1. מוקצה מחמת חסרון כיס אסור בטלטול אף כשהשתמש בו לדבר אחר ממה שהוא מיועד, לפי שכל זמן שאינו משתמש בו באופן קבוע לדבר אחר, לא בטל ממנו שם מוקצה.

2. לכן הטומן את קדירתו במוכי צמר יבשים העומדים לעשיית לבדין, הרי הם עדיין בכלל מוקצה ואסור לטלטלן, אף שנשתמש בהם לצורך ההטמנה, לפי ששימוש זה נעשה בדרך מקרה ולא בדרך קבע, לכך נשאר עליהם שם מוקצה. (רנ"ט א' ס"ג)

3. ואם משתמש לדבר אחר באופן קבוע [דעת הב"ח שאפילו אם השתמש רק שני פעמים נחשב כבר בכלל קבוע], נתבטל ממנו שם מוקצה מחמת חסרון כיס, כיון שעומד לשימוש דבר היתר. (שם)

4. כיס המיוחד ליתן בו מעות, אע"פ שכעת אין בו מעות, הרי זה מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו כלל אפילו לצורך גופו או מקומו, כיון שמקפיד עליו שלא להשתמש בו לדבר אחר. (ש"י ז' סכ"ה)

5. אבל כשאינו מקפיד מליתן בו דבר אחר, אינו נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס, אלא הוא ככלי שמלאכתו לאיסור בלבד, ולכך מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו כדין טלטול כלי שמלאכתו לאיסור. (שם)

6. אם ייחד את הכיס למעות, אבל עדיין לא נתן בו מעות מעולם, אינו נעשה מוקצה, לפי שההלכה היא שהזמנה בלבד לאו מילתא היא. (ש"י סכ"ז. ועי' בגליון הגרעק"א שבתחילת סימן ש"ח, וצ"ע)

 

1. כלי שנשבר, ואין השברים ראויים לשום מלאכה, יש להם דין מוקצה מחמת גופו כעצים ואבנים, מאחר ובטל מהם תורת כלי, ולפיכך אין לטלטלן אפילו לצורך גופו ומקומו. (ש"ח ו'. וביאוה"ל ד"ה כגון שברי)

2. אמנם כששברי הכלים מונחים על הארץ באופן שהם עלולים להזיק, מותר לטלטלן כדי לפנותן. וכשאינם עלולים להזיק אין לטלטלן, ואפילו אם יעברו עליהם בני אדם ויוסיפו לשוברם בדריסת רגליהם, כיון שהוא דבר שאינו מתכוין אין בו איסור. (ש"ח ס"ל)

3. דעת המשנה ברורה שמותר לטלטל מוקצה על ידי דחיפתו ברגל, כיון שנחשב טלטול מן הצד. אולם החזון איש חולק וסובר שדחיפה ברגל אינו נחשב כטלטול מן הצד אלא כטלטול גמור ואסור. (ש"ח ס"ל. חזו"א או"ח מז, יג)

4. שברי כלים הראויים לאיזה מלאכה, אפילו אינה מסוג המלאכה שהיו משתמשים בכלי כשהיה שלם, לא נעשו מוקצה, ואפילו אם נשברו בשבת. [אף שעצים ואבנים הראויים למלאכה כזו הם מוקצה, חלוק דין שברי כלים משום שעמד לשימוש בהיותו כלי, לכך אם עדיין שייך להשתמש בו לאיזו מלאכה אין האדם מסלק דעתו ממנו]. (ש"ח ו' ז' סכ"ח)

5. כמו כן אף אם היה הכלי בהיותו שלם עומד למלאכה האסורה בשבת, והיה עליו דין כלי שמלאכתו לאיסור, אם שבריו ראויים למלאכה, גם עליהם יהא דין כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו. (ביאוה"ל ד"ה כל הכלים)

6. כלי שנשבר בחול, והיו שבריו ראויים למלאכה [ואפילו לאותה מלאכה שהיה נוהג בהיותו שלם], אלא שזרקם לאשפה [ואפילו זרקו לרחוב, ויל"ע בהניחו אחורי הדלת], אסור לטלטלו. ואם זרקו בשבת לאשפה מותר לטלטלו, כיון שבכניסת השבת לא היה מוקצה. (ש"ח ז' סל"ב, וביאוה"ל ד"ה ואם זרקה וד"ה לאשפה)

7. כלי שלם שזרקו לאשפה, אינו נאסר בטלטול, לפי שבטלה דעתו אצל כל אדם. (ש"ח ביאוה"ל ד"ה ואם זרקה)

כמה דיני טלטול בדברים העומדים למצוה

1. אף על פי שאסור לטלטל כלים שלא לצורך כלל, מכל מקום כתבי הקודש מותר לטלטלם אף שלא לצורך כלל, וצידדו הפוסקים שאף מגילות בכלל כתבי הקודש. (ש"ח ד' סכ"ב)

2. נחלקו הדעות אם תפילין נחשבים ככלי שמלאכתם לאיסור, כיון שאסור להניחם בשבת, וממילא אין לטלטלם אלא לצורך גופם או מקומם. או שאין התפילין נחשבים ככלי שמלאכתו לאיסור, כיון שאין איסור להניחם בשבת שלא לשם מצוה, וממילא יהא מותר לטלטלם אף כדי לשומרן מגניבה או ממקום החמה למקום הצל כדי שלא יפסדו, ובשעת הדחק יש להקל כדעה זו. (ש"ח ד' סכ"ד, ל"א ס"ב וביאוה"ל שם)

3. אמנם לכל הדעות אין לטלטל תפילין ללא צורך כלל, ואינם חשובים ככתבי הקודש לענין זה, שהרי אין קוראין בו. (ש"ח ד')

4. כיון שאסור לתקוע בשופר בשבת, נחשב השופר ככלי שמלאכתו לאיסור, ולכן אין לטלטלו אלא לצורך גופו ומקומו. ומ"מ לצורך גופו ומקומו מותר שאינו נחשב כעצים ואבנים לפי שראוי לשימוש של שאיבת מים וכיו"ב. (ש"ח ד' סכ"ה, תקפ"ח ה')

5. לכאו' אם האדם מקפיד על טלטול שופרו ביותר מחשש שמא יתקלקל, הרי הוא בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס, שאסור בטלטול לגמרי, ואפילו לצורך גופו או מקומו יהא אסור.

6. אין לטלטל לולב הדסים וערבות אפילו לצורך גופו או מקומו, כיון שאינם משמשים ככלי (והדס אסור להריח בו בשבת), לכך דינם כעצים ואבנים שהם מוקצה מחמת גופם, ואסורים בטלטול אפילו לצורך גופם או מקומם. (ש"ח סכ"ה, תרנ"ח ב' ס"ג ס"ד)

7. אמנם מותר לטלטל את האתרוג בשבת, לפי שהוא ראוי להריח בו בשבת. [אמנם אם מקפיד שלא לטלטלו מחשש שינזק, יש לדון שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור בטלטול וכנ"ל. ועי' בספר שלמי תודה להגרב"צ פלמן שליט"א סימן סט]. (תרנ"ח ב' ס"ה)

 

הלכות הזכרת גשמים בתפילה

1. מתפילת מוסף של שמיני עצרת, מתחילים להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בתפילה, ותיקנו חכמים להזכיר זאת בברכה שניה, שהיא ברכת תחיית המתים, לפי שהגשם הם חיים לעולם. (קי"ד א' ס"א)

2. מי שלא הזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם, אם נזכר קודם סיום הברכה, כלומר שלא אמר עדיין ברוך אתה ד', יחזור ויזכיר את הגשם במקום שנזכר, וימשיך את הברכה היכן שהוא אוחז. (קי"ד ו' ביאוה"ל ד"ה אין מחזירין)

3. אם נזכר לאחר שאמר ונאמן אתה להחיות מתים, יזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם, ויאמר שוב ונאמן אתה להחיות מתים כדי שתהא מעין החתימה סמוך  לחתימה. (קי"ד סכ"ט)

4. אם נזכר לאחר שהזכיר תיבת ה', יסיים ויאמר למדני חוקיך, ולאחר מכן יזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם ונאמן אתה להחיות מתים וכו'. (קי"ד סל"ב ועי' ביאוה"ל)

5. אם נזכר לאחר שסיים את הברכה ואמר מחיה המתים, יזכיר מיד בתוך כדי דיבור משיב הרוח ומוריד הגשם בלא חתימה, ויתחיל ברכת אתה קדוש. (קי"ד ו' ס"ל סל"א, ועי' היטב ביאוה"ל ד"ה בלא חתימה)

6. אם נזכר אחר שהתחיל ברכת אתה קדוש, ואפילו אמר רק תיבת אתה בלבד, [וכן אם אמר תיבת נקדש של קדושה], אם אמר "מוריד הטל" אינו צריך לחזור, ואם לא אמר "מוריד הטל" צריך לחזור לתחילת תפילת העמידה, כיון שג' הברכות הראשונות נחשבות כברכה אחת, כיון שענינם להסדיר שבח לפני הקב"ה קודם ששואל על צרכיו. (קי"ד ה' ו' סכ"ח סל"ג)

7. אם מסתפק אם הזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם, עד שלשים יום מזמן שמתחילין להזכירו, הרי זה בחזקת שלא הזכיר, ולאחר מכן הרי זה בחזקת שהזכיר. ואם אמר תשעים פעם ברציפות אתה גיבור עד מוריד הגשם, הרי זה הרגיל את עצמו לדבר, ומכאן ואילך אם יסתפק הרי הוא בחזקת שהזכיר. (קי"ד ח' ט')

8. מי שהיה ברור לו שבאמצע תפילתו עמד להזכיר את הגשם כדין, ואחר זמן נפל ספק בלבו אם אכן הזכיר, אם נפל לו הספק מיד אחר התפילה, דינו כנ"ל, ואם נפל לו הספק לאחר מכן, יש לתלות שהזכיר כדין כיון שעמד לעשות כן בתחילת תפילתו. (קי"ד סל"ח)