פרשת וארא

פרשת וארא - הקשר בין השעבוד לתורה והארץ

פרשת וארא - הקשר בין השעבוד לתורה והארץ.

מאת: אהובה קליין ©

הפרשה פותחת בהבטחת ה' למשה: "וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ. וַיְדַבֵּר אלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'.  וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי.  לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'."

[שמות .ו',א'-ט']

השאלות הן:

א] מה בין השעבוד - לתורה והבטחת הארץ לעם ישראל?

ב] מדוע הוזכרו אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב?

תשובות.

הקשר בין השעבוד להבטחת הארץ ומתן תורה.

נאמר: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם"

בעל "חידושי הרי"ם" סובר:  הקב"ה חש: כי כל עוד עם ישראל מסוגל לסבול את הגלות - אין הגאולה  מסוגלת להגיע ,לכן ה' מבטיח כי יוציא  את בני ישראל  מהסבלנות שיש להם כלפי המצרים ומסביר: ואגרום לכם להמאיס בעינכם את הגלות - עד שתחושו שאין אתם  יכולים לשאתה עוד ובאופן זה יפתחו שערי  הגאולה. בהמשך נאמר: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם,... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ"

חז"ל מעירים על כך: נאמר במסכת ברכות [ה', א"א] "תורה ארץ ישראל [והעולם הבא] לא ניתנו לישראל, אלא על ידי ייסורים" דברים אלה מבוססים על ההבטחה שהבטיח ה' למשה בתחילת פרשת "וארא": "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" הכוונה למתן תורה:

"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ" - זו הכניסה לארץ ישראל, בפסוקים אלה ה' מבטיח הבטחה מפורשת שהשעבוד הקשה שעם ישראל יעבור במצרים - עתיד לעשות את העם ראוי לקבל את שתי המתנות היקרות ביותר: התורה והארץ.

אברהם יצחק ויעקב המופיעים בדברי ה'

נאמר: "וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".

רבי נפתלי צבי יהודה ברלין –["הנציב מוולוז'ין] מבאר: כי הבטחת ארץ ישראל לא ניתנה רק לדור שיצא ממצרים, אלא לכל הדורות הבאים העתידים לקום בארץ ישראל לכן נאמר: "וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'."

המשמעות היא:  ארץ ישראל היא ירושה לעם ישראל מאת: ה' ואתם תורישו אותה לבניכם..

"הכתב והקבלה" אומר בדומה לכך: כשם שהתורה ניתנה לא רק לדור שעמדו לרגלי הר סיני, אלא ניתנה לכל הדורות בהמשך - בדומה לכך גם ארץ ישראל ניתנה – כמורשה עולמית לכל הדורות  שעתידים לקום  בהמשך בארץ ישראל.

"בעל הטורים "אומר: בכל התורה כולה אנו מגלים רק פעמיים בלבד: את המילה: "מוֹרָשָׁה"- בפרשת "וארא" נאמר על ארץ ישראל: וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'."

ובפרשת :"וזאת הברכה" כתוב על התורה: "תּוֹרָה צִיוָּוה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב".[דברים ל"ג, ד']

על ידי זה מוכח: שהתורה באה לקשור את ארץ ישראל לתורת ישראל ולהגיד: שבזכות התורה ירשו עם ישראל את ארץ ישראל - כפי שנאמר בתהלים:

"וַיִּתֵּן לָהֶם, אַרְצוֹת גּוֹיִם;    וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ.

בַּעֲבוּר, יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו--    וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ; הַלְלוּ-יָהּ". [תהלים ק"ה, מ"ד- מ"ה]

אמרו חז"ל: "גדולה תורה - שבזכותה ישראל נגאלין מן האומות"

על פי מדרש חז"ל: "רבי שמעון  בן יוחאי :"פתח: "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ" [חבקוק ג', ו'] כלומר:

מדד הקב"ה כל הארצות ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל, אלא - ארץ ישראל: מדד הקב"ה את כל העיירות ולא מצא עיר שראויה שייבנה בה  בית מקדש, אלא ירושלים.

הזכרת אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב.

אור החיים מסביר :מדוע הקב"ה  מזכיר את האבות באופן מפורט - אברהם, יצחק ויעקב?

מתברר שכל אחד מהם מצטיין במשהו ייחודי:

אברהם  מוזכר , מפאת הכרתו בקב"ה מבלי שזכה תחילה משהו ממנו - מבלי שהכיר  את מידות ה' והנהגותיו תחילה, על כך הערכתו  של ה'  אליו כפי שמוזכר  בישעיהו [מ"א, ח]:"ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי"

אברהם אהב והיה דבק  בה' , על אף הניסיונות שה' ניסהו .

את יצחק הקב"ה הזכיר בשל ניסיון העקדה - שהיה מוכן להגיש את צווארו למאכלת בעודו שוכב על המזבח.

יעקב הוזכר  בשל ייחודו -היות: "ולא  יצתה ממנו טיפה מאוסה כישמעאל ועשיו"- כלומר מיעקב לא יצא זרע רע- אלא כולם היו טובים - בהשוואה לאברהם שיצא ממנו אחד צדיק- יצחק, אך גם רע - ישמעאל. אצל יצחק היה הטוב - יעקב - והרע היה עשיו.

המשותף לאבות - שה' ניגלה אליהם באל שדי שהוא בדרגה פחותה מהדרגה שה' התגלה למשה-שהוא בשם ה' באומרו: "אני ה'.

בכך רצה ה' להודיע למשה שהוא כפוי טובה כלפי ה' ,היות ולא העריך מספיק את הדרגה הגבוהה באמצעותה פנה אליו ה' בדברים  ואילו הוא  דיבר אל ה' "במיעוט דרך ארץ"

רש"י אומר רעיון דומה: אלוקים  לא נגלה ליצחק מפני היותו  הבן של  אברהם ולא פנה אל יעקב מכוח היותו נכדו של אברהם-אלא כל אחד מהם הוא :"אב" בפני עצמו מתוך מעמדו הייחודי שזכה  לדבר עם השכינה.

מפרשים רבים טוענים: כי ההתגלות אל  משה הייתה בעוצמה גדולה יותר מאשר ההתגלות  אל האבות.

רעיון מעניין זה אומר הכוזרי [במאמר שני סימן ב' ] הדבר נובע מפני שבדורו של משה כבר  עם ישראל היו "רבים"  והספק היה מכרסם בלבבם ובדעתם. לעומת זאת, האבות היו טהורים בליבם, למרות שבמהלך חייהם עברו תקופות קשות ורעות-אמונתם הייתה חזקה בה' ולא נפגמה לעולם. לכן ה' פנה בעוצמה רבה יותר אל משה ודורו על מנת לשכנע אותם באמונה בו.

ישנו מדרש על המילים: "וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".

"אמר הקב"ה למשה: חבל על האבות הקדושים אשר אבדין ולא משתכחין, דהיינו:  שאבדו לנו מהעולם הזה ,אך לא כמו כל אבדה  שאפשר למצוא תחתה  אחרת. צדיק שאבד מהעולם לא משתכחין, לא נמצא אחר וזאת אף על פי שדור, דור ודורשיו, דור, דור וחכמיו, מכל מקום, כל צדיק יש לו הדרך שלו בעבודת ה' והתכונה המיוחדת לו - ההבנה המיוחדת שלו וההשפעה המיוחדת שיש לו "כלומר כל צדיק יש לו השפעה בסגנונו  האופייני לו.

בגמרא נאמר: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכל אחד מראה באצבעו ואומר: "זה ה' אשר קיוונו לו נגילה ונשמחה בישועתו" , כל צדיק זוכה לראות את השכינה ואומר: זה ה'- כלומר: אמנם בעוד היינו חיים כל אחד עבד את ה' בסגנונו האישי - האופייני לו - אבל לכולם הייתה כוונה אחת לעבוד ולעשות את רצון ה'. [מתוך ספר "אמרי דניאל על התורה"/ דניאל פלבני]

לסיכום, לאור הנאמר לעיל, לעניין השעבוד במצרים הייתה תוכנית אלוקית כפי שהודיע ה' לאברהם:"

"יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". [בראשית ט"ו, י"ג]

וכל זה במטרה לקבל את התורה, אחרי שהעם הזדכך בגלות מצרים – הידועה ככור ברזל -  נהפך לעם וזכה לשתי מתנות יקרות: לאדמת ארץ ישראל ולתורה הקשורים זה בזה לפי שנאמר:"  אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת -מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם...... וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד"     

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משה מקשיב לה'

מֹשֶׁה מַקְשִׁיב לָהּ'

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

מֹשֶׁה מְהַלֵּךְ  בַּיְּשִׁימוֹן

פִּיו תְּפִלָּה לְאֵל עֶלְיוֹן

מֵעַל רֹאשׁוֹ  עַנְנֵי שְׁכִינָה

כְּגַלִּים מְחוֹלְלִים מְנִיעִים סְפִינָה.

 

לְפֶתַע קוֹלוֹת אֱלוֹקִים

רָמָ"ח אֲבָרָיו מְזַעְזְעִים

אַט נֶעֱצַר עַל הַסְּלָעִים

מַקְשִׁיב  לְאֵלֶּה הַדְּבָרִים:

 

שְׁבוּעַת - מִלִּים כְּדורְבָּנוֹת

בְּחַדְרֵי לִבּוֹ מִשְׁתַּמְּרוֹת

הַבְטָחָה כֹּה  נַעֲלָה

אַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת גְּאֻלָּה.

 

עַם הַנֶּצַח בְּגָלוּת מִצְרַיִם

זוֹעֵק מַרְעִיד שָׁמַיִם

אֱלוֹקִים שׁוֹמֵעַ וּמַאֲזִין

הַבְטָחוֹתָיו מְהֵרָה יַגְשִׁים.

 

בְּרֹאשׁ הַסֻּלָּם שְׁלֹשֶׁת הָאָבוֹת

קְבַּרְנִיטִים - אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִבְנֵיהֶם יַעֲנִיק

הַתּוֹרָה לָעַד אוֹתָם תַּחֲזִיק.

 הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת וָאֵרָא [חֻמַּשׁ שְׁמוֹת]  

 

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

מֹשֶׁה מְהַלֵּךְ  בַּיְּשִׁימוֹן

פִּיו תְּפִלָּה לְאֵל עֶלְיוֹן

מֵעַל רֹאשׁוֹ  עַנְנֵי שְׁכִינָה

כְּגַלִּים מְחוֹלְלִים מְנִיעִים סְפִינָה.

 

לְפֶתַע קוֹלוֹת אֱלוֹקִים

רָמָ"ח אֲבָרָיו מְזַעְזְעִים

אַט נֶעֱצַר עַל הַסְּלָעִים

מַקְשִׁיב  לְאֵלֶּה הַדְּבָרִים:

 

שְׁבוּעַת - מִלִּים כְּדורְבָּנוֹת

בְּחַדְרֵי לִבּוֹ מִשְׁתַּמְּרוֹת

הַבְטָחָה כֹּה  נַעֲלָה

אַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת גְּאֻלָּה.

 

עַם הַנֶּצַח בְּגָלוּת מִצְרַיִם

זוֹעֵק מַרְעִיד שָׁמַיִם

אֱלוֹקִים שׁוֹמֵעַ וּמַאֲזִין

הַבְטָחוֹתָיו מְהֵרָה יַגְשִׁים.

 

בְּרֹאשׁ הַסֻּלָּם שְׁלֹשֶׁת הָאָבוֹת

קְבַּרְנִיטִים - אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִבְנֵיהֶם יַעֲנִיק

הַתּוֹרָה לָעַד אוֹתָם תַּחֲזִיק.

 הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת וָאֵרָא [חֻמַּשׁ שְׁמוֹת]  

 

שליחות אלוקית

שליחות אלוקית

מאת: אהובה קליין ©

מֹשֶׁה שָׁב אַרְצָה מִצְרַיִם

מְמַלֵּא שְׁלִיחוּת שָׁמַיִם

זוֹכֶה לִפְנִיָּה יְשִׁירָה

אַסְפַּקְלַרְיָא -  מְאִירָה!

 

עַתָּה , חָשׁ  עַבְדוּת אֶחָיו

אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּעַצְמוֹתָיו

מִתְרַעֵם  כְּלַפֵּי  הַבּוֹרֵא

לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?

 

חִישׁ זוֹכֶה מַעֲנֶה

אֱת אֲבוֹתָיו מוֹנֶה:

אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב

צַדִּיקִים זְכוּרִים לְטוֹב.

 

הַבְּרִית עָתִיד לְקַיֵּם

ממ"ט טֻמְאָה יוֹשִׁיעֵם

בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת יִגְאָלֵם

לְאֶרֶץ סְגֻלָּה יְבִיאֵם.

 

אֱלֹוקִים רָם וְנִשָּׂא

לְעַמּוֹ מַעֲנִיק מוֹרָשָׁה

בְּיָדוֹ שַׁרְבִיט  מְלוּכָה

גְּבוּרָתוֹ  תַּעֲנִיק הֲגַנָּה.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת : פָּרָשַׁת וָאֵרָא  [חֻמַּשׁ שְׁמוֹת]    

פרשת וארא - הילכו יחדיו מדות החסד והרחמים?

פרשת וארא - הילכו יחדיו מדות החסד והרחמים?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

הפרשה פותחת  בפסוקים: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'.  וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב—בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי.  לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'". [שמות ו, ב'- ט']

השאלות הן:

א] מדוע נאמר "וַיְדַבֵּר אֱלֹוקים, אֶל-מֹשֶׁה" ואחר כך:"... אֲנִי ה'"? 

ב] מה הטעם באזכרת  שלושת האבות?

ג] כיצד מתגלה ה' אל משה לעומת יתר הנביאים.

תשובות

"וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה...... אֲנִי ה'".

רבי משה בן חיים בעל ה"אלשייך" מסביר: כי במסכת סוטה נאמר [י"ד, ע"א]:  "תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של קב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות" [הכוונה: ממידת הדין -למידת הרחמים] אך לגבי המצרים היה תהליך הפוך- כפי שכתוב בסוף פרשת "שמות"

"וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ".[ו', א] וכוונת  דברי ה': שמידת הרחמים תיהפך לגבי פרעה - למידת הדין, עד שישלח את  בני ישראל ממצרים, לכן נאמר בתחילת הפרשה:

"וַיְדַבֵּר אֱלֹקים [כינוי למידת הדין] –אֶל-מֹשֶׁה" ואחר כך:"... אֲנִי ה'"  - זה כינוי למידת הרחמים.

מכאן אנו למדים : כלפי עם ישראל - שהם עבדים ועשוקים במצרים - תיהפך מידת הדין למידת הרחמים , כך שה' יושיע אותם ויגאלם במהרה מהשעבוד במצרים,

רבי ברוכ'ל – נכדו של הבעל שם-טוב. אומר על הפסוק: "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים,    לְבָרֵי לֵבָב".[תהלים ע"ג ,א']  כלפי כלל ישראל ה' מתנהג במידת הטוב והחסד. עם ברי לבב - שהם מנהיגי העם - ה' מתנהג במידת הדין.

רבי ישראל מרוז'ין סובר: מנהיג ישראל אינו רשאי לשים על ראשו כתר מנהיגות, אלא בתנאי שהוא מוכן לשאת באהבה וברצון את משא הסבל והייסורים שכלל ישראל צריך  לסבול,  על כך הייתה טענת  משה אל ה' כאשר שב מארמון מלך מצרים:

"וַיֹּאמַר: ה', לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי".[שמות ה', כ"ב]- כוונתו: היות ואתה ה' שלחת אותי אל פרעה והפכת אותי למנהיג  של עם ישראל - יוצא  שאני  צריך לסבול  ולא  עם ישראל!                                       על כך ה' משיב למשה בתחילת הפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹוהִים אל משה"- אל משה פנה ה' במידת הדין - כפי שראוי לפנות למנהיג העם ,אך בהמשך נאמר: ." אֲנִי יְהוָה"   זוהי מידת הרחמים  שבאמצעותה יפנה  ה' לעם ישראל  ועתיד להוציא את בני ישראל ממצרים.

מעניינים דברי מדרש רבה [ו, ב] ביקשה מידת הדין לפגוע במשה שנאמר: וידבר  אלוקים אל משה" אמר לה הקב"ה: וכי בשר ודם אני במידותיי שאיני מרחם, הדא הוא דכתיב: "ויאמר אליו  אני ה' "

הנה אירוע שהתרחש: מעשה באדם שניגש ל"חפץ חיים" ואמר לו: כי הוא מרגיש שרע לו, ענה לו הרב: "אל תגיד: "רע לי" תגיד: "מר לי" - כי לא תמיד מתוק ולפעמים מר ,אבל אף פעם לא רע! הקב"ה מקור הטוב, הוא אינו מביא רע לאיש !

היות ומשה התלונן כלפי ה' באומרו: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה..." והתבטא בלשון "רע" הופיעה מידת הדין ורצתה לפגוע בו , היה עליו להבין - כי אין דבר רע שיורד מן השמים לכן אמר לו הקב"ה: "אינך כמו אברהם אבינו, שאמרתי לו: "כי ביצחק יקרא לך זרע" ואחר כך כשאמרתי לו: 'והעליהו לעולה', לא הרהר אחרי מידותיי, ואילו אתה אמרת::'למה הרעותה לעם הזה' ?"

הגאון מווילנא אומר דבר אדיר : בברית בין הבתרים נגזר על עם ישראל לעבוד ארבע מאות שנה, בפועל עבדו רק  מאתיים ועשר שנים, מאה תשעים שנה פחות, "קץ" בגימטריה = מאה תשעים: "וימררו את חייהם". קושי השעבוד שסבלו גרם לקצר את זמן הגלות והוציאם משם מאה תשעים שנה לפני הזמן.

לכן הטענה של משה כלפי ה'  "למה  הרעותה..."-  העבדות הקשה והמייסרת דווקא היא גרמה לבוא הגאולה מהר יותר !

אין להרהר  אחרי מידותיו של הקב"ה, מה שנראה במבט ראשון רע ,בסופו של דבר גורם לטוב !

בספרי החסידות ובספרי המוסר כתוב: כי יצחק באופן טבעי  היה עקר, אבל בעודו נעקד על המזבח - התהפך טבעו ומעתה יכול היה להוליד.

"ביצחק יקרא לך זרע" אחר כך  אמרתי לו: "והעלהו לעולה' הוא לא הרהר אחר

מידותיי, הוא הבין שגם מה שנראה  חושך הוא למעשה אור ובסופו של דבר  העקדה גרמה לקיום ההבטחה: "כי ביצחק  יקרא לך זרע" מעתה יכול היה להוליד ולהמשיך את זרעו של אברהם.

חשיבות אזכרת אבותינו אברהם, יצחק ויעקב.

האורח חיים מסביר :מדוע הקב"ה  מזכיר את האבות באופן מפורט – היינו: אברהם, יצחק ויעקב ?

משום שכל אחד מהם הצטיין במשהו ייחודי: אברהם  מוזכר , מפאת הכרתו בקב"ה מבלי שזכה תחילה משהו ממנו - מבלי שהכיר  את מידות ה' והנהגותיו תחילה, על כך הערכתו  של ה'  אליו כפי שמוזכר  בישעיהו [מ"א, ח] :"ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי"

אברהם אהב והיה דבק  בה' , על אף הניסיונות שה' ניסהו .

את יצחק הקב"ה הזכיר - בשל ניסיון העקדה שהיה מוכן להגיש את צווארו למאכלת בעודו שוכב על המזבח.

יעקב הוזכר  בשל ייחודו -היות: "ולא יצתה ממנו טיפה מאוסה כישמעאל ועשיו"- כלומר מיעקב לא יצא זרע רע - אלא כולם היו טובים- בהשוואה לאברהם שיצא ממנו אחד צדיק - יצחק, אך גם רע - ישמעאל. אצל יצחק יעקב היה הטוב - והרע היה עשיו.

המשותף לאבות - שה' נגלה אליהם באל שדי שהוא בדרגה פחותה מהדרגה שה' התגלה למשה - שהוא בשם ה' באומרו: "אני ה'.

בכך רצה ה' להודיע למשה: שהוא כפוי טובה כלפי ה' היות ולא העריך מספיק את הדרגה הגבוהה באמצעותה פנה אליו ה' בדברים  ואילו הוא  דיבר אל ה' "במיעוט דרך ארץ"

רש"י אומר רעיון דומה: אלוקים לא נגלה ליצחק מפני היותו  הבן של  אברהם ולא פנה אל יעקב מכוח היותו נכדו של אברהם -אלא כל אחד מהם הוא :"אב" בפני עצמו מתוך מעמדו הייחודי שזכה  לדבר עם השכינה.

מפרשים רבים טוענים: כי ההתגלות אל  משה הייתה בעוצמה גדולה יותר מאשר ההתגלות  אל האבות.                                                                        

רעיון מעניין אומר הכוזרי [במאמר שני סימן ב' ] הדבר נובע מפני שבדורו של משה כבר  עם ישראל היו "רבים"  והספק היה מכרסם בלבבם ובדעתם.

לעומת זאת, האבות היו טהורים בליבם, למרות שבמהלך חייהם עברו תקופות קשות ורעות -אמונתם הייתה חזקה בה' ולא נפגמה לעולם. לכן ה' פנה בעוצמה רבה יותר אל משה ודורו על מנת לשכנע אותם באמונה בו.

התגלות ה' אל משה בהשוואה ליתר הנביאים.

הרמב"ם בספר המורה חלק ב' פרק ל"ה. וגם בספר המדע מפרט את ארבעת  ההבדלים  בין נבואת משה לבין שאר הנביאים:

א] אצל הנביאים הייתה התגלות אליהם בחלום ואילו אצל משה בהיותו ער כמו שנאמר: "בבוא משה"

ב] לשאר הנביאים הגיעה הנבואה על ידי מלאך. ואילו למשה – פנים אל פנים.

ג] כל הנביאים היו  נרעדים בעת הנבואה ,לעומתם אצל  משה הייתה הנבואה  כדבר איש אל רעהו.

ד] אצל שאר הנביאים באה  הנבואה בזמנים מסוימים ואילו אצל משה בכל זמן ועת שחפץ בכך.

על פי ספרי הקבלה: מפרשים את נושא אספקלריא המאירה - פשוטו כמשמעו: משה התבונן וראה באופן מוחשי מה שאחרים לא הצליחו לראות.

"מלוא העומר" מסביר: משה היה חייב להתבונן באספקלריא מאירה, היות והמתבונן באספקלריא שאינה  מאירה - זוכה לראות רק חזיונות , מליצות וחידות ,אך דבר זה אינו מתאים למשה מקבל התורה [ומוסר ליהושע.....- כי התורה  לא תסבול חידות ורמזים היא חייבת להיות ברורה ומבוארת לכול ! ולכן לאבות , התורה התגלתה שאינה מאירה!

ה' הבטיח להם את הארץ ,אבל היא ניתנה  רק לבניהם אחריהם, ובנוגע להבטחת הארץ לעם ישראל-

ה"שפת אמת" טוען:  ישראל ייגאלו ממצרים וגם יכירו וידעו: כי ה' גאל אותם והגאולה עצמה תגביר ותעמיק בהם את ההכרה והאמונה בה'- כי זוהי תכלית הגאולות והישועות - להכיר ולדעת מיהו הגואל והמושיע האמתי.

"הנתיבות שלום" מסביר את אופן ההנהגה האלוקית. ומביא את דוגמת "סולם יעקב" המוצב ארצה וראשו בשמים  -  יש  הנהגה על פי סולם שנקבע לאדם כבר בראש השנה - על פי מעשיו ,אך יש הנהגה אלוקית בראש הסולם שה' בכבודו ובעצמו  פועל ,לא על ידי שליחים ומזלות ,אלא היא למעלה מן הזמן ויש והיא מתגלה בצורה ניסית לעין - כאותו מלך הלובש בגדי מלוכה ,אבל לפתע רואה שבנו  נפל לתוך בור שופכין -  אז מתבטלים כל  חוקי כבוד המלוכה והמלך קופץ בעצמו לתוך הבור ומציל את בנו משם . כך הייתה גם גאולת מצרים,

אלוקים נקט בהנהגה העילאית , שדד מערכות טבע  והוציא את בניו מ- מ"ט שערי טומאה במצרים.

לסיכום לאור האמור לעיל- ניתן להסיק- כי  יש וה' פועל במידת הדין ויש שהוא פועל במידת הרחמים - אל האבות פנה באספקלריא שאינה מאירה ואל משה פנה באספקלריה מאירה, יש  בידו הנהגה  טבעית – אך יש גם הנהגה  נסית. יפים דברי שלמה המלך בשיר השירים:

"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת"  [שיר השירים ב', ח']

מופת התנין

מופת התנין.

 מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

 

אֱלֹוקִים בּוֹחֵן לֵב וּכְלָיוֹת

בָּז לְפַרְעֹה הַחוֹצֶה גְּבוּלוֹת

גַּאֲווָה מֵרְקִיעָה שְׁחָקִים

מְבַקֵּשׁ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים.

 

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מְצֻווִּים

לָגֶשֶׁת למֶלֶךְ וְהַחַרְטֻומִּים

לְהַצִּיג  מוֹפֵת אַדִּיר

תַּנִּין עֲנָק , כֹּה נָדִיר.

 

פַּרְעֹה בְּכִיסֵּא מַלְכוּתוֹ

עֲטֶרֶת נְחָשִׁים לְרֹאשׁוֹ

נוֹעֵץ  בַּיְּצוּר זוּג עֵינַיִים

לְפֶתַע , חָשׁ  פִּיק בִּרְכַּיִם.

 

רוֹאֶה הַיְּאוֹר בְּדִמְיוֹנוֹ

כְּהֶרְגֵּלוֹ פּוֹתֵחַ בּוֹ יוֹמוֹ

חִישׁ מַזְעִיק  מְכַשְּׁפָיו

מָה רַבּוּ אַכְזָבוֹתָיו!

 

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת: פָּרָשַׁת: וָאֵרָא [חֻמָּשׁ שֵׁמוֹת]

 

פרשת וארא - מה מסמל מופת התנין לפרעה וחרטומיו?

פרשת וארא - מה  מסמל מופת התנין לפרעה וחרטומיו?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו פותחת בפסוקים:

"וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.  וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'.  וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי".[שמות ו', א -ו]

במהלך הפרשה, אלוקים מעלה את רצון פרעה לראות מופת וכך הכתוב מתאר זאת:

"וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה--יְהִי לְתַנִּין.  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין.  וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן.  וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם.  וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם:  כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'". [שמות ז', ח'- י"ד]

השאלות הן:

א]  מדוע ה'  פונה אל משה בשני אופני דיבור: "ויאמר", "וידבר"?

ב]  מה מטרת המופת  לפני פרעה וחרטומיו?

תשובות.

ה' פונה אל משה בשני אופני דיבור.

רש"י מסביר: ה' דיבר עם משה בדרך של משפט בשלב הראשון  וזה על שום  שהוא העלה את הטענה [בסוף  פרשת שמות]:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה', וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה -- לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי.  וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ"! [שמות, ה, כ"ב-כ"ג]

בשמות רבה נאמר: "הדה הוא דכתיב [קהלת, ב, י"ב]:                               "וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה, וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת:  כִּי מֶה הָאָדָם, שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ, אֵת אֲשֶׁר-כְּבָר, עָשׂוּהוּ"- הפסוק הזה נאמר:  על שלמה וגם על משה. וכיצד נאמר על משה? לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי--כִּי לֹא- יִיתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַהֲלֹךְ:  וְלֹא, בְּיָד חֲזָקָה". [שמות ג, י"ט] "וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם". [לעיל ד', כ"א]

משה לא שמר את הדבר הזה, אלא בא להתחכם על גזרתו של הקב"ה, והתחיל אומר [לעיל-ה, כ"ב]: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי"?

התחיל לדון לפניו ועל  זה נאמר: שאותה חכמה ודעת של משה של הוללות וסכלות הייתה: "כִּי מֶה הָאָדָם, שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ", וכי מה היה לו להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה?  את אשר כבר עשהו  - מה שכבר גילה לו, שהוא עתיד לחזק את לבו [של פרעה] בעבור לעשות בו דין. תחת אשר העבידם בעבודה קשה, ועל דבר זה ביקשה מידת הדין לפגוע במשה  -הדא הוא דכתיב [לכן כתוב] " וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה". ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דיבר כן- [כלומר- ה' הסתכל וראה שמשה  חש את צער בני ישראל ולכן פנה לה' בתלונתו: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם..."?] לכן חזר ונהג  עמו במידת הרחמים,  הדא הוא דכתיב [לכן כתוב בפניה השנייה שה'  פנה אל משה]:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'". 

מכאן רש"י  מדייק: ולפי הסברו - הקב"ה פונה אל משה בשתי צורות  דיבור: בפעם ראשונה: "וידבר" ומיד אחרי זה: "ויאמר" – "וידבר"- לשון קשה. ואילו: "ויאמר"- לשון  רכה.

אמרה חסידית הופכת את הקטרוג ללימוד זכות!

ר' מאיר מפרישלן: מפרש את המילים: "דיבר אתו משפט" [דברי רש"י] באופן שונה לגמרי:

כאן הקב"ה אמר: שבחו של משה בפניו, כי הוא מדבר דיבורים של צדק ומשפט. אתה משה היית סניגור של ישראל ואמרת לי: "למה הרעותה..." ולא נרתעת מפניי, כשהגנת על עם ישראל כי אתה משמש עמוד הצדק והמשפט.

גם בספר חסידות: "נועם אלימלך": מעמידים את משה לסמל ודוגמא - שבגלל אהבת ישראל הטיח דברים כלפי ה', בזכות  אהבה זו -

בעל הדרוש והעיון,סובר : נהפכה מידת הדין למידת הרחמים, כמו שנאמר: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'". 

חת"ם סופר כותב בספרו: "תורת משה": כי משה ידע אומנם שאסור לדבר קשות כלפי ה'- אבל  הוא מסר את  נפשו למען ישראל- במטרה להצילם. לכן התמלא מיד ה' ברחמים ונאמר בלשון רכה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'"

מטרת המופת.

נאמר: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִיוּוָה ה'; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין"

רש"י מסביר על  עניין שייכות המטה: על פי מה שנאמר בהמשך הכתובים:  "וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת- הַיְאֹר--קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ" [ להלן י"ז, ה].

המסקנה: מדובר במטה של משה שמסר  אותו לאהרון - לעשות בעזרתו את האותות.

רבינו בחיי מסביר: ה' הודיע למשה שעתיד פרעה  לבקש מופת, או אות-כי אין מחשיבים את האיש כנביא עד שיביא  אות, או מופת,  אלא אם כן, יבוא נביא שכבר נחשב ומוכר כנביא ויעיד - עליו שהוא אכן הוכח כנביא!

על פי המדרש: פרעה יבקש מופת, הצדיקים מבקשים מופת, קל וחומר שהרשעים דורשים גם כן.. מצאנו דוגמא  לבקשת מופת  אצל צדיקים- דוגמת- נח שלאחר המבול כשהוא ניצל  אמר לו ה':

"וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא- יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ". [בראשית ט', י"א]

אך נח לא הסתפק בהבטחה זו, אלא ביקש  אות, ענה לו ה':

"אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְיתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ". [שם, ט, י"ג]

עוד דוגמא: חזקיהו כשחלה, שלח הקב"ה  את ישעיהו הנביא להודיע לו: שהוא עומד למות, מה עשה חזקיהו ? החל מתפלל לה' בבכי ובתחנונים ואז ה' קיבל את תפילתו והוסיף לו על חייו עוד  חמש עשרה שנה ואף שלח לו אות שיזכה לעלות לבית ה' כשיבריא:

"וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, מֵאֵת ה', אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ה', אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֵּר.  הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת-צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ, אֲחֹרַנִּית--עֶשֶׂר מַעֲלוֹת; וַתָּשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת, בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה".[ישעיהו ל"ח, ז- ח']

ה"כלי יקר" טוען: כי נחלקו המפרשים לגבי התנין, יש הסוברים: שהתנין הוא דג גדול כמו שפירש  רש"י על התנינים הגדולים - כמו שנאמר בסדר הבריאה:  "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת- הַתַּנִּינִים הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם" [בראשית  א', כ"א].

יש הסבורים: שתנין - הינו נחש וכך פירש כאן רש"י. וניתן ליישב את שינוי הלשון, כי התנין - הוא נחש גדול מסוכן ביותר כמו שנאמר:

"חֲמַת תַּנִּינִם, יֵינָם;  וְרֹאשׁ פְּתָנִים, אַכְזָר". [דברים ל"ב, ל"ג]

חמתו של התנין גדולה יותר מחמת הנחש. ומשה ואהרון עשו את כל הנסים באמרי  פיהם - כנחש זה שעיקר כוחו בפיו, כנראה שרוב הנסים נעשו על ידי  מטותם של משה ואהרון, וכדי שלא  יהיה פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולהגיד: כי בכוח המטות נעשו הנסים. ועלולים גם לטעות ולומר שיש כישוף במטות אלה של אהרון ומשה, לכן נהפכו המטות לנחשים - כדי להוכיח: כמו הנחש הנושך  בלי לחש בפיו, כך משה ואהרון - כוחם היה  בפיהם והמטות פעלו בכוח אמרי פיהם. כי הצדיק גוזר  והדברים מתקיימים. ועל כן נעשו מטות של שניהם - נחשים.

בדומה למה שנאמר על שבט דן: יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח--הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר" [בראשית מ"ט, י"ז]

כך מטה משה ואהרון יהיו כנחשים שורפים להזיק לפרעה ולכל  עבדיו.

בנוסף, משה היה רועה ומשמש מנהיג  העם  כשבידו - מטה עוזו בדומה לרועה המנהיג את צאנו. והיה שר ושולט גם על מלך מצרים. לעומתו אהרון היה מושל רק על פרעה ועמו.

היות ועדיין לא ראינו ,אף מופת - שאהרון שולט על פרעה וכל עמו. לכן ציווה  ה' להשליך לפני פרעה את מטהו של אהרון שנהפך לתנין - שהוא מסוכן יותר וחמתו מרובה יותר  מסתם נחש. כי בכך ה' מוכיח שגם אהרון ישלוט על פרעה שנקרא תנין! לפי שכתוב:

"...הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו:  אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי ".[יחזקאל כ"ט, ג]

מכאן נלמד: היות ופרעה הוא נמשל לתנין - שהוא גדול לעומת הנחש ,על כן ה' הורה שמטהו של אהרון ייהפך לתנין כנגד פרעה שנמשל לתנים. לכן הראה לו דווקא תנין ולא נחש –כי  חמתו של התנין גדול  מחמת נחש רגיל..  מן הכתוב נשים לב- כי פרעה נמשל לתנים-[עם האות מ"ם סופית] המורה על נקבה שכוחה פחות מתנין זכר, לכן המשמעות שמטה אהרון הפך דווקא לתנין [בנו"ן] היא: כדי שתנין זה יבלע את פרעה שנמשל לתנים - נקבה.

על כן בסוף,  המטה של אהרון בלע את התנינים של החרטומים - לפי שה' הראה להם שהתנינים שלהם חלושים כנקבות ומטה אהרון בלע את מטותם.

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] מבאר: כי אות התנין נועד לומר לפרעה: "אתה ואלילך אינם אלא המטה בידי" לכן

התנין הזה- הוא: תמסח- קורקודיל.

מדוע קרא פרעה למכשפיו? היות ובעיניו משה ואהרון היו רק מכשפים!

"בעל הטורים" מוסיף ואומר: שכאן יש רמז לפרעה: כשם שזה התנין חזר להיות עץ יבש - כך יחזור פרעה להיות עפר רימה ותולעה" כלומר רצה ה' להראות לפרעה:  למרות שהוא מתגאה וקרא לעצמו -  תנין  ["התנים הגדול" ] התכוון  לומר כן: תראה  שמטה זה - שהוא עץ יבש ונהפך לתנין ובו רוח ונשמה והוא בולע את כל המטות וסופו לשוב להיות עץ יבש ,אף פרעה שנברא- בשר ודם וה' נתן לו מלוכה אך הוא התגאה ואמר: "לי יאורי ואני עשיתני,"  סופו שה' יחזירהו לתוהו ובוהו.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי משה היה מנהיג משכמו ומעלה ואפילו היה מבטל עצמו לטובת  עם ישראל!

המופת שניתן לפני פרעה וחרטומיו בא להוכיח: כי הוא בסך הכול בשר ודם אשר החשיב עצמו לאלוה - אך סופו יהיה - תוהו ובוהו.

נפילתו תהיה  מהר גבוה למקום נמוך - :כפי שנהוג  להגיד:

בארמית: "מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא"   [מסכת חגיגה]

 

 

 

 

 

 

 

דבר החסידות – פרשת וארא

ב"ה

 

דבר החסידות – פרשת וארא

  

מטרתו של ה'מטה'

 

באחת משיחותיו הקדושות סיפר הרבי מליובאוויטש:

בהיותי תלמיד ב'חיידר', היו אומרים שישנו חילוק בין התלמידים ביחס שלהם כלפי ה"שוט" של המלמד:

ישנו תלמיד שכדי לפעול עליו עניין מסויים, אין ברירה אלא להשכיבו על השולחן ולהצליף עליו עם ה"שוט", כי לולא זאת אינו יודע שהכוונה היא אליו,

אבל תלמיד נורמלי – מספיק שמראים לו את ה"שוט" שאוחזים ביד, כדי לפעול עליו שיתנהג כדבעי.

 (התוועדות י"ג תמוז ה'תשמ"ב, נד' בתו"מ תשמ"ב ח"ד עמ' 1847. וראה ספר "שנים ראשונות" עמ' 98 הע' 67; חשוב לציין שדעתו האישית של הרבי על עונשים פיזיים היתה שלילית – ראה לדוגמא אגרות קודש חי"ב עמ' רסו)

~~~

שני סוגי מופתים

 

בפרשתנו (ז, י-יב) מסופר: "וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין", ואז השליכו גם חרטומי מצרים איש מטהו ויהיו לתנינים, ואז: "ויבלע מטה אהרן את מטותם".

מפרש רש"י: "ויבלע מטה אהרן – מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולן".

וצריך להבין:

א)    בפרשת שמות (ד, ג-ד) מסופר שהקב"ה אמר למשה להשליך את מטהו ונהפך לנחש, ואז אמר לו הקב"ה "שלח ידך ואחוז בזנבו, וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו" – כלומר נדרשה פעולה מיוחדת להחזיר את המטה לקדמותו, ואם כן מדוע בפרשתנו לא מספרת התורה כיצד חזר התנין ונהפך בחזרה למטה?

ב)    בגמרא (שבת צז, א) מתואר מופת המטה של אהרן "נס בתוך נס" (שאחרי שחזר להיות מטה בלע את מטותם), וכן במדרש כאן נאמר "נס גדול נעשה במטה" ואילו רש"י אינו מפליא בגודל העניין ורק מציין את העובדה שאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולן, אתמהה!

 

ויש לבאר ובהקדים, שמצינו שני סוגי ניסים במופתים בארץ מצרים:

א)    נס ששינה את טבע החפץ לדבר אחר, לדוגמא: "והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד, ו) – שידו אכן הפכה בטבעה ליד מצורעת, עד שהיה צריך בנס נוסף כדי שיהיה "שבה כבשרו"*.

ב)    נס שיצר רק שינוי זמני במראהו ובתכונתו של הדבר, לדוגמא: מכת דם; שגם כשהמים נהפכו לדם – לא נעקר מהם טבע המציאות של מים, אלא כל רגע היה צורך להמשך נס הפיכתם לדם**, ולכן כשנגמרה המכה הם הפכו בדרך ממילא חזרה למים ("שב היאור לקדמותו" בלשון רש"י) ללא צורך בנס נוסף.

[דוגמא נוספת לסוג זה: הנס של קריעת ים סוף; שהים נקרע ע"י ש"ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה" (בשלח יד, כא) ו"אילו הפסיק ה' את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם" (שער היחוד והאמונה פ"ב), כלומר היה צורך שהרוח תחזיק את המים בכל רגע שישארו נד ולא יחזרו לים]

 

על פי זה מובן בנידון דידן (חזרת המטה לקדמותו):

לשיטת רש"י, על פי פשוטו של מקרא, היה הפיכת המטה לתנין נס מהסוג השני, שלא השתנה טבעו להיות תנין, אלא רק שינוי זמני במראהו, כי סיבת הנס היתה רק כדי להרשים את פרעה, והיה די בכך שייראה כמו תנין, וממילא לא היה צורך בפעולה (ובנס) כדי להחזירו למטה, אלא זה נעשה מאליו***.

משא"כ בפרשת שמות – שם הפך המטה באמת לנחש, והטעם – כי שם ההפיכה לנחש היה רמז למשה "שסיפר לשון הרע על ישראל ותפש אומנותו של נחש" (כדברי רש"י), ולכן היה צורך שיהפוך לנחש דווקא; נחש ככל הנחשים, וזו הסיבה ששם היה צורך בנס נוסף להפוך אותו חזרה למטה.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כו, וארא שיחה ב (עמ' 49 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' ). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' צב-ד [שמעתי שיחה זו לראשונה, בתוספת נופך ופלפול בגדר קרי"ס, מפי הגה"ח הרב ארי' ליב קפלן שליח הרבי לצפת עיה"ק, ב"כינוס תורה" אסרו חג הפסח ה'תשנ"ח] – להמשך שיחה זו וביאור העניין על דרך החסידות – ראה "דבר החסידות – וארא תשע"ט".

 

______________

*)  שם פסוק ז. וכדמוכח גם ממרז"ל (פירש"י עה"ת שם משבת שם) מכאן שמדה טובה ממהרת לבוא ממדת פורעניות, ולהעיר מצפנת פענח עה"ת שמות שם.

 

**)  ועד אשר "גיגית מלאה מים . . ישראל שותה מים והמצרי דם וכשהיה לוקח מישראל בדמים (דוקא) היה שותה מים" (שמו"ר פ"ט, י).

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

קישורים לשבת פרשת וארא

שבת פרשת וארא 

 

 

ציורי תנ"ך' / משה מקשיב להבטחת ה'/ ציירה: אהובה קליין ©

"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי,

לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה"

[שמות ו', ח],

ציורי תנ"ך/ התגלות דברי ה' אל משה/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב-

-בְּאֵ-ל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".

[שמות ו', ג ]

ציורי תנ"ך/ מופת התנין לפני פרעה והחרטומים/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין".

 [שמות, ז', י' ]

 

 
 

ציורי תנ"ך/ מכת הצפרדעים במצרים/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"...וַתַּעַל, הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם".

 

[שמות ח', ב'

 
 
 
 

ציורי תנ"ך/ מכת הדם/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 

" וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה, וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר,

 וְלֹא-יָכְלוּ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר;

  וַיְהִי הַדָּם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.

 [שמות ,ז, כ"א]

 
 
 

ציורי תנ"ך/ מכת הברד במצרים/ ציירה:  אהובה קליין©

 

"וַיְהִי בָרָד--וְאֵשׁ, מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד......"

 

]שמות ט', כ"ד]
 
 
 
ציורי תנ"ך/ הבטחת הארץ למשה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]  
 
 
ציורי תנ"ך/ משה מתפלל להסרת מכת הברד/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 
 
 
ציורי תנ"ך/בני ישראל זועקים לה'/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד] 
 
התשע"ט
 
התשע"ח
 
התש"ע 
התשע"ב
התשע"ד
"ואני אקשה את- לב פרעה והרביתי את-אותותיי..."
[שמות ז,ג] ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

בני ישראל עובדים עבודת פרך
מתוך ציור של אהובה קליין (c)כל הזכויות שמורות

ציורי תנ"ך/ משה ואהרון לפני פרעה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
 

ציורי תנ"ך/ משה נפגש עם פרעה על שפת היאור/ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד]

"לך אל-פרעה בבוקר הנה יוצא המימה וניצבת לקראתו על

-שפת היאור והמטה אשר נהפך לנחש תיקח בידך"

 [שמות ז,ט"ו]

מכת צפרדעים

מכת צפרדעים

מאת: אהובה קליין ©

ויהי היום , כבה האור

צפרדעים הופיעו מהיאור

הטילו אימה בהלה ושחור

בלבלו  קטן ועד גדול .

 

פרעה מלך מצרים

חש מאוים כפליים

מלך  גאוותן וחזק

צפרדע עליו יצחק?

 

קפץ מכיסאו פתע

חש בממלכתו שסע

בארמונו אורחים משונים

בבושת פנים שלוותו מפרים.

 

פרעה אלוהי העבדים

מעבידם בחומר ולבנים

על פיו יישק דבר!

שקוע בשרצים עד צוואר.

 

אוי לאותו ביזיון

ינסה לאתר  פתרון

ייגש למשה ואהרון

להתפלל להסרת הכיליון.

הערה: השיר בהשראת פרשת וארא [חומש  שמות]   

פרשת וארא, מה הייתה שליחות מכת הצפרדעים במצרים?

פרשת וארא,  מה הייתה שליחות מכת הצפרדעים במצרים?

מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו מתארת התורה את המכות הראשונות שהנחית  ה' על פרעה ועל עמו  כתגובה על אי רצונו לשחרר את עם ישראל מן העבדות הקשה והאכזרית.

בתחילת הפרשה - אלוקים פונה אל משה  ומודיע לו: שהוא שמע את צעקת  בני ישראל ויקיים את הבטחתו להנחיל  להם את הארץ כפי שהבטיח לאבות.

" וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'.  וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב—בְּאֵ-ל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻורֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי".

 [ שמות  ו' ,א-ה]

אלא שהדרך איננה קלה כלל וכלל - פרעה חייב היה תחילה לספוג מכות קשות.     שלושת המכות הראשונות היו: 

דם, צפרדע , כינים . מי שהכה את היאור עם המטה במכת הדם והצפרדע - הוא אהרון ולא משה !

לפי שהיאור הגן על משה בהיותו  בתיבה, לפיכך לא לקה על ידי משה - במכות אלה, אלא על ידי אהרון - ע"פ ציווי ה'.

גם במכת כינים אהרון מכה את עפר הארץ !

לא משה: לפי שעפר הארץ הגן על משה -  כדברי רש"י: "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי וטמנהו בחול"

יש כאן מסר חשוב מאוד : לא להיות כפוי טובה אפילו לדומם !

וכך התורה מתארת את מכת הצפרדעים: "וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן נְטֵה אֶת-יָדְךָ בְּמַטֶּךָ, עַל-הַנְּהָרֹת עַל- הַיְאֹרִים וְעַל-הָאֲגַמִּים; וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ, עַל מֵימֵי מִצְרָיִם; וַתַּעַל, הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים , בְּלָטֵיהֶם; וַיַּעֲלוּ אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל-ה', וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי; וַאֲשַׁלְּחָה, אֶת-הָעָם, וְיִזְבְּחוּ, לַה'.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ, לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ:  רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה וַיֹּאמֶר, לְמָחָר; וַיֹּאמֶר, כִּדְבָרְךָ--לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּה' אֱלֹקֵינוּ.  וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים, מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, וּמֵעֲבָדֶיךָ, וּמֵעַמֶּךָ:  רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה" [שם ח, א-ח]

השאלות הן:

א] מידת הדין ומידת הרחמים - אימתי?

ב] כיצד התרחשה מכת הצפרדעים?

תשובות

מידת הדין ומידת הרחמים.

"אלשיך" הקדוש מסביר: "שנינו במסכת סוטה [י"ד, ע"א]: "תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה - ממידת אכזריות למידת רחמנות [במילים אחרות: ממידת הדין - למידת הרחמים] לא כן לגבי המצרים - המשעבדים את עם ישראל - כלפיהם היה תהליך הפוך,

כפי שנאמר בסוף פרשת שמות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה..." [ו', א'] ומכאן נבין כי מידת  הרחמים – תיהפך כלפי פרעה- למידת הדין, עד שישלח את בני ישראל  מארצו, לכן התורה מדברת בלשון קשה  בתחילת הפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקים, .." [כינוי למידת הדין]

אֶל-מֹשֶׁה; "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'"- [כינוי למידת הרחמים] באמצעות  המילים התורה מדגישה: כי כלפי עם ישראל הנמצאים –בסבל רב  בגלות - מצרים ,ה' ינקוט באופן שונה מהדרך בא ינקוט כלפי פרעה והמצרים, לגבי ישראל מידת הדין תיהפך למידת הרחמים  ובמהרה יושיעם ויגאלם מהשעבוד הקשה.

הצדיק רבי ברוכ'ל ממז'בוז' [נכדו של הבעל שם טוב], הסביר את דברי דוד המלך:

"אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹקִים,    לְבָרֵי לֵבָב". [תהלים ע"ג, א']

כלפי עם ישראל –נאמר: "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל"- המשמעות: אלוקים מתייחס במידת הטוב והחסד. אך כלפי המנהיגים של עם ישראל:

"אֱלֹקִים,  לְבָרֵי לֵבָב".-  הכוונה אל מנהיגי העם – איתם אלוקים מתנהג במידת הדין !

האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין מבהיר: האמת היא, שמנהיג ישראל אינו רשאי להניח על ראשו כתר של מנהיגות ,אלא בתנאי שמקבל על עצמו לשאת אתו את כל הסבל והייסורים שעם ישראל בכללותו מחויב לסבול, על כך התלונן משה אל ה'- כאשר שב מארמונו של פרעה:

" ...... אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?" [שמות, ה, כ"ב]

כוונת משה  הייתה: אתה שלחת אותי אל פרעה ואני נהפכתי למנהיגם של ישראל -  הרי אני חש שאני  צריך  לסבול ולא עמך?

על כך ה' השיב למשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה"- אל משה ה' פנה באמצעות מידת הדין. כפי שראוי לפנות אל מנהיג העם.

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'"- הבטיח למשה להתייחס לעם ישראל במידת הרחמים- ולגאלם מעבדות לחירות.

מכת הצפרדעים.

רש"י מסביר:

באמצעות שני פירושים:

א]על פי מדרש

ב] כפשוטו.

הוא מבסס את דבריו על תנחומא:

" כתוב אחד אומר: 'ושרץ היאור צפרדעים' וכתוב אחד אומר: 'ותעל הצפרדע'.

א]  רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת הייתה, והיו המצרים מכים אותה - ומתזת צפרדעים הרבה" ולהסבר לשון היחיד: "צפרדע" ולא "צפרדעים"  בלשון רבים – מסביר רש"י תחילה מדרש זה ורק אחר כך את הפשט.

ב] לפי פשוטו: מדובר כאן בשם קיבוצי - "צפרדע" בדומה לדוגמא: שיעקב מודיע לעשיו: "וַֽיְהִי־ לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר .." אין הכוונה לשור אחד וחמור אחד- אלא לשוורים רבים וחמורים רבים.

ראיתי הסבר יפה   על פי: "עדות ביהוסף":  מובא בילקוט -  כי בתקופת מכת הצפרדעים - הייתה מלחמה בין מלכות מצרים ומלכות כוש, הסכסוך היה בדבר מחלוקת על גבולות  מדינותיהן, למרבה הפלא- הצפרדעים הכריעו את הכף !

לפי זה - כולם ראו  בעליל, כי גבולה של מצרים מגיע בדיוק עד המקום בו היו הצפרדעים!

כאשר החרטומים הצליחו להעלות את הצפרדעים על מצרים- רצו להרחיב את שטח מצרים ולהיכנס מבעד לגבולות כוש. אך , בחסדי ה', הרצון הזה לא צלח והצפרדעים כיסו רק את שטח מצרים עד הגבולות של המדינה - לא חצו את גבול מצרים !

"באר מים חיים" מסביר: את ההבדל בין הצפרדעים שהעלו החרטומים לבין הצפרדעים  שעלו לפי ציווי אלוקי - על ידי אהרון הכהן:

הצפרדעים שהועלו על ידי חרטומי מצרים: לא קפצו לתוך התנורים הבוערים- כי אם על ארץ מצרים.- היות ולא באו בציווי אלוקי ולכן לא הייתה להן מחויבות למסור את נפשם - לעומת הצפרדעים שבאו בציווי אלוקי - באמצעות אהרון הכהן.

מתוך ספר "פנינים משולחן הגר"א"- הסבר מעניין: " מה ראו חנניה .מישאל ועזריה, שמסרו  עצמם על קדושת השם לכבשן האש ?

נשאו קל וחומר בעצמם-  מהצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת ה', כתוב:  ובאו ועלו..." ובתנוריך ובמשארותיך.."- אנו שמצווים על קדושת השם, על אחת כמה וכמה"! [מסכת פסחים נ"ג, ב]

מששמע הסבר זה ה"שאגת אריה" הוא הקשה על כך, ואמר: קל וחומר זה - מופרך!

שהרי גם הם הצטוו, כמו שהכתוב :"ועלו ובאו" ואיך אמרו ז"ל שלא הצטוו?

מששמע זאת הגר"א [הגאון רבי אליהו מווילנא ] שהיה אז רק בגיל שבע שנים  בלבד , חלק על ה"שאגת אריה" ואמר:  כי האמת שהצטוו הצפרדעים,  הרי לא הצטוו על שריפת אש לבד -  אלא שיעלו בתנור ובמשארות ובמטות ובחדר משכבם, והייתה כל אחת ואחת יכולה לומר לחברתה שתלך היא אל התנור, ואני אלך אל החדר ואל המשכבות, וכן כולם ומשהלכו גם לתנורי האש, הרי  הקל וחומר מסתדר יפה. כתגובה על דבריו קפץ ה"שאגת אריה" והגביהו ונשקו על מצחו.

האגדה מספרת: "והצפרדעים עלו בבתי המצרים ויבואו בתנוריהם ובמשארותיהם ותאכלנה את הבצק ותמררנה את חיי המצרים מאד, ויהי הצפרדעים אשר באו גם בתוך גופות המצרים ותכאבנה אותם. וירא פרעה את הדבר הזה ,וימהר ויקרא למשה ואהרון ויאמר: העתירו [התפללו] נא אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את בני ישראל, ויתפלל משה אל ה', וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות"

רש"ר מסביר: השם "צפרדע" הוא צירוף - "צפר" ו"דע" [ידיעה], בארמית: "עור דעניא".

תרגום אונקלוס: ידיעת היקיצה, הצפרדע מרעישה בלילה, אך  כאשר השחר וקרניו עולים מוקדם בבוקר - הצפרדע נעשית לפתע- ביישנית ושקטה.

צפרדעים אלה ,שבדרך כלל חשים בושה מאימת האור והרעש - עלו ממקומם החשוך והפריעו לכל ארץ מצרים ,הם נכנסו לארמונו של פרעה - מלך מצרים- אל חדר משכבו, על מיטתו ועל לבני חצרו - הם המאיסו את לחמם של המצרים בתנוריהם ובמשארותם - [כלים להכנת מזון] .הם זחלו גם על המלך עצמו - על עמו ועל משרתיו.

מכת הצפרדעים באה על המצרים - כדי להשפיל אותם בשל גאוותם  שהיו מתנשאים כאלילים על עבדיהם – וכאן הקב"ה מראה להם : כי אפילו יצורים קטנים כצפרדעים שבדרך כלל נפחדים- פסקו לפחד מהם, או לרכוש להם כבוד.

בכל המקומות בהם הסתובבו הצפרדעים - ללא יראת כבוד ופחד מהמצרים -  נגלה את כל הדרכים בהם מיררו אדוני מצרים את עבדי ישראל.- הרי עבדים אלה היו מאד מושפלים, לא היו להם בתים,- לא חדרי משפחה פרטיים, לא מקום ללון בו ולא לחם ראוי לאכילה. ועל כך אנו נזכרים בליל הסדר כאשר אנחנו אוכלים את "לחם העוני"

הצפרדעים האלה באו גם לעורר את המצרים: איך אדם מרגיש בזמן  שאיננו יכול ליהנות מביתו, מיטתו, לחמו- בלי לחשוש כל שנייה מהתערבות מטרידה מאד.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי אלוקים נהג עם פרעה מלך מצרים ועמו - במידת הדין עד לשחרור עם ישראל מכבלי הגלות במצרים,

מטרת מכת הצפרדעים הייתה: להשפיל את פרעה מלך מצרים וכל עמו - לפי שהחשיבו עצמם כאלילים השולטים על עבדיהם.

 ויפים דברי דוד המלך:

"גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב-כֹּחַ;    לִתְבוּנָתוֹ, אֵין מִסְפָּר. מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה';    מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי-אָרֶץ". [תהלים קמ"ז- ה-ו]