- פרטים
-
קטגוריה: פרשת וארא
-
פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 07:27
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1383
פרשת וארא- גילוי האור בפרשה- כיצד?
מאמר מאת: אהובה קליין.
[לעילוי נשמת אמי-חיה ז"ל בת בן ציון]
פרשה זו פותחת בדברי ה' אל משה: "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה': וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם: וגם הקימותי את- בריתי איתם לתת להם את-ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה: וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי" [שמות ו, א-ו]
השאלות הן:
א] מדוע מופיע בפסוק אחד מידת הרחמים ומידת הדין?
ב] מדוע הוזכרו האבות בדברי ה' אל משה?
ג] כיצד השפיעה צעקת בני ישראל על ה'?
מידת הדין ומידת הרחמים
רבי משה בן חיים- בעל ה"אלשיך" אומר:" שנינו במסכת סוטה [י"ד, ע"א]:
"תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות" [הכוונה: ממידת הדין למידת הרחמים],אך לגבי המצרים התרחש תהליך הפוך כפי שנאמר בסוף פרשת "שמות": "ויאמר ה' אל משה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה.."[ו', א] ופירושו של דבר ,שמידת הרחמים- לגבי פרעה- תיהפך למידת הדין עד הזמן בו יחליט לשלוח את עם ישראל ממצרים. לכן התורה פותחת בהדגשה במילים: "וידבר אלוקים [מידת הדין] אל משה, ויאמר אליו אני ה' "- מידת הרחמים.
כוונת התורה להגיד כי לגבי עם ישראל הנמצאים במיצר ועוברים ייסורים קשים- כעבדים במצרים-אליהם ה' יתייחס במידת הרחמים ובסופו של דבר, יגאלם מאפלה לאורה, ואילו אל פרעה ה' יתייחס במידת הדין.
הרב ברוכ'ל ממז'בוז' [שהיה נכדו של הבעל שם-טוב], פירש את הפסוק מתוך תהלים:
"אך טוב לישראל, אלוקים לברי לבב" לגבי עם ישראל באופן כללי - הקב"ה מתנהג במידת הרחמים- הדבר מתבטא במילים: "אך טוב לישראל" ומנגד לגבי מנהיגי העם הוא מתייחס במידת הדין, הדבר מתבטא במילים-"אלוקים לברי לבב"[תהלים ע"ג, א]
האורח חיים מבאר : מצד אחד ה' מדבר עם משה במידת הדין וזה מתבטא: בשם-"אלוקים"
ומצד שני ה' מראה למשה גם את מידת הרחמים בדברו עימו כמו שנאמר: "אני ה' "
הזכרת אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב.
האורח חיים מסביר :מדוע הקב"ה מזכיר את האבות באופן מפורט- היינו-אברהם, יצחק ויעקב?
מתברר שכל אחד מהם מצטיין במשהו ייחודי:
אברהם מוזכר , מפאת הכרתו בקב"ה מבלי שזכה תחילה משהו ממנו- מבלי שהכיר את מידות ה' והנהגותיו תחילה, ועל כך הערכתו של ה' אליו כפי שמוזכר בישעיהו [מ"א, ח]:"ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי"
אברהם אהב והיה דבק בה' על אף הניסיונות שה' ניסהו .
את יצחק הקב"ה הזכיר בשל ניסיון העקדה שהיה מוכן להגיש את צווארו למאכלת בעודו שוכב על המזבח.
ויעקב הוזכר בשל ייחודו -היות: "ולא יצתה ממנו טיפה מאוסה כישמעאל ועשיו"- כלומר מיעקב לא יצא זרע רע- אלא כולם היו טובים- בהשוואה לאברהם שיצא ממנו אחד צדיק- יצחק, אך גם רע- ישמעאל. אצל יצחק היה הטוב- יעקב - והרע היה עשיו.
המשותף לאבות- שה' ניגלה אליהם באל שדי שהוא בדרגה פחותה מהדרגה שה' התגלה למשה-שהוא בשם ה' באומרו: "אני ה'.
בכך רצה ה' להודיע למשה שהוא כפוי טובה כלפי ה' ,היות ולא העריך מספיק את הדרגה הגבוהה באמצעותה פנה אליו ה' בדברים ואילו הוא דיבר אל ה' "במיעוט דרך ארץ"
רש"י אומר רעיון דומה: אלוקים לא נגלה ליצחק מפני היותו הבן של אברהם ולא פנה אל יעקב מכוח היותו נכדו של אברהם-אלא כל אחד מהם הוא :"אב" בפני עצמו מתוך מעמדו הייחודי שזכה לדבר עם השכינה.
מפרשים רבים טוענים: כי ההתגלות אל משה הייתה בעוצמה גדולה יותר מאשר ההתגלות אל האבות.
רעיון מעניין זה אומר הכוזרי [במאמר שני סימן ב' ] הדבר נובע מפני שבדורו של משה כבר עם ישראל היו "רבים" והספק היה מכרסם בלבבם ובדעתם.
לעומת זאת, האבות היו טהורים בליבם, למרות שבמהלך חייהם עברו תקופות קשות ורעות-אמונתם הייתה חזקה בה' ולא נפגמה לעולם. לכן ה' פנה בעוצמה רבה יותר אל משה ודורו על מנת לשכנע אותם באמונה בו.
צעקת בני ישראל.
צעקת בני ישראל מוזכרת כבר בפרשת שמות, שם נאמר: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וייאנחו בני ישראל מן- העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור את בריתו את- אברהם ואת יצחק ואת יעקב : וירא אלוקים"[שמות ב, כ"ג-כ"ד]- אלה היו ימים קשים של עינוי ועבודה קשה- הגלות הייתה ארוכה מאד ובני ישראל צעקו אל ה' ושוועתם הגיעה אל ה'.
רבינו בחיי אומר: עם ישראל הגיע כבר אל הקץ כבר לא היו ראויים לגאולה, אבל מרוב שצעקו אל ה' מתוך העבודה, הקב"ה מייחס חשיבות רבה לתפילתם של ישראל וזה מודגש פעמיים: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה, הדבר בא ללמדנו שאינה דומה תפילה מתוך צער ודוחק לתפילה רגילה, היות ותפילת ישראל הייתה מתוך המיצר –והיא נחשבה לתפילה מושלמת ועלתה אל ה'.
כפי שנאמר על יונה הנביא[יונה ב'] שאמר בתפילתו : "בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפילתי אל היכל קודשך", יונה הבטיח שתפילה הבאה מתוך עומק נפשו של אדם ומתוך צערו - היא המתקבלת אצל ה'.
ואפשר לומר כי זעקה ותפילה זו של ישראל -מרמזת על הגאולה העתידית התלויה בתשובה ותפילה, וההוכחה היא שבגאולת מצרים עם ישראל חזרו בתשובה על חטאיהם והתפללו אל ה' ואכן נתקבלה תפילתם. ומיד הגיעה הגאולה.
רש"י אומר כי בפרשתנו: נאמר שה' שמע את נאקת עם ישראל - כדי לקיים את הבטחתו בברית בין הבתרים [בראשית ט"ז, י"ד]"וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי"-כדי להוציאם ממצרים . "בזרוע נטויה ובשפטים גדולים"[פסוק ו']
ובהמשך ה' מבטיח לגאול את עם ישראל בארבעת לשונות הגאולה: "והוצאתי...והצלתי. .וגאלתי.. ולקחתי"
לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק כי צעקתם של עם ישראל במצרים, תפילה הבאה מתוך חשכת הגלות, הנאמרת מתוך ייסורים קשים, כאיש אחד , ברמ"ח אברים- מגיעה עד כיסא מלכי המלכים ופותחת שערים לאורות וניסים גדולים כדברי ה':"אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים..."
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת וארא
-
פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 07:26
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1515
דבר החסידות – פרשת וארא
הפליה חיובית
בהתראה על מכת ערוב נאמר בפרשתנו (ח, יח) "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב" – שאצל בני ישראל לא יהיה ערוב.
וצריך להבין, מדוע בשלושת המכות הראשונות לא נאמר בכתוב שהם לא היו אצל בנ"י? ואם משום שאין צורך כי זה דבר פשוט – מדוע כן מפרשו הכתוב במכת ערוב?
ואמנם יש כאן מחלוקת בין המפרשים: לדעת האבן-עזרא אכן היו מכות דם צפרדע וכינים גם בבני-ישראל (כי "אלה השלש מעט הזיקו") ולדעת הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות ה, ד) רק מכת כינים היתה בישראל (אבל "לא היו מצערים אותם").
אולם לדעת רוב המפרשים, ובמיוחד לפי המדרשים, היו המכות למצרים בלבד. ומה טעם נאמר "והפליתי" דווקא בערוב?
מציע הרבי הסבר ע"פ חסידות: כאשר הקב"ה הביא מכה זו, שכשמה כן היא – מערבת את כל החיות יחד, כולל גם נחשים ועקרבים (כפירש"י ח, יז) – הרי היה מקום לחשוב שאין יותר מחיצות בין אחד לשני וגם בבני האדם נשברו המחיצות ומעתה יכולים בני ישראל להתערב עם המצרים ח"ו, לכן היה צורך להדגיש "והפליתי ביום ההוא . . ושמתי פדות בין עמי ובין עמך".
וההוראה לזמננו: דווקא בשעה שיש עירבוביא בעולם ובזמן שפרצו גדרו של עולם באופן שלא היה לעולמים – יש צורך מיוחד לחזק את המחיצה שבין ישראל לעמים, ודווקא כשבנ"י ישמרו על מחיצה זו הם יהיו מוגנים מן העמים. וזה יסיר ג"כ את המחיצה המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ו"מיד הן נגאלים" בגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יא, וארא שיחה ב (עמ' 24 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד מספר 'מעיין חי' ח"ז עמ' 19 ואילך.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת וארא
-
פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 21:35
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1414
דבר החסידות – וארא
להפוך את הקור לחום
בפרשתנו מסופר על המכות שהביא הקב"ה על מצרים ע"מ להכניעם ולשבור אותם.
ידועה המשנה (פסחים פ"י מ"ה) "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ולכן מזכירים יציאת מצרים בכל יום. ומבואר בתניא (פרק מ"ז) שהפירוש "מצרים" הוא היצר הרע שמצר עלינו וכובל אותנו מלקיים את רצון ה', ומזה גם מובן שכשם שהביא ה' מכות על מצרים – צריכים אנו להביא דוגמתן על היצה"ר.
המכות הראשונות במצרים היו דם וצפרדע.
במכת דם – נהפכו כל המים לדם, מה ההבדל בין מים לדם? מים מסמלים קרירות, לעומת זאת דם מסמל חום וחיות, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לבטל את ה"קרירות" והאדישות לעניני תורה ומצוות ולהפוך אותם לחמימות והתלהבות.
במכת צפרדע – יצאו צפרדעים לכל מצרים עד לתוך התנורים שלהם. מה הרעיון בזה? אלא, הצפרדעים גדלות בקרבת מים והן מסמלות קרירות, כמו המים. והתפקיד של מכת צפרדע הוא לצנן את החמימות וההתלהבות של היצר הרע, וכאשר אדם עובד על עצמו לא להתלהב מפיתויי העולם – הוא מצליח להתעלות ולגאול את הנשמה מכבליו.
וכאן רואים נקודה מעניינת, שלמרות שבד"כ הסדר הנכון הוא קודם "סור מרע" ואח"כ "ועשה טוב" (תהילים לד), אבל כאשר אדם שקוע בתוך "מצרים" – אז הסדר הוא הפוך: קודם כל מכת דם ואח"כ צפרדע, דהיינו, ראשית יתלהב באש של קדושה ואח"כ יקלף מעליו את ה'קליפות' שמסתירים מעליו את האור האלוקי.
מבוסס על: לקו"ש ח"א עמ' 119 ואילך. מעיין חי ח"ב עמ' 21 ואילך - בלי אחריות כלל וכלל.
- דבר החסידות – כ"ד טבת
'התנשאות' של רבי
בערב שבת קודש, כ"ד בטבת, חל יום ההילולא של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, מייסד חסידות חב"ד.
הרב שלמה י. זוין סיפר, שפעם הגיע 'מתנגד' לאדמו"ר הזקן והוכיח אותו על שנוהג ברוממות והתנשאות; הוא לבוש בבגדים מיוחדים, משרת עומד אצל פתחו וכיוצא באלו.
הרבי כופף את ראשו על זרועו, כמו שעושים בנפילת אפים, אחרי זמן מה הגביה ראשו והשיב לאיש: כתוב (במדבר א, טז) "ראשי אלפי ישראל" שאלופי וגדולי ישראל נקראים ראשים. והנה, הראש והגוף, אף שהם מחוברים, בכל זאת הראש שמים בגד אחד מאשר על הגוף, כיון שהראש צריך להיות מובדל מהגוף. וכן ראשי הדור צריכים להיות מובדלים מהעם.
השואל קיבל את התשובה בסיפוק והלך לו. אולם בנו של הרבי, אדמו"ר האמצעי, ניגש אל אביו ושאל: בשביל להשיב תשובה זו הרי לא היית צריך להניח הראש על הזרוע, ומדוע לא ענית מיד?
השיב לו הרבי: כשטען קרח "כי כל העדה כולם קדושים . . ומדוע תתנשאו?" כתוב "וישמע משה ויפול על פניו" ואח"כ המשיך "בוקר ויודע ה' וגו'", ולכאורה היה יכול להשיב זאת מיד ולמה נפל על פניו? אלא שמשה רבינו חשש שמא שואלים לו זאת מלמעלה וקרח הוא רק שליח, לכן נפל על פניו תחילה, להתבונן אם באמת אין בו שום התנשאות על העם. ורק כשראה שאכן אין – השיב מה שהשיב.
וכן היה – סיים אדמו"ר הזקן – בנדון דידן.
שבת שלום!
על פי: סיפורי חסידים – תורה, פ' קרח מס' 354
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת וארא
-
פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 01:06
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1883
וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ (א, יג).
איתא בשבת י' ב': לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. והעקידה בריש שער ל"ו הקשה דא"כ אמאי השתעבדו זרע יוסף במצרים והרי לא היו אשמים במכירת אביהם.
והנה התוס' שם כתבו: ואע"ג דבלאו הכי נגזר דכתיב 'ועבדום וענו אותם', שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כ"כ אלא ע"י זה שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנים. והמהרש"א שם כתב דעוי"ל דה"ק דאי לא משקל ב' סלעים כו' לא היה נתגלגל ירידתם בעבירה זו במכירת אחיהם אלא בדרך אחר שלא בעבירה, עכ"ל. ולדבריו מתורצת קושיית העקידה כמובן.
ונראה דלהכי רצו בני אפרים לצאת ממצרים ולא להשתעבד למצריים, כיון דסברו כפשטות ד' הש"ס דמכירת יוסף גרמה לירידת ישראל מצריימה, והם, כזרע יוסף, לא אמורים להיענש על מכירתו של יוסף.
האם כבד פה כשיר לנבואה?
הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם (ו, יב).
הנה אמרו חז"ל בשבת צ"ב ב' שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, והעקידה בשער ל"ה האריך בדבר, שעל הנביא להיות מושלם בגופו ובנפשו ושלא יהיה בעל מום. והנה העקידה כתב שפרעה לא האמין לד' דברים: כפר הוא בעיקר, כפר בהיות הקב"ה אלהי ישראל, כפר בהשגחתו יתברך על העולם כולו וכפר בשליחות משה, שגם לאחר שהאמין בה' ובכוחו, עדיין לא האמין שמשה נשלח על ידו, עי"ש ובשער ל"ו.
ונראה דלפי"ז יש לבאר שמשה אמר להקב"ה שפרעה לא יאמינו שהוא נשלח כנביא ה', כיון שהינו ערל שפתיים, והנבואה אינה שורה אלא על מושלם בגופו שאינו בעל מום, וממילא אינו יכול להיות שליח ה' ונביאו.
והנה מעצם זה שמשה היה נביא, חזינן שכבדות פה אינו חסרון בקבלת הנבואה. וכן מצינו שעמוס היה כבד פה וערל שפה, עי' במהרש"א ביבמות ט"ז א' שציין זאת בשם חז"ל במדרשים, והשווה את עמוס למשה בענין זה.
שבת שלום
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת וארא
-
פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 20:06
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1585
פרשת וארא - אימתי החלו המצרים לשעבד את ישראל?
מאת: אהובה קליין .
בפרשה זו אלוקים מתחיל להביא על פרעה ועל עמו את עונש עשרת המכות, המכה הראשונה הייתה מכת הדם כפי שהכתוב מתאר:
"כֹּה, אָמַר ה', בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה': הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי, עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר--וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר תָּמוּת, וּבָאַשׁ הַיְאֹר; וְנִלְאוּ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן-הַיְאֹר.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה-יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִםעַל-נַהֲרֹתָם עַל-יְאֹרֵיהֶם וְעַל-אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם--וְיִהְיוּ-דָם; וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. וַיַּעֲשׂוּ-כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר, לְעֵינֵי פַרְעֹה, וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו; וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר-בַּיְאֹר מֵתָה, וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר, וְלֹא-יָכְלוּ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן- הַיְאֹר; וַיְהִי הַדָּם, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ-כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלָטֵיהֶם; וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. וַיִּפֶן פַּרְעֹה, וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וְלֹא-שָׁת לִבּוֹ, גַּם-לָזֹאת. וַיַּחְפְּרוּ כָל-מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר, מַיִם לִשְׁתּוֹת: כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת, מִמֵּימֵי הַיְאֹר".[שמות ז, י"ט - כ"ה]
השאלות הן:
א] אימתי החלו המצרים להציק לבני ישראל?
ב] מה היה המיוחד במטה של משה ?
ג] מה אפיין את מכת הדם ?
תשובות
התחלת השעבוד.
הרב חיים ליב הלוי שמואלביץ בסיפרו:"שיחות מוסר" מביא את דברי הפרשן "אור החיים"
ה"אור החיים" כותב: הרי נאמר בתורה: "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא". כל זמן שיוסף היה חי - היו המצרים נוהגים בכבוד כלפי עם ישראל , אך כאשר יוסף נפטר ירדו בני ישראל מגדולתם בשלבים , בתחילה היו מעולים יותר מהמצרים ובזמן מיתתו של יוסף נעשו שווים למצרים ובהמשך במיתת כל האחים ירדו למטה מדרגתם, הם היו נבזים בעיני המצרים, אבל עדיין לא משועבדים, ומשמת כל הדור ההוא - החל השעבוד הנורא.
מכאן ניתן ללמוד: שלמרות שהמצרים היו רשעים לא היו יכולים לשעבד את עם ישראל כל עוד היו נכבדים וחשובים בעיניהם -ורק כאשר ירדו מדרגתם ונעשו מבוזים בעיניהם, התחילו לשעבדם.
למעשה, שני צדדים למטבע: האחד מצד המצרים, שלא היו מסוגלים לשעבד בני אדם נכבדים וחשובים ומהצד השני: כל עוד היו ישראל חשובים ונכבדים בעיני עצמם לא היו המצרים מסוגלים לשעבדם ורק כאשר בני ישראל הושפלו מחשיבותם בעיני עצמם, נעשו משועבדים לפרעה.
כך , דרכו של היצר הרע במלחמתו עם האדם תחילה הוא מתאמץ להשפילו בתחומי היצר, וכאשר הדבר מצליח אז האדם נופל ברשת שלו ומכאן והלאה הוא מפילו בכל חטא ועוון. לכן העבודה המוטלת על האדם להתעלות- ולהיות תמיד נכבד וחשוב ,ומכיוון שהאדם מעריך את דרגתו הוא נזהר לא לחטוא כדי שלא ירד מרמתו הגבוהה ,על מנת שלא יחפוץ להגיע לדרגה נמוכה ולביזיון.
אך בני ישראל אחרי מות דור יוסף-ירדו בקדושתם וברמתם הרוחנית ועל כן פרעה חש כי ניתן לשעבדם.
מטהו של משה.
הגר"א- הגאון רבינו אליהו מווילנא סבור:
על מטה זה היו כתובות , מתחילת בריאת העולם – עשרת המכות: דם, צפרדע... ובהגדת פסח אנו קוראים:" רבי יהודה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב"- מכאן שרבי יהודה היה סבור שראשי התיבות של המכות היו כתובים על המטה.
הרב דוד צבי הופן מסביר בספרו "פירושי דוד הופמן":
"יש ,אפוא, להניח - שה' קשר את הכוחות העל טבעיים בחפצים מסוימים שאותם אפשר לחוש בחושים, כשם שנתן את האותות הטבעיים באותות טבע מסוימים ובמקום לעשות את הנסים במישרין, נתן כוח נסי במטה. וראויה לציון העובדה, שבמטה נעשו דווקא עשרה נסים:
פעמיים הפיכתו לנחש-תנין, שש מכות מצרים, קריעת ים סוף, הוצאת המים מן הסלע ברפידים, הניצחון על עמלק ומכת הדם על היאור והנהרות ..."
לעניות דעתי, כל דבר שנברא בעולם יש לו שליחות ספציפית מסוימת, הן החי, הצומח והדומם.
לכן למטה גם הייתה שליחות רוחנית לקיים בפועל את רצון ה' בכל עת.
מכת דם.
האגדה מספרת: אלוקים פונה אל משה ומודיע לו: כי מעתה יביא על פרעה ועל עמו מכות גדולות- עד אשר ייכנע ויהיה מוכן לשלח את עם ישראל מארצו ולכן ה' פוקד על משה לגשת אל פרעה ולהזהירו: שאם לא יהיה מוכן לשחרר את עם ישראל מידיו - משה יכה על היאור במטהו וייהפך לדם.
משה מתחנן אל ה' ואומר: כיצד אני מסוגל להכות את היאור הרי כך אשלם רעה תחת טובה? הרי היאור הגן עליי כאשר הייתי תינוק בתיבה, כשמוע ה' את דברי משה אמר לו: תן את המטה לאהרון אחיך ויכה הוא על המים. ואכן אהרון היכה על כל יאורי מצרים ונהרותיה וכל מקורות מימיה וכך כל ארץ מצרים הוכו במכת הדם.
אחר הדברים האלה, חיפשו המצרים לשתות מים, אך לא היו מסוגלים למצוא- כי מכת הדם אחזה בכל מקורות המים, לכן פנו המצרים אל העברים והבחינו שהם כן שותים מים ,וימהרו וייקחו בחוזקה מהם את המים ,אך ראו זה פלא, רק נגעו בידם בכלים של העבריים, מיד הפכו המים לדם. חיש ציוו את העבריים: מלאו כפות ידכם מים והשקו אותנו, ואכן העבריים עשו כן, אולם בגעת שפתי המצרי במים אשר בכף העברי נהפכו המים לדם, משראו המצרים שזה המצב, התעצבו מאד וציוו על העברים: מלאו את קערותיכם מים ונשתה יחדיו ,גם כאן המים שהגיעו לפי המצרים – נהפכו לדם בעוד שהמים ששתו העברים – לא השתנו! מיד התחלו המצרים מתחנפים אל העברים , מדברים אליהם יפה ומתחסדים לפניהם ומעניקים להם מתנות- כסף וזהב וגרמו להם להתעשר, אך הדם שנכנס למים הגיע לתוכם ושבר את צימאונם.
רש"י שואל: מדוע ה' היכה תחילה דווקא את היאור? ותשובתו:
לפי שאין גשמים יורדים במצרים והנילוס משקה את אדמתם לכן, המצרים עובדים לנילוס, לפיכך תחילה ה' היכה את אלוהיהם ואחר כך אותם.
לפי הסבר זה: מטרת מכת הדם הייתה להראות למצרים שהדבר אותו הם עובדים - נלקה תחילה ולכן אינו אלוה, אלא ה' הוא האלוקים!
רש"י מסביר את המילה: ַ"יְאֹרֵיהֶם "- - תעלות מים שמימיהם נמשכים מן היאור לשטחים השונים ועל שם התעלות הללו [היאורים]- נקרא גם הנילוס: יאור. כל שאר נהרות אינם קרואים יאורים ,חוץ מנילוס ,לפי שכל ארץ מצרים עשויה יאורים –בידי אדם והנילוס עולה בתוכם ומשקה אותם.
"חיזקוני" כותב חידוש מעניין: היאור נהפך לדם לפי שעה ואחר כך שב לקדמותו. כאשר נהפך היאור לדם כל הדגים מתו ולא יכלו המצרים לשתות ממימיו כשחזר להיות שוב יאור, עדיין המצרים לא יכלו לשתות את מימי היאור מפני שנדף ממנו ריח רע בעקבות מותם של הדגים.
רבינו יוסף בכור שור פירש את הפסוק:
"וַיַּחְפְּרוּ כָל-מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר, מַיִם לִשְׁתּוֹת: כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת, מִמֵּימֵי הַיְאֹר". :היאור שב לקדמותו ועדיין לא ניתן היה לשתות ממימיו, מה עשו המצרים? חפרו במקומות שלא היו דגים.
וזה מה שכתוב בתהלים:"וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן". [תהלים ע"ח, מ"ד]
נאמר: "וַיַּעֲשׂוּ-כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלָטֵיהֶם; וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'".
היכן מצאו חרטומי מצרים - מים להפוך אותם לדם- הרי אהרון הפך את כל מימי מצרים לדם?
רבי יונתן בן עוזיאל עונה על כך ומסביר: הפכו מים לדם- מים שהובאו מארץ גושן.
אך ניתן גם להסביר: המים אשר נשאבו קודם המכה הם כבר היו מונחים בתוך הכלים, לכן לא הפכו לדם.
לסיכום, לאור האמור לעיל, המצרים ובראשם פרעה- החלו לשעבד את עם ישראל החל ממות כל דור יוסף ,מאחר והם הבחינו ברופפות המוסרית של ישראל ,לכן סברו כי נקל יהיה בידם לרמוס אותם על ידי גזרות קשות, אלא שלא הצליחו במטרתם לפי :
"...שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם".
["והיא שעמדה"]
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת וארא
-
פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 15:45
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1419
פרשת וארא - מכת הברד - והקשר בין הלב לחכמה.
מאת: אהובה קליין.
אחת ממכות מצרים הייתה: מכת ברד - כפי שהכתוב מתאר: "הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר, בָּרָד כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם, לְמִן-הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד-עָתָּה וְעַתָּה, שְׁלַח הָעֵז אֶת-מִקְנְךָ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְךָ, בַּשָּׂדֶה: כָּל-הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה, וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה--וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד, וָמֵתוּ. הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר יְהוָה, מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה--הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים. וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ, אֶל-דְּבַר יְהוָה--וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה. {פ}
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם, וִיהִי בָרָד, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם: עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה, וְעַל כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה--בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-הַשָּׁמַיִם, וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד, וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה; וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְהִי בָרָד--וְאֵשׁ, מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד: כָּבֵד מְאֹד--אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי. וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, מֵאָדָם, וְעַד-בְּהֵמָה; וְאֵת כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד, וְאֶת-כָּל-עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר. רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לֹא הָיָה, בָּרָד" [שמות ט, י"ח- כ"ז]
השאלות הן:
א] מה היה המיוחד במכת ברד?
ב] לאיזו מסקנה הגיע פרעה בתום מכה זו?
ג] מה הקשר בין לב לחכמה?
תשובות.
ייחודה של מכת ברד.
רבינו בחיי מסביר: כי מכת ברד - הייתה מכה מיוחדת, לא הייתה כדוגמתה בכל העולם ולא במצרים והפלא הגדול היה - כי במצרים אין יורדים גשמים בכלל ובוודאי לא ברד!
על המילים:" וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד"-אומר רבינו בחיי: ידוע שבזמן הברד האוויר משתנה ואז מתרבות המחלות אצל בני האדם - המחלות באות על המורכבים מארבעה יסודות ,סיבת החולי נוצרת בעקבות שינוי האוויר וקלקולו והתהפכות ארבעת היסודות, כי כל זמן שהיסודות האלו- מאוזנים יחדיו באופן שווה כולם בריאים, אבל ברגע שארבעת היסודות מתהפכים נוצר החולי.
ארבעת היסודות הם: רוח, מים, אש, עפר. כעת כאשר ירד הברד התהפכו היסודות מלמעלה למטה- והאש שבדרך הטבע - היא למעלה והיא זכה מכל היסודות - בזמן המכה האש חזרה לטבע העפר שהוא יסוד הכבד והשפל מכולם וזו הכוונה למה שנאמר על הברד: "וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה"
נאמר: "הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר יְהוָה, מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה--הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים. וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ, אֶל-דְּבַר יְהוָה--וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה"
על כך שואל רבינו בחיי : הרי כבר במכת דֶּבֶר מתו מקנה מצרים? אם כן, מהיכן יש למצרים עוד מקנה?
רבינו בחיי מציע שלוש תשובות :
א] אפשר שהמקנה הובא משאר הארצות והמצרים קנו אותם, כעת משה ציווה את המצרים להכניס את המקנה – מפני מכת ברד- למקום מסתור.
ב] או, יתכן שבמכת הדֶּבֶר - רוב המקנה מת - "כי רובו ככולו"
ג] יתכן עוד, שהיה למצרים גם קבוצה של מקנה המשותף להם ולישראל וקבוצה זו ניצלה ממכת הדֶּבֶר.
המלבי"ם סבור: שבעוד שבטבע נהוג שבשעת ברקים ורעמים, תחילה רואים את הברק ורק אחר כך שומעים את הרעמים ,למרות ששניהם מופיעים יחדיו, אלא שחוש הראייה אצל האדם - הוא מהיר יותר מאשר חוש השמיעה ועד שאנו שומעים את הרעמים, כבר זכינו קודם לכן-לראות את הברקים. אך במצרים בזמן ירידת הברק, התהפכו הדברים: הכול נעשה בבת אחת: כאשר נשמעו קולות הרעמים ,הרגישו בברד הניתך ארצה -יחד עם אש הברק -שהרי משה קבע תחילה את הזמן המדויק לירידת הברד והקולות.
ואילו הברד והרעם היו חוזרים זמן מה אחרי הברק, היו המצרים יכולים לטעון- כי משה לא ידע את הזמן המדויק של המכה.
לכן היה צורך לשנות את סדרי הטבע וקול הרעם נשמע יחד עם הופעת הברק!
רש"י מדגיש: כי היה פה נס בתוך נס, לפי שהאש והברד התערבבו זה בזה, שהרי הברד הוא יסוד המים וכדי למלא את רצון אלוקים- האש והמים עשו שלום ביניהם.
את דבריו אלה- מבסס רש"י בהשראת דברי שמות רבה:
משל למלך שהיו לו שני לגיונות,
הכוונה, שהאש והמים דומים לשני לגיונות קשים הנלחמים זה בזה. לימים הגיע זמן מלחמתו של מלך, ועשה המלך שלום ביניהם ושניהם עשו את שליחות המלך יחדיו .
בדרך כלל- אש ומים- כועסים זה כלפי זה ,כיון שהגיע העת להילחם נגד מצרים השלים הקב"ה בין השניים - האש והמים - והם יחד הכו את המצרים.
רש"ר מסביר: הרי ה' דיבר על הברד, אך בפועל הגיעו רעמים , ברקים וברד מכאן ההשערה: שהברד וכל מה שיורד מלמעלה, מלווים בהתפרקות מטען חשמלי, או כסיבה, או כתוצאה.
בדומה לדברי דוד המלך בתהלים:
"מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו".[קל"ה,]
לא היה די בירידת הברד לבד, כי לא העיד השינוי במזג האוויר של הארץ. אלא הקב"ה גרם לברד להיווצר מעל אדמת מצרים בדומה לארצות אחרות. כדורי הברד ירדו בכמות מרובה במיוחד בארץ שמעולם לא ראו בה- ענן . דבר זה בישר לכולם על שינוי מוחלט באקלים הארץ ואשר לאש, היא נפלה באופן איטי ומתמשך. הברקים היו באופן רצוף עד כי לא הרגישו ביניהם כל הפסק. הברד ירד במצרים והנס היה טמון בטבעיות היווצרותו והמטרתו.
מסקנת פרעה.
את מטרת המכה – אנחנו מגלים לא פחות ולא יותר- מאשר בדברי פרעה המודה: "חָטָאתִי הַפָּעַם: יְהוָה, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים".
רש"ר מסביר: פרעה מודה: "מה שלמדתי עתה, הביא אותי לידי הכרה: שהצדק עם ה' ולא איתי, עתה ראיתי שה' הוא אדון הארץ ולא אני ולכן אין לי כל זכות לנהוג בזרים כאילו אנחנו אדוני הארץ" כוח מכה זו גרם לפרעה סוף, סוף להרגיש את כוחו של אלוקים- אלוקי העברים.
הצדיק לוקח רק את המצב האובייקטיבי ואילו הרשע הולך בשרירות ליבו- עושה את רצונותיו בהתאם לרצונו הסובייקטיבי.
פרעה מגיע לידי מסקנה: לא שקלנו את המצב כפי שהוא באמת, פעלנו בשרירות ליבנו, פרעה מודה שה' הוא הצדיק והוא אשר שולט בכוחות הטבע- דוגמת הרעם, הברד והברק !
הקשר בין לב לחכמה.
ראיתי בספרו של הרב יוסף אליהו: "שיחות לספר שמות - משנת הרב נבנצל"- רעיון מעניין על לב טוב.
הוא מבסס את דבריו על מסכת אבות [ ב, ח-ט]
שם המשנה דנה בנושא: "אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם?.....
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב".
מדוע? אדם בעל לב טוב- רואה תמיד את הטוב ורואה גם את הנולד- היות והוא קורא נכון את המפה . בתורה שבאמצעותה מגיעים לאמונה בבורא עולם- הרי באמצעות לב טוב - ניתן לראות את הנולד מתוך חכמה, על כך אומר שלמה המלך:"לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן"? [משלי י"ז, ט"ז] כוונתו: אם אצל הכסיל יעמדו כל הכישורים, אך ליבו לא ירצה לרכוש חכמה ,שום אמצעי אחר לא יועיל לו!
על פי התורה- לב רע מפריע לשכל לבחון דברים באופן אמתי וכך מונע מעצמו לקנות חכמה ישרה.
ידוע שכאשר מכשירים כבד- לא די להמליחו- אלא הוא טעון צליה, לכן היו שסברו שלפרעה היה כבד במקום לב- ועל כן היה צורך בעשרת המכות כדי להביאו למסקנה הנכונה.
מי שמספק לשכל את הנתונים הנכונים- זהו הלב הטוב של האדם.
מכאן הקשר בין הלב לחכמה.
לסיכום, המסקנה שהגיע אליה פרעה בסוף מכת ברד- עדיין לא שכנעה אותו סופית לשחרר את עם ישראל לחופשי - כי עם לב רע כזה - נסתמה ממנו החכמה ולא ראה את המציאות, לכן היה צורך בעשרת המכות- כדי לרכך את ליבו.
יהי רצון שנזכה שיתקיים בנו הפסוק:
"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי". [תהלים נ"א, י"ב]
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת וארא
-
פורסם בחמישי, 22 אוקטובר 2020 16:02
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1377
פרשת וארא מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים?
מאת: אהובה קליין.
פרשת שמות מסיימת בדברי ה' אל משה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ. [פרק ו' פסוק א'] וממשיכה בפרשת וארא : וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ........ וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה.,". [פרק ו' פסוקים ב'-ח']
כל מפרשי התורה סבורים: שפרשת וארא היא המשך פרשת שמות, לפי שהקב"ה עונה למשה על שאלתו המופיעה בפרשת שמות. "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי"? [שמות ה' פסוק ח']
השאלות הן:
א] באיזה אופן פנה ה' אל משה?
ב] מה הייתה הבטחת ה' אל משה?
ג] במה שונה משה משאר הנביאים?
תשובות.
אופן פניית ה' אל משה.
על פי רש"י: ה' דיבר עם משה במשפט - מפני שמשה ערער אחר דברי ה' באומרו: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי"?
בהמשך רש"י מביא את דברי שמות רבה : "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק" הדא הוא דכתיב (קהלת ב, יב): "ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו"?
פסוק זה נאמר על שלמה המלך וגם על משה - לפי ששניהם ערערו אחרי דברי אלוקים.
שלמה המלך טען : מדוע נאסר על המלך "שלא ירבה לו נשים" בזמן שהוא יכול להמשיך לקיים את התורה?
משה שאל: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה"? למרות שה' הכין את משה לקראת מה הוא הולך: שיחזק ה' את לב פרעה ומשה לא לקח לתשומת ליבו את הדברים.
על זה נאמר שאותה חכמה ודעת של משה , הוללות וסכלות היו: "כי מה האדם שיבא אחרי המלך" "וכי מה היה לו להרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא את אשר כבר עשוהו מה שכבר גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות לו דין תחת אשר העבידם בעבודה קשה ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה הדא הוא דכתיב "וידבר אלהים אל משה" ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא שבשביל צער ישראל דבר כן ,חזר ונהג עמו במידת רחמים הדא הוא דכתיב "ויאמר אליו אני ה' "
רש"י מדייק בדבריו: הקב"ה פונה אל משה בשתי צורות: "וידבר" ומיד: "ויאמר" ויש הבדל בין שתי הלשונות. "וידבר" - לשון קשה , "ויאמר"- לשון רכה. תחילה ה' ענה למשה על דבריו הקשים בלשון קשה - במידת הדין, אבל היות וה' התחשב בצער עם ישראל- בהיותם שרויים במצב קשה של עבדות במצרים חזר ופנה ה' אל משה במידת הרחמים.
הבטחת ה' אל משה:
ה' מבטיח למשה את הבטחת הארץ- כפי שכתוב: "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ".
רש"י מסביר: לפי שה' מבטיח כי הוא נאמן לשלם שכר טוב - לקיים את מה שהבטיח לאבות הראשונים.
חז"ל מסבירים: במסכת ברכות [ה, א] "שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן, אלא על ידי ייסורים ; אלו הן: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא"
כלומר שלושת הדברים: ארץ ישראל, התורה ועולם הבא- נקנים על ידי ייסורים.
"הנצי"ב מוולוז'ין בפרושו לתורה, טוען: כי הבטחת הארץ ניתנה לא רק לדור יוצאי מצרים, אלא לכל הדורות העתידיים שיגורו בארץ ישראל. לכן כתוב: "ונתתי לכם מורשה" ירושה מיועדת לעם ישראל ועליהם להמשיך להוריש אותה לבנים וכן הלאה.
"הכתב והקבלה" אומר דברים דומים: כשם שהתורה לא ניתנה רק לדור שעמד לרגלי הר סיני-אלא לכל הדורות הבאים- בדומה לכך ניתנה ארץ ישראל כמורשה עולמית לכל הדורות שיקומו גם בעתיד- בארץ ישראל.
בעל הטורים מפרש: כי בכל התורה כולה מוצאים פעמיים את המילה "מורשה" בפרשתנו נאמר: "וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה...... "
בפרשת וארא זה נאמר על ארץ ישראל ובפרשת "זאת הברכה" זה נאמר על התורה: "תּוֹרָה צִווָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב". מכאן ניתן ללמוד על הקשר בין עם ישראל לתורה - שבזכות שמירת התורה- יזכו לרשת את ארץ ישראל. כמו שאומר דוד המלך: " וַיִּתֵּן לָהֶם, אַרְצוֹת גּוֹיִם; וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ.בַּעֲבוּר, יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו -- וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ; הַלְלוּ-יָהּ".[תהלים ק"ה, מ"ד- מ"ה]
רבינו בחיי מבהיר: כתוב "מורשה" ולא כתוב: ירושה, כדי לרמוז שיוצאי מצרים לא ירשו את הארץ - לפי שעתידים למות במדבר, אבל יהיו מורישים את ארץ ישראל לבניהם ובניהם יכנסו לארץ.
בדומה לכך נאמר על התורה [דברים ל"ג] : "תּוֹרָה צִווָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב". ולא נאמר: "ירושה"- היות והתורה לא תהיה ירושה כי אם לאותו הדור שקיבלו את התורה בלבד ולכן נאמר: "מוֹרָשָׁה"- כי תפקיד האבות ללמד את בניהם תורה ובאופן זה להוריש אותה הלאה, כפי שכתוב: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" [דברים ו, ז]
היות וגם הדורות הבאים חייבים לקיים את התורה כאותו דור שקיבלוה.
וזאת מהטעם שכתוב: "וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה," עִמָּנוּ הַיּוֹם". [דברים כ"ט, י"ג—י"ד]
משה שונה משאר הנביאים:
חז"ל במסכת יבמות שואלים " מה בין נבואת משה רבנו לנבואת שאר הנביאים?
משה נסתכל באספקלריא המאירה [ראי], ושאר הנביאים לא נסתכלו באספקלריא המאירה"
רבינו בחיי מסביר: כי אספקלריא המאירה- היא המידה, בה יעשו נסים מפורסמים ביצירה. השגת האבות הייתה באספקלריא שאינה מאירה,
היינו בא-ל שד-י, שהוא משדר מערכות, אבל בשמו המיוחד ,בו נהיה כל הוויה, לא נודעתי להם, לברוא להם חדשות ונצורות בנסים מפורסמים" ההסבר:
הקב"ה התגלה לאבות באמצעות חלומות, וזו המשמעות של המילה:"וארא"-אבל המילה "נודעתי"- היא התוודעות פנים אל פנים.
הרמב"ם [בספר מורה נבוכים חלק ב', פרק ל"ה] וכן בספר המדע מסביר- ארבעה הבדלים בין משה לשאר הנביאים:
א] בעוד שאצל שאר הנביאים- ה' התגלה באמצעות חלום ,אצל משה התגלה כאשר הוא ער. כפי שכתוב: "בבוא משה"
ב] אצל יתר הנביאים המלאך היה מביא את הנבואה ואילו אצל משה- פנים אל פנים.
ג] בעוד שכל הנביאים בזמן הנבואה- נרעדו והתמוגגו, אצל משה הייתה הנבואה בדומה לנבואה הנמסרת על ידי איש לרעהו.
ד] בעוד שאצל שאר הנביאים הנבואות מגיעות אליהם בזמנים מסוימים אצל משה- בכל עת ובכל שעה כאשר רצונו של ה' היה לדבר עמו. שנאמר: "עמדו ואשמעה" מעלתו של משה הייתה מעלה גדולה מכולם כמו שנאמר: על צד ההגדה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים". [דברים ל"ד, י']
לסיכום לאור האמור לעיל: ניתן להסיק: כי משה היה מנהיג מיוחד אשר נבחר על ידי ה' ושליחותו המיוחדת מתבטאת במסירות נפש לעם וגם כאשר מתרעם על ה' בשאלה : "למה הרעותה..." ? ה' אינו כועס- אומנם הוא פותח במידת הדין ,אבל ממשיך במידת הרחמים ,היות ורואה ומבין כי משה חס על עמו בצרתם.
הבטחת הארץ ניתנת למשה בהמשך להבטחה שניתנה לאבות ומכאן שזוהי הבטחה נצחית ועל פי הפרשנים משה הוא גדול הנביאים אשר זוכה לקבל מסרים ונבואות מפי ה' פנים אל פנים- בניגוד ליתר הנביאים.
