דבר החסידות – פרשת וארא

פרטים

קטגוריה: פרשת וארא

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:26

נכתב על ידי Super User

כניסות: 432

ב"ה     

לע"נ הרה"ח ר' מנחם בן ציון ב"ר חיים דוד ז"ל וילהלם, שקירבני ללימוד התניא ולחסות תחת צילא דמהימנותא כ"ק אדמו"ר. נלב"ע ביומא דהילולא רבה כ"ד טבת ה'תנש"א. ת.נ.צ.ב.ה. Ÿ ולזכות – יבלחט"א – בננו (שנקרא על שמו) בן ציון שי', לרגל יום הולדתו העשירי, כ"ה טבת, לאורך ימים ושנים טובות.

—Ÿ–

דבר החסידות – פרשת וארא

ייחוסו של משה

סיפור מסורתי לפרשת וארא:

מעשה בחסיד אחד שהיה סוחר עצים. מידי תקופה היה מעביר את הסחורה על גבי רפסודות וכך העבירם את הנהר.

פעם היה חורף עם כפור גדול ושכבת קרח עבה כיסתה את פני הנהר. החסיד עמד לפני נזק כספי עצום.

בצר לו נסע החסיד לרבו ושפך את נפשו על גודל הנזק הצפוי לו.

אמר לו רבו:

-         בפרשת וארא (ו, כא) נאמר "ובני יצהר קרח ונפג וזכרי". קרח – פירושו הקרח והכפור. ונפג – יפוג וימס. וזכרי – שזאת יהיה לזכרון עולם שבפרשת וארא ימס הקרח.

וכך הוה, שבפרשת וארא בכל שנה ושנה נמס הקרח מעל גבי הנהר.

הרב נחום לבקובסקי, משגיח בישיבות תו"ת באירופה, ששמע את הסיפור מאותו יהודי – נהג לספר שמאז בכל שנה ושנה, בכל מקום שהיה, עקב וראה איך שנמס הקרח או השלג בפרשת וארא...

(שמעתי מפי הרב יוסף יצחק ווילשאנסקי ר"י חח"ל צפת, ששמע מפי ר' נחום הנ"ל, והוסיף שגם הוא ואחיו הרב שניאור זלמן ווילשאנסקי ר"י חב"ד מוריסטאון עקבו וראו כל שנה איך שקרח או שלג נמסים בפרשה זו)

~~~

בפרשתנו (ב, ו) מסופר: "ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה". מפרש רש"י "יוכבד דודתו – אחת אבוהי. בת לוי אחות קהת".

מפרשים* מסבירים, שהצורך בפירושו של רש"י הוא: כי פירוש "דודתו" בשאר המקומות בתורה הוא לא "אחות אביו" אלא "אשת אחי אביו" [כמו בפרשת עריות (אחרי יח, יד): "ערות אחי אביך . . אל אשתו לא תקרב דודתך היא" ואילו ב"ערות אחות אביך" (שם, יב) לא נאמר "דודתך"].

ולכן מדגיש רש"י שכאן הפירוש הוא שונה, והיא אכן היתה אחות אביו.

אבל עדיין צריך להבין:

א)    לשם מה צריך רש"י להוסיף "בת לוי, אחות קהת", פרטים הידועים כבר לתלמיד (רש"י ויגש מו, טו)?

ב)    גם אם נניח שמכיון שזה נכתב בספר בראשית – מוצא רש"י לנכון לחזור על כך שוב שהיא בת לוי – עדיין קשה מדוע צריך להוסיף "אחות קהת"?

ג)     מכיוון שבכל מקום הפירוש של "דודתו" היא אשת אחי אביו – מניין לו לרש"י שכאן הפירוש שונה, שהרי יתכן שיוכבד היתה גם אחות אביו וגם אשת אחי אביו! כי אולי היו ללוי שתי נשים, ואחד מאחי קהת – שהיה אחיה של יוכבד רק מן האב – נשא אותה, וגרש אותה, ואז נשא אותה עמרם?

ולמרות שלפי פירוש זה צריך לחדש שללוי היו שתי נשים, וגם שיוכבד היתה נשואה כבר פעם לפני נישואיה לעמרם – אבל זה עדיין עדיף מלפרש את המילה "דודתו" באופן חדש, שונה מבכל התורה! [ובפרט שלדעה מסויימת בגמרא* מוכרחים לפרש שללוי היו שתי נשים]

ויש לומר הביאור בזה:

כשהתורה אומרת שיוכבד היתה דודתו של עמרם – בפשטות רוצה התורה לציין בזה את מעלתה, שהיתה מיוחסת. ולכן, אילו היה הפירוש כמו בכל מקום אשת אחי אביו – אין בכך כל ייחוס, כי מה בכך שהיתה נשואה לפני זה לאחד מאחי קהת (ואדרבה: לפי זה יוצא שהיא גרושה).

– לכן מדגיש רש"י שהפירוש כאן במילה "דודתו" היא "אחת אבוהי", כי אם היא אחות אביו של עמרם – הרי היא מיוחסת כמו עמרם.

– ורש"י מוסיף "בת לוי", שזהו הייחוס שהתורה מתארת (שמות ב, א): "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי".

– ואח"כ מוסיף "אחות קהת", שבין בני לוי גופא היה קהת חשוב יותר משאר אחיו (כמובן מזה שעבודת קהת היתה ב"קדש הקדשים – המקודש שבכולן" – במדבר ד, ד ובפירש"י שם).

ומדוע חשוב לפסוק להדגיש שהיא דודתו, דבר האסור לבני ישראל?

אלא, מבואר בקבלה ובחסידות**, שהטעם לאיסורי עריות שבתורה הוא כי הם ייחודים נעלים ביותר [כמו יחוד ז"א ומלכות שנקראים אח ואחות], שמצד גודל מעלתם אין עולם הזה יכול לקבלם, ולכן הם גורמים לנזק רוחני, על דרך שנאמר בבן זומא "הציץ ונפגע" כשנכנס ל"פרדס" (חגיגה יד, ב), מאחר שלא יכל לקבל אור נעלה כזה – הוא ניזוק ממנו (בדוגמא למי שמסתכל בשמש ללא מגן).

ולכן, למרות שהיו כאלה שכן יכלו להשיג דרגות גבוהות (כמו רבי עקיבא שכניסתו לפרדס לא הזיקה לו ואדרבה הביאה אותו לדרגות נעלות ביותר) – הרי מכיוון שמתן תורה היא באופן של "תורה אחת יהיה לכם" (שלח טו, כט) – נאסרו העריות על כולם.

אבל לפני מתן תורה, שזיווגים אלה טרם נאסרו, מובן שאלה שהיו מסוגלים להכיל גילויים נשגבים אלה – הרי לא זו בלבד שלא היה בזה חסרון, אלא אף מעלה גדולה (וכפי שמצינו שהשבטים נשאו את אחיותיהם לנשים – רש"י וישב לז, לה), ולכן מדגישה התורה שגם משה רבינו הגיע מזיווג נעלה וגבוה – יוכבד דודתו.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ו, וארא שיחה א (עמ' 42 ואילך, וכן במתורגם ללה"ק עמ' 45 ואילך). חלק החסידות מבואר בלקו"ש ח"ה עמ' 273-4 (ובלה"ק 273) ובקיצור – בח"ו שם הערה 19. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' פא-ד.

______________

*)  לשיטת ר' אליעזר (סנהדרין נח, א) שאחות אביו מן האם אסורה לבן נח – גם לפירוש "אחת אבוהי" מוכרח לומר שללוי היו שתי נשים ושיוכבד היתה אחות קהת מן האב בלבד ולא מן האם (שם, ע"ב). אבל לפי דרך הפשט, מכיון ש[בנוגע לדיני עריות] "אין אבות לבני נח" (רש"י וירא כ, יב) – הרי אחות אביו מותרת.

**)  ראה סידור עם דא"ח קב, ב-ג, קה, ג ואילך. דרך מצוותיך כט, ב ואילך.

דבר החסידות – פרשת וארא

פרטים

קטגוריה: פרשת וארא

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 22:51

נכתב על ידי Super User

כניסות: 373

ב"ה     

לע"נ הרה"ח ר' מנחם בן ציון ב"ר חיים דוד וילהלם ז"ל, שלימדני תניא וקירבני לחצרות קדשו של הרבי. נלב"ע כ"ד טבת ה'תנש"א. ת.נ.צ.ב.ה.

v v v

דבר החסידות – פרשת וארא

איך להשתמש ב"מטה"

מספרים, שפעם הגיע אחד ה'מגידים' לעיירה אחת לשבת קודש, ובדרשתו שפך אש וגופרית על הנוכחים והוכיחם קשות על כל עוונותיהם והוסיף לתאר לפניהם את העונשים שעתידים לבוא עליהם ח"ו, וגעו כל העם בבכיה.

באותה שבת הזדמן שם בעיירה רבי שמואל מונקס, מחסידי אדמו"ר הזקן (בעל התניא(, שהיטב חרה לו איך שהמגיד מדכא את עם הקודש ועוד מקלל אותם, בפרט שהבחין בו באותו מגיד שאין תוכו כברו.

במוצאי שבת, הלך ר' שמואל לאכסנייתו של המגיד, וכשנכנס לחדרו שלף סכין גדולה מחיקו, באומרו למגיד: "זה זמן רב שאנו מצרים על כך שאין באזורינו קברי צדיקים, והנה זימן לנו ה' צדיק כמוך. לכן החלטנו לקבור אותך כאן בעיירה, למען יהיה לנו קבר הגון להתפלל בו!"

-         המגיד נבהל מאוד, והשיב שאיננו צדיק גדול כל כך וכי לפעמים גם הוא נכשל בעבירות קטנות...

-         אבל ר' שמואל השיב "עדיין צדיק אתה לעומת תושבי העיירה החטאים" והניף את הסכין.

-         ראה המגיד כי כלתה אליו הרעה וזעק שאיננו צדיק כלל והחל לפרוט חטאים חמורים שנכשל בהם.

-         או אז גער בו רבי שמואל: "איך אתה מעז להטיף ולגעור ביהודים תמימים וצדיקים אלה, כאשר אתה בעצמך נכשלת בכאלו עוונות חמורים"...

(מפי חסידים)

~~~

על הפסוק (פרשתנו ז, יב): "וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים, ויבלע מטה אהרן את מטותם" מפרש רש"י: "מאחר שחזר ונעשה מטה, בלע את כולן".

וצריך להבין:

א)    כאשר אמר הקב"ה למשה ואהרן (ז, ט) "כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת", נאמר רק "ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין", ומניין הגיע לפתע נס נוסף, שכלל לא הוזכר בדברי הקב"ה, שמטה אהרן יבלע את מטותם*?

ב)    מדוע נחוץ לרש"י לספר ש"מאחר שחזר ונעשה מטה, בלע את כולן"?

וביאור העניין:

על הפסוק "תנו לכם מופת" מפרש רש"י "מופת – אות, להודיע שיש צורך (צרוך) במי ששולח אתכם". והפירוש בתיבת "צורך" (או "צרוך") כאן – "לשון יכולת וממשלה"**.

כלומר, בנוסף לעשרת המכות שהראו את כחו ויכולתו של הקב"ה להעניש את מצרים – רצה הקב"ה שבתור הקדמה למכות תתגלה היכולת והממשלה של הקב"ה על המצרים.

ממילא מובן, ש"ויבלע מטה אהרן את מטותם" לא היה דבר נוסף (שנוצר עקב הפיכת מטות החרטומים לתנינים), אלא זו היתה כל המטרה של מופת המטה להראות את שליטתו המוחלטת של הקב"ה על המצרים – שמטה אהרן בולע את מטות חרטומי מצרים***.

על פי זה מובן מדוע מוסיף רש"י שלאחר שנעשה מטה בלע את כולן – כי "מטה" מבטא כח וממשלה, מקל לרדות (ראה רש"י וילך לא, ז, וראה גם שמו"ר כאן), וזה מדגיש כאן את היכולת והממשלה של הקב"ה מעל המצרים.

מכיוון ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה פסחים קטז, ב), מובן שמכל פרט בסיפור יצי"מ יש גם הוראה בעבודת ה' שלנו.

ובנוגע לענייננו; כאשר יהודי ניגש לפעול על יהודי שני ולהחזירו למוטב, יש לפעול גם כן על פי הכתוב כאן:

א)    הפעולה צריכה להיעשות על ידי "מטה אהרן", עליו נאמר (אבות פ"א מי"ב) "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", כלומר, רק אדם שהוא חדור באהבת ישראל בדוגמת אהרן הכהן רשאי להשתמש ב"מטה", וכך לא יהיו מעורבות שום מידות רעות בתוכחה לאותו יהודי.

ב)    גם כאשר לפעמים האדם השני נמצא בשפל המצב כזה, עד שיתכן שהעצה היחידה איתו היא פעולה של "בליעה" – לפעול אצלו ביטול מציאות עצמו – הרי זה צריך להיות באופן של "אחר שחזר ונעשה מטה", כלומר, שהבליעה לא תיעשה כאשר הוא "תנין" מתוך להט וכעס (כטבעו של תנין להפחיד ולהזיק), אלא ללא הרגשת עצמו, כמו מטה דומם, ודווקא כך יצליח שיבלע ה"היפך הטוב" של השני וייעשה אף הוא מתלמידיו של אהרן הכהן.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כו, וארא שיחה ב (עמ' 49 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 57 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' צד-ו. ועיין בפנים השיחה יסודות עמוקים באופן הנס, לפי דברי המפרשים השונים. וכאן הצגנו רק תמצית נקודה אחת מהשיחה.

______________

*)  ואין לתרץ, כמובן, שמכיון שקרה כאן דבר חדש, שחרטומי מצרים השליכו איש מטהו ויהיו לתנינים, לכן נצרך נס נוסף לבלוע את מטותם – שהרי הקב"ה ידע את כל זה מראש ובכל זאת לא אמר את המופת הזה.

**)  חזקוני ופי' הרא"ש (הדר זקנים) כאן, וראה גם רא"ם, גור אריה ושאר מפרשי רש"י.

***)  ומה שמלכתחילה נצטווה אהרן רק "והשלך גו' יהי לתנין" – ולא נזכר ע"ד מופת הבליעה – י"ל כי "והשלך" דאהרן פעל רק "יהי לתנין", משא"כ (החזרה למטה ו)מופת הבליעה לא היתה תוצאה מפעולת אהרן.

דבר החסידות – פרשת וארא

פרטים

קטגוריה: פרשת וארא

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 13:48

נכתב על ידי Super User

כניסות: 398

ב"ה

דבר החסידות – פרשת וארא

העומק שמאחורי מכת ברד

במכת ברד שבסיום פרשתנו נאמר (ט, כד) "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד". וצריך להבין לאיזה צורך היה האש? הרי נאמר "ויך הברד . . את כל אשר בשדה", שזה היה ע"י קושי הברדשהכה ושבר את כל אשר בשדה, ומה התועלת באש, עד שהוצרך לזה "נס בתוך נס" (כמובא ברש"י)*?

גם, מהי הסיבה שדווקא אחרי מכה זו אמר פרעה "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" שזוהי הודאה כללית בצדקת ה', בניגוד לשאר המכות שרק הסכים לעניין שילוח בני ישראל?

אלא, הדבר יובן בהקדם מש"כ בהפטרת פרשתנו (יחזקאל כט, ג), שמתאר את גאוותו של פרעה "אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני" וכפי שמפרש רש"י במקום: "איני צריך לעליונים, כי יש לי יאורי מספיק כל צרכי", היינו שפרעה והמצרים בכלל לא הכירו בכך שהשפע שלהם מגיע מלמעלה [ראה בארוכה ב"דבר החסידות – פרשת ויגש"].

ולזה הגיעה מכת ברד – שהראו להם שהכל תלוי בעליונים, ואם אינם מאמינים בזה הרי ההשפעה מלמעלה עצמה תיהפך לברד, וכפי שנאמר "וימטר ה' ברד" – בתחילה מטר ואח"כ נעשה ברד (ילקוט שמעוני פרשתנו רמז קפו) ועל ידה ילקו!

והנה גאוה באה מאחת משתי סיבות:

א)    קרירות – שהוא קר בתכלית והאדם השני לא נוגע לו כלל.

ב)    חמימות – שהוא אוהב את עצמו ולהוט בתאוות שלו עד שאין לו מקום לזולתו.

וזו היתה הכוונה בכך שהאש היה בתוך הברד: כי במדת הגאווה, גם כשכלפי חוץ נראית רק קרירות וחוסר איכפתיות – הרי אין זה בגלל שהוא אדם קר, כי בפנים הוא להוט ושקוע לגמרי בעצמוומכך נובעת הגאווה, ולכן גם הברד, שהוכיח את גאוות פרעה, היה קרח מבחוץ אבל אש מתלקחת מבפנים!

ודווקא על ידי מכה זו שהדגימה את כללות ההנהגה של ארץ מצרים (ש"איני צריך לעליונים" ו"לי יאורי ואני עשיתיני") – הגיע פרעה להודאה כללית ש"אני ועמי הרשעים" ו"ה' הצדיק"**!

שבת שלום!

מבוסס על: "רשימות" חוברת כז. נדפס בתוספת הערות ומקורות ב"אוצר רשימות" (קה"ת תשס"ח) עמ' כט ואילך. הרעיון לעיבוד מה"דבר מלכות" השבועי (הוצאת 'חזק') עמ' מח.

______________

*) בשמו"ר מבאר פעולת האש שאחר שהלקהו הברד שרפו האש, שזהו מ"ש "מתלקחת" – "מת לקחת, לאחר שמכהו הברד לוקחו האש ושורפו" (היינו שהאש שורפו לאחר שמת כבר במכת הברד) אבל עפ"ז מתחזקת עוד יותר השאלה מהו הצורך בשריפה לאחר שכבר לקה ומת ע"י הברד.

**) נראה שהרבי סיים את הרשימה בפסוק בסדר הפוך ["אני ועמי הרשעים" ו"ה' הצדיק"], כדי לסיים את הרשימה בדבר טוב – עורכי "אוצר רשימות".

פרשת וארא- גילוי האור בפרשה- כיצד?

פרטים

קטגוריה: פרשת וארא

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 07:27

נכתב על ידי Super User

כניסות: 369

פרשת וארא- גילוי האור בפרשה- כיצד?

מאמר מאת: אהובה קליין.

[לעילוי נשמת אמי-חיה ז"ל בת בן ציון]

פרשה זו פותחת  בדברי ה' אל משה: "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה': וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם: וגם הקימותי את- בריתי איתם לתת להם את-ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה: וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי" [שמות ו, א-ו]

השאלות הן:

א] מדוע מופיע בפסוק אחד מידת הרחמים ומידת הדין?

ב] מדוע הוזכרו האבות בדברי ה' אל משה?

ג]  כיצד השפיעה צעקת בני ישראל  על ה'?

מידת הדין ומידת הרחמים

רבי משה בן חיים- בעל ה"אלשיך" אומר:" שנינו במסכת סוטה [י"ד, ע"א]:

"תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות" [הכוונה: ממידת הדין למידת הרחמים],אך לגבי המצרים התרחש תהליך הפוך כפי שנאמר בסוף פרשת "שמות": "ויאמר ה' אל משה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה.."[ו', א]  ופירושו של דבר ,שמידת הרחמים- לגבי פרעה- תיהפך למידת הדין עד הזמן בו יחליט לשלוח את עם ישראל ממצרים. לכן התורה פותחת בהדגשה במילים: "וידבר אלוקים [מידת הדין] אל משה, ויאמר אליו אני ה' "- מידת הרחמים.

כוונת התורה להגיד כי לגבי עם ישראל הנמצאים במיצר ועוברים ייסורים קשים- כעבדים במצרים-אליהם ה' יתייחס במידת הרחמים ובסופו של דבר, יגאלם מאפלה  לאורה, ואילו אל פרעה ה' יתייחס במידת הדין.

הרב  ברוכ'ל  ממז'בוז' [שהיה נכדו של הבעל שם-טוב], פירש את הפסוק מתוך תהלים:

"אך טוב לישראל, אלוקים לברי לבב" לגבי עם  ישראל  באופן כללי - הקב"ה מתנהג במידת הרחמים- הדבר מתבטא במילים: "אך טוב לישראל" ומנגד לגבי מנהיגי העם הוא מתייחס במידת הדין, הדבר  מתבטא במילים-"אלוקים  לברי לבב"[תהלים ע"ג, א]

האורח חיים מבאר : מצד אחד ה' מדבר עם משה במידת הדין וזה מתבטא: בשם-"אלוקים"

ומצד שני ה' מראה למשה גם את מידת הרחמים בדברו עימו כמו שנאמר: "אני ה' "

הזכרת אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב.

האורח חיים מסביר :מדוע הקב"ה  מזכיר את האבות באופן מפורט- היינו-אברהם, יצחק ויעקב?

מתברר  שכל אחד מהם מצטיין במשהו ייחודי:

אברהם  מוזכר , מפאת הכרתו בקב"ה מבלי שזכה תחילה משהו ממנו- מבלי שהכיר  את מידות ה' והנהגותיו תחילה, ועל כך הערכתו  של ה'  אליו כפי שמוזכר  בישעיהו [מ"א, ח]:"ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי"

אברהם אהב והיה דבק  בה'  על אף הניסיונות שה' ניסהו .

את יצחק הקב"ה הזכיר בשל ניסיון העקדה שהיה מוכן להגיש את צווארו למאכלת בעודו שוכב על המזבח.

ויעקב הוזכר  בשל ייחודו -היות: "ולא  יצתה ממנו טיפה מאוסה כישמעאל ועשיו"- כלומר מיעקב לא יצא זרע רע- אלא כולם היו טובים- בהשוואה לאברהם שיצא ממנו אחד צדיק- יצחק, אך גם רע- ישמעאל. אצל יצחק היה הטוב- יעקב - והרע היה עשיו.

המשותף לאבות- שה' ניגלה אליהם באל שדי שהוא בדרגה פחותה מהדרגה שה' התגלה למשה-שהוא בשם ה' באומרו: "אני ה'.

בכך רצה ה' להודיע למשה שהוא כפוי טובה כלפי ה' ,היות ולא העריך מספיק את הדרגה הגבוהה באמצעותה פנה אליו ה' בדברים  ואילו הוא  דיבר אל ה' "במיעוט דרך ארץ"

רש"י אומר רעיון דומה: אלוקים  לא נגלה ליצחק מפני היותו  הבן של  אברהם ולא פנה אל יעקב מכוח היותו נכדו של אברהם-אלא כל אחד מהם הוא :"אב" בפני עצמו מתוך מעמדו הייחודי שזכה  לדבר עם השכינה.

מפרשים רבים טוענים: כי ההתגלות אל  משה הייתה בעוצמה גדולה יותר מאשר ההתגלות  אל האבות.

רעיון מעניין זה אומר הכוזרי [במאמר שני סימן ב' ] הדבר נובע מפני שבדורו של משה כבר  עם ישראל היו "רבים"  והספק היה מכרסם בלבבם ובדעתם.

לעומת זאת, האבות היו טהורים בליבם, למרות שבמהלך חייהם עברו תקופות קשות ורעות-אמונתם הייתה חזקה בה' ולא נפגמה לעולם. לכן ה' פנה בעוצמה רבה יותר אל משה ודורו על מנת לשכנע אותם באמונה בו.

צעקת בני ישראל.

צעקת בני ישראל מוזכרת כבר בפרשת שמות, שם נאמר: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וייאנחו בני ישראל מן- העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור את בריתו  את- אברהם ואת יצחק ואת יעקב : וירא אלוקים"[שמות ב, כ"ג-כ"ד]-  אלה היו ימים קשים של עינוי ועבודה קשה-  הגלות הייתה ארוכה מאד ובני ישראל צעקו אל ה' ושוועתם הגיעה אל ה'.

רבינו בחיי אומר: עם ישראל הגיע כבר אל הקץ  כבר לא היו ראויים לגאולה, אבל מרוב שצעקו אל ה' מתוך העבודה, הקב"ה מייחס חשיבות רבה לתפילתם של ישראל וזה מודגש פעמיים: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה, הדבר בא ללמדנו שאינה דומה תפילה מתוך צער ודוחק לתפילה  רגילה, היות ותפילת ישראל הייתה מתוך המיצר –והיא נחשבה לתפילה מושלמת ועלתה אל ה'.

כפי שנאמר  על יונה הנביא[יונה ב'] שאמר בתפילתו : "בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפילתי אל היכל קודשך", יונה הבטיח שתפילה הבאה מתוך עומק נפשו של אדם ומתוך צערו -  היא המתקבלת אצל ה'.

ואפשר  לומר כי זעקה ותפילה  זו של ישראל  -מרמזת  על הגאולה העתידית התלויה בתשובה ותפילה, וההוכחה היא שבגאולת מצרים עם ישראל חזרו בתשובה על חטאיהם והתפללו אל ה'  ואכן נתקבלה תפילתם. ומיד הגיעה הגאולה.

רש"י אומר כי בפרשתנו:  נאמר שה' שמע את נאקת עם ישראל - כדי לקיים את הבטחתו בברית בין הבתרים [בראשית ט"ז, י"ד]"וגם את  הגוי אשר יעבודו  דן אנוכי"-כדי להוציאם ממצרים . "בזרוע נטויה ובשפטים גדולים"[פסוק ו']

ובהמשך ה' מבטיח לגאול את עם ישראל בארבעת לשונות הגאולה: "והוצאתי...והצלתי. .וגאלתי.. ולקחתי"

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק כי צעקתם  של עם ישראל במצרים, תפילה  הבאה מתוך  חשכת הגלות, הנאמרת מתוך ייסורים קשים, כאיש אחד , ברמ"ח אברים- מגיעה עד  כיסא  מלכי המלכים  ופותחת שערים לאורות וניסים גדולים כדברי ה':"אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים..."

דבר החסידות – פרשת וארא

פרטים

קטגוריה: פרשת וארא

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 07:26

נכתב על ידי Super User

כניסות: 388

דבר החסידות – פרשת וארא

הפליה חיובית

בהתראה על מכת ערוב נאמר בפרשתנו (ח, יח) "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב" – שאצל בני ישראל לא יהיה ערוב.

וצריך להבין, מדוע בשלושת המכות הראשונות לא נאמר בכתוב שהם לא היו אצל בנ"י? ואם משום שאין צורך כי זה דבר פשוט – מדוע כן מפרשו הכתוב במכת ערוב?

ואמנם יש כאן מחלוקת בין המפרשים: לדעת האבן-עזרא אכן היו מכות דם צפרדע וכינים גם בבני-ישראל (כי "אלה השלש מעט הזיקו") ולדעת הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות ה, ד) רק מכת כינים היתה בישראל (אבל "לא היו מצערים אותם").

אולם לדעת רוב המפרשים, ובמיוחד לפי המדרשים, היו המכות למצרים בלבד. ומה טעם נאמר "והפליתי" דווקא בערוב?

מציע הרבי הסבר ע"פ חסידות: כאשר הקב"ה הביא מכה זו, שכשמה כן היא – מערבת את כל החיות יחד, כולל גם נחשים ועקרבים (כפירש"י  ח, יז) – הרי היה מקום לחשוב שאין יותר מחיצות בין אחד לשני וגם בבני האדם נשברו המחיצות ומעתה יכולים בני ישראל להתערב עם המצרים ח"ו, לכן היה צורך להדגיש "והפליתי ביום ההוא . . ושמתי פדות בין עמי ובין עמך".

וההוראה לזמננו: דווקא בשעה שיש עירבוביא בעולם ובזמן שפרצו גדרו של עולם באופן שלא היה לעולמים – יש צורך מיוחד לחזק את המחיצה שבין ישראל לעמים, ודווקא כשבנ"י ישמרו על מחיצה זו הם יהיו מוגנים מן העמים. וזה יסיר ג"כ את המחיצה המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ו"מיד הן נגאלים" בגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יא, וארא שיחה ב (עמ' 24 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד מספר 'מעיין חי' ח"ז עמ' 19 ואילך.