- פרטים
-
קטגוריה: פרשת וארא
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:03
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 821
פרשת וארא - חלק א' - הרב אריה קרן שליט"א
ויאמר אליו אני ה’ (וארא ו-ב)
אני ה’ – נאמן לשלם שכר (רש"י)
היה זה בזמן שבית המקדש היה קייםץ באחת השנים עלו יהודים לרגל בחג הסוכות. מכל קצות הארץ באו לירושלים, להתפלל בבית המקדש ולשמוח לפני ה’.
באותם ימים היו מי הגשמים נאגרים בבורות, ומתוכם שאבו אותם, שתום והשתמשו לשאר הצרכים. חג הסוכות הוא, כידוע, בתקופת סוף הקיץ, ועל כן הבורות היו כמעט ריקים, שכן גשם עדין לא ירד באותה שנה.
צמאו עולי הרגל למים, צמאו הזקנים והילדים הרכים, צמאו בהמות שעליהן רכבו העולים, צמאו גם הבהמות שהובאו להקרבה בבית המקדש. הכל צמאים ומים אין!
איש עשיר ונכבד גר בימים ההם בירושלים, ושמו נקדימון בן גוריון, כמו כולם, ראה נקדימון את צערם ומצוקתם של עולי הרגל, ביקש נקדימון לעזור לאחיו הסובלים. חשב וחשב עד אשר מצא עצה.
הוא נזכר לפתע כי לשר רומאי אחד, אשר גר אז בירושלים, יש שנים עשר מעינות של מים הנובעים מן ההרים. ידע נקדימון בן גוריון, כי גם בעונה זו של השנה נובעים מהמעינות הללו מים רבים ומתוקים.
הלך נקדימון אל השר הרומאי וביקש: "הלווה נא לי את שנים עשר המעינות שלך, כדי שישתו ממימהם עולי הרגל הצמאים. מבטיח אני לך כי בעזרת ה’ אשיב לך בעוד זמן מה את כל המים שישתו!"
"וכיצד תשיב לי את כל המים?" לא יכול הרומאי להסתיר את צחוקו.
השיב נקדימון בן גוריון: "בחג הסוכות מתפללים אנחנו על הגשמים. בשנה זו נבקש מה’ שיוריד גשם רב, לכשירד הגשם יתמלאו מעינותיך ותקבל בחזרה את כל המים שתתן לנו עכשו"
"ומה יהיה אם לא ירדו גשמים?" הקשה הרומאי. "כיצד תשיב לי אז מים כה רבים?"
גם לזאת היתה תשובה בפי נקדימון: "אם לא ירדו גשמים עד יום פלוני, אמר, "אשלם לך שתים עשרה ככרות כסף בעבור מים. כל ככר כנגד כל מעיין".
שתים עשרה ככרות של כסף היו הון עתק. קיוה אפוא השר הרומאי בליבו, כי לא ירדו גשמים ואז צפוי לו רווח עצום. "אני מסכים להצעה", אמר ובעיניו נדלקה תאות הבצע. לאחר שסכמו ביניהם כיצד ומתי יתן לו נקדימון את הכסף אם לא ירדו גשמים עברו המעינות לרשותו של נקדימון.
עולי הרגל הצמאים שתו לרויה, והחג עבר עליהם בשמחה רבה.
עם תום החג שבו עולי הרגל לבתיהם. הימים עברו, שבועות חלפו, בא הסתיו, ובשמים אין אף עננה קלה. חלף עוד זמן מה וגשם אין. יבשה הארץ, יבשו הבורות, יבשו גם המעינות ומים כמעט ואין.
בין כך ובין בך, התקרב היום בו חייב היה נקדימות בן גוריון להשיב את המים או את הכסף לשר הרומאי. השר שמח בלבו על שאין יורדים גשמים. מעינותיו לא התמלאו במים, ועל כן ישלשל לאוצרו שתים עשרה ככרות של כסף.
בבקרו של היום המיועד שיגר השר שליח אל נקדימון בן גוריון, לאמור: "שלח לי את המים או את הכסף!" "עוד גדול היום!" השיב נקדימון בשלוה ובבטחון בה’.
שעת הצהרים הגיעה, ועמה הגיע בשנית שליחו של השר אל בית נקדימון בן גוריון. "שלח לי את המים או את הכסף!" ציוה השר.
"הן רק שעת צהרים עתה", השיב נקדימון, "יש עדין זמן רב.
לפנות ערב בא השליח השלישי ובפיו דברי השר: "שלח לי מיד את המים או את הכסף!"
"עדין לא כלה היום", ענה נקדימון, "יש זמן" לעג השר הרומאי לתשובותיו של נקדימון: "עד היום הזה לא ירדו גשמים ודוקא עכשיו יירדו?? בודאי שלא! בטוח אני, כי שתים עשרה ככרות הכסף שלי יהיו אזמין אפוא את רעי להשתתף בסעודה חגיגית לרגל המאורע המשמח!"
וכך עשה: ציוה על משרתיו להכין סעודה משובחת, והוא עצמו פנה לבית המרחץ.
כשראה נקדימון כי עבר רובו של יום, וגשם אין היה עצוב מאוד, מאין יבוא עזרי? הלך לבית המקדש, התעטף בטלית והתפלל: "רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולכבוד משפחתי עשיתי זאת, רק לכבודך למען יהיו מים לעולי הרגל הצמאים, אשר באו להתפלל בבית המקדש ולשמוח בחג כפי שצוית בתורתך באין מים לא היו העולים לרגל שמחים ולא היו מקדשים את שמך. ועתה, מנין אקח מים להחזיר לשר הרומאי?"
אך סיים נקדימון את תפילתו בקשתו, ופני השמים כוסו בעננים כבדים. עוד רגע קט וגשם עז נתך ארצה. בתוך זמן קצר מלאו הבורות והמעינות במים ואפילו עלו על גדותיהם.
בדיוק באותן דקות שהה השר הרומאי בבית המרחץ. ובצאתו שפשף עיניו בתמהון מה קרה פה, לפתע פתאום? כיצד החלו יורדים הגשמים החזקים?
עודנו עומד ותוהה למראה עיניו, ונקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש. ובדרכו פגש ברחוב את השר הרומאי רטוב מבולבל וגם כועס.
שמח וטוב לב פנה אליו נקדימון: "אדוני השר, השבתי לך יותר ממה שנתת לי מגיע לי אפוא עודף!"
הטיח בו הרומאי ברגזה: "יודע אני שאלקיך עשה את הנס הזה בגללך. אך שמחתך מוקדמת היא. את הכסף נתן תתן לי כי כבר שקעה השמש, והגשם לא ירד בו ביום שאמור היית להחזיר לי את מימי!"
אכן, הרחוב היה חשוך, השמש כבר שקעה. פנה נקדימון בשנית אל בית המקדש התעטף בטליתו ופתח בתפילה: "רבונו של עולם! הראה נא לכל העולם שאוהב את את עמך ישראל! עשה נא לנו נס נוסף!"
ברגע זה באה רוח חזקה, פיזרה את העננים, ונתגלו קרני השמש. או אז נוכח השר הרומאי כי בעצם היום ירד הגש (מסכת תענית) ואלא הם שכרם של מיצוות שהקב’’ה לא מקפח שכר של שום בריה.
חשיבות הנשמה קדמה לכל מעשה הבריאה ואף לשמים וארץ ולכל עניני הגשמיות שנבראו לאחר מכן. לכן החכם מקפיד לטפל בנשמה הקדושה שהיא קיימת לעולם ולא מבזבז את זמנו עבור הגוף החומרי שמעפר בא ואל העפר ישוב אלא יקיים מצוות שנאמר "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם".
משל למה הדבר דומה? למדינה שמידי שנה היו מחליפים מלך והיו מקפידים לבחור מלך דוקא לא מאנשי מדינתם. כל המלכים שנבחרו דאגו לשפר את המדינה שיהיו דרכים מסודרים ונקיים וכדומה, והטיבו לכולם. שנה אחת נבחר מלך שהנהגותיו היו משונות: לא די שלא טיפל בשווקים וברחובות לעשות תאורה ולשמור על נקיון המדינה, אלא גם קבץ את כל הכסף שבבורסות ובבנקים, ביקש מס מאנשי המדינה, ושלח שיפקידו בחשבון הבנק שלו במדינה אחרת. בתום השנה הודיעו לו שהגיע הזמן לבחור מלך חדש ועליו להתפטר. אמר להם לרגע זה חיכיתי! חזר למדינתו אשר עושר רב שמור לו בבנקים וחי בעושר ללא דאגה.
והנמשל הוא, כשאדם חי בעולם הזה הכל נתון לרשותו: כסף, אוכל, והזמן היקר מכל. הכסיל מבזבז את הכסף ואת הזמן עבור מיני הנאות שחולפות ואינו חושש לאיבוד ימיו ושונותיו, אבל החכם כל הזדמנות שיש בידו מנצלה למצוות, את הכסף נותן לצדקות, ואת הזמן היקר יודע כיצד להשתמש בו ומנצלו לתורה ומצוות ומעשים טובים. כי הוא יודע שזו ההשקעה הטובה ביותר שעומדות עבורו לחיי הנצח.
כאשר נפטר האדם מהעולם הזה ועולה לבית דין של מעלה לתת דין וחשבון, רואה שהעולם הזה היה כחלום. הצדיקים מוזמנים ליטול את השכר עבור הטרחה והיגיעה שטרחו ויגעו בעולם הגשמי, לעומתם הרשעים כאשר מתעוררים מתרדמתם ורואים כיצד חיו בטעות בעולם הגשמי אין לתאר באיזו חרטה עמוקה הם נמצאים, אולם אז כבר מאוחר (ע"פ חובת הלבבות לוקט מלבוש יוסף). וזה מה שנאמר יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל הבלי העולם הזה. כל הון שבעולם לא יוכל להשיג אפילו שכר של מיצוה הכי קטנה בעולם הבאה.
וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל (וארא ו-ה)
נאקה אינה לשון תפילה בעיקרה, אלא לשון גניחה וצעקה הנובעת מרוב ייסורים. טבעו של אדם שכאשר הוא בצרה או במועקה קשה, הוא משמיע קול אנחה והמיה מרוב צרה, ואפילו כשהוא יחידי ואין לו למי לצעוק – אלא צועק הוא מפני שבטבעו הוא כך – כך מבאר הרב שמשון דוד פינקוס שליט"א בספרו "שערים בתפילה". בכך גילו לנו חז"ל יסוד גדול בעבודת התפילה ובשאר עבודות ה’, שנאקה שהיא דבר טבעי, נאקת כאב, צריך שתהיה מכוונת אל ה’.
בטבע האדם כאשר יש לו ייסורים הוא גונח ונאנק שלא מרצונו, לא יוכל לעצור עצמו בעד זה, אעפ"י שהצועק אינו יודע ואף אינו מכוון בדעתו. אבל בטבעם של דברים, פעולה זו במהותה היא כמיהה למקור הטוב והשלימות לבורא עולם.
נמצא, שכל צעקה בעולם במהותה, היא בעצם פעולה של תפילה, וזה אשר שם הקב"ה בטבע כל בריה להצילה ולרפאותה. וכאשר היא צועקת חש הוא לעזרתה, שהרי כל הצעקות מכוונות אליו.
מכאן היסוד שבכוח האדם לכוון בדעתו, שאת הצעקות האלו יש להביא אליו יתברך לתפילה.
משל למה הדבר דומה? למה שמספרים על הקדוש רבי ברוך בער ליבוביץ זיע"א:
כשהיה ילד, היכהו אביו על איזה מעשה שעשה כדרך הילדים. בעודו בוכה קם, לקח את הסידור והתחיל להתפלל מנחה.
שאלו אביו: "למה דווקא עכשיו אתה מתפלל מנחה?" וענהו: "הרי בין כך ובין כך אני בוכה, אנצל בכייה זו לתפילה".
זה נפלא למתבונן, שישתדל האדם שלא תצא מפיו צעקה לשווא, באמת חבל על דבר כל כך נפלא כמו צעקה לריק, ואם מכוונים לשם שמים אין לך דבר טוב מזה, שבאמת הדמעות והאנחות הטבעיות הבאות עלינו בעל כרחנו בעת צרה, המה יהלומים ומרגליות יקרים מאוד. שטות גדולה היא לאבד אבנים יקרות ונפלאות אלו ללא כל תועלת – לתת לדמעות היקרות מפז להיבלע באדמה במקום להעלותם למעלה, לקרוע על ידם שערי שמים, ולהביא שפע וברכה לו ולכל העולם, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות לב): "אף על פי ששערי תפילה ננעלו – שערי דמעה לא ננעלו".
ולכן בעת צער האדם יוצאים ממנו אנחות ונאקות, עליו לכוון ולהקדיש צעקות אלו, שבין כך הן יוצאות, אל ה’ שיחלצהו מצרותיו, שהרי באמת ובעומק מציאותן הן געגועים וכיסופים ובקשות ישועה מהקב"ה. (אור דניאל)
והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים (וארא ו-ו)
הצעד הראשון לקראת הגאולה היה זה, שהגלות נמאסה בעיני בני ישראל ולא היו יכולים עוד לסבול את המצרים. כי כל זמן שאפשר עוד לסבול את הגלות, אין הגאולה יכולה לבוא.
וזהו שאמר הכתוב: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" – אוציא אתכם מתוך הסבלנות שיש בכם כלפי המצרים ואמאיס בעיניכם את הגלות. עד כי לא תוכלו לשאתה עוד (חדושי הרי"ס לוקט ממעינה של תורה).
ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבדה קשה (וארא ו-ט)
כידוע, ארבע מאות שנות הגלות, שנאמרו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים החלו בלידת יצחק. ומאז הלך המצב והחמיר: יצחק אבינו ישב בארץ ישראל, יעקב אבינו עבד בחרן וירד למצרים. לאחר מכן החל השעבוד והוסיף להכביד עד להשלכת הילדים ליאור ושיקועם בחומה. בני ישראל ודאי תמהו וזעקו: מדוע עשה ה’ כן, מדוע מצבנו הולך ורע?
המגיד מדובנא זצ"ל ענה על כך במשל: אדם עמיד ומכובד, מראשי הקהילה, התאלמן, לא עלינו. באו והציעו לו להשתדך באלמנה מבנות העיר. אשת חיל היא, אמרו לו. הנה בעלה נפטר לפני כמה שנים והיא נשארה בחוסר כל, אבל היא לא הניחה לרפיון וליאוש להשתלט עליה, היא לקחה סחורה בהקפה והחלה לסחור. בקיצור: העסק פעל כימים ימימה, עם רווחים קטנים וחובות גדולים. העשיר הציע לה נשואין וחיי אושר ועושר אך כל זאת בתנאי שתיסגור את חובותיה. הגברת החליטה להישאר עצמאית ולא הצליחה לסגור את חובותיה.
ראה העשיר שהאלמנה אינה יכולה לגבור על להיטות המסחר, ואינה ממהרת לחסל את עיסקה, הנישואין נדחים מחודש לחודש, והתאריך אינו נראה באופק, הלך בחשאי אל כל ספקי הסחורה וגילה להם שהאלמנה עומדת להינשא ולחסל את העסק, ומי יודע אם יראו את כספם בחזרה....
מיהרו הספקים לדרוש את המגיע להם, ומיאנו לספק לה סחורה חדשה. בעל כורחה, הלך העסק והתחסל. מובן, שהדבר היה למורת רוחה. היא חקרה ודרשה מי הפיץ את השמועה הזדונית, והוברר לה שהיה זה בעלה לעתיד.....
קצפה האלמנה ורגזה, עלתה לבית העשיר וטענה: "אם כך אתה נוהג בי לפני הנישואין, לאיזו שרירות לב אני צריכה לצפות לאחריהן?"
ענה העשיר ואמר: "אל נא יחר באפך. הלא תביני, שלא נהגתי כן מחמת שרירות לב. ההיפך הוא הנכון! הואיל ואני רוצה לשאתך, וחפץ למהר את הנישואין, פעלתי לחסל את עסקך כדי למהר את אושרך!"
והנמשל: הן נגזר על עם ישראל להיות בגלות ארבע מאות שנה והם נגאלו לאחר מאתיים ועשר שנים, הואיל וקושי השיעבוד השלים את המניין. זאת משום שפעל הקב"ה להקשות עליהם ולהכביד את עול השיעבוד כדי למהר ולהחיש את גאולתם וכך זה בעוונותינו המרובים הקב"ה רוצה לגאול אותנו כמו שהעשיר רצה להתחתן עם האלמנה סוחרת אך תחילה עלינו לסלק את חובותינו לא להיכנס למינוס של עברות ולעשות תשובה כשלא עושים זאת הקב"ה מייסר אותנו כדי שנתעורר ונזרז את החתונה של ביאת הגואל משיח צידקנו אמן. (אור דניאל)
נוהג היה החפץ חיים זיע"א לומר שיחה מוסרית בביתו, בליל שבת בין קבלת שבת לתפילת ערבית, ולשיחה הזו היו באים כעשרים וחמשה מבחורי הישיבה.
והנה, פעם אחת בליל שבת אמר לבחורים, כי יש לו סוד להגיד להם, אבל אין הוא יכול לאומרו סתם כך, אלא יחזרו נא בשעה שלוש לפנות בוקר, ואז יגיד את הסוד.
שמעו התלמידים כי יש לחפץ חיים סוד – ומיד עברה הרינה בקרב כל תלמידי הישיבה, ומהם לבעלי בתים ותהום כל העיר ראדין. היו בחורים שכבר לא שכבו על יצועיהם ונשארו ערים כל הלילה, ואחרים ביקשו שיעירו אותם בשעה המיועדת, ובשעה שלוש בבוקר התמלאו הבית והחצר עד אפס מקום. כולם באו לשמוע את הסוד של החפץ חיים.
ואז התחיל החפץ חיים לומר בלשון קדשו:
אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, והוא תירגם הכל לאידיש, אתה בראת, אתה יצרת וכו’ ואתה עתיד ליטול ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא. שומעים אתם, אמר החפץ חיים: אתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא, ולהחזירה בי, ולהחזירה בי!...
וכולם עומדים ושומעים ואינם מבינים מה מתכוון החפץ חיים, עד שהמשיך ואמר:
לא נאמר בתפילה אתה עתיד לטלה ממני ולהחזיר לי נשמה, אלא כתוב ולהחזירה בי, אותה הנשמה הוא יחזיר בי, אותה נשמה, שאם היא טהורה היא תחזור טהורה, אבל אם היא מלוכלכת אז יחזיר נשמה מלוכלכת, ואם היא קרועה – יחזיר נשמה קרועה! אוי ואבוי! ולהחזירה, עם ה"א! אותה הנשמה, כמו שנטלת ממני ככה תחזירה לי. אוי ואבוי, נשמה מטונפת, נשמה קרועה! מחכים אנחנו לתחית המתים, אבל ילבישו לנו אותן הנשמות, אויה לנו, איזה בזיון! כולם יעמדו לתחיית המתים, משה רבינו, אהרון הכהן, האבות הקדושים, כל התנאים והמוראים, כולם יחזרו לתחיה עם נשמות מאירות, ואני אלך עם הנשמה המטונפת שלי, אוי ואבוי לי, "ולהחזירה בי", "ולהחזירה בי", והוא חזר על זה כמה פעמים שאותה הנשמה שנוטלין ממנו מחזירין לו. וכשגמר לומר זאת – נשתתק.
וזה היה הסוד של החפץ חיים! (שאל אביך ויגדך)
ודעו שבזמן גדולתם של ישראל, כיון שהיו חביבים לפני הקב"ה ניתן על ידם מזון ושפע לכל העולם, ובזמן שהיו ישראל שרוים על אדמתם היה כל השפע יורד לישראל, וממה שנשתייר מישראל נהנו אומות העולם, אבל בעוונותינו עכשיו שאנו שרויים בגלות, הרי היפוך הדברים.
משל למה הדבר דומה, למלך שעושה סעודה לעבדיו. בזמן שעושים רצונו הוא יושב עמהם והעצמות הנשארות בשלחן זורקים לחיות הבית. אבל כשאין עושים רצונו הוא כועס עליהם וזורק כל הסעודה לכלבים.
אף ישראל כך, כל זמן שעושים רצונו של מקום זוכים לישב ע"י השולחן אשר לפני ה’, כיון שכל הסעודה שהם שפע הברכה שיורד מן השמים בזכותם הוא. אבל כשאין עושים רצונו של מקום הולכים וטורחים על מזונם ומה שנשאר מן הגויים מקבלים הם. ואוי לבן המלך שמצפה לשולחן העבד לאכול השיריים הנשארים על השולחן. ועל כך אומר הכתוב: תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה (תהילים כג). ביקש דוד המלך מלפני השי"ת שיחזיר את ישראל למעלתם הראשונה, אמר: תערוך לפני שולחן נגד צוררי, ערוך שולחן לפני נגד הצוררים. דשנת בשמן ראשי, שהאוכל המובחר תיתן לפני. כוסי רויה, שכוסו של ידיד המלך יהיה תמיד מלא שלא יצטרך לבקש. שחבה זו היה הקב"ה מחבב את ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים כשהיה השולחן עם לחם הפנים, כיון שעליו שפע מזונות מן השמים לכל העולם, ולכן אסור היה שיהיה ריקן אפילו רגע אחד, כיון שאין הברכה שרויה במקום ריקן. וכן כשאדם מברך ברכת המוציא וכן בשעת ברכת המזון, יש להביא לחם לשולחן כדי שברכות השמים יחולו על לחם מן הברכות האלו.
וידבר ה’ אל משה ואל אהרון ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים וגו’(וארא ו-יג)
ציוה עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם. (רש"י)
יש להתבונן ולראות עד כמה תורתנו,תורת אמת. למרות שפרעה מכביד את לבו על בני ישראל ועוד מעיז ואומר "מי ה’ אשר אשמע בקולו" ומענה את בנ"י בכל מיני עינויים קשים ומרים. למרות כל זאת מצום הקב"ה לנהוג בו כבוד מלכות, כי מלך הוא.
ומכאן,אומר הגרי"ל חיסמן זצ"ל בספרו "אור יהל",אנו למדים עד כמה מדויקת בתכלית הדקדוק מידת העונש לאדם כחוט השערה לא פחות ולא יותר, הנה מענישים את פרעה בעשר מכות,צפרדעים מכרכרים בתוך מעיו,היש לך ביזיון גדול מזה? האם יש כאן כבוד מלכות? וכך בכל המכות ביזיון רודף ביזיון,ורשע זה אינו לומד לקח אדרבה,מתחצף למשה רבינו ואומר לו: "ביום ראותך פני תמות" (שמות י,כח)!!!ומשה עונה לו בפשטות: "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך" (שם י,כט).
ומכאן אנו רואים יסוד גדול,עד כמה חשוב בעיני הקב"ה כבוד האדם. שהשכל צריך להיות במידה ובמשקל מה מותר ומה אסור,ואם משה רבינו שעלה השמימה,והוא זה שצריכים לחלוק לו כבוד,בכל אופן הוא מוותר על כבודו והוא מראה לנו דוגמא נפלאה עד כמה הוא יכול למשול ברוחו ולחלוק כבוד למלכות.
אנו לצערנו חושבים עצמנו כאנשים שצריכים לחלוק להם כבוד. גדולתו של האדם יכולה להיראות גם כלפי חוץ,כבוד הזולת זהו ערך שיש עליו ציווי,זו לא חומרה,או טובה שעל פי רצון האדם הוא צריך לעשות לחברו-יש לנהוג בכל אדם בכבוד הראוי לו.
מעשה נפלא הממחיש כיצד מכבדים אדם,מסופר על הרב שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל,מפוסקי דורנו הענקיים שהיה קשור למוסד רפואי גדול בירושלים,בכל ענייני ההלכה שצריכים.
והנה נודע לו שעומדים למנות למנהל ביה"ח רופא בכיר מארה"ב,עוד נודע לו שאותו רופא אינו שומר תורה ומצוות. הרב אויערבאך זצ"ל ביקש מההנהלה לבטל את המינוי. ואולם ההם לא אבו לשמוע. הרב הגיש התפטרותו מבית החולים,וכתב מכתב לאותו ד"ר שלא יגיע ארצה.
בשהגיע הד"ר ארצה הזמינו הרב לביתו והתייחד עמו זמן רב. כשגמרו,הרב יצא מחובק עמו וליווהו עד לרכב. בני הבית,שידעו עד כמה נלחם הרב נגד אותו רופא לא יכלו להבין מה קרה לרב,הרי הרב חשש מד"ר זה בגל אי קיום מצוות ה’ ואיך מכבדו בכבוד מלכים שכזה.
שאלוהו והשיב להם: וכי בגלל התנגדותי למעשיו והשקפתו אני שונאו?! בתור יהודי אני חייב לכבדו ומה שאני נלחם,לא צריך לגרוע בדין של בין אדם לחברו.
כבוד הבריות אינו עניין של נימוס ודרך ארץ אלא הכרה וגילוי מעלת הדבר כשהאדם מכבד את חברו,הוא מגלה בכך קדושת התורה. כשמכבדים את השי"ת מראה האדם בכך כי הוא מגלה אלקותו-אין עוד מלבדו.
כבוד הבריות הוא גילוי כבודו של צלם אלוקים.
כששאלו התלמידים את רבי אליעזר: "רבנו,למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחי העולם הבא!" אמר להם: "הזהרו בכבוד חבריכם" (גמ’ ברכות כח).
וזוהי מחלה בדורנו, שכל המרבה לזלזל הרי זה משובח. בני התורה בדורנו נדרשים לקדש מידה נעלה זו של כיבוד חברים.
מעשה נפלא נוסף מסופר על הגאון ר’ חיים עוזר זצ"ל אשר נודע בגאונותו וצדקותו. אומרים עליו שהיה מסוגל לכתוב,ולדבר עם זולתו כאחד.
קבוצות קבוצות של בחורים נהגו להיכנס אליו ולהשתעשע עמו בדברי תורה.
פעם בעת משא ומתן בדברי הגמרא, במסכת יבמות.אמר לתלמידים שיש תוס’ אחד במסכת יבמות דף נ. הנוגע בסוגיה שבה התפלפלו.
קם אחד מגאוני התלמידים ואמר: "סליחה כבוד רבינו,התוס’ הזה נמצא בדף נא".
"לא", ענה הרב, "זה בדף נ", והמשיך את השיעור.
אך הבחור התעקש, על דבריו ותוך כדי ויכוח,קם לעבר הספריה לפתוח את הגמרא ולהוכיח את צדקתו לעיני כל התלמידים. הרב קם ממקומו ועצר את הבחור: "וכי קל בעיניך לבייש יהודי"? חיוך של נצחון עלה על שפתי התלמיד. מיד בהגיעו לישיבה,פתח לעיני חבריו את הגמרא להוכיח את נצחונו.לתדהמתו הערבה גילה שאכן הרב צדק,זה היה אמנם בדף נ. ולא בדף נא. אז הבין התלמיד שהרב התכוון בעצם למנוע בושה מהתלמיד,משום שלא קל לבייש יהודי מישראל.
בית הלל מלמדים אותנו עד כמה גדול שכרו של אדם שאוהב את חברו על אף שהוא חולק עליו.אומרים חז"ל (עירובין יג) מפני מה זכו בית הלל שתיקבע הלכה כמותן?-מפני שהיו נוחין ועלובין ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם.ובזכות אהבה עצמית זו,בזכות כבוד הבריות שהם נהגו, זכו שהלכה נחתמה לדורות כמותם בכל בית ישראל.
אלה ראשי בית אבותם (וארא ו-יד)
מתוך שהוזקק ליחס שיבטו של לוי בשביל משה ואהרון, התחיל ליחסם דרך תולדותם מראובן (רש"י)
יש אנשים שבחושך הגלות לא מקימים תורה ומיצוות וכשמוכיחים אותם אם מתחמקים מהתוכחה ואומרים סבא שלי היה צדיק ומתחילים לספר סיפורים, אך הם אינם מבינים שהתביעה מהם הרבה יותר גדולה בשמים והם חושבים שהסבא יציל אותם מיום הדין.
האדמו"ר האמצעי, בנו של הרב בעל ה"תניא", היה חתנו של איש נכבד מעיר יאנוויץ. כשביקר פעם את חותנו ביאנוויץ, והוא עודנו צעיר לימים, נפגש שם עם אחד מחסידיו של אביו, אדמו"ר הזקן, בעל ה"תניא", ובשיחתו איתו ביטל את החסיד ההוא בביטול גמור, הן במדרגת השגתו והן באופן עבודתו בתפילה וכיוצא בזה. אמר לו אותו חסיד:
מה אתה מתדמה אלי? מי הוא אביך ומי הוא אבי! אביך היא רבנו, מדרגתו וענינו ידועים, וכשהוצרך להמשיך נשמה למטה, כלומר בבריאתך, בודאי כיוון כוונות גדולות, והמשיך נשמה גבוהה, ומזה נולדת. ואחר כך שמרו אותך בשמירה מעולה, וכך גדלת והיית לאשר היית. חידוש גדול! אבל אני, הרי הכוונות שהיו לאבי מובנות הן, והנשמה שלי מסתמא "סחב" מאוצר הנשמות, וכשכבר נולדתי נתגדלתי כמו עז, ועכשיו הפרנסה שלי היא מה שאני נותן להערלים כסף לזריעת שדותיהם בעונת הזריעה, ובימות החורף צריכים לנסוע לכפרים לגבות את החובות, ויש בזה סדר מיוחד צריכים ליקח לדרך בקבוק יי"ש, והנסיעה צריכה להיות בלילה, כי בלילות החורף הגויים משכימים לקום בעוד לי לה, וכשבאים אל הגוי צריכים קודם כל לשתות עמו "לחיים", כי בלי זה אינו מתחיל לדבר כלל, וצריכים ליתן כוס גם להערלית שלו, כי אם לאו תקלקל את העסק, ואחר כך עושים עמו חשבון, וכן הולכים עם העגלה מבית לבית, עד שמקבלים משלושה או ארבעה גויים את החובות, ואחר כך צריכים לנסוע הביתה, לילך למקוה ולהתפלל, ובכן אפשר כבר להבין איזה מין תפילה היא זאת.
ואותו חסיד היה דוקא מהחסידים הגדולים בעבודת התפילה, אלא שבענוותנותו ביטל את עצמו.
כשמוע הרב את דיבוריו אלה התפעל מאוד, ונסע תיכף ומיד בחזרה לליוזנא לאביו, והתאונן לפניו על מצבו הרוחני, ובמה נחשב הוא, הלא אין עבודתו שלמה כלל וכו’.
ובבוא אותו חסיד לרב, בעל ה"תניא", אמר לו הרב:
אני מחזיק לך טובה! אתה עשית את בעריל הבן שלי לחסיד.
צדיק אחד, שאבותיו היו אנשים פשוטים, לא מיוחסים ולא מפורסמים, היה רגיל לנסוע לרב הקדוש ר’ שלום מבלז ז"ל. פעם אחת, בבואו לבלז, נדמה לו, כאילו יש לו להר"ש הרגשת התנשאות עליו מצד יחוסו, כי הרב היה ממשפחה מיוחסת של גדולי תורה. והיה לאותו צדיק טינה בליבו בשביל כך על הר"ש. הרגיש הרב ר’ שלום תיכף במחשבתו, ופנה אליו בשאלה:
יאמר נא לי כבודו, מי הוא לפי דעתו גדול יותר צדיק שנולד ממשפחה גדולה ומיוחסת, או זה שנולד ממשפחה של אנשים תמימים ופשוטים?
שתק הצדיק, ולא ענהו דבר. אמר לו הר"ש:
רבותינו אמרו "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". ולפיכך מי שאבותיו היו מיוחסים ובעלי תורה, הרי הוא הולך תמיד שחוח, בלב נשבר ורוח נכאה, כי יודע הוא בעצמו שעדין לא הגיעו מעשיו למעשי אבותיו, אבל האיש, שאבותיו היו אנשים פשוטים, הוא יש לו תמיד התנשאות וגבהות הלב, כי הוא חושב בלבו: מעשי כבר גדלו ועברו הרבה על מעשי אבותי...
אז הבין הצדיק, כי הר"ש ירד לסוף דעתו, וכי אין לו, להר"ש שום התנשאות מצד יחוס משפחתו, ואדרבה, הייחוס מביאו לידי ענווה ושפלות. (סיפורי חסידים).
הוא אהרון ומשה אשר אמר ה’ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים וכו’ הם המדברים אל פרעה וכו’ הוא משה ואהרון (וארא ו,כז-כז)
והובא ברש"י מדוע פעם הקדים משה לאהרון ופעם הקדים אהרון למשה, מלמד שהיו שניהם שקולים כאחד, ולכאורה קשה הרי התורה מעידה על משה והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה וא"כ איך אפשר לומר ששניהם שקולים כאחד, אלא הביאור בזה שלא עלתה על דעתו של משה שהוא יותר גדול מאהרון וכן אהרון לא העלה על דעתו שהוא יותר גדול ממשה, לפיכך שקולים שניהם כאחד.
ובאופן אחר נראה לומר שבנ"י הכירו את אהרון יותר ממשה, כי אהרון חי איתם בסבלותם במצרים ואילו משה רבנו היה רחוק מבני ישראל, כי מיד לאחר שהרג את המצרי ונודע הדבר לפרעה ברח משה ממצרים והלך למדין, לפיכך הוא לא היה רגיל עם בני ישראל במצרים, לכן כלפי בני ישראל הקדים אהרון למשה מכיון שאהרון היה קרוב אליהם יותר, אבל כלפי פרעה משה היה רגיל יותר עוד מקטנות אצל פרעה, לכן הם המדברים אל פרעה הוא משה ואהרון.
ועוד אפשר לומר שכלפי יציאת מצרים היו שקולים שניהם כאחד, ולכן כאן הקדים זה פעם וזה פעם, אבל לגבי שאר דברים כל אחד היה בדרגתו שלו, והכתוב השווה אותם רק לגבי יציאת מצרים (וידבר יוסף).
