סיפורי חיים

קפץ על הרימון - והציל את חבריו

קפץ על הרימון - והציל את חבריו

מקור: אתר ערוץ 7

משה יצחק טובל נולד בי"ט בחשוון תשי"ג (7.11.1952) ברחובות, בן למלכה ואליהו שרידי השואה, יוצאי רומניה. הוא למד בתלמוד תורה ברחובות ובבני ברק ובישיבה לצעירים ברמות רמז שבחיפה, וכתלמידו של הרב כץ, נתגלה כבעל כישרון רב, לומד בחשק ובהתמדה.

טובל ניחן גם בקול ערב, בעל תפילה נאה ובקי בחכמת התקיעה בשופר ותקיעותיו היו מרעידות את מיתרי הלב והנפש. משה יצחק גויס לצה"ל בטבת תשל"א (ינואר 1971) והוצב בנח"ל החרדי, שם סיפרו חבריו כי "התגלה כחייל אמיץ וטוב לב, המוכן לעשות הרבה למען הצלחת כל תרגיל. במסעות יכול היה להיות תמיד בראש, אך הוא הלך תמיד בסוף, לא בגלל אפיסת כוחות, אלא מתוך רצון לעזור לחלשים". לאחר הטירונות נשלח לתקופת של"ת במושב קוממיות, התנדב לקורס צניחה והמשיך במסגרת הנח"ל המוצנח במשק קוממיות.

את חודשי השירות האחרונים שלו עשה במוצב "המזח" בתעלת סואץ, ושם גם נמצא בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. המעוז הותקף - ויצחק השתתף בניסיונות לבלום את המצרים כשהוא חשוף לאש האויב. כאשר כותר המעוז נשלח עם עוד שלושה לוחמים לעמדה קיצונית, אשר נפילתה הייתה מאפשרת לאויב לחדור למעוז. משם ניהלו ארבעתם קרב בטווחים קצרים ביותר, בנשק קל וברימונים, נגד אנשי קומנדו מצריים, שעלו עליהם פי כמה במספר. תוך כדי הקרב צעק אחד הלוחמים כי לעמדה נזרק רימון. הארבעה החליטו לא לנטוש את העמדה ולהסתכן בפגיעה.

משה-יצחק, שעסק בירי לעבר האויב, קרס לעבר הרימון, וכאשר התפוצץ, ספג את מירב הרסיסים ונהרג – בעוד שלושת חבריו נותרו בחיים. במעשיו אלה "גילה אומץ לב, רוח התנדבות ואחוות לוחמים" - כדברי הציון-לשבח שהוענק לו מטעם הרמטכ"ל לאחר נפלו. במעמד כניעת מעוז "המזח" נמסרה גופתו על גבי אלונקה, וכל מסמכיו האישיים לאנשי הצלב האדום ולמושל סואץ, שהבטיחו להעביר את גופתו לקבר ישראל, אך למרות זאת הוחזרה גופתו רק בכ' באלול תשל"ט (12.9.1979), והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.

המשפחה הוציאה לאור חוברת לזכרו "משה-יצחק הי"ד" ובה מכתבים, תמונות, דברי חברים וזיכרונות, ההורים ייסדו בית כנסת שנקרא על-שמו "היכל משה יצחק", חברי הבורסה הקימו מחלקה בביתן 17 בתל השומר, לזכר חברי הבורסה ובני חברים, ומשה-יצחק ביניהם, וכן הונצח זכרו וזכר חבריו שנפלו עמו במעוז, על-גבי פרוכת של ארון הקודש בישיבת "שעלבים".

כאמור, הסרט לזכרו של טובל הוקרן הערב, ליל יום הזיכרון, באירוע הנצחה מיוחד "שירים לזכרם", ברחבת הכנסת. האירוע התקיים ביוזמת הכנסת, משרד הביטחון ומשרד הרווחה - הגופים הפועלים במשך השנה למען החללים ובני משפחותיהם.

תחת הכותרת "נזכור את כולם" הושמעו שירים ליום הזיכרון, וכן הוקראו קטעים לזכר הנופלים ע"י יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, שר הביטחון אהוד ברק, הרמטכ"ל בני גנץ, שר הרווחה משה כחלון ונציגים נוספים.

הוחלט כי מעבר להנצחת השכול והאובדן, האירוע יתמקד בהנצחה באמצעות הסיפור האישי והאנושי שמאחורי השירים, סיפורו של הנופל, האדם, החברים, המשפחה, והסיפור הערכי שבשמו לחמו ונפלו - אהבת הארץ, הנתינה והמחויבות.

הערב הופק במשותף על ידי כנסת ישראל, צה"ל, אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון והאגף לנפגעי פעולות האיבה במוסד לביטוח לאומי.

המתאגרף שסיים דף גמרא

זהו ספור  על יהודי שחי באמריקה, עם הארץ מדאוריתא ומדרבנן, 'בוקסר' מגושם, שהיה לו ילד. היהודי גר במדינה שאין בה בתי ספר יהודים רגילים ולבית ספר ציבורי הוא לא רצה לשלוח את הילד ובלית ברירה הוא שלח אותו ללמוד בתלמוד תורה. הוא לא רצה, אבל העדיף את זה על פני בית ספר כללי של גוים.


יום אחד מגיע הילד שלו הביתה עם ציצית. האבא פותח את הדלת רואה את הילד ובלי הרבה חשבון מפעיל את שריריו והילד מוצא עצמו על הרצפה. ''אני שלחתי אותך רק ללמוד, לא להיות דתי, לא להיות עם ציצית''.
למחרת הגיע הילד כשהוא בוכה לתלמוד התורה. שאל אותו המלמד: מה קרה? סיפר לו הילד בבכי קורע לב. אמר לו המלמד: תשמע, אתה תשים גם היום ציצית, תדפוק בדלת ותלך שני מטר אחורה. אם תראה שאבא פותח את הדלת והוא עצבני אז תגיד לו, סתם צחקתי ותוריד את זה, אם זה יעבור, תכנס.


הילד, שהיה מחונך וציתן עשה כפי שהורה לו המלמד. האבא פתח את הדלת, ראה אותו ואמר: טוב אם אתה רוצה ככה תכנס. נכנס, המשיך ללכת כל יום לתלמוד התורה, אחר כך לישיבה קטנה, ישיבה גדולה, התחתן וכולל.
היהודי נוסע לא''י ואינו שוכח את אבא. כל כמה זמן, היה שולח לו דפים של דברי תורה, שמחלקים בבית הכנסת. 'גנזי המלך' עדין לא היה, אבל כמה דפים אחרים, שיהיה לו קצת מושגים באידישקייט ובכל פעם צירף מכתב.
פעם אחת, האבא ראה שכתוב באחד העלונים שה'חפץ חיים' זצ''ל היה אומר: ''איני יכול להבין, איך יהודי יצא מהעולם הזה, בלי ללמוד דף אחד גמרא''. הרב אינו יכול להבין כיצד יהודי יחיה בעולם הזה שבעים שמונים שנה ודף אחד גמרא לא ילמד?

הדבר נגע אל לבו והוא אמר לעצמו: ''אני יהודי. ואף פעם לא ידעתי מה זה גמרא ולא ראיתי דף גמרא, אבל אם כתוב פה שזה דבר שאי אפשר לחיות בלעדיו, אני מוכן ללמוד''. 
מה עשה? הלך לתלמוד תורה שבו למד בנו. נכנס לחדרו של המנהל ברכו לשלום ושאל: ''אתה זוכר אותי? אני אבא של פלוני אלמוני''.
''כן, בודאי'', השיב לו המנהל ''ובמה אוכל לעזור''? 
''תראה'', אמר לו האיש, ''אני רוצה ללמוד דף אחד גמרא''.
המנהל תמה לרגע ומיד השיב: ''תראה פה זה תלמוד תורה, פה לא מלמדים גמרא למבוגרים''.
אבל האב מתעקש ומסביר: ''תראה אין פה בסביבה שום מקום שבו אני יכול ללמוד ואני קראתי, במכתב ששלח לי בני, שה'חפץ חיים' כתב שלא יכול להיות שיהודי יצא מהעולם בלא ללמוד דף גמרא ואני רוצה ללמוד דף אחד''.
ראה המנהל שהוא רציני ואמר לו: ''טוב תשמע, אני אעשה איתך משהו, אני אכניס אותך לאחת הכיתות שמתחילים בה ללמוד גמרא ואתה תשב שם ותלמד כאחד הילדים. אבל אם ישאלו אותך התלמידים מה עושה אדם בגילך פה? נגיד להם שאתה ממשרד החנוך ובאת לבדוק את רמת הלמודים''.

הסכים האיש לתנאי והוזמן להצטרף לכיתה. התחיל ללמוד ולאט לאט לטפס. שלש שנים לקח לו ללמוד דף אחד גמרא, כמו שצריך. שלש שנים! וכשגמר את דף הגמרא, צלצל לגר''מ פינשטיין זצ''ל, ''שלום כבוד הרב, מדבר פלוני אלמוני, אני רוצה להזמין את כבודו לסיום הדף''.
''סיום הדף? על מה אתה מדבר''? 
סיפר הלה את ספורו : ''ראיתי שכתוב בשם ה'חפץ חיים' 'איני יכול להבין, איך יהודי יצא מהעולם הזה, בלי ללמוד דף אחד גמרא' אז אני למדתי דף אחד גמרא, עכשיו סיימתי אותו אחרי שלש שנים ואני רוצה לעשות סיום''. 
הרב שמע, כנראה מהקול הנרגש והכנה ניכר שהענין רציני, הסכים ואמר: ''אני בא''. 
שש שעות נסע הגר''מ פינשטיין זצ''ל עד למקום הסיום ושש שעות חזור. האבא 'הבוקסר' חגג את 'סיום הדף'. בארוע נכחו רבנים ותלמידי חכמים רבים ועד לשעות הקטנות של הלילה דברו במעלת התורה ובשבח לומדיה.
בשתים לפנות בקר, האבא הלך לישון מאושר, על שזכה לעשות את שכתב ה'חפץ חיים' וסיים את הדף. 
בבקר יום הבא, הוא כבר לא קם. הוא נפטר.


כל גדולי ישראל ובהם הגר''מ פיינשטיין זצ''ל, שהשתתפו כמה שעות לפני ההסתלקות, ב'סיום הדף' של הנפטר עשו שוב את הדרך להלויה. אמרו עליו, על אותו יהודי, בדברי ההספד: ''יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו ב'דף אחד', כי .. ירבו ימיך ויוסיפו .. שנות חיים

כמו תיבת נוח מלאה בילדים

 כמו תיבת נוח מלאה בילדים

מאת יוסף בן שלמה הכהן, אתר אש התורה
הקטעים לקוחים מתוך "גלות באפרים ירוקים" – הוצאת פלדהיים, מאת ד"ר יהודית גרינפלד.

לפני למעלה מ-60 שנה, הציף ים של אנטישמיות את אירופה. בים סוער זה שטה "תיבת נוח" לא מוכרת – מקום של מקלט עבור חלק מהילדים היהודים הסובלים.

סיפורה של תיבה זו מתחיל בלונדון, ב-31 באוגוסט, שנת 1939 – 3 ימים לפני פרוץ המלחמה עם גרמניה. הממשלה הבריטית החליטה לפנות את כל הילדים בגיל בית הספר מלונדון אל אזורי הכפר, הבטוחים יותר. לפי התוכנית, כל בית ספר בלונדון אמור היה לעבור לכפר, והילדים אמורים היו להתאכסן בבתיהם של תושבי המקום. עם זאת, הסידורים המדויקים בנוגע למגורים, מזון ומקומות הלימוד לא פורטו: הממשלה רצתה לשמור על מיקומם של בתי הספר החלופיים בסוד עד ליום שבו יתבצע פינוי החרום.

אחד מבתי הספר האלה היה בית ספר יהודי דתי שמנה 500 תלמידים. חלק מהתלמידים גדלו באנגליה, בשעה שאחרים היו ילדים-פליטים שהגיעו לאחרונה מגרמניה ואוסטריה (ברוב המקרים, ילדים אלה הגיעו ללא הוריהם). ילדי בית הספר הזה, יחד עם צוות ביה"ס, נשלחו לכפר שֶפוֹרד וסביבותיו. מנהלת בית הספר, ד"ר יהודית גרינפלד, מתארת את חוויותיה שם בספרה, "גלות באֲפָרִים ירוקים":

'בני ישראל' היו בשביל רוב תושבי הכפר מונח תנכ"י טהור שעורר אסוציאציות של שבטים נודדים במדבר הלוהט לעברה של הארץ המובטחת. כך יובן איך כפריה אדוקה, בשמעה מי הגיע לכפר, קראה בהתרגשות לעבר בעלה: "בוא מהר, תום, בני ישראל מן התנ"ך הגיעו!"

אך היו גם אחרים שאצלם התקשרה המלה "יהודי" קשר ישיר וטבעי לסוחרים אוהבי בצע ולמלווים בריבית, או העלתה תמונה דמיונית של... יצורים עטורי קרניים. "אבל אין לכם קרניים!" קראה איכרה אחת בהפתעה לעבר הילד היהודי שנשלח לביתה.

מפי המורים והעוזרים שמעתי על הקשיים בהם נתקלו ילדינו בהגיעם לבתי מארחיהם.

בכל בית חכתה למפוני החזית הקטנים ארוחה חמה שהוכנה במסירות ובתשומת לב מרבית. בחגיגיות ובהרגשת שליחות מרוממת ערכו בני הבית את השולחן במיטב הכלים ואומצת בשר החזיר, גאוותה של המסורת השפורדית, אמורה הייתה לתת לאורחים הרעבים הרגשה חמימה של בית.

והנה בכל בית חזר המחזה על עצמו: הילדים, עייפים ורעבים, לא נגעו בארוחה שהוגשה לפניהם. נענוע ראש ביישני, לגימה קלה מכוס התה ו"תודה" בקול נמוך – זה כל מה שהחזירו למיטיביהם, והללו, נבוכים ומשתאים, נפגעו עד עמקי נשמתם...

המורים והמורות היו מודעים לאווירה העכורה שנוצרה, וניסו למצוא דרכים להסברה: הם החליטו לעבור מבית לבית ולהסביר לכפריים האדיבים בעלי הכוונות הטובות שאלה הם ילדים יהודיים שמשחר ילדותם חונכו למלא בקפידה אחרי חוקי ישראל, שיש להם דיני כשרות מיוחדים ומנהגים שהם טבע שני להם. הם גם סיפרו למקומיים שחלק ניכר מהילדים הללו הגיע לא מכבר מארצות הכיבוש הנאצי ולא הספיק ללמוד אפילו אנגלית בסיסית. ילדים אלה אינם מסוגלים להסביר מדוע סירבו לטעום מן המאכלים שהוגשו לפניהם, אבל הם בכל זאת אסירי תודה על הדאגה והמסירות ומעריכים את הכנסת האורחים החמה.

אי הבנה דתית

אנשי הכפר ניסו להבין, אבל הם התקשו לקבל ילדים "מוזרים" אלה. המצב החמיר עוד יותר עם בוא השבת. עם שקיעת השמש, התאספו הילדים ומוריהם כדי להתפלל את התפילות המסורתיות. לאחר מכן הם אכלו את ארוחת השבת שהוכנה בבית הספר וחזרו למארחיהם. ד"ר גרינפלד מתארת מה קרה לאחר מכן:

"ג'וני, הדלק בבקשה את האור ואראה לך את הפרות ברפת", קרא איכר לבן חסותו בן העשר.

"חמודי, עלי ללכת עכשיו לטפל בחממה, בוא אתי והחזק את הפנס בשבילי."

"הנה לך שני שילינגים, קטני. 'קפוץ' לקיוסק וקנה לי חפיסת סיגריות, ובעודף – קנה לך מסטיק!"

אבל הילדים לא יכלו למלא בקשות אלה, מכיוון שלא רצו לחלל את קדושת השבת. אנשי הכפר לא ממש הבינו מדוע ילדים אלה שומרים על חוקים מוזרים והחליטו שאינם מעוניינים יותר לארח את הילדים:

הילדים ישנו, אבל הכפריים לא הצליחו להירדם.

בביתו של קצין ההפניה צלצל הטלפון ללא הרף, וב"פאב" המקומי התנהלו ויכוחים סוערים...

הכומר עצמו מלא אכזבה: הוא קיווה למלא את כיתת יום א' שלו בקהל תלמידים חדש מן העיר ולארגן מחדש את מקהלת הכנסייה, ועכשיו – מה?

בכל מקום דנו בנושא הבוער, ובכל מקום הייתה המסקנה אחת: הם רומו, הם נוצלו לרעה.

הם רצו למלא את חובתם הלאומית וקיבלו אותה על עצמם בכל ההתלהבות והאחריות של אזרחים נאמנים. הם רצו לקחת מפוני מלחמה קטנים ולפתוח לפניהם את בתיהם, את כנסייתם ואת ליבם, והנה – זה מה ששלחו להם!...

עקשנים קטנים שלא יסתגלו לשום מקום ולא ישתלבו בשום סביבה; שלא ישתתפו בשום אירוע ויעמדו תמיד מן הצד...

הקטנים נראים כמו בעלי חיים שבויים, סגורים בתוך עצמם ובכיינים עד לרחמים, והגדולים, אמנם אדיבים ומנומסים, אבל שונים עד לזרא. לתפילה בכנסיה מסרבים הם להצטרף, ובתרמיליהם מיני ספרים משונים שעליהם הם שומרים מכל משמר. מתחת לחולצותיהם הם לובשים ריבועי בד לבן שציציותיהם מציצות מכל עבר – איזה מין עדר יוצא דופן, עלינו לארגן את החזרתם ללונדון ומיד!

עלינו לדרוש משלוח חדש של ילדים. ילדים משלנו!

כך, בעוד הכפריים סוערים ונזעמים וסכנת גירוש מרחפת מעל לראשיהם הקטנים, נמו להם ילדינו את שנתם כאילו כל זה אינו נוגע להם כלל.

על ארונות הלילה הקטנים מונחים היו הסידורים, על הכיסאות בחדרי השינה שלהם קופלו ארבע הכנפות [ציציות] בזהירות ועל ראשיהם נחו הכיפות.

אך "לא ינום ולא ישן שומר ישראל":

עם בוקר זרחה השמש, והילדים, רעננים אחרי שנת לילה מתוקה התעוררו משנתם.

חיוך ידידותי משובב על פניו התמימות של ילד בן חמש, עזרתה הנלהבת של ילדה בת עשר בהעסקת התינוקות, השתעשעותו העליזה של בן הארבע עם התוכי על אדן החלון – כל אלה חוללו את הנס.

הילדים, עם כל היותם קטנים וחסרי ניסיון, ידעו בכל זאת לטפל בעצמם ואפילו באחיהם ואחיותיהם הקטנים. הם לא ביקשו דבר וקיבלו הכל בביישנות ובתודה, ועדינותם וצניעותם "כבשו" את הכפר.

איש לא ידע להסביר את המִפְנֶה, אבל גברת א' ספרה לגברת ב' שהפליט הקטן "שלה" התאקלם להפליא, והגב' ב' מצידה פתחה בתיאור חכמותיה של הקטנה "שלה".

הכומר ואשתו [שאמצו שבעה ילדים], יחד עם ראש המועצה ואשתו, לקחו את הילדים שבחסותם לטיול בפארק הלאומי בוויפנסייד ושבו מאושרים וגאים בחבורה שהתנהגה למופת והנחילה להם כבוד...

על חבלי הכביסה בגינות המטופחות התבדרו "ארבע כנפות" לרוח היום, ועל מדפי חנות המכולת נחו חבילות מרגרינה כשרה למהדרין שהוזמנה במיוחד מן העיר. עקרות הבית השפורדיות לא רצו "שג'קי ופרדי, ברנרד וקייטי יאכלו כל יום אותה פרוסת טוסט יבשה"... וגב' פ' זכרה לעלות בליל שבת לעליית הגג ולכבות את האור בחדרו של סיימן, שאם לא כן "יישן הילד כשהאור דלוק, מכיוון שהיום שבת...".

ככל שחלפו החודשים, התאהבו אנשי הכפר בילדים היהודים "שלהם". הם החלו להכיר את המסורת היהודית והחלו לכבד את הילדים על הישארותם נאמנים למסורתם ואמונתם בסביבה זרה. אחרי הכל, רבים מהילדים היו פליטים שהוריהם – אם היו עדיין בחיים – היו בידי הגרמנים. למרות זאת, הילדים נותרו נאמנים לחינוך היהודי שקיבלו מהוריהם.

ידידוּת לכל החיים

הילדים נשארו בכפר במשך 6 שנים. אותם הורים מאמצים כיבדו את האמונה הדתית של אורחיהם ולא הפכו למיסיונרים. זאת ועוד: הם החלו לעודד את הפליטים לשמור על כל מצוות הדת היהודית ואת הבנים עודדו לחבוש כיפות. וכשילדה קטנה נעלה בטעות נעלי עור ביום כיפור, הוכיחה אותה הגויה המאמצת: "מדוע אינך נועלת את נעלי הבית שלך?"... אישה נוצרייה זו למדה להכיר את המסורת היהודית וידעה שיהודים לא נועלים נעלי עור ביום קדוש זה.

הקשרים שהתפתחו בין הילדים היהודים ומארחיהם הנוצריים נמשכו שנים רבות, הרבה אחרי שהילדים עזבו את שפורד. כפי שכותבת ד"ר גרינפלד:

שנים אחרי "שפורד" עוד יפקדו את הכפר גברים ונשים במיטב שנותיהם שבהגיעם לביקור משפחתי או עסקי לבריטניה, אינם יכולים שלא "לקפוץ" לכפר הנופש השקט כדי לבקר את "המאמצים"...

שם, בבקתה כפרית מטופחת להפליא, מצפה להם קבלת פנים חמימה ונרגשת... שנה אחר שנה, במשך עשרות השנים שאחרי "שפורד" מביאה לכאן מכונית הדואר האדומה מגוון כרטיסי ברכה לשנה חדשה מאושרת ומבורכת, ועל המעטפות – בולים מכל קצוות תבל, ועל הכרטיסים חתומות משפחות וילדיהן – צאצאים וצאצאי צאצאים של "ילדי שפורד" מאז.

בחתונות רבות, שהתקיימו לאחר שנות המלחמה בלונדון לא יכולתי שלא להבחין בזוג אורחים שנתקבלו בכבוד מיוחד – זוג גויים כפריים שעשה את דרכו לעיר הבירה כדי לקחת חבל בשמחת "הילדים".

"במשך שש שנים ארוכות, כאשר העולם כולו טבל בדם ובאש, ולמעלה מששה מיליונים מאחינו עלו על המוקד על קידוש ה', חיו להם כאן ארבע מאות ילדים בחסותם של כפריים נכריים שמילאו אחרי הוראה ממשלתית בדבר פינוי ילדי העיר לאזורים הכפריים הבטוחים יותר, ולא הגזימה המחברת כאשר השוותה את בית ספרה לתיבת נוח" (הקדמה למהדורה העברית), ובמילותיה שלה: "ידענו שאלוקים שהציל אותנו והשאיר אותנו בחיים ישאל אותנו יום אחד, 'היכן הייתם ומה עשיתם בשעה שבני עמכם הושלכו לגיהנום הבוער ואני השארתי אתכם בחיים?' ניסינו לענות על שאלה מאתגרת זו ובנינו קהילה של ילדים שאותם לימדנו לחיות לפי ההלכה ולשתות ממי החיים – התורה... כך ניסינו לבנות מקום מקלט קטן, בשעה שכה רבים הושמדו".

ד"ר גרינפלד משווה את בית הספר היהודי ל"תיבת נוח" השטה על גלי שטף המים הגדול של שנאת היהודים באירופה. הסיפור הייחודי אודות תיבה זו משמש תזכורת לכך שבדיוק כמו נוח ומשפחתו, גם אנו ילדיו של א-ל אחד. סיפור זה מזכיר לנו גם שכשאנחנו, ילדי ישראל, נשארים נאמנים למורשתנו ואמונתנו, אין גבול לידידות והכבוד שביכולתנו לרכוש מצד האחרים.

*הקטעים לקוחים מתוך "גלות באפרים ירוקים" – הוצאת פלדהיים, מאת ד"ר יהודית גרינפלד.

 

זכויות הבוקעות מפח הזבל

בעל הטנדר הוא שיפוצניק במקצועו, עוסק זעיר... אין לו חסכונות רבים, אך ברוך ה ' עבודה זו מספקת לו פרנסה בלא דוחק... בעצם אפשר לומר שהוא מליונר!" ● הרגשתי מבולבל, השיפוצניק הוא מליונר או לא מליונר? ..."לא הסברתי את עצמי טוב, הוא לא מליונר במובן הפשטני של המילה, אין לו הרבה כסף, אבל בהחלט אפשר להגדיר אותו כמיליונר, 'מליונר המצוות'"

עצמון מינץ, יועץ מחשוב בכיר, DailyMaily

יום שישי שגרתי. גלגליו של טנדר חבוט התחככו קלות במדרכה, לפני שבעליו יצא ממנו . לא עלה בדעתי, כי בעוד ימים אחדים אכתוב על הטנדר, על בעליו ועל מעשיו. דליים דהויים מוכתמים במלט, וכלי עבודה שונים, העידו כי הלה עוסק בבניין הארץ. הוא יצא את מכוניתו, ובצעדים כבדים של איש עבודה בלע את המדרכה, בדרכו להיפגש עם אברך תלמיד חכם שהמתין לו בפתח החצר .


כעבור חצי שעה עברתי שוב במקום. הטנדר כבר נסע לדרכו. האברך עדיין עמד בפתח חצרו וכשראה אותי קרא לעברי: "ראית אותו? מה שראית - לא ראית!". לא הבנתי את המשפט הקצר וחישבתי לעזוב את המקום, אך הוא סימן לי להתקרב אליו כרוצה להמתיק איתי סוד. עכשיו כבר הייתי מסוקרן ועשיתי אזני כאפרכסת .
וכה סיפר האברך: "הוא נראה אדם 'פשוט', הא? ובכן, בעל הטנדר הוא שיפוצניק במקצועו, עוסק זעיר.

עבודותיו מעולם לא התפרשו באופן נרחב, תמיד הוא עובד לבדו ופעמים עם פועל נוסף. אין לו חסכונות רבים, אך ברוך ה' עבודה זו מספקת לו פרנסה בלא דוחק... בעצם אפשר לומר שהוא מליונר!". הרגשתי מבולבל, השיפוצניק הוא מליונר או לא מליונר? האברך כאילו קרא את מחשבותיי והמשיך, "לא הסברתי את עצמי טוב, הוא לא מליונר במובן הפשטני של המילה, אין לו הרבה כסף, אבל בהחלט אפשר להגדיר אותו כמיליונר, 'מליונר המצוות '".


"השומע אתה? באחד הימים הוא החליט, כי ברצונו להיות איש חסד ותומך תורה. זכות גדולה. רצונו היה כביר, אך בפועל לא היה לו ממון מיותר כדי לממשו. כמו שאמרתי לך הוא חי טוב, אך חסכונותיו מועטים. אבל, לא להאמין, את חלומו הוא מימש. לאחר לבטים הוא לקח על עצמו  שני 'פרויקטים' מניבים מצוות: 'בית תבשיל' שבו מאכילים נזקקים רבים, וכולל ערב למניין אברכים. הוא בעצמו, כמעט ללא תרומות, מממן את עלויות אחזקת 'בית התבשיל', וכן מממן את גמלתם של האברכים. ובנוסף לכל, הוא אף ממלצר ב'מסעדה ' שלו וכן יושב ללמוד עם האברכים מידי ערב בערב. ואם תאמר כסף מניין?  הסכת ושמע ".


סקרנותי גברה שבעתיים וסימנתי לאברך בהתלהבות להמשיך בסיפורו. הוא המשיך לספר בקול מתנגן: "זוהי עובדה הראויה להיחקק בדפי ההיסטוריה של דורנו, לימים יבואו. אם אנו משרטטים בערגה את חיי העיירות של פעם, החיים הצנועים, התמימים והפשוטים, קהילות הקודש שמסרו את נפשם לחיות על קדושת ה', להעניק מעצמם לאחרים, הרי המעשה הזה ראוי להצטרף אליהם ".


האברך המשיך בדבריו. "כסף מניין? ובכן, הוא נטל על עצמו 'משרה' נוספת. משרה שאת השכר שקיבל תמורתה ייעד לשני הפרויקטים שלקח על עצמו. קשה לעכל אבל הוא לקח על עצמו להתעסק בהוצאת פחי זבל... בכל יום האיש הצדיק מייגע את שריריו לאחר יום עבודה בשיפוץ, נכנס לחצרות בתים ומוציא אל המדרכה את עגלות האשפה העמוסות. כבד. חם. צחנה . אך שקשוק גלגלי הפחים הנגררים על ידיו בעמל, הרי הוא באוזניו כקול גלגל החיים. הריח החמוץ מכה בנחיריו כניחוח פרדס תאנים. גן עדן ".
"כובד המשא אינו מכביד עליו", סיפר האברך, "כעשיר הדוחף עגלה גדושה ביהלומים . בחום וביזע אינו חש כלל, הוא מקיים את העולם, בזכותו העולם קיים .


זהו איש של מעשים. 'עולם חסד יבנה'. אם העולם קיים רק בשביל שנחשוב על אחרים, ואם לשם כך צריך להקים 'בית תמחוי' לעניים או לפתוח כולל נוסף – אז עושים! זוהי עבודה המכבדת את בעליה .
ידידיי היקרים: הסיפור אמיתי והאיש אחד מאיתנו. את שמו לא נפרסם כאן, כי אין זה רצונו, אך אם תראו בבני ברק אדם הולך מחצר לחצר, ידיו החסונות מטלטלות פחי אשפה מלאים - אל המדרכה, וריקניים – אל החצרות, מצחו זוהר, פניו מאירות וחיוכו מאושר - זה האיש .


זה האיש אשר יכול להוות דוגמה עבור כל מי שזקוק לה. בכל המישורים. על חיים עם תוכן פנימי, על רוחניות איתנה הממיסה את הגשמיות ומאפיסתה, על אמת מוצקה, על מימוש יעדים מתוך אמונה בצדקת הדרך .
זה האיש אשר ראוי היה, כי נישא אותו על כפיים עם עגלות האשפה, נרקוד ונשיר לו "אשרי מי שעוסק במצוות ובגמילות חסדים". זה האיש אשר ראוי היה, כי נסחב עמו יחד את משאו הקדוש. זה האיש אשר גדל בדורנו אנו, וכשם שהלל הזקן מחייב את העניים , השיפוצניק הגיבור שלנו מחייב את מי שחושב כי אינו יכול, או שחושב שהוא חושב שאינו יכול .


אחי ורעי !
פחי זבל - לא כל אחד יכול. תרומה לקהילה או מעשה חסד אחר - מי אינו יכול? "יותר מאשר הצדקה מטיבה עם העני היא מטיבה עם העשיר". אכן, בפעילות החסד שלנו אנו עושים עם הנזקק ומטיבים איתו, אך יותר מכך, אנו עושים למען עצמנו ולמען צאצאינו . 
עובד מ"מאורות הדף היומי ".

ממש ראיתי הכל מלמעלה: סיפורו של גד אלבז

ממש ראיתי הכל מלמעלה: סיפורו של גד אלבז
 
מקור: הידברות hidabroot.org
 
"כשהייתי בן תשע עברתי מוות קליני. כמה חודשים לפני שזה קרה אבא שלי חזר מחו"ל עם זקן וכיפה. לפני שהוא נסע הוא היה מגולח והיה לו שיער ארוך. לא הבנתי למה הוא נראה ככה, ואחרי כמה שניות הוא אמר לאמא שלי: 'דליה, חזרתי בתשובה'. אמא שלי התחילה לבכות ואמרה: 'מה? למה? אתה מבין שאני לא מתכוונת עכשיו לשמור שבת, כן?'. בתגובה אבא שלי חיבק אותנו ואמר שיהיה בסדר.
 
"אחרי שאבא חזר הוא ואני הלכנו במשך כמה חודשים ברציפות לבית כנסת שהיה קרוב לבית שלנו, וכשחזרנו אמא הייתה מול הטלוויזיה. היא לא הסכימה להתחיל לשמור שבת. כל שבת אבא היה מבקש שהיא לא תפעיל את הטלוויזיה, לפחות בקידוש, אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע. באחת השבתות התלהט ביניהם הוויכוח הקבוע, ואבא אמר לה שאם היא לא מראה השתדלות הם מתגרשים. עוד באותה שבת, אבא אמר לה שהוא מבקש ממנה באופן מיוחד לא להפעיל את הטלוויזיה כי יש לו תחושה שמשהו רע במיוחד הולך לקרות, אבל אמא בחרה להפעיל.
 
"באותה שבת, בערך בזמן מנחה, עשיתי תחרות ריצה עם חברים שלי, וכשרצנו בירידה תלולה אחד החברים דחף אותי, נפלתי בעוצמה על הרקה ואיבדתי הכרה. גרנו אז בקומה שנייה, אבא שלי שמע מה קרה לי וקפץ מהמרפסת, רץ אלי וראה שאין לי דופק. מיד הזמינו אמבולנס, ולמרות מאמצי ההחייאה לא התעוררתי. בשלב מסוים החבר'ה של מד"א אמרו לאבא שהם מצטערים אבל אין להם יותר מדי מה לעשות.
 
"אבא הרים אותי וצעק לה': 'אני לא אברהם אבינו... לא אוכל לעמוד בעקידת יצחק... תחזיר לי את הילד שלי ואקדיש את החיים שלי ושלו בשבילך'. חצי שנייה אחרי שהוא צעק את זה, כמו מכת חשמל, פתאום התעוררתי לחיים. נסענו לבית חולים, ואחרי בדיקה קצרה אמרו לנו שהכל בסדר. כשהגענו הביתה סיפרתי לאבא איך ראיתי את עצמי שוכב על הרצפה, ראיתי גם את האמבולנס ואיך שהוא מחזיק אותי. הבנו שממש ראיתי הכל מלמעלה.
 
"בתוך כך, סיפרתי להורים שלי שבשלב מסוים חשתי שאני מרגיש שאני עולה למעלה, נכנס לתוך אור שמסנוור אותך מרוב שהוא בוהק, וממשיך לכיוון חדר מאוד מואר שבו לאט-לאט התקרבה אלי דמות של רב זקן. הוא הגיע עד אליי, התכופף, חייך ואמר לי: 'יא איבני, זה לא הזמן שלך למות, אבל אתה חייב להבטיח לי שבשירה שלך אתה תבחר לשיר לקדוש ברוך הוא ולהאיר נשמות דרך המוזיקה שלך'. הנהנתי בראשי והסכמתי, ואז ירדתי למטה, חזרה לעולם. כשחזרתי למטה בדיוק שמעתי את אבא שלי אומר את המילים: 'אני לא אברהם אבינו', ואז התעוררתי.
"אבא שלי היה בהלם, מיד שאל אותי מי היה הרב שראיתי, ואמרתי לו שאני לא יודע. הוא שאל אם אוכל לזהות אותו, אמרתי שנראה לי שכן, אז הוא הוציא תמונות של רבנים שהיו לנו בבית והתחיל לעבור איתי אחד אחד. כשהוא הגיע לתמונה של הבאבא סאלי שיש לנו בסלון רצתי בבהלה לחדר ואמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו, שאני מפחד שהוא ייקח אותי שוב.
 
"בשלב מאוחר יותר התברר לנו שמשפחת אלבז זו למעשה משפחת אבוחצירא, ושלכן כנראה דווקא הבבא סאלי הגיע אליי. אחרי שזה קרה אבא שלי לקח את הגיטרה והלחין את השיר שהחזיר רבבות בתשובה: 'תודה לאלוקי'. הופענו עם השיר הזה ושירים נוספים בכל רחבי ישראל, ולא מעט פעמים גם שרתי על הברכיים של הרב עובדיה והרב כדורי".
 

דרישת שלום מעולם האמת

מספר הרב אורי זוהר שליט"א:
 
 
 
הרב דן טיומקין צלצל אלי בשבוע שעבר ואמר לי: צלצלה אלי אישה חילונית ואומרת: אני אישה חילונית, שמעתי שיש לך קשר עם אורי זוהר.
היא ראתה בטלויזיה שגב' סיון רהב עשתה כתבה עלי שאני עושה רשימת קדישים על כל מיני חברים שלי שאני אומר עליהם קדיש עם תאריכי היארצייט שלהם. אני מכניס אותם לפנקס וכל שבוע אומר כמה קדישים לעילוי נשמת חברים לשעבר.
והיא אמרה כך:
חלמתי חלום. אני לא יודעת את פשר החלום. ראיתי קבר פתוח, וצעיף לבן מתנפנף על הקבר.
היא הרגישה שחנה מרון קבורה שם, ושמעה את חנה מרון אומרת: "תגידי להם שיגידו עלי קדיש". 
זה היה החלום שהגברת הזאת חלמה. חנה מרון היתה שחקנית מפורסמת. 
דן טיומקין צלצל אלי ואמר לי את זה. אני תוך כדי דיבור אומר לו, טוב, תברר לי מתי חנה מרון נפטרה, ואגיד עליה קדיש. 
פתאום אני נזכר: רגע, אני אומר על חנה מרון קדיש! היא מופיעה ברשימה שלי, כאן, בב' בסיון. 
פתאום אני נזכר שהשנה לא אמרתי עליה קדיש. כי באותו תאריך עצמו, שהוא היארצייט של חנה מרון, היתה הקבורה של בן דודה שלי, מנדל, שהיה לי קשר אתו שנים רבות, והוא ניצול שואה. נסעתי ללויה. ואותו יום, בגלל הנסיעה, בגלל הבלאגן, שכחתי להגיד את הקדיש על חנה מרון.
וזה נתן לי זעזוע. 
אני אומר את הקדישים האלו כי אני יודע שזה מביא תועלת לנשמה. אחרת לא הייתי אומר אותם.
אבל כנראה יש הבדל גדול בין ידיעה שכלית לבין שפתאום אתה מקבל מסר עכשוי, ברגע זה, בעולם האמת. 
וזה נתן לי חיזוק גדול. 
היו מקרים נוספים ששכחתי להגיד קדיש פה ושם, זה נדיר, אני כן משתדל, ורושם את זה בפנקס, בפתק, ושם בכיס, אבל לפעמים קורה שאני עלול לשכוח. 
ופתאום הבנתי שזה פגם רציני.
פתאום הבנתי: כל פעולה שלנו, כל מחשבה שלנו, כל דיבור שלנו, הכל עושה פעולות גדולות בשמים. כמה דבר כזה עושה רושם בשמים. לכן אני אומר את הדברים האלו פה בפומבי.
אבל חשוב לדעת: העולם הבא הוא המשך לעולם הזה, ואנחנו כולנו רוצים אריכות ימים, ושנזכה כולנו לאריכות ימים. אבל לזכור את הקשר. אין דבר בעולם שהולך לאיבוד. הכל: "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים".
וכשאדם יכול לעשות טובה, לחשוב מחשבה טובה, ברכה, כל שכן, לעשות מעשה טוב. להקדים שלום לכל אדם. זה מחמם את הלב. זה עושה טוב. 
מלבין שניים לחברו יותר ממשקהו חלב. "לבן שניים מחלב". מחייך. אומר מילה טובה. שלום, מה שלומך, אני שמח לראות אותך. כמה דברים כאלו עושים בשמים. 
 
מקור הסיפור: הידברות https://www.hidabroot.org/article/1128308 

מדהים: הסבא הגיע לסבתא בחלום, והנכד החייל ניצל מנפילת הפצמ"ר על הגדוד שלו

מדהים: הסבא הגיע לסבתא בחלום, והנכד החייל ניצל מנפילת הפצמ"ר על הגדוד שלו

שירה כהן, הידברות 

שמעון לוגסי היה קלע במבצע 'צוק איתן', שניצל בנס מנפילת פצמ"ר על הפלוגה שלו. חמישה מחבריו נהרגו, ועשרות נפצעו - אך הוא ניצל ויצא מזה ללא פגע. ומה הקשר בין תקרית זו לחלום של סבתו?

 היה זה בוקר 'רגיל' למדי של כניסות ויציאות תכופות מעזה. הימים ימי 'צוק איתן', והפלוגה של שמעון לוגסי, חייל משוחרר מנתניה ששירת אז כקלע במסייעת של גדוד שריון – צעדה רגלית לכיוון שטח ישראל, בחזרה מפעולה.

 

100 מטר מגדר ההפרדה, עצר הכוח בגיא קטן ששימש נקודת הציון לאיסוף. "היינו כארבעים חבר'ה, וחיכינו לנגמ"שים שיאספו אותנו", משחזר לוגסי בן ה-22. "המפקדים פרקו את הנשקים שלנו, ואנחנו ישבנו ונחנו, מנסים להתאושש מכל מה שעבר עלינו".

 

דקות ספורות לפני שהנגמש"ים הגיעו, ראה לוגסי את חברו כשהוא עובר מולו ללא וסט. "על השחפ"צים, שמנו וסט מיוחד שהיה איסור מוחלט להוריד אותו ללא אישור מהמפקד. כשראיתי את החבר שלי ללא הווסט, מיד שאלתי אותו אם המפקד נתן לו אישור והוא אמר שכן".

 

לוגסי שמח, והוריד את הווסט אף הוא. בינתיים חנו הנגמ"שים במקום, והחבר'ה התכוננו לעלות עליהם. "אסור היה לנו להוריד את הווסט סתם ככה. לווסט היו מחוברים קליפסים שהיה צורך לסגור, כדי שלא יישברו. אז מיד אחרי שהורדתי אותו, הנחתי אותו על הכבש של הנגמ"ש והתכופפתי כדי לסגור את כל הקליפסים שלו מלמטה".

 

ובדיוק באותן שניות – נשמע פיצוץ מחריש אוזניים, ולאחריו עוד שני פיצוצים כאלה. "בשנייה הראשונה, בכלל לא עיכלתי מה קרה. זה קרה בדיוק בשנייה שהתכופפתי, עוד לפני שהספקתי לסגור את הקליפס הראשון", משחזר לוגסי את רגעי האימה ההם. "שכבתי על הארץ למשך דקות ארוכות, בקושי רואה משהו. בקושי נושם. ואז שמעתי את הצעקות...".

 

קול הפיצוצים העז התברר כפצמ"רים שנפלו בזה אחר זה – האחד פגע בשער, השני בטנקים והשלישי, למרבה הצער, באמצע המקום שבו התרכז הכוח. חמישה מחבריו של לוגסי נהרגו במקום, ועשרות מהם אושפזו בבתי החולים עם פציעות בדרגות שונות. אחדים מהם איבדו איברים שלמים מגופם, ולוגסי יצא בריא ושלם מהתקרית.

 

"תתכופף, אני רוצה לברך אותך"

 

אז הבין את הנס הגדול שאירע עמו. "הפצמ"ר התפוצץ חמישה מטרים ממני, נפל על דופן הנגמ"ש וגילף אותה. אני לא נפגעתי בגלל שבדיוק באותה השנייה התכופפתי. אנשים שעמדו לידי וסביבי, או שמתו או שנפצעו קשה. בשניות שאחרי ההתאוששות, לא חשבתי על כלום מלבד לעשות את מה שלימדו אותי: ברחתי לנקודת מחסה, דרכתי נשק וחיפשתי אויב. רק כשהבנתי שהשטח 'נקי', התחלתי לטפל בפצועים ולפנות הרוגים לנקודות הפינוי".

 

וכעת, נחזור קצת אחורה. סבו ז"ל – על שמו הוא קרוי – היה אדם ירא שמיים בתכלית, ולוגסי אמנם מגיע ממשפחה מסורתית ועד לצבא התחנך במסגרות דתיות, אך ירד מן הדרך בכיתה י"ב. ההתחזקות הרוחנית שלו שבה וקרמה עור וגידים, במהלך השירות. "הניתוק מהבית ומהמשפחה, והמראות המזעזעים שראיתי בעזה, עשו את שלהם", הוא מסביר. "אבל התקרית ההיא ב'צוק איתן', הייתה הקש ששבר את גב הגמל. אחריה כבר לא הייתי אותו שמעון".

 

וזה עוד לא הכל. "כמה ימים אחרים התקרית, שחררו אותנו הביתה כדי שנירגע מכל מה שקרה. עד לאותו יום, לא סיפרתי להורים שלי מה קרה אבל כשנכנסתי הביתה, ראיתי שאבא שלי מתרגש בצורה יוצאת דופן. שאלתי אותו: 'מה קרה אבא?', ואז הוא מספר לי שסבתא שלי שתחיה, חלמה על סבי שנפטר ז"ל, שעל שמו אני קרוי. ובחלומה, היא ראתה אותו אומר לי: 'שמעון, אבני, תתכופף. אני רוצה לברך אותך'".

 

איך הגבת?

 

"התרגשתי מאוד, ורק אז הבנתי איזו השגחה כפולה הייתה עליי. מסר כזה פשוט מכה בך בבת אחת. אז סיפרתי להורים מה בדיוק קרה, והיו הרבה בכיות והתרגשויות".

 

ניסים כאלו קורים מדי יום, אבל לא כל אחד משכיל להבין את המסר שעומד מאחוריהם, ולשוב בתשובה. לוגסי, לעומת רבים אחרים ולמרות גילו הצעיר - הבין את הרמז, ולא בזבז רגע אחד מאז. "האמונה שלי בבורא עולם גדלה אלפי מונים אחרי המקרה. לא יכולתי להתעלם מההשגחה הפרטית עלי", הוא אומר כיום. "יום אחרי השחרור, כבר היה לי ברור מה הכיוון שלי, ולאן פניי מועדות – ונכנסתי ללמוד בישיבה בירושלים. אני מרגיש שקיבלתי את החיים שלי במתנה, ומבין את הערך של כל רגע ורגע בחיים. וחיים שהם בלי הקב"ה ובלי ההשגחה שלו עליך, תאמינו לי, הם לא באמת חיים".

 

פרסום הנס

פרסום הנס 

תודה לבורא עולם: הנס הגדול שנעשה לאימה של לאה
 
לאה מספרת:
 
שעות ספורות לפני ראש השנה אמא שלי התקשרה והודיעה שהיא חזרה מבי"ח, לשם הגיעה מאחר וחשה כאבים עזים שהתבררו כאבן שנוצרה בכליה, ובדרכה החוצה סתמה את המעבר מהכליה, עם כל ההשלכות הכרוכות בכך. אמי שוחררה מביה"ח בגלל החגים לאחר שקיבלה לידה מנות גדושות של משככי כאבים, כאשר המטרה היא לנתח אותה בהקדם האפשרי, להוציא את האבן ולמנוע נזק בלתי הפיך לכליה חס ושלום.
 
אין צורך לתאר כמה תפילות נאמרו לרפואתה של אמי. התפללתי להצלחת הניתוח הלא פשוט, שלאחריו היתה צפויה תקופת החלמה לא קצרה.
 
מכיוון שנכנסנו לתקופת חגי תשרי, הרי אין צורך לתאר עד כמה קשה היה להשיג תור לבדיקות, התייעצות עם רופא וכמובן זמן ההמתנה לניתוח התארך.
 
אחי הפך עולמות כדי לקבוע תורים, הסיע את אמנו לבדיקות, התייעצויות עם רופאים וכו'. אני ניסיתי לעזור עד כמה שאפשר, אך בעיקר נשאתי תפילות להקב"ה עם הרבה דמעות ותחנונים.
 
כל הזמן הזה אמי ממשיכה לסבול מכאבים. אחרי מספר ימים לא מועט, אמי קיבלה הזמנה לניתוח בבי"ח (במרכז) שהיה אמור להתבצע בחול המועד סוכות. מספר ימים לפני כן מצאנו "במקרה" (רק מה') באינטרנט רופא המתמחה בתחום ברמה בינלאומית שעובד בבי"ח הדסה בירושלים, הצלחנו לקבוע אליו תור יום אחרי הניתוח שנקבע, כפי שהסתבר מאוחר יותר. אחרי התלבטות בין ניתוח מיידי לקבלת חוות דעת נוספת של רופא מומחה ודחיית הניתוח לזמן לא ידוע, בחרנו בלב כבד באפשרות השנייה, כאשר אנחנו נמצאים שבוע וקצת לפני התאריך הקריטי.
 
הרופא עבר על הבדיקות וקבע לאמי תור לניתוח לעוד מספר ימים (באופן פרטי, כמובן). בשיחת ההכנה ה' האיר את עינינו ושאלנו אותו, כדרך אגב, על השפעת מצבה הבריאותי של אמא (לחץ דם גבוה ולב חלש) על הניתוח, שכרוך בהרדמה כללית. הרופא ענה שחייבים לקבל אישור מקרדיולוג לביצוע ההרדמה.
 
שוב התחלנו להרים טלפונים ולנסות לקבוע תור לרופא קרדיולוג בחול המועד. וכל הזמן הזה אמי סובלת מכאב פיזי ונפשי.
 
התחננתי להקב"ה שיעשה נס שירפא את אמא שלי ושלא תצטרך רופאים, וקל וחומר ניתוח כירורגי. הבטחתי לפרסם את הנס!
 
בינתיים הגיעה הושענא רבא. קיבלתי על עצמי ללמוד בלילה ולקרוא תהלים והקדשתי את הלימוד לרפואת אמי.
 
לאחר החג, כשהאישור לניתוח כבר היה בידינו, אמא שלי ביצעה בדיקות נוספות לפני התהליך הרפואי, ובאופן לא מוסבר, האבן לא נראתה עוד בצילום. לא האמנו למראה עינינו!
בביקור אצל רופא נוסף הבנו שיש סיכוי סביר לכך שאכן האבן נפלטה החוצה בחסדו של ה' יתברך. כפי שהבטחתי,
 
אני מפרסמת את הנס הרפואי הזה שקרה לאמי ומקדישה את המעשה לרפואתה המלאה של אמי ולחיזוק בענין כוחה של תפילה.
 
המסר מהסיפור שלנו הוא שבכל מצב, גם זה שלא נראה לנו שניתן לפתרון, אסור בשום פנים ואופן להתייאש מלהעתיר בתפילות ותחנונים לאבינו שבשמים, הרי אין תפילה שחוזרת ריקם, ושערי דמעה לא ננעלו.
 

זיכרונות ממלחמת שלום הגליל: ניצלתי בזכות התפילין

זיכרונות ממלחמת שלום הגליל: ניצלתי בזכות התפילין
שיפי חריטן, באדיבות  הידברות 
 
"כל בוקר בשעת הנחת תפילין זה חוזר אליי. אני חי בנס. אם לא הייתי מניח תפילין, לא הייתי חי". כך הוא חוזר ואינו מפסיק. זהו צבי עזריה, מרחובות, בשיחה עם הידברות בה הוא משחזר את הסיפור שהתרחש בשנת ב- 1982.
 
עזריה, רס״ל במילואים, בעברו היה עתודאי שלמד לתואר הנדסאי אלקטרוניקה/אלקטרו אופטיקה בירושלים-בקרית נוער.
 
"באותם ימים פרצה מלחמת שלום הגליל (1982)", משחזר עזריה. "רוב העתודאים גויסו למלחמה לאחר תדרוך רציני, ואני הייתי בין הנספחים לגדוד מבצעי שביצע פעולות מיוחדות וחשאיות. לקראת סוף המלחמה קיבלנו מידע מודיעני על כנופיות אנשי קומנדו סורים שמתמקדת באזור בית הקברות בין העיר צידון לעיירה עקתנית. מדובר בחוליה שחיסלה מספר רב של טנקים ורכבים כבדים של צה"ל בצורה מתוכמת, ולא ניתן לחסל אותה בקלות רבה.
 
בשעת השקיעה הגענו לאזור בית הקברות. היינו צוות מפוצל בשני נגמ"שים. עמדנו במקביל לבית הקברות במרחק של עשרה מטרים, כאשר חיפשנו מקום לביצוע מערב לילה. תוך כדי שיטוט, הבחנתי לפתע במספר קברים "טריים" שניצבו בשביל העפר שהפריד ביננו לבין בית הקברות. התיישבנו לתצפת, ותוך כדי שאני חושב על היום העמוס שעברנו, נזכרתי שלא הנחתי תפילין היום. ניסיתי להסביר לעצמי שלא קרה שום דבר, ובסך הכל אני חייל בזמן מלחמה ולא תמיד יש את התנאים, אבל המראה של אמי, שטרחה לתפור לי את הנרתיק של התפילין צמוד לתיק האישי שלי, לא נתנה לי מנוח. הרגשתי שאני חייב להניח את התפילין. המפקד סירב לאשר לי לצאת מהנגמ"ש, ואני מצאתי את עצמי מתווכח איתו. 'כמה דקות ממש', הבטחתי לו, תוך כדי שאני פשוט יוצא החוצה.
 
בקצה הימני של בית הקברות, מטרים ספורים ממיקום הנגמ"ש, הבחנתי בברזיית מים והלכתי לשטוף ידיים. החבר'ה בנגמ"ש שהיו חייבים להתקדם, קבעו איתי שיחכו לי במרחק של 50 מטר מהמקום שבו עמדתי. יצא שאני עמדתי בפינה אחת, ובמרחק ממני הנגמ"שים, כשבנינו הקברים ה"טריים" שזהיתי בהתחלה.
 
הורדתי את תיק התפילין והציצית שהיו מונחים מעל החגור, והתחלתי לקרוא קריאת שמע בכוונה רבה. לא הספקתי לסיים, ופתאום אני קולט ענן אבק מיתמר למעלה, ממש מעל הקברים ה"טריים".  שבעה אנשי קומנדו סורים עם מסכות אב"כ שחורות על פניהם, וצינורית שחורה באורך מטר מחוברת למסכה, חמושים בנשק נגד טנקים מסוג RPG הידוע לשימצה בקטלנותו. רק מאוחר יותר נודע לי שזו אחת השיטות שלהם, להתחפר בקברים ולחכות לקרבנות. במשך שעות היו שוכבים בקברים, וכאשר האדמה רעדה, היה להם סימן שמתקרבים טנקים לאזור. כעבור דקות ספורות שווידאו שאין רכבים נוספים בשטח, היו יוצאים במהירות ומחסלים את החיילים שברכב.
 
הנשק שהיה עלי באותו רגע, היה מסוג M16 ארוך, שנקרא בלשון הלוחמים "מטאטא". העברתי אותו למצב ירי בודד, אך חששתי לפגוע בחברים שלי שהתמקדו בדיוק בתווך ירי אווירי 30 מטרים אחרי אנשי הקומנדו שעמדו עם גבם אליי.
 
במהירות כרעתי ברך וכוונתי לראשם את הנשק. ידעתי שבעוד פחות משניה הם יפתחו באש לעבר הנגמ"שים. את 20 הכדורים הראשונים יריתי כאחוז אמוק. לא הבנתי את גודל הצרה שאני נמצא בה. לא יכולתי להתפנות לספור כמה אנשים נפלו, מה שכן יכולתי לראות, אלו שני אנשים שהסתובבו לכיווני, מנסים להבין את מקור הירי שהפתיע אותם. הם הסתובו אלי עם הנשק ונתקלו בי... חייל צה"ל עם קוביה שחורה על ראשו, רצועות עור כרוכות על ידו, ו"סדין לבן" עם פסים שחורים (תפילין וטלית. ש.ח) 10 כדורים נותרו במחסנית, והיה לי ברור שזה או עכשיו או שאני מת. יריתי צרור אחרון של יריות, ואז נפתחה אש נוספת מכיוון בית הקברות, שם היה הצוות שאיתו הגעתי למקום".
 
צבי עזריה, אזרח עובד צה"ל, לא נטש מעולם את שדה הקרב והמשיך לשרת בצה"ל גם בחייו האזרחיים. הוא משתתק, נושם בכבדות וניכר שהוא משתוקק להצליח להעביר את העוצמות שחש באותם רגעים. "אין הסבר לנס שהתרחש שם", הוא אומר. ויש לו גם מסר, בייחוד בצלם של ימים קשים אלו, שהם גם ימי בין המצרים. "אנשים נוטים לפרש פירוש שלילי למושג 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים'. ואני אומר, כל מי שרודף את כל המצוות והמעשים הטובים במיוחד בימים אלו, גם אם לא הצליח במשך כל השנה, הוא מצליח, והכל בעזרת ה' מסתדר לטובה. שנשמע רק בשורות טובות". 

אל דרך המלך: מסעה של גלית שירה בורג

אל דרך המלך: מסעה של גלית שירה בורג
 
 
 
 
"בוקר טללים הירווני ולפני דרך מלך" - שנות ילדות
 
 
שנות השבעים בעיר בת ים. עיר של בניינים וכבישים וטיילת וגלים וים. וילדה בשם גלית. בת למשפחה עם אבא ואמא ושישה ילדים. משפחה שהיא בית מעורב עם אבא חילוני ואמא חוזרת בתשובה. בית עם הרבה מאוד מוזיקה טובה. אבא זמר וגיטריסט, בן דוד של זמר צרפתי מפורסם בשם מייק בראנט. אמא זמרת לשעבר. קצת יהדות, קצת חסידות, וקצת אורח חיים חילוני. וטלויזיה. טלויזיה שמשדרת תכנים לגמרי אחרים... 
 
בתוך עולם של פער, יש משפחות שחיות בתוך הפער. שחצויות בשני הצדדים שלו. שנופלות בתוכו. משפחות שמתמודדות עם מתחים. עם סימני שאלה. עם תחושת החמצה תמידית בגלל הפער הזה שבין שני העולמות. עולם היהדות והרוח, מול עולם התרבות המערבית. עולם השמחה היהודית מול עולם הבידור הבמות והאודישנים.
 
שם גדלה גלית בורג. והיא רק רצתה להיות כמו כולם, בדרך המלך...

אבל מה היא? איפה היא? דרך המלך היא לי דרכי היחידה, אבל היכן היא?
 
בבית המעורב בו גדלה, עם אמא חוזרת בתשובה בהדרכת הרב זמרוני ציק שליח חב״ד בת-ים, חינוך דתי, ועם אבא שלומד תניא וחסידות אך שומר עורך חיים חילוני ובתוך
שכונה חילונית קלאסית בלב העיר בת ים, הרגישה גלית חריגה בנוף הכללי. 
 
היום בת ים היא שונה, בת ים של היום התקדמה אלפי שנות אור, והיום היא עיר של תשובה ושל תורה. עיר עם מאות שיעורי תורה. עיר עם אלפי חוזרים בתשובה, אבל באותה תקופה בראשיתית היתה בת ים עיר של חול ושל ים ושל קריצה לתל אביב, וגלית, ילדה קטנה עם בגדים ארוכים וגרביים, שלומדת בפנימיה בכפר חב"ד, הרגישה שהיא שונה. שהיא מוזרה. שהיא בסך הכל רוצה להיות כמו כל החברים.
 
"בסך הכל רציתי להיות כמו כולם", מספרת גלית, "לא רציתי לישון בפנימיה. לא הבנתי למה עלי להישאר רחוק מן הבית. ולכן בסוף כל יום ברחתי הביתה. בימי שישי בערב, אחרי הסעודה, הייתי מביטה דרך התריסים אל הנוער שהיו מצחקקים למטה בשכונה... רציתי להיות בחברתם. הרגשתי שאני כביכול מפסידה משהו. נמאס לי להיות חריגה בנוף הכללי. נמאס לי לספוג עלבונות נוסח "תראו ת'דתיה הזאת". 
 
ואמנם, בגיל הטיפש עשרה, בחרה גלית בדרך של בת ים. עברה לתיכון החילוני. 
בילתה במסיבות סוערות ובריקודים עד לשעות הקטנות של הלילה, ובעקבותיה הלכה גם אחותה הקטנה, ואחרי תקופה לא קצרה של בכי ודמעות, גם אימן התייאשה מלהיות הדתיה היחידה במשפחה, ונסוגה חזרה לחיים החילוניים. 
 
וגלית בינתיים לומדת בתיכון החילוני, מבלה במועדונים, שרה, רוקדת ומזמרת, וחולמת בגדול: יום אחד היא עוד תהיה משהו גדול. יום אחד היא תהיה זמרת מפורסמת. 
 
והחלום הזה התגשם מהר מהצפוי. 
 
כבר כנערה, בכל אירוע משפחתי היתה גלית מחכה להזדמנות לעלות על הבמה - ולשיר. 
ובכל הזדמנות - היא רק חיכתה להופיע על במת בית הספר. וכבר כנערה השתתפה גלית בתחרויות שונות, וזכתה להישגים מרשימים. בתחרות נוער במועדון קולנוע דן זכתה בפרס הראשון - מכשיר טייפ גדול (היו ימים....), ובתחרות כשרונות צעירים בבית הספר, זכתה במקום הראשון. 
 
ובשנת 1989, בגיל 21, נבחרה אחרי אודישן קצר להיות בצמד "גילי וגלית" שייצג את ישראל בתחרון הארוויזיון בלוזאן שבשוויץ, בשידור חי בפני 300 מליון צופים מכל רחבי העולם, ועם השיר הבא: 
 
בוקר טללים הירווני ולפניי דרך מלך
נבל וכתר חיברוני לשיר מעלות
עוד הגיגיי הומים בי ולטיפת קרן שמש
חוט שרעפי גדע באחת
 
אני מביט, סוסי יפה
הוא על גבו אותי נושא אל דרך המלך
 
דרך המלך היא לי דרכי היחידה
נבל המלך הוא שירתי
דרך המלך היא לי חלום, היא לי חידה
נבל המלך ,אהבתי היחידה
 
יום שנולד עם שחר כמו מחזור שבטבע
בא וצומח ולפתע גווע בלאט
 
ובתוכי נוצרת 
שירת זהב נהדרת 
אל היקום אשא אז תפילה
 
אני מביט, סוסי יפה
הוא על גבו אותי נושא אל דרך המלך
 
דרך המלך היא לי דרכי היחידה
נבל המלך הוא שירתי
דרך המלך היא לי חלום, היא לי חידה
נבל המלך ,אהבתי היחידה
 
 
" יום שנולד עם שחר - בא וצומח - ולפתע גווע בלאט" - החיים המשותפים
 
ההופעה באירווזיון היתה סוג של טרמפ שהקפיץ את גלית הישר אל דרך המלך של עולם המוזיקה. גלית פגשה מוזיקאים מקצועיים, החלה לעבוד על חומר מקורי, הקליטה תקליט שדרים שהושמע ברדיו, וגם הכירה את בעלה לעתיד, גיטריסט שהפך להיות הנגן שלה, והיא הצטרפה כזמרת ללהקה שלו, ״להקת טרמפ״. וכך הם הופיעו " גלית ולהקת טרמפ", במשך ארבע שנים, בפאבים ובמועדונים שונים.
 
אחרי ארבע שנים של זוגיות התחתנו בשנת 1993, הם המשיכו לעבוד יחד וליצור מוזיקה מקורית משלה. במקביל למדה ועסקה גלית גם בתחומים נוספים: קוסמטיקה, משחק, ועוד.
 
בשנת 1997, אחרי שמונה שנות עבודה משותפת וארבע שנות נישואין, הרגישו הרגשה של ריקנות, והזוג הצעיר החליט לעבור לארצות הברית, בתקווה ששם ימצאו את האושר. 
 
שם בארצות הברית המשיכו להופיע במועדונים במנהטן ובכל רחבי המדינה וגם בברזיל וארגנטינה. שם גם נולד בנה הבכור, ה' ישמרהו. ועם כל זה, תחושת הריקנות של גלית רק התחזקה. 
 
בערבי שבת היה בעלה מופיע במועדון יוקרתי בברוקלין, והיא היתה יושבת לסיים את סעודת השבת. ואחרי הסעודה יוצאת לטייל עם בנה בעגלה, מביטה לשמיים בדמעות, ותוהה. מה קורה כאן. למה אני כל כך לבד. ובשביל מה כל זה. 
 
 
 
"עוד הגיגיי הומים בי ולטיפת קרן שמש" - חיפוש אחר רוחניות
 
גלית החלה בחיפוש רוחני. למדה רייקי - ריפוי באנרגיה, והשקיעה במדיטציות ויוגה. ורק חלמה לחזור לארץ. והחלום אמנם התגשם. ולמרות שקיבלו הצעה מפתה מאחת מחברות התקליטים המובילות באמריקה, קולומביה רקורדס, בכל זאת גלית העדיפה לשוב לישראל ולגדל את בנה בארץ ישראל,
 
ובשנת 2001 הם חזרו לישראל. ובתה השניה של גלית שתחי' נולדה כבר כאן בארץ.
 
וכאן המשיכה גלית את החיפושים שלה אחרי רוחניות. בלעה ספרי מודעות עצמית, ניו אייג, מיסטיקה, עסקה בתקשור, קלפים, דמיון מודרך, מדיטציה, בודהיזם, ויפאסנה, ועוד ועוד שיטות רוחניות מכל הסוגים - ובשום דבר לא התמידה. הכל היה נחמד. אבל שום דבר לא באמת ריפא את הכאב.
 
שוב התקרבה אליה ההצלחה - בשנת 2005 הוציאה גלית עם בעלה דיסק שירים מקורי, זכתה לכתבות מפרגנות, ולהרבה הצלחה וכבוד - אבל כשחזרה הביתה, שוב הרגישה את הריקנות והדיכאון. שוב הרגישה: מה בכלל הטעם בכל זה. מה הטעם בחיי?
 
לימים הכירה את חוכמת הקבלה, ופתאום הרגישה שכן, שהיא כבר נוגעת באמת. אך למרות ההרגשה ה"עילאית" כביכול, שוב מצאה גלית את עצמה מתוסכלת עוד יותר מתמיד. 
חצויה בין העולם הגשמי לרוחני, לא מבינה מה עליה לעשות עם כל זה. הרגישה שהיא מפספסת משהו, היא היתה מהלכת כמעט כל היום בתחושת פספוס בלתי מוסברת, וזו הייתה מלווה בתחושת געגוע בלתי נתפסת... לא מצאה מרגוע לנפשה. רצתה להרגיש את האלוקים, אך לא ידעה מה חסר...
 
הייתה מתפללת לבורא בדמעות שליש: "אבא, תגיד לי מה לעשות", ביקשה. "אני יודעת שיש משהו שאני צריכה לעשות. אני מרגישה שהזמן עובר, ולא קורה כלום. משהו צריך לקרות, משהו גדול וניסתר מבינתי".
 
במקביל להתחזקות הקבלית של גלית, האוירה בבית הפכה להיות פחות ופחות מוצלחת. הרוחניות של גלית, שלא היתה מחוברת לסדר מעשי, הובילה להתנתקות ולריחוף, ולזלזול באורח החיים השותף, ובעלה היה מאוד לא מרוצה. גלית היתה יושבת שעות מול האינטרנט ומקשיבה לשיעורים עד לפנות בוקר - והבית נשאר הפוך, ובעלה היה מודאג. שלום הבית שלהם התערער, וגלית היתה פונה להשם בתפילה, "למה בעלי לא מבין שאני רק מחפשת למצוא את האלוקים"? למה הוא לא מפרגן לי?". 
 
והקדוש ברוך הוא שלח לה סימנים...
 
גלית פנתה, בהמלצת חברה, לרבנית, לשיחת יעוץ בנושא הזוגיות. הרבנית הציעה לה לרכוש לבעלי את הספר "בגן השלום" (ספר לגברים בלבד לשלום הבית) של הרב שלום ארוש. הרבנית ניסתה לרמוז משהו לגבי צניעות: "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין...", כך אמרה. 
 
אבל גלית [עדיין] לא הבינה את הרמז. 
 
ובדיוק באותו ערב, זמן קצר אחר כך, נשמעו נקישות בדלת. ומעבר לדלת עמד אברך שהציע לה לרכוש דיסקים של "שלום בית" של הרב זמיר כהן, וגם סיפר שיש לו ספר להמליץ עליו - "חכמת נשים" של הרב שלום ארוש, אודות שלום הבית.
 
"שמעת על הרב ארוש"? 
הוא שאל...
"רק היום", צחקה גלית.
 
האברך הזמין את יגאל לשיעור תורה. גלית הקשיבה אף היא לשיעור מעזרת הנשים, אבל הרגישה התנגדות פנימית לדברים אותם שמעה. שיעורי הקבלה התאורטיים, המנותקים מחיי היום יום, היו נשמעים לה יותר מרתקים.
 
את הבלבול שלה שיקפה לה חברה טובה, מתקופת התיכון, שחזרה בתשובה. ו"סחבה" אותה לשיעור תורה אותנטי. היה זה שיעור של הרב ארמוני שליט"א בקבלה - קבלה יהודית. קבלה מתוך ערכי היהדות, אך גלית חשה התנגדות לדברים, לא יכולה היתה לשמוע את ההסברים, והרגישה שמתקיים בתוכה מאבק סוער. 
 
יש כאן רוח, ערכים, פנימיות - אבל גם סדר, כללי חיים, אורח חיים זר ומוזר, שונה.
 
האם זה מה שאני רוצה? לחזור להיות ה"דתיה הזו", מבת ים, עם החצאית והגרביים, שנראית אחרת מכולם, ולא יכולה לבוא לבלות עם כל החבר'ה?
 
האם אין מקום לרוח בלי הקשר עם עולם המעשה?
 
הרב ארמוני ניסה להסביר לגלית כי אנו חיים בעולם הזה, הגשמי, ושאין להתייחס לרוחניות רק ברוח, ולנתק כך את הגוף ממצוות ולהתעלם מהגשמיות. אך היא התקשתה לקבל זאת.   
 
גלית המשיכה ללכת לשיעורי הקבלה העיוניים שלה - והמשבר בחיי הנישואין שלה הלך והתחזק. היא הבינה שמשהו כאן לא בסדר: לא ייתכן שהיא כל כך קרובה לאלקים, ובכל זאת, חיי הנישואין שלה מתפרקים בין הידיים! 
 
ובאותה תקופה קשה, גם אימה חלתה במחלה ממארת. המחלה הלכה והתקדמה, והגרורות הלכו והתפשטו בכל גופה.
 
"מה עלי לעשות?!" זעקה גלית לבורא העולם.
 
ואז הרגישה קול פנימי שאומר לה:  "לרוץ ולשים כיסוי ראש...ומיד"!
 
ופתאום הבינה הכל. 
כמה ניסית להתחמק מן האמת? כמה עוד תוכלי לברוח? 
 
 
"אשא אז תפילה" - תפילתה של גלית
 
כשהתבררה לגלית תמונת ה"פאזל" של חייה, החליטה לחזור בתשובה מלאה. היא שיקמה את הבית, והכניסה לבית את כל הערכים היסודיים: שבת, טהרה, כשרות, שיעורי תורה, בית ספר תורני לילדים, ועוד. 
ובאחד מלילות שבת, בעת הדלקת הנרות, ואחרי שראתה באינטרנט הרצאה של הרב אמנון יצחק בנושא כיסוי ראש לנשים, קיבלה גלית על עצמה כיסוי ראש, הדליקה גם נר לרבי שמעון בר יוחאי, והתחננה: "אלוקים, אני לא רוצה שאימא שלי תמות! אני מבקשת, אל תיתן לה למות!". 
 
"ברוך אתה ה אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", בירכה על כיסוי הראש, וביקשה מהקדוש ברוך הוא שזכות הכיסוי תוקדש לרפואתה של אימה. 
 
ואמנם, אחרי אותה קבלה, הרגישה גלית שיפור במצבה של אימה. 
 
כשהתארחה האם בבית גלית, הציעה לה גלית לברך את ברכת אשר יצר - והאם הרגישה שיפור מיידי בעקבות הברכה. 
כשהיתה האם עם דימום חמור, בתור לבית החולים, ועם ימים ארוכים של חוסר תיאבון, הביאה לה גלית שקדים טריים וביקשה שתברך עליהם "בורא פרי העץ" - והאם הצליחה לאכול את כל השקדים, ובעייתה הרפואית נעלמה מעצמה ללא התערבות רפואית. 
הגרורות הסרטניות נסוגו במידה מסוימת, ואימה הרגישה שוב בריאה.
 
 
"דרך המלך היא לי חלום, היא לי חידה"
 
מצבה הרפואי של האם הלך והשתפר באותה תקופה, ובמקביל, גלית הלכה והתחזקה במצוות. דרך ערוץ הידברות, דרך סמינר של ערכים, דרך פגישה פנים אל פנים עם הרב זמיר כהן שליט"א. 
 
ישבו גלית ובעלה להקשיב להדרכותיו מלאות ההומור של הרב אבנר קוואס על שלום בית, ישבו לשמוע את הרצאותיו המלומדות של הרב אהרון לוי על ההסטוריה המוצפנת בתורה ועל התגליות האלוקיות שבה. וגלית הרגישה כאילו היא עצמה נמצאת במעמד הר סיני המחודש. 
 
מהר מאוד הפך בעלה לשותף בשמירת השבת, קיבל על עצמו לימוד תורה והנחת תפילין, כמובן החל לפקוד את בית הכנסת. את הטלויזיה הוציאו מהבית, והיא כלל לא חסרה להם - במיוחד לא בשבת. ההפך - עתה הפכה המשפחה מאוחדת יותר.
 
וגלית עצמה החלה לנצל את כוחותיה המיוחדים, ולזכות להופיע בערבי נשים, ובערבי הפרשת חלה, כולל טעמי המצווה, קליעת חלות ומסיבות ריקודים, תוך כדי הרגשה של קדושה. כאן הוא המקום האמיתי. כאן היא תחושת השלמות. 
 
כאן דרך המלך. וזה הוא נבל המלך. וזו היא שירתי. 
 
 
"חוט שרעפי גדע באחת"
 
אבל האופוריה לא נמשכה לנצח, והנסיונות חזרו לפתחה של גלית, והכריעו אותה. 
 
הגרורות הסרטניות של אימה חזרו והתפשטו, המאבק הוכרע, ואימה של גלית נפטרה. 
 
וגלית נשברה. 
 
איך זה ייתכן? איך זה קרה? הרי התאמצתי כל כך? הרי התפללתי, וזעקתי, וקיבלתי על עצמי כל כך הרבה דברים, ובכל זאת?
 
איך?
איך?
איך?
 
מרוב ייאוש וצער, לא הצליחה גלית להחזיק בדרכה, ונסוגה אחור מבחינה רוחנית, וגם מצב הזוגיות שלהם הלך ונסוג. שוב החליטו לנסות את מזלם בארצות הברית, מחדש. 
 
אבל ארצות הברית לא חיכתה לה. לא חיכתה בכלל. 
 
"לא מיד הרגשתי שעשיתי טעות", מספרת גלית, "כשעברו הימים, נוכחתי לדעת שאינני מצליחה להשתלב בעיסוק מהוגן – ושקעתי בדיכאון. ממש כך. לא הבנתי בשביל מה אני צריכה את זה, הרגשתי נורא". 
 
תחושת ניכור וחוסר שייכות הציפו אותה. המצב השפיע לא מעט על מצב הזוגיות ולאט לאט החלה ספינתם לבלוע מים, ולשקוע במצולות של חוסר הבנה ופרגון. עד שבשלב מסוים, החליטו השניים להתגרש. 
 
ודווקא אז, כשנדמה היה ששום דבר כבר לא יכול להיות גרוע יותר – התחילו גם שני ילדיה, שהיו אז בגילאי העשרה, להתרחק ממנה. 
 
"כמובן שידעתי למה זה קורה לי. ה' הרחיק את הילדים ממני כדי שארגיש את הכאב שהוא הרגיש, כשעזבתי אותו. כשבחרתי לחיות חיי הפקר, ללא חשבון נפש וללא בירור הרצון שלו ממני." מספרת גלית.
 
ומהעומק של הכאב, היא כבר לא רצתה דבר. רק למות. 
 
 
"הוא על גבו אותי נושא אל דרך המלך"
 
"לילה אחד שכבתי במיטה והתפללתי בקול רם, ביקשתי מה' לקחת אותי מפה. הרגשתי שאין משמעות לקיומי יותר ושהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליי – כבר לא רוצים להיות חלק ממני. הייתי מדוכדכת מאוד וכל מה שרציתי היה למות. אני זוכרת בפירוש שביקשתי כיליון".
 
כך ביקשה גלית בלילה, ולמחרת בבוקר היא התעוררה עם כאבים עזים בבטן התחתונה, שהבהילו אותה היישר לבית החולים. "שכבתי על המיטה במחלקת מיון – מתפתלת מכאבים, ומחכה לתוצאות הבדיקות שעברתי". ארבעה ימי ייסורים וכאבי תופת עברו עליה, ובזמן הזה לא הפסיקו הרופאים, שחשבו בתחילה שמדובר בדלקת חריפה, לטרטר אותה לצורך בדיקות פולשניות.
 
אז הגיעה האבחנה הסופית: אבן בכליה.
 
גלית הרגישה איך האבן הגדולה שרבצה עליה, נגולה מליבה. "מיד הבנתי את הרמז של ה' אליי. אני ביקשתי כיליון, אבל הוא נענה בכליה. 'קחי, תרגישי מה זה למות 'בקטנה'. אבל תביני סוף סוף את המשמעות שעומדת מאחורי כל זה. תביני שאני אוהב אותך ומחכה לשובך אליי, ולא באמת רוצה במותך. יש סיבה לעובדה שאת קיימת פה בעולם. יש לך תפקיד, ייעוד שעלייך לגלות. ארצה או לא, אפילו שמי מרמז על כך. גלית או גילית? אם גילית את הייעוד שלך, מה טוב. הבנת את המסרים שנשלחו אלייך ופעלת נכונה. אם לא גילית, גלית. מארצך, ממולדתך, ו... מבית אביך".
 
'מצאנו אבן בגודל של מחק', אמר לה הרופא, וגלית מיד הבינה שה' מדבר איתה ומבקש ממני להתחיל למחוק את חיי העבירות, למחוק את העבר הכואב, ולפתוח דף חדש. 
 
היא הרגישה שאין לאן לברוח הפעם, ושהיא  גם לא רוצה לברוח יותר. רצתה לסלוח ולהיסלח. ומתוך אותם מעמקים, כשממש כבר לא היה לה על מי לזרוק את עצמה, החליטה לטפס בחזרה.   
 
 
"נבל וכתר חיברוני לשיר מעלות"
 
היא חזרה הביתה, הדליקה נרות לצדיקים והתחילה להתפלל ולבכות: "אבא, אני רוצה לחזור אליך, אבל לא יודעת איך. תעזור לי. יש לי עוד כל כך הרבה מה לתת, כל כך הרבה להשיג בחיי. אני בשר ודם ולא יכולה לשבור את האבן שיש לי, אבל אתה... אתה כל יכול. אתה מזיז אסטרואידים. בבקשה, תעזור לי. תוציא אותי מהצרה הזו, ותעזור לי לחזור. הביתה, אליך. הביתה, לארץ ישראל".
 
ואכן תוך כמה שעות האבן התפרקה ויצאה כלא היתה...
 
שנתיים תמימות עברו מרגע שחייתה כחילונית גמורה, ועד לרגע שבו החליטה בורג לפלס את דרכה חזרה, אל דרך המלך. היא חזרה לארץ, והתחילה הכל מהתחלה. 
והפעם: בלי ויתורים, ובלי תירוצים, ומתוך אהבה לה' יתברך, ומתוך אמונה עמוקה בו: "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עימדי".
 
 
"נבל המלך ,אהבתי היחידה"
 
גלית חזרה לארץ ישראל, התחברה מחדש אל דרך המלך. נישאה לחסיד חב״ד מתוך תחושה של שיבה הביתה למקורות חסידות חב״ד. ובתחושת שליחות לזרוז בשורת הגאולה עפ״י הנחיית הרבי מלובביטש.
 
היתה מפיקת אירועים ושמחות לנשים: חינה, בת מצוות, ועוד, ומופיעה בערבי נשים ובמופעי העצמה וחיזוק מרגשים: 
  • במופע "מעולם הרוקנרול לעולמו של הכל יכול" היתה משלבת את סיפורה האישי עם שירה וקטעי הומור.
  • ובמופע "הפרשת חלה בדרך המלך" היתה מנחה ערב הפרשת חלה ביחד עם חשיבה גאולתית ומספרת את סיפורה האישי, ובליווי שירה וריקודים.
  • וגם העלתה מופע סטנדאפ בשם ״חוזרות עם תשובה״ בשיתוף עם חברה שחקנית.  
 
"חוט שרעפי גדע באחת"
 
בתחילת חודש כסלו תשפ"ג, נהרגה גלית שירה בורג ע"ה בתאונה קטלנית. האסון היכה בהלם את כולנו: כל מי שזכו להכירה, כל עם ישראל. 
ואז התברר, שיום לפני התאונה האיומה, כתבה גלית שירה בעמוד הפייסבוק שלה את הפוסט הבא:

"יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹךְ הַלֵּב

יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלִּי,

שָׁם שַׂמְתִּי מִבְטָחִי,

בְּאִי הַוַּדָּאוּת הִנַּחְתִּי דַּעְתִּי.

מִצְטָרֶפֶת אֵלֶיךָ לְשָׁם אֲהוּבִי,

האוֹהֵב מָה שֶׁבִּי,

בֵּית מִקְדָּשִׁי.

מְקַדְּשִׁי,

אַלְפֵי שָׁנָה חִכִּינוּ וְעַכְשָׁו זָכִינוּ,

עַכְשָׁו זֶה אֲמִתִּי,

אֲנִי רוֹצֶה אוֹתְךָ וְאַתָּה אוֹתִי".

ת.נ.צ.ב.ה.