שבת  להקדים את כניסת השבת ואילו בצאת השבת - לאחר את הפרידה מהיום השביעי – הקדוש בשבוע.

ה"חפץ חיים" היה  מתנגד  לקלי הדעת – שהיו - מקבלים את השבת באיחור וממהרים להוציא את השבת- טרם זמנה. בטענה: כי ששת ימי המעשה יונקים מן הקללה שנתקלל אדם  הראשון: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". [בראשית ג', י"ט] ומנגד- השבת התקדשה והתברכה בברכת ה' [שם ב'. ג] לכן אנשים חכמים ממהרים להקדים את השבת ולהוציאה מאוחר יותר וקטני אמונה פועלים הפוך .

רש"י –מסביר את חשיבות השבת: כי למרות שציווה ה'  להקים את המשכן,יש להיזהר לא לדחות את השבת מפני המשכן  - כפי שמציין הכתוב: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם.  בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם"

השבת היא:  אות גדולה בינינו ובין אלוקים - לפי שבחר בנו כעם נבחר והעניק לנו את השבת ליום מנוחה - כדי שידעו אומות העולם כי ה' הוא המקדש אותנו באמצעות השבת!

אדם שחילל שבת –אם יש עדים והתראה לפני שחילל את השבת, מות יומת.

אך אם לא התרו בו לפני שחילל שבת- " כָּל- הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ". 

רש"י מסביר את המילה: "מְחַלְלֶיהָ"-הנוהג בה  כמו ביום חול בתוך קדושתה!

משמעות המילים: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן":  מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי- כלומר- לא מנוחה מקרית.

"קֹדֶשׁ, לַיהוָה"; שמירת קדושתה לשמי- ובמצוותי.

"שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ".-  מלשון מנוחה שהאדם בשבת משיב נפשו ונשימתו ונמצא במצב רגוע מן המלאכה. כפי שאומר ישעיהו הנביא: "לֹא יִיעַף, וְלֹא יִיגָע":

המדרש מספר: "אמר לו הקב"ה למשה: משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזיי [באוצרותיי] ושבת שמה, ואני מבקש ליתן לישראל, לך והודיעם !  אם תזכו לשמור שבת, מעלה אני עליכם כאילו שמרתם את כל המצוות שבתורה ואם חיללתם אותה [את השבת] מעלה אני עליכם כאילו חיללתם כל המצוות כמו שאומר הנביא ישעיהו:

"אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה-זֹּאת, וּבֶן-אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ--שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל-רָע" .[ נ"ו. ב]

פני משה קרנו ברדתו עם הלוחות השניים.

האגדה מספרת: "ויהי משה עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, והיה בראותו את השמש שבה אל ה' ומשתחווה אליו  וידע כי  לילה על הארץ, ובבוא הירח והכוכבים להשתחוות אל ה' וידע משה כי האיר היום, ויצו ה' למשה לכתוב את כל הדברים אשר דיבר אליו ויטבול משה את  העט באש שחורה ויכתוב ככול אשר ציווהו ה', וככלותו לכתוב ויתבונן אל העט, וירא והנה נשארה בה טיפת אש אחת, וייקח משה את העט ויעבירהו על שערות ראשו - ויקרן אור פניו"

רבינו בחיי מבאר על ידי כמה פירושים את עניין קרני האור  על פני משה

הנה כמה מהם:

א] יש כמה סוגי אור: יש אור החכמה ויש אור שיצא מן החושך.

אור החכמה הוא האור שבו נברא הכול - והוא אותו אור שדרשו בו רבותינו  שקדם עוד לפני דברי ה' :"יהי אור" והוא נקרא: "ראשית" ואת האור הזה השיג משה בליבו ובזה הוא נבדל משאר הנביאים , לכן נתעלה על כולם.

ואילו  האור שיצא מן החושך- הוא האש היסודי- ונקרא: "אור מרוגש" זה האור שקרן על פני משה ומעלה זו שקרנו פניו ,דווקא כשירד עם  הלוחות  השניים - מה שלא זכה בלוחות  הראשונים!

אבל בלוחות הראשונים, לא  קרנו עור  פניו. לפי שבלוחות ראשונים –כל ישראל היו לרגלי ההר בחג מתן תורה. וכולם היו עדים במה שהם ראו, אבל כעת בלוחות שניים שבו הוזהר משה שאיש לא יעלה  איתו- העניק לו ה' את מעלת  קרני האור בפניו – וזאת במטרה: שיהיה אות לישראל על מתן תורה.

ב] ניתן להסביר : כי משה ראוי היה שיקרנו פניו מן הלוחות הראשונים וגם היה מחוזק לכל עם ישראל כנביא לה' שלא יצטרך לאות עמהם. אבל היות וידע מראש - כי הלוחות הראשונים ישתברו - לכן מעלה זו של קרני האור בפניו הופיעו - רק כשקיבל את הלוחות השניים.

ג] הנה משה זכה לקרני האור מן המערה ממה שכתוב: "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר"  [שמות ל"ג, כ"ב] מכאן שמשה שאב את האור הזה מנקרת הצור ועל כך אומר גם חבקוק הנביא :

"וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ; וְשָׁם, חֶבְיוֹן עֻזֹּה" [חבקוק ג, ד]

ישנה הוכחה: כי בהשפעת הלוחות שמשה אחז בידו- קרנו פניו.

"חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו", [קהלת ח', א]

ד] מעלת אור זה שקרנו פני משה—מיום שקנה אותה בהר סיני- לא נטשה אותו והייתה אתו כל ימי חייו , אפילו ביום מותו - כמו שנאמר:

"וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה". [דברים ל"ד, ז]

לסיכום, לאור הנאמר לעיל: ניתן להגיע למסקנה: כי מצוות שמירת השבת –היא  בְּרִית עוֹלָם.  בין ה' , וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם"

ויש בזה  קשר  מדהים למשה  שפניו קרנו בקרני אור כאשר ירד עם הלוחות השניים מההר -  כדברי רבינו בחיי: "מעלת  קרני האור בפניו – וזאת במטרה: שיהיה אות לישראל על מתן תורה". כמה יפה התפילה בשבת- מתוך הכתוב בפרשתנו : "וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם.  בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם"

השבת - ברית עולם.

השבת - ברית  עולם.

 מאת: אהובה קליין ©

 

בואו בניי האהובים

אפתח בפניכם שערים

אוצר, מבית גנזים

מתוק מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים.

 

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ

לעד מִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ

מלבושי הדורים תלבשו

שיר ורננה זמרו.

 

אות היא ביני וביניכם

ברית עולם לדורותיכם

ששת ימים תעבדו

ביום השביעי תתקדשו.

 

בה תשאבו מים חיים

מקור מחיה ותענוגים

מעיין  מעצים כוח

בכל עת ועת לשמוח!

הערה: השיר בהשראת פרשת כי תישא [חומש שמות]

 

שבת פרשת כי תישא

שבת פרשת כי תישא

ציורי תנ"ך/ ושמרו בני ישראל את השבת/ ציירה: אהובה קליין©

 

"וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת

אֶת־ הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם"׃

 

[שמות ל"א, ט"ז]

 

 ציורי תנ"ך/ השבת בבית ובשדה/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת;

בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר, תִּשְׁבֹּת".

 

[שמות ל"ד, כ"א]

 

ציורי תנ"ך/ בני ישראל דורשים מאהרון אליל / ציירה: אהובה קליין ©

 

"קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ

כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ"

[שמות  ל"ב, א] 

 

ציורי תנ"ך / "מי לה' אלי " / ציירה: אהובה קליין © 

 

ציורי תנ"ך/ חכמות הלב/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

 

 

ציורי תנ"ך/ משה בדרכו לאוהל מועד מכובד על ידי העם / ציירה: אהובה קליין © 

 

ציורי תנ"ך/  משה רוקח את שמן המשחה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

 

 

ציורי תנ"ך/ משה מצביע על מחצית השקל / ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"זה ייתנו כל העובר על- הפקודים מחצית השקל... " [שמות ל, י"ג]

 עלונים התשע"ט
 
עלונים התשע"ד 
עלונים 
אהובה קליין: 

ציורי תנ"ך/ משה מתפלל לה'/ ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד]

"ועתה אם- תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"[שמות ל"ב,ל"ב]

"וידבר ה' אל משה... ראה קראתי בשם בצלאל בן--אורי...נתתי איתו את אהליאב בן אחיסמך.."[שמות ל"א,
ציירה אהובה קליין (C) כל הזכויות שמורות לאהובה קליין

 

פרשת כי תישא - חלק ב - הרב אריה קרן

פרשת כי תישא - חלק ב - הרב אריה קרן

קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה (תשא  ל-לד)

וחלבנה – בושם שריחו רע...ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת. ללמדנו שלא  יקבל בעינינו לצרף באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו (רש"י).

ובאמת חובה עלינו לדאוג לקירוב רחוקים, הרי כולם בכלל ישראל וחלה עלינו ערבות, ואנו יודעים שאם החייב אינו משלם הערב משלם, ומי יודע כיצד נוכל לתת את הדין על אלו החוטאים יום יום בעבירות חמורות ואנו ממשיכים לחתום על הערבות, ועוד ערבות. שנאמר בני ישראל ערבים זה לזה איך נוכל לפרוע את חובנו?

כתב המהרש"א: וברמז יש ללמוד שהיו י"א מיני קטורת, עשרה ריחן טוב ואחד חלבנה ריחו רע, דיש לצרף גם הפושע, היינו בשיש עדה קדושה שהן מניין עשרה בלעדיו, אבל אין לצרפו בעשרה עמו, וזכר לדבר הפסוק: "לא אשחית בעבור העשרה" (בראשית יח, לב) אבל על פחות מעשרה לא התפלל.

את חובנו?

כתב המהרש"א: וברמז יש ללמוד שהיו י"א מיני קטורת, עשרה ריחן טוב ואחד חלבנה ריחו רע, דיש לצרף גם הפושע, היינו בשיש עדה קדושה שהן מניין עשרה בלעדיו, אבל אין לצרפו בעשרה עמו, וזכר לדבר הפסוק: "לא אשחית בעבור העשרה" (בראשית יח, לב) אבל על פחות מעשרה לא התפלל.

ומה העניין בזה לצרף את הפושעים לתפילותינו? מפרש רבנו בחיי: כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנין בכלל הצדיקים, שאם לא כן הצדיקים נתפשים עליהם מפני ערבות, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, ומטעם זה נצטווינו במצוות לולב ליקח ארבע מינים באגודה אחת, ולתת ערבה שאין לה טעם וריח בכלל האתרוג שיש בו טעם וריח ובכלל הלולב וההדס וכו' ואנו מרצים  לקב"ה בכולם כאחד. כדי שהערבה הדס והלולב האגודים ובעלי החסרונות יקבלו את הצבע וטעם של האתרוג לכן אוגדים אותם ומצמידים אותם לאתרוג ומנענעים כך ראוים ליפעול כל עם ישראל להידבר לאתרוג שהם תלמידי החכמים ולקבל מהם טעם וריח תורה ומיצוות. 

לחשב מחשבות לעשות בזה  (תשא לא-ד)

לבד מגדולתו בתורה, הצטיין רבי חיים מוולוז'ין בחכמתו ובפקחותו. בני דורו ידעו זאת היטב, ועל כן קבלו את דעתו ומרותו, ובענינים רבים של ריב ומחלוקת פנו אליו כדי שיפשר בין הצדדים.

המעשה הבא הנו הוכחה חותכת לכך:

בעת שיסד רבי  חים את ישיבת וולוז'ין, שיגר שליח מיוחד לאסוף מעות לצורך אחזקת הישיבה. בין התורמים היה כפרי כלשהו, שנידב לישיבה בעין יפה ובנפש חפצה.

חלף זמן והסכום שנאסף כמעט וכלה. שוב נאלץ השליח לצאת  לדרך לקבץ מעות, בטרם יצא, בקש, כי יקנו לו בגדים נאים, ואז לכשיופיע בבגדים אלו בבתי התורמים יראה בעיניהם כאדם נכבד, והללו בודאי יגדילו עקב כך את תרומותיהם.

משנקנו בעבורו המלבושים, ביקש השליח שי תנו לו גם סוס ועגלה וזאת, לבל  יאלץ לחפש אחר עגלה בכל עיר ועיר, ובכך יחסוך זמן רב. גם מבוקשו זה ניתן לו והאיש יצא לדרך.

בבגדיו ההדורים ובעגלתו המשובחת הגיע השליח לכפרים. והנה, אותו כפרי שבפעם הקודמת נידב סכום נכבד בעין יפה, סרב הפעם לתרום, לאחר שהעיף עין בבגדי השליח ובעגלתו.

כל הפצרותיו של השליח לא הועילו הכפרי נשאר איתן בדעתו. "אינני מוכן לתרום אפילו פרוטה אחת!"

כששב השליח ממסעו, בא אל רבי חיים וסיפר לו על אותו כפרי. שמע רבי חיים את הדברים והחליט לנסוע בעצמו אל האיש.

בכבוד רב ובסבר פנים יפות קידם הכפרי את פניו של רבי חיים מוולוז'ין. לאחר שיחה קלה פנה אליו רבי חים בשאלה שהטרידה אותו: "מדוע סרבת בפעם הזאת לתרום למען הישיבה?"

השיב הכפרי "אומר לך את האמת, רבי. עד כה סברתי לתומי, שהנדבות מוקדשות לצורך תלמידי הישיבה ולכלכלתם, ועל כן נידבתי כספי בשמחה וברצון. אך כשראיתי כי הכסף מבוזבז לצורך מלבושים נאים ועגלה משובחת לשליח החלטתי כי איני מוכן לתרום לשם כך מכספי".

אמר רבי חיים "הסכת ושמע לי, ידידי. בודאי ידוע לך הפסוק בתורה "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת... לחשוב מחשבות...בזהב ובכסף ובנחושת". לכאורה, כל מי שנדב למשכן הרים תרומתו רק לצורך קדשי הקדשים. אך למעשה, השתמשו בנדבות גם לצרכים אחרים. וזה היה תפקידו של בצלאל, שידע לחשוב מחשבות בבהירות שכלו ובהבנתו הנפלאה חדר בצלאל לתוך הלך מחשבתו של המנדב והבין את כונתו, אם אמנם נתן את נדבתו לשם שמים, בלי כונה להנות מכך או שהיתה בנתינתו כונה לעשות זאת לשם כבוד ותפארת.

"אדם, שנדב בלא שום כונה צדדית השתמש בצלאל בכספו לצורך קדשי הקדשים. ואילו בנדבתו של אדם, שתרם גם למען ההנאה הפרטית שלו השמש בצלאל לצורך ההיכל.

"כן הדבר בעניניך", פנה רבי חיים אל היהודי הכפרי, "את כספך אתה נותן לישיבתנו בלב טהור ולשם שמים בלבד, ועל כן בודאי נשתמש בו לצורך אחזקת התלמידים וכלכלתם. אך יש אנשים שנודבים כספים גם כדי להתהדר במעשה זה נדבתם  של אלו תהיה לצורך השליח ועגלונו, ויש גם אנשים, המנדבים כספים אך ורק למען הכבוד בכספים שלהם ישתמשו לצורך המספוא של הסוס ולצורך תקוני העגלה"...

"הוי, רבי!" הגיב הכפרי משסים רבי חיים את דבריו, "מודה אני לך, על שמנעת ממני להכשל באי נתינת תרומות לאחזקת הישיבה"...ובדברו, הגיש לרב את נדבתו בשמחה וברצון (מעשיהם של צדיקים).

מספרים על הרב החסיד רבי אליעזר (אביו של הבעש"ט הקדוש) שהיה מכניס אורחים בצורה מיוחדת, ללא הבדלי מעמדות והשקפות, והשטן ירד פעם לנסותו, ובא  בעצם יום שבת קודש לביתו עם מוקצה ביד, וחשב שמא יגער בו או יפגע בו, ויהיה פתחון פה לקטרג, אך לא עלתה בידו, אלא להפך. כבדו ושמשו בשמחה ובטוב לבב, בלא שום הערה, ואף לא ברמז. ובמוצאי שבת גילה לו השטן את מטרת בואו, והבטיחו שיזכה לבן שיאיר את העולם, הוא הבעל שם טוב הקדוש זכותו יגן עלינו.

בגמרא במסכת סוטה (יד) איתא: שהתורה תחילתה חסד וסופה חסד, שכן השם יתברך בתחילה עשה כותנות עור לאדם וחוה, שנאמר "ויתפור להם עלה תאנה" וגם בסוף עשה חסד שקבר בעצמו את משה רבנו, עליו השלום, שנאמר "ויקבור אותו בגיא".

צריכים להדבק במדות השם יתברך, וללכת בדרכיו, ולגמול חסדי מבלי לחקור, מי ומה, לטובים ולרעים.

מעשה היה בטורקיה באיזה שופט מפורסם, שעמד לטבוע בים. באו אנשים והושיטו את ידיהם, ואמרו לו: "תן לנו את ידך" ולא ענה להם. היה שם אחד משכירו היטב, והושיט לו את ידו, ואמר לו "קח את ידי" ומיד הושיט השופט את היד, והצליחו להצילו ממיתה לחיים. האנשים שעמדו מסביב התפלאו מאוד, מדוע אדם שעמד למות לא רוצה להושיט יד להצלת חייו, ורק לפתע הסכים, ענה להם אותו אדם, שלמעשה שופט זה אדם קמצן ורע עין, האוהב לקבל ולא לתת. ולכן כשאמרו לו "תן" את ידך הוא נמנע אך כששמע "קח" את ידי הסכים...

צא וראה עד היכן  יכולה להגיע שחיתות המידות, כאשר אדם קמצן ואינו אוהב לתת, אלא רק לקבל, ועל פי זה הסביר בספר "אמרי שפר" מפני מה מי הכנרת מתוקים, ומי ים המלח מלוחים, ונראה שכיון שמי הכנרת שופכים לירדן ולים המלח, ונותנים ממימיהם לאחרים, לכן זכו להיות מים מתוקים. אך  ים המלח מקבל מכולם, ואוגר לעצמו, ואינו נותן לאחרים כלום לכן מימיו מלוחים השורפים ומכלים את הנוגע בהם. (כתונת פסים)

ויתן אל משה ככלתו לדבר איתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלוהי (תשא  לא-יח)

והטעם שנתן הקב"ה את עשרת הדברים בשני לוחות ולא בלוח אחד, לרמוז שהם כנגד השמים והארץ. להורות שאם ישמרו מה שכתוב בלוחות יתקיימו שמים וארץ, כפי שנאמר בירמ' פל"ג אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, היינו אילולא התורה שלומדים בה יומם ולילה לא היו מתקיימים שמים וארץ. וכן מרמזים ב' הלוחות לעולם הזה ולעולם הבא. שאם נקיימם נזכרה לעוה''ז ולעוה"ב.

ועוד טעם למה היו הלוחות שנים ולא אחד, לפי שנקראו לוחות העדות, ואין עדות בפחות משנים, שהם מעידים שהקב"ה נתן לנו התורה

ודעו שאע"פ שהקב"ה נתן לו התורה במתנה והצליח משה רבנו ללמוד באותם מ' הימים מה שאין אדם מספיק ללמוד בשנים הרבה, אל יעלה בדעתכם שעלה בידו ללמוד באותם מ' ימים כל התורה כולה הרחבה מני ים, כמו שנאמר באיוב יאב ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולא למד שם אלא כללי כל התורה, ובזה נקרא שלמד כל התורה. וזהו שנאמר כאן ויתן אל משה ככלותו, מלשון כללים, שמסר לו הקב"ה כללי התורה.

ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדות לחת אבן כתבים באצבע אלוהים (תשא לא-יח)

"ככלתו-ככלתו כתיב חסר,שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן,שלא היה יכול ללמוד בזמן מועט כזה,ד"א מה כלה מקושטת בכ"ד קישוטים,אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים" (רש"י).

נביא להלן סיפורים המורים על חביבות התורה על לומדיה,ככלה החביבה על חתנה,"ככלתו כתיב": ישיבת וולוז'ין היתה תוססת, בחורי הישיבה,המצוינים והחריפים, כולם יגעו את מוחם בסוגיה אחת ויחידה,קשה ועצומה.

רבי אייזל חריף, מגאוני הדור, הגיע לוולוז'ין לחפש חתן לבתו. היות ולא היה בכוחו לבחון את כל בחורי הישיבה, שאל בבית המדרש קושיה עצומה והכריז כי הבחור אשר יצליח לתרצה-יהיה חתן לבתו.

עמלו הבחורים,אימצו מוחותיהם,שקדו יומם ולילה, שכן מי אינו רוצה להיות חתנו של גאון הדור.

תור ארוך השתרך לפני דלת חדרו של ר' אייזל. בחורים מופלגים הרצו לפניו את תירוציהם,אך איש לא הצליח למצוא את התירוץ הנכון לקושיה.

אחר ימים אחדים יצא רבי אייזל לדרכו בידים ריקות.

אחר שעברה המרכבה כברת דרך מן העיר,שמע לפתע העגלון קול קורא מאחוריו:

עצור, עצור!!"

אחד מבחורי הישיבה, רבי יוסף שלופער,קרב תשוש ויגע אל המרכבה.

"רבי", קרא מתנשף, "את התירוץ!!

"האם מצאת תירוץ לקושיה?" שאל רבי אייזל

"לא,רבי", אמר, "אך חייב אני לדעת-מהו התירוץ!" בך בחרתי!" קרא תשוקתך העצומה לתורה אשר הריצה אותך עד לכאן...לא הבחינה של המעמד הכבוד הוא זה שהוריד ודחף אותך לחפש את התירוץ, אלא אהבת התורה לישמה לכן אותך בחרתי ואתה תהיה חתני". (מורשת אבות).

רבי שלמה זלמן אחיו של רבי חיים מווילוז'ין, בא מוילנא לווילוז'ין להישתתף בשמחת נישואי אחד מילדיו של רבי חיים. ר' חיים ביקש לשמח את אחיו באופן מיוחד. הוא היזמין זמרים ונגנים שיבואו וינגנו למענו בחדרו, וישמחו את לבבו. לאחר שקיבל את הסכמת ר' זלמן אכן באו המנגנים, ובכמה וכמה כלי זמר שבידיהם ניגנו ושרו זמן מה והלכו. כל אותה עת ישב ר' זלמל'ה שקוע בעולמו, ושפתותיו מרחשות, כדרכו, דברי תורה.

כעבור שעה, כשנכנס ר' חיים שנית לראות את שלום אחיו,השתומם עד מאד לשמוע אותו שואל ומתפלא: הלא הבטחת שתשלח לי "כליזמרים" לשמחני, מדוע איפוא לא שלחת אותם? מחשבותיו העמוקות בדברי תורה כבשו את לבו, והוא לא שמע מאומה.

באו לבקר בשעות הלילה את רבי אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר, בשנתו האחרונה שנת תשכ"ד, בהיותו מאושפז בבית החולים "שערי צדק" אחרי התקף לב. והנה הוא יושב ליד שולחן עם גמרא ושקוע בעיון, הוא היה אז בן קרוב לתשעים שנה. כששאלוהו כיצד הוא לומד לאחר התקף לב,הוא הסתכל על השואל בפליאה גדולה על שאלה זו, ואמר לו: שכחתם רמב"ם מפורש בהלכות תלמוד תורה שאפילו בעל יסורין חייב בתלמוד תורה וכן נפסק בשו"ע ללא כל חולק? (ספר "לשכנו תדרשו" לוקט ממורשת אבות).

ויראו העם כי בשש משה לרדת ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר  העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו (תצוה לב-א)

השטן הראה לבני ישראל את מיתת משה בשמים. בני ישראל ניזדעזעו וניבהלו בדורנו אנחנו עטורי ניסיון שכבר אנו יודעים שהקב"ה מעמיד אותנו בנסיונות של אמונה כך היה בפרשת המרגלים במן בעצת בילעם שזנו ישראל עם בנות הגוים ובמעשה העגל ועוד. לכן מה שלא יקרה אנחנו אמורים להיות בעלי ניסיון משנים עברו ולומר ה' אחד ושמו אחד ולא להיכשל, אך אותו דור דעה שהקב"ה הראה להם ניסים ונפלאות היתגלות הבורא בגדול זה דבר חדש בשבילהם, ועזיבת עבודת האלילים ואמונה באל אחד היתה מקובלת עליהם עד שראו את מיתת משה בשמים שבושש לבוא ומיד איבדו שליטה לעם ישראל אין ניסיון בהכרת הקב"ה ורצונו (שנעבוד אותו בכל מצב עם אמונה איתנה). כנראה חשבו לעצמם כך: "אוי ואוי לנו משה מת"! והחלו לנחש השארות "מי הרג אותו?" הרי לא יכול להיות שאלוקים הרגו ודימיינו להם כך: שהעבודה הזרה שעזבו במצרים רדפה אחרינו עד למדבר והרגה את משה רבנו שהוא שליח ה'. ויש כאלה שאמרו שהיתה ח"ו מלחמה בין שתי האלים בין הקב"ה ישתבח שמו לעד ובין העבודה הזרה שעבדו במצרים והעבודה זרה ניצחה ח"ו. ועכשיו אנחנו בצרה צרורה והאלילים יתנקמו בנו, והיה בלאגן שלם בכל העם. רק האהרון והלויים ניסוי להרגיע אותם ולא ידעו מה להגיב כי גם הם בנסיון קשה מאד אך האמונה אצלם יותר חזקה. ובני ישראל מהפחד  ביקשו חנינה מהעבודה הזרה שלא תיתנקם בהם על זה שנטשו אותה וביקשו מאהרון "קום ועשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו". ולא מתוך כוונה רעה למרוד בבורא יתברך אלא מתוך חוסר אונים.

לכן עלינו לדון את בני ישראל לכף זכות כי מצב אותו דור שונה מנקודת מבטנו ואין חכם אחר מעשה. אהרון הכהן ניסה לעכב את עשית העגל ותוך כדי נקיטת זהירות שלא יהרגו אותו כי העם היה עצבני ואובד עצות ויאמר אליהם אהרון פרקו נזמי הזהב...(לב-ב). אהרון הכהן ניסה לעכב את עשית העגל בתקווה שמשה רבנו יחזור. ולכן אמר להם שיפרקו את אזני נשיכם מנזמים וידוע הדבר שזהב ותכשיטים זה דבר חשוב ויקר ערך לאשה. לכל אישה יש קופסה מיוחדת בשביל התכשיטים בבית גנזיה ולא בקלות הסכימו הנשים עם בקשה זו להוריד את נזמי הזהב מאוזניהם וניסו לפייס ולעכב את חטא העגל ולתת תיקווה לבעליהם זאת היתה מזימתו של אהרון.

וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר (תשא  לב-א)

בשעה שעלה משה למרום, אמר להם לישראל:

בסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא.

לסוף ארבעים יום בא השטן ועירבב העולם ואמר להם:

משה רבכם היכן הוא?

אמרו לו עלה למרום.

אמר להם: באו שש. ולא השגיחו עליו.

מת. ולא השגיחו עליו.

הראה להם דמות מיטתו (שבת פט).

מקשה בעל "בית הלוי" כיצד יתכן שבני דור דעה נכשלו בחטא גדול כחטא העגל? הרי ארבעים יום קודם לכן ראו גילוי שכינה הגדול ביותר מימות העולם. והנה כאשר משה רבנו אינו מגיע בשעה היעודה לפי חשבונם הם עובדים עבודה זרה?

ומתרץ, שבאמת לא הייתה כאן כלל עבודה זרה אלא כוונתם הייתה לייחד מקום לשכינה. הם ידוע שעל ידי קיום מצווה נעשים תיקונים בעולמות העליונים.

אחרי שראו שמשה העומד בינם לבין ה' אינו שב, רצו לעשות מקום מיוחד שיהיה מסוגל שתשרה בו השכינה. ומכיון שלא רצו לסמוך על חוכמת עצמם, הלכו אל אהרון הכהן שהיה גדול מהם וידע עומק הדברים יותר מכולם, וביקשו ממנו "קום עשה לנו אלהים" (שמות לב, א) כוונתם הייתה, כאמור, לייחד מקום להשראת השכינה. ואכן כוונתם הייתה בזה לטובה.

התיקונים בעולמות העליונים יכלו להתקיים רק אם התורה ציוותה לעשות אותו מעשה. כך גם במעשה המשכן, רק אחרי שציוום ה' לעשותו בכל פרטיו וקיימו את הציווי, רק אז נעשו התיקונים למעלה. בזכות הציות לציוויו של מקום, זכו שיהיה המשכן מוכן וראוי להשרות בו שכינה, וכל זה מתקיים רק בתנאי שזהו קיום רצונו יתברך. ואם הדבר נעשה ללא ציווי, לחטא גדול יחשב, וזהו בעצם חטא העגל.

מכאן מובנים הדברים שעיקר חטא העגל היה במה שהלכו אחרי ההגיון במקום ללכת אחרי דעת תורה. גם כשיש כוונות טובות ורצון לעשות דברים טובים, על האדם לבטל דעתו בפני דעת תורה.

בעל ספר "החינוך" (מצווה תצו) כותב, שאילו היה כל איש פועל על פי שכלו הוא, היו לנו אלף תורות. לכן נצטוונו לשמוע בקול החכמים ואפילו כאשר יאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.

וזו דרכו של היצר להראות לאדם את הטעות כדרך ההגיון ויש לו ליצר הסברים ובדרך הגיונית מוליך אותו לאט לאט אבל בטוח אחר הטעות. והרוצה לגבור עליו חייב ללמוד את דרכי לחימתו, להכיר את תעתועיו. כל זמן שדרכיו אינם מוכרים לנו הוא בנקל יכול להפתיע אותנו. היצר יודע שאסור  לו לפתוח במלחמה חזיתית מול האדם עליו ללכת סחור סחור וכך בצעדים איטיים אבל בטוחים הוא מכשיל את האדם בעבירה.

ניקח לדוגמא אדם הרוצה ללכת לבית הכנסת להתפלל ביום חורף קר וגשום. ודאי שהיצר לא ינסה לפתותו לא להניח תפילין כי כאן בוודאי האדם לא ישמע לו. כאן היצר יפתח במערכה אחרת, בהסבר משכנע והגיוני הוא יבהיר מדוע היום אי אפשר להתפלל בביהכ"נ, הרי מדובר ביום גשום ובמזג אוויר סוער. והתורה הרי מצווה אותנו "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד" ולא רק זאת, הוא גם מוסיף נימוק משכנע: אם היום תלך לביהכ"נ יתכן ותהיה חולה ואז תיעדר ימים רבים מתפילה בציבור ויצא שכרך בהפסדך.

וליצר דרכי שיכנוע משלו, הוא מציע הצעה חלופית בוא תן לי יום אחד, רק היום תיעדר, תתפלל בבית מילה מילה בכוונה. אך תפילה במנין ודאי שאסור לך להתפלל.

וכך גם ביום השני שוב משכנע אותך שגם היום כדאי להתפלל ביחידות, עובדה שכאשר התפללת אתמול בביתך הייתה לך התעלות רוחנית. הרי היום מזג האוויר סוער אף יותר מאשר אתמול וכדאי מאוד להישאר בבית. וכדי לתת חיזוק לדבר הוא אף מציע לומר לאחר התפילה כמה מזמורי תהילים ואף לקרוא "חוק לישראל" וזאת כדי לתת תחושה טובה.

וכך אט אט היצר בתחבולות כ"הוראת שעה", נותן לך עצות הגיוניות ומשכנעות שעליהן אין עוררין.

בספר "חיים של תורה" (פרשת בלק) מחזק המחבר את הדברים ביתר שאת.

אחד הדרשנים שנשא דברי חיזוק, פתח ושאל "כיצד יכלו אומות העולם, כגון יוון, לגזור גזירות ולכוף יהודים לחלל שבת? וכי יכולים אנו להעלות בדעתנו שביום בהיר אחד באו היוונים ואסרו את שמירת השבת, הרי באופן זה צפויה הייתה התנגדות עיקשת מצד היהודים?

אלא, סביר להניח שתחילה באו ואמרו ליהודים שדרו בעיירות לא מפותחות, והציעו להם לשפר את אורח חייהם. על כן באו אל תושבי עיירה שלא הייתה בה תאורת רחוב, ואמרו להם "ראו, עד היום הנכם נאלצים ללכת לישון עם שקיעת החמה, הבה נתקין לכם תאורה ברחובות, ועל ידי כך יוכלו חיי העיירה להימשך גם בשעות הערב". נתכנסו חכמי העיירה ודנו בהצעה בכובד ראש, וכאשר לא מצאו שום צד שלילי השיבו בחיוב.

התאורה הותקנה, בעקבות זה החלו אבות ואמהות לצאת בשעות הערב מבתיהם, כדי לשאוף מעט אוויר צח. תוך כדי ההליכה ברחובות המוארים, שוחחו ההורים בינם לבין עצמם על נושאים חשובים אשר עד אז לא נמצא פנאי לדבר על אודותם. עם הזמן הבחינו הילדים שההורים עוזבים את הבית מדי ערב, והחליטו שגם הם לא ילכו לישון עם שקיעת החמה ונשארו ערים עד ששבו ההורים הביתה. בשלב מאוחר יותר, ביקשו הילדים להצטרף לטיול הלילי, ההורי ראו בכך דבר שעשוי לגבש את המשפחה, והסכימו שגם הילדים יצאו איתם בכל ערב.

כאשר הטיולים המשפחתיים הפכו להיות דבר שבשיגרה, נוצר צורך להביא לעיירה מפעם לפעם קוסם או קרקס כדי לשעשע את הילדים, והם היו נהנים להשתעשע במשחקים מידי ערב.

עם הזמן הביאו היוונים משחקי כדור ואף החלו להביא קבוצות יווניות שישחקו לעיני הנערים. המשחקים היו צריכים להיערך לאור היום, לכן נבחר יום השבת כיום המתאים למשחקים.

מובן מאליו שתחילה הייתה הקפדה מלאה בכל הנוגע לחילול שבת. השחקנים היו גויים וכרטיסי הכניסה למשחקים נמכרו רק בימות החול. לפיכך, כל מי שהתעניין במשחקי הגויים, יכול לעשות זאת בין מנחה לערבית ללא חשש חילול שבת.

באחת השבתות היה חסר שחקן באחת הקבוצות, ויהודי תושב המקום התנדב להשלים את החסר.

אט אט נפרצה חומת השבת וחילולי השבת הלכו והתרבו. כל זה בעקבות ההצעה הנדיבה של היוונים להתקין תאורה לטובת התושבים ולהנאתם..."

ואין פלא שההיגררות בזעיר אנפין ובדרך הגיונית הביאה לחילול שבת שנראה בעיניהם כ"לא נורא כל כך"...

וכך הם פני הדברים לעיתים נדמה לנו שעברה מסויימת היא בסך הכל דבר קטן, נקודתי, אילוץ חד פעמי, אך לו היינו יודעים שמדובר כאן בחוליה בשרשרת בוודאי היינו נוהגים אחרת.

הדבר יוסבר ע"י משל: גנב נכנס לבית מפואר של עשיר גדול, חיפש בכל פינות הבית ולא מצא דברי ערך שאפשר לסחוב אותם בקלות. לפני שעמד לצאת נשא עיניו לתיקרה וראה ששם תקועים כמה ברגים שהוא זקוק להם. ניצל את ההזדמנות שהוא נמצא כבר בפנים והתחיל לשחררם.

אחרי שגמר לשחרר את הבורג האחרון, נשמעה חבטה חזקה והנברשת הענקית העשויה ממאות חלקיקים של זכוכית יקרה מאוד, נפלה והתנפצה לרסיסים.

בעל הבית שהיה בדיוק בקומה העליונה נבהל מעוצמת החבטה וירד לראות מה קרה, והגנב שנמצא במחתרת פתח פיו להגנתו ונשבע בכל הקדוש לו שח"ו לא התכוון לקלקל ולהרוס את הנברשת ולא היה בדעתו אלא לקחת את הברגים, והוא מוכן להחזיר אותם מיד...

והנמשל מובן ופשוט מאליו, האדם לא יודע כמה עולמו הוא מקיים, זן ומפרנס ומכלכל על ידי מעשיו הטובים, ומאידך גיס אף אין לו מושג כמה עולמות הוא הורס, משחית ומחבל רח"ל ע"י מעשיו הרעים. לכן אם נכשל בעבירה כלשהי הוא חושב שכל חטאו אינו אלא עצם העבירה, והוא לא יודע שיכול להיות שע"י אותה עבירה הקטנה, לפעמים הוא מכריע את הכף לחובה ח"ו ומי יודע כמה צרות רעה ורעב, ביזה ומלחמה גרם לעולם כולו ע"י אותה עבירה. ואם הקב"ה יבוא לדון אותו ולהענישו כפי התוצאה ממעשיו הרי אין קץ וגבול לעונשו. ומה גם שהרי הוא עצמו לא מודע למה שגרם במעשיו.

על כן אל יסתכל האדם על הבורג הקטן אלא יראה את המכלול שללא אותו בורג – הנברשת קורסת....

וכך היא דרכו של היצר להקטין ולגמד את העבירה, למצוא לה את ההיתרים ההלכתיים ואף הוא מוכיח שזהו רצון הבורא, אל נתפתה לתכסיסיו, בכל צעד נשאל מהי דעת התורה.

וכך ראו בני  ישראל את עשית העגל כדבר קטן, בסה"כ מדובר בצלם שיחליף את משה רק עד שהוא יגיע. הם לא הבינו שמדובר כאן בדבר נצחי וזו הייתה טעותם. הראות הקצרה לטווח מצומצם היא היא הגורם הישיר לחטא. (אור דניאל).

ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול (תצוה לב-י)

בשעה שאמר הקב"ה למשה "רד מההר כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" חשש כוחו וירד גדולות ולא נישאר לו כח לדבר ולהתפלל עבור ישראל מכוון שהיה מפוחד כי הקב"ה זועם למרות שהוא לא חטא,פחד שיחריב את עם ישראל ואין לקב"ה ענין יותר במשה רבנו בתור מנהיג, ואולי יכלול בגזרה גם אותו בתוכם אך כששמע משה שאמר לו הקב"ה "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם"...שאל משה בליבו הניחה לי? מה אני זה שמונע מהקב"ה להעניש את העם, סימן ששיש בי כח ושהקב"ה מתחשב בי ואז חזר לו הצבע לפנים והתחזק והחל בתפילות ובקשות שנאמר ויחל משה...ועוד מחנו נא מספרך אשר כתבה.

משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו ידיד נפש שהיה מאד אוהב אותו והנה בנו של המלך נכנס לחדר בזמן שהם משוחחים, למלך היה מטענים קשים כלפי התנהגות בנו במלאכה, והחל לנזוף בו על זה שאינו מקיים את הוראותיו והענינים גלשו בצורה אלימה והחל המלך לזעום בצורה מחרידה והיכה את בנו מכות נימרצות מאד. והילד בוכה וידיד המלך היה חסר אונים כי ריחם על הילד ולא ידע מה לעשות למרות שהוא ידיד נפש של המלך אך הוא ראה את מצב הכעס שהמלך נמצא בו אמר בליבו: "אמנם אני ידיד נפש אך זה מפחיד מאד המלך מכה את בנו ומפחד אני להתערב שמה יהרוג אותי". והנה המלך ממשיך להכות את בנו עד זב דם ואמר לבנו "אם לא ידידי ואהובי לידי ההיתי הורג אותך!" שמע כך ידיד המלך קיבל בטחון והבין שיש בכוחו להשפיע על המלך וישר קפץ על המלך והרגיעו והמלך הניח לבנו.

ויאמר ה' אלי לאמר,ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא (תשא לב-י)

ליקטתי מעשה שממחיש עד כמה היא מיצוה חשובה לא להלין את המת ושכר מיצוה זו היא שהביאה לשבירת קשיות עורף מסופר בספר "פאר הדור" (חלק ד,עמ' נה).

"שמונה שנים אחרי הסתלקותו של ה"חזון איש",בשנת תשכ"ב,נודע ברבים הסיפור המזעזע דלהן-מעשה שאירע שנה אחת לפני שנתבקש למתיבתא-דרקיעא.המספר הוא בעל המעשה עצמו,יהודי בשם ר' יעקב פלדמן,מיוצאי דנילאב שבמחוז מרמרוש,המתגורר כיום בארץ ישראל. יום אחד סיפר האיש לפי תומו את קורות חייו באזני רבי אליעזר קליין,רבו של "קהל יראים" בעיר באר שבע,כדלהלן.

כאשר הייתי בן י"ז שנה יצאתי את בית הורי לעבוד בעיירה הונגרית קטנה,אלמשפיזטי.עד מהרה שכחתי שם את החינוך שקיבלתי בבית אבא. השתדלתי להסתיר את יהדותי גם מאימת הצוררים שהתחילו להשתלט שם משנת תש"ב,ואשר הציקו ורדפו כל יהודי,אבל יכולתי להמשיך בזה רק עד שנת תש"ד. אז העבירו אותי הנאצים ימח שמם עם אחי לאושוויץ אשר בפולניה, אך ניצלתי בנס.אחר כך הועברתי לטריזינשטט ושוחררתי משם בשנת תש"ה. נשארתי לגור בצ'כיה עד שנת תש"ח ואז עליתי לארץ ישראל. כאמור,ניתקתי את כל הקשר עם היהדות ועם החינוך שקבלתי אצל הורי.עבדתי לא רק בשבת אלא גם בראש השנה וביום הכיפורים.

בליל יום כיפור תשי"ג עבדתי כהרגלי. באותו לילה נראה אלי אבא, ר' חיים מרדכי ז"ל בחלום,לבוש קיטל לבן מצוחצח,עטוף בטלית מצויצת,כמו בהיותו בחיים ואמר אלי: "חזור בתשובה! חזור לדרך שחינכתי אותך,אחרת שנותיך מקוטעות!" וכך חזר החלום ונשנה מידי לילה בלילה במשך שבוע שלם.

והנה הגיע ליל שבת. בשעה מאוחרת בלילה נכנסתי לבית קפה בראשון לציון (בעיר זו הייתי עובד במוסך). אכלתי ושתיתי וחזרתי הביתה. נגשתי להפעיל את הרדיו,ובאותו רגע שמעתי קול קורא מאחורי: "אוי ואבוי! אתה שוב חוטא?!" (געוואלד דו זינדיגסט וייטער?").

פניתי לאחור והנה רואה אני כמו בהקיץ את אבי שניספה באושוויץ,ושוב עומד הוא לפני עטוף בקיטל ובטלית,ואני שומע אותו אומר אלי: "אל תחשוב שזה סתם חלום, באתי להזהירך שתחזור בתשובה.בשמים כבר נחרץ עליך גזר דין שייכרתו ימיך!" נבהלתי מהמראה. דמות אבי ז"ל נעלמה מיד.

באותה שבת, כמובן,לא עישנתי סיגריות,לא הפעלתי רדיו,אולם במוצאי שבת הלכתי לקולנוע.בבואי הביתה,כאשר הספקתי לפתוח את הדלת,מיד ראיתי שוב את דמותו של אבי כמו בהקיץ עטוף בטלית וקיטל,והוא מתחנן ומבקש לפני שאטיב את מעשי,ואומר לי שזוהי אזהרתו האחרונה...

באותה תקופה שימשתי כמנהל המסגריה במוסך "'טיטניק, בראשון לציון. קמתי איפוא ביום ראשון בבוקר וחילקתי את העבודה בין הפועלים. אחר כך שמתי פעמי לבני ברק אל ה:"חזון איש",אשר שמעתי אודותיו מפי אנשים רבים,כדי לספר לו את החלומות.לפליאתי,כאשר אך עברתי את מפתן ביתו, החל ה"חזון איש" לדבר אלי בחומרה: "אוי ואבוי,אתה עובד בשבת אתה עובד בראש השנה וגם ביום הכיפורים.לאביך אין מנוחה בעולם העליון,נגזר עליך כרת!"

הוא השלים את דבריו והמשיך לישב על כיסאו כאילו מנמנם,השעין את ראשו בין שתי ידיו,ואני עמדתי לפניו נבוך וניסער,מהיכן הוא יודע?!

לבסוף,אחרי כמה רגעים של צפיה,פקח ה"חזון איש" את עיניו ואמר לי: "בזכות מצווה גדולה שקיימת בנעורך יוסיפו לך ממרום ימים ושנים,מעכשיו תחזור למוטב ותלך בדרך הישרה כפי שחינך אותך אביך.

האם תזכור איזו מצווה קימת בנעורך"?

השבתי לו: "אף אל פי שהייתי מחלל שבת,מעולם לא פגעתי במישהו וגם צדקה נתתי"

השיבני החזון איש: "אין די בכך לא בזכות זה אתה זוכה שיקרעו את גזר דינך..."

אני נזכרתי,שכאשר ההיתי בן 14 שנה בערך,באה אלנו אישה ומסרה לאבא שבכפר פלוני מוטל ילד מת ואין מי שיטפל בו להביאו לקבר ישראל אבי שלח אותי אל הכפר לבצע את הדבר,ואף על פי שהפעולה היתה קשורה בסכנת נפשות, כי הקוזיסטים השתלטו אז בדרכים,והיה עלי לעבור יער שלם בפחד מוות,קיימתי את המצווה בתכלית השלמות שנאמר בתורה "לא תלין המת כי קללת אלוקים הוא, לשמע הסיפור נענע ללי "החזון איש" בראשו ולא הוסיף דבר.

כאשר יצאתי מביתו,קיבלתי לשמור תורה ומצוות כיהודי שלם ומאז אני רואה במעשי ידי ברכה והצלחה. (לקט טוב).

ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר (תשא לב-יט)

ירד משה מן הרקיע והיו הלוחות בידו ולא שברן עד שראה בעיניו (מד"ר דברים ג,יא).

אם נתבונן במעשה העגל ובהלכותיו, נראה לכאורה דבר תמוה,כאשר הקב"ה אומר למשה "לך רד כי שחת עמך עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל" (לב,ז-ח).משה שומע את הדברים החמורים מפי הקב"ה המבקש לעשות בהם כליה-"ויחר אפי בהם ואכלם" (שם, לב,י),ומבקש מאתו "למה ה' יחרה אפך בעמך" (שם  לב,יא).

ומפליא הדבר שלא רואים אצל משה תגובה חריפה למשמע מעשה העגל,רק מאוחר יותר כאשר משה יורד מן ההר ורואה את העגל ואת המחולות, רק עז "וישלך מידיו את הלחות וישבר אותם תחת ההר" (שם  לב,יט). לכאורה קשה מדוע לא שבר משה את הלוחות מיד? כאשר הוא שומע במרומים שבני ישראל עובדים ע"ז,מדוע מתמהמה מלשבור את הלוחות מיד?

הרב אליהו שלזינגר שליט"א בספרו "אלה הדברים" מבאר את הדברים כך: מכאן אנו רואים שגדול כוח הראיה מכוח השמיעה,ואין לדון על סמך שמיעה אף אם היא באה מפי הקב"ה,שהרי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

ידוע שהלוחות היו מורכבות משני חלקים,כדכתיב "שני לוחות אבנים" (שמות לד,א). לוח אחד היו בו מצוות בין אדם לחברו, ולוח שני היו בו מצוות בין אדם למקום,וכששמע משה רבנו שבנ"י חטאו במצוות שבין אדם למקום, עדיין לא שבר את הלוחות,כיוון שסבר שאם יקיימו את המצוות שבין אדם לחברו עדיין מצבם טוב, שכן לפחות הם מקיימים מצוות חשובות,אך כאשר ירד מן ההר וראה את המחולות כלומר חטאו מתוך שמחה ויתר מזו התברר לו שקמו לצחק ורקודים ולא מתוך אונס (לב,ו). ומפרש רש"י שעסקו בגילוי עריות ושפיכות דמים,שהן בעיקרן עבירות שבין אדם לחברו. אז ראה שאין עוד ערך לשני לוחות הברית,כיוון שבכך הם עברו על שני לוחות הברית. והבין שאין קיום של מצוות בין אדם לחברו ללא קיום מצוות שבין אדם למקומו.

אין אלו שתי יחידות נפרדות ובנוסף שנהנים מטעם החטא כשראה את המחולות הבין שאלו הם חוטאים מתוך או ידיעה או חלישות הדעת כי על זה אפשר לעשות תשובה אלא הם נהנים מהחטא ע"ז ועל זה אין תשובה. גויים מקיימים מצוות שבין אדם לחברו שכן פרי השכל וההגיון המחייבים זאת. אבל אצל עם ישראל אין הדברים כן. אצלנו קיום המצוות שבין אדם לחברו הוא משום ציווי ה', ומי שאינו מחזיק במצוות של בן אדם למקום לא יכול לקיים את המצות שבין אדם לחברו,כי מקימן ביגלל ההיגיון שהמיצווה ולא ביגלל ציווי ה' ועד מהרה ייכשל בהן כיון שאין יראת אלוקים בו. וזאת אנו רואים אצל עם ישראל בהיכשלם בע"ז, מכאן הייתה הדרך קצרה לעבירות כמו גילוי עריות ושפיכות דמים, אשר מהוים את בסיס קיומו של העם היהודי, והעובר עליהם נחשב כאילו עובר על כל התורה כולה.

אין מדובר כאן בחטא שאדם עבר ועליו לתקן, יש כאן שבירת מוסכמות, העבירה שנעשתה ע"י בני ישראל היא אינה בגדר "עוד עבירה" שעליה צריך תשובה. מדובר כאן בשבירת כללי המשחק וזו עבירה  שיש לתת לה מענה מיידי,וכאשר ראה זאת משה בעיניו הבין שאי אפשר לתת להם את הלוחות, הם אינם ראוים ללוחות אלו ועל כן שיבר אותם.  (אור דניאל).

ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך ואדעך (תשא לג-יג)

רבים שואלים מהם דרכי שמים הנסתרות מבני האדם וזה מה שמשה רבנו ביקש לדעת.

רבים שואלים את השאלה ,צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?" ושאלות דומות על הנהגת הקב"ה בעולמו. בתשובה לשאלות אלו אומר החפץ חיים משל שממנו משתמע שהאדם אינו מסוגל להכיר ולהבין את כל דרכיו של ה' בהנהגת הבריאה.

כי כבד פה וכבד לשון אנכי? משה רבינו היה כבד פה! למען לא יאמרו הבריות, כי בגלל היותו נואם ומטיף טוב, הצליח להשפיע על העם ולתת לו את התורה, לפיכך נברא כבד פה ומגמגם, למען ידעו הכל, שהתורה היא מן השמים, והשפעתו היתה רק משום "שהשכינה מדברת מתוך גרונו". (הר"ן).

פעם אחת הביאו להרב הקדוש ר' משה צבי מסברן ז"ל ילד בן שבע שנים, שהיה חרש גמור, אינו מדבר ואינו שומע והפצירו בו שיברך את הילד ויתרפא. העמיד הרב את הילד על ספסל, ואמר לו: אם תוכל לדבר ככל האדם,מה למשל, תדבר כשתגדל ותהיה לאיש? לתימהון האנשים שהיו נוכחים בשעת מעשה פתח הילד את פיו ואמר: אהיה מוסר, ואלשין על ישראל.

הדבר יצא מפיו,והרב אמר להנוכחים: אתם רואים,אפוא,כי טובה לו השתיקה.

והילד נשאר אילם כמקודם.

ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל (תשא לג-יא)

שהיו עסקיו לעמוד על תורה שבעל פה שהיה כמעיין הנובע באהל משה ולא רצה להפנות משקידת לימודו לשום דבר. (העמק דבר).

הרבה תירוצים שלא נעסוק בתורה היצר הרע מזמן לנו זה השיקול,זו הבחינה,זה החישוב: מה עומד מול מה,מה טפל ומה עיקר, ורק כאשר האדם ירגיש שהתורה היא שלו וכאשר הוא בטל ממנה הוא חש את ההפסד, אז ירגיש את ערכה האמיתי.

משל למה הדבר דומה? לאדם שרצה לערוך סעודה מפוארת לרגל נישואי בנו, ולעת ערב הלך לקנות מוצרי מזון בסכום גדול מאוד. כאשר הגיע לאחד המרכולים הגדולים התברר שהוא הגיע עשר דקות לאחר זמן סגירת החנות.

האיש ניגש לשומר השער וביקשו שיואיל לפתוח את שערי החנות

כיון שברצונו לקנות בסכומים גדולים מאוד ובוודאי בעה"ב ישמח. למרות הסבריו של בעל השמחה לא נעתר השומר לבקשתו. גם תחנוניו של האיש כי אין לו זמן אחר לקניות ומועד המסיבה קרוב,לא שינו את דעתו. בצר לו נאלץ האיש לעזוב את החנות ולחפש מקום אחר.

בהגיעו חנות השניה הביט בשלט המורה על שעות פתיחת החנות וסגירתה וראה שהדלת סגורה גם כאן.האיש לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא הביט פנימה אל תוך החנות וראה כי בעה"ב עסוק בסגירת הקופה, נקש בדלת וביקש שיפתח לו. כששמע בעה"ב את הרכישות שמוכן האיש לערוך, מיד פתח את הדלת ושירת אותו בשמחה רבה ואף הגיש לו כיבוד קל במהלך הקניה.

האיש שמח עד מאוד על השירות הנפלא,שילם ביד נדיבה ובמזומן. לקראת צאתו שאל את בעה"ב: "אמור לי,מדוע בחנות השניה סירב השומר לאפשר לי לרכוש את המוצרים? הרי אף שם הייתי משלם טבין ותקילין!"

ענה לו בעה"ב: "בחנות ממול ניצב שומר שיש לו שעות עבודה קבועות ואין לו שום קשר לחנות. אין זה מעניינו מה היקף הקניות במרכול. אך כאן אני הוא בעל החנות,כל ההכנסות שייכות לי. כאשר ראיתי את רשימת המוצרים שהינך מעוניין לרכוש,הבנתי מיד שכדאי לי להשקיע זמן נוסף,כי כל רגע נוסף שאתה בחנותי הכנסותיי גדלות".

כך צריכה להיות הרגשתו של האדם לגבי לימוד התורה,שכל רגע ורגע של לימוד הוא שלו,זהו רכושו,בכך הוא מגדיל את זכויותיו וכדאי לו להשקיע "שעות נוספות" בלימוד. אך אם האדם ירגיש כ"שומר בשער" שכל רגע נוסף שהוא נשאר בבית-המדרש הוא חש צער וסבל, משמע שהוא בבחינת שומר שמחכה לסיים את שעות עבודתו אז התורה אינה קניינו.

ויבחן כל אדם את עצמו האם התורה היא קניינו, ואיך יבחן זאת? כמו שומר אם הוא מגיע לשיעורים ולתפילות בזמנים הקבועים והוא אינו בבחינת מוסיף והולך, ואם לקראת סוף התפילה או סיום הלימוד הוא מתחיל להרגיש שקשה לו, שהזמן לא עובר והוא בקושי מצליח להישאר עד הסוף, וכמובן אין מה לדבר על זמן נוסף שהוא מוכן להישאר משמע שהוא בבחינת שומר בשער. אך אם הוא משקיע בלימודיו ובתפילתו מעבר לזמן והוא אינו חש מעמסה מבחינת הזמן משמע שהתורה היא קניינו. (אור דניאל)

וראה בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה (תשא לד-לה)

כאשר פניו של אדם קורנים, הכוונה "מאיר פנים", יש לכך סגולה נפלאה ליצירת תחושה ואווירה טובה לכל הסובבים אותו וכשם שאדם מאיר פנים לזולתו כך יאירו לו פנים בשמים. לכן בין בני הזוג ישנו יצר הרע שנקרא כח ההרגל כאשר בן הזוג בא מעבודה לא מקבלים אותו בהארת פנים אלא אדרבה מתלוננים  על הילדים או מבקשים עזרה במטלות הבית בימקום לתת זמן להיתאפס מיומו העמוס של עול הפרנסה הוא ניכנס למטר של טענות

נספר מעשה ביהודי שנהג להאיר פניו תמיד לא רק עם יהודים אלא גם כלפי גויים.

לאחת המשחטות בחו"ל הגיע יהודי שעסק בשחיטה ובפיקוח על הכשרות. מידי בוקר היה מתייצב לעבודתו והיה מברך את השומר בשער, גוי כושי, בברכת "בוקר טוב" ואף חייך אליו. כך נהג גם בצאתו בשעות הערב. הוא בירך את השומר ב"ערב טוב ושמירה נעימה" וכל זאת בשפה העברית.

השומר, שלא הבין מאומה מדברי השוחט לא בכניסתו ולא ביציאתו, היה רגיל שהשוחטים היהודים אינם מתייחסים אליו, וחשב בליבו שהיהודי מקללו מידי בוקר וערב ואף הוא היה משיב לו בקללה עסיסית בשפתו הוא.

באחד הימים כאשר הגיע השוחט כהרגלו בבוקר לעבודתו, שוב בירך את השומר בברכת "בוקר טוב". בעמדת השמירה היה באותו זמן אדם נוסף, חברו של השומר, המבין את השפה העברית וכאשר שמע את השוחט מברך בכניסתו השיב לו בנימה לבבית ואף שוחח עמו בשפה העברית.

השומר הגוי שראה את הדו-השיח ביניהם ביקש מחברו שיסביר לו סוף סוף את דברי השוחט. כשהבין חש צער מסוים בלבו על שהוא נהג ההיפך והיה מקללו מידי יום ביומו.

באותו יום לקראת הערב נתבקש השוחט ליבדוק באחד המקררים כשרות של שחיטה מסויימת. הוא וחברו ניגשו לאחד המרתפים וכאשר ניכנסו לתוך המקרר נסגרה לפתע הדלת אחריהם. כל מאמציהם להזעיק עזרה עלו בתוהו כיוון שכל הפועלים והשוחטים סיימו כבר מלאכתם. אט אט הם החלו לקפוא וכבר הרגישו כי תוך זמן קצר הם יקפאו למוות.

השומר בשער, הכושי, המתין באותה שעה לצאתו של היהודי כדי לברכו סוף סוף ולהודות לו על התייחסותו הלבבית אליו אך מה רבה אכזבתו שלמרות שהסתיימה לה העבודה, השוחט היהודי אינו יוצא.

הוא החליט יחד עם חברו לאתרו. כאשר הגיעו לאחד המרתפים במשחטה, שמעו נקישות עמומות בדלת וזעקות שבר של יאוש. הדפיקות החלשות והקולות הובילו אותם אל המקרר במרתף. כאשר פתחו את הדלת נדהמו לראות את שני השוחטים במצב של כמעט קפיאה מוחלטת, רועדים ובוכים.

"איך הגעת לכאן?!" שאל השוחט את הגוי.

"רציתי לומר לך 'ערב טוב' ולהודות לך על הארת הפנים שאתה נוהג עמי כל יום."

כדאי שמעשה זה ילמדנו על החשיבות של "הארת פנים". כמה נעים להיכנס למקום העבודה או הבית ולזכות ב"שלום" הנאמר עם מאור פנים. בבת אחת יכולה האשה להוציא מבעלה את כל מצבור הכעס שעבר עליו באותו יום.

נצטט חידוש נפלא מהרב ניסים יגן זצ"ל:

נאמר: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים". לכאורה, מדוע דווקא בגללן? מה עם הבעלים, עם כל הסבל, הצער, ההשפלות? האם זכות זו לא נזקפת לגאולת ישראל?

אך ניתן לבאר שדווקא הנשים יכולות לזכות את עם ישראל בגאולה העתידה וזאת כיוון שכאשר היו הולכות לשדה ופוגשות את בעליהן עיייפים, טרודים, לחוצים וכואבים, דווקא אז הן ידעו לחייך אליהם, להאיר להם פנים, לשוחח עימם ובכך לגרום להם לשכוח מהצרות.

לעיתים אנו עדים לתופעה שאב המשפחה פוטר מעבודתו והוא נקלע למצב כלכלי קשה. ודווקא אז כאשר רוחו שפלה, ומצבו הנפשי בכי רע מוסיפה לו האשה ייסורים על ייסוריו עקב המצב שאליו נקלעו. מתחילות להן מריבות, לעיתים מושמעים ביטויים קשים ומעליבים, נוצר מתח אדיר בחיי המשפחה והבית כולו הופך למאכולת אש. אין ספק כי הלחץ הכלכלי נותן אותותיו וכל המשפחה נמצאת במערבולת שנראית כ"סוף הדרך". אך צריך לזכור, ש"מאשפות ירים אביון" – להקב"ה היכולת לרומם את האדם אף אם הוא במעמקים, זה מה שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'".

כאן צריכה לבוא לידי ביטוי גדולתה של האשה. דווקא עכשיו היא יכולה לעודד, לסייע, לתמוך ולהקל מהצער. אך אם תנהג בטיפשות ותוסיף לו עוד מנה של ייסורים על מנותיו. בוודאי שמכך לא תצמח לו הישועה.

זאת ידעו לעשות היטב הנשים במצרים. הן הבינו שדווקא כאן נדרשת מהן התעלות והקרבה עצמית למען בעליהן והן ידעו לעשות את המלאכה בצורה מושלמת. הנשים הבינו שזה הזמן להאיר פנים. דווקא עכשיו האשה היא זו שיכולה לסייע לבעלה לחדש כוחותיו. וזכות זו היא שתגאל את עם ישראל לעתיד לבוא.  (אור דניאל)

וראה בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה (תשא לד-לה)

כאשר פניו של אדם קורנים, הכוונה "מאיר פנים", יש לכך סגולה נפלאה ליצירת תחושה ואווירה טובה לכל הסובבים אותו וכשם שאדם מאיר פנים לזולתו כך יאירו לו פנים בשמים. לכן בין בני הזוג ישנו יצר הרע שנקרא כח ההרגל כאשר בן הזוג בא מעבודה לא מקבלים אותו בהארת פנים אלא אדרבה מתלוננים  על הילדים או מבקשים עזרה במטלות הבית בימקום לתת זמן להיתאפס מיומו העמוס של עול הפרנסה הוא ניכנס למטר של טענות

נספר מעשה ביהודי שנהג להאיר פניו תמיד לא רק עם יהודים אלא גם כלפי גויים.

לאחת המשחטות בחו"ל הגיע יהודי שעסק בשחיטה ובפיקוח על הכשרות. מידי בוקר היה מתייצב לעבודתו והיה מברך את השומר בשער, גוי כושי, בברכת "בוקר טוב" ואף חייך אליו. כך נהג גם בצאתו בשעות הערב. הוא בירך את השומר ב"ערב טוב ושמירה נעימה" וכל זאת בשפה העברית.

השומר, שלא הבין מאומה מדברי השוחט לא בכניסתו ולא ביציאתו, היה רגיל שהשוחטים היהודים אינם מתייחסים אליו, וחשב בליבו שהיהודי מקללו מידי בוקר וערב ואף הוא היה משיב לו בקללה עסיסית בשפתו הוא.

באחד הימים כאשר הגיע השוחט כהרגלו בבוקר לעבודתו, שוב בירך את השומר בברכת "בוקר טוב". בעמדת השמירה היה באותו זמן אדם נוסף, חברו של השומר, המבין את השפה העברית וכאשר שמע את השוחט מברך בכניסתו השיב לו בנימה לבבית ואף שוחח עמו בשפה העברית.

השומר הגוי שראה את הדו-השיח ביניהם ביקש מחברו שיסביר לו סוף סוף את דברי השוחט. כשהבין חש צער מסוים בלבו על שהוא נהג ההיפך והיה מקללו מידי יום ביומו.

באותו יום לקראת הערב נתבקש השוחט ליבדוק באחד המקררים כשרות של שחיטה מסויימת. הוא וחברו ניגשו לאחד המרתפים וכאשר ניכנסו לתוך המקרר נסגרה לפתע הדלת אחריהם. כל מאמציהם להזעיק עזרה עלו בתוהו כיוון שכל הפועלים והשוחטים סיימו כבר מלאכתם. אט אט הם החלו לקפוא וכבר הרגישו כי תוך זמן קצר הם יקפאו למוות.

השומר בשער, הכושי, המתין באותה שעה לצאתו של היהודי כדי לברכו סוף סוף ולהודות לו על התייחסותו הלבבית אליו אך מה רבה אכזבתו שלמרות שהסתיימה לה העבודה, השוחט היהודי אינו יוצא.

הוא החליט יחד עם חברו לאתרו. כאשר הגיעו לאחד המרתפים במשחטה, שמעו נקישות עמומות בדלת וזעקות שבר של יאוש. הדפיקות החלשות והקולות הובילו אותם אל המקרר במרתף. כאשר פתחו את הדלת נדהמו לראות את שני השוחטים במצב של כמעט קפיאה מוחלטת, רועדים ובוכים.

"איך הגעת לכאן?!" שאל השוחט את הגוי.

"רציתי לומר לך 'ערב טוב' ולהודות לך על הארת הפנים שאתה נוהג עמי כל יום."

כדאי שמעשה זה ילמדנו על החשיבות של "הארת פנים". כמה נעים להיכנס למקום העבודה או הבית ולזכות ב"שלום" הנאמר עם מאור פנים. בבת אחת יכולה האשה להוציא מבעלה את כל מצבור הכעס שעבר עליו באותו יום.

נצטט חידוש נפלא מהרב ניסים יגן זצ"ל:

נאמר: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים". לכאורה, מדוע דווקא בגללן? מה עם הבעלים, עם כל הסבל, הצער, ההשפלות? האם זכות זו לא נזקפת לגאולת ישראל?

אך ניתן לבאר שדווקא הנשים יכולות לזכות את עם ישראל בגאולה העתידה וזאת כיוון שכאשר היו הולכות לשדה ופוגשות את בעליהן עיייפים, טרודים, לחוצים וכואבים, דווקא אז הן ידעו לחייך אליהם, להאיר להם פנים, לשוחח עימם ובכך לגרום להם לשכוח מהצרות.

לעיתים אנו עדים לתופעה שאב המשפחה פוטר מעבודתו והוא נקלע למצב כלכלי קשה. ודווקא אז כאשר רוחו שפלה, ומצבו הנפשי בכי רע מוסיפה לו האשה ייסורים על ייסוריו עקב המצב שאליו נקלעו. מתחילות להן מריבות, לעיתים מושמעים ביטויים קשים ומעליבים, נוצר מתח אדיר בחיי המשפחה והבית כולו הופך למאכולת אש. אין ספק כי הלחץ הכלכלי נותן אותותיו וכל המשפחה נמצאת במערבולת שנראית כ"סוף הדרך". אך צריך לזכור, ש"מאשפות ירים אביון" – להקב"ה היכולת לרומם את האדם אף אם הוא במעמקים, זה מה שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'".

כאן צריכה לבוא לידי ביטוי גדולתה של האשה. דווקא עכשיו היא יכולה לעודד, לסייע, לתמוך ולהקל מהצער. אך אם תנהג בטיפשות ותוסיף לו עוד מנה של ייסורים על מנותיו. בוודאי שמכך לא תצמח לו הישועה.

זאת ידעו לעשות היטב הנשים במצרים. הן הבינו שדווקא כאן נדרשת מהן התעלות והקרבה עצמית למען בעליהן והן ידעו לעשות את המלאכה בצורה מושלמת. הנשים הבינו שזה הזמן להאיר פנים. דווקא עכשיו האשה היא זו שיכולה לסייע לבעלה לחדש כוחותיו. וזכות זו היא שתגאל את עם ישראל לעתיד לבוא. (אור דניאל)

פרשת כי תישא - חלק ב - הרב אריה קרן

פרשת כי תישא - חלק ב - הרב אריה קרן

 

קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה (תשא  ל-לד)

וחלבנה – בושם שריחו רע...ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת. ללמדנו שלא  יקבל בעינינו לצרף באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו (רש"י).

ובאמת חובה עלינו לדאוג לקירוב רחוקים, הרי כולם בכלל ישראל וחלה עלינו ערבות, ואנו יודעים שאם החייב אינו משלם הערב משלם, ומי יודע כיצד נוכל לתת את הדין על אלו החוטאים יום יום בעבירות חמורות ואנו ממשיכים לחתום על הערבות, ועוד ערבות. שנאמר בני ישראל ערבים זה לזה איך נוכל לפרוע את חובנו?

כתב המהרש"א: וברמז יש ללמוד שהיו י"א מיני קטורת, עשרה ריחן טוב ואחד חלבנה ריחו רע, דיש לצרף גם הפושע, היינו בשיש עדה קדושה שהן מניין עשרה בלעדיו, אבל אין לצרפו בעשרה עמו, וזכר לדבר הפסוק: "לא אשחית בעבור העשרה" (בראשית יח, לב) אבל על פחות מעשרה לא התפלל.

את חובנו?

כתב המהרש"א: וברמז יש ללמוד שהיו י"א מיני קטורת, עשרה ריחן טוב ואחד חלבנה ריחו רע, דיש לצרף גם הפושע, היינו בשיש עדה קדושה שהן מניין עשרה בלעדיו, אבל אין לצרפו בעשרה עמו, וזכר לדבר הפסוק: "לא אשחית בעבור העשרה" (בראשית יח, לב) אבל על פחות מעשרה לא התפלל.

ומה העניין בזה לצרף את הפושעים לתפילותינו? מפרש רבנו בחיי: כי שם שמים מתעלה ומתקדש בשעה שהרשעים חוזרים בתשובה ונמנין בכלל הצדיקים, שאם לא כן הצדיקים נתפשים עליהם מפני ערבות, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, ומטעם זה נצטווינו במצוות לולב ליקח ארבע מינים באגודה אחת, ולתת ערבה שאין לה טעם וריח בכלל האתרוג שיש בו טעם וריח ובכלל הלולב וההדס וכו' ואנו מרצים  לקב"ה בכולם כאחד. כדי שהערבה הדס והלולב האגודים ובעלי החסרונות יקבלו את הצבע וטעם של האתרוג לכן אוגדים אותם ומצמידים אותם לאתרוג ומנענעים כך ראוים ליפעול כל עם ישראל להידבר לאתרוג שהם תלמידי החכמים ולקבל מהם טעם וריח תורה ומיצוות. 

לחשב מחשבות לעשות בזה  (תשא לא-ד)

לבד מגדולתו בתורה, הצטיין רבי חיים מוולוז'ין בחכמתו ובפקחותו. בני דורו ידעו זאת היטב, ועל כן קבלו את דעתו ומרותו, ובענינים רבים של ריב ומחלוקת פנו אליו כדי שיפשר בין הצדדים.

המעשה הבא הנו הוכחה חותכת לכך:

בעת שיסד רבי  חים את ישיבת וולוז'ין, שיגר שליח מיוחד לאסוף מעות לצורך אחזקת הישיבה. בין התורמים היה כפרי כלשהו, שנידב לישיבה בעין יפה ובנפש חפצה.

חלף זמן והסכום שנאסף כמעט וכלה. שוב נאלץ השליח לצאת  לדרך לקבץ מעות, בטרם יצא, בקש, כי יקנו לו בגדים נאים, ואז לכשיופיע בבגדים אלו בבתי התורמים יראה בעיניהם כאדם נכבד, והללו בודאי יגדילו עקב כך את תרומותיהם.

משנקנו בעבורו המלבושים, ביקש השליח שי תנו לו גם סוס ועגלה וזאת, לבל  יאלץ לחפש אחר עגלה בכל עיר ועיר, ובכך יחסוך זמן רב. גם מבוקשו זה ניתן לו והאיש יצא לדרך.

בבגדיו ההדורים ובעגלתו המשובחת הגיע השליח לכפרים. והנה, אותו כפרי שבפעם הקודמת נידב סכום נכבד בעין יפה, סרב הפעם לתרום, לאחר שהעיף עין בבגדי השליח ובעגלתו.

כל הפצרותיו של השליח לא הועילו הכפרי נשאר איתן בדעתו. "אינני מוכן לתרום אפילו פרוטה אחת!"

כששב השליח ממסעו, בא אל רבי חיים וסיפר לו על אותו כפרי. שמע רבי חיים את הדברים והחליט לנסוע בעצמו אל האיש.

בכבוד רב ובסבר פנים יפות קידם הכפרי את פניו של רבי חיים מוולוז'ין. לאחר שיחה קלה פנה אליו רבי חים בשאלה שהטרידה אותו: "מדוע סרבת בפעם הזאת לתרום למען הישיבה?"

השיב הכפרי "אומר לך את האמת, רבי. עד כה סברתי לתומי, שהנדבות מוקדשות לצורך תלמידי הישיבה ולכלכלתם, ועל כן נידבתי כספי בשמחה וברצון. אך כשראיתי כי הכסף מבוזבז לצורך מלבושים נאים ועגלה משובחת לשליח החלטתי כי איני מוכן לתרום לשם כך מכספי".

אמר רבי חיים "הסכת ושמע לי, ידידי. בודאי ידוע לך הפסוק בתורה "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת... לחשוב מחשבות...בזהב ובכסף ובנחושת". לכאורה, כל מי שנדב למשכן הרים תרומתו רק לצורך קדשי הקדשים. אך למעשה, השתמשו בנדבות גם לצרכים אחרים. וזה היה תפקידו של בצלאל, שידע לחשוב מחשבות בבהירות שכלו ובהבנתו הנפלאה חדר בצלאל לתוך הלך מחשבתו של המנדב והבין את כונתו, אם אמנם נתן את נדבתו לשם שמים, בלי כונה להנות מכך או שהיתה בנתינתו כונה לעשות זאת לשם כבוד ותפארת.

"אדם, שנדב בלא שום כונה צדדית השתמש בצלאל בכספו לצורך קדשי הקדשים. ואילו בנדבתו של אדם, שתרם גם למען ההנאה הפרטית שלו השמש בצלאל לצורך ההיכל.

"כן הדבר בעניניך", פנה רבי חיים אל היהודי הכפרי, "את כספך אתה נותן לישיבתנו בלב טהור ולשם שמים בלבד, ועל כן בודאי נשתמש בו לצורך אחזקת התלמידים וכלכלתם. אך יש אנשים שנודבים כספים גם כדי להתהדר במעשה זה נדבתם  של אלו תהיה לצורך השליח ועגלונו, ויש גם אנשים, המנדבים כספים אך ורק למען הכבוד בכספים שלהם ישתמשו לצורך המספוא של הסוס ולצורך תקוני העגלה"...

"הוי, רבי!" הגיב הכפרי משסים רבי חיים את דבריו, "מודה אני לך, על שמנעת ממני להכשל באי נתינת תרומות לאחזקת הישיבה"...ובדברו, הגיש לרב את נדבתו בשמחה וברצון (מעשיהם של צדיקים).

מספרים על הרב החסיד רבי אליעזר (אביו של הבעש"ט הקדוש) שהיה מכניס אורחים בצורה מיוחדת, ללא הבדלי מעמדות והשקפות, והשטן ירד פעם לנסותו, ובא  בעצם יום שבת קודש לביתו עם מוקצה ביד, וחשב שמא יגער בו או יפגע בו, ויהיה פתחון פה לקטרג, אך לא עלתה בידו, אלא להפך. כבדו ושמשו בשמחה ובטוב לבב, בלא שום הערה, ואף לא ברמז. ובמוצאי שבת גילה לו השטן את מטרת בואו, והבטיחו שיזכה לבן שיאיר את העולם, הוא הבעל שם טוב הקדוש זכותו יגן עלינו.

בגמרא במסכת סוטה (יד) איתא: שהתורה תחילתה חסד וסופה חסד, שכן השם יתברך בתחילה עשה כותנות עור לאדם וחוה, שנאמר "ויתפור להם עלה תאנה" וגם בסוף עשה חסד שקבר בעצמו את משה רבנו, עליו השלום, שנאמר "ויקבור אותו בגיא".

צריכים להדבק במדות השם יתברך, וללכת בדרכיו, ולגמול חסדי מבלי לחקור, מי ומה, לטובים ולרעים.

מעשה היה בטורקיה באיזה שופט מפורסם, שעמד לטבוע בים. באו אנשים והושיטו את ידיהם, ואמרו לו: "תן לנו את ידך" ולא ענה להם. היה שם אחד משכירו היטב, והושיט לו את ידו, ואמר לו "קח את ידי" ומיד הושיט השופט את היד, והצליחו להצילו ממיתה לחיים. האנשים שעמדו מסביב התפלאו מאוד, מדוע אדם שעמד למות לא רוצה להושיט יד להצלת חייו, ורק לפתע הסכים, ענה להם אותו אדם, שלמעשה שופט זה אדם קמצן ורע עין, האוהב לקבל ולא לתת. ולכן כשאמרו לו "תן" את ידך הוא נמנע אך כששמע "קח" את ידי הסכים...

צא וראה עד היכן  יכולה להגיע שחיתות המידות, כאשר אדם קמצן ואינו אוהב לתת, אלא רק לקבל, ועל פי זה הסביר בספר "אמרי שפר" מפני מה מי הכנרת מתוקים, ומי ים המלח מלוחים, ונראה שכיון שמי הכנרת שופכים לירדן ולים המלח, ונותנים ממימיהם לאחרים, לכן זכו להיות מים מתוקים. אך  ים המלח מקבל מכולם, ואוגר לעצמו, ואינו נותן לאחרים כלום לכן מימיו מלוחים השורפים ומכלים את הנוגע בהם. (כתונת פסים)

ויתן אל משה ככלתו לדבר איתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלוהי (תשא  לא-יח)

והטעם שנתן הקב"ה את עשרת הדברים בשני לוחות ולא בלוח אחד, לרמוז שהם כנגד השמים והארץ. להורות שאם ישמרו מה שכתוב בלוחות יתקיימו שמים וארץ, כפי שנאמר בירמ' פל"ג אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, היינו אילולא התורה שלומדים בה יומם ולילה לא היו מתקיימים שמים וארץ. וכן מרמזים ב' הלוחות לעולם הזה ולעולם הבא. שאם נקיימם נזכרה לעוה''ז ולעוה"ב.

ועוד טעם למה היו הלוחות שנים ולא אחד, לפי שנקראו לוחות העדות, ואין עדות בפחות משנים, שהם מעידים שהקב"ה נתן לנו התורה

ודעו שאע"פ שהקב"ה נתן לו התורה במתנה והצליח משה רבנו ללמוד באותם מ' הימים מה שאין אדם מספיק ללמוד בשנים הרבה, אל יעלה בדעתכם שעלה בידו ללמוד באותם מ' ימים כל התורה כולה הרחבה מני ים, כמו שנאמר באיוב יאב ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולא למד שם אלא כללי כל התורה, ובזה נקרא שלמד כל התורה. וזהו שנאמר כאן ויתן אל משה ככלותו, מלשון כללים, שמסר לו הקב"ה כללי התורה.

ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדות לחת אבן כתבים באצבע אלוהים (תשא לא-יח)

"ככלתו-ככלתו כתיב חסר,שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן,שלא היה יכול ללמוד בזמן מועט כזה,ד"א מה כלה מקושטת בכ"ד קישוטים,אף תלמיד חכם צריך להיות בקי בכ"ד ספרים" (רש"י).

נביא להלן סיפורים המורים על חביבות התורה על לומדיה,ככלה החביבה על חתנה,"ככלתו כתיב": ישיבת וולוז'ין היתה תוססת, בחורי הישיבה,המצוינים והחריפים, כולם יגעו את מוחם בסוגיה אחת ויחידה,קשה ועצומה.

רבי אייזל חריף, מגאוני הדור, הגיע לוולוז'ין לחפש חתן לבתו. היות ולא היה בכוחו לבחון את כל בחורי הישיבה, שאל בבית המדרש קושיה עצומה והכריז כי הבחור אשר יצליח לתרצה-יהיה חתן לבתו.

עמלו הבחורים,אימצו מוחותיהם,שקדו יומם ולילה, שכן מי אינו רוצה להיות חתנו של גאון הדור.

תור ארוך השתרך לפני דלת חדרו של ר' אייזל. בחורים מופלגים הרצו לפניו את תירוציהם,אך איש לא הצליח למצוא את התירוץ הנכון לקושיה.

אחר ימים אחדים יצא רבי אייזל לדרכו בידים ריקות.

אחר שעברה המרכבה כברת דרך מן העיר,שמע לפתע העגלון קול קורא מאחוריו:

עצור, עצור!!"

אחד מבחורי הישיבה, רבי יוסף שלופער,קרב תשוש ויגע אל המרכבה.

"רבי", קרא מתנשף, "את התירוץ!!

"האם מצאת תירוץ לקושיה?" שאל רבי אייזל

"לא,רבי", אמר, "אך חייב אני לדעת-מהו התירוץ!" בך בחרתי!" קרא תשוקתך העצומה לתורה אשר הריצה אותך עד לכאן...לא הבחינה של המעמד הכבוד הוא זה שהוריד ודחף אותך לחפש את התירוץ, אלא אהבת התורה לישמה לכן אותך בחרתי ואתה תהיה חתני". (מורשת אבות).

רבי שלמה זלמן אחיו של רבי חיים מווילוז'ין, בא מוילנא לווילוז'ין להישתתף בשמחת נישואי אחד מילדיו של רבי חיים. ר' חיים ביקש לשמח את אחיו באופן מיוחד. הוא היזמין זמרים ונגנים שיבואו וינגנו למענו בחדרו, וישמחו את לבבו. לאחר שקיבל את הסכמת ר' זלמן אכן באו המנגנים, ובכמה וכמה כלי זמר שבידיהם ניגנו ושרו זמן מה והלכו. כל אותה עת ישב ר' זלמל'ה שקוע בעולמו, ושפתותיו מרחשות, כדרכו, דברי תורה.

כעבור שעה, כשנכנס ר' חיים שנית לראות את שלום אחיו,השתומם עד מאד לשמוע אותו שואל ומתפלא: הלא הבטחת שתשלח לי "כליזמרים" לשמחני, מדוע איפוא לא שלחת אותם? מחשבותיו העמוקות בדברי תורה כבשו את לבו, והוא לא שמע מאומה.

באו לבקר בשעות הלילה את רבי אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר, בשנתו האחרונה שנת תשכ"ד, בהיותו מאושפז בבית החולים "שערי צדק" אחרי התקף לב. והנה הוא יושב ליד שולחן עם גמרא ושקוע בעיון, הוא היה אז בן קרוב לתשעים שנה. כששאלוהו כיצד הוא לומד לאחר התקף לב,הוא הסתכל על השואל בפליאה גדולה על שאלה זו, ואמר לו: שכחתם רמב"ם מפורש בהלכות תלמוד תורה שאפילו בעל יסורין חייב בתלמוד תורה וכן נפסק בשו"ע ללא כל חולק? (ספר "לשכנו תדרשו" לוקט ממורשת אבות).

ויראו העם כי בשש משה לרדת ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר  העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו (תצוה לב-א)

השטן הראה לבני ישראל את מיתת משה בשמים. בני ישראל ניזדעזעו וניבהלו בדורנו אנחנו עטורי ניסיון שכבר אנו יודעים שהקב"ה מעמיד אותנו בנסיונות של אמונה כך היה בפרשת המרגלים במן בעצת בילעם שזנו ישראל עם בנות הגוים ובמעשה העגל ועוד. לכן מה שלא יקרה אנחנו אמורים להיות בעלי ניסיון משנים עברו ולומר ה' אחד ושמו אחד ולא להיכשל, אך אותו דור דעה שהקב"ה הראה להם ניסים ונפלאות היתגלות הבורא בגדול זה דבר חדש בשבילהם, ועזיבת עבודת האלילים ואמונה באל אחד היתה מקובלת עליהם עד שראו את מיתת משה בשמים שבושש לבוא ומיד איבדו שליטה לעם ישראל אין ניסיון בהכרת הקב"ה ורצונו (שנעבוד אותו בכל מצב עם אמונה איתנה). כנראה חשבו לעצמם כך: "אוי ואוי לנו משה מת"! והחלו לנחש השארות "מי הרג אותו?" הרי לא יכול להיות שאלוקים הרגו ודימיינו להם כך: שהעבודה הזרה שעזבו במצרים רדפה אחרינו עד למדבר והרגה את משה רבנו שהוא שליח ה'. ויש כאלה שאמרו שהיתה ח"ו מלחמה בין שתי האלים בין הקב"ה ישתבח שמו לעד ובין העבודה הזרה שעבדו במצרים והעבודה זרה ניצחה ח"ו. ועכשיו אנחנו בצרה צרורה והאלילים יתנקמו בנו, והיה בלאגן שלם בכל העם. רק האהרון והלויים ניסוי להרגיע אותם ולא ידעו מה להגיב כי גם הם בנסיון קשה מאד אך האמונה אצלם יותר חזקה. ובני ישראל מהפחד  ביקשו חנינה מהעבודה הזרה שלא תיתנקם בהם על זה שנטשו אותה וביקשו מאהרון "קום ועשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו". ולא מתוך כוונה רעה למרוד בבורא יתברך אלא מתוך חוסר אונים.

לכן עלינו לדון את בני ישראל לכף זכות כי מצב אותו דור שונה מנקודת מבטנו ואין חכם אחר מעשה. אהרון הכהן ניסה לעכב את עשית העגל ותוך כדי נקיטת זהירות שלא יהרגו אותו כי העם היה עצבני ואובד עצות ויאמר אליהם אהרון פרקו נזמי הזהב...(לב-ב). אהרון הכהן ניסה לעכב את עשית העגל בתקווה שמשה רבנו יחזור. ולכן אמר להם שיפרקו את אזני נשיכם מנזמים וידוע הדבר שזהב ותכשיטים זה דבר חשוב ויקר ערך לאשה. לכל אישה יש קופסה מיוחדת בשביל התכשיטים בבית גנזיה ולא בקלות הסכימו הנשים עם בקשה זו להוריד את נזמי הזהב מאוזניהם וניסו לפייס ולעכב את חטא העגל ולתת תיקווה לבעליהם זאת היתה מזימתו של אהרון.

וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר (תשא  לב-א)

בשעה שעלה משה למרום, אמר להם לישראל:

בסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא.

לסוף ארבעים יום בא השטן ועירבב העולם ואמר להם:

משה רבכם היכן הוא?

אמרו לו עלה למרום.

אמר להם: באו שש. ולא השגיחו עליו.

מת. ולא השגיחו עליו.

הראה להם דמות מיטתו (שבת פט).

מקשה בעל "בית הלוי" כיצד יתכן שבני דור דעה נכשלו בחטא גדול כחטא העגל? הרי ארבעים יום קודם לכן ראו גילוי שכינה הגדול ביותר מימות העולם. והנה כאשר משה רבנו אינו מגיע בשעה היעודה לפי חשבונם הם עובדים עבודה זרה?

ומתרץ, שבאמת לא הייתה כאן כלל עבודה זרה אלא כוונתם הייתה לייחד מקום לשכינה. הם ידוע שעל ידי קיום מצווה נעשים תיקונים בעולמות העליונים.

אחרי שראו שמשה העומד בינם לבין ה' אינו שב, רצו לעשות מקום מיוחד שיהיה מסוגל שתשרה בו השכינה. ומכיון שלא רצו לסמוך על חוכמת עצמם, הלכו אל אהרון הכהן שהיה גדול מהם וידע עומק הדברים יותר מכולם, וביקשו ממנו "קום עשה לנו אלהים" (שמות לב, א) כוונתם הייתה, כאמור, לייחד מקום להשראת השכינה. ואכן כוונתם הייתה בזה לטובה.

התיקונים בעולמות העליונים יכלו להתקיים רק אם התורה ציוותה לעשות אותו מעשה. כך גם במעשה המשכן, רק אחרי שציוום ה' לעשותו בכל פרטיו וקיימו את הציווי, רק אז נעשו התיקונים למעלה. בזכות הציות לציוויו של מקום, זכו שיהיה המשכן מוכן וראוי להשרות בו שכינה, וכל זה מתקיים רק בתנאי שזהו קיום רצונו יתברך. ואם הדבר נעשה ללא ציווי, לחטא גדול יחשב, וזהו בעצם חטא העגל.

מכאן מובנים הדברים שעיקר חטא העגל היה במה שהלכו אחרי ההגיון במקום ללכת אחרי דעת תורה. גם כשיש כוונות טובות ורצון לעשות דברים טובים, על האדם לבטל דעתו בפני דעת תורה.

בעל ספר "החינוך" (מצווה תצו) כותב, שאילו היה כל איש פועל על פי שכלו הוא, היו לנו אלף תורות. לכן נצטוונו לשמוע בקול החכמים ואפילו כאשר יאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין.

וזו דרכו של היצר להראות לאדם את הטעות כדרך ההגיון ויש לו ליצר הסברים ובדרך הגיונית מוליך אותו לאט לאט אבל בטוח אחר הטעות. והרוצה לגבור עליו חייב ללמוד את דרכי לחימתו, להכיר את תעתועיו. כל זמן שדרכיו אינם מוכרים לנו הוא בנקל יכול להפתיע אותנו. היצר יודע שאסור  לו לפתוח במלחמה חזיתית מול האדם עליו ללכת סחור סחור וכך בצעדים איטיים אבל בטוחים הוא מכשיל את האדם בעבירה.

ניקח לדוגמא אדם הרוצה ללכת לבית הכנסת להתפלל ביום חורף קר וגשום. ודאי שהיצר לא ינסה לפתותו לא להניח תפילין כי כאן בוודאי האדם לא ישמע לו. כאן היצר יפתח במערכה אחרת, בהסבר משכנע והגיוני הוא יבהיר מדוע היום אי אפשר להתפלל בביהכ"נ, הרי מדובר ביום גשום ובמזג אוויר סוער. והתורה הרי מצווה אותנו "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד" ולא רק זאת, הוא גם מוסיף נימוק משכנע: אם היום תלך לביהכ"נ יתכן ותהיה חולה ואז תיעדר ימים רבים מתפילה בציבור ויצא שכרך בהפסדך.

וליצר דרכי שיכנוע משלו, הוא מציע הצעה חלופית בוא תן לי יום אחד, רק היום תיעדר, תתפלל בבית מילה מילה בכוונה. אך תפילה במנין ודאי שאסור לך להתפלל.

וכך גם ביום השני שוב משכנע אותך שגם היום כדאי להתפלל ביחידות, עובדה שכאשר התפללת אתמול בביתך הייתה לך התעלות רוחנית. הרי היום מזג האוויר סוער אף יותר מאשר אתמול וכדאי מאוד להישאר בבית. וכדי לתת חיזוק לדבר הוא אף מציע לומר לאחר התפילה כמה מזמורי תהילים ואף לקרוא "חוק לישראל" וזאת כדי לתת תחושה טובה.

וכך אט אט היצר בתחבולות כ"הוראת שעה", נותן לך עצות הגיוניות ומשכנעות שעליהן אין עוררין.

בספר "חיים של תורה" (פרשת בלק) מחזק המחבר את הדברים ביתר שאת.

אחד הדרשנים שנשא דברי חיזוק, פתח ושאל "כיצד יכלו אומות העולם, כגון יוון, לגזור גזירות ולכוף יהודים לחלל שבת? וכי יכולים אנו להעלות בדעתנו שביום בהיר אחד באו היוונים ואסרו את שמירת השבת, הרי באופן זה צפויה הייתה התנגדות עיקשת מצד היהודים?

אלא, סביר להניח שתחילה באו ואמרו ליהודים שדרו בעיירות לא מפותחות, והציעו להם לשפר את אורח חייהם. על כן באו אל תושבי עיירה שלא הייתה בה תאורת רחוב, ואמרו להם "ראו, עד היום הנכם נאלצים ללכת לישון עם שקיעת החמה, הבה נתקין לכם תאורה ברחובות, ועל ידי כך יוכלו חיי העיירה להימשך גם בשעות הערב". נתכנסו חכמי העיירה ודנו בהצעה בכובד ראש, וכאשר לא מצאו שום צד שלילי השיבו בחיוב.

התאורה הותקנה, בעקבות זה החלו אבות ואמהות לצאת בשעות הערב מבתיהם, כדי לשאוף מעט אוויר צח. תוך כדי ההליכה ברחובות המוארים, שוחחו ההורים בינם לבין עצמם על נושאים חשובים אשר עד אז לא נמצא פנאי לדבר על אודותם. עם הזמן הבחינו הילדים שההורים עוזבים את הבית מדי ערב, והחליטו שגם הם לא ילכו לישון עם שקיעת החמה ונשארו ערים עד ששבו ההורים הביתה. בשלב מאוחר יותר, ביקשו הילדים להצטרף לטיול הלילי, ההורי ראו בכך דבר שעשוי לגבש את המשפחה, והסכימו שגם הילדים יצאו איתם בכל ערב.

כאשר הטיולים המשפחתיים הפכו להיות דבר שבשיגרה, נוצר צורך להביא לעיירה מפעם לפעם קוסם או קרקס כדי לשעשע את הילדים, והם היו נהנים להשתעשע במשחקים מידי ערב.

עם הזמן הביאו היוונים משחקי כדור ואף החלו להביא קבוצות יווניות שישחקו לעיני הנערים. המשחקים היו צריכים להיערך לאור היום, לכן נבחר יום השבת כיום המתאים למשחקים.

מובן מאליו שתחילה הייתה הקפדה מלאה בכל הנוגע לחילול שבת. השחקנים היו גויים וכרטיסי הכניסה למשחקים נמכרו רק בימות החול. לפיכך, כל מי שהתעניין במשחקי הגויים, יכול לעשות זאת בין מנחה לערבית ללא חשש חילול שבת.

באחת השבתות היה חסר שחקן באחת הקבוצות, ויהודי תושב המקום התנדב להשלים את החסר.

אט אט נפרצה חומת השבת וחילולי השבת הלכו והתרבו. כל זה בעקבות ההצעה הנדיבה של היוונים להתקין תאורה לטובת התושבים ולהנאתם..."

ואין פלא שההיגררות בזעיר אנפין ובדרך הגיונית הביאה לחילול שבת שנראה בעיניהם כ"לא נורא כל כך"...

וכך הם פני הדברים לעיתים נדמה לנו שעברה מסויימת היא בסך הכל דבר קטן, נקודתי, אילוץ חד פעמי, אך לו היינו יודעים שמדובר כאן בחוליה בשרשרת בוודאי היינו נוהגים אחרת.

הדבר יוסבר ע"י משל: גנב נכנס לבית מפואר של עשיר גדול, חיפש בכל פינות הבית ולא מצא דברי ערך שאפשר לסחוב אותם בקלות. לפני שעמד לצאת נשא עיניו לתיקרה וראה ששם תקועים כמה ברגים שהוא זקוק להם. ניצל את ההזדמנות שהוא נמצא כבר בפנים והתחיל לשחררם.

אחרי שגמר לשחרר את הבורג האחרון, נשמעה חבטה חזקה והנברשת הענקית העשויה ממאות חלקיקים של זכוכית יקרה מאוד, נפלה והתנפצה לרסיסים.

בעל הבית שהיה בדיוק בקומה העליונה נבהל מעוצמת החבטה וירד לראות מה קרה, והגנב שנמצא במחתרת פתח פיו להגנתו ונשבע בכל הקדוש לו שח"ו לא התכוון לקלקל ולהרוס את הנברשת ולא היה בדעתו אלא לקחת את הברגים, והוא מוכן להחזיר אותם מיד...

והנמשל מובן ופשוט מאליו, האדם לא יודע כמה עולמו הוא מקיים, זן ומפרנס ומכלכל על ידי מעשיו הטובים, ומאידך גיס אף אין לו מושג כמה עולמות הוא הורס, משחית ומחבל רח"ל ע"י מעשיו הרעים. לכן אם נכשל בעבירה כלשהי הוא חושב שכל חטאו אינו אלא עצם העבירה, והוא לא יודע שיכול להיות שע"י אותה עבירה הקטנה, לפעמים הוא מכריע את הכף לחובה ח"ו ומי יודע כמה צרות רעה ורעב, ביזה ומלחמה גרם לעולם כולו ע"י אותה עבירה. ואם הקב"ה יבוא לדון אותו ולהענישו כפי התוצאה ממעשיו הרי אין קץ וגבול לעונשו. ומה גם שהרי הוא עצמו לא מודע למה שגרם במעשיו.

על כן אל יסתכל האדם על הבורג הקטן אלא יראה את המכלול שללא אותו בורג – הנברשת קורסת....

וכך היא דרכו של היצר להקטין ולגמד את העבירה, למצוא לה את ההיתרים ההלכתיים ואף הוא מוכיח שזהו רצון הבורא, אל נתפתה לתכסיסיו, בכל צעד נשאל מהי דעת התורה.

וכך ראו בני  ישראל את עשית העגל כדבר קטן, בסה"כ מדובר בצלם שיחליף את משה רק עד שהוא יגיע. הם לא הבינו שמדובר כאן בדבר נצחי וזו הייתה טעותם. הראות הקצרה לטווח מצומצם היא היא הגורם הישיר לחטא. (אור דניאל).

ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול (תצוה לב-י)

בשעה שאמר הקב"ה למשה "רד מההר כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" חשש כוחו וירד גדולות ולא נישאר לו כח לדבר ולהתפלל עבור ישראל מכוון שהיה מפוחד כי הקב"ה זועם למרות שהוא לא חטא,פחד שיחריב את עם ישראל ואין לקב"ה ענין יותר במשה רבנו בתור מנהיג, ואולי יכלול בגזרה גם אותו בתוכם אך כששמע משה שאמר לו הקב"ה "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם"...שאל משה בליבו הניחה לי? מה אני זה שמונע מהקב"ה להעניש את העם, סימן ששיש בי כח ושהקב"ה מתחשב בי ואז חזר לו הצבע לפנים והתחזק והחל בתפילות ובקשות שנאמר ויחל משה...ועוד מחנו נא מספרך אשר כתבה.

משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו ידיד נפש שהיה מאד אוהב אותו והנה בנו של המלך נכנס לחדר בזמן שהם משוחחים, למלך היה מטענים קשים כלפי התנהגות בנו במלאכה, והחל לנזוף בו על זה שאינו מקיים את הוראותיו והענינים גלשו בצורה אלימה והחל המלך לזעום בצורה מחרידה והיכה את בנו מכות נימרצות מאד. והילד בוכה וידיד המלך היה חסר אונים כי ריחם על הילד ולא ידע מה לעשות למרות שהוא ידיד נפש של המלך אך הוא ראה את מצב הכעס שהמלך נמצא בו אמר בליבו: "אמנם אני ידיד נפש אך זה מפחיד מאד המלך מכה את בנו ומפחד אני להתערב שמה יהרוג אותי". והנה המלך ממשיך להכות את בנו עד זב דם ואמר לבנו "אם לא ידידי ואהובי לידי ההיתי הורג אותך!" שמע כך ידיד המלך קיבל בטחון והבין שיש בכוחו להשפיע על המלך וישר קפץ על המלך והרגיעו והמלך הניח לבנו.

ויאמר ה' אלי לאמר,ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא (תשא לב-י)

ליקטתי מעשה שממחיש עד כמה היא מיצוה חשובה לא להלין את המת ושכר מיצוה זו היא שהביאה לשבירת קשיות עורף מסופר בספר "פאר הדור" (חלק ד,עמ' נה).

"שמונה שנים אחרי הסתלקותו של ה"חזון איש",בשנת תשכ"ב,נודע ברבים הסיפור המזעזע דלהן-מעשה שאירע שנה אחת לפני שנתבקש למתיבתא-דרקיעא.המספר הוא בעל המעשה עצמו,יהודי בשם ר' יעקב פלדמן,מיוצאי דנילאב שבמחוז מרמרוש,המתגורר כיום בארץ ישראל. יום אחד סיפר האיש לפי תומו את קורות חייו באזני רבי אליעזר קליין,רבו של "קהל יראים" בעיר באר שבע,כדלהלן.

כאשר הייתי בן י"ז שנה יצאתי את בית הורי לעבוד בעיירה הונגרית קטנה,אלמשפיזטי.עד מהרה שכחתי שם את החינוך שקיבלתי בבית אבא. השתדלתי להסתיר את יהדותי גם מאימת הצוררים שהתחילו להשתלט שם משנת תש"ב,ואשר הציקו ורדפו כל יהודי,אבל יכולתי להמשיך בזה רק עד שנת תש"ד. אז העבירו אותי הנאצים ימח שמם עם אחי לאושוויץ אשר בפולניה, אך ניצלתי בנס.אחר כך הועברתי לטריזינשטט ושוחררתי משם בשנת תש"ה. נשארתי לגור בצ'כיה עד שנת תש"ח ואז עליתי לארץ ישראל. כאמור,ניתקתי את כל הקשר עם היהדות ועם החינוך שקבלתי אצל הורי.עבדתי לא רק בשבת אלא גם בראש השנה וביום הכיפורים.

בליל יום כיפור תשי"ג עבדתי כהרגלי. באותו לילה נראה אלי אבא, ר' חיים מרדכי ז"ל בחלום,לבוש קיטל לבן מצוחצח,עטוף בטלית מצויצת,כמו בהיותו בחיים ואמר אלי: "חזור בתשובה! חזור לדרך שחינכתי אותך,אחרת שנותיך מקוטעות!" וכך חזר החלום ונשנה מידי לילה בלילה במשך שבוע שלם.

והנה הגיע ליל שבת. בשעה מאוחרת בלילה נכנסתי לבית קפה בראשון לציון (בעיר זו הייתי עובד במוסך). אכלתי ושתיתי וחזרתי הביתה. נגשתי להפעיל את הרדיו,ובאותו רגע שמעתי קול קורא מאחורי: "אוי ואבוי! אתה שוב חוטא?!" (געוואלד דו זינדיגסט וייטער?").

פניתי לאחור והנה רואה אני כמו בהקיץ את אבי שניספה באושוויץ,ושוב עומד הוא לפני עטוף בקיטל ובטלית,ואני שומע אותו אומר אלי: "אל תחשוב שזה סתם חלום, באתי להזהירך שתחזור בתשובה.בשמים כבר נחרץ עליך גזר דין שייכרתו ימיך!" נבהלתי מהמראה. דמות אבי ז"ל נעלמה מיד.

באותה שבת, כמובן,לא עישנתי סיגריות,לא הפעלתי רדיו,אולם במוצאי שבת הלכתי לקולנוע.בבואי הביתה,כאשר הספקתי לפתוח את הדלת,מיד ראיתי שוב את דמותו של אבי כמו בהקיץ עטוף בטלית וקיטל,והוא מתחנן ומבקש לפני שאטיב את מעשי,ואומר לי שזוהי אזהרתו האחרונה...

באותה תקופה שימשתי כמנהל המסגריה במוסך "'טיטניק, בראשון לציון. קמתי איפוא ביום ראשון בבוקר וחילקתי את העבודה בין הפועלים. אחר כך שמתי פעמי לבני ברק אל ה:"חזון איש",אשר שמעתי אודותיו מפי אנשים רבים,כדי לספר לו את החלומות.לפליאתי,כאשר אך עברתי את מפתן ביתו, החל ה"חזון איש" לדבר אלי בחומרה: "אוי ואבוי,אתה עובד בשבת אתה עובד בראש השנה וגם ביום הכיפורים.לאביך אין מנוחה בעולם העליון,נגזר עליך כרת!"

הוא השלים את דבריו והמשיך לישב על כיסאו כאילו מנמנם,השעין את ראשו בין שתי ידיו,ואני עמדתי לפניו נבוך וניסער,מהיכן הוא יודע?!

לבסוף,אחרי כמה רגעים של צפיה,פקח ה"חזון איש" את עיניו ואמר לי: "בזכות מצווה גדולה שקיימת בנעורך יוסיפו לך ממרום ימים ושנים,מעכשיו תחזור למוטב ותלך בדרך הישרה כפי שחינך אותך אביך.

האם תזכור איזו מצווה קימת בנעורך"?

השבתי לו: "אף אל פי שהייתי מחלל שבת,מעולם לא פגעתי במישהו וגם צדקה נתתי"

השיבני החזון איש: "אין די בכך לא בזכות זה אתה זוכה שיקרעו את גזר דינך..."

אני נזכרתי,שכאשר ההיתי בן 14 שנה בערך,באה אלנו אישה ומסרה לאבא שבכפר פלוני מוטל ילד מת ואין מי שיטפל בו להביאו לקבר ישראל אבי שלח אותי אל הכפר לבצע את הדבר,ואף על פי שהפעולה היתה קשורה בסכנת נפשות, כי הקוזיסטים השתלטו אז בדרכים,והיה עלי לעבור יער שלם בפחד מוות,קיימתי את המצווה בתכלית השלמות שנאמר בתורה "לא תלין המת כי קללת אלוקים הוא, לשמע הסיפור נענע ללי "החזון איש" בראשו ולא הוסיף דבר.

כאשר יצאתי מביתו,קיבלתי לשמור תורה ומצוות כיהודי שלם ומאז אני רואה במעשי ידי ברכה והצלחה. (לקט טוב).

ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר (תשא לב-יט)

ירד משה מן הרקיע והיו הלוחות בידו ולא שברן עד שראה בעיניו (מד"ר דברים ג,יא).

אם נתבונן במעשה העגל ובהלכותיו, נראה לכאורה דבר תמוה,כאשר הקב"ה אומר למשה "לך רד כי שחת עמך עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל" (לב,ז-ח).משה שומע את הדברים החמורים מפי הקב"ה המבקש לעשות בהם כליה-"ויחר אפי בהם ואכלם" (שם, לב,י),ומבקש מאתו "למה ה' יחרה אפך בעמך" (שם  לב,יא).

ומפליא הדבר שלא רואים אצל משה תגובה חריפה למשמע מעשה העגל,רק מאוחר יותר כאשר משה יורד מן ההר ורואה את העגל ואת המחולות, רק עז "וישלך מידיו את הלחות וישבר אותם תחת ההר" (שם  לב,יט). לכאורה קשה מדוע לא שבר משה את הלוחות מיד? כאשר הוא שומע במרומים שבני ישראל עובדים ע"ז,מדוע מתמהמה מלשבור את הלוחות מיד?

הרב אליהו שלזינגר שליט"א בספרו "אלה הדברים" מבאר את הדברים כך: מכאן אנו רואים שגדול כוח הראיה מכוח השמיעה,ואין לדון על סמך שמיעה אף אם היא באה מפי הקב"ה,שהרי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

ידוע שהלוחות היו מורכבות משני חלקים,כדכתיב "שני לוחות אבנים" (שמות לד,א). לוח אחד היו בו מצוות בין אדם לחברו, ולוח שני היו בו מצוות בין אדם למקום,וכששמע משה רבנו שבנ"י חטאו במצוות שבין אדם למקום, עדיין לא שבר את הלוחות,כיוון שסבר שאם יקיימו את המצוות שבין אדם לחברו עדיין מצבם טוב, שכן לפחות הם מקיימים מצוות חשובות,אך כאשר ירד מן ההר וראה את המחולות כלומר חטאו מתוך שמחה ויתר מזו התברר לו שקמו לצחק ורקודים ולא מתוך אונס (לב,ו). ומפרש רש"י שעסקו בגילוי עריות ושפיכות דמים,שהן בעיקרן עבירות שבין אדם לחברו. אז ראה שאין עוד ערך לשני לוחות הברית,כיוון שבכך הם עברו על שני לוחות הברית. והבין שאין קיום של מצוות בין אדם לחברו ללא קיום מצוות שבין אדם למקומו.

אין אלו שתי יחידות נפרדות ובנוסף שנהנים מטעם החטא כשראה את המחולות הבין שאלו הם חוטאים מתוך או ידיעה או חלישות הדעת כי על זה אפשר לעשות תשובה אלא הם נהנים מהחטא ע"ז ועל זה אין תשובה. גויים מקיימים מצוות שבין אדם לחברו שכן פרי השכל וההגיון המחייבים זאת. אבל אצל עם ישראל אין הדברים כן. אצלנו קיום המצוות שבין אדם לחברו הוא משום ציווי ה', ומי שאינו מחזיק במצוות של בן אדם למקום לא יכול לקיים את המצות שבין אדם לחברו,כי מקימן ביגלל ההיגיון שהמיצווה ולא ביגלל ציווי ה' ועד מהרה ייכשל בהן כיון שאין יראת אלוקים בו. וזאת אנו רואים אצל עם ישראל בהיכשלם בע"ז, מכאן הייתה הדרך קצרה לעבירות כמו גילוי עריות ושפיכות דמים, אשר מהוים את בסיס קיומו של העם היהודי, והעובר עליהם נחשב כאילו עובר על כל התורה כולה.

אין מדובר כאן בחטא שאדם עבר ועליו לתקן, יש כאן שבירת מוסכמות, העבירה שנעשתה ע"י בני ישראל היא אינה בגדר "עוד עבירה" שעליה צריך תשובה. מדובר כאן בשבירת כללי המשחק וזו עבירה  שיש לתת לה מענה מיידי,וכאשר ראה זאת משה בעיניו הבין שאי אפשר לתת להם את הלוחות, הם אינם ראוים ללוחות אלו ועל כן שיבר אותם.  (אור דניאל).

ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך ואדעך (תשא לג-יג)

רבים שואלים מהם דרכי שמים הנסתרות מבני האדם וזה מה שמשה רבנו ביקש לדעת.

רבים שואלים את השאלה ,צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?" ושאלות דומות על הנהגת הקב"ה בעולמו. בתשובה לשאלות אלו אומר החפץ חיים משל שממנו משתמע שהאדם אינו מסוגל להכיר ולהבין את כל דרכיו של ה' בהנהגת הבריאה.

כי כבד פה וכבד לשון אנכי? משה רבינו היה כבד פה! למען לא יאמרו הבריות, כי בגלל היותו נואם ומטיף טוב, הצליח להשפיע על העם ולתת לו את התורה, לפיכך נברא כבד פה ומגמגם, למען ידעו הכל, שהתורה היא מן השמים, והשפעתו היתה רק משום "שהשכינה מדברת מתוך גרונו". (הר"ן).

פעם אחת הביאו להרב הקדוש ר' משה צבי מסברן ז"ל ילד בן שבע שנים, שהיה חרש גמור, אינו מדבר ואינו שומע והפצירו בו שיברך את הילד ויתרפא. העמיד הרב את הילד על ספסל, ואמר לו: אם תוכל לדבר ככל האדם,מה למשל, תדבר כשתגדל ותהיה לאיש? לתימהון האנשים שהיו נוכחים בשעת מעשה פתח הילד את פיו ואמר: אהיה מוסר, ואלשין על ישראל.

הדבר יצא מפיו,והרב אמר להנוכחים: אתם רואים,אפוא,כי טובה לו השתיקה.

והילד נשאר אילם כמקודם.

ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל (תשא לג-יא)

שהיו עסקיו לעמוד על תורה שבעל פה שהיה כמעיין הנובע באהל משה ולא רצה להפנות משקידת לימודו לשום דבר. (העמק דבר).

הרבה תירוצים שלא נעסוק בתורה היצר הרע מזמן לנו זה השיקול,זו הבחינה,זה החישוב: מה עומד מול מה,מה טפל ומה עיקר, ורק כאשר האדם ירגיש שהתורה היא שלו וכאשר הוא בטל ממנה הוא חש את ההפסד, אז ירגיש את ערכה האמיתי.

משל למה הדבר דומה? לאדם שרצה לערוך סעודה מפוארת לרגל נישואי בנו, ולעת ערב הלך לקנות מוצרי מזון בסכום גדול מאוד. כאשר הגיע לאחד המרכולים הגדולים התברר שהוא הגיע עשר דקות לאחר זמן סגירת החנות.

האיש ניגש לשומר השער וביקשו שיואיל לפתוח את שערי החנות

כיון שברצונו לקנות בסכומים גדולים מאוד ובוודאי בעה"ב ישמח. למרות הסבריו של בעל השמחה לא נעתר השומר לבקשתו. גם תחנוניו של האיש כי אין לו זמן אחר לקניות ומועד המסיבה קרוב,לא שינו את דעתו. בצר לו נאלץ האיש לעזוב את החנות ולחפש מקום אחר.

בהגיעו חנות השניה הביט בשלט המורה על שעות פתיחת החנות וסגירתה וראה שהדלת סגורה גם כאן.האיש לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא הביט פנימה אל תוך החנות וראה כי בעה"ב עסוק בסגירת הקופה, נקש בדלת וביקש שיפתח לו. כששמע בעה"ב את הרכישות שמוכן האיש לערוך, מיד פתח את הדלת ושירת אותו בשמחה רבה ואף הגיש לו כיבוד קל במהלך הקניה.

האיש שמח עד מאוד על השירות הנפלא,שילם ביד נדיבה ובמזומן. לקראת צאתו שאל את בעה"ב: "אמור לי,מדוע בחנות השניה סירב השומר לאפשר לי לרכוש את המוצרים? הרי אף שם הייתי משלם טבין ותקילין!"

ענה לו בעה"ב: "בחנות ממול ניצב שומר שיש לו שעות עבודה קבועות ואין לו שום קשר לחנות. אין זה מעניינו מה היקף הקניות במרכול. אך כאן אני הוא בעל החנות,כל ההכנסות שייכות לי. כאשר ראיתי את רשימת המוצרים שהינך מעוניין לרכוש,הבנתי מיד שכדאי לי להשקיע זמן נוסף,כי כל רגע נוסף שאתה בחנותי הכנסותיי גדלות".

כך צריכה להיות הרגשתו של האדם לגבי לימוד התורה,שכל רגע ורגע של לימוד הוא שלו,זהו רכושו,בכך הוא מגדיל את זכויותיו וכדאי לו להשקיע "שעות נוספות" בלימוד. אך אם האדם ירגיש כ"שומר בשער" שכל רגע נוסף שהוא נשאר בבית-המדרש הוא חש צער וסבל, משמע שהוא בבחינת שומר שמחכה לסיים את שעות עבודתו אז התורה אינה קניינו.

ויבחן כל אדם את עצמו האם התורה היא קניינו, ואיך יבחן זאת? כמו שומר אם הוא מגיע לשיעורים ולתפילות בזמנים הקבועים והוא אינו בבחינת מוסיף והולך, ואם לקראת סוף התפילה או סיום הלימוד הוא מתחיל להרגיש שקשה לו, שהזמן לא עובר והוא בקושי מצליח להישאר עד הסוף, וכמובן אין מה לדבר על זמן נוסף שהוא מוכן להישאר משמע שהוא בבחינת שומר בשער. אך אם הוא משקיע בלימודיו ובתפילתו מעבר לזמן והוא אינו חש מעמסה מבחינת הזמן משמע שהתורה היא קניינו. (אור דניאל)

וראה בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה (תשא לד-לה)

כאשר פניו של אדם קורנים, הכוונה "מאיר פנים", יש לכך סגולה נפלאה ליצירת תחושה ואווירה טובה לכל הסובבים אותו וכשם שאדם מאיר פנים לזולתו כך יאירו לו פנים בשמים. לכן בין בני הזוג ישנו יצר הרע שנקרא כח ההרגל כאשר בן הזוג בא מעבודה לא מקבלים אותו בהארת פנים אלא אדרבה מתלוננים  על הילדים או מבקשים עזרה במטלות הבית בימקום לתת זמן להיתאפס מיומו העמוס של עול הפרנסה הוא ניכנס למטר של טענות

נספר מעשה ביהודי שנהג להאיר פניו תמיד לא רק עם יהודים אלא גם כלפי גויים.

לאחת המשחטות בחו"ל הגיע יהודי שעסק בשחיטה ובפיקוח על הכשרות. מידי בוקר היה מתייצב לעבודתו והיה מברך את השומר בשער, גוי כושי, בברכת "בוקר טוב" ואף חייך אליו. כך נהג גם בצאתו בשעות הערב. הוא בירך את השומר ב"ערב טוב ושמירה נעימה" וכל זאת בשפה העברית.

השומר, שלא הבין מאומה מדברי השוחט לא בכניסתו ולא ביציאתו, היה רגיל שהשוחטים היהודים אינם מתייחסים אליו, וחשב בליבו שהיהודי מקללו מידי בוקר וערב ואף הוא היה משיב לו בקללה עסיסית בשפתו הוא.

באחד הימים כאשר הגיע השוחט כהרגלו בבוקר לעבודתו, שוב בירך את השומר בברכת "בוקר טוב". בעמדת השמירה היה באותו זמן אדם נוסף, חברו של השומר, המבין את השפה העברית וכאשר שמע את השוחט מברך בכניסתו השיב לו בנימה לבבית ואף שוחח עמו בשפה העברית.

השומר הגוי שראה את הדו-השיח ביניהם ביקש מחברו שיסביר לו סוף סוף את דברי השוחט. כשהבין חש צער מסוים בלבו על שהוא נהג ההיפך והיה מקללו מידי יום ביומו.

באותו יום לקראת הערב נתבקש השוחט ליבדוק באחד המקררים כשרות של שחיטה מסויימת. הוא וחברו ניגשו לאחד המרתפים וכאשר ניכנסו לתוך המקרר נסגרה לפתע הדלת אחריהם. כל מאמציהם להזעיק עזרה עלו בתוהו כיוון שכל הפועלים והשוחטים סיימו כבר מלאכתם. אט אט הם החלו לקפוא וכבר הרגישו כי תוך זמן קצר הם יקפאו למוות.

השומר בשער, הכושי, המתין באותה שעה לצאתו של היהודי כדי לברכו סוף סוף ולהודות לו על התייחסותו הלבבית אליו אך מה רבה אכזבתו שלמרות שהסתיימה לה העבודה, השוחט היהודי אינו יוצא.

הוא החליט יחד עם חברו לאתרו. כאשר הגיעו לאחד המרתפים במשחטה, שמעו נקישות עמומות בדלת וזעקות שבר של יאוש. הדפיקות החלשות והקולות הובילו אותם אל המקרר במרתף. כאשר פתחו את הדלת נדהמו לראות את שני השוחטים במצב של כמעט קפיאה מוחלטת, רועדים ובוכים.

"איך הגעת לכאן?!" שאל השוחט את הגוי.

"רציתי לומר לך 'ערב טוב' ולהודות לך על הארת הפנים שאתה נוהג עמי כל יום."

כדאי שמעשה זה ילמדנו על החשיבות של "הארת פנים". כמה נעים להיכנס למקום העבודה או הבית ולזכות ב"שלום" הנאמר עם מאור פנים. בבת אחת יכולה האשה להוציא מבעלה את כל מצבור הכעס שעבר עליו באותו יום.

נצטט חידוש נפלא מהרב ניסים יגן זצ"ל:

נאמר: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים". לכאורה, מדוע דווקא בגללן? מה עם הבעלים, עם כל הסבל, הצער, ההשפלות? האם זכות זו לא נזקפת לגאולת ישראל?

אך ניתן לבאר שדווקא הנשים יכולות לזכות את עם ישראל בגאולה העתידה וזאת כיוון שכאשר היו הולכות לשדה ופוגשות את בעליהן עיייפים, טרודים, לחוצים וכואבים, דווקא אז הן ידעו לחייך אליהם, להאיר להם פנים, לשוחח עימם ובכך לגרום להם לשכוח מהצרות.

לעיתים אנו עדים לתופעה שאב המשפחה פוטר מעבודתו והוא נקלע למצב כלכלי קשה. ודווקא אז כאשר רוחו שפלה, ומצבו הנפשי בכי רע מוסיפה לו האשה ייסורים על ייסוריו עקב המצב שאליו נקלעו. מתחילות להן מריבות, לעיתים מושמעים ביטויים קשים ומעליבים, נוצר מתח אדיר בחיי המשפחה והבית כולו הופך למאכולת אש. אין ספק כי הלחץ הכלכלי נותן אותותיו וכל המשפחה נמצאת במערבולת שנראית כ"סוף הדרך". אך צריך לזכור, ש"מאשפות ירים אביון" – להקב"ה היכולת לרומם את האדם אף אם הוא במעמקים, זה מה שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'".

כאן צריכה לבוא לידי ביטוי גדולתה של האשה. דווקא עכשיו היא יכולה לעודד, לסייע, לתמוך ולהקל מהצער. אך אם תנהג בטיפשות ותוסיף לו עוד מנה של ייסורים על מנותיו. בוודאי שמכך לא תצמח לו הישועה.

זאת ידעו לעשות היטב הנשים במצרים. הן הבינו שדווקא כאן נדרשת מהן התעלות והקרבה עצמית למען בעליהן והן ידעו לעשות את המלאכה בצורה מושלמת. הנשים הבינו שזה הזמן להאיר פנים. דווקא עכשיו האשה היא זו שיכולה לסייע לבעלה לחדש כוחותיו. וזכות זו היא שתגאל את עם ישראל לעתיד לבוא.  (אור דניאל)

וראה בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה (תשא לד-לה)

כאשר פניו של אדם קורנים, הכוונה "מאיר פנים", יש לכך סגולה נפלאה ליצירת תחושה ואווירה טובה לכל הסובבים אותו וכשם שאדם מאיר פנים לזולתו כך יאירו לו פנים בשמים. לכן בין בני הזוג ישנו יצר הרע שנקרא כח ההרגל כאשר בן הזוג בא מעבודה לא מקבלים אותו בהארת פנים אלא אדרבה מתלוננים  על הילדים או מבקשים עזרה במטלות הבית בימקום לתת זמן להיתאפס מיומו העמוס של עול הפרנסה הוא ניכנס למטר של טענות

 

נספר מעשה ביהודי שנהג להאיר פניו תמיד לא רק עם יהודים אלא גם כלפי גויים.

לאחת המשחטות בחו"ל הגיע יהודי שעסק בשחיטה ובפיקוח על הכשרות. מידי בוקר היה מתייצב לעבודתו והיה מברך את השומר בשער, גוי כושי, בברכת "בוקר טוב" ואף חייך אליו. כך נהג גם בצאתו בשעות הערב. הוא בירך את השומר ב"ערב טוב ושמירה נעימה" וכל זאת בשפה העברית.

השומר, שלא הבין מאומה מדברי השוחט לא בכניסתו ולא ביציאתו, היה רגיל שהשוחטים היהודים אינם מתייחסים אליו, וחשב בליבו שהיהודי מקללו מידי בוקר וערב ואף הוא היה משיב לו בקללה עסיסית בשפתו הוא.

באחד הימים כאשר הגיע השוחט כהרגלו בבוקר לעבודתו, שוב בירך את השומר בברכת "בוקר טוב". בעמדת השמירה היה באותו זמן אדם נוסף, חברו של השומר, המבין את השפה העברית וכאשר שמע את השוחט מברך בכניסתו השיב לו בנימה לבבית ואף שוחח עמו בשפה העברית.

השומר הגוי שראה את הדו-השיח ביניהם ביקש מחברו שיסביר לו סוף סוף את דברי השוחט. כשהבין חש צער מסוים בלבו על שהוא נהג ההיפך והיה מקללו מידי יום ביומו.

באותו יום לקראת הערב נתבקש השוחט ליבדוק באחד המקררים כשרות של שחיטה מסויימת. הוא וחברו ניגשו לאחד המרתפים וכאשר ניכנסו לתוך המקרר נסגרה לפתע הדלת אחריהם. כל מאמציהם להזעיק עזרה עלו בתוהו כיוון שכל הפועלים והשוחטים סיימו כבר מלאכתם. אט אט הם החלו לקפוא וכבר הרגישו כי תוך זמן קצר הם יקפאו למוות.

השומר בשער, הכושי, המתין באותה שעה לצאתו של היהודי כדי לברכו סוף סוף ולהודות לו על התייחסותו הלבבית אליו אך מה רבה אכזבתו שלמרות שהסתיימה לה העבודה, השוחט היהודי אינו יוצא.

הוא החליט יחד עם חברו לאתרו. כאשר הגיעו לאחד המרתפים במשחטה, שמעו נקישות עמומות בדלת וזעקות שבר של יאוש. הדפיקות החלשות והקולות הובילו אותם אל המקרר במרתף. כאשר פתחו את הדלת נדהמו לראות את שני השוחטים במצב של כמעט קפיאה מוחלטת, רועדים ובוכים.

"איך הגעת לכאן?!" שאל השוחט את הגוי.

"רציתי לומר לך 'ערב טוב' ולהודות לך על הארת הפנים שאתה נוהג עמי כל יום."

כדאי שמעשה זה ילמדנו על החשיבות של "הארת פנים". כמה נעים להיכנס למקום העבודה או הבית ולזכות ב"שלום" הנאמר עם מאור פנים. בבת אחת יכולה האשה להוציא מבעלה את כל מצבור הכעס שעבר עליו באותו יום.

נצטט חידוש נפלא מהרב ניסים יגן זצ"ל:

נאמר: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים". לכאורה, מדוע דווקא בגללן? מה עם הבעלים, עם כל הסבל, הצער, ההשפלות? האם זכות זו לא נזקפת לגאולת ישראל?

אך ניתן לבאר שדווקא הנשים יכולות לזכות את עם ישראל בגאולה העתידה וזאת כיוון שכאשר היו הולכות לשדה ופוגשות את בעליהן עיייפים, טרודים, לחוצים וכואבים, דווקא אז הן ידעו לחייך אליהם, להאיר להם פנים, לשוחח עימם ובכך לגרום להם לשכוח מהצרות.

לעיתים אנו עדים לתופעה שאב המשפחה פוטר מעבודתו והוא נקלע למצב כלכלי קשה. ודווקא אז כאשר רוחו שפלה, ומצבו הנפשי בכי רע מוסיפה לו האשה ייסורים על ייסוריו עקב המצב שאליו נקלעו. מתחילות להן מריבות, לעיתים מושמעים ביטויים קשים ומעליבים, נוצר מתח אדיר בחיי המשפחה והבית כולו הופך למאכולת אש. אין ספק כי הלחץ הכלכלי נותן אותותיו וכל המשפחה נמצאת במערבולת שנראית כ"סוף הדרך". אך צריך לזכור, ש"מאשפות ירים אביון" – להקב"ה היכולת לרומם את האדם אף אם הוא במעמקים, זה מה שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'".

כאן צריכה לבוא לידי ביטוי גדולתה של האשה. דווקא עכשיו היא יכולה לעודד, לסייע, לתמוך ולהקל מהצער. אך אם תנהג בטיפשות ותוסיף לו עוד מנה של ייסורים על מנותיו. בוודאי שמכך לא תצמח לו הישועה.

זאת ידעו לעשות היטב הנשים במצרים. הן הבינו שדווקא כאן נדרשת מהן התעלות והקרבה עצמית למען בעליהן והן ידעו לעשות את המלאכה בצורה מושלמת. הנשים הבינו שזה הזמן להאיר פנים. דווקא עכשיו האשה היא זו שיכולה לסייע לבעלה לחדש כוחותיו. וזכות זו היא שתגאל את עם ישראל לעתיד לבוא. (אור דניאל)

פרשת כי תישא - אריה קרן

פרשת כי תישא - אריה קרן

וידבר ה’ אל משה לאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקידהם ונתנו איש כפר נפשו לה’ בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם (תשא  ל-יא)

עכשיו עליכם לדעת שכל הפרשיות האלו, היינו פרשת תרומה ותצוה ופרשה זו של שקלים, שהיו דברים הנצרכים למשכן, כל אלו ציוה הקב"ה אחרי שכבר עשו את מעשה העגל כדי שיכופר להם קצת עון העגל. שכשם שנתנו זהב לעגל כך יתנו נדבה למשכן. ואע"פ שכולן נכתבו בתורה לפני פרשת העגל, אבל האמת היא שנאמרו לאחר מעשה העגל ונכתבו שלא כסדר. וזהו מה שאמרו חז"ל בהרבה מקומות אין מוקד ומאוחר בתורה. עכשיו צוה הקב"ה לאחר מעשה העגל למנות את ישראל. משל למה הדבר דומה לאדם שהיה לו עדר צאן ופרצה בהם מגפה ומתו חלק מהם. אחרי שפסקה המגפה אמר לרועה רוצה אני שתמנה את הצאן לראות כמה נשארו. כך אמר הקב"ה למשה אחרי מעשה העגל שנפלו הרבה נפשות מישראל, כפי שנבאר להלן רוצה אני שתצוה את ישראל ותדע כמה נשארו. ואע"פ שאין הנמשל דומה למשל ממש, כיון שאין דבר נעלם מעיני הקב"ה ואין לו הכרח למנות כדי לידע כמה נשארו, אבל רצה הקב"ה להראות החיבה שהוא מחבב את ישראל וצוה למשה למנותם כדי לידע כמה נשארו, להודיע שיחזור ויחבבם אם יעשו תשובה ויהיו בני ישראל כשרים.

ונתנו איש כופר נפשו לה’: כלומר ציוה הקב"ה שלא תימנו את בני ישראל לי הגולגולות אחד ועוד אחד, לפי שבדבר המנוי שולטת עין הרע, ואם תמנה אותם לפי גולגלות תפרוץ בהם מגפה. וכן מצינו בדוד המלך ע"ה שמנה את ישראל לי גולגלות ופרצה מגפה ונפלו שבעים אלף נפשות מישראל לי שעין הרע דבר רע מאוד וצריך אדם להיזהר ממנה הרבה.

"זה יתנו" הראה ה’ למשה כמין מטבע של אש ומשקלה כחצי השקל ואמר לו "כזה יתנו" (רש"י).

ומספרים על המקובל רבי מרדכי שרעבי זצ"ל שיום אחד פנה אליו יהודי בדמעות שליש ואמר לו שיש לו גידול בגוף ב"מ, וצריך לעבור ניתוח בעוד שבועים. הסתכל הרב על הצילום ואמר לו בעזרת ה’ לא תצטרך לעשות ניתוח, רק תתן שתים עשרה אלף לירות עבור התיקון שנעשה. למרות שבדרך כלל הרב היה מבקש ששים לירות אבל במקרה הזה למרבית הפלא ביקש הרב סכום גדול. באותו יום הלך החולה, לוה את הכסף  ונתן לרב את כל הסכום הנדרש. ומיהר הרב וחילק למוסדות ולאברכים את כל הכסף, ועשה תיקון. לאחר שבועיים אמר לו הרב תאמר לרופאים שאני מבקש שלא יעשו ניתוח לפני שעושים צילום חוזר. הלך ואמר לרופאים כדברי הרב ולא הסכימו, וטענה בפיהם יש לנו צילום ברור מפעם שעברה, ושום דבר לא ישתנה. לאחר הפצרות רבות הסכימו הרופאים לצילום חוזר ואכן נדהמו למראה עיניהם כשראו שאין שום דבר בגופו ושלחוהו לביתו לחיים ולשלום על זה נאמר צדקה תציל ממות. (לבוש יוסף).

זה יתנו כל העבר על הפקודים (תשא  ל-יג)

וכבר אמרו חז"ל ששלשה דברים נתקשה בהם משה רבנו וסימנם משה, מנורה שנאמר וזה מעשה המנורה, שקל שנאמר זה יתנו כל העובר על הפקודים, החודש שנאמר החודש הזה לכם ראש חודשים, כזה ראה וקדש, ובמצות מחצית השקל נתקשה משה רבנו להבין כיצד במצוה זו יהא בה כח לכפר, עד שהראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש ואמר לו זה יתנו כל העובר על הפקודים, והרמז בזה שכמין מטבע של אש הראה לו הקב"ה למשה, שאם האדם נותן את הצדקה בבחינה של אש בחשק ובחמימות כאש אז ודאי יש בו כדי לכפר על נפשותיכם, וכאשר מקיים האדם את מצות הבורא בבחינה של אש בוערת לעבודת הבורא יש בכח הכוונה של אותה מצוה לכפר אפילו על חטא העגל, וזה שאמר לכפר על נפשותיכם.
ועוד טעם למחצית השקל כיון שאין אדם יכול להסתפק בטובות שיש לו. תמיד הוא מרגיש חסרון. כיון שהוא נוצר מארבע יסודות עפר, מים, רוח, אש ושני היסודות עפר ומים ניתנים להישקל. אבל רוח ואש אינם ניתנים להשקל וזהו רמז למחצית השקל שאין אדם יכול למלא תאוותו.

ובאופן אחר נראה לומר כמין מטבע של אש הוציא לו הקב"ה ואמר זה יתנו, כי הרי ידוע שטבע האש מצד אחד היא לתועלת האדם ולעזרתו למאכל ולחמום וכדומה, מאידך גיסא האש היא סכנה גדולה ונזק גדול יכול לצמוח ממנה ע"י שיכולה לשרוף כל העומד בדרכה, אבל זה תלוי אם האדם יודע להשתמש באותה האש אז זה לתועלתו, ואם חלילה אינו יודע אז אש אוכלתו, וכמו כן מטבע של אש הראה לו הקב"ה, לומר לו שבמטבע זה אפשר לפעול דברים נשגבים ומועילים בבחינת האש שהיא לתועלת האדם, ואם אין האדם יודע להשתמש באותה מטבע כראוי אלא הוא מבזבזה על דברים בטלים ואסורים א"כ זה בבחינה של אש שורפת, וכמו שדרשו על הפסוק והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם הוא בגימטריא ממון, שאותו ממון הוא מוצב ארצה, אבל אפשר לפעול בו בדברים שיכולים להגיע השמימה. וכך בכל דבר, שנאמר "והלך לפניך צדקך" הצדקה שהיהודי עושה מהממון הולכת לפניו בעולם הבא ואם מאותו ממון היה משקיע בתאוות ובמותרות הממון שמור לבעליו לרעתו שבגללו הפסיד עולם הבא.

ראיתי בספר של ליקוטי החיד"א הקדוש הסבר יפה למישנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ...לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר" לכאורה נאמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אז למה צריך לקיים מצוות ומעשים טובים מיראה. מה שיהיה נוח לאדם ח"ו יקיים מאהבה ומה שלא נח לא יקיים? אך אם נתעמק במשנה נבין שמי שלא מאמין בתחיית המתים ואינו פועל לקיים מצוות אין לו חלק בעולם הבא. ובאר היטב "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר לעולם ירשו ארץ" (תחית המתים) נצר מטעי (מצוות שנטע כאן אוכל מפירותיהן בעולם הבא שנאמר אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפירותיהם בעולם הזה הקרן קיימים לעולם הבא ואלו הן כיבוד אב ואם גמילות חסדים... ועוד נאמר היום לעשותם ומחר לקבל שכרם) "מעשי ידיו להתפאר" (אלו מצוות שיש לנו כלל "קדש במותר לך" כל העולם הזה מעשה ידיו של הקב"ה אם זה האוכל או השתייה, הנוף, הבריאה, האנשים ועוד וברגע שהאדם רוצה ליהנות ממשהו, צריך הוא לברך ברכה ראשונה ואחרונה, גם אם ירצה לחיות ביחד עם אישה צריך הוא לקדש אותה ולברך על מצוות עשה כמו ציצית וכו’. שנאמר אשר קדשנו במצוותיו וציונו וכו’ על כל הדברים הגשמים שתכליתם לעלות לקדושה ולפאר אותם ממדרגה גשמית לרוחנית שנאמר מעשי ידי להתפאר לפאר להלל ולקלס את הקב"ה בזה העולם. ומי שלא מאמין בתחיית המתים ולא מעלה את מעשה ידיו של הקב"ה לקדושה שנאמר מעשי ידי להתפאר אין לו חלק בעולם הבא ועד רבה הוא גוזל ממטעיו של הקב"ה בעולם בלא ברכה ומרגיז את הקב"ה בארמונו. כגון: אוכל ולא מברך או מסתובב עם אשה ולא קידש אותה כדת וכדין וכדומה, אוי לו מיום הדין אוי לו מיום התוכחה וכמובן שאין לו חלק בעולם הבא כי לא קיים את תכלית העולם הזה. לכן ישמע חכם ויוסף לקח כי כשם שהבגד מעיד על היצרן שיצר אותו והגינה מעידה על הגנן שסידר אותה כך העולם מעיד על בורא עולם שנאמר בתהילים "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" כלומר המראה של מפת השמים איך השמש שוקעת וזורחת מימים ימימה והעונות קיץ סתיו חורף אביב מסודרות הכל עובד כמו שעון ועוד יש לנו לוחות מתוקנים לעוד שנים שאומרים לנו מתי השקיעה וזריחה בדיוק זה רק מראה על עולם מתוכנן וכל דבר מתוכנן זה מלאכת יוצר לכן בעל כורחך יש בורא לעולם והשמים מספרים כבוד אל מספיק רק להביט כי תמונה אחת שווה אלף מילים. וכשם שאי אפשר להסתכל על השמש שהיא רק כוכב אחד מתוך מיליארדי כוכבים בשמים שהם חלק מהבריאה אז קל וחומר אי אפשר להביט או להבין את בורא עולם שהוא יצר את הכל כמו שנאמר לא יראני אדם וחי ועוד נאמר לא מחשבותיי מחשבותיכם לא דרכי דרככם ועוד החקר אלוק תמצא. לכן עלינו לקבל ענוה וחכם עיניו בראשו בעין אחת יראה את גדולת הבורא ובעין השנייה את אפסות עצמו ויחזור בתשובה ויתקדם מעלה מעלה בסולם היראה לפני יום הדין הגדול והנורא בראש השנה שספרי חיים ומתים לפניך נפתחים וחבל שהאדם יבזבז את העולם הזה בחומריות ודמיונות שמעולם לא מביאים סיפוק כי כך זה טבעם והאמת היחידה זה עבודת השם שנאמר על המצוות "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" לקבל את שכרם בעולם של נצח ושכרם הוא הטוב הנצחי ולעולם לא נמאס והחי יתן ללבו ולא יהיה כאותם כסילים שעינים להם ולא יראון אוזנים להם ולא ישמעון אף להם ולא יריחון.  יש לכולנו בחודש אלול הזדמנות להכין את עצמנו להתחרט להתוודות ולעזוב את החטא לקבל החלטות טובות ולצעוד לדרך חדשה ולהתחיל שנה חדשה בתשובה ומעשים טובים כאשר כל עוונותינו ימחקו ובע"ה נגיע לראש השנה מוכנים ומזומנים לקבל עול מלכות שמים מעתה ועד בכלל אמן כן יהי רצון.

ונתנו איש כפר נפשו וכו’ (תשא ל-יב)

 את המילה ונתנו אפשר לקרוא גם מהסוף להתחלה, והרמז בזה שבענין צדקה האדם צריך לתת בכל פעם ובכל זמן, כי עליו לדעת כי הממון שנמצא ברשותו אינו אלא רק בבחינת פקדון המופקד אצלו ואינו בטוח כלל, כי אינו שלו, וכמו שאמרו מדוע קוראים להם זוזים, שזזים מאחד לשני, ולכן יתמיד האדם במצות הצדקה, כי אם ימנע את עצמו ממצוה זו יכול הוא להביא את עצמו למידה זו, כי ה’ משפיל אף מרומם, ואם אדם זוכה ומקיים מצוה צדקה אל יחשוב כי יחוסו לו ע"י כך, אלא אדרבא עשר בשביל שתתעשר, וכמו שאמרו מלח ממון חסר, ז"א אדם רוצה שממונו יתקיים אצלו יחסר, וממילא יעמוד לאורך ימים, כמו המלח המקיים את הבשר לאורך ימים, וזהו מלח ממון חסר, לכן אפשר לקרוא "ונתנו" מהסוף להתחלה ונקבל ונתנו כי חוזר אליו הממון למפרע (וידבר יוסף).

זאת בגדי השרד ואת בגדי הקדש וגו’ (תשא  לא-י)

בגדי שרד בגדי כהונה. וזה שנאמר אחר כך ואת בגדי הקודש לאהרון הכהן, משמע שבגדי השרד אינם בגדיו של אהרון, כך באור הדברים, ואת בגדי השרד שהם בגדי הקודש, ולמה נקראו בגדי כהונה שרד, שאלמלא בגדי כהונה לא נשתיירו משונאיהן של ישראל שריד ופליט, בגלל העבירות שעושים. וע"י הקרבנות שמקריבים הכהנים כשהם מלובשים בבגדי הכהונה מתכפרים כל עונותיהם ובכך הם יכולים להתקיים בעולם. נמצא שבגדי הכהונה הם הגורמים לכך שאין ישראל כלים, ולכן נקראו כן.

ומעשה היה בזמן שמעון הצדיק שרצו הכוהנים להחריב את בית המקדש והסבירו לאלכסנדר מוקדון שהיהודים מרדו בו, ולכל זה גרם בית המקדש שיש להם, שבכוח בית המקדש אין עליהם שום מורא של מלכות, ונתן להם המלך רשות להחריב את בית המקדש ולעשות בהם כטוב בעיניהם. באו היהודים והודיעו הדברים לשמעון הצדיק. מה עשה שמעון הצדיק לבש את בגדי הכהונה כדי שהבגדים יגנו עליהם מבואר בפרשת תצווה שהטעם שנכתבו שמות השבטים בבגדי הכהונה, כדי להזכיר זכות השבטים לפני הקב"ה, ובשעה שיראה הקב"ה השמות יזכור מעשה השבטים וירחם על ישראל. ולקח עמו מגדולי ירושלים ואלף חכמים שהיו כולם מלובשים בגדים לבנים, וכמה פרחי כהונה שהיו מנגנים בכלי שיר רבים מבית המקדש, והיו אבוקות דלוקות לפניהם ויצאו לפגוש את המלך. והיו הולכים כל אותו הלילה. כשהאיר השחר וראה אותם המלך שאל את הכותיים מי הם האנשים האלה הבאים לקראתי. אמרו לו הכותיים, אלה הם היהודים שמרדו בך. כשהגיעו לפני המלך שאל אותם המלך מי הם. אמרו לו: אנחנו בני ירושלים ובאנו לקבל את פניך. וכשראה המלך את שמעון הצדיק, ירד מן הסוס והשתחוה לפני שמעון הצדיק, אמרו הכותיים למלך, מלך גדול וחזק כמוך ישתחוה לפני יהודי. אמר להם דעו שדמותו של זקן זה מופיעה לי בכל המלחמות שאני נלחם, ומנצחת בשבילי בכל מלחמותי. ואם כן כיצד לא אשתחוה לזקן זה ולא אחלוק לו כבוד. אמר לה דעו שדמותו של זקן זה מופיעה לי בכל המלחמות שאני נלחם, ומנצחת בשבילי בכל מלחמותי. ואם כן כיצד לא אשתחוה לזקן זה ולא אחלוק לו כבוד. אמר המלך ליהודים: מפני מה באתם לכאן. אמרו לו: וכי יתכן הדבר שהמקום שאנו עורכים בו תפילה לחיים ולשלום מלכותך ייחרב, שבאו אנשים רעים ודיברו בפניך רעה עלינו ושידלו אותך להחריבו. אמר להם המלך: מי הם אותם האנשים שביקשו לעשות רעה זו. אמרו לו: כותיים אלו העומדים לצידך הם שזממו דבר זה. אמר להם המלך: הכותיים מסורים בידיכם ועשו בהם כטוב בעיניכם. עמדו ונקבו עקביהם וקשרו אותם לזני הסוסים וגררו אותם כל אותה דרך עד שהגיעו להר גריזים, משהגיעו להר גריזים ששם היה מקור מדורם של הכותיים החריבו את בית פולחנם כפי שרצו לעשות לבית המקדש. ואותו היום קבעוהו יום טוב על הנס שנעשה להם.

נמצינו למדים מן המעשה הזה שבגדי הכהונה הגנו ולא נחרב בית המקדש וניצולו היהודי מן המיתה, ולכן נקראו בגדי הכהונה בגדי שרד.

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל (תשא ל-טו)

הנה יש לנו להבין מי הוא הנקרא עשיר ומי הוא הנקרא דל? מורגלים אנו לחשוב שאדם אשר צבר ממון רב הוא זה הנקרא עשיר. ואילו אדם שלא עלתה בידו כך הרי הוא עני. האם גם כך היא הסתכלות התורה?

להבנת הדברים נעיין בדברי המשנה באבות (ד א): "בן זומא אומר: איזהו עשיר? השמח בחלקו!" לכאורה, משנה זו צריכה ביאור גדול: איך אפשר לקרוא לאדם "עשיר" רק משום שהוא שמח בחלקו? אמנם שמחה יש לו אך לא עשירות!

מכאן אנו יכולים ללמוד יסוד גדול בהנהגת חיינו. העושר לא נקבע לפי מה שיש לאדם  יותר  ולפי מה שמקובל בעולם. העושר נקבע לפי מה שחסר לו פחות! כך צריכה להיות הסתכלותו של האדם על מידת עושרו. וכפי שראינו אצל יעקב אבינו ועשיו: יעקב אמר "יש לי כל" (בראשית לג יא) ואילו עשיו אמר: "יש לי רב" (בראשית לג ט) כלומר שזה עדיין לא מספיק לו יעקב אומר יש לי כל כלומר מאושר בחלקו ולא מחפש ורודף אחר ממון מי העשיר השמח בחלקו.

ידוע מאמר חז"ל (מד"ר קהלת א יג) "יש לו מנה רוצה מאתים כלומר, מטבעו של האדם אשר ככל שיש לו יותר כך גם יחסר לו יותר. אדם שיש לו מאתיים חסר לו ארבע מאות. וכן על זה הדרך ככל שכספו של האדם רב יותר כך  יחסר לו יותר על כן ברור מדוע הוא אינו נקרא "עשיר".

מכאן ברורה המסקנה אדם שיש לו מאתיים ואינו מרגיש שחסר לו כסף נוסף הוא זה שייקרא עשיר. זו כוונת המשנה (אבות ד א) "איזו עשיר? השמח בחלקו! וכמו שנאמר ’יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהילים קכח ב) "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". אדם השמח בחלקו לא יהיה לו טוב רק בעולם הזה אלא "וטוב לך בעולם הבא" משום שעיקר קילקול החיים בעולם הזה הוא בכך שאדם מתאווה לנכסים הרבה ומקנא במי שיש לו יותר, ובכך גורם רעה לעצמו ומביא עליו ועל משפחתו דאגות רבות שנאמר "מרבה נכסים מרבה דאגה" אבל אם טוב לו במה שיש לו ולא חסר לו מאומה אז הוא מלא אושר וחיים (אור דניאל).

ואת אהרון ואת בניו תימשח וקידשת אותם לכהן לי (תשא  ל-ל)

מצות משיחת כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה

שמואל הנביא משח את שאול למלך על ישראל. שאול נצטוה להרוג את אגג מלך עמלק ולהשמיד את כל זרע עמלק, אך שאול רחם על הצאן ולא קים את צו ה’ במלואו. בגלל חטא זה נלקחה המלוכה משאול. ועל כך היה שמואל מצטער.

הקדוש ברוך הוא פנה אל שמואל ואמר לו עד מתי תתאבל על שאול, לך אל  ישי המתגורר בבית לחם, מלא קרנך שמן ואחד מבניו יהיה מלך.

קרן השמן היא קרן מיוחדת שבה משחו את מלכי בית דוד ובה שמו את שמן המשחה שהכין משה במדבר. משמן זה נמשכו גם כהנים גדולים וכן מלכי יהודה.

אמר שמואל: "אם אמליך מלך בחייו של שאול יהרגני כדין מורד במלכות!"

ענה לו ה’: "קח עמך עגלת בקר בבואך לבית לחם" ותזבח שם שלמים, כדי שלא תודע סיבת בואך. לאחר מכן תקרא לישי ובניו שיקחו חלק בסעודת הזבח, שם אודיעך את מי עליך למשוח למלך.

לקח שמואל את קרן השמן ועשה כפי שהצטוה והלך לבית לחם.

כאשר הגיע לבית לחם, קדמוהו זקני העיר וחשוביה וברכוהו לשלום.

אמר להם שמואל "לזבוח לה’ באתי, התקדשו ובואו לסעודת הזבח".

הלך שמואל לבית ישי לאחר הקרבת הקרבן וראה שם את אליאב בנו בכורו של ישי. בן זה היה איש יפה תאר וגבה קומה, והדרו הדגר מלכות. אמר שמואל בלבו אליאב ראוי להיות מלך. באותה עת הצטירה דמותו של המלך שאול לעיני שמואל, שאף הוא היה איש יפה מראה, גבוה משכמו ומעלה מכל העם.

אמר לו ה’: "אל תביט אל יפי מראהו, כי לא בו בחרתי, כי האדם יראה לעינים וה’ יראה ללב".

העביר ישי את בנו השני, אבינדב, לפני שמואל, לקח שמואל את קרן השמן כדי לצקת על ראש אבינדב והנה השמן לא נשפך! לפליאתם של הנוכחים נעלם פתאום השמן ונבלע כולו בקרן. רק כאשר יצא אבינדב, חזר לפתע השמן ומלא את הקרן. בראות שמואל את הנס הבין שגם בו לא בחר ה’. העביר ישי את בנו השלישי לפני שמואל ושוב נעלם השמן. הבין שמואל שגם בו לא בחר ה’.

שבעה בנים העביר ישי לפני שמואל בזה אחר זה, בכל פעם השמן נבלע בקרן ונעלם, ושמואל נאלץ לאמר: "לא באלה בחר ה’". אחרי שעברו הבנים שאל שמואל את ישי "האם אלה הם כל בניך?"

"לא" השיב ישי "נשאר עוד אחד הקטן, והוא רועה צאן בשדה. ישי לא החשיבו לעומת אחיו הגדולים ולכן לא קרא לו.

אמר שמואל לישי, שלא ישבו לאכול עד אשר יבוא!

מיד נשלח שליח לקרוא לדוד מן השדה, כאשר הגיע דוד והוא אדמוני יפה עינים, נחרד שמואל: אדמוני כעשו, זה יהא שופך דמים! אמר לו הקדוש ברוך הוא אמנם אדמוני הוא, אך אל תחשוש לכך, אמנם הוא עתיד לשפוך דם, אך את דמם של הרשעים אשר יהרוג במלחמה. ואף זאת הוא יעשה, רק על פי דעת סנהדרין. הנה האיש אשר בחרתי בו עומד לפניך, ואתה יושב? קום משחהו כי זה הוא!

שמע שמואל את דברי ה’, לקח את קרן השמן, והנה עלה השמן מעצמו ונצק על ראש דוד!

קרשו טפות השמן הזוהרות על מצחו,עטרו את ראשו כעטרה משובצת יהלומים ומרגליות, הקרן שבה והתמלאה כפי שהיתה לפני המשיחה.

ישב דוד בין שני גדולי הדור – ישי ושמואל רמז לעתיד לבוא שאין מחיצה של צדיקים שאין דוד ביניהם, ומאותו יום והלאה שרתה על דוד, רוח נבואה ורוח גבורה. וכן מאותו יום ואילך התעורר בו רוח הקודש ובהשראתו חיבר את מזמורי ספר תהילים. (613 סיפורים על תרי"ג).

ועשית אותה קטורת רוקח מעשה רוקח ממוח טהור קודש (תשא  ל-לה)

"בעל הטורים" מביא מדרש: "מעשה רוקח – "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" (קהלת י, א), זהו שדרשו רבותינו שהיו מרננים אחר הקטורת לומר: בה מתו נדב ואביהוא, בה מתו עדת קרח, שנאמר "מוות" גבי "רוקח", דהיינו קטורת. ואמר להם משה: ראו שאין הקטורה ממית, אלא אדרבה, מחיה, שנאמר לאחר מעשה קרח ועדתו: "ויקח אהרון כאשר דיבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה חל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (במדבר, קרח יז, יב-יג), דכתיב: "טהור קודש", אלא החטא ממית, ע"כ.

נדב ואביהוא נשרפו על שהקטירו קטורת, כפי שנאמר: "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אשר וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא ציוה אותם, ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם וימותו לפני ה’" (ויקרא י,א-ב). אצל קרח ועדתו אומר הכתוב: "ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטורת ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרון" (במדבר, קרח טז, יח), ואחר כך: "ואש יצאה מאת ה’ ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת" (שם, לה). יוצא מזה שקטורת יכולה לגרום למיתה למי שמשתמש בה. ומצד שני, אנו רואים בשעת המגיפה שאותה קטורת יכולה לגרום לחיים ולהצלה. איזה דבר ישנו בקטורת שגורם לקוטביות הזו, שמצד אחד זהו הדבר הכי מסוכן לשימוש, ומצד שני זהו הדבר הכי יעיל נגד מיתה?

אמרו חז"ל בגמרא כריתות (ו ע,ב) אמר רבי חנא בר בזנא אמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי "חלבנה" ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת, ע"כ. ה"חלבנה" מנויה בין אחד עשר סממני הקטורת, ככתוב: "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה"  (שמות, כי תשא ל, לד). הגמרא למדה מכאן, למרות שסמים נועדו לתת ריח טוב בזמן הקטרת הקטורת, מכל מקום מערבים בו גם סם שריחו רע, לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל שלא יהיו בכלל תעניותינו ותפילותנו. ושואלים המפרשים, מה מוסיפים כביכול אותם רשעים בתענית של כלל ישראל? וכי לא עדיף שיהיו כולם צדיקים? ואילו מלשון הגמרא משמע שצריך לצרף עמנו פושעי ישראל, שנאמר: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית.

אומר על כך המהר"ל בפירושו על התורה "גור אריה" (שמות, כי תשא): דע, כי הדבר הזה הוא דבר מופלג בחכמה, שכאשר גזרו תענית שכל תענית הוא העינוי שירחם השם עליהם, ואין הכנעה ממי שהוא כבר קרוב אליו כמו הצדיקים, ולכן אין הצדיקים מביאים הרחמים. אבל הרשע מביא הרחמים, כי כאשר הוא רחוק מן השם יתברך, ההכנעה הוא יותר, שאין לך הכנעה רק כאשר שונאו מכניע מפניו. וזה מביא רחמים, ולכך כל תענית שאין בו מפושעי ישראל שבו ראוי הכנעה, אינה תענית, ע"כ. מסביר המהר"ל, שאם נגזרה גזירה על הציבור והציבור רוצה לשנותה על ידי תענית, אזי הדבר אפשרי אם מראים הכנעה לפני הקדוש ברוך הוא, ולכן, רשע שנכנע לפני הקודש ברוך הוא, גודל הכנעתו היא יותר מאשר צדיק אשר ממילא כנוע כבר מקודם לקדוש ברוך הוא. מכיון שסגולת תענית היא ההכנעה, כי ברגע שהאדם מכניע את עצמו, הוא אינו אותו אדם שעליו נגזרה הגזירה אלא אדם אחר, ממילא הגזירה מתבטלת. והשינוי הכי גדול באדם יכול לבוא דווקא מאדם רשע, שהיה רשע ומשתתף בתענית ומכניע ליבו לקדוש ברוך הוא, אזי ממילא כל הציבור הוא ציבור אחר, ולכן בטלה הגזירה.

וכמו שתענית ציבור תוקפו חזק יותר במן שהרשעים מבטלים עצמם ומכניעים ליבם, כך גם הקטורת, חזקה יותר דווקא כשלוקחים חלבנה שריחה רע והיא מעורבת ומתבטלת עם כל הסממנים. ולכן, מכיון שכוח הכפרה והסגולה של הקטורת הוא בהכנעה ובביטול, אם חס וחלילה המקטיר את הקטורת אין בו הכנעה וביטול, אזי כוח החלבנה יפעל לצד השני, ואז כביכול הריח הרע גובר וגורם למיתה. אבל אם המקטיר הוא מי שמכניע ומבטל את עצמו, באופן כזה הריח הרע מכניע עצמו ומשתף פעולה עם הריחות הטובים, וזה גורם להצלת נפשות.

נדב ואביהוא שעשו מעשה בלי לשאול אף אחד, כפי שנאמר בגמרא (עירובין סג ע"ע, יומא נג ע"א) תניא רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרון עד שהורו הלכה בפני משה רבן, ע"כ. והיתה בהם גאווה, כפי שנאמר בתורת כהנים על הכתוב: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו" (ויקרא, שמיני י, א), "נדב ואביהוא" – מה תלמוד לומר "בני אהרון"? (וכי אין אנו יודעי שהם בני אהרן?) שלא חלקו כבוד לאהרון. "נדב ואביהוא" לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" איש מעצמו יצאו, ולא נטלו עצה מזה, ע"כ. ומי שבא להקטיר את הקטורת מתוך גאווה וכבוד, אז זה נהפך לסם המוות – לריח רע, כשם שאין אתה מבטל ומכניע את עצמך, כך גם החלבנה לא תתבטל ותכניע עצמה, וממילא הקטורת נהפכת לסם מוות.

ענין זה היה גם אצל מקטירי הקטורת בעדת קח, הם נלחמו כביכול על כבודם, ואמרו: "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר, קרח טז, יג), הם טענו על משה שנטל לעצמו מלוכה ואת הכהונה נתן לאחיו, ואומר להם משה רבינו: "ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה’ אתה והם ואהרון מחר, וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטורת" (שם, טז-יז) אומר על זה המדרש תנחומא (במדבר, קרח אות ז) כשראה משה שעמדו בגאוותם ובמרדיהם, אמר להם: אתם יודעים "ויאמר משה אל קרח וגו’" ע"כ. משה ראה את גאוותם. לכן כשבאו מקטירי הקטורת מתוך גאווה להקטיר, אז סם החיים נהפך לסם מוות ונשרפו באש.

לעומת זאת אהרון, שהוא אוהב שלום ורודף שלום, ויש בו הכנעה כשהוא מקטיר את הקטורת, ממילא היא הופכת לסם החיים. ואכן גם בעצם מעשה פעולת ההקטרה שהפסיקה את המגיפה, לא עושה זאת אהרון מעצמו, אלא על פי משה רבינו, כפי שאומר הכתוב: "ויקח אהרון כאשר דיבר משה...ויתן את הקטורת ויכפר על העם" (במדבר, קרח יז יב). וזה בניגוד לנדב ואביהוא שלקחו מעצמם איש מחתתו, מבלי לשאול איש.

תגובת הקטורת היא קיצונית, ותלוי מי מקטיר אותה, כי סוד ביטול גזירה, מגיפה או אסון, הוא בהכנעה. זאת רואים בסמים, שבהם מקטירים גם סם חלבנה שריחו רע, והוא מוסיף לאחרים על ידי שהוא מתבטל (במו אותם רשעים שמתבטלים בתענית בעם ישראל). לפיכך, אם יבוא בעל גאווה וינסה להקטיר, יתגבר הריח הרע ויהפוך הכל לסם מוות. אבל אם מקטיר הקטורת הוא בעל ענווה והכנעה, הקטורת תהיה סם חיים.

צריך לדייק באמירת  הקטורת שנאמר אם חוסר אחת מכל סיממניה חייב מיתה. (אור חדש)

והטעם שחביבה קטורת יותר מכל הקרבנות, לפי שכל הקרבנות שהם חטאת עולה אשם שלמים מנחה באים על איזה חטא. אבל קטורת לא היתה באה על שום חטא, אלא לשמחה, כפי שנאמר בכתוב: ושמן וקטורת ישמח לב (משלי כז), היינו שמן המנורה והקטורת משמחים הלב, שנעשו לשם שמחה. וכן היו קשורות זו בזו. שבשעה שהיו מדליקים את המנורה היו מקטירים את הקטורת, כמו שנאמר בפסוק: ובהעלות אהרון את הנרות בין הערבים יקטירנה. ולכן היתה חשובה מאד בפני הקב"ה.

ומעלה גדלה היתה לקטורת שהיתה תרופה מאירה לטהר הבריות מן החטא. שכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעה שהיו מקטירים אותה על גבי המזבח, היה מתעורר לבו לתשובה שלמה והיה לבו נטהר מכל הרהור רע ומטומאת היצר הרע. וכמו הציץ שהיה חרות עליו שם הקב"ה, שכל המסתכל בו היה מקבל יראה גדולה בלבו, והיה חוזר בתשובה שלמה, כך היה בכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעת הקטרתה. וכן היתה שוברת את הסט"א שלא היה יכול לדבר רע על ישראל, ולכן נקרא מזבח מקטר קטורת (שמות ל, א) אע"פ שלא הקריבו עליו שום קרבן אלא הקטורת היתה שוברת ומכניע את הסטרא אחרא. ולכן נקרא המקום מזבח שבו היה נזבח הסט"א.

וכיון שחשובה כל כך מעלת הקטורת, ישתדל אדם לומר פרשה זו בכל יום, בבוקר ובערב, ואל יקשה הדבר בעיניו להתעכב עוד שעה קלה בתפילה לאומרה כדי לעשות נחת רוח לקונו כיון שהקטורת גדולה מן התפילה, שהתפילה נתקנה במקום הקורבנות, וכבר בארו לעיל שהקטורת חשובה יותר מכל הקרבנות, נמצא שהקטורת חביבה יותר מן התפילה. וכן בהיותה רפואה טובה לטיהור החטאים.

ואמר רבי שמעון בר יוחאי, אילו ידעו הבריות כמה גדולה מעלת פטום הקטורת לפני המעטרים אותה ושמים אותה על הראש כעטרת של זהב. וכל האומר כל יום פטום הקטורת בשחרית ובערבית בנחלת, תיבה בתיבה, שלא מדלג אפילו תיבה אחת, ומבין את מה שהוא מוציא מפיו, ינצל מכל מיני מאורעות רעים ומהרהורים רעים וממיתה רעה, ויהיה מובטח כל אותו יום שלא יגיע לו שום נזק, ויינצל מעונשי הגיהנם, ויהיה לו חלק בחיי העולם הבא. וח"ו בזמן מגפה אין רפואה טובה יותר מפטום הקטורת. וזו היתה המתנה שנתן מלאך המוות למשה רבנו כשעלה לרקיע לקבל את התורה, שנעשה ידידו וגילה לו סוד זה של הקטורת שמסוגלת לעצור המגיפה וכן האמירה בפה עוצרת את המגיפה.

ומעשה היה בחכם אחד ושמו רב אחא, שהלך לעיר אחת שנקראה טרשא ונתארח אצל בעל בית אחד. ובעיר זו פשטה מגפה קשה שבעה ימים רצופים. וכשראו בני העיר את ר’ אחא כשהוא בא, אמרו זה לזה: נלך אצל החכם הזה שבא מחוץ לעיר ונראה אם יש לו תקנה לצרה זו. הלכו אצלו ואמרו לו, דע רבנו שיש בעיר מגפה זו שבעה ימים והיא הולכת ומתגברת. שמא יעשה רבנו שום עצה לפורענות זו.  אמר להם: נלך לבית הכנסת ונתפלל לפני השי"ת שיעצור בעד המגפה הזאת. ובעודם הולכים לבית הכנסת הלכו ובאו אנשים וסיפור שהמגפה הולכת ומתגברת. ופלוני ופלוני מתו ופלוני ופלוני גוססים. אמר להם רב אחא מאחר שהפורענות קשה והזמן דוחק, לא נלך להתפלל, אלא תעשו כפי שאני אצווה אתכם. בחרו מביניכם ארבעים אנשים, מן המובחרים שבכם, שאתם מכירים בהם שהם יראי שמים ואני ביניהם, ונלך לארבע רוחות העיר, עשרה אנשים לכל צד. ותאמרו מלב ונפש פטום הקטורת ופרשת הקורבנות, ובע"ה תוסר המגפה.   והם הלכו ועשו כן בארבע רוחות העיר, עשרה אנשים לכל צד, ואמרו פטום הקטורת ג’ פעמים. ואחרי שעשו כן אמר להם ר’ אחא, הבדילו כמה אנשים מבינכם וילכו לבתים ששם שוכבים חולים וגם שם יואמרו, וכשיגמרו יאמר ג’ פעמים שלושה פסוקים אלו והם: ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה’ החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם.  ויעמוד בין המתים והחיים ותעצר המגפה. והם הלכו ועשו כדבריו, ובטלה המגפה באותו מקום ואף נתרפאו אותם שהיו קרובים למיתה ואז שמעו בת קול האומרת למזיקים כדברים האלה: העצרו למעלה ואל תרדו למטה לעשות שום נזק בעיר הזאת, לפי שדין של מעלה אינו שולט בעיר הזאת כיון שהם ראוים שיבטל. ואחרי כל זה נרדם ר’ אחא מרוב חולשה, ושמע שאומרים לו בחלומו, כשם ביטלת מן העיר את המגפה, כן תעשה להחזירם בתשובה, שזה בלי זה אינו מועיל כלום, שבהיותם אנשים רעים נגזרה עליהם גזרת המגפה. הלך רב אחא וסיפר הדברים לאנשי העיר והחזיר את כל אנשי העיר בתשובה שלמה, ואז שינה רב אחא שם העיר שהיתה נקראת טרשא וקרא לה מתא מחסיא. היינו עיר הרחמים, שריחם הקב"ה על העיר הזאת וביטל ממנה הגזרה הרעה. וזה ששינה שם העיר, כדי שהאנשים יזכרו כל שעה אותה גזרה רעה שנגזרה עליהם על מעשיהם הרעים ולא יחזרו לכיסלה עוד.

דבר החסידות – פרשת כי תישא

דבר החסידות – פרשת כי תישא - פרשת פרה

 

פתרון המדרשות הסותרות

 

כאשר נאסר אדמו"ר הזקן בפעם השניה בשנת תקס"א, סייע בשחרורו ר' נטע נטקין משקלוב, שהיה מקורב לשרי הממשלה.

ר' נטע, שהיה מחשובי ה'מתנגדים', התנה עם הרבי שאחרי השחרור יסע להיפגש עם שלשה מגדולי התורה של המתנגדים. והרבי הבטיח לו זאת בתקיעת כף.

ראשונה הגיע לרב משה חפץ מצאווס, שהיה מזקני וגאוני הדור.

הר"מ פתח ואמר לרבינו: שאלה אחת יש לי ששאלתיה מכבר מגאונים שהיו בימי חרפי ואין פותר לי, ומי שיפתרנה לי אקראנו רבי אלופי ומיודעי. וזו השאלה:

במדרש רבה פ' תשא נאמר:

"זכור לאברהם ליצחק ולישראל, למה הזכיר כאן משה שלושה אבות? אמר ר' אבין: אמר הקב"ה למשה:

-         אני מבקש מידך כשם שביקשתי מסדום עשרה צדיקים – העמד לי מהם עשרה צדיקים ואיני מכלה אותם.

-         אמר: רבון העולם! אני מעמיד לך: הרי אני, ואהרן, ואלעזר, איתמר, ופינחס, ויהושע, וכלב.

-         אמר לו אלוקים: הרי שבעה, והיכן השלושה?

-         אמר לו: רבון העולם! חיים הם המתים?

-         אמר לו: הן.

-         אמר: אם חיים הם המתים, זכור לאברהם, ליצחק ולישראל – הרי עשרה!"

ובפרשת עקב אמרו במדרש על אותו העניין: שהקב"ה ביקש ממשה להעמיד לו שמונים צדיקים, ומשה העמיד לו שבעים ושבעה: שבעים הזקנים ועוד שבעה (הנ"ל), ולהשלמת השמונים צירף את שלושת האבות.

מה פשר הסתירה בין שני המקומות במדרש?

השיב רבינו הזקן:

-         שני מדרשות הללו חלוקים במחלוקת של תנאים בש"ס.

הגאון ר"מ חפץ, שהיה בקי נפלא בכל הש"ס, לא יכול להיזכר היכן יש בש"ס מחלוקת כזו.

המשיך הרבי:

-         "בגמרא הוריות (ה, ב), בסוגיית פר העלם דבר של ציבור, נחלקו תנאים בפסוק "ונעלם דבר מעיני הקהל" (ויקרא ד, יג): האם כל שבט ושבט נקרא 'קהל' או שרק כל עם ישראל נקראים 'קהל'.

נפרש איפה: שהמדרש בפרשת תשא סובר, ששבט אחד אינו נקרא קהל, רק כל ישראל ביחד. ולכן די בשבעה צדיקים לכולם, שביחד עם האבות יהיו עשרה.

ואילו המדרש בפ' עקב סובר כאותם התנאים ששבט אחד נקרא קהל, ולפיכך, אחרי שנסיר מן החשבון את שבט לוי שלא עבדו לעגל – נשארו אחד עשר שבטים, וצריכים שבעה לכל אחד מהם, שהרי האבות מצורפים ומשותפים לכולם, והרי לנו במכוון שבעים ושבעה צדיקים!".

(ע"פ סיפורי חסידים להרש"י זוין, פ' תשא, סיפור 231. ומציין שהביאור הובא בקיצור בשם הרב, ב"ענף יוסף" פ' תשא)

 

~~~

פתרון סדר הדברים בפרשה

בפרשתנו, לאחר שמשה ירד מהר סיני נאמר (לב, יט): "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות, ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר".

ולכאורה תמוה:

א)    הרי עוד בהיותו בהר הודיעו הקב"ה "לך רד כי שחת עמך . . עשו להם עגל מסכה וגו'" (לב, ז), ומה התחדש לו עכשיו כשראה את העגל שדווקא אז חרה אפו?

ב)    איך הצליח משה לרדת מן ההר ושני הלוחות בידו, לאחר שידע שעשו עגל (כנ"ל), ורק כאשר ראה את העגל ומחולות "כבדו על ידיו" (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) ושבר את הלוחות?

והביאור בזה:

כל זמן שמשה רבינו היה בעלייתו בהר סיני, היה מופשט לחלוטין מכל העניינים הגשמיים ולא היה לו קשר עם הנעשה בעולם, ובמדריגה זו לא נגע לו אפילו מעשה העגל, אף ששמע על כך מהקב"ה.

אולם כאשר ירד מן ההר, ולאחרי זה גם ראה את העגל – "נגע" בו הדבר, עד שכבדו ידיו ויחר אפו ושבר את הלוחות.

זה נותן תוספת המתקה לדברי רש"י על הפסוק (הנ"ל – לב, ז) "לך רד – רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם".

שלכאורה למה נאמר לשון כפול "לך רד" ולא מספיק לכתוב "רד כי שחת עמך"?

אבל על פי הנ"ל מובן: שדווקא אחרי שמשה ירד מההר רק אז הוא ירד מגדולתו, ולכן "רד" הוא דווקא אחרי "לך" – היינו אחרי ההליכה של משה ממדריגת ה'הר' אז השפיע עליו מעשה העגל – "רד מגדולתך"...

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק י, ויחי שיחה ב סעיף ו (עמ' 169-70 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תקסז-ח.

דבר החסידות – פרשת תשא

ב"ה    

לע"נ אבי מורי ר' אליעזר ב"ר משה יעקב ז"ל זילבר. נלב"ע ועש"ק תשא, י"ט אדר ה'תש"ע ומ"כ בחלקת חב"ד שע"י ציון רבי פינחס בן יאיר, צפת עיה"ק. ת.נ.צ.ב.ה.

 

דבר החסידות – פרשת תשא

 

"זה יתנו"

 

[אחרי מיטתו של המשפיע הרב משה מרדכי ארנשטיין ע"ה, צפת עיה"ק:]

פעם ניגש בחור לרב ארנשטיין, ושאל אם הוא יכול לרכוש ספרי קודש מכספי המעשר שלו.

-          ענה לו הרב ארנשטיין: "אתה לא רוצה שהקב"ה יעשה לך את אותו הדבר" (=היינו, שבמקום לתת לך פרנסה ימיר את זה בתחליף אחר...)

תשובתו הקצרה והקולעת השפיעה עלי מאוד, העיד הבחור.

(מפי הר' מיכאל לי, עיה"ק צפת)

 

~~~

בתחילת פרשתנו (ל, יג) מצווה התורה: "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש". מהמילה "זה", בגימטריא י"ב, לומד רבן יוחנן בן זכאי בירושלמי (שקלים פ"א ה"ג) שכל שנים-עשר השבטים חייבים במחצית השקל, גם שבט לוי.

ולכאורה תמוה:

א)    איזו ראיה יש מתיבת "זה" שמדובר בי"ב השבטים כולל שבט לוי? אולי הכוונה לי"ב השבטים כפי שהם מופיעים ברוב התורה, היינו, ששבט לוי לא נמנה ובמקומו מתפצל שבט יוסף למנשה ואפרים?

ב)     הירושלמי ממשיך ומפרש את הפסוק הבא (לשיטת ריב"ז) "כל העובר על הפקודים" – "כל דעבר בימא", כלומר, כל מי שעבר בים-סוף. ולא מובן מה הקשר של מחצית השקל לקריעת ים סוף?

מסביר הרבי:

מצינו בדברי חז"ל* שתיבת "זה" מיוחדת להקב"ה, "זה א-לי ואנוהו". והטעם: כי "כל הנבראים משתנים – מה שהיה אתמול אינו היום ומה שהוא היום אינו למחר, ולא יצדק עליו לומר 'זה הוא', אבל הקב"ה אין לפניו שינוי כמו שכתוב (מלאכי ג, ו) "אני ה' לא שניתי" (ערכי הכינויים ערך 'זה' וראה מהרש"א מנחות נג, א).

ומטעם זה נאמר הלשון "זה" גם על שנים-עשר השבטים, כי מאותו פסוק "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" לומדת הגמרא (ב"ב קטו, ב) "גמירי דלא כלה שבטא" [=מקובל אצלנו ששום שבט לא יכחד ח"ו].

ואם כן מובנת היטב ראיית הירושלמי שגם שבט לוי חייב במחצית השקל ;כי נצחיותם של השבטים המרומזת בתיבת "זה" (בדומה לקב"ה) נאמרה על "בני יעקב" הכוללים גם את לוי, ולא את מנשה ואפרים שהם נכדי יעקב.

ועל כך מוסיף הירושלמי "כל דעבר בימא" – כי הפסוק "זה א-לי" נאמר בקריעת  ים סוף, והרי הים נגזר לשנים-עשר גזרים כנגד י"ב שבטים (רש"י תהלים קלו, יג), ומובן שגם שבט לוי זכה למעבר משלו בים סוף! ועל אותו משקל הוא גם כן חייב במחצית השקל.

*

ועדיין ניתן להקשות:

הרי מחצית השקל באה ככפרה על חטא העגל**, ושבט לוי הלוא לא חטא בעגל, ומדוע נזקק לכפרה?

ויש לפרש, על פי דברי חז"ל (ע"ז ה, א) שבשעת מ"ת ניתנה לישראל "חרות ממלאך המוות" וע"י העגל ניטלה מהם 'חרות' זו. ולכן נאמר "ולא יהיה בהם נגף", כי אחרי חטא העגל שוב התאפשר להיות בהם "נגף" ח"ו.

ועל פי זה מובן מדוע גם שבט לוי הוצרכו במחצית השקל; כי אף שלא נזקקו לכפרה על חטא העגל, אבל התוצאה השפיעה גם עליהם, ששוב לא היתה 'חרות ממלאך המוות' והוצרכו ל"כופר נפש" ככל ישראל כדי ש"לא יהיה בהם נגף".

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: רשימות חוב' קלו-ז. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תקמא-ג, תקלב-ג.

 

______________

*)  ראה ב"ב טז, ב. סנהדרין מב, א. מנחות נג, א. ועוד.

 

**)  ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג – מאמרו של רבן יוחנן בן זכאי, שהוא עצמו בעל הדעה שגם שבט לוי חייב במחצית השקל, כנ"ל.