חומש במדבר

דבר החסידות – פרשת בהעלתך

דבר החסידות – פרשת בהעלתך

 

בין שונא לאויב

בפרשתנו (י, לה) מופיע הפסוק הידוע "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". מפרש רש"י (ע"פ הספרי): "משנאיך – אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם שנאמר (תהלים פג, ג-ד) 'ומשנאיך נשאו ראש', ומי הם – 'על עמך יערימו סוד'".

וכבר הקשו מפרשים, מדוע מחכה רש"י רק לסוף הפסוק – וינוסו משנאיך, הלוא גם בתחילת הפסוק נאמר 'ויפוצו אויביך', ומדוע שם לא מפרש רש"י שאלו הם אויבי ישראל? ובפרט שבתחילת הפסוק בתהילים שרש"י מביא, נאמר 'כי הנה אויביך יהמיון'!

אלא, בהבדל שבין הלשונות שנאה ואיבה, מוסבר ב'ערכי הכינויים' (לבעל סדר הדורות) "שונא – בלב כו', אויב – מגלה השנאה" (וראה גם מלבי"ם כאן) כלומר שנאה היא מידה בלב, ואיבה היא ביטוי השנאה ע"י מעשים.

ועפ"ז מסביר הרבי: בעצם קשה כאן לחז"ל מה הפירוש "שונא ה'" הרי אם אינו מאמין חלילה בקיום הבורא לא שייך לומר שהוא שונא אותו, כי הוא חושב שאינו קיים ח"ו. ואם הוא כן מאמין – במה השנאה?

שאלה זו אינה קיימת על 'אויביך', כי שם אפשר להסביר שלמרות שמאמין בה' ואינו שונא – הרי מבחינה מעשית הוא אויב, כי אם הוא מתנהג נגד רצון ה' (ובפרט להכעיס) אז שייך הלשון איבה. אבל שנאה היא בלב ואיך שייך שונא ה' למרות שמאמין בו? ובפרט, איך יתכן שישנא את מי שברא אותו ומחייהו?

ועל כך אומר רש"י אלו שונאי ישראל, כי אמנם אי אפשר לשנוא את הבורא אבל מאחר שבני ישראל הם 'בבת עינו של הקב"ה' – הרי מי ששונאם שונא את מי שאמר והיה העולם!

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כג, בהעלתך שיחה ב' (עמ' 73 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 85 ואילך). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קטו.

 

מוקדש לשלשת הנערים גילעד, נפתלי ואייל הי"ד שנרצחו השבוע לפני שנה, בידי שונאי ה'.