- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם בשבת, 20 פברואר 2021 22:42
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 547
מאיפה יגיע מניין?
מתוך מאמר של הרב דוד קליינר
באדיבות הידברות
המטוס היה בדרכו לאנטוורפן, וישבו בו כמאה איש. בין הנוסעים היו הרבי מפיטסבורג זצ''ל, עם שמונה מתלמידיו. היעד היה חתונת בנו של אחד מחסידי האדמו''ר. מלבד הרבי ותלמידיו, לא היו עוד יהודים שומרי תורה ומצוות על המטוס.
הטיסה התחילה ללא תקלות והתנהלה למישרין, אך לפתע הודיע הטייס בפתאומיות שחסר דלק במטוס, ועליהם לנחות ולתדלק בשדה תעופה קטן מחוץ לעיר. שדה התעופה היה שומם ונידח ומיועד לטיסות פנימיות בלבד. כל הנוסעים ירדו מן המטוס, ביניהם הרבי ותלמידיו, שהחלו לתור אחר מקום שקט בו יוכלו להתפלל בנחת וללא הפרעה את תפילת המנחה.
הרבי התקרב לדלפק ופנה לאחד מעובדי הקבלה של שדה התעופה, בבקשה שיפתח להם חדר צדדי בו יוכלו הוא ופמלייתו להתפלל ללא הפרעה. עובד הקבלה הביט המום ברבי ונראה חיוור לחלוטין.
לאחר רגע של התאוששות ענה: ''אני מוכן למלא את בקשתך, אבל בתנאי אחד: שתיתן לי להגיד קדיש לזכר אבי...''.
"אתה יהודי?", שאל הרבי.
"כן", השיב. "אני לא מכיר יהודים שגרים בחלק זה של בלגיה, האם מותר לשאול מה מעשיכם כאן?".
"האמת שבדיוק רציתי לשאול אותך את אותה שאלה", השיב הרבי. ''אתה בדיוק עשירי המשלים לנו מניין!...".
''אני לא חושב שתאמין לסיפור שלי...'', התחיל האיש לספר, ''אבל אני מבטיח לך, כבוד הרב, שזו האמת לאמיתה. נפרדתי ממשפחתי לפני שנים רבות וברחתי לעיר הקטנה הזו. על אף שאני מגיע ממשפחה אורתודוקסית ביותר, איני שומר מצוות כבר עשרות שנים. כל הזמן הזה, אף לא אמרתי קדיש לזכר אבי, אשר נפטר בינתיים.
אתמול בלילה הופיע אבי בחלום ואמר לי: 'יענקל, מחר יחול יום השנה למותי, ואני רוצה שתגיד קדיש לזכרי!'.
'אבל אבא', מחיתי, 'בשביל לומר קדיש צריך מניין, ואני היהודי היחידי בכל העיירה. אין שום סיכוי שאצליח למצוא מניין ברדיוס הקרוב!'.
'אל תדאג יענקל, אביא לך מניין', ענה לי אבי.
לאחר שהתעוררתי מהחלום'', מוסיף האיש ומספר, ''רעדתי זמן רב והייתי המום. אולם, לאחר מספר דקות של התאוששות, אמרתי לעצמי שזה רק חלום ואין לו כל משמעות. מעבר לכך, זה הרי ממש מגוחך, מניין יגיע לעיירת חקלאות נידחת שכזו מניין אנשים יהודים?!...".
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם ברביעי, 27 ינואר 2021 18:19
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 442
את הסיפור סיפר הרב אליעזר ג.
▪היה זה לפני למעלה מ 30 שנה, התגוררנו אז ברומניה, והיינו משפחה שמחה ומאושרת.
באחד הימים פרצה שריפה בביתינו, כולנו ניצלנו בחסדי השם, אך אחותי הקטנה בת החמש נכוותה קשות.
שבועיים שלמים היו הוריי ליד מיטתה בבית הרפואה עד שב"ה מצבה החל להשתפר.
▪לילה אחד החליטו הוריי לחזור הביתה לאגור כוחות, ומחר בבוקר לחזור לבית הרפואה.
כשחזרו בבוקר מצאו את מטתה של אחותי ריקה!!
שאלו רופאים, אחיות, אך אף אחד לא ידע.
עד שחדרה להכרתם לאט לאט ההבנה שאחותי פשוט נחטפה עבור בצע כסף, דבר שהיה נפוץ בתקופה ההיא.
את כל רומניה הוריי חרשו בחיפוש אחריה אך לשווא.
ביתנו הפך לבית מלא אבל ויגון.
▪בצר להם החליטו הוריי לעלות לארץ ולהתחיל מחדש. היה זה באמצע שנות ה 80.
בארץ השתלבתי באחת הישיבות ועשיתי חייל בלימודיי.
והנה בשיא פריחתי גילו אצלי את המחלה ה"י.. דבר זה נפל על הוריי כרעם חזק.
אמרתי להוריי אני נוסע לרבי מליובאוויטש לבקש ברכה לרפואה שלמה.
▪כשהגעתי לרבי , בקשתי ברכה לרפואה. הרבי נתן לי דולר לצדקה ובירך ברפואה שלמה ושהכל יעבור.
כך הוה. המחלה נעלמה לגמרי וכיום אני ב"ה נשוי עם ילדים וכו'.
אך כאן רק מתחיל הסיפור:
▪כשהייתי מול הרבי החלטתי גם לבקש ברכה עבור אחותי שנאבדה. שטחתי בפני הרבי את כל סיפור החטיפה.
הרבי נותן לי דולר ואומר לי בזה הלשון:
*"בשנת תש"ס תראו ניסים"*.
חטפתי הלם. הרבי מדבר איתי על עוד למעלה מעשר שנים.
התנצלתי בפני הרבי וביקשתי לחזור שוב כי לא שמעתי. הרבי שב ואמר "בשנת תש"ס תראו ניסים".
▪עברו שנים מאז. הרבי התכסה מעינינו בשנת תשנ"ד ואנחנו כמעט ושכחנו מאותה הבטחה.
▪והנה בתאריך כ' באלול *תש"ס* (20 בספטמבר 2000 למנינם) אשתי חיפשה עובדת זרה לעזרה בנקיון הבית. היה לידינו כמין מקום שבו העובדות היו מתרכזות בחיפושם אחר עבודה.
אשתי הלכה לשם וחזרה עם עובדת זרה.. רומניה.
▪תוך כדי העבודה היא מספרת שהיא גדלה במנזר נוצרי אך זכור לה שהוריה יהודיים.
קפצתי מהספה וביקשתי ממנה הוכחה.
היא בפשטות אמרה שיש לה תמונה אחת ויחידה. הוציאה את ארנקה והראתה לנו תמונה שלה עם אימה.. זאת אומרת עם אימי..
רצתי לאימי להראות לה את התמונה.. מיותר לציין מה היה שם..
▪שאלתי את אימי אם יש לה עוד איזה סימן זיהוי. היא ענתה שעל גופה של אחותי במקום מסוים יש צלקת.
טסנו הביתה בחזרה לבדוק, ו.. הצלקת הייתה.
▪אחותינו חזרה אלינו בצורה ניסית לחלוטין, בשנת תש"ס בדיוק - כפי שראה הרבי.
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם בשישי, 08 ינואר 2021 11:08
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 508
תזמורת בלוויה
יקותיאל יהודה גנזל - באדיבות מרוה לצמא
שתי פנים סיגלו לעצמם פקידי החברא קדישא של עדת הפרושים בירושלים של פעם. פנים של עצב ופנים של תקווה. כשנכנס פנימה בן משפחה המבכה את מות יקירו ומבקש לקנות מיידית חלקת קבר בהר הזיתים, בית הקברות היחידי בירושלים דאז, הם עוטים פני עצב, משתתפים בצערו, מבינים ליגונו, ומטפלים במהירות הנדרשת בכל הפרוצדורה המתבקשת.
את פני התקווה הם עוטים כשנכנס אליהם יהודי ירושלמי בא בימים ומבקש לקנות לעצמו חלקת קבר, מתוך סגולה לאריכות ימים ומתוך רצון לבחור את המיקום המדויק שבו ישכב עדי היום שבו ייעמדו רגלי הבורא על הר הזיתים, ההר ייבקע והמתים יחיו - כמתואר בנביא. כש'לקוח' שאינו 'בר מינן' יושב על הכיסא ממול, הם לובשים פני תקווה לאריכות ימיו ושנותיו, ומעניקים לו חווית רכישה הכוללת חתימות ובירורים, בחירה והמקחות, עד שהחלקה הטובה ביותר (בעיני הלקוח) נמכרת במחיר הטוב ביותר (בעיני הפקידים).
באותו יום שבו החל סיפורנו להיטטוות הם לבשו פני שעשוע. זאת מאחר שבקשתו של זלמן היתה שונה ומשונה ומשעשעת למדי.
זלמן זה היגר לפני שנים מועטות מרוסיה. משפחה לא היתה לו. הוא היה יושב משעות השחר עדי חצות ליל בפינתו הקבועה בירכתי בית הכנסת 'החורבה' ולומד פרקי משניות. הוא לא קשר שיחה עם איש, וכששאלוהו על דא וגם הא היה משיב בהמהום וחוזר למשנתו.
באותו בוקר הוא הופיע בשערי משרד החברא קדישא ופתח את פיו. הוא ביקש לשלם תמורת 'חלקה' שבה יטמנוהו ביומו האחרון. לא משנה לו בדיוק איפה, העיקר שיהיה בין יהודים יראים ושלמים. אבל יש לו בקשה מיוחדת:
"אני רוצה שבהלוויה שלי יצטרפו אל המלווים גם כליזמרים. אני רוצה תזמורת שתנגד ניגוני שמחה לאורך מסע הלווייתי", ביקש זלמן, ולא הבין מדוע הפקידים משועשעים מבקשתו.
הם ניסו להתחמק ממנו, אבל הוא לא הרפה. הוא הפציר בהם שיבטיחוהו הבטחה נאמנה שמשרד החברא קדישא יעמיד תזמורת שתנגן, בשעה שהוא ישכב, עטוף בטלית עד קדקוד, על מיטת ההלוויות. "לא הספדים אני צריך ולא כבוד. אני גם לא צריך יות רממניין מלווים מצומצם. אבל מוכרח אני שתזמורת עליזה ועולצת תלווה את דרכי האחרונה", ביקש ופסק. הפקידים לא ידעו מה לעשות. הם הבטיחו לו להשתדל בעזרת השם, והצליחו להיפרד ממנו בלי הבטחה מפורשת.
משיצא זלמן, יצא אחד הפקידים אל מעונו של הגאון רבי שמואל סלנט זי"ע - רבה של ירושלים, לספר על הבקשה התמוהה ולשאול את פה קודשו כדת מה לעשות.
רבי שמואל שמע, הקשיב, ושלח לזמן אליו את זלמן.
דירתו של רבי שמואל סלנט היתה בחצר 'החורבה', כך שלא חלפו יותר משתי דקות ומחצה עד שהתייצב זמן לפניו בחיל וברעדה, והתבקש לספר מה עומד מאחורי בקשתו המוזרה.
"נער הייתי, כשהגיעו ה'כאפערס' (החוטפים) לעיירתנו וחטפו אותי לעבודת הצבא", סיפר זלמן בקול אדיש. עשרות שנות שירות צבאי מדכא בצבא הרוסי קר המזג הצליחו לנטרל אצלו את מיתרי הרגש. "לקחו אותי, יחד עם ילדים נוספים שנחטפו, קנטוניסטים שכמותנו, העבידו אותנו בעבודות מפרכות, וחינכו אותנו לשכוח מהעבר, לשכוח מהתורה, מהמצוות, מההורים, מהבית, ולהיות מסורים רק לצבא הרוסי, כמו מכונות מלחמה".
לא פלא שכעבור שלוש שנים מחטיפתו כבר לא זכר זלמן מהתורה ומהמצוות. מכל היהדות אשר ספג בבית הוריו נותרה לו מזכרת קטנטנה בדמות הפסוק "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד", שאותו זכר וגם שינן בחשא. הוא היה מוכשר והצטיין בעבודתו הצבאית, טיפס וטיפס בדרגותיו, עד שקיבל מעמד של קצין בכיר באחד המחנות הצבאיים הגדולים, סמוך לפטרסבורג הבירה.
הוא היה רואה נערים יהודיים המובלים למחנה, והזיק היהודי ריצד מבפנים והכאיב לו. הוא היה מביט בעיניים כלות בעוד ועוד ילדים ונערים ההופכים למכונות מלחמה, נטולי רגש, נטולי הבעה, נטולי חשיבה עצמית. לא היה בידיו לעשות דבר.
ואז הגיע היום שבו שמע על קבוצת נערים עקשנית, שהחליטה לשמור תורה ומצוות בכל מחיר. המפקדים כלאו אותם בכלא הצבאי והתכוננו להעבירם על דתם בעל כורחם באכזריות. {
"כששמעתי את זה, שמעתי גם קול פנימי שלחש לי שאני חייב לעשות משהו. ואז נפל במוחי רעיון. אארגן ערב שירה וזמרה לכל החיילים, ערב שבו יתרעננו קצת ויחדשו כוחות. הזמנתי את התזמורת הצבאית, וביקשתי מהם שיתכוננו בשירים עליזים, מקפיצים ושמחים. הם פנו להתכונן, ואני הכרזתי בכל רחבי המחנה על כך שהערב, בשעה שמונה, יתאספו החיילים כולם לרחבה המרכזית, שם ימתינו להם בקבוקי משקה. וכשאומרים ברוסיה 'משקה', הכוונה כמובן אינה למיץ תפוזים. כשהתייצבו החיילים במועד הנקוב המתינו להם בקבוקי וודקה לרוב. הם שתו ושתו, והתזמורת החלה מנגנת. שעתיים תמימות ניגנה התזמורת ניגוני שמחה, והחיילים כולם פרצו בריקודים משולהבים. הם רקדו במעגלים, הם רקדו על השולחנות ועל הספסלים. האווירה היתה שמחה: שמחה כל כך, עד שאיש לא שם לב לעשרה נערים יהודיים שחומקים מהכלא הצבאי, בורחים מהחנה אל החופש".
למחרת, כשגילו שהנערים נעלמו, היו עדיין המפקדים תחת השפעת הערב העליז של אתמול. הם הבינו שבחסות האלכוהול חמקו הבחורים.
איש לא חשד בקצין הבכיר, מארגן ערב הזמרה והשתייה, שתכנן את כל ערב ההתרעננות רק כדי לעזור לבחורי ישראל לחמוק מגורל אכזר.
"זו היתה אמנם הפעם הראשונה, אבל לא היחידה. במהלך עשרים השנים שבהם שירתי כקצין בכיר במחנה, הייתי מארגן אחת לתקופה 'ערב התרעננות' שהתקבל בברכה. גם בפטרבורג, בחדרי השלטון, בירכו על הצעד, בראותם כמה קצת וודקה וקול צלילים מקפיצים תורמים ליעילותם של אנשי הצבא ולתפקודם. כל ערב כזה היה הופך לחגיגה גדולה, האלכוהול היה נשפך כמים והתזמורת לא הרפתה לרגע. כל ערב כזה היה כמובן טומן בחובו סיפור הצלה כזה או אחר לחיילים יהודיים, שניצלו את ערפילי האלכוהול ואת קיפוץ הרגליים כדי לחמוק מענישה חמורה".
עם שחרורו מהצבא שב זלמן אל חיק היהדות.
"אמנם הייתי צריך ללמוד הכל מההתחלה, ומוחי כבר היה שרוף ואכול משנות קצונה רבות כל כך, אבל עשיתי את כל מה שאני יכול. אמת, איני מבין את פירוש המילים, לא של התפילה ולא של המשניות שאני אומר ללא הרף, אבל לפחות הצלחתי ללמוד מחדש לקרוא את האותיות הקדושות, את תיבות התפילה והמשנה, ואני עושה כל שביכולתי כדי להיות יהודי טוב".
הבעת פניו של זלמן נותרה קפואה. את הרגש, כבר אמרנו, הוא איבד אי שם בערבות רוסיה. אבל עיניו של 'מרא דאתרא', רבי שמואל צדיקא, זלגו דמעות רותחות. הוא תפס בידיו של זלמן ואמר לו: "לא זלמן ייקרא שמך, אלא 'רבי זלמן', ריבונו של עולם, רא נא אילו בנים יש לך. ראה נא יהודי זה: הוא נלקח בעל כורחו לצבא, חי חיי פרך קשים, השכיחו ממנו את התורה והמצוות, ובכל זאת, הוא עושה את כל מה שוא יכול רק מתוך רצון לעובדך בעמת. הוא שוחרר מהצבא כשהוא כבר בא בימים, אפילו משפחה לא זכה להקים, ובכל זאת, הוא יושב כל יומו בבית המדרש ואומר פרקי משניות, בלי להבין אפילו...."
רק אחרי ששקטו מעט רגשותיו הגואים של רבי שמואל, המשיך רבי זלמן בדבריו:
"לכן, ברצוני שבעת הלווייתי ילווני בתזמורת ובכלי שיר, כדי שאלך לדרכי האחרונה באותו זיכרון, זיכרון הצלת הנפשות שהצלחתי בזכות התזמורת הצבאית המנגנת בשירים עליזים".
הסכית רבי שמואל ואמר: "קשה לי להתיר להזמין ללכתחילה תזמורת מנגנת בשעת הלווייה. אולם בטוחני שמן השמים יעוררו בצורה הנכונה והטובה ביותר את אותו זיכרון טוב. תנוח דעתך".
שני כליזמרים היו בירושלים של מעלה, האחד אילם והשני עיוור. הם מעולם לא שקעו ביגון על היותם מוגבלים. אדרבה, הם קנו כלי זמר: האילם קנה תוף נייד, והעיוור למד לנגד בחצוצרה. הם היו יושבים בשערי העיר העתיקה, מנגנים ומנגנים, מפסיקים לרגע ושוב מנגנים. הם ניגנו ניגוני שמחה וניגוני תוגה, יצירות מוסיקאליות לצד מארשים עממיים.
עוברי האורח שחלפו על פניהם היו זורקים לעברם כמה פרוטות: מי מחמת הרחמים ומי בשביל הנגינה המרגשת.
מנהג עליז קבעו לעצמם שני המנגנים ליום הפורים, מדי שנה בשנה. ביום העליז שבו ירושלים כולה נצבעת בצבעוניות רבגונית, יום שבו ילדי ירושלים מסובבים את משעוליה כשהם לבושים בתחפושות מושקעות שאותן הכינו אימותיהן משאריות בד, ודר וסוחרת, יום שבו ירושלים, למרות היותה עניה, לובשת פני צהלה ושמחה, וששון ויקר.
בו ביום היו השניים, האילם עם התוף והעיוור עם החצוצרה, מסובבים ברחובות ירושלים ומשמיעים שירים שמחים וקצביים.
המתופף, שאמנם לא ידע לדבר, אבל עיניים היו לו, היה הולך ראשון, אחריו פסע העיוור, פוסע במדויק לקול הלמות התוף ויודע את דרכו.
צליליהם היו נשמעים בדיצה, והילדים כולם היו רצים לעברם וצהלתם על פניהם.
שושנת ירושלים צהלה ושמחה.
זלמן, הילד שהיה לקנטוניסט, הקנטוניסט שהיה לקצין רוסי קר רוח, הקצין שהקדיש את שארית חייו כדי לנסות לספוג יהדות ותפילה ומשניות, זלמן שרבי שמואל קרא עליו 'רבי זלמן' - נפטר בבוקרו של יום הפורים.
מורגלים הם יהודי ירושלים לערבב תוגה בשמחתם. הלא גם ברגעים השמחים בחייהם, הם תמיד שרויים בתוך ירושלים החרבה, תמיד מבטם נישא אל הר הבית.... ותמיד שמחתם לוקה בחסר. באותה תכונה הם השתמשו, כשפסעו אחר מיטתו של 'מת המצווה' רבי זלמן הקשיש. האויירה ברחוב היתה אווירת פורם עליזה, והמלווים ערבבו עצב בתוך השמחה: עצב על בן ישראל שהלך לעולמו ללא מכר וגואל, בתוך שמחת הפורים.
בדיוק כשפסעו ברחוב הראשי, הגיחו מהפינה שני הכלייזמרים, העיוור והאילם. השניים היו עסוקים בשמחתם, ולא שמו לב למסע ההלוויה המתהלך במרחק לא רב, בהמשך הרחוב.
הם המשיכו במצהלותיהם, והתזמורת שלהם, תזמורת התוף והחצוצרה, ניגנה ניגונים עליזים. המלווים נשאו את המיטה, שפתותיהם רוחשות "יושב בסתר עליון", ואוזניהם שומעות נגינה עליזה ומתפרצת.
כשסוף סוף הבחינו שני המנגנים לאיזו סיטואציה הם נקלעו ורצו להפסיק את נגינתם, הראה להם ראש החברא קדישא שימשיכו. איש לא הבין מדוע.
מאוחר יותר, כשסופרו הדברים באוזני רבה של ירושלים, ענה ואמר: "רצון יראיו יעשה".
סיפור היסטורי: מבוסס על הסיפור המובא ב"שמחת שלמה" בהר בחוקתי תש"ע
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 17:15
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 449
סיון רהב מאיר מדברי הרב לאו: "עלינו לחיות יחד, כשם שידענו כיצד למות יחד"
ממש במקביל לבחירות, נערך בשבוע שעבר בוושינגטון הכנס השנתי של איפא"ק, השדולה האמריקאית החשובה. 18 אלף איש היו שם בקהל, וכמה מהם פנו אלי ושאלו אם גם הישראלים ראו את רגעי השיא של האירוע. לא היה לי מושג על מה הם מדברים, רובנו הרי ראינו בימים האחרונים בעיקר את מיקי זוהר ועפר שלח. אז הנה תמליל של הדקות האלה, שמזכירות לנו שהסיפור שלנו גדול יותר מהקרב על המנדט ה־61. זהירות, זה טקסט הפוך לחלוטין מכל מה ששמענו השבוע.
על הבמה עמדו הרב ישראל מאיר לאו, יחד עם הרב ד"ר יעקב שכטר, שאמר כך: "אבי המנוח, הרב הרשל שכטר, קצין בצבא ארה"ב, היה בין אלו ששחררו את מחנות ההשמדה. הוא הגיע למחנה הריכוז בוכנוולד, ובין המתים והגוועים למוות, ראה שם פתאום ילד, בוהה בו בחזרה".
הרב לאו המשיך: "אני הייתי הילד הזה". הקהל מוחא כפיים. "שמי הוא ישראל מאיר לאו, אבל בבוכנוולד לא היה לי שם. הייתי מספר, רק מספר. המספר שלי היה 117030 .רק מאוחר יותר גיליתי מי אני. אבי, הרב משה חיים לאו זצ"ל, נספה בטרבלינקה. הוא הורה לאחי, נפתלי לאו לביא, לשעבר הקונסול של ישראל בניו־יורק, שאם נס יקרה ואנחנו נשרוד, יש לנו רק מקום אחד ללכת אליו: ארץ ישראל". הקהל מוחא כפיים שנית. "אבל אני שמעתי את שמו של אבי אפילו בבוכנוולד, ולא רק מאחי. זה היה ביום השחרור, 11 באפריל, 1945. כדורים שורקים, פצצות מהאוויר, אנחנו רצנו לשער, והייתה שם ערימה של גופות. הג'יפים של הצבא האמריקאי דהרו פנימה וקצין אחד עם אקדח ביד יצא מאחד הג'יפים והביט בגופות. זה היה הרב שכטר. פתאום הוא ראה אותי. הוא הבין שאני ילד יהודי. הוא לקח אותי בידיו ואמר לי ביידיש: מה שמך? מי אתה? אמרתי: שמי לולק ממשפחת לאו. הוא אמר לי מיד: האם אתה קשור לרב המפורסם מאוד, משה חיים לאו? אמרתי: אני בנו, הוא היה אבי. הקצין התחיל לבכות. ראיתי את הדמעות על לחייו, ואז הוא שאל אותי: בן כמה אתה, ילד שלי? עניתי: מה זה משנה בן כמה אני? אני מבוגר יותר ממך. הוא שאל למה. הייתי אז בן פחות משמונה שנים. אמרתי לו: בגלל שכאשר אתה צוחק - אתה צוחק. כאשר אתה בוכה - אתה בוכה. שנים רבות שלא צחקתי ואני כבר לא בוכה. אז מי מבוגר יותר?
"חמישה שבועות לאחר השחרור חגגנו את חג השבועות, היום שבו התורה ניתנה לעם ישראל. היום אני גם יו"ר מועצת יד ושם, ואנחנו מציגים שם בירושלים את התמונה הזו. הנה, תסתכלו: הרב הרשל שכטר, ליד שני הנרות, מתפלל בקול את תפילת חג השבועות. ובשורה הראשונה, הילד השלישי מצד שמאל - זה אני. יחד התפללנו, ניצולי השואה והחיילים היהודים האמריקאים.
מבוכנוולד הגענו לארץ ישראל. הפכתי לרב, בגלל שאבי אמר לאחי: אם הנס יקרה ואתם תשרדו, תזכור שאחיך הצעיר צריך להמשיך את השושלת. אבי היה הדור ה־37 של רבני המשפחה, ואני הייתי צריך להיות ה־38. עשיתי זאת. הייתי הרב הראשי של נתניה, ואז של תל-אביב, ואז של כל מדינת ישראל".
קולו רועד. כשלידו עומד בנו של מי ששחרר אותו, הוא מסיים את דבריו כך: "אני יודע שזו לא חובה אישית אלא לאומית. יש לכולנו חובה להמשיך את השושלת, שלא תתנתק. עלינו להתגבר על כל הבעיות שיש לנו, כאן ובישראל. עלינו לחיות יחד, כשם שידענו כיצד למות יחד. לחיות יחד באחווה, ברעות, עלינו לעשות זאת. זה בידיים שלנו. הסיסמה של איפא"ק היא: היום, מחר, יחד. בואו נבנה גשרים כדי להמשיך להיות יחד. עם ישראל חי".
הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם ברביעי, 02 דצמבר 2020 19:13
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 360
"ר' שמעון אליקון, יהודי ממקסיקו, סיפר לרבי אברהם יצחק מישקובסקי שליט"א על אירוע נדיר אותו חווה בעת שהשתתף פעם יחד עם משלחת מכובדת ממקסיקו בסיום הש"ס בארצות הברית".
"ישבתי שם ליד יהודי מבוגר כבן תשעים", סיפר ר' שמעון, "וברגע סיום הש"ס, כאשר פרצה השמחה והמשתתפים פיזזו ורקדו בכל עוז לשמחתה של תורה, הצעתי לאותו יהודי לרקוד יחד אתי. הוא נענה להזמנתי ואמר לי: 'בשמחה זו אני מספר אחת…'. ואני מספר שתיים, עניתי לו בהלצה, ומיד שאלתי אותו: בשמחה שרבבות יהודים משתתפים בה, מדוע הנך חושב שאתה מספר אחת…?
"'שב ואספר לך את סיפור חיי!', אמר לי היהודי המבוגר, 'נולדתי ב'לובלין' וגדלתי על ברכי רב העיר הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל. פעם בהיותי ילד, בשמחת תורה נשא אותי המהר"ם על כפיו ואמר לי: 'אתה תגמור את הש"ס…'. לימים פרצה מלחמת העולם השניה והנאצים ימ"ש העבירו אותי שבעה מדורי גיהינום, באחד מהם הושלכתי יחד עם עוד ארבעה נערים לבור עמוק כדי להרגנו… בצר לי זעקתי: 'הלוא המהר"ם שפירא אמר לי שאני יגמור את הש"ס… אני חייב להישאר בחיים…'. כל הילדים נהרגו ואני נשארתי בחיים.
"'עברה תקופה, צבא ארה"ב שחרר אותנו ועברתי לגור בארצות הברית. המציאות החדשה וגשמיותה של אמריקה השכיחו ממני אט אט את עברי. נישאתי אמנם לאשה יהודיה, אך חייתי כאמריקאי חילוני לכל דבר. נולדו לי ילדים, והם הלכו בדרכי ומוצאם היהודי כלל לא בא לידי ביטוי…
"'עד שחל המפנה הגדול בחיי. לילה אחד נגלה אלי בחלומי מורי ורבי לשעבר המהר"ם שפירא מלובלין זי"ע, ואמר לי: 'אתה הרי חי בזכותי…! טענת שאמרתי לך לגמור את הש"ס… על מנת כן ניתנו לך חייך במתנה… חזור לחיות כיהודי כשר, החל ללמוד את הש"ס ותסיימו…'.
"'כשהתעוררתי לא נתן לי החלום מנוח, נזכרתי בעברי המפואר, בעיירתי ובמשפחתי. בנס הגדול כשניצלתי מן הבור ובהבטחתי לסיים את הש"ס… הבנתי כי מעתה עלי לשנות את אורח חיי ולמלאות את תפקידי. קראתי לכל בני משפחתי, סיפרתי להם את דבר החלום, וכולנו יחד חזרנו בתשובה שלמה…
"'התחלתי מיד ללמוד את הש"ס כהבטחתי וכברכת רבי מאיר שפירא מלובלין, והנה אני זוכה כעת לסיים את הש"ס… עתה מבין אתה מדוע אני מספר אחת בשמחה הזו…?'"
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם ברביעי, 02 דצמבר 2020 19:12
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 302
הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א, רבה של מגדל העמק, מספר בספרו "אור השבת", בסיפור מיוחד: "לא יאומן מה פעל חיבוק קטן, מעט הערכה והארת פנים".
"נסעתי באוטובוס מנצרת עילית למגדל העמק, ולמדתי מסכת בבא מציעא. בתחנה על אם הדרך עלה בחור 'היפי', שערותיו הארוכות גלשו אל שיפולי כתפיו. הוא מתיישב לצדי ומביט בעניין רב בגמרא שבידי", מספר הרב גרוסמן.
"הקדמתי בשלומו ושאלתיו בנימוס למקום חפצו. הוא סיפר כי פניו מועדות לחיפה. המשכנו לשוחח, כשאני מתעניין לגבי מקום מוצאו. הוא סיפר כי הוא נולד במרוקו, ואביו היה דיין נכבד. לימים עברה המשפחה להתגורר בצרפת, שם ביום בהיר נפטר האבא הדיין, ראש המשפחה, בפתע פתאום, והותיר את בני המשפחה יתומים, המומים וכואבים בארץ לא להם.
"קשה היתה היתמות, והאבל נגס בהם בכל פינה. האמא החליטה כי אין להם מה לחפש בארץ זרה, על כן עלו ובאו לארץ ישראל. הוא התקבל לישיבה קדושה, ובמקביל הסוכנות היהודית הפנתה אותו לאולפן כדי להשתלם וללמוד את השפה ולהקל עליו את קשיי הקליטה בארץ. באין לו אב ומדריך, החל הנער נושר ויורד אט אט מהתורה והמצוות, עד אשר נטש את כל המצוות שהכיר וחדל מלקיימם.
"הבטתי בצער וברחמים על אותה נפש אומללה שאיבדה את הקשר הישיר עם אבי יתומים, בעל הרחמים", מספר הרב גרוסמן. "ליבי נקרע לנוכח היתמות אותה חווה הבחור יום יום, שעה שעה. דיברתי על לבו דברי חיזוק ועידוד".
"'מה לומד הרבי?' שאל הנער את הרב גרוסמן. "פרק המפקיד", השיב לו. עיניו של הנער נצצו: "זה הפרק האחרון אותו למדתי בישיבה, לפני שעזבתי", אמר, והחל לירות בעל פה: "ההוא גברא דאפקיד כיפי גביה חבריה, אמר ליה הב לי כיפי, אמר ליה לא ידענא היכא… אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה"…
"התפעלתי מהזיכרון המדויק שלו, בראותי כי הוא מצטט מדויקות את לשון חז"ל. 'אתה זוכר את מסקנת הגמרא שם?', שאלתי אותו. 'בוודאי. ענה הבחור: 'הלכתא, שומא הדר לעולם, משום שנאמר 'ועשית הישר והטוב'…
"חיבקתיו חיבוק חם", מספר הרב גרוסמן. "הוא היה נרגש כולו, ואף מעיני זלגה דמעה רותחת על בן ישיבה שנסתלק בחטף ועבר לעולם שכולו חולין, אמונות תפלות ודמיונות שווא. 'ועשית הישר והטוב', אמרתי לו. חז"ל מלמדים אותנו דרכי אנושיות והתנהגות עם הזולת, גם אם השכל אומר להפך. 'ועשית הישר והטוב', טפחתי על שכמו, צריך לזכור את הפסוק הזה גם כפשוטו, לעשות את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם.
"נפרדנו לשלום ואמרתי לו: 'אתה מוזמן למגדל העמק, כבד אכבדך כמו בן שלי'", מספר הרב גרוסמן, ומציין כי הנער נראה נבוך לנוכח ההזמנה החמימה הזו, שבעתיד התגלתה כהזמנה הראשונה שלו בארץ, והחיבוק הראשון אותו קיבל מגיל צעיר מאוד.
לאחר שבועיים קיבל הרב גרוסמן מכתב לביתו, וכך נכתב בו: "ראיתי אותך בחושך בתוך האוטובוס, התרגשתי מאוד. בשבוע הבא אבוא אצלך לשבת קודש, כי אני צריך הרבה מאמרי פיך, אני נוטה ליפול ואיני רוצה ליפול. תדבר איתי קצת, תעודד אותי רק קצת, כי גלים חזקים דוחפים אותי לתהום המים".
הרב גרוסמן קרא את המכתב כשעיניו זולגות דמעות. לא יאומן מה פעל חיבוק קטן, מעט הערכה והארת פנים. הוא ציפה לבאות דרוך.
בערב שבת לפני הדלקת הנרות נשמעו נקישות עדינות בבי משפחת גרוסמן. בפתח בחור מוכר שניסה לאסוף את רעמת שערותיו לכדי קוקו, והניח כיפה שחורה על ראשו. "שלום עליכם!", קרא הרב גרוסמן בחום, "עליכם השלום, כבוד הרב. החלטתי שאני בוחר בדרך של 'ועשית הישר והטוב'", השיב הבחור בהתרגשות.
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם בראשון, 02 אוגוסט 2020 00:10
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 683
"אין עוד מלבדו"
עם ישראל כולו איש אחד ולב אחד, והשם מצפה לנו שנתקרב אליו, ושולח לנו מסרים ברורים, אותות וסימני דרך, לחזקנו ולאותת לנו שאנו ברוך השם בדרך הנכונה.
כאשר מדברים על התחזקות, על עמידה בנסיונות, מוכרחים אנו להבין שאנו איננו ולא כלום. אין בנו לא כוחות ולא יכולות לעמוד מול האתגרים והנסיונות. אלא השם הוא העוזר לנו, הוא הנותן לנו את הכוחות. ואין עוד מלבדו.
כך שמעתי מהרבנית אילנה משאלי תחי', שמעבירה שיעורים לבנות מתחזקות במקומות שונים.
והיא גם סיפרה לי שני סיפורים מדהימים מאוד, שמוכיחים את עזרתו של הבורא במצבים של נסיון. כי השם הוא שמרים אותנו בעת הנסיון, והוא שרואה את לבנו ואת רצוננו ואת שאיפותינו - ועוזר לנו להתקרב אליו.
סיפור ראשון: (עם שינויי שמות ופרטים מזהים נוספים).
גילה היא תלמידת תיכון שגרה באיזור תל אביב, וקיבלה על עצמה שמירת שבת קודש. ההורים היו מוכנים להסכים עם כך, אבל לא הבינו מדוע לא תצטרף אליהם לנסיעה בערב שבת לבקר את הסבתא?
עד כאן, אמר האב, את יכולה לשמור, להתחזק, מה שתרצי. אבל אל סבתא את מגיעה איתנו. את חלק מהמשפחה ומוכרחה להתנהג כמו כולם!
וגילה חשה אובדת עצות. לא רצתה חלילה לפגוע בכבוד הוריה, אבל השבת, השבת - מה יהא עליה?
אולי נבקר ביום אחר? הציעה גילה.
לא יקום ולא יהיה, פסק האב. אנחנו ניסע כמו תמיד ואת באה איתנו.
ניסתה לדבר, להתחנן, לבכות - וכלום לא עזר. את באה איתנו וזהו!
זכרה גילה את שיעוריה של הרבנית אילנה, וזעקה מקירות ליבה אל בורא העולם, שאין עוד מלבדו, וביקשה שיחלץ אותה מהמבוי הסתום שנקלעה אליו, כי רק בידיו נמצאים כל המפתחות!
ולפתע - טלפון. מביתה של הסבתא מבקשים שלא יבואו היום לבקר. כי יש להם אורחים אחרים וזה כרגע לא נוח.
ההלם היה מוחלט. ההורים הבינו את הרמז. את המברק שנשלח אליהם מלמעלה.
או קי, פסק האב, הבנתי. בשבת הבאה את פטורה מלהצטרף אלינו.
וגילה נשמה לברכה, והודתה לבורא העולם בכל ליבה על חסדיו העצומים.
סיפור שני: (כנ"ל, עם שינויי שמות ופרטים)
רויטל מתגוררת אף היא באיזור תל אביב, בבנין חדיש ורב קומות. ובליל שבת היא משתתפת בשיעורי תורה. בליל שבת אחד, אחרי גמר השיעור, טיילה רויטל עם חברותיה, וכשחזרה הביתה, בשעת לילה מאוחרת, גילתה שהאינטרקום סגור.
כידוע, אסור ללחוץ בשבת על אינטרקום, או על מערכת דיגיטלית של קוד לפתיחת דלתות, מכיון שהדבר מפעיל זרם חשמלי ומהווה איסור מסוג "בונה", שהוא אחד מל"ט המלאכות האסורות בשבת. אבל רויטל היתה אובדת עצות. האם צפויה היא לבלות את הלילה בחוץ? ברחוב?
היא חיכתה זמן מה, וחשבה, אולי יבוא מישהו ויפתח את הדלת? אך איש לא הגיע. השעה היתה מאוחרת, וגם שום סיכוי לא היה שיגיע מישהו בשעה מאוחרת כל כך.
מה יהיה? היכן תבלה את הלילה? ואיך לא תדאיג את הוריה?
רק השם יכול לחלץ אותה ממצב כה מורכב. כי אין עוד מלבדו.
שיננה רויטל בכל הכוח: "אין עוד מלבדו! אין עוד מלבדו!"
ולפתע -
נפתחה הדלת פתאום לרווחה.
ורויטל נכנסה, טיפסה בשקט במדרגות, והגיעה לביתה.
איך נפתחה הדלת? מי פתח אותה כך? היא לא ידעה.
ולמחרת שאלה את כל השכנים, מי היה השכן המסתורי? מי פתח את הדלת?
ואף אחד לא ידע על כך דבר. אף אחד לא היה שם, ליד הדלת, בליל שבת בשעה שתיים בלילה.
נס.
נס מאת בורא העולם, שאין עוד מלבדו.
את שני הסיפורים הללו סיפרתי לחברתי אורטל (שוב, שיניתי את השם וכמה פרטים מזהים) ביום ראשון אחד, לפני כשלושה שבועות.
אורטל ובעלה ניר זכו וברוך ה' הם מקבלים על עצמם עוד ועוד מצוות. הילדים לומדים בגנים דתיים, המטבח כשר, הבית טהור, והאורחת החשובה ששמה שבת קודש זכתה אף היא להכנס לביתם.
בנושא של שמירת השבת עוברים אורטל ובעלה אתגרים לא פשוטים.
ראשית כל, העבודה של ניר מצריכה זמינות בטלפון הסלולרי שלו 24 שעות, 7 ימים בשבוע. שנית, כמו תמיד, מגיעה השאלה: מה יאמרו החברים?
ואורטל וניר מתמודדים עם כל זה בצורה ראויה להערצה. ראשית, קיבלו על עצמם הדלקת נרות שבת. אחר כך הוסיפו גם קידוש והבדלה. בהמשך אף השתתפו בסמינר של ערכים, ובעקבותיו קיבלו על עצמם את שמירת השבת ואף החלו להשתתף בתפילות השבת בבית הכנסת שבשכונתם.
והחברים? החברים שומעים, חלקם מקבלים זאת, חלקם מופתעים, חלקים מפרגנים וחלקם קצת פחות - אבל כולם כולם מתרגלים עם הזמן למציאות החדשה. וחברים אמיתיים ממשיכים להיות חברים גם כאשר אנחנו בוחרים לנו את הדרך היחודית שלנו!
ביום ראשון סיפרתי לאורטל את מה שתואר כאן למעלה. ביום שני (יום למחרת) סיפרה לי אורטל את הסיפור המדהים הבא:
אורטל עובדת בחברת הי טק בתפקיד פיתוח בכיר. ובדיוק ביום שני, נתקלה בבעיה שלא מצאה לה פתרון. שוב ושוב ניסתה אפשרויות שונות להתמודד עם הבעיה - ואין מוצא. היא חששה לגשת לראש הצוות שלה - והעדיפה לפתור את הבעיה בכוחות עצמה.
חזרה אורטל ושיננה לעצמה שה' הוא האלקים, ואין עוד מלבדו!
חזרה ואמרה שוב ושוב ו... התקלה נותרה ללא שינוי.
בדלית ברירה ניגשה אורטל אל ראש הצוות, והראתה בפניה את התקלה. ראש הצוות שאלה אותה על כל מיני אפשרויות לפתרון הבעיה - ועל כולן אמרה אורטל שכבר ניסתה אותם.
אני לא מאמינה, אמרה ראש הצוות, עלית פה על בעיה שלא ידענו עליה. צריך לעשות פה תיקון רציני במערכת. כל הכבוד!
מעז יצא מתוק. ובמקום לספוג נזיפות, זכתה אורטל ל... צל"שים.
אבל סיפור עוד יותר מדהים שמעתי מאורטל כשבועיים לאחר מכן.
כזכור, החליטו אורטל ובעלה לקבל על עצמם שמירת שבת קודש, אבל הבעיה עם מקום העבודה של בעלה של אורטל נותרה בלתי פתורה. הרי הוא אמור להיות זמין בטלפון הסלולרי שלו גם בשבתות. מה יהיה?
שוב, ה' הוא האלקים ואין עוד מלבדו. ובדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו.
אורטל וניר החליטו וקיבלו והחלו לשמור את השבת - ולפתע, בחסדי השם, שום טלפון לא הגיע.
כך בשבת הראשונה.
כך בשבת השניה.
כך גם בשבת השלישית.
שלושה שבתות רצופות - ושום שיחה נכנסת לא התקבלה.
שום בעיה. שום תקלה. שום שאלה. דממה על הקו במשך כל השבת. דממה מוחלטת, מכניסת השבת ועד יציאתה.
ואורטל וניר - שומעים, חשים, מתרגשים לנוכח הנס הגלוי שזכו לראות.
"בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו" : כך מסייע הקדוש ברוך הוא ומיישר את הדרך בפני מי שחפץ להתקרב אליו.
ויהי רצון ונזכה כולנו להתקרב אל ה' יתברך מתוך שמחה, רווחה, והנהגה של חסד ורחמים, תמיד תמיד, אמן ואמן.
