פרשת וארא

שליחות אלוקית

שליחות אלוקית

מאת: אהובה קליין ©

מֹשֶׁה שָׁב אַרְצָה מִצְרַיִם

מְמַלֵּא שְׁלִיחוּת שָׁמַיִם

זוֹכֶה לִפְנִיָּה יְשִׁירָה

אַסְפַּקְלַרְיָא -  מְאִירָה!

 

עַתָּה , חָשׁ  עַבְדוּת אֶחָיו

אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּעַצְמוֹתָיו

מִתְרַעֵם  כְּלַפֵּי  הַבּוֹרֵא

לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?

 

חִישׁ זוֹכֶה מַעֲנֶה

אֱת אֲבוֹתָיו מוֹנֶה:

אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב

צַדִּיקִים זְכוּרִים לְטוֹב.

 

הַבְּרִית עָתִיד לְקַיֵּם

ממ"ט טֻמְאָה יוֹשִׁיעֵם

בְּאַרְבַּע לְשׁוֹנוֹת יִגְאָלֵם

לְאֶרֶץ סְגֻלָּה יְבִיאֵם.

 

אֱלֹוקִים רָם וְנִשָּׂא

לְעַמּוֹ מַעֲנִיק מוֹרָשָׁה

בְּיָדוֹ שַׁרְבִיט  מְלוּכָה

גְּבוּרָתוֹ  תַּעֲנִיק הֲגַנָּה.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת : פָּרָשַׁת וָאֵרָא  [חֻמַּשׁ שְׁמוֹת]    

פרשת וארא - הילכו יחדיו מדות החסד והרחמים?

פרשת וארא - הילכו יחדיו מדות החסד והרחמים?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

הפרשה פותחת  בפסוקים: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'.  וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב—בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי.  לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'". [שמות ו, ב'- ט']

השאלות הן:

א] מדוע נאמר "וַיְדַבֵּר אֱלֹוקים, אֶל-מֹשֶׁה" ואחר כך:"... אֲנִי ה'"? 

ב] מה הטעם באזכרת  שלושת האבות?

ג] כיצד מתגלה ה' אל משה לעומת יתר הנביאים.

תשובות

"וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה...... אֲנִי ה'".

רבי משה בן חיים בעל ה"אלשייך" מסביר: כי במסכת סוטה נאמר [י"ד, ע"א]:  "תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של קב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות" [הכוונה: ממידת הדין -למידת הרחמים] אך לגבי המצרים היה תהליך הפוך- כפי שכתוב בסוף פרשת "שמות"

"וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ".[ו', א] וכוונת  דברי ה': שמידת הרחמים תיהפך לגבי פרעה - למידת הדין, עד שישלח את  בני ישראל ממצרים, לכן נאמר בתחילת הפרשה:

"וַיְדַבֵּר אֱלֹקים [כינוי למידת הדין] –אֶל-מֹשֶׁה" ואחר כך:"... אֲנִי ה'"  - זה כינוי למידת הרחמים.

מכאן אנו למדים : כלפי עם ישראל - שהם עבדים ועשוקים במצרים - תיהפך מידת הדין למידת הרחמים , כך שה' יושיע אותם ויגאלם במהרה מהשעבוד במצרים,

רבי ברוכ'ל – נכדו של הבעל שם-טוב. אומר על הפסוק: "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים,    לְבָרֵי לֵבָב".[תהלים ע"ג ,א']  כלפי כלל ישראל ה' מתנהג במידת הטוב והחסד. עם ברי לבב - שהם מנהיגי העם - ה' מתנהג במידת הדין.

רבי ישראל מרוז'ין סובר: מנהיג ישראל אינו רשאי לשים על ראשו כתר מנהיגות, אלא בתנאי שהוא מוכן לשאת באהבה וברצון את משא הסבל והייסורים שכלל ישראל צריך  לסבול,  על כך הייתה טענת  משה אל ה' כאשר שב מארמון מלך מצרים:

"וַיֹּאמַר: ה', לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי".[שמות ה', כ"ב]- כוונתו: היות ואתה ה' שלחת אותי אל פרעה והפכת אותי למנהיג  של עם ישראל - יוצא  שאני  צריך לסבול  ולא  עם ישראל!                                       על כך ה' משיב למשה בתחילת הפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹוהִים אל משה"- אל משה פנה ה' במידת הדין - כפי שראוי לפנות למנהיג העם ,אך בהמשך נאמר: ." אֲנִי יְהוָה"   זוהי מידת הרחמים  שבאמצעותה יפנה  ה' לעם ישראל  ועתיד להוציא את בני ישראל ממצרים.

מעניינים דברי מדרש רבה [ו, ב] ביקשה מידת הדין לפגוע במשה שנאמר: וידבר  אלוקים אל משה" אמר לה הקב"ה: וכי בשר ודם אני במידותיי שאיני מרחם, הדא הוא דכתיב: "ויאמר אליו  אני ה' "

הנה אירוע שהתרחש: מעשה באדם שניגש ל"חפץ חיים" ואמר לו: כי הוא מרגיש שרע לו, ענה לו הרב: "אל תגיד: "רע לי" תגיד: "מר לי" - כי לא תמיד מתוק ולפעמים מר ,אבל אף פעם לא רע! הקב"ה מקור הטוב, הוא אינו מביא רע לאיש !

היות ומשה התלונן כלפי ה' באומרו: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה..." והתבטא בלשון "רע" הופיעה מידת הדין ורצתה לפגוע בו , היה עליו להבין - כי אין דבר רע שיורד מן השמים לכן אמר לו הקב"ה: "אינך כמו אברהם אבינו, שאמרתי לו: "כי ביצחק יקרא לך זרע" ואחר כך כשאמרתי לו: 'והעליהו לעולה', לא הרהר אחרי מידותיי, ואילו אתה אמרת::'למה הרעותה לעם הזה' ?"

הגאון מווילנא אומר דבר אדיר : בברית בין הבתרים נגזר על עם ישראל לעבוד ארבע מאות שנה, בפועל עבדו רק  מאתיים ועשר שנים, מאה תשעים שנה פחות, "קץ" בגימטריה = מאה תשעים: "וימררו את חייהם". קושי השעבוד שסבלו גרם לקצר את זמן הגלות והוציאם משם מאה תשעים שנה לפני הזמן.

לכן הטענה של משה כלפי ה'  "למה  הרעותה..."-  העבדות הקשה והמייסרת דווקא היא גרמה לבוא הגאולה מהר יותר !

אין להרהר  אחרי מידותיו של הקב"ה, מה שנראה במבט ראשון רע ,בסופו של דבר גורם לטוב !

בספרי החסידות ובספרי המוסר כתוב: כי יצחק באופן טבעי  היה עקר, אבל בעודו נעקד על המזבח - התהפך טבעו ומעתה יכול היה להוליד.

"ביצחק יקרא לך זרע" אחר כך  אמרתי לו: "והעלהו לעולה' הוא לא הרהר אחר

מידותיי, הוא הבין שגם מה שנראה  חושך הוא למעשה אור ובסופו של דבר  העקדה גרמה לקיום ההבטחה: "כי ביצחק  יקרא לך זרע" מעתה יכול היה להוליד ולהמשיך את זרעו של אברהם.

חשיבות אזכרת אבותינו אברהם, יצחק ויעקב.

האורח חיים מסביר :מדוע הקב"ה  מזכיר את האבות באופן מפורט – היינו: אברהם, יצחק ויעקב ?

משום שכל אחד מהם הצטיין במשהו ייחודי: אברהם  מוזכר , מפאת הכרתו בקב"ה מבלי שזכה תחילה משהו ממנו - מבלי שהכיר  את מידות ה' והנהגותיו תחילה, על כך הערכתו  של ה'  אליו כפי שמוזכר  בישעיהו [מ"א, ח] :"ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי"

אברהם אהב והיה דבק  בה' , על אף הניסיונות שה' ניסהו .

את יצחק הקב"ה הזכיר - בשל ניסיון העקדה שהיה מוכן להגיש את צווארו למאכלת בעודו שוכב על המזבח.

יעקב הוזכר  בשל ייחודו -היות: "ולא יצתה ממנו טיפה מאוסה כישמעאל ועשיו"- כלומר מיעקב לא יצא זרע רע - אלא כולם היו טובים- בהשוואה לאברהם שיצא ממנו אחד צדיק - יצחק, אך גם רע - ישמעאל. אצל יצחק יעקב היה הטוב - והרע היה עשיו.

המשותף לאבות - שה' נגלה אליהם באל שדי שהוא בדרגה פחותה מהדרגה שה' התגלה למשה - שהוא בשם ה' באומרו: "אני ה'.

בכך רצה ה' להודיע למשה: שהוא כפוי טובה כלפי ה' היות ולא העריך מספיק את הדרגה הגבוהה באמצעותה פנה אליו ה' בדברים  ואילו הוא  דיבר אל ה' "במיעוט דרך ארץ"

רש"י אומר רעיון דומה: אלוקים לא נגלה ליצחק מפני היותו  הבן של  אברהם ולא פנה אל יעקב מכוח היותו נכדו של אברהם -אלא כל אחד מהם הוא :"אב" בפני עצמו מתוך מעמדו הייחודי שזכה  לדבר עם השכינה.

מפרשים רבים טוענים: כי ההתגלות אל  משה הייתה בעוצמה גדולה יותר מאשר ההתגלות  אל האבות.                                                                        

רעיון מעניין אומר הכוזרי [במאמר שני סימן ב' ] הדבר נובע מפני שבדורו של משה כבר  עם ישראל היו "רבים"  והספק היה מכרסם בלבבם ובדעתם.

לעומת זאת, האבות היו טהורים בליבם, למרות שבמהלך חייהם עברו תקופות קשות ורעות -אמונתם הייתה חזקה בה' ולא נפגמה לעולם. לכן ה' פנה בעוצמה רבה יותר אל משה ודורו על מנת לשכנע אותם באמונה בו.

התגלות ה' אל משה בהשוואה ליתר הנביאים.

הרמב"ם בספר המורה חלק ב' פרק ל"ה. וגם בספר המדע מפרט את ארבעת  ההבדלים  בין נבואת משה לבין שאר הנביאים:

א] אצל הנביאים הייתה התגלות אליהם בחלום ואילו אצל משה בהיותו ער כמו שנאמר: "בבוא משה"

ב] לשאר הנביאים הגיעה הנבואה על ידי מלאך. ואילו למשה – פנים אל פנים.

ג] כל הנביאים היו  נרעדים בעת הנבואה ,לעומתם אצל  משה הייתה הנבואה  כדבר איש אל רעהו.

ד] אצל שאר הנביאים באה  הנבואה בזמנים מסוימים ואילו אצל משה בכל זמן ועת שחפץ בכך.

על פי ספרי הקבלה: מפרשים את נושא אספקלריא המאירה - פשוטו כמשמעו: משה התבונן וראה באופן מוחשי מה שאחרים לא הצליחו לראות.

"מלוא העומר" מסביר: משה היה חייב להתבונן באספקלריא מאירה, היות והמתבונן באספקלריא שאינה  מאירה - זוכה לראות רק חזיונות , מליצות וחידות ,אך דבר זה אינו מתאים למשה מקבל התורה [ומוסר ליהושע.....- כי התורה  לא תסבול חידות ורמזים היא חייבת להיות ברורה ומבוארת לכול ! ולכן לאבות , התורה התגלתה שאינה מאירה!

ה' הבטיח להם את הארץ ,אבל היא ניתנה  רק לבניהם אחריהם, ובנוגע להבטחת הארץ לעם ישראל-

ה"שפת אמת" טוען:  ישראל ייגאלו ממצרים וגם יכירו וידעו: כי ה' גאל אותם והגאולה עצמה תגביר ותעמיק בהם את ההכרה והאמונה בה'- כי זוהי תכלית הגאולות והישועות - להכיר ולדעת מיהו הגואל והמושיע האמתי.

"הנתיבות שלום" מסביר את אופן ההנהגה האלוקית. ומביא את דוגמת "סולם יעקב" המוצב ארצה וראשו בשמים  -  יש  הנהגה על פי סולם שנקבע לאדם כבר בראש השנה - על פי מעשיו ,אך יש הנהגה אלוקית בראש הסולם שה' בכבודו ובעצמו  פועל ,לא על ידי שליחים ומזלות ,אלא היא למעלה מן הזמן ויש והיא מתגלה בצורה ניסית לעין - כאותו מלך הלובש בגדי מלוכה ,אבל לפתע רואה שבנו  נפל לתוך בור שופכין -  אז מתבטלים כל  חוקי כבוד המלוכה והמלך קופץ בעצמו לתוך הבור ומציל את בנו משם . כך הייתה גם גאולת מצרים,

אלוקים נקט בהנהגה העילאית , שדד מערכות טבע  והוציא את בניו מ- מ"ט שערי טומאה במצרים.

לסיכום לאור האמור לעיל- ניתן להסיק- כי  יש וה' פועל במידת הדין ויש שהוא פועל במידת הרחמים - אל האבות פנה באספקלריא שאינה מאירה ואל משה פנה באספקלריה מאירה, יש  בידו הנהגה  טבעית – אך יש גם הנהגה  נסית. יפים דברי שלמה המלך בשיר השירים:

"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת"  [שיר השירים ב', ח']

מופת התנין

מופת התנין.

 מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

 

אֱלֹוקִים בּוֹחֵן לֵב וּכְלָיוֹת

בָּז לְפַרְעֹה הַחוֹצֶה גְּבוּלוֹת

גַּאֲווָה מֵרְקִיעָה שְׁחָקִים

מְבַקֵּשׁ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים.

 

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מְצֻווִּים

לָגֶשֶׁת למֶלֶךְ וְהַחַרְטֻומִּים

לְהַצִּיג  מוֹפֵת אַדִּיר

תַּנִּין עֲנָק , כֹּה נָדִיר.

 

פַּרְעֹה בְּכִיסֵּא מַלְכוּתוֹ

עֲטֶרֶת נְחָשִׁים לְרֹאשׁוֹ

נוֹעֵץ  בַּיְּצוּר זוּג עֵינַיִים

לְפֶתַע , חָשׁ  פִּיק בִּרְכַּיִם.

 

רוֹאֶה הַיְּאוֹר בְּדִמְיוֹנוֹ

כְּהֶרְגֵּלוֹ פּוֹתֵחַ בּוֹ יוֹמוֹ

חִישׁ מַזְעִיק  מְכַשְּׁפָיו

מָה רַבּוּ אַכְזָבוֹתָיו!

 

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת: פָּרָשַׁת: וָאֵרָא [חֻמָּשׁ שֵׁמוֹת]

 

פרשת וארא - מה מסמל מופת התנין לפרעה וחרטומיו?

פרשת וארא - מה  מסמל מופת התנין לפרעה וחרטומיו?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו פותחת בפסוקים:

"וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.  וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'.  וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי".[שמות ו', א -ו]

במהלך הפרשה, אלוקים מעלה את רצון פרעה לראות מופת וכך הכתוב מתאר זאת:

"וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה--יְהִי לְתַנִּין.  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין.  וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן.  וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם.  וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם:  כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר ה'". [שמות ז', ח'- י"ד]

השאלות הן:

א]  מדוע ה'  פונה אל משה בשני אופני דיבור: "ויאמר", "וידבר"?

ב]  מה מטרת המופת  לפני פרעה וחרטומיו?

תשובות.

ה' פונה אל משה בשני אופני דיבור.

רש"י מסביר: ה' דיבר עם משה בדרך של משפט בשלב הראשון  וזה על שום  שהוא העלה את הטענה [בסוף  פרשת שמות]:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-ה', וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה -- לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי.  וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ"! [שמות, ה, כ"ב-כ"ג]

בשמות רבה נאמר: "הדה הוא דכתיב [קהלת, ב, י"ב]:                               "וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה, וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת:  כִּי מֶה הָאָדָם, שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ, אֵת אֲשֶׁר-כְּבָר, עָשׂוּהוּ"- הפסוק הזה נאמר:  על שלמה וגם על משה. וכיצד נאמר על משה? לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי--כִּי לֹא- יִיתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַהֲלֹךְ:  וְלֹא, בְּיָד חֲזָקָה". [שמות ג, י"ט] "וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם". [לעיל ד', כ"א]

משה לא שמר את הדבר הזה, אלא בא להתחכם על גזרתו של הקב"ה, והתחיל אומר [לעיל-ה, כ"ב]: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי"?

התחיל לדון לפניו ועל  זה נאמר: שאותה חכמה ודעת של משה של הוללות וסכלות הייתה: "כִּי מֶה הָאָדָם, שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ", וכי מה היה לו להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה?  את אשר כבר עשהו  - מה שכבר גילה לו, שהוא עתיד לחזק את לבו [של פרעה] בעבור לעשות בו דין. תחת אשר העבידם בעבודה קשה, ועל דבר זה ביקשה מידת הדין לפגוע במשה  -הדא הוא דכתיב [לכן כתוב] " וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה". ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דיבר כן- [כלומר- ה' הסתכל וראה שמשה  חש את צער בני ישראל ולכן פנה לה' בתלונתו: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם..."?] לכן חזר ונהג  עמו במידת הרחמים,  הדא הוא דכתיב [לכן כתוב בפניה השנייה שה'  פנה אל משה]:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'". 

מכאן רש"י  מדייק: ולפי הסברו - הקב"ה פונה אל משה בשתי צורות  דיבור: בפעם ראשונה: "וידבר" ומיד אחרי זה: "ויאמר" – "וידבר"- לשון קשה. ואילו: "ויאמר"- לשון  רכה.

אמרה חסידית הופכת את הקטרוג ללימוד זכות!

ר' מאיר מפרישלן: מפרש את המילים: "דיבר אתו משפט" [דברי רש"י] באופן שונה לגמרי:

כאן הקב"ה אמר: שבחו של משה בפניו, כי הוא מדבר דיבורים של צדק ומשפט. אתה משה היית סניגור של ישראל ואמרת לי: "למה הרעותה..." ולא נרתעת מפניי, כשהגנת על עם ישראל כי אתה משמש עמוד הצדק והמשפט.

גם בספר חסידות: "נועם אלימלך": מעמידים את משה לסמל ודוגמא - שבגלל אהבת ישראל הטיח דברים כלפי ה', בזכות  אהבה זו -

בעל הדרוש והעיון,סובר : נהפכה מידת הדין למידת הרחמים, כמו שנאמר: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'". 

חת"ם סופר כותב בספרו: "תורת משה": כי משה ידע אומנם שאסור לדבר קשות כלפי ה'- אבל  הוא מסר את  נפשו למען ישראל- במטרה להצילם. לכן התמלא מיד ה' ברחמים ונאמר בלשון רכה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'"

מטרת המופת.

נאמר: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִיוּוָה ה'; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין"

רש"י מסביר על  עניין שייכות המטה: על פי מה שנאמר בהמשך הכתובים:  "וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת- הַיְאֹר--קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ" [ להלן י"ז, ה].

המסקנה: מדובר במטה של משה שמסר  אותו לאהרון - לעשות בעזרתו את האותות.

רבינו בחיי מסביר: ה' הודיע למשה שעתיד פרעה  לבקש מופת, או אות-כי אין מחשיבים את האיש כנביא עד שיביא  אות, או מופת,  אלא אם כן, יבוא נביא שכבר נחשב ומוכר כנביא ויעיד - עליו שהוא אכן הוכח כנביא!

על פי המדרש: פרעה יבקש מופת, הצדיקים מבקשים מופת, קל וחומר שהרשעים דורשים גם כן.. מצאנו דוגמא  לבקשת מופת  אצל צדיקים- דוגמת- נח שלאחר המבול כשהוא ניצל  אמר לו ה':

"וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא- יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ". [בראשית ט', י"א]

אך נח לא הסתפק בהבטחה זו, אלא ביקש  אות, ענה לו ה':

"אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְיתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ". [שם, ט, י"ג]

עוד דוגמא: חזקיהו כשחלה, שלח הקב"ה  את ישעיהו הנביא להודיע לו: שהוא עומד למות, מה עשה חזקיהו ? החל מתפלל לה' בבכי ובתחנונים ואז ה' קיבל את תפילתו והוסיף לו על חייו עוד  חמש עשרה שנה ואף שלח לו אות שיזכה לעלות לבית ה' כשיבריא:

"וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, מֵאֵת ה', אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ה', אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֵּר.  הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת-צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ, אֲחֹרַנִּית--עֶשֶׂר מַעֲלוֹת; וַתָּשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת, בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה".[ישעיהו ל"ח, ז- ח']

ה"כלי יקר" טוען: כי נחלקו המפרשים לגבי התנין, יש הסוברים: שהתנין הוא דג גדול כמו שפירש  רש"י על התנינים הגדולים - כמו שנאמר בסדר הבריאה:  "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת- הַתַּנִּינִים הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם" [בראשית  א', כ"א].

יש הסבורים: שתנין - הינו נחש וכך פירש כאן רש"י. וניתן ליישב את שינוי הלשון, כי התנין - הוא נחש גדול מסוכן ביותר כמו שנאמר:

"חֲמַת תַּנִּינִם, יֵינָם;  וְרֹאשׁ פְּתָנִים, אַכְזָר". [דברים ל"ב, ל"ג]

חמתו של התנין גדולה יותר מחמת הנחש. ומשה ואהרון עשו את כל הנסים באמרי  פיהם - כנחש זה שעיקר כוחו בפיו, כנראה שרוב הנסים נעשו על ידי  מטותם של משה ואהרון, וכדי שלא  יהיה פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולהגיד: כי בכוח המטות נעשו הנסים. ועלולים גם לטעות ולומר שיש כישוף במטות אלה של אהרון ומשה, לכן נהפכו המטות לנחשים - כדי להוכיח: כמו הנחש הנושך  בלי לחש בפיו, כך משה ואהרון - כוחם היה  בפיהם והמטות פעלו בכוח אמרי פיהם. כי הצדיק גוזר  והדברים מתקיימים. ועל כן נעשו מטות של שניהם - נחשים.

בדומה למה שנאמר על שבט דן: יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח--הַנֹּשֵׁךְ, עִקְּבֵי-סוּס, וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ, אָחוֹר" [בראשית מ"ט, י"ז]

כך מטה משה ואהרון יהיו כנחשים שורפים להזיק לפרעה ולכל  עבדיו.

בנוסף, משה היה רועה ומשמש מנהיג  העם  כשבידו - מטה עוזו בדומה לרועה המנהיג את צאנו. והיה שר ושולט גם על מלך מצרים. לעומתו אהרון היה מושל רק על פרעה ועמו.

היות ועדיין לא ראינו ,אף מופת - שאהרון שולט על פרעה וכל עמו. לכן ציווה  ה' להשליך לפני פרעה את מטהו של אהרון שנהפך לתנין - שהוא מסוכן יותר וחמתו מרובה יותר  מסתם נחש. כי בכך ה' מוכיח שגם אהרון ישלוט על פרעה שנקרא תנין! לפי שכתוב:

"...הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו:  אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי ".[יחזקאל כ"ט, ג]

מכאן נלמד: היות ופרעה הוא נמשל לתנין - שהוא גדול לעומת הנחש ,על כן ה' הורה שמטהו של אהרון ייהפך לתנין כנגד פרעה שנמשל לתנים. לכן הראה לו דווקא תנין ולא נחש –כי  חמתו של התנין גדול  מחמת נחש רגיל..  מן הכתוב נשים לב- כי פרעה נמשל לתנים-[עם האות מ"ם סופית] המורה על נקבה שכוחה פחות מתנין זכר, לכן המשמעות שמטה אהרון הפך דווקא לתנין [בנו"ן] היא: כדי שתנין זה יבלע את פרעה שנמשל לתנים - נקבה.

על כן בסוף,  המטה של אהרון בלע את התנינים של החרטומים - לפי שה' הראה להם שהתנינים שלהם חלושים כנקבות ומטה אהרון בלע את מטותם.

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] מבאר: כי אות התנין נועד לומר לפרעה: "אתה ואלילך אינם אלא המטה בידי" לכן

התנין הזה- הוא: תמסח- קורקודיל.

מדוע קרא פרעה למכשפיו? היות ובעיניו משה ואהרון היו רק מכשפים!

"בעל הטורים" מוסיף ואומר: שכאן יש רמז לפרעה: כשם שזה התנין חזר להיות עץ יבש - כך יחזור פרעה להיות עפר רימה ותולעה" כלומר רצה ה' להראות לפרעה:  למרות שהוא מתגאה וקרא לעצמו -  תנין  ["התנים הגדול" ] התכוון  לומר כן: תראה  שמטה זה - שהוא עץ יבש ונהפך לתנין ובו רוח ונשמה והוא בולע את כל המטות וסופו לשוב להיות עץ יבש ,אף פרעה שנברא- בשר ודם וה' נתן לו מלוכה אך הוא התגאה ואמר: "לי יאורי ואני עשיתני,"  סופו שה' יחזירהו לתוהו ובוהו.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי משה היה מנהיג משכמו ומעלה ואפילו היה מבטל עצמו לטובת  עם ישראל!

המופת שניתן לפני פרעה וחרטומיו בא להוכיח: כי הוא בסך הכול בשר ודם אשר החשיב עצמו לאלוה - אך סופו יהיה - תוהו ובוהו.

נפילתו תהיה  מהר גבוה למקום נמוך - :כפי שנהוג  להגיד:

בארמית: "מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא"   [מסכת חגיגה]

 

 

 

 

 

 

 

דבר החסידות – פרשת וארא

ב"ה

 

דבר החסידות – פרשת וארא

  

מטרתו של ה'מטה'

 

באחת משיחותיו הקדושות סיפר הרבי מליובאוויטש:

בהיותי תלמיד ב'חיידר', היו אומרים שישנו חילוק בין התלמידים ביחס שלהם כלפי ה"שוט" של המלמד:

ישנו תלמיד שכדי לפעול עליו עניין מסויים, אין ברירה אלא להשכיבו על השולחן ולהצליף עליו עם ה"שוט", כי לולא זאת אינו יודע שהכוונה היא אליו,

אבל תלמיד נורמלי – מספיק שמראים לו את ה"שוט" שאוחזים ביד, כדי לפעול עליו שיתנהג כדבעי.

 (התוועדות י"ג תמוז ה'תשמ"ב, נד' בתו"מ תשמ"ב ח"ד עמ' 1847. וראה ספר "שנים ראשונות" עמ' 98 הע' 67; חשוב לציין שדעתו האישית של הרבי על עונשים פיזיים היתה שלילית – ראה לדוגמא אגרות קודש חי"ב עמ' רסו)

~~~

שני סוגי מופתים

 

בפרשתנו (ז, י-יב) מסופר: "וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין", ואז השליכו גם חרטומי מצרים איש מטהו ויהיו לתנינים, ואז: "ויבלע מטה אהרן את מטותם".

מפרש רש"י: "ויבלע מטה אהרן – מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולן".

וצריך להבין:

א)    בפרשת שמות (ד, ג-ד) מסופר שהקב"ה אמר למשה להשליך את מטהו ונהפך לנחש, ואז אמר לו הקב"ה "שלח ידך ואחוז בזנבו, וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו" – כלומר נדרשה פעולה מיוחדת להחזיר את המטה לקדמותו, ואם כן מדוע בפרשתנו לא מספרת התורה כיצד חזר התנין ונהפך בחזרה למטה?

ב)    בגמרא (שבת צז, א) מתואר מופת המטה של אהרן "נס בתוך נס" (שאחרי שחזר להיות מטה בלע את מטותם), וכן במדרש כאן נאמר "נס גדול נעשה במטה" ואילו רש"י אינו מפליא בגודל העניין ורק מציין את העובדה שאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולן, אתמהה!

 

ויש לבאר ובהקדים, שמצינו שני סוגי ניסים במופתים בארץ מצרים:

א)    נס ששינה את טבע החפץ לדבר אחר, לדוגמא: "והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד, ו) – שידו אכן הפכה בטבעה ליד מצורעת, עד שהיה צריך בנס נוסף כדי שיהיה "שבה כבשרו"*.

ב)    נס שיצר רק שינוי זמני במראהו ובתכונתו של הדבר, לדוגמא: מכת דם; שגם כשהמים נהפכו לדם – לא נעקר מהם טבע המציאות של מים, אלא כל רגע היה צורך להמשך נס הפיכתם לדם**, ולכן כשנגמרה המכה הם הפכו בדרך ממילא חזרה למים ("שב היאור לקדמותו" בלשון רש"י) ללא צורך בנס נוסף.

[דוגמא נוספת לסוג זה: הנס של קריעת ים סוף; שהים נקרע ע"י ש"ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה" (בשלח יד, כא) ו"אילו הפסיק ה' את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם" (שער היחוד והאמונה פ"ב), כלומר היה צורך שהרוח תחזיק את המים בכל רגע שישארו נד ולא יחזרו לים]

 

על פי זה מובן בנידון דידן (חזרת המטה לקדמותו):

לשיטת רש"י, על פי פשוטו של מקרא, היה הפיכת המטה לתנין נס מהסוג השני, שלא השתנה טבעו להיות תנין, אלא רק שינוי זמני במראהו, כי סיבת הנס היתה רק כדי להרשים את פרעה, והיה די בכך שייראה כמו תנין, וממילא לא היה צורך בפעולה (ובנס) כדי להחזירו למטה, אלא זה נעשה מאליו***.

משא"כ בפרשת שמות – שם הפך המטה באמת לנחש, והטעם – כי שם ההפיכה לנחש היה רמז למשה "שסיפר לשון הרע על ישראל ותפש אומנותו של נחש" (כדברי רש"י), ולכן היה צורך שיהפוך לנחש דווקא; נחש ככל הנחשים, וזו הסיבה ששם היה צורך בנס נוסף להפוך אותו חזרה למטה.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כו, וארא שיחה ב (עמ' 49 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' ). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' צב-ד [שמעתי שיחה זו לראשונה, בתוספת נופך ופלפול בגדר קרי"ס, מפי הגה"ח הרב ארי' ליב קפלן שליח הרבי לצפת עיה"ק, ב"כינוס תורה" אסרו חג הפסח ה'תשנ"ח] – להמשך שיחה זו וביאור העניין על דרך החסידות – ראה "דבר החסידות – וארא תשע"ט".

 

______________

*)  שם פסוק ז. וכדמוכח גם ממרז"ל (פירש"י עה"ת שם משבת שם) מכאן שמדה טובה ממהרת לבוא ממדת פורעניות, ולהעיר מצפנת פענח עה"ת שמות שם.

 

**)  ועד אשר "גיגית מלאה מים . . ישראל שותה מים והמצרי דם וכשהיה לוקח מישראל בדמים (דוקא) היה שותה מים" (שמו"ר פ"ט, י).

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

קישורים לשבת פרשת וארא

שבת פרשת וארא 

 

 

ציורי תנ"ך/ התגלות דברי ה' אל משה/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב-

-בְּאֵ-ל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".

[שמות ו', ג ]

ציורי תנ"ך/ מופת התנין לפני פרעה והחרטומים/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין".

 [שמות, ז', י' ]

 

 
 

ציורי תנ"ך/ מכת הצפרדעים במצרים/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"...וַתַּעַל, הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם".

 

[שמות ח', ב'

 
 
 
 

ציורי תנ"ך/ מכת הדם/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 

" וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה, וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר,

 וְלֹא-יָכְלוּ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר;

  וַיְהִי הַדָּם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.

 [שמות ,ז, כ"א]

 
 
 

ציורי תנ"ך/ מכת הברד במצרים/ ציירה:  אהובה קליין©

 

"וַיְהִי בָרָד--וְאֵשׁ, מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד......"

 

]שמות ט', כ"ד]
 
 
 
ציורי תנ"ך/ הבטחת הארץ למשה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]  
 
 
ציורי תנ"ך/ משה מתפלל להסרת מכת הברד/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 
 
 
ציורי תנ"ך/בני ישראל זועקים לה'/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד] 
 
התשע"ט
 
התשע"ח
 
התש"ע 
התשע"ב
התשע"ד
"ואני אקשה את- לב פרעה והרביתי את-אותותיי..."
[שמות ז,ג] ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

בני ישראל עובדים עבודת פרך
מתוך ציור של אהובה קליין (c)כל הזכויות שמורות

ציורי תנ"ך/ משה ואהרון לפני פרעה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
 

ציורי תנ"ך/ משה נפגש עם פרעה על שפת היאור/ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד]

"לך אל-פרעה בבוקר הנה יוצא המימה וניצבת לקראתו על

-שפת היאור והמטה אשר נהפך לנחש תיקח בידך"

 [שמות ז,ט"ו]

מכת צפרדעים

מכת צפרדעים

מאת: אהובה קליין ©

ויהי היום , כבה האור

צפרדעים הופיעו מהיאור

הטילו אימה בהלה ושחור

בלבלו  קטן ועד גדול .

 

פרעה מלך מצרים

חש מאוים כפליים

מלך  גאוותן וחזק

צפרדע עליו יצחק?

 

קפץ מכיסאו פתע

חש בממלכתו שסע

בארמונו אורחים משונים

בבושת פנים שלוותו מפרים.

 

פרעה אלוהי העבדים

מעבידם בחומר ולבנים

על פיו יישק דבר!

שקוע בשרצים עד צוואר.

 

אוי לאותו ביזיון

ינסה לאתר  פתרון

ייגש למשה ואהרון

להתפלל להסרת הכיליון.

הערה: השיר בהשראת פרשת וארא [חומש  שמות]   

פרשת וארא, מה הייתה שליחות מכת הצפרדעים במצרים?

פרשת וארא,  מה הייתה שליחות מכת הצפרדעים במצרים?

מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו מתארת התורה את המכות הראשונות שהנחית  ה' על פרעה ועל עמו  כתגובה על אי רצונו לשחרר את עם ישראל מן העבדות הקשה והאכזרית.

בתחילת הפרשה - אלוקים פונה אל משה  ומודיע לו: שהוא שמע את צעקת  בני ישראל ויקיים את הבטחתו להנחיל  להם את הארץ כפי שהבטיח לאבות.

" וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'.  וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב—בְּאֵ-ל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻורֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי".

 [ שמות  ו' ,א-ה]

אלא שהדרך איננה קלה כלל וכלל - פרעה חייב היה תחילה לספוג מכות קשות.     שלושת המכות הראשונות היו: 

דם, צפרדע , כינים . מי שהכה את היאור עם המטה במכת הדם והצפרדע - הוא אהרון ולא משה !

לפי שהיאור הגן על משה בהיותו  בתיבה, לפיכך לא לקה על ידי משה - במכות אלה, אלא על ידי אהרון - ע"פ ציווי ה'.

גם במכת כינים אהרון מכה את עפר הארץ !

לא משה: לפי שעפר הארץ הגן על משה -  כדברי רש"י: "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי וטמנהו בחול"

יש כאן מסר חשוב מאוד : לא להיות כפוי טובה אפילו לדומם !

וכך התורה מתארת את מכת הצפרדעים: "וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן נְטֵה אֶת-יָדְךָ בְּמַטֶּךָ, עַל-הַנְּהָרֹת עַל- הַיְאֹרִים וְעַל-הָאֲגַמִּים; וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ, עַל מֵימֵי מִצְרָיִם; וַתַּעַל, הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים , בְּלָטֵיהֶם; וַיַּעֲלוּ אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל-ה', וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי; וַאֲשַׁלְּחָה, אֶת-הָעָם, וְיִזְבְּחוּ, לַה'.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ, לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ:  רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה וַיֹּאמֶר, לְמָחָר; וַיֹּאמֶר, כִּדְבָרְךָ--לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּה' אֱלֹקֵינוּ.  וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים, מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, וּמֵעֲבָדֶיךָ, וּמֵעַמֶּךָ:  רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה" [שם ח, א-ח]

השאלות הן:

א] מידת הדין ומידת הרחמים - אימתי?

ב] כיצד התרחשה מכת הצפרדעים?

תשובות

מידת הדין ומידת הרחמים.

"אלשיך" הקדוש מסביר: "שנינו במסכת סוטה [י"ד, ע"א]: "תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה - ממידת אכזריות למידת רחמנות [במילים אחרות: ממידת הדין - למידת הרחמים] לא כן לגבי המצרים - המשעבדים את עם ישראל - כלפיהם היה תהליך הפוך,

כפי שנאמר בסוף פרשת שמות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה..." [ו', א'] ומכאן נבין כי מידת  הרחמים – תיהפך כלפי פרעה- למידת הדין, עד שישלח את בני ישראל  מארצו, לכן התורה מדברת בלשון קשה  בתחילת הפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקים, .." [כינוי למידת הדין]

אֶל-מֹשֶׁה; "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'"- [כינוי למידת הרחמים] באמצעות  המילים התורה מדגישה: כי כלפי עם ישראל הנמצאים –בסבל רב  בגלות - מצרים ,ה' ינקוט באופן שונה מהדרך בא ינקוט כלפי פרעה והמצרים, לגבי ישראל מידת הדין תיהפך למידת הרחמים  ובמהרה יושיעם ויגאלם מהשעבוד הקשה.

הצדיק רבי ברוכ'ל ממז'בוז' [נכדו של הבעל שם טוב], הסביר את דברי דוד המלך:

"אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹקִים,    לְבָרֵי לֵבָב". [תהלים ע"ג, א']

כלפי עם ישראל –נאמר: "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל"- המשמעות: אלוקים מתייחס במידת הטוב והחסד. אך כלפי המנהיגים של עם ישראל:

"אֱלֹקִים,  לְבָרֵי לֵבָב".-  הכוונה אל מנהיגי העם – איתם אלוקים מתנהג במידת הדין !

האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין מבהיר: האמת היא, שמנהיג ישראל אינו רשאי להניח על ראשו כתר של מנהיגות ,אלא בתנאי שמקבל על עצמו לשאת אתו את כל הסבל והייסורים שעם ישראל בכללותו מחויב לסבול, על כך התלונן משה אל ה'- כאשר שב מארמונו של פרעה:

" ...... אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?" [שמות, ה, כ"ב]

כוונת משה  הייתה: אתה שלחת אותי אל פרעה ואני נהפכתי למנהיגם של ישראל -  הרי אני חש שאני  צריך  לסבול ולא עמך?

על כך ה' השיב למשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-מֹשֶׁה"- אל משה ה' פנה באמצעות מידת הדין. כפי שראוי לפנות אל מנהיג העם.

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'"- הבטיח למשה להתייחס לעם ישראל במידת הרחמים- ולגאלם מעבדות לחירות.

מכת הצפרדעים.

רש"י מסביר:

באמצעות שני פירושים:

א]על פי מדרש

ב] כפשוטו.

הוא מבסס את דבריו על תנחומא:

" כתוב אחד אומר: 'ושרץ היאור צפרדעים' וכתוב אחד אומר: 'ותעל הצפרדע'.

א]  רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת הייתה, והיו המצרים מכים אותה - ומתזת צפרדעים הרבה" ולהסבר לשון היחיד: "צפרדע" ולא "צפרדעים"  בלשון רבים – מסביר רש"י תחילה מדרש זה ורק אחר כך את הפשט.

ב] לפי פשוטו: מדובר כאן בשם קיבוצי - "צפרדע" בדומה לדוגמא: שיעקב מודיע לעשיו: "וַֽיְהִי־ לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר .." אין הכוונה לשור אחד וחמור אחד- אלא לשוורים רבים וחמורים רבים.

ראיתי הסבר יפה   על פי: "עדות ביהוסף":  מובא בילקוט -  כי בתקופת מכת הצפרדעים - הייתה מלחמה בין מלכות מצרים ומלכות כוש, הסכסוך היה בדבר מחלוקת על גבולות  מדינותיהן, למרבה הפלא- הצפרדעים הכריעו את הכף !

לפי זה - כולם ראו  בעליל, כי גבולה של מצרים מגיע בדיוק עד המקום בו היו הצפרדעים!

כאשר החרטומים הצליחו להעלות את הצפרדעים על מצרים- רצו להרחיב את שטח מצרים ולהיכנס מבעד לגבולות כוש. אך , בחסדי ה', הרצון הזה לא צלח והצפרדעים כיסו רק את שטח מצרים עד הגבולות של המדינה - לא חצו את גבול מצרים !

"באר מים חיים" מסביר: את ההבדל בין הצפרדעים שהעלו החרטומים לבין הצפרדעים  שעלו לפי ציווי אלוקי - על ידי אהרון הכהן:

הצפרדעים שהועלו על ידי חרטומי מצרים: לא קפצו לתוך התנורים הבוערים- כי אם על ארץ מצרים.- היות ולא באו בציווי אלוקי ולכן לא הייתה להן מחויבות למסור את נפשם - לעומת הצפרדעים שבאו בציווי אלוקי - באמצעות אהרון הכהן.

מתוך ספר "פנינים משולחן הגר"א"- הסבר מעניין: " מה ראו חנניה .מישאל ועזריה, שמסרו  עצמם על קדושת השם לכבשן האש ?

נשאו קל וחומר בעצמם-  מהצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת ה', כתוב:  ובאו ועלו..." ובתנוריך ובמשארותיך.."- אנו שמצווים על קדושת השם, על אחת כמה וכמה"! [מסכת פסחים נ"ג, ב]

מששמע הסבר זה ה"שאגת אריה" הוא הקשה על כך, ואמר: קל וחומר זה - מופרך!

שהרי גם הם הצטוו, כמו שהכתוב :"ועלו ובאו" ואיך אמרו ז"ל שלא הצטוו?

מששמע זאת הגר"א [הגאון רבי אליהו מווילנא ] שהיה אז רק בגיל שבע שנים  בלבד , חלק על ה"שאגת אריה" ואמר:  כי האמת שהצטוו הצפרדעים,  הרי לא הצטוו על שריפת אש לבד -  אלא שיעלו בתנור ובמשארות ובמטות ובחדר משכבם, והייתה כל אחת ואחת יכולה לומר לחברתה שתלך היא אל התנור, ואני אלך אל החדר ואל המשכבות, וכן כולם ומשהלכו גם לתנורי האש, הרי  הקל וחומר מסתדר יפה. כתגובה על דבריו קפץ ה"שאגת אריה" והגביהו ונשקו על מצחו.

האגדה מספרת: "והצפרדעים עלו בבתי המצרים ויבואו בתנוריהם ובמשארותיהם ותאכלנה את הבצק ותמררנה את חיי המצרים מאד, ויהי הצפרדעים אשר באו גם בתוך גופות המצרים ותכאבנה אותם. וירא פרעה את הדבר הזה ,וימהר ויקרא למשה ואהרון ויאמר: העתירו [התפללו] נא אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את בני ישראל, ויתפלל משה אל ה', וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות"

רש"ר מסביר: השם "צפרדע" הוא צירוף - "צפר" ו"דע" [ידיעה], בארמית: "עור דעניא".

תרגום אונקלוס: ידיעת היקיצה, הצפרדע מרעישה בלילה, אך  כאשר השחר וקרניו עולים מוקדם בבוקר - הצפרדע נעשית לפתע- ביישנית ושקטה.

צפרדעים אלה ,שבדרך כלל חשים בושה מאימת האור והרעש - עלו ממקומם החשוך והפריעו לכל ארץ מצרים ,הם נכנסו לארמונו של פרעה - מלך מצרים- אל חדר משכבו, על מיטתו ועל לבני חצרו - הם המאיסו את לחמם של המצרים בתנוריהם ובמשארותם - [כלים להכנת מזון] .הם זחלו גם על המלך עצמו - על עמו ועל משרתיו.

מכת הצפרדעים באה על המצרים - כדי להשפיל אותם בשל גאוותם  שהיו מתנשאים כאלילים על עבדיהם – וכאן הקב"ה מראה להם : כי אפילו יצורים קטנים כצפרדעים שבדרך כלל נפחדים- פסקו לפחד מהם, או לרכוש להם כבוד.

בכל המקומות בהם הסתובבו הצפרדעים - ללא יראת כבוד ופחד מהמצרים -  נגלה את כל הדרכים בהם מיררו אדוני מצרים את עבדי ישראל.- הרי עבדים אלה היו מאד מושפלים, לא היו להם בתים,- לא חדרי משפחה פרטיים, לא מקום ללון בו ולא לחם ראוי לאכילה. ועל כך אנו נזכרים בליל הסדר כאשר אנחנו אוכלים את "לחם העוני"

הצפרדעים האלה באו גם לעורר את המצרים: איך אדם מרגיש בזמן  שאיננו יכול ליהנות מביתו, מיטתו, לחמו- בלי לחשוש כל שנייה מהתערבות מטרידה מאד.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי אלוקים נהג עם פרעה מלך מצרים ועמו - במידת הדין עד לשחרור עם ישראל מכבלי הגלות במצרים,

מטרת מכת הצפרדעים הייתה: להשפיל את פרעה מלך מצרים וכל עמו - לפי שהחשיבו עצמם כאלילים השולטים על עבדיהם.

 ויפים דברי דוד המלך:

"גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב-כֹּחַ;    לִתְבוּנָתוֹ, אֵין מִסְפָּר. מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה';    מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי-אָרֶץ". [תהלים קמ"ז- ה-ו]

 

דבר החסידות – פרשת וארא - תשפ"א

ב"ה

דבר החסידות – פרשת וארא

 

לקראת חודש שבט, בו ימלאו שבעים שנה לקבלת הנשיאות ע"י כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, הננו מגישים בזה עובדא אחת מדברי הימים ההם:

 

"מנחם בהוה, ינחמנו בעתיד"

בתקופת השנה שאחרי הסתלקות כ"ק אדמו"ר הריי"צ – לא רצה כ"ק אדמו"ר זי"ע לקבל עליו את עול הנשיאות כידוע.

ועל תקופה זו מסופר:

לפני חג הפסח חזר הגאון החסיד הרב מאיר אשכנזי מביקורו בארץ-הקודש, ונכנס אל הרבי כשבידו רשימה של אדמו"ר מהוריי"צ משנת תרצ"א, בה מסופר כך:

"בתחילת נשיאותו של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק לא היה הגאון החסיד הרב נחמיה מדוברובנא נוסע לליובאוויטש.

-         באחד הלילות חלם רבי נחמיה שכ"ק אדמו"ר הזקן בא אליו ושאלו: "מדוע אין לך רב?".

-         "ואת מי אקח לרב?" שאל ר' נחמיה.

-         ויענהו הרבי הזקן: "אברהם הוא התחלת התיקון. גם נח הי' צדיק, אך הוא היה מדריגה שלפני התיקון, ונקרא נח ע"ש ינחמנו, אך בעולם התיקון מנחם נח עם מ' לפניו שהוא התחלת המשנה ומ' לאחריו שהוא סיום המשנה, ינחמ"נו בעתיד, מנח"ם בהוה".

ומדברים אלה – כותב הרבי הריי"צ – הבין רבי נחמיה שצריך הוא לנסוע לליובאוויטש אל כ"ק אדמו"ר הצ"צ [=ששמו מנחם]."

 

הרב אשכנזי טען לפני הרבי שדברי אדמו"ר הזקן מהווים נבואה לדורנו זה, אשר כ"ק אדמו"ר שליט"א שהוא מיוצאי חלציו – בן אחר בן – של כ"ק אדמו"ר הצ"צ ונקרא בשמו הק', הוא זה ש"ינחמנו בעתיד", ומשום כך עליו לקבל על עצמו את כתר הנשיאות החבדי"ת.

אחר כך הגיש הרב אשכנזי פ"נ לרבי, וביקש שיענה לו על שאלותיו בתור "יחידות", אך הרבי סירב בתוקף וענה לו שיסע ל"אוהל" וישטח שם את בקשותיו.

כאשר נוכח הרב אשכנזי שכל הפצרותיו אינן מועילות, החל לטעון באומרו שכל השנים היה במסירות נפש ברוסיה, אח"כ בשאנחיי, ועד שהשי"ת עזר לו וזכה לצאת מעמק הבכא ולבוא לכאן, ואם אין לו "רבי" אין כל זה שווה לו ולמה היה צריך את כל זה...

ואז נענה לו הרבי, והסכים לקחת ממנו את הפ"נ וקיבלו ל"יחידות".

(ע"פ "ימי בראשית" (יומן מתקופת קבלת הנשיאות, קה"ת תנש"א) עמ' 123 ואילך, בשם נכדו הגרמ"ש אשכנזי, רבו של כפר חב"ד. ושם מופיעה רשימת הסיפור הנ"ל בגוף כי"ק כ"ק אדמו"ר הריי"צ)

 

~~~

איך נעצר הברד?

בסוף פרשתנו, בסיום מכת ברד נאמר "ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרוש כפיו אל ה', ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה".

מפרש רש"י: "לא נתך – לא הגיע, ואף אותן שהיו באויר לא הגיעו לארץ, ודומה לו: "ותתך עלינו האלה והשבועה" דעזרא (דניאל ט, יא), ותגיע עלינו. ומנחם בן סרוק חיברו בחלק "כהתוך כסף" (יחזקאל כב, כב), לשון יציקת מתכת. ורואה אני את דבריו כתרגומו "ויצוק – ואתיך", "לצקת – לאתכא",  אף זה: לא נתך לארץ – לא הוצק לארץ".

כלומר, יש שני פירושים ב"לא נתך": א) לא הגיע ב) לא נזל.

ולכאורה, מדוע כל כך משנה אם הגשם לא הגיע לארץ או לא נזל לארץ, הרי לפי שני הפירושים המשמעות היא שתפילתו של משה הפסיקה את מכת הברד באופן מיידי, עד שגם טיפות הברד שהיו באויר לא הגיעו/לא נזלו לארץ!

אלא, צריך לומר שכן יש הבדל מהותי בין הפירושים:

לפי הפירוש הראשון טיפות הגשם אכן נשארו באוויר (למשך זמן, עד הגשם הבא*).

אבל לפי הפירוש השני ("לא הוצק") המשמעות היא שהטיפות איבדו את תכונת הנוזל שבהן** ופשוט נעלמו! ולכן לא הגיעו לארץ.

והנה, כשרש"י מביא 2 פירושים צריך לומר שיש קושי בכל אחד מהפירושים:

הקושי בפירוש הראשון: ידוע ש"לא עביד קוב"ה ניסא למגנא" [=הקב"ה אינו עושה ניסים לחינם] (ראה דרשות הר"ן ד"ח הקדמה הא'), וא"כ קשה לאיזה צורך נעשה כאן פלא כזה שהטיפות יישארו באויר?

לאידך, הקושי בפירוש השני: ידוע הכלל (מהסיפור של רבי חנינא בן דוסא – תענית כ, א) "משמיא מיהב יהבי, משקל לא שקלי" [=מהשמים נותנים, אבל לא לוקחים בחזרה], ולכן פלא עוד יותר גדול שטיפות שכבר ירדו מהשמים 'יקח' אותם הקב"ה בחזרה...

  •  

השל"ה הק' כותב (במס' שבועות שלו קפא, א) שפירוש רש"י מכיל "ענינים מופלאים". וגם בפירוש רש"י זה אנו מגלים חידוש בגדר מצוות התשובה:

כי הרי, מכת ברד הגיעה לפרעה בגלל חטאו שמרד בקב"ה ולא הסכים לשלח את ישראל, ומתי שאמר "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" וגם קיבל על עצמו "ואשלחה אתכם" (חרטה על העבר וקבלה על העתיד) – התפלל עליו משה והברד הפסיק.

אבל השאלה: האם התשובה הועילה רק מכאן ולהבא, או שגם נעקר העוון מתחילתו"? [כי בנוגע לבני ישראל ברור שתשובה מוחקת את העבר***, אבל בנוגע לבני-נח בד"כ תשובה מועילה רק מכאן ולהבא (ראה מנ"ח מצוה שסד), אבל עדיין יש סברא לומר שזהו רק אחרי מתן תורה, אבל לפני מ"ת, טרם "ובנו בחרת", היה כח גם לבני נח לבטל את מציאות הרע שלהם]

ובזה נחלקו שני הפירושים ברש"י:

לפי הפירוש הראשון התשובה של פרעה הועילה רק מכאן ולהבא ולכן טיפות הגשם (שבאו מסיבת חטאו) לא התבטלו, אלא נשארו באוויר.

אבל לפי הפירוש השני התשובה שלו הועילה גם לתקן את העבר, ולכן הטיפות איבדו את תכונתן הנוזלית ונעלמו.

 

חודש טוב ושבת שלום!

פרשת וארא - חלק א' - הרב אריה קרן שליט"א

פרשת וארא - חלק א' - הרב אריה קרן שליט"א 

ויאמר אליו אני ה’ (וארא ו-ב)

אני ה’ – נאמן לשלם שכר (רש"י)

היה זה בזמן שבית המקדש היה קייםץ באחת השנים עלו יהודים לרגל בחג הסוכות. מכל קצות הארץ באו לירושלים, להתפלל בבית המקדש ולשמוח לפני ה’.

באותם ימים היו מי הגשמים נאגרים בבורות, ומתוכם שאבו אותם, שתום והשתמשו לשאר הצרכים. חג הסוכות הוא, כידוע, בתקופת סוף הקיץ, ועל כן הבורות היו כמעט ריקים, שכן גשם עדין לא ירד באותה שנה.

צמאו עולי הרגל למים, צמאו הזקנים והילדים הרכים, צמאו בהמות שעליהן רכבו העולים, צמאו גם הבהמות שהובאו להקרבה בבית המקדש. הכל צמאים ומים אין!

איש עשיר ונכבד גר בימים ההם בירושלים, ושמו נקדימון בן גוריון, כמו כולם, ראה נקדימון את צערם ומצוקתם של עולי הרגל, ביקש נקדימון לעזור לאחיו הסובלים. חשב וחשב עד אשר מצא עצה.

הוא נזכר לפתע כי לשר רומאי אחד, אשר גר אז בירושלים, יש שנים עשר מעינות של מים הנובעים מן ההרים. ידע נקדימון בן גוריון, כי גם בעונה זו של השנה נובעים מהמעינות הללו מים רבים ומתוקים.

הלך נקדימון אל השר הרומאי וביקש: "הלווה נא לי את שנים עשר המעינות שלך, כדי שישתו ממימהם עולי הרגל הצמאים. מבטיח אני לך כי בעזרת ה’ אשיב לך בעוד זמן מה את כל המים שישתו!"

"וכיצד תשיב לי את כל המים?" לא יכול הרומאי להסתיר את צחוקו.

השיב נקדימון בן גוריון: "בחג הסוכות מתפללים אנחנו על הגשמים. בשנה זו נבקש מה’ שיוריד גשם רב, לכשירד הגשם יתמלאו מעינותיך ותקבל בחזרה את כל המים שתתן לנו עכשו"

"ומה יהיה אם לא ירדו גשמים?" הקשה הרומאי. "כיצד תשיב לי אז מים כה רבים?"

גם לזאת היתה תשובה בפי נקדימון: "אם לא ירדו גשמים עד יום פלוני, אמר, "אשלם לך שתים עשרה ככרות כסף בעבור מים. כל ככר כנגד כל מעיין".

שתים עשרה ככרות של כסף היו הון עתק. קיוה אפוא השר הרומאי בליבו, כי לא ירדו גשמים ואז צפוי לו רווח עצום. "אני מסכים להצעה", אמר ובעיניו נדלקה תאות הבצע. לאחר שסכמו ביניהם כיצד ומתי יתן לו נקדימון את הכסף אם לא ירדו גשמים עברו המעינות לרשותו של נקדימון.

עולי הרגל הצמאים שתו לרויה, והחג עבר עליהם בשמחה רבה.

עם תום החג שבו עולי הרגל לבתיהם. הימים עברו, שבועות חלפו, בא הסתיו, ובשמים אין אף עננה קלה. חלף עוד זמן מה וגשם אין. יבשה הארץ, יבשו הבורות, יבשו גם המעינות ומים כמעט ואין.

בין כך ובין בך, התקרב היום בו חייב היה נקדימות בן גוריון להשיב את המים או את הכסף לשר הרומאי. השר שמח בלבו על שאין יורדים גשמים. מעינותיו לא התמלאו במים, ועל כן ישלשל לאוצרו שתים עשרה ככרות של כסף.

בבקרו של היום המיועד שיגר השר שליח אל נקדימון בן גוריון, לאמור: "שלח לי את המים או את הכסף!" "עוד גדול היום!" השיב נקדימון בשלוה ובבטחון בה’.

שעת הצהרים הגיעה, ועמה הגיע בשנית שליחו של השר אל בית נקדימון בן גוריון. "שלח לי את המים או את הכסף!" ציוה השר.

"הן רק שעת צהרים עתה", השיב נקדימון, "יש עדין זמן רב.

לפנות ערב בא השליח השלישי ובפיו דברי השר: "שלח לי מיד את המים או את הכסף!"

"עדין לא כלה היום", ענה נקדימון, "יש זמן" לעג השר הרומאי לתשובותיו של נקדימון: "עד היום הזה לא ירדו גשמים ודוקא עכשיו יירדו?? בודאי שלא! בטוח אני, כי שתים עשרה ככרות הכסף שלי יהיו אזמין אפוא את רעי להשתתף בסעודה חגיגית לרגל המאורע המשמח!"

וכך עשה: ציוה על משרתיו להכין סעודה משובחת, והוא עצמו פנה לבית המרחץ.

כשראה נקדימון כי עבר רובו של יום, וגשם אין היה עצוב מאוד, מאין יבוא עזרי? הלך לבית המקדש, התעטף בטלית והתפלל: "רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולכבוד משפחתי עשיתי זאת, רק לכבודך למען יהיו מים לעולי הרגל הצמאים, אשר באו להתפלל בבית המקדש ולשמוח בחג כפי שצוית בתורתך באין מים לא היו העולים לרגל שמחים ולא היו מקדשים את שמך. ועתה, מנין אקח מים להחזיר לשר הרומאי?"

אך סיים נקדימון את תפילתו בקשתו, ופני השמים כוסו בעננים כבדים. עוד רגע קט וגשם עז נתך ארצה. בתוך זמן קצר מלאו הבורות והמעינות במים ואפילו עלו על גדותיהם.

בדיוק באותן דקות שהה השר הרומאי בבית המרחץ. ובצאתו שפשף עיניו בתמהון מה קרה פה, לפתע פתאום? כיצד החלו יורדים הגשמים החזקים?

עודנו עומד ותוהה למראה עיניו, ונקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש. ובדרכו פגש ברחוב את השר הרומאי רטוב מבולבל וגם כועס.

שמח וטוב לב פנה אליו נקדימון: "אדוני השר, השבתי לך יותר ממה שנתת לי מגיע לי אפוא עודף!"

הטיח בו הרומאי ברגזה: "יודע אני שאלקיך עשה את הנס הזה בגללך. אך שמחתך מוקדמת היא. את הכסף נתן תתן לי כי כבר שקעה השמש, והגשם לא ירד בו ביום שאמור היית להחזיר לי את מימי!"

אכן, הרחוב היה חשוך, השמש כבר שקעה. פנה נקדימון בשנית אל בית המקדש התעטף בטליתו ופתח בתפילה: "רבונו של עולם! הראה נא לכל העולם שאוהב את את עמך ישראל! עשה נא לנו נס נוסף!"

ברגע זה באה רוח חזקה, פיזרה את העננים, ונתגלו קרני השמש. או אז נוכח השר הרומאי כי בעצם היום ירד הגש (מסכת תענית) ואלא הם שכרם של מיצוות שהקב’’ה לא מקפח שכר של שום בריה.

חשיבות הנשמה קדמה לכל מעשה הבריאה ואף לשמים וארץ ולכל עניני הגשמיות שנבראו לאחר מכן. לכן החכם מקפיד לטפל בנשמה הקדושה שהיא קיימת לעולם ולא מבזבז את זמנו עבור הגוף החומרי שמעפר בא ואל העפר ישוב אלא יקיים מצוות שנאמר "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם".

משל למה הדבר דומה? למדינה שמידי שנה היו מחליפים מלך והיו מקפידים לבחור מלך דוקא לא מאנשי מדינתם. כל המלכים שנבחרו דאגו לשפר את המדינה שיהיו דרכים מסודרים ונקיים וכדומה, והטיבו לכולם. שנה אחת נבחר מלך שהנהגותיו היו משונות: לא די שלא טיפל בשווקים וברחובות לעשות תאורה ולשמור על נקיון המדינה, אלא גם קבץ את כל הכסף שבבורסות ובבנקים, ביקש מס מאנשי המדינה, ושלח שיפקידו בחשבון הבנק שלו במדינה אחרת. בתום  השנה הודיעו לו שהגיע הזמן לבחור מלך חדש ועליו להתפטר. אמר להם לרגע זה חיכיתי! חזר למדינתו אשר עושר רב שמור לו בבנקים וחי בעושר ללא דאגה.

והנמשל הוא, כשאדם חי בעולם הזה הכל נתון לרשותו: כסף, אוכל, והזמן היקר מכל. הכסיל מבזבז את הכסף ואת הזמן עבור מיני הנאות שחולפות ואינו חושש לאיבוד ימיו ושונותיו, אבל החכם כל הזדמנות שיש בידו מנצלה למצוות, את הכסף נותן לצדקות, ואת הזמן היקר יודע כיצד להשתמש בו ומנצלו לתורה ומצוות ומעשים טובים. כי הוא יודע שזו ההשקעה הטובה ביותר שעומדות עבורו לחיי הנצח.

כאשר נפטר האדם מהעולם הזה ועולה לבית דין של מעלה לתת דין  וחשבון, רואה שהעולם הזה היה כחלום. הצדיקים מוזמנים ליטול את השכר עבור הטרחה והיגיעה שטרחו ויגעו בעולם הגשמי, לעומתם הרשעים כאשר מתעוררים מתרדמתם ורואים כיצד חיו בטעות בעולם הגשמי אין לתאר באיזו חרטה עמוקה הם נמצאים, אולם אז כבר מאוחר (ע"פ חובת הלבבות לוקט מלבוש יוסף). וזה מה שנאמר יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל הבלי העולם הזה. כל הון שבעולם לא יוכל להשיג אפילו שכר של מיצוה הכי קטנה בעולם הבאה.

וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל (וארא ו-ה)

נאקה אינה לשון תפילה בעיקרה, אלא לשון גניחה וצעקה הנובעת מרוב ייסורים. טבעו של אדם שכאשר הוא בצרה או במועקה קשה, הוא משמיע קול אנחה והמיה מרוב צרה, ואפילו כשהוא יחידי ואין לו למי לצעוק – אלא צועק הוא מפני שבטבעו הוא כך – כך מבאר הרב שמשון דוד פינקוס שליט"א בספרו "שערים בתפילה". בכך גילו לנו חז"ל יסוד גדול בעבודת התפילה ובשאר עבודות ה’, שנאקה שהיא דבר טבעי, נאקת כאב, צריך שתהיה מכוונת אל ה’.

בטבע האדם כאשר יש לו ייסורים הוא גונח ונאנק שלא מרצונו, לא יוכל לעצור עצמו בעד זה, אעפ"י שהצועק אינו יודע ואף אינו מכוון בדעתו. אבל בטבעם של דברים, פעולה זו במהותה היא כמיהה למקור הטוב והשלימות לבורא עולם.

נמצא, שכל צעקה בעולם במהותה, היא בעצם פעולה של תפילה, וזה אשר שם הקב"ה בטבע כל בריה להצילה ולרפאותה. וכאשר היא צועקת חש הוא לעזרתה, שהרי כל הצעקות מכוונות אליו.

מכאן היסוד שבכוח האדם לכוון בדעתו, שאת הצעקות האלו יש להביא אליו יתברך לתפילה.

משל למה הדבר דומה? למה שמספרים על הקדוש רבי ברוך בער ליבוביץ זיע"א:

כשהיה ילד, היכהו אביו על איזה מעשה שעשה כדרך הילדים. בעודו בוכה קם, לקח את הסידור והתחיל להתפלל מנחה.

שאלו אביו: "למה דווקא עכשיו אתה מתפלל מנחה?" וענהו: "הרי בין כך ובין כך אני בוכה, אנצל בכייה זו לתפילה".

זה נפלא למתבונן, שישתדל האדם שלא תצא מפיו צעקה לשווא, באמת חבל על דבר כל כך נפלא כמו צעקה לריק, ואם מכוונים לשם שמים אין לך דבר טוב מזה, שבאמת הדמעות והאנחות הטבעיות הבאות עלינו בעל כרחנו בעת צרה, המה יהלומים ומרגליות יקרים מאוד. שטות גדולה היא לאבד אבנים יקרות ונפלאות אלו ללא כל תועלת – לתת לדמעות היקרות מפז להיבלע באדמה במקום להעלותם למעלה, לקרוע על ידם שערי שמים, ולהביא שפע וברכה לו ולכל העולם, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות לב): "אף על פי ששערי תפילה ננעלו – שערי דמעה לא ננעלו".

ולכן בעת צער האדם יוצאים ממנו אנחות ונאקות, עליו לכוון ולהקדיש צעקות אלו, שבין כך הן יוצאות, אל ה’ שיחלצהו מצרותיו, שהרי באמת ובעומק מציאותן הן געגועים וכיסופים ובקשות ישועה מהקב"ה. (אור דניאל)

והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים (וארא ו-ו)

הצעד הראשון לקראת הגאולה היה זה, שהגלות נמאסה בעיני בני ישראל ולא היו יכולים עוד לסבול את המצרים. כי כל זמן שאפשר עוד לסבול את הגלות, אין הגאולה יכולה לבוא.

וזהו שאמר הכתוב: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" – אוציא אתכם מתוך הסבלנות שיש בכם כלפי המצרים ואמאיס בעיניכם את הגלות. עד כי לא תוכלו לשאתה עוד (חדושי הרי"ס לוקט ממעינה של תורה).

ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבדה קשה (וארא  ו-ט)

כידוע, ארבע מאות שנות הגלות, שנאמרו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים החלו בלידת יצחק. ומאז הלך המצב והחמיר: יצחק אבינו ישב בארץ ישראל, יעקב אבינו עבד בחרן וירד למצרים. לאחר מכן החל השעבוד והוסיף להכביד עד להשלכת הילדים ליאור ושיקועם בחומה. בני ישראל ודאי תמהו וזעקו: מדוע עשה ה’ כן, מדוע מצבנו הולך ורע?

המגיד מדובנא זצ"ל ענה על כך במשל: אדם עמיד ומכובד, מראשי הקהילה, התאלמן, לא עלינו. באו והציעו לו להשתדך באלמנה מבנות העיר. אשת חיל היא, אמרו לו. הנה בעלה נפטר לפני כמה שנים והיא נשארה בחוסר כל, אבל היא לא הניחה לרפיון וליאוש להשתלט עליה, היא לקחה סחורה בהקפה והחלה לסחור. בקיצור: העסק פעל כימים ימימה, עם רווחים קטנים וחובות גדולים. העשיר הציע לה נשואין וחיי אושר ועושר אך כל זאת בתנאי שתיסגור את חובותיה. הגברת החליטה להישאר עצמאית ולא הצליחה לסגור את חובותיה.

ראה העשיר שהאלמנה אינה יכולה לגבור על להיטות המסחר, ואינה ממהרת לחסל את עיסקה, הנישואין נדחים מחודש לחודש, והתאריך אינו נראה באופק, הלך בחשאי אל כל ספקי הסחורה וגילה להם שהאלמנה עומדת להינשא ולחסל את העסק, ומי יודע אם יראו את כספם בחזרה....

מיהרו הספקים לדרוש את המגיע להם, ומיאנו לספק לה סחורה חדשה. בעל כורחה, הלך העסק והתחסל. מובן, שהדבר היה למורת רוחה. היא חקרה ודרשה מי הפיץ את השמועה הזדונית, והוברר לה שהיה זה בעלה לעתיד.....

קצפה האלמנה ורגזה, עלתה לבית העשיר וטענה: "אם כך אתה נוהג בי לפני הנישואין, לאיזו שרירות לב אני צריכה לצפות לאחריהן?"

ענה העשיר ואמר: "אל נא יחר באפך. הלא תביני, שלא נהגתי כן מחמת שרירות לב. ההיפך הוא הנכון! הואיל ואני רוצה לשאתך, וחפץ למהר את הנישואין, פעלתי לחסל את עסקך כדי למהר את אושרך!"

והנמשל: הן נגזר על עם ישראל להיות בגלות ארבע מאות שנה והם נגאלו לאחר מאתיים ועשר שנים, הואיל וקושי השיעבוד השלים את המניין. זאת משום שפעל הקב"ה להקשות עליהם ולהכביד את עול השיעבוד כדי למהר ולהחיש את גאולתם וכך זה בעוונותינו המרובים הקב"ה  רוצה לגאול אותנו כמו שהעשיר רצה להתחתן עם האלמנה סוחרת אך תחילה עלינו לסלק את חובותינו לא להיכנס למינוס של עברות ולעשות תשובה כשלא עושים זאת הקב"ה מייסר אותנו כדי שנתעורר ונזרז את החתונה של ביאת הגואל  משיח צידקנו אמן. (אור דניאל)

נוהג היה החפץ חיים זיע"א לומר שיחה מוסרית בביתו, בליל שבת בין קבלת שבת לתפילת ערבית, ולשיחה הזו היו באים כעשרים וחמשה מבחורי הישיבה.

והנה, פעם אחת בליל שבת אמר לבחורים, כי יש לו סוד להגיד להם, אבל אין הוא יכול לאומרו סתם כך, אלא יחזרו נא בשעה שלוש לפנות בוקר, ואז יגיד את הסוד.

שמעו התלמידים כי יש לחפץ חיים סוד – ומיד עברה הרינה בקרב כל תלמידי הישיבה, ומהם לבעלי בתים ותהום כל העיר ראדין. היו בחורים שכבר לא שכבו על יצועיהם ונשארו ערים כל הלילה, ואחרים ביקשו שיעירו אותם בשעה המיועדת, ובשעה שלוש בבוקר התמלאו הבית והחצר עד אפס מקום. כולם באו לשמוע את הסוד של החפץ חיים.

ואז התחיל החפץ חיים לומר בלשון קדשו:

אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, והוא תירגם הכל לאידיש, אתה בראת, אתה יצרת וכו’ ואתה עתיד ליטול ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא. שומעים אתם, אמר החפץ חיים: אתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא, ולהחזירה בי, ולהחזירה בי!...

וכולם עומדים ושומעים ואינם מבינים מה מתכוון החפץ חיים, עד שהמשיך ואמר:

לא נאמר בתפילה אתה עתיד לטלה ממני ולהחזיר לי נשמה, אלא כתוב ולהחזירה בי, אותה הנשמה הוא יחזיר בי, אותה נשמה, שאם היא טהורה היא תחזור טהורה, אבל אם היא מלוכלכת אז יחזיר נשמה מלוכלכת, ואם היא קרועה – יחזיר נשמה קרועה! אוי ואבוי! ולהחזירה, עם ה"א! אותה הנשמה, כמו שנטלת ממני ככה תחזירה לי. אוי ואבוי, נשמה מטונפת, נשמה קרועה! מחכים אנחנו לתחית המתים, אבל ילבישו לנו אותן הנשמות, אויה לנו, איזה בזיון! כולם יעמדו לתחיית המתים, משה רבינו, אהרון הכהן, האבות הקדושים, כל התנאים והמוראים, כולם יחזרו לתחיה עם נשמות מאירות, ואני אלך עם הנשמה המטונפת שלי, אוי ואבוי לי, "ולהחזירה בי", "ולהחזירה בי", והוא חזר על זה כמה פעמים שאותה הנשמה שנוטלין ממנו מחזירין לו. וכשגמר לומר זאת – נשתתק.

וזה היה הסוד של החפץ חיים!   (שאל אביך ויגדך)

ודעו שבזמן גדולתם של ישראל, כיון שהיו חביבים לפני הקב"ה ניתן על ידם מזון ושפע לכל העולם, ובזמן שהיו ישראל שרוים על אדמתם היה כל השפע יורד לישראל, וממה שנשתייר מישראל נהנו אומות העולם, אבל בעוונותינו עכשיו שאנו שרויים בגלות, הרי היפוך הדברים.

משל למה הדבר דומה, למלך שעושה סעודה לעבדיו. בזמן שעושים רצונו הוא יושב עמהם והעצמות הנשארות בשלחן זורקים לחיות הבית. אבל כשאין עושים רצונו הוא כועס עליהם וזורק כל הסעודה לכלבים.

אף ישראל כך, כל זמן שעושים רצונו של מקום זוכים לישב ע"י השולחן אשר לפני ה’, כיון שכל הסעודה שהם שפע הברכה שיורד מן השמים בזכותם הוא. אבל כשאין עושים רצונו של מקום הולכים וטורחים על מזונם ומה שנשאר מן הגויים מקבלים הם. ואוי לבן המלך שמצפה לשולחן העבד לאכול השיריים הנשארים על השולחן. ועל כך אומר הכתוב: תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה (תהילים כג). ביקש דוד המלך מלפני השי"ת שיחזיר את ישראל למעלתם הראשונה, אמר: תערוך לפני שולחן נגד צוררי, ערוך שולחן לפני נגד הצוררים. דשנת בשמן ראשי, שהאוכל המובחר תיתן לפני. כוסי רויה, שכוסו של ידיד המלך יהיה תמיד מלא שלא יצטרך לבקש. שחבה זו היה הקב"ה מחבב את ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים כשהיה השולחן עם לחם הפנים, כיון שעליו שפע מזונות מן השמים לכל העולם, ולכן אסור היה שיהיה ריקן אפילו רגע אחד, כיון שאין הברכה שרויה במקום ריקן. וכן כשאדם מברך ברכת המוציא וכן בשעת ברכת המזון, יש להביא לחם לשולחן כדי שברכות השמים יחולו על לחם מן הברכות האלו.

וידבר ה’ אל משה ואל אהרון ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים וגו’(וארא ו-יג)

ציוה עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם. (רש"י)

יש להתבונן ולראות עד כמה תורתנו,תורת אמת. למרות שפרעה מכביד את לבו על בני ישראל ועוד מעיז ואומר "מי ה’ אשר אשמע בקולו" ומענה את בנ"י בכל מיני עינויים קשים ומרים. למרות כל זאת מצום הקב"ה לנהוג בו כבוד מלכות, כי מלך הוא.

ומכאן,אומר הגרי"ל חיסמן זצ"ל בספרו "אור יהל",אנו למדים עד כמה מדויקת בתכלית הדקדוק מידת העונש לאדם כחוט השערה לא פחות ולא יותר, הנה מענישים את פרעה בעשר מכות,צפרדעים מכרכרים בתוך מעיו,היש לך ביזיון גדול מזה? האם יש כאן כבוד מלכות? וכך בכל המכות ביזיון רודף ביזיון,ורשע זה אינו לומד לקח אדרבה,מתחצף למשה רבינו ואומר לו: "ביום ראותך פני תמות" (שמות י,כח)!!!ומשה עונה לו בפשטות: "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך" (שם י,כט).

ומכאן אנו רואים יסוד גדול,עד כמה חשוב בעיני הקב"ה כבוד האדם. שהשכל צריך להיות במידה ובמשקל מה מותר ומה אסור,ואם משה רבינו שעלה השמימה,והוא זה שצריכים לחלוק לו כבוד,בכל אופן הוא מוותר על כבודו והוא מראה לנו דוגמא נפלאה עד כמה הוא יכול למשול ברוחו ולחלוק כבוד למלכות.

אנו לצערנו חושבים עצמנו כאנשים שצריכים לחלוק להם כבוד. גדולתו של האדם יכולה להיראות גם כלפי חוץ,כבוד הזולת זהו ערך שיש עליו ציווי,זו לא חומרה,או טובה שעל פי רצון האדם הוא צריך לעשות לחברו-יש לנהוג בכל אדם בכבוד הראוי לו.

מעשה נפלא הממחיש כיצד מכבדים אדם,מסופר על הרב שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל,מפוסקי דורנו הענקיים שהיה קשור למוסד רפואי גדול בירושלים,בכל ענייני ההלכה שצריכים.

והנה נודע לו שעומדים למנות למנהל ביה"ח רופא בכיר מארה"ב,עוד נודע לו שאותו רופא אינו שומר תורה ומצוות. הרב אויערבאך זצ"ל ביקש מההנהלה לבטל את המינוי. ואולם ההם לא אבו לשמוע. הרב הגיש התפטרותו מבית החולים,וכתב מכתב לאותו ד"ר שלא יגיע ארצה.

בשהגיע הד"ר ארצה הזמינו הרב לביתו והתייחד עמו זמן רב. כשגמרו,הרב יצא מחובק עמו וליווהו עד לרכב. בני הבית,שידעו עד כמה נלחם הרב נגד אותו רופא לא יכלו להבין מה קרה לרב,הרי הרב חשש מד"ר זה בגל אי קיום מצוות ה’ ואיך מכבדו בכבוד מלכים שכזה.

שאלוהו והשיב להם: וכי בגלל התנגדותי למעשיו והשקפתו אני שונאו?! בתור יהודי אני חייב לכבדו ומה שאני נלחם,לא צריך לגרוע בדין של בין אדם לחברו.

כבוד הבריות אינו עניין של נימוס ודרך ארץ אלא הכרה וגילוי מעלת הדבר כשהאדם מכבד את חברו,הוא מגלה בכך קדושת התורה. כשמכבדים את השי"ת מראה האדם בכך כי הוא מגלה אלקותו-אין עוד מלבדו.

כבוד הבריות הוא גילוי כבודו של צלם אלוקים.

כששאלו התלמידים את רבי אליעזר: "רבנו,למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחי העולם הבא!" אמר להם: "הזהרו בכבוד חבריכם" (גמ’ ברכות כח).

וזוהי מחלה בדורנו, שכל המרבה לזלזל הרי זה משובח. בני התורה בדורנו נדרשים לקדש מידה נעלה זו של כיבוד חברים.

מעשה נפלא נוסף מסופר על הגאון ר’ חיים עוזר זצ"ל אשר נודע בגאונותו וצדקותו. אומרים עליו שהיה מסוגל לכתוב,ולדבר עם זולתו כאחד.

קבוצות קבוצות של בחורים נהגו להיכנס אליו ולהשתעשע עמו בדברי תורה.

פעם בעת משא ומתן בדברי הגמרא, במסכת יבמות.אמר לתלמידים שיש תוס’ אחד במסכת יבמות דף נ. הנוגע בסוגיה שבה התפלפלו.

קם אחד מגאוני התלמידים ואמר: "סליחה כבוד רבינו,התוס’ הזה נמצא בדף נא".

"לא", ענה הרב, "זה בדף נ", והמשיך את השיעור.

אך הבחור התעקש, על דבריו ותוך כדי ויכוח,קם לעבר הספריה לפתוח את הגמרא ולהוכיח את צדקתו לעיני כל התלמידים. הרב קם ממקומו ועצר את הבחור: "וכי קל בעיניך לבייש יהודי"? חיוך של נצחון עלה על שפתי התלמיד. מיד בהגיעו לישיבה,פתח לעיני חבריו את הגמרא להוכיח את נצחונו.לתדהמתו הערבה גילה שאכן הרב צדק,זה היה אמנם בדף נ. ולא בדף נא. אז הבין התלמיד שהרב התכוון בעצם למנוע בושה מהתלמיד,משום שלא קל לבייש יהודי מישראל.

בית הלל מלמדים אותנו עד כמה גדול שכרו של אדם שאוהב את חברו על אף שהוא חולק עליו.אומרים חז"ל (עירובין יג) מפני מה זכו בית הלל שתיקבע הלכה כמותן?-מפני שהיו נוחין ועלובין ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם.ובזכות אהבה עצמית זו,בזכות כבוד הבריות שהם נהגו, זכו שהלכה נחתמה לדורות כמותם בכל בית ישראל.

אלה ראשי בית אבותם (וארא  ו-יד)

מתוך שהוזקק ליחס שיבטו של לוי בשביל משה ואהרון, התחיל ליחסם דרך תולדותם מראובן (רש"י)

יש אנשים שבחושך הגלות לא מקימים תורה ומיצוות וכשמוכיחים אותם אם מתחמקים מהתוכחה ואומרים סבא שלי היה צדיק ומתחילים לספר סיפורים, אך הם אינם מבינים שהתביעה מהם הרבה יותר גדולה בשמים והם חושבים שהסבא יציל אותם מיום הדין.

האדמו"ר האמצעי, בנו של הרב בעל ה"תניא", היה חתנו של איש נכבד מעיר יאנוויץ. כשביקר פעם את חותנו ביאנוויץ, והוא עודנו צעיר לימים, נפגש שם עם אחד מחסידיו של אביו, אדמו"ר הזקן, בעל ה"תניא", ובשיחתו איתו ביטל את החסיד ההוא בביטול גמור, הן במדרגת השגתו והן באופן עבודתו בתפילה וכיוצא בזה. אמר לו אותו חסיד:

מה אתה מתדמה אלי? מי הוא אביך ומי הוא אבי! אביך היא רבנו, מדרגתו וענינו ידועים, וכשהוצרך להמשיך נשמה למטה, כלומר בבריאתך, בודאי כיוון כוונות גדולות, והמשיך נשמה גבוהה, ומזה נולדת. ואחר כך שמרו אותך בשמירה מעולה, וכך גדלת והיית לאשר היית. חידוש גדול! אבל אני, הרי הכוונות שהיו לאבי מובנות הן, והנשמה שלי מסתמא "סחב" מאוצר הנשמות, וכשכבר נולדתי נתגדלתי כמו עז, ועכשיו הפרנסה שלי היא מה שאני נותן להערלים כסף לזריעת שדותיהם בעונת הזריעה, ובימות החורף צריכים לנסוע לכפרים לגבות את החובות, ויש בזה סדר מיוחד צריכים ליקח לדרך בקבוק יי"ש, והנסיעה צריכה להיות בלילה, כי בלילות החורף הגויים משכימים לקום בעוד לי לה, וכשבאים אל הגוי צריכים קודם כל לשתות עמו "לחיים", כי בלי זה אינו מתחיל לדבר כלל, וצריכים ליתן כוס גם להערלית שלו, כי אם לאו תקלקל את העסק, ואחר כך עושים עמו חשבון, וכן הולכים עם העגלה מבית לבית, עד שמקבלים משלושה או ארבעה גויים את החובות, ואחר כך צריכים לנסוע הביתה, לילך למקוה ולהתפלל, ובכן אפשר כבר להבין איזה מין תפילה היא זאת.

ואותו חסיד היה דוקא מהחסידים הגדולים בעבודת התפילה, אלא שבענוותנותו ביטל את עצמו.

כשמוע הרב את דיבוריו אלה התפעל מאוד, ונסע תיכף ומיד בחזרה לליוזנא לאביו, והתאונן לפניו על מצבו הרוחני, ובמה נחשב הוא, הלא אין עבודתו שלמה כלל וכו’.

ובבוא אותו חסיד לרב, בעל ה"תניא", אמר לו הרב:

אני מחזיק לך טובה! אתה עשית את בעריל הבן שלי לחסיד.

צדיק אחד, שאבותיו היו אנשים פשוטים, לא מיוחסים ולא מפורסמים, היה רגיל לנסוע לרב הקדוש ר’ שלום מבלז ז"ל. פעם אחת, בבואו לבלז, נדמה לו, כאילו יש לו להר"ש הרגשת התנשאות עליו מצד יחוסו, כי הרב היה ממשפחה מיוחסת של גדולי תורה. והיה לאותו צדיק טינה בליבו בשביל כך על הר"ש. הרגיש הרב ר’ שלום תיכף במחשבתו, ופנה אליו בשאלה:

יאמר נא לי כבודו, מי הוא לפי דעתו גדול יותר צדיק שנולד ממשפחה גדולה ומיוחסת, או זה שנולד ממשפחה של אנשים תמימים ופשוטים?

שתק הצדיק, ולא ענהו דבר. אמר לו הר"ש:

רבותינו אמרו "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". ולפיכך מי שאבותיו היו מיוחסים ובעלי תורה, הרי הוא הולך תמיד שחוח, בלב נשבר ורוח נכאה, כי יודע הוא בעצמו שעדין לא הגיעו מעשיו למעשי אבותיו, אבל האיש, שאבותיו היו אנשים פשוטים, הוא יש לו תמיד התנשאות וגבהות הלב, כי הוא חושב בלבו: מעשי כבר גדלו ועברו הרבה על מעשי אבותי...

אז הבין הצדיק, כי הר"ש ירד לסוף דעתו, וכי אין לו, להר"ש שום התנשאות מצד יחוס משפחתו, ואדרבה, הייחוס מביאו לידי ענווה ושפלות. (סיפורי חסידים).

הוא אהרון ומשה אשר אמר ה’ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים וכו’ הם המדברים אל פרעה וכו’ הוא משה ואהרון (וארא ו,כז-כז)

 והובא ברש"י מדוע פעם הקדים משה לאהרון ופעם הקדים אהרון למשה, מלמד שהיו שניהם שקולים כאחד, ולכאורה קשה הרי התורה מעידה על משה והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה וא"כ איך אפשר לומר ששניהם שקולים כאחד, אלא הביאור בזה שלא עלתה על דעתו של משה שהוא יותר גדול מאהרון וכן אהרון לא העלה על דעתו שהוא יותר גדול ממשה, לפיכך שקולים שניהם כאחד.

ובאופן אחר נראה לומר שבנ"י הכירו את אהרון יותר ממשה, כי אהרון חי איתם בסבלותם במצרים ואילו משה רבנו היה רחוק מבני ישראל, כי מיד לאחר שהרג את המצרי ונודע הדבר לפרעה ברח משה ממצרים והלך למדין, לפיכך הוא לא היה רגיל עם בני ישראל במצרים, לכן כלפי בני ישראל הקדים אהרון למשה מכיון שאהרון היה קרוב אליהם יותר, אבל כלפי פרעה משה היה רגיל יותר עוד מקטנות אצל פרעה, לכן הם המדברים אל פרעה הוא משה ואהרון.

ועוד אפשר לומר שכלפי יציאת מצרים היו שקולים שניהם כאחד, ולכן כאן הקדים זה פעם וזה פעם, אבל לגבי שאר דברים כל אחד היה בדרגתו שלו, והכתוב השווה אותם רק לגבי יציאת מצרים (וידבר יוסף).