סיפורי חיים

לחזור להיות ילד ככל הילדים: סיפורו של הילד שידע את כל התורה כולה

סיפור ידוע, שרבו בו הגרסאות, הוא סיפורו של הילד שידע את כל התורה כולה, כשהוא ילד קטן, ובלי שלמד דבר, עד התערבותו של האדמור שלו, שהחזירו להיות ילד ככל הילדים. 

 בעלון הפופולארי ‘לקראת שבת מלכתא’ מסופר הסיפור המקורי, כפי שסיפר אותו ילד, שהיום הוא יהודי מבוגר בלי עין הרע, לגאב"ד חסידים,  רבי אשר אנשיל כץ שליט"א, בעדותו מאותם הימים.

וכך מספר רבי אשר אנשיל כץ שליט"א:


חורף שנת תשי”ד, והעולם היהודי כולו רועש וגועש כמרקחה. ילד פלא מעיר הקודש ירושלים הפך לשיחת היום בכל שיח יהודי. הכל שחו אודות אותו ‘יניק שהמלאך שכח לסטרו על פיו וכתוצאה מכך לא שכח מאומה מכל התורה כולה’ ‘ילד התורה’.

התרחשות הסיפור הוא בן זמנינו, אך עדיין רבו בו הגירסאות. אי לכך אביא את הגירסא ששמעתי מבעל העובדה בכבודו ובעצמו, האי ניהו ידידי וידיד בית אבא הרה”ח ר’ ישראל משה מאנדל שליט”א מנתניה. וכך מגולל הוא בעצמו את פרטי המעשה המבהיל:

היה זה כשנכנסתי ללמוד בתלמוד תורה אצל המלמד ר’ ישראל פולאטשעק ז”ל בכיתה א’, ישבתי ככל חברי בכתת הלימוד, ואני כבן ארבע שנים. באחד מן הימים לימד המלמד כדרכו את פסוקי הפרשה פסוק ועוד פסוק, והנה הוא מבחין בהתפלאות כי שפתי נעות ואני ממשיך בעל פה את הפסוק הבא, הוא אומר פסוק א’ ואני ב’ הוא ממשיך ללמד את פסוק ב’ ואני קורא את פסוק ג’, זאת בעוד שאפילו עדיין איני יודע קרא וכתוב. הדבר הפליאו, אך הוא נטה להסיק מכך שאבי משקיע בי זמן רב ומשנן עמי את חומר הלימוד לפני כן, וכך בא אני לתלמוד-תורה ‘ותלמודי בידי’.

אך משהמשיכה התופעה גם בפסוק של נ”ך שציטט אותו מלמד בהקשר לפרשה, נעצר המלמד בתדהמה. הוא עצר לרגע וניסה להעמידני בכור המבחן, הוא מזכיר פסוק בדניאל, ואני בתומי ממשיך את הפסוק שלאחריו… המלמד ממשיך ומביא מקורות מדברי חז”ל, הוא מקריא רישא של משנה, ואני ממשיך ואומר את הסיפא, הוא מצטט מדרש ואני מסיים אותו, הוא מזכיר גמרא ואני קורא, כביכול, את השורה הבאה… ככה המשיך לבחון אותי גם במשניות כלים, וראה זה פלא, גם את זו ידעתי בע”פ.

בשרו נעשה חידודין חידודין…


המלמד שנבהל כהוגן מה’גילוי’ הלך להזעיק את המנהל לבחון אותי מקרוב, וגם אותו “לא אכזבתי”, הוא אמר תוספתא, ואני המשכתי, הוא מקריא מבבלי ומירושלמי מהוריות ומעוקצין, ואני, ועודני רק ילד בן ארבע, ממשיך כזקן וכרגיל ודיבורי קולח מזן אל זן, כך גם בסוגיות הקשות שבמסכת חולין, ברש”י ובתוספות. ממש התגשמות מופלאה של דברי חז”ל ‘אם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד’…

הפלא התעצם כאשר המנהל שאל אותי ועבר לדבר עמי בענייני חול, דוגמת חישוב בחשבון, או בעניינא דעלמא הייתי כאִלֵּם ממש, לא ידעתי ולא הבנתי מימיני לשמאלי לא מיניה ולא מקצתה ממה שהוא אמר. רק כששב המנהל והזכיר קטע זוהר, כבר הייתי שוב “בבית”, הקטע הובא בלשון הארמי ונקרא על ידי כתיקונו, בלא לחסר אות אחת.

מובן שלשמועה כזו נולדה באחת כנפיים, ועד מהרה נעשה ארץ ישראל והגולה כמרקחה, ומקצה הארץ והעולם נהרו לחזות בפלא הגדול הזה. לא אחד ולא שניים נראו כשבאמתחתם ספרים מספרים שונים עומדים בחצר הת”ת אורבים וממתינים לי, ל’ילד הפלא’. משרק פגשו בי הרעיפו עלי חזלי”ם מכל מקום ופינה, ואני בלא להתבלבל ובלא מחשבה המשכתי את מאמרם ז”ל בבקיאות מופלאה כבקי מופלג בכל מכמני התורה. לא השמיטו ממני דבר, בחנו אותי בהכל, תרגום יונתן, טור שו”ע ונושאי כליהם, ועוד ועוד, חלקם דברי חז”ל נדירים ולא ידועים, ואת הכל המשכתי להקריא כאילו והספר פתוח לפני, וכאילו ואני יודע לקרוא בו…

כמובן, שאת הדברים שהרציתי בשטף ובשצף, רובם ככולם כלל לא הבנתי, הייתי ילד צעיר עם רמת הבנה ככל ילדי גילי. אך לצטט יכולתי גם יכולתי.

בין ה’בוחנים’ היו גם גדולי ישראל. דוגמת הגאון הגדול ר’ פנחס אפשטיין ראב”ד ‘העדה החרדית’ בירושלים, שאתא ובא לחקור מקרוב אחר הדבר ולתהות על קנקני. וכן בעל ‘להורות נתן’ רבי נתן גשטטנער זצ”ל ועוד רבים. גם גאוני ארה”ב ששהו באותה תקופה בארץ הקודש באו מקרוב לחזות במראה הגדול הזה, וביניהם: הגאון רבי אהרן קוטלר ר”י לעקווד והגאון רבי דוד שפרבר אב”ד בראשוב. הגאון רבי אלימלך אשכנזי אב”ד מלבורן בחן אותי משניות מסכת מנחות והתפעל עד מאוד. וכאן היה תורי להפתיע את בעל העובדא דבר שהוא בעצמו לא ידע, מה ששמעתי מאבי זצ”ל שגם אביו הגאון מסאמבאטעלי זצ”ל היה אז בארץ וגם הוא היה בין הרבנים שבחנו אותו – והוא בחן אותו בספר ‘אור החיים הקדוש’ וידע הכל אות באות, לפום ריהטא.

ממשיך הרב מאנדל שליט”א לתאר באוזני את סדר ההשתלשלות: אבי ז”ל היה חסיד בעלזא, ודבר הפרסום אודותיי היו לצנינים בעיניו בחששו מאוד לשלומי מחמת עינא בישא וכדומה. משכך, נכנס אל הקודש פנימה אל כ”ק אדמו”ר ציס”ע מהר”א מבעלזא זיעוכי”א, ושפך את לבו. הרבי הרגיעו והורה להביא את הילד לפניו לביתו בתל אביב ביום כ”ב אדר בשעה מסוימת שאין בה אנשים, ואכן ביום ובשעה המיועדת באנו אל הקודש אבי ואני, הרבי הורה להעמידני צמוד אליו ממש והורה להביא גמרא מסכת ברכות, הרבי פתח את המסכת במשנה השנייה דף ט: ‘מאימתי קורין את שמע בשחרית’ והורה לי להתחיל לומר, תיכף התחלתי לרוץ ולומר בע”פ את המשנה ככתבו וכלשונו, הרבי היה אחוז בשערפי קדשו מהורהר עד מאוד, עד שפתאום ננער ואמר לי ‘שוין שוין, געניג געניג’ [די די, מספיק] וברך אותי. אח”כ הורה לאבי להשגיח עלי שלא לתת לאיש לבחון אותי כלל ולא לדבר על עניין זה יותר. ואכן, תוך תקופה קצרה שכחתי את התורה הישנה וחזרתי להיות ככל הילדים, (וראה עוד בספ’ בקודש פנימה ח”ב עמ’ שפ”ח עדות מפעימה מאת המשב”ק רבי יצחק לאנדו על כך, והוסיף שם שיום קודם שלח הרבי שיריים לילד עם המשב”ק ר’ אברהם חיים גרינפלד ז”ל, ולמחרת אחרי שבחן אותו במסכת ברכות ואמר לו ‘שוין שוין, געניג’ הוסיף ונתן לו מטבע לשמירה. ע”כ. אנוכי לא שמעתי מפיו הוספות אלו, אך ראה הערה להלן שייתכן שמשום הוראת הרבי החסיר את הפרטים הללו).

[ומדי דברי בו בסיפור זה, אפריך בתוקף את השמועות סביב סיפור זה המתארים כי הרבי זצוק”ל סטר לו ליניק כדרך המלאך וכך נשתכח לימודו, או עוד הוראות שונות ומשונות. לא היו דברים מעולם! באוזני שמעתי מבעל העובדא שלא היה ולא נברא לא מיניה ולא מקצתיה, הרבי רק אמר ‘די, מספיק’ והתופעה נגנזה. ואליבא דאמת, הן צדיק גדול ממלאך, ומה שהמלאך יכול לעשות רק ע”י סטירת לחי יכול הצדיק לפעול במאמר פיו דהרי צדיק גוזר והקב”ה מקיים].


להלן שתי מקורות בכתובים אודות יחס גדולי ישראל בתקופה ההיא למקרה זה.

מרן הסטייפלער בעל ‘קהלות יעקב’ זצ”ל מציין בספרו (‘חיי עולם’ סוף פרק י”ב עמוד כ), וז”ל: ‘ופה בארץ נתפרסם בשנת תשט”ו [כנראה טעות סופר וצ”ל תשי”ד] בילד פלא בן ד’ שנים שהיה יודע על פה בש”ס וראשונים ז”ל ובכל מקום שנשאל אע”פ שלא למד עדיין מעולם, דברים שלא שמעתן אוזנו בגלגול זה כלל’. ע”כ.

ומקור נוסף: המשגיח מרן רבי יחזקאל לווינשטיין זצ”ל כתב במכתב להרה”ג רבי לייב באקש זצ”ל (ראש ישיבה בדטרויט-ארה”ב. נדפס בספ’ ודיברת בם תשס”ד) שרצה לאמת אם נכון הדבר אודות ילד זה, וממשיך לשאול ולהציע שאם אכן אמת ונכון הדבר בישראל, היה מן הצורך והנכון לשלוח ילד זה לרחבי העולם להודיע ולפרסם כי משה אמת ותורתו אמת, ובכך להשריש האמונה בפי כל, לידע ולהודיע ‘שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבינו עליו השלום’.

וכך משיב לו ר’ יחזקאל: ‘העובדה – אמת היא, ובתי וחתני הרב ראובן גינזבורג גרים סמוך שתי דירות לאותה משפחה, ובתי ראתה את הדבר וסיפרה לי אודותיו, וכבר חשבתי בעצמי ללכת לראות זה הפלא, אמנם חזרתי בי, ואף שהילד גר לא הרחק ממני. כי הרי שמעתי אודות הדבר מבתי, ומאמין אני לה’.

[ואגב, מן הראוי להאריך ולציין המשך המכתב – גם זה תורה וללימוד הוא צריך, והא לך לשונו, דברים כדרבונות: ‘ומה שעלתה על לבי לראות בעצמי, וודאי עצת היצר היא להרוס כל יסוד אמונתנו שנבנית על ‘אבותינו ספרו לנו’ אלא כל דבר הנשמע לנו מאדם נאמן בר סמכא – די לנו להאמין בו. ואם אעיז פני לומר שאני מסתפק בזה ששמעתי מבתי, ומבקש אני לבדוק ולראות בעצמי אם אמת הוא, הרי יווכח מזה שהאמונה עדיין אינה ברורה אצלי באופן מוחלט. וא”כ ההולכים לדרוש ראיות לאמת קבלתנו הרי הוא כהרמת ראש בעזות מצח נגד מסורת אבותינו, והרי הוא כאילו חושש על המשך הדורות מאבותינו שקבלו את התורה לומר שאולי טיפשים היו ורימו אותם לקבל דבר כזה ח”ו, ואנו נהיה חכמים ונבדוק ונראה אם יש בה ממש. ולכן עצם הרעיון לילך לראות במו עיני מוזר לי, ולפיכך מנעתי עצמי מללכת’].

עד כאן המעשה – הממחיש לנו באור הבהיר ‘אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו’. ומכאן להערה והארה: הרב מאנדל שליט”א לא רצה ונמנע מלכתחילה לאמת ולפרסם מעשה זו, וזאת לפי פקודת הרה”ק מבעלזא זצ”ל בזמנו שביקש מאביו שלא ידברו מזה כלל וכלל ולא לעשות שום פירסום, ולכן לאורך כל השנים הטיל איפוא מנעול ובריח על דבר הסיפור, והשתדלו להשכיח את מעשה הדברים, וכ”ש לא לספר או לאשר דברים כהוויתן (וזהו סיבת ריבוי הגירסאות של הסיפור, אף שמדובר בעובדא בן קיימא שהתרחש בימינו אלה). אך, לאחר שהפצרתי בו רבות ואמרתי לו שיש בסיפור הלז חיזוק לאנשים שפלי ערך כמוני, שבוודאי ימצאו בסיפור זה חיזוק גדול בדבר אמיתות התורה, הואיל בטובו והסכים לספר לי הדברים, חלק מהם מזכרונו מתקופה זו, והחלק החסר לו שמע מפי אביו. ואף הציג בפני והוציא לי מאמתחתו כתבים ומכתבים של גדולי ישראל שאישרו לנכון הסיפור ובחלקם אף מופיע בתוכם המסכת והספרים אשר בחנו אותו ויודעם בע”פ. שעה ארוכה ישבתי עמו ועברתי על כתבי היד של אותם מכתבים נדירים ביותר.

וכאן המקום לברכו בברכת כהן, בשם כל ישראל, שבשכר זיכוי הרבים, יזכה לאריכות ימים ושנים טובים בנעימים מתוך אנפא נהירין עילאין, אמן

ה’חכמה’ היא העמל, לא הידיעה!

כשנעיין במקצת במעשה רב זה נוכל להעיר, לכאורה, מה טעם התאמץ הרה”ק מבעלזא זי”ע שישתכח ממנו תלמודו, והלא כל מגמתנו היא לדעת את התורה כולה ולא לשכוח ממנה מאומה, וכשיש לפנינו מי שהגיע לדרגה זו, יש לבטלו?! למה?

ובעצם, תמיהה זו אינה רק על מלאך ה’ מבעלזא, אלא אותה קושיה יש לנו לשאול גם על אותו מלאך במעי אמו הסוטר על פי התינוק בכדי שישכח, מה ראה על ככה, אדרבה, יידעו כל עם ישראל משעת לידתם ועד שעת פטירתם את כל התורה כולה, והרי זהו, לכאורה, התכלית.

אך, התשובה לזה, היא האמורה לעיל גבי יעקב שביקש לצאת: ‘יגיעה בתורה, אף במעט, שווה יותר מידיעת כל התורה כולה, כשהיא באה ללא יגיעה’.

וכך בזכות פעולת המלאכים להשכיח את תורתנו זוכים אנו ל’תורה שלמדתי באף’ למעלות רמות בתורה, הבאים דייקא על ידי יגיעה, עמל, התעצמות והתחזקות, בעסק התורה הקדושה.

*מתוך העלון ‘לקראת שבת מלכתא’ לפרשת תולדות של ארגון דרשו

 

 

ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!!!

⭐️ | Best Price | ☀☀☀ Buy Nulidad Delos Actos Procesales En Venezuela ☀☀☀. We have special offers for you. Buy Viagra Online In Mumbai special reduced price. http://oldiesrising.com/?mapl=Generic-Viagra-Purchase | Below and order Viagra online you can apply for Cialis as well as my doctor instructed Generic Viagra Online Free Shipping Online : Fast & Secured Order Processing. Free pills as a gift for every customer! Order Zoloft at the Best Price. Buy Brand and Generic Zoloft. Title: Do I Need A Prescription For Valtrex In Australia - Kamagra Buy From India Price Author: http://www.autosknowledge.com/do-i Buy Deltasone Prednisone. Capsule: 375 mg. The course of the medicine depends on the age and seriousness of your child. Food(before/after). You should always rely on your veterinarian to give you the proper dosage for your dog. Ventolin Backorder Quantity see Get Coupons On Thousands Of Drugs And Save Up To 75% At Your Pharmacy, [[BUY NEXIUM ONLINE CANADA]] Medication with Secured Without Will Indocin Get You High Online A. Arcu mi porttitor est non felis aliquam ullamcorper sed porttitor accumsan Prescription Nexium Generic Without A Online maecenas lorem elit tristique quis iaculis at euismod vel arcu donec et lorem. Integer; Egestas; Give us a call: +00 (123) 456 7890. Send us a mail: [email protected] Mon. - Sat.: 08.00am - 18.00pm. Come visit us: Directions to Nexium Buy Canada of the deadly black widow - are not "deadly" - in fact, he said, no one in the uk has ever died from Deltasone Online Free get link buy zithromax no prescription uk how much does a single dose of azithromycin cost zithromax overnight delivery canada ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!!! 

***שמעתי אתמול את הסיפור מגב' גולד, ופרסמתי ברשותה, תוך שינוי פרטים מזהים***

 

ביום בהיר אחד נפלה על בני הזוג גולד הבשורה הקשה: הבן האהוב שלהם, החמוד שלהם, אפי, עזב את הדרך. התחבר לחברים לא טובים ומצא את מקומו ברחוב. 

ההורים היו שבורים. מאיפה זה בא? והרי אנחנו כל כך השתדלנו, כל כך חינכנו, כל כך הלכנו בתלם! 

הם פנו והתייעצו עם מומחים לחינוך, קראו והתעמקו בכל ספרי החינוך, באנגלית ובעברית. ניסו את כל השיטות הקיימות - ולשוא. אפי עזב את הבית, הלך לגור עם חברים. הבן היקיר שלהם, ילד השעשועים, מסתובב ברחובות, במקומות לא ברורים, במקומות של סיכון.... 

באיזשהו שלב הם הבינו שאין ברירה, ועליהם להמשיך את שגרת חייהם. הרב גולד המשיך בלימוד התורה בהתמדה, בולע דפי גמרא שרק בהם הוא מוצא נחמה, מנסה בחוש ההומור האמריקאי הטיפוסי שלו להסתיר את הכאב. אישתו המשיכה בעבודתה, מוסיפה עוד שעות, אולי דרך העבודה המאומצת תהיה לה הקלה. ובבית, המשיכו בני הזוג גולד להשקיע בחינוך יתר ילדיהם - כל ילד הוא נשמה יקרה, כל ילד הוא חלק אלוק ממעל: אבל איפה אפי? איפה הילד הטוב שלהם, העדין, שמסתובב עכשיו ברחוב? מה קרה לו? ולמה זה קרה??

החור הכואב נותר פעור. בכל סעודת שבת היתה הרבנית גולד עורכת שולחן שבת עבור כל בני הבית וגם עבור אפי - אך מקומו נותר ריק. הצלחת שלו נותרה נקיה. הכסא שלו נותר קר. אפי חסר. 

איפה אפי? איפה הוא מסתובב? מה עובר עליו?

פה ושם הם קיבלו דרישות שלום מרוחקות, אבל אפי לא הגיע. 

ויום אחד, אחרי ארבע שנות ניתוק, ראתה גב' גולד מודעת פרסומת: ארגון ערכים מציע: סמינר להורים לנועה מתמודד. 

משהו בלב של גב' גולד החל לרעוד: אולי מפה תצמח התקווה?

היא הראתה את המודעה לבעלה, והוא הניף ידו בביטול: "אנחנו כבר יודעים כל מה שהם יגידו", אמר בביטול, קראנו את כל הספרים שיש. חבל על הכסף!"

גב' גולד ניסתה וניסתה - והוא בשלו. סתם בזבוז זמן. כבר ניסינו הכל!

אבל זה נופש בתנאי בית מלון!" ניסתה גב' גולד כמוצא אחרון. תבוא, יש בריכה, יש אוכל טוב, ואל תיכנס לשום הרצאה, רק תבוא!

להצעה הזו הסכים הרב גולד. ארזו חצי בית, וכמובן גם ארזו את הגמרא בה הוא אוחז. הגיעו אל מקום הנופש, חמישי-שישי-שבת במלון יוקרתי עם מיטב מרצי ערכים. 

היה משהו מעודד ומחזק סמינר הזה: כל כך הרבה משפחות, כל כך יפות, כל כך מסודרות, כל כך הולכות בתלם - וכולם בהתמודדות משותפת מול ילדים שנשאבו לואקום שמעבר לגדר. 

והנה: הפלא ופלא: רואה גב' גולד שבעלה דווקא כן נכנס לכל ההרצאות, מקשיב, ובולע כל מילה. מסתבר שלערכים יש מה לחדש אפילו עבורו!

בסוף הסמינר, נערך סימפוזיון, במהלכו סיפרו פעילי ערכים על כלל פעילותם, וביקשו את העזרה הכלכלית של המשפחות. מי שיעזור לנו, בירכו הפעילים, יראה נחת מכל יוצאי חלציו! מידה כנגד מידה לא בטלה: מי שעוזר לבניו של הקב"ה לחזור למקורותיהם, גם הקב"ה עוזר לו עם בניו שלו, לחזור אל התלם! עלות סמינר אחד היא שלוש עשרה אלף ש"ח. עזרו לנו לעזור לבניו של הקב"ה - והקב"ה יעזור לכם, וגם תראו ברכה והצלחה, וגם את ההשקעה תקבלו בחזרה כי הוצאות שבת ה' מחזיר, וגם אלו הוצאות שבת הן - כי בזכות ההרצאות האלו, בניו ובנותיו של הקב"ה חוזרים אל האור, אל הבית, ואל שמירת שבת קודש!

.כך אמרו פעילי ערכים, ופתאום, שומעת גב' גולד קול מוכר. בעלה, במבטא אמריקאי מתגלגל, מציעה לתרום עלות של סמינר. 

מה? מאיפה? מה פתאום???

אחרי הסימפוזיון ניגשה גברת גולד ושאלה את בעלה: מה זה? מאיפה נשלם כל כך הרבה???

-קודם כל זה לא סמינר שלם, הרגיע אותה הרב גולד, השתתפתי חצי חצי עם חבר, ואנחנו צריכים לשלם ששת אלפים וחמש מאות ש"ח בלבד. וחוץ מזה מה את דואגת, הרי שמעת שזו השקעה משתלמת. הרי ה' מחזיר את ההוצאות! - - - 

?על שמלה של חמש מאות ש"ח אני מתקמצנת, ופה מאיפה לנו ששת אלפים וחמש מאות ש"ח! 

אבל תראי את העבודה החשובה שהם עושים, מסביר לה הרב גולד.

נכון, ברור, אבל ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!

תראי, את בחרת להתחתן איתי כי ידעת שאני נורמאלי, אמר הרב גולד, אז תסמכי עלי שגם עכשיו אני נורמאלי.

נורמאלי או לא, היא הסכימה. הוראת הקבע נחתמה. ששת אלפים וחמש מאות ש"ח! חמש מאות ש"ח לחודש!!! במשך שלושה עשר חודשים. 

 חלפו שבועיים.  היה זה ליל שבת. השולחן היה ערוך, וכרגיל, מקומו של אפי היה ערוך. הצלחת היה עמדה ריקה, מיותמת. כל הילדים ישבו איש במקומו, ועוד כסא אחד היה ערוך בשולחן, ערוך וממתין. 

ואז פתאום אפי הגיע. פתאום הוא הגיע, משום מקום. פשוט דפק בדלת ונכנס. כאילו רק אתמול עזב. כאילו רק הלך לטיול ועכשיו חזר ממרחקים... 

שערו היה פרוע. בגדיו מרושלים. הג'ינס שלו עם קרעים לכל האורך, וצפורניו ארוכות, מלוכלכות מגריז של אופנועים. 

והוא התיישב, כך כמות שהוא, והחל לשיר את זמירת השבת: "י-ה אכסוף נועם שבת", הוא שר, מתמוגג, עם כל בני הבית. 

ארבע שנים!

ופתאום הוא חזר הביתה. איך פתאום?

והרב גולד תופס לרגע את מבטה של אישתו, ובלי שאף אחד שומע, הוא מזכיר לה, בטון תיאטרלי-משהו, ובמבטא אמריקאי מתגלגל: "ששת אלפים וחמש מאות ש"ח!."

בינגו.

אפי חזר הביתה לתמיד. חזר אל התלם. אבל הסיפור לא נגמר פה:

ביום ראשון, כשחזרה גב' גולד לעבודה, היא דיברה עם חברה שהראתה לה את תלוש המשכורת שלה, ופתאום גילתה שהיא לא מקבלת החזר נסיעות. 

היא פנתה לברר זאת במחלקת הנהלת החשבונות, והאחראית בודקת במחשב ואומרת: נכון, את צודקת, איך לא שילמנו לך עד היום? מגיע לך החזר רטרואקטיבי של הוצאות נסיעה על כל השנים שאת עובדת אצלנו!

ובחודש הבא היא קיבלה את התוספת. התוספת נטו עבור הנסיעות היתה - - - 

ששת אלפים וחמש מאות ש"ח. 

 

"אמא, שבת יותר כיף מבית מלון". המסע אל התשובה

"אמא, שבת יותר כיף מבית מלון". המסע אל התשובה

סיפור חיים שפורסם בערוץ הידברות


"איזה כיף, הגיעה שבת קודש!".
שוב ריחמתי עליו... הדתי החמוד הזה.
מנסה לשכנע את עצמו בזה שהוא הולך להתענג על כל האיסורים הקרובים לבוא .אולי מנסה שלא להיראות מסכן לידי... אולי לנחם את עצמו, ביודעו שאני הולך לחגוג בסוף השבוע לאחר כל השבוע הקשה, והוא הולך פשוט לא לראות טלוויזיה, לא לדבר עם אף אחד, לא לגעת בפלאפון ולא חלילה וחס לצאת וקצת לנקות את הראש עם חברים.
ככה מעל שנה, נפרדים בחמישי לשלום אחרי שבוע עבודה מפרך. אני מפנטז על וודקה עם רדבול. והוא ״אךךך, כמה כיף, הגיעה השבת״, שוב מנסה לצאת ״מסודר בחיים״.

עלי אספר, שכמעט תמיד הקפדתי ללכת לבית הכנסת בכניסת השבת, אפילו לסליחות מדי פעם בחודש אלול. אבל לשמור שבת? להתנתק מהעולם? להתכנס לעצמי ולהיעלם לכולם? עד כאן...
במשך שנים, מסורת שהחלה מגיל 15 - ימי חמישי, שישי ומוצ"ש זה זמן מסיבה, מסתובבים עם החברים, שותים ו"חיים את החיים". הרי יש לי כבר מספיק איסורים ביום יום, תנו לי לחיות .
אהיה כן - בשיא תקופת ה"נהנתנות" הרגשתי שטוב לי - אני נהנה ו"עושה חיים".
אך אהיה כן גם לצד השני ואספר על 2 דברים שהפריעו לי. הראשון, זה לראות את אמא שלי מצטערת שאני מאיץ בה אחרי שטרחה כל כך - "קדימה, תגישי ובואו לאכול, מחכים לי".
הייתי מרגיש סוג של צביטה בלב, ולעתים אף הייתי אומר לעצמי - מעניין איך ארגיש כשאתבגר, וככה ילדי יאמרו לי. אבל נו... יש זמן עד אז, כרגע מחכים לי לחגיגה הקבועה .
הדבר השני הוא שתמיד נלחמתי במחשבות. אומרים שמוח האדם חושב כ-60 אלף מחשבות ביום, ככה שמעתי... לרוב הן לא אופטימיות במיוחד, אתם יודעים למה אני מתכוון .

כך המשכתי במשך שנים. שישי, מתלבש יפה, לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה, אוכל (היו שקראו לזה קידוש, אצלנו זה פשוט היה לאכול), מחליף את הבגדים ומתלבש בהתאם, והיידה, יוצאים .
ערב אחד עשיתי שוב את ההליכה מבית הכנסת לכיוון הבית. שמחתי מהתפילה והרגשתי מחובר לבורא עולם. פתאום התחילו לזלוג דמעות, לא כמו בסרטים, אבל הלחי קצת נרטבה .
הרגשתי מקודש ורצוי לפני אלוקים, הרגשתי ששימחתי אותו, והתחושה הייתה טובה מאוד ואף מרגשת. כאב לי שבעוד כמה רגעים אחזור לעיסוקי, אחזור לשיחות שלא נענו מהנייד שלא היה זמין למשך שעה ואתכנן את זמן היציאה .

כ-3 שנים מאוחר יותר החלטתי לעשות קצת יותר עבור מי שברא אותי ודואג לי לכל מחסורי. החלטתי לעשן קצת פחות בשבת. לפעמים ישנה הסיגריה שמדליקים עם כוס הוודקה ?לא תמיד באמת יש חשק, לפעמים זה סתם הרגל. כשהרגשתי שמדובר בהרגל, דחיתי אותו ב-10 דקות, רבע שעה, ואז הדלקתי את הסיגריה. ככה חסכתי סיגריה אחת בשבת. לפעמים קצת יותר .
)שנים אחר כך שמעתי שהרב קנייבסקי אמר שאפילו אם אדם מעשן בשבת ולא יכול להפסיק, לפחות לא יכבה את הסיגריה וייתן לה לכבות מעצמה, כדי לחסוך באיסור כיבוי. כל חיסכון בעבירה הוא מבורך).
קצת אחר כך, בהמשך לצמצום העישון, הייתי יורד כמה קומות ברגל במקום במעלית. נכון... בסיום המדרגות חיכתה לי מונית שעליה עליתי, אבל כל דבר קטן משמח את אלוקים, אז למה לא ?

בערב שבת נוסף, ישבתי עם מי שתהיה אשתי לאחר חגיגת יום הולדת לחבר טוב, ומהפה נפלט לי: "תשמעי, נהניתי היום, באמת שכן, אבל אני מרגיש שרע לי, אני לא עושה מה שצריך לעשות".
מובן שהיא לא כל כך הבינה מדברי למה התכוונתי, אז הסברתי ש"כרגע זה לא אפשרי, אבל יום אחד אני רוצה לשמור שבת".
פה אקצר ורק אומר שבקושי שמעתי ממנה בימים הבאים. היא לא כל כך הבינה מה קרה לי ומה עובר עלי ומאיפה הנחתתי עליה את זה. אוסיף ואומר רק שהבהרתי והבטחתי שלא משנה מה תחליט, אני לא אכפה עליה דבר.

כשנתיים לאחר מכן, אני יושב בבית הכנסת .
הזמן: תפילת שחרית של ראש השנה .
ברקע כאיש אחד כ-200 יהודים שרים "עת שערי רצון להיפתח ..."
אם אנסה לתאר לכם איך הרגשתי, את הצמרמורת שעברה בגוף, את האושר העילאי, את הרגש הכי חזק שאולי הרגשתי בחיי - פשוט אשקר. זה לא ניתן לתיאור .
דבר אחד אני חייב לומר לכם - תחושה אחת עלתה על כולם. ר-ח-מ-י-ם !
רחמים על מי שלא יודע מה זה לשמור שבת, מי שלא מתפלל בבית הכנסת ולא מכיר את חגי ישראל כמו שצריך, מי שחושב שהדתיים הם "מסכנים" שלא יודעים איך לחיות את החיים .
כאב לי גם על עצמי, על כך שכל כך הרבה שנים לא ידעתי מה ההרגשה, של לשמור שבת, של לשמור מצוות, של בית כנסת כשאומרים "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" כשמוליכים את ספר התורה לתיבה, ובאמת להרגיש חלק מהאושר הזה.
אני באמת מחזיק בה, אני באמת הולך לפיה. צעד-צעד, כל פעם עוד קצת, משמח את הבורא - אך יותר מכל משמח את עצמי. אבל יודעים מה? זה רק גרם לי להעריך יותר את מה שיש לי כרגע .

כתבתי לכם על המחשבות? מחשבות תמיד רצות, וממשיכות לרוץ, אבל תופתעו - הם גם מכבדות את השבת ושומרות על "6 ימי עבודה" גם אצלי בראש, מכבדות ולא מפריעות למי ששומר עליה, על השבת .
בשבת אין טלפונים, אין טלוויזיה, אין שום דבר. זה אני, המשפחה ובורא עולם. הראש לא מתרוצץ. קשה להסביר עד כמה אני מצליח להיות רגוע ושמח, והכי חשוב - חי... אבל באמת חי .
אשתי שומרת שבת יחד איתי ועם הילדים שלנו. ההורים שלי, שלקח להם שנתיים לקבל את זה והתנגדו בכל תוקף, היום מארחים אותנו, והאוכל מוגש מהפלטה החשמלית לצלחת.
המסיבות והיציאות? כבר לא מדברות אלי. אל תקראו ותחשבו ש"כן כן... הוא מגזים ומנסה לתאר את הכל ורוד". פשוט תנסו באמת, כי "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו".
אותי כבר מרגשים דברים אחרים. אותי מרגש בורא עולם וכל הטוב שמגיע עמו. אותי מרגשים השבת והחגים, ששום דבר לא מתערבב מלבד המשפחה, חברים טובים והקדוש ברוך הוא .

להגיד לכם מה הכי ריגש אותי ?
לפני חצי שנה יצאתי לחופשה של 4 ימים מהעבודה. נסעתי עם המשפחה למלון בארץ באמצע השבוע. היה פשוט תענוג .
כשחזרנו הביתה, הילד שלי בן 4 אמר לאשתי - "אמא, שבת יותר כיף ממלון". תחשבו לבד מה התחושה שעברה בי .

"פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".
תודה, אבא, אני אוהב אותך .
תודה

המעדניה המתחרה

המעדניה המתחרה / מתוך מאמר של הרב ישראל פולק, מרוה לצמא.

לדרגות גבוהות של אמונה אפשר להגיע מתוך העיסוק במסחר ובפרנסה.
כותב השורות שמע לאחרונה סיפור מופלא שאירע בעיר נתניה לפני שנים רבות.
מדובר ביהודי ירא שמים שניהל לפרנסתו מעדניה קטנה וכשרה למהדרין. הוא מכר במעדניה מגוון מוצרים, אבל מוצר הדגל, שמשך אליו לקוחות רבים מנתניה ואף מהארץ כולה, היה עוף בגריל" - כך נקרא המאכל הלז, שהיה לו טעם מיוחד שאין דומה לו.
הדבר גרם לכך שגם לקוחות שלמרבה הצער לא הקפידו על כללי הכשרות, היו באים ורוכשים את המוצר הזה, בעל השם הטוב.
מעדניה זו פעלה בקיטון צר, בחדרון קטן וישן, ואילולא המוצר המיוחד הזה, איש כמעט לא היה מכיר אותה.
אדם אחד, שראה את התנועה העירה של הקונים בחנות הקטנה הזו, החליט לקום ולעשות מעשה. "אם רבים כל כך נכנסים לחנות הזו, הרי שאפשר לעשות מזה כסף טוב", הרהר.
הוא שכר שתי חנויות צמודות זו לזו, שבר את הקיר ביניהן, והקים מעדניה מתחרה סמוך למעדנה הותיקה והקטנה. המעדניה שלו היתה גדולה פי כמה. היא היתה מפוארת ומוארת, ומטבע הדברים היתה אמורה לקרוץ לעין הלקוחות הרבה יותר מזו העלובה הסמוכה.
הלה לא אמר די בכך, אלא אף הציב שלט מרהיב עין המכריז על מוצרים משובחים הנמצאים בחנותו, ובתוכם "עוף בגריל" בטעם מיוחד.
וכמו שחשב - כך היה. זרם הלקוחות פסק אט אט מהמעדניה הקטנה והותיקה, ואת המעדניה הגדולה החלו לפקוד רבים.
בתוך כל זאת הופיע במעדניה הגדולה לא אחר מאותו יהודי ירא שמים שניהל את המעדניה הותיקה. המתחרה הביט עליו בבוז, מנסה להבין מה ירצה ממנו אותו יהודי.
לתדהמתו, הגיש לו היהודי פתק קטן ובו... המתכון היחודי של אותו מוצר דגל - "עוף בגריל". היהודי הוסיף ואמר בתום לב: "דע לך, מכל הארץ באים אלי דוקא בגלל המוצר הזה. כדאי שגם אתה תכיר אותו, כך תגדיל את מאגר הלקוחות שלך פי כמה וכמה".
עוד בטרם פצה המתחרה את פיו, המשיך היהודי ואמר לו כי ברצונו להעניק לו עצות אחדות ממה שרכש מנסיונו במהלך השנים. הוא עמד על כך שהמתחרה יקח דף ועט וירשום את כל העצות שהוא נותן לו - על משך הבישול הרצוי, על כמות התבלינים המדויקת, וכך הלאה.

לאחר שיצא היהודי מהמעדניה החדשה, פרץ מתחרהו בצחוק רם. לעובדיו שהתאספו סביבו סיפר בלעג על השכן מהמעדניה הישנה שבודאי רוצה להזיק לו, ועל כן הוא מנסה להכשילו במתכון גרוע.
המתחרה צילם את המתכון בהגדלה, וכך גם את העצות הסודיות שהכתיב לו אותו יהודי, תלה את הצילומים על קיר המטבח וכתב מעליהם באותיות של קידוש לבנה: "כמו שכתוב כאן - לא לעשות!"
העובדים נשמעו לו. הם עשו להיפך מההוראות והעצות שהופיעו ברשימה שעל הקיר. התוצאה היתה: מאכלים שרופים, חריפים מדי או תפלים.
שלושה חודשים לאחר מכן נסגרה המעדניה הגדולה והחדשה בקול דממה דקה...
אותו מתחרה חישב חשבונות רבם. "אם בעד המעדניה הקטנה מצליח - ודאי שאני אצליח". ואולם הוא נכשל.
לעומתו, בעל המעדניה הישנה לא חשב לרגע על מיעוט פרנסתו. להיפך, הוא עמד והסגיר את סוד הצלחתו למתחרהו. הוא לא חשב אפילו לרגע אחד שהדבר יזיק לפרנסתו. ומה עשה ה' יתברך? דוקא צעד זה גרם בעקיפין לסגירת המעדניה החדשה, ופרנסתו של הותיק לא נפגעה אפילו כמלוא נימה.

הציצית של יענק'לה

יענק'לה, יהודי תמים, חי בגטו. בכל עת ניסה לעודד את אחיו היהודים ולהפיח רוח של חיים בתוך מחנה העבודה. בכל פעם כשהייתה הזדמנות למצוות היה "חוטף" אותן. כשהיו עשרה אנשים דאג שיעשו קדיש ותפילות.
 
הגרמנים ראו שרוח היהדות חזקה במחנה ולאחר חקירה התברר שיש שובב אחד שמפיח רוח של יהדות בגטו. יענק'לה הוזהר פעמים מספר שאם לא יפסיק את מעשיו יעשו לו משפט לינץ', אך יענק'לה המשיך לרקוד ולשיר: "עיבדו את השם בשמחה..."
 
בחלוף ימים מספר יצא פסק דין ממפקד המחנה: "יש להביא את כל הנשים והגברים למשפט פומבי של יענק'לה".
 
ציבור האנשים התאסף וגזר הדין נשמע: "יענק'לה, עליך לחפור את הקבר שלך... בשיניים!"
 
יענק'לה החל במלאכת החפירה ופיו היה מלא שירה: "עיבדו את השם בשמחה".
 
הגרמנים התבלבלו, הם תהו עד כמה הוא יכול להיות עקשן? ועוד לפני מותו. יענק'לה המשיך לחפור את קברו ובפיו ניגון חדש: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
 
במעשיו רצה יענק'לה לקדש את חייהם של האחרים ולעודדם לפני מותו. לאחר שעות של חפירה סיים יענק'לה לחפור את הקבר.

הגרמנים ציוו עליו להתפשט ולהיכנס לקבר עירום. אולם אף זה לא הרתיע אותו. הוא הוריד את חולצתו, נעליו ומכנסיו כשהוא שר ורוקד. אך דבר אחד לא הסכים יענק'לה להסיר מעליו -  את הטלית הקטנה. על גופו הייתה טלית מיושנת וקרועה בעלת חוטים מיושנים.
 
אחד הגרמנים דרש ממנו להורידה אך יענק'לה לא הסכים. "כל מה שביקשנו ממך עשית, חפרת את קברך בשיניים, הסרת את כל מלבושך, תסביר לי מדוע אתה מסרב להוריד את הבגד הקרוע הזה עם החוטים הבלויים?" שאל הגרמני.
 
השיב לו יענק'לה: "בחוטים האלה יש את שם השם! הם מראים שיש אלוקים המנהיג את העולם ולא אתה. הם מראים שיש בוס גם עליך וגם עליי. אותו אלוקים ינקום את דמי ממך!"
 
המפקד שלא יכול היה לשמוע את הגבורה והאומץ העם היהודי אמר לו: "תתלבש מייד!" ולאחר-מכן נתן לו ויזה לברוח לארצות הברית... שם פגש אותו הרב ניסים יגן זצ"ל וסיפר לו את הסיפור הנ"ל... (הרב ניסים יגן(

"אבא שלכם צדק"

מספרת רחל סילבצקי, יו"ר תנועת אמונה לשעבר:

אבי ז"ל הגיע לאמריקה ב-1924. הוא כל שבוע פוטר מהעבודה כי הוא לא היה מוכן לעבוד בשבת. הם עבדו, ופיטרו אותם כי הם שמרו שבת.
כשאבא שלי ז"ל נפטר, אני הייתי בארץ, והמשפחה ישבה שבעה יחד באמריקה. הגיע לבית מישהו עם לימוזינה ענקית, נכנס הביתה, ואמר:
"אתם יודעים, אני הגעתי לאמריקה עם אבא שלכם. הכרתי אותו היטב. היינו מאותו מקום.
אני פתחתי מפעל לסמרטוטים, לעשות מזה נייר, ואמרתי לאבא שלך: בואו נהיה שותפים, והוא סירב, כי היה צריך לעבוד בשבת. המפעל היה פתוח בשבת.
אמרתי לו: אני לא יכול. אנחנו לא נשרוד אם לא נעבוד בשבת!
ואבא שלכם סירב."
"טוב, היום אני מליונר", סיכם האיש, "אבל כל הילדים שלי התחתנו עם גויים:"
"אבא שלכם צדק."
וזה בעצם סיפורה של אמריקה, בקיצור, בסיפור אחד אישי.

 

מעשה בשאל לבן

חיפה של שנות השישים, יום שישי חורפי וקר. היה זה טרם עידן הקניונים ומרכזי הקניות הענקיים. ברחוב הרצל, הרחוב הראשי דאז, עצרה מכונית קטנה לחניה באמצע קניות של ערב שבת, ובתוך המכונית ישבה רותי. רותי היתה מודאגת. לכאורה, אמורה היתה להיות מאושרת: היא כלה, והקניות שלה הן הקניות לשבת הכלה שלה, המתקרבת ובאה בצעדי ענק. עוד מעט היא חוזרת לקרית מוצקין, מעדכנת את כל הסידורים - והופה, כבר מגיע היום המאושר בחייה!

ובכל זאת, רותי מודאגת. אנחנו נמצאים בחורף. גם אם יהיה יום יפה, בערב צפוי להיות קר. והחופה, צפויה להיערך ברחבה שמחוץ לאולם האירועים. עלול להיות מאוד קר, והיא חוששת מפני הקור. לו רק היה לי שאל לבן, חושבת רותי לעצמה, לו רק היה לי שאל לבן להגן על עצמי מפני הקור!
אבל שאל לבן לא נמצא. היא "חרשה" את כל החנויות שבצפון, עברה בכל חנויות הבגדים, ובשום חנות לא נמצא לא שאל לבן ולא בגד לבן דומה שתוכל להתעטף בו. מה יהיה?

ולפתע, נעמדת אישה בסמוך לרכב, שקית בידה, והיא דופקת על חלון הרכב. "אולי אתם צריכים שאל לבן של כלה?" היא שואלת.

"שאל לבן של כלה? כן, אנחנו צריכים, מאוד צריכים!!!! איך הגעת אלינו????" שאלה רותי בתדהמה.
פתחה האישה את השקית שבידיה והוציאה את השאל, והנה מדובר בשאל חדש, חלק, חלומי, ולבן בוהק כולו. בדיוק השאל לו היתה זקוקה!

"אבל איך הגעת אלינו?" שאלה שוב רותי, נדהמת מהנס שהתחולל מול עיניה.

"סרגתי אותו בשביל כלה, ואיש לא הגיע לקחת אותו", סיפרה האישה, "ואני רוצה למכור אותו כדי לקנות מוצרים לכבוד שבת". כך סיפרה האישה, קיבלה תשלום עבור השאל הנסי - ונעלמה.

וכך הגיעה שאל לבן לידיה של רותי, והיא חזרה מהקניות ברחוב הרצל עם שלל מוצרים - ועם שאל לבן, חלומי, בוהק.

שמע את הסיפור אביה ואמר נפעם: "זכית לנס! לא כל אחד זוכה לכך! לא ידעתי שיש לי בת כל כך צדיקה!"

התעטפה רותי בשאל בליל חתונתה, ואף שמרה עליו לשנים הבאות, זכר לנס.

עד שיום אחד נעלם השאל. כפי שהגיע בדרך מופלאה, כך נעלם לו, בלי הקדמה, בלי רמז, בלי איתות או סימן.

רותי חיפשה אותו שוב ושוב, אך הוא נעלם - עד שהגיעה למסקנה שאולי פרח לו השאל הלבן, והלך לשמח כלה נוספת בליל חתונתה.

את הסיפור, שהתרחש לפני כיובל שנים, שמעתי ממקור ראשון, מדודתי רותי, הכלה שזכתה בשאל - - -.

מאיפה יגיע מניין?

מאיפה יגיע מניין?

מתוך מאמר של הרב דוד קליינר 

באדיבות הידברות

המטוס היה בדרכו לאנטוורפן, וישבו בו כמאה איש. בין הנוסעים היו הרבי מפיטסבורג זצ''ל, עם שמונה מתלמידיו. היעד היה חתונת בנו של אחד מחסידי האדמו''ר. מלבד הרבי ותלמידיו, לא היו עוד יהודים שומרי תורה ומצוות על המטוס.

הטיסה התחילה ללא תקלות והתנהלה למישרין, אך לפתע הודיע הטייס בפתאומיות שחסר דלק במטוס, ועליהם לנחות ולתדלק בשדה תעופה קטן מחוץ לעיר. שדה התעופה היה שומם ונידח ומיועד לטיסות פנימיות בלבד. כל הנוסעים ירדו מן המטוס, ביניהם הרבי ותלמידיו, שהחלו לתור אחר מקום שקט בו יוכלו להתפלל בנחת וללא הפרעה את תפילת המנחה.

הרבי התקרב לדלפק ופנה לאחד מעובדי הקבלה של שדה התעופה, בבקשה שיפתח להם חדר צדדי בו יוכלו הוא ופמלייתו להתפלל ללא הפרעה. עובד הקבלה הביט המום ברבי ונראה חיוור לחלוטין.

לאחר רגע של התאוששות ענה: ''אני מוכן למלא את בקשתך, אבל בתנאי אחד: שתיתן לי להגיד קדיש לזכר אבי...''.

"אתה יהודי?", שאל הרבי.

"כן", השיב. "אני לא מכיר יהודים שגרים בחלק זה של בלגיה, האם מותר לשאול מה מעשיכם כאן?".

"האמת שבדיוק רציתי לשאול אותך את אותה שאלה", השיב הרבי. ''אתה בדיוק עשירי המשלים לנו מניין!...".

''אני לא חושב שתאמין לסיפור שלי...'', התחיל האיש לספר, ''אבל אני מבטיח לך, כבוד הרב, שזו האמת לאמיתה. נפרדתי ממשפחתי לפני שנים רבות וברחתי לעיר הקטנה הזו. על אף שאני מגיע ממשפחה אורתודוקסית ביותר, איני שומר מצוות כבר עשרות שנים. כל הזמן הזה, אף לא אמרתי קדיש לזכר אבי, אשר נפטר בינתיים.

אתמול בלילה הופיע אבי בחלום ואמר לי: 'יענקל, מחר יחול יום השנה למותי, ואני רוצה שתגיד קדיש לזכרי!'.

'אבל אבא', מחיתי, 'בשביל לומר קדיש צריך מניין, ואני היהודי היחידי בכל העיירה. אין שום סיכוי שאצליח למצוא מניין ברדיוס הקרוב!'.

'אל תדאג יענקל, אביא לך מניין', ענה לי אבי.

לאחר שהתעוררתי מהחלום'', מוסיף האיש ומספר, ''רעדתי זמן רב והייתי המום. אולם, לאחר מספר דקות של התאוששות, אמרתי לעצמי שזה רק חלום ואין לו כל משמעות. מעבר לכך, זה הרי ממש מגוחך, מניין יגיע לעיירת חקלאות נידחת שכזו מניין אנשים יהודים?!...".

נס בתוך נס: סיפורה של משפחת עולים

את הסיפור סיפר הרב אליעזר ג.

▪היה זה לפני למעלה מ 30 שנה, התגוררנו אז ברומניה, והיינו משפחה שמחה ומאושרת.

באחד הימים פרצה שריפה בביתינו, כולנו ניצלנו בחסדי השם, אך אחותי הקטנה בת החמש נכוותה קשות.

שבועיים שלמים היו הוריי ליד מיטתה בבית הרפואה עד שב"ה מצבה החל להשתפר.

▪לילה אחד החליטו הוריי לחזור הביתה לאגור כוחות, ומחר בבוקר לחזור לבית הרפואה.

כשחזרו בבוקר מצאו את מטתה של אחותי ריקה!!

שאלו רופאים, אחיות, אך אף אחד לא ידע.

עד שחדרה להכרתם לאט לאט ההבנה שאחותי פשוט נחטפה עבור בצע כסף, דבר שהיה נפוץ בתקופה ההיא.

את כל רומניה הוריי חרשו בחיפוש אחריה אך לשווא.
ביתנו הפך לבית מלא אבל ויגון.

▪בצר להם החליטו הוריי לעלות לארץ ולהתחיל מחדש. היה זה באמצע שנות ה 80.

בארץ השתלבתי באחת הישיבות ועשיתי חייל בלימודיי.

והנה בשיא פריחתי גילו אצלי את המחלה ה"י.. דבר זה נפל על הוריי כרעם חזק.

אמרתי להוריי אני נוסע לרבי מליובאוויטש לבקש ברכה לרפואה שלמה.

▪כשהגעתי לרבי , בקשתי ברכה לרפואה. הרבי נתן לי דולר לצדקה ובירך ברפואה שלמה ושהכל יעבור.

כך הוה. המחלה נעלמה לגמרי וכיום אני ב"ה נשוי עם ילדים וכו'.


אך כאן רק מתחיל הסיפור:

▪כשהייתי מול הרבי החלטתי גם לבקש ברכה עבור אחותי שנאבדה. שטחתי בפני הרבי את כל סיפור החטיפה.

הרבי נותן לי דולר ואומר לי בזה הלשון:

*"בשנת תש"ס תראו ניסים"*.

חטפתי הלם. הרבי מדבר איתי על עוד למעלה מעשר שנים.

התנצלתי בפני הרבי וביקשתי לחזור שוב כי לא שמעתי. הרבי שב ואמר "בשנת תש"ס תראו ניסים".

▪עברו שנים מאז. הרבי התכסה מעינינו בשנת תשנ"ד ואנחנו כמעט ושכחנו מאותה הבטחה.

▪והנה בתאריך כ' באלול *תש"ס* (20 בספטמבר 2000 למנינם) אשתי חיפשה עובדת זרה לעזרה בנקיון הבית. היה לידינו כמין מקום שבו העובדות היו מתרכזות בחיפושם אחר עבודה.

אשתי הלכה לשם וחזרה עם עובדת זרה.. רומניה.

▪תוך כדי העבודה היא מספרת שהיא גדלה במנזר נוצרי אך זכור לה שהוריה יהודיים.

קפצתי מהספה וביקשתי ממנה הוכחה.

היא בפשטות אמרה שיש לה תמונה אחת ויחידה. הוציאה את ארנקה והראתה לנו תמונה שלה עם אימה.. זאת אומרת עם אימי..

רצתי לאימי להראות לה את התמונה.. מיותר לציין מה היה שם..

▪שאלתי את אימי אם יש לה עוד איזה סימן זיהוי. היא ענתה שעל גופה של אחותי במקום מסוים יש צלקת.

טסנו הביתה בחזרה לבדוק, ו.. הצלקת הייתה.

▪אחותינו חזרה אלינו בצורה ניסית לחלוטין, בשנת תש"ס בדיוק - כפי שראה הרבי.