שבת פרשת בהעלותך

פרטים

קטגוריה: פרשת בהעלותך

פורסם בחמישי, 18 פברואר 2021 09:22

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1355

פרשת בהעלותך - חלק ב - הרב אריה קרן

פרטים

קטגוריה: פרשת בהעלותך

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:32

נכתב על ידי Super User

כניסות: 987

וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת ובערב יהיה על מהשכן כמראה אש עד בקר: כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה: ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל. ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל (בהעלותך ט, טו-יז)

מודיענו הכתוב כיצד היה סדר בני ישראל במדבר, בחנייתן ובמסעם, שלא היו לפי רצונם, אלא על פי ה’. שביום הקמת המשכן והעמדתו במקומו, שזה היה בראש חדש ניסן, ירד עמוד הענן מן השמים והקיף את המשכן. זה היה ביום, שמיד שהאיר היום כסהו עמוד הענן. אבל בלילה ירד עמוד האש על המשכן. וכן היה תמיד ביום כסהו הענן ובלילה אש. ומראה את חביבותו של הקב"ה לבני ישראל שנאמר בנים אתם לה’ אלוקיכם (לכן) לא תתגודדו (תעשו אגודות אגודות).

משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו ידיד. שלח המלך ואמר לידידו זה שיתכונן לביקורו, שהוא עומד לבקרו. וידיד זה לא האמין שהמלך עומד לבקר בביתו. אמר: מי אני שיבא המלך לבקרני בביתי. שלח והודיעו בשניה. אמר הידיד: אפילו אם יבא המלך לבקרני, בודאי יבא בלילה באין רואים. או שיבא מחופש שלא יכירו בו שהוא המלך. כשנודע למלך מה אומר אותו ידיד. שלח ואמר לו: חייך, אבקרך ביום שיראוני כל הבריות, וארכב על סוס שרכבתי עליו ביום הכתרתי. ואלבש בגדי מלכת שלבשתי ביום הכתרתי, כדי שכל הבריות יראו החבה שאני מחבב אותך. כך כשנגלה הקב"ה בהר סיני לישראל נגלה בענן, כמו שנאמר: הנה אנכי בא אליך בעב הענן. וכשאמרו ישראל נעשה ונשמע המליכו הקב"ה עליהם. לימים אמר להם: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והיו ישראל תמהים ואומרים: כיצד אפשר הדבר שהקב"ה ישרה שכינתו בתוכינו. אמר להם הקב"ה: חייכם שאני בא ודר אתכם בפרהסיא, שידעו כולם שבעב הענן נגליתי עליכם בהר סיני, אני נגלה לכם היום. וידעו כל האומות עד כמה גדולה חבתכם בעיני, וזהו שאומר כאן הכתוב: וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל מועד, שאז שרתה שם שכינה. וענן זה היה סימן לישראל מתי יחנו ומתי יסעו. שאם היה הענן במקומו היה סימן שהם חונים במקומם. וכשנסתלק הענן היה סימן למסע. (מעם לועז)

כתוב בירושלמי (נדרים ט, ד) כתיב: "לא תקום ולא תטור את בני עמך", וכי באיזה אופן מסתבר שימחול אדם על עלבונו? מתרץ הירושלמי: משל לאדם שחתך בשר בידו האחת ובטעות ירדה הסכין לתוך ידו השנייה, וכי יעלה על דעתך שהיד השנייה תנקום ביד הראשונה על שחתכה אותה?! ומפרש "קרבן העדה": כיון שכל ישראל גוף אחד הן, דין הוא שלא ינקום מחבירו, שהוא כנוקם מגופו, ע"כ.

לפי הירושלמי, התורה דורשת מאדם בישראל שיגיע לרמה כזו של הבנה והרגשה כאילו כל עם ישראל הוא גוף אחד, ולכן לא שייך שיהודי אחד ינקום ביהודי השני, כאותו משל שלא יתכן שהיד הנפגעת תפגע באותו גוף ביד הפוגעת. נשאלת השאלה: לכאורה איך דרישה זו היא אפשרית וסבירה? וכי אפשר להשוות את אי הנקמה בין אברי גוף האדם לבין נקמה בין בני אדם שונים? הרי בכל אופן זה גוף אחד עם מוח אחד הדואג לבריאות הגוף לעומת גופים שונים?

אך חז"ל אמרו במכילתא דרשב"י על הכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות, יתרו יט, ו), מלמד שעם ישראל כגוף אחד ונפש אחת. וכן הוא אומר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א יז, כא) חטא אחד מהן – כולן נענשין, שנאמר: "הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעוונו" (יהושע כב, כ) לקה אחד מהן – כולן מרגישין, וכן הוא אומר: "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז), מה רחל זו לקה אחד מאיבריה כולן מרגישים, כך ישראל, לקה אחד מהן – כולן מרגישין, אבל גויים, כולן שמחים זה על זה, ע"כ.

כעין זה מצינו בויקרא רבה (ד, ו) תני רבי שמעון בן יוחאי: משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה אכפת לכם?! הלא תחתי אני קודח. אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה. כך אמר איוב: "ואף אמנם שגיתי איתי תלין משוגתי" (איוב יט, ד). אמרו לו חביריו (לאיוב): "כי יוסיף על חטאתו פשע בינינו יפסוק" (שם לד, לז) אתה מספיק בינינו את עוונותיך. ומסיים המדרש בדברי רבי אלישע: בעשו כתיב ביה שש נפשות, וכתיב בו "נפשות" – הרבה, דכתיב: "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו" (בראשית, וישלח לו, ו), וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה "נפש" – אחד, דכתיב: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" (שמות א, ה). אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה, כתיב ביה "נפשות" הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד, כתוב בו "נפש", ע"כ.

ומצינו במעמד הר סיני אומר הכתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות, יתרו יט, ב). מפרש המכילתא (והובא ברש"י): כל מקום שהוא אומר "ויסעו", "ויחנו", נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, וכן נאמר לשון יחיד: "ויחן שם ישראל נגד ההר" ע"כ. במעמד הר סיני הגיע כלל ישראל לדרגה הגבוהה שהיו כאיש אחד בלב אחד. מניין שאבו זאת? מפרש רבינו בחיי, ומביא דרשת חז"ל: "ויחן שם ישראל נגד ההר" – ישראל סבא, ע"כ (וראה פירושו). מקור למדרש זה לא נמצא, והרבה עמדו על פירושו.

ולפי האמור לעיל, ניתן להסביר בצורה הבאה מניין שאב עם ישראל את הכוח להגיע לדרגה של איש איש בלב אחד? – זאת שאבו מישראל סבא, מיעקב אבינו, שתמיד דאג לאחד בין שנים עשר בניו. וכשקרה מעשה יוסף לא נחה נפשו, וכשנמצא – חזרה אליו רוחו. וכן כשחינך את בניו לאמונה באל אחד, בהקדוש ברוך הוא, נקראו כל יוצאי חלציו – שבעים נפשות – נפש אחת.

"לא תקום ולא תטור", לפי הירושלמי, אפשר לקיים זאת אם היהודי ירגיש שכל עם ישראל הוא גוף אחד. אמנם זו דרגה גבוהה, אבל עם ישראל מסוגל לשאוף לכך, שכן כולנו בני יעקב שכל צאצאיו נקראו נפש אחת. ואכן לשיא הזה הגיעו שישים ריבוא במעמד הר סיני שהיו כאיש אחד ובלב אחד. אמנם לא תמיד נמצא עם ישראל בשיא, אבל תמיד צריכים לשאוף לכך. ואפילו ושלא תמיד מרגישים כן, עצם השאיפה לכך גורמת שעם ישראל הוא עם שונה מכל העמים, שאם יהודי אחד סובל בקצה בעולם זה משפיע על כל העולם היהודי, כדברי המדרש לעיל שישראל משולים לשה פזורה ישראל, מה רחל זו לקה באחד באיבריה כולן מרגישים, אף יהודי אחד שלקה – כולם מרגישם.

ב"משפט בייליס" שהיה ברוסיה, העלילו על אותו יהודי שהרג ילד נכרי, חלק מדברי הקטגוריה היו שלפי הדת היהודית דם גוי הוא הפקר, מכיון שחז"ל דורשים שרק ישראל קרואים "אדם" (בבא מציעא קיד ע"ב). השיב על זה רבה של מוסקבה הרב צייטלין ז"ל: כמובן שהיהודים מכבדים מאד חיי נכרים, והרבה דרשות מופיעים בחז"ל על קדושת החיים גם של נכריים. אך הכוונה בגמרא ישראל קרואין אדם ולא נכרים, כיון שכל ישראל הם גוף אחד, כמו האיברים שבגוף האדם, ואם פוגעים באבר אחד – כל הגוף מרגיש, כך אם פוגעים ביהודי אחד – לכל היהודים כואב. ואמר לשופטים: ראו! ישנו כאן משפט של יהודי אחד, לו היה כזה משפט אצל הגויים, מי היה מתעניין כלל באותו משפט? – רק משפחתו הקרובה או אולי בני כפרו, והנה כאן עומד יהודי ששמו "בייליס" וכל העולם היהודי רועש וגועש לדעת מה יהיה בגורלו. לכן העם היהודי נקרא "אדם", שהוא גוף אחד.

מנין נובעת דאגה זו לכל יהודי אפילו במקום הנידח ביותר, זאת משום שאנו שואפים שנהיה כולנו גוף אחד ונשמה אחת. ואם נשאף לכך, יובן יותר המשל של הירושלמי: כמו שאם איבר אחד בגופו של אדם הזיק לאיבר השני לא יעלה על הדעת שהאיבר השני ינקום באיבר הראשון כך צריך להיות שיהודי לא ינקום ולא ינטור את חבירו כי כולנו גוף אחד. (אור חדש)

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה’ וישמע ה’ ויחר אפו ותבער בם אש ה’ ותאכל בקצה המחנה (בהעלותך יא-א)

מהתוצאה העצובה של ברית כל העדה על ענין המן יש לנו להפיק לקחים, שאם באים על האדם יסורין לא ישר יטיח אשמות כלפי מעלה אלא יפשפש במעשיו וירבה בתפילה שנאמר "נחפשה דרכנו ונחקורה ונשוב עד ה’". פישפש ולא מצא יתלה את יסוריו בעוון של ביטול תורה, שנאמר "אשרי הגבר אשר מתורתך יה תיסרנו". תלה ולא מצא. ידע שאלו הן יסורין של אהבה. ואותו אדם לא יראה פני גהנום כי את הגהנום הוא עובר בעולם הזה. ואין זה נאה להטיח אשמות כלפי שמיא ולהרגיז את בורא עולם ורק לדרוש ולא לתת הרי זה כפוי טובה לשכוח את כל הטובות שהקב"ה עשה אם בני ישראל עד שהביאם למידבר, ובמקום להתפלל ולבקש מהקב"ה את צרכיהם והיו העם כמתאוננים "הניסתרות לה’ אלוהנו והניגלות לנו" כשרואים אדם מתייסר איננו יודעים מדוע אך מה שבטוח שהכל לטובה הקב"ה עושה רק טוב בעולם יפול לחיות שהמיוסר הוא גילגול של נשמה חוטאת או פשוט כפרת עוונות בעולם הזה עדיף מהעולם הבא.

מעשה במלך אחד היה בן ולא היה שומע בקולו כל מה שהיה מוכיחו היה ללא תועלת, ואדרבא היה מתעקש ומקלקל את מעשיו עוד יותר, עד שהמלך כעס וזרקו מארמונו. הבן מצא עצמו במדבר שמם ואין לו לחם ולא מים, לא בגד ולא בית, כי אם גוויתו בלבד, אז הרגיש בצערו הגדול והיה הולך באותו מדבר ואינו יודע להיכן הוא הולך, כעבור שלושה ימים הגיע לכפר אחד ונקש על דלת אחד הבתים, יצא משם זקן אחד וישאלהו לחפצו, אז אמר לו בן המלך שהוא רעב ושירחם עליו ויתן לו דבר מה לאכול, אמר לו כמה תשלם לי, אמר לו – אין לו מאומה אלא שהוא מוכן לעבוד אצלו בחינם, רק תמורת אוכל. הסכים ואחר כמה זמן הזקן נפטר, היה לו בן אכזר ובליעל והיה מציק לבן המלך ולא נתן לו גם את הפת לחם ומים, עד שבן המלך נמאסו החיים עליו. ובאותו הזמן התגעגע המלך לבנו, והיה מהלך עם פמליתו ממקום למקום והיו מכריזים שכל מי שיש לו דין עם אשתו או עם חברו, עבד עם אדונו יגש אליהם והמלך יוציא את משפטם לאור. הגיעו לאותו כפר שבן המלך נמצא שם, כששמע בן המלך את הכרוז הזה הלך גם הוא לפני המלך והדיינים וכשבא לפני המלך, הכירו המלך מיד ושאל אותו מה הוא רוצה? סיפר  הבן שהוא עובד אצל כפרי אחד, בזמן שאביו הזקן היה חי היה נותן לו לחם, כעת בן הכפרי אף לחם צר ומים אינו נותן לו, אמר לו המלך ומה אתה מבקש נער, אמר לו – רק אוכל אני מבקש. אז לא יכול עוד המלך להתאפק והתחיל לבכות ויאמר לו – בני, בני האם שכחת בן מי אתה, במקום שתבקש לחזור לבית אביך ותהיה אתה המושל על כולם, אתה הולך להיות כאחד הכפרים האכזרים ומחפש אחר כיכר לחם.

הנמשל: הקב"ה אומר לבניו – בני, על מה אתם בוכים על כיכר לחם על פרנסה וכו’ הרי כל זמן שאתם בארץ אויבכם אין אתם בטוחים בחייכם, פעם שוללים אתכם ופעם הורגים אתכם פעם כך ופעם כך. מדוע לא תבקשו לחזור לאביכם שבשמים, האם קצרה ידי מלהושיע ח"ו, אם אתם בגלות גם אני בגלות, אם אתם בצער גם אני בצער וזה שאמרנו אין ישראל נגאלים אלא בבכי, כך היה בגלות מצרים "ויצעק אל ה’" כי הבכיות עד לב השמים מגיעות וכן היה בימי מרדכי ואסתר ויצעק צעקה גדולה ומרה".

זכרנו את הדגה...ואת השומים (בהעלותך יא-ה)

מעשה שהיה: רבנו משולם היה רופאו של המלך,ולעתים היתה נקשרת ביניהם שיחה. באחד הימים הפנה אליו המלך שאלה: "כפי הנראה, היו אבותיך כפויי טובה, וכל הטוב שהעניק להם ה’ כלל לא נשא חן בעיניהם".

"למה כונתך,אדוני המלך?" התפלא רבנו משולם. והמלך הסביר: "ידוע,כי הקב"ה הוריד להם לישראל מן מן השמים,ובמן הזה יכלו לחוש טעם של מעדני מלכים. מדוע אפוא התלוננו ובקשו קישואים ושומים,שהנם מאכליהם של העניים והפחותים? וכי איזו תשובה תתן לכך?"

"את תשובתי אתן לך מחר,אדוני המלך", השיב הרופא היהודי ועזב את המקום.

משם פנה אל שר הטבחים, הוא אשר היה ממנה על מאכליו של המלך. יודע אני",אמר לשר, כי המלך רגיל לאכול בסיום הארוחה פלח שום לא גדול. ואולם, אני רופאו, וברור לי שהדבר מזיק לבריאותו, על כן אבקשך לא להגיש לו שום מעתה!"

"בודאי! בודאי!" הסכים השר עם הרופא. ואכן, הוא מלא את ההוראה בדיקנות, ביום המחרת שוב לא הוגשו שומים לשולחן.

והמלך,שרגיל היה לקנח את סעודתו בפלח שום,המתין למאכל,כהרגלו. אך השום לא הובא אל השולחן. "היכן השומים?" קרא המלך בקול זועם.

"רופאך הורה לא להגיש לך שום". השיב שר הטבחים.

קרא המלך לרופא. "מדוע הורית לשר לא להגיש לי שום?" תבע לדעת.

השיב לו רבי משולם הרופא: השומעות אזניך את שפיך דובר? הנה,רק בארוחה אחת לא אכלת שום – וכבר התלקח כעסך והתלוננת על הדבר. ואילו בני ישראל,שהתרגלו במצרים לשומים ולקשואים במשך תקופה ארוכה,אמורים היו להיות במדבר ארבעים שנה מבלי לטעום שום. וכלום הם לא יתלוננו על כך?"

הבין המלך את הדבר. "יפה אמרת",שבח את רופאו, "דבריך אמת ותורתכם אמת!" (מעשיהם של צדיקים).

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם (בהעלותך יא-ה)

 מביא רש"י את הספרי: "האם תאמר שהמצריים נותנים להם דגים חנם?! והלא כבר אמר: "ותבן לא ינתן לכם" (שמות ה,יח), אם תבן לא היו נותנים להם חנם, דגים היו נותנים להם חנם?! ומהו אומר "חנם"? - "חנם" מן המצוות, ע"כ.

בקברות התאווה נתאוו בני ישראל לחיי עבודת מצרים חיים ללא אלקים - פטורים מן המצוות. ולכן מי שעוזב את הארץ או גר בחוץ לארץ ועל ידי כך מוריד מעליו חלק מהמצוות, הוא נחשב כמעין כעובד עבודה זרה. ואם גרים בארץ ישראל, אסור לעסוק בריבית עם יהודים. ואם יהודי חושב לעשות זאת, אזי הוא שואף להגיע למצב של היהודים במצריים שחיו חנם מן המצוות. (אור חדש)

"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה". כתב הרמב"ן על פסוק זה שלדעתו זו מצות עשה מין התורה להתישב בארץ ואל ימאסו בנחלת ה’.

ובספר חרדים כתב המחבר זצ"ל שמיצוות ישיבת ארץ ישראל היא בכל רגע ורגע ולדעת הרמב"ן מצוה זו במנין התרי"ג. ובספר "עבד המלך" כתוב שמי שנולד בארץ ישראל או שבא לארץ בקטנותו ונתגדל בה, וקיים בישיבתו בארץ לקיים מצות השם יתברך שאמר לנו "וישבתם בה". ובכל יום בברכת המזון אנו אומרים "נודה לך ה’ אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה" ועלינו להיות שמחים מהנחלה שנאמר בסיום חתימת הברכה "ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך ברוך אתה השם על הארץ על המזון".

ויקרא את שם המקום קיברות התאווה כי שם קברו את העם המיתאוים מקברות (בהעלותך יא-לד)

למרות שהמן היה בכל הטעמים עדיין העניין הפסיכולוגי שצורתו תמיד לא השתנתה הפריעה לבני ישראל וזה מה שאומרים בעלי המוסרים שהתאווה היא שורש גס שמביא את האדם לאבדון.

מעשה במלך שהיתה לו טבעת ישנה ובעלת ערך היסטורי עתיק מאד מדורות.

בוקר אחד קם המלך ממיטתו ונעלמה הטבעת. "הפך" המלך את הארמון וביצע חקירות קפדניות אצל כל מי שסובב אותו בארמון ועדיין לא מצא. הוציא המלך כרוז כל מי שמוצא טבעת זו מובטח לו שאני נותן לו להיות עשר דקות בחדר האוצרות של המלוכה ויכול האדם לאסוף כסף וזהב ויהלומים כאהבת נפשו בעשר הדקות הללו.

ביטול החומריות

העולם הזה מטעה אותנו. הקולות, המראות, הריגושים, סובבים אותנו מכל עבר מפתים אותנו מכל צד, קורצים לנו – אהוב אותי, הישאר עמי, רדוף אחרי, כולם מבטחים לנו את האושר, את השלווה והביטחון.

אך הכל חזיון תעתועים ועם הזמן בוגדים בנו, כובלים וממכרים אותנו – מרודפים נהפכים אנו לנרדפים!

טבע נתן הבורא באדם שיהיה בעל חסרונות שאותם ישאף להשלים וכאשר יתמלא החסרון תבוא איתו גם ההנאה. והכל נברא כך מכיוון שרצה הבורא להיטיב לבריותיו. אך לא האדם יסתפק במועט, הוא שואף תמיד להנאות וריגושים חדשים. הוא אינו מסתפק במילוי הצרכים והחסרונות ההכרחיים לקיומו, הוא הפך את ההנאה לאתגר – לתכלית! וככל שמתבגרים ההנאות כך גדלים החסרונות, כי כוח ההרגל נותן באדם את אותותיו כמו אדם השותה מים מלוחים, ככל שישתה יותר כך יגבר צמאונו. ויום אחד מוצא האדם את עצמו עסוק רוב זמנו בחיפוש אחר מילוי חסרונותיו ותאוותיו, ההנאות נהפכו כבר לאתגר לצורך קיומי שקשה לחיות בלעדיו.

במחשבה תחילה נתן הבורא חוקים והגבלות לאדם שלא יפריז במילוי תאוותיו, הכל כדי שיעריך כל דבר שניתן לו וילמד להנות מהקיים, אך כאשר מפריז האדם בהנאותיו – נהפכים הם להרסניות.

כאשר הוא אינו מסתפק באישה אחת וחומד גם נשים אחרות, סופו שגם את האישה האחת לא יעריך. כאשר אינו שובת יום בשבוע מכל מלאכתו, סופו שיהיה עבד למלאכה.

כאשר אין גבול לתאוותיו והנאותיו, סף הגירוי עולה והאדם נהייה אסור בידי היצר שהולך וגדל בתוכו ואינו נותן מנוחה לנפשו. האדם מי שחשב שהעולם הפקר והכל מותר, יצטרך להתמודד מול מציאות שבה לא יוכל להשיג את מה שליבו חפץ, לא יוכל לספק כבר את יצריו.

בתחילת החיים הכל חופשי ובהישג יד, אך עם הזמן גדלים הפיתוים ויותר קשים להשגה, בשביל להשיג אותם צריך לעבוד, צריך להיחלם. ההנאות המזדמנות נותנות קצת הפוגה במרוץ החיים אך בפנים גדלה הרגשה של ריקנות גדולה ומאיימת. אומרים חכמינו ז"ל

איזה הוא הגיבור הכובש את יצרו, איזה הוא העשיר – השמח בחלקו!

הכוח לצמצם את הקבלה – הוא זה הנותן לנו להעריך את הקיים. עצם החיים והדברים הבסיסיים המתלויים אליהם הם הם ההנאות הגדולות אותן נתן לנו הבורא במתנה.

אם ילמד האדם להסתפק בהם ולצמצם את צרכיו, יוכל הוא למלא את ייעודו, במקום רק לקחת ולקבל ילמד להעניק ילמד גם לתת. אדם צריך להעריך את חושיו התקינים כמו ראיה שמיעה וכו’. תארו לכם שאין מאור עינים כל הנאות של הבלי העולם הזה מתגמדות.  לכן אדם שרואה צריך להיות מאושר שזכה לראות עולם וכן על זה הדרך.

בעולם שנברא משני כוחות מנוגדים – חומר ורוח, גוף ונשמה, צריך האדם לבחור האם לרדוף אחר צרכי הגוף ותאוותיו? או אחרי צרכי הרוח והנשמה? כאשר יחפש האדם למלא את צרכיו והנאותיו הגשמיים – יתחזק הגוף וישלוט על רצונותיו. אך אם יבחר למלא את צרכיו הרוחניים תתחזק הנשמה להוביל אותו בדרכו.

בית חדש, כסף, כבוד, סיפוק יצרים, כולם נותנים לנו הנאה וסיפוק קצר שעם הזמן חולף, זהו גם סופו של הגוף והחומר – להיות כלה ונעלם.

שמחה, אהבה, אושר, לימוד יצירה, ומילוי התכלית בקיום רצון הבורא, הם אלו הדברים הרוחניים הטבועים בנשמה, ההנאות האמיתיות הנשארות לנצח.

בכוונה תחילה סידר הבורא כך את העולם – מלא בהנאות ופיתויים מותרים ואסורים, כדי שיתגבר האדם בכוח שיכלו ויעמוד בניסיון ובבחירתו הנכונה יזכה לקבל את הטוב האמיתי ואת ההנאות הרוחניות בעולם הזה ובעולם הבא.

עיקר כל המניעות הם מניעות המוח, כי אם היה האדם רואה נפלאות נעימות עריבות התקווה לנצח שיזכה על ידי כל מצווה ועל כל דבר שבקדושה, ובמיוחד אם ידע את שכרו העצום בגן עדן בודאי היה משליך הכל ורץ אחריהם בכל כוחו, ולא היה שום מניעה הסתרה ודחייה נחשבת בעיניו לכלום. רק עיקר המניעה היא מניעת המוח, דהיינו שבשעה שבא לעשות המצווה או להתקרב לאנשי אמת אינו רואה אמיתת מעלתם, ועל ידי זה יש כוח למניעות להשתטח כנגדו ולמנעו. ואם כן מאחר שהמניעות מעלימים מעלת הדבר שבקדושה, מהיכן יקבל כוח לשברם? אך עיקר הכוח לשבר המניעות נמשך מרחמי השם יתברך, מה שהשם יתברך מאיר מרחוק בדעת כל אדם שיתנוצץ לו אור האמת מרחוק, בחינת "מרחוק ה’ נראה לי" וזה בחינת הרמזים הבאים בכל יום אל האדם שיתקרב וישוב אליו יתברך ומי שחפץ בחיים ואינו מטעה את עצמו ומסתכל על האמת לאמיתו משבר כל המניעות וזוכה להתקרב אל האמת.

עצה טובה – מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, והעיקר הוא להשתדל לישב דעתו היטב מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני עולם הזה, הן תאות הנכנסות לגוף הן תאוות שחוץ לגוף כגון כבוד וכיוצא בזה ואז בודאי ישוב אל השם. ועיקר ישוב הדעת הוא ע"י שמחה כי ע"י שמחה המוח מיושב ויכול להנהיג המוח כרצונו לחשוב על תכליתו הנצחי אבל ע"י מרה שחורה ועצבות המוח והדעת בגלות, וקשה לו לשב דעתו. נמצא שעצבות היא מניעה גדולה מאוד לעבודת השם יתברך.

מול הגלגל המסתובב, סביב שולחנות עמוסים בתאורה מעומעמת, יושבים להם קבוצות קבוצות של אנשים שקועים כל כולם בעולם אחר. את המתח אפשר לחתוך בסכין, כאן נקבעים גורלות, מי למעלה מי למטה, קולות השמחה והגיל מתערבבים בצעקות השבר והיאוש, רעש הג’יטונים ומכונות המזל מריצים את האנדרנלין בדם, החלומות כאן כה קרובים להתגשמות, כולם תלויים בסיבוב הגלגל!

בדוכני הפיס עומדים בתור למלא את המספרים, לגרד את הנעלמים, במספר שקלים תוכל להיות מליונר, תוכל להסתדר, את מה שלא הצלחת לעשות בשנים תוכל לעשות אולי ברגעים.

אוי! יהודים תמימים, מאמינים במזלות מאמינים במספרים!

לרבים מאתנו נדמה שהמניע להימורים הוא הכיף, הריגושים והכסף הקל, אמנם לאלו המנסים ומתנסים פעמים רחוקות נכון הדבר, אך לא לאלו המכורים.

לגבי אלו המתייצבים בכל יום חמישי בדוכן הטוטו והלוטו, לגבי אלו שאינם מפספסים שבוע בלי ביקור באיזה קזינו, לגביהם ההימור הוא יותר מסתם אתגר והנאה, לגביהם העניין הוא כבר חלק מהחיים, הוא נותן להם את הכוח להמשיך – הוא התקוה! בחיים אפורים וקשיי יום במלחמת קיום אכזרית ותובענית, לרבים, הדרך היחידה להגשים את החלומות, להסתדר ולהגיע לחיים טובים יותר – תלויה בימספרים ובמזלות.

חוסר העניין והשגרתיות שבחיי היום יום מקבלים זיק של חיות של ריגוש ברגע ההימור, התקוה נשארת בעינה רק נדחית משבוע לשבוע.

בניו של מלך מלכי המלכים בורא העולם כולו, רודפים אחרי הדמיונות מאמינים במזל!? את המינוסים בבנק, בעיות בפרנסה, המשכנתא, בית חדש, את כל הבעיות כולם אפשר לפתור בסיבוב גלגל אחד!? במילוי X במקום הנכון!? אוי! לכמה התפוצצה הבועה בפנים!? לכמה נהרסו החיים!? "ישראל מעל למזל" צועקים חכמינו הקדושים, העושר והעוני אינם נתונים ליד המקרה, הכל תחת השגחה, מכוון לפי הניסיון והתיקון.

ידו של בורא עולם לא קצרה מלהושיע אף אדם אם רק ירצה בכך, בחכמתו הגדולה והנשגבה קובע הבורא יתברך את מסלול חייה של כל נשמה, בהתאם לחשבונות שמים, כדי שתבוא על תיקונה ותמלא את יעודה בעולם.

הכסף והעושר נראים לרבים מאתנו כפתרון לבעיות החיים, אך לא כך חושבים חכמינו הקדושים. אומר רבי נחמן מברסלב "שניסיון העושר קשה מניסיון העוני". אמנם לפי ראייתנו המוגבלת לעשיר קל יותר להסתדר בעולמנו, אך דוקא בשל כך שוכח הוא את מי שנתן לו את עושרו, עסוק הוא תמיד בשמירה והגדלת רכושו ושוכח הוא את תכלית חייו ומתוך כך קל לו יותר ליפול לגאווה ולתאוות העולם.

אם רק נתחזק באמונה שהכל מושגח בהשגחה פרטית ומדוקדקת, נדע ונבין שאין שום מקום לומר המקרה ולא נשליך את גורלנו על סיבובי הגלגל. התקווה, האושר והגשמת החלומות אינם נמצאים על שולחנות ההימורים, הפתרון לבעיות החיים אינו מסתתר תחת הטפסים המגורדים, הכל נמצא כה קרוב אלינו, אצל בורא עולם, שאת הכל ברא בשבילנו, אם רק נפתח את הפה ונבקש, אם רק נעשה רצונו, נראה ונבין שאין גבול למה שיכול הוא להעניק לנו, נעריך את מה שכבר קיבלנו....

אומר רבנו ז"ל שכל המאמין באמונה שלמה שהטבע נשלט בידי השם, מסוגל בתפילתו לשנות את הטבע!

מי מאתנו לא זוכר את ימי הילדות היפים והזוהרים? מי לא נתקף בגעגועים כאשר הוא נזכר באושר, בשמחה וברגשות היפים שאפפו אותו בתחילת דרכו עלי אדמות!? החופש, האהבה, החברים, היופי והתמימות נתנו לנו בכל יום מחדש להרגיש את עוצמת החיים.

ועתה הכל נחשך, זוהר החיים הולך ומתעמעם, האור הגדול הולך ודועך, הדאגות והלחצים, המחוייבות והקשיים הולכים וגוברים, אט אט נהפך העולם מיפה ותמים למאיים ותובעני! אילו היה בידנו להישאר צעירים, לו רק יכולנו לעצור את הזמן....

אך למרבה הצער העולם ממשיך בשלו ועם הזמן משנה הוא את פרצופו ולנו נשאר רק להאחז בניצוצות האור שהולכים וכבים, מחפשים את הדרך, נשארים עם הזכרונות. האם זהו כורח המציאות? מדוע נחשך כך העולם עם הזמן? התשובה היא פשוטה, העולם לא הוחשך, הוא נשאר אותו עולם. האדם במעשיו החשיך את עולמו הפנימי ולכן כך הוא רואה ומרגיש את עולמו החיצוני.

הנשמה הטהורה שהושמה בגוף האדם נפגמה עם הזמן, הכתמים והמסכים שנוצרו מונעים ממנה להרגיש את האור.

כמו שישנם דברים המזיקים לגוף, כגון: מאכלים אסורים עישון, מאמץ, דאגות ועוד...כך ישנם גם דברים הפוגמים בנפש הרוחניות והם החטאים והעוונות.

וכמו שיש ספרים ומדע שלם לתפקוד וריפוי הגוף, כך ויותר יש גם ספרים לתפקוד הנשמה שבהם הבורא נתן לנו לדעת ולהבין מה טוב בשבילה ומה מזיק לה.

לא רק הגוף זקוק לטיפול ומזון גם הנשמה זקוקה למזון וחיות שהם התורה הקדושה, התפילה והמצוות המחברים אותה למקור חיותה.

כאשר האדם אינו מתייחס לחוקי ההפעלה הרשומים בספר התורה, הוא גורם לעצמו נזק רוחני, כאשר בכל עוון שבו הוא עובר על רצון הבורא הוא פוגם את נפשו ובכל חטא הוא יוצר כתם ומסך המבדיל אותו מן האור האלוקי.

כמו שבחולי הגוף מתבטאים הסמפטומים בכאבים בגוף, כך גם בחולי הנפש מתבטאים הסימנים בעצבות, כעס, אפטיות ויאוש. וכאשר מתגברים הפגמים נהפך הלב מלב בשר ללב אבן, אין אנו מרגישים כבר את עוצמת החיים, הרגשות הנעלים, את ההתחדשות וההתלהבות.

האדם מנסה בשארית כוחותיו למצוא עוד קצת ריגושים בכסף, כבוד, בקזינו, בטיולים, ואולי בדירה או במכונית חדשה, אך הכל תרופות הרגעה זמניות שאינן מספקות את הרפואה השורשית והאמיתית.

האם הכל כבר אבוד?

"אין יאוש בעולם כלל" צועק רבי נחמן מברסלב "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן". אם רק יחליט האדם להתחיל, להתחדש ולמצוא רפואה לנפשו, מיד יעזרו לו מן השמים יראו לו את הדרך.

אם רק יזרוק את שכלו וילך בעצותיהם של רופאי הנפשות הגדולים שהם צדיקי הדורות, ירפא עם הזמן את נפשו ויגלה את נשמתו. כמו שבמעשיו המקולקלים הרס הוא את עולמו הפנימי, כך במעשים טובים הוא יתקן אותו.

את הרע צריך לפנות החוצה, את המידות לתקן ולהשלים, להפסיק את העבירות ולרדוף אחר המצוות, במקום להשקיע את כל חייו בגוף כלה ונפסד, נדאג לנשמתנו הקיימת לעד.

"והסירותי לב אבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" – להרגיש לחיות, לאהוב ולשמוח. כמו שצעק דוד המלך "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי".

את התאוות והיצרים צריך לפנות מהלב ובמקומם למלא אותו בקדושה וטהרה.

נועם עליון – כידוע הנשמה אינה רוצה לצאת מעולם הנשמות. אלה רוצה להתענג בנועם זיו שכינת עוזו יתברך, אך מכריחים אותה בהכח גדול לרדת אל זה העולם, כדי שלא תאכל לחם בושת, אלא תלמד את תורתו הקדושה שהיא חכמתו יתברך ותקיים את מצוותיו, וע"י זה דווקא תזכה להתחזק ולהתענג בנועם זיו שכינת עוזו ביתר שאת ביתר עוז וביתר כוח, כי כשעוברים את זה העולם ומחזיקים מעמד מכל מה שעובר, ובורחים תמיד אליו יתברך, אין ערך ושכר וגמול למה שיקבל מאשר היתה נשארת נשמתו בעולם הנשמות, כי כפי הצרות שהאדם סובל בזה בעולם בודאי טוב יותר אם לא היה נברא כלל ולא הייתה נשמתו יורדת אל זה העולם, אבל כשיחזור אל עולם הבא, בודאי טוב יותר מה שנברא, כי דווקא ע"י זה שירדה נשמתו מגבהי מרומים אל העולם הגשמי והחומרי, וזוכה לזכך את עצמו ולהגיע אל התכלית, יזכה לכל טוב לנצח נצחים.

בשבירת כח המתאוה הלב נמשך מאליו כח השכל להיות מושל והלב עבד לו. וזה לשון רבינו יונה: והנה התאוה הנתונה בלב אדם – שורש כל הפעולות. לכן אם יתקן התאוות, תחת אשר כל האברים ישרתום-ימשכם אחרי השכל, וילוו עליו וישרתוהו – יכשרו כל הפעלים, שנאמר (משלי כא, ח): "וזך ישר פעלו". ונאמר (שם יג, יט): "תאוה נהיה תערב לנפש", "נהיה" כמו נשברה, מלשון (דניאל ח, כז): "נהייתי ונחליתי". אמר, כי כאשר ישבר אדם תאותו גם בדברים המותרים כגון: שינה ארוכה, אכילה מרובה וכו’, בזה תצליח הנפש, והמידה הזאת תערב לה, כי ירים השכל ידו וגבר, "ותועבת כסילים סור מרע", הכסילם אשר אינם שוברי תאותם ורודפים תמיד תענוגות בני אדם, כי תפגע תאותם בדרך חטא וכל דבר רע לא יסורו ממנו, וניקראו כסילים על רדיפת התענוגים, כמו שנאמר (משלי כא, ב) "וכסיל אדם יבלענו", ונאמר (ישעיה ה, יא-יב): "הוי משכימי בוקר שכר ירדופו – והיה כנור ונבל – ואל פעל ה’ לא יביטו", ונאמר (משלי יג כט): "ובטן רשעים תחסר".

אנשים מסוג אלה נקראים עמי ארצות. עמי ארצות זה לא אומר שהם טיפשים ואין להם שכל יכול להיות שהם חכמים מאוד אך את חכמתם הם מנצלים לעניני חומר כמו רדיפה אחר ממון ותענוגות גשמים בכל שעות היממה. הם לא מתעסקים ברוחניות בכלל לא מברכים לא מתפללים מחללים את השבת לא מתבוננים או לומדים תורה אפילו לדקה אחת. הם רחוקים מהשמים וקרובים לארץ שמסמל את חומר הגשמיות ותאוות לכן הם נקראים עמי ארצות. אם נעשה חישוב האנשים האלו חצי מחייהם עובדים ועוד יותר מרבע מחייהם ישנים כמו כולם ומה נשאר כבר לחיות שכל מה שנשאר חצי מזה מתבזבז באכילה שתיה רחיצה וסידורים ורק מעט מן המעט נשאר זמן פנוי במקום שלפחות את הזמן המועט הזה ישקיעו ברוחניות בלימוד תורה ומצוות עם האשה והילדים הם מעדיפים למות עם התאוות ומקדישים אותו לטמבלוויזיה או אינטרנט וחיי הוללות כמה חבל "הבל את ההבלים אמר קהלת הבל את ההבלים כי הכל הבל וילכו אחר ההבל ויהבילו" ניהיו ממש פשוטו כמשמעו הבלים וכמה חבל אוי להם מיום הדין אוי להם מיום התוכחה ומהבושה של קבלת משיח צידקנו שיבוא במהרה ויגאלנו אמן כן יהי רצון.

"ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה  ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך, ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (בהעלותך י,לג-לו) ובהמשך הכתוב "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (בהעלותך יא-א)

בזמן הליכת בני ישראל במדבר מצאנו אירוע דומה שלאחר שלשה ימים בני ישראל התלוננו, וזאת לאחר קריעת ים סוף, שנאמר "ויסע משה את  ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" (שמות, בשלח טו, כב). ואחר כך נאמר "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה" (שם, כד). ואמרו חז"ל במכילתא (וכן נאמר בבבא קמא פב ע"א) דורשי רשומות אמרו לא מצאו דברי תורה, שהם משולים למים, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א) לפי שפרשו מדברי תורה שלשה  ימים, לכך מרדו, לפיכך התקינו הזקנים והנביאים שיהיו קורין בתורה בשבת בשני ובחמישי, כדי שלא ילינו שלושה ימים בלא תורה, ע"כ.

לאחר שעם ישראל ראה כל כך הרבה ניסים מאת הקדוש ברוך הוא, כיצד יתכן שיתלונן תמיד על כל בעיה? וכי לא היה להם בטחון מינימלי בקדוש ברוך הוא שיושיעם כפי שעשה להם במצבים הרבה יותר קשים? הוציאם ממצרים וקרע להם את הים, ועוד. אלא עם ישראל כשיצא ממצרים היה שקוע במ"ט שערי טומאה. ורק כשראה את כוחו של הקדוש ברוך הוא בעין, כמו קריעת ים סוף, אזי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות בשלח יד,לא). אבל לגלות את הקדוש ברוך הוא בטבע על ידי אמונה, זה לא היה בידם. כדי לגלות את הקדוש ברוך הוא בטבע ולהאמין שהוא תמיד יבוא לעזרתנו, זה יתכן אך  ורק על ידי התורה ומצוותיה, אשר מחנכת את האדם לאמונה. ולכן דרשו חז"ל מכיון שהלכו שלשה ימים בלא תורה, לכן "וילונו העם". וכתרופה מיידית לפני מתן תורה אומר הכתוב "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (שם טו, כה). ואומר רש"י: נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת, פרה אדומה ודינין, ע"כ.

גם בפרשת בהעלותך נסעו שלשה ימים מהר ה', והפורענות שם היתה שברחו מלימוד התורה כתינוק הבורח מבית המדרש. והנה כשברחו שלשה ימים בלא תורה נכשלו בפורענות השניה במתאוננים. וכדי שלא ליפול בעתיד באותם פורענויות, צריך להפסיק באמצע ב"ויהי בנסוע הארון", שזה מסמל את פתיחת ארון הקודש של ספר התורה בימי שני חמישי ושבת, שלא יהיו שלשה ימים בלא תורה (ראה מהרש"א, שבת קטז ע"א). לכן באה פרשת "ויהי בנסוע הארון" להפסיק בין פורענות לפורענות, ללמד כיצד לא להגיע לפורענות.

וסימני הפרשה היא האות נון הפוכה, כי האות נון מסמלת נפילה, כפי שנאמר בגמרא (ברכות ד ע"ב) אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נון ב"אשרי יושבי ביתך" (תהילים קמה. ששם כל הפרק נאמר לפי אותיות א-ב)? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" (עמוס ה, ב). אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי, חזר דוד וסמכה ברוח הקודש, שנאמר "סומך ה' לכל הנופלים (תהילים קמה, יד). ע"כ. ולכן, אם רוצים לדעת כיצד לא ליפול, שסימן הנפילה היא נון, ואי נפילה היא האות נון הפוכה – זאת על ידי "ויהי בנסוע הארון" לימוד תורה. (מידרש אור חדש).

ויש אומרים שהמתאוננים שנאמרו כאן שהיו הולכים ורטנים ואומרים כיצד אנו חיים במדבר הזה, ומה אנו אוכלים ושותים במדבר השמם הזה הריקן מכל דבר. וכיצד נסבול הטורח והיגיעה של המסע הזה, ומתי תגיע השעה שניפטר מן הדרך הזה. וזה נחשב להם עון גדול, שהרי היה להם להיות שמחים וטובי לב למראה הנסים שהיה הקב"ה עושה עמהם כל שעה וכל רגע, והיו צריכים לשבח ולהלל לשי"ת, והנה במקום זה היו הולכים ורוטנים במר לבב.

ויש אומרים שמתאוננים הוא מלשון תואנה. כמו שנאמר כי תואנה הוא מבקש (שופטים יד) שפירושו אמתלא. שהיו הולכים ומחפשים עלילות ואמתלאות כדי לריב ולכפור בשי"ת. ולכן אומר הכתוב ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', ר"ל שכונתם היתה לדבר רע ושהקב"ה ישמע דבריהם. משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מקלל את המלך. יום אחד עבר המלך והיה הולך  ומקלל, אמרו לו הבריות. שתוק כי המלך ךעובר. אמר: ומי אומר לכם שאיני רוצה שישמע המלך.

ונחלקו חכמים בפירוש הפסוק של בקצה המחנה י"א שאש אכל בקצה המחנה היינו את פחותי העם. ויש אומרים שבקצה המחנה הכונה לחשובים ולקצינים, שאכלה בגדולי העדה ובנכבדיה. כי בידוע היו לע' הסנהדרין ולנדב ואביהוא חטא ישן, שבשעת מתן תורה נשאו עיניהם לראות בזיו השכינה. ואז לא רצה הקב"ה להענישם כדי שלא להשבית את שמחת מתן תורה. וזהו שנאמר שם: ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (משפטים כד) ר"ל אל אצילי בנ"י שהם נדב ואביהוא ושבעים הסנהדרין לא שלח ידו להכותם על שנשאו עיניהם לראות בזיו השכינה, ומכאן למדים שהם היו רואים לעונש. אבל כל אחד קיבל עונשו בזמנו. היינו נדבר ואביהוא ביום השמיני למילואים, כפי שנתבאר בפרשת שמיני. והזקנים נענשו עכשיו עם המתאוננים. שבשעה שנשרפו המתאוננים נשרפו הם עמהם. והן נדב ואביהוא והן הזקנים מיתתם בשרפה היתה. ולמה ראוים היו המתאוננים למיתת שריפה, מפני שהם רצו לפרוש מן התורה ומן המצות שנקראו אש דת, לכן נידונו באש. וכן על שבאו לפגוע בכבוד השי"ת הנקרא אש אוכלה.

ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו (בהעלותך יא-ו)

שאין אנו בטוחים אם ירד למחר אם לאו.

ואע"פ שהיו טועמים במן כל מיני הטעמים שבעולם שאמנם הם טעמו במן כל הטעמים האלו, אבל הם לא ראו דברים אלו בעיניהם, שאינו דומה מי שרואה מאכלו למי שאינו רואה מאכלו. והדבר דומה לסומא שאוכל ואינו שבע, לפי שאינו רואה מאכלו בעיניו. וזהו מה שאמרו כאן: ועתה נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. ר"ל אמת שאנו טועמים במן כל הטעמים שבעולם, אבל מה יוצא לנו מזה אם אין עינינו רואות אלא את המן.

ויש אומרים שזה שהתאוננו על שאכלו מאכל אחד זמן רב, שאומרים הרופאים שאם האדם מוסיף לאכול מין אחד זמן מרובה הוא עלול למות מזה. ודעו שבדברים אלו שדברו ישראל הוכיחו פחיתות שאין מטה הימנה ומיעוט אמונתם בשי"ת. האחד, שהם חטאו יותר מהערב רב. שכן הערב רב התאוו תאוה, הם רק אמרו בלבם, אבל לא דיברו דברים. ואילו בני ישראל היו מתלוננים בפה. שהתחילו לבכות וכפרו בהשי"ת ודברו דברים בוטים נגדו לאמר מי יאכילנו בשר.

ועוד בענין המאכל עצמו שנגלול כגרגרנים, שהרי היה להם המן שטעמו בו טעם מעדני מלכים והם ביקשו לאכול קשואים ואבטיחים שומים ובצלים, שהם מאכל עניים, הם עובדי האדמה והגננים שאוהבים מאכלים אלה ולא מאכלי מעדנים.

ויש אומרים שמלבד הטעם אף היה המן משתנה לדבר שהיה רוצה לאוכלו. והיו רואים אותו ואוכלים ממנו והיה טעמו של המאכל הנרצה בלי כל הבדל לא בצורה ולא בטעם. וכן היה בכל מאכל שרצו.

וכן מה שנאמר והיה טעמו כטעם לשד השמן, שלא תאמר מאחר שטעמו היה מתוק כל כך, שטעם הדבר הוא אחד מששים במן בשלח, אם כן היה המן עלול להזיק להם, מרוב מותקו, והיה עלול להביאם לידי בחילה. לכן אומר הכתוב: והיה טעמו כטעם לשד השמן. כדרך התינוק שאפילו הוא יונק כל היום אינו מזיק לו החלב, ואינו נמאס לו, כך היה המן שהיו אוכלים אותו כל היום, לא מאסו בו, לפי שהטעם שלו היה משתנה בפיהם כרצונם, ולכן אילו לאחר שנכנסו לארץ לא רצו לאכול מן התבואה, מפני שהיו שבעי רצון מן המן והיה חביב עלי הם ביותר. ואם תאמרו טורח היה להם בלקיטתו, אין הדבר כן שהרי שטו העם ולקטו, שביציאתם מפתח אהלם, כאדם היוצא לטיול, היו מוצאים את המן מיד (מעם לועז).

וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך. (בהעלותך יא-יז)

ודברתי עמך. אבל לא עמהם שעדיין לא הגיעו למעלה זו שאדבר אני עמהם, ואצלתי מן הרוח וגו' אלא אאציל מרוח הנבואה שעליך ושמתי עליהם, ותשרה עליהם רוח הקודש, ונשאו אתך במשא העם אז יוכלו לעזור לך בהנהגת העם ולא תשא אתה לבדך. וכאן אנו רואים גדולתו היתרה של משה שהיה דומה כביכול לשכינה, כשם שהקב"ה משפיע מן השפע שלו על שבעים שרים של בית דין של מעלה, אף הוא השפיע על שבעים הזקנים שהיו הבית דין שלו.

וכשאמר הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, הרהר משה בלבו. אמר, כיצד אעשה. אם אקח ששה מכל שבט, ישארו שנים. ואם אקח חמשה מכל שבט, יחסרו עשרה זקנים. ואם אקח ששה משבט אחד וחמשה משבט אחר, שיהיה החשבון מדויק, אטיל קנאה בין השבטים, ויאמרו מה טעם לקח משבט פלוני ששה ומן השבט שלנו חמישה. מה עשה משה. לקח מכל שבט ששה, וכולם היו ע"ב. נטל ע"ב פתקים. בשבעים פתקים היה כתוב זקן ובשתי פתקים היה כתוב חלק. ועירבב כל הפתקים ושמם בקלפי. וקרא לע"ב הזקנים וצוה על כל אחד מהם להוציא פתקה. לזה שהוציא זקן אמר משה: הקב"ה קידש אותך ורצה בך. ולזה שהוציא חלק אמר משה: הקב"ה אינו חפץ בך ומה אעשה אנכי.

לא יום אחד תאכלון ולא יומים ולא חמשה ימים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרע. יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים (בהעלותך יא, יט-כ)

עד אשר יצא מאפכם שלא תוכלו לסבול אפילו את ריח הבשר עד שתבואו לידי מיתה. כדי שתדעו שהכל מן השמים שחשקתם כ"כ בבשר, ולבסוף קצה נפשכם בבשר, ותמותו על שקצה נפשכם בי ופגעתם בכבודי.

וזה שקבע הכתוב גבול זה של יום אחד ויומיים, ועשרה ימים ועשרים יום, וחודש רמז לאופן מיתתם. שיש שימותו ביום אחד ויש בשני ימים ויש בעשרה ימים ויש בעשרים יום. ויש בחודש. שהרשעים שביניהם ימותו מיד ביום הראשון, וזה שאינם  רשעים כ"כ יחיו עוד כמה ימים.

ויש אומרים להיפך, שהכשרים שבהם, שלא היו רשעים כ"כ, ימותו מיד. והרשע יתענה הרבה ימים בעומק מיטתו ויבקש מותו.

פרשת בהעלותך - חלק א

פרטים

קטגוריה: פרשת בהעלותך

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:31

נכתב על ידי Super User

כניסות: 984

וידבר ה’ אל משה לאמר דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (בהעלותך ח, א-ב)

בהעלותך את הנרות זה חנוך הבנים שנקראים נרות שאם נותנים להם חנוך תורני אז הם מאירים את העולם  בקדושתם בתורתם ובמדותהם .

הנשמה היא מבחינת נר שנאמר: "נר השם נשמת אדם" ובדרך שאדם הולך מוליכים אותו,אם נחנך את נשמת ילדנו לתורה ומצוות אז הם יאירו ויהיו לתפארת שנאמר: "נר מיצוה ותורה אור",ובזכותם העולם מתקיים מהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא יודעים חטא.

אך אם לא נחנכם בדרך התורה כמו שצוונו "בית יעקב נלכו ונלכה באור השם" אז יגדל דור של חוצפה דור עז פנים שימרוד בהוריו במוריו ובזקניו ואז יהיה מאוחר מדי ולא יעזור כלום המדינה תשתקץ והשכינה תברח מאיתנו והארץ תקיא דור חוצפן שכזה שהולך לפי חוקות הגויים.

ומרב שיהיה מאוחר מדי כדי לתקן את הטעות מה שנישאר זה להתפלל שלא יהיה יותר גרוע,לכן נביא בקצרה כמה טיפים בעניין חינוך ילדים מפי הרב אבנר קוואס שליט"ה:

חינוך ילדים

אחד הבעיות הקשות ביותר במדינה זה חינוך ילדים כאשר אנחנו מגדלים דור שלפי כל הנתונים מוביל מ"ס אחד בעולם  בשימוש בסמים ואלימות אז לא פלא שגם רמת הציונים של הנוער בבחינות הבגרות הוא מבין הנמוכים באירופה.

הכל מתחיל וניגמר בחוצפה הישראלית וחז"ל צדקו אם תראה דור חוצפן דע לך שזאת תחילת הגאולה.

הוסיפו חז"ל ואמרו החוצפה תשגה,נערים ילבינו פני זקנים,בת קמה באמא,כלה בחמותה,אויבי איש אנשי ביתו וכו...

אי אפשר להאשים את הילדים כי גם המבוגרים פשוט אוהבים חוצפה רואים זאת כאשר הם נוהגים בכביש, כמה עצבים ועזות פנים יש לאנשים לעשות עברות תנועה להדחף לצמתים מין הצדדים לעקוף בפרעות לצפור ולקלל ככל שעולה על רוחם,לכן לא פלא שמספר התעונות והנפגעים הוא מין הגדולים בעולם למרות הקנסות והנהיגה המונעת והקשיים הרבים שמציבה המדינה כדי להוציא רשיון.

בעיות פרנסה,כלכלה,בעיות מורל בצהל,הפילוג בעם כל זה מתחיל ונגמר בגלל שהדור אוהב חוצפה וכך יונקים ילדיו כאשר רואים את האבא רואה פוליטיקה בטלוויזיה ומקלל את זה משמיץ את ההוא וגאה איך הוא "הכניס לו" ואיך הוא ענה לו, "ונתן לו באבי אביו",וגם המראינים והעתוניים מחפשים אנשי מפתח כדי להביך אותם ולתפוס אותם במילים ולסבך אותם בפלילים כדי שאתם בבית תהנו מהחוצפה והסאדיזים הזה רחמנא ליצלן.

רואים גם בסוג הבידור שהישראליות אוהבת כמו חרצופים שלוקחים אישיות גדולה כמו ראש ממשלה או רב ראשי לישראל וממש מבזים וצוחקים עלהם מבלי לרכוש כבוד למה שהם מיצגים שנאמר והיו עינך רואות את מוריך.

ישנם מקומות בילוי שניקראים סטנדהפ שעומד לו איזה לץ יורד על הקהל בשיא החוצפה והגסות ללא גבולות אדומים ואנשים פשוט יושבים צוחקים ונהנים .ישנם לצים שיגידו עזוב אותנו זה לא חוצפה זה סתירה זה הומור אם כל הכבוד למילים היפות אך אין המילים מכבסות את המעשה, זאת חוצפה ולא יעזור לאף אחד אם יקרא לכך סתירה או הומור כמו שלא יעזור לאותם אנשים שימצאו את המושג הלברלי הפלה או המתת חסד שבשביל אדם נורמלי ממוצע זה ניקרא רצח ואין המילים מכבסות את המעשה אך שמתרגלים לרעיון הוא נהפך לכשר ולכן מקום המדינה יותר ממליון נשים עשו הפלות במימון המדינה שגרמה לשואה לילדים יהודים שהיו צריכים לצאת לאויר העולם ואף אחד לא מתרגש רחמנא ליצלן כי זה כח ההרגל לצערי.

הבעיה שמרב שהאנשים שקועים במיץ של החוצפה זה נהפך להם למנטליות עד שמתרגלים לכך.

 עקב התופעה הבזויה הזאת בערכים של החברה הישראלית ישנם גירושים בין בני זוג בגלל חוצפה כאשר כל אחד מנסה לחנך את השני.

במיוחד נשים שהם מאד רגישות ואינם מסוגלות לשמוע שמקללים אותם או מתנהגים אליהם באגרסיביות כאשר הבעל השקם וערב נוקם ונוטר ואומר בליבו אם אמא שלה לא חינכה אותה אני יחנך אותה,אצלי היא תיהיה בובלה......

לכן אל תתפלאו אם הילדים מורדים בכם ואתם מגיעים למצב שהילד מקלל את הוריו כי זה מה שהוא יונק בבית ובחברה כמו שאמרו חז"ל החוצפה תשגה ,כוונת הדברים מי שיותר חצוף הוא נשגב מכולם ומקובל בחברה.

לפחות בבית יש לנו שליטה בכך אך הורים שינם לומדים זוגיות או חינוך ילדים מין הסתם אינם יודעים כיצד לחנך להגיב לחוצפה של הילדהם,אינם מכירים דרכים כיצד לעניש לכן הם עושים את כל הטעויות האפשריות בעולם בגלל חוסר ידע בדיוק כמו אותו אדם שמתחיל לנהוג ברכב ומעולם לא הוציא תאוריה או רשיון וכי חינוך ילדנו פחות חשוב מלדעת לנהוג הרי אם לא נלמד לנהוג או לחנך ילדים אז כיצד אנחנו שמים יד על ההגה כשהתוצאות יכולות להיות הרסניות רחמנא ליצלן.

ואתן דוגמא ילד שמבקש לעזור כמו לנקות או לעשות כלים האמא מסרבת ועד שהיא מסכימה יכול לקרות שבמקום לנקות הוא ליכלך יותר או שבר כוס ואז באה תגובה של כעס מצד האמא שמורידה לילד את הביטחון ליצור דברים ולהיות מועיל והוא מקבל הרגשה של סוג ב  שלא לוקחים אותו ברצינות וסומכים עליו.

והילד צודק כי כמה פעמים אבא ליכלך וויתרו לו או אם לא ויתרו לו לפחות הוא המשיך לקבל תפקידים בעתיד ולא אמרו לו "אתה  זוכר שפעם שעברה ליכלכתה לכן יותר אתה לא מנקה".

וגם אמא כמה פעמים יצא לה לשבור כוס או אפילו סט צלחות והיא הסתירה מבלי שאבא יראה ועדין ניתן לסמוך עליה.

הילד חושב על כל זה ואומר בליבו "למה עלי מקפידים יותר ואם אני טועה זה סופי, מה אני עז" ואז כדי ליצור תשומת לב הוא מתחיל במשא של נקימות ונטירות ופרנציפים כדי להחזיר את כבודו האבוד.

ואני שואל את ההורים למה אתם מתרצים מליון תירוצים של כף זכות על הטעויות שלכם ואילו על טעויות ילדכם אתם דנים לכף חובה.

נתתי דוגמא קטנה כיצד יוצרים ילד חוצפן שאם מסרבים לו למבוקשו בגלל מרירות מעמדו פתאום הוא משגר מפיו מילה לא יפה לאמא ואז האמא לא יודעת כיצד להגיב.

ישנם אימאות  שיבלעו את הגלולה המרה ויעמידו פנים כלא שומעות וימשיכו בעבודות הבית וזה ניקרא שיטת "בת יענה".

בת יענה ראתה אריה רץ מולה ישר תקעה את הראש בחול.

אמרו לה גברת יש כאן אריה תעשי משהו אם עצמך.

אמרה הבת יענה אני לא רואה אריה אני רואה חול...

ישנם הורים שפועלים בדיוק כמו שיטת הבת יענה וישנם הורים שיסמיקו וינקטו במכות שזו השיטה האחרונה הרצויה בחינוך ילדים .

אגב להפליק לילד במקרים מסוימים אחרי שהוסבר לו בדרכי נועם כמה וכמה פעמים תוך כדי כך שגם ההורים מתנהגים כשורה כי נאה דורש ונאה מקיים זה גם שיטה אך לא בתור שיטה ח"ו כי הילד יכול לצאת אלים לחברה לילדיו לאישתו בעתיד ויכול מאד להיות שיגדל ויהיה לו כח הוא גם ירביץ להוריו.

לכן כדי לחנך ילד חשוב מאד הדוגמא האישית שנותנים בני הזוג וח"ו שלא יזלזלו אחד בשני ויריבו בחוצפה אלא יחיו מתוך עזרה הדדית והמון חום ואהבה שכאן זה לא הזמן והמקום להרחיב בנושא הזוגיות.

ישנם הורים מודרנים שיענו לחוצפת בנם קושקוש חמודי אני מבקשת לא לדבר לאמא ככה.

ומה ניראה לכם שתבוא תגובת בנם "אמא בקשתך אינה התקבלה תגישי לי אותה בכתב ואולי אני העיין בה .

אם כאלה שיטות חינוך הילד לא יצא קושקוש אלא קינג קונג כי כאשר ילד מתחצף לא אומרים לו ממאמי או קושקוש וגם לא מבליגים כלא שומעים ובטח לא מתפרעים במכות כי לטווח הקצר אולי זה עזר לטווח הארוך יגדל חיית טרף בבית ולא ילד.

לכן התגובה שהורה צריכה  להיות כך: לקרוא לילד מיד לשים עליו יד קשוחה על כתפו להראות לו פנים רציניות אך לא עצבניות שיצאו מגידרם כי זה מראה על חולשה ושיטה בשביל הילד לינקום בהוריו,ולומר לו בעניים "תשמע אני דורש ממך לא לדבר אלי ככה לעולם,זה מובן".

הילד יביט עיני האמא  והוא מבין שיש כאן הפרדה שהיא אמא ואני ילד וצריך דיסטנס מסוים.

ההורים צריכים להגיב כך כמה פעמים ולא לבקש אלא לדרוש את ההבחנה בין הורה לילד ואם זה לא פועל ישנם שיטות הענשה שהם שיעור בפני עצמו שצריך ללמוד.

הילד בוחן את הוריו והוא יודע כיצד לבכות וכיצד לפעול כדי לזכות ברצונותיו ובמיוחד הוא יודע כיצד להוציא את הוריו מהכלים ובואו לא ניתן להם את התענוג הזה,ולהראות להם בהלה אלא קור רוח.

הורים צריכים לשמש דוגמא וילד צריך לראות אבא מוצק ואמא חזקה ואם הם נוהגים כחסרי אונים גם הילד מתבלבל ונוהג בקיצוניות ומאבד שליטה.

לכן אומר שלמה המלך "צאי לך בעקבי הצאן וראי את גדיותיך על מישכנות הרועים",כלומר צאי לך בעקבי הצאן הכוונה תלמדי מאמותינו ואבותנו שלא ידעו חוצפה היו יותר רוחנים ורציניים מאנשי דורנו שהם מגושמים וחחומריים.

פעם לא היה מושג של נערים ילבינו פני זקנים אויבי איש אנשי ביתן וכו...

הבעלים לא היו מקללים מכים או רוצחים ח"ו את נשותיהן ואם היה מקרה הוא זעזע את הכפר והיה מגיע מיד לרב.

לא היה מקום לשוביניזם כי הבעל קיבל כבוד של מלך והאישה היתה התפארת של הבית שבעלה תמיד יצא להגנתה אם הילדים הכעיסו אותה ותמיד פרגן לה בנוסח אשת חייל כך שאישה לא חיפשה לה עמותות פמיניסטיות שיוציאו לבעלה את הנשמה.

הילדים כמו שאמרנו תמיד מתצפטים ורואים אהבת חינם,נשיאה בעול של השני , אבא מוצק ואמא חזקה ולכן הם יצאו רוחניים יותר רגועים יותר טובים ותמימים יותר מילדי דורנו, כי עז פנים לגהנם ובושת פנים לגן עדן,ובטח לא היה מכת סמים או אלימות כמו היום שהם תופעות לואי של 49% מהציבור שהוא גרוש ועוד הרבה שאינם יכולים להתגרש מטעמים כלכלים.

אם נישאל היום יהודי למה אתה נשוי?

הוא יענה: יש לי משכנתה לגדל ילדים לחתן אותם לסגור חובות...

ולמעשה הוא נותן לנו תירוצים למה הוא לא מתגרש כי נשואין זה לא בית סוהר וצריכים לדעת להנות מהם כי מערכת יחסים טובה וחינוך ילדים זה אלף בית של איכות חיים.

לכן אמר שלמה המלך צאי לך בעקבי הצאן שאבותנו אברהם ,יעקב, משה רבנו, אהרון הכהן, שמואל הנביא, דויד המלך היו רועה צאן וכאשר הבחין הקב"ה כיצד הם מבררים את העשב הרך לגדיים ואת הקשה יותר לבוגרים אמר אם כך אתם מתנהגים לחיות ודאי שאתם ראוים לנהיג את עם ישראל מתוך אהבת הזולת ולא מתוך תאוות הכיסא.

כנ"ל ההורים כדי להנהיג משפחה צריכים לנהוג מתוך להרגיש את הצער ושמחה של השני ולא מתוך טורח ונשיאה בעול של צער גידול בנים כי אם רואים זאת כך אז לא פלא שחינוך זה לא חנוך והנשואין נהפכים במקום לאיכות חיים לזהום סביבתי שהנתונים כבר נהפכו למכת מדינה לכן לפני שלומדים חינוך ילדים יש ללמוד זוגיות .

כאשר הזוגיות טובה ניתן לגשת וללמד חינוך ילדים על עיקרון השיטה "ששמאל דוחה וימין מקרבת",שימו לב יד שמאל היא היד החלשה היא זו שדוחה כלומר מוסר שבה לדחות ולמחות בילד לא עושים בנוקשות יתרה אלא ביד החלשה מבחינת שמאל דוחה,ואלו פיוס חום ואהבה עושים מבחינת ימין מקרבת ביד החזקה שם ניתן לתת חום ואהבה בחוזקה אך לא חזק מידי כדי לא לשבור ולהרוס את הילד מרב פינוק יתר.

לכן כשם שימין חזקה יותר משמאל כך כמות המחמאות צריכה להיות גדולה וחזקה יותר מכמות הביקורת.

פעם לא היה מודרניזציה והורים היו יותר פנוים לילד,היום שני ההורים עובדים חוזרים עייפים מעבודה ויש להם את עבודות הבית ועד שיש להם זמן פנוי הם בטמבלויזיה במקום עם הילדים.

פעם לא היה כל כך קשה להתקיים רק הבעל היה עובד והאשה היתה בבית דואגת לחינך הילדים לאוירה ניחוחה עקרת בית זה עיקר הבית התפקיד שלה הכי חשוב לכן היא ניקראת עיקר.

הרמב"ם שהיה חי לפני אלף שנה אומר: גבר יטע כרם יבנה בית ואז ישא אישה.כלומר מי שרוצה להתחתן קודם כל ימצא עבודה יבנה בית בלי משכנתא כמובן כי בתקופתו אפילו ציקים לא היו הכל מזומן,ואז הישא אישה.

מכאן ניתן להסיק שפעם חיו טוב כי אם אני היום יפעל לפי הרמב"ם אני צריך לגמור את המשכנתא של הדירה ואז להתחתן עד אז המשכנתא תגמור אותי וחתונות יהיו רק בסביון בכפר שמריהו ובעוד מקומות של עשירים.

מכאן ניתן להסיק עד כמה קשה לחיות היום וכולם עצבניים וחוצפנים אך חכם עינו בראשו ומתרומם מעל כולם ולומד לחיות,אלף בית של אורח חיים תקין וטוב זה לא בית או רכב חדש אלא חינוך ילדים וזוגיות מוצלחת.

בגלל חינוך ילדים קלוקל לעם ישראל ניגרם נזק עצום מהנצרות אשר הרגה מיליונים של יהודים וממשיכה לישנות יהודים.

יש"ו שמו האמיתי הוא יהושוע והוא היה תלמיד מצטיין של ראש הישיבה  רבי יהושוע בן פרחיה.

פעם אמר יש"ו לרבו על נוכריה אחת שאין לה ריסים,כעס עליו רבי יהושוע בן פרחיה שנקב עינו באשה,והרחיק אותו מהישיבה .

ביקש יש"ו מחילה פעמים ולא מחל לו רבי יהושוע בן פרחיה,רגז יש"ו וכפר בתורת משה והסיט אחריו עוד אנשים ממנו יצא האסון הנורא שידע העם היהודי בכל הזמנים והיא דת הנצרות.

אם רבי יהושוע לא היה מקפיד מדי על יש"ו היה פועל בשיטת שמאל דוחה וימין מקרבת הוא היה חוסך הרבה סבל לעולם וכל זה בגלל חינוך ילדים קלוקל.

גזירה שווה גם על ההורים אם הילד בה מבית הספר תנו לו זמן להתקלם קבלו אותו בחיוך ואח"כ בשיטת שמאל דוחה וימין מקרבת תאמרו לו את מה שמפריעה.ולא מיד איך שהוא ניכנס לצעוק עליו למה החולצה בחוץ, למה המיכנס ניקרע או מלוכלך, לא סידרת את המיטה,למה איחרת לבית הספר וכו...

הילד ניכנס לדיכאון ויהיה לו רע בבית ורק שיגדל ויהיה לו קצת כח ויותר אומץ הוא ינקום על כל מה שעבר עליו בילדות ויסרב לשכוח,בכך שהוא לא ילמד יהיה חוצפן ויעשה כל מה שעולה על רוחו יכול אפילו להסתבך בפלילים מתוך התמרמרות נפשית שיש לו הורים שעל כל אלף מילות ביקורת נותנים פעם בחדש מילה טובה אחת וכל מה שילד זקוק זה בדיוק ההיפך,גם אם הוא עבר בר מיצווה להמשיך להחמיא כמו לתינוק לא בפראסיה אלא בבית למרות הסתייגותו הוא אינו מודע לכך הוא צריך את זה מאד כי מרגיש חשוב אהוב מדי ורצוי בעולם.

יש הבדל בין חינוך לאילוף אם הילד עושה בעיות והאבא אומר לו יש לך שתי אפשרויות או לקבל מכות עד שתפסיק או לקבל סוכריות אם תהיה ילד טוב.

הילד ניבהל ובאמת מישר דרכו וניהיה ילד טוב,האם זה חנוך או אילוף?

נתן עוד דוגמא אם מאלפים אריה בקירקס לקפוץ דרך טבעות אש וכו תמורת בשר האם חינכו את האריה או אילפו אותו? ההיתכן אם המאלף אריות ילך מהקרקס האריה יקפץ כמו חיית מחמד בין חישוקי האש?

התשובה שאריה הוא אריה והוא חיית טרף הוא מתנהג כמו חיית מחמד בקרקס כי זה משתלם לו אז הוא דוחק את הפן הפראי שלו לרגע על מנת לזכות באוכל שנפשו חשקה ללא האוכל בעל הקרקס אם יכניס את ראשו ללןע הארי הוא יצא בלי ראש,לכן זה אילוף ולא חינוך.

אילוף זה הדחקת הרע וחינוך זה עקירת הרע לכן אבא שמאיים על בנו במכות אם לא יפסיק ומדחיק את יצרו הרע של הילד בזה שמשחד את בנו בממתקים זה ניקרא אילוף,נכון שזה פיתרון טוב לאותו רגע אך לעתיד לבוא זה יקרוס בגדול ואתה תגלה ילד חמור גדול ופראי בבית כי אין לך במה להרגיע אותו ,ממתקים כבר לא עושים לו את זה לכן זה אילוף.

חינוך זה עקירת הרע זה טיפול שורש ולא סתימה זמנית זה להרגיד בצער הילד ובשימחתו,זה לדעת כיצד להתחבר אליו שנאמר "חנוך את הנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה",זה חינוך עקירת הרע גם אם הילד גדל הוא יקשיב והיתנהג כשורה .

לכן תחילה על ההורים לעקור את הרע לעצמם מבחינת ובערת הרע מקרבך ואח"כ לילדים כי נאה דורש נאה מקיים.

אבא שמנבל את פיו ורב עם אשתו ליד הילדים אין לו סיכוי לחנך ילדים.

הילדים בוחנים את ההורים בדקויות הכי קטנות מבלי שנרגיש ואיך שהאבא מתנהג לאמא כך גם הילד התנהג וכן ההפך כי הילד הוא כמו תוכי אם האב מנבל את פיו במילים כמו טפש מפגר חמור בנו יהיה לפחות בשתי רמות מעליו ויוציא מילים שאין לי אומץ אפילו במחשבה לומר אותם וזה בדוק.

שפה לא נקיה משקצת את נשמת הילד ועושה אותו גס רוח והורסת את תמימותו וברגע ששברנו את תמימות הילד זה כמו מכנס שעשינו בו קרע הוא הולך ונפרם עד שלא ישאר צורה של מכנס,כך גם הילד הולך ומתדרדר עד שמאבד צלם אנוש וניהיה עז פנים עצבני קיצוני בדעותיו וטעות גוררת טעות רחמנא ליצלן.

לכן חשוב מאד שהורים לא יריבו אחד עם השני ליד הילדים בכלל ולא לא לשבור את המילה.

אם אמא החליטה להעניש את הילד אסור לאבא להתערב ולבטל את העונש או לומר לאמא את רעה את עושה הפליות בין הילדים וכו...

צריך לחרוק שניים ושהילדים ישנים לסגור עניין,אם הילד רואה הורים מגובשים ומוצקים הוא לעולם לא יתפנק וישתולל כי הוא יודע שאמא זה אבא ואבא זה אמא ולא יעזור לו כלום גם אם הוא יצרח כל היום.

ברגע שהורים מתווכחים בינהם מי צודק בחינוך הילד הם יוצרים אוירה מבולבלת שנותנת הזדמנות לילד לפרוק את יצרו הרע בהצלחה ומשחק בהורים ממש כל יום ונהפך לטרדן ומבולבל כמוהם.

חשוב מאד שהילד יבין את מעמדו שהוא ילד ויש הורים שהם המנהיגים בבית מכל הבחינות ולכן על ההורים לתת דוגמא אישית שתכבד את דרישותהם.

לדוגמא אם נראה את הרב הראשי לישראל נכנס לבית כנסת ונותן דרשה אכותית וטובה אנחנו נעמוד לכבודו וננשק את הידו.

ואם נראה אותו למחרת בים נופש ומשחק מתקות פתאום חצי מהכבוד שרכשנו לו קרס ודבריו קצת פחות ישמעו בהתלהבות יתר.

ההורים הם רבנים הראשיים בבית והם מתוצפתים למהדרין ואסור להם לצאת מהכלים לעולם כי פעם של ריב חזק או מילה רע הורסת תדמית החינוך הנכון.

מספיק שאבא ואמא הולכים בבית באופן לא צנוע הם פגמו ביראת החינוך שלהם ודברהם פחות ישמעו כי הילד מחפש אותם בנרות כדי להאחז בקלקלתו.

בית אם אוירה חופשית של לשון לא נקיה או אי צניעות וסדר גורם לילד להיות חופשי ללא גבולות ומוסר עצמי ויהי לו קשה להתגבר על יצרו בגלל המנטליות האדישה והחופשית שהוא ינק שגרמה לחוסר יראת שמים וגוררת עקשנות וחוצפה וזה לא משנה אם אתה דתי או חילוני ברגע שההורים מזלזלים בלבושם בלשונם לא פלא שהילד יזלזל גם באותם דברים ויזלזל בהוריו במוריו ובכל דבר רציני אחר.

לכן חינוך טוב זה עקירת הרע על ידי שלא נותנים לילד את כל מה שהוא רוצה על מנת שישתוק כי זה דחיקת הרע ולא עקירתו.

חינוך זה לימוד למעצורים לתת לילד להבין שיש לו יצר הרע גדול והוא צריך להתגבר עליו ושלא יתן לו להשתלט על מצב רוחו,גם אם צריך בכפיה אין מה לעשות בתנאי ששמאל דוחה וימין מקרבת.

ברגע שההורים מסבירים לילד איך הם רואים את החיים ומה כדי לו לאמץ לו הילד מתחיל להחכים וצריכים לשכנע את הילד שהוא טועה בהבנתו בגלל חוסר ניסיונו ולנסות לדבר אל ליבו ולהסביר לו גם את הקשיים שלנו,שלא מזלזלים בדברים וצריכים להעריך דברים כי הפרנסה קשה ועבודות הבית מתישות לנסות לכבוש את ליבו בשכלי כדי שילמד להעריך את הוריו ולא להקשות עלהם וזה עקירת הרע למרות שהסברים לא תמיד מצליחים אז ניתן לשלב כפיה ועונשים אך לא בתור שיטה קבועה,אין מה לעשות חנוך ילדים זה עבודה קשה שמי שמתיאש ממנה יצטער לעתיד לבוא והצרות יבואו אליו בבומרנג לכן חכם עניו בראשו והזורעים בדימעה ברינה יקצורו.

דעו לכם אם קשה לכם סימן שאתם בדרך הנכונה כי היצר הרע תמיד נגד לעשות את הדבר הנכון.

והכי קל להתיאש ולהזניח כי היצר לא מפריע לנו לנבל פה או להיות אדישים לחינוך ילדים ואם קל לך סימן שאתה בירידה ממש כמו אופנים.

מה שנראה לך נח וקל עכשיו לעתיד לבוא תדע שזה היה טעות שלא ניתנת לתיקון ובגלל שלא חינכת נכון ההשלכות הרעות של חוסר נחת מילדך ילכו ויגברו.

לכן הבית ספר היחידי שמלמד את הילד למעצורים זה תלמודי תורה שם אין שביתות ומלמדים את הילד שמירת הלשון,מי שמדבר לשון הרע אם הוא בגן הוא הולך לצחצח שניים אם הוא גדל כל הילדים פה אחד יצעקו כך "נתפסתה לשון הרע לא מקבלים" כמו שידוע בתלמודי תורה

תלומדי תורה מחנכים לשבירת הגאוה וטיפוח הענווה כי תואבת השם כל גבה לבב,כאלו דברים לא תמצאו באף אוניברסיטה.

לכן הילדים שלנו הם נשמות טהורות וצריכים לשמור אותם עדינות וטהורות לכן אדם לפני שהוא אוכל או נותן לילדיו לאכל הוא בודק את טיב המאכל שיהיה טרי ולא מקולקל.

למרות אם המאכל יהיה מקולקל אפשר לעשות שטיפת קיבה ונקות את מה שהכנסנו לגוף על ידי חומרים תרופתיים כימים.

אך אם הנשמה נתקלקלה איזה חומר יוכל לנקות ליכלוך רוחני כי עץ שגדל עקום לעולם לא יתיישר,אז  אנשים שולחים את ילדהם לחנוך חילוני שלפי כל שרי החינוך בכל הזמניים ניקבע שהוא פשט את הרגל.

משרד החנוך מוכר איפורמציה ולא ערכים וכל יום שהילד לא הולך לבית הספר זה רווח כי הכפירה שם ובורות בנושא ערכים עולה על גדותיו עד שהילד כבר בגיל בר מיצווה מתנהג כמו אדם בן ארבעים וכל מה שמשתמע מכך.

לכן מי גיל קטן צריכים לחנך ליראת שמים ולא להכניס ספרים אגריסיבים וזרים כמו כיפה אדומה שמלא חרדות ומתח מזאב שטורף ומשקר ובסוף פותחים את ביטנו איזה מין אגרסיביות זו הילד לוקח את הסיפור ומפתח לו אופי לא עדין.

למה צריכים לקחת סיפורים זרים לנו יש ליהדות כל כך הרבה סיפורים יפים שמלמדים דברים חיונים בתלמוד כמו על השבת אבדה,על כיבוד הורים,על חסד וכו...זה עדיף על נסיכים ונסיכות על מכשפות וזאבים רעים שמלמדים דברים רעים אגרסיבים ולא צנועים.

ויש כל כך הרבה  ספרות יהודית טהורה שאפשר להשיג בחנות לספרי קדושה כמו "אלופני מסובלים" כל הסיפורים שבתלמוד לכל הגילים,או ספרית בקרמן כל סוגי הספרים שמלמדים דברים חיובים.

ואחרי ההשתדלות הזו חסכתם הרבה עול של צער גידול בנים,אין זה אומר שלא יהיו קשיים כי האדם רע מנעוריו אך לפחות צריכים לדעת איך להתמודד איתם.

ניתן דוגמא אם הילד שיקר, אסור לומר לו אתה שקרן ולהמם אותו כי מורידים לו את הביטחון העצמי ונותנים לו דעה שלילית על עצמו וכך הוא משווק את עצמו לבריות,ויוצר לעצמו תדמית שלילית.

אפשר לומר לילד בדרך אחרת כגון: "יוסי אתה ילד ישר אני מצפה מימך שלא תגיד דברים לא נכונים כי זה שקר".

אסור לחשוד בילד ולומר לו שלא מאמינים לו למרות שרואים שהוא משקר לנו בפרצוף ואין אנחנו יכולים להוכיח זאת,אם אחיו אומרים לאמא הוא משקר לך את צריכה לצאת לטובתו ולומר להם אסור לדבר לשון הרע גם אם זה נכון,חוץ מזה יוסי ילד ישר וטוב ובחיים הוא לא משקר.

יוסי בטח ירגיש טוב אם זה שאחיו לא הצליחו במזימתם אך להבא יוסי לא ישקר כי יש לו על עצמו תדמית חיובית ואינו רוצה להיות צבוע בעיני עצמו וגם אינו ירצה לאכזב את אמו שתמיד מפרגנת לו וסומכת עליו שהוא ישר והוא אינו רוצה לקלקל לעצמו את מעמדו החשוב בעיני אמו.

לכן עדיף לנו להעלים עין על שקר אחד או שתים של הילד ולשפר לו את התדמית כך שנוציא לו את כל החשק לשקר יותר ולאחיו לדבר לשון הרע אחד על השני.

ישנם מקרים שצריכים להעניש את הילד כי זה גם חלק חשוב מחינוך ילדים.

הורים צריכים לדעת איך להעניש ואם הם לא יעשו זאת בחכמה הם יגרמו לילדים שלהם לישנות אותם וזה יתנקם בהם לעתיד לבוא,ישנם הרבה ילדים ששונאים את ההורים בלב ובגלוי וברגע שהורים שנואים דיברהם אינם נשמעים והילד יגדל ברגשי נקימה ונטירה בדיכאון והתמרמרות.

אם אמא מבקשת מהילד לא לעשות דבר מסוים כמה פעמים ולא הסבירה לו למה חשוב לה שהוא לא יעשה זאת אם הילד לא שמע בקולה אסור להעניש אותו,כי הוא לא הבין מה הוא עשה.

ואם הוא נענש בגלל זה הוא מרגיש נחות סובל ומדוכה,לכן ילד שעבר את הקוים האדומים שאמרו לו הוריו והם לא הסבירו לו את ראית עולמם וחשיבות הקוים האדומים אסור להענישו.

לכן צריכים להיות בטוחים שהילד הבין למה הוריו מתכוונים ולפרט לו את חומרת מעשיו ורק אחרי שהוא הבין ולא שמע אפשר להעניש.

כאשר מענישים לא לסגור את הילד בשרותים או בחדר על מפתח ולסגור את האור זה יכול ליגרום לו בעיות נפשיות קשות שאין כאן המקום להאריך בזה.

פשוט להכניס את הילד לחדר הכי משעמם בבית לסגור חצי מהדלת ולומר לו כך: "תשב כאן ותחשוב מה לא ההיית בסדר,כשתבין תקרא לי".

ההורים צריכים להיות חזקים ולא לוותר לו אפילו שהוא בוכה ולא לתת לו לצאת עד שיפסיק לבכות ברגע שהוא הפסיק לבכות לומר לו למה הוא נענש למה זה מפריע ולהשתדל לפרט.

לא לתת עונשים שאי אפשר לעמוד בהם כמו שיש בערב אירוע משפחתי ואת יודעת שאת חייבת לקחת אותו כי לא משתלם לך לשלם למטפלת,ואת אומרת לילד שהוא לא יבוא היום לאירוע בתור עונש.

לילד יש כבר ניסיון מאחיו ומקרים דומים והוא יודע שאת לא תעמדי בזה,לכן הוא ממשיך בשלו ואומר אני כן יבוא ובליבך את יודעת שהוא צודק,לכן לפני שמענישים צריכים לתת עונשים שניתן לעמוד בהם.

צריך לדבר עם ילדים בלשון הוראה שיבינו מי אבא או אמא ומי הילד כגון ציוו "הגיע לילה  חמודי אתה הולך לישון עכשיו",אלא דברים ברורים ולא "דני מותק תלך לישון בבקשה" הדברים חסרי תוכן ואין להם לשון הוראה. והילד לא לוקח אותם ברצינות לא נאמר לו מתי לישון והוא יבקש מים ושירותים ובמבה עד שהוא ירדם ההורים יפלו מרגלהם, לכן יש בעיות להשכיב את הילד.

לעומת זאת בבקר אין בעיה להשכים אותו כי ההורים לחוצים לעמוד בזמנים וללכת לעבודה ובמיוחד שהילד לא יפספס את ההסעה שלו למי יש זמן למילים יפות מעירים אותו בהתחלה בעדינות עושים סיבוב נותנים לו חמש דקות להיתאקלם ומיד נותנים הוראה בצעקה קום כבר הילד קם בטיל כי הוא יודע שההורים יקימו אותו בכח ובלי משחקים כמו שמשכיבים אותו כי הם ממהרים .

לכן אם תשכיבו את ילדכם  באותו ציוו שאתם מעירים אותם זה יחסוך לכם הרבה זמן מיותר עם משחקי פינוק.

ילד שיודע רק לקבל כל דבר בקלות מבלי לתת הוא יגדל ויהיה רודן אכזרי חסר הערכה כמו שהיה אבשלום בנו של דויד המלך שרצה להרוג את אביו על ידי מרד אחים ואביו ריחם עליו עד יומו האחרון כמו שמוזכר בספר שמואל. לעומת זאת שלמה חונך בקשיחות יותר ולכן יצא ממנו שלמה המלך תפארת לעם ישראל מכל הבחינות ,לכן אמר שלמה "חשך שבטו שונא בנו ואהבו משחרו מוסר".

הכוונה מי שלא מעניש ובמקרים חריגים של ניבול פה וכדומה לא מכה את בנו הוא שונא אותו כי בנו יצא רודן, ואוהבו מעלות השחר מלמדו מוסר בבחינת אהבה שמדבר עם בנו ומנסה להסביר לו דברים שבתור ילד הוא לא לוקח אותם בחשבון ,לכן הוא מיתווכח ולא מבין את הוריו. האבא חייב לשתף את הילד ולהסביר לו את הדרך הנכונה ולמה הוא לא מבין אותה בתור ילד.

השיחות האלו מבגרות את הילד נותנים לו הרגשה שניתן ליסמוך עליו ולשתף אותו בדברים ובמיוחד זה מקשר בינו לבן ההורה ואם עדין לא הבין וממשיך בדרכו הרעה יש צד אחר למוסר שהוא מלשון יסורין וזה ההענשה ואפילו מכה לעיתים רחוקות.

לכן גם על האם להיות חזקה ולא להראות חלישות כאשר היא אומרת לילד "חכה עד שאבא יבוא הוא יעניש אותך אני לא יכולה עליך",ילד צריך לראות אמא חזקה ואבא מוצק ואסור לחסוף לו נקודות חולשה.

לכן אם מכים ילד לעולם לא בעוצמה קשה ובטח לא בפנים כי זה אלימות לשמה והורים יתנו את זה את הדין בשמים כי הילדים הם לא שלנו אלא פקדונות שנתן לנו הקב"ה ואסור להתהלל בהם או לקלל אותה כי אתם פוגעים בבורא עולם מדברים לשון הרע על הקב"ה.

ישנם ילדים שמתרגלים למכות ואז ההורים עוברים לחגורות והשם ירחם ילד כזה שיטת ההכה לא תועיל לו,וצריכים למצוא לו עונש שהוא רגיש אליו וכל הורה יודע מה משפיע על בנו.

חשוב מאד שעה אחרי העונש או המכה לומר לילד שאנחנו אוהבים אותו והענשנו אותו בגלל שאנחנו רוצים שיהיה ילד טוב כלפי הבריות ושהקב"ה והסביבה לא תתרחק ממנו כי אף אחד לא אוהב ילדים רעים ואנחנו רוצים שכולם יואהבו אותך ותהיה ילד טוב.

עד כאן מקצת טיפים לחינוך אך חשוב מאד להבין שאת החינוך צריכים להתחיל מגיל אפס ולא לחכות שהילד יגיע לגי ההתבגרות אז אולי הוא יבין כי הוא לא יבין,עץ שגודל עקום כמעט בלתי אפשרי ליישר אותו ואם תנסה בכח אז אתה תשבור אותו.

לכן ברגע שהילד מגיע לגיל ההתבגרות הוא מבחינת חץ שעף באויר ולא ניתן לשלוט בה כל עוד שהחץ היה בידיים של הוריו הוא היה תחת שליטה מלאה וככל שתימתחו יותר ותדיקו יותר כך הוא יגיע רחוק יותר ויפגע במטרה וברגע שתעשו טעות קטנה בסטיה ימינה או שמאלה בהמשך הסטיה פשוט תקצין ותפספס את המטרה ומה שנישאר זה להתפלל שלא יהיה רוח או גשם שיפלו את החץ.

כך בדיוק חינוך הילדים כמו שאמר דויד המלך "כחצים ביד גיבור כך בני הנעורים",ככל שאתם משקיעים יותר ומדיקים יותר מבלי לעשות טעויות בחינוך כך הילד יעוף רחוק יותר ומדויק יותר למטרה הניכספת והישרה,אך ברגע שהחץ כבר באויר ולא השקעתם מספיק בחינוך ועשיתם טעויות רבות והילד מגיע לגיל ההתבגרות אין סיכוי לתקן את המעוות ומי שינסה הוא רק ישבור את הילד ויחריף את המצב כי ילד בן חמש עשרה לא ניתן לחנך בעמצאות נענשה או מכות וכו אלא מה שבשלתם זה מה שיוצא וכל מה שניתן ללמוד זה איך להתמודד איתו ולא להחריף את המצב.

כמה שלבים בילד והם: תינוק שיונק ותלוי בדדי אימו,כשהוא גודל קצת ומתחיל לדבר ולהשתולל הוא ניקרא קטן כי מימדיו קטנים רצונותיו ומחשבתיו בקטן.

בשלב מאוחר יותר הוא נהפך לנער  מלשון התנערות הוא גדל בשיכלו ומתחיל לאבד את תמימותו ומתחיל להיות ערמומי ולהתנער מעול וטעיות כגון: אם הוא נשאל מי שבר את הכוס? הוא יגיד לכם "לא אני", פשוט התנערות.

 אדם שלא מודה על טעותו ומאשים אחרים הוא מבחינת נער שלא התבגר כי הוא מתנער מכל דבר.

אחרי נער זה גיל בר מצווה ומעלה וזה ניקרא בחור/ה מלשון בחירה שיודע להבדיל בין טוב לרע ולקיים החלטות, כמובן מה שחסר לו זה ניסיון חיים, לכן צריכים להקשיב להורים.

 כאשר הבחור גודל קצת ומגיע לגיל שמונה עשרה הוא ניקרא גבר.

 למה גבר? כי איזה הגיבור הכובש את יצרו.

הילד עבר את כל שלבי ההתבגרות ואת קשי הבחירה בין טוב לרע עד שהוא שבע ניסיון ולמד מטעויות ומבין שלא כל מה שרוצים כדי לעשות ולא כל מה חושבים כדי לומר ולא כל מה שניראה טוב עכשיו הוא באמת טוב, כי לעתיד לבוא אותו טוב שחשבנו שהוא טוב כי ההינו נערים מתגלה עכשיו שאנחנו גברים כרע גמור כגון ילד שבנערותו לא למד ורק טייל "פקולטלה שפת ים",ועכשיו שהוא זקוק לכסף ולהתחתן ולמעמד נורמלי בחברה הוא מבין שהוא ריק חסר דעת ומקצוע ומוכן לתת הכל כדי לחזור לאחור וללמוד כמו שצריך יש כאלה שנהפכים לגברים מגיל עשרים ועד שלושים אך ההבנה הזו תגיע כי כך הם טבע האדם.

כאשר הוא התחתן הוא נהפך לאיש כי יש לו אישה.

אשה ניקראת כך כי נאמר בתורה "כי מאיש לוקחה",אחרי שאדם גודל ויש לו בנים ונכדים הוא ניקרא זקן שזה שיא החכמה ונסיון חיים שנאמר "מזקנים אתבונן".

והשלב האחרון זה שיבה שזה כבר שערות לבנות מכף רגל ועד ראש קשיים בתפקוד ומה שנשאר זה להתפלל מבחינת אל תשליכני לעת זיקנה.

הגיל הכי קשה הוא גיל הבחרות מה שניקרא בלשון מיקצועית מרד נעורים שיכול להיות מסוכן.

פעם לא היה מציאות של מרד נעורים ולא היה ילד שבועט בכל המוסכמות והולך בכעס מהבית או בורח לשבוע מהבית ובטח לא מקלל נוטר שונא או ברוגז.

הדור של פעם לא היה דור של חוצפה כמו של היום לא היה טלויזיה  אלימות אגרסיביות פריצות בדיבור ובלשון כמו שיש היום.

בדורנו ההורים עצמם התרגלו ונהפכו לחוצפנים ויפי נפש.

פעם הילדים היו מכבדים את הוריהם ולא ירדו לרמה של בריחה מהבית ולצער הורים בצורה אכזרית כזו או האחרת.

היום ילד הוא בוגר יותר מבחינת התקדמות חשיבה שיכלית ובמימדיו מאשר ילד של פעם,אבל מבחינה נפשית הוא ילדותי יותר תלותי חסר אחריות ועצמאות וחריצות מאשר ילד של פעם.  הילד של פעם ההית יכול להטיל עליו משימות ילדים בני שלוש עשרה היו מנהלים את החנות של האבא שלהם ומתמודדים אם סוגים שונים של אנשים בהצלחה,הם אפילו היו מתחתנים בגיליים האלו ומקימים משפחה.

ילדות בנות שתים עשרה היו מספיק בוגרות לחתונה כי מגיל תשע היא ידעה לבשל כמעט הכל לכבס לתלות לקפל לשמור על תינוקות כל זה מכיוון שלא העמיסו עליהם לחץ של לימודים עצום כמו שיש היום אמנם הם פחות משכילים בהרבה מצד שני הרבה יותר בוגרים חרוצים בעלי ניסיון חיים ויודעים להעריך לתת ולקבל,ואני אומר שבשני סוגי הילדים של פעם ושל היום יש פלוסים ומינוסים וצריכים לקחת את הממוצע שבין שניהם וליצור ילד מושלם בכך שלהוריד את כמות העומס של הלימודים המיותרים שמלמדים את ילדנו היום ולהחליף אותם בלימודי תורה וערכים או בעזרה בבית מבחינת שותף מלא למשק הבית בלי פינוקים מיותרים.

הילד של היום נשאר עדין תינוק מבחינת מידותיו המפונקות אך מבחינת שיכלו המתקדם הוא יכול לעשות תרגילים שאין באפשרותנו להבינם.

הילדים של היום לומדים כל כך הרבה דברים שמעמיסים עלהם המון חומר שלדעתי הוא מיותר לא צריך להוציא בגרות על כל המקצעות אלא רק על מקצועות שהילד מתכוון להתעסק בהם בעתיד ושאר המקצעות אפשר לעשות קורס קצר ומזורז ולא מעמיק רק שיהיה ידע בסיסי וזה כמובן לצבור החילוני אך כל בר דעת יודע שדרך ארץ קדמה לכל דבר אם הילדים לא ילמדו תורה מוסר פרקי אבות שהם מפתח ראשי לחיים מהיכן הוא ישאב כוחות להתגבר על יצרו המפונק.

חכמנו ידעו בפרקי אבות לכלול את כל הפילוסופיה שבעולם,כל משפט הוא קצר וקולע שאפשר לדבר עליו שעות אבל במילים מצומצמות חז"ל השכילו לומר הרבה עיין פרקי אבות ותבין.

הבעיה שההורים לא משתפים את ילדיהם במשק הבית אמא צריכה לתת לילה לעשות כלים גם אם יש סיכוי שהם ישברו כוס,תנו להם לנקות להפקיד שיקים בבנק תעסיקו אותם שהם ירגישו מועלים ושהם חלק לא מבוטל במשק הבית ואין הוא מרגיש פרזיט ולא שייך לבית ולהוריו ואל ידי כך מחנכים לכבוד הורים.

אבל ההורים של היום מרחמים על ילדיהם ומגדלים ילדים מפונקים שמאלים ומשועוממים שיש להם הרבה זמן פנוי לכן נוצר להם שיגעונות כי הבטלה מביא לשעמום והשעמום מביא לידי חטא.

הילד מסתכל שעות במראה מתעסק אם השיער שלו צובע אותו לצהוב למחרת עושה עגילים באוזן בגבה בלשון ובכל מיני מקומות אינטימים רחמנא ליצלן.

אני ראיתי כמה פעמים ילדים בגיל הבחרות מתלבשים כמו נאונאצים עם סמלי קרס וצלב ושרשרת של כלב מחוברת לו בין האוזן לאף ממש ניראה כמו רב בריח השם ישמור ויציל.

וזה לא ניגמר בזה יש אופנות משונות מוסיקה פרועה סמים אלכוהול הילד ממש מבולבל מסתובב ברחוב עם הרכב של אביו במוסיקה רועשת ביותר כדי שכולם יסתכלו עליו ממש מיסכן אין לו תכלית רוגע נפשי וכל התיסכול הוא מוציא על הוריו האומללים.

היום ההורים מפחדים מילדהם שלא יברח יקלל או ישבור משהו לפעמים הוא מסלק את הוריו ועושה מסיבה בביתו וההורים לא יכולים לבוא לביתם עד חצות הלילה.

יש לפעמים באמת ילדים רגועים יותר שעוברים את גיל ההתבגרות בשקט יחסי אז ההורים מתחילים לדאוג לשלום הילד ובכח נותנים לו לחשוב שהוא לא בסדר והם בעצמם מכניסים אותו למשבר ואז הוא משנה תדמית כדי להיות רצוי או שניהיה פריק או רודן וכו.

לפעמים יש לילד בגיל הבחורות מצב רוח רע ואמא מבקשת שיקנה משהוא מהמכולת והוא עונה לה "לא בא לי".

ישר האמא מלחיצה את האבא ואומרת לו שהילד עובר משבר גיל ההתבגרות הם קוראים לו לשיחה והם בעצמם משכנעים אותו שהוא במשבר עד שהוא משתכנע ובאמת מרגיש מוזר ונכנס למשבר על אמת וכל זה התחיל שהיה לו יומים של דיכי וזה יכול להיות לכל אחד.

כמה פעמים לאמא לא היה חשק לעשות כלים לבשל או לנקות עד שהבית הסריח ומיד היא יצאה מההרגשה הרעה והמצב רוח השתנה.

נו אז זה יכול לקרות לכולם ובטח אין זה אומר שהאמא  במשבר גיל ההתבגרות אלא יום אסל ויום בסל.

לכן אם ילד קצת בישן ומופנם שאגב זה מידה מצוינת אז הוריו חושבים שאין לו ביטחון עצמי ומיחסים לו תופעות שליליות שלא שייכות לו בכלל.

לכן לא כל שובבות יתר מעידה על המפרקטיביות ולא כל ילד שקט הוא מוזר ובמשבר לכן חשוב מאד לתת לילדים לגדול מבלי שניתן להם להרגיש שיש להם בעיה.

לכן לא כל ילד חייב לעבור משבר ולא כל ילד חייב שיהיה לו הרבה חברים כי חברה רק מקלקלת בפרקי אבות נאמר: "קנה לך חבר" ולא חברה שלפי כל הדעות מזיקה לילד ומוריד אותו לתרבות רעה ולתחרות של לרצות את החברה ולעשות דברים שהוא אינו אוהב ורוצה רק כדי להיות על המפה.

ההורים יוצרים קינאה ותחרות בין אחים ברגע שהם חושבים שהם חכמים ורוצים לכבוש את לב בנם כאשר קונים לו משהוא ואומרים לו אל תגיד לאחיך ז ה רק בשבילך וכו...

בכך אתם גורמים שאחד יסתכל בצלחת של השני וילשין על השני והם יהיו כל הזמן בתחרות תמידית שהם ישמחו במפלת השני רחמנא ליצלן.

לכן אם צריכים לקנות לילד נעלים  חדשות אין זה אומר שצריכים לקנות גם לשני שנעליו עדין לא היתישנו.

ואם אנו ניקנה לשניהם אנחנו נחריף את הקינאה והתחרות אנחנו צריכים לאחד בין האחים להביא אותם למצב שיואהבו וירגישו בשמחה ובצער של השני.

וידבר ה’ אל משה לאמר דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (בהעלותך ח, א-ב)

למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות (רש"י)

ויש אומרים שכך אמר הקב"ה למשה, לך ואמור לאהרון שלא יצטער על חנוכת המזבח שלא הביא קרבן, לפי שעתיד אני לעשות חנוכה אחרת לחוד בידי בניו שעתיד אני לעשות ניסים ונפלאות לישראל בידיהם של החשמונאים, וזו תיקרא חנוכת בית חשמונאי, שבה ידליקו נרות. והיא מצוה גדולה מן הקרבנות. לפי שהקרבנות מביאים רק בזמן שבית המקדש קיים, ואילו נרות חנוכה יהיו נוהגים גם בזמן שאין בית המקדש קיים, לדורות. וכן ברכת כהנים זו המצוה תמיד. ולכן נסמכו ג’ הפרשיות האלו. זו לזו שבתחילה נאמרה הפרשה של ברכת כהנים  ואח"כ פרשת קרבנות הנשיאים וסמוכה לה פרשה זו ללמדנו שבאותן ב’ המצוות פייס הקב"ה את אהרון שלא יצטער על זה שלא זכה להביא קרבן לחנוכת המזבח.

משל למלך שעשה משתה גדול, ובכל יום היה מזמין אנשים הרבה, והיה למלך זה ידיד גדול שאהבו מאד ולא הזמינו עמהם. והיה אוהבו זה מצטער צער גדול, אמר ודאי יש בלב המלך עלי שלא הזמינני למשתה. אחר כך שלח המלך ואמר לאוהבו אמנם עשיתי משתה והזמנתי אנשים הרבה, דע שאותך אני רוצה להזמין לחוד ולעשות לך סעודה גדולה, מאחר שאתה אוהבי. אף כאן. הקב"ה הוא ממ"ה. והסעודה כנגד חנוכת המזבח. אמר הקב"ה לאהרון אל תצטער על שלא נטלת חלק בקרבנות של חנוכת המזבח שאתם הכהנים תהיה לכם חנוכה לעצמכם (מעם לועז).

בהעלותך - חלק ג

פרטים

קטגוריה: פרשת בהעלותך

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:30

נכתב על ידי Super User

כניסות: 766

ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה (בהעלותך יא-כז)

וה' אמר אל משה, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. וישמעו אלדד ומידד את הדברים האלה ויאמרו, לא לנו, לא לנו הכבוד הגדול הזה, כי אם לאנשים טובים וצדיקים ממנו, ויאמר ה', עקב אשר קטנתם בעיניכם עד מאד, על כן אגדיל את חסדי עמכם, ונחה עליכם רוח קדשי והתנבאתם לעולם. ויהי כאשר ניגש משה לבחור שבעים זקנים כאשר אמר ה', ויאמר בלבו, כי אקח חמישה חמישה זקנים לכל שבט והיה מספרם רק ששים איש, וכי אקח ששה ששה ונוספו שנים אנשים על המספר אשר אמר ה', והיה כי אקח חמישה אנשים משבט אחד וששה משבט שני וקנאו איש ברעהו והיתה מריבה ביניהם, על כן אין טוב לי בלתי אם אקח שבעים ושנים פתקים, וכתבתי על השבעים "זקן" ועל שני הפתקים הנותרים לא אכתוב מאומה והיה האיש אשר יוציא את הפתק אשר כתבתי עליו "זקן", יעמוד לבד ואשר יוציא את הפתק החלק ועמד לבד.

ויעש משה כן כאשר אמר וירא העם את הדבר הזה וייטב בעיניו. ויהי כנוח רוח ה' על אלדד ומידד ויתנבאו במחנה לאמור, משה מת ויהושע משרתו מביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבע ה' לתת אותה להם. ויהי כשמוע יהושע את הדברים האלה, ויקנא למשה מאוד וירץ אליו ויגד לו את כל הדברים אשר שמע, ויאמר אנא, אדוני משה, שים אותם בכלא ונתת על רגליהם עבותים למען ישמע העם ולא יזיר לדבר ככל העולה על רוחו, וישמע משה את דברי יהושע ויאמר לו, אל ירע בעיניך הדבר הזה, הן נחה רוח ה' על אלדד ומידד ויתנבאו. ומי יתן והיתה רוח ה' על כל העם ודמו אלי וגדלו ורוממו ומצאו חן בעיני ה'.

ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר אדני משה כלאם (בהעלותך יא-כח)

אמר יהושע בדין שתכלא אותם בבית הסוהר, שכן אמרת לעם שהשי"ת יאציל מן הרוח אשר עליך וישים על הזקנים שיהיו עמך באהל מועד, והללו לא היו באהל מועד והם מתנבאים, בודאי נביאי שקר הם, לכן יש לכלוא אותם כמו שוטים. וי"א שיהושע קינא על כבוד משה, שפגעו בכבודו כשאמרו משה מת ויהושע מכניס, לכן ביקש לכולאם.

הממעיט אסף עשרה חמרים (בהעלותך יא-לב)

למה זה דוקא עשרה חמרים?

ברם, השלו הרי נפל סביבות המחנה (פסוק לא), יוצא איפוא שהמתגוררים בקצות המחנה יכולים היו לאסוף כמות יותר גדולה, שכן השלו היה סמוך לאהליהם, ואילו המתגוררים במרכז המחנה נאלצים היו לצאת ולבוא דרך ארוכה, דבר שהיה גוזל מהם הרבה זמן והיו איפוא ממעיטים לאסוף.

כידוע היה שטחו של מחנה ישראל שנים עשר מיל (רש"י במדבר לג-מט) היינו שלש פרסאות (פרסה ארבעה מילין), ונמצא שהמרחק הגדול ביותר ממרכז המחנה עד לסביבות המחנה היה פרסה ומחצה, והדרך הלוך וחזור היתה איפוא כשיעור שלוש פרסאות. והנה מצינו שיכול אדם ללכת עשר פרסאות ביום (פסחים צ"ג) יוצא איפוא שבמשך הזמן של "כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת" הספיקו ללכת כשיעור שלושים פרסה, היינו עשר פעמים הלוך וחזור, וכל פעם אפשר היה להביא חמר אחד. אם כן שפיר מתאים החשבון של "עשרת חמרים" דוקא...(מעינה של תורה הגר"א מוילנה ז"ל).

ויקרא את שם המקום קיברות התאווה כי שם קברו את העם המיתאוים מקברות (במידבר, יא-לד)

למרות שהמן היה בכל הטעמים עדיין העניין הפסיכולוגי שצורתו תמיד לא השתנתה הפריעה לבני ישראל וזה מה שאומרים בעלי המוסרים שהתאווה היא שורש גס שמביא את האדם לאבדון.

מעשה במלך שהיתה לו טבעת ישנה ובעלת ערך היסטורי עתיק מאד מדורות.

בוקר אחד קם המלך ממיטתו ונעלמה הטבעת. "הפך" המלך את הארמון וביצע חקירות קפדניות אצל כל מי שסובב אותו בארמון ועדיין לא מצא. הוציא המלך כרוז כל מי שמוצא טבעת זו מובטח לו שאני נותן לו להיות עשר דקות בחדר האוצרות של המלוכה ויכול האדם לאסוף כסף וזהב ויהלומים כאהבת נפשו בעשר הדקות הללו.

בהגיעו לשם ראה מודעה גדולה ''הקרקס העולמי" – הקרקס הפלאי הגיע לעיר!

נכנס וכרזה גדולה שובה את עיניו "שלם חצי רובל ותזכה בחצי מיליון רובל!"

דמיונו של הכפרי החל להתלהב חצי רובל זה הרבה אבל בחצי מיליון רובל אפשר לקנות את כל הכפר, את כל הבתים ואת כל הפרות, את הכל!

רכש האיכר כרטיס והוכנס אחר כבוד אל מגרש ירוק ורחב ידיים, סוס עומד שם וראשו שקוע באבוס. אחד מאנשי הקרקס החל מסביר לכפרי את הכללים "רואה סוס זה? עליך לרדוף אחריו והיה אם תצליח לתופסו ולו רק לנגוע בזנבו זכית בחצי מיליון רובל! היכון!"

הפשיל הכפרי את שרווליו, קשר היטב את נעליו ועמד מצפה בקוצר רוח לאות. שעה ארוכה ניסה הכפרי את כוחו להדביק את הסוס במרוצתו, בהתחלה דימה שהנה עוד מעט, עוד קצת מאמץ, כמה קפיצות נועזות וחצי מיליון בכיסו. אך אט אט עזבוהו כוחותיו, בכל זאת לא ויתר והמשיך אולי יצליח לנגוע בקצה זנבו של הסוס הבורח, בשארית כוחותיו השתדל לנסות את הכל עד שנפל מתעלף חסר נשימה על רצפת המגרש. לאחר שהושבה רוחו התאושש קימעא ויצא עצוב ונכלם. הפסיד הון כה רב.

והנה מודעה אחרת "ביתן הצחוק" שלם רובל אחד ותצחק שעה שלמה!

"רובל אחד זה הרבה לאיכר כפרי שכמוני אבל מוכרח אני לשמח את עצמי לאחר כשלון שכזה והפסד כ"כ  גדול...''

ותדבר מרים ואהרון במשה וכו' (בהעלותך יב-א)

 ויש לשאול מדוע מרים בלבד נענשה בצרעת הרי גם אהרון אחיה היה שותף לדבר זה, ואפילו למאן דאמר שגם אהרון נצטרע ונתרפא, שכן כתוב ויפן אהרון אל מריםף שנתרפא מצרעתו, על כל פנים מדוע מרים לא נתרפאה כמו אהרון, ויובן על פי מאמר חז"ל במסכת ערכין (דף ט"ו) על הפסוק "זאת תהיה תורת המצורע" מהי תקנתם של מספרי לה"ר, שיעסקו בתורה ויתרפאו שנאמר זאת תורת המצורע, ולכן אהרון אף על פי שנצטרע מכיון שעסק בתורה נתרפא מצרעתו, משא"כ מרים שלא שייך אצל אשה לימוד תורה כי אשה פטורה מתלמוד תורה לכן נצטערה. (וידבר יוסף)

ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח (בהעלותך יב-א)

על זה אמר שלמה המלך עליו השלום ברוב דברים לא יחדל פשע חושך שפתיו משכיל (משלי י). ר"ל אם אדם מדבר הרבה לא יתכן שלא יבוא לידי חטא ולא ידבר לשון הרע על חברו. וזה שחושך שפתיו מלדבר לשון הרע על חברו הוא נבון. שיש לו דעת, וכשיש לו הכרח לדבר, כשרואה שהוא בא לספר לשון הרע על חברו, הוא חדל מזה ושותק. וזהו מה שאומר התנא במשנה באבות ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ר"ל בדברים הנוגעים לגופו של אדם  ולא לנשמתו אין טוב אלא שתיקה, היינו דיבור הכרחי ביותר, שכן ברוב דברים לא יחדל פשע. אבל בדברי הנוגעים לנשמה, כגון תורה ותפילה או דבר מצוה, שם לא ישתוק, אדרבה, מצוה לדבר.

מעשה היה באדריינוס המלך שהיו לו שני יועצים. האחד אמר דיבור יפה, וחברו אמר שתיקה יפה זה שאמר דיבור יפה הביא ראיה מן המסחר, ושאילולא הדיבור לא היה מתקיים כל עסק, שע"י הדיבור שהמוכר משבח ומפאר את סחורתו נגמר המקח. וכן ע"י זה שמהללים הכלה בעיני החתן נגמרים האירוסין. וכן על זה הדרך, כל עניני העולם צריכים לדיבור. אמר המלך לזה שהיה משבח את השתיקה מהיכן אתה מביא ראיה שהשתיקה יפלה. התחיל לדבר ולהביא ראיות שהשתיקה יפה. בא השני וטפח לו על פיו שלא ידבר. שאלו המלך למה טפח לו על פיו. אמר אדוני המלך. וכיצד לא הייתי טופח לו על פיו, שהרי אני הבאתי ראיה שהדיבור יפה באמצעות הדיבור עצמו, שהללתי את הדיבור. אבל זה כיצד בא להגן על דעתו בדבר שהוא שלי, בדיבור.

וכאמור, לא נאמר שהשתיקה יפה, רק בענינים שאין בהם הכרח. אבל בדבר מצוה הדיבור יפה. ובוא וראה כמה נזק גורם הדיבור שאינו בא מתוך הכרח. אהרון ומרים שגדולי הדור היו, שהבא שממנו שתו כל ישראל, בזכותה של מרים היה. וענני הכבוד היו בזכותו של אהרון, אבל מאחר שדברו על משה שמץ של לשון הרע מתוך דיבור יתר נענשו ולא סלח להם הקב"ה אע"פ שהיו אנשים גדולים.

טעם הסמיכות ולמה נסמכה פרשה זו לפרשת המתאוננים והמתאוים. כדי ללמדנו כמה רעה גרם רוב הדיבור, וכמה צרות מביא הן על המון העם והן על גדולים. שהרי אהרון ומרים אחרי ששמעו מה שאירע למתאוננים ולמתאוים שדברו דברים שלא כחוק. ונענשו, והם דברו במשה ולכן נענשו, כפי שנבאר.

כי בשעה ששבעים הזקנים נכנסו לגדולה, כפי שראינו לעיל, שמחו ישראל שמחה גדולה והעלו נרות. וכשראתה מרים את רוב האורות שאלה לצפורה שמא יודעת את מה פשר האורות האלו. מה אירע היום אמרה צפוה דעי שכך וכך אירע. אמרה מרים אשריהן של נשי הזקנים שזכו ובעליהם נכנסו לגדולה. אמרה  צפורה וי לאותן הנשים, ששוב לא יזדקקו להן בעליהן אמרה לה: מהיכן את יודעת דבר זה. אמרה: בעלי מאז שדבר עמו הקב"ה לא נזקק לי.

ויש אומרים שמרים ראתה את צפורה שאני מתקשטת כדרך הנשים. אמרה לה למה אין את מתקשטת אמרה לה כי לא איכפת לו לאחיך אם אני מקושטת אם לאו. ובזה רמזה לה שאין משה מזדקק לה. הלכה מרים וסיפרה הדברים לאהרון אחיה. התחילו מרים ואהרון לדבר עם משה אודות האשה הכושית אשר לקח. כי לצפורה קראו כושית לפני שהיתה נאה ביותר, שפעמים קורא אדם לבנו היפה כושי, שלא תשלוט בו עין הרע. וכן כושית בגימטריה יפת מראה. ומלבד זה שהיתה יפה בתוארה היתה גם נאה במעשיה, ולכן חוזר הכתוב ואומר: כי אשה כושית לקח כלומר: למה היה צריך לפרוש ממנה והרי היתה אשה נאה ביותר ומושלמת בכל. ואם פרש ממנה בגלל הדיבור שדיבר עמו הקב"ה. (מעם לועז)

החיים והמוות ביד הלשון

לשון הרע, הוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא "מוציא שם רע". אבל "בעל לשון הרע", זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי, עליו הכתוב אומר: "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות (תהילים יב, ד).

ואם  יכלים אותו על מעשה אבותיו בפני אחרים, על זה אמרו רבותינו, זיכרונם לברכה: כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (אבות פ"ג מי"א).

ועוד נאמר "החיים  והמוות ביד הלשון" (משלי יח כא).

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: לשון הרע הורגת שלשה בני אדם: האומרו והמקבלו ואותו שנאמר עליו (ערכין טו ע"ב) והמקבלו נענש יותר ממי שאמרו. בעלי לשון הרע, אסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם: ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד.

עוד יש רעה בלשון הרע, כי המספר לשון הרע על חברו אז הוא מתגאה ויראה עצמו צדיק בעיניו, כי יחשוב: פלוני עשה כך וכך, ואני לא עשיתי! נמצא שהוא מתגאה ומחזיק טובה לעצמו, היה רע מאוד, כל שכן וכל שכן שעושה עבירה גדולה בלשון הרע ומחזיק טובה לעצמו. ואם אדם מספר לשון הרע על היתומים ועל האלמנות, אז ענשו עוד יותר, כי בלאו הכי הם מצטערים, והוא מצער אותם יותר. (אורחות צדיקים).

אין הקב"ה חפץ לשמוע לשון הרע על עם ישראל! ישעיה הנביא אמר "בתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב" והענישו ה' שנאמר "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה (גחלת) ויגע על פי...אליהו הנביא אמר לקב"ה שבנ"י עזבו את בריתו, וחייבו הקב"ה שבכל מקום שבעולם שיהודי עורך ברית מילה יצטרך אליהו להופיע ע"מ להעיד אח"כ שבנ"י לא עזבו את ברית ה'. בגלל שהוציא דיבר על עם ישראל. הושע הנביא כאשר אמר לו הקב"ה בניך חטאו לא עמד בתפילה עליהם אלא אמר לפניו רבש"ע, כל העולם שלך הוא החליפם באומה אחרת. אמר לו הקב"ה להושע לך וקח לך אשה זונה ותלד לך בני זנונים. הלך ועשה לאחר שנולד לו שני בנים  ובת., אמר לו הקב"ה שעכשיו יפרוש ממנה. אמר לו הושע שאינו יכול לפי שיש לו בנים ממנה. אמר לו הקב"ה הושע אתה שנשאת אשה זונה ובניך אין אתה יודע אם שלך הם או של אחרים אין אתה יכול להיפרד מהם, ובני בני אברהם יצחק ויעקב אמרת לי להחליפם באומה אחרת? כיון שהכיר בעצמו שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו, אמר לו הקב"ה עד שהינך מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל. (מעשה אבות)

פעם נסע החפץ חיים בעגלה עם סוחרי בהמות וסוסים. בכל הדרך שוחחו הסוחרים על שוורים, פרות, סוסים וכדו'. ר' ישראל מאיר ישב שקוע במחשבותיו ולא שם ליבו לשיחותיהם. פתאום העלה אחד האנשים שיחה על סוחרים אחרים והתחיל ללעוג עליהם. ר' ישראל מאיר כאילו הקיץ משנתו, והעיר להם בנחת: "אחים! עד כה עסקתם בשיחה נאה על הסוסים והשוורים הנוגעת לפרנסתכם, אבל למה עברתם לשוחח בעסקי הבריות? הרי יש בזה עבירות חמורות של לשון הרע ורכילות" שכניו בעגלה, שהיו אנשים פשוטים, חשבו אותו  להלך מוזר והגיבו בדברי לעג ובוז על אשר הוא מתערב בעניניהם ו מטיף להם דברי תוכחה.

ר' ישראל מאיר לא השיב לגידופיהם והיה נראה כאילו הוא נהנה מכך שהם הפסיקו בינתיים את שיחותיהם בענייני  לשון הרע. לאחר שגמרו ללעוג לו, הם המשיכו לספר על חבריהם. החפץ חיים העיר להם שוב והתחנן לפניהם שידברו על סוסיהם ופרותיהם ולא על חבריהם. כשלא הועילו דבריו הוא ביקש מהעגלון שיוריד אותו מהעגלה. מוטב לו להישאר באמצע הדרך מלשבת בחבורת לצים ולהקשיב לדברי לשון הרע ורכילות. (מורשת אבות)

בעת מסעותיו למכור את ספר "חפץ חיים", נקלע ר' ישראל מאיר באחת השבתות לעיר ידבוונה והתאכסן בביתו של השוחט. כשהתכונן ליטול ידיים לסעודה שלישית, שמע שהשוחט מספר לאשתו שיוסף הקצב רימה את פלוני והבטיח לו כי הבשר משחיטת אתמול הוא בלי סירכא. ר' ישראל מאיר הסתלק מיד מהבית מבלי לדבר דבר. כשהשוחט הרגיש כי אורחו איננו, החל לחפשו בעיירה, עד שמצאו מיסב לסעודה שלישית באחד הבתים לשאלת השוחט, למה שינה פתאום את האכסניה שלו, השיב לו ר' ישראל מאיר שאינו  יכול להתאכסן יותר בביתו. אם יש למר טענות על הקצב, הרי זו שאלה של איסור והיתר ויש לקראו אל הרב או יש להוכיחו בינו לבין עצמו, אבל כיצד הוא מספר זאת לאשתו? הרי יש בזה משום לשון הרע. "הנני עוסק במכירת ספרים על זהירות מדיבורים אסורים, וכיצד אני רשאי להתאכסן בבית שמדברים בו לשון הרע?" סיים החפץ חיים את דבריו (מאורות גדולים).

פעם בא לרבי נפתלי אמסטרדם יהודי לבקש "היתר מאה רבנים" כדי להוסיף אשה על אשתו. ובינתיים הוציא על אשתו דיבה רעה ככל העולה על לשונו. ר' נפתלי הפסיקו ושאל אותו, אם כבר קיבל היתר ממאה רבנים על איסור לשון הרע. (מורשת אבות)

רבנו ה"חפץ חיים" כותב באריכות בספרו את חומר העוון של לשון הרע, שפעמים רק על ידי עקימת אף או קריצת עין אפשר להרוג בן אדם, וכמו שנאמר: "כי באפם עקרו שור" הוא יוסף הצדיק, שעליו נאמר: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו".

מעשה מזעזע היה בארצות הברית באיזה תלמיד שהיה בביתו של הגאון מפוסקי הדור, רבי משה פינשטיין זכר צדיק לברכה, בארוחת בוקר, והנה על שולחנו של הגאון היו שני קנקנים עם שתי שקיות חלב, של שתי חברות שונות בהכשרים מדורים, והתלמיד היקר שלנו ראה את הגאון הנ"ל מושיט ידו לאיזו שקית, והחזירה למקומה, ולקח את השקית השנייה, מיד הסיק אותו בחור שהרב סומך על החברה השנייה, ולא על הראשונה, וחשב שיש "מצווה" לפרסם את הדברים לתועלת הרבים.

הלך לישיבה והתחיל לספר, וכן עשה בעוד ישיבות עד שלאט לאט החברה השנייה עמדה לפני פשיטת רגל, החליטה הנהלת המפעל ללכת לבית הרב לשאול איזה דופי מצא בחברתם, שפסל אותה. עלו ובאו לביתו, וכששמע הרב את דבריהם נבהל, קם והלך למקרר, והביא להם חלב של חברתם, באומרו שרק הבוקר שתה חלב שלהם, וכן כמעט בכל בוקר וערב, ואינו מבין מי המציא זאת.

ישב, חשב ונזכר, באותו מעשה וסיפר להם על חשדו בבחור שהיה אצלו, אך פשוט כשאחז בשקית החלב של אותה חברה, היא הייתה ריקה, ולכן לקח את השקית השניה, ורק ההבנה של אותו בחור גרמה לכל הצער, והשם הרע על אותה חברה.

כמה עלינו להיזהר בלשון הרע, שלא לדבר רע על שום יהודי, והזהירונו חכמינו זיכרונם לברכה, שהמדבר רע על יהודי, הוא כמוציא לעז על התפילין של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בהם: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (עין בגמרא ברכות ו) וזוהי סיבת הצלת עם ישראל ממצרים, והיא מפתח הגאולה העתידה. (כותונת פסים)

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

היצר הרע הוא כמו דייג ישנם שתי שיטות לדוג אחת ברשת ושניה בחכה, כך גם היצר הרע פועל ומכשיל אותנו בכמויות כמו "ברשת". ישנם אנשים שהיצר הרע לא יכול לתפוס אותם ניכשלים בכמויות כגון: אברכים שלומדים תורה לא נופלים בפח כל כך מהר כי חרדים לדבר השם. אז מה עושה היצר הרע צד אותם בחכה. אחד אחד כמו שהדג בא לחכה והדייג רואה שהחכה זזה אז הוא מושך את החכה ותופס אותו בלשונו. היצר הרע מגרה את האדם וכשהיצר מבחין שהוא אינו יכול להכשיל את האברך בעבירות ברשת שזו כמות גדולה הוא תופס אותו בלשון (בלשון הרע) ודג אותו עד כדי כך שקשה מאד להינצל מלשון הרע שאומרת הגמרא שאין אחד שניצל מלשון הרע ולכל הפחות מאבק לשון הרע.

אמרו חז"ל שלשון הרע הוא יותר חמור מכל העבירות, הקב''ה סולח ביום הכיפורים למי שעושה תשובה על עבירות של אדם למקום אך לא על עבירות של בן אדם לחברו, אלה האדם חייב לפייס את חברו. והראיה לחומרת העונש מהמרגלים שהוציאו דיבה על הארץ ונענשו במיתה שהתולעים אכלו אותם מלשונם ועד הטבור כלומר מידה כנגד מידה. כשם שנכשלו בלשון הרע התולעים אכלו את לשונם ומה אנחנו נאמר אם זה מה שקרה שהוציאו דיבה על הארץ שהיא חולות ואבנים דומם אז אם אנחנו נוציא דיבה על בן עליון נדבר לשון הרע על יהודי שהוא לא ארץ ישראל (דומם) הוא חלק אלוהך מימעל ממש אז עונשו הרבה יותר חמור.

הגה"צ ר' משה אהרון שטרן שליט"א, משגיח דישיבת קמניץ בירושלים, סיפר לי מעשה מהחפץ חיים זיע"א, אותו שמע בבחרותו בארה"ב, במהלך שיעור מפי הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל.

פעם יצאו החפץ זיע"א ואדם גדול נוסף (ויודע אני מי היה אדם גדול זה), לנסיעה ארוכה בענין דחוף של מצוה, הדרך ארכה להם כמה ימי נסיעה, כי המקום שאליו נצרכו להגיע רחוק היה. בהגיעם לאחד המקומות, שמו מיד פניהם לתור להם מקום אכסניה למען יוכלו להשיב את נפשם מעמל הדרך ולהשביע רעבונם.

והנה, לאחר שמצאו אכסניה אצל שולחנה של בעלת בית יראת שמים, שהידורי הכשרות אצלה ענו על הדרישות המיוחדות של החפץ חיים וחברו למסע, ישבו שניהם וסעדו נפשם בתבשיל שהוגש להם. בתוך סעודתם נכנסה בעלת הבית ושאלה אותם האם האוכל ערב לחיכם. החפץ חיים ענה מיד: האוכל טוב מאד, ואילו אותו אדם גדול שחבר למסע אמר: כן, האוכל טוב למדי, אם כי חסר היה קצת מלח, אבל באופן כללי היה טוב מאד...

שמעה האשה ויצאה מהחדר, אבל מיד בצאתה מהחדר תפס החפץ חיים בידיו את זקנו וראשו ואנחת שבר בקעה מגרונו באומרו: אוי ואבוי, כל ימי נזהרתי בעצמי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, ועתה נכשלתי פה ממש ששמעתי וקיבלתי לשון הרע, ואני מתחרט כבר על שנסעתי אתכם, ובודאי לא היתה מצווה בנסיעתי אתכם...

כשראה אותו אדם גדול כיצד התעטף החפץ חיים ביגון, נאחז חרדה ותדהמה, אך גם תמה תמיהה מסויימת: מה לו כי נזעק ונסער כל כך? ואולם מכיון שבחפץ חיים מדובר, פתח ושאל: מה כבר אמרתי, רבי ישראל מאיר, איזו לשון הרע היתה פה?...

ענהו החפץ חיים: כלום אין לשון הרע במה שאמרתם לבעלת הבית שהתבשיל חסר קצת מלח? הן לא היה שבישלה את האוכל כי אם המבשלת שהיא מעסיקה, וזו  אישה אלמנה, ומיד כששמעה את הטענה מפיכם על המלח, הלכה למטבח ופתחה בטענות על המבשלת המסכנה: למה לא שמת מלח בתבשיל, והמבשלת ענתה, כמובן, כי כן שמה מלח, ואז כבר הרעימה בעלת הבית את קולה וגערה בה באומרה לה: הלא הרבנים הסועדים על שולחני ואוכלים את התבשילים שבישלת אומרים שלא שמת מלח, וכיצד זה את אומרת אחרת? כך התווכחו השתיים, כשהמבשלת אומרת בביטחה ששמה מלח ובעלת הבית מטיחה בה וצועקת עליה שהיא שקרנית, שכן אם הרבנים אומרים שהאוכל חסר מלח, בודאי שהיא משקרת, והאלמנה התכעסה ואמרה ברוגז: בטוחה אני ששמתי מלח בתבשיל, ושומעה כך, אמרה לה בעלת הבית: אם את כה מעיזה פנים לומר על הרבנים שהם שקרנים, הרי את מפוטרת ממשרתך ואיני רוצה בך  יותר כמבשלת!...

חברו למסע של החפץ חיים, שכאמור אדם גדול היה, יושב ושומע בהקשבה מרובה לדברי החפץ חיים ופליאתו גוברת מרגע לרגע על דמיונו המופלג: מנין לו כל זה? איך הוא בונה מדיבור כל כך פעוט מגדלים באויר? ובגמר פליאתו הוא אומר: רבי ישראל מאיר, הנכם מגזימים!...

ענה לו החפץ חיים: אם כן, אם ברצונכם להיווכח שצדקתי, הבה ניכנס שנינו למטבח ונראה מה מתרחש שם...

קמו שניהם ונכנסו למטבח, ומצאו איך שתי הנשים נרגזות ונרגשות ומוחות דמעה מעיניהן, וכל זאת לאחר דיון ודיבור קולני ופוגע ולאחר שבעלת הבית הודיעה למבשלת שהיא מפוטרת, הכל כפי שתיאר החפץ חיים קודם לכן.

כשראה אותו אדם גדול מה שקרה, השתדל, כמובן, בכל כוחו לשנות את הדבר, הוא שילם טבין ותקילין עבור האלמנה כדי שתוכל לחזור למשרתה וכדי שישררו ביניהם השלום והשלוה!..(שאל אביך ויגדך)

מעשה שהיה הרה"ק רבי משה מפשעווארסק זצ"ל היה מפורסם בעולם החסידות כאחד הצדיקים הגדולים וכבעל רוח הקודש. במיוחד נודע כסופר סת"ם, שכל מה שכתב היה בקדושה ובטהרה ובכל הכוונות הדרושות. סיפרו עליו, כי פעם אחת קנה אצלו אחד מהצדיקים המפורסמים ספר תורה ונתן אותו למגיהים שיגיהו אותו, בהבטיחו להם שעבור כל טעות שימצאו, יתן להם עשרים רובל.

אחד מן המגיהים הללו היה אדם מרושע והחליט למצוא טעות בכל מחיר, מה עשה? הלך וביצע מעשה זדון, בעוותו במו ידיו את המילה "נגע", ואחר כך רץ לרבי והודיע לו שמצא טעות. הלך הרי לצדיק רבי משה מפשעווארסק וסיפר לו שמצאו טעות במלה "נגע".

נענה רבי משה ואמר: אותו מגיה הוא שקרן ורשע, מפני שאני אפילו זוכר את הכוונות שכיוונתי בשעה שכתבתי מלה זו, ובגלל מעשה זדון זה שעשה, יבוא עליו הנגע.

ואמנם, אותו מגיה נענש ונעשה מצורע. (שאל אביך ויגדך).

דבר ידוע הוא, כי בעת שפוקדת צרה אל ישראל, מתחילות הבריות לפשפש במעשיהן ולחפש אחר עוונות וחטאים.

כך ארע בשנת תר"ח, כאשר מגפת חולירע פרצה בעיר וילנה ובסביבתה. המחלה הקשה הפילה חללים רבים, והבריות פשפשו איש איש במעשיו ויש ששביררו אף במעשי הזולת כדי לחשוף את החטאים שגרמו למגפה הקשה.

אחד מאותם אנשים, שחיפשו חטאים לא רק בחדרי ליבם אלא גם אצל זולתם, הופיע בביתו של רבי ישראל מסלנט ולחש באזני הרב על אודות מעשיו הגרועים של פלוני. "בודאי עקב מעשיו הרעים פקדה אותנו המגפה הקשה", סיים האיש בהתרגשות.

כדרכו, האזין רבי ישראל בסבלנות לדברי האיש. ומשהשתתק הלה, אמר לו: "כידוע, ציותה התורה לשלוח את המצורע אל מחוץ לשלושת המחנות. ומדוע הורחק המצורע עד כדי כך? חכמינו זכרונם לברכה אמרו (במסכת ערכין ט"ז, ע"א), כי מחלת הצרעת באה על האדם בגלל עוון לשון הרע. יש אנשים הסבורים, כי איסור לשון הרע הינו מילה נרדפת להפצת דברי שקר. אך אין הדבר כן איסור לשון הרע כולל גם חיפוש חטאים ופגמים אצל הזולת! ועל כן אומרים לו, לבעל הלשון הרע: אם חושב אתה את עצמך למומחה במציאת חטאים ועוונות צא נא אל מחוץ למחנה. ושם, לכשתתבודד עם עצמך ימים רבים לא תוכל לחשוף את חטאי זולתך, אך תוכל בהחלט לחשוף ולגלות את כל העוונות שלך". (מעשיהם של צדיקים).

והאיש משה עניו מכל אדם (בהעלותך יב-ג)

שלמה המלך מהול בחכמתו העליונה "ויחכם מכל האדם" הרי מן הסתם היה גם הגדול שבענווים , שכן אין לך בעל גאווה אלא שוטה. משה רבנו מהולל בענוותו הגדולה, הרי מן הסתם היה גם חכם, שכן טבעו של שוטה להיות בעל גאווה. ובכן הרי היו שניהם גם חכמים מופלגים וגם ענווים מופלגים, מדוע איפוא מהללים את משה בענווה ואת שלמה המלך בחכמה?

ברם, הדין הוא כי "רב שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". משה רבנו היה בבחינת רב, שכן למד תורה ישראל, הרי יכול היה לנהוג בעניות, מהולל הוא איפוא בעניות. אבל שלמה שהיה מלך, הרי לא היה יכול למחול  על כבודו ולנהוג תמיד בעניוות, מהולל הוא איפוא בחכמה. חכמתו התבטאה בזה שהקפידו כלפי חוץ על כבוד המלכות, נשאר בכל זאת מבחינה פנימית העניו המופלג ביותר... (מעיינה של תורה בשם הרה"ק מהר"י ז"ל מרוזין).

ויהי כאשר העלה דוד את ארון ה' מבית עובד אדום אל עיר דוד, ותראהו מיכל אשתו מכרכר ומפזז לפני ה' ותבז לו בליבה. ויעל דוד עולות ושלמים ויברך את העם בשם ה', ויחלק לכל העם מאיש ועד זקן חלת לחם אחת, ובשר אחד וילך כל העם איש לביתו.

וישב דוד לביתו ותצא מיכל בת שאול לקראתו ותאמר, מה שפלת היום ומה נכלמת הן מלך אתה על ישראל, ובכל זאת נגלית היום לעיני אמהות עבדיך כהגלות נגלות אחד הריקים, עתה רואה אנכי כי משפחת אבי היתה נאה ממך מעודם לא נראה פס ידם ורגלם ועקבם מגולים, ויהיו כל בני בית אבי מכובדים ממך ויען דוד את מיכל אשתו ויאמר, אנשי בית אביך רדפו אחר הכבוד ולא שמו לב לכבוד ה' ותפארתו, אולם אנכי לא ארדוף אחר הכבוד, ולא אשים אליו ליבי טוב לי כבוד ה' והדרו מאלפי תהילות ותשבחות אשר ישבחוני בני האדם בראותם אותי מתכבד ומתהדר.

והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (בהעלותך יב-יג)

בהיותו מהלך פעם ברחוב, שמע רבי משה פיינשטיין קול קורא: "משה! משה!" בהביטו סביב, ראה כי זהו קולו של מכר, אשר ישב ליד הגה מכוניתו, מבלי להניד עפעף, ניגש ר' משה אל המכונית.

האיש הבין שר' משה חשב שהקריאה היתה מכוונת אליו והסמיק מרוב מבוכה, הוא אמר: "תוך כדי נהיגה הבחנתי בבני משה, פה ברחוב, לא הייתי מעלה בדעתי לקרוא לראש הישיבה בצורה כה פשוטה. נוסף לכך, לו הייתי מבקש לדבר עם ראש הישיב, הייתי יוצא ממכוניתי וניגש אליו. לא הייתי מעיזלבקש מראש הישיבה כי יבוא אלי..."

ר' משה הבטיחו נאמנה כי אין לו סיבה לדאגה: "זה שנים רבות שאיני מייחס כל משמעות לדברים הללו..." (ספר "רבי משה פיינשטיין" לוקט ממורשת אבות).

באסיפת רבנים שהתקיימה בפטרבורג בהשתתפות גדולי הדור, השתתף גם הגאון רבי יוסף דב, רבה של בריסק, הגאון הנ''ל הקשה קושיה חריפה בשם בנו ר' חיים והתפתח ויכוח סוער בין הרבנים שנוכחו במקום. לאחר מכן תירץ הגאון הנ''ל תירוץ אחד שלו ותירוץ נוסף בשם בנו ר' חיים אשר הפליאו את השומעים.

רבי יצחק בלאזר שנכח באותה אסיפה ישב כל הזמן ולא פצה את פיו. ר' יוסף דב תמה ואמר: הזהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?

כשבא לביתו ביקש שיביאו לפניו את הספר "פרי יצחק" כדי לתהות על קנקנו, ולהפתעתו מצא שם את הקושיה עם שני התירוצים. השתומם ר' יוסף דב ואמר: כמה גדולה מידת ענוותנותו של ר' יצחק בלאזר.

מעשה שהיה כשעלה המשגיח הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל לארץ ישראל, עורר הדבר שמחה רבה אצל ראשי הישיבות, וטבעי הדבר שרבים מהם פנו אליו וביקשו אותו לבוא ולהשמיע שיחות מוסר בפני תלמידיהם, אבל רבי אליהו דחה את כולם, באומרו: "באתי לארץ ישראל ע"מ לעסוק רק עם עצמי, ולא כדי להתמסר לאחרים".

משגברו עליו הלחצים עד מאוד ולא הירפו ממנו, נסע לבני ברק ונכנס אל החזון איש זי"ע, ובגמר השיחה בירך אותו החזון איש: "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו להגיד"!...

נתרצה רבי אליהו ובאחת משיחות המוסר הראשונות שהשמיע מאז נעתר לבקשת החזו"א, סיפר משל באדם שתעה ביער עבות ולא מצא את הדרך לצאת ממנו, והנה לאחר שעברו עליו כמה ימים בסבך הזה גילה לפתע אדם עומד לפניו, וכמובן שמח מאד על כך, ומיד שאל אותו: היודע אתה איזה דרך מוצא מן היער הסבוך הזה? השיב האיש: כמוני כמוך תועה אני ביער מזה זמן רב אבל יתרון אחד יש לי עליך, שאני יכול לומר לך היכן לא ללכת...

וסיים רבי אליהו ואמר: וכי אני יכול לומר מוסר? כלום תיקנתי את דרכי באון שאדע איך יוצאים מסבך היער? מי אני ומה אני, אבל זאת כן אוכל לומר: מכיון שזקן אני וכבר עברתי כברת דרך גדולה בסבך היער של העוה"ז, ולכן אוכל לומר היכן לא לא ללכת!...

מעשה שהיה: הרב ר' יעקב יצחק רודרמן זצ"ל, מייסד וראש ישיבת "נר ישראל" בבלטימור, סיפר לי עובדה מופלאה על הג"ר ברוך בער זצ"ל, עד כמה מאס בכבוד ובחל בזה.

הדבר היה לעת שהגיע רבי ברוך בער לארה"ב במסעו למען ישיבתו בקמניץ. אחד מתלמידיו אירגן לכבודו: ארוחת צהרים ובמעמד כל הנדיבים שהתאספו, התחיל אותו תלמיד להציג בפני הקהל את תאריו של רבי ברוך בער זצ"ל, את גדלות התורה שלו ואת צדקותו המופלגת.

כששמע זאת רבי ברוך בער זצ"ל התחיל להראות סימנים של חוסר סבלנות, כי בענונותו לא מסוגל היה לשמוע את כל שפע דברי התהילה והשבח שהרעיפו עליו, ועם כל רגע שעבר נטרדה מנוחתו יותר ויותר, עד כי פנה בקול לנואם: שקר הוא, אינו אמת, אין הנואם דובר נכונה!...

התלמיד כופף מיד את עצמו ולחש לאוזן רבו: רבי, הלא הגעתם לאמריקה כדי לאסוף כספים והתרים את הקהל למען הישיבה, וכאן באמריקה מוכרחים לדבר בשפה הזו, כי אחרת אין שום סיכויים להצליח בערב כזה, וככל שירבו התהילות והשבחים כך  יגדלו הסכומים שיתרמו...

 שמע זאת רבי ברוך בער והניע בידו בתנועת ביטול, באומרו: טוב, דבר, אבל הוא תפס בקצות שרווליו וחיפה בהם על שתי אזניו כדי ששוב לא ישמע את דברי השבח והתהילה, וכך המשיך לשבת עד לגמר הנאום של תלמידו. מחזה זה חזר ונשנה בערב נוסף שערכו לכבודו, ולאחר גמר המסיבה, כשהלך עם תלמידו לאכסניית, דיבר בהתמרמרות רבה על הגורל המר שנפל בחלקו, שכך מרעיפים עליו שבחים בלי גבול.

כשהגיעו לאכסניה, דאג בעל הבית להזהירו מראש לבל יאכל מהדגים שהוגשו לשולחן, שכן הוא חושש שאינם טריים כל כך והם עלולים לגרום לו להרעלת קיבה. אך רבי ברוך בר לא שם לב לדברים הללו ואכל מן דגים. לאחר סיום הסעודה נכנס לחדר שהכינו לו מבעוד מועד, וככל יתר בני הבית אף הוא עלה על יצועו לנוח את מנוחת הלילה, אך כעבור זמן מסויים, כשכל בני הבית כבר נמו את שנתם, התעורר לפתע בעל הבית בשומעו קול של הקאה. הוא התקרב לדלת חדרו של רבי ברוך בער ומיד התחוור לו כי האורח הדגול הוא המקיא.

בראותו כך נכנס אליו בחרדה באומרו לו: הלא הזהרתי את הרב לבל יאכל מדגים אלה. אלא שרבי ברוך בער ענהו: כלום אתם חושבים שאני מקיא בגלל הדגים? לא מיניה ולא מקצתיה. אני מקיא מכיון שמעי התחילו להתהפך בקרבי מחמת בחילה וגועל מרוב השבחים והתהילות שהמטירו עלי בימים האחרונים עד כי חשתי צורך להקיא בגלל זה!... (שאל אביך ויגדך).

מעשה שהיה בימיו של ה"חוזה מלובלין: ישב על כס הרבנות בעיר לובלין רבי עזריאל הורביץ. הוא הצטיין בחריפותו הרבה, ועל כן כונה "ראש ברזל".

דרכו של רבי עזריאל שונה היתה מדרכו של ה"חוזה", ועל כן לא סמך ידיו על האספות המוני חסידים בביתו של ה"חוזה".

פעם אחת פנה רבי עזריאל אל ה"חוזה" בשאלת תמיהה: הן ה"חוזה" עצמו יודע שאין הוא רבי ומדוע אפוא מדריך הוא אחרים לפי מנהגיו?

השיבו ה"חוזה": "וכי מה באפשרותי לעשות, הרי הבריות באים אלי מעצמם, לא אני הוא זה שקורא להם!"

אמר רבי עזריאל: "אם כך, יש לי עצה: בשבת הבאה יפרסם ה'חוזה' קבל עם ועדה כי איננו רבי, או אז יחדלו לבוא אליו".

קיבל ה"חוזה" את עצת הרב, בשבת הבאה הודיע ברוח שבורה לכל קהל החסידים, שאך ורק אדם פחות ערך הוא  ועל כן אל להם לדבוק במנהגיו ולבוא לבית מדרשו.

ואולם, במקום שיחדלו החסידים להסתופף בצלו, הושגה בדיוק המטרה ההפוכה: החסידים התלהבו עד מאד מדברי הענוה וההשפלה של רבם, ואף הם נסו החדיר בעצמם ענוה לא יפלא אפוא, כי הדבקותם בדרכו של הצדיק גברה עוד יותר משהיתה...

כשנזדמנו שוב החוזה  ורבי עזריאל יחדו, סיפר ה"חוזה" כי אמנם נהג הוא כעצת הרב, אך העצה כלל לא הועילה!

יעץ לו רבי עזריאל: "דרכם של חסידים היא לאהב את הענוה ולהתרחק מן הגאוה. יגיד להם אפוא, לחסידיו, כי הוא מהצדיקים האמיתיים. או אז לכשישמעו החסידים דברי גאוה אלו ימהרו ויעזבובו..."

שמע זאת ה"חוזה" והשיב: "אמנם אינני רבי, אך גם שקרן אינני. כיצד אוכל לומר על עצמי שהנני צדיק אמיתי??"

מעשה שהיה בליל ראש השנה. התפילה בבתי הכנסת כבר נסתיימה, "לשנה טובה תכתבו ותחתמו" מאחלים בשעה זו יהודים איש לרעהו בכל אתר ואתר, הכל פוסעים בתחושת חג מהולה בכבוד ראש לעבר בתיהם, להסב לסעודת החג.

ואולם, באחד מרחובותיה של ירושלים נראה שאיש אינו נחפז לביתו הפוך הוא, המונים מצטופפים באותו רחוב,, וכולם כולם חפצים להכנס ולו רק לרגע אחד, אל הבית השוכן בקרן הרחוב.

בית זה מעונו של האדמו"ר רבי ישראל אלטר מגור הוא. ועתה, בליל התקדש החג ובפרוס השנה החדשה את כנפיה חפצים המונים מיהודיה של ירושלים, ואף כאלה שמרחוק באו לזכות ולהתברך בברכת "שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה" מפי האדמו"ר הקדוש.

בדחילו ורחימו ממתינים האנשים. רבים מהם נמנים עם חסידיו של האדמו''ר, אך לצדם נתן למצוא יהודים מכל העדות ומכל שכבות הציבור כאלה הלבושים בלבוש זה או אחר, צעירים לצד זקנים אדמו"רים וראשי ישיבות לצד המוני העם מטרה אחת להתברך מפי הרבי הקדוש.

שורה ארוכה של יהודים נפעמים עוברת במשך שעות על פני הצדיק. והרבי, ניצב על מקומו ומברך את היהדים הנרגשים בברכת "שנה טובה". בעיניו המפיקות אהבה  ומסירות סוקר האדמו''ר את קהל העוברים, לזה מעניק חיוך של עדוד לאחר שולח מבט של תשומת לב. וכל אחד מבין העוברים חש בצאתו, כאילו זכה בתשמת לב מלאה מצד הרבי.

שעות רבות עוברים היהודים על פני האדמו"ר, ועדיין גדול הקהל הממתין בחוץ, ומן הרחובות הסמוכים ממשיכים לנהור יהודים המבקשים להתברך.

האנשים שעדיין לא התברכו ממתינים בצפיה. והנה עוברת שמועה: "האדמור ציוה לסגור הדלת לשעה קלה!"

הממתינים אמנם ממהרים לעזוב את המקום. איש מהם אינו מוכן לותר על ברכתו של הצדיק. הם ממשיכים לחכות, ובינתיים עוברות חולפות השערות מפה לאוזן:

"שמא התעייף הרבי וברצונו לנוח קמעה?"

"ואולי אחד הבאים הפנה אליו ענין חשוב, ועל הרבי להתייחד עמו ולדון בענין הדחוף?"

השמועות עושות להן כנפיים. הקהל ממשיך לחכות. אך את הסיבה האמיתית לסגירת הדלת שמעו רק אותם אנשים שעמדו בראש השורה, ועמדו להכנס לרגע קט אל הרבי.

מבעד לסדק שנותר עם סגירת הדלת מבחינים העומדים באדמו"ר. ביראת כבוד הם מתבוננים לעברו. הרבי מהלך כה וכה בחדר והנה שפתיו ממלמלות דבר מה. הממתינים מטים אוזן קשבת, ואכן הם מבינים את המילים "אל תבואני רגל גאוה!" כך מתפלל האדמו"ר מגור שעה שבחוץ ממתין לברכתו תור ארוך ארוך של יהודים...(מעשיהם של צדיקים).

רבי עקיבא איגר וידידיו רבי יעקב לוברבוים רבה של ליסא בעל נתיבות המשפט באו לוורשה לכנס גדול של רבנים. יצאו יהודי וורשה אל שער העיר לקבל את פניהם של שני גדולי הדור. בכבוד רב הובילום במרכבה הדורה רתומה לשני סוסים, והכניסום לעיר בקול תרועת המון חוגג. מרוב התהלבות לכבוד נושאי דגל התורה, התירו אנשים את הסוסים מהמרכבה, רתמו עצמם במקום הסוסים והסיעו את המרכבה.

כשהרגיש רבי עקיבא איגר בדבר, אמר: למי כל הכבוד הזה, אם לא לר' יעקב מליסא? ירד מן המרכבה ונבלע בין ההמון מרוב צפיפות לא הכירו בו' והוא כיתר ההמון הנלהב, הצטרף להסיע את המרכבה. ר' יעקב מליסא אמר בלבו למי כל הכבוד הגדולה זה אם לא לר' עקיבא איגר גאון הדגור? ירד גם הוא מן המרכבה והצטרף לאנשים המסיעים . כך הסיעו והסיעו עד שהרגישו שהיא ריקה מאדם. (מורשת אבות).

אשה אחת נהגה לטלפן לר' משה פעמים אחדות בשאלות הלכתיות פשוטות למדי, לעתים קרובות היא נהגה לצלצל פעמיים ושלוש, רק כדי לוודא שאכן שמעה נכון את התשובה, מישהו עמד ליטול את השפורפרת ולהסביר לה שהיא מבזבזת את זמנו היקר של ראש הישיבה, "לא", עמד על כך ר' משה, "היא חוששת, ואין היא יכולה לנהוג אחרת".

ליד דלתו של ר' משה ניצבה פעם אשה וביקשה לדבר איתו. כאשר נאמר לה כי הוא עסוק, התעקשה האשה לדבר עמו, והסבירה כי היא מבקשת ממנו שיתרגם לה מכתב שהגיע מאחותה מרוסיה, האדם שעמד בפתח נדהם: "אין להטריד את ראש הישיבה בדברים כגון אלו!" "מה פירוש?" התרעמה האשה, "והרי הוא עשה זאת עבורי כבר עשרים שנה!" ("רבי משה פיינשטיין")

הגאון הצדיק ר' יצחק מאיר מגור ז"ל בעל "חידושי הרי"ם" סיפר שבימי הרב הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק ז"ל היה רב אחד צדיק נסתר, אב"ד בעיר אחת קטנה. והנה ראה השמש של אותה עיר כי בכל יום באים אל הרב שני אנשים זקנים בעלי הדרת פנים, ולאחר שהולכים בא איש אחד ושואל על שני האנשים הזקנים הללו, אם היו עתה פה אצל הרב ולהיכן הלכו משם. כאשר ראה השמש את החזיון הנפלא הזה בכל יום ויום, תמה מאוד, ופעם אחת הרהיב עוז לשאול את הרב לפשר החזיון. הרב היה צדיק תמים מאוד, וחשב בתמימותו שכמו שבאים אליו כן הם באים לכל האנשים, ולכן השיב בתמהון לשמש:

למה לא תדע? הלא שני הזקנים הם אליהו ואלישע. והאיש האחרון שבא תמיד לשאול עליהם הוא גיחזי משרת אלישע: וזהי ענשו שרודף תמיד אחריהם ואינו יכול להשיגם ולראותם, שכן רצונו דרוש מהם טובה ותיקון, אבל עדיין אינו ראוי לכך.

כשמוע השמש את הדברים האלה אחזתו רעדה מגדולתו וקדושתו של הרב, וברוב התפעלותו לא יכול להתאפק וסיפר הדברים לאנשי העיר. נעשה רעה והתרגשות גדולה בעיר, כי לא ידעו עד היכן מגיע גודל קדושת הרב שלהם. כאשר נודע הרעש שבעיר להרב, חדל השמש לראות עוד את החזיון הפלא הזה. הלך ושאל את הרב:

מה יום מיומיים? מדוע לא באו היום הזקנים?

השיב הרב:

מכיוון שנזדעזתי מהרעש שנעשה בעיר, וראיתי ונוכחתי שהצדיקים האלה אינם באים אלא אלי בלבד, אמרתי לצדיקים: מאחר שאתם באים רק אלי ולא לאחרים, שוב אינני רוצה בביאתכם. (סיפורי חסידים).

והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה  (בהעלותך יב-ג)

הענוה היא סולם לעלות לדרכי הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו" (תהילים כה, ט) וממנו יגיע להשיג יראת השם ברוך הוא, שנאמר (משלי כב, ד): "עקב ענוה יראת ה'" השכינה שורה על הענוים, שנאמר: "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו) שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והטה ענונותו על הר סיני וירד למטה, וכתיב "הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך" (שם כו יט) מי שנעשה שכן לעפר בחייו בעולם הזה יחיה לעולם הבא, וכתיב: "כי רם ה' ושפל יראה" (תהילים קלח ו) ומי שמשים ליבו רך כבשר תפילתו נשמעת, דכתיב (ישעיה סו כג) "יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'" (סוטה ה ע"א) וכתיב: "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" (תהילים סה, ג).

צריך האדם שיתנהג במענה רך כמו שנאמר: "מענה רך ישיב חמה" (משלי טו א) ובקול נמוך, כי זה מדרך השפלות, כמו שנאמר: "ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך" (ישעיה כט ד), ולא יתעסק בנוי המלבושים והתכשיטים, כמו שנאמר: "הורד עדיך מעליך" (שמות לג ה), ויהיו תמיד עיניו שחות, כמו שנאמר: "ושח עינים יושיע" (איוב כב, כט) ולא יתעסק בתענוגים, כענין שנאמר: "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה) כל אלו הם סמני הענוה (אורחות צדיקים).

אדם ענו תמיד מודה על האמת ולא מנסה לתרץ את כישלונותיו משתדל להיות מהנעלבים ולא מן העולבים כי מבחינת הענו הוא מזיד והזולת שוגג ודן את כל אחד לכף זכות

הקב"ה אוהב את הענוים שנאמר "ולענוים נתן חן". ידוע שמי שהצטיין במיוחד במידת הענוה היו אברהם אבינו דוד המלך ומשה רבנו. אברהם אבינו אמר "עפר ואפר אנוכי"...

דוד המלך אמר "אני כתולעה"...

ומשה רבנו אמר "ואנחנו מה"...

מכאן הראיה שמשה עניו מכל אדם על פני האדמה כי אברהם אבינו ודוד המלך דימו את עצמם לדברים נחותים מרב הענוה כמו עפר ואפר ותולעת. אך זה בכל זאת משהו ואילו משה רבנו החשיב את עצמו לכלום אפס "ונחנו מה"...

וזה  רמוז בפסוק ומשה עניו מכל האדם עלי האמות

אדם זה ר"ת אברהם דויד משה

ועוד אברהם אבינו ודוד המלך שאמרו דיברהם זה היה בדיאלוג כלפי הקב"ה ומה הפלא? ברור שכולם שפלים ביחס אין סופי אליו  יתברך לעומת משה רבנו שאמר ואנחנו מה כלפי רשעים שהיו כמתאננים.

והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת (בהעלותך יב-י)

רואים את מידת הקב"ה וקפדנותו לגבי תלמידי חכמים שאוי לו למי שמוציע עליהם לשון הרע. אנחנו למדים מהפרשה שאפילו מרים הנביאה נפגעה מהוצאת לשון הרע על תלמיד חכם שידתו של הקב"ה מידה נגד מידה והענישה בצרעת שמצורע נוטריקון מוציא רע. כבר ביארנו בפרשת מצורע שאז מי שדיבר לשון הרע קיבל צרעת. וכן כך קרה גם בחטא המרגלים שהוציעו דיבה על הארץ וכשמתו אכלו אותם תולעים מהלשון שאיתה הם חטאו, ומידה כנגד מידה לא בטלה.

ויצעק משה אל ה' א-ל נא רפא נא לה (בהעלותך  יב-יג)

רבי אברהם מרדכי מגור ורבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה הזדמנו יחדיו ונקשרה ביניהם שיחה. במהלך השיחה הזכיר רבי מאיר יחיאל את שמו ושם אמו ובקש מהאדמו"ר מגור שיתפלל בעבורו לרפואה שלמה.

כדי רגע השתומם רבי אברהם מרדכי, אך מיד אמר: "בגמרא, במסכת ברכות ל"ד, נאמר: "כל המבקש רחמים על חברו (בפניו), אין צריך להזכיר שמו שנאמר: "א-ל נא רפא נא לה'. כך התפלל משה וכלל לא הזכיר את שמה של מרים. מדוע אפוא הזכיר מר את שמו בפני?"

השיב רבי מאיר יחיאל: "ובכל זאת גם באותו פסוק נרמז שמה של מרים ושם אמא. נאמר "רפא נא" ובגימטריא עולות מאותיות אלו המילים מרים יוכבד שם החולה ושם אמא...(מעשיהם של צדיקים).

דבר החסידות – פרשת בהעלותך

פרטים

קטגוריה: פרשת בהעלותך

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:41

נכתב על ידי Super User

כניסות: 908

ב"ה

לע"נ זקני היקר הר' פינחס נחום ב"ר יהושע יוסף לייב ז"ל המבורגר. נלב"ע אור לה' סיון ה'תש"פ ונטמן בהר הזיתים ירות"ו. ת.נ.צ.ב.ה.

הערה לקוראינו שבחו"ל: הנכם מוזמנים לקרוא את הטורים לפ' נשא, שנשלחו לפני חג השבועות. [וכן בכל שבוע תוכלו לקרוא את הטורים שנשלחו שבוע מראש].

דבר החסידות – פרשת בהעלותך

חגיגת המשכן – בדוגמה לחתונה

במהלך שיחה על חנוכת המשכן (ראה למטה) סיפר הרבי מליובאוויטש:

"בדידי הוה עובדא:

בעת סעודת הנישואין שלי, עמד כ"ק מו"ח אדמו"ר [הרבי הריי"צ] והלך בין המסובים לחלק להם 'משקה' לומר 'לחיים'.

בראותי זאת, לא הייתי יכול להשאר לשבת במקומי, כשהרבי חותני עומד ומחלק 'משקה', ועמדתי ממקומי, כדי לנסות לסייע עכ"פ, לאחוז את ה'משקה' או להגיש את הכוסית כו'.

-        מיד פנה אלי הרבי ורמז שאשאר לישב במקומי, וכשניסיתי להתעקש בכל זאת (יהודי הוא הרי עקשן...) – רמז שוב באופן ברור שלא אקום ממקומי!

כך שבלית ברירה נשארתי לישב במקומי, "אויף שפילקעס" [="על סיכות"]... כמובן, עד שחזר הרבי וישב במקומו להמשיך בסעודת הנישואין".

 (התוועדות ש"פ נשא תשמ"ז סעיף כו (השיחה שתומצתה כאן למטה) – ע"ש ההקשר)

~~~

פרשתנו פותחת בפרשת המנורה (ח, ב) "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרות וגו'".

מפרש רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: 'חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות'".

מדייק הרבי:

לכאורה, פרשת המנורה אינה סמוכה לגמרי לפרשת הנשיאים, שהרי בסיום פ' נשא (אחרי "זאת חנוכת") נאמר: "ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים, וידבר אליו" – ומדוע מפסיק הכתוב בפסוק זה בין פרשת הנשיאים לפרשת המנורה?

אלא יש לומר, שהיא הנותנת: פסוק זה מבאר מדוע אכן חלשה דעתו של אהרן.

והביאור בזה:

עצם זה שהנשיאים הקריבו קרבנות לחנוכת המזבח – לא היתה אמורה להחליש דעתו של אהרן, כי כל מטרת הקרבנות והנדבות הם לצורך חינוך הכוהנים והלויים לעבודת המשכן, ומובן מאליו מדוע לא נטל לא השתתף אהרן בנדבה זו, לא הוא ולא שבטו – כי אין אדם נותן מתנה לעצמו! ובדוגמא מחתן וכלה שאינם עושים וטורחים כלום בעת חתונתם [ראה סיפור למעלה], וכך הלויים "לגיון של מלך", בהיותם "בעלי השמחה" – אין מקום שיתנו מתנות לחנוכת המשכן.

אבל, כשראה אהרן ש"בבוא משה אל אהל מועד" מגיע הקב"ה ומדבר אליו – הבין אהרן שלא נחנך המשכן למטרת עבודת הקרבנות (והעבודות הנלווים אליה) גרידא, כי אם גם להשראת השכינה ודיבורו עם משה, ועניין זה לא היה בתחום עבודתם של אהרן והלויים.

ואם כן, הוקשה לאהרן, מדוע לא יטול הוא ובני שבטו חלק בחנוכת המשכן, כמו שאר השבטים, לעניין השראת השכינה (ודיבורו אל משה) במשכן? ועל כך השיב לו הקב"ה "חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".

שבת שלום!

מבוסס על: התוועדות ש"פ נשא תשמ"ו סעיף כה ואילך (נד' בתו"מ התוועדויות תשמ"ו ח"ג עמ' 599 ואילך) וש"פ נשא תשמ"ז סעיף כו (ח"ג עמ' 463 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' קכ-קכא.