בסוף פרשתנו מסופר שמרים הנביאה לקתה בצרעת ונאלצה להסגר שבעת ימים "והעם לא נסע עד האסף מרים", כלומר, בני ישראל המתינו לה שבעה ימים עד לריפויה. אומר רש"י (ע"פ המשנה סוטה ט, ב) שזה היה בשכר שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר ותתצב אחותו מרחוק וגו'.

 

נשאלת השאלה: אילו לא המתינו ישראל למרים וכי היתה נשארת במדבר לבדה? והלא זהו פיקוח נפש! יתרה מזו, ע"פ דברי הגמרא (תענית כא, ב) נאסרו מצורעים להיכנס למחנה רק כאשר "אהל מועד נטוי" [=קבוע במקומו] אבל בזמן המסעות הותרו לנסוע עם כולם, ומדוע הוצרכו להמתין כאן למרים שבעת ימים?

 

אלא, אומר הרבי, התשובה מרומזת בהמשך דברי רש"י: "שנאמר ותתצב אחותו מרחוק וגו'"; בסיפור משה כשהושלך ליאור, מסתבר שעל פי טבע לא יכלה מרים להושיע, אלא עמדה מרחוק "לדעה מה יעשה לו" כפי שמסביר תרגום יונתן "לדעת מה יהיה בסופו של משה".

 

אולם, כאשר בתיה ראתה שמשה לא ינק משום מצרית – הגיחה מרים והציעה מינקת מן העבריות. מסתבר, שגם לולא מרים היתה בתיה מגיעה למסקנה שצריך לחפש אשה עבריה, מובן אם כן, שמרים לא הצילה חיים רק שהדבר היה לוקח זמן ובינתיים היה משה מצטער, ומרים מנעה את העיכוב הזה.

 

אותו הדבר קרה כאן: אילו היו ישראל ממשיכים במסע – כנראה שמרים היתה מצטרפת, אלא שהיתה נאלצת להמתין לרפואתה עד לתחנה הבאה (כי ימי המסע אינם כלולים בשבעת הימים, כיון שאין בהם מציאות של 'מחנה'*) – וכאן עמד לה השכר שהמתינה למשה, והמתינו גם לה שלא לגרום לה עיכוב!

 

שבת שלום!

 

 

 

*) וי"ל יתרה מזו, שהימים שלאחר ימי הנסיעה אינם מצטרפים לימים שלפניהם, כי כאשר אינם רצופים לא מתקיים "תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה", שיש לפרשו מציאות אחת של שבעה ימים (ראה רש"י מצורע טו, יג) ולפ"ז הוצרכה לחכות עד שיהיו במקום אחד שבעה ימים רצופים.

 

 

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח"י בהעלותך שיחה ה' (עמ' 132 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 145). העיבוד בסיוע 'מעיין חי' חי"ד עמ' 40. וראה בגוף השיחה שמיישב ע"י ביאור זה עוד כמה קושיות ודיוקים.