|
|
יתרו חס על משה
מאת: אהובה קליין ©
בתום שמועות טובות
נסים נפלאות וישועות
מגיח יתרו ממדיין
בחכמתו לפזר ענן.
במשה המנהיג צופה
כיצד שופט, אינו מרפה
זה בזה הכול מתקהלים
טענותיהם בפניו שוטחים.
יתרו נחרד מרוב המעמסה
חדרי ליבו מתמלאים דאגה
לחתנו החכם והנבון
החס על עמו ללא חשבון.
חיש ניגש בחרדה
מעורר ביקורת בענווה
נבול תיבול כעץ יבש
לרחם עליו ביקש.
הערה: השיר בהשראת: פרשת יתרו [חומש שמות]
פרשת יתרו - מדוע מדמה יתרו את משה לעץ השדה?
מאת: אהובה קליין.
זכות גדולה - נפלה בחלקו של יתרו - חותן משה שפרשה זו נקראה על שמו. כששמע יתרו על כל הניסים שעשה ה' לעם ישראל- הן במצרים והן במדבר קיבל עליו את האמונה באלוקים וזכה ששמו יונצח - כאן בפרשה המיוחדת המתארת את-מעמד הר סיני ועשרת הדברות.
אכן הפרשה מתארת את השמועה שהגיע לאוזניו: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה, וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ: כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת-צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה--אַחַר, שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ: אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם--כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד, אֱלִיעֶזֶר--כִּי- אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי, וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ--אֶל-מֹשֶׁה: אֶל-הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם--הַר הָאֱלֹקִים. [ שמות י"ח, א-ה]
מתברר, כי יתרו העריך מאד את משה - חתנו והתמלא רחמים כלפיו כאשר ראה כיצד הוא מתאמץ , יתר על המידה - בזמן שהוא בכבודו ובעצמו שופט את העם מהבוקר עד הערב , לכן אמר למשה: "...מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם -- מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ: כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת- תּוֹרֹתָיו. וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל--גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ; הֱיֵה אַתָּה לָעָם, מוּל הָאֱלֹקִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים, אֶל-הָאֱלֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם, אֶת- הַחֻקִּים וְאֶת- הַתּוֹרֹת; וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם, אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּךְ". [שם י"ח, י"ד-כ"ג]
השאלות הן:
א] מי היה יתרו - במה ייחודו וגדולתו?
ב] נאמר: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" במה שונה מאחרים ששמעו?
ג] ביקורתו של יתרו כלפי משה - בתחום השיפוט-כיצד ?
תשובות
יתרו – ייחודו וגדולתו
יתרו חותן משה היה כוהן מדיין , במשך שנים רבות עבד עבודה זרה, אולם משראה את כל הניסים שהתרחשו לעם ישראל- התגייר והכיר באלוקי ישראל.
האגדה מספרת: "ויצו המלך [פרעה] ויקראו שלושת יועציו: יתרו ואיוב ובלעם ויאמר להם: זה וכזה חלמתי ועתה עוצו נא עצה מה לעשות לבני ישראל למען השמידם מעל פני הארץ, וישמע יתרו את דברי פרעה, ויברח אל ארצו.."
חז"ל משבחים את יתרו על מידת הכנסת האורחים שגילה כלפי משה בזמן בריחתו ממצרים - כמו ששנינו במסכת סנהדרין [ק"ד, ע"א]
בשכר "קראו לו ואכל לחם"- ועל כך זכו בניו וישבו בלשכת הגזית - בתוך אולם שבהר הבית - שבו היו מתכנסים חכמי הסנהדרין בימים שבית המקדש היה קיים.
לפי דברי רש"י: ליתרו היו שבעה שמות: רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל.
השם: "יתר" ניתן לו על שם שייתר פרשה אחת בתורה.
רבינו בחיי אומר על כך: יתרו הכיר במעלת אלוקי ישראל לעומת כל האלילים והבחין בגמול שה' השיב למצרים על מעשיהם - שתכננו בזדון לעולל לבני ישראל, שהרי פרעה גזר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו" ועל כך נענשו המצרים מידה כנגד מידה - ומצאו את מותם בים סוף.
כי אם רק היו מסתפקים להעביד את ישראל בפרך לא היו נענשים, לפי שה' הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים: "ועבדום ועינו אותם", אבל התוספת שהם הוסיפו - לפגוע בתינוקות של עם ישראל , זה דבר שלא נכלל בעבדות שנאמרה על ידי ה', אלא דבר שתכננו המצרים בזדון לבצע, כפי שנאמר: "כי ידעתי כי הזידו עליהם" [נחמיה ט] זה היה פשעם של המצרים.
רבי יהושע מבלז שואל: מדוע נאמר: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ" מדוע לא נאמר: "וילך ממדיין"- כפי שנאמר על יעקב: "וילך חרנה" [בראשית כ"ה. י]?
תשובתו: קיים הבדל בין: "וילך" לבין "ויבוא".
"וילך"- משמעו: הליכה איטית וחוסר רצון. ואילו: "ויבוא"- המשמעות: הליכה מתוך רצון וזריזות .ידוע. כי יעקב אבינו נאלץ לצאת בלית ברירה מארץ ישראל משום רצונו של עשיו להתנקם בו - בשל הברכה - בה התברך יעקב טרם עשיו. לכן נאמר שם: "וילך" ,אך מנגד יתרו השתוקק בכל לבו לבוא למחנה ישראל ולזכות להיות תחת כנפי השכינה, מטעם זה נאמר:" וַיָּבֹא יִתְרוֹ"
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ" - בהשוואה לאחרים ששמעו.
האגדה מתארת את חשיבותו של יתרו גם בעיני ה':
"וישמע יתרו את כל הגדולות אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו וישלח אל משה לאמור: הנה אנוכי יתרו- חותנך בא אליך המדברה, ועתה הואל נא ויצאת לקראתי והלכתי אחריך אל המקום אשר אתה חונה שם.
אולם אם תמאן לצאת לקראתי, כי קטונתי בעינך - ויצאת לקראת אשתך ושני בניך ההולכים אתי אליך, וה' אמר אל משה: צא לקראת יתרו חותנך וקרבתהו אליך וכבדתהו, כי הולך הוא להתגייר- ואהבת גרים כמוני! ויצא משה לקראת יתרו. וילך אתו גם אהרון ונדב ואביהוא בניו ושבעים איש מזקני ישראל, וייגש משה אל יתרו וישאל לו לשלום ויישק לו ויכבדהו כאשר יכבד בן את אביו, ויספר לו משה את כל אשר עשה ה' לישראל, וישמח יתרו מאד ויאמר: אין כה' אלוקיכם ואין כמעשיו! הן עד היום הזה הייתה מצרים סוגרת ומסוגרת וגם עבד אחד לא יכול לברוח ממצרים,- ויפליא אלוקיכם לעשות ויוצא עם רב כזב לעיניי כל המצרים! ויהי כשמוע ציפורה אשר עשה ה' למצרים בים סוף ואת דבר השירה אשר שרו הגברים והנשים- ותתעצב אל ליבה עד מאד, כי לא הייתה בעת ההיא בין בני ישראל ולא שוררה לה'!
ויאמר ה': עקב אשר התעצבה ציפורה על הדבר הזה - על כן יבוא יום והייתה נשמתה את דבורה - אשת לפידות- אשר תושיע את ישראל - ותשיר גם היא שיר ישועה וגאולה"
הה"ק מהר"ד מללוב: אומר: והלא הכול שמעו? אלא ,הוא שמע והבין - מתוך הבנתו - הסיק מסקנות לעומת אחרים שגם שמעו, אלא נשארו איתנים בדעתם-והדבר לא נגע לליבם..
חידושי- "הרי"ם מסביר:
כבר בתחילה שאף יתרו להתגייר . אלא חש שעדיין לא הגיע הזמן- בשל- שאינו טהור וכשר במידה הראויה - כדי להיות חלק מעם ישראל, אך מששמע שאחרי קריעת ים סוף "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא"- עדיין עם ישראל היה חייב להילחם כנגד יצר הרע [עמלק סמל כוח הרע שבאדם] הבין: כי מדרגתם הגבוהה של ישראל- אינה נובעת מתוך שאין להם מלחמה ביצר הרע, אלא - בעזרת החסד של ה' - הם מתגברים עליו. ולכן ראה הזדמנות להתגייר ולהיות לאחד מישראל.
רש"י אומר: כי תחילה נקרא: "יתר" אבל לאחר שהתגייר נוספה לו אות אחת: ו'
זו מידה חשובה באדם- כאשר הוא שפל בעיני עצמו- עושה עצמו כאילו מיותר- כדברי חכמים: "לשארית נחלתו- למי שמשים את עצמו כשיריים" וכך נהג יתרו- חש עצמו מיותר והתנהג בענווה. רק לאחר שהתגייר קיבלה מידה זו של "יתר" את חשיבותה האמיתית- והתורה מציינת את הדבר בשם "יתרו" — יתר שלו. גם לאחר שהתגייר- נשאר בעל ענווה ומיותר בעיני עצמו.
ביקורתו של יתרו - על משה בתחום השיפוט - "נָבֹל תִּבֹּל" !
".....לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל--גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ".
רש"י מבאר: כתרגומו—הכוונה ללשון כמישה—כדברי הנביא ירמיהו:
"אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וְהֶעָלֶה נָבֵל-" [ירמיהו ח', י"ג]
וכדברי הנביא ירמיהו:
" כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן, וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה". [ישעיהו ל"ד, ד']
דברי יתרו מכוונים לא רק כלפי משה, אלא גם לגבי אהרון, חור ושבעים הזקנים.
אונקלוס: מסביר: באופן דומה - הכוונה לכמישה והתייבשות.
"החיזקוני" טוען: לשון ערבוב: כמו שנאמר בעונשם של דור הפלגה: "הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ". [בראשית, י"א, ז] הכוונה: שמשה יתבלבל וגם הם יתבלבלו אחד צועק מכאן: "שמעני" והשני צועק מכוון אחר ומשה לא ידע למי לענות קודם.
רבינו בחיי מסביר: דע לך משה, אינך רשאי לשאת משא כה כבד - זה גורם לטרחה רבה וגם לעייפות גם לך ולכל הקהל הם לא יצליחו להתקרב אליך ולהגיש לפניך את עצומותיהם.
ספורנו סבור: כי משה פשוט לא יוכל להשתלט על כל משימות המשפט- קודם עליו להקשיב לכל הדברים הגדולים - וגם לשמוע את כל אלה המרגישים צורך לדבר אתו.
לעניות דעתי- המשיל יתרו את משה ואת יתר עוזריו והקהל- לעץ השדה- כפי שנאמר:
"כי האדם עץ השדה" (דברים כ' י"ט)
כשם שעץ חייב תנאים טובים לגדילתו והתפתחותו – גם משה – כשופט יחד עם כל עוזריו והקהל - חייב את כל התנאים הנוחים והסבירים - כדי שיוכל למלא את ייעודו כראוי - ללא נטל כבד מידי על עצמו.
כך גם העץ - אם יהיה שתול יחד עם עצים רבים , ללא מרווחים - לא יחזיק מעמד- שורשיו לא יוכלו להתפתח כראוי, או אם יינטעו אותו באדמה לא ראויה – לא יחזיק מעמד , כך גם לגבי תנאי מזג האוויר- אם לא יתאימו לצומח- לא תהיה צמיחה.
אברבנאל. סבור: כי המעלה של יתרו היא שהוסיף רק פרשה בתורה, אך לא הוסיף חכמה למשה , כי הכול נמסר למשה מסיני - כולל סדרי השיפוט וההנהגה, - לכן שכרו היחיד של יתרו - הוא: על רצונו הטוב - עניין הנצחת עצתו למרות שישראל לא היו זקוקים לה.
לסיכום, יתרו ראוי לשבח על התנהגותו המסורה כלפי משה ועם ישראל ועצתו לגבי אופן השפיטה של משה ויפה הדימוי של משה לעץ השדה בתנאי שפיטה מפרכים. עם כל זה ניתן להגיד על משה את דברי דוד המלך:
"וְהָיָה -- כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם: אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִיתֵּן בְּעִתּוֹ -- וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ".
ב"ה
דבר החסידות – פרשת יתרו
מעשה במקווה
מספר הרב יחיאל מיכל שטרן, ששימש מפקח על מקוואות רבות בירושלים וברחבי ישראל מטעם המשרד לענייני דת:
בני זוג יראי שמים ומקפידים במצוות, שלא הצליחו ללדת ילדים, כתבו לרבי מליובאוויטש. והמענה שקיבלו שוב ושוב הסתיים תמיד במילים "באם ישמרו טהרת המשפחה".
בדרך לא דרך הגיעו בני הזוג לרב אשר לעמיל כהן, רב קהילת חב"ד בביתר עילית, מספר הרב שטרן, ור' אשר לעמיל בא אלי.
שמע, אמר לי, הם אומרים שהם שומרים טהרת המשפחה – זה בלי שום ספק. וכשהרבי אומר שיש איזו בעיה בטהרת המשפחה, אין לי ספק שזה נכון. מה יכול להיות פה?
הוא חשב וחשב, ואז הוא אמר שהדבר היחיד שהוא רואה כאן, אולי חלילה במקווה במקומם יש בעיה. והוא לא יכול לבדוק את המקוואות, אז הוא בא אלי. אמרתי לו בסדר.
מוסיף ומספר הרב שטרן:
בדקנו את האוצר – שה' ישמור... באוצר של המקווה היתה נזילה, לא יודע
כמה זמן, ולכן המים לא החזיקו שם. למעשה לא היה כאן אוצר של גשמים. גם אוצר הזריעה לא היה בסדר, וגם אוצר השקה לא היה בסדר; המקווה לא היה כשר.
אז הבנו מה שהרבי כתב "באם ישמרו טהרת המשפחה"!
היינו מאוד המומים מהסיפור; כי אני לא יודע כמה זמן זה היה ככה, וכמה טבלו שם.
במרכז מקוואות חב"ד אומרים כי הסיפור המופלא הזה ממחיש עד כמה חשובים הפיקוח על המקוואות, וההקפדה על החלפות סדירות של אוצר מי הגשמים, והדבר נוגע בפועל ממש להולדת ילדים!
השבוע מתקיים שבוע השותפות עם "מרכז מקוואות חב"ד", כדי לאפשר לו לקיים את עבודתו החשובה והחיונית, לסייע בבניית מקוואות חדשים ובשיפוץ קיימים, ובפיקוח על מקוואות חב"ד ביישובי הארץ.
(פורסם באתר col, י"ט שבט תשפ"א, מתכנית "תורת חיים" של JEM)
~~~
לרגל יום ההילולא הל"ג של הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא שניאורסאהן ע"ה, ביום חמישי, כ"ב שבט, בחרתי להגיש שיחה (על פרשתנו) שאמר הרבי זי"ע, בקשר עם כינוס נשי ובנות חב"ד:
למה נקראות הנשים "בית יעקב"?
בתחילת סיפור מתן תורה, נאמר (פרשתנו יט, ג) "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל".
מפרש רש"י (ע"פ המכילתא) "לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל – עונשין ודקדוקין פירש לזכרים, דברים הקשין כגידין".
וצריך להבין: מדוע אכן נקראים הנשים בשם "בית יעקב" והגברים "בני ישראל"?
ובעצם יש כאן שני הבדלים:
1) הנשים מכונות "בית" ואילו הגברים "בני".
2) הנשים נקראות על שם "יעקב" והגברים על שם "ישראל".
מבאר הרבי, ששני הבדלים אלה מבטאים את מעלתן של נשי ישראל, שבגינן הקדים הקב"ה את הנשים לאנשים:
1) נשים הן "עקרת הבית", כי בהן תלויה הנהגת הבית על כל פרטיו, החל ממתי שהתינוקות נולדים, לכן הנשים הן ה"בית" עצמו. ואילו הגברים השפעתם בבית ניכרת יותר כאשר הילדים מתבגרים, לכן הם נקראים "בני" הבית, ש"בן" מורה על בנין הבית וחזקו (ראה רש"י בראשית ה, כח).
2) השם "יעקב" ניתן ליעקב אבינו מיד כשנולד, ואילו השם "ישראל" ניתן לו אחרי שעבד את ה' במשך שנים רבות וניהל מלחמות, "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל".
– כך גם: הנשים הן המטפלות בילדים ועוסקות בחינוך החל מרגע לידתם ("יעקב"), ורק כאשר הילד מתבגר, הוא זקוק גם להדרכתם של האנשים, שיחנכו אותו ויורו לו איך להתגבר על כל המכשולים והקשיים שיעמדו בדרכו ("ישראל").
ונמצא, שרק אחרי שהאמא דואגת שהבית יהיה בית יהודי – "בית יעקב" – אז דואג האבא שהילדים יגדלו ל"בני ישראל", שלא יפחדו מכל הקשיים ויצליחו להתגבר עליהם.
וזוהי ההוראה לכל בת ואשה בישראל:
כאשר יהודים עומדים "נגד ההר", שהם עומדים להקים את אהליהם – בתיהם, ורוצים שהתורה תינתן על הר זה, אז הסדר הוא: שקודם כל עומדות נשי ישראל [לאחר החתונה, ולפני החתונה, ועוד בקטנותן] ומקשיבות לשליחותו של הקב"ה, שהוא נותן "תורת חיים", שהיא הוראה לכל פרטי החיים.
ואז הן משפיעות גם על בעליהן*, וגם על אחיהן, ואח"כ בבוא הזמן גם על ילדיהן – שכולם יעמדו במצב של "בני ישראל", שעומדים ומתמודדים ומתגברים על כל הקשיים.
ומקבלים את התורה כולם יחד בשמחה ובפנימיות. ועל ידי זה נמשכות גם ברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך, הן בגשמיות והן ברוחניות, שיהיו חיים מאושרים בכל הפרטים.
וכך מתכוננים גם לגאולה שתבוא בקרוב – שהקב"ה מוציא את כל אחד ואחת מהגלות ומוליכו קוממיות לארצינו בקרוב ממש.
שבת שלום!
מבוסס על: שיחת ר"ח סיון ה'תשל"ב לכינוס של אגודת נשי ובנות חב"ד, סעיף ו-ז (נד' בתורת מנחם חלק סח עמ' 290 ואילך. השיחה הוגהה ע"י הרבי (נמצאה בשנת תשע"ט בספריית אגו"ח ובינתיים נדפסה רק בתו"מ הנ"ל). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' שכז-ח.
______________
*) וכמדובר כמה פעמים הפירוש במרז"ל (תדא"ר פ"ט (בשינוי לשון)) "איזו היא אשה כשרה כל שעושה רצון בעלה", שהכוונה: שהיא פועלת שהרצון של בעלה יתאים לרצון הקב"ה. וע"ד המבואר בפי' הלשון עושי רצונו (לקו"ת אמור לב, ד, ובכ"מ).
הוספה:
סיפור מפליא על אצילותה של הרבנית, שפורסם לפני 3 שנים:
הלילה, כ"ב שבט (תשע"ח) ימלאו 30 שנה לפטירתה של הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא שניאורסאהן ע"ה.
מספרת הגב' אסתר שטרנברג שתחי', מבאי בית הרבנית:
ביום שני פ' משפטים, כ' שבט תשמ"ח, ביקר הרופא בבית הרבנית עקב בעיה רפואית ממנו היא סבלה. הרופא המליץ על בדיקה ואשפוז בבית-הרפואה למשך יממה לצורך מעקב וטיפול.
אולם הרבנית סירבה בתוקף וגם דרשה מהרופא שלא יספר כלום לבעלה הרבי, שכן הלילה – אמרה הרבנית – יקבל הרבי ל'יחידות' את האורחים שהגיעו לי' שבט [מסיבות שונות נדחתה היחידות בכמה ימים], ואם הוא יידע שאינני חשה בטוב הוא יבטל את ה'יחידות', אליה מחכים האורחים כל כך.
הרופא, שהיה נאמן למטופלת שלו, הרבנית, הבטיח לעשות כדבריה; הוא הסכים לדחות את הבדיקה ביום, וגם לא סיפר על כך לרבי דבר.
בשלישי בלילה, אור לכ"ב שבט, הוחמר מצבה פתאום והרבנית הסתלקה.
והדברים מפליאים: בגיל 87, כאשר הרופא ממליץ על אישפוז וטיפול של יממה שלמה בבית הרפואה – מעדיפה הרבנית להישאר בבית, זאת בשל קבוצה של חסידים, שלא יתאכזבו מביטול הפגישה שלהם עם הרבי...
(ע"פ וידיאו של JEM לקראת כ"ב שבט ה'תשע"ח)
--
פרשת יתרו - הרב אריה קרן
וישמע ויתרו (יתרו יח-א)
מה שמועה שמע יתרו ובא?
רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע ובא.
רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא.
רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא. (זבחים קטז)
לכאורה קשה: השמועה ששמע יתרו - קריעת ים-סוף - היא אותה שמועה שממנה "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת", ומכל מקום עדיין זה לא מה ששיכנע אותו. רק אחרי שנוספה לזה שמועת "מלחמת עמלק" אז הוא בא. מה הוסיפה שמועת מלחמת עמלק שהיא זו שגרמה לו לבוא?
עם ישראל עבר במהלך קיומו מלחמות רבות עם עמים רבים אך התורה נתנה דגש מיוחד למלחמות עמלק: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז), "מחה תמחה את זכר עמלק" (שמות יז, יד). הדגשה יתרה זו של התורה באה ללמדנו שעמלק זוהי שיטה, עמלק זוהי "תרבות אנשים חטאים". שיטה זו באה להחדיר את הספק בקרבו של האדם, לערער את הביטחון לאחר הניסים הגלויים שנעשו לעם ישראל במצרים ובקריעת ים-סוף.
מהי בעצם אותה שיטה של עמלק?
עמלק שם לו למטרה לתת את התחושה שהניסים והנפלאות שהם ראו זה לא כפי שהם סברו בתחילה והידיעה המוחלטת למה שאירע להם הפכה להיות ידיעה של "אולי", שמא טועים הם בדרך, אולי בכל זאת היתה כאן תופעת טבע בקריעת ים-סוף. עמלק בא לקרר את ההתלהבות, את כוח האמונה, את הידיעה הברורה שהכל מאתו יתברך. וכאשר האדם מתלהב, מתפעל, דווקא אז הוא יכול להגיע לדרגות גבוהות של אמונה - על כן מובנת ההדגשה במלחמתו של עמלק: מלחמתו אינה מלחמה בישראל אלא מלחמה בה’ ומכאן נאמר "מלחמה לה’ בעמלק" (שמות יז, טז).
מלחמתו זו של עמלק היא המלחמה שאנו בדורנו נלחמים, זו מלחמה שעוברת מדור לדור, והכוח של עמלק בא לידי ביטוי ב"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים" (דברים כה, יח). שיטתו של עמלק אינה באה להכחיש את מה שאירע כי כך בוודאי הוא לא יצליח, אלא בא עמלק ואומר שאכן תופעות אלו התרחשו אך מעוררים בקרבנו ספקות ואין לך סכנה גדולה מחיי הספק, מחוסר הביטחון והערעור באמונה השלמה! עמלק השתמש במידת הזריזות לדבר עבירה ובכך רצה גם לקרר את מידת הזריזות של ישראל לעבודת ה’.
רבים מבעלי התשובה הגיעו להכרה בבורא עולם בזכות ההתלהבות מאירוע מסוים, מהרצאה בסמינר, משיחות אישיות. בכוחה של ההתלהבות להסיר את כל המניעות והמכשולים שהיו לאדם עד כה.
במסגרת ה"סמינר" האדם מתלהב, מקבל על עצמו קבלות של "שבת", "כשרות", והאשה גם מקבלת על עצמה "טהרת המשפחה", כיסוי ראש, הילדים מועברים לבתי-ספר תורניים וכו’. והנה הם חוזרים לביתם ששים ומאושרים לעשות רצון קונם, וכאן מתחילה המלחמה הגדולה. השכנים, החברים בעבודה מתעניינים: "מה קרה שיש לך כיסוי ראש? מי נפטר?"
והאשה הרוצה לשים על ראשה כיסוי ראש, כמה פחדים ולחצים יש לה, היא חשה "בושה" ביציאה הראשונה מהבית למקום העבודה וכאן זוהי המלחמה האמיתית: עד כמה יעמדו איתנים בדעתם. ולצערנו מלחמת עמלק מקררת ואף מצננת את בעלי התשובה - רבים הם האנשים אשר נפלו ברשת זו מבלי יכולת לחזור שוב על אותה התלהבות.
ואכן, כאשר האדם מראה השתוקקות והתלהבות הוא מראה שהדבר מחובר אליו. היראה וההתלהבות בכל מצות ה’ הן המחברות בין האדם לקונו. דוד המלך לימדנו עד כמה היתה יראתו והתלהבותו בכל מצוות ה’, ככתוב: "חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש" (תהילים לט), שהיתה בוערת בקרבו אש הקדושה לעבודתו ית’, "ובהגיגי" דהיינו כשהוגה ומדבר בו ית’ בוער באש ולא בעצלתיים.
בהקשר לזה מסופר על חסיד אחד, אשר התארח פעם אצל רבו בשבת ושם ראה ותמה איך רבו מתנהג בשבת הן בתפילה, בקידוש, בלמוד התורה. כל דבר בנגינה ובשמחה וממש בחיל ורעדה, וכל מילה היוצאת מפיו היתה כגחלי אש.
שאל החסיד את הרבנית: "האם כך נוהג הרב תמיד, בכל זמן?"
אמרה לו: "בוודאי כך הוא."
תמה: "מדוע לא יוכל הרב להתפלל או ללמוד יותר ברגיעה?"
ענתה לו הרבנית: "כיון שהרב בוער בקרבו ויודע תכליתה של כל תפילה, או דיבור קודש, וחשוב לו שכל מילה תהיה מאירה ומכוונת."
האורח, שהיה באמתחתו סכום כסף נכבד, ביקש להשאירו למשמרת אצל אשת הרב.
במוצאי שבת ביקש מאשת הרב לקבל משכונו חזרה.
אמרה לו: "לא היו דברים מעולם!"
מיד קצף אותו חסיד: "והרי אמש בערב שבת הפקדתי אצלך סכום כה גדול ואיך לא תזכרי?"
אמרה לו: "הנך שקרן ולא היו דברים מעולם!"
אז צעק צעקות גדולות ומרות על איבוד כספו. מיד החלה הרבנית להרגיעו: "החשבת שבאמת שכחתי מכספך, חלילה? אלא ברצוני היה להראות לך עד כמה האדם מסוגל לצעוק ולרתוח על דבר שחפץ בו. אם כן לפי זה תבין מדוע כבוד הרב כ"כ מבטא כל מילה מהברכות והתפילות, בחמימות ובעוז כי הדבר חשוב לו ביותר ויודע הוא עד כמה הדברים פועלים."
נמצינו למדים, כשלאדם הדבר כואב באמת אזי אינו עושה זאת בשלווה ובשקט אלא בהתלהבות וחמימות.
את זה רצה למנוע עמלק והיו לו סיבות טובות לכך. (אור דניאל)
הקדוש ברוך הוא פנה אל שמואל הנביא ואמר לו: "הנה עמלק, העם הראשון שרצה ויצא להשמיד את ישראל יושב לבטח בארצו, ועדין לא בא על ענשו, לכן אמור לשאול המלך: ’מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים’, צא והלחם בהם והרג את כולם, איש ואשה, נער וזקן את כולם המת, צאנם ובקרם השמד".
כששמע המלך את צו ה’ מפי שמואל, לא מצא הדבר חן בעיניו: "מדוע עלי להרוג ילדים קטנים?" חשב, "והבהמות מה חטאו?"
ראה ה’ ללבו ואמר לו: "אל תהי צדיק הרבה. ילדי העמלקים, מוטב ימותו זכאים, לפני שחטאו, ואל ימותו חיבים כשיגדלו. ואת הבהמות אני מצוה להרוג מפני שהרבה עמלקים הפכו לבהמות בכשפיהם וינצלו ממות, אם לא יושמדו כל הבהמות".
לקראת המלחמה בעמלק שלח המלך שליחים לבני יתרו ואמר להם לצאת ממקומם, כיון שישראל עומדים לכבוש את המקום ולהרוג את יושביו, והם זכו להנצל בזכות אביהם יתרו, שחזר בתשובה כששמע מפי משה על נס יציאת מצרים. מעשה זה החשיב לו ה’ לצדקה ולא המית את בניו יחד עם העמלקים.
בעת שנלחמו ישראל בעמלק, עמד שמואל והתפלל להצלחת העם. בגבורה מלאו בני ישראל את משימתם והרגו את העמלקים. כמעט שלא נשאר זכר מהרשעים, לולא שמע המלך שאול בקול דואג האדומי שאמר לו: "איך זה אתה הורג כל כך הרבה אנשים שלא חטאו? על שור או שה אמרה התורה: ’אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד’, ואתה הורג נער וזקן, טף ונשים ביום אחד?"
דברי הרשע השפיעו על שאול, והחליט להשאיר חלק מהבקר והצאן של העמלקים ולא להשמידם, וכן השאיר את אגג מלך עמלק.
מפי הקדוש ברוך הוא ידע שמואל, שהמלך לא קיים את דבר ה’. בקול כוס מלא צער הוכיח הנביא את שאול: "הקדוש ברוך הוא התחרט על שהמליך אותך על ישראל", אמר לו והוסיף: "את דבר ה’, מכיון שלא שמעת בקולי והשארת בחיים את אגג מלך עמלק ואת צאנם ובקרם, לא רוצה בך ה’ כמלך על העם, לא בנך יהיה מלך אחריך, מזרעך תלקח המלוכה ותנתן לרעך הטוב ממך".
כשראה שמואל את אגג מלך עמלק, הוא קרב אליו, חרבו שלופה בידו ואמר לו: "מפני שגרמה חרבך לנשים רבות להיות אלמנות, ולבנים רבים להיות יתומים, בהרגך בבני ישראל ללא רחם, כן תעשה חרבי עתה את אמך שכולה. ובעוז הניף שמואל את חרבו והרג את אגג. גופתו חתך לחלקים קטנים ונתנם למאכל בעלי החיים. אף על פי שמת אגג נשארו עמלקים בעולם, ומבני בניו של אגג העמלקי היה המן בן המדתא צורר היהודים.
ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילחויה (יתרו יח-ב)
יתרו היה בעל יחוס חשוב ומוכתר בתארי כבוד שכן היה "כהן מדין" אע"פ השליך מאחורי גבו את כל היחוסים והתארים והעדיף עליהם את היחוס והתואר של "חותן משה" שאין תואר כבוד גדול מזה... (אור החיים).
ויצא משה לקראת חתנו וישאלו איש לרעהו לשלום (יתרו יח-ז)
פעם אחת כתב הצדיק ר’ מאיר מפרמישלאן ז’’ל לגאון ר’ שלמה קלוגר ז"ל מברודי, שרצונו להתראות איתו, ונתוועדו שניהם בכפר אחד הסמוך לזלוטשוב. כאשר באו לאותו כפר התאכסן הצדיק ר’ מאיר בבית אחד, והגאון מהרש"ק בבית אחר. שלח הצדיק ר"מ את ר’ מאיר בבית אחד, והגאון מהרש"ק בבית אחר. שלח הצדיק ר"מ את הגבאי שלו לשאול את הגאון מהרש"ק שיאמר על פי דין תורה, מי מהם צריך לילך להקדים שלום לחברו, מאחר ששניהם כאן אורים. השיב הגאון, כי על פי התורה צריך הצדיק ר’ מאיר ללכת להקדים לו שלום. עשה כן הצדיק והלך לקבל פני הגאון. אחר כך שאל ממנו למקורה של הלכה זו, והשיב הגאון:
דבר זה מקורו בתורה "ויצא משה לקראת חותנו וישאלו איש לרעהו לשלום" (שמות יח, ז) ופירש רש"י, וכן הוא במכילתא "מי הקרוי איש? זה משה". והנה שם במדבר היו שניהם, משה ויתרו, בדרך, ומה הקדים משה לשאול לשלום יתרו? כסבור אני, מפני שיתרו הלך מרחק רב ממדין ועד הנה, ומשה הלך דרך קצרה, לכן שאל משה תחילה בשלום יתרו. ובכן אני נסעתי מרחק רב מברודי, וכבודו נסע רק איזו פרסאות מעירו, על כן מגיע לי שלום קודם.(סיפורי חסידים).
ויספר משה לחתנו את כל אשר.... ויחד יתרו את כל הטובה.. (יתרו יח, ח-ט)
כלומר יתרו חזר בתשובה,הכתוב אומר "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיה א, ג), שמעתי פירוש נפלא מהרה"ג רבי לוי נחמני (שליט"א) זצ"ל, למה הנביא היה צריך ליתן שתי דוגמאות, שור וחמור. ואמר שזה רומז לשני סוגי תשובה תשובה מאהבה ותשובה מיראה, השור יודע קונהו ועובד מאהבה. שהרי לא רואה את האוכל לפניו בשעת עבודתו, וזה רמז לתשובה מאהבה. לעומתו החמור אבוס בעליו, הוא מכיר את האבוס ולא את קונהו. זה רומז לתשובה מיראה. ואילו עמי לא ידע לעשות תשובה מאהבה כמו השור. וגם לא כחמור לעשות תשובה מיראה.
לכן ב"מלחמת המפרץ", ה’ שמע את תפילות ישראל והושיענו, אמנם האוייב לא הושמד ועדיין מרחפת חלילה סכנה. והסיבה לכך מפני שעשינו תשובה מיראה. ואילו עשינו תשובה מאהבה היה האוייב מושמד לגמרי.
וכן אומר הכתוב "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם". "יושיעם" דוקא ולא ישמידם, כי התשובה היתה רק מיראה. אבל אם עושים תשובה מאהבה כמו שכתוב "שומר ה’ את כל אוהביו" אז ואת כל הרשעים "ישמיד" לגמרי (קול יהודה). במלחמת המפרץ הראשונה נפלו בארץ 39 טילי סקאד ואף אחד לא ניפגע בדרך נס וכל ההרוגים זה בגלל מסכות האב"כ שגרמו לחנק עקב פאניקה, וכששאלו את אחד הבכירים בצה"ל: "נו מה אתה אומר על הנס" השיב: "סימן שפיקוד העורף היה מוכן. עם קשה עורף עם נבל ולא חכם".
אין דבר העומד לפני התשובה, פרשה זו מדברת על הנשים שלא תבוא בידם חטא כזה חס ושלום, ומדברת גם בענין יהויקים שהחטיא את הרבים בעון חילול שבת רחמנא לצלן, לכן קורא נעים, אל יהיה קל בעיניך עון חילול שבת חס ושלום. הנה מעה של יוסי בן יועזר איש צרדה שקיבל מאנטיגנוס ומשמעון הצדיק, היה ובן לאחותו שהיה רשע גדול ונשתמד, זה היה בימי הרומאים, והיה מזלו מעלה מעלה עד שנהיה קצין גדול, וכשהיה יוצא חוץ מארמונו, היו רצים לפניו מאה חיילים בשרביט זהב בידם לאות ולכבוד, פעם אחת בימי הגשמים, רבי יוסי בן יועזר אחי אמו יצא מבית הכנסת ללכת לביתו, והנה עברו חיליו של המושמד, והוא רוכב על הסוס וכתר משובץ על ראשו. בא אחד מהחילים דחף את רבי יוסי והשליכו לתוך הטיט. כשבא המושמד ליד הזקן הכירו שזה דודו, אמר לו דודי, עזוב את דת היהודי ובוא אצלי ואני איטיב לך, ראה הכבוד שהשגתי. השיבו רבי יוסי אם הקדוש ברוך הוא נותן כבוד כזה לעוברים על רצונו בעולם הזה, על אחת כמה וכמה הכבוד של הצדיקים בעולם הבא טובה ורחבה לנצח נצחים. ועוד, אנכי בדלותי ועניותי עושה רצון בוראי, הביא לי צער כזה, העובר רצונו של מקום, על אחת כמה וכמה שפרענותם בעולם הבא אין סוף. וכששמע את דברי דודו אז הדברים נכנסו בליבו ונחרד חרדה גדולה, מה עשה? כשבא לביתו חלק נכסיו שליש לבני ביתו ושליש לתלמידי חכמים ולעניים צנועים ושליש לעבדיו, לקח עמו צעיף וצידה לדרך, קם והלך למדבר שמם במקום שהיה אבנים שם ואסף כמה אבנים גדולות ועשה כגדר נטויה, והביא קורות והעמיד הכותל על הקורות ולקח הצעיף והעמיד הקרקע על ידי הקורות וקיוה אחת עשה על יד הצעיף כמין גרדום, וקשר את החבל כדי לתלות את עצמו וטרם שיתלה את עצמו נתן אש על הקורות ותכף עלה על הגרדום, עוד לא הספיק למות, הגיעה האש לחבל, נשרף החבל ונפל כל גופו על הצעיר, שהיה מונח שם בכונה, ונכנס כל גופו תוך הצעיף, עוד לא הספיק לסבו הצער הזה בין גסיסה לגסיסה, נשרפו הקורות ונפלו כל האבנים עליו ונמצא שמת בארבע מיתות בית דין סקילה, שרפה הרג וחנק, וקיבל המיתה בשמחה גדולה ויצאה נשמתו בשמע ישראל ובת קול יצאה ואמרה שהוא מזומן לחיי עולם הבא. שמע את בת קול רבי יוסי בן יועזר צעק ואמר אשריך שזכית לתקן נפש, רוח נשמה, חיה, יחידה שלך בשמחה. אז אמר רבי יוסי בן יועזר אתה בן אדם אצוה אותך שתמיד יהיה ביתך בית ועד לחכמים שישמע דברי תורה בביתך והוה מתאבק בעפר רגליהם של החכמים, זאת אומרת לאן שהחכמים הולכים תלך אחריהם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לקבוע עתים לתורה ובמיוחד ללמוד בשבתות.
עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלוהים (יתרו יח-י)
יש לתמוה על דבריו, הרי אין לך כפירה גדולה מזו, שכאילו אומר שגם אלוהים אחרים גדולים הם, אלא שה’ גדול מכולם, א"כ הוא מאמין שיש אלוקים מבלעדי ה’ חלילה, ויתכן לומר שהפשט בפסוק הוא כך עתה ידעתי כי גדול ה’, כלומר הוא לבדו, ומנין לי הידיעה הזאת? "מכל האלהים" עבדתי את כולם, ונוכחתי לדעת, שכולם הבל וריק, ורק ה’ הוא לבדו האלוהים. (רב אלשיך).
ויקח יתרו חותן משה עלה וזבחים לאלהים (יתרו יח-יב)
בזה שיתרו "לקח את עצמו" לילך בדרך חדשה, בעזבו אחריו את מעמדו הרם ונכבד במידין כדי ללכת עם בני ישראל במדבר שממה זה היה הקורבן הגדול ביותר שהביא לפני הקב"ה.
וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו (יתרו יח-כז)
כתוב במדרש אגדה מכאן שכל המצטער בצער צבור זוכה ורואה בנחמת ציבור. ויתרו לא היה בצער ציבור, לא זכה בנחמתן. ואיזו נחמה? זו מתן תורה, ולכן משה שלח את חותנו, ע"כ.
כעין זה כתוב במדרש פסיקתא דרב כהנא (פיסקא יב בחדש השלישי) על הכתוב "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יתרו יט א), מה כתיב למעלה מן הענין? פרשת יתרון מה שהוא מלמד את משה "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים וגו’" (שם יח כא) ואחר כך "וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו" (שם, כז) ואחר כך "בחודש השלישי" (מתן תורה) אמר שלמה "לב יודע מרת נפשו" (משלי יד י) לפיכך "ובשמחתו לא יתערב זר" אמר הקדוש ברוך הוא ישראל היו משועבדים בטיט ולבנים במצרים, ויתרו ישב בתוך ביתו השקט ובטח, ובא לראות בשמחת תורה עם בני?! לפיכך "וישלח משה את חותנו", ע"כ.
מהמדרשים לעיל אנו רואים שנתינת התורה היא ענין מיוחד רק לעם ישראל. כי הוא סבל והיה משועבד בארץ מצרים, לכן רק הוא ראוי לקבל את התורה. מה שאין כן יתרון שחי חיי שלווה, אינו ראוי לקבלת התורה, ולכן נשלח לביתו. מצד שני, ידוע שבעת יציאת מצרים יצא גם ערב רב שעלה אתם (שמות בא יב לח), והרי הם לא סבלו במצרים כמו ישראל, ולא עברו שלב של עבדות, ובכל אופן קבלו את התורה, אם כן, מדוע לכאורה יתרו חותן משה לא יקבל את התורה?
והנה, במכילתא על הכתוב "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יתרו יט ב) "ויחנו במדבר" נתנה תורה דימוס פרהסיא במקום הפקר, שאילו נתנה בארץ ישראל, היו אומרים לאומות העולם אין להם חלק בה, לפיכך נתנה במדבר דימוס בפרהסיא במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל, ע"כ. ממדרש זה משמע שהתורה היא מבחינת הפקר שכל הרוצה ליטול – יטול, גם כלפי אומות העולם, ולעיל ראינו שמנעו את קבלת התורה מיתרו מכיון שלא היה ראוי לקבלה כמו עם ישראל שסבל, מדוע?
כמו כן מובא בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא יב בחדש השלישי) "בחודש השלישי" למה בחודש השלישי? שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר אילו נתן לנו את התורה היינו עושין אותה, אמר הקדוש ברוך הוא ראו באיזה חודש נתתי את התורה? "בחודש השלישי", במזל תאומים, שאם ביקש עשו הרשע להתגייר ולעשות תשובה ולבוא ללמוד תורה, יבוא וילמוד ומקבלו אני, לפיכך נתנה בחודש השלישי, ע"כ. גם לפי מדרש זה, התורה אמורה להיות פתוחה גם לפני אומות העולם. ומצד שני, כשבא יתרו לקבלת התורה הוא נדחה. מה ההסבר לכך?
אלא על מנת לקבל את התורה צריכים הכנה, כדי שאדם יהיה מסוגל לקבלה, וההכנה היא ביטול העצמיות, וכן ויתור על תענוגות העולם הזה, וכפי שנאמר במדרש הגדול על הכתוב "ויחנו במדבר" (שמות, יתרו יט, ב) "במדבר" מה מדבר ריק מכל מעדנים, כך אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמונע עצמו מכל מעדנים, לכן הוא אומר "וממדבר מתנה" (במדבר חקת כא, יח), אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר, ע’’כ. וכן אמרו בגמרא עירובין (נד ע"א) אמר רב מתנה מאי דכתיב "וממדבר מתנה"? אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו, ע"כ.
עם ישראל עבר את שלב ההכנעה וההשפלה בזמן העבדות במצרים, שלב שהכל דשין בו, לכן הוא ראוי למתנת התורה, וכיון שעבר זאת אזי התורה תתקים בידו גם בעתיד. אבל מי שישב בשקט ובשלווה, אין לו הכנה ראויה לקבלת התורה, ואינו ראוי למתנה. ואפילו אם יקבלה והוא רגיל לחיי תענוגים, אין התורה מתקיימת בידו או בזרעו לאורך זמן, לכן יתרו שישב בביתו בהשקט ובטח אין הוא ראוי לקבלת התורה.
הערב רב שלא סבלו ביחד עם עם ישראל וקבלו יחדיו את התורה. נשאלת השאלה הרי לא היו ראויים ואכן ישנם מפרשים שאומרים שאמנם הערב רב, האספסוף, הופרד במתן תורה, כמו שאומר הרמב"ן על הכתוב "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יתרו יט ב) מדוע הכפילות "ויחנו במדבר", "ויחן שם ישראל נגד ההר"? ויתכן שהבדילו מתוכם כל האספסוף אשר בקרבם ויחנו בני ישראל לבדם לפני ההר, וערב רב אחריהם, כי לישראל יתן התורה, כמו שאמר "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" (שם ג), וזה טעם "ויחן שם ישראל", ע"כ. וכתוב בספר "שפתי כהן" על הכפילות בפסוק "ויחנו", "ויחן" ב’ חניות אחת לערב רב ואחת לישראל, לערב רב אמר "ויחנו" בלשון רבים, כי לא היו בלב אחד. ולא אמר "מדבר סיני", כי הם לא קבלו התורה. אבל ישראל "ויחן" שכולם בלב אחד "נגד ההר", ע"כ. וכמו כן מביא התורה שלמה פירוש "קרני אור" רבינו סעדיה גאון אמר כן שמעתי, "ויחנו במדבר" הגרים. "ויחן שם ישראל" הם ישראל האזרחים, ע"כ.
לפי פירושים אלו, הן הגרים והן הערב רב היו במעמד נפרד מעם ישראל ולא עמדו במתן תורה, ולכן לא נאה שיגיע גם יתרו למעמד הר סיני וידחו אותו למעמד נחות של הגרים או הערב רב ולא יהיה בקבלת התורה עצמה מול ההר, ולכן עדיף שיחזור לביתו. והסיבה שגם הגרים, יתרון והערב רב, לא עמדו במעמד הר סיני בעצמו מול ההר, מכיון שלא היתה להם הכנה מספקת וראויה כפי שעבר עם ישראל בשעבוד מצרים, כפי שהוסבר לעיל.
לעתיד לבוא, מי שירצה לקבל את התורה, יצטרך קודם לעבור את השלב של ה"במדבר", ולא להגיע מתוך שקט ובטחה ותענוגות. ואם ישכיל לעבור את שלב ה"במדבר", אז התורה תתקיים בידו.
לפי האמור לעיל נזכה להבין בדרך נוספת את דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (ג ע"א וע"ב) שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא יתגלה בעולם ומניח ספר תורה בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו. מיד באי כל אומות העולם ואומרים סיבות להגנתן מדוע לא קבלו את התורה. לאחר ויכוח ארוך מסכים הקדוש ברוך הוא לעשות עמם ניסיון נוסף אם יקבלו את התורה, ומנסה אותם במצות סוכה. מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" (תהילים ב, ג) ע"כ. ונשאלת השאלה מדוע מכל תרי"ג המצוות בחר הקדוש ברוך הוא את מצות הסוכה בכדי לנסות את אומות העולם אם יקבלו את התורה?
ולפי האמור לעיל הדברים מאירים. כדי קבל את התורה צריך לעבור שלב של "במדבר" ויתור על תענוגות, הכנעה ויציאה למדבר. מצות סוכה מסמלת את היציאה החוצה למדבר, יציאה מהנוחות הביתית וויתור על התענוגות. ובסוכות זהו גם הזכר שיצאו ישראל ממצרים למדבר ושקבלו את התורה במדבר וחיו במדבר בסוכות ושהקדוש ברוך הוא הקיפם בענני הכבוד. לכן נתן להם מצות סוכה עם חמה קודרת, לבדוק אם הם מוכנים לוותר מתענוגות העולם הזה ולשים עצמם כמדבר. ותגובתם היתה כמובא למעלה. לומר לך, את התורה לא נותנים סתם במתנה, אלא "ממדבר מתנה", מי ששם עצמו כמדבר, זוכה למתנת התורה (מידרש אור חדש).
קנאת המלאכים
אמרו חז"ל בגמרא שבת (פח ע"ב פט ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם! מה לילוד אשה בינינו?! אמר להן לקבל תורה בא. אמרו לפניו חמדה גנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש לי תנה לבשר ודם? "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?" (תהילים ח ה). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה החזר להן תשובה. אמר לפניו ריבונו של עולם! תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב", כלום קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו ולקדוש ברוך הוא, ע"כ.
ה"גליון הש"ס" שם מפנה אותנו לפירוש רש"י בחומש, על הכתוב "ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית, בראשית א כו) אומר שם רש"י ענוותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים נברא, ויתקנו בו, לפיכך נמלך בהם, ע"כ. אם כן, נשאלת השאלה כיצד אומר משה רבינו למלאכים שאין בהם קנאה, והרי בבריאת האדם מצינו קנאה אצל המלאכים, שהתנגדו לבריאת האדם בגלל קנאה? וכמו כן יש לשאול מגוף המאמר דלעיל אם אין למלאכים קנאה, כיצד הם מקנאים כשמוסרים את התורה למשה רבינו?
גם במדרש שוחר טוב (תהילים ח) מביא שלשה מקומות שהיו המלאכים מדיינין כנגד הקדוש ברוך הוא בבריאת האדם, במתן תורה ובבניית המשכן. וגם כאן קשה, אם אין קנאה במלאכים, מה מפריע להם שיבראו אדם כדמותם, או יתנו את התורה לעם ישראל, או שתרד שכינה למשכן?
ואולי אפשר לומר, שאצל המלאכים בינם ובין עצמם אין קנאה, מה שאין כן כלפי גורם חיצוני העולם למטה, בני ישראל או מקום משכן, יש להם קנאה. וזהו ההדגשה בלשונו של משה רבנו כלום קנאה יש "ביניכם", דהיינו, בינם לבין עצמם.
ננסה להבין מדוע בינם לבין עצמם אין קנאה וכלפי חוץ יש בהם קנאה?
מתי נוצרת קנאה? כששני בני אדם הגיעו מרקע דומה או למדו יחדיו או פעלו יחדיו, והנה אחד הצליח והשני לא. אם היה האדם פועל באופן הגיוני, היה אומר אולי השני מוכשר יותר, או שהשקיע יותר או התאמץ יותר. אבל טבע האדם הוא לקנאות במי שהצליח ממנו יותר. אבל מי שעלה יותר ממך ולא נמצא במישור שלך, לא שייכת שם קנאה, למשל, אם הדיוט לא יקנא בבן מלך שנהיה למלך, מכיון שזה בנו של המלך והוא לא. דוגמא נוספת רופא לא יקנא בזמר למרות שהשני ירויח הרבה יותר ממנו, כי הוא רופא והשני זמר. וכן רופא צעיר לא יקנא ברופא ותיק שהשני מפורסם ממנו ומרויח יותר, בגלל שתולה את זה בוותק. מה שאין כן אם זוג רופאים למדו באותו מקום והם באותו גיל ועשו אותה התמחותו לאחר כמה שנים זה נתפרסם ומרויח הרבה כסף והשני אינו ידוע ומרויח פחות, אז נוצרת קנאה, מה אני לא נהייתי כמוהו. אף שלכאורה מבחינה הגיונית ישנם הרבה סיבות לכך אולי השני מוכשר יותר או השקיע יותר, אבל לב האדם מקנא במי שהצליח יותר ממנו. קנאה נוצרת במקום שישנו מכנה משותף בין שני בני האדם, ואז ישנו בסיס להשוואה אם אחד עולה על השני, נוצרת קנאה.
מה שאין כן אצל המלאכים, אצלם אין עליות וירידות, מלאך הוא קבוע מיום יצירתו לתמיד, כפי שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג ז) מיום יצירתו, נועד המלאך לבצע משהו מסוים וזהו תפקידו. מלאך האש הממונה על האש, לא יקנא במלאך הים הממונה על הים. כי כל אחד לכתחילה נברא למסלול משלו, ואז אין קשר בין תפקיד של מלאך אחד לשני, ולכן לא שייך שתיווצר קנאה בין המלאכים בינם ובין עצמם. כי מה שייך לקנאות בתפקיד שמלכתחילה נועד לראשון מתחילת יצירתו ואילו לשני נועד תפקיד אחר מתחילת יצירתו. אבל אצל בני אדם, כולם נולדים כביכול זהים חוץ מזכות אבות כל אחד עובד על פיתוח כשרונותיו, ואם אנשים בעלי רקע זהה מגיעים להשגים שונים בגלל שהאדם אינו קבוע ומשקיע בעצמו נוצרת קנאה בין המצליח פחות למצליח יותר, כי כביכול אומר הפחות מצליח מדוע לא הגעתי לרמתו של חברי?
וזה מה שאומר משה רבנו למלאכים "כלום יש קנאה ביניכם"? מכון שכל מלאך נוצר מהיום הראשון לתפקיד מסוים והוא קבוע, אזי לא נוצרת קנאה אצל חברו, ולכן אין קנאה ביניהם. אבל אצל בני אדם שהם משתנים, נוצרת קנאה, כפי שהוסבר לעיל.
כל זה שייך רק במערכת היחסים שבתוך המלאכים, בינם לבין עצמם. אבל אם יעשו מערכת דומה להם, או יטלו משהו מהם ויעברו לאחרים, בוודאי שתהיה קנאה. ולכן כשהקדוש ברוך הוא עומד לברוא את האדם במערכת חיצונית שהיא בדמות המלאכים, ישנה קנאה. וכן כשהקדוש ברוך הוא עומד למסור את התורה, שהיתה למעלה בשמים אצל המלאכים, לידי בני אדם, ישנה קנאה. וכמו כן כשהקדוש ברוך הוא עומד להשרות שכינתו גם במקום חיצוני, במשכן, ולא משרה את כל השכינה למעלה, נוצרת קנאה.
לפיכך אין כל סתירה בין טענתו של משה שלמלאכים אין קנאה בינם לבין עצמם, למעשי קנאת המלאכים במקומות שהוזכרו. (אור חדש)
ויחן שם ישראל נגד ההר (יתרו יט-ב)
כאיש אחד בלב אחד (רש"י)
בשעה שישראל מאוחדים ומלוכדים, "כאיש אחד בלב אחד" יכולים הם לעמוד, אף נגד "ההר", היצר הרע, הדומה להר, בשביל (צדיקים ולרשעים נדמה להם כחוט השערה). (אור ישרים).
ענין האחדות נחוץ ביותר כדי לזרז את הגאולה ולא רק אצל החברה החילונית אלא גם אצל החברה דתית שנאמר "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" עם ישראל נקראים ישורון והמלך הוא מלך המשיח לכן כל ראשי העם הדתית והחילונים חייבים למצוא דרך להיות אחד ואסור לחשוב רק על עצמינו וטובת מפלגתנו אלא לחפש לגשר אז יבוא גואל אך לבינתים נראה שאחד עוזר לשני להכשיל את השלישי ומי שמנצח על המהקהלה זה התקשורת שהם בבחינת עשיו "ציד בפיו" ומרחיקים את הגאולה לכן כל יהודי צריך לדון את חבירו לכף זכות ולקרב את השלום והאחדות בעם ישראל כמו בעל ואשה שנאלצים לוותר אחד לשני כדי לחיות בשלום ואהבה וגם אם לא כל כך הולך צריכים למצוא דרך לפייס ולבנות גשרים של ויתור ולא ליבנות גדרות של שינאה כי גם הרשעים הכי גדולים ניקראים ישראל והם חלק בלתי ניפרד משורש נישמות ישראל שהיא יחידה אחת וצריכים להתנהג איתם בסובלנות ובהארת פנים.
כח הרבים - לרבים כח רב בעזרה להתעלות. עובדת היותו של אדם חלק מן הכלל מסיעת לו לסיעתא דשמיא ולהצלחה. דומה הדבר לחוט דק שקשור כביכול מכל אדם לקב"ה. חוט דק, עלול חלילה גם להקרע. ככל שהחבל עבה יותר ומורכב מחוטים רבים יותר, כך קטנים סיכוייו להקרע. כאשר היחיד הוא חלק מקבוצה גדולה מתקשרים ומתחברים החוטים כולם לחבל עבה וגדול, זכויות היחיד מתערבות עם זכויות הרבים וכוחו חזק הרבה יותר וזה נלמד גם מהפסוק - "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו (וישב לב כה) על ידי כח הרבים מונעים את מלחמות היצר הרע, אבל אם "ויותר יעקב לבדו" - כאשר מתבדל האדם מן הרבים ונשאר לבדו - אז "ויאבק איש עמו" - מתחילה אצלו מלחמת היצר והחקק והמסוכנת. (מפי השמועה)
כאשר נפוליאון בונפרטה כבש חלקים גדולים מרוסיה הוא נהג מידי פעם להתיעץ עם גדולי ישראל אודות סיכוייו לנצח במלחמה, מסופר שהוא נפגש גם עם רבי חיים מוולוז’ין.
היתה זאת שעת לילה מוקדמת כאשר הגיעו חיילי הצבא הצרפתי לחניית לילה סמוך לוולוז’ין. עיירה זו השוכנת על הצטלבות דרכים ראשיות, איננה עיר מבצר ונוחה היתה להכבש. רוב תושביה ברחו מאימת המלחמה או שהתחבאו מאחורי סורג ובריח. כשנכנסו שליחו של נפוליאון ושרי צבאו אל העיירה, לא מצאו בה אלא בתים חשוכים ורחובות שוממים ריקים מכל נפש חיה. רק מבית המדרש של וולוז’ין גילה להפתעתו כמה קרני אור בוקעים מבעד לחלונות. הוא ניגש אל הבית, פתח את דלת בית המדרש ונכנס פנימה. והנה בקצה האולם יושב אדם זקן, בראשית שנות השבעים שלו, בידו נר דולק, וספר פתוח לפניו. היה זה ר’ חיים מוולוז’ין, אשר בעת מצוקה כבעת שמחה מצא למפלט לו את בית המדרש. כל כך היה שקוע בתלמודו שלא חש בקצין הנכנס ומתקרב אליו, אך משפתח זה בקולו הרועם, ניתר הגר"ח ממקומו.
הקצין ניסה את כוחו של ר’ חיים בצרפתית, אך משהראה סימנים כלא מבין את דבריו עבר לדבר גרמנית, שואל את הגר"ח אם מבין שפה זאת. השיבו רבנו, אינני בקי בה ביותר אולם אשתדל להשיבך בשפה זו.
אם כך - אמר הגנרל - אולי תגיד לי היכן גר פה הרבי שלכם, "חיים" שמו, עליו שמענו רבות כיודע צפונות ועושה נפלאות.
ענהו רבנו: חיים, האיש המבוקש על ידיך, נמצא כאן בבית המדרש. אך מה שאמרת כי עושה הוא נפלאות, יכולני להגיד לך כי אין זה אמת.
הבין הקצין כי הוא האיש המבוקש, ומיד ניגש אל הענין. המלך בכבודו ובעצמו רוצה להפגש עמך! עליך להמתין כאן עד שיבואו לקחתך! - הפטיר, והלך לו. לא חלפה שעה וכיתת אנשי חיל באו במרכבה קרבית מאובקת, והסיעו את ר’ חיים אל אהל נפוליאון המהודר אשר במרכז המחנה.
בראותו את פני רבינו, המקרינים אצילות תורנית טהורה, שמח בונפארטה לקראתו. ואף הוא פתח במה ששמע כבר מיהודי המדינה, על כוחות נסתרים הטמונים בו כמחולל נפלאות. גם הפעם הכחיש ר’ חיים בביטול כל קשר בינו לבין מעשי נפלאות. - בסך הכל יהודי פשוט אנכי השקוד ללמוד תורה, לא יותר...
שוב פנה אליו נפוליאון: שאינך מסכים אודות סיפורי הנפלאות, ניחא, אבל שהנך איש חכם ופיקח, זאת כבר לא תוכל להכחישני. אם כן אמור לי, אפוא, מה דעתך על עתיד מלחמה קשה זו שפתחתי בה. האם כקודמותיה תסתיים אף היא בנצחון כביר, או חלילה אסון נורא אורב לי אי שם בדרכי? חשוף מחשבותיך לפני בגילוי לב וללא מורא.
פתח ר’ חיים וענה: אמשול לך משל למה הדבר דומה? נסיך אחד עשה את דרכו במרכבה רתומה לארבעה סוסים אבירים ומשובחים, מטובי היחס והאיכות. והנה בהגיעו לתוך יער עבות מעדו רגלי אחד הסוסים לתוך ביצה טובענית, הסוס משך אחריו גם את שלושת חבריו, והמרכבה התהפכה על צידה. כל מאמצי העגלון והמשרתים לחלצם מן הבוץ עלו בתוהו. עברו שעות אחדות והנה איכר פשוט מתקרב עם עגלתו הרעועה, רתומה לשלשה סוסים כחושים, ואף הם החלו מועדים ושוקעים בביצה. אולם האיכר שלף תיכף את שוטו, הצליף על הסוסים, אלו אזרו את שארית כוחם, ופתאום משכו את העגלה אל מחוץ לביצה, ויהי הדבר לפלא בעיני הנסיך ומשרתיו.
ניגש הנסיך אל האיכר ותמה באזניו: לי ארבעה סוסים אבירים ומיוחסים, ולך שלשה סוסים צנומים ודקים. ובכל זאת דוקא אלו שלך נחלצו ברגע אחד מן הבוץ, ואילו שלי כבר שעות מתבוססים בבוץ ואיננו יודעים כיצד נחלץ מצרה זו.
השיבו האיכר: שום סוד מיוחד לא עמד לי להצלחה זו. אלא, שסוסיך שלך טהורי גזע ומיוחסים המה. נטלת אחד מכאן ואחד משם, מהטובים והמובחרים שבכל מדינה. לפיכך כשמצליף אתה על גבם מושך כל סוס לרוח אחרת, ואינם מצליחים להתאחד למען המטרה. אדרבה, כשמוכה האחד, שמחים לאדיו כל עמיתיו. מה שאין כן סוסי הדלים והכחושים כולם משפחה אחת המה, אמא ושני בניה. לכן, כשמכה אני את האחד חשים זאת גם השנים האחרים ונחלצים מיד לעזרתו.
כיוצא בזה - אמר הגר"ח - בענין זה שאנו דנים בו, אתה כבוד המלך נפוליאון דומה הנך לנסיך ההוא. לרשותך צבא אדיר מחומש ומאומן היטב, אלא שאינו עשוי מעור אחד. מורכב הוא מצבאות אוסטריה, פרוסיה, ספרד ואיטליה, שנלוו אל הצבא הצרפתי אשר תחת פיקודך. לפיכך מתאמץ כל אחד מהם להסב לעצמו את תהילת הנצחון, ועוד שמח בנפילת עמיתו בן ארץ אחרת. מה שאין כן צבא רוסיה, אף כי דל הוא באמצעים, כיון שבנוי הוא כמקשה אחת, מבני עם אחד הלוחם להגנת ארץ אחת - ארצו שלו, הרי כל אחד חש בסכנה המשותפת, ועושים יד אחת לחרף נפשם למען הצלתם. - מכאן, הוד מלכותו, נובע הפקפוק שלי בנצחונכם - סיים הגר"ח את פרשנותו על עתיד המלחמה.
בהמשך המלחמה נחל נפוליאון מפלה גדולה ליד מוסקבה. לאחר מכן הוא נחל מפלה מוחצת במעבר הנהר ברז’ינה. כמעט כל חייליו אבדו בקרבות. הערכתו של רבי חיים מוולוז’ין התאמתה במלואה. (מורשת אבות)
ויחן שם ישראל נגד ההר (יתרו יט-ב)
אסור להם לגעת בהר פן ימותו מרוב קדושתו אומר הבן איש חי זצ"ל שבני ישראל היו סביב ההר ונאסר להם לגעת בקדושת ההר ואם נבחין במילה הר ונחקור כמו שבני ישראל עמדו לפני ואחרי ההר כל האותיות שליפני ואחרי המילה הר הם קדוש לדוגמא ( ד- ה - ו) (ק - ר - ש) וכל הנוגע במקום קדוש נכבה.
ויחן שם ישראל נגד ההר (יתרו יט-ב)
"ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד". (רש"י)
בספר "ניצוצי אור המאיר" מסופר:
בשנת תרע"ב התקיים בעיר קייב שברוסיה משפטו המפורסם של מנדל ביליס, אשר העלילו עליו שרצח, כביכול, תינוק נוצרי להשתמש בדמו לאפיית מצות. כל העולם היהודי נזדעזע וחרד לגורלו של בייליס, שהיה גורלו של העם היהודי כולו. רבי מאיר שפירא מלובלין פנה אז לרבה הראשי של מוסקבה הרב מזא"ה וסיפק לו חומר כדי להפריך את טענות הקטגוריה, אשר טענה כי התלמוד הוא המסית הראשי להריגת נוצרים.
ה"הוכחה" הראשית של הקטגוריה היתה מאמרו של רבי שמעון בר יוחאי: "אתם קרויים אדם, ואין הגויים קרויים אדם". העולה ממאמר זה, טענו הקטגורים, שרק היהודים הם בני אדם, בני גזע עליון, ואילו אומות העולם אינם נחשבים לאדם. כתב מהר"ם שפירא לרב מזא"ה שעליו להסביר לקטגוריה ולחבר המושבעים שבמאמר זה טמונה תכונה מסוימת המאפיינת את עם היהודי.
כלל הוא – אמר המהר"ם שפירא – ש"כל ישראל ערבים זה לזה" (שבועות לט) ואם כן, גורלו של מנדל בייליס, שהוא גורלו של יהודי אחד בלבד, נוגע לכל העם היהודי, החרד לגורלו והעושה את מיטב המאמצים כדי להוכיח את צדקתו. מה היה למשל יחסו של העולם הגויי אילו היה נשפט גוי על עלילה דומה באיזו שהיא ארץ נידחת? ברור שרק בעיר בה מתגורר האיש היו מגלים ענין בעלילה. שאר בני מדינתו היו מגלים לכל היותר מעט סקרנות, ואילו אנשים שמחוץ לגבולות המדינה בוודאי לא היו מתענינים כלל.
זה איפוא ההבדל בינינו לבין אומות העולם: "אתם קרויים אדם" – מדוע? כי אם נשפט אצלנו מנדל בייליס אחד עומד כל העולם היהודי לצידו כאיש אחד בלב אחד – וכאדם אחד. "ואין הגויים קרויים אדם" – "אנשים" (בלשון רבים) הם קרויים, אבל לא אדם אחד. (מורשת אבות)
אשא אתכם על כנפי נשרים (יתרו יט-ד)
בחודש ניסן התרחשה גאולת מצרים, אחרי שה’ הכביד את לב פרעה ובכוונה לא נתן לו לשחרר את העם. כדי לתת למצרים את עשרת המכות שכולם יתבוננו ויתעוררו שיש בורא לעולם ואז התפרסם שמו יתברך כמו שנאמר בשירת הים אז ישיר משה... נמוגו כל יושבי כנען תיפול עלינם אימתה ופחד... ובזכות זה ניצל פרעה מביזת הים. כי כל העקשנות של פרעה לא היתה תלויה בו כי הקב"ה הכביד את לבו. מצידו של פרעה במכה הראשונה רצה לשחרר את העם לכן ניצל מביזת הים. אין זה אומר שהוא אינו רשע כי חשב את עצמו אלקים שאמר "מי זה ה’ שאשמע בקולו". ועוד אמר "ה’ הצדיק ואני (כלומר גם אני צדיק) ועמי הרשעים".
ואם כן למה נהרגו המצרים בביזת הים הרי ה’ סיבב זאת שבני ישראל יהיו משועבדים. התשובה לכך היא שאת גודל השעבוד ה’ לא סיבב הם נתנו ליהודים לסבול בצורה כל כך אכזרית עד שלא יכלו לסבול את הכאב שנאמר "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים". כי כל זמן שאפשר לסבול את הגלות לא תבוא הגאולה ומי שכבר לא יכול לסבול את הגלות סימן שאת תיקונו תיקן בגלות הזאת ולכן ה’ גאל אותם.
הקב"ה ציוה על בני ישראל משימה קשה במיוחד והיא בעשירי לחודש כל משפחה תאסוף לה שה תמים ותחכה ארבעה ימים ובי"ד לחודש ניסן תשחט אותו. כידוע הטלה היה העבודה הזרה של המצרים ולא הבינו המצרים מדוע היהודים מתעסקים עם האלוקים שלהם. וזה היה מאוד מוזר להם. והנה, אחרי ארבעה ימים בי"ד בניסן שנתאספו המצרים בכעס לשאול ולדפוק בדלתות היהודים שלא יתעסקו עם אליליהם, יצאו היהודים ומילאו את מצות ה’ ושחטו אותם לעיניהם. והרי זאת משימת התאבדות מצד השכל האנושי.
הרי זאת מסירות נפש ואמונה פאנאטית בבורא עולם, וזה מה שרצה הקב"ה מסירות נפש ואז תבוא הגאולה. הגאולה תגיע בחדש ניסן (מזל טלה) כאליליהם של מצרים ששחטו להם את המזל. והניסיון הזה יהיה הכי גדול שאפשר לדרוש מעם ששקוע במ"ט שערי טומאה.
עם ללא אמונה גלויה ברוחנית ופתאום אחר עשרת המכות הקב"ה דרש מהם לעשות צעד כזה חריג שלמרות שסופו ידוע לטובה מהמצופה אך זאת היתה ממש משימת התאבדות.
ורצה הקב"ה לבחון אם העם באמת מאמינים בו בלבב שלם ויקימו את המצווה בפחד וברעדה. ובני ישראל גילו לתדהמתם במקום מלחמה מצד מצרים כניעה אבסולוטית שלרגע קט המצרים הזדעזעו מהמראה שאלוקים שלהם נשחט והוא איננו עוד האלוהים שהם חשבו והלכו אחריו כשה תועה. המצרים התבוננו היטב בקב"ה שנתן להם את המכות ועמו שחט להם את האלוקים ואז נוכחו לדעת שהקב"ה הוא האלוקים וביקשו מפרעה עד מתי נסבול את מכותיהם, שחרר את העם לחופשי. ופה הסתים הזעזוע העיקרי והנטרול האבסולוטי של המצרים מבני ישראל, והחלה גאולת מצרים עד שהגיעו לים.
ונאמר "ויט משה ידו על הים ויולך ה’ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (שמות יד-כא)
היה לעבור עוד מבחן באמונה, והמשוכה הבאה הייתה קריעת ים סוף שבני ישראל היו מסוגרים באויביהם שדוהרים לקראתם למלחמה החלו להתלונן ולבכות למשה רבינו וכל שבט פחד להיכנס למים, מכיון שהים לא נגזר לשתים ופחדו לטבוע. משל למה הדבר דומה ליונה שברחה ועפה לה מפני הנשר ונכנסה לתוך תיבת דואר. ובתוך התיבה להפתעתה היה נחש ומהפניקה רצתה לצאת. בדיוק איך שהוציאה ראשה מהתיבה ראתה את הנשר ממתין שתצא. מרוב הלחץ לא ידעה מה לעשות כי בשני המקרים היא תיהרג מה שנותר לה זה לזעוק ולפרפר בכנפיה, וכך הרגישו בני ישראל באותו רגע, שמאחוריהם סוסים וכלי מלחמה דוהרים להורגם ומקדימה יש את ים סוף שעדין לא נחצה ופחדו לטבוע. עד שבא נחשון בן עמינדב משבט יהודה ואמר: הושיענו אלוקים כי באו מים עד נפש כי המים הגיעו לו מעל הראש כי נכנס באמונה למים וחיכה לנס וכן במסירות נפש עצומה ואמונה שלמה שהקב"ה יקרע את הים. בני ישראל נכנסו עד שהגיע להם מים עד נפש, ואז באה רוח חזקה ויבשה את הקרקעית שלא תהיה בוצית שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. הים נחצה וקפאו המים בצדדים שנהיו כמו שני קירות כדי להגן על העם. עמוד האש ועמוד הענן היו מאחורי ישראל ובאופן זה היו בטוחים מאויביהם וכל מה שרצה הקב"ה זה מסירות נפש כדי ליגאול את בני ישראל ויצאו ברכוש גדול בזמן
שנאמר: ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות יט,-ד)
פסוק זה מלמד אותנו כיצד נסתרות הם דרכי האל. ששלח שפע במצרים והעשיר אותם יותר מכל המדינות העולם, וכל זה בשביל בני ישראל שבצאתם ממצרים הראו להם נפלאות בתחום הגשמי שציווה הקב"ה על בני ישראל את ביזת הים. משל למה הדבר דומה שנערכה תחרות בין כל בעלי הכנף מי יהיה מלך בעלי הכנף בכל העולם. ומי שיצליח להתרומם הכי גבוה בשמים ובזמן הכי מהיר יזכה וימלוך על כל בעלי הכנף ויזה לפרס כספי גבוה.
נאספו הנשר הינשוף הנץ התנשמת, בז, היונים העורבים ועוד הרבה בעלי כנף, והייתה גם ציפור זעירה וקטנה שבקושי הבחינו בה. בשריקת הפתיחה התחילה התחרות וכולם עלו וטסו בשמים במהירות הבזק ולא לקח הרבה זמן להבחין כי הנשר מוביל הן במהירות הן בגובה הטיסה וכולם מתחתיו. בציפור הזעירה אף אחד לא הבחין כי לפני ההמראה היא התחבאה על גב הנשר והנשר עף למרומים במהירות עד שהגיע למצב כשהוא הסתכל למטה רואים את כולם קטנים, והשופטים על הקרקע כמו נקודות אז הבין הנשר שפשוט לו שהוא מלך העופות, והנה שאר מתחריו סימנו מלמטה לרדת וברור לכולם שהוא המנצח. הנשר התחיל לנחות והציפור הזעירה קפצה מגבו למעלה ונוצרת תמונת מצב מנקודת מבט השופטים שהציפור הזעירה עפה יותר גבוה מהנשר, וכולם נדהמו מי הוא מלך העופות. אך הנשר לא הבחין בזאת וכל דרכו חזרה על הקרקע מחשבתו איך ללגלג על המתחרים וכל מיני מחשבות של יוהרה וגאווה וכשנחת התהלך הליכה אצילית וגאה ופנה לשופטים בשאלה, נו מי מלך העופות? וכולם ענו בשפה אחת הציפור הזעירה שמעליך. נבהל הנשר הביט בשמים ונחרד הכיצד זה יתכן, ע"כ.
הנמשל, הציפור הזעירה משולה לעם ישראל שהקב"ה הוריד שפע למצרים כדי שבזמן הגאולה "ישא אתכם על כנפי נשרים" שהנשר משול למצרים. שלמצרים לא נותר כלום לא כסף ולא זהב אלא רק ביזה ובזיון וכל הצלחתה ושגשוגה זה כדי שבני ישראל יצאו ברכוש גדול.
פרשת יתרו - חלק ב - הרב אריה קרן
וקדשתם היום ומחר (יתרו יט-י)
הקדושה תשאר גם למחר, גם אחרי שתלכו מכאן, השפעתה תישאר גם להבא, לא רק בשעה שתשמעו דברי תורה ומוסר, וזה מובן הפסוק בתהילים "לכו בנים שמעו לי " לכאורה צריך לומר "בואו בנים שמעו לי", אלא פירושו, לא רק בשעה שאתם אצלי תשמעו לי אלא גם כשתלכו ממני (פרדס יוסף) כמו שנאמר "צדיק כתמר יפרח ארז בלבנון ישגה שתולים בבית ה’ ובחצרות אלוקינו יפריחו" כלומר בבית הכנסת צדיק כתמר...ורק הוא יוצא לחצר בית הכנסת כבר מדבר הוא לשון הרע שנאמר בחצרות אלוקינו יפריחו. איך להלחם ביצר הרע, שהיצר מפתה את האדם? לאמור רק היום שמע בקולי, והחל ממחר תתחיל להתקדש. ועל האדם להשיבו באותו מטבע "לא! היום אינני שומע בקולך, ומחר נראה אולי אשמע בקולך". "וקדשתם היום", היום אני חייב להתקדש, "ומחר" אשקול בדבר מה לעשות. (בית אברהם).
משל למה הדבר דומה במסעדה אחת היה תלוי שלט! "היום תשלם ומחר בחינם". נכנס איש אחד והזמין ארוחה קלה ושילם ולמחרת בא והזמין מאכלים יקרים, ויינות יקרים אכל לשבעה, בשעת התשלום סירב לשלם בטענה שאתמול שילם, אז אמר ובעל המסעדה לך תסתכל גם עתה מה כתוב בשלט,"היום תשלם ומחר בחינם", כי השלט אינו משתנה, תמיד אותו השלט תלוי, כך צוחק עלינו היצר הרע. לכן אמרו חז"ל אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תשנה.
דרכו של היצר זה לקרר את הנשמה שלא נקיים תורה ומיצוות ע"י כך שמכניסים לנשמה דעות זרות או שאומר לאדם אתה משתדל ומקיים הרבה מיצוות לא יקרה כלום. אם תוותר פעם אחת על מיצוה כגון תפילה במנין וכדומה ומחזקת אותו להיכשל בסיסמא הידועה לא נורא יש לך עודף מיצוות.
הדברים יומחשו במשל: מעשה היה בשועל אחד, אשר בהיותו שוכב להנאתו בין עצי היער, קלטו אזניו קול יריות של ציידים, שיצאו לצוד חיות.
אולם השועל שהיה עייף מאוד התעצל לקום ולברוח מהמקום, וניחם את עצמו ואמר "אני יכול לסמוך על הפיקחות שיש לי, אני אסדר אותם!"
מה עשה? שכב ועשה עצמו כמת מוטל על הארץ, בלא נוע לזוז כלל, וכשהתקרבו אליו הציידים, ראו פיגרת שועל זרוקה על הארץ ושכובה כמת.
אמר אחד הציידים "הנה! איזה זנב יפה יש לשועל, אקח אותו לי, ואתלה לי אותו לקישוט בסלון ביתי!"
שמע זאת השועל, וניחם את עצמו "נו, שיקח את זנבי העיקר שאותי ישאיר בחיים".
והנה שומע השועל קול שני של צייד אחר "ואני דווקא מוצא חן בעיני השיניים של השועל, אקח לי את שיניו אחת, ואעשה ממנה תיק יפה מתנה לאשתי!"
והשועל, בשמעו זאת, ניחם גם בזה את עצמו ואמר "נו, גם על זה אוותר, העיקר שאת נפשי יניחו לשלל".
והנה, קולטות אזניו צייד שלישי שקורא "ואני מוצא חן בעיני עורו של השועל, אפשוט ממנו את עורו, ואעשה לי ממנו שטיח יפה לביתי".
כששמע זאת השועל, קרא בבהלה "אוי ואבוי!! עכשיו הם כבר רוצים להפשיט מעל את עורי!" מיד תפס את רגליו והתחיל לברוח, ואולם אז כבר היה מאוחר מדי...
לעתים חושב האדם לעצמו: מקסימום אאבד שם זנב, או שן אחת, אבל עדיין אשאר אני בצדקותי ובקדושתי, הוא אינו יודע, שבסופו של דבר, יפשיט ממנו היצה"ר את כל הרוחניות שבו! ואז כשיתפוס את עצמו, וירצה לקום ולברוח מן המקום יהיה כבר מאוחר מדי...(אור דניאל)
ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר (יתרו יט-יז)
ובמדרש שוחר טוב נאמר על הכתוב "ה’ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהילים ח, ב) כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, התחילו המלאכים מדינין ואומרים לפניו "מה אנוש כי תזכרנו" (שם ה) ואמרו לפניו למה שלא תתן תורה בשמים, למה? שאנו קדושים ותורתך קדושה אנו טהורים ותורתך טהורה אנו חיים ותורתך חיים. אמר להם אינה ראויה להתקיים בכם. למה? שאין ביניכם פריה ורבייה, לא מיתה ולא טומאה ולא חולי, אלא כולכם קדושים, ורוב מצוות התורה תלויים בדברים הללו ונתן הקדוש ברו הוא את הלוחות למשה. וכיון שירד משה ועשו ישראל אותו מעשה ונשתברו הלוחות, שמחו מלאכי השרת ואמרו עכשיו תחזור בחזרה אלינו. וכשעלה משה לקבל פעם שנייה את הלוחות אמרו מלאכי השרת ריבונו של עולם! והלא אתמול עברו עליה? אמר להם הקדוש ברוך הוא בכל שעה מקטרגין ביני ובין ישראל? והלא אתם כשהיתם אצל אברהם אכלתם בשר בחלב, שנאמר "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר" (בראשית יח, ח) ותינוק שלהם כשהוא בא מבית רבו ואמו נותנת לו פת ובשר וגבינה והוא אומר לה היום למדני רבי "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כי תשא לד כו) לא מצאו לו מענה. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למשה "כתב לך את הדברים האלה" (שם , כז) עד שאין להם מענה ותשובה, ע"כ. (אור חדש)
והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה’ באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד (יתרו יט-יח)
ומעשה היה ברב ששת שהיה סומא. יום אחד עבר המלך ברחוב וכל העולם רץ לראותו, כמנהג הבריות. ואף חכם זה יצא אחרי האנשים, לפי שמצוה להשתדל ולראות פני מלך אע"פ שהוא מאומות העולם, שאם יזכה לראות המשיח, יבחין בהבדל בינו ובין מלך זה. פגש בו מין אחד, אמר לו הכדים השלמים הולכים לנהר לשאוב מים, אבל הכד השבור מה מקומו שם, ר"ל מאחר שאתה סומא ואין אתה רואה, מה התועלת בזה שיצאת. אמר לו רב ששת בא עמי ואראה לך שאני יודע יותר ממך שאתה רואה בעינים ואילו אני רואה בדעת. הלכו שניהם כשעברה בכל של אנשים בתופים ורעמים שאל לו המין האם עובר עכשיו המלך. אמר לו רב ששת לא, וכך ענה לו כשעברה כת שניה. וכשעברה כת שלישית והיה העולם שותק, אמר לו רב ששת עכשיו עובר המלך. אמר לו המין מהיכן ידעת כן. אמר לו מפני שמלכותה ארץ היא כעין מלכות של הרקיע, ואומר הנביא ואחר רעש אש לא בא ה’ ואחר האש קול דממה דקה (מ"א יט).
אנוכי ה’ אלוהך (יתרו כ-ב)
בפרשת יתרו אנו קוראים על מתן תורה, מעמד הר סיני בקולות וברקים. וכתבו רבותינו זכרונם לברכה, שבזמן מתן תורה נדמה כל הבריאה, שור לא געה, עוף לא ציץ, הים לא העלה גליו, וכל העולם כולו עמד ושמע את המעמד הגדול הזה, ושמעו דברי השם יתברך "אנכי ה’ אלקיך". מעמד נשגב זה הוכן מששת ימי בראשית, כי תנאי עשה השם יתברך עם הבריאה כולה, שאין קיומה תלוי אלא בתורה הקדושה, בקבלתה ובקיומה, וכמו שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ובבריאה כתיב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שני וכו’" ואילו ביום ששי כתוב יום "הששי" ויכולו השמים והארץ", ופרשו חכמינו זכרונם לברכה, שתנאי עשה השם יתברך אם מקבלין ישראל את התורה, שנתנה ביום הששי ו’ בסיון, הנה מה טוב, אך אם חס וחלילה לא יקבלו את התורה, אז "ויכולו השמים והארץ" חוזר הכל לתוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ומטעם זה עשה השם יתברך את העולם עגול ולא מרובע, כדי שיהיה במקום אחד יום ובשני לילה וכך לא יהיה רגע בעולם, שלא יעסקו בתורה. וכבר כתב הגאון רבי חיי מוולאז’ין בספר "נפש החיים" שאם יהיה בעולם רגע אחד פנוי מתורה, אז יחרבו חס ושלום כל העולמות.
בישיבת וולאז’ין נהגו לחלק את הלימוד בדרך של משמרות משמרות, כדי שבכל שעות היום יהיו למודים בהיכל הישיבה, ובמוצאי הצום ביום הכיפורים עת היו כולם יורדים לאכול, היה יושב הגאון רבי חיים זכר צדיק לברכה ולומד ברציפות, בעודנו צם עד קרוב לחצות לילה בטענה, שמא, חלילה, במוצאי הצום כשכולם עסוקים באכילתם, ימצא העולם בלא לומדי תורה, ויגרם נזק ח"ו, ומכאן נלמד כמה אחריות צריכה להיות לאדם ביודעו שהוא ממחזיקי העולם, וכתוצאה ממעשיו נגרם שפע או פשע לעולם.
מעשה היה עם אחד מגדולי הדור המפורסמים, שנסע לבית חולים מפורסם לטפל בעיניו, והנה תוך כדי הטיפול מספר לו מנהל המחלקה, שכל רופאי העיניים בארץ עשו השתלמות של כמה חדשים ארוכים לחקור ולדרוש כמה קרומים יש בעין? ענהו הרב תוך כדי דיבור, יש שבעים קרומים. נבהל הרופא ושאל: מהיכן הרב יודע? הסביר לו הרב שרבנו האר"י זכרונו לברכה גילה שעין יש בה שבעים קרומים, שכן עין בגימטריא שבעים. נבהל אותו רופא מפורסם עד היכן כח התורה, מחקר של חדשים על ידי טובי הרופאים ובעזרת מכשור חדיש, נמצא בשורה אחת בספרי האחרונים. ועוד רבים הסיפורים והראיות לכך. (עין באורך בספרים הנפלאים "שערי למוד", "נחלי למוד", "נחלי יוסף", "נחלי אשכולות" ותהנה).
מכאן התשובה מוצאת לכל אותם עמי הארץ השואלים, מדוע לנו ללכת בעקבות אבותינו ורבותינו, ולא נסלל לעצמנו דרך חדשה בעידן ה"מודרני", ואותם אנשים טועים, עיניים להם ולא יראו את חכמת תורתנו, שדנה בכל בעיה ומצוקה, ואם יכניעו את עצמם ללכת באורחות יושר, יראו ברכה ושמחה בחייהם, כי אין לנו שיור אלא התורה הקדושה, והיא חיינו ואורך ימינו (כתונת פסים).
ועוד כתב שם הרמב"ם בהלכה י: עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח, ע"כ.
ונאמר בתלמוד כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה (סנהדרין צט).
ועוד נאמר בתלמוד גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות (מגילה טז) וידועה היא המשנה במסכת פאה (והיא מובאת גם כן בתוך התפילה) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הם כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם.
ומה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק, אנו שיש לנו בכל יום "קצת יותר" מעשר דקות ביטול תורה, ועל כן יחוס אדם על זמנו היקר מפז ויקדיש עתותיו ורגעיו לתורה, ולחינוך בניו לתורה ויראת שמים, ואז יכריזו עליו בשמים, לאחר אריכות ימים ושנים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (מתנה לבר מצוה ח"ב).
ואם נתבונן הרי אנו כל יום מבקשים מהקדוש ברוך הוא בתפילה ותן בליבנו בינה להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, והאר עיננו בתורתך וכו’, ולא העיקר להתפלל, צריך גם להשתדל שהרי תורה מונחת בקרן זוית, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול ואם אדם לא יקבע לו עתים לתורה למה הוא מבקש מהקדוש ברוך הוא שיאיר עינו בתורתו.
מעשה שהיה פעם אחת עני מרוד שפגש איזה עשיר, וביקש ממנו שיתן לו צדקה, השיב לו העשיר, אני ברחוב לא מסתובב עם כסף, ואם רצונך שאתן לך צדקה תבוא אלי מחר בשעה פלונית למשרדי, ושם אתן לך.
למחרת לא הגיע העני, ושוב אחר הצהרים פגשו והתחיל לדבר עם העשיר שירחם עליו כי מצבו דחוק מאד, והוא מטופל באשה וילדים, השיב לו העשיר, הרי אמרתי לך שאני לא מסתובב עם כסף, ואם רצונך לקבל צדקה תבוא אלי למשרד מחר.
למחרת גם כן לא הגיע, ובפעם השלישית כשהתחיל העני לבכות לפניו אמר לו העשיר, הרי אתה הוא זה שלא מרחם על עצמך, כבר כמה פעמים שאני אומר לך תבוא אלי למשרד, ואתה לא בא, ואם כן או שתבוא אלי או שתעזוב אותי לנפשי.
הנמשל אנו מתפללים כל יום ואומרים להקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם, תן בליבנו בינה להבין וכו’, ללמוד וללמד וכו’, והאר עינינו וכו’, והקדוש ברוך הוא הרי בודאי רוצה שאנחנו נלמד תורה, ומשיב לנו הרי תורה מונחת בקרן זוית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, יש שיעורי תורה תלך ותלמד, ואילו האדם כל היום לא לומד, ולמחרת שוב בתפילה אומר והאר עינינו בתורתך וכו’, ושוב משיב לו הקדוש ברוך הוא הרי אני גם מעוניין שתלמד אבל תעשה אתה השתדלות ותשב ותלמד.
ולכן על האדם לחשוב היטב מה שמוציא מפיו, לא העיקר להתפלל ולא להבין מה הוא אומר, שאם אדם מבקש בתפילה כל יום מהקדוש ברוך הוא שיזכה אותו ללמוד, מצד הקדוש ברוך הוא אין בעיה, ויותר ממה שאנו רוצים ללמוד הוא רוצה, וכמו שאומרים יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, אבל צריך מצידנו להשתדל לקבוע עתים לתורה ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, והבא ליטהר מסייעין בידו.
ועכשיו אפשר להבין, שדוקא אותם אנשים שמקיימים את התורה הקדושה הם המאושרים והם הבני חורין האמיתיים, כי אנחנו מאמינים שאנחנו בניו של הקדוש ברוך הוא וה’ אוהב אותנו והוא בחר אותנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, וכל המצוות שכתובות בתורה הם לטובתנו.
לדוגמא אדם קונה מכונת כביסה, ומקבל דף של הוראות היצרן איך להפעיל את המכונה, ואדם שירצה להיות "חופשי", וללחוץ מתי שירצה בכפתורים של המכונה, המכונה מיד תתקלקל. כך הקדוש ברוך הוא שברא את העולם ובקי בפרטיה ורק הוא יודע מה טוב ומה לא, הביא לנו את התורה הקדושה, שיש בה הוראות שהם המצוות הקדושות, ואיך להתנהג בזה העולם, ורק מי שיילך לפי הוראות אלה הוא שיחזיק מעמד, ואדם שירצה להיות "חופשי" הוא מיד יתקלקל.
היום אנחנו רואים לצערנו את הקילקול הנורא שיוצא מהחינוך החילוני, בתי הסוהר מלאים, סמים, פריצות וכו’ וכמה נערים שלא זכו להנות מהיופי של התורה שמו קץ לחייהם, לא כדאי להאריך בדברים מצערים אלה, ה’ יחזיר אותם ואותנו בתשובה שלמה (לוקט מזיכוי הרבים).
אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (יתרו כ-ב)
איתא במדרש כששמע משה "אנכי ה’ אלהיך" עמד ובירך שלא עשני גוי, והדבר פלא! והרב הגדול המקובל האלהי רבי שמעון אגאסי זצוק"ל פירש בו פירוש נחמד, והוא על י מה שביארו המפרשים הטעם שאנחנו מברכים בכל יום "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא בלשון חיובי שעשני ישראל, מפני שנמשנו וגמרו (עירובין יג, י) שנוח לו לאדם שלא נברא, ובכן כיצד יברך "שעשני ישראל" כאילו נוח לו שנברא, ולכן מברכים "שלא עשני גוי" כלומר אם כבר נברא, טוב שלא נברא גוי, ובכן מעתה יובן לשון הפסוק בעשרת הדברות נאמר "אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ומדוע לא אומר הכתוב אנכי ה’ אלהיך שבראתיך שהרי זה יותר חשוב מיציאת מצרים, אלא ודאי הטעם שלא מאר הכתוב כך, מפני שנוח לו לאדם שלא נברא, ולכן אמר הכתוב "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולכן בשמע משה רבינו עליו השלום את הדבר הזה פתח ובירך "שלא עשני גוי" בלשון שלילה ולא בלשון חיוב כיון שנוח לו לאדם שלא נברא. (קול יהודה).
לא יהיה לך אלהים אחרים (יתרו כ, ב-ג)
ניצב ר’ יוסף יצחק מליובאוויץ’ בפני חוקריו בתופת של מלכות הרשעה ברוסיה, ועומד בקשיות – ערפו, וסירב לוותר על שאיפתו לפעול לחיזוק היהדות, ואחד החוקרים איים עליו באקדחו ואמר לו: צעצוע קטן זה פעל על אנשים רבים, כי ישנו את דעותיהם. אולם האדמו"ר לא נבהל מזה, והשיבו בקור רוח – צעצוע קטן זה, יכול להפחיד רק אדם שיש לו אלהים רבים ועולם אחד, ברם, לי יש א-ל אחד, ושני עולמות – וצעצוע זה אינו מפחיד אותי (אמרי חן)
לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנכי ה’ אלוהך ...פוקד עון אבות על שלושים ועל רבעים לשינאי (יתרו כ-ה)
הבנים משלמים ביסורים על עון אבותם עד דור רביעי לכל המאוחר.
מעשה היה באשה אחת בשם חנה והיו לה שבעה בנים. שלח הקיסר וקרא להם שילכו אחר חוקותיו, הביאו את הבן הראשון ואמר לו השתחווה לעבודה זרה. השיב לו: כך כתוב בתורה: אנוכי ה’ אלוהך...הוציאוהו והרגוהו. והביאו את הבן השני לפני הקיסר אמר לו: השתחווה לע"ז. אמר לו: כך כתוב בתורה לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני הוציאוהו והרגוהו.
הביאו את הבן לשלישי ואמרו לו השתחוה לע"ז. אמר להם כך כתוב בתורה: לא תשתחוה לאל אחר. הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הרביעי ואמרו לו השתחוה לע"ז. אמר להם כך כתוב בתורה: זובח לאלהים יחרם. הוציאוהו והרגוהו. הביאו את החמישי ואמרו לו עבוד ע"ז, אמר להם כך כתוב בתורה, שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד.
הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הששי ואמרו לו השתחוה לע"ז, אמר להם כך כתוב בתורה: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. הוציאוהו והרגוהו. הביאו את השביעי ואמרו לו השתחוה לע"ז. אמר להכם כך כתוב בתורה: את ה’ האמרת היום וה’ האמירך היום. ר"ל נשבענו להקב"ה שלא נמיר אותו והוא נשבע לנו שלא ימיר אותנו באומה אחרת. אמר לו הקיסר: אני אזרוק טבעת על הארץ ואתה תתכופף לקחתו, ויהא נראה הדבר כאילו השתחוית לע"ז. ויאמרו הבריות שקבלת עליך מצות המלך. הרים קולו ואמר לו: וי לך קיסר, וי לך קיסר. על כבוד עצמך אתה חס ועל כבוד שמים אין אתה חס, הוציאו אותו להורגו אמרה לו אמו רוצה אני שתביאהו לי ואנשק אותו קצת. הרימה קול בכי מר ואמרה: בניף לכו אצל אברהם אבינו למערת המכפלה ותאמרו לו: אתה ערכת עקידה אחת ואני ערכתי שבע ביום אחד. אחרי שהרגוהו עלתה על הגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אם הבנים שמחה. מאושרת האם שבניה סירבו להשתחוות לצלם, וכך יהיו בעוה"ב ששים ושמחים.
ומצוה להתרחק מדרך ע"ז ולא להיות בתוך ד’ אמות שלה. מלכים או מנהיגים שיש ע"ז על מלבושיהם אסור להתכופף לכבודם כשעוברים, וכן אסור להוריד (הג’אפיאו) הכובע בפניהם כשרוצים לחלוק להם כבוד גדול.. ואם אי אפשר אחרת, יוריד הכובע לפני שבאי על ידו, וזו התקנה כדי שלא ייראה כאילו מתכופף לע"ז. ובכולם העיקר שבשעה שמתכופף תהיה כוונתו להשי"ת ואם הוא יכול לילך בדרך אחרת שלא ייפגש איתם, חייב לעשות כן.
ומעשה היה ברבי יצחק חסיד שהיה מתרחק מאד עכו’’ם ולא היה עובר במקום שיש בו עבודה זרה. כשנפטר שמו אותו בעגלה כדי לילך ולקוברו, בית החיים היה רחוק, ובשער העיר היתה עבודה זרה ולא היה דרך אחרת לעבור בה. ונעשה נס שביום שנפטר נפל קיר החומה מעצמו, וכך נפרצה דרך חדשה. כשנתקרבו האנשים דרך אותו פתח (הראשון) ראו והנה הסוסים סוחבים העגלה שבתוכה (הנפטר) ופנו משם והלכו דרך אותו קיר שנפרץ, ועברו אותו והלכו ארחות עקלקלות תחת חפירות שהיו סביב העיר, עד שיצאו לדרך ישרה. מאחר שהנפטר השתדל בחייו שלא לעבור דרך ע"ז ושלא להיות מוצל בצילה, עשה לו הקב"ה נס זה.
וטעם שנקראו הע"ז ללמדנו שאע"פ שאין בהם ממשות, מ"מ כל הפורש מהם מקבל שכר כאילו אם היה עובדה היה בזה ממש והוא פורש מהם כדי לעבוד להשי"ת.
ומעשה היה בגוי אחד ששאל את ר’ יהושע בן קרחה, והרי אתם אומרים אחרי רבים להטות, א"כ עליכם לעבוד עבודה זרה, מאחר שאנו מרובים מכם, שאנו שבעים אומות ואתם אומה אחת. אמר לו: יש לך בנים. אמר לו: הן. א"ל וכיצד הם מתנהגים, א"ל אתה מזכיר לי את צערי, שכל יום יש מחלוקת בבית והם מכים זה את זה שכל אחד עובד עבודה זרה אחרת, א"ל ר"י ואתה לאיזה ע"ז אתה עובד, א"ל לא לשל אחד מהם, כי אני עובד לע"ז אחרת, א"ל: אם אין אתה משתוה עם בניך, כיצד נשתוה אנחנו עמכם שאתם עובדים כל אחד לע"ז אחרת. ונתבייש אותו גוי מן התשובה המספקת, אמר ר’ יהושע לתלמידיו ההוכחה היא מן הפרשה הזאת. שנאמר אצל עשו ויקח עשו וג’, ואת כל נפשות ביתו (בראשית לו, ו). הרי קרא להם נפשות בלשון רבים. ואילו אצל יעקב נאמר שבעים נפש שכולם היו נפש אחת, שכולם עובדים לה’ אחד ששמו אחד.
לא תשא את שם ה’ אלוהך לשווא כי לא ינקה ה’ את אשר ישא את שמו לשווא (יתרו כ-ז)
ואומר הקב"ה לישראל אל תחשבו שיש לכם רשות לישבע בשמי על האמת, אלא דעו שזה רק כשיהיו בכם הרבה מידות טובות. וזהו שאומר הכתוב את ה’ אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. ר"ל כשתהיה ירא שמים כמו אברהם ויוסף ואיוב שנקראו יראי אלהים, ותעבוד לשי"ת, שלא תתעסק כלל בעניני העולם הזה, חוץ מלימוד התורה והאומנות להתפרנס בה. ובו תדבק, שתמיד תהיה מדובק לחכמים שתתמוך בהם בכל המזדמן לידך כדי שיוכלו לישב ולעסוק בתורה תוך מנוחה, ולא יצטרכו לעסוק במסחר כדי להתפרנס. אם יהיו בך כל המידות האלו, אז תהיה רשאי לישבע. ולכן אין הכתוב אומר לא תשבע בשם ה’ לשואף שאם היה נאמר כך הייתי חושב שאין איסור אל שבועת שקר, אבל שבועת אמת אין בכך כלום. לכן נאמר לא תשא את שם ה’, פירושו לא תעלה אותו לשוא, כמו שנאמר ישא ה’ פניו אליך, שתלך ותשבע בשמו בלי הכרח וכונתך לגדל כבודו, כפי שרגילים לישבע בראשו של אדם גדול, כאומר אין גדול ממנו. דע שאין לקב"ה צורך בדברים כאלו ולכן דע שתיענש על כך.
מעשה באדם שהפיק דינר בידה של אשה והיא נטלה הדינר ושמה אותו בתוך כד הקמח. עברו ימים והיא שכחה את הענין וכשלשה בצק מאותו קמח היה הדינר בפנים ולא נתנה דעתה לכך. בא עני אחד לבקש לחם, אירע ונתנה לו אותו הככר שהדינר היה בתוכו. לימים בא בעל הפקדון ואמר הביא לי דינרי. אמרה יכנס חרב של מלאך המות בגרונו של אחד מבני אם נהניתי מדינרך כלום. לא עברו ימים מרובים ומת אחד מבניה. וזה היה בעון שבועה אף שנשבעה שבועת אמת שהרי היא לא ידעה מה שאירע, שאם היתה יודעת לא היתה נשבעת. אבל בהיות שהיה הדינר בלחם חסכה קצת קמח, וזה נקרא שנהנתה ממנו, ולכן נענשה. וכששמעו חכמים דבר זה אמרו מאחר שהיא נשבעה לאמת ובכל זאת נענשה שמת בנה, כל שכן זה שנשבע לשוא, בודאי אין לו מחילה.
ומעשה היה באשה אחת שנכנסה לבית שכנתה ללוש בצק, והיו לה שלשה דינרים קשורים במטפחתה, טלה אותם והניחתם על גבי הסדין שעליו רגילים ללוש את הלחם. ושקעו בשיחה ושכחו הדינרים בתוך הבצק ולא נתנו דעתם לכך ושכחו הדבר. אחר שנאפה הלחם לקחה והביאה אותם לביתה. לערב חזר בעלה מן החנות, ואמר לאשתו תני לי שלשת הדינרים האלה. מיהרה לבית שכנתה ואמרה לה האם לא ראית את הדינרים שהבאתי לביתך כשבאתי ללוש העיסה, ולאותה שכנה היו שלשה ילדים, אמרה אקבור בני אם אני יודעת מזה. וגרם העון שמת לה בן אחד, אמר השניה בלבה. אם לא היה בידה אותו עון לא היה מת לה בנה בעודו בריא ושלם.
למחרת שוב אמרה לה לשכנתה: שמא ראית הדינרים. חזרה ואמרה אקבור בני השני אם אני יודעת מהם. וכן היה שמת בנה השני. למחרת חזרה וביקשה משכנתה להודות על הכסף, כי ראתה מה שאירע לה. היתה דנה בדעתה שנשבעה לשקר ונענשה על כך, לכן הלכה והפצירה בה שתגיד לה האמת. וגם בפעם השלישית אמרה לה אקבור בני השלישי אם אני יודעת עליהם, ומת גם בנה השלישי.
למחרת אמרה האשה לבעלה ראוי לנו ליכנס ולעשות תנחומי אבלים לשכנתנו ונעשה לנו אוכל ונלך ונאכל שם. לקחו שני ככרות והתבשיל והלכו לשם. וכשחתכו את הלחם לברך המוציא מצאו הדינרים בתוכו.
נמצא שהשבועה שנשבעה היתה על האמת, שהרי הדינרים היו ברשות בעליהם, מהן מקום נענשה ומתו בניה, מפני שפיה היה ריקן לשבועה. ובתחילה ראתה הדינרים הקשורים כששכנתה הביאה אותם כשבאה ללוש ושמה אותם על הסדין, אלא ששכחה אחר כך ולא היתה צריכה לישבע כך וכך יהיה לי אם ראיתים, שהרי באמת ראתה אותם, ושכחה. ולכן אמרו חכמים התרחק מן השבועה, בין על אמת ובין על שקר. שיש ולאדם נדמה שנשבע לאמת, לפי שהוא שכהן, ונמצא שלא נשבע על האמת.
ועוד אפילו אם שבועתו על האמת הוא ראוי ליענש על כך, שביארנו לעיל שצריך אדם להיות בעל מידות טובות כדי שיהא ראוי לישבע על האמת, ועוד שאין למהר ולישבע, ואפשר לפייס בתחנונים ובדברים רבים לאמר אל תחטא בחשד שוא שאלקים יודע שלא לקחתיי זאת וכדומה מן הדברים האלה שמפייסים האדם ומרככים ליבו. ואם שכנו אינו מאמין לו הוא יכול לומר לו נלך לדין תורה, ואם יאמר החכם שאני חייב שבועה, אז אשבע לך. אבל עכשיו איני נשבע, שהרי יתכן שאיני חייב שבועה ונמצאתי נשבע לשוא.
ולכן אע"פ שבזמנים קדומים היו נשבעים לקים המצוות, כמו שנאמר נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך (תהילים קיט) להכניע היצר הרע, זה היה יפה להם שהיו יראי שמים ובגלל השבועה נזהרו ביותר, אבל כיום בזמנינו אין ראוי לעשות כן מפני ב’ סיבות האחת מפני שהשטן הוא יצר הרע מסית את האדם וירויח לא רק זה שיעבור על המצוה אלא יעבור גם על השבועה, ועוד אילו אם יכניע היצר ולא יעבור, אבל כתבנו לעיל שלא כל אדם ראוי לישבע אע’’פ שזה על האמת, לכן כל בעל נפש יברח משבועה כבורח מפני ארי, שאין זה דבר של מה בכך.
ואנו רואים שיש אנשים שאם כועסים על עבדם או על חברם מיד קופצים ונשבעים, אוי להם ולנפשם, שכבר כתבנו שגורמים לחילול השם. ואם רוצה לזרוק עבדו יכול לעשות כן בלא שבועה, הכלל הוא שכל אדם מישראל לא ישבע אא"כ מחויב שבועה שאומר לו הדיין לישבע, אז יש לו רשות לישבע, אבל בשאר דברים יש להתרחק מאד מאד, ואפילו אם הוא חייב שבועה ישתדל לפייס את חברו ולא להביא הדברים לידי שבועה, וכך תהיה לו הצלחה בכל מעשה ידיו.
כל זה שאמרנו כאן הם לגבי השבועה מסוג הראשון היינו שבועת שוא.
מעשה היה באדם אחד שהפקיד אצל חברו מאה דינרים. לימים כשבא לתבוע פקודנו טען שכבר החזיר לו. והלכו שניהם להתדיין אצל רבא. שמע רבא טענות שניהם, וחייבו לישבע שכבר שילם. ואותו אדם החזיק קנה בידו שהיה הולך ונשען עליו בהליכתו כדרך הזקנים או החלשים. מסר הקנה לחברו ואמר לו החזק זאת בידך ואני אלך ואטול ידי כדי לישבע. הלך ולקח ספר התורה בידו, ונשבע לפני רבא שכבר פרא לו הכל מה שהיה בידו. וכך אמר כל מה שמסרת לי כבר החזרתי לך. וכשראה התובע שהוא מעיז לישבע על שקר ברור, נצטער הרבה וכעס כעס גדול ורצה לקרוע בגדיו, לפי שאין אדם יכול לסבול שמשקרים לו בפניו, עד שמרוב כעסו שבר הקנה הזה שהחזיק בידו בפני בית דין, ונפלו ממנו כל הדינרים שהטמין בו, ולכך מסרו בידו כדי שיוכל לישבע ששילם לו.ששילם לו. ומשם ואילך תיקנו שאם אדם נשבע ישבע על דעת בית דין, כדי שלא יוכל להכליל שום זיוף, ולכן כשרואים אדם שהוא רץ לישבע, מוטב ליתן לו זמן, שמא בתך אותו זמן יהרהר בלבו יפה לפני שיוצא שבועה מפיו.
ודעו עוד שבכל הפסוק הזה על תשת ידך עם רשע שממנו למדנו שאין לתת שבועה לחשוד על השבועה, אנו למדים אף זה שכל החשוד על אכילת מאכלות אסורות אין אדם יכול לסמוך עליו לאכול הדברים שהוא חשוד עליהם. ואפילו אם אומר לו בפירוש כשר הדבר, אינו נאמן, שזה שאדם יכול לאכול אצל חברו אע"פ שאינו מכירו, לפי שעל הסתם כולם בחזקת כשרות. ואפילו בשבועה אינו נאמן, כיון שכל ישראל מושבעים ועומדים מהר סיני ואנו מצווים לקיים כל מצות התורה הקדושה, אם כן מי שהוא חשוד לאכול דבר איסור ואינו שם ליבו לשבועה של הר סיני והדבר נעשה לו כהיתר, אי אפשר לו להיות נאמן בשבועה כיון שאינו שם ליבו לשבועת הר סיני שהיא חמורה מזו.
כי לא ינקה ה’ את אשר ישא את שמו לשוא (יתרו כ-ז).
למה כל בעל עבירה ינקה בעשותו תשובה שלמה, ורק הנשבע שבועת שוא, כתוב כי לא יינקה? אפשר לומר בדרך צחות כל עבירות שאדם עושה נכתבין בספר הזכרונות, וכשעושה תשובה מוחקין אותם, אולם הנשבע בשם ה’ לשוא, אסור למחוק, משום כך "לא יינקה" (ר’ מאיר מפרמישלאן).
את חומר השבועה לשקר, הסביר הראב"ע באריכות וכך כותב לא מצאנו בעשרת הדברות, שכתוב שם שכר מפורש, רק בכיבוד אב ואם ולא עונש מפורש, רק בעבודה זרה ובנשיאות השם לשוא, ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא, לא עבר עבירה גדולה, ואני אראה להם, כי קשה היא מכל הלאווין, הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להישבע לשוא, יישבע ביום אחד שבועות אין מספר, וכ"כ הוא רגיל בעבירה זו שלא ידע שנשבע ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה? אז יישבע שלא נשבע, מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דיבור שידבר יקדים שבועה, והוא להם לשון צחות. (ומידה רעה זו למדו מהישמעאלים שלפני כל דיבור נשבעים)
ואילו לא היתה בישראל רק זאת העבירה לבדה, דיה להאריך גלותנו, ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אראה שגעונם כי הרוצח את אויבו, מילא תאוותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצב הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם אבל הנשבע לשקר בכל עת, הרי הוא מחלל את ה’ בלא הנאה שיש לו. וע"כ עוונו חמור. (אמרי חן)
זכור את יום השבת לקדשו (יתרו כ-ח)
"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". יש המבדילים בין "זכור" ל"שמור" - העני רוצה יותר ב"שמור". הוא עובד קשה כל השבוע, וצריך לקצת מנוחה, וגם לא יפסיד הרבה אם ישבית עסקיו בשבת, ואילו "זכור" קשה לו לקיים כדבעי, כי אין ידו משיגה לכבד את השבת, במאכלים טובים וביין טוב, העשיר להיפך, "זכור" הוא מקיים על כל פרטיו, מרבה במעדני שבת ומתענג, אבל "שמור" קשה לקיים, להפסיק את העבודה בעסקיו ובמפעליו ביום השבת, ההפסד הוא גדול, והוא מחפש תחבולות לעקוף את ה"שמור", לכן אמרו חז"ל, שזכור ושמור - בדיבור אחד נאמרו, ואי אפשר להפריד ביניהם, העשיר צריך לקיים את ה"שמור" ולעזור לעני לקיים את ה"זכור". (המגיד מדובנא).
בשעת מתן תורה קרא הקב"ה לישראל ואמר להם: בני! מקח טוב יש לי בעולם ואני נותן אותו לכם לעד לעולם. אם תקבלו את תורתי ותשמרו את מצוותי, משיבים ישראל ואומרים לפניו רבש"ע, איזה מקח טוב אתה נותן לנו אם נשמור את התורה, משיב להם הקב"ה - זה העולם-הבא - אמרו לו ישראל הראינו דוגמא של עוה"ב, משיב להם הקב"ה זה השבת, שהוא מעין עולם הבא. (מאמרי חן)
כבד את אביך ואת אמך (יתרו כ-יב)
רב סעדיה גאון כותב לאמור בני ישראל, מאוד מאוד הזהרו בכבוד אבותיכם, ואל תפרו את חובותיכם לנגדם, כי כבודם כבודי, תפארתם תפארתי, והדרם הדרי, לעבד ימכרוך, לעת ייצר להם, אתה תשא ותסבול..ומכבודם של אבא ואמא, שמכבדין כל מה שהם כיבדו והעריכו, אבותינו כיבדו וקיימו את התורה במסירות נפש, יוצא איפוא, שכל המבזה את התורה, כאילו בוזה לאביו ולאמו (חפץ חיים).
סח הצדיק ר’ יהודה צבי מרזלא, בנו של הצדיק ר’ משה מסמבור:
כשאמי הצדקנית נתעברה מאבי הקדוש בשנה הראשונה לנישואיהם, והגיע החודש השביעי לעיבורה, נמאס עלי לשהות שם זמן רב כל כך ולהיות יושב בטל, והתחלתי לזוז. הלך אבי הקדוש לבית המדרש לשפוך שיחו לפני ה’ כעל קשי הלידה של אמי. ראה שהאברכים בבית המדרש מתלחשים. הפציר בהם שיגידו לו מה הם מתלחשים. נמצא אחד מהם שגילה לו, שאמי היתה בתולה באה בשנים לפני נישואיה, כי אמרה שרצונה להינשא רק לירא שמים וצדיק, ולא הוטב בעיניה שום שידוך עד שבא לגורלה אבי הקדוש ולכן היו מרננים אחריה, כנהוג אצל בעלי לשון הרע לדבר רכילות על בת ישראל הבאה בשנים. ועכשיו שבחודש השביעי לנישואיה היא יושבת על המשבר, מלעיזים עליה שנתעברה מלפני הנישואין. אבי פסק מלהפציר בתפילה, בא לביתו והתאנח הרבה. כששמעה אמי את קול אנחותיו שלחה מחדרה להודיע לו לבל ידאג, כי ישועתה קרובה לבוא. ואבי בשמעו זאת התאנח יותר. בינתיים הוצאתי את ראשי לחוץ, ושלחה אמי לבשר לאבי כי בעוד רגעים אחדים תיוושע. והתאנח עוד יותר בקול מר. אז הבינה אמי הצדקנית מה קול האנחות, כי בודאי לחשו מלחשים באזנו, כי היא ידעה הרינון שמרננים אחריה. נתנה אמי את ידעה על בטנה ואמרה אלי:
בני יקירי, הרי אתה יודע האמת כי ילד כשר אתה, מאביך הצדיק. שמע נא לקולי והמתן עוד שני חודשים, להצילני מחרפת דברת בני אדם.
תיכף החזרתי את ראשי והתעכבתי שם עוד חדשיים, מאחר שלא הייתי עוד יושב בטל, כי בל רגע ורגע קיימתי מצוות כיבוד אם. (סיפורי חסידים).
כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך...(יתרו כ-יב)
מה נאמר כבד את...ולא תכבד את...כי כבד פשוטו כמשמעו שהמצווה קשה מאוד וכבדה כי בדרך הטבע אופי ההורים לדאוג יותר מידי ולהעביר ביקורת על ילדיהם אפילו שהם נשואים. כולנו צריכים להיות סבלנים לספוג כל דבר שלא ניכשל במצווה זאת ולכן זאת משימה קשה וכבדה.
ואנו רואים שהקפיד הקב"ה על כבוד אב ואם יותר משהקפיד על כבודו, שנאמר: כבד את ה’ מהונך (משלי), ומשמע מכאן שאם אין לו ממון הוא פטור. וכאן נאמר סתם כבד את אביך ואת אמך, בין שיש לו ובין שאין לו, ואפילו אם הוא עני, חייב לחזור על הפתחים ולפרנסם.
אמר רב יהודה בשם שמואל מוסר ששאלו את ר’ אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם, וענה שנלמד מדמא בן נתינה גוי שגר בזמנו באשקלון שפעם אחת באו חכמים אצלו במשא ומתן אודות קנית אבן יקרה לאפוד של כהן, שהיה יכול להרויח בזה ששים אלף דינרים, ויש אומרים שמונים אלף דינרים, ולא רצה לעורר את אביו, כאשר האבן היתה בתיבה והמפתח היה מתחת לראשותיו של אביו. לשנה הבאה פרע לו הקב"ה שכרו שנולדה בעדרו פרה אדומה. ובאו חכמים לשלם לו, אמרו לו כמה אתה רוצה. אמר להם אפילו אתם נותנים לי אלף אלפים דינרי זהב איני לוקח אלא זה שאמרתי. ולמדו חז"ל מה הגוי שאינו מצווה קיבל שכר זה, עאכ"ו ישראל שמקיים המצווה בודאי יהיה שכרו הרבה, שהרי קיימא לן גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. שהמצווה ועושה יש לו צער מיצר הרע שמשיאו שלא לקיים המצווה, והוא צריך להיאבק עמו, ולכן מקבל שכר הרבה על כך. אבל זה שאינו מצווה אין לו יצה"ר ועמלו מועט, גם שכרו מועט.
מעשה בשני בנים. האחד הניח את אביו שיטחן ברחיים וירש גן עדן, והשני האכיל את אביו עוף מפוטם ויין ישן ולבסוף ירש גיהנם. הבן שירש גן עדן באו מהמלך ולקחו אנשים לעבודת המלך ותפסו גם את אביו. אמר הבן לאבא" אבא, תטחן אתה ברחיים במקומי ואני אלך לעבודת המלך. שאם יהיה בזיון בעבודה זו – אתבזה אני ולא אתה. ואם יהיה מלקות – אלקה, אני ולא אתה. והבן שירש גיהנם – פעם שאל אותו אביו: בני, מנין לך כל הכסף להביא לי כל יום ויום יין ובשר? אמר לו הבן בבזיון: אתה שב ותאכל ולא אכפת לך! ה’ יתן לכל בן כח וסבלנות שיכבד את הוריו, והתיחס אליהם ביראה ובכבוד בלי שום קשר למעמדם וכבודם אינו נקנה בכסף.
בימים שאנשי מדין התגברו על ישראל והשחיתו את יבול הארץ ולא השאירו מחיה בישראל, באותו זמן עמדו גדעון ויואש אביו בגת לחבוט חיטים. אמר גדעון לאביו: אבי הטוב, הנה אתה זקן ואין לך כח חזור הביתה פן יבואו המדינים ויעשו לך צרות. אמר יואש: ומה אעשה, הלא אין לי לחם בבית! אמר גדעון בנו: אבא, אני אחבוט את החיטים ואביא לך הביתה. וייטב דברי גדעון בעיני הקב"ה ואמר: יען אשר כיבד גדעון את אביו ותיקר לו נפשו עד מאד – על כן אגדלהו וארוממהו ושמתיו לאב לישראל עמי, ונהיה שופט לעם ישראל. (מעשה אבות).
בעולם הזה הכל מתנהל מידה כנגד מידה. מדוע יעקב אבינו ע"ה סבל והתאבל במשך עשרים ושתיים שנה על יוסף? אמרו חז"ל בגלל עשרים ושתיים שנה שהיה בבית לבן ולא שימש את אביו יצחק. וזה נרמז בפסוק: "אויה לי כי גרתי משך". "אויה" = בגימטריא עשרים ושתיים, שהיה רחוק מן הבית. יהי רצון שהקב"ה יזכה את כל ילדי ישראל בדעת ושכל שיקיימו את המצווה הגדולה כיבוד אב ואם. ("אבי ידע" פר’ וישלח).
אפשר ללמוד גם מעשיו הרשע איך כיבד את אביו יותר מבניו של יעקב אבינו.
ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (בראשית מה- ג) ואומר רש"י נבהלו מפניו הבושה, ולכאורה איזו בושה היתה כאן, אלא אמר להם יוסף הצדיק שהם יותר גרועים מעשיו הרשע, שהרי עשיו לא רצה להרוג את יעקב אחיו רק כאשר יצחק יפטר מן העולם, כמו שאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב, ז"א כשיצחק חי לא היה רצונו "לצער" אותו בהריגת יעקב אחיו, רק אחר שימות, ואילו אתם אומר להם יוסף איך העזתם לעשות את הצער הזה לאביכם כל זמן שהוא חי, אלא היה עליכם להמתין שימות יעקב ותעשו זאת, ולכן אתם גרועים יותר מעשיו הרשע, ולכן נבהלו מפניו ולא יכלו לענות אותו, כשיפקוד הקב"ה
את עונות כל אדם ואדם כיצד יוכל לעמוד. (וידבר יוסף).
לא תגנוב (יתרו כ-יג)
מפרש רש"י לגנוב נפשות במיוחד שיש לנו מיצווה בתורה להציל נפשות שנאמר "כל המציל נפש אחת מישראל הציל עולם ומלואו".
זקן ותשוש היה כבר החפץ חיים זי"ע כשהגיע אליו פעם אחת שליח מיוחד מאת הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל מוילנא, ובקשתו היא שהח"ח יאות לבוא לוילנא, כדי לעורר על ענין טהרת המשפחה.
כששמעו בני ביתו של הח"ח על דבר הבקשה, נחרדו עד מאוד כיצד יעלה על הדעת שיצא לדרך בחולשתו הגדולה? אבל הח"ח היה איתן בדעתו למלא אחר בקשתו של הגרח"ע, ולתמיהת בני משפחתו ענה: הלא רבי חיים עוזר טוען שצריך לחזק בענין טהרת המשפחה, והיאך אפשר לשבת בראדין בזמן שאפשר להביא תיקון בענין כה נשגב?
משראו בני הבית כי הח"ח איתן בדעתו, החליטו כי ימנעו את נסיעתו בדרך של התחכמות, הכל מפני שחרדו כ"כ לשלומו. מה עשו? אמרו למשמשו הקבוע, שהיה נוסע עמו למקומות מרוחקים, כי יצא מהבית ובמילא לא יהיה לח"ח עם מי לנסוע, וכך עשה. ראה הח"ח שהמשמש איננו, מיד שאל היכן הוא, וכשענו שהלך לו למקום לא ידוע, אמר, אם כן, אסע לבדו, והוא קם ממקומו, נשען בידו על קירות הבית וכך התקרב עד לדלת, יצא אל החצר, וכל זה במאמץ גדול ובשארית כוחותיו.
כשראו בני הבית שלא יוכלו לשנות את דעתו של הח"ח, שלחו וקראו למשמשו הקבוע וביקשוהו באין ברירה שיסע עם הח"ח. בהגיעו לוילנא, דרש בבוקר לפני אלפי אנשים, ואחרי הצהרים דרש באסיפה של נשי, והנה בלילה נכנס אליו זקן אחד מתושבי וילנא לקבל את ברכתו, והח"ח דיבר אתו בעניני אמונה, וכשעמד לצאת, הודה הזקן לח"ח ואמר לו שחיזק אותו מאוד באמונה.
פנה הח"ח למשמשו ואמר לו: הנה, אין אני יודע אם הדרשות שדרשתי הועילו כדי לתקן את הדרוש תיקון בעניני טהרת המשפחה, אבל יהודי אחד זה אמר לי שבודאי חיזקתי אותו באמונה, ואם כן, כדאית היתה כל הטרחה שטרחתי ונסעתי עד וילנא, כדי לחזק יהודי אחד באמונה!
המעשה מתרחש באחת מערי המחוז של רוסיה. באותה עיר הקים לו היהודי ר' שמואל בית חרושת ליצור יין שרף. בימים ההם היה קיים ברוסיה חוק, שחייב את בעלי בתי החרושת למשקאות חריפים לשלם מס לממשלה על פי כמות המשקאות שיצרו ומכרו. כדי לפקח על כך, הצמידו לברז המרכזי, שדרכו זרם היי"ש, מין מונה, והוא הורה את גובה המס שחיב בעל בית החרושת לשלם לשלטונות. ר' שמואל שהיה אדם ישר דרך, הקפיד למלא את מצותם של השלטונות.
ואולם בין פועלי בית החרושת שלו היה גוי אחד, שמצא דרך לנקב נקב קטן בדוד שבתוכו יוצר היי"ש ולגנוב מן המשקה בי שבעל בית החרושת או השלטונות יחושו בכך.
יכול האיש להמשיך במעשהו זה שנים רבות, אלמלא הבחין בכך עובד אחר של בית החרושת. הלה איים לגלות את הענין לר' שמואל, בעל בית החרושת, ורק לאחר שהבטחה לו מחצית מהשלל הניגר דרך הנקב, הסכים לשתוק.
כך המשיכו השנים לגנוב ממעבידם בלי שהדבר יתגלה.
לימים פרצה ביניהם מריבה. האחד חשד בחברו, שהוא מרמה אותו ופנה להלשין במשטרה. חיש הגיעו למקום אנשי המשטרה. הללו אסרו את האיש שנאשם בגנבה, אך הלה טען "מנהל בית החרושת ציוה עלינו לגנוב. הוא רצה להונות את השלטונות ולהתחמק מתשלום המס. כל הרווח זרם לכיסו!"
דבריו של האיש מצאו מסילות לליבם של השוטרים. הם שחררו אותו, ובמקומו אסרו את מנהל בית החרושת, ר' שמואל, והאשמה שהאשימוהו היתה הונאת השלטונות.
על מעשה חמור שכזה צפוי היה לר' שמואל עונש חמור ביותר גלות לערבות סיביר עם עבודת פרך. זאת בנוסף על החרמת רכושו וקנס כספי גדול, שיאלץ לשלם לשלטונות.
לא יפלא אפוא, שמשפחתו של ר' שמואל עשתה את כל המאמצים כדי להוכיח את צדקתו וישרו, וניסתה לשחרר אותו מן הכלא לפחות עד לעת שבה עתיד משפטו להתקיים. ואכן, תמורת ערבות כספית ענקית שוחרר ר' שמואל ממעצרו עד ליום המשפט.
מיד בצאתו מהכלא נסע ר' שמואל ללובביץ, אל האדמו"ר רבי שמואל המהר"ש, לבקש ממנו עצה ותושיה.
תור ארוך השתרך בפתח חדרו של הרבי. הגבאי, בראותו את ר' שמואל, הודיע לו, כי יצרך לחכות ימים אחדים עד אשר יגיע תורו להכנס.
"ימים אחדים?" נדהם ר' שמואל, וסח באזני הגבאי את מצוקתו.
נגעו דבריו ללב הגבאי, והוא הבטיח להכניסו אל הרבי כבר ביום המחרת. כל אותו היום והלילה ישב ר' שמואל בבית המדרש ואמר פרקי תהילים. קולו השבור בקע מתוך ליבו הנשבר והנדכא.
כשהגיעה העת להיכנס אל חדרו של הרבי, היה האיש שבור ורצוץ לחלוטין. בקושי רב הצליח לפלוט מפיו את סיפור העלילה שהעלילו עליו. "ועתה צפוי לי משפט, שסופו עלול להיות רע ומר", בכה האיש, "עלי להלחם בעדויות שקר, שמעלילים עלי שונאי ישראל, המתנכלים לנפשי. אוי! נאנח מעומק ליבו, מאין יבוא עזרי?!"
כל אותה עת ישב הרבי והקשיב לדברי היהודי האומלל, וכשסיים את דבריו בשאלה הבקשה הנוקבת, אמר לו האדמו"ר "כאשר יבוא לפניך יהודי ויאמר מאין יעבור עזרי? עזור לו למלא את מבוקשו, וכאשר תמלא אתה את ה"אין" של הזולת, ימלא ה' את ה"אין" שלך!".
דברי הרבי נסכו עידוד רב בר' שמואל. הוא שב לביתו בטוח ומאמין בתשועה שישלח לו ה' יתברך.
והנה בהגיעו לעירו, לאחר שכולם קידמו את פניו בשמחה ואחלו לו הצלחה במשפט, פנו אליו בשאלה "שמעת מה ארע לר' חיים?"
ר' חיים היה אחד מידידיו של ר' שמואל. איש ישר דרך, המטופל במשפחה גדולה ומסועפת. את פרנסתו מצא ר' חיים ממסעדה, שהיתה לו בסמוך לנהר שבקצה העיר.
"מה קרה לר' חיים?" נבהל ר' שמואל, האסיר המשוחרר.
"מטה לחמו נשבר", נאנחו האנשים, "ביתו והמסעדה שלו עלו באש, ועתה נותרו הוא ומשפחתו ללא פרנסה ואפילו ללא קורת גג. מסכנים שכאלה!"
נכמרו רחמיו של ר' שמואל על ידידו הטוב. הוא קם ופנה לעבר הנהר, אל המקום שבו ניצב עד לפני ימים אחדים ביתו של ר' חיים.
כבר מרחוק הריח ר' שמואל את הריח החרוך שהותירה אחריה הדלקה. משהתקרב, ראה את ר' חיים בין החרבות החרוכות, ראשו היה מורכן וניתן היה להבחין בהבעת פניו העצובה.
כשהבחין ר' חיים בידידו, ששוחרר ממאסרו, אורו עיניו. לרגע נשכחו ממנו מצוקותיו שלו, והוא שמח בשמחת ידידו, שזכה ולו גם לזמן מוגבל – בחופש.
"הוי, ר' שמואל, כמה שמח אני לראותך! ברוך מתיר אסורים!".
אך דוקא פניו של ר' שמואל היו קודרות עתה. ליבו היה מצר על החורבן שפקד את ידידו. הוא הביט על סביבותיו וניסה למצוא כמה מילים לנחם את האיש על אבדן רכושו ופרנסתו.
לבסוף שאל "אמור לי, ר' חיים, איזה סכום דרוש לבנות מחדש את ביתך ולשקם את פרנסתך?"
ר' חיים הביט בו בעינים קמות. למה כונתו של ר' שמואל??
לבסוף נקב בסכום הדרוש.
"מוכן אני להלוות לך את הסכום הזה", אמר לו ר' שמואל בלי להסס.
היה זה סכום גדול ביותר. "כיצד אעז ליטול ממך סכום כה גדול?" קרא ר' חיים. "ראשית, כלל איני יודע מתי אוכל לפרוע חוב עצום שכזה. ונוסף לכך, הן אתה עצמך שרוי כעת במצוקה, ועומד בפני משפט קשה. לא, ר' שמואל ידידי, לא אוכל לקבל את הצעתך הנדיבה. היושב בשמים בודאי יעזור לי! כיצד אנו אומרים בתהילים מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ! בורא השמים ויוסד הארץ הנו כל יכול, והוא בודאי יעזרני!"
המילים "מאין יבוא עזרי", שיצאו מפי ר' חיים, צלצלו לפתע באזני ר' שמואל כמנגינה ערבה. הוא נזכר בדבריו של האדמו"ר "כאשר יבוא לפניך יהודי ויאמר "מאין יבוא עזרי?" עזור לו למלא את מבוקשו"...
"ר' חיים, אני מפציר בך, אנא! קח את הכסף!" התחנן ר' שמואל בפניו ידידו.
אך ר' חיים, האיש שביתו נשרף ופרנסתו נתקפחה, עמד על שלו אין הוא רוצה לקבל כסף מר' שמואל הנתון בצרה!
"קח את ההלואה!" לא חדל ר' שמואל להתחנן, "כי בנפשי הדבר! אסור לך להשיב את פני ריקם!"
רק לאחר הפצרות ותחנונים מרובים נאות ר' חיים לקבל את הסכום. או אז שב ר' שמואל לביתו בפנים מאירות מאושר. הוא אף את הסכום הדרוש ומיהר למוסרו לידי ר' חיים.
נרגש עד דמעות היה ר' חיים בעת שקיבל לידיו את הכסף בו ישקם את חייו. "ר' שמואל", רחשו שפתיו, "מקרב לב אני מאחל לך, כי בעזרת ה' תושע גם אתה ותצא זכאי מעלילת הוא שחרשו נגדך!"
טחנות הצדק טוחנות לאט והן לא שינו ממנהגן גם במשפטו של ר' שמואל, חלף זמן רב, אך לבסוף הגיע יום המשפט.
ר' שמואל הובא אל בית המשפט והושב על ספסל הנאשמים. בעודו יושב אל מול השופטים וחבר המושבעים, ישבו קרוביו ומכריו בבית המדרש, שפכו דמעות וקראו פרקי תהילים בבקשם רחמים מלפני ה', שיוציא את הצדק לאור.
המשפט החל. בזה אחר זה עלו העדים לדוכן והשמיעו את דבריהם. בין העדים בלטו, כמובן, אותם שני פועלים גנבים, אשר העלילו על ר' שמואל את עלילת השוא. "מזמן ידענו על אודות הנקב בתחתית הדגוד, אך לא גילינו את הדבר, כי מנהל בית החרושת ציוה עלינו לשתוק, ואם לאו איים שיפטר אותנו מהעבודה!"
לאחר דברי העדים בא תורו של הקטגור, נאום מלא ארס ושטנה פעפע מפיו. "לפנינו יושב פושע פלילי", סיכם את דבריו, "אשר ניצל את ועליו המסכנים, במטרה להונות את הממשלה. אי לכך הקטגור כחכח בגרונו, "אי לכך, תובע אני להענישו בכל חומרת הדין!"
ואז הגיע תורו של ר' שמואל לשאת מילים להגנתו. בטרם קם ממקומו, הביט לעבר חבר המושבעים הם אותם אנשים, האמורים בסופו של דבר לחרוץ את גזר דינו. הללו הביטו בו בשנאה ולעג, וכבר ראה ר' שמואל בעיני רוחו את גזר הדין שהם חורצים...
לא יפלא שהוא קם ממקומו שבור ונדכא, ובקושי רב הצליח לומר בקול מקוטע: "אינני אשם...אני חף מפשע,.. העלילו עלי עלילה...נפלתי קרבן לעלילת שווא. מעודי לא גזלתי מאיש, ומעודי לא עשקתי איש!" ובסיימו, צנח בכבדות על מקומו, הרכין ראשו ותמך בו בידו.
לאחר שנשמעו דברי כל הצדדים קם השופט לשאת את נאום הסיכום. בנאום זה סיכם באזני חבר המושבעים את כל מהלך המשפט, ועל פי דבריו אמורים הם לחרוץ את פסק הדין.
"לאמיתו של דבר", אמר השופט, "יש להכריע עכשיו למי להאמין ליהודי היושב לפנינו, או לשני הפועלים, אשר הם בעצמם הודו כי היו שותפים למעל ולגנבה. אך בטרם יחליטו המושבעים את החלטתם ברצוני לספר באזזניכם סיפור לא ארוך".
הכל היטו אוזן קשבת, והשופט פתח בסיפורו:
"בחור צעיר, בן למשפחת אצילים, יצא פעם לדרך ארוכה. באחת התחנות, כשהתכונן לרדת מהרכבת, גילה כי מזודתו נגנבה! בידים ריקות ירד אפוא מהרכבת כל כספו, חפציו ואפילו כרטיסי הנסיעה שלו היו באותה מזודה! בערו ובחוסר כל סבב הצעיר כל שעות היום בבית הנתיבות. רעב היה ומדוכא, אך איש מבין הנוסעים הנחפזים לדרכם לא נתן דעתו עליו. ברדת הלילה נשכב הצעיר על אחד הספסלים שבתחנה, ושם ישן באותו ליל. בבוקר המחרת כמעט החליט לפשוט יד ולקבץ נדבות, כדי שיוכל לקנות מעט מזון להחיות את נפשו, אך לא הרהיב עוז בנפשו. ואז, כשהיה על סף הייאוש, קרב לעברו אדם אחד...היה זה סוחר, שירד מן הרכבת באותה תחנה ושם ליבו אל הצעיר האומלל, הניצב בפאתי התחנה. "האם רצונך לאכול דבר מה"? שמע הצעיר את הזר פונה אליו. הוא הנהן בראשו, והניח לאיש להוליכו אל מסעדת הרכבת. הלה הבחין, שהצעיר איננו בן איכרים פשוט. הוא כיבד אותו בארוחה משביעה, וכששבה רוחו של הצעיר, סיפר למטיבו את אשר ארע לו. "וכך בלא המזוודה וכל אשר בה, איני יכול להמשיך בדרכי", סיים את סיפורו בשפל קול.
"הסוחר, אשר לא הכיר עד כה את הצעיר שלפניו, לא הרהר. הוא שלף מכיסו סכום כסף, וקנה בעבורו כרטיס נסיעה להמשך דרכו. כן דאג לצידו במזון ובדמי כיס. "אמור לי את שמך וכתבתך כדי שאוכל להשיב לך את כספך לכשאגיע לבית אבי", ביקש הצעיר, אך הסוחר סרב. "דרך צלחה!" איחל לצעיר. וכל אחד מהם פנה לדרכו.
"שנים חלפו מאז אותו יום", המשיך השופט את סיפורו. "אותו צעיר התבגר והיה לאיש. והאיש הזה אינו אלא אני, הניצב פה לפניכם! רצונכם, בודאי לדעת מי היה אותו סוחר טוב לב, שכה היטיב עימי. ובכן אגלה לכם גם זאת הסוחר הזה גם הוא נמצא כאן באולם. זהו הנאשם, היושב לפניכם, ר' שמואל היהודי!
"משך כל השנים חפשתי אחריו, ולשוא. קויתי למצאו ולפרוע את החוב, שהנני חב לו הן את החוב הכספי והן את החוב המוסרי. הרבה מאוד אנשים עברו על פני באותו יום רחוק, ורק הוא הסוחר היהודי נתן דעתו עלי. ועתה, כשהובא משפטו לפני, הכרתי את האיש. אומרים, כי ניכרים דברי אמת. אכן אדם הגון ועדין נפש שכמוהו חזקה עליו שאינו שקרן, קל וחומר שאין הוא גנב!"
השופט סיים את דבריו והתישב על מקומו.
חבר המושבעים עזב את האולם ופנה להתיעץ. דקות אחדות ארכה ההתיעצות, ובשובם קבעו המושבעים: "הנאשם חף מפשע!"
על מקומו על ספסל הנאשמים ישב ר' שמואל, הנאשם שזוכה. ידו תמכה בראשו, ובאזניו הדהדו המילים ששמע מפי האדמו"ר מלובביץ: "כאשר תמלא אתה את ה"אין" של הזולת, ימלא ה' את ה"אין" שלך!. (מעשיהם של צדיקים).
ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו (יתרו כ-כב)
אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, מה נדבר ומה נצטדק, שכאן מרמז על צניעות האיש לא כל שכן לאשה, אשה גופה כולה ערוה, פה מדובר על הכהנים שלא יעשו מדרגות בכבש המזבח שלא יצטרך להרים רגל ולא תתראה ערותו חס וחלילה, מה נדבר על הדור החדש שבאים במכנסים קצרות לבית הכנסת להתפלל, ממש כמו שכתוב כי בשר חמורים בשרם, כי יצאו מכלל ישראל בענין הצניעות, ובני ישראל המה בישנים והמה לא מתביישים, קל וחומר לאשה שהולכת פרוצה. וראיתי כתוב בספר מנחת יהודה שהאישה פרוצה שהולכת ברחובות בזרועות גלויות נקראת ממש זונה ואי לה ואוי לנפשה היא נקראת רוצחת, מי יודע כמה וכמה נפשות מישראל נלכדים בחטאיה ונכשלים חס וחלילה במחשבות לא טובות והנפש נשחתת והיא נקראת רוצחת ובגללה נעקרים חס וחלילה מחלקם באלקי ישראל, וכל איש אשר ביכלתו להוכיח בביתו ולשכנו ושותק עוונו ישא בראשונה רחמנא לצלן. זהו נעשה עצת בילעדם הרשע שהרע לישראל ונפלו באותו היום עשרים וארבעה אלף איש, כי כל ישראל ערבים זה לזה. ובעבור זה מסיימת התורה ברמז שישראל עם קדוש יזהרו בתלבושת צניעות כי בזכות זה ישראל ניצולו ממצרים, כמו שכתוב לא שינו מלבושיהם ובזכות זה מובטח לנו שנינצל גם מהגלות המרה אם לא נרחיק את הקדושה ממחננו כמו שנאמר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחרך, ח"ו" (אהבת חיים).
מיצוות לא תעשה שלא לפסוע על המזבח שני אנשים משכילים החליטו לנסוע אל הרבי מאלכסנדר כדי להתל ברבי. הם נדברו כי יכנסו אליו, ישאלו אותו אודות דבר מה שכביכול הם צריכים, ולאחר שובם יהיה להם חומר להתלוצץ על הרבי ועל חסידיו.
אמרו ועשו, שכרו עגלה שתוליכם מהעיר לודז' אל אלכסנדר, והגיעו אל הרבי בערב שבת. תחילה נכנסו לברך את הרבי מאלכסנדר בשלום, אך הרבי לא דיבר עמהם מאומה. משכילים אלו נשארו לשהות שם בשבת קודש, הם דאגו להצטייד בבגדי חסידים והתנהגו כמותם כדי שאף אחד לא יחשוד בהם.
ביום ראשון נכנסו אל הרבי כדי לבקש ממנו ברכת פרדה, כדרך החסידים, אך כונתם היתה לתהות על דרכי הרבי כדי ללעוג לו.
שאלם הצדיק: "האם למדתם פעם חומש?"
תמהו לשאלה ולגלגו בלבם על כך, וכי מי ידמה להם במקרא ובדקדוק לשון הקודש חשבו בליבם, ואדם זה שואל שאלה זו כנראה שאינו מכיר בבני אדם, ומיד ענו לו:
"כן למדנו חומש".
הוסיף לשאלם: "האם ידעתם את הפסוק שבסוף פרשת יתרו: "ולא תעלה במעלות על מזבחי?"
"כן", ענו והחלו לפרש את הפסוק כפי שהרבי ביקשם, ובלבם צחוק על הבקשה המוזרה.
אמר להם הרבי: "לא בכך הוא הפרוש אני אפרשהו לכם, "במעלות" הוא מלשון "נפש כי תמעול מעל" "מזבח" הוא הצדיק שזובח את יצרו ותאותו לה', כונת הפסוק שלא תלך בערמומיות למעול מעל בצדיק "אשר לא תגלה ערותך עליו" שאם לא תשמע, רק תעלה במרמה ומעל על הצדיק, אז הצדיק יגלה את אשר אתה עושה במסתרים דברים מכוערים ומגונים, שתבוש בהם".
כשמוע שני המשכילים את דברי הצדיק אחזה בהם חרדה ונמס ליבם כדונג, ולא יכלו לזוז ממקומם מגודל הבושה שכיסתה פניהם. הצדיק הוכיחם על מעשיהם וגילה לפניהם את תעלומות מעשיהם המכוערים שעושים בסתר. השנים כפפו ראשיהם ובכו בדמעות שליש. אחר כך נחמם הרבי, דיבר על לי בם דברי תשובה, ולא זזו משם עד שנעשו בעלי תשובה גמורים, וקבלו עליהם דרך תורה ומצוות (613 סיפורים על תרי"ג).
ב"ה
דבר החסידות – פרשת יתרו
ברכה ל'חוזר'
בקשר ליום הולדתו התשעים של ה'חוזר' הגה"ח הרב יואל כהן שליט"א, ט"ז שבט תש"פ, לאויוש"ט:
את הכח והברכה להיות 'חוזר' טוב, קיבל הרב יואל בחג השבועות הראשון שלאחר קבלת הנשיאות, ה'תשי"א, וכך מתואר המעמד:
- הרבי פנה להת' יואל כהן [שהיה עדיין בחור] ואמר לו לומר 'לחיים'.
- אח"כ נתן לו עבור אביו [הר' רפאל נחמן הכהן] "שיהיה בעל פרנסה".
- אחר כך ציווה לו לקחת עוד הפעם, פעם שלישית, באמרו לנוכחים "אז ער וועט נעמען וועט ער געדיינקען" [=כשיקח ('לחיים') אזי הוא יזכור (את שיחות הקודש והמאמר)...
(ע"פ עתון כפר חב"ד גליון 1843, יו"ד שבט שבעים שנה, עמ' 102)
~~~
יתרונו של יתרו
בפרשתנו מסופר על מעמד הר סיני ומתן תורה.
וצריך להבין:
א) כיצד זה שפרשה כה חשובה ויסודית נקראת רק על שם יתרו (ואפילו לא כמו פרשת בשלח, שנקראת גם 'שבת שירה'), שלכאורה הוא חלק טפל בפרשה, ולא על שם המאורע המרכזי והעיקרי של עם ישראל – מתן תורה?
ב) יתרה מזו, בזהר (ח"ב סז, ב) נאמר, שעד שלא בא יתרו והודה להקב"ה לא ניתנה התורה לישראל, ורק כשבא יתרו ואמר "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים" – אז "אסתלק קוב"ה ביקריה עילא ותתא ולבתר יהב אורייתא בשלימו". ותמוה: איך יתכן שכל מעלתם בקודש של משה ואהרן ושישים ריבוא לא היה מספיק שתינתן התורה, והיה חסר רק שיבוא יתרו ויאמר "עתה ידעתי גו'"?
ויש לבאר בהקדים קושיא נוספת:
פרשתנו פותחת "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה", וקשה: מה משמיענו הכתוב בהוספת "כהן מדין", ובפרט לפי פירוש המדרש (שמו"ר פ"א, לב) שהיה כהן לעבודה זרה, קשה: וכי באה התורה לספר בגנותו של יתרו [ובפרט שמתוכן פרשתנו נראה שהכוונה להיפך – לספר בשבחו של יתרו]?
אלא, שהיא הנותנת!
הטעות של עבודה זרה (כפי שמאריך הרמב"ם בריש הל' עכומ"ז) התחילה מכך שעובדיה החשיבו את הכוכב או המזל בתור ממוצע בינם לבין הקב"ה עד שחשבו שיש למזלות כח וממשלה ח"ו. אבל האמת היא שממוצעים אלה בטלים לקב"ה כגרזן ביד החוצב בו.
והנה, כשם שישנם ממוצעים בעוה"ז – כמו"כ יש מלאכים 'ממוצעים' בעולם היצירה ובעולם הבריאה, ככתוב (קהלת ה, ז) "כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם", וגם בהם יש את האזהרה לדעת שהם רק כגרזן ביד החוצב בו, ואדרבה: ככל שהממוצעים הם יותר נעלים – עלולים יותר לטעות בהם.
ואם כן, כאשר אומרים שיתרו "היה מכיר בכל ע"ז שבעולם" (רש"י יח, יא) – פירושו שהיתה לו הבנה והשגה בכל הממוצעים שבכל העולמות העליונים [אלא שבהיותו כהן מדין טעה והכירם כממוצעים שיש להם כוח ושלטון וזוהי עבודה זרה].
וכאשר יתרו הגיע והכיר בגדולתו של הקב"ה ובא להתגייר – זה הביא ליתרון אור בקדושה, מעבר לכל מה שהיה לפני כן, ועל דרך הנאמר בזהר (ח"ג מז, ב) על הפסוק (קהלת ב, יג) "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות" – שה"יתרון" בחכמה דקדושה בא דווקא ע"י בירור החכמה דלעומת זה [=של הסטרא-אחרא].
וזו היתה ההכנה הכי מתאימה למתן תורה, שענינה להפוך את העולם הגשמי לדירה לו יתברך. היינו שלא תשאר כטענת המלאכים "תנה הודך על השמים", אלא שעולם הזה יהפך לקדושה. ולדוגמא בחיי היום יום: שהתורה משפיעה על כל הנהגת האדם, ממתי שניעור – שמתחיל ב"מודה אני לפניך", ואח"כ תפלה ולימוד התורה, באופן כזה שכל ענייני הרשות, אכילה ועסקיו הגשמיים, חדורים בקדושת התורה, ועל ידי זה נעשה לו ית' דירה בתחתונים.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יא יתרו שיחה א (עמ' 74 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). בשילוב איזה פרטים מחלק ד בהוספות (עמ' 1271 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 250 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' שט-י.
ב"ה
דבר החסידות – פרשת יתרו
מה עלה בעשן?
אדמו"ר הריי"צ [רבי יוסף יצחק] מליובאוויטש סיפר:
רבינו הזקן חיבר, בנוסף ל"ספר של בינונים" (ספר התניא), גם כן "ספר של צדיקים", שמיועד לסדר עבודתם של צדיקים.
פעם אמר לו הרה"ק רבי אריה לייב, הסבא משפולי:
- "אתם התחלתם לכתוב ספר של צדיקים, והעולם לא יכול לשאת זאת (=היינו שזה מדאי גבוה), נהיו קטרוגים למעלה ופסקו שהוא ישרף. ואני – סיים ה'סבא' – אעלה באותו להב השמימה".
ואכן, בשנת תקע"ב פרצה שריפה בליאדי, שבה נשרפו הרבה כתבים של אדמו"ר הזקן וגם חלקים מהשולחן ערוך שלו, ואז נשרף גם ה"ספר של צדיקים". ובדיוק באותה שעה הסתלק הרה"ק הסבא משפולי...
(ע"פ אגרות קודש כ"ק אדמו"ר חלק ט ע' רלב. וראה תורת מנחם חלק לב ע' 342)
~~~
בפרשתנו, במעמד מתן תורה, נאמר (יט, יח) "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש".
וצריך להבין, מה עניינו של עשן זה, ואיזה קשר יש בינו למתן תורה?
ויש לבאר על דרך החסידות:
הסיבה לעשן בדרך כלל, היא: כיון שהאש היא רוחנית והדבר הנשרף הוא חומר גשמי, לכן כשהאש מכלה את הגשמיות גורם הכליון לעשן.
לכן יש בעשן הבדלים לפי החומר הנשרף: כאשר החומר הוא דק – הוא נשרף מהר יותר וגם העשן הוא 'עדין' ודליל יותר, וככל שהחומר הוא גס יותר – כך גם העשן סמיך ועב יותר.
על פי זה מובן, שהיות שלפני מתן תורה היה העולם חומרי ובלתי מזוכך – לכן גרם הגילוי האלוקי להתבטלות וכילוי הגשמיות, "עשן כולו".
והיכן רואים שבמ"ת היה כילוי הגשמיות?
נאמר בספרי קבלה (ובפירוש הראב"ד לספר יצירה) ש"עשן" ר"ת עולם שנה נפש, שהם שלשת המרכיבים של העולם הזה הגשמי:
א) עולם – הוא עניין המקום (שכל דבר בעוה"ז תופס מקום גשמי), והוא כנגד יסוד העפר.
ב) שנה – הוא עניין הזמן (שבעולם יש עבר הווה ועתיד), והוא כנגד יסוד המים.
ג) נפש – הוא עניין הנשמה (שכל הנבראים בעולם מחוברים מגוף ונפש), והוא כנגד יסוד הרוח.
ובמתן תורה התבטלו כל היסודות הללו:
א) עולם – הלוחות היו "כתובים משני עבריהם" (תשא לב, טו), כלומר שלמרות שעשרת הדברות היו חקוקים מצד לצד יכלו לקרוא אותם משני הכיוונים, וזהו ביטול טבע ה'מקום' הגשמי.
ב) שנה – במתן תורה נכחו נשמות ישראל מכל הדורות (ראה חדא"ג מהרש"א שבת קמו, א), והיינו שהתבטל עניין הזמן; נפגשו עבר הווה ועתיד.
ג) נפש – במתן תורה "פרחה נשמתן" של ישראל (שבת פח, ב), והיינו שהתבטל החיבור בין הגוף לנפש.
וזהו פירוש "והר סיני עשן כולו" – שהתבטלו 'עולם שנה נפש', שהם כנגד עפר מים ורוח, מדוע? "מפני אשר ירד עליו הוי'ה באש" – כי התגלה שם הוי' שהוא היה הוה ויהיה כאחד, וכשם שאש מכלה עפר מים ורוח ומעלה אותם בעשן – כך ביטל הגילוי של שם הוי'ה את המציאות הגשמית של העולם.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, משפטים שיחה ה סעיף ח (עמ' 280 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 297 ואילך) מיוסד על מאמרי הצ"צ ואדמו"ר הרש"ב [ההסבר כאן על 'עולם שנה נפש' במ"ת הוא ע"פ מאמרים אלהלפי הרשום בזכרוני כי אינם תח"י עתה לבדוק ולחפש, וגם אינו מפורט בשיחה זו. וייתכנו אי-דיוקים]. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' שמא-ב.
דבר החסידות – פרשת יתרו
מתן תורה – מציאות חדשה
הרב שניאור-זלמן גוראריה, מחסידיו הנאמנים של הרבי, היה ירא-שמים גדול ומקפיד על קלה כבחמורה. במיוחד היה זהיר לקיים את מה שכתוב בצוואת רבי יהודה החסיד.
בין היתר נאמר שם, כי אדם שעזב את הבית ולא הגיע למחוז חפצו – אַל לו לשוב לביתו. לכן היה ר' זלמן נוהג שגם אם שכח דבר-מה בבית – לא היה סב על עקבותיו בשום צורה שהיא.
פעם, נסע לשדה-התעופה לבצע שליחות מסויימת שקיבל מהרבי. אולם בבואו לשדה התברר לו כי הטיסה נדחתה ליום המחרת.
ר' זלמן שהבין כי עליו לשוב לביתו כלעומת שבא – לא ידע את נפשו, הרי זה נגד צוואת ר"י החסיד! הוא טילפן איפה למזכירו של הרבי, הרב חדקוב, ושאל כדת מה לעשות?
תשובתו של הרבי לא אחרה לבוא, והיא: שילמד פרק תניא ואז יוכל לשוב לביתו, שכן כשלומדים פרק תניא "ווערט מען אן אנדער מענטש" [=נהיים אדם חדש]...
("בכל ביתי נאמן הוא" – תולדות רש"ז גורארי', עמ' 318)
~~~
בפרשתנו, במעמד הר סיני, נאמר (יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר".מביא רש"י את דברי הגמרא (שבת פח, א) "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב. ואם לאו – שם תהא קבורתכם".
וצריך להבין (כפי שמקשה התוס' שם, ד"ה כפה), הרי כבר הקדימו נעשה לנשמע בה' בסיון, כמפורש בסוגיית הגמרא שם, ומדוע היה צריך למחרת בבוקר לכפות עליהם הר כגיגית, הרי קיבלו את התורה מרצונם הטוב?
שאלה נוספת: במכילתא פרשתנו (יט, י) יש מחלוקת מתי בנה משה מזבח והקריב קרבנות וזרק על בנ"י הדם: לדברי תנא-קמא היה זה בה' בסיון (כשיטת הגמרא בשבת הנ"ל) אבל לדברי ר' יוסי ברבי יהודה "בו ביום נעשו כל המעשים" – כלומר בו' בסיון בבוקר, יום מתן תורה.
וקשה, הרי הגמרא אומרת (שבת פו, סע"ב) שלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, ואם כן – כיצד זה יכלו בנ"י לטבול* ולהזות הדם לשם גיור בשבת, הרי הלכה פסוקה היא ברמב"ם ושו"ע (יו"ד סי' רס"ח ס"ד) שאין מטבילין גר בשבת**?
אלא הדבר יובן, על-פי מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (חולין ספ"ז): שאחרי שניתנה תורה, הנה גם המצוות שנצטווינו בהם לפני זה, אין אנו מקיימים אותן מפני הציווי שנאמר אז, אלא מפני שנצטווינו בהן מפי הגבורה בהר סיני.
ועל פי זה יוצא שכל-זמן שלא ניתנה תורה – לא היתה 'חלות' אמיתית לכל מה שבני-ישראל קיבלו על עצמם ולכל המעשים שעשו, כיון שזו היתה הגדרה אחרת – מצב של 'לפני מתן-תורה'.
ואם-כן נמצאנו למדים, שהגיור האמיתי של בנ"י היה רק במתן-תורהעצמו כאשר נאמר להם מפי הגבורה "אנכי ה' אלקיך וגו'", וממילא מובן שכל המעשים של 'גירות' כמו טבילה והזאת דמים שעשו לפני מתן-תורה (אפילו באותו היום) לא היו בגדר של גירות הלכתית, ולכן יכלו לעשות אותם בשבת.
לכן גם מתורץ מדוע כפה עליהם הר כגיגית, כיון שכל מה שאמרו "נעשה ונשמע" ביום האתמול – הרי זה היה כפי שהם 'תפסו' את עניין התורה והמצוות, אבל ברגע שנהייתה מציאות חדשה של מ"ת מפי הגבורה – נדרשה קבלה מחדש (לגיור האמיתי), ולכן כפה עליהם הר כגיגית בשעת מתן תורה!
וע"פ זה יומתק מדוע דווקא מ"ת נחשב גירות של עם ישראל, למרות שכבר על יציאת מצרים נאמר (ואתחנן ד, לד) "לקחת לו גוי מקרב גוי" [ובפרט שישנן דעות שכבר מזמן האבות יצאו מגדר של בני-נח***] – כיון שמ"ת פעל עליהם התחדשות גמורה עד שנעשו מציאות חדשה "כקטן שנולד דמי", ומאז ואילך ניתן הכח לבנ"י להתקשר ולהתחבר לקב"ה – "אותי אתם לוקחים" (תנחומא אמור יז) ע"י לימוד התורה וקיום המצוות.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לג, חג השבועות שיחה ב (עמ' 26 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "דבר-מלכות" השבועי עמ' נה.
______________
*) דכיון שהטבילה היתה "כדי לקבל הזאה" (תוד"ה דאין הזאה – יבמות מו, ב), מסתבר שהיתה בסמיכות להזאה.
**) והרי כבר נצטוו על השבת במרה (שבת פז, ריש ע"ב. ירושלמי ביצה פ"ב ה"א. רש"י בשלח טו, כה. ועוד) או באלוש (ירושלמי ביצה שם. סדר עולם פ"ה. ועוד).
***) ראה בארוכה פרשת דרכים דרך האתרים דרוש א'. בית האוצר (להר"י ענגל) כלל א. וש"נ.
ובבית האוצר שם (סוף אות ח), דמהך מימרא דכריתות (ט, רע"א) שאבותינו נכנסו לברית במילה טבילה כו' – מוכח בפשיטות שמקודם לכן (מ"ת) הי' להם דין ב"נ. ולהעיר מאוה"ת משפטים (כרך ח) ע' ג'מב.
דבר החסידות – פרשת יתרו
יתרונו של יתרו
בפרשתנו (יח, יג ואילך) מסופר איך שיתרו ראה שמשה רבינו יושב לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב, וטען כלפיו "מדוע אתה יושב לבדך וגו' נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך וגו'" ואז הציע "ואתה תחזה..." – שמשה ימנה שרי אלפים וכו' שישפטו את העם ורק "הדבר הגדול יביאו אליך", וכך אכן בוצע.
וידועה התמיהה (עקידה, אברבנאל, ש"ך עה"ת ועוד), איך משה רבינו בעצמו לא חשש שאופן הנהגתו יביא ל"נבול תבול" והיה צריך שיתרו, שהגיע לביקור קצר*, יבחין בזה ויעיר לו על כך?
מכך מובן, מסיק הרבי, שמשה סבר שהוא יכול וצריך לשפוט בעצמו את העם**, הן הדבר הגדול והן הדבר הקטן, והדבר לא יזיק לו ולא לבני ישראל.
ביאור העניין:
כאשר הגיע הזמן שמשה יתחיל ללמד תורה לישראל, הרי כיון שהוא למד אותה "מפי הגבורה" סבר משה, שכאשר בנ"י ילמדו תורה רק מפיו, והרי שכינה מדברת מתוך גרונו – הרי זה ייחשב כאילו גם הם שומעים מהקב"ה, וכמו שאמר "כי יבא אלי העם לדרוש אלקים" ופירש"י "לשאול תלמוד מפי הגבורה".
ובלשון החסידות: משה קיבל את התורה באופן של "ראיה", והרי "אינה דומה שמיעה לראיה", לכן הוא רצה להגביה את בנ"י לדרגתו – שגם הם יקבלו אותה ממנו באופן של ראיה, ובהיותם בדרגה זו יוכל ללמד אותם את כל התורה – הדבר הגדול והדבר הקטן.
אבל יתרו העריך את דרגת ישראל מצד עצמם, ולכן טען: אמנם כאשר משה מלמד אותם "את החוקים ואת התורות" הוא יכול להעלות אותם לדרגתו, אבל כאשר הם באים להישפט עלהעסקים שלהם – דברי ריבותם – אז אין הם ב'עולמו' של משה וצריכים דיינים משלהם.
ואף שודאי צדק משה בהערכתו שיוכל לשפוט את העם, אבל הסכימה דעת הקב"ה לעצת יתרו, כי אמנם בדורו של משה אפשרי הדבר, אבל לאחר הסתלקותו יחסר בביטול העם לנשיאי העדה ושוב א"א לאיש אחד לשפוט את העם. וזהו דיוק הלשון "ואתה תחזה" – ברוח הקודש שעליך (רש"י); שיוצרך עניין זה עבור הדורות הבאים.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, יתרו שיחה ב (עמ' 203 ואילך. ובמתורגם ללה"ק: עמ' 217 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' נח-ט.
______________
*) ואמנם ידוע מאמר העולם "א גאסט פאר א ווייל זעט אויף א מייל" [בעברית מדוברת: "אורח לרגע רואה כל פגע"] אבל ח"ו לומר על משה רבינו, שנבחר ע"י הקב"ה בעצמו לרועה ישראל מרגע היוולדו (ראה דחז"ל עה"פ ומשה הי' רועה, שמו"ר פ"א, יח. שם כא-כב. כד) וכבר הי' רועה נאמן של בנ"י למשך זמן – שלא ידע דבר כזה פשוט עד שיתרו צריך להעיר לו על כך!
**) הוכחה על כך, היא מלשון חז"ל (מובא ברש"י בתחילת הפרשה( "יתר [או יתרו] – על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה". מדוע לא נאמר הלשון שהוא זכה שתיאמר/שתיכתב פרשה זו על ידו, כמו שנאמר במקרים דומים (פרשת פסח שני – בהעלתך ט, ז, פרשת בנות צלפחד – פינחס כז, ה), אלא מהלשון שיתר פרשה בתורה אנו למדים שלולא יתרו לא היה קייםסדר של "ואתה תחזה" אלא משה היה יכול וצריך לדון את העם כולו, אלא שיתרו בא וחידש סדר הנהגה חדש!
דבר החסידות – פרשת יתרו
יתרונו של יתרו
בפרשתנו (יח, יג ואילך) מסופר איך שיתרו ראה שמשה רבינו יושב לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב, וטען כלפיו "מדוע אתה יושב לבדך וגו' נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך וגו'" ואז הציע "ואתה תחזה..." – שמשה ימנה שרי אלפים וכו' שישפטו את העם ורק "הדבר הגדול יביאו אליך", וכך אכן בוצע.
וידועה התמיהה (עקידה, אברבנאל, ש"ך עה"ת ועוד), איך משה רבינו בעצמו לא חשש שאופן הנהגתו יביא ל"נבול תבול" והיה צריך שיתרו, שהגיע לביקור קצר*, יבחין בזה ויעיר לו על כך?
מכך מובן, מסיק הרבי, שמשה סבר שהוא יכול וצריך לשפוט בעצמו את העם**, הן הדבר הגדול והן הדבר הקטן, והדבר לא יזיק לו ולא לבני ישראל.
ביאור העניין:
כאשר הגיע הזמן שמשה יתחיל ללמד תורה לישראל, הרי כיון שהוא למד אותה "מפי הגבורה" סבר משה, שכאשר בנ"י ילמדו תורה רק מפיו, והרי שכינה מדברת מתוך גרונו – הרי זה ייחשב כאילו גם הם שומעים מהקב"ה, וכמו שאמר "כי יבא אלי העם לדרוש אלקים" ופירש"י "לשאול תלמוד מפי הגבורה".
ובלשון החסידות: משה קיבל את התורה באופן של "ראיה", והרי "אינה דומה שמיעה לראיה", לכן הוא רצה להגביה את בנ"י לדרגתו – שגם הם יקבלו אותה ממנו באופן של ראיה, ובהיותם בדרגה זו יוכל ללמד אותם את כל התורה – הדבר הגדול והדבר הקטן.
אבל יתרו העריך את דרגת ישראל מצד עצמם, ולכן טען: אמנם כאשר משה מלמד אותם "את החוקים ואת התורות" הוא יכול להעלות אותם לדרגתו, אבל כאשר הם באים להישפט עלהעסקים שלהם – דברי ריבותם – אז אין הם ב'עולמו' של משה וצריכים דיינים משלהם.
ואף שודאי צדק משה בהערכתו שיוכל לשפוט את העם, אבל הסכימה דעת הקב"ה לעצת יתרו, כי אמנם בדורו של משה אפשרי הדבר, אבל לאחר הסתלקותו יחסר בביטול העם לנשיאי העדה ושוב א"א לאיש אחד לשפוט את העם. וזהו דיוק הלשון "ואתה תחזה" – ברוח הקודש שעליך (רש"י); שיוצרך עניין זה עבור הדורות הבאים.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, יתרו שיחה ב (עמ' 203 ואילך. ובמתורגם ללה"ק: עמ' 217 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' נח-ט.
______________
*) ואמנם ידוע מאמר העולם "א גאסט פאר א ווייל זעט אויף א מייל" [בעברית מדוברת: "אורח לרגע רואה כל פגע"] אבל ח"ו לומר על משה רבינו, שנבחר ע"י הקב"ה בעצמו לרועה ישראל מרגע היוולדו (ראה דחז"ל עה"פ ומשה הי' רועה, שמו"ר פ"א, יח. שם כא-כב. כד) וכבר הי' רועה נאמן של בנ"י למשך זמן – שלא ידע דבר כזה פשוט עד שיתרו צריך להעיר לו על כך!
**) הוכחה על כך, היא מלשון חז"ל (מובא ברש"י בתחילת הפרשה( "יתר [או יתרו] – על שם שיתר פרשה אחת בתורה ואתה תחזה". מדוע לא נאמר הלשון שהוא זכה שתיאמר/שתיכתב פרשה זו על ידו, כמו שנאמר במקרים דומים (פרשת פסח שני – בהעלתך ט, ז, פרשת בנות צלפחד – פינחס כז, ה), אלא מהלשון שיתר פרשה בתורה אנו למדים שלולא יתרו לא היה קייםסדר של "ואתה תחזה" אלא משה היה יכול וצריך לדון את העם כולו, אלא שיתרו בא וחידש סדר הנהגה חדש!
