פרשת כי תישא

דבר החסידות – פרשת כי תישא

דבר החסידות – פרשת כי תישא - פרשת פרה

 

פתרון המדרשות הסותרות

 

כאשר נאסר אדמו"ר הזקן בפעם השניה בשנת תקס"א, סייע בשחרורו ר' נטע נטקין משקלוב, שהיה מקורב לשרי הממשלה.

ר' נטע, שהיה מחשובי ה'מתנגדים', התנה עם הרבי שאחרי השחרור יסע להיפגש עם שלשה מגדולי התורה של המתנגדים. והרבי הבטיח לו זאת בתקיעת כף.

ראשונה הגיע לרב משה חפץ מצאווס, שהיה מזקני וגאוני הדור.

הר"מ פתח ואמר לרבינו: שאלה אחת יש לי ששאלתיה מכבר מגאונים שהיו בימי חרפי ואין פותר לי, ומי שיפתרנה לי אקראנו רבי אלופי ומיודעי. וזו השאלה:

במדרש רבה פ' תשא נאמר:

"זכור לאברהם ליצחק ולישראל, למה הזכיר כאן משה שלושה אבות? אמר ר' אבין: אמר הקב"ה למשה:

-         אני מבקש מידך כשם שביקשתי מסדום עשרה צדיקים – העמד לי מהם עשרה צדיקים ואיני מכלה אותם.

-         אמר: רבון העולם! אני מעמיד לך: הרי אני, ואהרן, ואלעזר, איתמר, ופינחס, ויהושע, וכלב.

-         אמר לו אלוקים: הרי שבעה, והיכן השלושה?

-         אמר לו: רבון העולם! חיים הם המתים?

-         אמר לו: הן.

-         אמר: אם חיים הם המתים, זכור לאברהם, ליצחק ולישראל – הרי עשרה!"

ובפרשת עקב אמרו במדרש על אותו העניין: שהקב"ה ביקש ממשה להעמיד לו שמונים צדיקים, ומשה העמיד לו שבעים ושבעה: שבעים הזקנים ועוד שבעה (הנ"ל), ולהשלמת השמונים צירף את שלושת האבות.

מה פשר הסתירה בין שני המקומות במדרש?

השיב רבינו הזקן:

-         שני מדרשות הללו חלוקים במחלוקת של תנאים בש"ס.

הגאון ר"מ חפץ, שהיה בקי נפלא בכל הש"ס, לא יכול להיזכר היכן יש בש"ס מחלוקת כזו.

המשיך הרבי:

-         "בגמרא הוריות (ה, ב), בסוגיית פר העלם דבר של ציבור, נחלקו תנאים בפסוק "ונעלם דבר מעיני הקהל" (ויקרא ד, יג): האם כל שבט ושבט נקרא 'קהל' או שרק כל עם ישראל נקראים 'קהל'.

נפרש איפה: שהמדרש בפרשת תשא סובר, ששבט אחד אינו נקרא קהל, רק כל ישראל ביחד. ולכן די בשבעה צדיקים לכולם, שביחד עם האבות יהיו עשרה.

ואילו המדרש בפ' עקב סובר כאותם התנאים ששבט אחד נקרא קהל, ולפיכך, אחרי שנסיר מן החשבון את שבט לוי שלא עבדו לעגל – נשארו אחד עשר שבטים, וצריכים שבעה לכל אחד מהם, שהרי האבות מצורפים ומשותפים לכולם, והרי לנו במכוון שבעים ושבעה צדיקים!".

(ע"פ סיפורי חסידים להרש"י זוין, פ' תשא, סיפור 231. ומציין שהביאור הובא בקיצור בשם הרב, ב"ענף יוסף" פ' תשא)

 

~~~

פתרון סדר הדברים בפרשה

בפרשתנו, לאחר שמשה ירד מהר סיני נאמר (לב, יט): "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות, ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר".

ולכאורה תמוה:

א)    הרי עוד בהיותו בהר הודיעו הקב"ה "לך רד כי שחת עמך . . עשו להם עגל מסכה וגו'" (לב, ז), ומה התחדש לו עכשיו כשראה את העגל שדווקא אז חרה אפו?

ב)    איך הצליח משה לרדת מן ההר ושני הלוחות בידו, לאחר שידע שעשו עגל (כנ"ל), ורק כאשר ראה את העגל ומחולות "כבדו על ידיו" (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה) ושבר את הלוחות?

והביאור בזה:

כל זמן שמשה רבינו היה בעלייתו בהר סיני, היה מופשט לחלוטין מכל העניינים הגשמיים ולא היה לו קשר עם הנעשה בעולם, ובמדריגה זו לא נגע לו אפילו מעשה העגל, אף ששמע על כך מהקב"ה.

אולם כאשר ירד מן ההר, ולאחרי זה גם ראה את העגל – "נגע" בו הדבר, עד שכבדו ידיו ויחר אפו ושבר את הלוחות.

זה נותן תוספת המתקה לדברי רש"י על הפסוק (הנ"ל – לב, ז) "לך רד – רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם".

שלכאורה למה נאמר לשון כפול "לך רד" ולא מספיק לכתוב "רד כי שחת עמך"?

אבל על פי הנ"ל מובן: שדווקא אחרי שמשה ירד מההר רק אז הוא ירד מגדולתו, ולכן "רד" הוא דווקא אחרי "לך" – היינו אחרי ההליכה של משה ממדריגת ה'הר' אז השפיע עליו מעשה העגל – "רד מגדולתך"...

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק י, ויחי שיחה ב סעיף ו (עמ' 169-70 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תקסז-ח.

דבר החסידות – פרשת תשא

ב"ה    

לע"נ אבי מורי ר' אליעזר ב"ר משה יעקב ז"ל זילבר. נלב"ע ועש"ק תשא, י"ט אדר ה'תש"ע ומ"כ בחלקת חב"ד שע"י ציון רבי פינחס בן יאיר, צפת עיה"ק. ת.נ.צ.ב.ה.

 

דבר החסידות – פרשת תשא

 

"זה יתנו"

 

[אחרי מיטתו של המשפיע הרב משה מרדכי ארנשטיין ע"ה, צפת עיה"ק:]

פעם ניגש בחור לרב ארנשטיין, ושאל אם הוא יכול לרכוש ספרי קודש מכספי המעשר שלו.

-          ענה לו הרב ארנשטיין: "אתה לא רוצה שהקב"ה יעשה לך את אותו הדבר" (=היינו, שבמקום לתת לך פרנסה ימיר את זה בתחליף אחר...)

תשובתו הקצרה והקולעת השפיעה עלי מאוד, העיד הבחור.

(מפי הר' מיכאל לי, עיה"ק צפת)

 

~~~

בתחילת פרשתנו (ל, יג) מצווה התורה: "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש". מהמילה "זה", בגימטריא י"ב, לומד רבן יוחנן בן זכאי בירושלמי (שקלים פ"א ה"ג) שכל שנים-עשר השבטים חייבים במחצית השקל, גם שבט לוי.

ולכאורה תמוה:

א)    איזו ראיה יש מתיבת "זה" שמדובר בי"ב השבטים כולל שבט לוי? אולי הכוונה לי"ב השבטים כפי שהם מופיעים ברוב התורה, היינו, ששבט לוי לא נמנה ובמקומו מתפצל שבט יוסף למנשה ואפרים?

ב)     הירושלמי ממשיך ומפרש את הפסוק הבא (לשיטת ריב"ז) "כל העובר על הפקודים" – "כל דעבר בימא", כלומר, כל מי שעבר בים-סוף. ולא מובן מה הקשר של מחצית השקל לקריעת ים סוף?

מסביר הרבי:

מצינו בדברי חז"ל* שתיבת "זה" מיוחדת להקב"ה, "זה א-לי ואנוהו". והטעם: כי "כל הנבראים משתנים – מה שהיה אתמול אינו היום ומה שהוא היום אינו למחר, ולא יצדק עליו לומר 'זה הוא', אבל הקב"ה אין לפניו שינוי כמו שכתוב (מלאכי ג, ו) "אני ה' לא שניתי" (ערכי הכינויים ערך 'זה' וראה מהרש"א מנחות נג, א).

ומטעם זה נאמר הלשון "זה" גם על שנים-עשר השבטים, כי מאותו פסוק "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" לומדת הגמרא (ב"ב קטו, ב) "גמירי דלא כלה שבטא" [=מקובל אצלנו ששום שבט לא יכחד ח"ו].

ואם כן מובנת היטב ראיית הירושלמי שגם שבט לוי חייב במחצית השקל ;כי נצחיותם של השבטים המרומזת בתיבת "זה" (בדומה לקב"ה) נאמרה על "בני יעקב" הכוללים גם את לוי, ולא את מנשה ואפרים שהם נכדי יעקב.

ועל כך מוסיף הירושלמי "כל דעבר בימא" – כי הפסוק "זה א-לי" נאמר בקריעת  ים סוף, והרי הים נגזר לשנים-עשר גזרים כנגד י"ב שבטים (רש"י תהלים קלו, יג), ומובן שגם שבט לוי זכה למעבר משלו בים סוף! ועל אותו משקל הוא גם כן חייב במחצית השקל.

*

ועדיין ניתן להקשות:

הרי מחצית השקל באה ככפרה על חטא העגל**, ושבט לוי הלוא לא חטא בעגל, ומדוע נזקק לכפרה?

ויש לפרש, על פי דברי חז"ל (ע"ז ה, א) שבשעת מ"ת ניתנה לישראל "חרות ממלאך המוות" וע"י העגל ניטלה מהם 'חרות' זו. ולכן נאמר "ולא יהיה בהם נגף", כי אחרי חטא העגל שוב התאפשר להיות בהם "נגף" ח"ו.

ועל פי זה מובן מדוע גם שבט לוי הוצרכו במחצית השקל; כי אף שלא נזקקו לכפרה על חטא העגל, אבל התוצאה השפיעה גם עליהם, ששוב לא היתה 'חרות ממלאך המוות' והוצרכו ל"כופר נפש" ככל ישראל כדי ש"לא יהיה בהם נגף".

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: רשימות חוב' קלו-ז. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תקמא-ג, תקלב-ג.

 

______________

*)  ראה ב"ב טז, ב. סנהדרין מב, א. מנחות נג, א. ועוד.

 

**)  ירושלמי שקלים פ"ב ה"ג – מאמרו של רבן יוחנן בן זכאי, שהוא עצמו בעל הדעה שגם שבט לוי חייב במחצית השקל, כנ"ל.

 

דבר החסידות – פרשת תשא

ב"ה

מוקדש לעילוי נשמת אבי מורי ר' אליעזר ב"ר משה יעקב ז"ל, מקץ שבע שנים לפטירתו, יום ועש"ק פ' תשא – פרה, י"ט אדר ה'תש"ע. ומ"כ בחלקת חב"ד שע"י ציון רבי פינחס בן יאיר, פעיה"ק צפת תובב"א.

לחביבותא דמילתא, מצו"ב איזה תמונות שלו שנמצאו לאחרונה. ת.נ.צ.ב.ה.

 

דבר החסידות – פרשת תשא

 

היתכן שאהרן עשה את העגל?

 

כשהרבי ה"צמח-צדק" [=השלישי בשושלת חב"ד] היה בן עשר, יצא פעם מביהכנ"ס ביום הכיפורים וכשחזר לא מצא את המחזור שלו, כי מישהו לקחו.

אמר לו אחד החסידים: בוא נגיד יחד "על חטא" מתוך המחזור שלי.

השיב לו הצמח צדק: לא הרי ה"על חטא" שלך כהרי ה"על חטא" שלי.

כשהגיעו הדברים לסבו, אדמו"ר הזקן (בעל התניא), אמר:

אכן, אין להשוות את שני ה"על חטא". ה"על חטא" שלו הוא בדוגמת וְחִטֵּאתָ את המקדש (יחזקאל מה, יח)...

(אוצר פתגמי חב"ד עמ' 94, מתורגם מספר השיחות תש"ה, לאדמו"ר הריי"צ, עמ' 22)

~~~

במעשה העגל מסופר איך שבני-ישראל הביאו לאהרן את הזהב, ואז "ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה" (לב, ד), ורש"י מביא 2 פירושים: א) ויצר מלשון קשירה; שהוא קשר את כל הזהב בתוך סודר. ב) ויצר מלשון צורה; שהוא חרט עם הזהב צורת עגל.

וידועה התמיהה: איך הגיע אהרן הכהן, קדוש ה', למעשה חמור כל-כך של עשיית עבודה-זרה – "ויעשהו עגל מסיכה"?

יתרה מזו, כאשר משה רבינו יורד מההר ושואל את אהרן מה קרה כאן, הוא מתאר שהם הביאו לו את הזהב "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" (לב, כד), ולכאורה איך זה מסתדר עם מה שהתורה סיפרה שאהרן צר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה?

[ואמנם לפי הפירוש הראשון ברש"י אפשר ליישב ולחלק את הפסוק: שאהרן רק כרך את הזהב בסודר, ואילו החלק השני ("ויעשהו עגל מסיכה") עשו הערב-רב או מיכה (כפי שרש"י מתאר בהמשך הפסוק)*, אבל לפי הפירוש השנימפורש שאהרן צר את צורתו! ואיך יתפרש "ויצא העגל הזה"?]

ויבואר זה בהקדם, שיש להקשות גם על בנ"י עצמם: הרי זמן קצר לפני זה הם עמדו "לקראת האלקים" בהר סיני ושמעו עשרת הדברות, וגם ראו את הקולות וגו', ואיך יתכן שאחרי כל הגילויים האלה יעלה על דעתם לעבוד ע"ז? ואף ש"בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חושך ואפילה וערבוביא כו'" (רש"י לב, א) – עדיין קשה מאוד להבין איך ירדו לשפל כזה!

אלא, כמבואר במפרשים כאן**, שבנ"י לא בקשו עבודה זרה ממש כי-אם דמות במקום משה שיורה את דרכם, כפי שאמרו "קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", ומפרש רש"י "אשר העלנו מארץ מצרים – והיה מורה לנו הדרך אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלקות אשר ילכו לפנינו"***.

ומה שאמרו "עשה לנו אלקים" – התכוונו על-דרך (שמות ד, טז) "ואתה תהיה לו לאלקים" [כפירש"י: לרב ולשר] או כמו (וארא ז, א) "ראה נתתיך אלקים לפרעה" [ופירש"י: שופט ורודה]. אלא, שלאחר מכן נגררו מקצת העם לחשוב אותו לעבודה-זרה ממש – והם שנענשו בעונש מיתה.

ועל פי זה מובן, שכאשר עשה אהרן את העגל – לא היה זה עדיין בגדר ע"ז אלא כ"ממוצע" עבור העם במקום משה רבינו, ורק אח"כ זה הוביל לעבודה זרה ממש.

לכן אמר אהרן למשה "ואשליכהו באש", שאמנם יצר את צורת העגל, אבל "ויצא העגל הזה" – עגל של עבודה זרה לא היה כלל בכוונתו של אהרן, והוא נוצר כביכול מאליו...

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יא, תשא שיחה א (עמ' 139 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" שמות ב' עמ' שה-ו. וראה בהמשך השיחה (עמ' 146) ביאור נפלא מדוע ע"פ הלכה לא עבר אהרן על איסור ע"ז, מיוסד על קצוה"ח סי' ערה סכ"ה בגדר ה'קניין' (שעפ"ז נמצא שלא הקנו את הזהב לאהרן ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו), עיי"ש ותמצא טוב.

 

______________

*)  ומה שרש"י לא מסתפק בפירוש הראשון, הוא כי בפשוטו-של-מקרא קשה לפרש כן, כי אף ש"הרבה מקראות קצרי לשון" (פרש"י ויחי מח, ב), מ"מ דוחק לפרש בהמשך בכתוב אחד, כפי שהוא בנדו"ד, שלצדדין קתני. לכן הביא פירוש שני – ויצר לשון צורה כו' – שלפירוש זה גם "ויעשהו עגל מסיכה" הכוונה לאהרן.

**)  ראה רשב"ם, רמב"ן, אוה"ח, כלי יקר ועוד.

***)  ואף שגם בזה יש לתמוה, איך עלה על דעתם שהעגל יהיה להם "מורה דרך" ו"שר" כמשה איש האלקים, שעליו נאמר "אנכי עומד בין ה' וביניכם"? – אבל אינו דומה כלל למחשבת ע"ז ממש, כי בזה יש מקום לטעות ולחשוב: שכשם כשצווה הקב"ה לעשות המשכן, שתוכנו ותכליתו הוא "ושכנתי בתוכם", הרי במרכזו היו הארון ושני הכרובים כמ"ש "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים" – הרי יש לדמות שכרובי הזהב הם מעין "ממוצע" בין ישראל להקב"ה.

וכפי שמצינו שהתורה צריכה לצוות (יתרו כ, כ) "לא תעשון אתי אלקי כסף ואלקי זהב ופירש"י דקאי על הכרובים, לכן כאן שהיה לפניהאזהרה שאין לעשות "אלקי זהב" בתור ממוצע (כי אף שנאמר למשה תיכף לאחר מ"ת – עדיין לא ירד מההר להודיעם ציווי זה) – חשבו שעגל הזהב יהי' כממוצע במקום מרע"ה ח"ו. ודו"ק.

 

דבר החסידות – פרשת תשא

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תשא

 

לע"נ אבי מורי ר' אליעזר ב"ר משה יעקב ז"ל זילבר. נלב"ע יום ועש"ק תשא, י"ט אדר ה'תש"ע. ונטמן בחלקת חב"ד צפת עיה"ק, בסמיכות לציון ר' פינחס בן יאיר. ת.נ.צ.ב.ה.

[לחביבותא דמילתא מצו"ב איזה תמונות שלו]

 

כיצד יכל אהרן לשמש במשכן?

בפרשתנו מסופר באריכות על חטא העגל, ובין היתר נאמר (לב, ה) "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר" מפרש רש"י: וירא אהרן – שהיה בו רוח חיים . . ולא היה לו פה לדחותם לגמרי. ויבן מזבח – לדחותם. [ומסיים:] חג לה' – בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבא משה ויעבדו את המקום.

ונשאלת השאלה: בגמרא נפסקה ההלכה "כהן ששימש לעבודה זרה לא ישמש במקדש" (מנחות קט, ב), ואם כן, איך יכל אהרן לשמש במשכן, הרי בנה מזבח ששימש לעבודה זרה (העגל)? ואף שכדברי רש"י כוונתו היתה לשמים, אבל ההלכה היא שאפילו מי ששימש לע"ז בשוגג לא ישמש במקדש, ובפועלשימש מזבח זה לעגל הזהב!

[ואף שבניית המזבח היא רק 'הכשר' לעבודה זרה – הרי שיטת רש"י (יתרו כ, כא) שבבניית מזבח לקב"ה – להבדיל – צריכה להיות "תחילת עשייתו לשמי", ולפי זה יוצא שבבניית מזבח יש ענין של 'שימש'. וכמו"כ הרמב"ם פוסק (בהל' ביאת מקדש פ"ט הי"ג) שגם השוחט לע"ז ואפילו בשוגג לכתחילה לא יעבוד, ולדעת ר' ששת (מנחות שם) אין קרבנו "ריח ניחוח", אף ששחיטה כשרה בזר]

מיישב הרבי ובהקדם:

על הפסוק בפרשת תצוה (כח, א) "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו . . לכהנו לי" מפרש רש"י: ואתה הקרב אליך – לאחר שתגמור מלאכת המשכן. ולכאורה לא מובן, מנין לו לרש"י שכהונת אהרן ובניו תחול רק אחרי גמר מלאכת המשכן?

מבארים מפרשי רש"י (הרא"ם, גו"א*) שבהמשך הפסוקים נאמר שכהונת אהרן נעשתה ע"י בגדי הכהונה ("ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי") וכן ע"י קרבנות המילואים ("וזה הדבר אשר תעשה . . לקדש אותם לכהן לי: לקח פר בן בקר וגו') – והרי דברים אלו היו רק לאחר סיום מלאכת המשכן!

ועל פי זה יוצא לנו יישוב נפלא לקושייתנו; כי אם אהרן נכנס לכהונה רק לאחר מלאכת המשכן – יוצא שבזמן עשיית העגלעוד לא היה אהרן כהן, ודווקא כהן ששימש לעבודה זרה לא ישמש במקדש, אבל אם לא היה כהן בשעה ששימש – הרי לא נפסל בכך! ודפח"ח.

 

שושן פורים קטן שמח ושבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ו, תצוה שיחה א סעיף ז' (עמ' 176. ובמתורגם ללה"ק עמ' 185-6). הרעיון לתימצות בסיוע "נקודות משיחות קודש" בדבר מלכות של השבוע עמ' מה.

______________

*)  ואמנם הרבי מבאר שיישוב זה אינו מספיק לשיטת רש"י, כי לדבריו המילים "לכהנו לו" שבפסוקינו, ואלו שבבגדי כהונה – מדברים על שני עניינים שונים, אבל עכ"פ, בנוגע לענייננו, העובדה שנכנסו לכהונה רק אחרי גמר מלאכת המשכן נכונה לכל הדעות.

 

נ"ב בשנים קודמות לא כתבתי על פ' תשא, אלא על פורים/ פ' פרה ויופיעו אי"ה בזמניהם.

הטור לפורים ושושן-פורים קטן נשלח בשבוע שעבר.

השבת בשדה ובבית .

השבת בשדה ובבית .

מאת: אהובה קליין ©

שעת בין הערביים

ענני קדושה  מחוללים בשמים

נושקים לאדמה פורייה

יצירת ה' מעשה בריאה.

 

האיכר עוצר מלאכתו

מתבונן בפרי עמלו

שישה ימים עבד

עתה ימהר לבד.

 

אל ביתו שנדם

מכלי תקשורת ורעם

נרות שבת לוחשים

מילות ברכה ונסים.

 

חלות מכוסות במפית

מולן גביע  בצלוחית

עשוי כסף טהור

עליו יברכו הכול.

 

בתום תפילות ומזמורים

ישבו בני הבית מסובים

מלאכי השרת מרקדים

שירי שבת מסתלסלים.

הערה: השיר בהשראת פרשת : כי תישא [חומש שמות]

 

 

 

פרשת כי תשא - מאין כי השבת מקור הברכה?

פרשת  כי תשא - מאין כי השבת מקור הברכה?

מאת: אהובה קליין

פרשת כי תשא ארוכה במיוחד, לפי שהיא  כוללת  139 פסוקים, והתוכן מאד מגוון- אחד הנושאים החשובים שבפרשה  הוא : הציווי לשמור את השבת - שהיא  מתוך עשרת הדיברות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:  כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם--לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.  וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת--כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.  טו שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת.  וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם.  בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם:  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.  וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". [שמות ל"א, י"ב-י"ח].

בהמשך נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּות; בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר, תִּשְׁבֹּות" [ ל"ד, כ"א]

השאלות הן:

א] במה חשובה השבת לעם היהודי?

ב] מדוע גם האדמה  צריכה לשבות בשבת?

תשובות.

חשיבותה של השבת.

מובא במדרש: מעשה בחכם שהלך לעיר אחת וראה שם יהודי עשיר ששולחנו  עשוי זהב, ושישה עשר  בני אדם צריכים להרימו, אמר לו החכם: בני כיצד זכית לעושר כה רב? ענה לו האיש: בזכות שהייתי תמיד מכבד את השבת וכמובן זו דרכי .

על פי רוב , אנשים הולכים לחפש להם קמיעות וסגולות לריפוי מחלות שחלו בגופם או בנפשם, אך כדאי  לדעת: הקמיע הטוב ביותר הוא : שמירת שבת קודש - מקור הברכה  שממנה נשפע ברכה וטובה לשאר ימות השבוע, ידוע המקרה שחולה אחד בא אל ה"חפץ חיים" לזכות ממנו בברכת רפואה  לחוליו, אמר לו הרב: הברכה המועילה והמתקיימת ביותר- היא ברכתו של שומר השבת,

ענה לו החולה: אם כך יברכנו רבינו השומר שבת - אותי. ענה לו  הרב: לא די בברכתו של שומר שבת, אלא אתה צריך ברכה מיהודי המוסר נפשו על קדושת השבת, כגון: שהוכה, או נתבזה על כבוד השבת. הוא, הוא ברכותיו מתגשמות. לכן ממנו כדאי לקבל ברכה.

בימינו מצויים רבים שנתבזו על כבוד השבת. המה בעלי תשובה שקיבלו עליהם  את שמירת השבת מתוך מסירות נפש וכמה גדולה מעלתם!

משל יפה ראיתי בספר: "מטה שמעון":

סוחר אחד הביא בדים יפים מאד לחייט - על מנת לתפור לבנו  הקטן בגדים, כאשר החייט סיים לתפור את הבגד הראשון, הסוחר הביא זאת לבנו הקטן, הילד הקטן היה כה שמח שהלך והתפאר בבגדו החדש ברחוב והנה הופיע ילד אחר הפיל ודחף אותו לשלולית בוץ – כמובן הבגדים התלכלכו כהוגן, כאשר  החייט סיים את הבגד השני שהיה מפואר יותר והאב נתן לבנו , מיד הזהירו: היזהר לך שלא יתלכלך הבגד הזה, כי רק זה לבדו  יישאר לך לתמיד.

הנמשל: כל ששת ימי השבוע השתנו מזוהמת הנחש - באופן שאין אנו מרגישים את מתיקותן של המצוות, רק המלבוש המיוחד - היינו - יום השבת אשר עדיין היה בו כוח ולא יצא אל הפועל- בזמן שחטא האדם הראשון היה אצל בעל המלאכה -  היינו הקב"ה, לכן אליו לא הגיע זוהמת הנחש,  משום כך יום זה, הוא יום  מיוחד העומד ביופיו , מתיקותו, ערבותו וטעמו. מסיבה זו. אומר אלוקים: "שמור את יום השבת לקדשו" כי יום קדוש זה לא נפגם  מחטאו  של האדם וזוהמת הנחש!

 חז"ל  מדגישים את המילים:

"אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ":-  אזהרה זו על שמירת שבת מובאת בלשון רבים, בכך מלמדת לכל יהודי: לא די בכך שאתה מקפיד על שמירת שבת, אלא עליך לפעול ולהשפיע  בנושא זה גם על סביבתך – לפי שאם השבת מתחללת בקרבת ביתך - הדבר פוגם בקדושת השבת בתוך ביתך.

ה"חפץ חיים"- מסביר מסר זה על פי משל: למה הדבר דומה?- לאדם שהוא בעל חנות ועל הדלת ישנו שלט המתאר את סוג העסק, כגון: חייט, שען  וכ"ו.  כל עוד השלט קיים, כל הסביבה יודעת על  טיבו של המקום, אך ברגע שהשלט הוסר מהדלת, מבינים כולם, כי האיש עזב את  העסק. הנמשל: השבת היא האות, או השלט של היהודי המעיד עליו כי הוא קשור לתורה הקדושה, אך ברגע שהוא "מסיר" את השלט - המשמעות היא: שיום השבת נהיה אצלו כיום חול רגיל בשבוע - הוא מנותק למעשה מהתורה.

ידוע, כי מצוות שמירת השבת- היא אחת מעשרת הדיברות כמו שהתורה מתארת: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת—וַיְקַדְּשֵׁהוּ".

ספר החינוך , מבהיר את הציווי:" משורשי מצוה זו, שנהיה פנויים מעסקנו לכבוד היום -כדי לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם - שהיא חבל שמושכת כל יסודי דת ונזכור  ביום אחד בכל שבוע ושבוע, שהעולם נברא בשישה ימים..."   היות וכאשר כל יהודי ישבות ביום השביעי  ויהיו אנשים  שישאלו: "על מה ולמה מנוחה זאת?, ויהיה המענה:  "כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם.."   יתחזק כל אחד באמונה אמיתית.." מכאן, שיהודי המקפיד בשמירת שבת מעיד על עצמו: שהוא מאמין - בבורא עולם -  המנהיג הבלעדי בתבל.

המהר"ל מבהיר: לכל דבר גשמי יש שישה צדדים: צפון, דרום, מזרח, מערב, מעלה ומטה.

המספר שבע: מסמל את המציאות שמעל העולם הגשמי -הוא מבטא את הממד הרוחני של החומר- זה התוכן הפנימי של העולם שבלעדיו אין קיום.

ללא ממד זה - דומה העולם לגוף אדם ללא נשמה, על כן החומר נברא במשך שישה ימים ואילו היום השביעי  תפקידו לשלב את הרוחניות בחומר.

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּות;

רבינו בחיי מסביר : התורה מזכירה את השבת גם בין  אזכרת הרגלים ממש באמצע -כי סמך אותו לחג המצות ולקידוש הבכורות- כי בכולם -זכר למעשה בראשית.- היות ונאמר לשבות בחריש ובקציר- לפי שבזמן עונת החריש והקציר- שהם עיקר חיי האדם- על היהודי לשבות בשבת ולא לעסוק במלאכות הקשורות לאדמה .

כך פירש גם הרמב"ן.

"נועם מגדים"  מוצא רמז נפלא במילים: "חריש" ו"קציר"

אומרים חכמינו: "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול" לכן נפסקה הלכה בשולחן ערוך [אורח- חיים, סימן ש"ו] כי בשבת אסור לדבר ענייני חול, ואפילו בעניינים שמותר לדבר בהם ,גם ראוי  בהם לקצר. וזה  מה שרמוז במילה: "בחריש"- חריש בענייני חול, "ובקציר" וקצר גם  בדיבורים המותרים  בשבת - "תשבות"- באופן זה עליך לשבות בשבת.

ישנן ל"ט מלאכות האסורות בשבת

נאמר: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹ א  תַ עֲ שֶׂ ה  כָ ל  מְ לָ א כָ ה …". [שמות פרק כ' פסוקים ח' י']

בתורה לא מבואר מה הן אותן המלאכות שאסורות בשבת.

ב'תורה שבעל פה' ,שנמסרה לנו מדור לדור, פירשו חכמים: שכל המלאכות שנעשו בבניית המשכן, (מעין בית המקדש כשהיו ישראל במדבר, ביציאתם ממצרים) הם המלאכות שנאסר על האדם לעשותם ביום השבת.

בתוך מלאכות אלה אסורות גם המלאכות:

חָרִישׁ   -   חוֹרֵשׁ.

הכשרת קרקע לזריעה או לנטיעה.

לדוגמא; סיקול אבנים, זיבול, פיזור אדמה.

קָּצִיר    -   קּוֹצֵר.

עקירת דבר ממקום גידולו.

לדוגמא; קצירת תבואה, קטיפת פירות, שבירת ענפים, הזזת עציץ נקוב העומד על האדמה ממקום למקום.

רש"ר [ר' שמשון רפאל הירש] מסביר: היהודי מצווה לשבות מ "בחריש ובקציר" על ידי כך נותן היהודי ביטוי להכנעתו ולכניעת עולמו לה'- גם במלאכה שעצם מחייתו  תלויה בה.

"אמר ריש לקיש: נשמה יתרה נותן אלוקים ביהודי- ערב שבת ואילו במוצאי שבת נוטלה הימנו [ממנו]

שנאמר: "וביום השביעי שבת וינפש" משהשבת עוברת- אוי אבדה הנפש המילה "וינפש"- נפרדת לצורך הדרש לשתי מילים [וי  נפש]

 לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: השבת היא אות בין עם ישראל לאלוקים- וכשם שאלוקים בירך את השבת בתום ששת ימי הבריאה- כך בניו מצווים לנהוג: כל השבוע  להיות עמלים אך בשבת מתקדשים ומתברכים בברכת שמים והשכינה והברכה שורה עליהם תמיד.

 יהי רצון שכל עם ישראל- כאיש אחד בלב אחד יזכו לקיים את השבת כהלכתה בשמחה וקדושה.

חיפזון העם

חיפזון העם

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 

בתום ארבעים יום

כשל העם עד תום

שש שעות חלפו

חיש  סבלנות איבדו.

 

החיפזון עלה לרקיעים

איה משה? שואלים

לפתע השטן הופיע

במוחם השתעשע.

 

חשכה ואורה ערבב

את עיניהם סובב

מיטת משה  הציג

ובכך  להם הזיק.

 

כהרף עין  ציוו אהרון

שיצילם  מזה האסון

קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים

אותו נעבוד באמת ובתמים.

 הערה: השיר בהשראת: פרשת כי תישא [חומש שמות]

פרשת כי תישא - החיפזון מביא אסון - כיצד?

פרשת כי תישא - החיפזון מביא אסון - כיצד?

מאת: אהובה קליין

בפרשה זו  בתוך כל הקדושה של  המשכן. התורה מתארת את אשר אירע לעם ישראל כאשר התברר להם שמשה מתעכב בהר סיני זמן ממושך:

וכך הכתוב מתאר את החטא הנורא:  "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי.  וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן.  וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר.  וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק- וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". [שמות ל"ב, א- ז]

קשה מאד להבין, כיצד  עם ישראל הדרדר לשפל המדרגה , למרות שזמן קצר קודם לכן -  נכחו במתן תורה וכל העם ,התאחדו כאיש אחד בלב אחד ואמרו:      "נעשה ונשמע"!

 השאלות הן:

 א] מדוע בקשו ישראל אליל ?

 ב] כיצד יתכן - שאהרון לא נענש?

תשובות

ישראל מבקשים מאהרון אליל.

רש"י מסביר: משראו בני ישראל שחלפו כבר שש שעות- רוב היום עבר של ט"ז בתמוז שלפי החישוב שלהם- הוא יום הארבעים לעלייתו ולא  שב,התאספו סביב אהרון ,אם אכן היה  תאריך זה - יום הארבעים- היה משה יורד במחצית הראשונה של היום, היות ולאחר חצות היום זה נחשב סוף היום.

בני ישראל היו מעוניינים שאהרון ידאג להם למלא את  חסרונו של משה-  היות והוא היה מראה להם את הדרך  במדבר.

הכוזרי במאמר ראשון פרק צ"ז מסביר: טעם מעניין לחטא העגל, לדעתו, ישראל רצו אך ורק מקום מיוחד ששם יוכלו לכוון את תפילותיהם לאלוקים- ושם יתרכזו בעבודת התפילה  והתרכזות השמים- הצורות והסמלים שימשו באותה תקופה- מקום ייחוד, הם ציפו שמשה יוריד להם מהשמיים משהו מוחשי שאליו יהיו יכולים לכוון את ליבם, בנוסף חשבו שלוחות הברית ישמשו להם מטרה זו, אבל משראו שמשה  מאחר לשוב ,היות   ושאפו למשהו מוחשי ,לכן המעשה לפי דעת הכוזרי, אינו כה נורא וההוכחה לדבריו: שנהרגו  בעבור עוון זה שלושת אלפים איש ולא יותר . ובאותה תקופה- בני ישראל המשיכו לקבל את המן , עמוד הענן והנבואה. החטא היחידי של עם ישראל היה: שהם דימו את האלוקות ב"ציור" בו בזמן שהם לא קיבלו על  כך ציווי מאת ה'!

אומנם בעבודת ה' מצאנו צורות דוגמת הכרובים -  שהופיע בציווי ה', לדעת הכוזרי, בעבודת העגל- לא הייתה מרידה באלוקים- כל החטא שלהם היה שהם התירו לעצמם לעשות צורה - אך זה כמעשה של כסיל המרכיב תרופות ומחקה  את מעשהו של מומחה - והתוצאה: שהוא מרעיל את האדם במקום לרפאו.

אבן עזרא סבור בדומה לכוזרי: שחטאם של ישראל היה עוון ההמחשה בלבד.

הגר"א-[הגאון מוילנא] סובר: שכאשר עם ישראל חטאו בחטא העגל, אמר ה' למשה:"לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

על פי המסורה [לפי מה שידוע לנו מרבותינו] האותיות ר', ו-ד' הן אותיות גדולות: האות ר' מופיעה  בסוף הפסוק:

"כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" [שמות ל"ד, י "ד]

והאות ד' מופיעה בפסוק:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד".[דברים ו', ד']

דבר זה בא לרמוז בזה למאמר חז"ל כי: "אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" [מסכת מכות כ"ד, א] מכאן אנו למדים: כי חייבים אנו לייחד רק את שמו של ה'  כי רק הוא האחד והיחיד ואין עוד מלבדו ואסור להשתחוות לאל אחר, לכן האותיות: ר', ד' כתובים באותיות גדולות.

וכאשר אומר  ה' למשה: "לך רד "הכוונה: "לך רד מגדולתך" לרמוז גם האותיות: "ר' ,ד" ירדו מגדולתן ,כי  הגדולה שניתנה להן הייתה בעבור עם ישראל, אך משעשו את העגל- ירדו האותיות מגדולתן. אבל אין לך  דבר שעומד בפני התשובה. היות ועשו תשובה - לכן שתי האותיות  גדולות כפי שהיו בהתחלה.

הרמב"ן תחילת פרשת העגל [ל"ב, א] מסביר: "לא בקשו העגל להיות  להם אל ממית ומחיה, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה, מורה דרכם וכוון שראו העם את משה [ברדתו מההר עם הלוחות] מיד הניחו את העגל ובעטו בו, שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חלק עליו כלל"

לפי מרבית המפרשים: רוב העם לא בגדו, חלילה, באלוקים, אלא עשיית העגל הייתה לצורך מורה דרך במקום משה.

בספר: "אוצרות פניני התורה"- הסבר מעניין מדברי חז"ל:

אמרו חז"ל: [מסכת שבת פ"ט]," כאשר עדיין משה לא שב מהר סיני לסוף ארבעים יום- הופיע השטן וערבב את העולם :אמר להם: משה רב בכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום, אמר  להם באו שש - כלומר חלפו כבר שש שעות ועדיין משה לא שב ! ובני ישראל לא התייחסו אליו ואז אמר להם: כי משה מת- ולא התייחסו אליו  לבסוף השטן הראה להם דמות מיטתו של משה ולכן ניגשו אל אהרון ואמרו לו:

"כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ"! 

בספר "בית הלוי" של רבי יוסף בר מבריסק זצ"ל, נכתב :כי טעותם של עובדי העגל הייתה מתוך כך שידעו כי בתורה ישנו יחס מיוחד כלפי איש מסוים והוא: "הכהן" וישנו יחס מיוחד גם כלפי מקום מסוים הנקרא: "מקדש"- לכן הם היו סוברים שמותר להם לעשות פולחן לשם שמים.

אך זאת הייתה הטעות שלהם,

שהרי במשכן  וכליו - ישנם רזים וסודות, והאדם  עושה את מה שה' מצווה עליו., לעומת זאת, אדם שמבצע עבודה פולחנית, ללא ציווי מאלוקים מעשהו- נחשב לחטא והוא גם צפוי להיענש על כך.

דבר זה מוזכר בבניית המשכן במילים: "כאשר ציווה ה' "

אהרון לא נענש.

אבן עזרא מבהיר: חלילה שעשה אהרון עבודה זרה: גם ישראל לא בקשו עבודה זרה, ולכבוד ה' נעשה העגל, על כן בנה אהרון מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד ה' וכן עשו כאשר צוום"

הסבא מנובהרדוק [בספר "מדרגות האדם] סבר: שאם עם ישראל, היו מחכים יום אחד נוסף, לא היו נכשלים בחטא העגל- לכן הגורם לחטא היה- החיפזון, כאשר ראה אהרון את  קוצר רוחם הכריז: "חג לה' מחר" היות וקיווה שמשה ישוב בינתיים וחשב, כי ההמתנה עד למחרת תיתן להם הזדמנות להרהר בשנית ואולי תסייע להם לקבל החלטה נכונה.- אך למעשה גם למחרת בבוקר המשיכו להיות חסרי סבלנות וזה לא אפשר להם לעשות חשיבה מחודשת.

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש]: סבור : העם היה הכוח המניע שעמד מאחורי המעשה של אהרון.

העם ציווה ואהרון הוכרח לבצע את מבוקשתם. הוא עשה זאת מתוך לחץ הכפייה של ההמון!,

רבינו בחיי סבור: שלא הייתה כוונתם של ישראל לעבודה זרה, אלא, ביקשו מנהיג במקום משה- וקל וחומר שאהרון  גם לא חפץ בעבודה זרה.

לסיכום, לאור האמור לעיל:  לפי מרבית המפרשים: רוב העם לא בגדו, חלילה, באלוקים, אלא עשיית העגל הייתה לצורך מורה דרך במקום משה ,אהרון  לא חפץ בכך, אלא נקלע לכל מעשה העגל על ידי ההמון מתוך הערב  רב- שאיבדו את סבלנותם להמתין למשה.

 

 

פרשת: כי תישא - השבט שלא חטא בחטא העגל?

פרשת: כי תישא - השבט שלא חטא בחטא העגל?

מאת: אהובה קליין.

נושא המובא במרכז הפרשה, הוא חטא העגל ובתום מעשה זה  בודק משה, מי אמונתו איתנה בה' כפי שהכתוב מתאר:

"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַה' אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי.  וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה -אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ.  וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה', כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ, וּבְאָחִיו--וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם, בְּרָכָה.  וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה; וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-יְהוָה, אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם.  וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה', וַיֹּאמַר:  אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב.  וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.  וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה:  מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי.  וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם, אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ--הִנֵּה מַלְאָכִי, יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ; וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם.  וַיִּגֹּף ה', אֶת-הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל, אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן". שמות  ל"ב, כ"ו- ל"ה]

השאלות הן:

א] מיהו השבט שלא חטא בחטא העגל?

ב] מה הייתה כוונת משה  במילים: "מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".


תשובות.

שבט לוי - לא חטא בחטא העגל.

 על פי דברי הכתוב ,השבט היחידי שלא  חטא בחטא העגל, היה שבט לוי:  "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי".

רבינו בחיי מציין: את דברי קורח ואנשיו שאמרו  למשה ואהרון: "כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל"   [במדבר ט"ז, ט]

על פי הרמב"ן: על ידי שבט לוי - נתקדש שם ה' בפרהסיה כשם שחיללוהו ישראל בפרהסיה, כמו שכתוב: "ולֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם".[ויקרא כ"ב, ל"ב]

 על פי זה,  עוון חילול ה' שעשו ישראל, מנגד ישנו קידוש ה'  על ידי שבט לוי.

רש"י אומר: כי עצם העניין שכל שבט לוי הגיע אל שער המחנה- מוכיח: שכל שבט לוי היה כשר ולא חטא!

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש ] מסביר: משה עמד בשער המחנה לאחר  חטא העגל, היות והוא הבין: כי הדבר הדחוף ביותר שצריכים לעשות: להחזיר את מרות התורה למקומה - בקרב עם ישראל ולהציב לה נציגים נאמנים ותפקידם יהיה: לעמוד בפני ה"קמים" -קבוצה מועטת של שונאי התורה ולהיאבק למען שלטון התורה, ומי שהיה ראוי ביותר לתפקיד זה, היו שבט לוי.

כל אלה שהשתתפו בחטא העגל, בין באופן ישיר, בין אופן עקיף- נגזרה  עליהם כליה, בהמשך ה' אישר את פעולת משה להציל את האומה כולה. ולאחר שהלוויים סיימו את הפעולה שהצילה את כבוד התורה, אמר משה ללוויים: "מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה"-מעתה תמשיכו במלאכת הקודש שלכם שהתחלתם היום, תהיו תמיד עומדים לצד טובת התורה, אינכם זקוקים לציווי מיוחד  כדי להמשיך בדרך הזאת, בכל פעם שתראו מישהו שמחלל את התורה עליכם להושיע את התורה ולעמוד תמיד לימינה. רק מי שיכול להגן על התורה גם כשזה נגד קרובו,  או שאר בשרו -יכול להיות נושא דגל התורה ואף להתייצב  נגד כל העדה ואינו צריך לחשוש  מכך.

אין צורך לצפות למינוי מיוחד מה' אך ה' ייתן לכם תמיד ברכה והצלחה במעשה ידכם.

אותה קנאה שנבעה מתוך לבכם למען ה'- היא תניב פירות רבים.

הלוויים המיתו רק את אותם אנשים שאשמתם הייתה חמורה ביותר, לפי דברי הגמרא[יומא ס"ו] היו אלה אותם אנשים אשר חטאו בעדים והתראה, או שהם הקריבו ממש קורבנות לעגל הזהב. אך  אותם אנשים שהשתתפו באופן כללי בחטא העגל, לא נענשו.

כתוצאה מהעונש - הושבה  מרות התורה למקומה הראוי והובטח  קיומה של האומה בהמשך.

"מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".

רש"ר סובר: שאין הכוונה לתורה כולה למרות שכתוב: "אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". אלא  הכוונה לספר הברית, כפי  שמוזכר בפרשת משפטים:

"וַייִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".[שמות כ"ד, ז]

על  ספר זה אומר רש"י [שמות כ"ד, ז] זהו החלק מבראשית ועד מתן תורה ומצוות שעם ישראל נצטווו במרה.

רש"ר מסביר: שבספר זה, חקוקים כל אותם אנשים שה' משתמש בהם ככלים להוציא לפועל את תוכנתו. בספר זה יש גם מקום לכל אדם המקדיש את ימי חייו הקצובים לעבודת ה' נאמנה -על פי הכוחות הקצובים ועומדים לרשותו ועושה את רצון ה' בתחום המצומצם של מהלך חייו ,הספר הזה  מנציח כל דמעה אמיתית וכל מעשה ישר והגון וכל מחשבה טהורה כמו שנאמר במלאכי:

"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ". [מלאכי ג', ט"ז-י"ז]

נתייחד מקום גם לחיי משה ופועלו ולכן עצם בקשתו של משה למחוק את שמו מהספר ,הבקשה היא: למחוק את שמו של משה מבין רשימת השמות החשובים לפני ה' ,כאן משה מבקש שה' יפטור אותו מן הייעוד שלו בתוכנית העולם.

רבינו בחיי מביא  שלושה פירושים:

א] על דרך הפשט: הכוונה לספר התורה  ורצה משה שה' לא יזכיר אותו בתורה הקדושה. ושלא תינתן על ידו.

ב] על דרך הדרש: קללה היוצאת מפי חכם אפילו היא על תנאי - מתקיימת וההוכחה: שמשה אמר: "מְחֵנִי..." ולמרות שחטא  העגל התכפר לעם- בכל זאת, נמחק שמו מפרשה אחת בתורה בפרשת "תצווה"

ג] על דרך השכל: "מִסִּפְרְךָ" משה קרא למערכת הכוכבים- ספרו של הקב"ה, כמו שבספר חקוקים אותיות וציורים בענייני חכמה ,כך במערכת הכוכבים חקוקים פרטים על בני אדם ומספר ימיהם בעולם והם חקוקים  שם כמו  בספר,  כפי שאומר דויד המלך: "גלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ ולא [וְלוֹ] אֶחָד בָּהֶם".

וכוח האדם אשר מצוין למעלה במערכת הכוכבים - מציין גם את כוחו של אותו אדם למטה וברגע שכוחו נמחק למעלה – הוא  מת.

כוונת משה הייתה: שאם ה' לא יסלח לפשעם של עם ישראל,  בקשתו : שימחק את כוחו של משה ממערכת הכוכבים ואז משה ימות- היות ואינו  מעוניין לראות אותם ברעתם.

לסיכום , לאור האמור לעיל, המסקנה היא: ששבט לוי כולו, לא לקח חלק בחטא העגל ,לפיכך הוטל עליו לאורך כל הדרך  לשאת את דגל התורה ולהיאבק למענה , ומשה ,כמנהיג נאמן לעם, רצה בכל ליבו שה' יסלח לעם ישראל על חטא העגל  ,עד כדי כך, שאם בקשתו לא תתקבל, עדיף ששמו יימחק מספר התורה, או מספר "הברית"

שבט לוי.

שבט לוי.

שיר מאת אהובה קליין©

 

בתום  מעשה העגל

תר משה נושאי הדגל

אש בליבם בערה

למען הצלת  התורה.

 

 בשער המחנה  מחכה

 שמא  אותו שבט יתגלה

מי לה' אלי! בעוצמה זועק

 לפתע, שבט לוי אותו מרתק.

 

ברי לבב ונקיי כפיים

לאורך  הדרך - יראי שמים

מתאספים הם בהמוניהם

עורגים לה' בליבותיהם.

 הערה: השיר בהשראת:  פרשת: כי- תישא, חומש שמות]