פרשת בראשית

דבר החסידות – פרשת בראשית

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בראשית

 

שבת כללית

קבלה בידנו ממורנו הבעל-שם-טוב, ששבת בראשית היא שבת כללית המשפיעה על כל השנה כולה, וכפי שנהגו רבותינו נשיאי חב"ד לומר: "כפי שנעמדים בשבת בראשית - כך הולך כל השנה...".

[רמז לגדלותה של פרשת בראשית דוקא, אנו למדים מכך שרוב מספר השנים של כל חמשה-חומשי-תורה נמצא בפרשה זו, שכן סיום התורה הוא כשבני-ישראל חנו בערבות מואב בסוף שנת הארבעים, דהיינו שנת 2,488, וכבר בסוף פרשת בראשית מסופר על לידת שם חם ויפת, כמאה שנה לפני המבול, כלומר:  בשנת 1,556 – רוב שנות התורה בפרשה אחת!]

משמעות הענין: במשך חודש תשרי נמצא יהודי בסביבה של קדושה; בתחילה אלו ימי הדין ועשרת ימי תשובה ואח"כ ימי השמחה של סוכות ושמחת תורה, בהם הוא מתעלה טפח מעל הקרקע. שבת בראשית לעומתם, מסמלת את החזרה לימי השיגרה, ישר מה'חממה' של תשרי לימים הקרים של החורף.

לכן העבודה של שבת בראשית היא 'לפרק את החבילות' שצברנו בימי החגים ולהוריד אותם לפסים מעשיים של החלטות טובות בנוגע לחיזוק התורה ומצוותיה במשך השנה החדשה שבאה עלינו לטובה.


שבת שלום וחורף בריא!

 

 

מיוסד על: תו"מ התוועדויות ה'תשנ"ב ח"א עמ' 188 ואילך. לקו"ש ח"ב עמ' 450.

דבר החסידות – פרשת בראשית

דבר החסידות – פרשת בראשית

 

טענת האומות והתשובה הניצחית

על הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" כותב רש"י: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' . . ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים'; שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים – הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו . . וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'".

וצריך להבין, מהו היסוד של טענת אומות העולם 'ליסטים אתם', הרי מצינו בתורה כמה אומות שכבשו ארצות מאומה אחרת ולא נענשו על זה! ובפשטות – כי כיבוש מלחמה אינו גזל (וכן הוא גם בדיני ישראל – ראה שו"ע הרב או"ח סי' תרמט ס"י, מג"א שם סק"ה).

וביותר תמוה, שהרי ארץ ישראל הגיע בירושה אלינו משם בן נח, כמסופר ברש"י (לך יב, ו) שכשחילק נח לבניו את הארץ נפלה א"י לחלקו של שם והכנעני היה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, נמצא להיפך – שלא אנחנו גזלנו את ארץ שבעה גויים, אלא שבעת הגויים הם הליסטים שגזלו את הארץ מזרעו של שם!!!

מבאר הרבי: טענת אוה"ע אינה על עצם הכיבוש של יהושע, אלא על כך שא"י נכנסה לבעלותם של ישראל לעולם וכמפורש בכתוב (לך יג, טו) "לזרעך עד עולם", שלכן אפילו בזמן הגלות היא נקראת ארצנו ואדמתנו (ראה בחוקותי כו, לב-ג ועוד) וזוהי טענת האומות, שאף שא"י היא שלנו מדין כיבוש מלחמה – זו עדיין לא סיבה שהיא תהיה שלנו לעד ולעולמי עולמים.

והמענה היחיד על טענה זו* היא: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו", כלומר, מכיון שהקב"ה הוא זה שנתן אותה – הוא גם יכול להחליט באיזה אופן לתת, והוא בחר לתת לנו אותה כנחלת עולם.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ה, בראשית שיחה א סעיף ג ואילך (עמ' 4 ואילך וגם במתורגם ללה"ק עמ' 4 ואילך). התימצות בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' ה-ו.

 

*) יש לציין, שהרבי התייחס כמה פעמים לכך, שדברי רש"י אלה נחוצים באופן במיוחד גם לתקופתנו, וכפי שכותב במכתבו מי"ט סיון ה'תשכ"ט לח"כ דאז מרת גאולה שתחי' כהן לאחר שמצטט לה את דברי רש"י הנ"ל "ובודאי ידוע לה שזו היתה אמנם טענת כמה וכמה מאומות העולם גם בתקופתנו, ולא מצאתי מענה אחר כי אם המענה הכי עתיק המסורתי שבדברי חכמינו האמורים".

 

הערות והארות וחקרי תורה על סדר תחילת חומש בראשית

הרב שמואל ברוך גנוט

 

הערות והארות וחקרי תורה על סדר תחילת חומש בראשית

 

פרשת בראשית

האם מותר לנו לאכול פרי מעץ הדעת?

 

לפני מספר שנים העלתי את הרעיון הבא על הכתב, יחד עם נושאים נוספים על סדר חומש בראשית. לא הייתי שלם עם עצמי לכתוב על עץ הדעת, כאשר בודאי מדובר בענינים גבוהים וטמירים, הרבה מעבר להשגת השכל האנושי שלנו. ובכל זאת, הגשתי את הדברים בדחילו וברחימו למו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, כדי שיעבור עליהם ויקבע האם ניתן בכלל לעסוק בנידונים שכאלו.

למחרת התקשר אלי נכדו חביבו של מרן שליט"א, הרה"ג רבי גדליה הוניסברג שליט"א, והוא סיפר שמרן הגר"ח שליט"א נהנה עד מאד מהנושא ואף הראה אותם לכמה וכמה מבאי ביתו, בכל שעות היום. שאלו הרב הוניסברג: "אם כן, מה ההלכה? האם מותר לנו לאכול מעץ הדעת?". השיב לו מרן שליט"א : "הנה, תקרא בעצמך את הדברים!"...

&&&&

לו יהי שתינתן לנו האפשרות להיכנס לגן העדן, במקום בו עומד עץ הדעת. האם מותר לנו לאכול מפריו (אם מדובר בפרי גשמי שאפשר לאוכלו), כשהאיסור לאדם הראשון נאסר גם לזרעו אחריו. או שכל האיסור נאסר רק לאדם וחוה, ולאחר שכבר אכלו מהעץ, שוב אין איסור לאכול מעץ זה?

איסור זה אינו כלול בז' מצוות בני נח ובתרי"ג מצוות. אך אין זה ראיה. כיון שיתכן שלא נכלל באיסורי התורה, מפני שאדם גשמי לא יכול להגיע במציאות למקום עץ הדעת.

בפסוקים נראה שנאסר על אדם הראשון שלא לאכול מהעץ ניתן עוד בטרם נוצרה חוה, וא"כ צריך להבין: כיצד חוה בעצמה נענשה על חטא העץ?

הגמרא (עירובין י"ג) אומרת נבראו שני פרצופים באדם הראשון, פרצופו של אדם ופרצופה של חוה, והקב"ה רק הפרידם לאחר מכן. ולפי"ז מסתבר שחוה נצטוותה שלא לאכול מעץ הדעת ומעץ החיים, בהיותה דבוקה וחלק מאדם הראשון. ובילקוט בסוף פרשתנו תירץ רבי אבהו שאלה זו כך: "מה אמר הכתוב על האדם "לאמר" מהו "לאמר"? לאבריו, וחוה נבראת מצלעותיו".

והרמב"ן (ג, יג) כתב: וטעם מה זאת עשית - לעבור על מצותי, כי האשה בכלל אזהרת אדם, כי היתה עצם מעצמיו בעת ההיא, וכן היא בכלל העונש שלו. ולא אמר באשה "ותאכלי מן העץ", כי היא נענשה על אכילתה ועל עצתה, כאשר נענש הנחש.

 ובאור החיים (בראשית ב', ט"ז) כתב: "טעם אומרו "לאמר" וכפל "אכול תאכל" וכפל "מות תמות", יכוין על חוה שיצוהו לאמר המצוה לחוה: אכול אתה תאכל בת זוגך, מות אתה תמות גם היא אם תעבור". (וראו במשך חכמה).

למדנו שרק אדם וחוה נצטוו שלא לאכול מעץ הדעת, ולא זרעם אחריהם. והנה קין נולד קודם חטא עץ הדעת, (סנהדרין לח, ב ובתוס' שם). ולפי זה בכלל לא מצינו שנאסר לקין לאכול מעץ הדעת, ואם קין לא הצטווה, היה יכול קין לאכול מעץ הדעת, גם מבלי שאדם הראשון יאכל ממנו. ואם הציווי של אדם הראשון היה ציווי כללי, גם לזרעו אחריו כקין והבל, אם כן לכאורה גם לנו עצמנו ייאסר לאכול מהעץ. אלא אם נאמר שלאחר שכבר ירדה הדעת לעולם, שוב אין איסור, שיש מקום לומר שטעם האיסור לאכול משום שעל ידי אכילת פרי העץ יהיה האוכל יודע טוב ורע, אולם כעת גם אם יאכל האדם מהעץ לא יתוסף לו שום שינוי במהותו, שכבר נעשה מה שנעשה. (ובכך מובן מדוע היה חשש שמא אדם יאכל מעץ החיים, ומדוע לא חששו שמא יאכל שוב מעץ הדעת? אלא שכבר אין הבדל אם יאכל ממנו שוב, משום שהאדם כבר רכש את סגולת העץ, הדעת, ואכילה נוספת לא תוסיף לו מאומה).

(ורש"י כתב: 'מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה'. ותמה מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל בס' משאת המלך, שהרי אדם וחוה הצטוו, עוד קודם החטא,  בכל שבע מצוות בני נח, (סנהדרין נו,ב), ואם כן מדוע כתב רש"י שרק מצוה אחת היתה להם?. אך אם נאמר שמצות אי אכילת עץ הדעת ניתנה רק לאדם ולחוה ולא לזרעם, נמצא שאכן מצוה אחת ניתנה במיוחד רק להם, והם לא עמדו בה).

הרמב"ם (בפיהמ"ש בפרק גיד הנשה) כתב שצריך לדעת שכל המצוות שאנו מצווים בהם, הם רק מפני שניתנו לנו מאת משה רבנו במצות הקב"ה, ולא מפני שניתנו לנביאים שלפני משה. אנו לא מקיימים מצות ברית מילה, בגלל הציווי שניתן לאברהם, ואנו לא אסורים בגיד הנשה משום שנצטווה בו יעקב, אלא כל חיובנו הם רק ממה שנאמר למשה בסיני ותו לא. וממילא ודאי שלו יצוייר שנגיע לעץ הדעת, נוכל לאכול מפריו.

אולם עדיין יתכן, שאפשר שכל איסור אכילת עץ הדעת אינו איסור עצמי, אלא יסודו מאיסור גזל, שהקב"ה התיר לאדם הראשון וזרעו אחריו לאכול מכל מאכלי העולם, חוץ מעץ הדעת שלא הותר באכילה. והמדרש כותב שלאחר החטא קראו מלאכי השרת לאדם הראשון בשם "גנב". ולפי"ז יתכן שלמרות שבני האדם כבר קיבלו דעת ע"י אכילת אדם הראשון, עדיין ייאסר לאכול מהעץ, כיון שלא הותר לנו לאכול ממנו, ובלא היתר מפורש, שנמצא רק בשאר המזון (כמובא בפירוש בחז"ל), האוכל עובר בגזל.

הנושא מורכב יותר, ובודאי לכל אחד מאיתנו יהיה מה להאיר ולהוסיף. והנה אנו מתחילים שוב את חומש בראשית, ומתפלפלים ודנים שוב יחדיו בדברי הפרשיות הקדושות, המפרשים וספרי גאוני הדורות.

******

פרשת נח

מדוע נח איחר דוקא להאכיל את האריה?

כולנו מכירים את דברי חז"ל, על הפסוק "וישאר אך נח", שנח איחר להאכיל את מלך החיות והאריה הכהו ברגלו. ועלינו להבין, מדוע נח לא שכח להאכיל את כל בעלי החיים האחרים ואיחר דוקא להאכיל את האריה?

חשבתי על כך את הרעיון הבא, וכשאמרתיו לרבנו מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, שיבח את הדברים ואף חזר עליהם מספר פעמים בפני באי ביתו.

נאמר בעמוס (ג, ד) "הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד". ומסביר רש"י: "כשאריה אוחז טרף, דרכו לשאוג ואינו שואג אלא אם כן לכד. וכן הוא אומר "ישאג ככפירים וינהום ויאחז טרף", וכן  "כאשר יהגה הכפיר והאריה על טרפו". (ובמצודות שם: "הכפיר ישמיע קול שמחה ממעונתו אם לא שלכד, כי אז יגיל וישמח, ולא כשעדיין לא לכד"). כך גם נאמר בגמרא (ברכות לב, א): "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר".

כל בעלי החיים נוהמים, מייללים, נובחים, גועים ומשמיעים קולות רעב, אך האריה, מלך החיות, שותק עד שימצא את טרפו. כל בעלי החיים משוועים בקולותיהם לדבר מאכל, אך האריה שותק עד למציאת מזונו. רק אז, כשמאכלו נמצא ומונח לפניו, הוא ישאג ויתן את קולו.

לאור זאת הדברים מובנים היטב. נח האכיל את בעלי החיים שדרשו ממנו בקולותיהם לאכול. הוא נע לפי קולות בעלי החיים והבין שהם דורשים מזון. אך האריה ישב ושתק. נח היה סבור שהאריה שקט, כיון שאינו רעב, ולכן איחר את מזונו. אך לאמיתו של דבר, השקט של האריה דוקא מוכיח על רעבונו ולא על שובעו, כיון שאריה שואג רק כשהוא שבע, מתוך מציאת הטרף, מתוך קופה של בשר...

******

בבל ושנער

כתב הרמב"ם בהלכות תרומות (פרק א הלכה א): "התרומות ומעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפילו בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם", עכ"ל. וכתב מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בס' דרך אמונה(שם):"בארץ שנער- היא בבל, כמו שכתוב בפרשת נח (בראשית יא, ב, ט) "וימצאו בקעה בארץ שנער וגו' על כן קרא שמה בבל". וכן כתב הרדב"ז: "אף על גב ששנער רחוקה יותר מארץ מצרים, מכל מקום לא היו רוב ישראל הולכים למצרים כמו שהיו הולכים לבבל ולפיכך לא התקינו הנביאים אלא בשנער".

והנה הרמב"ם הזכיר לשון 'בבל' וגם 'שנער' פעמים רבות, ויש להבין מדוע נקט פעם כך ופעם כך.

וישנם שביארו שבזמן הקדמון נקרא המקום בבל ובזמן הרמב"ם נקרא המקום בפי היהודים בשם 'ארץ שנער', ולכן במקומות בהם מתייחס הרמב"ם לשם המקום בזמנו של הרמב"ם, כמו להלכות שההשלכה ההלכתית בהם היא גם מזמנו ואילך, והוא אינו מצטט את לשון חז"ל, קורא הרמב"ם למקום זה בשם 'ארץ שנער', וכאשר מתייחס הרמב"ם למקום כפי שנקרא בעבר, קורא הרמב"ם למקום בשם 'בבל' כגון 'עולי בבל'. וכמו כן כאשר הוא מצטט מלשון הגמרא, ומביא דוגמה של מקרה שהביאה הגמרא וכדומה, משתמש הרמב"ם  בלשון 'בבל'. (יעויין בספר ארץ קדומים לר"ש לוויזון, ערך שנער, ובספר אוצר לשון המקרא והמשנה (ערך שנער), ומשמע ביומא י, א (ע"פ הפסוק בבראשית הנ"ל שהובא שם), שבבל היא  שם העיר, וברבות הזמן נקרא גם האזור בשם בבל, והארץ בכללותה נקראה ארץ שנער. וראה בהערות שבמהדורת ארטסקרול/רוטנשטיין). 

והנה מקור ההלכה שלפנינו, היא מדברי המשנה במסכת ידים (פרק ד משנה ג), ובמשנה זו נכתב 'בבל', ואם כן לא מובן מדוע שינה הרמב"ם מלשון המשנה והחליף 'בבל' ב'שנער', וצריך עיון.

ומו"ר רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי בזה: לישנא דקרא נקט.

ובפירוש המשניות במסכת ידים (שם) כתב הרמב"ם: "ובשנת השמטה שאין מפרישין בה בני ארץ ישראל מעשר כיון שהיא הפקר התקינו כבר הנביאים שיפרישו בבבל וכיוצא בה מארץ שנער מעשר שני", עכ"ל. ומשמע מדבריו שבבל ושנער אינם מקום אחד, אלא, ככל הנראה, מקום בתוך מקום.

והנה בהלכות אלו עצמם מצינו ברמב"ם שמביאם בב' השמות. בהלכה ג' כותב הרמב"ם: "הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן, אע"פ שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה, אינו כארץ ישראל לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים". ובהלכה ו' נאמר: "וארץ ישראל נחלקת לשנים, כל שהחזיקו עולי בבל... וחוץ לארץ נחלקת לשנים, ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מדברי סופרים ונביאים, ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן". ובהלכה ט' כתב: "אי זו היא סוריא, מארץ ישראל ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבת וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי היא כסוריא".

ובהלכות ביכורים (פרק ב הלכה א) כתב הרמב"ם: "מצות עשה להביא בכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד... אבל עמון ומואב ובבלאע"פ שהן חייבין בתרומה ובמעשרות מדבריהם אין מביאין מהן בכורים ואם הביא בכורים מחוץ לארץ אינן בכורים".

 ובהערות הגרנ"נ קורונל  לפסקי הלכות חלה של הרשב"א (הערה 17) כתב כך: "ומדברי הרמב"ם הללו נראה שלא כיוון בארץ שנער לארץ בבל, וכן דעת הרמב"ן דרק סוריא הוא בכלל הזה, ובהגהות מימוניות סוף ספר זרעים כתב בשם ר"י שמקומות הקרובים לארץ ישראל כמו מהר אמנון ולפנים, ושמא דבר זה  אינו ברור עד כמה חשובים רחוקים. ועיין בספר ארץ קדומים מערכת שנער שמביא שם דעות שונות מהו שנער, עי"ש. ועיין במצח [=בהקדמת] ספר המנהיג שכתב שם שדבריו מיוסדים על דברי תלמוד ירושלמי והשנערי, ושם הכוונה על תלמוד בבלי, וכמו שכתב התרגום אונקלוס [בראשית] ריש פרק י, "בארץ שנער"- "בארעא דבבל", עכ"ל.

והנה בירושלמי (ברכות פרק ד הלכה א) ובבראשית רבה (פרשת נח פרשה לז) ובעוד מקומות נאמר: "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה ארם ונציבין וקטיפין, בארץ שנער זו בבל שהיא מנוערת מן המצות בלא תרומה ובלא מעשר ובלא שביעית". הרי מפורש בדברי חז"ל שבבל היא שנער, לענין חיוב תרומות ומעשרות.

ובשו"ת המהרי"ט (ח"ב אבהע"ז סימן יא( כתב: "ובפ"ק דיומא אמרי' ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער. בבל כמשמעה ארך זו אורכות ואכד זו בשכר כלנה זו שנער והנך כלהו כרכים גדולים נינהו וכדאמרי' בשבת שלחו ליה בני בשכר וכו' לפי שאינן בני תורה ובמדרש איכה אכד זו נציבין וגם היה שם עיר מקומו של רב יהודה בן בתירה ושם המחוז כלה שנער דכתיב בארץ שנער ואחר זמן נקרא כל המחוז בבל על שמה כדאמרי' שנער זו בבל שמנוערת מן המצות ועלה אמרי' עד היכן היא בבל".

עוד העירה דהנה בירושלמי (ברכות פרק ד הלכה א) ובבראשית רבה (פרשת נח פרשה לז) ובעוד מקומות נאמר: "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה ארם ונציבין וקטיפין, בארץ שנער זו בבל שהיא מנוערת מן המצות בלא תרומה ובלא מעשר ובלא שביעית". וצ"ע דהא כן הוא גם בכל הארצות, שמנוערים הם ממצות תרומות ומעשרות, ומדוע בחרו להדגיש זאת דוקא בבבל. ואדרבה, בבל היתה המקום הראשון בו תיקנו הנביאים הראשונים תרו"מ, כמש"כ הרמב"ם לעיל.

וידידי הרה"ג רבי שמעון שלזינגר (בן מו"ר הגאון רבי משה יהודה שליט"א) תירץ שכתבו כן על שנער דוקא, משום ששם היה הישוב היהודי הגדול ביותר אחר ארץ ישראל, והיינו שבישוב זה, למרות שחיו בו כה הרבה יהודים, לא נהגו מצוות התלויות בארץ והיו מנוערים מהמצוות.

******

פרשת לך לך

שכר פסיעות לקיום מצוה

נאמר בב"מ ק"ז א': "אמר רב: ברוך אתה בעיר - שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת וכו', רבי יוחנן לא אמר הכי, אלא: "ברוך אתה בעיר" - שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך, אבל בית הכנסת לא. ורבי יוחנן לטעמיה דאמר: שכר פסיעות יש. ופירש רש"י: "רבי יוחנן לטעמיה דאמר במסכת סוטה (כב, א): שכר פסיעות יש, דאמר: למדנו יראת חטא מבתולה, וקיבול שכר מאלמנה, שאמרה לו: ולא שכר פסיעות יש; אם יש בית הכנסת בשכונתי, ואני באה לבית מדרשך להתפלל?".

והנה במדרש רבה בפרשתנו (לך לך פל"ט), נאמר: " אמר רבי יוחנן לך לך מארצך, מארפכי שלך, וממולדתך, זו שכונתך, ומבית אביך זו בית אביך, אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גלה לו, כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה". ושאלני ידידי הרה"ג רבי אהרן פרנקל שליט"א שצ"ע והרי דעת ר' יוחנן עצמו, בגמרא בב"מ שם, שבכל הליכה לדבר מצוה זוכה האדם לשכר פסיעות, וא"כ אף אם הקב"ה היה אומר לאברהם להיכן ללכת, היה מקבל שכר על פסיעותיו. וצע"ג.

והנראה בזה שהנה אם אברהם יילך למקום מסוים ומאד ברור, אזי נכון שעל כל פסיעה שיילך בכיוון הנכון, אל אותו מקום אליו שלח אותו הית"ש, יקבל שכר פסיעות. אך אם יסטה מעט מן הדרך ימין ושמאל, לצרכי עצמו וכדו', לא יקבל שכר. כי סטייתו מהדרך אינה קשורה לתועלת ההליכה לאותו המקום אליו נשלח בצו ה'. אך אם הציווי הוא ציווי כללי, ללכת, ועיקר הענין שבציווי הוא בעצם ההליכה, ולא משנה להיכן, עד אשר יקבע ה' ית"ש את מקומו, אזי כל פסיעה היא מצוה.

ובזה יש לדון האם זוכים לשכר פסיעות כאשר האדם הולך לדבר מצוה ולדבר הרשות גם יחד, כגון שיוצא מביתו אל בית הכנסת שבסוף הרחוב, כדי להתפלל, ואולם סמוך לבית הכנסת עוצר בחנות ורוכש לעצמו דבר מה. והנה אם עיקר הליכתו היא לצרכיו, ודאי שלא זוכה לשכר פסיעות. אך אם שני מטרותיו שוות המה, יל"ע בדבר.

והנה בשו"ע (או"ח לח,ח) נפסק: "כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורים מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת ק"ש ותפלה. וכ' המשנ"ב בשם המג"א: "ותגריהם. אף שמרויחין מזה. ודוקא אם עיקר כוונתם כדי להמציאן למכור למי שצריך להם, אבל אם עיקר כוונתם רק להשתכר, לא מיקרי עוסק במצוה". ואמנם יש לחלק, ששם כתיבת סת"ם אינה מצוה בעצמותה, והכוונה היא זאת שמגדירתה כמצוה, ושכוונתו לממון אי"ז כלל מצוה. ומשא"כ הכא שבודאי תפילה בביהכנ"ס היא מצוה וגם כוונתו למצוה, והנידון האם רגליו שהוליכוהו למצוה זו, בתוספת כוונה להליכה לצרכיו, נחשבים גם הם לזכות, כיון שסו"ס טרח והלך גם לדבר מצוה וכוונתו גם למצוה.

 ולעצם שאלת הר"א פרנקל, י"ל בפשיטות, שאף שזוכים לשכר פסיעות בדרך לעשיית מצוה, מ"מ ודאי שאינו כשכר גוף המצוה, כיון שהפסיעות הם רק הכשר וטירחת המצוה ומקבלים ע"ז שכר כהכשר מצוה. ומשא"כ במצות לך לך דאברהם, שזכה לשכר עצם המצוה בפסיעותיו, כיון שמצוותו היתה לפסוע.

ומצינו שהנתיבות עולם לרבינו מהר"ל מפראג ז"ל ייסד לן ששכר פסיעות ניתן רק על הליכה לתפילה, דהיא התקרבות לגבוה והוי ההליכה גופה מכלל המצוה, שגם בהליכה להתפלל הרי הוא מתקרב אליו ית"ש, ולא דמי לשאר מצוות דההליכה  היא רק הכשר מצוה, ועל כן אין להעביר על המצוות ולאחר גוף המצוה, (ובזה ביאר ד' הש"ס בב"ב קכ"ב, ועי' שו"ת חת"ס יו"ד רלג ושו"ת בצל החכמה ח"ד י"ט, ועי"ש שדן בדברים, ואכמ"ל). ולפי"ז שאכן גם לר' יוחנן ניתן שכר פסיעות רק על הליכה לביהכנ"ס, אך לא בשאר מצוות. ואם אברהם היה מצווה ללכת למקום ידוע, היתה הליכתו רק כהכשר ופסיעותיו לא היו נחשבות לעצם המצוה, ולכן אמר הקב"ה לאברהם לילך סתם כך, שעי"כ עצם הפסיעות ייחשבו למצוה ויקבל שכר על כל פסיעה.

ובעיקר חידוש המהר"ל מפראג יש להביא דברי שו"ת אפרסקא דעניא (ח"ב או"ח טו), שעמד ע"ד המג"א סי' צ' ס"ק כ"ב דביש ב' בתי כנסיות מצוה לילך לרחוקה דשכר פסיעות יש, והרי בסי' קמ"ג ס"ז כ' השו"ע העולה למגדל עולה כו' בדרך קצרה, והאריך בזה. ולדברי המהר"ל לק"מ, דשכר פסיעות ניתן רק על הליכה לביהכנ"ס ולא לשאר מצוות. (וגבי מצוות עליה לרגל, עי' ב"ב קכ"ב וחת"ס שם, יל"ע האם דומה היא לתפילה, שעצם הטירחה בעליה לרגל היא חלק מהמצוה, או שתכליתה היא ההגעה לביהמ"ק. ועי' תוי"ט פרה פ"ג מ"ד). 

ואולם יש קצת להעיר על חידוש המהרי"ל מהא דמצינו שנבוכדנצר זכה לשלוט על העולם כולו בזכות שפסע ארבע פסיעות לכבוד הית"ש, כדי לשנות את האגרת בצורה שיהיה כתוב בה כבוד ה' לפני כבוד המלכות, עי' סנהדרין צ"ו א'. אם כי אפ"ל דנ"נ לא קיבל שכר כי אם על הכשר מצוה. והראוני דברי רבי הגאון המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל, שהאריך בדברים אלו בספרו עה"ת.

******

בגדר מילת עבדים

איתא בפרקי דר"א (פכ"ט): "ר"ג אומר שלח וקרא לשם בן נח ומל את בשר ערלתו ובשר ערלת ישמעאל בנו". ויש לדקדק מדוע נתן לשם למול דווקא אותו וישמעאל בנו ולא את בני ביתו אשר נימולו ג"כ.

והנה בקידושין (מא, א) אמרינן דמצוה בו יותר מבשלוחו, והמפרשים שם כתבו

דהיינו כשהפעולה פועלת את גוף המצוה, אך בהכשר מצוה בעלמא ליכא ענין שיעשאה האדם בעצמו ויכול ליתנה לשלוחו.

והנה כ' בשו"ת כנסת יחזקאל (סימן מב, הובא בס' עלי אור עפר"א דמילה) שבמילה ביום השמיני איכא מצוה בעצם מעשה המילה, אך כשמל לאחר מכן ענינה הסרת הערלה גרידא, נמצא שהמילה לאחר ח' ימים אינה אלא הכשר מצוה. ועי' שו"ת מהר"ח או"ז סימן י"א.

ונראה דעפ"ז א"ש דמאחר ואברהם וישמעאל לא מלו ביום השמיני, נמצא דהסרת ערלתם הוא כהכשר מצוה בעלמא וכה"ג לית ענינא למולו בעצמם ומשו"כ נתנום לשם בן נח. אולם במילת עבדי אברהם ומקנת כספו, אין כל מצוה לעבדים עצמם כי אם לאדונם וכדפירשו רבותי בס' משאת המלך וברכת כהן עה"פ "שים נא ידך תחת ירכי" דאברהם השביע לאליעזר במילתו ולא במילת אליעזר, משום דלאליעזר ליכא מצוה במילתו דהיא מצוה שנצטווה בה אברהם, עיי"ש. א"כ עצם מעשה מילת העבדים הוא מצוה דאברהם ובזה איירי דמצוה בו יותר מבשלוחו, ודו"ק והבן.

עוד יש להוסיף פרפרת בנידון דידן, דהנה על הפסוק 'והוא יושב באלוני ממרא' , כתב רש"י: 'הוא שנתן לו עצה על המילה'. ויעויין בחתם סופר דנתן לו עצה לברך 'על המילה', עי"ש ובס' הנפלא להורות נתן להגר"נ גשטטנר זצ"ל.

והנה כתב הרמב"ם (מילה ג,א): 'המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו  למול את הבן'. ולפי"ז אם אברהם היה מל עצמו ובנו היה עליו לברך 'למול' ולא 'על המילה'.

ואמנם לפימש"כ בפרקי דר"א שאת אברהם וישמעאל מל שם בן נח ואילו את העבדים מל אברהם בעצמו, א"ש. דאכן בכה"ג היה על שם בן נח לברך 'על המילה'. וגבי העבדים- הרי הם בודאי לא מברכים 'למול', דאין מצות המילה מוטלת עליהם אלא על אדונם, ובזה יש לדון האם האדון חשיב כ'מל עצמו' או מיקרי שליח.

******

פרשת וירא

אכילת מאכלים הקשים לאכילה בחום היום

בב"מ פ"ו ב' נאמר שבאותו היום שאברהם ישב בפתח אהלו והמתין לאורחים, הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה.

וצ"ע דהא כתיב (יח, ח) "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם" ובתנחומא כתיב דהיו אלה ג' שוורים מרוחים בחרדל.

והנה כתב הרמב"ם דעות (ד, ט) וז"ל: "יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד לאדם שלא יאכלן מעולם וכו' ובשר שוורים וכו' והחרדל וכו' אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל ממנו כלל", עכ"ל. וא"נ כהתנחומא ייקשה טובא האיך אברהם האכילם שוורים בחרדל בשעה שיצאה חמה מנרתיקה, והלא הרמב"ם מונה מאכלים אלו ברשימת המאכלים הבלתי ראויים לאכילה בימות החמה, וצ"ע.

ואולי יום חם ע"י הוצאת חמה מנרתיקה אינה נחשב לימות החמה, דהרי בפסח היה ושינוי אקלים למספר שעות בתקופת האביב אינו כימות החמה.

ודודי הגרא"ש מאיר שליט"א בעל "עבודת משא", תירץ שאלתנו דהרמב"ם כתב דבריו לגופי ישראל דוקא אך אברהם סבר שהינם ערביים והרי אמרי' בע"ז שגופי עכו"ם אינם כגופי ישראל דאוכלים הם שקצים ורמשים ולכן לא חשש להאכילם מאכלות אלו ונפלא.  וידידי הרה"ג רבי גמליאל רבינוביץ' שליט"א תירץ לי בזה תירוץ נלבב, דהנה בב"ב טז, ב איתא: בי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא. ולפי"ז גם אם האורחים היו ניזוקים ממאכלים אלו, הרי מיד כשהיו מביטים באבן הטובה, מיד היו מתרפאים...

 

******

צחוקה של שרה

ותצחק שרה בקרבה (בראשית יח, יב) במגילה ט ב' מסופר מעשה בתלמי המלך שכינס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד ואחד 'כתבו לי תורת משה רבכם'. נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד וכתבו לו "ותצחק שרה בקרובותיה", ופירש רש"י: שלא יאמר תלמי כי על אברהם דכתיב "ויצחק", לא הקפיד, ועל שרה הקפיד, ולכן כתבו לו "ותצחק שרה בקרוביה" ולכן הקפיד, עכ"ל.

והנה נאמר (בראשית יז, יז) נאמר: "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" ופירש רש"י וז"ל: זה תרגם אונקלוס לשון שמחה, וחדי ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם", עכ"ל. ולפי"ז צריך עיון מדוע שינו חכמים מהאמת ותרגמו "בקרובותיה", הלא תרגמו התורה ליוונית והיה להם לתרגם גבי אברהם לשון "וחדי" שהוא לשון שמחה וגבי שרה לשון "מחוך " שהוא לשון לגלוג, כפי שתרגם אונקלוס, וממילא יובן היטב מדוע הקפיד ה' דווקא על שרה ולא על אברהם?

עוד יש לדקדק דהנה כתבו חז"ל בכמה דוכתין (עיין מגילה יד, א, ירושלמי סוטה ז, א, וברש"י על הפסוק "שמע בקולה") ששרה היתה גדולה מאברהם בנבואה. על כן קשה מדוע הוכיח ה' את אברהם ולא את שרה עצמה? ומוכח מכאן שגם על אברהם היתה תביעה מסוימת, ויש להבין מהי התביעה הזאת.

והנראה מלשונות הפסוקים שאברהם ושרה סברו שאם ייעשה להם נס, יהיה זה נס על ידי ששניהם יחזרו לצעירותם וכך יוולדו להם ילדים, וכדברי אברהם "הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה לבת תשעים שנה תלד", וכדברי שרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" ופירשו חז"ל (ב"מ פז, א) שהתעדן בשרה ונתפשטו קמטיה וחזר יופיה למקומו, וכן כתוב שם שבאותו היום פירסה נדה. הרי שגם שרה אמרה שאע"פ שאני כבר חזרתי לנערותי, מ"מ בעלי נשאר בזקנותו. ועל כך השיב להם הית"ש: "היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן", שעליכם לדעת שביכולתי לעשות נס גדול יותר שהגם שאברהם יישאר בזקנותו, מ"מ יהיה לו בן ע"י "ולשרה בן" ששרה תשוב לנערותה.

נמצא שלמרות שאברהם סמך בהבטחת הקב"ה שיהיה לו בן, ממילא לא שת לבו להאמין שהדבר ייתרחש ע"י נס גדול שכוה שבו הוא ישאר בזקנותו ובכל זאת יחבוק בן, על כן  היתה תביעה אף עליו, ולכן אותו הוכיח ה'. ולפי זה גם אם נתרגם לתלמי המלך "ויצחק" בלשון שמחה, מ"מ עדיין יקשה מדוע לא הקפיד ה' על אברהם משום הנ"ל, לכן שינו ע"ב חכמים מהאמת.

האם מותר לנו לאכול מעץ הדעת?

האם מותר לנו לאכול מעץ הדעת? 
מאת הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א


לו יצוייר, וכהילכתא למשיחא, שתינתן לנו אפשרות להיכנס לגן העדן, במקום בו עומד עץ הדעת. האם מותר לנו לאכול מפריו (אם מדובר בפרי גשמי שאפשר לאוכלו), שהאיסור לאדם הראשון נאסר גם לזרעו אחריו. או שמא כל האיסור נאסר רק לאדם וחוה, ולאחר שכבר אכלו מהעץ, שוב אין איסור לאכול מהעץ הלזה. [והא דאין איסור זה כלול בז' מצוות בני נח ובתרי"ג מצוות, אין זה ראיה. דאפשר והוא מפני שאדם גשמי לא יכול להגיע למקום עץ הדעת, והוא חסרון מציאותי]. 

והמעיין בפסוקים יראה לנכון שצו ה' לאדה"ר שלא לאכול מהעץ ניתן עוד בטרם נוצרה חוה, וא"כ צ"ע האיך חוה בעצמה נענשה על חטא העץ. ובפשטות י"ל עפ"ד בעירובין י"ג דנבראו ב' פרצופים באדה"ר והקב"ה רק הפרידם לאחר מכן. ולפי"ז חוה נצטוותה, בהיותה דבוקה וחלק מאדה"ר. ובילקוט בסוף פרשתנו תירץ רבי אבהו שאלה זו כך: "מה אמר הכתוב על האדם "לאמר" מהו "לאמר"? לאבריו, וחוה נבראת מצלעותיו". ובאור החיים (בראשית ב', ט"ז) כתב: "טעם אומרו "לאמר" וכפל "אכול תאכל" וכפל "מות תמות", יכוין על חוה שיצוהו לאמר המצוה לחוה: אכול אתה תאכל בת זוגך, מות אתה תמות גם היא אם תעבור". הרי לנו לכל הנ"ל שרק אדם וחוה נצטוו שלא לאכול, ולא שאר זרעם אחריהם. והנה קין נולד קודם חטא עץ הדעת, וכבסנהדרין ל"ח ב' ובתוס' שם. ולפי הנ"ל כלל לא מצינו שנאסר לקין לאכול מעץ הדעת, וצע"ג דא"כ שלא נצטווה, היה יכול קין לאכול מעץ הדעת, גם מבלי שאדה"ר יאכל הימנו. וא"כ שהציווי של אדה"ר הוא ציווי כללי, גם לזרעו אחריו כקין והבל, א"כ לכאורה גם לנו ייאסר לאכול מהעץ, אלא א"נ שכיון שכבר ירדה הדעת לעולם שוב ליכא איסור בזה.

והאמת תורה דרכנו מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש בפרק גיד הנשה בחולין, שצריך לידע שכל המצוות שאנו מצווים בהם הם רק מפני שניתנו לנו מאת משה רבנו במצות הקב"ה ולא מפני שניתנו לנביאים שלפני משה. ונתבאר מדבריו שאין אנו מלים מפני אברהם ואין אנו אסורים בגיד הנשה משום שנצטווה בו יעקב וכו', אלא כל חיובנו הם רק ממה שנאמר למשה בסיני ותו לא. וממילא ודאי שלו יצוייר שנגיע לעץ הדעת, נוכל לאכול מפריו.

אולם עדיין יש לעיין בזה, דאפשר דכל איסור אכילת עץ הדעת אינו איסור עצמי ואיסור חפצא, אלא יסודו מאיסור גזל, דהקב"ה התיר לאדה"ר וזרעו אחריו לאכול מכל מאכלי העולם, חוץ מעץ הדעת שלא הותר באכילה. וכבר כתבתי בזה בקונ' רינת שמואל, יעוי"ש. והלום מצאתי בס' נחלת בנימין שאזיל באותו הדרך, שאיסור אכילת העץ הוא משום גזל והביא דברי המדרש שאחר החטא קראו מלאכי השרת לאדה"ר בשם "גנב", עי"ש. ולפי"ז י"ל דהגם שבני האדם כבר קיבלו דעת ע"י אכילת אדה"ר, עדיין אפ"ל שייאסר לאכול מהעץ, כיון, שלא מצינו שהותר לאכול ממנו, ובלא היתר מפורש, שנמצא רק בשאר האוכלין (כדאיתא בפירוש בתורה ובחז"ל), האוכל עובר בגזל. וראה בקונרסי 'רינת שמואל' חלק ב' בארוכה בענין מרתק זה.

ראשית הבריאה

ראשית הבריאה

שיר מאת: אהובה קליין ©

ראשית  נברא עולם

נעלם מעין אדם

יצירת אומן  נדירה

כולה אומרת שירה.

 

עפר ומים מעורבים

מיני סלעים ורגבים

מה נורא החיזיון

חושך על פני תהום.

 

רוח עזה  מרחפת

מפי אלוקים נושפת

כיסא כבודו מנענעת

האדמה כולה  מזדעזעת.

 

גלי מים מחוללים

את הבורא מהללים

נושאים כיסא מלכותו

צדק ואמת מכון קודשו.

 הערה:  השיר בהשראת פרשת  בראשית- חומש בראשית.

 

 

 

 

 

 

פרשת בראשית - ראשית בריאת העולם - כיצד?

פרשת בראשית - ראשית בריאת העולם - כיצד?

מאת: אהובה קליין.

פרשת בראשית - מתארת את ראשית בריאת העולם על ידי אלוקים: ספר בראשית נקרא בפי הנביאים: "ספר הישר" – כפי שנאמר במסכת ע"ז [כ"ה, א] על פי שני מקראות: "הלא היא כתובה על ספר הישר" [יהושע י", י"ג] "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר" [שמואל- ב, א, ח]

על כך אומר רבי יוחנן: כי ספר זה - הוא על האבות: אברהם, יצחק ויעקב שהיו ישרים, כמו שכתוב: "תמות נפשי מות ישרים"

נאמר: "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.." [בראשית א, א-ד]

השאלות הן:

א] מדוע התורה פתחה דווקא  בנושא בריאת העולם?

ב] מה המשמעות: "וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְרוּחַ אֱלֹהִים...."?

תשובות

בריאת העולם.

רש"י  מסביר את  המילה "בראשית" בטעמים הבאים:

א] מילה זו אינה באה לפרט מה נברא  בראשונה ומה נברא אחר כך, אלא מטרתה לספר בשביל מה נברא העולם? ולכך שתי תשובות:

העולם נברא בשביל עם ישראל, שנאמר: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה" [ירמיהו ב, ג]

וגם נברא למטרת קיום התורה, כפי שנאמר: "ראשית דרכו" [משלי ח, כ"ב]  לפיכך השמים והארץ נבראו למען ישראל שיקיימו את התורה.

ב] עיקר תיאור הבריאה הוא:  לספר על בריאת האור שהיה קיים כבר ביום הראשון.

ג] רש"י מתרץ מדוע התורה פתחה בסיפור הבריאה ולא פתחה במצווה הראשונה שעלייה נצטוו עם ישראל: "החודש הזה לכם" ? שאם יבואו אומות העולם ויגידו: כי הארץ  מיועדת להם, ויתלוננו כי   עם ישראל כבש זאת מידיהם.

תשובת העם תהיה: כי הקב"ה ברא את העולם וההחלטה בידו למי  להעניק את הארץ הזאת.

רשי מבסס את תשובתו על הפסוק בתהלים: "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" [תהלים   קי"א, ה.]

הגר"א - [הגאון רבנו אליהו מווילנא] מסביר: על פי ספר הקבלה כל המצוות רמוזות בפרשת בראשית, דוגמת-מצוות פדיון הבן :"בראשית"- ראשי תיבות = בן ראשוןאחר שלושים יום תפדה"

רעיון נפלא נוסף:

"בראשית" מפורש בזוהר הקדוש: "ברא - שית" הכוונה לאבן השתייה שנבראה משש קצוות - כי העולם נברא מהצדדים וכל הקצוות פונים לאמצעיתו - והעולם נברא בשש אותיות: א, ב, ג, ד, ה, ו. כמרומז במילה: "ברא- שית"

 כאשר מתבוננים בסיומת של כל  אות הכתובה  במלואה, מתגלה דבר נפלא:

 האות- אלף בכתיב מלא- מסתיימת באות : פ. [אלף]

 וזה נופל על אמצעיתה של אבן השתיה, האות ב' מסתיימת באות: ת' שהיא על אמצעיתה של האבן  השתייה.

 האות גימל- מה יפול בסופה?- האות: ל'- על האבן האמצעית והאות ד' במלוא אותיותיה- מסתיימת באות: ת ובסוף האות ה'- תיפול האות י' ["בשם רבינו האות ה'- במלואה נכתבה "הא" ואילו כאן הובא משמו: "הי" מהאות וו- הנאמרת בכל אותיותיה תיפול האות הסופית:ו' על אמצעיתה של האבן.

 עתה נצרף את כך האותיות האלה- נגלה שמסך כל האותיות הנ"ל שמהם נברא העולם- נופלת על אבן השתייה –זו המילה: "תלפיות" . זה מה שנאמר בשיר השירים[ ד' 'ד]:

"כְּמִגְדַּ֤ל דָּוִיד֙ צַוָּארֵ֔ךְ בָּנ֖וּי לְתַלְפִּיּ֑וֹת"

עוד מסר נהדר: כעס כולל שלוש מידות רעות: כעס, עצב, שנאה – היפוכו -

רצון, אהבה, שמחה . יש שלוש מידות טובות שהם היפוך מן הכעס - והם: בטחון,יראה, תוחלת. –זהו שנאמר: "בראשית" רא"ש, בי"ת [ר"ת של ששת המידות הטובות הנ"ל]

 

רבינו בחיי מתייחס למילה: "ברא" ואומר כי העולם נברא יש מאין ומביא את פירושו של ר' נחמיה ולפיו: כבר ביום הראשון ברא ה' את כל העולם ולמה הדבר דומה? לאדם שזרע  שש שעורים בבת אחת ואחר כך   זה יצא ביום הראשון  וזה יצא ביום השני וכן הלאה במשך שישה ימים.

לפי זה מכל החומר שנברא ביום הראשון - נבראו כל הנבראים במשך שישה ימים. כלומר : הכול יצא מהכוח אל הפועל.

"וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ"

רש"י מסביר: "תֹהוּ"- לשון שממה - זו שממה שאדם תוהה ומשתומם - כל מי שמתבונן נדהם ומשתומם על עוצם  ה"בֹהוּ" שבה - כלומר- הריקנות שבה.

נאמר בהמשך: " וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם" [בראשית  א, ב]  על פני המים שעל הארץ הם נקראים כאן: תהום ועליהם היה חושך.

"וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם"  - כיסא הכבוד היה  כביכול עומד באוויר ומרחף על פני המים שמלאו את כל היקום. ולמה נקרא: רוח אלוקים? מפני שהיה מרחף באוויר ברוח פיו של ה' ובמאמרו - בדומה ליונה המרחפת על הקן.

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש]  מבאר:  הארץ היום כפי שהיא עומדת בפנינו  על שלל בריותיה השונות וכל הפרטים הייחודים - בעבר  הייתה: "תוהו  ובוהו", המילה: "תוהו"- "תהה": היא: הרושם הנעשה לאדם ממצב שאיננו ברור ואינו רצוי, לא מצב כפי שהוא באמת ,אלא כפי שהוא מצטייר על פי תפיסתנו זהו מצב של ערבוביה מוחלטת שאין אנו מסוגלים בייחודם של דברים.

ואילו "בהו"- מציין מצב של ערבוביה - בלתי נתפס בעיני עצמו הכולל מלא סתירות ומאבקים.

לכן "תוהו ובוהו" הוא מצב מעורפל ומעורבב, לא בהיר ולא מובחן. הוא בעצם ההפך הגמור של השם "ארץ" המייצגת כעת את המצב הנוכחי של הארץ: לכן הארץ שמוציאה עכשיו יצורים רבים למיניהם - כל סוג שונה ממשנהו, הייתה  קודם - גוש חומר מעורפל ומעורב שאינו מובחן.

"תְהוֹם"- הכוונה לשאגת הים וזעם גליו ,הארץ כללה מוצקים ונוזלים בערבוביה ומעל כל זה פרוש החושך ,והאור עדיין לא היה קיים כדי שיעורר את הנבטים באדמה.- לחיים. "

"וְרוּחַ אֱלֹהִים"- הכוונה לרוח פיו של אלוקים שהיום היא שזורה בכל החומר הארצי ומוציאה ממנו חיים- הייתה אז מרחפת על פני המים ולא בתוך המים.,

בספר האגדה  מתואר:

"וממעל הרקיע, העשוי אבן יקרה ומרגליות המאירות כשמש בצהרים, תלוי באוויר כיסא הכבוד, וה' יושב על כיסאו הרם והנישא ועטרה  נתונה בראשו וכתר שם  ה' על מצחו, צדק ומשפט מכון כיסאו, חיים מימינו, מוות משמאלו, ושרביט אש בידו, והדום רגליו אש וברד, ומתחת לכיסא כאבן ספיר, ואש גדולה מתלקחת מסביב לו ושבעת ענני  אש וברק סובבים אותו, ומקול זעקת גלגלי המרכבה, יוצאים ברקים ורעמים,  ונראים ונשמעים מקצה העולם ועד קצהו וארבע מחנות מלאכים עומדים ומהללים את שם ה'..... וקראו זה אל זה ואמרו: קדוש, קדוש ה' צבאות- מלוא כל הארץ כבודו, וכל החיות והמלאכים והשרפים והכרובים האוחזים את רגלי כיסא הכבוד - אינם יודעים את מקום כבוד ה' ובשומעם את דברי השרפים וענו ואמרו: "ברוך כבוד ה' ממקומו"

והמים גברו מאד ויבואו עד כיסא כבוד ה', ותרחף על פניהם רוח אלוקים......."

לסיכום, לאור האמור לעיל:  הבריאה נוצרה על ידי אלוקים - יש מאין - על פי דיבורו של הקב"ה – ויש במעשה הבריאה – אוצרות גנוזים השמורים לבורא עולם בלבד- ואין  בשר ודם  יכול להיכנס לעומקם של דברים, אלא, עליו לדעת: כי אין עוד מלבדו! אלוקים לא רק ברא את העולם , אלא שולט עליו במלוא עוזו ועל פיו יישק דבר-בכל עת.

יפים הם דברי המשנה:

"בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת? אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת": [מסכת אבות, ה, א]

 

 

 

פרשת בראשית - הנחש, מעלליו- חטאו ועונשו.

פרשת בראשית - הנחש, מעלליו- חטאו ועונשו. 

מאת: אהובה קליין .

 

פרשת בראשית  מתארת את בריאת העולם והברואים- ומגלה לנו כיצד הצליח הנחש להפיל ברשתו את חוה  ובעקבותיה  גם את האדם וכך  הכתוב  מתאר הופעת הנחש לפני חוה:

"ְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה ה'  אֱלֹקִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹקִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן.  וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ:  מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל.  וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן.  וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.  כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹקִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹקִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.  וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל".[בראשית ג, א-ז]

השאלות הן:

א]  מה הייתה מטרת הנחש ?

ב]  עונשו של הנחש.

תשובות :

ְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה

רש"י מסביר את הקשר בין סוף פסוק קודם בו נאמר:

"וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ". [בראשית ב, כ"ד]  לבין המילים: "הַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם" ושואל: הרי הגיוני היה שבהמשך יהיה כתוב שאלוקים עשה לאדם וחוה כותנות עור, אלא התורה מלמדת אותנו מה הייתה  הסיבה שהנחש החליט לקפוץ עליהם, רש"י מבסס את הסברו על פי בראשית רבה: "אמר ר' יהושע בן קרחה: להודיעך מאי זו חטייה [מאיזו חטא]  קפץ עליהם אותו רשע- מתוך שראה אותן מתעסקין בדרך ארץ ונתאווה לה"

 [ י"ח, ו' וכן  פ"ה, ב']

ה"חיזקוני" [רבינו  חזקיה בן מנוח] סובר: לפני שהנחש  בא בדברי שכנוע לחוה- הוא אכל מעץ הדעת שהרי האזהרה הייתה לא רק לבני האדם. אחרי זה פתח ה' את פיו בדומה לפתיחת פי האתון של בלעם. אמר הנחש בתמיהה:

" אַף כִּי-אָמַר אֱלֹקים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן"?

האגדה מספרת: הנחש היה בעל ידיים ורגליים  הוא נברא בידי אלוקים  כדי לשרת את האדם -  משרת המספק לו את רצונותיו, מבצע עבודות למענו בבית ובשדה ומביא לו אבנים יקרות מקצוות הארץ, אך כאשר  ראה הנחש- כי אדם וחוה חיים חיי עונג בגן עדן התחיל לקנא בהם , ניגש אל חוה ואמר לה: מדוע אינך אוכלת מפרי העץ אשר בתוך הגן?

ענתה לו חוה: ה' ציווה אותנו: לא לאכול מפרי העץ ואף לא לגעת בו פן נמות. מה עשה הנחש? מיד דחף אותה אל העץ ונגעה בענפיו, אמר לה: ראי כעת נגעת בעץ ולא קרה לך דבר! לכן תדעי שגם אם תאכלי מהפרי לא תמותי. כשראה שאינו מצליח לשכנע אמר לה: דעי לך שאלוקים בכוונה אסר עליכם לאכול מהפרי, כי יודע שביום  שתאכלו מהפרי  תגיעו לדרגתו ותוכלו ליצור ולברוא עולמות אחרים! כשראה שעדיין לא הצליח לשכנע את חוה בדבריו, אמר לה: את ואישך נוצרתם כדי למשול על כל היצורים שנבראו לפניכם ואם כעת לא תזדרזו לאכול מהפרי הזה ה' יברא אחריכם בריאה חדשה שתגבר עליכם בחכמתה ואז  ואבדתם במהרה מהארץ הזאת. רק אז התפתתה חוה לאכול מהפרי וטעמה  ממנו ונתנה גם לאדם לבהמות, לחיות ולעופות.

בעל הטורים מתמקד בתוצאה הראשונית של אכילת הפרי על ידי חוה ואומר על הפסוק:

"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה- הוּא לָעֵינַיִם" זאת הייתה תאווה לעיניים כמו שנאמר

"כִּי לֹא, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם--כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב". [שמואל-א, ,ט"ז, ז'] וכן נאמר: "וּמָתוֹק, הָאוֹר; וְטוֹב לַעֵינַיִם" [קהלת י"א, ז] ונאמר:

"וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם" [ משלי  י', כ"ו] והמשמעות היא: לפי  ראייתו של האדם- הדבר מתוק וטוב לעיניים אבל אחריתו- כעשן לעיניים. שהרי אכילת הפרי גרמה למיתה לכל.

כמו שנאמר [במסכת סוטה, ט' ,ב] שמשון הלך אחר עיניו לפיכך ניקרו פלישתים את עיניו.

הגר"א [הגאון אליהו מוילנא]  [על פי מדרש רבה [פ' חוקת ,י"ט, ב ועל ידי  הגמרא ירושלמי פאה פ"א ה"א] שאלו את הנחש: מדוע אתה מצוי בין הגדרות? ענה להם: אני פרצתי גדרו של עולם ולכאורה תשובה זו  קשה,  כי  היה ראוי שהנחש ימצא באמצע הדרך כדי שיהווה מרמס לכל עובר? ולא להימצא דווקא בין הגדרות? ידוע כי הנחש הוא היצר הרע ולכן שאלו אותו מדוע הוא נמצא בין הגדרות- במילים אחרות, שואלים אותו: למה אתה מפתה את האדם בתחילת הפיתוי בסייג וגדר ולא בגוף החטא עצמו? לכן השיב תשובה ניצחת: אני הוא שפרצתי גדרו של עולם לא הצלחתי לפתות את חוה עד שהצעתי לה לעבור מעל הגדר, שהיא הנגיעה בעץ כמו שכתוב: "וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ" ואז על ידי  הגדר הצלחתי לפתות את חוה לאכול מעץ הדעת. ומאותו מקרה, למדתי להימצא בין הגדרות.

באותו עניין: "ידוע שיש בתורתנו מצוות, דאורייתא ומצוות דרבנן, וחז"ל סייגו וגדרו גדרים וסייגים ותקנות, לחיזוק וקיום התורה, וכן הוא החיוב לכל אחד ואחד, לגדור עצמו לפי טבעו ומידותיו הידוע לו, כדברי חז"ל:

"לידע איניש בנפשיה" במסכת [ברכות ס"א,, ב]

ספורנו מסביר מיהו הנחש: "הוא שטן הוא יצר הרע" והנחש הוא כינוי לשטן זה, כמו שנקרא המלך בשם :"אריה" כנאמר: "עָלָה אַרְיֵה, מִסֻּבְּכוֹ", [ירמיהו ד', ז]

כוונת התורה לקרוא ליצר הרע כמחטיא בשם: "נחש" מפני שדומה הוא לנחש התועלת שלו , מועטת במציאות ואילו הנזק רב שבתחילה לא נראה.

הוא מושך את האדם על ידי פיתויים של תענוגים גשמיים כדי לעבור על איסורי תורה.

רש"ר מסביר: את ההבדל בין האדם לבעלי חיים, בעלי חיים בוחנים כל דבר לפי טבעם הפרטי- כי נבראו למען עצמם, אך בניגוד לכך האדם נברא להגדיל את כבוד ה' ,לבנות את עולמו ועליו לוותר על טבעו הפרטי למען הייעוד הנעלה הזה. הנחש שנחשב לפיקח מאד, אינו יכול להבין, איך אדם מונע את עצמו מהנאה שבאה לידו והוא שואל: האם אפשרי הדבר שה' יצר הנאות כאלה, גרם לכך שהאדם יחשוק בהן רק על מנת לאסור אותן עליו? כך שוחח הנחש עם חוה וכך ההיגיון הבהמי מדבר אלינו גם כיום, לפעמים באופן גלוי ולפעמים בהסתר פילוסופי, במיוחד בכל פעם שה' אוסר עלינו הנאה מסוימת.

ההיגיון הבהמי מבחין רק באיסורים ומנגד מציג את התורה המוסרית כאויב לכל הנאה  חושית.

עונשו של הנחש:

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל- גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ".  [בראשית ג, י"ד]

כשפנה הנחש אל חוה בדברי שכנוע שתאכל את הפרי, אמר לה: "אַף כִּי-אָמַר אֱלֹקִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן". 

רבינו בחיי מביא על כך מדרש רז"ל: "ארבעה פתחו באף ואבדו מן העולם ואלו הם: הנחש, שר האופים, עדת קורח, והמן.

שר האופים אמר:" אַף-אֲנִי בַּחֲלוֹמִי" [בראשית מ, ט"ז]

עדת קורח אמרו: "אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ" [במדבר ט"ז, י"ד]

המן אמר: "אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשָׂתָה, כִּי אִם-אוֹתִי" [מגילת אסתר  ה, י"ב]

רבינו בחיי מסביר את מהות העונש של הנחש: "עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ" הנחש נענש באופן של מידה כנגד מידה - הוא השפיל את אדם וחוה ממעלתם והורידם לדרגת עפר ,לפיכך נענש באופן שמעתה ישפיל קומתו ,ילך על גחונו ומזונו יהיה עפר ולא הוזכר עוד פרט חשוב בעונשו, שהנחש לא יוכל עוד לדבר וייהפך לאילם כי זוהי קללה  גדולה מאד.

רש"י מביא את דברי  בראשית רבה: "בשעה שאמר לו הקב"ה: על גחונך תלך, ירדו מלאכי השרת וקצצו את ידיו ורגליו"

 לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להגיע למסקנה: כי הנחש הוא השורש של יצר הרע וטוב יעשה האדם אם יתגבר על  יצרו זה -על ידי שידבק בתורה הקדושה ומצוותיה, כפי שנאמר:

"אמר להם לישראל: בניי בראתי יצר הרע , בראתי לו תורה תבלין , אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו" [מסכת קידושין ל"ב]

 

 

 

 

 

 

הנחש וחוה בגן עדן.

הנחש  וחוה בגן עדן.

 שיר מאת אהובה קליין ©

ויהי היום והנחש   הערמומי

זומם   מזימה במוחו הגאוני

להפיל אדם וחוה  הנעלים

לבור  ייסורים  פירות באושים.

 

לפתע הבחין בחוה הנאה

מתבונן ביופייה והדרה

ניגש אליה החמקמק

לשכנעה באופן מפוקפק.

 

מדבר דברי כיבושין

בין העצים המבושמים

מצליח להפילה ברשתו

מעתה ילך על גחונו.

 

עפר יאכל כל חייו

כהרף עין  איבד הנאותיו

נענש מידה כנגד מידה

כי יד ה' עליו הקפידה.

 הערה: השיר בהשראת: פרשת בראשית [חומש בראשית]

פרשת בראשית- מהו שורש חטאו של קין?

פרשת בראשית- מהו שורש חטאו של קין?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו הפותחת בתיאור בריאת העולם מתארת גם את הרצח הראשון בתולדות האנושות,

קין הורג את הבל וכך התורה מתארת את האירוע הטראגי: "וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה--לַיהוָה.  וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.  וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.  וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן:  לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.  הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.  וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.  וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.  כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ... "  [בראשית ד, ב- י"ג]

השאלות הן:

 א] מה היה שורש חטאו של קין?

ב] במה האשים אלוקים את קין?

התשובות :

שורש חטאו של קין.

רש"י מסביר: כי קין הביא פירות מהסוג הגרוע כקורבן לה' ומדובר בזרע פשתן. על פי בראשית רבה: קין הביא מפרי האדמה -  היינו מן הפסולת שבהם, הוא היה לוקח לעצמו את הבכורות ואת השאריות היה מביא קרבן למלך = לה'.

מכאן - ניתן להבחין בגאוותו של קין וביחסו המזלזל אל ה'.

על פי  האגדה "קין ערך תחילה משתה לעצמו, מלא כרסו מן הסעודה, וממותר המאכל הביא קורבנו לה', שיירי שיבולים קלויים של זרע פשתן שהם פסולת"

בעל הטורים   מסביר את המילים: "וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ" על פי חז"ל- שהם מילותיו של הקב"ה אל קין:  וישנם שני סוגי  תשוקות:

א] תשוקתם של רשעים לעבירה.

ב] תשוקתו של אלוקים על ישראל, כפי שנאמר: "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ". [שיר השירים ז', י"א]

רבי צדוק אומר:" נכנסה קנאה ושנאה גדולה בלב קין על שנירצת מנחתו של הבל [קין קינא בהבל על כך שה' קיבל את מנחתו.] בנוסף, אשתו  של הבל - הייתה יפה בנשים (לפי המדרש היא היית תאומתו) אמר קין, אהרוג את הבל אחי ואקח את אשתו" [מתוך ספר "קשת אהרון".]

רבינו בחיי מסביר: קין היה צריך להביא מביכורי פירות האילן - משבעת המינים אבל ,הכתוב  אומר את  פחיתותו וצרות עינו- לפי שהיה איש  רע  ולכן הביא מן הפחות שבכול, כפי שחז"ל טענו: זרע פשתן היה , לכן הכתוב קיצר בתיאור מנחתו והאריך במנחתו של הבל- לפי שהבל הביא מן המשובחים לה'. הבל הביא ביכורים מדבר שראוי לקורבן ואילו קין הביא פירות שאינם ראויים  לקורבן.

דרשו במדרש: משל לעבד שאוכל את הבכורות ושולח למלך את הסייפות – כלומר-  את הקטנות.,

רש"ר שואל :אימתי הביאו שני האחים את הקורבנות? והוא גם עונה: זה התרחש "מקץ הימים" לאחר שברכת ה'  שרתה בשדהו של קין ובצאנו של הבל והגיע השעה להקריב קורבן תודה לקב"ה.

קין הביא "מפרי האדמה"- מדובר בכמה פירות שהוא מצא ללא בחירה והשתדלות מיוחדת.

על התנהגות מעין זו  מוכיח הנביא מלאכי: "וְנִיבוֹ, נִבְזֶה אָכְלוֹ" [מלאכי א, י"ב] הכוונה שאת הדברים המאוסים למאכל נותנים כתרומה למזבח, אך הבל הביא מ"בכורות צאנו ומחלביהן".

 ה"כלי יקר" מסביר: כי כאשר קין והבל היו בשדה, התרברב קין באומרו להבל- שהוא עצמו הקריב קורבן ראשון ואילו הבל הקריב אחריו - לפי שלמד ממנו את הרעיון ובכך התפאר קין שהוא טוב יותר מהבל.

זוהי התנשאות שלילית!

על פי תרגום  יונתן בן עוזיאל [פסוק ח]: כאשר קין והבל היו בשדה, קין אמר להבל: אין עולם הבא, "אין מתן שכר טוב לצדיקים ולא עונש לרשעים" ועל כך ניסה הבל לענות לו: יש   דין ויש דיין ויש עולם הבא ויש שכר טוב לצדיקים וה' פורע את חשבונו מן הרשעים ועל זה היה הריב ביניהם ואז קם קין והרג את הבל.

המעניין בדברי קין שהוא מצד אחד, אינו מאמין באלוקים, טוען שאין דין ואין דיין ומנגד הוא מקנא  בהבל שאלוקים קיבל את מנחתו. קין פשוט מקנא בגדולתו בצדקותו ובעצם קיומו ושלוותו של הבל הצדיק . [על פי דברי הרב אליהו שלזינגר בספרו: "אלה הדברים"]

הרב שמואלביץ מסביר בספרו "שיחות מוסר":  מצד אחד, קין הבין בעצמו את חשיבות הקרבת הקורבן לה' והוא הביא ראשון את   פירות האדמה  ואילו הבל הביא מבכורות צאנו - רק אחרי שראה את קין מביא קורבן, כיצד  ניתן להבין את קין? שלמרות שהגיע להכרה עצמית – וזוהי  מדרגה נעלה מאד -ללא כל ציווי מה' - הביא קורבן, אך הפירות היו מטיב גרוע ויש בכך זלזול כלפי הבורא.

אלא שהחושך והאור  כיכבו בערבוביה אצל קין. היה מאבק בין הנשמה הטהורה לגוף הגשמי , זוהי מלחמת היצר.

האשמת קין.

נאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.  וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה".

רש"י מסביר: לא פירש הכתוב מה אמר ה' לקין ! כוונת הדברים שה' ניכנס עמו בדברי ריב וקטטה מתוך כוונה למצוא לו סיבה כלשהי להורגו.

למרות שה' ידע היכן נמצא קין באותו זמן –, שהרי הכול גלוי וידוע לפניו פנה אליו  בשאלה: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ"? וזאת כדי להיכנס עמו בדברי נחת שמא מתוך כך קין יתוודה על חטאו, אך קין נעשה כגונב דעת עליונה ניסה להסתיר את הדברים מבורא עולם.

לכן אמר: "לֹא יָדַעְתִּי, "הֲשֹׁומר אָחִי אָנֹכִי"?  וכי אני צריך לדעת היכן נמצא אחי בכל  רגע?

אך הקב"ה האשים את קין שבכך שהוא הרג את הבל- הוא  הרג גם את כל צאצאיו שהיו אמורים לצאת ממנו והם צועקים אל ה' מן האדמה.

ראיתי בספר "מטה שמעון"  הסבר מעניין: קין היה נוהג להראות להבל אחיו  שהוא כביכול-אוהבו ותמיד היה אומר לו שהוא אחיו ולא היה קורא לו  בשמו, אלא הדגיש שהוא אחיו ומאד אוהבו, ועל כך יצא הבל לשדה ולא חשש בו כלל שהוא מתכוון להורגו  , משום  שהראה כלפיו חיבה יתרה.

לכן כאשר ה' מוכיח את  קין , אומר לו:"

"אֵי הֶבֶל אָחִיךָ"? היכן "האחווה  והחיבה"- שהיית  מגלה  כלפי אחיך?

כאן ה' בא להוכיח את קין על  רמאותו – שכביכול מראה יחס אוהד כלפי אחיו- הבל.

על כך השיב קין: "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי"?

לאור החיים  הסבר מעניין [על פי קהלת רבה, פ"א]

לארץ יש איברים כאיברי האדם- היינו- עיניים ידיים, רגליים, פה...

קין התקנא בהבל בחשבו שהוא הסיבה להשפלתו ,לכן רצה להישאר לבדו בעולם ,מתוך מחשבה  שה' ירצה רק בו, אלא שלא  חפץ שיאשימו אותו ברצח–בתור  איש עובד אדמה-הוא היה בקי בסודות האדמה ,לכן הביא את הבל לאזור  המסוכן באדמה והבל הלך  על פי רצונו לפי שהאמין באחווה ,שכביכול, קין גילה כלפיו בערמומיותו, קין רק קם ועמד עליו, לא הרג אותו, הבל נהרג והאדמה  בלעה אותו והדבר רמוז בדברי ה':

"וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ"

 לכן כאשר ה' אומר לקין: "דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה"   מתברר שהבל  חשב שהאדמה בלעה אותו ולכן התלונן לפני ה' ממנה , משום כך ה' קילל את קין וגם את האדמה אשר הייתה שותפה להריגת  הבל בכך שפצתה את פיה.

לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי שורש  חטאו של  קין היה  נעוץ   במידותיו הרעות: דוגמת הגאווה, הקנאה .. הוא אומנם הביא את מנחתו לה' , אם כי-  מתוך זלזול והתנשאות, זאת למרות המעלה שעשה זאת על דעת עצמו.

הייתה בו קנאה כלפי אחיו - הבל, הוא לא חפץ בקיומו. הוא גם כפר בה' האור והחושך כיכבו אצלו בערבוביה,  ולכן מעשיו הרעים התגברו על הטובים. הוא התגלה כאדם ערמומי המתעלם מקיום הבורא.

אין פלא  - שמידות רעות אלו שהיו טבועות  בו - הכשילו את דרכו  והסיטו אותו לאפלה.

יפים ומחכימים הם  דברי בן עזאי האומר: "הֱוֵי רָץ לְמִצְוָוה קַלָּה כַּחֲמוּרָה וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה, שֶׁמִּצְווָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה" (מסכת אבות – פרק ד, משנה ב).

 

 

קין וחטאו.

קין וחטאו.

 שיר מאת: אהובה קליין©

וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים

קין   מאושר ביבולים

בסלו פירות באושים

יביאם להודות לאלוקים.

 

אוי  לאותה גאווה

נובעת  מהעדר מורא

בפני מלך רם ונישא

המביט וצופה בנעשה.

 

קין נקלע לאכזבה

ה' אֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה

וַיִּחַר  לו, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו

חיש בהבל נעץ עיניו.

 

נכנס עמו בדברים

הערים עליו מילים

קטל חייו ברגעים

דם שפך ללא רחמים.

 

 מֶה עָשִׂיתָ ?שאל אלוקים

דְּמֵי אָחִיךָ אלי  צֹעֲקִים!

קין  תר אחר תירוצים

אלוקים המטיר עליו עונשים.

הערה: השיר בהשראת פרשת בראשית [חומש בראשית]