- פרטים
-
קטגוריה: פרשת עקב
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:42
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 367
פרשת עקב - חלק ג
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם (עקב יא-יח)
וצווה להם משה רבינו ואמר להם, ושמתם את דברי אלה על לבבכם, היינו אל תסיחו דעתכם מהם, ועשו דברים שלא תשכחו אותם, שלא תאבדו כל הטובה הזאת. ואח"כ תסבלו כל אותן הפורענויות בגלות.
מעשה באלישע בעל כנפיים. שהיה לובש התפילין כל היום. ולמה היה נקרא בעל כנפיים, שפעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל שלא יניחו תפילין, וכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, ואלישע זה היה הולך בשוק עם התפילין בראשו. וראהו אחד מגדולי המלכות ורץ אחריו. וכשראה אלישע שהוא רץ אחריו מיהר והסיר התפילין מראשו והחזיקם בידו, וכשבא אצלו שאלו מה יש לך בידך, אמר לו כנפי יונה, ופתח ידו ונמצאו שם כנפי יונה.
והטעם שאמר כנפי יונה ולא אמר כנפיים סתם, לפי שנמשלו ישראל ליונה, כמו שנאמר: כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירק חרוץ (תהילים סח). ללמדנו כשם שכנפי היונה מגינות על היונה, שאינה מריבה עם שאר העופות בפיה אלא בכנפיה, כך ישראל המצות מגינות עליהם שלא יגיע אליהם כל נזק.
הרכבת בה נסע משה התרחקה מרחק ניכר מהתחנה, באופק הרחוק נראו תימרות עשן, אף על פי כן המשיכו בני משפחתו לנפנף בידיהם נפנוף של פרדה, ובעיניהם נקוו דמעות.
כשעזבו את רציף תחנת הרכבת בדרכם לשוב לביתם, התחזקו בתקוותם ובאמונתם שבורא עולם ישגיח על בנם ויזכו לראות את משה שב אליהם בריא ושלם.
היה זה עת מלחמה בין צרפת לגרמניה, ומשה, כמו אזרחים גרמנים רבים נאלצים לשרת בצבא, ולצאת לקו החזית להלם בצרפת.
קשה מאד היתה פרדתו ממשפחתו האוהבת, אך בררה לא היתה לפניו, לאחר שכל המאמצים שהשתדלו לפטרו מהשרות עלו בתוהו הוא נאלץ לצאת ולשרת בצבא. טרם עזב את ביתו, עת ארז את חפציו, אחז אביו את נרתיק התפילין שלו ואמר: "משה, בני, ידוע לכל מה מצבו של חייל בצבא, אך הבטח לי, בני, שתשתדל להשאר יהודי שומר תורה ומצוות והקפד להניח מידי יום תפילין ולו לרגע קטן ובטוחני שה' לא יעזבך".
אמו הנרגשת לקחה את הנרתיק ועטפה אותו באריזה נוספת במלמלה, "שגשם ושרב לא יקלקלו את התפילין, שמר עליהם, בני, וחזר אלינו במהרה".
בעת הטלטל משה ברכבת המלאה חיילים, נזכר משה בדברי אביו ואמו, ובתנועה מהירה פתח את המזוודה ומשש בתוכה את התפילין ובהרגישו באריזה הקשיחה חייך אל עצמו וחשב בלבו: "אכן אמא ארזה אותן היטב, אשתדל לשמור עליהן".
החדשים הבאים עברו על משה במהירות רבה, הוא הצטיין במלחמה, והיה ללוחם מוצלח, הלך בקו האש הראשון, פעמים אין ספור ראה את המוות לנגד עיניו, אך ניצל בחסדי ה'. ומשה שמר על דתו וקיים בקפדנות את המצוות גם תוך כדי שרותו בצבא, ואכן ה' שמר עליו מכל פגע ומכשול.
כוחות צרפת נגפו בפני הצבא הגרמני הכובש, אך המשיכו ללחום בעזות מצח, פלגתו של משה נקראה לפנות בוקר להתקדם ולהתמקם בקו החזית. החיילים החלו להעמיס במהירות את הנשק, ולעלות על המשאיות המחכות.
מכיון שהיתה שעת הבוקר עת הניח משה תפילין, לא הספיק להכניס את התפילין בין חפציו והמשאית החלה לזוז, משה קפץ על המשאית כשבידו נרתיק התפילין, חיש מהר קשר משה את הנרתיק לצוארו בחבל, והשחילו מתחת לחולצתו, ומעליה רכס את המעיל.
בשמחה, על שמצא מקום לשמור על התפילין, נסע עם חבריו לקו החזית.
היה זה קרב קשה מאד, והנה באחד הקרבות פגע כדור במשה, אך בגבורה אבירית המשיך לירות מרובהו, למרות שמפקדו התחנן בפניו שיעזוב את שדה הקרב כי פצוע הוא, אך משה לא שם לבו לפצעו והמשיך להלחם.
לא עברו רגעים אחדים ומשה צנח על מקומו, ואלו שסבבוהו הספיקו לשמוע אותו קורא: "אני מת!"
הובילוהו מיד למרפאה, פקד המפקד לחיל הרפואה!
כעבור שעה קלה שכב משה על שולחן הניתוחים כשהוא נושם בכבדות, הרופאים הצבאיים נגשו בזהירות לעבודתם. בפעולה מהירה ומוצלחת הצליחו לחלץ את הכדור שנתקע בחזהו, ובאורח נס לא פגע בליבו.
כשפקח משה את עיניו, נגש אליו הרופא וברכהו להצלתו. "אני מביע לך את ברכתי" אמר הרופא, "עלי להודות על האמת – ארע לך נס גלוי, הכדור היה בלי כל ספק פוגע בלבך וקוטל אותך, אלולא נרתיק קטן שהיה תלוי על לבך ועצר את חדירתו של הכדור". באמרו זאת הניח הרופא לפני משה את הנרתיק.
"הו! הלא אלה התפילין שלי" לחש משה בהפתעה. "רבונו של עולם, עכשיו רואה אני עד כמה הגנתך פרושה על האנשים שאינם נוטים מדרך הישר. הה, אלולא נרתיק התפילין שנשאתיו על לוח לבי, היתה גופתי מתגוללת עתה על פני השדה כמאכל לחית הארץ ועוף השמים..."
בהרהורים אלו נרדם משה – והרופא בחששו שכל התרגשות נוספת עלולה לגרום לקשיים בהחלמתו צוה על החיילים מסביב להשגיח היטב על מנוחת החולה. כשהבריא מעט הרשתה לו חופשה לחזור לביתו.
כאשר הופיע על מפתן בית הוריו, החזיק את נרתיק התפילין בידו ונפל לזרועות הוריו.
המלחמה פסקה בינתיים, ומשה שהבריא לגמרי הלך לבית הכנסת וברך ברכת הגומל. מפה לפה עבר הספור על הנס שעשה ה' למשה, נס התפילין, בארון ביתו של משה מונח לראוה נרתיק התפילין המעוך המספר לעין כל את הנס שנעשה לבעליו. (613 סיפורים על תרי"ג).
מצות תפילין של ראש
תריסי החלונות בביתם של משפחת כהנא – קרובי רבי מרדכי – עדין לא הורמו, וקרני השמש הראשונות לא הצליחו לחדור פנימה, אך בתוך הבית היתה כבר תנועה ערה, רבי מרדכי קם עם שחר והתפלל עם הנץ החמה כפי שנהג להתפלל בזמן היותו בביתו, בחודש האחרון התקימה תפילתו בבית משפחת כהנא.
רבי מרדכי הסתתר בביתם מפחד המשטרה החשאית, שהחלה מחפשת אחריו בעוון הפצת תורה וחסידות, משהתגברו החפושים החליט ר' מרדכי לעבור עם אשתו הצעירה לגור בביתם עד יעבור זעם.
גם בבוקר זה, התפלל רבי מרדכי בחדר שהתריסים בו מוגפים ושפך את שיחו לפני רבון העולמים.
לפתע באמצע התפילה נשמעו דפיקות חזקות בדלת ולאחריהם קול צעקות רמות: "לפתוח את הדלת ומיד!"
אשתו של רבי מרדכי מהרה אל הדלת ובטרם הספיקה לפתחה עמדו לפניה אנשי המשטרה החשאית, שפרצו את הדלת בכח ובקול רועם שאלו: "היכן בעלך, מרדכי?"
רבי מרדכי שמע את קולם הרועם של השוטרים וחיש מהרה חלץ את התפילין של ראש והטמינם בארון, ואת שרוול חולצתו הוריד כדי להסתיר את התפילין של יד, שלא הספיק לחלצם, בתוך כך כבר עמדו מולו אנשי המשטרה. "בא אתנו" – פקדו.
רבי מרדכי אשר חי חודש ימים בפחד שמא יאסר, לא חש עתה כל אימה מפני השוטרים. הוא נטל מספר חפצים כשעיני הקג"ב עוקבות אחר מעשיו, ובמהירות הכניסם לתוך נרתיק, על גופו, הלביש את מעילו העבה וכך צעד אחרי השוטרים אל המכונית הסגורה שהובילה אותו לבית המעצר.
רבי מרדכי התישב על הכיסא הקר בחדר האפל ופיו לא פסק מלומר תפילה.
כשנשמעו קולות נעליו של השוטר המתרחק הסיר את מעילו, חלץ את התפילין של יד, נשקם ודמעות התגלגלו על לחייו, "מכאן לא יוצאים מהר", הרהר, "ומי יודע מתי אזכה לשוב ולהניח גם תפילין של ראש, הן אותן השארתי בבית".
צלצול מפתחות וקולות הבריח המוסט נשמעו מבחוץ, חיש מהר החביא רבי מרדכי את התפילין של יד בין חפציו, וכעבור מספר רגעים צעד אחרי השוטר אל המפקדה, מקום בו "ישפטוהו" השופטים כטוב בעיניהם.
שנים רבות נתק רבי מרדכי מביתו וגם הקשר עם אשתו נתק. מדי פעם היה מהרהר באותו בוקר גורלי, בו אסרוהו ועד למשפט המהיר, בו נשלח לסיביר וליבו היה מתכווץ מכאב.
עשר שנות גלות חלפו ובמשך שנים אלו שמר רבי מרדכי על תפילין של יד במסירות אין קץ, ועז היה חפצו לשוב ולהניח גם את התפילין של ראש שלו שנשארו בביתו. "מי יודע היכן הם עתה" הרהר?
זקן בעשר שנים צעד רבי מרדכי עם צרור עלוב על כתפו אל עבר ביתו, היה זה כשסיים לרצות את עונשו.
בדמיונו תאר את הפגישה עם אשתו ובני משפחתו, אך מה התאכזב כששמע מפי אנשים זרים שגרו בביתו, כי אשתו ובני המשפחה עלו מזמן לארץ ישראל.
תלאות וקשיים עברו על רבי מרדכי בשנית, עת הגיש את בקשתו לעלות לארץ ישראל, אך לא אדם כרבי מרדכי יתייאש, אם הצליח לשרוד בגהינום הסיבירי יוכל גם עתה בעזרת השם לעמוד ולהאבק על זכותו לעלות לארץ ישראל. ואכן בחסדי הבורא זכה באחד הימים לחונן את עפרה של ארץ הקודש. דמעות אושר התערבבו בדמעות צער על אי ידיעת מקום המצאם של בני משפחתו, אולם ידידיו שתמכו בו עודדוהו, כי ה' יהיה בעזרו והוא ימצא את אשתו.
רבי מרדכי החל בחפושים קדחתניים אחרי משפחתו אך כל מאמציו עלו בתוהו, ואט אט החל היאוש לקנן בלבו. חבריו וידיו לא נתנו לו לשקוע בזרועות היאוש והחליטו, בד בבד עם הרחבת החפושים אחרי אשתו יעזרו לו להגשים את משאלתו לרכוש תפילין מהודרות של ראש שיהיה תואם לתפילין המהודרות של יד, אשר נשארו לו עוד בטרם נפרד מאשתו.
לאחר הפצרות ידידיו קבל מהם את סכום הכסף שאספו למענו והפנו אותו לכתבתו של סופר מומחה וירא שמים בירושלים, שם בודאי יוכל להשיג את חפצו.
במכונית העולה ירושלימה ישב לו רבי מרדכי שקוע בשרעפיו, שנות חייו עוברות ביעף נגד עיניו, אותו יום גורלי בו נפרד מאשתו לא מש מנגד עיניו, שוב ושוב נזכר הוא בתחושה שחש עת היו התפילין של יד מסתרות תחת מעילו הכבד, עודו רואה לנגד עיניו את מקום הסתרת התפילין של ראש, הוא שומע במעמעם את צליל קולו הלוחש לאשתו שמרי על התפילין עוד נפגש במהרה. ועוד רואה את שני שוטרי הקג"ב המובילים אותו למכונית בעוד אשתו הצעירה נותרה מאחור בוכיה.
לזכר אשתו חלף רטט קל בגוו, "היכן היא עתה? האם שמרה על התפילין של ראש שלו? האם גם הם עלו לארץ הקודש? האמנם יזכה לראות את אשתו, ולהניח שוב את זוג התפילין המהודרות בשלמות – תפילין של ראש ושל יד?
בעודו נזכר במאורעות חייו נעצרה המכונית שהגיעה ליעדה. רבי מרדכי יוצא ממנה כשפניו אל הכתובת שצידוהו ידידיו, אל סופר הסת"ם, רגליו הובילוהו ברחובות הצרים של ירושלים לעבר ביתו של רבי ישעיהו הסופר.
אט אט עלה במדרגות האבן הרחבות והישנות ובהיגעו אל הכתובת נעצר קמעה נשם נשימה עמוקה מהדרך ונקש קלות על הדלת.
את הדלת פתח לו רבי ישעיהו הסופר, אדם זקן וחביב, שזקן לבן מעטר את פניו ובסבר פנים יפות הכניסו לביתו.
"רצוני בתפילין של ראש מהדרות" בקשו רבי מרדכי. תפילין שיהיו תואמות לתפילין של יד המהודרות שיש לי. ובדברו הוציא את התפילין של יד ונתנם לסופר שיבדקם. הסופר פתח לאט את בתי התפילין, הוציא את הפרשיות ובעינים בוחנות החל לעקוב ולבדוק את הכתוב.
לאחר מספר דקות הנהן בראשו ואמר: "אכן, תפילין מהודרות יש לך, כתבם סופר מומחה". ותוך כדי עיון בתפילין הפטיר הסופר כאומר לעצמו – מתי ראיתי לאחורנה כתב דומה לכתב היד שבתפילין אלו? דומני שכבר התפעלתי מהאותיות המקצעיות והיפות הללו. ובעודו בוחן היטב את הכתוב החל מוחו עובד בקדחתנות כמנסה להזכר מתי והיכן ראה תפילין דומות, לפתע התנער, טפח על השולחן קלות ואמר, "אכן", נזכר אני.
"על מה הנך שח"? שאלו רבי מרדכי שעקב אחר דבורו של הסופר.
והסופר ענה לו, כמדומני שאוכל להתאים לך תפילין של ראש הדומות להפליא לתפילין של יד שלך לפני מספר שבועות הגיעה לכאן קרובת משפחתי ובקשה למכור לי תפילין של ראש והיא ציינה שתפילין אלו נכתבו על ידי סופר מומחה. אך אני דחיתי אותה, ואמרתי לה, "רק אם יזדמן לי קונה שירצה לקנות תפילין של ראש ישנות, אפנה אליה, ועתה – שוב לכאן בערב ועד אז אשתדל להביא לכאן את התפילין של ראש.
רבי מרדכי יצא מביתו של הסופר והוא אינו יודע היכן יבלה את שעותיו הקרובות עד הערב. הוא שוטט ברחובותיה הצרים של ירושלים נכנס לבתי הכנסת הביט בעוברים ושבים ולבו כבד עליו.
"אנא רבון העולמים, השמיע תפילה מעמקי לבבו, "עזור נא לי כשם שעזרתני עד היום ואזכה למצוא את משפחתי. דמעות חמות התגלגלו על לחייו והרטיבו את זקנו העבות, שהלבין בטרם עת. לאחר מספר דקות התנער, והחלטה גמלה בלבו "לא אפל לזרועות היאוש, ישועת ה' כהרף עין". ובהחלטה זו חזר אל ביתו של הסופר, שכן כבר העריב היום.
חום נעים קידם את פניו של רבי מרדכי, עת נכנס לחדר הסופר. לצד השולחן עמדה אשה שזה עתה נתנה את התפילין שלה לסופר – קרוב משפחתה, רבי מרדכי עמד בצד אינו מביט לצדדים, עומד בעינים עצומות, וכולו לתפילה לאלוקים שיזכהו בתפילין מהודרות של ראש.
הסופר בדק את שני זוגות התפילין וראשו נע מצד לצד כאינו מאמין.
"לא יאמן, ממש לא יאמן, נראה כי יד אחת כתבתם".
רבי מרדכי הרים את עיניו ובאותו רגע הרימה האשה גם היא את ראשה להביט בפני האדם שיש לו תפילין מהודרות כשלה, ותדהמה אחזה את שניהם.
האשה החזיקה היטב בקצות השולחן לבל תצנח ארצה, ורבי מרדכי שעיניו לא האמינו למראה אשתו הנצבת לידו מלמל אל הסופר בפנים חיורות כסיד ובקול רועד ובוכה מרוב אושר ומהתרגשות אמר: "אכן, יד אחת כתבה את התפילין, תפילין מהודרות אלו מצאו זו את זו תפילין של ראש ושל יד נפגשו ובזכותם...מצאתי את אשתי..נפגשה המשפחה....
שלג לבן עטף את מבואות העיירה. זה מספר שבועות שפתיתי השלג נערמים למרבד צח וקר, ומנתקים את הדרכים מעירה לעירה. רוחות עזות ומקפיאות כופפו את צמרותיהם הלבנות של העצים, אשר בחלקם נכנעו לרוח ונשברו מעומס השלג שעליהם.
הכל התכנסו לתוך הבתים, מחכים ומצפים שמזג האויר ישתנה מעט.
צעדיו הכבדים של ההלך לא נשמעו כמעט, רגליו שקעו בשלג הכבד כבפלומה רכה, גופו החסון היה כפוף מעט בצעדו קדימה, על כתפיו נשא תרמיל צבאי מה עובר עליהם? – הרהר – האם ההורים עודם בחיים? האם אמצא אי פעם את עיירת מולדתי?
רגליו כשלו מחמת עייפות יתרה נשימתו קשתה עליו, גופו היה כמאובן, זה לו היום השלישי ששוחרר מהצבא והוא מסתובב בין העיירות שמא יזכור את מראה עיירת מולדתו.
בצעדים כבדים התקרב אל הבית הראשון שהזדמן לו, נקש על הדלת, כעבור רגע נפתחה מעט הדלת ודרכה הציצו פניה הכמושים של אשה קשישה, עיניה נפערו בבהלה ואחוזת חרדה, נסוגה מעט אחורנית, עיניה בחנו בקפידה את בני ההלך חרושי הסבל והיגון.
הבחור לבוש המדים הצבאיים הסס מעט אך מיד התאושש ואמר: "רוצה אני ללון פה הלילה, קר בחוץ ואני עייף מאוד!?
האשה, שהפחד השתיק את גרונה שתקה, ובתנועות איטיות פתחה את הדלת ורמזה לו להכנס פנימה.
ההלך הזר פירק את תרמילו הכבד באנחת רווחה והתיישב על הכסא סמוך לאח.
בעלה הישיש של הזקנה הביט חליפות באשתו ובאורח הבלתי קרוא ושאל בלחש את אשתו:
"מה רוצה כאן הגוי הזה"? "מנין אדע"? עונה הזקנה בשאלה, "הוא בקש ללון פה, אין ברירה אתן לו להתארח בביתנו", הרימה את כתפיה.
בחדרון סמוך לחדרם הציעה לו את המיטה, ומבלי אומר ודברים שכב ההלך הזר על יצועו ושקע בשנה עמוקה.
הזקנה עמדה לרגע ותלתה עיניה במדי הצבא של הזר, הללו העלו בזכרונה אותו יום קודר ונורא בחייה, בו הופיעו שליחי המלך כמלאכי חבלה וחטפו ממנה את בנה יקירה פייבוש'ל. היה זה מספר שבועות אחרי בר המצווה שלו, בשנים הראשונות לאחר החטיפה עדיין היו מלאי תקווה שמא יחזור, אך אט אט נואשו מתקוה זו ומצער ועגמת נפש זקנו בטרם עת.
מעומק ליבה, ממעין הדמעות שכבר יבש מקורו, שבו ועלו שוב דמעות שהפכו לבכי מר וקורע לב, רק לאחר שעות של בכי והתיפחות הצליחה הזקנה להרדם.
השמש שלחה קרניה אל משטחי השלג הצחורים, אור זוהר חדר אל תוך החדר ומלאו חדות בוקר. הזקנה היתה עסוקה זה שעה ארוכה במטבחה הקט בהכנת פת שחרית עבורה ועבור בעלה. עיניה היו אחוזות קורי שינה מחמת נדודי שנתה, מפעם לפעם העיפה מבט אל המיטה בה שכב עדיין ההלך הזר.
רחשים וחריקות נשמעו מכיוון מיטתה הזר, האשה הרימה עיניה מהכירים והביטה אל הזר שהתעורר זה עתה משנתו, לפתע הזדעזעה כולה כאילו נכותה ברותחין, היא ראתה את החייל הגוי עומד ליד המיטה, ומניח תפילין כדת וכדין, לא, - חשבה בליבה – אין זו אחיזת עיניים, האורח הינו יהודי!
פניה חרושי הקמטים העלו חיוך קל, מצב רוחה העכור השתפר קמעה, שכן מכניסה היא אורח יהודי! היא התקרבה מעט לחדר האורח, כדי לראות את פני האורח מקרוב, עתה יודעת שיהודי הוא! עיניה נתקלו מבלי משים בנרתיק תפילין אשר קטיפתו התרפטה ונראו בו רק שיירי אותיות רקומות, היא לא ידעה מדוע, אך היא ניגשה בלאט אל הנרתיק, אחזה בו, מששה אותו מכל עבריו.
ולפתע – צוחה חדה פרצה מפיה ומהרה לאחוז בשולחן טרם צנחה ארצה.
האורח נבהל ופנה אליה בחרדה: "מה לך אשה?"
"מנין לך נרתיק זה?" החזירה לו בשאלה וקולה רוטט.
"שלי הוא" – ענה החייל. "התפילין מצויות הן בידי מן היום בו מלאו לי שלש עשרה שנה, זוכר אני, הוסיף החייל לספר לקשישה שתלתה בו מבט שואל ומתעניין. "זוכר אני את היום בו נותקתי מהורי, ואת התפילין לקחתי עמי לכל מקום.
בשארית כוחותיה שאלה האשה כמעט בצעקה: "ומה שמך?" – "שמי היהודי?" שאל החייל ומיד ענה תשובה, "שמי – פייבוש'ל..."
"היי, ישישה, מה קרה לך – מדוע נחרדת?"
ובדברו גחן אל הישישה שנחבטה ארצה בצעקת אימים, ומנסה היה לעוררה מעלפונה. הזקן נזעק לשמע צעקות אשתו ובתמהון נשאר עומד על מקומו כהלום רעם בראותו את אשר קרה לאשתו.
האורח החל להעיר את הישישה, הוא התיז עליה מים ושפשף את רקותיה. הישישה אך פקחה את עיניה נזכרה ברגעים שעברו עליה, היא החלה לצעוק ממיטתה בקול אחוז טרוף: "בני אתה, בני האבוד, בני פייבוש'ל שלי..."
אונקלוס, בן אחותו של מלך רומי אדריאנוס הרשע, החליט להתגייר ולהיות יהודי.
החל אונקלוס הגר ללמוד תורה, ובמהרה נעשה חכם גדול ותרגם את התורה ללשון הארמית. את תרגום אונקלוס קוראים אנו עד היום, ובכל החומשים נדפס הוא לצד דברי התורה.
כשנודע לאדריאנוס כי בן אחותו התגייר כעס מאד...כיצד זה יתכן שאחד מבני משפחתו מסתפח אל העם היהודי.
שלח גדודי צבא לארץ ישראל לאסור את אחינו ולהביאו לפניו. באו החיילים אל אונקלוס ונתקבלו בסבר פנים יפות. החל אונקלוס מסביר לחיילים את דברי התורה, עד שהללו הכריזו: "טובים הם דברי התורה, גם אנו רוצים להיות יהודים!" התגיירו ולא שבו אל המלך.
נודע הדבר למלך וכעסו גבר. שלח גדוד חיילים נוסף, אך בטרם יצאו הללו לדרך, הורה להם שלא לשוחח עם אונקלוס בדברי תורה ואף לא להקשיב לדבריו. כל שעליהם לעשות לאסור את בן אחותו ולהביאו לרומא.
הגיעו החיילים אל אונקלוס, אסרוהו והלכו עמו לרומא.
בדרך פנה אליהם אונקלוס ואמר: "אשאל אני אתכם שאלה: כאשר שר חשוב יוצא לדרכו בלילה, נלוה אליו שר פחות חשוב ממנו ומאיר לו את דרכו באבוקה. ואילו השר החשוב כשנלוה הוא אל שר חשוב מאוד, הוא השר החשוב מאיר לו את הדרך. וכשיוצא המלך לדרך מאיר לו השר החשוב מאוד את דרכו. ועתה, תמה אני: האם גם המלך מאיר למישהו את דרכו בלילה? האם גם המלך אוחז באבוקה עבור מישהו?"
"לא! השיבו החיילים.
"ואם כך", המשיך אונקלוס" "ראו כמה חביב עם ישראל בעיני הקדוש ברוך הוא. כשהלכו בני ישראל במדבר, בצאתם ממצרים, הקדוש ברוך הוא בעצמו שהוא מלך מלכי המלכים האיר להם את דרכם בעמוד אש!"
"גם אנחנו רוצים להיות יהודים!" התלהבו החיילים.
לאחר ששמעו את דברי אונקלוס. ומיד התגירו כולם ולא שבו אל המלך.
עד מהרה הגיע הדבר לאזני המלך וחמתו בערה בו. חיש שלח גדוד חיילים נוסף אל אונקלוס. את החיילים הללו הזהיר אזהרה חמורה לבל יעזו לדבר ולו רק מילה אחת עם אונקלוס. עליהם לאסרו ולהביאו אל המלך.
הגיעו החיילים אל אונקלוס, ומבלי לומר מילה אסרוהו ויצאו לדרך. כשעמדו לצאת מפתח הבית, הניח אונקלוס את ידו על המזוזה וחייך.
למראה חיוכו לא הצליחו החיילים להבליג ושאלו: "מדוע מחייך אתה?
השיב אונקלוס הגר: "השמעתם מימיכם דבר מופלא שכזה? בכל העולם נהוג שהמלך יושב בבית פנימה ועבדיו שומרים עליו מבחוץ. לא כן אצל מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא: עם ישראל, עבדיו, יושבים בבית פנימה. ובפתח בתיהם קובעים הם, על פי צווי ה', מזוזות. ועל ידי כך שומר המלך על העבדים מכל רע!"
"אם כך, גם אנחנו חפצים להיות יהודים!" הגיבו החיילים הרומאים. מיד התגירו כולם ולא שבו אל המלך.
נוכח אדריאנוס שאין הוא מצליח לעולל כל רע לאונקלוס, ולא זו בלבד: כל החיילים ששולח הוא מתגיירים אף הם. החליט להניחו לנפשו ולא שלח עוד חיילים להביאו. (על פי מסכת עבודה זרה י"א)
למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם כימי השמים על הארץ (עקב יא-כא)
התורה אומרת לנו, זה שצויתי אתכם ללמד תורה לבניכם ולהניח תפילין ולקבוע מזוזה, כדי שירבו ימיכם וימי בניכם ותאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם, ואם לא, לא תאריכו ימים.
ומעשה היה בר' יוחנן שאמרו לו שיש זקנים בכל, היה תמה ואומר והרי מן הכתוב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, משמע רק בא"י יאריכו ימים ולא בחוץ לארץ. אבל כשאמרו לו שיש להם זכות שהם משכימים לילך בבוקר בבית הכנסת ומעריבים בלילה. שאם לא מחשיך היום אינם יוצאים, אמר זכות זו עומדת להם והם מאריכים ימים. וכן צוה ר' יהושע בן לוי לבניו, אמר להם: היו משכימים ומעריבים בבית הכנסת כדי שתאריכו ימים.
מעשה באדם שהיה מעריך ומנצל כל רגע וזמן פנוי, להודות לבורא עולם. ואף על פי שכתוב: "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקין להודות להלל ולשבח על אחת מאלף אלפי אלפים וכו'", אך בהמשך כתוב: "הן הם יודו ויברכו וישבחו וכו'", ואין סתירה בין הדברים, ופרש זאת הגאון רבי יוסף חיים מבבל על פי משל:
מעשה היה במלך גדול ומהולל, שהיה לו שר יהודי ירא שמים, והשרים הגויים נתקנאו בו, ורצו להזיקגו, והיו טופלים עליו עלילות ברשע, אך המלך לא שעה לדבריהם. והנה באחד הימים בא אחד השרים והציע למלך, בוא וננסה את היהודי, ונאמר לו שהמלך והשרים יבואו אליו הביתה ביום פלוני לסעודה, והמלך יראה אם פניו זועפים, ויהי כאומרם אליו יום יום, הסכים המלך, וצוה על השר היהודי, לטבוח טבח ולהכין סעודה. וכשהגיע היום, בא המלך עם כל שריו ועבדיו, וראה בתום הסעודה, שאכן השר היהודי קצת עצוב, אך לא התייחס לזה. והנה לאחר הסעודה, באו למלך השרים הגויים, ואמרו לו, שיראה כיצד היהודי היה עצוב, להוציא ממון רב, עבור המלך. והציעו לו לתת ליהודי סכום מסוים עבור עוד סעודה, וגם לזה שעה המלך, וביום הסעודה הגיעו כולם, והנה היהודי שמח וטוב לב.
הדבר חרה מאד למלך, וחמתו בערה בו, שכן שריו וחכמיו צדקו בדבריהם, וקרא לשר היהודי, לבוא ולקבל ענשו, אך היהודי עמד על נפשו, והסביר למלך את סיבת התנהגותו, כי בפעם הראשונה היה עצוב ודואג שמא חסר משהו? שמא לא בזבז ממון מספיק? שמא לא ינעם למלך? אך כאשר נצטווה להכין סעודה בסכום מסוים של ממון, ספור ומדוד, כבר לא היה מודאג, שכן זהו הסכום המצוי בידיו, ובו חפץ המלך שיכין את סעודתו, שמח המלך על תשובותו המחכימה, וגדלו יותר ויותר.
הנמשל פשוט: באמת יקשה עלינו הדבר, להודות ולהלל להשם יתברך, שכן כמה שנודה אין זה אלא מעט, אך כאשר השם יתברך נתן לנו פה ואיברים מסוימים, אז אפשר להודות בהם. ע"י כח הדיבור שצריך האדם להתפלל שלוש תפילות ביום בכוונה גדולה.
על כל פנים חייב כל אחד להודות להשם יתברך בכל רגע, ולהכיר טובה על מה שעושה לנו, וכן מכלל הדברים להכיר טובה לכל בריה, שגמלה אתנו חסד, וזאת למדנו מהתורה הקדושה, שבה נצטוינו: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", ואף על פי ששעבדונו בפרד, וענו אותנו, עם כל זה כיוון שהיה לנו מקום ללון ולאכול, די בזה להכיר טובה, וכן מכת דם וצפרדע נעשו על ידי אהרון, וזאת מפני שלא רצה משה רבנו, עליו השלום, להיות כפוי טובה ליאור, ששם שהה עם התבה. (כותונת פסים).
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת עקב
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:41
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 471
פרשת עקב - חלק א
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה (עקב ז-יב)
להקפיד בקלה כחמורה
פרשת עקב היא המשך לפרשת ואתחנן, כי בסוף פרשה שעברה כתוב "וידעת כי ה’ אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשמורי מצוותיו לאלף דור, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו", כלומר כשם שהוא נותן שכר טוב להולכים בדרכיו, כן הוא משלם גמול לעוברי רצונו. ועל זה אומר בורא עולם לישראל "והיה עקב תשמעון", בסופו של דבר הלא תהיו מוכרחים לשמוע את דברי ולקבלם כי אכפה אתכם, ולכן מוטב שתשמעו לאלתר.
ויש מפרשים שזה שנאמר עקב תשמעון הכונה למצות שאדם דש בעקביו היינו שהן קלות בעיניו, כגון הסיגים שגדרו חכמים כדי שלא לעבור על דברי תורה. ואדם דש בהם לעבור עליהם ואומר: רק את המצות עצמן אני רוצה לקיים ולא את הגדרים. ובכלל האיסור לדוש מצות בעקב, שלא לזלזל בהן, כגון למנוע הציצית מלהגרר על הארץ וכן רצועות התפילין.
ואף במצות עצמן יש מצות שאין אדם מקפיד עליהם ודש עליהם בעקיבו. ועל כך הזהירם הכתוב, והבטיח: ושמר ה’ אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך, כפי שנתבאר בסוף הפרשה שלפני זו שבזכות האבות עושה הקב"ה חסד עם הבנים עד אלף דור.
וכן השבועה שנשבע לתת הארץ לבניהם. כי חמור עונשו של זה המזלזל במצות והולך ועובר עליהם כל יום. ועל כך אומר הכתוב: עון עקבי יסובני (תהילים מט), אמר דוד המלך ע"ה, אני חושש מפני העבירות שאדם דש בעקביו. וזהו שאומר הכתוב והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. והיה עקב, המצות שאתה דש בעקב, יהיו בעיניך חמורות ותשמור אותם כאשר תשמעון את המשפטים האלה. היינו, המצות החמורות, אז ישמור ה’ אלהיך את הברית ואת החסד.
ושמר ה’ אליהך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך (עקב ז-יב)
יש להבין מדוע צריך השם יתברך לשמור להם חסדי אבות, והרי אם הם בעצמם ישמעו וישמרו את המצוות, אינם זקוקים לזכות אבות, ויכולים לקבל שכר בזכות עצמם?
והענין יובן על פי משל לאדם זקן אחד שהיה לו בן קטן, וחסך עבורו אלף זהובים. קרא האב לאחד מאוהביו ובקשו להיות אפוטרופוס לבנו לגדלו ולהשגיח על רכושו והיות מאוכלי שולחנו. וכן היה, לאחר שהאב נפטר לבית עולמו, לקח אותו ידי את בנו ומינה אותו להיות פקיד בבית מסחרו, ופסק לו שכר קצוב לשנה.
לאחר שעברו כמה שנים שמע הנער כי יש לו אצל בעל הבית שלו אלף זהובים בירושה שנשארה לו מאביו,ואמר בלבו למה לי להתייגע ולסמוך על שולחן אחרים? ניגש אליו הנער ואמר לו: תן לי את כספי ואתפרנס משלי בלי יגיעה. אמר לו בעל הבית: אם רצונך לקחת תוכל לקחת,אבל אם תשמע לעצתי,שמור לך את המעות ולא תיקח עתה מאומה,כי המעות יתבזבזו לך ותישאר ריק מכל וכל,לכן עדיף יותר שתתייגע באיזה עסק ומזה תאכל ותשבע,וכספך יהיה שמור אצלי כפי שהיה שמור עד היום,ובבוא העת יהיה לך את הכסף להשתמש בו לצרכי נישואין וקניית דירה וכדומה.
והנמשל,אבותינו הקדושים הפקידו אצל הקדוש ברוך הוא את זכותם שתהיה שמורה בעד בניהם אחריהם,ואם הוא יתברך יתן לנו את הירושה מיד, הלא נאכל אותה פרוטה פרוטה עד תום זכות האבות, לכן אמר "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", ותתייגעו בעבודה, אז יהיה הריוח שלכם "ושמר ה’ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (אהל יעקב).
והסיר ה’ ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם
בכל שנאך (עקב ז-טו)
בהגדה של פסח טורחים התנאים רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא להגדיל את מספר מכותיהם של המצרים - זה אומר חמישים מכות, וזה אומר מאתיים מכות ואילו השלישי מגדיל את המספר על למאתים וחמישים. מה, בעצם, הנפקא מינה בזה?
אמר על כך הגאון מויילנה ז"ל: לפי שבקשו להגדיל ככל היותר את מספר החליים והמדווים הרעים, אשר לא תהיה להם שליטה על ישראל, כפי שמבטיח כאן הכתוב: "כל מדוי מצרים הרעים לא ישימם בך" - הרי ממילא ככל שיגדל מספר מכותיהם של המצרים, כך יגדל מספר המכות והיסורים שלא יושמו על ישראל... (מעינה של תורה)
ולא תביא תועבה אל ביתך (עקב ז-כו)
הצדיק רבי יצחק מברדיטשוב היה אומר: המכניס גאווה אל תוך ליבו עובר ב"לא תעשה" של "ולא תביא תועבה אל ביתך", שהרי אין לך תועבה מתועבת כגאווה, ומקרא מלא הוא (משלי ט"ז, ה): "תועבת ה’ כל גבה לב". והלא דברים קל וחומר: ומה המכניס גאווה לתוך ביתו כך, המכניס גאווה לתוך ליבו על אחת כמה וכמה .
ומעשה באברך אחד שבא אצל רבו, ונפשו בשאלתו, שיתן לו עצה איך וכיצד להלחם במידת הגאווה.
שאלה גדולה שאלת בני אמר לו הרב שב והמתן עד שיכנסו גדולי מעשה.
משישב והמתין נכנס אדם אחד ושטח בקשתו לפני הרב: בתו התארסה, עם בחור הגון בן טובים, אך אין בידו צרכי החתונה שיעלו לפחות כמה מאות זהובים. פנה הרב לאברך הממתין: תן נא למסכן זה שלש מאות זהובים, ילך וישיא את בתו בשעה טובה ומוצלחת. עני אני השיב האברך אין בידי פרוטה שחוקה.
לאחר שעה מועטת נכנס ה"מורה הוראה" שבעיר, שאלה חמורה באה לפניו, דין קשה מאד שאין בידו לפותרו. רצוני לשמוע חוות דעת קדשו של רבינו. ישאל כבודו שאלתו מהאברך היושב אתנו כאן. רבי התנצל האברך כמבוייש עדיין לא מלאתי כרסי בש"ס ובפוסקים ואין בידי להורות בשאלה כה חמורה.
שוב עברה שעה קלה, נדחק ונכנס אחד מן הסוחרים הגדולים. רבינו אומר הסוחר נסתבכתי בדין ודברים על דבר עסק גדול שהיה לי עם פריץ פלוני ואינני מוצא ידי ורגלי. אנא ילמדני נא עצה ותושיה איך להחלץ מן המיצר. פנה נא אמר לו הרב לסוחר הנבוך לאברך זה היושב עמנו, שהוא יעזור לך בעצה טובה. אני נאנח וגונח האברך אינני בקי ביותר בהוויות העולם ולא נהירים לי שבילי המסחר.
אותה שעה נתן הרב עיניו באותו אברך, פתח ואמר לו: אברך, אברך, מי שאין לו עושר, לא תורה ולא סחורה, צריך הוא עצה כנגד הגאווה? אתמהה!! מלך אביון במה יתגאה?...
ואשר על כן הפסדים רבים נגרמים לגאותן שהרי אמרו רבותינו ז"ל בתלמוד (פסחים סו) כל המתגאה אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ועוד אמרו חז"ל בתלמוד (בבא בתרא צ"ח) שאין דבריו של הגאוותן מתקבלים אפילו על אנשי ביתו. ובזוהר הקדוש כתוב: כשאתה רוצה לדעת אם האדם הוא ריק ואין בו תורה, סימן לדבר "שבוחי", כלומר שתמיד הוא משביח את עצמו. וזאת משום שהתורה מרובה ועמוקה כים, וככל שאדם נכנס לעובי הקורה של חכמת התורה מרגיש יותר ויותר שחסרה לו חכמה, ונחשב הוא לעם הארץ. והלא רק להבין את דברי קדשם של התנאים ואמוראים זו כבר זכות, ואילו לחדש חידושים ולבנות סוגיות כמוהם, בדורות האלו לא נמצא אדם כזה. אם כן על מה יתגאה האדם עלי אדמות בעולם השפלה הזה? ומי ששפל נעשה לבית קיבול לחכמת התורה. וחוט של חן וחסד משוך עליו (לבוש יוסף).
מעשה שהיה ברבי זושע צנוע ונחבא אל הכלים היה, הרבי ר’ זושע. כל מעייניו נתונים לעבודת ה’, לתורה ותפלה וזיכוך המדות. לעצמו אינו צריך דבר ואינו דורש דבר. בתומו התהלך עם ה’, מתרחק מהמון העם ומסתתר תמיד בקרן זוית.
עני היה, מדוכא ביסורים, אבל תמיד מלא שמחה. עניני החומר והגוף זרים לו, ועל כן מה חשוב לו אם יש או אין לו פרנסה די מחסורו? אם יכול הוא למלא פיו רינה להקב"ה, לעסוק בתורתו ולהרבות מצוות אין אדם מאושר ממנו, והוא שמח בחלקו תמיד, ולא חסר לו כלום.
אכן, בביתו שורר המחסור, ואף כי גם בני ביתו מסתפקים במועט, אבל העניות מצויה. ולא זו בלבד, אלא שבינתיים הגיע בתו והגיעה לפרקה, וכבר צריך להתחיל לחפש עבורה חתן מתאים, והרבי ר’ זושע אין לו פרוטה וצרורו נקוב לצרכי יום יום, וכיצד עוד יהיה לו כדי להשיא את בתו לחתן הגון?
אמת! הרבי ר’ זושע איננו דואג, אבל רבו דואג עליו. ר’ זושע מרותק כולו לעבודת הבורא שלו, אבל רבו מתבונן מרחוק בבעיות ביתו וב"צרת הבת", וכך הוא מזמין יום אחד את הרבי ר’ זושע לחדרו ואומר לו: בת יש לך בביתך שהגיעה לפרקה, ואתה צריך להשיאה, ואני יודע בדיוק שאין לך פרוטה לפורטה ואין לך במה להשיאה, הרי לך שלוש מאות רובל, הטרח עצמך במטותא וסע לביתך, הבא את הכסף לזוגתך, תשתדלו ותתאמצו למצוא לה חתן הגון, ויעזור ה’ שיהיה בהצלחה!
כאשר רבו פוקד עליו לעשות מעשה, אין רבי זושע משתהה לרגע. נוטל הוא מיד את מקלו ותרמילו, ובכיסו שלוש מאות הרובל, סכום הגון ונכבד בימים ההם, ויוצא לדרכו, אל ביתו.
הדרך ארוכה, וצריך לעשות חניות במקומות שונים, וכך הוא נקלע באחר צהרים אחד לאחת העיירות. הוא פונה לאכסניה ומניח שם את צרורו, במגמה לנוח וללון שם, כדי להמשיך למחרת היום בדרכו.
והנה, רק הגיע לאכסנייתו, ולאזניו מגיע קול המולה, צעקות וקולות של בכי מהולים יחד. הרבי ר’ זושע רוצה לדעת מה מתרחש, מתענין ושואל, וכזה הוא הסיפור:
אשה אלמנה גרה בעיירה ההיא, בתה הגיעה לפרקה, והשתדכה עם בחור, והיום הוא יום חופתה. הכל כבר מוכן לחתונה. הקרובים והאורחים, מקרוב ומרחוק כבר הגיעו, אבל דא עקא, האלמנה הבטיחה לחתן נדוניא בסך שלוש מאות רובל, והנה החתן דורש כי סכום הנדוניא יועבר לידיו עוד לפני החופה. האלמנה שהבטיחה, מוכנה היתה מיד להביא לידיו את הכסף, היא הכינה את הסכום מבעוד מועד והחביאה אותו במקום בטוח בביתה, אבל שוד ושבר! הלכו לבית להביא את המטמון, כדרישת החתן, אבל הכסף נעלם ואיננו, נגנב או אבד בדרך כלשהי
ולא די לה לאותה אלמנה אומללה בזה שהכסף אבד אלא שהחתן מסרב ללכת לחופה!...
שומעת האם שהכסף שהחביאה במגירה סמויה בביתה נעלם, והיא מתעלפת, שומעת הכלה כי החתן מסרב ללכת לחופה, וגם היא מתעלפת, וכאשר מעוררים את האם ואת הכלה גם הדודה מתעלפת. אין שיעור לבהלה שירדה על כולם. צעקות רמות של "הצילו" מתערבבות בצעקות "חפשו את הגנב" שיתן עצה איך להציל משפחה שלימה מבושה ואסון!
כאשר שומע הרב ר’ זושע את כל המתרחש, הוא ממהר אל המקום, נכנס ומשתיק את כולם בקול רגוע: שא, שא, אני מצאתי! אני מצאתי את הכסף האבוד! כמובן מאליו שכולם מפנים את עיניהם לאיש הפודה ומציל. הכסף נמצא! הכלי זמר אינם משתהים לרגע אלא פוצחים מיד במנגינות עליזות והקהל נסחף אחריהן. לאחר כמה רגעי שמחה וששון פונים ואומרים לר’ זושע: נו, איפה הכסף, הואל נא להעבירו לחתן כדי שנוכל לערוך את החופה במזל טוב. משיב ר’ זושע: וכי שוטה אני בעיניכם, שאסתובב עם סכום גדול של שלוש מאות רובל בכיסי? אלא מאי, השארתיו באכסנייתי במקום שמור ביותר, ומכם אני מבקש: היות ועלי להיות בטוח שהכסף שמצאתי הוא אכן שלכם, על כן, תנו לי נא סימנים מדוייקים על הכסף, היינו כמה ממנו היה בשטרות של מאה, של עשרה ושל חמישה רובל, ואזי אשוב ואבדוק, ואם אמצא שהכל מדוייק מיד ארוץ ואביא לכם את הכסף. ואמנם כך קרה. האלמנה פירטוה בדיוק את סדרי הגודל של שטרות הכסף, הרי ר’ זושע שמע ויצא לדרך.
את דרכו עשה אז הרי ר’ זושע, כמובן, לחלפן בעיירה, כדי שימיר לו שטרות בדיוק לפי הסימנים שנתנה האלמנה. מקץ מחצית השעה חזר לקום החתונה, כולם מקיפים אותו מיד בסקרנות: נו, זהו זה? ור’ זושע מכריז בקול שמח וצוהל: זהו זה! מיד ניתנה שוב הפקודה: כלי זמר, לפצוח ולשמח! ושוב רינה וזמרה. כולם משמחים את עצמם ורוקדים מסביב לר’ זושע. מילתא זוטראתא! כמו מלאך ומושיע נראה להם, הציל עולם ומלואו....
הזמן מתארך, כולם עומדים ומצפים כבר שר’ זושע יעמוד ויסלק את הסכום לידי החתן, אבל הוא משתהה משום מה. איננו ממהר. מתעשת אחד מן הנוכחים ופונה אליו: כמו אליהו הנביא הופעת אלינו! אתה מצאת את הכסף, ממש ישועה, אבל, צריך לתת את הכסף לחתן...
משיב ר’ זושע: אמנם כן, מצאתי, וזה באמת הכסף, אבל אני רוצה "שכר טרחה" על השבת אבידה?!
אבל ר’ זושע מתעקש: כן, אני רוצה, אני דורש זאת!...
המהומה היא גדולה. הזמן עובר. החתן נמצא כבר עם רגל אחת בחוץ, הוא דורש את שלו, ובלי זה הוא עלול להסתלק בכלל. במצב זה מתערב כאן אחד הדודים ופונה בגערה לר’ זושע, והפעם כבר איננו פונה אליו בדרך ארץ, הוא כבר לא אליהו הנביא, אלא סתם אדם מן השוק: שמע נא יהודי, כמה אתה רוצה? כסבורים היו שלא ידרוש ולא יבקש אלא איזה חצי רובל או רובל שלם, אבל ר’ זושע מדהים אותם בדרישתו: אני רוצה עשרים וחמשה רובלים, לא פחות!...
הסבלנות פוקעת לגמרי: מה? עשרים וחמישה רובלים, והלא עם סכום כזה אפשר לחיות כמה חודשים! והחתן, שמא תאמרו שהתרכך משהו? לא ולא! הוא תובע את מלוא הסכום שהובטח לו, שלוש מאות רובל מלאים! הרעש במקום מחריש אזנים ממש. בא יהודי שעמד להציל את כל העולם, ועכשיו רוצה לקבור את כל העולם! איך זה יתכן?! זה צועק וזה גוער, לא רבי כאן ולא כלום, רק מאן דהוא שרוצה לחמוס ולגזול. עד שקם יהודי חכם אחד וצועק לתוך כל ההמולה: מה צריך לריב כאן, ניקח אותו לרב! וכך היה, עמדו ותפסו את ר’ זושע וסחבו אותו בידיו וברגליו אל הרב ושטחו בפניו את כל הסיפור על שלוש מאות הרובל שאבדו והיהודי הזה שמצא אותם ועתה הוא לא מתבייש לדרוש כר טרחה של עשרים וחמישה רובל. שומע הרב ומתחלחל ממש: מה? כסף הוא דורש, ועוד סכום כזה? לא יקום ולא יהיה! אני פוסק: אפילו פרוטה אחת לא לתת לו! עליו להחזיר את כל שלוש מאות
קם הרבי ר’ זושע ואמר: אני באמת רציתי לקבל עשרים וחמישה רובל, אבל אם הרב פסק כפי שפסק אין לי ברירה אחרת, קחו נא את כל שלוש מאות הרובל, ואחד הקרובים שהיה במקום מיהר להוציא מידו את הכסף, כשהוא פולט לעברו מלת גנאי ואף יורק על הרצפה לאות בוז על כל עסקיו של זה!
עברה תקופה מסויימת ורבו של הרבי ר’ זושע נזדמן לעיירה. כמנהג העולם סר לערוך ביקור אצל המרא דאתרא. תוך כדי שיחה התברר לרב, כי אותו עובר אורח עם מעשה שלוש מאות הרובל הוא תלמידו. לא שתק הרב ופנה לרבי ואמר: כך הם נראים החסידים של כבודו, מוצאים אבידה ותובעים שכר טרחה על ההחזרה!...
הבין מיד הרבי מה בדיוק עשה הרב ר’ זושע עם שלוש מאות הרובל שנתן לו כדי להשיא את בתו. כשחזר לבית מדרשו שלח וקרא לרבי ר’ זושע ושאל: יקירי, מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר? זה שנתת את הכסף אני מבין. ראית שהולך לקרות אסון, עשית מה שעשית, מיהרת והצלת משפחה שלמה. אבל מה זה שביקשת עשרים וחמשה רובל "שכר טרחה"?...
משיב ר’ זושע לרבו ואומר: כאשר נכנסתי ואמרתי: מצאתי את שלוש מאות הרובל, בא אלי הבעל דבר (הוא היצה"ר, הוא השטן וכו’) והתיישב עלי בכל הכוח: זושע, הוא אמר י, עשית מצווה כה גדולה, עין עוד לא ראתה! עוד לא זכה איש למצווה אשר כזו! הרגשתי בנפשי כי אני כמעט מתמוטט. התחלתי להתאבק אתו והצלחתי להתגבר עליו. ושוב, כשבאתי אל חלפן הכספים כדי להחליף אצלו את השטרות שיתאימו בדיוק לסימנים שנתנו לי, שוב בא אלי בכל מיני דבורים כאלה ושוב הכרעתי אותו ניצחתיו. אבל כשהחלתי ללכת למקום החתונה כדי למסור את הכסף הוא נפל עלי בצורה נוראה: אתה רשבה"ג אמר לי, אתה גדול הדור, יחיד הדור, ממש אין דוגמתך. כאן כבר הרגשתי שאינני יכול יותר לעמוד מולו. שלפתי את הנשק האחרון שהיה בידי: מה? כבוד התחשק לך? אני כבר אראה לך מה זה כבוד! ואז נכנסתי ואמרתי להם: כן. אני רוצה שכר טרחה, וזכיתי ויצאתי בבזיונות וכך נצחתי אותו, את הבעל דבר, ונצלתי ממזימותיו להביאני ח"ו לגאות וגאון. תודה להש"ית על שעזרני בעת צרה!... (שאל אביך ויגדך).
והסיר ה’ ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם כך ונתנם בכל שנאיך (עקב ז-טו)
והסיר ה’ ממך כל חלי. שמלבד כל הברכות שיהיו לך, אף יסיר ממך הקב"ה כל מיני מחלה, שהרי אם יש לאדם כל טוב שבעולם והוא חולה, אינו נהנה כלל מן הטוב הזה, ונוח לו לאכול פת יבשה ולהיות בריא ושלם מאשר להיות חולה ו מרובה בטובות. לכן אומר משה רבנו לישראל והסיר ה’ ממך כל חולי. היינו המחלות הרגילות לבוא לעולם מחמת שינויי העתים והזמנים וזה שנאמר כל חולי הכונה למחלת המרה, שכל המחלות תלויות בה, שאמרו חז"ל שיש פ"ג מיני מחלות במרה, ואפשר להסירם ע"י פת שחרית, ואפילו אם אוכלים פת קיבר ושותים מעט מים. ועוד מעלות יש למי שאוכלת שחרית. שננצול בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ומחכימה האדם, שיש לו דעת מיושת ולמודו מתקיים בידו. ואינו מזיע, והורגת הכינה שבמעיו. ואם רודפים אחריו הרבה רודפים אינם יכולים להשיגו.
ומעשה היה באלכסנדר מוקדון שבשעה שהלך , מצא חיות שבראייתם היו יכולות להרוג, מה עשה, לקח מראות והעמידן בפניהן, והן הרגו עצמן במבטן. וכך אמרו לנו חז"ל, שכל אדם שיש לו עין הרע, המזיק שרוי עליו ויש לאדם ליזהר מפניו הרבה שלא להתקרב אליו. ומכניס קללה בכל אשר יפגש. וגם בדרך י תרחק ממנו. והיה אדם אחד שבכל מה שנסתכל הביא קללה, ואפילו כשנתכון לברכה. יום אחד הלך בדרך אדם נאה שפניו זהרו. וכשנתקרב אליו אדם זה והסתכל בו פקעה עינו ויצאה ואמרו חכמים ז"ל שהעצה לזה לכתוב על טבלת כסף או משאר מתכת אותיות "ה’" ויתלנה על צואר הילד להצילו מעין הרע. ועל כן אומר הכתוב והסיר ה’ ממך כל חולי, היינו אל תחששו שמא יבואו האומות ויראו בך כל אותה הטובה, ויטילו בך עין הרע. לכן אני אומר לכם והסיר ה’ ממך כל חולי. היינו עין הרע.
אכלת את כל העמים אשר ה’ אלהיך נתן לך לא תחוס עינך עליהם ולא תעבד את אלהיהם כי מוקש הוא (עקב ז-טז)
ויש מפרשים שנאמר בלשון אכילה, ללמדנו שמותר לנו לאכול רכושם, כיון שהם אוכלים מן הטובה שנשתיירה ממנו נחשבת כשלנו וזה דוקא באומות המשועבדות תחת ידינו. אבל שאר אומות אסור לנו לגזול מהן. וזהו שאומר הכתוב ואכלת את כל העמים אשר ה’ אלהיך נתן לך. ומכאן למדו חז"ל שגזל גוי בזמננו אסור, כיון שאינם תחת ידינו. וחמור גזל גוי מגזל ישראל כיון שנגרם בזה חילול השם שמבזים תורתנו, ואילו בגזל ישראל אין נגרם בזה חילול השם. וכבר נתבאר כמה פעמים שעון חילול השם חמור ביותר. ולכן אם גזל מגוי צריך להחזיר לו כאילו גזל מישראל. ורק טעות גוי מותרת, אם לא ידע מזה, ואין בזה חילול ה’. אבל להטעותו אסור, ואם טעה הגוי צריך הישראל לומר לו, דע שאיני עושה חשבון ועליך אני סומך.
וגם את הצרעה ישלח ה’ אלהיך בם עד אבד הנשארים והנסתרים מפניך (עקב ז-כ)
ומלבד שיעשה עמהם הקב"ה נסים שלא כדרך הטבע, אף יעשה לכם נסים בדרך הטבע, שיבאו להלחם בהם בחשאי שלא תראו אותם והקב"ה ישלח הצרעה, היינו מין נחש שהיה זורק בהם ארס ומעורר עיניהם, וכן סירסו אותם שלא יהיו מסוגלים לילד, ולא נותר בהם כח להלחם בישראל. ואם תזכור כל זה לא יהיה פחד בלבך.
לא תערץ מפניהם כי ה’ אלהיך בקרבך אל גדול ונורא (עקב ז-כא)
אל גדול ונורא, היכול לעשות נסים נסתרים כפי שיעשה בצרעה שישלח, והאנשים שיראו יחשבו שזה מקרה שבאה לעולם צירעה זו, וכן נורא הוא לעשות נסים שלא כדרך הטבע.
וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלהיך מיסרך (עקב ח-ה)
וידעת עם לבבך וגו’ מזה שראית הנהגת השי"ת במדבר, שביד אחת ייסר אתכם וביד אחת ריפא אתכם, שהרעיב אתכם וגם שלח לכם המן, מזה תשיב אל לבבך, שבשעה שהקב"ה שולח לכם יסורים, לא כדי להיתנקם בכם שולחם, אלא לטובתכם, בגלל האהבה שאוהב אתכם. כאשר ייסר איש את בנו, שאין כונתו להיתנקם בו, אלא להחזירו למוטב שילך בדרך טובים, ביד אחת מכהו וביד אחת מרפאו כך ה’ אלהיך מיסרך. ביד אחת מכה ביד אחת מרפא, כדרך שנהג עמכם במדבר. ועשה לך הקב"ה כן, כדי שיתעורר לבכם לחזור בתשובה מחטאיכם. כך אמר הקב"ה לישראל, אל תחשבו שאנהג בכם כמו עבדים. שאם אדם רואה עבדו שלא תצא טובה ממנו הוא מבקש למוכרו. לפי שאין אני מביא עליכם יסורים אלא כדי להחזירכם בתשובה . שכך נשבעתי שלא לעזוב אתכם לעולם.
וכך אמרו לנו חז"ל, אם רואה אדם יסורים באים עליו, יפשפש במעשיו, ויראה שמא עשה שום חטא שבגללו הוא ראוי ליסורים כדי שתהיה מידה כנגד מידה על שחטא, וישתדל לחזור בתשובה, כי היסורים ממרקים העונות, וכשם שהמלח ממתק הבשר שמוצץ הדם שנבלע בתוך הבשר, כך מוצצים היסורים את רתיחת הדם שהביאה את האדם לידי חטא. וגופו נעשה נקי שלא יבוא לידי חטא. וסימן לדבר, את אשר יאהב ה’ יוכיח, שמייסרו ביסורים להדריכו בדרך הישרה. ויש יסורים באים על גופו של אדם, ויש מחמת נכסיו שהקב"ה לוקח ממנו. ויש שבאים הן בגופו והן מחמת נכסיו, שבא לידי חולי וממונו כלה, עד השיעור שגזרו עליו, גם מחלתו כשיעור הגזרה שנגזרה עליו, מתרפא. ויש שבא לידי עניות, יסורים אלו קשים מכולם.
ומעשה היה ברב הונא שהחמיצו לו ד’ מאות חביות של יין. נכנסו חכמים לבקרו ואמרו לו, יפשפש מר ויראה על איזה עון בא לו הצער הזה. שודאי הדבר אם נחמצו לו ד’ מאות חביות ממין אחד, מן השמים בא לו הנזק על שום צער. אמר להם רב הונא, וכי אני חשוד בעיניכם בחטא. אמרו לו וכי חשוד הקב"ה לעשות דין בלא דין. ובודאי עשית עבירה שבגללה נחמצו לך חביות היין. אמר להם רב הונא, איני יכול להזכר בשום דבר, שמא אתם יודעים דבר. אמרו לו, שמענו שאין מר נותן לאריסו חלק מן הזמורות היוצאים מן הגפנים כשבוצרים אותם. שהדין הוא כשם שהאריס לוקח חלק בענבים כן לוקח חלק בזמורות. אמר להם רב הונא, הוא קדם ולקח ממני, שהוא לקח הכל והניח לי מעט. אמרו לו: הם גונבים, אבל אין מר צריך להחזיק דבר גנוב ברשותו. וקיבל על עצמו לתת לו חלקו. יש אומרים שנהפך החומץ ליין. ויש אומרים שעלה מחיר החומץ ונמכר במחיר היין.
ויש לכם לשאול, כיצד היה סבור רב הונא שהקב"ה עושה ח"ו דין בלא דין. ויש ומר שהיה סבור שפעמים הקב"ה שולח יסורים לצדיק לכפול לו שכרו בעוה"ב, או שיכפר על דורו. אבל הם ידעו בעון זה ולכן אמרו לו לבדוק במעשיו.
וזה שיש לפשפש במעשים ולא די בתשובה סתם, כי על כן עון יש תיקון ותשובה משלו. ולכן יפשפש לידע דרך התשובה.
ומתוך האהבה שאוהב הקב"ה את ישראל, הוא מייסרם ביסורים להפרע מהם כל יום מעט, שבשעת מותו של אדם יהיה נקי וטהור מן העונות, ושלא תהיה מידת הדין מקטרגת עליו. וזהו שאומר הכתוב: ’’רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם’’ (עמוס ג), היינו הקב"ה מייסר אותנו כאן בעולם הזה על כל עונותיו.
משל למה הדבר דומה. לאדם שהלוה מעות לשני אנשים. האחד היה ידידו והשני היה אויבו. מידידו היה נפרע מעט מעט, וכשהגיע זמן הפרעון היה נקל לו לשלם. ומן השני לא לקח כלל אלא המתין עד שיגיע זמן הפרעון. וכשהגיע הזמן ולא היה יכול לשלם לו, שלח אותו לבית אסורים. כך היסורים, בגלל האהבה שאוהב הקב"ה את ישראל, הרי כל פעם שעושה אדם חטא נפרע מן החוטא ע"י יסורים. שאם יבוא הזמן שיסתלק מן העולם, יהיה נקי מחטאים. אבל מאומות העולם אין הקב"ה נפרע בעולם הזה, וכל החטאים מצטברים במקום אחד, ואח"כ דן אותם בגיהנם על כל העונות שעשו. ולכן אמרו חז"ל שעולם הבא אינו נקנה אלא ביסורים. שעל ידי היסורים בא נקי ונוחל העוה"ב. ולכן ישמח אדם ביסורים הבאים עליו, יותר משהוא שמח על טובה הבאה לו, שאם יש לאדם טובה, אינו מיטהר מחטאיו. אבל ע"י היסורים מתמרק הוא מעונותיו. וגדול השמח ביסורין מן המביא קרבן. שכן בזמן שבית המקדש קיים כשאם היה חוטא היה מביא קרבן ומתכפר, והקרבן היה מביא מנכסיו. ואילו היסורים פוגעים בגופו, ולכן ניצול מן הדין ויורש מיד גן עדן. נמצא שהיסורים רעים לגוף אבל טובים לנפש.
משל למה הדבר דומה. לאם הרוחצת בנה, אע"פ שהיא גורמת לו צער והוא בוכה, הרי היא עושה כן לטובתו, שהלכלוך לא יזיק לו. וכן האב המכה בנו, חסד הוא עושה עמו, שילך בדרך טובים. כך היסורים, שאם אדם סובל יסורים אין מדקדקים עמו כ"כ בעולם הבא. וכך אומר הקב"ה לישראל, היסורים שאני מביא עליכם אינם כפי מעשיכם, אלא כדרך אב המכה בנו, שמכהו ברחמים, כפי שחטא.
וזהו שאומר כאן הכתוב: ’’וידעת עם לבבך כי כאשר יסר איש את בנו ה’ אלהיך מיסרך’’. כשם שהאב המכה בנו אינו מייסרו לפי מעשיו ואינו משלם לו כגמולו אלא פחות מן הראוי לו, כיון שבנו הוא ואוהבו אוהב אותו. כך הקב’’ה מייסר אותך ביסורים בעולם הזה, שאינו מייסר אותך לפי מעשיך.
וכך אמר יצחק אבינו לפני הקב"ה, רבונו של עולם, כשאדם מת בלא יסורים, מדת הדין מקטרגת עליו שתיפרע ממנו כפי מעשיו, ותדון אותו בגיהנם. אבל אם תביא עליו יסורים שוב לא יהיה פתחון פה לקטרג עליו. אמר לו הקב"ה חייך, דבר טוב שאלת, ולכן כאשר זקן יצחק כהו עיניו ולא ראה. כמו שנאמר: ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות.
מעשה היה בר חמא שראה סומא אחד שעוסק בתורה. נתן לו הסומא שלום, והשיב לו: "שלום עליך בן חורין’’. אמר לו הסומא, וכי עבד הייתי שאתה קורא לי בן חורין. אמר לו, בן חורין אתה מן הגיהנם, שתלך ישר לגן עדן, כיון שסבלת יסורים בעולם הזה, שהיית סומא. ולכן אמרו חכמים שכל שעברו עליו ארבעים יום בלי יסורים נחשב כאילו קיבל שכר של עוה"ב בעולם הזה. וכן אין אדם בעולם הזה בלי יסורים, שכל צער שסובל אדם נחשב כיסורים, ואפילו אם בגדו אין מתאים לגופו, שצר על גופו, נחשב הדבר כיסורים. וכן כל צער קל כמו זה נחשב כיסורים, ומנכים לו מעונותיו, כדי שיירש העולם הבא, כיון שאין יסורים בלי חטא.
לפיכך הקב"ה משגר יסורים לאדם, צריך לקבלם בסבר פנים יפות ויאמר שהם כפרה לעונות, ולא יטיח דברים, ואל יאמר מה חטאתי ששלח בי הקב"ה יסורים, כיון שהקב"ה עושה כן לטובתו למרקו מחטאיו. וכל המקבל יסוריו באהבה והוא שמח ביסורים ומקבל אותם ככפרת עונותיו, מביא גאולה לעולם.
ודעו שיש יסורים שהקב’’ה מביא על האדם מבלי שיהיה לו כל חטא, והם נקראים יסורים של אהבה. והדבר מתברר על פי מה שכתבנו לעי’’ל שאם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו, ואם רואה שיש בו חטא שהיסורים האלו הם מידה כנגד מידה, יחזור בתשובה. ואם פשפש ולא מצא חטא יתלה חטא זה בביטול תורה שזה חטא גדול. וכשם שאם אדם עוסק בתורה כאילו קיים כל התורה, כך המבטל מן התורה כאילו עבר על כל התורה. וראוי הוא לכל היסורים הבאים עליו. ואם עוסק בתורה יומם ולילה ובכל זאת באים עליו יסורים וכבר פשפש ולא מצא חטא אחר, הרי הם יסורי של אהבה, כדי להכפיל לו שכרו בעולם הבא.
ויש לכם לשאול, כיון שצדיק הוא ולא עשה שום חטא, איזו אהבה היא זו שהקב"ה משלח לו יסורים, כיון שאין לו שום חטא, אדרבה, אם הקב"ה אוהבו למה אינו נותן לו טובה?
אבל עליכם לדעת שמזלו מחייב שיהיו לו יסורים, כמו שמצינו בר’ אלעזר בן פדת שהיה עני מרוד. יום אחד הקיז דם, ומצא שום ואכלו ומרוב חולשה היה כמתעלף, ובאו החכמים לבקרו, וראו אולי ישן ובוכה וצוחק, ויצא זיקוק של אש מאפו. כשנתעורר שאלו אותו חכמים למה היה בוכה וצוחק ולמה יצא לו זיקוק אש מאפו. אמר מפני שראיתי השכינה, ואמרתי רבש"ע, עד מתי אסבול כל הצער הזה. אמר לי בני, האם נוח לך שאהפוך העולם לתוהו ובוהו ואחזור ואברא אותו, ויתכן שתיולד בשעת מזל של פרנסה ומנוחה. ופרוש הדברים כיון שמזלך כך, אם אהפוך המערכה ואתן לך פרנסה במנוחת הנפש, תקבל שכרך בעולם הזה. אבל עכשיו שאתה סובל יסורי עניות בעולם הזה, שכרך בעוה"ב יהיה כפול.
ומכאן אנו למדים שאין הקב"ה הופך מזלם של הצדיקים שיהיו שרוים בנחת והפרנסה תהיה להם בשפע, מאהבתם, כדי שיכפול שכרם בעוה"ב. אבל אינו מחדש לו יסורים על שום עון שעשה.
ודעו שפעמים הקב"ה שולח לאדם יסורים קלים כדי להצילו מיסורים קשים שעמדו לבוא עליו, כפי שאנו למדים מן המעשה הבא:
מעשה היה באדם אחד שעמד ליכנס לספינה, וישב קוץ ברגלו ולא היה יכול לילך בספינה. והיה מצטער הרבה שסחורתו נשארה לו. אחר כך נודע לו שהספינה נטרפה בים, נמצא שניצול מיסורים קשים ע"י יסורים קלים. ויסורים אלו קרוים יסורים של אהבה, שמחמת אהבת הקב"ה אליו שולח לו יסורים קלים להצילו מן היסורים הקשים. ולפיכך כשבאים יסורים על האדם, הן בממונו והן בגופו, יאמר כל מה שעושה הקב"ה לטוב עושה. ויקבלם באהבה בשימחה ובטוב.
מעשה היה ברבי עקיבא שהיה מהלך בדרך, והביא עמו חמור קטן ותרנגול ונר. והמשיך היום, ונכנס למקום אחד ללון, ולא נתנו לו להכנס לשם אמר: ’’כל מה שהשם עושה לטוב עושה’’, ושכב לישון באמצע שדה, בא ארי ואכל חמורו. ובאה חתולה ואכלה התרנגול. בא רוח וכבה הנר. אמר, כל מה שעושים מן השמים לטוב הוא. בלילה ההוא באו שודדים ושדדו את כל אנשי העיר, אמר, זהו שאמרתי כל מה שעושים מן השמים לטוב עושים, שאם היה הנר דולק היו רואים אותו השודדים. וכן אם היה החמור נוער והתרנגול קורא, היה הגייס בא ובוזז אותי, ולפיכך יקבל אדם יסוריו באהבה.
וכשחלה ר’ אלעזר נכנסו חכמים לבקרו. והיה שוכב בבית אפל, שמחמת עניותו לא היה לו נר להדליק. וראוהו כשהוא בוכה. אמרו לו, למה אתה בוכה, אם מפני תורה שאין אתה יכול ללמוד, הרי אמרו חכמים אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו למקום. ואם מפני עניותך הרי אמרו חכמים שאין כל אדם זוכה לשני שולחנות. אח"כ שאלוהו: חביבים עליך יסורים, אמר להם, לא הם ולא שכרם. ואין זה מפני שלא רצה ח"ו לקבל יסורים באהבה, אלא כך אמר, כל זמן שאני יכול לקבל יסורין באהבה, אני רוצה בהם כדי שיכפרו עונותי. אבל עכשיו שאין לי כח לסובלם ולקבלם באהבה איני רוצה לא בהם ולא בשכרם. ואמר לו ר’ יוחנן, אם אין בך כח לקבלם, תן לי ידך. ונתן לו ידו והעמידו מחוליו, ברוח הקודש.
ולכן חייב אדם לקבל הרעה בשמחה כשם שמקבל הטובה. וזהו שאומר הכתוב: חסד ומשפט אשירה (תהלים קא), אמר דוד המלך ע"ה, הן אם אתה עושה עמי חסד, אני שר ומהלל לשמך, והן כשאתה עושה בי משפט.
מעשה היה באדם אחד שראה את חברו והנה רגליו מלאות פצעים, ואיי אפשר היה לו ללכת. אמר לו, מצטער אנכי מאד על המכות ששלח בך הקב"ה, השיב לו האיש, ואני מודה ומשבח לבוראי שלא שלח לי הפצעים האלו בעיני, שזה היה גרוע פי כמה,ומעולם לא בקשתי מהקב"ה שירפאני, ואם הייתי בשמש לא בקשתי להיות בצל, אלא מה שטוב בעיני הקב"ה טוב גם בעיני. וזוהי מדתו של נחום איש גם זו, שהיה אומר על כל דבר גם זו לטובה, לא קרא הקב"ה לאברהם אוהבי אלא לאחר שבחנו וניסהו בעשרה נסיונות וקיבל כל היסורים באהבה.
ולפיכך כשבאים צער ויסורים על האדם אל יצטער הרבה ואל יתעצב יותר מן המידה, כי הכל לטובתו, ויקל יסוריו באהבה והקב"ה ירחם עליו וירפאהו. אבל אם לא מקבל יסוריו באהבה והולך ומתעצב ומתלונן ואומר על מה באה עלי הרעה הזאת, הרי יצאו מזה שתי רעות, שהעצבות יכולה להזיק לו יותר מאשר המחלה. ועוד שמאחר שהוא מתלונן הקב"ה יאריך לו יסוריו, ולפיכך ראוי לקבל הכל באהבה .
מעשה בחולה אנוש ששכב על ערש דוי והיה מתייסר ביסורים קשים, ומחובר היה למכשירים שונים שעל ידם הוא עדיין נשאר בחיים. הרופא המטפל בו בראותו את גודל יסוריו הרבים החליט שכיון שאין סיכויים לרפואתו אם כן, למה לו חיים, והסיר מהחולה את כל המכשירים שהיה מחובר אליהם, ולאחר זמן קצר נפטר החולה לבית עולמו.
כעבור ימים מספר נתגלה החולה אל הרופא בחלום ואמר לו שבמצב היה שנותר לו לחיות עוד ארבעה ימים ע"י המכשירים ולסבול עוד ארבע ימים יסורים קשים ואז היה נכנס לגן עדן זך ונקי ע"י שנתמרק ביסוריו, ואילו עכשיו שהרופא הסיר ממנו את המכשירים וגרם בכך שימות ארבעה ימים קודם, הרי חסרים לו עכשיו היסורים של ארבעה ימים אלו ואינו יודע כמה זמן יקח עד שיתמרק משארית עוונותיו. (כיודע שיסורים בעולם הזה ממרקים הרבה יותר מאשר יסורי גהנום). הרופא נתעורר משנתו ונזדעזע כולו עד שהפך לבעל תשובה מחרדת הדין. (ספר "לשכנו תדרשו" מפי רבי יעקב גלינסקי לוקט ממורשת אבות)
וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך השם אלקיך זה ארבעים שנה במדבר (עקב ח-ב)
ולמה הוליכם ארבעים שנה במדבר היה לו להכניסם לארץ מיד? לכן אמר שעשה זאת למען ענותך לנסותך, שאילו היה מביא אותם לארץ מיד, היו בוטחים בחילם ובכח ידם, לכן הוליכם ארבעים שנה במדבר כדי להרגיל אותם באמונה וביטחון בשם יתברך, שיראו שיוכל לערוך להם שולחן במדבר, וגם יוכל לתת להם לחם בארץ לא זרועה, וכדי להרגילם במידת ההסתפקות ולהרחיקם ממותרות, לכן נתן לכולם לחם בשווה כעטני כעשיר, מן לכל אחד עומר לגלגלת, כדי להרגילם בזה שלא יבקשו מותרות כי כן דרכה של תורה, זהו למען ענותך לנסותך, אם לא לא תבעט בתורה ובמצוות, וזהו לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, אם תבחר בחיים כאלה ללכת בדרכי התורה והמצוות, ולחיות חיי הסתפקות ושלא לבקש מותרות ותענוגים (שמנה לחמו לוקט מאהבת חיים).
ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוהך על הארץ הטובה שנתן לך (עקב ח-י)
בהקדמה לספר "לב אליהו" מסופר על אדם שישב בעת הסעודה ליד רבי אליהו לאפיאן. לאחר סיום הברכה פנה אליו רבי אליהו:
אנו אומרים בברכת המזון "ונא אל תצריכנו וכו’ כי אם לידך המלאה, הפתוחה וכו’". ויש לשאול מכיון שידו של ה’ מלאה ופתוחה ורחבה, א"כ למה כ"כ הרבה אנשים שאין להם? והתשובה היא כתוב גם "והקדושה" ומי אינו שייך לקדושה, כיצד הוא יכול לזכות לשפע ברכות שמים?
המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך (עקב ח-טז)
שואלים חז"ל: מה היה העינוי והנסיון במן? הרי הם קיבלו את המן במדבר באופן קבוע בלי להתאמץ,ואדם יכל לטעום בו את כל הטעמים שרצה,כפי דברי הגמרא (יומא עה ע"א) על הכתוב: "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (בהעלותך יא-ח) אמר רבי אבהו: אל תקרא "לשד" אל "שד", מה שד זה מתהפך לכמה גוונים,אף המן מתהפך לכמה טעמים. איכא דאמרי: "לשד" זה דד,מה דד זה, תינוק טועם בו כמה טעמים,אף המן,כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאים בו כמה טעמים,ע"כ. ואם היו במן כל היתרונות הללו,מהו העינוי והנסיון בזה?
מתרצת על זה הגמרא (יומא עד ע"ב) רבי אמי ורבי אסי. חד אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו,למי שאין לו פת בסלו. וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל, למי שאינו רואה ואוכל (רש"י: אכילת המן,טועם טעם כל המינים, ואינו רואה אלא מן). אמר רב יוסף (שהוא עצמו היה סומא): מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. אמר אביי:
אמר אביי הילכך, מי שיש לו סעודה,לא יאכלה אלא ביום,אמר רב זירא: מאי קרא? "טוב מראה עינים מהלך נפש" (קהלת ו,ט), ע"כ. כעין זה אומר המדרש לקח טוב על הכתוב: "אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר בהעלותך יא,ו) אף על פי שהיו טועמין במן כל מיני מאכל וכל מיני משקה,לפי שלא היו רואין,היה בעיניהם כאין,שנאמר: "בלתי אל המן עינינו", ע"כ.
וכעין זה אמרו בבמדבר רבה (ז,ד) על הכתוב: "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר,בהלותך יא,ו) אמרו זה לזה: יהיו זכורין אותן הימים שהיינו במצרים בשעה שהיינו מבשלין קדרות קדרות של בשר ויושבין ואוכלין פת כוסמין ופותין בתוך הזום (=במרק) של הבשר, ועכשיו אין לנו אלא המן הזה בלבד, בערב כן, בבוקר כן, בחול כן,בשבת כן. עשה אדם יום טוב, אין לו לאכול אלא מן.עשה יום רע,אין לו לאכול אלא מן.הרי נפשות יבשות,שנאמר:"ועתה נפשנו יבשה אין כל וגו’ "ע"כ.
אנו רואי מדברי חז"ל הנ"ל,שהנסיון במן היה,כי כדי שיהנה וישבע האדם מן האוכל הוא צריך לראות את האוכל ושיהיה בו גיוון. אדם האוכל אוכל אחיד,אפילו אם יהיה טעים, ולמרות שבפה זה משתנה לאיזה טעם שירצה, אין זה מספק את נפשו של האדם,כי מראה וגיוון האוכל וההכנה סביב האוכל חשובים לא פחות מהאוכל עצמו,ולכן מוסיפים חז"ל שעוור אינו שבע, כי אינו רואה את האוכל. וכן אדם פקח לא יאכל בלילה,מפני שאינו רואה את האוכל. ואם יאכל בלילה,יאכל לאור הנר,כדברי מדרש לקח טוב על הכתוב: "ולחם בבוקר לשבוע" (שמות,בשלח טז ח) מלמד שאין שביעה אלא במראית העין,וכן אמרו חז"ל: לא יאכל אדם תבשילו אלא לאור הנר. ואלה שאוכלין לילי שבתות בלא הנר,בחשך,ידמו כי אין אוכלין לשבוע נפשם. לפיכך אמרו חז"ל: הדלקת נר בשבת – מצוה,שיתענג בשבת במאכל ובמשתה,ע"כ.
אבל דרכו של תורה אינה כן,אלא כפי שנאמר במשנה (אבות ו,ד) כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל,ומים במשורה תשתה,ועל הארץ תישן,וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל.ואם אתה עושה כן,אשריך וטוב לך. "אשריך" בעולם הזה "וטוב לך" לעולם הבא,ע"כ. כי באדם ישנם תאוות שונות, ואם הוא מפנה זאת לכיון מאכלים טובים, זה בא על חשבון לימוד התורה.אבל אם הוא יודע שהאוכל נועד לקיום גופו לצורך עבודת ה’, מבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו"(משלי יג,כה) אזי תאוותו תופנה ללימוד התורה,ויזכה לאושר וטוב בעולם הזה ובעולם הבא.
לכן נאמר במכילתא על הכתוב: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ויצא העם ילקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שמות,בשלח טז,ד) רבי שמעון בן יוחאי אומר: לא ניתנה תורה לדרוש,אלא לאוכלי המן, ע"כ.לפי האמור לעיל,לימוד תורה יוכל להתקים אם עומדים בנסיון המן, דהיינו,שמקבלים כביכול אוכל אחיד וזה מספיק, כעין פת במלח תאכל.אבל מי שעומד על גיוון, מראה ותזונה טובה, זה בא על חשבון לימוד התורה. לכן אמרו חז"ל: ניתנה תורה לדרוש לאוכלי המן.
לפי האמור לעיל ננסה להבין את דברי המכילתא על הכתוב: "וילקטו אותו בבוקר בבוקר" (שמות,בשלח טז,כא)דורשי רשומות אמרו: מכאן שהיה במן "בזעת אפך תאכל לחם" (בראשית,בראשית ג,יט),ע"כ. ומצד שני נאמר בספרי (בהעלותך פיסקא פט) על הכתוב במן: שטו העם ולקטו" (במדבר,בהעלותך יא,ח) יכול מפני שמצטערים עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמים? תלמוד לומר: "שטו העם"-לפתח ביתו היה יושב ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו,ואחר כך: "וחם השמש ונמס", ע"כ. לפי זה,מה הפירוש "בזעת אפך תאכל לחם" שנאמר במן, הרי לא התאמצו בו כלל? אלא המן סימל את ההסתפקות במועט,שאדם צריך לאכול לפי צורכו לצורך עבודת ה’, וכשהיתה האמונה במן, אזי נחסכה הגזרה של "בזעת אפך תאכל לחם".
העינוי והנסיון במן היה כי זהו אוכל של "דרכה של תורה",אוכל אחיד במשך ארבעים שנה. ואם עמדו בנסיון זה, אומר הכתוב ברם "להיטיבך באחריתך", ואז "אשריך וטוב לך" (מידרש אור חדש).
אך בשר בנפשו דמו אל תאכלו...מיד כל חיה אדרשנו (עקב ט-ה)
בשר בנפשו אסר להם אבר מן החי (רש"י)
יש להבין, מה שייכות יש בין איסור אבר מן החי ובין הפסוק השני: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו"?
ברם, מובא בריקאנטי, כי אדם האוכל אבר מן החי, סופו להיות מגולגל בבהמה וחיה רעה. מידה כנגד מידה.
וזהו שמרמז הפסוק: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" אל תאכלו אבר מן החי, ואם אכול תאכלו זאת, כי אז "את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו" שתיטרפו בשיני חיה רעה בהיותכם מגולגלים בבהמה.. (ויכתוב משה לוקט ממעינה של תורה).
מעשה ברבי יהונתן (בעל יערות דבש) זכרונו לברכה ששאל אותו הנסיך איך אתם יש לכם דינים שאין מתישבים על פי השכל ואין להם טעם, אצלכם תולע שפרש מן הפרי יש לו דין שרץ השורץ על הארץ דחיבים עליו כמה מלקיות, ואם לא פרש מהפרי חשוב כפרי ואינו אסור, ואיך השכל יסבול דבר זה דמה נשתנה גוף התולע ברגע זה שפרש, ויקח הגאון מעל השולחן כף ריקן ויאמר לנסיך שירוק בתוכו וירוק, ותיכף ומיד אמר לו שיחזיר הרוק לתוך פיו וימאן הנסיך ויאמר מאוס זה עלי, ויאמר הגאון כיצד הוא נמאס והלא ברגע זה היה תוך פיך, ומה נשתנה בהיותו בתוך הכף, ויאמר הנסיך יכיון שפרש נמאס עלי להחזירו, ויאמר הגאון כן הוא הדבר הזה שדברת עליו שזה התולעת בעודו בתוך הפרי כיון שלא פרש אדם בולעו ואינו נמאס בו, אך כיון שפרש אפילו ברגע אחד נמאס, ולכן אסור:
למדנו מזה על מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על תלמיד חכם ששנה ופרש קשה וכו’ רחמנא ליצלן, יען כי נמאסה אצלו חמדת התורה כמו הרוק שפרש מן הפה, אם כן קשה מאד מאד לחזור ולקנות חמדתה וחשקה בלבו, לזאת אמרה תורה ולא יסורו מלבבך כל ימי חייך השם יתברך יזכנו אמן כן יהיה רצון. (בן איש חי)
תכונות הנפש נובעות מסוג האוכל שהאדם מכניס לפיו
ענין אחר הטמון באיסור אכילת דברים טמאים נזכר ברמב"ן (ויקרא יא יג) והוא שטבעו ומדותיו של האוכל נכנסים אל הגוף, משפיעים עליו אם לטוב אם לרע. רוב בעלי החיים הטמאים יש בהם מידות רעות של אכזריות ורציחה, בהיותם חיים על טרף שבזה הם מוצאים את מזונם. ומכיון שהשי"ת רצה שנהיה עם קדוש בעל מידות תרומיות, ציוה עלינו להתרחק מכל אותם בעלי חיים טורפים, לבל נכניס אותם אל גופנו ולבל נטמא אותו בתכונותיהם הרעות
ועל פי זה נבין למה החסידה נמנית על העופות הטמאים, למרות ששמה מורה על תכונת החסד שבה. וכך שנו בגמרא (חולין סג א): "למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה". אם היא עושה חסידות עם חברותיה, למה אין בשרה מותר לאכילה? מסביר ה"יהודי הקדוש" מפסיחא זצוק"ל (טעמי המנהגים עמוד תק"ל) שאמנים עם חברותיה היא מתחסרת ומחלקת להם ממזונותיה, אבל עם אלו שאינם חברותיה היא מתאכזרת, ואינה נוהגת עמם ברחמנות, מסיבה זו אין לאכול את בשרה. ללמדך, שחסד יש לעשות עם כל יהודי באשר הוא שם, ללא הבדל דעה או מפלגה. וכבר אחז"ל (ב"ב ט א) "אין בודקין למזונות" הרי שאיסור אכילת בשר החסידה נובע ממדותיה הרעות.
נמצאת למד שמי שרוצה שיתקיימו בו דעות כשרות ומדות יפות, ישתדל לשמור היטב על פיו לבל יחדרו אליו דברים שאין דעת תורה נוחה מהם, ובזה יהא סמוך ובטוח שמוחו יהיה זך ונקי מהרהורי מינות, ולבו יהא זך ונקי ממדות רעות. ובזה שיזין את גופו רק במה שרשאי בו, מלבד הקרן הקיימת לו לעולם הבא, יש לו גם פירות בעולם הזה, הבאות לידי ביטוי במדות תרומיות ותכונות טובות, שבזה רוח הבריות נוחה הימנו ובכל מקום מוכר שמו לשבח.
למה בעלי תשובה שחוזרין לקלקולן? לפי שאינן נזהרין במאכלות אסורות, ואינם נזהרים לאכול בקדושה ועי"כ הנצוצים המגולגלים במאכלים הם מושכים אותם אחורנית. (מאור שמשׂ)
רוב אפיקורסות רח"ל בא ע"י אכילת נו"ט (תורת משה קדושים).
ע"י שוחטים שאינם מהוגנים נחסר הפרנסה (ליקוטי מהר"ן דרוש לז).
אין עבירה גדולה כ"כ כמאכלות אסורות שמזה יצאו מדינות שלימות לתרבות רעה (דברי חיים יו"ד ח"א סי’ ז).
האוכל מאכלות אסורות א"א לו להתפלל כראוי (אור הגנוז פ’ תולדות)
ממאכלות אסורת נמצאים רוב עזי פנים שבדור בלי יראת שמים ואינם מקבלים מוסר (פרי חדש יו"ר פא, ובמחזיקים ברכה שם).
מפני מה נתחייבו ישראל כליה, מפני שנהנו מסעודה שלא אותו רשע (מסעודת אחשורוש) (ספר המידות).
מסופר באחד הסמינרים לחזרה בתשובה השתתף יהודי בעל עסק מפורסם, בענף הממתקים, אותו אדם חילק לילדים מעט שוקולדות וכדומה והילדים כולם שמחו וששו על הממתקים, ואכלו את זה מיד והנה בעל הממתקים רואה את אחד הילדים שלא קיבל ממתק והוא עומד לבד בצד. (אותו ילד היה אחד הילדים של אחד המרצים בסמינר) ניגש אליו בעל הממתקים ושאל אותו האם הוא ג"כ רוצה ממתק הילד השיב כן: הילד לקח את הממתק והחל ללכת, סקרנות איומה תקפה את ליבו של הנותן, והחל ללכת אחרי הנער, והנער מסתובב אנה ואנה עד שמצא את אמא שלו.
ולפתע רואה בעל הממתק את הילד שואל את אימו, אמא האם השוקולד כשר? האמא השיבה לבנה שהממתק אינו כשר ואסור לאוכלו. אותו בעל חברה אמר שאת כל העבירות שבעולם הוא עשה, וברגע זה כשראה ילד קטן שיודע להתגבר על הדבר שהוא הכי אוהב ולפני שהוא אוכל אותו הוא שואל האם זה כשר, זה גרם לו להבין מה זה יהודי.
אותו רגע שינה את כל חייו, והנ"ל הפך לבעל תשובה. (רב יצחק דיין שליטא).
