שאלה מעשית: לאחר סיום שביתת עובדי התברואה ביום חמישי, חשב ראש עירית 'גני טללים' שמין הראוי לפנות את הזבל שנצטבר שמין הראוי לפנות את הזבל שנצטבר בחצרות הבתים, ועל מנת לזרז את הפינוי שכר בקבלנות חברה בבעלות אינו יהודי שכל פועליה א"י. הגוי העומד בראש חברת הנקיון החליט לנקות הזבל גם בשבת. כשנודע הדבר לראש העיריה, חשש לתגובות התושבים החרדים שבעירו, ואחרי שהתייעץ עם מביני דבר, פרסם שיפנו את הזבל גם בשבת ע"י חברה בבעלות א"י שקבלה על עצמה את הפנוי בקבלנות. כשנודע הדבר לראשי הקהילה החרדית פנו מיד לרבנים להתייעצות מה עליהם לעשות. אכן, מה הדין ומדוע?
 תשובה: בכה"ג נראה שאין איסור בדבר. אמנם כתב המ"ב: 'דאסור לשכור אינו יהודי בקבלנות לפנות זבלו מחצר והוא עושה בו בשבת דהוא מתקן החצר בזה והוא בכלל מלאכת מחובר'. והנה הזבל הנמצא אצלנו אינו על הקרקע אלא נמצא במיכלים או בשקיות פלסטיק, ואין לו דין מחובר. והמג"א התיר פינוי זבל מהרחוב בקבלנות דבשל רבים ליכא חשדא (ומש"כ לא להקל במקום שאין כן המנהג משום חילול השם, לא שייך במקומנו) ואע"ג דבימינו יש חשדא גם ברבים, פירסום מבטל את החשד, כמש"כ לענין בנין ביהכ"נ במקום שי חשש שבלא"ה יתבטל הבנין ח"ו. ומאחר ומפורסם לכל בגלל המצב המיוחד שהוא ע"י אינו יהודי ובקבלנות נראה שמותר. (רמד א, מ"ב סקי"ח). 
 
שאלה מעשית: ראובן סר מדרכי אבותיו ל"ע, "והצליח" בעסקיו. כשהחליט לבנות לו בית בשכונה יוקרתית, לקח קבלן ערבי שיבנה לו את הבית ממסד עד טפחות. הקבלן הגוי עבד גם בשבתות. כשהסתיימה הבניה סייעוהו משמים וחזר ראובן בתשובה שלימה. אחת השאלות הראשונות ששאל את רבו, מהו שישתמש בבית שבנה בקבלנות. אכן מהו הדין ומדוע?

תשובה: לכתחילה עדיף למוכרו לא"י. כתב המחבר: 'אם בנו עובד כוכבים לישראל בית בשבת באיסור נכון להחמיר שלא יכנסו בו'.
וכתב במ"ב:  שזה שכתב ש'נכון להחמיר', רק אם היה בקבלנות אלא שאסור משום מראית עין דבאמת אדעתיה דנפשיה עביד, אבל אם היו שכירי יום, מדינא אסור, לו לעולם ולאחרים 'בכדי שיעשו' שהוא מילתא דפרהסיא. ועיין בסימן שכה שיש מקילין שגם לו הוא רק בכדי שיעשו, (ורק בקבר אסור לו לעולם). ומוסיף המ"ב: שהאחרונים כתבו שכנעשה בקבלנות בדיעבד יש לסמוך על ר"ת ומותר לדור בו אפילו לעצמו. ומסכם המ"ב:  שאף לדעת המחבר שכתב: ש'נכון להחמיר שלא יכנסו בו', וכוונתו לעולם ואפילו אחרים, עכ"פ מותר להנות ממנו ולמוכרם לא"י. (רמד ג סקי"ט סק"כ וסקכ"א).
 
שאלה מעשית: כשהגיעה משפחת פרידמן בשבת לבקר את דודתם, כיבדה אותם בסלט פרות טעים וטרי, הסלט היה מטובל במיץ שבתחילה לא הצליחו לזהותו, כשהתענינה גב' פרידמן אצל הדודה מהו המיץ הטעים, גילתה לה כי היא סחטה אפרסקים לתוך הכלי, והשתמשה במיץ כדי לתבל את הסלט. גברת פרידמן שהבינה שהסלט נעשה בשבת וגם האפרסקים נסחטו בשבת, שאלה אח"כ את בעלה האם היה מותר לסחוט את האפרסקים בשבת. אכן מה הדין ומדוע?

תשובה: מותר. וכיון שנסחטו לטבל ולא לשם משקה, מותר אפילו במקום שנהגו להחמיר בשאר משקה. ומקור הדבר כתוב בשו"ע: תותים ורימונים אסור לסחטן, ואם יצאו מעצמן אם עומדים לאכילה מותר, ואם עומדים למשקים אסור ושאר כל הפירות מותר לסחטן. וכתב המשנה ברורה: "ואפילו במקום שנהגו להחמיר בשאר פירות היינו דוקא שסוחטן למשקה, אבל כשסוחטן בקערה לטבל בו המאכל מותר, שאינו נקרא משקה, וזיתים וענבים אסור אף באופן זה. ש"כ סעיף א', משנ"ב ס"ק ח'.

שאלה מעשית: בנו בן החמש של אהרן אהב מאד לשתות מיץ תפוזים, ובמשך השבוע היה אהרן סוחט עבורו מיץ לפי בקשתו. שבת אחת רצה מאד הילד לשתות מיץ תפוזים, וכל ההסברים שאסור לסחוט בשבת לא הועילו להרגיעו. לבסוף חשב אהרן על פתרון מקורי. הוא אמר לו לפתוח את פיו, וסחט מספר פלחים ישירות לתוך פיו הפתוח. כשסיפר אהרן על כך לחברו העיר לו הלה, כי אינו משוכנע שהדבר מותר בשבת. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה:אסור. ומקור הדבר: כתוב ברמ"א מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן, וכל שכן בשאר דברים, ויש אוסרים למצוץ בפה מהענבים וכיוצא בהם. וכתב המשנה ברורה מטעם שאין דרך סחיטה בפיו. וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו בו. ועוד כתב ועיין בא"ר שכתב דבזיתים וענבים שסחיטתן מדאוריתא הנכון להחמיר מלמצוץ אפילו בפיו כסברא אחרונה. ובשאר דברים אין להחמיר, ומסתבר שאפילו בזיתים וענבים אין להחמיר רק דרך יניקה לבד דהיינו שמוצץ אותם ואינו משימם לתוך פיו. ומבואר בדבריו שההיתר הוא למצוץ רק בפיו, אבל סחיטה בידים לתוך הפה אסורה. ש"כ סעיף א', משנ"ב ס"ק י' י"ב
 
1. כל דבר לכלוך כגון רעי הקאה צואה וכדומה, הרי הוא מוקצה מחמת גופו כעצים ואבנים, מאחר שאינם עומדים לשימוש, ואסור לטלטלו בשבת. ש"ח ל"ד סקל"ד
2. אמנם אם הלכלוך מונח בחצרו במקום שרגילין לישב שם, וכן אם הוא מונח במבוי הכניסה שרגילין לילך שם, התירו חכמים מפני כבוד האדם ליטול את הלכלוך אפילו בידיו כדי לסלקו לאשפה. ש"ח ל"ד סקל"א
3. אם הלכלוך מונח בחצר אחרת, או אפילו בחצרו במקום שאין רגילין לישב שם, או שהוא מונח כבר באשפה, בכל אלו לא התירו לטלטלו. ש"ח ל"ד סקל"ג
4. אף כשחושש שמא ילך התינוק ויתלכלך בלכלוך זה, אסור לטלטל את הלכלוך, אלא יקח כלי ויכסה בו את הלכלוך. ש"ח ל"ד
5. כלי העומד לקבלת צואה או מי רגלים, אע"פ שעומד לשימוש כיון שהוא מאוס מאד, הרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו. ולכן אף שמותר לסלקו מחדרו משום ההיתר שהתירו בדבר מאוס, אסור להחזירו לאחר מכן אפילו כשהוא ריק, ואם צריך לו ימלאנו מים [הראויים לכה"פ לשתיית בהמה] וכך יחזירו. וי"א שכל זמן שהכלי בידו יכול להחזירו אף בלי מים. ש"ח ל"ה סקל"ז סקל"ח
6. אין לעשות לכתחילה דבר שיגרום בודאי ללכלוך בביתו ובחצרו, שיהיה ניתן להוציאו על ידי ההיתר שהתירו, [ואפילו במקום הפסד אסור לעשות לכתחילה גרף של רעי], אלא שמכל מקום אם עבר ועשאו מותר להוציאו. ש"ח לו ביאוה"ל ד"ה אין וד"ה כדי
7. במקום שיש לחוש להפסד אם ישאר הלכלוך במקומו, רשאי האדם לקבוע ישיבתו במקום הלכלוך, כגון שיכניס מיטתו לשם לשכב עליה או ישב לאכול שם, [אבל סתם ישיבה אינה מועלת], כדי שיהא ניתן להוציאו משם על ידי ההיתר שהתירו חכמים. ש"ח ל"ז סקמ"א
 
שאלה מעשית: ילדיו של יואל רגילים לאכול בבוקר צלחת קורנפלקס (פתיתי תירס קלויים) עם חלב. אחד מילדיו אוהב לאכול את הקורנפלקס עם רק מעט חלב, באופן שהפתיתים נדבקים זה לזה. שבת אחת נגמרו פתיתי הקורנפלקס, ונשארו רק פרורים דקים. וע"כ התעורר ספק בליבו של יואל אולי יש בעירוב פרורי הקורנפלקס עם מעט חלב בעיה של לישה. הוא מהר לרבו שיורה לו כיצד לנהוג. אכן, מה הדין ומדוע?

תשובה: מותר מעט מעט, וראוי לעשותו בעת האכילה. מקור הדין, כתוב בשו"ע (שכא, יד) אין מגבלין קמח קלי הרבה שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, שהרי היא כחול והיא הנקראת שתיתא, מותר לגבל ממנה בחומץ וכל היוצא בו הרבה בבת אחת והוא שיהיה רך, אבל קשה אסור מפני שנראה כלש.

וכתב המשנה ברורה (ס"ק נד נה נו) שההיתר בשתיתא שלא שייך לגזור שלא יבא להחליף בלישת קמח שאינו קלי, שאינה בכלל קמח, לפיכך התירו בזה ברכה אפילו הרבה. וקשה אסור דוקא הרבה אבל מעט מעט מותר. ובגדר מעט מעט כתב המשנ"ב ששיעורו לא נתבאר בפוסקים, ונראה שאפילו יש בו כשיעור גרוגורת.  ובביאור הלכה (ד"ה שמא יבא) הביא שהנשמת אדם תמה על ההיתר של מעט מעט. ומסקנתו שכוונת הגמרא מעט מעט הוא ג"כ דוקא בעת האכילה ומשום שדרך אכילה בכך.