- פרטים
-
קטגוריה: סיפורי חיים
-
פורסם בראשון, 05 יולי 2020 11:34
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1424
אל דרך המלך: מסעה של גלית שירה בורג
"בוקר טללים הירווני ולפני דרך מלך" - שנות ילדות
שנות השבעים בעיר בת ים. עיר של בניינים וכבישים וטיילת וגלים וים. וילדה בשם גלית. בת למשפחה עם אבא ואמא ושישה ילדים. משפחה שהיא בית מעורב עם אבא חילוני ואמא חוזרת בתשובה. בית עם הרבה מאוד מוזיקה טובה. אבא זמר וגיטריסט, בן דוד של זמר צרפתי מפורסם בשם מייק בראנט. אמא זמרת לשעבר. קצת יהדות, קצת חסידות, וקצת אורח חיים חילוני. וטלויזיה. טלויזיה שמשדרת תכנים לגמרי אחרים...
בתוך עולם של פער, יש משפחות שחיות בתוך הפער. שחצויות בשני הצדדים שלו. שנופלות בתוכו. משפחות שמתמודדות עם מתחים. עם סימני שאלה. עם תחושת החמצה תמידית בגלל הפער הזה שבין שני העולמות. עולם היהדות והרוח, מול עולם התרבות המערבית. עולם השמחה היהודית מול עולם הבידור הבמות והאודישנים.
שם גדלה גלית בורג. והיא רק רצתה להיות כמו כולם, בדרך המלך...
אבל מה היא? איפה היא? דרך המלך היא לי דרכי היחידה, אבל היכן היא?
בבית המעורב בו גדלה, עם אמא חוזרת בתשובה בהדרכת הרב זמרוני ציק שליח חב״ד בת-ים, חינוך דתי, ועם אבא שלומד תניא וחסידות אך שומר עורך חיים חילוני ובתוך
שכונה חילונית קלאסית בלב העיר בת ים, הרגישה גלית חריגה בנוף הכללי.
היום בת ים היא שונה, בת ים של היום התקדמה אלפי שנות אור, והיום היא עיר של תשובה ושל תורה. עיר עם מאות שיעורי תורה. עיר עם אלפי חוזרים בתשובה, אבל באותה תקופה בראשיתית היתה בת ים עיר של חול ושל ים ושל קריצה לתל אביב, וגלית, ילדה קטנה עם בגדים ארוכים וגרביים, שלומדת בפנימיה בכפר חב"ד, הרגישה שהיא שונה. שהיא מוזרה. שהיא בסך הכל רוצה להיות כמו כל החברים.
"בסך הכל רציתי להיות כמו כולם", מספרת גלית, "לא רציתי לישון בפנימיה. לא הבנתי למה עלי להישאר רחוק מן הבית. ולכן בסוף כל יום ברחתי הביתה. בימי שישי בערב, אחרי הסעודה, הייתי מביטה דרך התריסים אל הנוער שהיו מצחקקים למטה בשכונה... רציתי להיות בחברתם. הרגשתי שאני כביכול מפסידה משהו. נמאס לי להיות חריגה בנוף הכללי. נמאס לי לספוג עלבונות נוסח "תראו ת'דתיה הזאת".
ואמנם, בגיל הטיפש עשרה, בחרה גלית בדרך של בת ים. עברה לתיכון החילוני.
בילתה במסיבות סוערות ובריקודים עד לשעות הקטנות של הלילה, ובעקבותיה הלכה גם אחותה הקטנה, ואחרי תקופה לא קצרה של בכי ודמעות, גם אימן התייאשה מלהיות הדתיה היחידה במשפחה, ונסוגה חזרה לחיים החילוניים.
וגלית בינתיים לומדת בתיכון החילוני, מבלה במועדונים, שרה, רוקדת ומזמרת, וחולמת בגדול: יום אחד היא עוד תהיה משהו גדול. יום אחד היא תהיה זמרת מפורסמת.
והחלום הזה התגשם מהר מהצפוי.
כבר כנערה, בכל אירוע משפחתי היתה גלית מחכה להזדמנות לעלות על הבמה - ולשיר.
ובכל הזדמנות - היא רק חיכתה להופיע על במת בית הספר. וכבר כנערה השתתפה גלית בתחרויות שונות, וזכתה להישגים מרשימים. בתחרות נוער במועדון קולנוע דן זכתה בפרס הראשון - מכשיר טייפ גדול (היו ימים....), ובתחרות כשרונות צעירים בבית הספר, זכתה במקום הראשון.
ובשנת 1989, בגיל 21, נבחרה אחרי אודישן קצר להיות בצמד "גילי וגלית" שייצג את ישראל בתחרון הארוויזיון בלוזאן שבשוויץ, בשידור חי בפני 300 מליון צופים מכל רחבי העולם, ועם השיר הבא:
בוקר טללים הירווני ולפניי דרך מלך
נבל וכתר חיברוני לשיר מעלות
עוד הגיגיי הומים בי ולטיפת קרן שמש
חוט שרעפי גדע באחת
אני מביט, סוסי יפה
הוא על גבו אותי נושא אל דרך המלך
דרך המלך היא לי דרכי היחידה
נבל המלך הוא שירתי
דרך המלך היא לי חלום, היא לי חידה
נבל המלך ,אהבתי היחידה
יום שנולד עם שחר כמו מחזור שבטבע
בא וצומח ולפתע גווע בלאט
ובתוכי נוצרת
שירת זהב נהדרת
אל היקום אשא אז תפילה
אני מביט, סוסי יפה
הוא על גבו אותי נושא אל דרך המלך
דרך המלך היא לי דרכי היחידה
נבל המלך הוא שירתי
דרך המלך היא לי חלום, היא לי חידה
נבל המלך ,אהבתי היחידה
" יום שנולד עם שחר - בא וצומח - ולפתע גווע בלאט" - החיים המשותפים
ההופעה באירווזיון היתה סוג של טרמפ שהקפיץ את גלית הישר אל דרך המלך של עולם המוזיקה. גלית פגשה מוזיקאים מקצועיים, החלה לעבוד על חומר מקורי, הקליטה תקליט שדרים שהושמע ברדיו, וגם הכירה את בעלה לעתיד, גיטריסט שהפך להיות הנגן שלה, והיא הצטרפה כזמרת ללהקה שלו, ״להקת טרמפ״. וכך הם הופיעו " גלית ולהקת טרמפ", במשך ארבע שנים, בפאבים ובמועדונים שונים.
אחרי ארבע שנים של זוגיות התחתנו בשנת 1993, הם המשיכו לעבוד יחד וליצור מוזיקה מקורית משלה. במקביל למדה ועסקה גלית גם בתחומים נוספים: קוסמטיקה, משחק, ועוד.
בשנת 1997, אחרי שמונה שנות עבודה משותפת וארבע שנות נישואין, הרגישו הרגשה של ריקנות, והזוג הצעיר החליט לעבור לארצות הברית, בתקווה ששם ימצאו את האושר.
שם בארצות הברית המשיכו להופיע במועדונים במנהטן ובכל רחבי המדינה וגם בברזיל וארגנטינה. שם גם נולד בנה הבכור, ה' ישמרהו. ועם כל זה, תחושת הריקנות של גלית רק התחזקה.
בערבי שבת היה בעלה מופיע במועדון יוקרתי בברוקלין, והיא היתה יושבת לסיים את סעודת השבת. ואחרי הסעודה יוצאת לטייל עם בנה בעגלה, מביטה לשמיים בדמעות, ותוהה. מה קורה כאן. למה אני כל כך לבד. ובשביל מה כל זה.
"עוד הגיגיי הומים בי ולטיפת קרן שמש" - חיפוש אחר רוחניות
גלית החלה בחיפוש רוחני. למדה רייקי - ריפוי באנרגיה, והשקיעה במדיטציות ויוגה. ורק חלמה לחזור לארץ. והחלום אמנם התגשם. ולמרות שקיבלו הצעה מפתה מאחת מחברות התקליטים המובילות באמריקה, קולומביה רקורדס, בכל זאת גלית העדיפה לשוב לישראל ולגדל את בנה בארץ ישראל,
ובשנת 2001 הם חזרו לישראל. ובתה השניה של גלית שתחי' נולדה כבר כאן בארץ.
וכאן המשיכה גלית את החיפושים שלה אחרי רוחניות. בלעה ספרי מודעות עצמית, ניו אייג, מיסטיקה, עסקה בתקשור, קלפים, דמיון מודרך, מדיטציה, בודהיזם, ויפאסנה, ועוד ועוד שיטות רוחניות מכל הסוגים - ובשום דבר לא התמידה. הכל היה נחמד. אבל שום דבר לא באמת ריפא את הכאב.
שוב התקרבה אליה ההצלחה - בשנת 2005 הוציאה גלית עם בעלה דיסק שירים מקורי, זכתה לכתבות מפרגנות, ולהרבה הצלחה וכבוד - אבל כשחזרה הביתה, שוב הרגישה את הריקנות והדיכאון. שוב הרגישה: מה בכלל הטעם בכל זה. מה הטעם בחיי?
לימים הכירה את חוכמת הקבלה, ופתאום הרגישה שכן, שהיא כבר נוגעת באמת. אך למרות ההרגשה ה"עילאית" כביכול, שוב מצאה גלית את עצמה מתוסכלת עוד יותר מתמיד.
חצויה בין העולם הגשמי לרוחני, לא מבינה מה עליה לעשות עם כל זה. הרגישה שהיא מפספסת משהו, היא היתה מהלכת כמעט כל היום בתחושת פספוס בלתי מוסברת, וזו הייתה מלווה בתחושת געגוע בלתי נתפסת... לא מצאה מרגוע לנפשה. רצתה להרגיש את האלוקים, אך לא ידעה מה חסר...
הייתה מתפללת לבורא בדמעות שליש: "אבא, תגיד לי מה לעשות", ביקשה. "אני יודעת שיש משהו שאני צריכה לעשות. אני מרגישה שהזמן עובר, ולא קורה כלום. משהו צריך לקרות, משהו גדול וניסתר מבינתי".
במקביל להתחזקות הקבלית של גלית, האוירה בבית הפכה להיות פחות ופחות מוצלחת. הרוחניות של גלית, שלא היתה מחוברת לסדר מעשי, הובילה להתנתקות ולריחוף, ולזלזול באורח החיים השותף, ובעלה היה מאוד לא מרוצה. גלית היתה יושבת שעות מול האינטרנט ומקשיבה לשיעורים עד לפנות בוקר - והבית נשאר הפוך, ובעלה היה מודאג. שלום הבית שלהם התערער, וגלית היתה פונה להשם בתפילה, "למה בעלי לא מבין שאני רק מחפשת למצוא את האלוקים"? למה הוא לא מפרגן לי?".
והקדוש ברוך הוא שלח לה סימנים...
גלית פנתה, בהמלצת חברה, לרבנית, לשיחת יעוץ בנושא הזוגיות. הרבנית הציעה לה לרכוש לבעלי את הספר "בגן השלום" (ספר לגברים בלבד לשלום הבית) של הרב שלום ארוש. הרבנית ניסתה לרמוז משהו לגבי צניעות: "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין...", כך אמרה.
אבל גלית [עדיין] לא הבינה את הרמז.
ובדיוק באותו ערב, זמן קצר אחר כך, נשמעו נקישות בדלת. ומעבר לדלת עמד אברך שהציע לה לרכוש דיסקים של "שלום בית" של הרב זמיר כהן, וגם סיפר שיש לו ספר להמליץ עליו - "חכמת נשים" של הרב שלום ארוש, אודות שלום הבית.
"שמעת על הרב ארוש"?
הוא שאל...
"רק היום", צחקה גלית.
האברך הזמין את יגאל לשיעור תורה. גלית הקשיבה אף היא לשיעור מעזרת הנשים, אבל הרגישה התנגדות פנימית לדברים אותם שמעה. שיעורי הקבלה התאורטיים, המנותקים מחיי היום יום, היו נשמעים לה יותר מרתקים.
את הבלבול שלה שיקפה לה חברה טובה, מתקופת התיכון, שחזרה בתשובה. ו"סחבה" אותה לשיעור תורה אותנטי. היה זה שיעור של הרב ארמוני שליט"א בקבלה - קבלה יהודית. קבלה מתוך ערכי היהדות, אך גלית חשה התנגדות לדברים, לא יכולה היתה לשמוע את ההסברים, והרגישה שמתקיים בתוכה מאבק סוער.
יש כאן רוח, ערכים, פנימיות - אבל גם סדר, כללי חיים, אורח חיים זר ומוזר, שונה.
האם זה מה שאני רוצה? לחזור להיות ה"דתיה הזו", מבת ים, עם החצאית והגרביים, שנראית אחרת מכולם, ולא יכולה לבוא לבלות עם כל החבר'ה?
האם אין מקום לרוח בלי הקשר עם עולם המעשה?
הרב ארמוני ניסה להסביר לגלית כי אנו חיים בעולם הזה, הגשמי, ושאין להתייחס לרוחניות רק ברוח, ולנתק כך את הגוף ממצוות ולהתעלם מהגשמיות. אך היא התקשתה לקבל זאת.
גלית המשיכה ללכת לשיעורי הקבלה העיוניים שלה - והמשבר בחיי הנישואין שלה הלך והתחזק. היא הבינה שמשהו כאן לא בסדר: לא ייתכן שהיא כל כך קרובה לאלקים, ובכל זאת, חיי הנישואין שלה מתפרקים בין הידיים!
ובאותה תקופה קשה, גם אימה חלתה במחלה ממארת. המחלה הלכה והתקדמה, והגרורות הלכו והתפשטו בכל גופה.
"מה עלי לעשות?!" זעקה גלית לבורא העולם.
ואז הרגישה קול פנימי שאומר לה: "לרוץ ולשים כיסוי ראש...ומיד"!
ופתאום הבינה הכל.
כמה ניסית להתחמק מן האמת? כמה עוד תוכלי לברוח?
"אשא אז תפילה" - תפילתה של גלית
כשהתבררה לגלית תמונת ה"פאזל" של חייה, החליטה לחזור בתשובה מלאה. היא שיקמה את הבית, והכניסה לבית את כל הערכים היסודיים: שבת, טהרה, כשרות, שיעורי תורה, בית ספר תורני לילדים, ועוד.
ובאחד מלילות שבת, בעת הדלקת הנרות, ואחרי שראתה באינטרנט הרצאה של הרב אמנון יצחק בנושא כיסוי ראש לנשים, קיבלה גלית על עצמה כיסוי ראש, הדליקה גם נר לרבי שמעון בר יוחאי, והתחננה: "אלוקים, אני לא רוצה שאימא שלי תמות! אני מבקשת, אל תיתן לה למות!".
"ברוך אתה ה אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", בירכה על כיסוי הראש, וביקשה מהקדוש ברוך הוא שזכות הכיסוי תוקדש לרפואתה של אימה.
ואמנם, אחרי אותה קבלה, הרגישה גלית שיפור במצבה של אימה.
כשהתארחה האם בבית גלית, הציעה לה גלית לברך את ברכת אשר יצר - והאם הרגישה שיפור מיידי בעקבות הברכה.
כשהיתה האם עם דימום חמור, בתור לבית החולים, ועם ימים ארוכים של חוסר תיאבון, הביאה לה גלית שקדים טריים וביקשה שתברך עליהם "בורא פרי העץ" - והאם הצליחה לאכול את כל השקדים, ובעייתה הרפואית נעלמה מעצמה ללא התערבות רפואית.
הגרורות הסרטניות נסוגו במידה מסוימת, ואימה הרגישה שוב בריאה.
"דרך המלך היא לי חלום, היא לי חידה"
מצבה הרפואי של האם הלך והשתפר באותה תקופה, ובמקביל, גלית הלכה והתחזקה במצוות. דרך ערוץ הידברות, דרך סמינר של ערכים, דרך פגישה פנים אל פנים עם הרב זמיר כהן שליט"א.
ישבו גלית ובעלה להקשיב להדרכותיו מלאות ההומור של הרב אבנר קוואס על שלום בית, ישבו לשמוע את הרצאותיו המלומדות של הרב אהרון לוי על ההסטוריה המוצפנת בתורה ועל התגליות האלוקיות שבה. וגלית הרגישה כאילו היא עצמה נמצאת במעמד הר סיני המחודש.
מהר מאוד הפך בעלה לשותף בשמירת השבת, קיבל על עצמו לימוד תורה והנחת תפילין, כמובן החל לפקוד את בית הכנסת. את הטלויזיה הוציאו מהבית, והיא כלל לא חסרה להם - במיוחד לא בשבת. ההפך - עתה הפכה המשפחה מאוחדת יותר.
וגלית עצמה החלה לנצל את כוחותיה המיוחדים, ולזכות להופיע בערבי נשים, ובערבי הפרשת חלה, כולל טעמי המצווה, קליעת חלות ומסיבות ריקודים, תוך כדי הרגשה של קדושה. כאן הוא המקום האמיתי. כאן היא תחושת השלמות.
כאן דרך המלך. וזה הוא נבל המלך. וזו היא שירתי.
"חוט שרעפי גדע באחת"
אבל האופוריה לא נמשכה לנצח, והנסיונות חזרו לפתחה של גלית, והכריעו אותה.
הגרורות הסרטניות של אימה חזרו והתפשטו, המאבק הוכרע, ואימה של גלית נפטרה.
וגלית נשברה.
איך זה ייתכן? איך זה קרה? הרי התאמצתי כל כך? הרי התפללתי, וזעקתי, וקיבלתי על עצמי כל כך הרבה דברים, ובכל זאת?
איך?
איך?
איך?
מרוב ייאוש וצער, לא הצליחה גלית להחזיק בדרכה, ונסוגה אחור מבחינה רוחנית, וגם מצב הזוגיות שלהם הלך ונסוג. שוב החליטו לנסות את מזלם בארצות הברית, מחדש.
אבל ארצות הברית לא חיכתה לה. לא חיכתה בכלל.
"לא מיד הרגשתי שעשיתי טעות", מספרת גלית, "כשעברו הימים, נוכחתי לדעת שאינני מצליחה להשתלב בעיסוק מהוגן – ושקעתי בדיכאון. ממש כך. לא הבנתי בשביל מה אני צריכה את זה, הרגשתי נורא".
תחושת ניכור וחוסר שייכות הציפו אותה. המצב השפיע לא מעט על מצב הזוגיות ולאט לאט החלה ספינתם לבלוע מים, ולשקוע במצולות של חוסר הבנה ופרגון. עד שבשלב מסוים, החליטו השניים להתגרש.
ודווקא אז, כשנדמה היה ששום דבר כבר לא יכול להיות גרוע יותר – התחילו גם שני ילדיה, שהיו אז בגילאי העשרה, להתרחק ממנה.
"כמובן שידעתי למה זה קורה לי. ה' הרחיק את הילדים ממני כדי שארגיש את הכאב שהוא הרגיש, כשעזבתי אותו. כשבחרתי לחיות חיי הפקר, ללא חשבון נפש וללא בירור הרצון שלו ממני." מספרת גלית.
ומהעומק של הכאב, היא כבר לא רצתה דבר. רק למות.
"הוא על גבו אותי נושא אל דרך המלך"
"לילה אחד שכבתי במיטה והתפללתי בקול רם, ביקשתי מה' לקחת אותי מפה. הרגשתי שאין משמעות לקיומי יותר ושהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליי – כבר לא רוצים להיות חלק ממני. הייתי מדוכדכת מאוד וכל מה שרציתי היה למות. אני זוכרת בפירוש שביקשתי כיליון".
כך ביקשה גלית בלילה, ולמחרת בבוקר היא התעוררה עם כאבים עזים בבטן התחתונה, שהבהילו אותה היישר לבית החולים. "שכבתי על המיטה במחלקת מיון – מתפתלת מכאבים, ומחכה לתוצאות הבדיקות שעברתי". ארבעה ימי ייסורים וכאבי תופת עברו עליה, ובזמן הזה לא הפסיקו הרופאים, שחשבו בתחילה שמדובר בדלקת חריפה, לטרטר אותה לצורך בדיקות פולשניות.
אז הגיעה האבחנה הסופית: אבן בכליה.
גלית הרגישה איך האבן הגדולה שרבצה עליה, נגולה מליבה. "מיד הבנתי את הרמז של ה' אליי. אני ביקשתי כיליון, אבל הוא נענה בכליה. 'קחי, תרגישי מה זה למות 'בקטנה'. אבל תביני סוף סוף את המשמעות שעומדת מאחורי כל זה. תביני שאני אוהב אותך ומחכה לשובך אליי, ולא באמת רוצה במותך. יש סיבה לעובדה שאת קיימת פה בעולם. יש לך תפקיד, ייעוד שעלייך לגלות. ארצה או לא, אפילו שמי מרמז על כך. גלית או גילית? אם גילית את הייעוד שלך, מה טוב. הבנת את המסרים שנשלחו אלייך ופעלת נכונה. אם לא גילית, גלית. מארצך, ממולדתך, ו... מבית אביך".
'מצאנו אבן בגודל של מחק', אמר לה הרופא, וגלית מיד הבינה שה' מדבר איתה ומבקש ממני להתחיל למחוק את חיי העבירות, למחוק את העבר הכואב, ולפתוח דף חדש.
היא הרגישה שאין לאן לברוח הפעם, ושהיא גם לא רוצה לברוח יותר. רצתה לסלוח ולהיסלח. ומתוך אותם מעמקים, כשממש כבר לא היה לה על מי לזרוק את עצמה, החליטה לטפס בחזרה.
"נבל וכתר חיברוני לשיר מעלות"
היא חזרה הביתה, הדליקה נרות לצדיקים והתחילה להתפלל ולבכות: "אבא, אני רוצה לחזור אליך, אבל לא יודעת איך. תעזור לי. יש לי עוד כל כך הרבה מה לתת, כל כך הרבה להשיג בחיי. אני בשר ודם ולא יכולה לשבור את האבן שיש לי, אבל אתה... אתה כל יכול. אתה מזיז אסטרואידים. בבקשה, תעזור לי. תוציא אותי מהצרה הזו, ותעזור לי לחזור. הביתה, אליך. הביתה, לארץ ישראל".
ואכן תוך כמה שעות האבן התפרקה ויצאה כלא היתה...
שנתיים תמימות עברו מרגע שחייתה כחילונית גמורה, ועד לרגע שבו החליטה בורג לפלס את דרכה חזרה, אל דרך המלך. היא חזרה לארץ, והתחילה הכל מהתחלה.
והפעם: בלי ויתורים, ובלי תירוצים, ומתוך אהבה לה' יתברך, ומתוך אמונה עמוקה בו: "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עימדי".
"נבל המלך ,אהבתי היחידה"
גלית חזרה לארץ ישראל, התחברה מחדש אל דרך המלך. נישאה לחסיד חב״ד מתוך תחושה של שיבה הביתה למקורות חסידות חב״ד. ובתחושת שליחות לזרוז בשורת הגאולה עפ״י הנחיית הרבי מלובביטש.
היתה מפיקת אירועים ושמחות לנשים: חינה, בת מצוות, ועוד, ומופיעה בערבי נשים ובמופעי העצמה וחיזוק מרגשים:
- במופע "מעולם הרוקנרול לעולמו של הכל יכול" היתה משלבת את סיפורה האישי עם שירה וקטעי הומור.
- ובמופע "הפרשת חלה בדרך המלך" היתה מנחה ערב הפרשת חלה ביחד עם חשיבה גאולתית ומספרת את סיפורה האישי, ובליווי שירה וריקודים.
- וגם העלתה מופע סטנדאפ בשם ״חוזרות עם תשובה״ בשיתוף עם חברה שחקנית.
"חוט שרעפי גדע באחת"
בתחילת חודש כסלו תשפ"ג, נהרגה גלית שירה בורג ע"ה בתאונה קטלנית. האסון היכה בהלם את כולנו: כל מי שזכו להכירה, כל עם ישראל.
ואז התברר, שיום לפני התאונה האיומה, כתבה גלית שירה בעמוד הפייסבוק שלה את הפוסט הבא:
"יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹךְ הַלֵּב
יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלִּי,
שָׁם שַׂמְתִּי מִבְטָחִי,
בְּאִי הַוַּדָּאוּת הִנַּחְתִּי דַּעְתִּי.
מִצְטָרֶפֶת אֵלֶיךָ לְשָׁם אֲהוּבִי,
האוֹהֵב מָה שֶׁבִּי,
בֵּית מִקְדָּשִׁי.
מְקַדְּשִׁי,
אַלְפֵי שָׁנָה חִכִּינוּ וְעַכְשָׁו זָכִינוּ,
עַכְשָׁו זֶה אֲמִתִּי,
אֲנִי רוֹצֶה אוֹתְךָ וְאַתָּה אוֹתִי".
ת.נ.צ.ב.ה.
