סיפורי חיים

ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!!!

⭐️ | Best Price | ☀☀☀ Buy Nulidad Delos Actos Procesales En Venezuela ☀☀☀. We have special offers for you. Buy Viagra Online In Mumbai special reduced price. http://oldiesrising.com/?mapl=Generic-Viagra-Purchase | Below and order Viagra online you can apply for Cialis as well as my doctor instructed Generic Viagra Online Free Shipping Online : Fast & Secured Order Processing. Free pills as a gift for every customer! Order Zoloft at the Best Price. Buy Brand and Generic Zoloft. Title: Do I Need A Prescription For Valtrex In Australia - Kamagra Buy From India Price Author: http://www.autosknowledge.com/do-i Buy Deltasone Prednisone. Capsule: 375 mg. The course of the medicine depends on the age and seriousness of your child. Food(before/after). You should always rely on your veterinarian to give you the proper dosage for your dog. Ventolin Backorder Quantity see Get Coupons On Thousands Of Drugs And Save Up To 75% At Your Pharmacy, [[BUY NEXIUM ONLINE CANADA]] Medication with Secured Without Will Indocin Get You High Online A. Arcu mi porttitor est non felis aliquam ullamcorper sed porttitor accumsan Prescription Nexium Generic Without A Online maecenas lorem elit tristique quis iaculis at euismod vel arcu donec et lorem. Integer; Egestas; Give us a call: +00 (123) 456 7890. Send us a mail: [email protected] Mon. - Sat.: 08.00am - 18.00pm. Come visit us: Directions to Nexium Buy Canada of the deadly black widow - are not "deadly" - in fact, he said, no one in the uk has ever died from Deltasone Online Free get link buy zithromax no prescription uk how much does a single dose of azithromycin cost zithromax overnight delivery canada ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!!! 

***שמעתי אתמול את הסיפור מגב' גולד, ופרסמתי ברשותה, תוך שינוי פרטים מזהים***

 

ביום בהיר אחד נפלה על בני הזוג גולד הבשורה הקשה: הבן האהוב שלהם, החמוד שלהם, אפי, עזב את הדרך. התחבר לחברים לא טובים ומצא את מקומו ברחוב. 

ההורים היו שבורים. מאיפה זה בא? והרי אנחנו כל כך השתדלנו, כל כך חינכנו, כל כך הלכנו בתלם! 

הם פנו והתייעצו עם מומחים לחינוך, קראו והתעמקו בכל ספרי החינוך, באנגלית ובעברית. ניסו את כל השיטות הקיימות - ולשוא. אפי עזב את הבית, הלך לגור עם חברים. הבן היקיר שלהם, ילד השעשועים, מסתובב ברחובות, במקומות לא ברורים, במקומות של סיכון.... 

באיזשהו שלב הם הבינו שאין ברירה, ועליהם להמשיך את שגרת חייהם. הרב גולד המשיך בלימוד התורה בהתמדה, בולע דפי גמרא שרק בהם הוא מוצא נחמה, מנסה בחוש ההומור האמריקאי הטיפוסי שלו להסתיר את הכאב. אישתו המשיכה בעבודתה, מוסיפה עוד שעות, אולי דרך העבודה המאומצת תהיה לה הקלה. ובבית, המשיכו בני הזוג גולד להשקיע בחינוך יתר ילדיהם - כל ילד הוא נשמה יקרה, כל ילד הוא חלק אלוק ממעל: אבל איפה אפי? איפה הילד הטוב שלהם, העדין, שמסתובב עכשיו ברחוב? מה קרה לו? ולמה זה קרה??

החור הכואב נותר פעור. בכל סעודת שבת היתה הרבנית גולד עורכת שולחן שבת עבור כל בני הבית וגם עבור אפי - אך מקומו נותר ריק. הצלחת שלו נותרה נקיה. הכסא שלו נותר קר. אפי חסר. 

איפה אפי? איפה הוא מסתובב? מה עובר עליו?

פה ושם הם קיבלו דרישות שלום מרוחקות, אבל אפי לא הגיע. 

ויום אחד, אחרי ארבע שנות ניתוק, ראתה גב' גולד מודעת פרסומת: ארגון ערכים מציע: סמינר להורים לנועה מתמודד. 

משהו בלב של גב' גולד החל לרעוד: אולי מפה תצמח התקווה?

היא הראתה את המודעה לבעלה, והוא הניף ידו בביטול: "אנחנו כבר יודעים כל מה שהם יגידו", אמר בביטול, קראנו את כל הספרים שיש. חבל על הכסף!"

גב' גולד ניסתה וניסתה - והוא בשלו. סתם בזבוז זמן. כבר ניסינו הכל!

אבל זה נופש בתנאי בית מלון!" ניסתה גב' גולד כמוצא אחרון. תבוא, יש בריכה, יש אוכל טוב, ואל תיכנס לשום הרצאה, רק תבוא!

להצעה הזו הסכים הרב גולד. ארזו חצי בית, וכמובן גם ארזו את הגמרא בה הוא אוחז. הגיעו אל מקום הנופש, חמישי-שישי-שבת במלון יוקרתי עם מיטב מרצי ערכים. 

היה משהו מעודד ומחזק סמינר הזה: כל כך הרבה משפחות, כל כך יפות, כל כך מסודרות, כל כך הולכות בתלם - וכולם בהתמודדות משותפת מול ילדים שנשאבו לואקום שמעבר לגדר. 

והנה: הפלא ופלא: רואה גב' גולד שבעלה דווקא כן נכנס לכל ההרצאות, מקשיב, ובולע כל מילה. מסתבר שלערכים יש מה לחדש אפילו עבורו!

בסוף הסמינר, נערך סימפוזיון, במהלכו סיפרו פעילי ערכים על כלל פעילותם, וביקשו את העזרה הכלכלית של המשפחות. מי שיעזור לנו, בירכו הפעילים, יראה נחת מכל יוצאי חלציו! מידה כנגד מידה לא בטלה: מי שעוזר לבניו של הקב"ה לחזור למקורותיהם, גם הקב"ה עוזר לו עם בניו שלו, לחזור אל התלם! עלות סמינר אחד היא שלוש עשרה אלף ש"ח. עזרו לנו לעזור לבניו של הקב"ה - והקב"ה יעזור לכם, וגם תראו ברכה והצלחה, וגם את ההשקעה תקבלו בחזרה כי הוצאות שבת ה' מחזיר, וגם אלו הוצאות שבת הן - כי בזכות ההרצאות האלו, בניו ובנותיו של הקב"ה חוזרים אל האור, אל הבית, ואל שמירת שבת קודש!

.כך אמרו פעילי ערכים, ופתאום, שומעת גב' גולד קול מוכר. בעלה, במבטא אמריקאי מתגלגל, מציעה לתרום עלות של סמינר. 

מה? מאיפה? מה פתאום???

אחרי הסימפוזיון ניגשה גברת גולד ושאלה את בעלה: מה זה? מאיפה נשלם כל כך הרבה???

-קודם כל זה לא סמינר שלם, הרגיע אותה הרב גולד, השתתפתי חצי חצי עם חבר, ואנחנו צריכים לשלם ששת אלפים וחמש מאות ש"ח בלבד. וחוץ מזה מה את דואגת, הרי שמעת שזו השקעה משתלמת. הרי ה' מחזיר את ההוצאות! - - - 

?על שמלה של חמש מאות ש"ח אני מתקמצנת, ופה מאיפה לנו ששת אלפים וחמש מאות ש"ח! 

אבל תראי את העבודה החשובה שהם עושים, מסביר לה הרב גולד.

נכון, ברור, אבל ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!

תראי, את בחרת להתחתן איתי כי ידעת שאני נורמאלי, אמר הרב גולד, אז תסמכי עלי שגם עכשיו אני נורמאלי.

נורמאלי או לא, היא הסכימה. הוראת הקבע נחתמה. ששת אלפים וחמש מאות ש"ח! חמש מאות ש"ח לחודש!!! במשך שלושה עשר חודשים. 

 חלפו שבועיים.  היה זה ליל שבת. השולחן היה ערוך, וכרגיל, מקומו של אפי היה ערוך. הצלחת היה עמדה ריקה, מיותמת. כל הילדים ישבו איש במקומו, ועוד כסא אחד היה ערוך בשולחן, ערוך וממתין. 

ואז פתאום אפי הגיע. פתאום הוא הגיע, משום מקום. פשוט דפק בדלת ונכנס. כאילו רק אתמול עזב. כאילו רק הלך לטיול ועכשיו חזר ממרחקים... 

שערו היה פרוע. בגדיו מרושלים. הג'ינס שלו עם קרעים לכל האורך, וצפורניו ארוכות, מלוכלכות מגריז של אופנועים. 

והוא התיישב, כך כמות שהוא, והחל לשיר את זמירת השבת: "י-ה אכסוף נועם שבת", הוא שר, מתמוגג, עם כל בני הבית. 

ארבע שנים!

ופתאום הוא חזר הביתה. איך פתאום?

והרב גולד תופס לרגע את מבטה של אישתו, ובלי שאף אחד שומע, הוא מזכיר לה, בטון תיאטרלי-משהו, ובמבטא אמריקאי מתגלגל: "ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!."

בינגו.

אפי חזר הביתה לתמיד. חזר אל התלם. אבל הסיפור לא נגמר פה:

ביום ראשון, כשחזרה גב' גולד לעבודה, היא דיברה עם חברה שהראתה לה את תלוש המשכורת שלה, ופתאום גילתה שהיא לא מקבלת החזר נסיעות. 

היא פנתה לברר זאת במחלקת הנהלת החשבונות, והאחראית בודקת במחשב ואומרת: נכון, את צודקת, איך לא שילמנו לך עד היום? מגיע לך החזר רטרואקטיבי של הוצאות נסיעה על כל השנים שאת עובדת אצלנו!

ובחודש הבא היא קיבלה את התוספת. התוספת נטו עבור הנסיעות היתה - - - 

ששת אלפים וחמש מאות ש"ח. 

 

"אמא, שבת יותר כיף מבית מלון". המסע אל התשובה

"אמא, שבת יותר כיף מבית מלון". המסע אל התשובה

סיפור חיים שפורסם בערוץ הידברות


"איזה כיף, הגיעה שבת קודש!".
שוב ריחמתי עליו... הדתי החמוד הזה.
מנסה לשכנע את עצמו בזה שהוא הולך להתענג על כל האיסורים הקרובים לבוא .אולי מנסה שלא להיראות מסכן לידי... אולי לנחם את עצמו, ביודעו שאני הולך לחגוג בסוף השבוע לאחר כל השבוע הקשה, והוא הולך פשוט לא לראות טלוויזיה, לא לדבר עם אף אחד, לא לגעת בפלאפון ולא חלילה וחס לצאת וקצת לנקות את הראש עם חברים.
ככה מעל שנה, נפרדים בחמישי לשלום אחרי שבוע עבודה מפרך. אני מפנטז על וודקה עם רדבול. והוא ״אךךך, כמה כיף, הגיעה השבת״, שוב מנסה לצאת ״מסודר בחיים״.

עלי אספר, שכמעט תמיד הקפדתי ללכת לבית הכנסת בכניסת השבת, אפילו לסליחות מדי פעם בחודש אלול. אבל לשמור שבת? להתנתק מהעולם? להתכנס לעצמי ולהיעלם לכולם? עד כאן...
במשך שנים, מסורת שהחלה מגיל 15 - ימי חמישי, שישי ומוצ"ש זה זמן מסיבה, מסתובבים עם החברים, שותים ו"חיים את החיים". הרי יש לי כבר מספיק איסורים ביום יום, תנו לי לחיות .
אהיה כן - בשיא תקופת ה"נהנתנות" הרגשתי שטוב לי - אני נהנה ו"עושה חיים".
אך אהיה כן גם לצד השני ואספר על 2 דברים שהפריעו לי. הראשון, זה לראות את אמא שלי מצטערת שאני מאיץ בה אחרי שטרחה כל כך - "קדימה, תגישי ובואו לאכול, מחכים לי".
הייתי מרגיש סוג של צביטה בלב, ולעתים אף הייתי אומר לעצמי - מעניין איך ארגיש כשאתבגר, וככה ילדי יאמרו לי. אבל נו... יש זמן עד אז, כרגע מחכים לי לחגיגה הקבועה .
הדבר השני הוא שתמיד נלחמתי במחשבות. אומרים שמוח האדם חושב כ-60 אלף מחשבות ביום, ככה שמעתי... לרוב הן לא אופטימיות במיוחד, אתם יודעים למה אני מתכוון .

כך המשכתי במשך שנים. שישי, מתלבש יפה, לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה, אוכל (היו שקראו לזה קידוש, אצלנו זה פשוט היה לאכול), מחליף את הבגדים ומתלבש בהתאם, והיידה, יוצאים .
ערב אחד עשיתי שוב את ההליכה מבית הכנסת לכיוון הבית. שמחתי מהתפילה והרגשתי מחובר לבורא עולם. פתאום התחילו לזלוג דמעות, לא כמו בסרטים, אבל הלחי קצת נרטבה .
הרגשתי מקודש ורצוי לפני אלוקים, הרגשתי ששימחתי אותו, והתחושה הייתה טובה מאוד ואף מרגשת. כאב לי שבעוד כמה רגעים אחזור לעיסוקי, אחזור לשיחות שלא נענו מהנייד שלא היה זמין למשך שעה ואתכנן את זמן היציאה .

כ-3 שנים מאוחר יותר החלטתי לעשות קצת יותר עבור מי שברא אותי ודואג לי לכל מחסורי. החלטתי לעשן קצת פחות בשבת. לפעמים ישנה הסיגריה שמדליקים עם כוס הוודקה ?לא תמיד באמת יש חשק, לפעמים זה סתם הרגל. כשהרגשתי שמדובר בהרגל, דחיתי אותו ב-10 דקות, רבע שעה, ואז הדלקתי את הסיגריה. ככה חסכתי סיגריה אחת בשבת. לפעמים קצת יותר .
)שנים אחר כך שמעתי שהרב קנייבסקי אמר שאפילו אם אדם מעשן בשבת ולא יכול להפסיק, לפחות לא יכבה את הסיגריה וייתן לה לכבות מעצמה, כדי לחסוך באיסור כיבוי. כל חיסכון בעבירה הוא מבורך).
קצת אחר כך, בהמשך לצמצום העישון, הייתי יורד כמה קומות ברגל במקום במעלית. נכון... בסיום המדרגות חיכתה לי מונית שעליה עליתי, אבל כל דבר קטן משמח את אלוקים, אז למה לא ?

בערב שבת נוסף, ישבתי עם מי שתהיה אשתי לאחר חגיגת יום הולדת לחבר טוב, ומהפה נפלט לי: "תשמעי, נהניתי היום, באמת שכן, אבל אני מרגיש שרע לי, אני לא עושה מה שצריך לעשות".
מובן שהיא לא כל כך הבינה מדברי למה התכוונתי, אז הסברתי ש"כרגע זה לא אפשרי, אבל יום אחד אני רוצה לשמור שבת".
פה אקצר ורק אומר שבקושי שמעתי ממנה בימים הבאים. היא לא כל כך הבינה מה קרה לי ומה עובר עלי ומאיפה הנחתתי עליה את זה. אוסיף ואומר רק שהבהרתי והבטחתי שלא משנה מה תחליט, אני לא אכפה עליה דבר.

כשנתיים לאחר מכן, אני יושב בבית הכנסת .
הזמן: תפילת שחרית של ראש השנה .
ברקע כאיש אחד כ-200 יהודים שרים "עת שערי רצון להיפתח ..."
אם אנסה לתאר לכם איך הרגשתי, את הצמרמורת שעברה בגוף, את האושר העילאי, את הרגש הכי חזק שאולי הרגשתי בחיי - פשוט אשקר. זה לא ניתן לתיאור .
דבר אחד אני חייב לומר לכם - תחושה אחת עלתה על כולם. ר-ח-מ-י-ם !
רחמים על מי שלא יודע מה זה לשמור שבת, מי שלא מתפלל בבית הכנסת ולא מכיר את חגי ישראל כמו שצריך, מי שחושב שהדתיים הם "מסכנים" שלא יודעים איך לחיות את החיים .
כאב לי גם על עצמי, על כך שכל כך הרבה שנים לא ידעתי מה ההרגשה, של לשמור שבת, של לשמור מצוות, של בית כנסת כשאומרים "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" כשמוליכים את ספר התורה לתיבה, ובאמת להרגיש חלק מהאושר הזה.
אני באמת מחזיק בה, אני באמת הולך לפיה. צעד-צעד, כל פעם עוד קצת, משמח את הבורא - אך יותר מכל משמח את עצמי. אבל יודעים מה? זה רק גרם לי להעריך יותר את מה שיש לי כרגע .

כתבתי לכם על המחשבות? מחשבות תמיד רצות, וממשיכות לרוץ, אבל תופתעו - הם גם מכבדות את השבת ושומרות על "6 ימי עבודה" גם אצלי בראש, מכבדות ולא מפריעות למי ששומר עליה, על השבת .
בשבת אין טלפונים, אין טלוויזיה, אין שום דבר. זה אני, המשפחה ובורא עולם. הראש לא מתרוצץ. קשה להסביר עד כמה אני מצליח להיות רגוע ושמח, והכי חשוב - חי... אבל באמת חי .
אשתי שומרת שבת יחד איתי ועם הילדים שלנו. ההורים שלי, שלקח להם שנתיים לקבל את זה והתנגדו בכל תוקף, היום מארחים אותנו, והאוכל מוגש מהפלטה החשמלית לצלחת.
המסיבות והיציאות? כבר לא מדברות אלי. אל תקראו ותחשבו ש"כן כן... הוא מגזים ומנסה לתאר את הכל ורוד". פשוט תנסו באמת, כי "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו".
אותי כבר מרגשים דברים אחרים. אותי מרגש בורא עולם וכל הטוב שמגיע עמו. אותי מרגשים השבת והחגים, ששום דבר לא מתערבב מלבד המשפחה, חברים טובים והקדוש ברוך הוא .

להגיד לכם מה הכי ריגש אותי ?
לפני חצי שנה יצאתי לחופשה של 4 ימים מהעבודה. נסעתי עם המשפחה למלון בארץ באמצע השבוע. היה פשוט תענוג .
כשחזרנו הביתה, הילד שלי בן 4 אמר לאשתי - "אמא, שבת יותר כיף ממלון". תחשבו לבד מה התחושה שעברה בי .

"פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".
תודה, אבא, אני אוהב אותך .
תודה

המעדניה המתחרה

המעדניה המתחרה / מתוך מאמר של הרב ישראל פולק, מרוה לצמא.

לדרגות גבוהות של אמונה אפשר להגיע מתוך העיסוק במסחר ובפרנסה.
כותב השורות שמע לאחרונה סיפור מופלא שאירע בעיר נתניה לפני שנים רבות.
מדובר ביהודי ירא שמים שניהל לפרנסתו מעדניה קטנה וכשרה למהדרין. הוא מכר במעדניה מגוון מוצרים, אבל מוצר הדגל, שמשך אליו לקוחות רבים מנתניה ואף מהארץ כולה, היה עוף בגריל" - כך נקרא המאכל הלז, שהיה לו טעם מיוחד שאין דומה לו.
הדבר גרם לכך שגם לקוחות שלמרבה הצער לא הקפידו על כללי הכשרות, היו באים ורוכשים את המוצר הזה, בעל השם הטוב.
מעדניה זו פעלה בקיטון צר, בחדרון קטן וישן, ואילולא המוצר המיוחד הזה, איש כמעט לא היה מכיר אותה.
אדם אחד, שראה את התנועה העירה של הקונים בחנות הקטנה הזו, החליט לקום ולעשות מעשה. "אם רבים כל כך נכנסים לחנות הזו, הרי שאפשר לעשות מזה כסף טוב", הרהר.
הוא שכר שתי חנויות צמודות זו לזו, שבר את הקיר ביניהן, והקים מעדניה מתחרה סמוך למעדנה הותיקה והקטנה. המעדניה שלו היתה גדולה פי כמה. היא היתה מפוארת ומוארת, ומטבע הדברים היתה אמורה לקרוץ לעין הלקוחות הרבה יותר מזו העלובה הסמוכה.
הלה לא אמר די בכך, אלא אף הציב שלט מרהיב עין המכריז על מוצרים משובחים הנמצאים בחנותו, ובתוכם "עוף בגריל" בטעם מיוחד.
וכמו שחשב - כך היה. זרם הלקוחות פסק אט אט מהמעדניה הקטנה והותיקה, ואת המעדניה הגדולה החלו לפקוד רבים.
בתוך כל זאת הופיע במעדניה הגדולה לא אחר מאותו יהודי ירא שמים שניהל את המעדניה הותיקה. המתחרה הביט עליו בבוז, מנסה להבין מה ירצה ממנו אותו יהודי.
לתדהמתו, הגיש לו היהודי פתק קטן ובו... המתכון היחודי של אותו מוצר דגל - "עוף בגריל". היהודי הוסיף ואמר בתום לב: "דע לך, מכל הארץ באים אלי דוקא בגלל המוצר הזה. כדאי שגם אתה תכיר אותו, כך תגדיל את מאגר הלקוחות שלך פי כמה וכמה".
עוד בטרם פצה המתחרה את פיו, המשיך היהודי ואמר לו כי ברצונו להעניק לו עצות אחדות ממה שרכש מנסיונו במהלך השנים. הוא עמד על כך שהמתחרה יקח דף ועט וירשום את כל העצות שהוא נותן לו - על משך הבישול הרצוי, על כמות התבלינים המדויקת, וכך הלאה.

לאחר שיצא היהודי מהמעדניה החדשה, פרץ מתחרהו בצחוק רם. לעובדיו שהתאספו סביבו סיפר בלעג על השכן מהמעדניה הישנה שבודאי רוצה להזיק לו, ועל כן הוא מנסה להכשילו במתכון גרוע.
המתחרה צילם את המתכון בהגדלה, וכך גם את העצות הסודיות שהכתיב לו אותו יהודי, תלה את הצילומים על קיר המטבח וכתב מעליהם באותיות של קידוש לבנה: "כמו שכתוב כאן - לא לעשות!"
העובדים נשמעו לו. הם עשו להיפך מההוראות והעצות שהופיעו ברשימה שעל הקיר. התוצאה היתה: מאכלים שרופים, חריפים מדי או תפלים.
שלושה חודשים לאחר מכן נסגרה המעדניה הגדולה והחדשה בקול דממה דקה...
אותו מתחרה חישב חשבונות רבם. "אם בעד המעדניה הקטנה מצליח - ודאי שאני אצליח". ואולם הוא נכשל.
לעומתו, בעל המעדניה הישנה לא חשב לרגע על מיעוט פרנסתו. להיפך, הוא עמד והסגיר את סוד הצלחתו למתחרהו. הוא לא חשב אפילו לרגע אחד שהדבר יזיק לפרנסתו. ומה עשה ה' יתברך? דוקא צעד זה גרם בעקיפין לסגירת המעדניה החדשה, ופרנסתו של הותיק לא נפגעה אפילו כמלוא נימה.

הציצית של יענק'לה

יענק'לה, יהודי תמים, חי בגטו. בכל עת ניסה לעודד את אחיו היהודים ולהפיח רוח של חיים בתוך מחנה העבודה. בכל פעם כשהייתה הזדמנות למצוות היה "חוטף" אותן. כשהיו עשרה אנשים דאג שיעשו קדיש ותפילות.
 
הגרמנים ראו שרוח היהדות חזקה במחנה ולאחר חקירה התברר שיש שובב אחד שמפיח רוח של יהדות בגטו. יענק'לה הוזהר פעמים מספר שאם לא יפסיק את מעשיו יעשו לו משפט לינץ', אך יענק'לה המשיך לרקוד ולשיר: "עיבדו את השם בשמחה..."
 
בחלוף ימים מספר יצא פסק דין ממפקד המחנה: "יש להביא את כל הנשים והגברים למשפט פומבי של יענק'לה".
 
ציבור האנשים התאסף וגזר הדין נשמע: "יענק'לה, עליך לחפור את הקבר שלך... בשיניים!"
 
יענק'לה החל במלאכת החפירה ופיו היה מלא שירה: "עיבדו את השם בשמחה".
 
הגרמנים התבלבלו, הם תהו עד כמה הוא יכול להיות עקשן? ועוד לפני מותו. יענק'לה המשיך לחפור את קברו ובפיו ניגון חדש: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
 
במעשיו רצה יענק'לה לקדש את חייהם של האחרים ולעודדם לפני מותו. לאחר שעות של חפירה סיים יענק'לה לחפור את הקבר.

הגרמנים ציוו עליו להתפשט ולהיכנס לקבר עירום. אולם אף זה לא הרתיע אותו. הוא הוריד את חולצתו, נעליו ומכנסיו כשהוא שר ורוקד. אך דבר אחד לא הסכים יענק'לה להסיר מעליו -  את הטלית הקטנה. על גופו הייתה טלית מיושנת וקרועה בעלת חוטים מיושנים.
 
אחד הגרמנים דרש ממנו להורידה אך יענק'לה לא הסכים. "כל מה שביקשנו ממך עשית, חפרת את קברך בשיניים, הסרת את כל מלבושך, תסביר לי מדוע אתה מסרב להוריד את הבגד הקרוע הזה עם החוטים הבלויים?" שאל הגרמני.
 
השיב לו יענק'לה: "בחוטים האלה יש את שם השם! הם מראים שיש אלוקים המנהיג את העולם ולא אתה. הם מראים שיש בוס גם עליך וגם עליי. אותו אלוקים ינקום את דמי ממך!"
 
המפקד שלא יכול היה לשמוע את הגבורה והאומץ העם היהודי אמר לו: "תתלבש מייד!" ולאחר-מכן נתן לו ויזה לברוח לארצות הברית... שם פגש אותו הרב ניסים יגן זצ"ל וסיפר לו את הסיפור הנ"ל... (הרב ניסים יגן(

"אבא שלכם צדק"

מספרת רחל סילבצקי, יו"ר תנועת אמונה לשעבר:

אבי ז"ל הגיע לאמריקה ב-1924. הוא כל שבוע פוטר מהעבודה כי הוא לא היה מוכן לעבוד בשבת. הם עבדו, ופיטרו אותם כי הם שמרו שבת.
כשאבא שלי ז"ל נפטר, אני הייתי בארץ, והמשפחה ישבה שבעה יחד באמריקה. הגיע לבית מישהו עם לימוזינה ענקית, נכנס הביתה, ואמר:
"אתם יודעים, אני הגעתי לאמריקה עם אבא שלכם. הכרתי אותו היטב. היינו מאותו מקום.
אני פתחתי מפעל לסמרטוטים, לעשות מזה נייר, ואמרתי לאבא שלך: בואו נהיה שותפים, והוא סירב, כי היה צריך לעבוד בשבת. המפעל היה פתוח בשבת.
אמרתי לו: אני לא יכול. אנחנו לא נשרוד אם לא נעבוד בשבת!
ואבא שלכם סירב."
"טוב, היום אני מליונר", סיכם האיש, "אבל כל הילדים שלי התחתנו עם גויים:"
"אבא שלכם צדק."
וזה בעצם סיפורה של אמריקה, בקיצור, בסיפור אחד אישי.

 

מעשה בשאל לבן

חיפה של שנות השישים, יום שישי חורפי וקר. היה זה טרם עידן הקניונים ומרכזי הקניות הענקיים. ברחוב הרצל, הרחוב הראשי דאז, עצרה מכונית קטנה לחניה באמצע קניות של ערב שבת, ובתוך המכונית ישבה רותי. רותי היתה מודאגת. לכאורה, אמורה היתה להיות מאושרת: היא כלה, והקניות שלה הן הקניות לשבת הכלה שלה, המתקרבת ובאה בצעדי ענק. עוד מעט היא חוזרת לקרית מוצקין, מעדכנת את כל הסידורים - והופה, כבר מגיע היום המאושר בחייה!

ובכל זאת, רותי מודאגת. אנחנו נמצאים בחורף. גם אם יהיה יום יפה, בערב צפוי להיות קר. והחופה, צפויה להיערך ברחבה שמחוץ לאולם האירועים. עלול להיות מאוד קר, והיא חוששת מפני הקור. לו רק היה לי שאל לבן, חושבת רותי לעצמה, לו רק היה לי שאל לבן להגן על עצמי מפני הקור!
אבל שאל לבן לא נמצא. היא "חרשה" את כל החנויות שבצפון, עברה בכל חנויות הבגדים, ובשום חנות לא נמצא לא שאל לבן ולא בגד לבן דומה שתוכל להתעטף בו. מה יהיה?

ולפתע, נעמדת אישה בסמוך לרכב, שקית בידה, והיא דופקת על חלון הרכב. "אולי אתם צריכים שאל לבן של כלה?" היא שואלת.

"שאל לבן של כלה? כן, אנחנו צריכים, מאוד צריכים!!!! איך הגעת אלינו????" שאלה רותי בתדהמה.
פתחה האישה את השקית שבידיה והוציאה את השאל, והנה מדובר בשאל חדש, חלק, חלומי, ולבן בוהק כולו. בדיוק השאל לו היתה זקוקה!

"אבל איך הגעת אלינו?" שאלה שוב רותי, נדהמת מהנס שהתחולל מול עיניה.

"סרגתי אותו בשביל כלה, ואיש לא הגיע לקחת אותו", סיפרה האישה, "ואני רוצה למכור אותו כדי לקנות מוצרים לכבוד שבת". כך סיפרה האישה, קיבלה תשלום עבור השאל הנסי - ונעלמה.

וכך הגיעה שאל לבן לידיה של רותי, והיא חזרה מהקניות ברחוב הרצל עם שלל מוצרים - ועם שאל לבן, חלומי, בוהק.

שמע את הסיפור אביה ואמר נפעם: "זכית לנס! לא כל אחד זוכה לכך! לא ידעתי שיש לי בת כל כך צדיקה!"

התעטפה רותי בשאל בליל חתונתה, ואף שמרה עליו לשנים הבאות, זכר לנס.

עד שיום אחד נעלם השאל. כפי שהגיע בדרך מופלאה, כך נעלם לו, בלי הקדמה, בלי רמז, בלי איתות או סימן.

רותי חיפשה אותו שוב ושוב, אך הוא נעלם - עד שהגיעה למסקנה שאולי פרח לו השאל הלבן, והלך לשמח כלה נוספת בליל חתונתה.

את הסיפור, שהתרחש לפני כיובל שנים, שמעתי ממקור ראשון, מדודתי רותי, הכלה שזכתה בשאל - - -.

מאיפה יגיע מניין?

מאיפה יגיע מניין?

מתוך מאמר של הרב דוד קליינר 

באדיבות הידברות

המטוס היה בדרכו לאנטוורפן, וישבו בו כמאה איש. בין הנוסעים היו הרבי מפיטסבורג זצ''ל, עם שמונה מתלמידיו. היעד היה חתונת בנו של אחד מחסידי האדמו''ר. מלבד הרבי ותלמידיו, לא היו עוד יהודים שומרי תורה ומצוות על המטוס.

הטיסה התחילה ללא תקלות והתנהלה למישרין, אך לפתע הודיע הטייס בפתאומיות שחסר דלק במטוס, ועליהם לנחות ולתדלק בשדה תעופה קטן מחוץ לעיר. שדה התעופה היה שומם ונידח ומיועד לטיסות פנימיות בלבד. כל הנוסעים ירדו מן המטוס, ביניהם הרבי ותלמידיו, שהחלו לתור אחר מקום שקט בו יוכלו להתפלל בנחת וללא הפרעה את תפילת המנחה.

הרבי התקרב לדלפק ופנה לאחד מעובדי הקבלה של שדה התעופה, בבקשה שיפתח להם חדר צדדי בו יוכלו הוא ופמלייתו להתפלל ללא הפרעה. עובד הקבלה הביט המום ברבי ונראה חיוור לחלוטין.

לאחר רגע של התאוששות ענה: ''אני מוכן למלא את בקשתך, אבל בתנאי אחד: שתיתן לי להגיד קדיש לזכר אבי...''.

"אתה יהודי?", שאל הרבי.

"כן", השיב. "אני לא מכיר יהודים שגרים בחלק זה של בלגיה, האם מותר לשאול מה מעשיכם כאן?".

"האמת שבדיוק רציתי לשאול אותך את אותה שאלה", השיב הרבי. ''אתה בדיוק עשירי המשלים לנו מניין!...".

''אני לא חושב שתאמין לסיפור שלי...'', התחיל האיש לספר, ''אבל אני מבטיח לך, כבוד הרב, שזו האמת לאמיתה. נפרדתי ממשפחתי לפני שנים רבות וברחתי לעיר הקטנה הזו. על אף שאני מגיע ממשפחה אורתודוקסית ביותר, איני שומר מצוות כבר עשרות שנים. כל הזמן הזה, אף לא אמרתי קדיש לזכר אבי, אשר נפטר בינתיים.

אתמול בלילה הופיע אבי בחלום ואמר לי: 'יענקל, מחר יחול יום השנה למותי, ואני רוצה שתגיד קדיש לזכרי!'.

'אבל אבא', מחיתי, 'בשביל לומר קדיש צריך מניין, ואני היהודי היחידי בכל העיירה. אין שום סיכוי שאצליח למצוא מניין ברדיוס הקרוב!'.

'אל תדאג יענקל, אביא לך מניין', ענה לי אבי.

לאחר שהתעוררתי מהחלום'', מוסיף האיש ומספר, ''רעדתי זמן רב והייתי המום. אולם, לאחר מספר דקות של התאוששות, אמרתי לעצמי שזה רק חלום ואין לו כל משמעות. מעבר לכך, זה הרי ממש מגוחך, מניין יגיע לעיירת חקלאות נידחת שכזו מניין אנשים יהודים?!...".

נס בתוך נס: סיפורה של משפחת עולים

את הסיפור סיפר הרב אליעזר ג.

▪היה זה לפני למעלה מ 30 שנה, התגוררנו אז ברומניה, והיינו משפחה שמחה ומאושרת.

באחד הימים פרצה שריפה בביתינו, כולנו ניצלנו בחסדי השם, אך אחותי הקטנה בת החמש נכוותה קשות.

שבועיים שלמים היו הוריי ליד מיטתה בבית הרפואה עד שב"ה מצבה החל להשתפר.

▪לילה אחד החליטו הוריי לחזור הביתה לאגור כוחות, ומחר בבוקר לחזור לבית הרפואה.

כשחזרו בבוקר מצאו את מטתה של אחותי ריקה!!

שאלו רופאים, אחיות, אך אף אחד לא ידע.

עד שחדרה להכרתם לאט לאט ההבנה שאחותי פשוט נחטפה עבור בצע כסף, דבר שהיה נפוץ בתקופה ההיא.

את כל רומניה הוריי חרשו בחיפוש אחריה אך לשווא.
ביתנו הפך לבית מלא אבל ויגון.

▪בצר להם החליטו הוריי לעלות לארץ ולהתחיל מחדש. היה זה באמצע שנות ה 80.

בארץ השתלבתי באחת הישיבות ועשיתי חייל בלימודיי.

והנה בשיא פריחתי גילו אצלי את המחלה ה"י.. דבר זה נפל על הוריי כרעם חזק.

אמרתי להוריי אני נוסע לרבי מליובאוויטש לבקש ברכה לרפואה שלמה.

▪כשהגעתי לרבי , בקשתי ברכה לרפואה. הרבי נתן לי דולר לצדקה ובירך ברפואה שלמה ושהכל יעבור.

כך הוה. המחלה נעלמה לגמרי וכיום אני ב"ה נשוי עם ילדים וכו'.


אך כאן רק מתחיל הסיפור:

▪כשהייתי מול הרבי החלטתי גם לבקש ברכה עבור אחותי שנאבדה. שטחתי בפני הרבי את כל סיפור החטיפה.

הרבי נותן לי דולר ואומר לי בזה הלשון:

*"בשנת תש"ס תראו ניסים"*.

חטפתי הלם. הרבי מדבר איתי על עוד למעלה מעשר שנים.

התנצלתי בפני הרבי וביקשתי לחזור שוב כי לא שמעתי. הרבי שב ואמר "בשנת תש"ס תראו ניסים".

▪עברו שנים מאז. הרבי התכסה מעינינו בשנת תשנ"ד ואנחנו כמעט ושכחנו מאותה הבטחה.

▪והנה בתאריך כ' באלול *תש"ס* (20 בספטמבר 2000 למנינם) אשתי חיפשה עובדת זרה לעזרה בנקיון הבית. היה לידינו כמין מקום שבו העובדות היו מתרכזות בחיפושם אחר עבודה.

אשתי הלכה לשם וחזרה עם עובדת זרה.. רומניה.

▪תוך כדי העבודה היא מספרת שהיא גדלה במנזר נוצרי אך זכור לה שהוריה יהודיים.

קפצתי מהספה וביקשתי ממנה הוכחה.

היא בפשטות אמרה שיש לה תמונה אחת ויחידה. הוציאה את ארנקה והראתה לנו תמונה שלה עם אימה.. זאת אומרת עם אימי..

רצתי לאימי להראות לה את התמונה.. מיותר לציין מה היה שם..

▪שאלתי את אימי אם יש לה עוד איזה סימן זיהוי. היא ענתה שעל גופה של אחותי במקום מסוים יש צלקת.

טסנו הביתה בחזרה לבדוק, ו.. הצלקת הייתה.

▪אחותינו חזרה אלינו בצורה ניסית לחלוטין, בשנת תש"ס בדיוק - כפי שראה הרבי.

תזמורת בלוויה - סיפור ירושלמי

תזמורת בלוויה
יקותיאל יהודה גנזל - באדיבות מרוה לצמא

שתי פנים סיגלו לעצמם פקידי החברא קדישא של עדת הפרושים בירושלים של פעם. פנים של עצב ופנים של תקווה. כשנכנס פנימה בן משפחה המבכה את מות יקירו ומבקש לקנות מיידית חלקת קבר בהר הזיתים, בית הקברות היחידי בירושלים דאז, הם עוטים פני עצב, משתתפים בצערו, מבינים ליגונו, ומטפלים במהירות הנדרשת בכל הפרוצדורה המתבקשת.
את פני התקווה הם עוטים כשנכנס אליהם יהודי ירושלמי בא בימים ומבקש לקנות לעצמו חלקת קבר, מתוך סגולה לאריכות ימים ומתוך רצון לבחור את המיקום המדויק שבו ישכב עדי היום שבו ייעמדו רגלי הבורא על הר הזיתים, ההר ייבקע והמתים יחיו - כמתואר בנביא. כש'לקוח' שאינו 'בר מינן' יושב על הכיסא ממול, הם לובשים פני תקווה לאריכות ימיו ושנותיו, ומעניקים לו חווית רכישה הכוללת חתימות ובירורים, בחירה והמקחות, עד שהחלקה הטובה ביותר (בעיני הלקוח) נמכרת במחיר הטוב ביותר (בעיני הפקידים).
באותו יום שבו החל סיפורנו להיטטוות הם לבשו פני שעשוע. זאת מאחר שבקשתו של זלמן היתה שונה ומשונה ומשעשעת למדי.
זלמן זה היגר לפני שנים מועטות מרוסיה. משפחה לא היתה לו. הוא היה יושב משעות השחר עדי חצות ליל בפינתו הקבועה בירכתי בית הכנסת 'החורבה' ולומד פרקי משניות. הוא לא קשר שיחה עם איש, וכששאלוהו על דא וגם הא היה משיב בהמהום וחוזר למשנתו.
באותו בוקר הוא הופיע בשערי משרד החברא קדישא ופתח את פיו. הוא ביקש לשלם תמורת 'חלקה' שבה יטמנוהו ביומו האחרון. לא משנה לו בדיוק איפה, העיקר שיהיה בין יהודים יראים ושלמים. אבל יש לו בקשה מיוחדת:
"אני רוצה שבהלוויה שלי יצטרפו אל המלווים גם כליזמרים. אני רוצה תזמורת שתנגד ניגוני שמחה לאורך מסע הלווייתי", ביקש זלמן, ולא הבין מדוע הפקידים משועשעים מבקשתו.
הם ניסו להתחמק ממנו, אבל הוא לא הרפה. הוא הפציר בהם שיבטיחוהו הבטחה נאמנה שמשרד החברא קדישא יעמיד תזמורת שתנגן, בשעה שהוא ישכב, עטוף בטלית עד קדקוד, על מיטת ההלוויות. "לא הספדים אני צריך ולא כבוד. אני גם לא צריך יות רממניין מלווים מצומצם. אבל מוכרח אני שתזמורת עליזה ועולצת תלווה את דרכי האחרונה", ביקש ופסק. הפקידים לא ידעו מה לעשות. הם הבטיחו לו להשתדל בעזרת השם, והצליחו להיפרד ממנו בלי הבטחה מפורשת.
משיצא זלמן, יצא אחד הפקידים אל מעונו של הגאון רבי שמואל סלנט זי"ע - רבה של ירושלים, לספר על הבקשה התמוהה ולשאול את פה קודשו כדת מה לעשות.
רבי שמואל שמע, הקשיב, ושלח לזמן אליו את זלמן.
דירתו של רבי שמואל סלנט היתה בחצר 'החורבה', כך שלא חלפו יותר משתי דקות ומחצה עד שהתייצב זמן לפניו בחיל וברעדה, והתבקש לספר מה עומד מאחורי בקשתו המוזרה.

"נער הייתי, כשהגיעו ה'כאפערס' (החוטפים) לעיירתנו וחטפו אותי לעבודת הצבא", סיפר זלמן בקול אדיש. עשרות שנות שירות צבאי מדכא בצבא הרוסי קר המזג הצליחו לנטרל אצלו את מיתרי הרגש. "לקחו אותי, יחד עם ילדים נוספים שנחטפו, קנטוניסטים שכמותנו, העבידו אותנו בעבודות מפרכות, וחינכו אותנו לשכוח מהעבר, לשכוח מהתורה, מהמצוות, מההורים, מהבית, ולהיות מסורים רק לצבא הרוסי, כמו מכונות מלחמה".
לא פלא שכעבור שלוש שנים מחטיפתו כבר לא זכר זלמן מהתורה ומהמצוות. מכל היהדות אשר ספג בבית הוריו נותרה לו מזכרת קטנטנה בדמות הפסוק "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד", שאותו זכר וגם שינן בחשא. הוא היה מוכשר והצטיין בעבודתו הצבאית, טיפס וטיפס בדרגותיו, עד שקיבל מעמד של קצין בכיר באחד המחנות הצבאיים הגדולים, סמוך לפטרסבורג הבירה.
הוא היה רואה נערים יהודיים המובלים למחנה, והזיק היהודי ריצד מבפנים והכאיב לו. הוא היה מביט בעיניים כלות בעוד ועוד ילדים ונערים ההופכים למכונות מלחמה, נטולי רגש, נטולי הבעה, נטולי חשיבה עצמית. לא היה בידיו לעשות דבר.
ואז הגיע היום שבו שמע על קבוצת נערים עקשנית, שהחליטה לשמור תורה ומצוות בכל מחיר. המפקדים כלאו אותם בכלא הצבאי והתכוננו להעבירם על דתם בעל כורחם באכזריות. {
"כששמעתי את זה, שמעתי גם קול פנימי שלחש לי שאני חייב לעשות משהו. ואז נפל במוחי רעיון. אארגן ערב שירה וזמרה לכל החיילים, ערב שבו יתרעננו קצת ויחדשו כוחות. הזמנתי את התזמורת הצבאית, וביקשתי מהם שיתכוננו בשירים עליזים, מקפיצים ושמחים. הם פנו להתכונן, ואני הכרזתי בכל רחבי המחנה על כך שהערב, בשעה שמונה, יתאספו החיילים כולם לרחבה המרכזית, שם ימתינו להם בקבוקי משקה. וכשאומרים ברוסיה 'משקה', הכוונה כמובן אינה למיץ תפוזים. כשהתייצבו החיילים במועד הנקוב המתינו להם בקבוקי וודקה לרוב. הם שתו ושתו, והתזמורת החלה מנגנת. שעתיים תמימות ניגנה התזמורת ניגוני שמחה, והחיילים כולם פרצו בריקודים משולהבים. הם רקדו במעגלים, הם רקדו על השולחנות ועל הספסלים. האווירה היתה שמחה: שמחה כל כך, עד שאיש לא שם לב לעשרה נערים יהודיים שחומקים מהכלא הצבאי, בורחים מהחנה אל החופש".
למחרת, כשגילו שהנערים נעלמו, היו עדיין המפקדים תחת השפעת הערב העליז של אתמול. הם הבינו שבחסות האלכוהול חמקו הבחורים.
איש לא חשד בקצין הבכיר, מארגן ערב הזמרה והשתייה, שתכנן את כל ערב ההתרעננות רק כדי לעזור לבחורי ישראל לחמוק מגורל אכזר.
"זו היתה אמנם הפעם הראשונה, אבל לא היחידה. במהלך עשרים השנים שבהם שירתי כקצין בכיר במחנה, הייתי מארגן אחת לתקופה 'ערב התרעננות' שהתקבל בברכה. גם בפטרבורג, בחדרי השלטון, בירכו על הצעד, בראותם כמה קצת וודקה וקול צלילים מקפיצים תורמים ליעילותם של אנשי הצבא ולתפקודם. כל ערב כזה היה הופך לחגיגה גדולה, האלכוהול היה נשפך כמים והתזמורת לא הרפתה לרגע. כל ערב כזה היה כמובן טומן בחובו סיפור הצלה כזה או אחר לחיילים יהודיים, שניצלו את ערפילי האלכוהול ואת קיפוץ הרגליים כדי לחמוק מענישה חמורה".
עם שחרורו מהצבא שב זלמן אל חיק היהדות.
"אמנם הייתי צריך ללמוד הכל מההתחלה, ומוחי כבר היה שרוף ואכול משנות קצונה רבות כל כך, אבל עשיתי את כל מה שאני יכול. אמת, איני מבין את פירוש המילים, לא של התפילה ולא של המשניות שאני אומר ללא הרף, אבל לפחות הצלחתי ללמוד מחדש לקרוא את האותיות הקדושות, את תיבות התפילה והמשנה, ואני עושה כל שביכולתי כדי להיות יהודי טוב".
הבעת פניו של זלמן נותרה קפואה. את הרגש, כבר אמרנו, הוא איבד אי שם בערבות רוסיה. אבל עיניו של 'מרא דאתרא', רבי שמואל צדיקא, זלגו דמעות רותחות. הוא תפס בידיו של זלמן ואמר לו: "לא זלמן ייקרא שמך, אלא 'רבי זלמן', ריבונו של עולם, רא נא אילו בנים יש לך. ראה נא יהודי זה: הוא נלקח בעל כורחו לצבא, חי חיי פרך קשים, השכיחו ממנו את התורה והמצוות, ובכל זאת, הוא עושה את כל מה שוא יכול רק מתוך רצון לעובדך בעמת. הוא שוחרר מהצבא כשהוא כבר בא בימים, אפילו משפחה לא זכה להקים, ובכל זאת, הוא יושב כל יומו בבית המדרש ואומר פרקי משניות, בלי להבין אפילו...."
רק אחרי ששקטו מעט רגשותיו הגואים של רבי שמואל, המשיך רבי זלמן בדבריו:
"לכן, ברצוני שבעת הלווייתי ילווני בתזמורת ובכלי שיר, כדי שאלך לדרכי האחרונה באותו זיכרון, זיכרון הצלת הנפשות שהצלחתי בזכות התזמורת הצבאית המנגנת בשירים עליזים".
הסכית רבי שמואל ואמר: "קשה לי להתיר להזמין ללכתחילה תזמורת מנגנת בשעת הלווייה. אולם בטוחני שמן השמים יעוררו בצורה הנכונה והטובה ביותר את אותו זיכרון טוב. תנוח דעתך".

שני כליזמרים היו בירושלים של מעלה, האחד אילם והשני עיוור. הם מעולם לא שקעו ביגון על היותם מוגבלים. אדרבה, הם קנו כלי זמר: האילם קנה תוף נייד, והעיוור למד לנגד בחצוצרה. הם היו יושבים בשערי העיר העתיקה, מנגנים ומנגנים, מפסיקים לרגע ושוב מנגנים. הם ניגנו ניגוני שמחה וניגוני תוגה, יצירות מוסיקאליות לצד מארשים עממיים.
עוברי האורח שחלפו על פניהם היו זורקים לעברם כמה פרוטות: מי מחמת הרחמים ומי בשביל הנגינה המרגשת.
מנהג עליז קבעו לעצמם שני המנגנים ליום הפורים, מדי שנה בשנה. ביום העליז שבו ירושלים כולה נצבעת בצבעוניות רבגונית, יום שבו ילדי ירושלים מסובבים את משעוליה כשהם לבושים בתחפושות מושקעות שאותן הכינו אימותיהן משאריות בד, ודר וסוחרת, יום שבו ירושלים, למרות היותה עניה, לובשת פני צהלה ושמחה, וששון ויקר.
בו ביום היו השניים, האילם עם התוף והעיוור עם החצוצרה, מסובבים ברחובות ירושלים ומשמיעים שירים שמחים וקצביים.
המתופף, שאמנם לא ידע לדבר, אבל עיניים היו לו, היה הולך ראשון, אחריו פסע העיוור, פוסע במדויק לקול הלמות התוף ויודע את דרכו.
צליליהם היו נשמעים בדיצה, והילדים כולם היו רצים לעברם וצהלתם על פניהם.
שושנת ירושלים צהלה ושמחה.

זלמן, הילד שהיה לקנטוניסט, הקנטוניסט שהיה לקצין רוסי קר רוח, הקצין שהקדיש את שארית חייו כדי לנסות לספוג יהדות ותפילה ומשניות, זלמן שרבי שמואל קרא עליו 'רבי זלמן' - נפטר בבוקרו של יום הפורים.
מורגלים הם יהודי ירושלים לערבב תוגה בשמחתם. הלא גם ברגעים השמחים בחייהם, הם תמיד שרויים בתוך ירושלים החרבה, תמיד מבטם נישא אל הר הבית.... ותמיד שמחתם לוקה בחסר. באותה תכונה הם השתמשו, כשפסעו אחר מיטתו של 'מת המצווה' רבי זלמן הקשיש. האויירה ברחוב היתה אווירת פורם עליזה, והמלווים ערבבו עצב בתוך השמחה: עצב על בן ישראל שהלך לעולמו ללא מכר וגואל, בתוך שמחת הפורים.
בדיוק כשפסעו ברחוב הראשי, הגיחו מהפינה שני הכלייזמרים, העיוור והאילם. השניים היו עסוקים בשמחתם, ולא שמו לב למסע ההלוויה המתהלך במרחק לא רב, בהמשך הרחוב.
הם המשיכו במצהלותיהם, והתזמורת שלהם, תזמורת התוף והחצוצרה, ניגנה ניגונים עליזים. המלווים נשאו את המיטה, שפתותיהם רוחשות "יושב בסתר עליון", ואוזניהם שומעות נגינה עליזה ומתפרצת.
כשסוף סוף הבחינו שני המנגנים לאיזו סיטואציה הם נקלעו ורצו להפסיק את נגינתם, הראה להם ראש החברא קדישא שימשיכו. איש לא הבין מדוע.
מאוחר יותר, כשסופרו הדברים באוזני רבה של ירושלים, ענה ואמר: "רצון יראיו יעשה".


סיפור היסטורי: מבוסס על הסיפור המובא ב"שמחת שלמה" בהר בחוקתי תש"ע