פרשת יתרו

דבר החסידות – פרשת יתרו

ב"ה     

דבר החסידות – פרשת יתרו

 

ברכה ל'חוזר'

 

בקשר ליום הולדתו התשעים של ה'חוזר' הגה"ח הרב יואל כהן שליט"א, ט"ז שבט תש"פ, לאויוש"ט:

את הכח והברכה להיות 'חוזר' טוב, קיבל הרב יואל בחג השבועות הראשון שלאחר קבלת הנשיאות, ה'תשי"א, וכך מתואר המעמד:

-         הרבי פנה להת' יואל כהן [שהיה עדיין בחור] ואמר לו לומר 'לחיים'.

-         אח"כ נתן לו עבור אביו [הר' רפאל נחמן הכהן] "שיהיה בעל פרנסה".

-         אחר כך ציווה לו לקחת עוד הפעם, פעם שלישית, באמרו לנוכחים "אז ער וועט נעמען וועט ער געדיינקען" [=כשיקח ('לחיים') אזי הוא יזכור (את שיחות הקודש והמאמר)...

(ע"פ עתון כפר חב"ד גליון 1843, יו"ד שבט שבעים שנה, עמ' 102)

 

~~~

יתרונו של יתרו

בפרשתנו מסופר על מעמד הר סיני ומתן תורה.

וצריך להבין:

א)    כיצד זה שפרשה כה חשובה ויסודית נקראת רק על שם יתרו (ואפילו לא כמו פרשת בשלח, שנקראת גם 'שבת שירה'), שלכאורה הוא חלק טפל בפרשה, ולא על שם המאורע המרכזי והעיקרי של עם ישראל – מתן תורה?

ב)    יתרה מזו, בזהר (ח"ב סז, ב) נאמר, שעד שלא בא יתרו והודה להקב"ה לא ניתנה התורה לישראל, ורק כשבא יתרו ואמר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים" – אז "אסתלק קוב"ה ביקריה עילא ותתא ולבתר יהב אורייתא בשלימו". ותמוה: איך יתכן שכל מעלתם בקודש של משה ואהרן ושישים ריבוא לא היה מספיק שתינתן התורה, והיה חסר רק שיבוא יתרו ויאמר "עתה ידעתי גו'"?

ויש לבאר בהקדים קושיא נוספת:

פרשתנו פותחת "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה", וקשה: מה משמיענו הכתוב בהוספת "כהן מדין", ובפרט לפי פירוש המדרש (שמו"ר פ"א, לב) שהיה כהן לעבודה זרה, קשה: וכי באה התורה לספר בגנותו של יתרו [ובפרט שמתוכן פרשתנו נראה שהכוונה להיפך – לספר בשבחו של יתרו]?

אלא, שהיא הנותנת!

הטעות של עבודה זרה (כפי שמאריך הרמב"ם בריש הל' עכומ"ז) התחילה מכך שעובדיה החשיבו את הכוכב או המזל בתור ממוצע בינם לבין הקב"ה עד שחשבו שיש למזלות כח וממשלה ח"ו. אבל האמת היא שממוצעים אלה בטלים לקב"ה כגרזן ביד החוצב בו.

והנה, כשם שישנם ממוצעים בעוה"ז – כמו"כ יש מלאכים 'ממוצעים' בעולם היצירה ובעולם הבריאה, ככתוב (קהלת ה, ז) "כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם", וגם בהם יש את האזהרה לדעת שהם רק כגרזן ביד החוצב בו, ואדרבה: ככל שהממוצעים הם יותר נעלים – עלולים יותר לטעות בהם.

ואם כן, כאשר אומרים שיתרו "היה מכיר בכל ע"ז שבעולם" (רש"י יח, יא) – פירושו שהיתה לו הבנה והשגה בכל הממוצעים שבכל העולמות העליונים [אלא שבהיותו כהן מדין טעה והכירם כממוצעים שיש להם כוח ושלטון וזוהי עבודה זרה].

וכאשר יתרו הגיע והכיר בגדולתו של הקב"ה ובא להתגייר – זה הביא ליתרון אור בקדושה, מעבר לכל מה שהיה לפני כן, ועל דרך הנאמר בזהר (ח"ג מז, ב) על הפסוק (קהלת ב, יג) "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות" – שה"יתרון" בחכמה דקדושה בא דווקא ע"י בירור החכמה דלעומת זה [=של הסטרא-אחרא].

וזו היתה ההכנה הכי מתאימה למתן תורה, שענינה להפוך את העולם הגשמי לדירה לו יתברך. היינו שלא תשאר כטענת המלאכים "תנה הודך על השמים", אלא שעולם הזה יהפך לקדושה. ולדוגמא בחיי היום יום: שהתורה משפיעה על כל הנהגת האדם, ממתי שניעור – שמתחיל ב"מודה אני לפניך", ואח"כ תפלה ולימוד התורה, באופן כזה שכל ענייני הרשות, אכילה ועסקיו הגשמיים, חדורים בקדושת התורה, ועל ידי זה נעשה לו ית' דירה בתחתונים.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יא יתרו שיחה א (עמ' 74 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). בשילוב איזה פרטים מחלק ד בהוספות (עמ' 1271 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 250 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' שט-י.

דבר החסידות – פרשת יתרו

ב"ה     

דבר החסידות – פרשת יתרו

 

מה עלה בעשן?

 

אדמו"ר הריי"צ [רבי יוסף יצחק] מליובאוויטש סיפר:

רבינו הזקן חיבר, בנוסף ל"ספר של בינונים" (ספר התניא), גם כן "ספר של צדיקים", שמיועד לסדר עבודתם של צדיקים.

פעם אמר לו הרה"ק רבי אריה לייב, הסבא משפולי:

-         "אתם התחלתם לכתוב ספר של צדיקים, והעולם לא יכול לשאת זאת (=היינו שזה מדאי גבוה), נהיו קטרוגים למעלה ופסקו שהוא ישרף. ואני – סיים ה'סבא' – אעלה באותו להב השמימה".

ואכן, בשנת תקע"ב פרצה שריפה בליאדי, שבה נשרפו הרבה כתבים של אדמו"ר הזקן וגם חלקים מהשולחן ערוך שלו, ואז נשרף גם ה"ספר של צדיקים". ובדיוק באותה שעה הסתלק הרה"ק הסבא משפולי...

(ע"פ אגרות קודש כ"ק אדמו"ר חלק ט ע' רלב. וראה תורת מנחם חלק לב ע' 342)

 

~~~

בפרשתנו, במעמד מתן תורה, נאמר (יט, יח) "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש".

וצריך להבין, מה עניינו של עשן זה, ואיזה קשר יש בינו למתן תורה?

ויש לבאר על דרך החסידות:

הסיבה לעשן בדרך כלל, היא: כיון שהאש היא רוחנית והדבר הנשרף הוא חומר גשמי, לכן כשהאש מכלה את הגשמיות גורם הכליון לעשן.

לכן יש בעשן הבדלים לפי החומר הנשרף: כאשר החומר הוא דק – הוא נשרף מהר יותר וגם העשן הוא 'עדין' ודליל יותר, וככל שהחומר הוא גס יותר – כך גם העשן סמיך ועב יותר.

על פי זה מובן, שהיות שלפני מתן תורה היה העולם חומרי ובלתי מזוכך – לכן גרם הגילוי האלוקי להתבטלות וכילוי הגשמיות, "עשן כולו".

והיכן רואים שבמ"ת היה כילוי הגשמיות?

נאמר בספרי קבלה (ובפירוש הראב"ד לספר יצירה) ש"עשן" ר"ת עולם שנה נפש, שהם שלשת המרכיבים של העולם הזה הגשמי:

א)    עולם – הוא עניין המקום (שכל דבר בעוה"ז תופס מקום גשמי), והוא כנגד יסוד העפר.

ב)    שנה – הוא עניין הזמן (שבעולם יש עבר הווה ועתיד), והוא כנגד יסוד המים.

ג)     נפש – הוא עניין הנשמה (שכל הנבראים בעולם מחוברים מגוף ונפש), והוא כנגד יסוד הרוח.

ובמתן תורה התבטלו כל היסודות הללו:

א)    עולם – הלוחות היו "כתובים משני עבריהם" (תשא לב, טו), כלומר שלמרות שעשרת הדברות היו חקוקים מצד לצד יכלו לקרוא אותם משני הכיוונים, וזהו ביטול טבע ה'מקום' הגשמי.

ב)    שנה – במתן תורה נכחו נשמות ישראל מכל הדורות (ראה חדא"ג מהרש"א שבת קמו, א), והיינו שהתבטל עניין הזמן; נפגשו עבר הווה ועתיד.

ג)     נפש – במתן תורה "פרחה נשמתן" של ישראל (שבת פח, ב), והיינו שהתבטל החיבור בין הגוף לנפש.

וזהו פירוש "והר סיני עשן כולו" – שהתבטלו 'עולם שנה נפש', שהם כנגד עפר מים ורוח, מדוע? "מפני אשר ירד עליו הוי'ה באש" – כי התגלה שם הוי' שהוא היה הוה ויהיה כאחד, וכשם שאש מכלה עפר מים ורוח ומעלה אותם בעשן – כך ביטל הגילוי של שם הוי'ה את המציאות הגשמית של העולם.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, משפטים שיחה ה סעיף ח (עמ' 280 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 297 ואילך) מיוסד על מאמרי הצ"צ ואדמו"ר הרש"ב [ההסבר כאן על 'עולם שנה נפש' במ"ת הוא ע"פ מאמרים אלהלפי הרשום בזכרוני כי אינם תח"י עתה לבדוק ולחפש, וגם אינו מפורט בשיחה זו. וייתכנו אי-דיוקים]. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' שמא-ב.

 

דבר החסידות – פרשת יתרו

דבר החסידות – פרשת יתרו

 

מתן תורה – מציאות חדשה

 

הרב שניאור-זלמן גוראריה, מחסידיו הנאמנים של הרבי, היה ירא-שמים גדול ומקפיד על קלה כבחמורה. במיוחד היה זהיר לקיים את מה שכתוב בצוואת רבי יהודה החסיד.

בין היתר נאמר שם, כי אדם שעזב את הבית ולא הגיע למחוז חפצו – אַל לו לשוב לביתו. לכן היה ר' זלמן נוהג שגם אם שכח דבר-מה בבית – לא היה סב על עקבותיו בשום צורה שהיא.

פעם, נסע לשדה-התעופה לבצע שליחות מסויימת שקיבל מהרבי. אולם בבואו לשדה התברר לו כי הטיסה נדחתה ליום המחרת.

ר' זלמן שהבין כי עליו לשוב לביתו כלעומת שבא – לא ידע את נפשו, הרי זה נגד צוואת ר"י החסיד! הוא טילפן איפה למזכירו של הרבי, הרב חדקוב, ושאל כדת מה לעשות?

תשובתו של הרבי לא אחרה לבוא, והיא: שילמד פרק תניא ואז יוכל לשוב לביתו, שכן כשלומדים פרק תניא "ווערט מען אן אנדער מענטש" [=נהיים אדם חדש]...

("בכל ביתי נאמן הוא" – תולדות רש"ז גורארי', עמ' 318)

~~~

בפרשתנו, במעמד הר סיני, נאמר (יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר".מביא רש"י את דברי הגמרא (שבת פח, א) "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב. ואם לאו – שם תהא קבורתכם".

וצריך להבין (כפי שמקשה התוס' שם, ד"ה כפה), הרי כבר הקדימו נעשה לנשמע בה' בסיון, כמפורש בסוגיית הגמרא שם, ומדוע היה צריך למחרת בבוקר לכפות עליהם הר כגיגית, הרי קיבלו את התורה מרצונם הטוב?

שאלה נוספת: במכילתא פרשתנו (יט, י) יש מחלוקת מתי בנה משה מזבח והקריב קרבנות וזרק על בנ"י הדם: לדברי תנא-קמא היה זה בה' בסיון (כשיטת הגמרא בשבת הנ"ל) אבל לדברי ר' יוסי ברבי יהודה "בו ביום נעשו כל המעשים" – כלומר בו' בסיון בבוקר, יום מתן תורה.

וקשה, הרי הגמרא אומרת (שבת פו, סע"ב) שלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, ואם כן – כיצד זה יכלו בנ"י לטבול* ולהזות הדם לשם גיור בשבת, הרי הלכה פסוקה היא ברמב"ם ושו"ע (יו"ד סי' רס"ח ס"ד) שאין מטבילין גר בשבת**?

אלא הדבר יובן, על-פי מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (חולין ספ"ז): שאחרי שניתנה תורה, הנה גם המצוות שנצטווינו בהם לפני זה, אין אנו מקיימים אותן מפני הציווי שנאמר אז, אלא מפני שנצטווינו בהן מפי הגבורה בהר סיני.

ועל פי זה יוצא שכל-זמן שלא ניתנה תורה – לא היתה 'חלות' אמיתית לכל מה שבני-ישראל קיבלו על עצמם ולכל המעשים שעשו, כיון שזו היתה הגדרה אחרת – מצב של 'לפני מתן-תורה'.

ואם-כן נמצאנו למדים, שהגיור האמיתי של בנ"י היה רק במתן-תורהעצמו כאשר נאמר להם מפי הגבורה "אנכי ה' אלקיך וגו'", וממילא מובן שכל המעשים של 'גירות' כמו טבילה והזאת דמים שעשו לפני מתן-תורה (אפילו באותו היום) לא היו בגדר של גירות הלכתית, ולכן יכלו לעשות אותם בשבת.

לכן גם מתורץ מדוע כפה עליהם הר כגיגית, כיון שכל מה שאמרו "נעשה ונשמע" ביום האתמול – הרי זה היה כפי שהם 'תפסו' את עניין התורה והמצוות, אבל ברגע שנהייתה מציאות חדשה של מ"ת מפי הגבורה – נדרשה קבלה מחדש (לגיור האמיתי), ולכן כפה עליהם הר כגיגית בשעת מתן תורה!

וע"פ זה יומתק מדוע דווקא מ"ת נחשב גירות של עם ישראל, למרות שכבר על יציאת מצרים נאמר (ואתחנן ד, לד) "לקחת לו גוי מקרב גוי" [ובפרט שישנן דעות שכבר מזמן האבות יצאו מגדר של בני-נח***] – כיון שמ"ת פעל עליהם התחדשות גמורה עד שנעשו מציאות חדשה "כקטן שנולד דמי", ומאז ואילך ניתן הכח לבנ"י להתקשר ולהתחבר לקב"ה – "אותי אתם לוקחים" (תנחומא אמור יז) ע"י לימוד התורה וקיום המצוות.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לג, חג השבועות שיחה ב (עמ' 26 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "דבר-מלכות" השבועי עמ' נה.

 

______________

*)  דכיון שהטבילה היתה "כדי לקבל הזאה" (תוד"ה דאין הזאה – יבמות מו, ב), מסתבר שהיתה בסמיכות להזאה.

**)  והרי כבר נצטוו על השבת במרה (שבת פז, ריש ע"ב. ירושלמי ביצה פ"ב ה"א. רש"י בשלח טו, כה. ועוד) או באלוש (ירושלמי ביצה שם. סדר עולם פ"ה. ועוד).

***)  ראה בארוכה פרשת דרכים דרך האתרים דרוש א'. בית האוצר (להר"י ענגל) כלל א. וש"נ.

ובבית האוצר שם (סוף אות ח), דמהך מימרא דכריתות (ט, רע"א) שאבותינו נכנסו לברית במילה טבילה כו' – מוכח בפשיטות שמקודם לכן (מ"ת) הי' להם דין ב"נ. ולהעיר מאוה"ת משפטים (כרך ח) ע' ג'מב.

דבר החסידות – פרשת יתרו

דבר החסידות – פרשת יתרו

 

יתרונו של יתרו

בפרשתנו (יח, יג ואילך) מסופר איך שיתרו ראה שמשה רבינו יושב לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב, וטען כלפיו "מדוע אתה יושב לבדך וגו' נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך וגו'" ואז הציע "ואתה תחזה..." – שמשה ימנה שרי אלפים וכו' שישפטו את העם ורק "הדבר הגדול יביאו אליך", וכך אכן בוצע.

וידועה התמיהה (עקידה, אברבנאל, ש"ך עה"ת ועוד), איך משה רבינו בעצמו לא חשש שאופן הנהגתו יביא ל"נבול תבול" והיה צריך שיתרו, שהגיע לביקור קצר*, יבחין בזה ויעיר לו על כך?

מכך מובן, מסיק הרבי, שמשה סבר שהוא יכול וצריך לשפוט בעצמו את העם**, הן הדבר הגדול והן הדבר הקטן, והדבר לא יזיק לו ולא לבני ישראל.

ביאור העניין:

כאשר הגיע הזמן שמשה יתחיל ללמד תורה לישראל, הרי כיון שהוא למד אותה "מפי הגבורה" סבר משה, שכאשר בנ"י ילמדו תורה רק מפיו, והרי שכינה מדברת מתוך גרונו – הרי זה ייחשב כאילו גם הם שומעים מהקב"ה, וכמו שאמר "כי יבא אלי העם לדרוש אלקים" ופירש"י "לשאול תלמוד מפי הגבורה".

ובלשון החסידות: משה קיבל את התורה באופן של "ראיה", והרי "אינה דומה שמיעה לראיה", לכן הוא רצה להגביה את בנ"י לדרגתו – שגם הם יקבלו אותה ממנו באופן של ראיה, ובהיותם בדרגה זו יוכל ללמד אותם את כל התורה – הדבר הגדול והדבר הקטן.

אבל יתרו העריך את דרגת ישראל מצד עצמם, ולכן טען: אמנם כאשר משה מלמד אותם "את החוקים ואת התורות" הוא יכול להעלות אותם לדרגתו, אבל כאשר הם באים להישפט עלהעסקים שלהם – דברי ריבותם – אז אין הם ב'עולמו' של משה וצריכים דיינים משלהם.

ואף שודאי צדק משה בהערכתו שיוכל לשפוט את העם, אבל הסכימה דעת הקב"ה לעצת יתרו, כי אמנם בדורו של משה אפשרי הדבר, אבל לאחר הסתלקותו יחסר בביטול העם לנשיאי העדה ושוב א"א לאיש אחד לשפוט את העם. וזהו דיוק הלשון "ואתה תחזה" – ברוח הקודש שעליך (רש"י); שיוצרך עניין זה עבור הדורות הבאים.

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, יתרו שיחה ב (עמ' 203 ואילך. ובמתורגם ללה"ק: עמ' 217 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' נח-ט.

______________

*)  ואמנם ידוע מאמר העולם "א גאסט פאר א ווייל זעט אויף א מייל" [בעברית מדוברת: "אורח לרגע רואה כל פגע"] אבל ח"ו לומר על משה רבינו, שנבחר ע"י הקב"ה בעצמו לרועה ישראל מרגע היוולדו (ראה דחז"ל עה"פ ומשה הי' רועה, שמו"ר פ"א, יח. שם כא-כב. כד) וכבר הי' רועה נאמן של בנ"י למשך זמן – שלא ידע דבר כזה פשוט עד שיתרו צריך להעיר לו על כך!

**) הוכחה על כך, היא מלשון חז"ל (מובא ברש"י בתחילת הפרשה( "יתר [או יתרו] – על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה". מדוע לא נאמר הלשון שהוא זכה שתיאמר/שתיכתב פרשה זו על ידו, כמו שנאמר במקרים דומים (פרשת פסח שני – בהעלתך ט, ז, פרשת בנות צלפחד – פינחס כז, ה), אלא מהלשון שיתר פרשה בתורה אנו למדים שלולא יתרו לא היה קייםסדר של "ואתה תחזה" אלא משה היה יכול וצריך לדון את העם כולו, אלא שיתרו בא וחידש סדר הנהגה חדש!

 

דבר החסידות – פרשת יתרו

דבר החסידות – פרשת יתרו

 

יתרונו של יתרו

בפרשתנו (יח, יג ואילך) מסופר איך שיתרו ראה שמשה רבינו יושב לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב, וטען כלפיו "מדוע אתה יושב לבדך וגו' נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך וגו'" ואז הציע "ואתה תחזה..." – שמשה ימנה שרי אלפים וכו' שישפטו את העם ורק "הדבר הגדול יביאו אליך", וכך אכן בוצע.

וידועה התמיהה (עקידה, אברבנאל, ש"ך עה"ת ועוד), איך משה רבינו בעצמו לא חשש שאופן הנהגתו יביא ל"נבול תבול" והיה צריך שיתרו, שהגיע לביקור קצר*, יבחין בזה ויעיר לו על כך?

מכך מובן, מסיק הרבי, שמשה סבר שהוא יכול וצריך לשפוט בעצמו את העם**, הן הדבר הגדול והן הדבר הקטן, והדבר לא יזיק לו ולא לבני ישראל.

ביאור העניין:

כאשר הגיע הזמן שמשה יתחיל ללמד תורה לישראל, הרי כיון שהוא למד אותה "מפי הגבורה" סבר משה, שכאשר בנ"י ילמדו תורה רק מפיו, והרי שכינה מדברת מתוך גרונו – הרי זה ייחשב כאילו גם הם שומעים מהקב"ה, וכמו שאמר "כי יבא אלי העם לדרוש אלקים" ופירש"י "לשאול תלמוד מפי הגבורה".

ובלשון החסידות: משה קיבל את התורה באופן של "ראיה", והרי "אינה דומה שמיעה לראיה", לכן הוא רצה להגביה את בנ"י לדרגתו – שגם הם יקבלו אותה ממנו באופן של ראיה, ובהיותם בדרגה זו יוכל ללמד אותם את כל התורה – הדבר הגדול והדבר הקטן.

אבל יתרו העריך את דרגת ישראל מצד עצמם, ולכן טען: אמנם כאשר משה מלמד אותם "את החוקים ואת התורות" הוא יכול להעלות אותם לדרגתו, אבל כאשר הם באים להישפט עלהעסקים שלהם – דברי ריבותם – אז אין הם ב'עולמו' של משה וצריכים דיינים משלהם.

ואף שודאי צדק משה בהערכתו שיוכל לשפוט את העם, אבל הסכימה דעת הקב"ה לעצת יתרו, כי אמנם בדורו של משה אפשרי הדבר, אבל לאחר הסתלקותו יחסר בביטול העם לנשיאי העדה ושוב א"א לאיש אחד לשפוט את העם. וזהו דיוק הלשון "ואתה תחזה" – ברוח הקודש שעליך (רש"י); שיוצרך עניין זה עבור הדורות הבאים.

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, יתרו שיחה ב (עמ' 203 ואילך. ובמתורגם ללה"ק: עמ' 217 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' נח-ט.

______________

*)  ואמנם ידוע מאמר העולם "א גאסט פאר א ווייל זעט אויף א מייל" [בעברית מדוברת: "אורח לרגע רואה כל פגע"] אבל ח"ו לומר על משה רבינו, שנבחר ע"י הקב"ה בעצמו לרועה ישראל מרגע היוולדו (ראה דחז"ל עה"פ ומשה הי' רועה, שמו"ר פ"א, יח. שם כא-כב. כד) וכבר הי' רועה נאמן של בנ"י למשך זמן – שלא ידע דבר כזה פשוט עד שיתרו צריך להעיר לו על כך!

**) הוכחה על כך, היא מלשון חז"ל (מובא ברש"י בתחילת הפרשה( "יתר [או יתרו] – על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה". מדוע לא נאמר הלשון שהוא זכה שתיאמר/שתיכתב פרשה זו על ידו, כמו שנאמר במקרים דומים (פרשת פסח שני – בהעלתך ט, ז, פרשת בנות צלפחד – פינחס כז, ה), אלא מהלשון שיתר פרשה בתורה אנו למדים שלולא יתרו לא היה קייםסדר של "ואתה תחזה" אלא משה היה יכול וצריך לדון את העם כולו, אלא שיתרו בא וחידש סדר הנהגה חדש!

 

דבר החסידות – פרשת יתרו

דבר החסידות – פרשת יתרו

 

יתרונו של יתרו

בפרשתנו (יח, יג ואילך) מסופר איך שיתרו ראה שמשה רבינו יושב לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב, וטען כלפיו "מדוע אתה יושב לבדך וגו' נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך וגו'" ואז הציע "ואתה תחזה..." – שמשה ימנה שרי אלפים וכו' שישפטו את העם ורק "הדבר הגדול יביאו אליך", וכך אכן בוצע.

וידועה התמיהה (עקידה, אברבנאל, ש"ך עה"ת ועוד), איך משה רבינו בעצמו לא חשש שאופן הנהגתו יביא ל"נבול תבול" והיה צריך שיתרו, שהגיע לביקור קצר*, יבחין בזה ויעיר לו על כך?

מכך מובן, מסיק הרבי, שמשה סבר שהוא יכול וצריך לשפוט בעצמו את העם**, הן הדבר הגדול והן הדבר הקטן, והדבר לא יזיק לו ולא לבני ישראל.

ביאור העניין:

כאשר הגיע הזמן שמשה יתחיל ללמד תורה לישראל, הרי כיון שהוא למד אותה "מפי הגבורה" סבר משה, שכאשר בנ"י ילמדו תורה רק מפיו, והרי שכינה מדברת מתוך גרונו – הרי זה ייחשב כאילו גם הם שומעים מהקב"ה, וכמו שאמר "כי יבא אלי העם לדרוש אלקים" ופירש"י "לשאול תלמוד מפי הגבורה".

ובלשון החסידות: משה קיבל את התורה באופן של "ראיה", והרי "אינה דומה שמיעה לראיה", לכן הוא רצה להגביה את בנ"י לדרגתו – שגם הם יקבלו אותה ממנו באופן של ראיה, ובהיותם בדרגה זו יוכל ללמד אותם את כל התורה – הדבר הגדול והדבר הקטן.

אבל יתרו העריך את דרגת ישראל מצד עצמם, ולכן טען: אמנם כאשר משה מלמד אותם "את החוקים ואת התורות" הוא יכול להעלות אותם לדרגתו, אבל כאשר הם באים להישפט עלהעסקים שלהם – דברי ריבותם – אז אין הם ב'עולמו' של משה וצריכים דיינים משלהם.

ואף שודאי צדק משה בהערכתו שיוכל לשפוט את העם, אבל הסכימה דעת הקב"ה לעצת יתרו, כי אמנם בדורו של משה אפשרי הדבר, אבל לאחר הסתלקותו יחסר בביטול העם לנשיאי העדה ושוב א"א לאיש אחד לשפוט את העם. וזהו דיוק הלשון "ואתה תחזה" – ברוח הקודש שעליך (רש"י); שיוצרך עניין זה עבור הדורות הבאים.

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, יתרו שיחה ב (עמ' 203 ואילך. ובמתורגם ללה"ק: עמ' 217 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' נח-ט.

______________

*)  ואמנם ידוע מאמר העולם "א גאסט פאר א ווייל זעט אויף א מייל" [בעברית מדוברת: "אורח לרגע רואה כל פגע"] אבל ח"ו לומר על משה רבינו, שנבחר ע"י הקב"ה בעצמו לרועה ישראל מרגע היוולדו (ראה דחז"ל עה"פ ומשה הי' רועה, שמו"ר פ"א, יח. שם כא-כב. כד) וכבר הי' רועה נאמן של בנ"י למשך זמן – שלא ידע דבר כזה פשוט עד שיתרו צריך להעיר לו על כך!

**) הוכחה על כך, היא מלשון חז"ל (מובא ברש"י בתחילת הפרשה( "יתר [או יתרו] – על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה". מדוע לא נאמר הלשון שהוא זכה שתיאמר/שתיכתב פרשה זו על ידו, כמו שנאמר במקרים דומים (פרשת פסח שני – בהעלתך ט, ז, פרשת בנות צלפחד – פינחס כז, ה), אלא מהלשון שיתר פרשה בתורה אנו למדים שלולא יתרו לא היה קייםסדר של "ואתה תחזה" אלא משה היה יכול וצריך לדון את העם כולו, אלא שיתרו בא וחידש סדר הנהגה חדש!

 

דבר החסידות – פרשת ויחי - איך זוכים לבנים צדיקים?

דבר החסידות – פרשת ויחי

 

איך זוכים לבנים צדיקים?

על ברכת יעקב לאשר "מאשר שמנה לחמו" אומר המדרש "שהוא מעמיד בגדי שמונה", כלומר שבנותיו יינשאו לכוהנים גדולים הלובשים שמונה בגדים. גם רש"י על הפסוק (ברכה לג, כד) "יהי רצוי אחיו" מפרש "שהיו בנותיו נאות . . ונשואות לכוהנים גדולים".

והדבר תמוה: הכהן הגדול המשרת לפני ולפנים ועובד בבית המקדש בקדושה ובטהרה, מה לו ול"בנות נאות"?

עלינו לומר, שהברכה שבנותיו של אשר יהיו "נאות" אינה מתייחסת ליופי הגשמי כשהוא לעצמו, אלא ליופי רוחני (אשר היופי הגשמי אינו אלא השתקפות שלו) וזו הברכה: שבנותיו יהיו נאות בצניעותן, ובזכות זה יינשאו לכהנים גדולים.

הואיל והכהן הגדול היה צריך לעמוד בדרגה גבוהה של רוחניות (כמובן מדברי המשנה שהיה חייב להיות נשוי), לכן היתה גם אשתו צריכה להיות "נאה" בצניעותה. זה מתבטא גם בסיפור הגמרא (יומא מז, א) על קמחית, ששבעת בניה שימשו בכהונה גדולה, בזכות ש"מימיי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי".

דבר זה מסביר גם את ברכת משה "ברוך מבנים אשר" ומפרש רש"י: "אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר ואיני יודע כיצד", כלומר, במניין בנ"י איננו מוצאים בשבט אשר מספר גדול יותר מבשאר השבטים.

אלא יש לומר, שהכוונה איננה בכמות אלא באיכות; שבט אשר "נתברך בבנים" במובן הרוחני - בנחת מהבנים. כאשר האמהות היו צנועות ו"נאות" ברוחניות, החדירו זאת גם בבניהן, ולכן זכו לרוות מהם נחת יהודי אמיתי - בנים ההולכים בדרכי התורה והמצוות.

 

צום קל  יהפך לששון ולשמחה – ושבת שלום!

 

מבוסס על: קטע מהתוועדות יום שמחת תורה ה'תשי"ט, נד' בתורת מנחם חלק כד עמ' 153 ואילך. הרעיון ורוב העיבוד נעשה ע"י מערכת "נקודה בזמן" שנשלח במייל מאת הרב ברק בצלאל.

הגבלת העם סביב הר סיני

הגבלת העם סביב הר סיני

 שיר מאת: אהובה קליין ©

  ישראל נודדים במדבר

  מרחוק מבחינים בהר

  ענוותן נשגב בהרים

  ראשו נחבא בעננים.

 

   הר סיני כמגדלור

   זכור מדור לדור

   בו רזים ואור

   עטור סלעים וחול.

 

  ברמ"ח אבריהם חשים

  ליבם צלצולי ענבלים

  מה   רבה   הפְּלִיאָה

  שלושה ימי הגבלה.

 

  בפניהם   ההר מגודר

  הצפוי מהם נסתר

  למעמד הנשגב מייחלים

 עליהם צופים מלאכים.

 הערה: השיר בהשראת פרשת יתרו [חומש  שמות]

 

 

 

 

 

 

 

פרשת יתרו - מדוע הוגבל העם – לא להתקרב להר סיני?

פרשת יתרו - מדוע הוגבל העם – לא להתקרב להר סיני?

מאת: אהובה קליין .

הנושא המרכזי בפרשה זו הוא : מעמד הר סיני, אך למעמד חשוב היסטורי זה- קדמו הכנות כפי שהכתוב מתאר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-ה'.  וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם.  וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי:  כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל-הָעָם--עַל-הַר סִינָי. וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ:  כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת.  לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה--אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ, הַיֹּבֵל, הֵמָּה, יַעֲלוּ בָהָר".[שמות י"ט, ט-י"ד]

השאלות הן:

א] מה היה התנאי לקבלת התורה?

ב] כיצד נדרשו עם ישראל להתכונן למעמד נשגב זה?

תשובות.

התנאי לקבלת התורה.

האגדה מספרת: על הערבות הטובה  שה' דרש מעם ישראל, לשם כך משה הצטווה לאסוף את כל העם.

בראשונה ,לדבר אל הנשים ולצוות אותן לגדל ולחנך את ילדיהן- לתורה ולמעשים טובים - כדי שלא תתנהגנה כחוה אשר עברה על פי ה' והייתה מצטדקת באומרה לה':  לא לי, כי אם לאישי ציווה ה' לבלתי לאכול מעץ הדעת טוב ורע.

אחר כך, משה הצטווה לפנות אל הגברים -בדבר מעמד הר סיני והעם כולו עונה פה אחד: כל אשר דיבר ה' נעשה!

ויאמר ה' אל בני ישראל: בזאת אתן לכם את תורתי, אם תביאו לי עָרֵבים  אשר יגישו ערבות לאמור: מידינו יבקש ה', אם  לא יעשו בני ישראל את התורה ולא ישמרוה!

ענו כל בני ישראל: אבותינו הקדושים: אברהם, יצחק, ויעקב יערבו בעדנו לפניך, ה'.

ענה ה': ומי יערוב את אבותיכם לפני, הן שאל אברהם - אביכם ממני  אות ומופת ויאמר  לי: במה אדע  אם ארש את ארץ כנען? ויצחק אביכם אהב את עשיו אשר שנאתי, וגם יעקב אביכם אמר בצר לו: נסתרה דרכי מה',

לכן לא אקח את הערובה הזאת ,אלא שאלתי מכם ערובה  טובה ממנה! ויהי כשמוע העם את דברי ה' ויאמרו לו:

הילדים שלנו  יהיו ערבים לתורה הקדושה. כאשר ה' שמע  תשובה זו אמר: הערובה הזאת טובה ונאמנה לי מאד, מאד! לכן מיד ילדכם אבקש אם תשכח תורתי, העם ענה: אנחנו נלמד את ילדנו ואת נכדנו את התורה ונשנן אותה להם והם יתעסקו בה בלכתם בדרך – בשכבם ובקומם - מפיהם עד עולם התורה כלומר: לא תסור מהם לעד!

ההכנות לקראת מעמד הר סיני.

נאמר: "כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת". 

המשמעות על פי מדרשי חז"ל: כל זמן ששרתה השכינה על ההר, כל מי שהיה מתקרב ונוגע בהר - היה מת, אך משנסתלקה השכינה כולם היו רשאים לגשת אל ההר, מכאן הסיק רב יוסי: לא המקום של האדם מכבדו, אלא האדם עצמו גורם לקדושת המקום.

ה"חפץ חיים" מסביר: לקראת מתן  תורה, ה' הגביל את ישראל - לבל יעלו אל הר סיני ואף לא לגעת  בקצהו, עתה  כדאי לשים לב: הר זה שאין בו דעת ואין בו תחושה - בכל זאת נתקדש מכוח המעשה של מתן תורה, עד שהוזהרו בני ישראל מנגיעה כלשהי בקצה ההר, מכאן המסקנה: תלמיד חכם שהוא בבחינת ספר תורה מהלך- חי- שיש בו דעת ורגשות פועלים - על אחת כמה וכמה, שכל הנוגע בקצה כבודו כאילו נגע בבת עינו!

חכם אחד מן הגליל דרש לפני רב חיסדא את המילים:

"וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי:  כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל-הָעָם--עַל-הַר סִינָי"

מכאן הרמז – כי ה' נתן לעם ישראל תורה משולשת- תורה, נביאים וכתובים. לעם משולש:- שכולל- כוהניםלווייםוישראלים, על ידי שלישי—על ידי משה שהיה שלישי להוריו ביום השלישי- לשלושה ימי הגבלה, בחודש השלישי- סיון שהוא שלישי לניסן [שהרי לפי התורה: החודש הראשון הוא: ניסן]

מוסיף ואומר: שלא כמידת הקב"ה מידת- אדם בשר  ודם, אדם המוכר חפץ לחברו- המוכר עצוב והלוקח [הקונה] שמח. אבל אלוקים אינו כן, נתן לבני ישראל תורה ושמח, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו"

[משלי ד, ב]

ספורנו מסביר: כי האזהרה אל העם לא להתקרב להר סיני, נובעת מהחשש- פן יפלו חללים בתוך העם  ויערבבו שמחת ה' בטומאת המתים וכך יטילו אבל על קרוביהם ולא תשרה  השכינה עליהם.

לדעת  המלבים : מהציווי: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב"- ניתן להסיק: כי יהודי חייב להגביל את עצמו בענייני אלוקות ולא לחקור יתר על המידה את הנושא- כי הוא למעלה מתפיסתו, אלא עליו להסתפק באמונה פשוטה.

לדעת הרב שמשון רפאל הירש: היו צריכים את עם ישראל להזהיר לא להתקרב להר- כדי להפריד בין העם הפרדה פיסית - לבין ההר שהוא מקור אלוקי. המקום מורם אל תחום שמעבר הארצי - לכן כל יצור חי שיגע בהר – צפוי למיתה ורק אחרי מתן תורה יושב ההר אל התחום הארצי- כל ההגבלה הזאת - מטרתה להוכיח: באופן מוחשי שמקור התורה הוא על אנושי ועל ארצי!

רש"י מתייחס לפסוק: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ:  כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת".

משה קבע גבול לעם ישראל כדי שלא יתקרבו יתר על המידה להר.- הכוונה שהתחום של הגבול מגלה לנו,  שיש איסור לחצות את הגבול ולעלות אל ההר. ואפילו בקצה של ההר היה צריך להיזהר – כדי לא לגעת גם שם.

ראיתי בספר: "פירושי הרב דוד צבי הופמן":

אפשר  שלא גידרו את ההר בגדר ממשית ,אלא מנעו מן העם לעלות להר באזהרה מילולית בלבד.

המלבים אומר: יש ללמוד מעניין ההגבלה להר סיני מסר חשוב: אדם מישראל חייב להגביל את עצמו ולא להרבות בחקירה ובהתפלספות בענייני אלוקות שהם למעלה מתפיסתו, אלא עליו  ללכת בדרך אמונה פשוטה בתכלית- זו מובנה של מצוות ההגבלה בעת שאלוקים מתגלה  על הר סיני.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי האיסור להתקרב להר נבעה מכמה סיבות, כגון לא להתקרב להר שבאותו זמן שרתה עליו השכינה- היה צורך להפריד בין ההפרדה הפיזית של בני ישראל לבין ההר שהיה באותו זמן עם עוצמה אלוקית.

ויפה המסר – הרמוז בהגבלה להר בזמן - ההכנות למעמד הר סיני: לא לחקור יתר על המידה את דרכי ה' אלא:

"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ" [דברים  י"ח].כי אדם בשר ודם אינו יכול להבין תמיד את מהלכי הקב"ה.

פרשת יתרו - מהו הסוד למתכון אחדות העם?

פרשת יתרו - מהו הסוד למתכון אחדות העם?

מאת: אהובה קליין .

בפרשה זו , מתארת לנו התורה  את אחד האירועים הכי החשובים  בהיסטוריה היהודית:

 מעמד הר סיני:

 וכך הכתוב מתאר את   בני ישראל- טרם מעמד קבלת התורה:

"בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר.  וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹקים; וַיִּקְרָא אֵלָיו ה', מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי.  וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ.  וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. "  [שמות י"ט, א- ז]

השאלות הן:

א] מה המשמעות של התאריך בו הגיעו ישראל למדבר סיני?

ב]  מה הטעם  בהזכרת חניית ישראל ברפידים - טרם הגעתם  למדבר סיני?

ג]  כיצד  הגיעו ישראל לאחדות?

תשובות.

הזמן בו הגיעו ישראל למדבר סיני.

רש"י  - שואל על המילים: "בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--בַּיּוֹם הַזֶּה"?

בראש  חודש לא היה צריך לכתוב, אלא- ביום ההוא, מדוע   נאמר:  "בַּיּוֹם הַזֶּה"?

תשובתו: כשאתה לומד תורה- יהיו בעינך חדשים כאילו היום ניתנו, הסבר זה מתבסס על דברי  תנחומא: "כשתהא לומד, אל יהיו  בעינך ישנים, אלא כאילו היום הזה ניתנו"

רבינו בחיי מסביר: "בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי"- הוא חודש  סיון "בַּיּוֹם הַזֶּה"- ראש חודש היה וההוכחה לכך: שנאמר:

"וַיְהִי הַחֹדֶשׁ, וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ על- (אֶל-) הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל" [שמואל-א, כ, כ"ד] ובהמשך כתוב: "וַיְהִי, מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וַיִּפָּקֵד, מְקוֹם דָּוִד" [שם, כ, כ"ז]

מכאן, שהכתוב בא ללמדנו: שהיו שני ימי ר"ח וההוכחה שבהמשך מתואר:  "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, מַדּוּעַ לֹא-בָא בֶן-יִשַׁי גַּם-תְּמוֹל גַּם-הַיּוֹם, אֶל-הַלָּחֶם"?

דרשו  רבותינו ז"ל- "ביום הזה"- היה ר"ח- כמו שכתוב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם"

[שמות י"ב, ב]

בתאריך זה הגיעו בני ישראל למדבר סיני- הוא חורב.

רבי ישראל מסלנט [מייסד תנועת ה"מוסר" ] מציע רעיון יפה:  כידוע התורה ניתנה לעם ישראל לא במקום מדויק- אלא במדבר שומם ,גם הזמן אינו מדויק שהרי עד היום לא ברור לנו לגמרי האם התורה ניתנה ב: ו' בסיון? או, ב: ז' בסיון, או ביום השישי בשבוע, או בשבת?מכאן שהתורה- היא מעל הזמן ומעל המקום!

לעיתים ניתן לשמוע אנשים הטוענים: כי במקום מסוים- קשה ללמוד תורה ,או להתנהג ברוח התורה ולקיים את מצוותיה. או, יש הטוענים שבתקופתנו אין לנהוג כמו בימים ההם, אלא, חלילה יש להתאים את מצוות התורה  לימים שלנו, לכן טוענים חכמים- כנגד דעות אלה-  שיהיו דברי התורה הנלמדים – כאילו היום ניתנו!

רש"ר [ הרב שמשון רפאל הירש ]מסביר: "בַּיּוֹם הַזֶּה"- מיד שהגיעו למדבר סיני הקימו את המחנה וחנו כ"ישראל" נגד ההר ,לעומת זאת  לא כן כשהיו מגיעים למקום חדש במדבר, היו בודקים את השטח כדי לדעת אם הוא ראוי לחנייה, אך כאשר הגיעו לאזור הר סיני שהוא היה מקום  חפצם, לפי שכבר נאמר להם- שמכאן תצא ישועתם וכאן יקבלו על עצמם את עול עבודת ה'- מיד חנו ללא כל חישובים.

הזכרת חניית ישראל ברפידים.

רש"י שואל על הנאמר: "בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי.  וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים"-  מדוע התורה חוזרת ומסבירה מהיכן באו ישראל אל מדבר סיני? הרי הדבר הוזכר כבר לפני כן? התשובה: התורה רוצה להקיש את יציאתם מרפידים אל הגעתם למדבר סיני- מה הגעתם להר סיני הייתה בתשובה - אף יציאתם מרפידים הייתה בתשובה.

במילים אחרות, כבר כשהיו ישראל ברפידים הם עשו תשובה אחרי שהתלוננו "לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן"? [שמות, י"ז, ז]

"שפת אמת" מסביר: כיון שנסעו מרפידים במטרה  ללכת להר סיני, זכו לאלתר- על ידי כוונה זו- לתשובה, לפי שהרצון להתקרב לתורה משפיע לבוא - לידי תשובה.

"שם שמואל" מבהיר: היות שברפידים בני ישראל היו רפי אונים  עד מאד "שרפו ידיהם מן התורה" חלשים ברוחם וכושלים- הם התחזקו כאשר באו  למדבר סיני ,ידעו שבאים לקבל את התורה ועצם הצפייה לקראת ההתגלות הגדולה העומדת להתרחש לנגד עיניהם- הדבר נתן בהם עוז ואומץ למלא את התפקיד האדיר הזה!

"בעל חדושי הרי"ם ז"ל  אומר: ישנו פתגם ידוע: "אם אי אפשר לעלות –מן ההכרח לרדת: ואני אומר: אם אי אפשר לעלות- מן ההכרח לעלות.."!

"כלי יקר"  מסביר רעיון יפה -לגבי הזכרת: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים"- התורה רוצה להדגיש: כי במקום זה בני ישראל היו  בריב ובמחלוקת- היות כי מקום זה נקרא:" מסה ומריבה" "וְרפִידִים"- אותיות- פרידים- וזה על שם הפירוד שהיה בתוכם. ורז"ל דרשו מלשון "רף ידיים" כי על ידי הפירוד שהיה ביניהם- רפו ידיהם מהתורה ועכשיו שנסעו מרפידים-למדבר סיני- הסיעו עצמם מן הפירוד  לחניה מול הר סיני- מקום זה גרם להם להיות מאוחדים- באגודה אחת.

במיוחד כאשר התבוננו בהר שהוא הנמוך שבהרים והבינו  שה' בחר  דווקא לתת את התורה שם- על ידי זה , הם בחרו  במידת ההכנעה.

אחדות עם ישראל לרגלי הר סיני.

נאמר: "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר"

רש"י מבהיר: לרגלי הר סיני- כל עם ישראל התאחדו כאיש אחד בלב אחד, לעומת זאת בשאר החניות- הם היו שרויים בתרעומת ובמחלוקת.

"מכילתא"- מסביר: "כל מקום שהוא אומר: "ויסעו ויחנו" נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכן נאמר : "וַיִּחַן"- בלשון יחיד ולא –"ויחנו"- בלשון רבים.

"כלי יקר" מסביר רעיון יפה: כל עוד שבני ישראל היו במצב של מחלוקת- לא היו ראויים לקבל את התורה- אלא עד אשר השלום יהיה ביניהם.

וכאשר השלום שרר ביניהם  - אז היו ראויים  לקבל את התורה על ידי משה כפי שאמר שלמה המלך   : "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת; נִתְּנוּ, מֵרֹעֶה אֶחָד" [קהלת י"ב, י"א] והתורה-  כל נתיבותיה שלום- כי הכל מפי הגבורה- והתורה-  הרי מדריכה את האדם ללכת בדרך הישר.

כל עוד העם אינו מגובש כעם אחד, אלא המחלוקות ביניהם- האחד מתיר  בפסק הלכה, השני אוסר וכך כביכול התורה האחת מתנהלת  כשתי תורות לכן נאמר: "בחודש השלישי.." ביום הזה הם הגיעו למדבר סיני, כלומר  בחודש זה שמזלו תאומים - מורה לנו להיות בדיבוק ואהבה שיחדיו יהיו תמים כתאומים זה לזה ואז  יהיה  השלום רב לאוהבי התורה ויש בכך גם רמז לשני לוחות הברית שהיו כתאומים- חמישה דיברות מול חמישה.

 ואמר  הצדיק מוורקה: "ויחן"- האחדות האמתית תיתכן- רק כאשר כל יהודי נושא חן בעיני רעהו"  [הה"ק מהר"י מוורקה ז"ל]

"נחל קדומים" מסביר: האחדות תיתכן בתוך העם רק כאשר ישנה מידה של ענווה בכל אחד-כלומר  שאין האחד מתגאה על רעהו. ולכן כאשר עם ישראל התבוננו בהר סיני והבחינו שהוא הנמוך בהרים - מכאן למדו את מידת השפלות והענווה וכך  זכו להתאחד יחדיו כאיש אחד בלב אחד.

"הדרש והעיון" סובר- אם  בני ישראל מאוחדים "כאיש אחד בלב אחד" אז זוכה מנהיגם גם להתעלות ומתעלה במדרגות האלוקות, כמו שנאמר: "וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל ־הָאֱלֹהִ֑ים" [שמות י"ט ,ג]

לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי האחדות- היא דבר בעל חשיבות נעלה והיא הכרחית בכל עת לעם ישראל - וניתן ליישמה בפועל- מתוך יחס של כבוד איש לרעהו ומתוך אהבת חינם והכנעה.