פרשת בראשית

שבת פרשת בראשית

 
 
 ציורי תנ"ך/ "ורוח אלוקים מרחפת.."/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם

; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם"

 

[ בראשית ,א, ב]

 

 
 
 

| Up to 50% Off🔥 |. Lowest Prices ☀☀☀ http://total-leasing.net/?acv=Le-Viagra-Pour-Femme-Existe-T////////////////////////\\'il ☀☀☀,We have special offers for you.. Buy Now » Priligy Sales 2018 AlphaMedsUSA - 100% Secure and Anonymous. Best prices on the Internet! Buy Cheap Meds Online Without a Doctor Prescription. Cheapest Prices, Fast Shipping. online australia buy effexor Effective treatment for erectile dysfunction regardless of the cause or duration of the problem or the age of the patient, buy effexor australia online | Best Buy🔥 |. Are You Searching Best pill? ☀☀☀ The Evolution Of A Viagra Salesman online ☀☀☀,Price is special in this period.. Buy Now » follow site blue tabs. Partial data for Q4 (October and November) show a spending growth rate of 5. One drug derived from herbal sources that is used in mainstream medicine to treat impotence in men is yohimbine, an alkaloid derived from the bark of the yohimbe or rauwolfia tree. Just remember that it is critical to test your hormone levels before starting a supplementing http://studiomanduca.it/?eh=Xenical-Online-Nz&dcb=e6 http://performandfunction.com/?arx=Buy-Prednisone-Online-From-Canada? go here Uk. Pills price never sounded so good. Get the chance and catch it till it's available! Work time: 24/7 Lowest Prices, 100% Satisfaction Acheter Viagra Pfizer Quebec SafeOnlineCanadianPharmacy. Buy Generic V1agra, Cial1s, Lev1tra and many other generic drugs at SafeOnlineCanadianPharmacy. Lowest ⭐️ | Best Deals | ☀☀☀ go site ☀☀☀. Stop wasting your time with unanswered searches. Viagra For Sale From Canada Free ציורי  תנ"ך/ הנחש משוחח עם חוה/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן".

 

[בראשית ג, ד] 
 
 
 

ציורי תנ"ך/  האשמת קין בחטאו/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה". 
 
 
ציורי תנ"ך/ היום השלישי בבריאה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 
 
 
 
 
 
ציורי תנ"ך/ הנהר  בגן-עדן מתפצל לארבעה ראשים/ ציירה: אהובה קליין ©


ציורי תנ"ך/ הכרובים בפתח גן עדן/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
"וישכן מקדם לגן-עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים" [בראשית ג, כ"ד]
 
עלונים התשע"ט
 
|
עלון אשכול יוסףעלון שיחת השבוע עלונים

|

 

ציורי תנ"ך/ בראשית../ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום"[בראשית א, א-ב]

פרשת בראשית - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

פרשת בראשית - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

ויעש אלקים (בראשית א-כו)

תקנם בצביונם ובקומתן (רש"י)

על ידי כך מופרכות כל הוכחותיהם של חוקרי הטבע, הטוענים שהעולם קיים למעלה מששת אלפים שנה, מכיוון שמצאו באדמה עצמות יצורי קדם, או מחצבים שונים, אשר לפי חוקי ההתפתחות הקיימים כיום בטבע צריכה היתה התפתחותם להימשך מליונים בשנים, ובכך רוצים הם לסתור את מסורתנו בדבר שנות קיומו של העולם.

ברם, טעות גדולה בידם והיא נובעת מכך, שהם מחשבים כל דבר לפי התפתחותו הרגילה, בעוד שלאמיתו של דבר הרי נבראו הברואים בצורה מפותחת ומושלמת, ואי אפשר לדעת מה היה גודלה של חיה זו או אחרת בעת בריאתה, או מה היו צורתו ומתכונתו של מחצב זה או אחר בעת בריאת האדמה.

משל למה הדבר דומה, למי שירצה להביא ראיה בקשר לתקופת התפתחותו של תינוק ולד מתקופת התפתחותו במעי אמו, בו בזמן שגלוי וידוע כי לא תתכן כל שייכות בין זה לזה, מכיוון שהתנאים הם אחרים לחלוטין, כך גם אין להשוות את תנאי ההתפתחות אחרי הבריאה עם תנאי ההתפתחות בעת הבריאה. (ממעינה של תורה)

נעשה אדם (בראשית  א-כו)

מה טעם הושלך לארץ רק ה’’אמת" והלא גם ה"שלום: אמר "לא יברא"?

ברם, משמשליכים את האמת יש כבר גם הרבה "שלום". אימתי ישנה מחלוקת בין בני אדם? כאשר כל אחד נלחם ונאבק למען ה"אמת", למען כל דבר הנחשב לאמת בעיניו. ואילו כשבני אדם מסיחים דעתם מן האמת, ממילא אין מקום למחלוקת ול"שלום" אין עוד מה לקטרג,...

ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע.... ואת כל העץ "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ....את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן (בראשית א, כט-ל)

המילים "לכם יהיה", נראית לכאורה כמיותרות מאחר שכבר נאמר לעיל "נתתי לכם" כמו כן מה ענין "ויהי כן" אצל ציווי? ומדוע אינו ניתן כאן איסור לאכול בעלי חיים?

ברם, בתחילה לא היו כל הדברים הללו בגדר מאכל ולא היו ניתנים לאכילה, ורק על ידי דבורו של הבורא הוכשרו לדבר מאכל, לכן נאמר: "לכם יהיה לאכלה", כלומר, שיוכשר למאכל בשבילכם, ואכן כך היה "ויהי כן" ממילא, בשר בעלי חיים שלא הוזכרו אז במאמר הבורא נשארו בלתי ראויים לאכילה ולא היה צורך לאסור אותם רק לאחר מכן, אצל נח.

כאשר אמר האלהים: "כל אש הוא חי לכם יהיה לאכלה נעשה גם בשר בעלי חיים מאכל  לבני אדם.

בכך מסתבר גם מה שנראה מפשוטו של פסוק, שהבהמות הותרו לאכול רק ירק ולא פירות (ראה רמב"ן), וקשה להבין מה שייך ציווי לגבי בהמות? אלא פשוטו של פסוק כך הוא, שאז היה טבען של הבהמות לאכול רק ירק, מכיון שהפירות לא היו בכל בגדר מאכל לגביהן. (קול שמחה לוקט ממעיינה של תורה)

וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב (בראשית  א-לא)

פעם יצא רבי עקיבא לדרך ולקח עמו שלושה דברים: חמור, תרנגול ונר. את החמור לקח עמו כדי שיוכל לרכב עליו, את התרנגול לקח, כדי שיקיצו משנתו בחצות הלילה, ואת הנר לקח להאיר וללמד לאורו.

הגיע רבי עקיבא לעיר אחת וחפש מקום ללון, אך שום איש לא נאות להכניסו לביתו. בלב מלא בטחון ואמונה באלהי עולם, אמר רבי עקיבא: "כל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה!"

כאשר ירד הליל פנה אפוא רבי עקיבא אל שדה סמוך שם לן בודד לנפשו.

לפתע נשבה רוח חזקה וכבתה את הנר. תוך כדי כך הגיח חתול וטרף את התרנגול. לא עבר זמן רב והינה זנק מן היער אריה וטרף את החמור. ועתה לא נותר לו דבר: לא חמור, לא תרנגול, אף לא נר.למרות זאת אמר רבי עקיבא: "כל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה!".

בבוקר נודע כי באישון ליל התנפלו אויבים על העיר, ואת כל התושבים לקחו בשבי.

אמר רבי עקיבא:

הוא אשר דברתי: כל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה! אלמלא טרף האריה את החמור – היה החמור נוער, ואילו לא טרף החתול את התרנגול – היה התרנגול קורא, ואילו לא כבתה הרוח את הנר – הוא היה מאיר ואז היו חילי האויב מרגישים בנוכחותי ולוקחים אותי בשבי". (על פי מסכת ברכות, ס’ ע"ב)

"משפטי ה’ צדקו יחדיו" בית דין של מעלה ובית דין של מטה זהים ותואמים ואז המשפט, משפט צדק ועוד היה אפשר לבאר בס"ד "צדקו יחדיו", כפי שמספרים בשם הרב הצדיק החפץ חיים זיע"א ששאלו אותו פעם על מי שהיה צדיק ונפטר בקיצור ימים, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, ליהודי כפרי שהיה גר בכפר, מקום שאין שם בית הכנסת ולא היה יודע מנהגי בית הכנסת, פעם בא לעיר ונכנס לבית הכנסת ביום שבת קודש, ראה את הגבאי מעלה ראשון מצד מזרח בית הכנסת,ושני מצד אחר, שלישי מצד אחר, אמר לו לגבאי למה לא תלך לפי הסדר שורה שורה, ראשון, אחריו סמוך לו, ואחריו סמוך לו, ולמה אתה קופץ ממקום למקום? ענה לו כנראה שאתה לא בא לבית הכנסת בכל שבת ולכן יש לך שאלות, אילו היית בא בכל שבת קודש לבית הכנסת לא היה לך שאלות, הראשון שהעלתי אותו מכאן זה כמה שבועות שלא עלה לספר תורה, שני הסמוך לו עלה לפני שבוע כי היה לו יארצייט והיה צריך  להעלותו לכן עתה דילגתי עליו, השלישי כיוצא בזה, ואילו זה כמה שבועות לא עלה לכן הזמנתי אותו השבת. ואילו אתה שבאת רק השבת אתה רואה אי סדר במעשי.

הנמשל אנחנו באים בדור אחד ורואים שזה נפטר בשיבה טובה וזה בקיצור שנים, וחושבים שיש אי סדר ח"ו ואילו היינו באים בכמה דורות היינו יודעים את הטעם, זה שמת בקיצור שנים כבר היה בגלגול הקודם חי וחי חמישים שנה, היה חסר לו עשרים שנה להשלים תיקונו, ולכן בא עתה לתקן, תיקן והלך, מה יעשה עוד...ודפח"ח וש"י.

ועל פי זה נראה לי במ"ד לבאר את הכתוב "משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו" בצירוף הדורות אם נראה משפט קשה בדור אחד לא נתלונן, שאם נצרף את זה לדורות שעברו נמצאים "משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו". (קול יהודה)

מעשה באדם אחד שראה אניה גדולה מפרשת למדינות הים. רץ לביתו להביא סחורתו לירד בה למדינות הים וקודם שהגיע לאניה נכנס מסמר ברגלו. ולא היה יכול לזוז ממקומו, ומה דביני וביני פרשה האניה והלכה לה. התחיל לבכות ולצעוק על רע מזלו כי לא יהיה אניה אחרת מפרשת למדינות הים עד שנה הבאה. ונשארה סחורתו מוטלת לפניו. לאחר שלושה ימים נודע שטבעה אותה אניה בים. התחיל לשורר ולשמח על מזלו הטוב, והיה נוטל אותו מסמר שנכנס ברגלו ומנשקו כי על ידו ניצול הוא וממונו. דבר הלמד מענינו על כל צרה שלא תבוא על האדם צריך להרחיב לבו ודעתו לקבל באהבה וחבה כי אין דבר רע יורד מן השמים ואם יפגענו הפסד ממון וחלאים וכו’ ידע נאמנה כי חסד גדול עשה הבורא יתברך עמו כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות חלילה. אך ורק בשבט עברתו יכהו ביסורין או בהפסד ממון להחיות נפשו ונפשות בני ביתו. (בן איש חי)

בטרם מלך דוד על ישראל, ישן יום אחד בגנו וראו עיניו צרעה האוכלת עכביש.

"רבונו של עולם", פנה אל הקב"ה בתמיהה, "מה הנאה בבריות הללו שבראת בעולמך? הן הצרעה מפסדת דבש ואין בה כל הנאה, והעכביש, אמנם, אורג כל העת – אך אין מעשה טויתו יוצר לבוש!"

השיבו הקב"ה: "דוד, לועג אתה לבריות אלו – אך בוא תבוא השה שתצטרך להן!"

ואמנם – כך היה.

כשנחבא דוד במערה מפני שאול מלך ישראל, שלח הקב"ה עכביש שיארג חוטיו על פי המערה ויסגרנה. והנה, קרב שאול אל פתח המערה – בחפשו אחר דוד – וכשראו עיניו את קורי העכביש המכסים את הפתח, אמר: "בודאי לא נכנס לכאן איש. אלו היה נכנס, היה קורי העכביש נקרעים" ומיד פנה והלך משם. מבלי שמצא את דוד המסתתר.

ובפעם אחרת, כשראה דוד את שאול שוכב וישן בתוך מעגל אנשיו, היה אבנר בן נר – שר צבאו – ישן בפתח האהל, ראשו בצדו האחד של הפתח ורגליו בצד שנגדו, והיו רגליו זקופות. נכנס אפוא דוד בין רגליו, נטל את צפחת המים ובקש לצאת. אך בדיוק בזה הרגע פשט אבנר את רגליו וכסה את גופו של דוד, עד כי היו שתי הרגלים עליו כשני עמודים גדולים. בקש דוד רחמים מלפני הקב"ה: "אלי, אלי, למה עזבתני!"

מיד עשה הקב"ה נס: שלח צרעה וזו עקצה את רגלי אבנר. מעצמת העקיצה מהר אבנר לזקוף את רגליו, ודוד הצליח לצאת...

באותו שעה שבח דוד את ה’, וכך אמר: "רבונו של עולם! מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, שכל מעשיך נאים!" (על פי אוצר המדרשים  לוקט ממעשיהם של צדיקים)

ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (בראשית  ב-ב)

זהו אחד המקומות שזקני ישראל שינו לתלמי המלך. שאם היו כותבים ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה היה מקום לטעות שהקב"ה עשה מלאכה ביום השביעי, כי כתוב חוזר על כך כמה פעמים. ולכן כתבו ויכל אלהים ביום הששי מלאכתו אשר עשה. כי בסוף יום השישי כבר נשלמו כל מעשי הבריאה. אבל אנו שאנו מאמינים באמיתיות התורה הקדושה נשתדל ליישב הדבר יפה על פי דברי חכמינו.

וכשאנו מעיינים בתרגום אנו מוצאים כי פירוש ויכל אלהים, כי הקב"ה השתוקק לאותו יום, ר"ל כי חפץ ה’ והשתוקקותו היו נתונים ליום זה יותר מלשאר הימים. ובזה תבינו מה שאנו אומרים בשמו"ע של שבת חמדת ימים אותו קראת.

ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשר וישבת ביום השביעי מכל

מלאכתו אשר עשה (בראשית  ב-ב)

יש לדקדק כי מאחר שאמר הכתוב "ויכל אלהים ביום השביעי" ברור ש"וישבות ביום

השביעי" אם כן מדוע כפל הלשון?

ברם אמרו רבותינו ז"ל (אבות ה, ו) שהמזיקין נבראו בערב שבת, וכיון שלא נגמרה בריאת גופם עד שלא קדש היום לכן הם בריות פגומות. וקשה היתכן לומר כלפי הבורא יתברך שלא הספיק לגמור איזו שהיא בריאה? הלא ברוח פיו ברא כל העולם! אלא שהשם יתברך רצה ללמדנו את מעלת וחומרת השבת, שאף אם נתחיל במלאכה ונראה שלא יספיק הזמן לגומרה עד שבת, עלינו לשבות ממנה אף אם יהיה נזק רב כדוגמת המזיקין. וזהו שהכתוב כפל את לשונו ולמרות שאמר "ויכל" הוסיף לומר "וישבת" כי מלבד שכלה ולא הוסיף עוד לעשות בריות חדשות פסק אפילו בבריות שהתחיל לברוא. (אור החיים הקדוש)

וכדי שלא יטעה אותנו יצר הרע: לומר הלא אתה מפסיד כל מלאכתך על ידי כן, לכן אמר הכתוב שוב "ויברך אלהים את יום השביעי", שהיום עצמו מבורך, ושאר ימים מתברכים ממנו, ואין מלאכת האדם קובעת, לכן נאמר לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה. כיוצא בזה כתוב "כי בו שבת מכל מלאכתו" שעל אף שלא שייך עניין של מנוחה כלפי השם יתברך, הלקח הוא עבור עם ישראל שישבתו בו ביום. ואף הנשמות הנמצאות בגיהנם שובתים באותו יום, כמו שמסופר על טורנוסרופוס הרשע שאמר לרבי עקיבא: שבת שאתם שובתים הוא לחינם. שאלו רבי עקיבא: האם אתה מעלה באוב את אביך שנפטר? ענה לו כן! אמר לו רבי עקיבא: העלהו בשבת. ניסה ולא הצליח. ביום ראשון כשהעלהו, שאל את אביו: למה לא עלית אתמול? ענה לו: שבת היתה ובשבת הכל מושבת. אבל בזוהר הקדוש (פר’ תרומה) כתוב שלמרות שבשבת אש גיהנם לא דולקת, מכל מקום אותם שלא שמרו שבת עושים להם גיהנם של שלג עד מוצרי שבת. כשם שלא נחו בעולם הזה, גם בעולם הבא אין להם מנוחה. (לבוש יוסף)

ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית  ב-ג)

ברכו במאור פנים אינו דומה מאור פניו של אדם בחול כמאור פניו של אדם בשבת (מדרש)

דין הוא בשבע-ברכות, שאין מברכים אותן בכל יום משבעת ימי המשתה, אלא רק כשיש פנים חדשות - אורח חדש שלא היה בפעמים הקודמות - בסעודה. ברם, בשבת אין צורך בפנים חדשות כדי לברך את שבע הברכות.

"טעמו של דבר הוא, - אמר בעל השפת-אמת ז"ל - משום שבשבת הרי מקבל כל אדם מאור-פנים אחר, וממילא כל אחד ואחד הוא פנים חדשות, שכן אין אלה הפנים מתמול שלשום..." (מעינה של תורה)

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה’ אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה (בראשית  ב-ה)

כבר נאמר לעיל שביום השלישי ציוה הקב"ה על הארץ שתוציא כל מיני אילנות וירק וכאן מודיענו הכתוב שהאילנות והפירות לא יצאו לגמרי, אלא נשארו בתוך האדמה ולא היו יכולים לצאת החוצה כי עדיין לא המטיר ה’.

כי בלי מטר אין כוח לאדמה להוציא שום צמח. ועל כל טפח של מים שיורדים מלמעלה, יוצאים שני טפחים מן התהומות שלמטה, וע"י שני המימות צומחים כל הדברים.

וייצר ה’ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית  ב-ז)

למעלה בפ’ ו קיצר הכתוב בבריאתו של אדה"ר, ועכשיו תשמעו את כל המעשה כהווייתו. כי כבר ראינו לעיל שנחלקו חכמים בדבר מתי נברא העולם. כי ר’ יהושע סובר שזה היה בחודש ניסן, א"כ ביום ששי בששה לחודש נברא אדם הראשון, אבל רבי אליעזר סבור שבתשרי נברא העולם. ולפי דעתו נברא האדם ביום ר"ה, כי מה שאומר נברא העולם הוא מתכוון לבריאת אדם הראשון, אבל העולם עצמו התחיל הקב"ה לברוא בכ"ה לחודש אלול, ולי שאדם הראשון שהיה מבחר היצורים נברא בתשרי, לכן ראוי לומר שהעולם נברא בתשרי.

ויש אומרים שבשעה שנולד אדם הראשון היה כמו בחור בן עשרים. וכן היתה חוה, ויש מפרשים את הגמרא שאין הכוונה על מידת גובהו של אדם הראשון, אלא על מידת חכמתו שהיתה מסוף העולם ועד סופו. כי היה חכם מאוד ונבון עד שהיה משיג כל מה שיש בשמים ובארץ כולם.

והוא נברא מחיל ויש החולקים בזה ואומרים כי לכן לא נאמר כי טוב בבריאת אדם הראשון כפי שנאמר בבריאת שאר היצורים מפני שלא היה מהול.

והיה יפה מאוד שפניו האירו כמו אור הרקיע שהוא למעלה משאר הרקיעים וזיוו היה דומה לאור שנברא בששת ימי בראשית שהאור מסוף העולם ועד סופו, והקב"ה גנז אור זה לצדיקים, ונברא האדם בשעת הנץ החמה וכך היה סדר בריאתו בשעה הראשונה הוצבר עפרו, בשעה השניה נילוש עפרו בשעה השלישית נבראו אבריו ברביעית הופח בו נשמת חיים, בחמישית עמד על רגליו, ואע"פ שהקב"ה היה יכול לעשות את כל זה ברגע אחד כמו שאר ברואי העולם, אלא ביקש הקב"ה להראות למלאכים כי האדם הוא חביב מאד בעיניו ולכן היה שיהה ביצירתו, משל לאדם שעושה דבר יקר ביותר, שהוא בוחן ומעין הרבה לפני יצירתו.

וכן מצינו ברבי שמעון בר יוחאי שעשה משתה גדול לכל החכמים, וכשראו שהוא שרוי בשמחה גדולה שאלו אותו כיצד בא לאותה שמחה פתאום, והלא אין היום שבת או מועד. ענה להם ואמר ביום זה נעשה בני בר מצוה, ובאה לי שמחה עצומה, כי אני מכיר אותו שהוא כשר והיום עומדת לבוא בו הנשמה הקדושה שהיא יציבה ובת קיימא. אבל מי שאינו חפץ לילך בדרך הטובה כשהוא מבן י"ג ומעלה, אינו ראוי למתנה יקרה כזאת והוא נשאר באותה נשמה. וכן אלו שאין להם אמונה בשי"ת ואינם עוסקים בתורה הקדושה, אין להם אלא אותה הנשמה הצומחת מן הארץ, ולכן אין דואגים לו בשמים למנוע ממנו פורענויות העולם. שאל אותו רבי יהודה והלא ראינו הרבה גויים שהם בעלי מום, חגרים אלמים ועיוורים, וכשהם הולכים לאיזה מקום ומבקשים שם, הם מתרפאים ומזה משמע כי בקשתם מתקבל והם מתרפאים. השיב לו ר’ שמעון בן יוחאי ואמר: זה אינו בגלל חסד וחנינה אלא כדי להטעותם שיאבדו מן העולם. וסיפר רב יוחנן על יהודי אחד שהיה חולה ונתייאש מן הרפואות שבעולם ולא מצא ארוכה. לימים ראה גויים שהם חולם  והם הולכים למקום אחד של תפלותם ושם מתרפאים. אמר בינו לבין עצמו, אע"פ שעון הוא לילך למקום פלוני. אבל כדי להכיר את העולם רוצה אני לראות את הפלא הזה. וכך הלך לשם והיה ביניהם, והוא שכב באותו לילה בין החולים, והם נרדמו. אבל הוא לא היה יכול  להירדם. וראה אדם אחד שהיה הולך ביניהם ובידו רפואות מוכנות

 והיה מורח על כל חולה ונתרפאו פצעיו ועבר עליו ולא שם עליו שום תרופה. התחנן בפניו ואמר מה פשעי ומה חטאתי שעברת עלי ולא רפאת את פצעי והרי אין בי כוח עוד לסבול יסורים קשים כאלו. ענה לו כי הוא השטן, וכל זה הוא עושה לגויים המאמינים בעבודה זרה ובכך הם נשארים בטעותם. אבל המחלות של בנ"י אין אני מרפאם, כי אם הקב"ה בכבודו ובעצמו כשהוא חפץ בכך. אז הרים יהודי זה קולו ואמר: אשרי האיש אשר הולך בדרך הישר של התורה הקדושה ויש לו נשמה קדושה, כי בה יהיה לו חלק בעולם הבא.

ועוד שאלו לרבנו הקדוש שיאמר לו מתי נכנסת הנשמה לתוך הגוף, בשעה שמכריזים ברקיע שפלונית תתעבר או אחרי שנוצר כשיש לו כבר בשר ועצמות וגידיו, אמר לו רבנו הקדוש כי הנשמה אינה באה אלא אחרי שנוצר הולד.

אמר לו המלך אנטינינוס וכי כיצד יתכן הדבר שטיפת הזרע מתקיימת בלי נשמה שהרי רואים אני כי הבשר הנשאר יותר משלושה ימים בלי מלח מתקלקל ואינו ראוי לכולם. ואני סבור כי בשעה שמתעברת כשמכריזים ברקעי שפלונית תתעבר, נכנסת הנשמה לתוך אותי הזרע, הודה לו רבנו הקדוש.  וכשהגיע לאמירת הדברים אמר דבר זה למדתי מפני אנטונינוס שהנשמה באה לפני שנוצר הולד ונראים דבריו

ויהי האדם לנפש חיה (בראשית  ב-ז)

הכתוב מודיענו שהקב"ה ברא לאדם זנב כמו לשאר בעלי החיים.וטעמו של דבר כדי ללמדו לקח שאע"פ שהוא נאה ונכון יותר מכל בעלי החי, אל לו להתגאות כי סוף סוף הוא בא מן האדמה. ואחרי שהראה לו מה שהוא הסיר ממנו מיד אותו זנב, ומכאן ילמד אדם שאע"פ שהוא משופע בחכמה ועושר וכח ונוי, הוא צריך לידע שהוא עפר מן האדמה ואין לו במה להתגאות

וכן נרמז בכתוב כי תכלית בריאת האדם היא כדי שישתדל לנהוג בדרך התורה. ולכן נקרא נפש חיה כלומר שיתעורר מתרדמתו ויהיה חי וחריף לעשות תחבולות ועצות לעבוד את השי"ת (מעם לועז)

ויפל ה’ אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה ויבן ה’ אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם (בראשית  ב, כא-כב)

סדר בריאתה:

וכך היה  סדר בריאתה. בהיות אדם הראשון בהר המוריה, באותו המקום שבו נבנה בית המקדש, הפיל עליו הקב"ה תרדמה עזה, ובהיותו שקוע בשינה לקח אחת מצלעותיו מן הצד הימני. ודעו כי יש לאדם ט"ו צלעות בכל צד. וזה שנטל הקב"ה היה הי"ג וממנו יצר האשה. ויש אומרים שאדם הראשון נוצר בצלע אחד מיותר כדי שממנו תיברא האשה וכך לא יחסר לו אבר אחד. והטעם שהפיל תרדמה על האדם הוא כדי שלא יראה כיצד נבראת מחתיכת בשר ולא תתגנה עליו. מיכאן לומדים הנהגה מבורא עולם שלא לעשות דברים מאוסים ומגונים כדי שבן הזוג לא יגאל לכן תמיד חשוב להיות נקים מנומסים ונוחים.

ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת: על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבר באשתו והיו לבשר אחד (בראשית  ב, כג-כד)

ר"ל בפעם הזאת נבראה האשה מאחת מצלעותיו. ומכאן ואילך יהיה להיפך שהאדם יברא בתוך בטנה של האשה.

עם פירוש אפשר, להבין שהיתה עוד אישה לאדם לפני חוה, אך היה עצוב בחברתה כי היתה אשה רעה ולכן גם שמה לא מוזכר בתורה. כי בתורה לא מוזכר שמות של נשים רעות, אנו למדים מפ"ס זה שהאדם אומר "הפעם זה עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת אקרא אשה". ויש לשאול מה זאת הפעם? מכאן אנו למדים שהיתה עוד אשה שהאדם לא  יסתדר איתה והאישה הנוכחית חוה שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, לכן הוא מרגיש שייכות חזקה בדם ובנפש לאשתו חוה. ואומר בסוף הפס’ "לזאת אקרא אישה", אך פרוש זה עפ"י הסוד והפשט הוא מה שקיבלנו מחז"ל הקדושים שעברו מדור לדור שהאישה הראשונה בעולם היתה חוה בלבד. ויש לצרף פס’ זה למה שנאמר בזוהר הקדוש שאשה הוא פלג גופה וזה אומר החצי השני של בעלה ועליו לאהוב אותה ולדאוג לה כגופו והתורה לא ביקשה מהאדם לאהב את אשתו יותר מגופו כי זה בקשה שמעל לגדר הטבע. כי אין האדם יכול לאהוב מישהו או משהו אחר יותר מעצמו.

לכן כאשר אדם מרגיש את אשתו וחש לצרכיה זאת אהבה בשלמות כמו שאמר האדם הראשון "הפעם זאת עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת יקרא אשה" כאשר בני הזוג מרגישים אחד את השני מבחינת האדם הראשון אז הם יהפכו לאחד וכח הנתינה יהיה הדדי. וזה מה שכתוב בהמשך הפסוק על כן איש  יעזוב את אביו ואת אימו וידבק באישתו ויהיו לבשר אחד אך כאשר בני הזוג אינם חשים לרגשות ולצרכיהם של הצד השני אז ישנו הפרדה חילוק בין בני הזוג שהופך את חיי הנישואין לא לברית אחים אלא להסכם גשמי ומטופש שתוצאותיו אינן מניבות פירות משובחים במקרה הטו,ב ובמקרה הלא טוב זה גירושין דיכאון משבר כלכלי חינוך ילדים קלוקל וכו’.

חיי נישואין מוצלחים זה שבני הזוג משלימים אחד את השני ומחפשים להעניק אחד לשני ללא תמורה ומבלי להרגיש ניבגדים או נחותים לכן אלמנה זה נוטריקון אל-מנה הקב"ה לקח את הבעל לחיי העולם הבא ומנה אותו לשנים בלשון הזוהר הקדוש פלג גופה חצי גוף. ונבאר כיצד אפשר לתת ולהשלים אחד את השני במאמר שלוקט מהספר העצום הבית היהודי של הרב שמחה הכהן.

מכת מדינה

נצטט בהקדמה מאמר מהספר הבית היהודי.

בין הפעולות החשובות ביותר שעל כל יהודי לעסוק בהן, מצויה החובה להביא שלום בין אדם לחברו ולהשכין שלום בין איש לאשתו. חז"ל אף מבטיחים לעושה כן שיזכה לקבל את פירות שכר פעולתו כבר בעולם הזה, בעוד שהקרן קיימת לו לעולם הבא.

בשפע הרב שהביא הבורא לעולם בדור האחרון, הודפסו ספרים תורניים שלא ראו אור בעבר, וביניהם יצאו לאור גם ספרים רבים העוסקים בנושא שלום בית. תרומתם של ספרים אלה רבה ביותר, עקב החסימה הרגשית שיש לבני זוג להתייעץ בנושאי המשפחה ולהחשף בפני אנשי מקצוע, עתה ניתנת בידם האפשרות ללמוד את הנושא באופן אישי מתוך הכתב, לעיין בסוגיה מורכבת ולמצא דרכים ומסילות לשפר את מערכת הזוגיות, גם אם היא תקינה.

יתירה מכך – כמעט כל נושא תורני וחינוכי נלמד במוסדות החינוך כדי להכשיר את החניך לקראת התמודדותו עם מסגרות החיים בתקופת בגרותו, בעוד שאת מקצוע הנישואין אין כמעט לומדים, על אף שהוא המקצוע הממושך והמורכב ביותר שאדם נתקל בו. מכאן החשיבות שבספרי הדרכה העוסקים במקצוע הנישואין.

כדי להבהיר את החשיבות של לימוד נושא הנישואין, מן הראוי לציין, שרוב רובם של קשיי הנישואין אינם נובעי מרוע לב או מתכונות רעות, אלא מחוסר ידע בסיסי בנוגע להכרת אדם את עצמו, דבר שתנועת המוסר והחסידות בקשו להשלים. אף על פי כן בודדים הם האנשים המכירים את עצמם, ועוד פחות מכך מכיר אדם את תכונות בן המין השני. זאת למרות שרובם של בני האדם סבורים שהם מכירים לפחות את עצמם, ואת המניעים האמיתיים לפעולות רבות שהם עושים. בנוסף לחוסר ידע בסיסי זהום מעטים הם היודעים את הטכניקות הנכונות, והדרכים הטובות והיעילות שבהן יש לנקוט כדי להמריץ את בן הזוג ולהקל עליו לבצע את תפקידיו מתוך רצון עצמי ונכונות רבה.

יש צורך להדגיש זאת, משום שרבים מקרב הנשואים נוטים לחשוב שקשיי נישואיהם נובעים רק מרוע לבו של בן זוגם, ולכן קשה יהיה לשנות אותו. הם נוטים להתייאש מנסיון ללכת לקראתו ולהבין את מניעיו, כדי ליצור מצב שגם הוא ילך לקראתם ויהיה קשוב למשאלות המוצגות בפניו. לעומת זאת, אם יתברר להם שההתנהגות השלילית נובעת בעיקר מחוסר ידע, אזי האפשרות שהמצב במשפחה יכול להיות שונה ומשופר יותר, יקל על חיי המשפחה ויביא אותם לחפש דרך לשיפור.

עובדה היא, שאנשים רבים שהשתתפו בהרצאות בנושאי הנישואין, או קראו מאמרים בנושא, דיווחו על שיפור התנהגויות מסויימות כלפי בן הזוג, ובמקרים רבים הדבר הביא להצטמצמות ניכרת של סבל אישי מתמשך, או שריגשותיהם כלפי בן הזוג פחות העיקו עליהם, לאחר שהבינו שהקשיים בנישואיהם רגילים והתכונות המפריעות המצויות בבן זוגם מצויות בכל הגברים או בכל הנשים, ואינם משום שהוא אישית לוקה באון יחודי במגרעות שהובחנו.

כמעט כל אדם נשוי מכיר את בן זוגו בשתי פנים – פעם הוא נראה כמלאך, ופעם הוא נראה פחות מאדם. חכמת הנישואין היא להביא את בן הזוג לכך להיות יותר ויותר נעלה. אולם במקום ליטול יוזמה ולהמריץ אותו לכך, בני זוג פועלים בשיטת ה’נגרר’ – הם אומרים לעצמם: אם הוא יתנהג אלי יפה, אני אעשה עבורו אף מעל ומעבר למה שהוא מצפה. כלומר, קודם כל שהוא יתייחס יפה ורק לאחר מכן אשיב לו כגמולו הטוב.

תהליך זה אינו מתרחש. כיון שכל אדם סבור שהוא מעניק לשותפו לנישואין יותר ממה שהוא מקבל ממנו, וגם מה שהוא מקבל הוא מובן מאליו. לכן, כל נתינה של בן הזוג תתקבל רק כהחזרה מועטית לעומת החוב שהוא חייב עדיין, ומתוך כך אף פעם הוא לא יבלוט בנתינתו. לכן לא תיווצר סיבה מספקת כדי להשיב לו את הכפל כפליים שהובטח ברגשות.

אדם רציני ירא שמים המעוניין ליטול יוזמה ולשפר את התקשורת והיחסים ההדדיים במשפחתו, מן הראוי שישתחרר מכבילתו להתנהג עם הזולת רק לפי איך שהלה מתנהג עמו. במקום לצפות, יטול יוזמה כדי להביא את בן הזוג לפעול בצורה חיובית ותורמת לחיי המשפחה וזאת ע"י נתינה רבה ושיחה יעילה, כדי להמריץ אותו להתייחס בהתאם למצופה ממנו.

זכו שכינה בינהם

נאמר בתלמוד: דרש רבי עקיבא: איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן (סוטה יז).

ושמעתי פירוש נפלא על זה – שהרי אם נתבונן במילים איש ואשה בשניהם יש אות א ואות ש שזה יוצא אש ובאיש יש גם כן אות י ואילו באשה אות ה וביחד זה  יה שמו של הקדוש ברוך הוא ולכן הפירוש איש ואשה זכו שאם הם זכו אז שכינה בניהם כלומר היוד באיש וההא באשה, וזהו שכינה ביניהם. וכשלא זכו אז הקדוש ברוך הוא מוריד את שמו מוציא את היוד מהאיש ואת ההא מהאשה ואז נשאר בשניהם אש וזה לא זכו אש אוכלתן.

ידוע גם ששם ה' הוא יהוה וכל אות בשם השם יש בה משמעות עצומה וחז"ל אומרים שאם זכו שכינה בינהם כלומר יש בהם יה אך יה זה שם של מילחמות שנאמר בשמות "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה ליהוה בעמלק מדר דר ועוד בפרשת המרגלים אמר משה ליהושוע יה יהושיעך מעצת המרגלים כלומר רואים יה זה שם השם שעוזר ומאיר הצלחה במילחמות השם אך מה זוג אוהבים צריכים שהשכינה יה תיהיה בינהם אם זה שם של מילחמות לכן יש לזוג את הכתובה ששם ההסכם בינהם ניכתב ניחתם ונימסר כי בלי מסירה זה לא שווה כמו בראש השנה אנחנו ניכתבים בכיפור ניחתמים ובהושענה רבה נימסר למלאכים הפתקים שלנו מי לרפואה לפרנסה וכו בלי המסירה זה לא אפקטיבי כמו אדם שכותב וחותם על צ'ק של 10000 ש"ח לחתונת חברו אך אם הוא לא מוסר את הצ'ק הוא לא עשה בכך כלום לכן המסירה הכי חשובה וכשמוסרים את הכתובה זה הכי חשוב לכן השם של הכתובה הוא כתב ולא כתובה חז"ל הוסיפו לו וה כדי שלא ישאר בינהם רק יה כמו שאמרנו לעי"ל שאם זכו שכינה בינהם(יה) אז יה ועוד וה של הכתובה נותן לנו את שם השם המושלם והמאיר יהוה

ועל דרך זה גם כן שמעתי שהרי זוג שיש בניהם שלום בית אז הם ביחד אם נתבונן, במילה ביחד יוצא בגימטריה 24 ואילו גט היא 12 בגימטריה, ולכן ה גט הוא מפריד חוצה את ה ביחד לשנים ועוד גם בא-ב הוא חוצה שהרי האות לפני ג הוא אות ב ואחרי ג הוא ד וכן באות ט של גט האות לפני ט יוצא ח’ ואילו האות שאחרי ט היא  י ואם נחבר  ב-ד-ח-י יוצא לנו ביחד, כלומר: שהמילה גט חוצה גם במספר וגם בא,ב.

ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן (בראשית  ג-א)

מדתו של הנחש הקדמוני הוא, להטיל באדם קרירות לגבי המיציות, להקל אותן בדברי ביטול: "וכי מה בכך אם נאמר כך? וזהו פשוטו של פסוק: "אף כי אמר אלהים" מה בכך אם אמר הבורא? אין בכך כלים אם פעם אחת אין שומעים בקולו ואין מדקדקים כל כך ביראת שמים....

וכך מנהגם של כל המסיתים והמדיחים עד היום להטיל קרירות בכל מצווה ולהמעיט בערכה ובמשמעותה לפי דרכו של הנחש הקדמוני. (החידיש הרי"ם ז"ל)

ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו (בראשית  ג, ב-ג)

 הוסיפה על הצווי לפיכך באה לידי גרעון. (רש"י)

מה עוול היה זה, כאשר עשתה חוה לעצמה סייג וגדר למצוות האלהים? אדרבה, הלא נאמר במשנה: "ועשו סייג לתורה" (אבות פ"א מא)?

ברם, כשעושה לו אדם סייג למצווה, עליו לדעת כי על דעת עצמו הוא עושה זאת ולא לומר: "אמר אלהים לא תאכלו ולא תגעו". שכן על עשיית הסייג כציווי הבורא קיים האיסור "לא תוסיף על דבריו". (מעיינה של תורה)

ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון  (בראשית  ג-ד)

דחפה לאילן עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כי אין מיתה באכילה (מדרש)

ותרא האשה...ותתן גם לאשה עמה ויאכל (בראשית  ג-ו)

 מפני מה חטא אדם הראשון מפני שראה שתים ולא ראה שלש (מדרש פליאה)

יש לומר שהדברים מכוונים כאן לשלושת הדברים, שאמר עקיבא בן מהללאל "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות פ"ג מא).

אדם הראשון הלא היה "יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא" ולא ראה אלא שני דברים "לאן אתה הולך ו"לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" ולכן בא לידי חטא. (קול דודי בשם הגר"א לוקט ממעיינה של תורה)

ויאמר לו איכה (בראשית  ג-י)

אותן האותיות ל"איכה" ול"איכה", ללמדנו, כי מאז חטא האדם מחפשים אחרי האדם ושואלים "איכה", אך הוא טרם נמצא!

תמיד קורא הקול האלהי אל האדם ושואל "איכה?!" היכן אתה? התבונן נא וראה, עד כמה ששקעת בביצה! נוצרת על מנת שתהיה תמיד בגן עדן, ואילו אתה מקלקל בחטאך וגורם במעשיך שתגרש מגן העדן ותימסר לידי מלאכי החבלה. היכן אתה, אדם?!...

כשהיה אדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" חבוש בבית האסורים, ב"מועצה החשאית" ("טייני סוביט") בפטרבורג הבירה, בא אליו שר הז’נדרמים לחקירה ודרישה. ראה השר את אדמו"ר כי איום הוא, וכולו שקוע בהרהוריו, והבין, כי איש מורם מעם לפניו. והשר היה גדול בחכמה וגם בקי בתורה. אמר לו השר לאדמו"ר: שאלה אחת בתורה יש לי לשאול ממך. האם תשיב לי על שאלתי?

השיב לו אדמו"ר: שאלה מה תשאל.

שאל השר: אמור נא לי פירוש הפסוק "ויקרא ה’ אל האדם ויאמר לו איכה". וכי הקב"ה לא ידע, איה הוא אדם?

אמר לו אדמו"ר: האם מאמין אתה, שהתורה היא נצחית, וישנה בכל זמן ובכל דור ובכל אדם?

השיב לו השר: כן, אני מאמין בזה אמר לו אדמור: פירוש הפסוק הוא, שבכל זמן קורא ה’ לכל אדם (על דרך "בת קול שמכרזת בכל יום") ואומר לו "איכה"? איה אתה בעולם? הנה לאדם נקצבו ימים ושנים שבכל יום ובכל שנה יעשה הטוב עם ה’ ועם אנשים, ועל כן התבונן, איה אתה בעולמך, כמה שנים עברו עליך ומה עשית באותן השנים הרי היית, למשל, כך וכך שנים (אדמו"ר תפס בדיוק את מספר השנים שהיה אז לשר) מה עשית בשנותיך, האם היטבת למי שהוא?...

השר נתפעל מאוד, טפח לו בידו על כתפו ואמר: "בראבו!" (יישר כוחך!)

ולאחר שראה ממנו אחר כך עוד כמה חכמות נפלאות בענינים שונים, הפליג השר לפני הקיסר על אדמו"ר שהוא חכם גדול ואיש אלוקי ושלפי דעתו רק עלילות שוא טפלו עליו המלשינים (סיפורי חסידים)

ויאמר ה’ אלהים לאה מה זאת עשית ותאמר הנחש השיאני ואכל (בראשית  ג-יג)

בכמה קללות נתקלל הנחש והם:

שירדו מלאכי השרת וקצצו לו את ידיו ורגליו, וקול זעקתו היה נשמע מסוף העולם ועד סופו. בהיותו הגורם למיתה. כי כל ההורג חברו הרי נגרר אחרי תאוות לבו, לכן גם על הנחש נגזר שיגרר על גחונו.

כי עד עכשיו מאכלו של הנחש לא היה כמאכלים של כל הברואים אלא היה אוכל מאכלים רוחניים. אבל עכשיו נתקלל שיאכל עפר הארץ. ואפילו אוכל כל המעדנים שבעולם, הרי הוא טועם בחכו טעם עפר ועוד שאין דעתו מתקררת עד שהוא אוכל עפר. ואל תחשוב שהוא מסתפק בכל מין עפר שהוא, שהרי עי"כ לא היתה ברכה טובה מזו, שלא היה צריך עמול על פרנסתו. אלא שדרכו לרדת לתהומות כדי למצוא גידי עפר שמהם הוא ניזון.

ועפר תאכל כל ימי חייך (בראשית  ג-יד)

אמרו חכמינו, כי על ידי זה שנתקלל הנחש לאכול רק עפר, הרי תמיד מזונותיו מזומנים לפניו. "עולה לגג מזונותיו עמו". וכן אמרו חכמינו "הרואה נחש בחלום פרנסתו מזומנת לו". (ברכות נ"ז)

אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג-טז)

הכתוב מודיענו שגם האשה היתה ראויה לעשר קללות על שנתפתתה והלכה אחר עצתו של הנחש.

 ואלו הקללה שנתקללה בהן:

א. צער הוסת שבא לה תמיד. ב. דם בתולים.  ג. צער העיבור שיש לה לשאת תשעה חודשים את העובר במעיה. ד. צער ההפלות, כי פעמים מפילה את התינוק לפני הזמן וזה נקרא שנתענתה לחינם. ה. היסורים הגדולם שיש לה בשעת לידה, שאין כאב כזה בעולם. ו. צער גידול בנים, לתת לתינוק חלב ולהלבישו ולנענעו ולהחזיקו על הזרועות ולנקותו. ז. כי היא צריכה תמיד לילך כשראשה מכוסה שלא יראו שערותיה.  ח. צריכה לכבד את בעלה ולאפשר לו להנהיג את המשפחה שנאמר ו"הוא ימשול בך" כל עוד שהדבר הדדי מצד הבעל שחייב גם בכבודה. ט. שאינה ראויה לעדות. י. המיתה ומפני שגרמה מיתה לעולם היא צריכה לקיים שלש המצות התלויות בנשים, אלו הן נידה הפרשת חלה והדלקת נרות בערב שבת. וכל אשה שאינה זהירה בג’ המצוות האלו מתה בשעת לידה. בקרצה נאמר שאם זהירה במצוות אלו מתקנת נפשה ומתכפר לה העון מה שהביאה מיתה לעולם, ויהיה לה שכר טוב על כך. (מעם לועז)

וישלחהו ה’ אלוהים מגן עדן (בראשית  ג-כג)

אדם הראשון היה מתחילת העולם ועד סופו היה,שנאמר "למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים".כיוון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו.

אדם הראשון היה במדרגה גבוהה ביותר לפני החטא כפי שמובא בגמרא (סנהדרין נט),שהיה מיסתובב עם השכינה בגן עדן, ומלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין, והיה עומד לחיות לעולם כמלאכי השרת (ב"ר), וכיוון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו (גמ’ חגיגה יב). ודן אותו הקב"ה בשילוחין מגן עדן וגם מעוה"ב. ואם נתבונן נראה שאדם הראשון שלפני החטא היו בו כל המעלות ועתה לאחר החטא הוא בן מוות שנתחייב מיתה הוא וכל דורותיו.

אדם הראשון היה לו בסה"כ חטא אחד ואם נתבונן ונראה  שחטאו היה בכך ששמע לקול אשתו ואכל מדבר אסור ועל זה בלבד גירשו הקב"ה מגן עדן וגזר מיתה לו ולכל דורותיו, אז קל וחומר גדול עונשו של החוטא חטאים רבים. רבנו אליהו לאפיאן מבהיר את הדברים – ודבריו מובאים בספר "לב אליהו": וזה שאנו מתפללים "אל תשליחנו מלפנים ורוח קדשך אל תקח ממנו", פירוש: אדם שהוא בדרגה גדולה כזאת בבחינת עומד לפניו ית’ יש לו לדעת ולחשוש שאם יסטה אפילו סטיה קלה שלא כשורה עלול הוא שישליכו אותו מהשמים לרום – עד לארץ לעומק הטומאה.

האדם הראשון שהגיע למדרגות גבוהות ובגלל חטא אחד נענש בעון חמור מאוד ע"י הקב"ה, ק"ו אנו שלא הגענו למדרגתו של אדם הראשון ודאי שצריכים אנו לדאוג על עונותינו. מכאן נלמד מהו כוח ההרס של פגם אחד הפוגם בשלימות האדם וק"ו אם מדובר בחטאים רבים ועצומים, ואם כל אחד יחשב חשבונו ימצא כמה עוונות יש לו בחיים ודי אם נפשפש בחטאים של יום אחד מבוקר עד ערב, נמצא שעוונותינו רבים, כיצד קמנו לתפילה, האם כיוונו בתפילה, האם בירכנו בכוונה, האם למדנו תורה ועוד כהנה וכהנה. והאדם הראשון שהגיע למעלות נשגבות והיה מיסב עם הקב"ה ולא ויתר לו הקב"ה אעפ"י שהחטא לא בא ביוזמתו אלא נתפתה ע"י האשה, אנו מה נענה על אותן עבירות שאנו גרמנו אותן, עבירות שהפכנו אותן למותרות. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה! מי לא יירא מיום הדין הנורא?  (אור דניאל)

מעשה בגנב נכנס לבית מפואר של עשיר גדול,חיפש בכל פינות הבית ולא מצא דברי ערך שאפשר לסחור אותם בקלות. לפני שעמד לצאת נשא עיניו לתיקרה וראה ששם תקועים כמה ברגים שהוא זקוק להם.ניצל את ההזדמנות שהוא נמצא כבר בפנים והתחיל לשחררם.

אחרי שגמר לשחרר את הבורג האחרון נשמעה חבטה חזקה והנברשת הענקית העשויה ממאות חלקיקים של זכוכית יקרה מאוד, נפלה והתנפצה לרסיסים.

בעל הבית שהיה בדיוק בקומה עליונה נבהל מעוצמת החבטה וירד לראות מה קרה, והגנב שנמצא במחתרת פתח פיו להגנתו ונשבע בכל הקדוש לו שח"ו לא התכוון לקלקל ולהרוס את הנברשת ולא היה בדעתו אלא לקחת את הברגים, והוא מוכן להחזיר אותם מיד...

והנמשל מובן ופשוט מאליו, האדם לא יודע כמה עולמות הוא מקיים,זן ומפרנס ומכלכל על ידי מעשיו הטובים,ומאידך גיסא, אין לו מושג כמה עולמות הוא הורס, משחית ומחבל רח"ל ע"י מעשיו הרעים. לכן אם נכשל בעבירה כלשהי הוא חושב שכל חטאו אינו אלא עצם העבירה, והוא לא יודע שיכול להיות שע"י אותה עבירה הקטנה, לפעמים הוא מכריע את הכף לחובה ח"ו ומי יודע כמה צרות רעה ורעב, ביזה ומלחמה גרם לעולם כולו ע"י אותה עבירה. ואם הקב"ה יבוא לדון אותו ולהענישו כפי התוצאה ממעשיו הרי אין קץ וגבול לעונשו. ומה גם שהרי הוא עצמו לא מודע למה שגרם במעשיו.

על כן אל יסתכל אדם על הבורג הקטן אלא ראה את המכלול שלא אותו בורג – הנברשת קורסת...

וכך היא דרכו של היצר להקטין ולגמד את העבירה, למצוא לה את ההיתרים ההלכתיים ואף הוא מוכיח שזהו רצון הבורא, אל נתפתה לתכסיסו, בכל צעד נשאל מהי דעת התורה.

וכך ראו בני ישראל את עשיית העגל כדבר קטן, בסה"כ מדובר בצלם שיחליף את משה רק עד שהוא יגיע. הם לא הבינו שמדובר כאן בדבר נצחי וזו הייתה טעותם. הראיה הקצרה לטווח מצומצם היא הגורם הישיר לחטא. כי בכל דור ודור יש ניצוץ של חטא העגל שבני ישראל צריכים לתקן. 

ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה (בראשית  ד-ב)

בעצם לא נברא האדם אלא בשביל שיעבוד את הבורא בתורה ובתפילה, אולם כדי שיוכל לפרנס עצמו חייב הוא גם לעסוק במלאכה, כדרך שאמרו חכמינו: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות פ"ב מ"ב).

לפיכך עוסק הצדיק בעניני העולם מתוך צער, משל כאילו היה כפוי לכך, שכן בעיקר רוצה הוא רק לעסוק בעבודת השם. ולעומתו הרשע הלהט אחרי תאות העולם הזה, הרי אצלו המלאכה והמסחר הם העיקר והוא שש לקראת כל עיסוק בעניני העולם הזה.

וזהו שבאה התורה לרמז: "ויהי הבל רועה צאן" – הבל עסק ברעיית צאן מתוך צער, (אין "ויהי" אלא לשון צער), ואילו קין "היה עובד אדמה" – הוא היה עושה את עבודת האדמה מתוך שמחה, (אין :והיה" אלא לשון שמחה). לפיכך, "וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה"... (תפארת שלמה לוקט ממעיינה של תורה)

לתת מהמשובח לה’

והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן... (בראשית  ד-ד)

"הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידיו ויביא קרבנו מן היפה והמושבח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, שהרי נאמר בתורה "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו" (הלכות איסורי המזבח פ"ז רמב"ם).

הרמב"ם למד מכאן שעל האדם להתגבר על פיתויי היצה"ר ולנדב ככל האפשר מן המשובח ביותר הן לחפצי שמים  והן לצרכי אנשים נזקקים. "הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידיו ויביא קרבנו מן היפה והמשובח ביותר, שהרי נאמר בתורה "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו".

בתהילים נאמר "...וצדקתו עומדת לעד" (קיא, ג).

אומר הגר"ע יוסף שליט"א האם לצורך ביתו הוא מחפש את הטוב ביותר, המשובח ביותר. האדם המחפש דירה בודק את כיווני האוויר, קומה, חזית, יופי והשקעה  בדירה,  וכנ"ל אם אדם קונה מכונית הוא בודק שהמכונית תהיה משנת יצור אחרונה, שלא יהיה בה פגם, עם מירב השכלולים והחידושים האחרונים.

שאיפתו הטבעית של האדם להתקדם עוד ועוד אבל פעמים רבות כאשר מבקשים ממנו תרומה לישיבה או לנצרכים הוא נותן את אותו סכום מועט במשך שנים רבות. כאן הוא לא מחפש להתקדם, אלא נשאר באותו מצב.

על דרך זה ניתן לומר גם על מצבו הרוחני של האדם. יש אנשים שמסתפקים בתפילה בציבור, שחרית מנחה וערבית, אבל בשיעורי תורה אין הם רואים צורך. כל השנים אין להם שום התקדמות ברוחניות. המצב עומד על כנו. אבל לגבי מצבם הגשמי הם מחפשים כל הזמן דרך לצעוד קדימה ועל זה נאמר "הון ועושר בביתו" בגשמיות מקפיד על הון ועושר אבל לגבי צדקות "עומדת" לא לזמן מועט אלא "לעד" שנאמר צידקתו עומדת לעד.

על כן הנהגתו של האדם צריכה להיות בגשמיות להתספק במועט, להסתכל על אלה שמאחריו שאין להם הרבה, ולעומת זאת ברוחניות כאן השאפתנות צריכה להיות גבוהה, להסתכל קדימה על אלה שהספיקו ללמוד ולהתייגע רבות בתורה, ולהגיע להתעלות רוחנית גבוהה.

לכן אמרו חז"ל צדקה תציל ממות כי במצוות צדקה מקדש האם את כל רמח אבריו שסה גידיו מיגעת כפיו שעבד וחסך ונותן אותם לצדקה וחסד שנאמר עולם חסד יבנה. (אור דניאל)

מעשה ברב אחד גדול ומוסם שמו רבי הירש לייב והיה גדול בתורה ובמעשים טובים ועשיר גדול, והיתה לו ישיבה ברשותו.

פעם אחת נסע לוילנא לאסוף כסף עבור הישיבה, והתארח אצל רב העיר. ובקש ממנו שילך עמו אחד מהגבירים הנכבדים שיש לרב לכמה אחדים מהעשירים של העיר לקבל מהם נדבה הגונה עבור הישיבה. הרב הסכים לתת לו מתלמידיו שילכו עמו. והיה מידי עברו ויפגעו בארמון אחד גדול ומפואר. שאל הרב הירש לייב למי שייך הארמון המפואר הזה? ויענו לו: לגביר יהודי אחד. אמר להם: אם כן כדאי הוא להכנס אליו. אמרו לו: לא כדאי מפני שהעשיר אפילו על אחיו אינו מרחם. אמר להם הרב" אף על פי כן נכנס אליו. מה אנו מפסידים? וננסה להשפיע עליו, ואם לא יועיל לא יזיק. דפקו על הדלת, באותו הרגע רצה בעל הבית העשיר לצאת מהבית, ופתח את הדלת כדי לצאת, ונפגשו בדלת פנים אל פנים. אמר לו המשרת: זה שעומד הוא הגביר.

נתנו לו שלום, והעשיר הזמין אותם להכנס לפנים הבית, וכבדם  בכבוד. והתחילו לדבר על מצב העניים. פנה בעל הבית אל התלמיד החשוב שליוה את הרב רבי הירש לייב, ואמר לו: מתפלא אני עליך ידידי, כי אתה יודע אותי כי אני לא נותן על שום צדקות, ולמה הנך מטריח את כבוד הרב! אמר לו הרב בצחוק: שמע אדוני ואל יפחד כי לא באתי אליך בשביל לקבל צדקה, כי אם לקיים מצות בקור חולים, שמעתי שכבודו חולה מסוכן במחלת נפש. צחק בעל הבית ויאמר אנכי בריא אולם, ברוך ה’, אמר לו הרב:  טעית ידידי, תפתח ספר קהלת ותראה מה שכתוב: "ראיתי גם זו חולה רעה תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו. "אם כן אתה חולה בנפש לכן נכנסתי אליך לקיים מצות בקור חולים. אמר לו בעל הבית: אם כל כך חשובה בעיניך מצות בקור חולים בוא ואראה לך לא  רחוק מכאן יש בית חולים, ושמה תוכל לקיים מצוה של רבים. אמר לו הרב: בבקשה, ראשית כל אני זקן, איני יכול ללכת דרך רחוקה, ושנית ששם יש הרבה חולים ואיני יכול לסבול מחלת רבים.  ולכן באיתי אליך שהנך כעת יחיד חולה בביתך. אמר לו בעל הבית: יסלח לי כבוד הרב, ידעתי שמעולם לא קימתי מצות צדקה מפני שלא נזדמן לי עדין איש תקיף כמו כבודו, ולכן אני מוכרח לתת כמה שכבודו יגזור עלי, אמר לו הרב: יש לי ישיבה של מאה ושלושים תלמידים, כמה שאתה רוצה לתת תן. הוציא סכום הגון ונתן לרב. אחר שקבל הרב את הכסף אמר לו הרב: זה לא מספיק, איני זז מכאן עד שתבטיח לי שתעשה רצון העניים מהיום והלאה. הבטיח לו הגביר ובקש ברכה שמהיום והלאה יפתח אוצרו הטוב לכל נצרך, שיתקיים העושר בידו לטובה. כבוד הרב ברך אותו ויפרדו איש מעל אחיו בשמחה גדולה.

על זה אמרו רבותינו ז"ל :גדול המעשה יותר מן העושה? (אהבת חיים)

מעשה במנבז המלך שעמד ובזבז כל נכסיו לעניים. שלחו לו קרוביו, ואמרו לו: אבותיך הוסיפו על שלהן ועל של אבותיהן, ואתה בזבזת את שלך ואת של אבותיך. אמר להם: כל שהן הוא! אבותי גנזו בארץ, ואני גנזתי בשמים שנאמר: אמת מארץ תצמח וצדק משים נשקף אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פרות, ואני גנזתי אוצרות שהם עושים פרות שנאמר: אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: ולך תהיה צדקה אבותי גנזו בעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר: והלך לפניך צדקך כבוד ה’ יאספך לכן אל תרעמו עלי, כי בכמה מעלות אנכי עושה יותר טוב (ירושלמי פאה).

ר’ יחזקאל גבאי צדקה היה. פעם נזדמנה לידו מצות הכנסת כלה. החתן יתום, ואין ידו משגת אפילו להוצאות עריכת החתונה. גם הורי הכלה אינם יכולים לעזור הרבה. הבית דל, האב חולה, וההוצאות כבדות מאוד.

מספר ר’ יחזקאל הלכתי למספר אנשים שאני מכירם כנדיבים, ואספתי מה שאספתי. אבל עדין היה חסר לי סכום גדול. נזכרתי שיש לי מכר טוב, איש עשיר מאד שידו פתוחה תמיד לכל דבר מצוה. בטוח הייתי שיתן בעין יפה למצוה  חשובה זו של הכנסת כלה. מיד אחרי תפילת שחרית הלכתי אליו, כי ידעתי שבשעה זו אמצא אותו בבית. כשעמדתי ליד הדלת, היה נדמה לי, שאני שומע קול בכי חנוק. הססתי האם אצלצל בפעמון, או שמא אין השעה כשרה לכך? אבל הרי אני שליח מצוה, הזמן דחוק, ואסור לי לאכזב את החתן והכלה ומשפחותיהם לחצתי קלות על פעמון הדלת.

שמעתי צעדים מהירים מישהו ניגש לדלת ופתח. היה זה מכרי, בעל הבית עצמו. פניו היו חיורים מאד ועיניו נראו אדומות ועייפות כאילו לא ישן כל הלילה. הוא ברכני בשפה רפה.

"מה קרה? האם מישהו חולה" שאלתי בלחש. "כנראה לא באתי בזמן מתאים אבל הענין שבגללו רציתי לדבר אתך חשוב וגם דחוף." מכרי רמז לי לשבת ליד השולחן ולומר את מבוקשי. ספרתי לו על החתן והכלה העניים, על הצרכים הרבים ועל הסכום הגדול שעדיין חסר ושאותו אני מקוה לקבל ממנו.

הוא התנצל לפני "אינני יכול לעסוק עכשיו בשום דבר. אנא סלח לי ובוא אלי בפעם אחרת, אין ראשי צלול עתה...בנינו היחיד חלה במחלת מסוכנת מאד מצבו הולך ומחמיר. בקושי נושם, אנו מצפים בכל רגע לרופא שיבוא. אבל אפילו יבוא, מה יוכל לעשות?! הרי החולה במצב של גסיסה, חלילה, כמעט שלא נותרה בו רוח חיים!"

לא ידעתי מה לומר לאב האומלל, שבנו יחידו נוטה למות. חשבתי שמוטב אלך ולא אפריע אבל אז מה יהיה על החתן והכלה העלובים? פתאום נצנצה במוחי הארה מלמעלה. נזכרתי בדבר ששמעתי בשם גדולי ישראל. אחזתי בשרוולו של בעל הבית ואמרתי לו: אנא, הקשב לי רקע רגע הרי אתה יודע, מה אנו אומרים בכל בוקר בברכות השחר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא...וביקור חולים והכנסת כלה ולוית המת..." חכמינו ז"ל הכניסו את מצות "הכנסת כלה" באמצע בין "ביקור חולים" ל"הלוית המת" ולא במקרה נכתב הדבר. חז"ל ברוח קודשם באו ללמדנו, כי מצות הכנסת כלה בכוחה להגן ולחצוץ בין החיים ובין המתים! סגולה מיוחדת יש בה שהחולים יבריאו, ולא יצטרכו להגיע למצב של "הלוית המת"...

האב המיואש התעודד. חשב מספר שניות ומיד החליט. נכנס לחדר סמוך, וכעבור דקות מספר חזר ובידו כל הסכום שהיה נחוץ להכנסת כלה. דמעות עלו בעיני ברכתי אותו בכל לבי: "ה’ יתברך ישלח במהרה רפואה שלמה לחולה בתוך שאר חולי ישראל" ויצאתי.

וראה זה פלא! לא עברו שעות מועטות ומכרי מופיע לביתי, כולו נרגש מרוב שמחה, תפס בידי מרוב התרגשות ומודיע לי:

"מן השמים נשלחת אלי היום, להציל את  חיי בני. מיד כשיצאת מביתנו, הגיע הרופא והיה מופתע מאד מהשינוי הפתאומי. לא מצא הרופא די מילים להביע את פליאתו...ואמנם המצב של בננו הולך וטוב, ממש הוא מתאושש משעה לשעה. ברוך ה’, כבר יצא כליל מכלל סכנה! ממש נפדה ממות בטוח לחיים! (מורשת אבות).

באדיבות אתר רבי www.rabi.co.il

פרשת בראשית - חלק א - הרב אריה קרן שליט"א

פרשת בראשית - חלק א - הרב אריה קרן שליט"א

מאת הרב אריה קרן שליט"א 

בעלי הרמז אמרו: שחיי האדם על אדמות כולם רמוזים בחומש "בראשית".

בראשית-נח: בהתחלה נח לו, הכל מטפלים באהבה וברוב חיבה, אפילו מלכלך סולחים לו מרוב אהבה, הוא דומה למלך, בין שדה אם ישכב, צוארי אב יקח למרכבתו. (אבן עזרא).

לך לך: מתחיל ללכת כמה טוב לו כמה הוריו שמחים כאשר מתחיל לעשות את צעדיו הראשונים.

וירא: מתחיל לראות ולהתענין בכל, ושואל כל הזמן מה זה? מה זה,  והוריו נהנים מזה.

חיי שרה: הוא מתבגר ומתחתן וקול ששון וקול שמחה נשמעים במעונו.

תולדות: מתחיל להוליד ילדים.

ויצא: יוצא לחפש לו  פרנסה לפרנס את משפחתו.

וישלח: מתחיל לחתן בניו ובנותיו ולשלוח אותם מביתו.

וישב: יושב בביתו בשלוה, ביקש יעקב לשבת בשלוה.

מקץ: בא הקץ הזקנה, מתחיל לחשוב על הסוף

ויגש: מתחיל ל התקרב אל ה’, ויגש לשון קירבה.

ויחי: הגיע עת פקודתו, ואשרי מי שנכתב עליו ויחי בפטירתו כי ידוע שצדיקים שפתהם מדובבות בקבר ואורם אינו ניכבה לעולם.   (מאמרי חן). 

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (בראשית א-א)

 האדם נקרא עולם קטן וכלולים בו שמים וארץ, גוף ונשמה. בראשית, רמז על הנשמה שהיא ראשית והיא חצובה מתחת כסא הכבוד דהיינו את השמים ואת הארץ זה הגוף עפר מן האדמה. יובן בזה מחלוקת שבין החכמים, רבי אליעזר אומר באחד בתשרי נברא העולם ורבי יהושע אומר בניסן נברא העולם. אלו ואלו דברי אלקים חיים.

רבי אליעזר אומר באחד בתשרי נברא העולם כי בראשית אותיות א’ תשרי, כונתו הטהורה בזה לומר כיון שבתשרי נברא האדם, עליו להמשיך על עצמו מעשי חודש תשרי בכל ימי חייו, כמו שבחודש תשרי כל עבודתנו להשי"ת הוא בפרהסיה ובגלוי כגון תקיעת שופר בצבור, סליחות ותחנונים ותפילות יום הכיפורים, הכל בצבור ובפרהסיה דוגמת הגוף הנגלה לעין כל, כך כל עבודתנו צריכה להיות בגלוי כדי שילמדו אחרים.

רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם, כונתו הטהורה על הנשמה, כי עיקרו של האדם הוא הנשמה ואז בחודש ניסן כל מצוות הנוהגות בה הם בפנימיות ובסתר וגם בפרטיות ובשתיקה, כגון בדיקת חמץ בלילה, קרבן פסח בלילה, חובת אכילת מצה וארבע כוסות בלילה דוגמת הנשמה הנסתרת החופפת על האדם, הכל דברי אלקים חיים, רוצה לומר כי חובת האדם לאחד כוונת החכמים לקיים ישמחו השמים דהיינו הנשמה עם ותגל הארץ דהיינו הגוף, כלומר לעבוד את הקב"ה בגוף ובנשמה גם יחד, ולהיות ירא שמים בסתר ובגלוי, ה’ יזכנו אמן. (אהבת חיים)

בראשית ברא ה’ את השמים ואת הארץ (בראשית  א-א)

פרשת בראשית נקראת בפי רבים וטובים בשם: "פרשת האמונה", שכן בה מוצאים גדולתו של בורא עולם בבריאתו. ושאכן יש מנהיג לבירה, ועל ידי ידעה זו יתחזק האדם בקיום התורה והמצוות, החוקים והמשפטים. שאין העיקר באמונת "הלב" בלבד, אלא בקיום וישום המצוות בכל תחומי החיים, וכמאמר הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו יחיה".

החפץ חיים זכותו יגן עלינו אמן, היה נוהג לקרוא בכל בוקר רשת בראשית, על מנת לזכור מי ברא את העולם, וכדי להתחזק באמונה תמימה ובדקדוקי המצוות בקלה כבחמורה. והעיד בנו, שאמנם ראה צדיקים גדולים במשך חייו, ונתקיים בהם מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: "אף על פי שאני גוזר יש כח ביד הצדיק לבטל", אך רבנו החפץ חיים היה שונה בזה, שהיה הוא מקיים כל מה שהשם יתברך גוזר בשמחה ובטוב לבב, והיו מרגישים בכל מצווה שקיים, את הדבקות בבורא עולם, ואת שמחתו בקיום כל מצוות ה’, ובפרט בערב שבת היו שומעים את ליבו פועם מהתרגשות כחתן ביום חופתו.

אדם שעומד ומתבונן בבריאה הנפלאה, "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהילים י"ט) חייב להתמלאות ליבו בהערכה ואמונה להשם יתברך. כמה גדול כל כוכב, ומה המרחק בין אחד לשני. המרחק בינינו לבין השמש הוא מרחק של מאות שנים, ואף על פי כן מרגישים אנו בחומה הרב, וזה לאחר שהשמש מצופה במעטה של קרח, שמצנן את החום, ונתקיים בהם "עושה שלום במרומיו" ועוד כמה וכמה ניסים ונפלאות שיש בבריאה, שרק מחמת ההרגל שלנו אין אנו מתפעלים. "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אומר ואין דברים ולא נשמע קולם", כלומר הבריאה אינה מדברת ולא נשמע קולה בעולם אלא שתמונה אחת שוה אלף מילים שמעידים שיש בורא לעולם שנאמר "השמים מספרים כבוד אל...".

ספרו על אחד הצדיקים שיצא פעם לטייל בשפת הים ביחד עם תלמידיו, וכשראה את הגלים היה צועק בהתלהבות: "איזה ניסים ונפלאות", והיו תלמידיו תמהים על רבם, מדוע מתפלא הוא. עד שהסביר להם, שלמעשה  יש בכח הגלים לשטוף ערים וארצות שלמות, והנה רק מגיע הגל לחוף מיד הוא נעצר, ולכאורה מי אמר לו לעצור, אם לא הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד, והמשיל להם משל לשני אחים, שנולדו אחד רואה ככל האדם, והשני סומא. והנה לאחר שנים נתפקחו עיני הסומא, והיה שמח ואמר: "הנה עצים, הנה ים, הנה שמים וכו’".ואחיו מתפלא מפני מה שמח אחיו, ולא הבין שמחתו אלא שהאמת עם האח הסומא שכן כל הדברים בעיניו כחדשים, ולכן שמח עליהם, וכן הדבר בנוף אדם שמתסכל על הבריאה כדבר טבעי או שגרתי, אכן איננו מתפעל ממנו, אך אדם שמסתכל על העולם, כל פעם בצורה מחודשת, מוצא הרבה דברים להתפעל מהם, וכדברי איוב: "מבשרי אחזה אלוה", דהיינו, אדם שמתבונן על בשרו,  על מערכת גוף האדם, בזה לבד יגיע להכיר בבורא עולם.

אין דבר שאינו מופיע בתורתינו הקדושה, האדם רק חייב להאמין בתורה, ובנותן התורה. לא די באמונה בהשם יתברך,אלא חיונית היא גם ההשתדלות בקיום המצוות, רשב"י כתב בזוהר הקדוש (פרשת נח) שמשנת ת"ר (1840 למנינם). יתחילו גילוים נפלאים, ובאמת שמאז נתגלו, הטלפון, המכונית, הרדיו, הלוין ועוד.

האדם חייב להאמין בהשם יתברך, בשכר ובעונש, אף על פי שאינו רואה אותם.

יש מצוה להכיר בבורא עולם, והוא בבחינת "וידעת היום" וגדולה מזו היא מצות "והשבות אל לבבך" וכבר למדונו המפרשים ממשמעות הכתוב: "וידעת היום" ולא "והאמנת היום" שכן ידיעה לחוד ואמונה לחוד. וידיעה היא מעלה גדולה יותר, שעל ידה מגיע לקיום המצות, בבחינת "והשבות אל לבבך" וכבר אמר אחד המדענים: "אני לא מאמין שיש בורא עולם, אלא יודע שיש בורא עולם" וזו למעשה המדרגה הגדולה ביותר, שידע בפועל שקים ומצוי בורא לעולם. (כותונת פסים)

מספרים (בשנות החמישים) כאשר עלו אחינו בני תימן לא"י לקחו קבוצה מהם לקיבוץ ורצו לעקור מהם את אמונתם. והמרצה החל לומר להם חברים יקרים, מה שאתם רואים תאמינו ומה שאינכם רואים אל תאמינו, ובכן שלחן זה אתם רואים? כולם צעקו כן. כסא זה אתם רואים? כולם ענו כן, וכן בדרך זו המשיך עמם, עד שאמר חברים את הקב"ה אתם רואים? א"ל: לא, אמר להם: א"כ מדוע אתם מאמינים? היה שם נער תימני פיקח אמר להם חבר’ה את השכל של "המורי" אתם רואים? אמרו לו: לא. אמר להם: א"כ אין שכל למורי. אלא ודאי שמעשה האדם מוכחים על שכלו, וכך גם מעשה הבריאה מספרת ומוכיחה שיש הקב"ה, בבחינת "השמים מספרים כבוד אל".

ובאמת אחים יקרים ישנם לפעמים שאלות באמונה, ובגלל זה ח"ו כופרים, אבל צריך לדעת יסוד אחד לא כל מה שלא מבינים סימן שזה לא אמת. כמו שהיה רב גדול שאמר לתלמידו שבא בשאלות באמונה, את גופך אתה מכיר ומבין? א"ל לא, אמר לו: א"כ קודם תכיר את העולם הקטן שבך שזה גוף האדם ואח’’כ תחקור על הקב"ה.

וכן ישנם אנשים שהתאוה סגרה להם את העינים, ואז התחילו בשאלות וקושיות, כמו שמסופר בתלמיד ישיבה שפקר, לאחר זמן פגשו ראש הישיבה, שאלו מדוע פקרת? אמר לו: היה לי הרבה קושיות. אמר לו ראש הישיבה: תהא כנה, מתי החלו אצלך כל הקושיות לפני התאוות או לאחר שכבר התפתת לתאוותיך? א"ל האמת כבוד הרב, לאחר התאוות. ובאמת שכל בן אדם יש בו זיק אמונה רק שתאותו היא שמסמאת את עיניו. כמו ששמעתי מהמשגיח הרב"צ שפירא שליט"א שידוע שעישון סגריה אינה בריאה ומביאה מחלות לאדם, ומשרד הבריאות מפרסם זאת השכם והערב, אבל בכ"ז רואים אנו אנשים מעשנים שמשום שהתרגלו ויש להם תאוה אינם  יכולים להודות לאמת, וכך גם לגבי האמונה. (מאמר אפרים)

אור התבוננות בגדולת הבריאה נגרם בליבנו אהבה עזה כרשפי אש לגדולתו של בורא עולם ורצוננו להתחבר אליו יתברך לכן נתן לנו הקב"ה את התורה הקדושה מי ימלל שבח התורה כי טוב סחרה מסחר כסף וכמו שנאמר בתלמוד: רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו (קידושין פ"ב).

וכבר התלמוד והמדרשים והזהר הקדוש וכל ספרי הקודש מלאים זיו בשבח התורה, ולמפורסמות אין צריך ראיה, כי גדולה תורה  ולגדולתה אין חקר (פלא יועץ).

ונאמר בפרקי אבות: אמר רבי יוסי בן קסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום, אמר רבי, מאיזה מקום אתה, אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני, אמר לי רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, אמרתי לו בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב, ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר "בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך", בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך – בקבר, והקיצות היא תשיחך לעולם הבא.

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ (בראשית א-א)

לא כתוב אלוהים ברא בראשית וכו’, כי כך יש מקום לכפירה שישות בשם בראשית בראה את ה’ השמים וארץ ח"ו?

ראו איך צדיק כמו הרשב"י הנקרא מחושבי שמו מפרש את הפסוק מנקודת מחשבה של חסיד כדי ללמדנו שאל יוציא אדם את שם ה’ לבטלה. בכל יום שישראל אומרים קדושה ישנם שלוש כתות של המלאכים אומרים כל אחת משפט אחר ואינם יכולים להזכיר את שם ה’ אלא אחרי שלוש תיבות שנאמר קדוש קדוש קדוש ד’...ולישראל יש אליהם יתרון שמזכירים את ה’ אחרי ב’ תיבות. ומ"מ אין לנו רשות להזכירו בתחילת הדיבור. ולכן טעות היא בידי העולם לומר כשמברכים איש את אחיו לומר בכניסה: ה’ יתן לכם ימים טובים. ויש לומר: ימים טובים יתן לכם ה’. שבת טובה יתן לכם ה’,כפי שתראו בספר ויקרא כי כשאדם רוצה לנדור איזה קרבן המביאו לבית המקדש לקרבן אסור לו לומר: לה’ קרבן. אלא קרבן לה’. והטעם הוא מאחר שאין אדם יודע קיצבת ימיו יתכן שאחרי שמזכיר את שם ה’ ימות ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה, לפני שסיים שאר הדברים. (מעם לועז)

ורוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א-ב)

זה רוחו של מלך המשיח (מידרש) בעת שברא השם יתברך את העולם, ברא אותו כפי שעתיד הוא להיות אחרי ביאת המשיח, נקי מכל רע. אולם, קילקל האדם בחטאו והשחית את העולם, עד שמוכרח הוא לעבור הרבה צרות ויסורים, גלויות ושעבודים, כדי להיצרף ולהזדכך מחדש, להיות ראוי למשיח. ברם, רוחו של משיח כבר היתה מרחפת לפני השם יתברך עוד בעת הבריאה. (מעינה של תורה)

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א-ה)

אצל היהודים הולך היום אחר הלילה, והלילה מתייחס אל היום הבא ואילו אצל הגויים הולך הלילה אחר היום, והלילה מתייחס אל היום החולף.

הלילה מסמל חושך ויסורים, דינים ופורענויות, הרי שהיהודים תחילה סובלים הם צרות ויסורים ולסוף זורח להם היום עם שמש ישועה ומרפא. ואילו לגבי אומות העולם הדברים הפוכים, תחילה זורח להם היום, אך סופם הלילה, כדרך שאמרו חכמינו: "צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה, והרשעים תחילה שלוה וסופן יסורים". (אמרי שפר לוקט ממעינה של תורה)

לפיכך אצל היהודים השבת ביום  השביעי של השבוע, ואצל אומות העולם ביום הראשון של השבוע, משום שהיהודים  תחילתם עמל ויגיעה וסופם מנוחה ושלוה, בעוד  שהגויים תחילתם מנוחה ושלוה וסופם עמל ויסורים....(מעינה של תורה).

משל למה הדבר דומה לחבורה של אנשים שהלכו ביער והגיעו לפרשת דרכים ויש באפשרותם שני דרכים אחת תחילתה קוצים וסוכה סלול והשניה תחילתה סלול וסופה קוצים ובאיזה דרך יבחר לו האדם ברור שאת הדרך הראשונה הדרך של העם היהודי.

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (בראשית  א- ג)

עכשיו מודיעה לנו התורה כל הדברים שנבראו בעולם יום יום ודעו כי נחלקו ר’ יהודה וחכמים בדבר. לדעת ר’ יהודה נברא העולם בששה ימים. ור’ נחמיה אומר שהכל נברא ברגע אחד במאמר ה’ אבל הם הלכו ונתגלו כל אחד ביומו אע"פ שכולם היו כבר מוכנים מן היום הראשון. ובניסן נברא העולם. ויש אומרים בתשרי. ואומרים כי כל הדעות נכונות. שבתשרי עלה במחשבתו של הקב"ה לברוא העולם, אבל לא נברא אלא בניסן, כי כן היה רצונו יתברך.

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל (בראשית  א, ג- ד).

ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא (רש"י)

מאמר זה מרומז בפסוק גופו, שכן "יהי אור" זה לשון עתיד, וסמוך לכך נאמר: "ויהי אור" (ולא "ויעש" או "ויברא"), ואות "ו" בראש המלה מהפכת אותה מעתיד לעבר, האור היה איפוא מיד לעבר, כלומר היה ואיננו עוד, כי נגנז לצדיקים לעתיד לבוא. (הגר"א )

וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית  א-ד)

 כתוב במדרש אמר רבי יהודה ברבי סימון האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון היה האדם צופה ומביט בו מתחילת העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדורות הבאים כמו דור המבול ודור הפלגה וכיוצא שמעשיהם מקולקלים עמד וגנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא (מסכת חגיגה), ראה הקדשו ברוך הוא שאינו כדאי שהרשעים ישתמשו בו הבדילו לצדיקים ואין הכוונה לאור כפשוטו כי את האור ברא ביום רביעי שניבראה השמש והירח.

פעם אחת שאלו מהבעש"ט דבר מן הדברים, פתח את ספר הזוהר שהיה מונח על השולחן והסתכל בו ואמר להם כל המאורע, ואחר כך נמצא שהאמת אתו ושכיוון לנכון. שאלו את פיו הקדוש איך זה שפתח את ספר הזוהר והסתכל בו מעט ידע וראה מרחוק?

השיב הבעש"ט הלא מצינו, שאור שברא בו הקב"ה עולמו היה מאיר מראשית העולם ועד סופו, וגם האדם יכול לראות בו, וכיון שראה הקב’’ה שאין העולם כדאי להשתמש באור זה עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא והיכן גנזו? בתורה, וכשאדם לומד תורה לשמה מאיר לו נתיב להשכיל ולראות מתחילת עולם ועד סופו כמו אז, קודם שגנז אור. ולכן כדי ללמוד תורה לשמה באמת ובלי שום ציפיות לשכר ועונש התורה נהפכת לקנינו כמו שנאמר על משה רבנו "תורת משה עבדי". אך זה רק צדיק האמת יכול להגיע לדרגות אלו של אהבה רבה וזה מה שנאמר במדרש ראה הקב’’ה שהצדיקים מעטים אז שתל אותם בכל דור ודור והם נקראים צדיקי יסוד עולם. שבכל דור יש צדיק אחד אמיתי שכל הנשמות יונקות את החיות ממנו והוא הצינור הראשי של עם ישראל שמקבל חיות מהקב"ה ופעולתו כפועלת המח שמחיה את כל האברים ואפילו את עקב הרגל האיבר הכי תחתון שמשול לרשעים. יונק מהמוח  שמשול לצדיק יסוד עולם כמובן שישנם יהודים ירא שמים וצדיקים בכל דור ואפילו ל’’ו צדיקים ניסתרים אך בצדיקים ישנם דרגות וישנה דרג הכי גבוהה של הצדיק שנקראת צדיק וטוב לו שהרג את יצר הרע והוא יחיד בדור עין בספר התניא שהניקרא ליקוטיי אמרים של רבנו הגאון רבי זלמן שנאור מלאדי, ותהנה.

מאמר בספר מכתב לאליהו:

בכל פעם שה’ צורך לתת אפשרות לצדיק להתעלות במדרגה גדולה עליונה מאוד, נזרק הצדיק אל סביבת השפלים היותר גרועים למען ילמד מהם את הרע ויתאמץ בטוב עד מרום קצו. ודבר זה מצינו פעמים רבות בתורה, נציין איזה מהם:

א. "מתחילה עובדי ע’’ז היו אובתינו כו’ למה מתחילים לספר את הגדת יציאת מצרים בזה? וכי מתיחסים אנחנו לתרח אבי אברהם? אלא שמספרים מגדולתו של אברהם אבינו, כי בהיותו בין עובדי ע’’ז מכמה דורות (י’ דורות מנח כו’ וכולן היו מכעיסין את ה’) על כן כשהכיר אברהם את בוראו והשיג את  הטומאה הנוראה שמסביבו, ע"י זה עלה אברהם אע"ה אל קצה הקדושה, עד כי אמיצות קדושתו היתה כ"כ שבכל הדרגות עד סוף הבריאה לא תתבטל עוד, ומשורש קדושתו יצמח מלך המשיח ותכלית הבריאה בסוף הדורות.

ב. משה רבנו, אדון כל הנביאים שהגיע אל היכולת להוריד התורה לארץ  ולהיות "בכל ביתי נאמן הוא" וגם "עניו מאד מכל האדם" כל המצב השמימי הזה לא היה יכול להגיע אליו, אלו לא התחנך בתוך ביתו של פרעה ואלו לא ישב על ברכיו באהבתו אותו כבן, כי אך בהיותו כ"כ קרוב אל מקור הטומאה (כל מצרים היו במ"ט שערי טומאה, ופרעה עשה עצמו ע"ז היינו טומאה עצמה) זה עצמו דחף ועורר אותו כ"כ אל הקדושה עד כי עלה במרומי מעלותיה.

ג. גם ישראל כשהוצרכו להכנה אל קבלת התורה, לא שלח אותם הקב’’ה לישיבה של מעלה אשר משם לקח משה את התורה, אלא אדרבא לתוך שיעבוד מצרים להיות עבדים של בעלי מ"ט שערי טומאה, ושיעבוד זה הביאם אל "ויזעקו אל ה’ כו’", אז תשובה זו שהתחילה מן ההפך היא שגרמה להם לעלות עד מדרגת קבלת התורה וראתה שפחה על הים מה שלא ראה גדול הנביאים יחזקאל בן בוזי.

ד. הקב’’ה אמר למשה שלא להלחם בעמון ומואב, ועיין רש’’י שם: "ב’ נשמות טובות יש לי להוציא מהם, רות...ונעמה...". וקשה, נשמות טובות נשמות קדושות עליונות הראויות לבנות את מלכות בית דוד ומלך המשיח, למה הורידן הקב"ה בעמון ומואב? אבל האמת, כי השי"ת יודע אשר לקנות האמיצות הנדרשת למלכות בית דוד א’’א אלא מתוך היות הצדיק מתחילה בין עם שקוע בטומאה.

ה. וכן הגאולה העתידה: "אין ב"ד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". למה? אם בכולו חייב יכול לבוא למה לא יבוא גם לממוצע? אבל הענין, דכולו חייב אם אך יחזור בתשובה אז בתשובתו דחיפה עצומה מאד ועולה בה למעלה מאד מאחר שרואה עד היכן הגיע בהתחברותו אל הרע אשר הורידו אל קצה האחרון של תהום השפלות משא"כ הממוצע לא יראה את הרע בכל הקפו גם בשעת תשובה. לכן נאמר במקום שבעלי תשובה נימצאים צדיקים אינם עומדין. כי לבעלי תשובה הקדושה היא כמו תחיית המתים כרשעם חשובים כמתים ומרגישים את ההבדל בין אור לחושך.

עוד איתא במדרש (בראשית רבתי מיסודו של ר’ משה הדרשן וביבמות ק"ג) "א"ר יוחנן כל טובתן של רעים רעה היא אצל צדיקים, שנ’ ’השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע’. בשלמה רע לחיי, אלא טוב אמאי לא? אלא ש"מ כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים...דלמא מידכר לי’ שמא דע"ז". (ובב"ר: למה? שה’ מזכיר לו שם ע"ז) ובמדרש תדש פ"ז "ועץ הדעת טוב ורע אמר רבי פנחס בן יאיר העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון, לא נקרא שמו אלא עץ בלבד...אבל משאכל ועבר על גזרתו של הקב"ה נקרא שמו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו (בב"ר ומשה החסיד קדם וקראו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו)...ולמה קרא שמו טוב ורע אלא שהודיעו הקב"ה שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע, כמש"א ללבן, השמר לך פן עם  יעקב מטוב ועד רע..." פירוש שני המאמרים: שכל דבר שהוא רע בשורשו ובתוכנו אפ’ תוצאותיו הטובות (כנראה) מ"מ הן רעות בתוכנן, כי לא יתכן בשום אופן שמשורש רע יצמח טוב אמיתי. עץ הדעת אפי’ ניצוצות הקדושה בח’ טוב שבו הם רע, וע’’כ הזהיר את אדה’’ר שלא יקח ממנו "לא טוב ולא רע" אפי’לא את בחי’ הטוב שבו. וזהו כוונת הב"ר שמרע"ה קראו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו, כי הציווי שלא לאכול ממנו ה’ על הטוב ועל הרע שבו. לבן הארמי מכוון שהיה שונא את יעקב בקרב לבו, לא ה’ אפשר שידבר אליו טוב באמת, וכל טוב שיצוייר שידבר אליו מוכרח שיהא רע אצל יעקב, כיון שבא משורש רע, הרע שבלב. וזהו פ ’ שהזכיר לו שם ע"ז שמאחר שהשאיפה לע"ז היתה תקועה בלבד לבן, בהכרח ה’ שם ע"ז מעורב עם כל דבורו אפי’ היותר טוב.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית  א-ה)

מה טעם לא נאמר "יום ראשון", כשם שנאמר "יום שני", כי אם "יום אחד"?

משום ש"ראשון" פירושו, שהיום הראשון שייך לימים הבאים אחריו, שהוא ראשון להם. ברם, לאמיתו של דבר היה אז יום זה מיוחד במדרגתו, מבלי כל קשר אל שאר הימים, שכן ביום הראשון נברא ה"אור" שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא, שיאירו את נשמות ישראל מכיוון שלא היה העולם כדאי להשתמש בו (ראה  פסוק ג’) וממילא היה זה יום "אחד" ולא "ראשון" שהיה מיוחד במינו ובמדרגתו...(משך חכמה)

ויהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים (בראשית  א-ו)

 כלומר הקב"ה הבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע בארץ  ובין המים שמעל לרקיע רצה לומר שלא היו כמים אשר בתוך הארץ, אלא היו תלויים למעלה מעל לרקיע ורחוקים ממנו. ובימי קדם שאל אחד משאר האומות את רבי מאיר כיצד יתכן הדבר הזה? הביא לו מין כד שהיה מנוקב למטה נקבים קטנים, ולמעלה היה לו נקב גדול מאד. שדרכו היו ממלאים המים. וכשנקב זה פתוח מלמעלה נשפכים כל המים למטה. אבל אם סותמים הנקב שלמעלה יפה יפה אינם יוצאים מתחתיו אפילו טיפה אחת של מים. והסיבה לכך הסבירו החוקרים כי אי אפשר להיות בעולם דבר שיתקיים בעודו ריק. לכן כשסגרו יפה למעלה אין מציאות שהמים יצאו כדי שלא להשאיר ריק. ואם פתוח למעלה, מאחר שיש לו מקום להכנס בו האויר יורדים המים מלמטה כי הכד מתמלא מאויר העולם ואותו גוי לא ידע מזה וכשראה שהמים נשפכים מלמטה, ניסה לסתום הנקב במטבע של כסף ושל זהב, וכל כמה שעשה לא עצר את המים. שם רבי מאיר את אצבעו על הנקב ונעצרו המים. והוכיח לו באומרו ראינו כי אצבע אחת מסוגלת לעצור את המים שלא יצאו החוצה ושום דבר אחר אינו יכול לעוצרם. קל וחומר למלכו של עולם הגדול והגבור שיכול לעצור את המים במקומם. ודבר זה הניח דעתו של הגוי שהודה על האמת. והמים שהם למעלה מן הרקיע אינם מים הניתנים למשמוש, אלא הם מים זכים ודקים הנקראים בלשון הקודש רוחניים. אבל מ"מ חייבים להאמין כי יש מים מעל לרקיע, וכן אמר דוד המלך הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים. אך היום כל בר דעת יודע שהעננים הם גזים וברגע שהשמש מחממת את הים עולים אדים דקים שמחממים את העננים שהם גזים והם משנים מצב צבירה מי גז למים ויורד מים מהשמים וגם מחוץ לאטמוספרה יש עננים וישנם גם מיליארדי כוכבים קפואים מלאים במים וזה ידע דוד המלך מבלי לטוס לחלל.

ויקרא אלהים לרקיע שמים ויהי ערב ויהי בקר יום שני (בראשית  א- ח)

מפני מה לא נאמר כי טוב ביום השני?

כמו שנאמר על האור "וירא אלוהים האור כי טוב" כי לא נגמרה מלאכת המים עד יום ג’ ומלאכת המים התחילה ביום שני ונסתיימה ביום שלישי, שנאמר ביום השלישי "ויקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד"... ואז כפל בו כי טוב ב’ פעמים, אחד לגמר מלאכת היום השני ואחד למלאכת היום השלישי שנאמר פעמים כי טוב (רש"י)

ויקרא אלוהים לרקיע שמים:שמים נוטריקון שם מים, שנאמר בתהילים "יהללוך שמי שמים והמים שמעל השמים".

ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו (בראשית א -יב)

לעתים קרובות היה רבי נתן צבי פינקל מוכיח את תלמידיו להזהר בעניני ממונות בכל חומר הדין, לפי עומק ההלכה.

בתקופה מסויימת השתרש נוהג, שעם הופעת ר’ נתן צבי בישיבה לשאת שיחה מוסרית, היתה מתחילה ריצה בין התלמידים כדי לתפוס מקום סמוך לארון הקודש. ר’ נתן צבי היה מוכיחם על כך ומקדים לפני שיחתו דברי ביקורת.

הוא היה גם מעיר לתלמידים על אשר הם דוחקים איש את רעהו, ונמצא לפעמים כשאחד גובר שהוא דוחק את הזולת ונוטל את מקומו. צדיק משול לעץ שיש לו שורשים ואילו רשע משול לעשב בלי שורשים ר’ נתן צבי היה מוכיח מהאילנות כשנבראו במעשה בראשית לא יצאו בערבוביה, אלא כל אילן גדל במקומו, מרוחק מחברו, כדי לא להכנס בגבול השני. והעשבים נשאו מהם קל וחומר לעצמם ומה אילנות שאין דרכן לצאת בעירבוביה שהרי גדולים הם וענפיהם מרובים, ואין ראויים לגדול רצופים ותכופים כי אם מפוזרים, אמר הקב"ה "למינהו", שיצא כל אילן בעצמו בריחוק מחברו שיהא לו היכר, אנו כמו עשבים שרבים אנו ודרכינו לצאת תכופין ומעורבבים, ואם לא יזהר כל עשב לצאת לבד הרי אין אנו ניכרין זה מזה, על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר "יהי כבוד ה’ לעולם, ישמח ה’ במעשיו" שכולם זהירים במצוותיו (חולין ס’, א’ וברש"י).

סיים ר’ נתן צבי על אחת כמה וכמה שעלינו ללמוד קל וחומר מהעשבים ולא לדחוק איש את רעהו. ("תנועת המוסר" לוקט ממורשת אבות)

מעשה ברבי מאיר שיהיו לו שכנים רעים שהיו גורמים לו צער הרבה, והתפלל שימותו. אמרה לו אשתו שאינו עושה יפה, שכן אמר הכתוב: "יתמו חטאים מן הארץ", ומאחר שהכתוב אומר חטאים ולא חוטאים משמע שדוד המלך התפלל שיסורו החטאים, היינו שהיצר הרע יתבטל מן העולם ועי"כ שוב לא יהיו רשעים בעולם וכן צריך אתה להתפלל שהשכנים ישובו בתשובה שלא יעשו רע. וחטא הוא לבקש החוטאים שימותו. שהרי יכול לצאת מהם צדיק. כמו שיצא אברהם מתרח. אלא יש לבקש מאת הקב"ה שיעורר לבם שיחזרו בתשובה שיינצלו מן הגיהנם.

צּריך להשתדל בכל הכח לאהוב אחד את השני ולא לפגוע אחד בשני שנאמר איש את רעהו יעזורו לאחיו יאמר חזק.

היו היה ילד קטן עם אופי רתחני אבא שלו נתן לו שק עם מסמרים ואמר לו שבכל פעם שהוא מתפרץ וצועק על אנשים הוא חיייב לתקוע מסמר בגדר שמקיפה את ביתם ביום הראשון תקע הילד 37 מסמרים בגדר, אך במהלך השבועות הבאים ככל שלמד לשלוט בכעסו ירד מספר המסמרים שהוא תקע בגדר הוא למד שקל לו יותר לשלוט בכעסו מאשר לתקוע מסמרים בגדר לבסוף, הגיע היום בו הילד לא התפרץ כלל הוא סיפר את זה לאבא שלו, ואבא שלו אמר לו שעכשיו, בכל יום שחולף ובו הוא לא התפרץ ושלט בכעסו הוא צריך לשלוף מסמר אחד מן הגדר הימים חלפו ולבסוף הגיע הילד לאביו ואמר לו שכל המסמרים נשלפו מן הגדר.

האב אחז בידו של בנו לקח אותו החוצה אל הגדר, ואמר לו כל הכבוד בני על שלמדת לשלוט בכעסיך, אבל הסתכל נא אל החורים שבגדר הגדר כבר לעולם לא תהיה כמו שהיא הייתה בהתחלה, כשאתה אומר דברים מתוך כעס, הם משאירים צלקת בדיוק כמו החור שבגדר. אתה יכול לתקוע סכין בגבו של אדם ולמשוך אותה החוצה חזרה, אבל לא משנה כמה פעמים תתנצל הפצע עדיין ישאר שם.

פצע מילולי הוא גרוע בדיוק כמו פצע פיזי ולפעמים הרבה יותר גרוע כי פצע פיזי יכול לעבור מהר יותר מפגיעה ברגשותיו של האדם.

חברים הם כמו יהלומים יקרים, הם גורמים לך לחייך ומעודדים אותך להצליח, הם קשובים לך, הם תמיד שם בשבילך, אל תשאיר להם צלקות... ובטח לא בתוך בני משפחתך, כל העולם עומד על ויתור שנאמר באיוב "תולה ארץ על בלימה" העולם מתקיים בזכות מי שבולם את פיו בשעת מחלוקת ומריבה, ויש שכר גדול לפעולתו במיוחד שמדובר ביהודי שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ומספיק יש לעם ישראל שונאים מבחוץ ואם לא יהיה שלום בינינו לבין עצמינו אז הספינה תיטבע לכן החי יתן לליבו.

 נספר מעשה: כדי לסבר את האוזן, כאשר שאלו את העצים מדוע כאשר מכה בכם הגרזן אינכם משמיעים קול, אף לא איושה קלה ולעומת זאת, כאשר מכה הגרזן בברזל נשמע קול צעקה המהדהדת למרחקים?

ענו העצים ואמרו: הגרזן הרי ברזל הוא ואנחנו עצים, אין בינינו שום קירבה, לכן, גם הכאב אינו גדול, כאשר מכה בנו הגרזן. אבל, כאשר מכה הגרזן בברזל, נשמעת צעקה גדולה, הרי אחים הם! כאשר אח מכה את אחיו מה נורא הכאב, וכמה מצטער הוא!

לכן, הבה נשתדל לא לפגוע איש ברעהו שהרי כולנו אחים, מצד הנשמות רק שגופינו ניפרדים ואם בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם עליו להבנות על אהבת חינם ואז יבוא משיח שנאמר והאמת והשלום האהבו זאת הדרך היחידה להנצל מהגלות המרה שסובלים עם ישראל מי זה הרבה שנים.

ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים (בראשית  א-יד)

והתלוננה הלבנה לפני הקב"ה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. ואז כעס עליה הקב"ה והקטינה. והשמש נתגדלה יותר מכפי שהיתה קודם לכן, מפני שלא היה לה חלק במחלוקת זו. והלבנה נשארה בצד ולא שימשה כלל, עד שבא אדם הראשון והחזיר אותה בתפילתו ובכל חודש הולכת הלבנה ומצטמצמת עד שלא נשאר ממנה כלום, וכשמגיע המולד, הינו שהלבנה מתחילה להולד, אם אין עוברים שבע או שמונה שעות לפחות, אי אפשר לראותה כלל מרוב קטנותה. ואין ללבנה אור משל עצמה. אלא היא גוף עב וחשוך, ומטעם זה אנו אומרים ביוצר של שבת, ראה והתקין צורת הלבנה. רצה לומר שהיא צורה בלי אור. וכשם שהברזל הנמצא בתוך שלהבת האש ניצת ונראה כמו גחלת בוערת, כך הלבנה המקבלת אורה מן השמש. שכן השמש נמצאת בגלגל הרביעי והירח בגלגל הראשון, ומפני שהיא למטה מן השמש היא מקבלת ממנה אורה. ואע"פ שיש גלגלים אחרים החוצצים בניהם, אבל מאחר שהם זכים ובהירים אינם מסתירים ביניהם. וכשהלבנה מתקרבת לשמש, וזהו יום אחד בסף החודש וביום הראשון של החודש הבא אחריו, נסתרת אור הלבנה בגלל אור השמש הנמצאת בדיוק למעלה הימנה. ומאחר שאנו נמצאים למטה, אין אנו יכולים לראותה. אבל כשהלבנה נמצאת רחוק מן השמש, בא האור מן הצד לחלק שאנו רואים,  ולכן מוארת הארץ מאורה עד הט"ו בחודש כי השמש נמצאת אז למטה מן הארץ והלבנה היא בשמים. אבל כשגם השמש מעל הארץ אי אפשר  לראות את הלבנה מפני שהיא מחשיכה מול השמש. ואע"פ שהארץ חוצצת בין הלבנה והשמש, ובדין היה שלא נוכל לראותה גם בלילה, אבל דעו כי צל הארץ אינה מגיעה עד הלבנה ואינה יכולה להסתיר את אור השמש. שכן השמש היא גדולה בהרבה מן הארץ כפי שנבאר. אע"פ כן אין בזה למנוע צל כל שהוא  ולכן נגרם שהיא חשוכה בלילה, שאם לא כן היתה הארץ צריכה להיות מוארת כמו ביום בגל אור השמש. ודעו כי מלבד המעלות של השמש והירח שמאירות, הן מביאות עוד טובות. שכן השמש מצמיחה כל דבר בארץ ונותנת כוח לכל הדברים הבאים, והירח בלילה גורם גיאות למעיינות  ולנהרות, ונותנת כח לכל הדברים הקרים והרעננים.

מאת אתר רבי www.rabi.co.il

פרשת בראשית - חלק ג' - הרב אריה קרן שליט"א

פרשת בראשית - חלק ג' - הרב אריה קרן שליט"א

לפתח חטאת רובץ

הלא  אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ (בראשית ד-ז)

כאשר אדם שרוי בביתו הריהו לפי דרכו ולפי סדרו מימים ימימה, ואילו כאשר הוא יוצא מפתח ביתו, ללכת בדרכים, אזי מתגבר עליו יצרו מאד, משום שכאן נתקל הוא במניעות ובמכשולים שונים המפריעים לו בעבודת השם.

וזהו שאמר הכתוב: "לפתח" – ליד הפתח – שם "חטאת רובץ" ואורב לך בצאתך...

אין ליצה"ר שליטה וכוח על האדם להטותו מדרך הטוב רק במקום שיש פצע פתוח לפניו – כך אומר הגר"א.

היצה"ר אינו בא אל האדם ומבקש ממנו לעשות דבר שהאדם מקיים אותו ברמ"ח איבריו אלא היצר מחפש פתח כניסה, תופס את הספק, רגע של חולשה ואז האדם מתפתה לעבור עבירה.

מסופר על אחד מגדולי רבותינו, שלקראת סוף ימיו שם אדם מיוחד שיעיר אותו מידי בוקר לתפילת הנץ. שאלו אותו תלמידיו: רבינו, יש מניינים מאוחרים ואדם בגילך אינו צריך לקום כל כך מוקדם.

ענה להם: עוד מעט ואני צריך להשיב נשמתי לבוראי. כאשר אגיע לבי"ד של מעלה ישאלו אותי: שולחן ערוך קיימת? ויתחילו לבדוק סעיף אחר סעיף  בשולחן ערוך ומה אענה להם כאשר ישאלו האם קיימת את כל המצוות? ויתחילו לבדוק בסעיף  הראשון בשו"ע  בו נאמר "יתגבר כארי לעבוד את בוראו שיהא הוא מעורר השחר". מה אענה להם על שאלתם לסעיף הראשון" האם כבר כאן אתחיל לגמגם בתשובותיי? אבל אם את הסעיף  הראשון אני אעבור בשלום, ממילא לגבי שאר הסעיפים גם אם יהיו בעיות אני אסתדר אבל לפחות ההתחלה היא חשובה מאוד.

אין ספק, היצה"ר בא ואומר לאדם: תפילה ודאי היא חשובה ויש להתפלל במניין אבל יש מצווה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". אינך צריך לקום כל כך מוקדם. יש מניינים מאוחרים – ב-שמונה, תשע ואפילו בעשר בבוקר, לכן תמשיך לישון ואח"כ כמובן תתפלל במינין ובעירנות.

אמר הגר"ע יוסף שליטה: "אם היה באפשרותי הייתי סוגר את כל המנינים המאוחרים!"

זו דרכו של היצה"ר – למצוא את הפתח אצל האדם ואצל כל אדם הגודל שונה: יש שפתחו רחב כאולם ויש שפתחו צר כמחט. והיצה"ר מכיר היטב מהי חולשתו של האדם.

מכאן יבדוק כל אדם היכן מנסה היצה"ר לפתותו, אילו היתרים הוא מוצא לו וידע כיצד להילחם בו. ולצערנו, היצר מכיר את מלאכתו היטב ועושה מלאכתו נאמנה ואין הוא מוותר ואין הוא מתייאש. הוא יודע היכן הפתח וכיצד להיכנס דרכו.

זאת הסיבה שאנו מתחילים מיד בסיומת התורה לאחר סיום פרשת "וזאת הברכה" את פרשת "בראשית" ואין אפילו שום הפסק בין סיום התורה לתחילתה. והסיבה היא כדי ליצור התחלה כדי ליצור את ההמשכיות בחיבור התורה.

היצר הרע הינו ערמומי ומתוחכם מאין דוגמתו. ופעמים רבות הוא מצליח לעטוף מידות מגונות כקנאה, תאווה וכבוד בעטיפות נמלצות של חרדה לדבר ה' וכיו"ב.  (אור דניאל)

זהו יצר הרע, השולט באדם משעת יצירתו, שלא כיצר הטוב, שמתחבר לאדם מיום בר-מצוה (סנהדרין צ"א ב' ומדרש רבה קהלת פ"ד).

מעשה שהיה בשמחת בר המצוה של רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל. הפנה אחד הרבנים החשובים שהשתתפו בשמחה שאלה אל חתן המצוות:

"כיצד הצלחת לעמוד עד עתה נגד יצר הרע, כשעדיין לא בא לעזרתך היצר הטוב?"

השיב הנער: "בכל פעם כשבא יצר הרע להסיתני, הייתי עונה לו תשובה ניצחת".

"ומהי התשובה?" התפלאו המסובים

"אמרתי לו, כי לפי ההלכה, אסור לו – לדיין לשמוע את דבריו של אחד מבעלי הדין, בטרם יבוא בעל הדין השני...(היצר הטוב" (מעשיהם של צדיקים)

למרות שהיצר הרע לפתח חטאת רובץ אל תישנאוהו למרות כי ליצר הרע יש רצון להכשיל את האדם. אין לו תועלת מזה אלא שהוא מקיים את רצון קונו לפתות את האדם בכל דרך משכנעת ובתוך פנימיותו היצר הרע מעונין שהאדם לא יכשל ולכן הפקחים יודו ליצר הרע שעל ידו הם זוכים לשכר הטוב, לטובת האדם, בודאי אין בעולם עבד שימרה פי רבו, ומאחר שהקב"ה רוצה שהאדם יעשה טוב ויקיים המצוות, כיצד יתכן שיבוא מלאך ויאבק עם הבריות שיעשו רע, אבל דעו כי תפקידו של היצה"ר לעשות רצון קונו. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן שהיה אהוב עליו מאוד, וציוה עליו שלא ללכת עם אשה שאינה שלו, ואם יעשה כן לא יכנס לארמונו. הבן הסכים לקיים מצוות אביו ברצון רב. יום אחד ביקש המלך לדעת אם הבן מקים מצותו. מה עשה. בסמוך לו ראה זונה. קרא אותה המלך וציוה עליה שתתקשט יפה ושתלך לבנו ותפתהו לעשות עבירה עמה, בכל מיני פיתויים, ובזה יבחן המלך את בנו: אם ישים לב אליה או לא. והבן עמד בנסיון. שמח המלך והיה מוקיר בנו ומחבבו יותר ונותן לו מתנות יקרות. ונמצא ששכר טוב גרמה לו אותה זונה.

אף כאן, לולא היצה"ר שהוא המלאך המוות ההולך ומפתה את האדם שיחטא, לא היה ראוי לשכר טוב. ואמרו חז"ל: אשרי מי שלא פגע בו יצה"ר ואשרי מי שפגע בו. ואין כאן סתירה. כי אשרי מי שפגע בו יצה"ר והשיאו לחטוא והוא נאבק עמו ויכול לו. ואשרי מי שלא פגעו, היינו אם הוא אדם חלש המתפתה מהר, אשרי אם לא פגעו.

סיפר רבי צמח שלומוביץ, שבעיר אחת מערי ליטא, פרצה פעם מחלוקת גדולה שהיתה נטושה זמן רב, עד שגבר צד אחד והמחלוקת שככה. לאחר זמן הגיע ת"ח אחד לעיר והצטרף לצד החלש, ועי"ז שוב התעוררה המחלוקת בכל עוזה והגיעה השמועה הזו להגה"צ רבי ישראל סלנטר זצ"ל.

אמר על כך רבי ישראל: יש והיצר הרע מגדל יהודי ומפטם אותו בשבעים שנה של לימוד התורה הקדושה, הכל כדי שיוכל להצית מחלוקת, שכן בהיותו תלמיד חכם – כולם ישמעו לו וייסחפו במחלוקת. והוסיף ע"ז ר' צמח, בשם רבי שמחה זיסל מקלם, שזהו מה שחז"ל סיפרו על יוחנן כהן גדול ששמונים שנה שימש בכהונה גדולה ולבסוף נשה צדוקי, והוא שאמר דוד המלך (בתהלים לז,לב): "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו'', שהיצר הרע אורב וצופה לצדיק שנים ארוכות כדי שיוכל להמיתו.

וכבר  ידוע המעשה שהיה באחד שקראו לו "דוד שותק", שהחוזה מלובלין זי"ע אמר עליו, כי היצר הרע שמר אותו אפילו מאבק לשון הרע, כדי שיאמינו ללשון הרע שיאמר פעם (מורשת אבות)

הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ (בראשית  ד-ז)

לפתח קברך חטאתך שמור (רש"י)

 וצריך ביאור אומר ה"חפץ חיים" – חטאת באה על שוגג ועוון חטא במזיד, הוא פשע  במדרגה יותר גדולה, וא"כ למה החטאת שומרת על הפתח ולא העוון או הפשע?

אבל העניין מבואר עפ"י משל לסוחר שלווה מעות מכמה אנשים ולבסוף פשט את הרגל. נטפלו אליו הנושים וכל אחד חטף סחורה או חפצים מביתו. מי שהיה חייב לו אלף שקל חטף ומי שחובו הגיע לחמש מאות ג"כ חטף. והיה בעל חוב אחד שבעל הבית היה חייב לו רק עשרים שקל והוא ניגש ג"כ לחטוף. נטפלו אליו בעלי החוב הגדולים בטענה: "מילא לנו מגיעים סכומים גדולים אבל חובך קטן ומה לך בינינו"?

והלה השיב: גם חובי חוב הוא ומכיוון שפשט את הרגל כאן כולן שווין ויחטוף כל אחד המגיע לו.

כן העניין,שכל זמן שהאדם חי אין כל משחית יכול להשתלט עליו ומכיוון שמת הכל באים לתבוע את המגיע להם ואפילו החטאת,הבעל חוב הקטן ביותר גם כן שומר על הפתח.

והנה ידוע מאמרם ז"ל כי העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד ומי שלמד ועלתה בידו לתרץ דברי הרמב"ם או רש"י או תוספות יצאו המה לקראתו ויקבילו פניו בעולם האמת. ומעתה נקל לשער העלבון הגדול בעת שרבותינו הראשונים והאחרונים יצאו לקראת הנשמה פתאום יופיע גם המקטרג הנולד מהחטאת ויתבע את חלקו.

על כן לא יזלזל אדם גם בעבירות הקלות שאדם דש בעקביו,אותן עבירות שהאדם לא שם ליבו אליהן. גם הן יבואו ויתבעו את חלקו ביום פקודה.  (אור דניאל)

ויאמר ה' אל קין למה חרה לך...ואם לא תיטיב לפתר חטאת רובץ (בראשית ד, ו-ז)

אמר השם יתברך לקין למה חרה לך? אין היצר הרע אורב אלא על פתחך שלך! משאתה פותח לו פתח בהתרשלותך, בקרירותך ובספקנותך מיד הריהו מופיע ובא, בבחינת "פירצה קוראת לגנב", והוא מביא אותך לידי המעשים הגרועים ביותר, ואפילו לידי רציחה. השתדל נא שלא להראות לו פתח פתוח, כי אז תיווכח לראות שאין לו כל שליטה עליך, אלא להיפך "ואתה תמשל בו". (אהל יעקב בשם הגר"א ז"ל לוקט ממעיינה של תורה)

אדם הראשון

ביום הששי ישב ה' על כסא קדשו ורבוא רבבות מלאכים עמדגו ממעל לו. ויאמר ה' נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ומשל בכל מעשי ידי, והיה מוראו על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ותבוא האמת ותשתחו אל ה' ותתחנן אליו לאמור: "אל נא תברא את האדם כי יציק לי בשקריו ובכזביו. ויבוא החסד ויתייצב לפני ה' ויאמר: אנא ה'! ברא נא את האדם כי עשה יעשה חסד עם יצוריך! ויבוא השלם ויבך ויתחנן אל ה' ויאמר לה תברא את האדם ולבו רק רע יהיה כל הימים והרע לכל מעשי ידיך! ויבוא הצדק ויאמר אל ה' "תפל-נא תחינתי לפניך ובראת את האדם כי צדקות יאהב ורחם כל עני וכל דל יהושיעם בצר להם...!" יישמע ה' את הדברים האלה וישלך את האמת ארצה. ויאמרו המלאכים: למה, ה' עשית ככה להאמת? הלא היה חותמך! ויאמר ה' הלך ילך האדם בדרך האמת ואהב אותה בכל ליבו ובכל נפשו ושבה ועלתה שנית אלי!... ועוד המלאכי נדונים איש באחיו ויקח ה' עפר מארבע כנפות הארץ וייצר ממנו את האדם ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ויעמוד על רגליו וירא את השמים ואת הארץ וכל צבאם וישתאה ושיתומם ויאמר מה רבו מעשיך ה'!! ויאמרו המלאכים: למה בראת את האדם? הלא הוא עפר ואפר והיו כל ימיו מכאובים וענינו כעס ורגזה? ויען ה' ויאמר לולא יצרתי את האדם, כי עתה לא בראתי גם את הצאן ואת האלפים וגם בהמות שדי וצפרי השמים ודגי הים! ועתה ידוע תדעו כי למען האדם נבראו כל אלה, ומרוחי אצלתי עליו ומשל ימשול בכל מעשי ידי! ויצו ה' ויעבירו לפני המלאכים את הבהמה ואת החיה ואת העוף שנים שנים, איש ואשתו וישאל ה' את המלאכים לאמור הגידו נא אם ידעתם את שמות היצורים האלה! ויענו המלאכים את ה' ויאמרו לא ידענו!.. ויאמר ה' אל האדם הגידה אתה את שמות כל אלה! ויען האדם  ויאמר שם היצור הזה שור ושמות היצורים האלה חמור סוס גמל..." ויאמר ה' ומה שמך? ויען האדם ויאמר אדם שמי, כי מן האדמה נוצרתי. ויוסף ה' דבר אל הדם ויאמר ומה שמי? ויאמר האדם שמך אדני כי אדון כל היצורים אתה! ויהי כאשר כילה האדם לענות את ה' ויאמר ה' אלהי! בכל החיה והעוף אשר העברת פני ראיתי איש ואשתו ועתה הגדל נא את חסדך עמדי ונתת גם לי אשה והיתה עזר כנגדי! וישמע ה' בגול תחנוני האדם ויפל עליו תרדמה ויישן, ויקח אחת מצלעותיו ויבן אותה לאשה ויביאה אל האדם. וייקץ משנתו וירא את האשה העומדת לפניו וישמח בה שמחה גדולה ויאמר ברוכה את לה' לך יקרא אשה, כי מאיש לקחת...!

האישה הראשונה

וה' לא ברא את האשה מראש האדם או מעיניו או מאזניו לבלתי ירום ליבה ולא תמוד לראות ולשמוע את הכל גם לא בראה מפי האדם וליבו או מידיו ורגליו לבלתי תפשוק שפתיה ולא תקנא ולא תגע בכל דבר אשר לא לה ולא תרוץ אנה ואנה כל היום. ויברא ה' את האה מן הצלע, למען היותה מצניעה לכת כל הימים ועשתה את הטוב ואת הישר בעיני אלהים ואדם.

ויהי היום ויאמר מלך אחד ממלכי הגויים העובדים אלילים, אל אחד מגדולי ישראל לאמר מדוע גנב אלהיכם את הצלע מן האדם? ותשמע בת המלך את דברי אביה ותאמר אבי הטוב צוה נא והביאו אלי את אחד השופטים הרודים בעם! ויאמר המלך: למה לך השופט? ותענהו בתו לאמר כי יבוא השופט ושאלתי ממנו ליסר את הגנב אשר בא הלילה אל הארמון! ויאמר המלך הגידי נא לי, בתי, מה גנב האיש ההוא? ותענהו בתו ותאמר כאשר נפלה עלינו תרדמה ונישן, ויבוא האיש הארמונה ויגנוב גביע כסף וישם תחתיו גביע זהב! וישתאה המלך לדברי בתו ויאמר מי יתן ובאו גנבים כאלה הארמונה בכל לילה ולילה...! ותאמר הנערה ישים נא עתה אבי את ליבו למעשה אלהי העברים הן הוא לקח מן האדם הישן צלע ויתן לו תחתיה אשה! וישמע המלך את מענה בתו ויבן כי לא מחכמה דבר את דבריו.

החטא הראשון

והנחש הלך על שתים כאחד האדם כי בראו ה' לשרת את בני האדם ולעשות את עבודתם בבית ובשדה ולהביא אליהם מקצוי הארץ אבני שוהם וברקת וספירים  וכל כלי חמדה. וירא הנחש את אדם וחוה חיים חיי עונג בגן העדן ויקנא בהם עד מאד. ויגש אל חוה ויאמר מדוע אינך אכלת מפרי העץ אשר בתוך הגן? ותענהו חוה ותאמר ה' צונו לבלתי אכול מפרי העץ הזה ולבלתי געת בו פן נמות! ועודנה מדברת ותעבור לפני העץ הזה, וימהר הנחש ויגש אליה ויהדוף אותה ותגע בענפיו, ויאמר הנחש ראי הנה נגעת בעץ ולא מת, לכן דעי כי לא תמותי גם אם תאכלי מפריו. וירא הנחש כי לא שתה חוה לב לדבריו ויסוף לדבסר אליה ויאמר ידוע תדעי כי אכל ה' מהעץ הזה ויחכם ויגדל ויחזק ויברא את התבל ומלאה... על כן צוה לך ולאישך לבלתי אכול מן העץ הנפלא הזה כי ירא הוא פן תאכלו והייתם כאלהים ובראתם עולמות אחרים! ויהי כראות הנחש כי לא נפתתה האשה גם באלה ויצר לו ויאמר הנה את ואישך נבראתם באחרונה ועל כן חכמתם ומשל תמשלו בכל היצורים אשר נבראו לפניכם... והיה א לא תמהרו לאכול מפרי העץ הזה וברא ה' אחריכם בריאה חדשה אשה תחכמכם ותגבר עליכם ואבדתם מהרה מעל הארץ הזאת!...ותשמע חוה את הדברים האלה ותאות ותאכל ותתן גם לאדם אישה ולהבהמה ולהחיה ולהעופות ויהי כאשר נגשה אל החול ותאמר לו הא לך מפרי העץ אשר בתוך הגן ואכלת אותו כאשר אכלו כל הצפרים אשר בגן ויאמר החול: חלילה לי מעשות את הדבר הרע הזה לעבור את מצות ה' ותוסף חוה לדבר אלו ולא שמע לדבריה ולא נפתה לה. ויאמר ה' עקב אשר עשה החול את הדבר הזה, על כן יחיה לעולם! וכל אלף ואלף שנים תצא אש מקנו ושרפה אותו ולא ישאר בכל גופו בלתי אם כביצה. ונהפכה מאחרי כן והיתה לצפור קטנה והלכה הלוך וגדל הלך וחזק עד אשר יחודשו נעוריו והיה בו כח לחיות עוד אלף שנים. ואל הנחש אמר ה' אנכי הטיבותי עמך ותלך קוממיות ומאכלך היה כמאכל בני האדם ותבוא היום ותעש את הרעה הגדולה הזאת לכן על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך. ויהי ברגע הזה וירדו מלאכי ה' מן השמים ויקצצו את רגלי הנחש וידיו. ויצעק הנחש צעקה גדולה ומרה ותשמע מקצה הארץ ועד קצה ואל האדם אמר ה' לו שמעת בקולי כי עתה הוציאה לך האדמה עצי פרי כעצי גן העדן, אולם עתה תאכל את עשב השדה, ויהי כשמוע האדם את הדבר הרע הזה ויחרד חרדה גדולה עד מאד ונטפי זעה גדולים כסו את פניו ויקרא! אהה ה' אלהים! הכבהמה אוכלת עשב אהיה? ויען ה' ויאמר: יען כי התעצבת אל לבך ותעצק אלי, לכן זאת אעשה לך "בזעת אפיך תאכל לחם".

האש הראשונה

ויגרש האדם ואשתו מגן העדן ביום הששי בערב ויבוא ה' לענוש את האדם כאשר אמר ותבוא השבת ותתטיצב לפני ה' ותתחנן אליו לאמר אדני אלהי השמים והארץ בששת הימים אשר בראת את עולמך, לא ענשת כל יצור ועתה כי בא היום השביעי אשר ברכתהו ותקדש אותו מכל הימים אתה אומר לענוש בו את האדם? הכזאת תהיה מנוחתי וקדושתי? אנא ה' רחם נא את האדם ונת אותו לנוח ביום שבת קדשך! וישמע ה' את דברי השבת וירף מן האדם ויתנהו לנוח ביום הקדוש הזה. וירא אדם את המעשה הגדול אשר עשתה השבת ויפתח את פיו ויאמר מזמור שיר ליום השבת! ותאמר השבת אליו לא לי, לא לי, כי אם לה' טוב להודות, לשמו נאה לזמר! ויהי כאשר ירד היום הקדוש ותבוא השמש והחושך החל לכסות את הארץ... והאדם לא ראה את החושך ולא ידע מה הוא, כי בשבתו בעדן גן אלהים ראה בו את האורה הגדולה אשר יביט בה איש מקצה העולם ועד קצהו, ויחרד האדם חרדה גדולה ויצא לבו ויאמר אויה לי! עתה כאשר ישופני החושך יבוא הנחש וישופני עקב!! וירא ה' את מכאובי לב האדם ויחמול עליו ויתן לו אבן אול ואבן צלמות, ויקח אדם את שתי האבנים  ויך את האחת בשנית ותצא מהן אש ותאר את הלילה. וישמח האדם על האש שמחה גדולה, ויקרא ברוך ה' בורא מאורי האש!

הדמעה הראשונה

וה' ראה ללב אדם ואשתו וידע כי נחמו על המעשה הרע אשר עשו ויחמו עליהם ויאמר ילדים אומללים! אנכי שפטתיכם ואשב לכם גמול  דכם ואגרשכם מהמקום הנחמד מגן העדן אשר ישבתם בו ותתענגו על רוב טוב ועתה הנכם באים אל מקום רעות וצרות רבות אשר לא ידעתם אותו עד היום הזה...אולם דעו כי בכל אלה לא תמו חסדי עוד, ואהבתי אתכם לא תחדל לעולם. ועתה הנה נא ידעתי כי תמצאנה אתכם רעות וצרות רבות וכבדו עלי כם ומררו את חייכם על כן אנכי מוציא לכם מאוצרי את המרגלית הזאת הלא היא הדמעה, והיה כאשר יקרכם אסון והמר לכם עד מאד, ולבבכם יכאב ונפשכם עליכם תאכל וירדו אז עיניכם דמעה והקלה את משא צרתכם ורוח לכם.

ויהי כדבר ה' את הדברים האלה ותרדנה עיני אדם וחוה דמעות ותתגלגלנה מעל לחייהם  ותפלנה ארצה ותהיינה הדמעות ההן הראשונות אשר הרטיבו את האדמה. וכאשר הוסיף אדם ואשתו להוריד דמעות כן רוח וכן הונח להם, וכן שבה אליהם תקותם, ויורישו את הדמעות לבניהם ולבני בניהם עד דור אחרון ועל כן אין יצור בכל העולם בוכה ומוריד דמעה כאדם. מקור הדמעה הצפון בעיני כל איש כון תמיד להקל את מכאובי לבו הנשבר אפס כי בהתגבר היגון על האדם ומקור דמעתו יחרב וייבש אז תקומנה העיניים ולא תרדנה גם דמעה אחת ואין דבר בעולם ואין לנחומים אשר יקלו את ענות הנפש האומללה הזאת.

ויקם קין ויתנפל פתאום על הבל אחיו ויפצעהו וימחצהו וידקרהו ברגליו ובידיו ובערפו, כי לא ידע איפה יפצע את אחיו ומת, ויהי כאשר הרץ את גולגלתו וימת. וירא קין כי מת אחיו ויך אותו לבו ולא ידע מה יעשה עתה עם ההרוג. ויקרה ה' לפני קין שני עורבים נאבקים ומכים איש את רעהו בחזקה. ויגבר האחד על השני ויכהו וימיתהו ויחפור בחרטומו בור וישם בו את העורב ההורג ויקברהו, ויקם קין ויקח את הבל אחיו ויקברהו. ויהי כאשר נקבר הבל ויאמר קין אל לבו הבה אברחה מפני אבי ואמי כי יאמרו רק ידיך שפכו את הדם הזה!...ויהי הוא מתכונן לברוח וירא אליו ה' פתאום ויאמר הגם ממני תברח כאשר אמרת לברוח מפני אביך ואמך? אם יסתתר אי במסתרים ואני לא אראנו? ויוסף ה' לדבר אל קין ויאמר אי הבל אחיך ויען קין את ה' ויאמר ה' מה עשית? קול דמי אחיך צועקי אלי מן האדמה! ויתמה קין מאד ויאמר איכה ידעת את הדבר הזה? הלא אבי ואמי בארץ והם אינם יודעים את המעשה אשר עשיתי, ואתה ה' בשמים האמנם יש לך שם הולכי רכיל מגלי סוד? ויאמר ה' הלא את השמים ואת הארץ אני מלא ואין דבר נעלם ואין דבר נסתר ממני! ויאמר קין עתה ידעתי כי גדול אתה, ה, וגדול שמך! אנא סלח נא לעוני כי נחמתי כי עשיתי את הרעה הגדולה הזאת! ויאמר ה' יען כי נחמת על הרעה אשר עשית, על כן אחסר מעט מענשך צא מן המקום הזה והיית נע ונד כל ימי חייך. ויצא קין מלפני ה' ויפגשהו אביו ויאמר הנה נודע לי, כי עשית את הרעה הגדולה ותקם על אחיך ותהרגהו ועתה הגידה נא לי מה נגזר עליך? ויאמר קין ה' צוני לצאת מן הארץ הזאת ולהיות נע ונד כל הימים. ויאמר האדם מה גדולה חטאתך ומה קטן עונשך!! ויאמר קין לולא נחמתי על הרעה אשר עשיתי ולולא התחננתי אל ה' המרבה לסלוח כי עתה היה ענשי גדול מנשוא וישמע האדם את דברי קין ויצר לו מאד ויספור כפיו ויאמר אויה לי! מדוע לא נחמתי גם אני על עברי את פי ה' בשבתי בגן ולא התחננתי אליו?! הן הראיתי עתה לדעת כי קרוב ה' לכל קוראיו.

וילך קין הלוך והרחיק מארץ מולדתו ותרעש הארץ תחתיו,וינע קין בלכתו וינד. ויראהו החיות והבהמות ותנהמנה עליו ותחרקנה שניהן ותאמרנה הנה האיש אשר רצח את נפש אחיו...! הבה נאסף כולנו ובאנו אליו וטרפנהו...! וישמע קין את דבריהם ויתחלחל עד מאד. אולם כל הבהמות והחיות לא נגעו בו לרעה, כי ראו את האות אשר שם לו ה' וייראו מגשת אליו.

הוידוי הראשון

והאדם ירד במי גיחון ויבואו המים עד צווארו. ויצם שם שבע שבתות ימים וירזה משמן בשרו עד מאד. ואחר אמר אל ה' העבר נא את חטאתי אשר חטאתי לך בהיותי בגן העדן אנא ה' קבל נא את "תשובתי" וידעו אז כל באי עולם כי קרוב אתה לכל השבים אליך באמת ובלב שלם! וישמע ה' לקול תחנוניו ויאמר סלחתי כדבריך ויעל האד אל חו הנהר ויאמר בלבו אם "הלוחות" אשר יכתבם ה' באצבעו האחת יקדשו ויטהרו מאד אף כי גופי אשר עשוהו שתי ידיו! על כן הבה אחצוב לי מערה לגור בה וחצבתי בה מערה עמוקה ונסתרה, והיה כאשר יקרבו ימי למות וירדתי אל תוכה ונסתרתי מעיני כל חי ולא יבואו הדורות הבאים להשתחוות לעצמותי ולעבדן!

ע"ז הראשונה

ויהי שת בן מאה שנה וחמש שנים ויולד את אנוש ויהי אנוש איש יודע לתאר בשרד תבנית כל חיה וכל עוף ולעשות כל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת. ויחדל אנוש מעבוד את ה' וידבר על לב בני דורו לעבוד את התמונות אשר עשה ולהשתחוות להן. וישמעו רבים לקולו ויעזבו את ה' וישתחוו לעץ ולאבן. ויחר אף ה' ויעל עליהם את מי נהר גיחון וישחיתו עם רב. ויהי כאשר לא שתו החטאים לב לזאת ויוסיפו לחטא ויתן ה' את ההרים אשר זרעו עליהם בני האדם כנחושה ולא הצמיחה האדמה בלתי אם קוצים ודרדרים ויהי הרעב בארץ גדול מאוד. ויהי כאשר לא נוסרו גם באלה ויוסף ה' ליסרם ויסר מעליהם את צלמו – צלם האלהים – וימשלו כקופים ויראו חיתו יער ויחדלו מירא אותם וישחיתו מהם רב. ויהי כאשר הבאישו המתים ותהי רימה בגופותיהם וישתאו האנשים החטאים מאוד ויתמהו איש אל אחיו לאמור מה זאת?! הן לא הבאישו מתינו ורימה לא היתה בהם עד היום הזה!! ויהי כאשר לא חדלו האנשים מהקציף את ה' במעשיםה הרעים, ויאמר אמחה את כל האדם אשר בראתי!

המכתב הראשון

ויהי אנוש בן תשעים שנה ויולד את קינן. ויגדל הנער ויחכם וירא את מעשי אביו וישם על לב וידע כי רעי המה מאד. וה' מילא אותו רוח חכמה ודעת ויחכם וישכל מאד ויאסוף אליו אנשים רבים ויורם וילמדעם לעשות את הטוב בעיני ה'. וישמעו האנשים את דברי חכמתו ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו הבה נמליכהו עלינו! ויעשו כן כאשר אמרו וימלך קינן על כל הארץ. ויעברו ימים רבים ויחדלו האנשים משמוע בקולו וילכו בשרירות ליבם ויקציפו את ה'. וידע קינן בחכמתו את אשר יקרה להחטיא באחרית הימים. ויקח לוחות אבן ויכתוב עליהם בעט ברזל כדברים האלה: הנה ימים באים והביא ה' מבול מים ומחה את כל היקום! ויקח קינן את הלוחות וישימם באוצרותיו, בימיו העלה ה' את מי אוקינוס הרבים והעצומים ויציפו על פני שליש האדמה.

כי עד עכשיו היה הנחש חשוב מאוד והיה נחשב מלך החיות של שאר היצורים ואילו מכאן ואילך הוא נתקלל יותר מכל הבהמות ומכל היצורים..

גן העדן

ולגן העדן אשר לארכו ולררבו אין קצה ואין תכלית שני שערים עשוים שוהם וישפה וכל אבן יקרה. ושש מאות אלף מלאכים המזהירים כזהר הרקיע על השערים הנפלאים ההם. ובגן בתוך עץ החיים, וענפיו הנחמדים נטושי מקצה הגן ועד קצהו. וחמש מאות אלף טעמים וריחות שונים איש מרעהו בעץ הנפלא הזה וחופות וכתרים עשוי שוהם וברקת וזהב פרוים שטוחים על פני כל הגן. ובין כל חופה וחופה, חיץ עשוי ענני נוגה וברקים ולפנים מן כל חיץ וחיץ שלוש מאות ועשרת עולמות נחמדים ונפלאים עד בלתי קץ ותכלית. ונהרי נחלי דבש וחלב ויין ושמן הטוב ועינות מי שושנים נותנות ריחות נפלאים שוטפים ועוברים בין העצים, ובכל אחת מפנות הגן שמונה מאות אלף עצי בשמים ושש מאות אלף מלאכים המזמרי בקול נעים וערב עד מאד והשמש, המאירה שם שבעתים, לא תחדל מזרח גם רגע, ויצאו קרני זהבה ובאו ופגשו את אבני השוהם ואת הברקות ואת הישפה המלאות את הגן והגדילו את נגהם ואת זהרם ומלא כל המקום ההוא אורה גדולה  ונפלאה עד מאוד. וממעל לעץ החיים ינשאו עננים מזהירי ומאירי עד מאד והפיחו את הגן מארבע רוחות השמים ונזלו בשמיו ועלה ריחם הנפלא מקצה העולם ועד קצהו.

ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך האזנה אמרתי כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי (בראשית ד-כג)

לאחר מכן נפל ריב בין למך ובין שתי נשיו והם פרשו ממנו בגלל ב' סיבות. הסיבה הראשונה היא כי בידוע הוא שכל אחד נפרע מידה כנגד מידה. וכפי שהאדם עושה כך נעשה לו. וכן אמר הקב"ה לקין כשם שהרגת את הבל שהיו עומדים לצאת ממנו ארבע שושלות, אף האדמה תפתח את פיה ותבלע ארבע שושלות שלך והם חנוך, עירד, מחויאל, מתושאל, וק"ל שנה אחרי שהיה נע ונד בארץ, נהרג. וכך היה מעשה למך זה היה עור בשתי עיניו, וכל יום היה יוצא לציד. ובנו הקטן תובל קין היה מוביל אותו בידו. כשהיה רואה חיה אחת היה מודיע לאביו. ואע"פ שהיה עיוור היה פוגע בו בחיצו. יום אחד בהיותם בשדה עבר לפניהם קין, ובהיותו רחוק מאד סבור היה תובל קין כי הוא חיה, נתן רמז לאביו והוא שלח בו חץ והרגו. כשהלך לקחתו אמר ללמך אדוני. במקום החיה מצאתי אדם מת ויש לו קרן במצחו, ונצטער למך צער רב על שהרג את זקנו וספק כף אל כף ואירע שראשו של תובל הקטן נזדמן בין שתי כפות ידיו ומעכו לגמרי. וכך נשארו שני הרוגים, והם קין ותובל קין, ולמלך לא היה יכול לזוז ממקומו, כי היה עיוור. ונשאר לבדו באות שדה. וכשעברה השעה שבה היה צריך לחזור למקומו, יצאו אנשיו לחפשו, ומצאו אותו במצב זה, והם התחילו לבכות, באותה שעה פתחה האדמה פיה ובלעה ארבע משפחות אלו. וזה שאמר הכתוב כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברותי. ר"ל שהרג אדם וילד כאחד. לכן פרשו נשותיו ממנו. כי הן ידעו שכעבור שבעה דורות עתידים זרעו של קין לכלות מן העולם כפי שגזר הקב"ה. ומאחר שכבר נשלמו שבעת הדורות, והם קין, חנוך עירד, מחויאל מתושאל, למך, יובל, לא רצו להיות עוד עמו. ואלו היו טענות נשיו, ולמך הלך ופייס אותן ואמר להן שאין הן צודקות בזה שהן פורשות ממנו. כי לטענה הראשונה שלהן שהרג את קין ואת תובל קין והן מתייראות שמא יכלה זרעו בגלל העון הזה, עליהן להיות בטוחות שלא יארע להם שום רע על כך. כי מאחר שהרג את שתי הנפשות האלו בשוגג, אין בו שום חטא. אמר להן אף אם תאמרו שאני חייב איזה עונש,, הרי עונש זה יבוא לאחר הרבה דורות, שהרי רואות אתן שלגבי קין זקני שהרג אחיו במזיד תלה לו הקב"ה שבעה דורות, על אחת כמה וכמה לי שהרגתי בשוגג שלא ינקום ממני אלא כעבור הרבה דורות. ובענין הטענה השניה שאתן חוששות מגזרת ה' שאמר שלאחר שבעה דורות עתידים זרעו של קין לכלות מן העולם ולכן אין אתן רוצות להעמיד ולדות בעולם גם טענה זו שוברה הנ"ל בצידה, כי מאחר שאנו רואים שלקין שהרג במזיד תלה שבעה דורות, לי עאכ"ו ואע"פ שזה קל וחומר של שטות שהרי בודאי יקיים הקב"ה את גזרתו, וכאן לא שייכות התחכמויות, בכל זאת חשב למך כי העזרה שגזר הקב"ה שזרעו של קין יכלה לדור שביעי, הוא בתנאי שיהיו רשעים, אבל מאחר שהם כשרים אינם צריכים למות בעוון זקנם. זהו היה הויכוח בין למך ונשיו. ומאחר שלא נצחום בסברות הסכימו ללכת להתדיין בפני אדם הראשון  לראות הצדק עם מי.

ואז הלכו להתדיין לפני אדם הראשון וסיפרו לו את כל מה שאירע. אמר להן אדם הראשון הצדק עם למך. ולכן אל לכם לדקדק בגזרתו של הקב"ה, ואסור לו לאדם להימנע מלידת בנים בגלל המחשבה שהוא חושב על מה שעתיד לבוא להם. ואתן לכו ועשו כחובה המוטלת עליכן. כציווי השי"ת, והוא יעשה בהן כרצונו. השיבו לו הנשים ואמרו: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. וכונתן היתה כך כי ראינו לעיל שאדם הראשון פרש מחוה אשתו במשך ק"ל שנה שהיה סגור ומסוגר והיה שרוי בתענית ומתפלל. והיה העולם סבור שפרש מאשתו מפני שהוא ראה שסופו למות ולכן לא רצה להעמיד ולדות שסופם למות. אבל הם לא הבינו כי התענית והפרישה היו כי רצה לעשות תשובה. ואע"פ שלתשובה אין אדם זקוק לפרוש מאשתו. אדרבה, זה מעשה רע, שהרי הוא עלול לצאת מן העולם בלי שיניח אחריו זרע, זהו לגבי שאר בני אדם, שאינם  יודעים מה מידת ימיהם. אבל אדם הראשון שידע כי הוא עתיד לחיות תשע מאות ושלושים שנה, לכן היה בטוח ביותר, ולא היה איכפת לו לפרוש מאשתו במשך ק"ל שנה כדי לעשות תשובה שלמה.

וי"א שלמך היה חריף מאוד, ולימד לבנו הבכור להיות רועה. ואת הבן האחר לימד מלאכת הזמר והשלישי לעשות חרבות ושאר מיני כלי זיין. והיו נשיו חוששות שמא וייענשו על ידם. כי לקחו אומנות אביהם זקנם שהרג אחיו, והם עושים מכשירים לבני אדם שיהרגו זה את זה. השיב להם למך ואמר: מאחר שאינם הורגים איש אינם חייבים עונש על עשיית הכלי זיין. כי אין הרציחה תלויה בזה, כי גם בלי כלי זיין אפשר להרוג.

זה ספר תולדות אדם...זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה, א-ב)

המין האנושי נקרא אדם כיון שנוצר מהאדמה, ומדוע אם כן גם הבהמה לא נקראת אדם מאחר וגם היא נוצרה מהאדמה?

אבל ההסבר כך הוא, לאדמה יש טבע שכל זרע שיזרעו בה היא קולטת ומצמיחה ומשפרת, וזה גם תפקידו של האדם לשפר להצמיח ולתקן עצמו יחד עם העולם. מה שאין כן הבהמה כשמה כן היא "בה מה" כלומר יש בה רק מה שאתה רואה ותו לא. שור בן יומו נקרא שור, מצד יכולותיו ומהר מאד מיתבגר וגם לאחר שנים רבות עדין שור הוא, וכן כל בעלי החיים נשארים בכל חיי חיותם באותו מצב.

לעיתים נראה לאדם שהעולם הזה הוא התכלית, אך שלמה המלך החכם באדם אמר "הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א, ב) ולמרות שהיה לו כל טוב בעולם הזה ולא חסר לו דבר מסקנתו "שהכל הבל", כי הבלי העולם דומים לצעצוע של ילד שחושב שזה הדבר החשוב ביותר, וככל שהוא גדל הוא מבין שאין זה אלא צעצוע. ולכן אמר שלמה "סוף דבר הכל נשמע", שסופו של דבר, אדם רואה שהעיקר "את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור (מהר"ל)

כי מלאה הארץ חמס מפניהם (בראשית  ה -יג)

לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (רש"י) וצריך להבין מדוע לעיל כתב רש"י (בפסוק י"א) שחטאתם היתה בזנות  וגזל, והחשיבם בשווה?

אלא הענין הוא שבדרך כלל ממונו של האדם עשוי ל הציל את בעליו כשאדם חוטא ורוצים לרמוז לו מהשמים על מעשיו הרעים שיחזיר למוטב פוגעים תחילה בממונו, וכמאמר רבותינו במדרש (ויקרא רבה פרשה י"ז, ד) "אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה". אך כל זאת כשהממון שלו בהיתר, אבל דור המבול היות והיו גזלנים, נמצא שממונם לא היה שלהם וממילא לא היו יכולים להנצל בממון אחרים, לכן נענשו בגופם. ואם כן יוצא שאלמלא חטא הגזל והחמס של דור המבול לא היו נדונים מיד לכליה אלא תחילה היו נידונם בממונם, שזהו כופר תמורת גופו של האדם שלא ילך לאבדון (מלא העומר)

מסופר על אדם חכם שהפציר בשלמה המלך שילמדו את שפת החיות והבהמות. כשראה שלמה המלך שהאיש עומד בשלו ומתעקש לימדו את שפת החיות בהמות ועופות יום אחד שמע שהעורבים מדברים ביניהם ואומרים בעוד שבעו התרנגולות שלו ימותו. הלך מיד ומכרן, ומתו ביד הקונה ושמח שמחה גדולה בפעם הבאה שמע שהחמורים אומרים שפרותיו ימותו, הלך ומכרן ושמח. לאחר שנתיים שמע שאומרים שהוא ימות. ואז כבר לא ידע מה לעשות.

אילו אותו אדם לא היה יודע את שפת הבהמות והעופות, ובהמותיו היו מתים, לא היתה נגזרת עליו מיתה, משום שבהמותיו היו כפרה עבורו, אבל כשמכרן מנע ממנו את ההזדמנות הזו שפרותיו יהיו כופר לנפשו. מכאן יש ללמוד שכשיש הפסד ממון לא להצטער לעולם  על כך כי מי יודע מה היה צריך להיות במקום זה בגופו של האדם או בבני ביתו חס ושלום, אלא שהקדוש ברוך הוא ריחם עליו ופדה אותו בהפסד ממונו.

כמו כן מסופר על הרב הגאון ר' אליהו אבא שאול שליט"א שבשבת חתן שלו באו גנבים לביתו וגנבו את כל המתנות של החתונה יחד עם הכסף שהיה בבית כשסיפר זאת לאביו מרן הגאון רבי ציון זצ"ל אמר ברוך שנטל ממון ולא נטל נפשות (לבוש יוסף)

ר, דונש היה אחד ה הגבירים הגדולים ברוסיה, בעל צדקה גדול וגם איש חכם. הוא לקח לבנותיו חתנים מעולים ודגולים. ואחד מהם היה רבי יוסף לייב מטלז, לעת זקנתו עלה לארץ ישראל ונפטר בתל אביב.

סיפרו על ר' דונש, שכאשר היה בא אליו רבי יוסף יוזל מנובהרדוק היה פותח לפניו את קופת הכסף שלו ואומר לו לקחת כמה שהוא רוצה, ורבי יוזל היה לוקח ככל שהיה זקוק.

פעם אחת בא רב גדול לר' דונש וביקש ממנו סכום כסף לענין חשוב. ר' דונש כמובן נתן את תרומתו, אלא שהסכום שנתן לא סיפק את הרב והוא לא היה מרוצה. אמר, איפוא, לר' דונש: אנא, סלח לי ואל תכעס ברצוני לשאול אותך איזו שאלה, האם תרשה לי? ר' דונש הסכים מיד והרב שאל:

למה כאשר ר' מונובהרדוק בא אליך אתה פותח לו את הקופה ואומר לו קח כמה שאתה רוצה, ואילו אני, ואינני יודע אם אני קטן ממנו או לא, אבל בודאי שאינני קוטל קנים, באתי אליך בענין חשוב מאוד, ולא זו בלבד לא פתחת לפני את הקופה, אלא אפילו את הסכום שביקשתי לא נתת לי?...

חייך ר' דונש והשיב: ביקשת רשות לשאול שאלה, עכשיו אני רוצה לבקש רשות לתת תירוץ, האם תרשה לי?

כן, השיב הרב.

בכן, אסביר לך, ענה ר' דונש לפי ההתנהגות שלך אצלי בבית, אני משער כיצד התנהגת בביתך בטרם בואך אלי . לבשת בגדי שבת שאלת את הרבנית אם אתה נראה בסדר, הרי הולכים לגביר ר' דונש, ולאו מילתא זוטרתא היא, ר' דונש הוא ר' דונש...וכאשר הגעת הנה, נקשת בדלת בעדינות רבה חששת להקיש בחוזקה כדי שלא ייראה הדבר כחוצפה וכאשר פתחתי לפניך אל הדלת עמדת במין מורא כזה, ולא התיישבת עד שאני התיישבתית מתוך דרך ארץ כלפי. אמור לי נא מה כל הדרך ארץ הזה כלפי? מי אני אלא מה יש לי כסף, אם כך, אם כסף הוא דבר חשוב רוצה אני להחזיקו אצלי אבל כאשר יוזל מנובהרדוק בא אלי, אני פותח לו את הדלת הוא נכנס ומתיישב ומתחיל לדבר אלי בניגון דונשל דונשל מה יהיה אתך הרי יותר מכסף אין לך ואזי אני רואה שכסף זה כלום ואז אני פותח לפניו את הקופה ואומר לו קח כמה שאתה רוצה!

הערת המעתיק: הצדיק ר' הירש לייב אליקר זצ"ל שהיה מתלמידי הבעש"ט זיע"א היה נוהג לצאת למסעות ואסף תמיד כסף רב לצרכי צדקה שעסק בהם  ופעם נשאל למה כאשר צדיקים אחרים נוספים אינם מצליחים כמותו ענה ואמר, שהם נוסעים עבור המעות ע"כ מכניסים חשיבות לכסף ולכן קופצים העם את ידיהם מליתן, אבל אם מטרת נסיעתו שלו היא להיפך ולכן הוא ממאס את תאוות הממון בלב העם וע"כ ממאסים הם את הממון ונותנים לו...

וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו-ה)

האומנם מחשבות ליבו של האדם הם רק רע כל היום? היתכן שהאדם במשך כל היום, כפי שכתוב בפסוק, יעסוק ברע? הרי גם אדם שאינו עובד את הבורא לא עוסק במעשים רעים כל היום! לפעמים בחלק מן היום הוא אינו הולך בדרכי ה' אבל גם אותם אנשים רשעים אפשר לומר שיש זמן ביום שהם אינם עושים רע. אם כן מדוע ה' ראה כי יצר מחשבות לב האדם רע כל היום?

אומר הרב יצחק גולדווסר בספרו "אספרה כבודך": רעיון נפלא. מחשבה רעה אינה רק תכנית לעבור על רצון השי"ת, אלא כל דבר, שמתכונן האדם לעשות ואפילו דברים שנחשבים כטובים אבל נעשים לא מתוך רצון לקיים רצון השי"ת הרי זה בגדר מחשבה רעה. אם ניקח לדוגמא, אדם שתרם סכום מסוים לטובת בית כנסת או תלמוד תורה ומטרתו היא שיפארו את שמו בשלטים ויודיעו על כך ברבים, וכוונתו העיקרית היא הטובה האישית שתצמח לו מכך הרי זה בגדר מחשבה רעה. הקב"ה בוחן לב וכליות והוא יודע בדיוק מה מחשבתו של אותו אדם (אור דניאל)

הגאווה והכבוד מוציאה את האדם מין העולם סיפר בסיפור יערות הדבש הרב הגאון רבי יונתן אויבישיץ זצ"ל שהגיע אליו אדם עם פרתו והרב פסק שהפרה טרפה למרות שהפסק הלכה היה שרוי במחלוקת היהודי לא ניסה אפילו ללחוץ על הרב וקיבל את הפסיקה בהבנה למרות שהוא הפסיד מחיר של פרה כמו בימנו 5000 דולר. ואילו למחרת אותו יהודי הגיע לדין כאשר הוא תובע את חברו במחיר סימלי כמו בימנו חמישים ₪ והרב פסק לטובת חברו היהודי החל להתלונן ולכעוס על הרב מדוע הוא לא בוחן את הדברים אחרת הרב שאל את עצמו אתמול היהודי הפסיד פרה ב-5000 דולר ולא כעס והיום לא רק שלא הפסיד חמישים ₪, אלא פשוט לא פסקתי לחברו לשלם חמישים ₪ אז על מה כל כעסו. כעסו היה על כבודו שנירמס כאשר נוצח במשפט ולא חשוב לו הכסף והנזק אלא הכבוד על זה נאמר הכבוד והגאווה מוציאה את האדם מן העולם.

שמעתי מליצה על אדם גאותן ועצבני שהלך לקורס טיס בצהל ונפל בשלב השני של הקורס הוא חזר לבקו"ם כדי לקבל תפקיד אחר. היהודי הגיע עצבני לבקו"ם ורצה ללכת רק לנ"מ (ר"ת "נגד מטוסים") שאלה הפקידה למה דווקא לנ"מ ענה החייל בגאווה "אם אני לא טס אף אחד לא טס" מצחיק אך לפעמים משקף את המציאות.

ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש....ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם (בראשית ו-ז)

נאמר "אמחה את האדם". מרומז בזה פלא גדול על האמירה "אמחה את האדם" – לשון מחייה.

בספר "ילקוט מעם לועז" מסביר זאת, שיש עצם אחת קטנה בצווארו של אדם הניקראת הלוז. והיא בתחילת השדרה ונקרא נסכוי ועצם זו אינה נהנית משום מאכל שאדם אוכל, אלא מזה שאוכל בליל מוצאי שבת ולכן מצווה גדולה היא לעשות סעודה רביעית אחרי ההבדלה, וזאת משני טעמים:

כשם שאנו חולקים כבוד לשבת בכניסתה כן צריכים לחלוק לה כבוד ביציאתה.

אותה העצם איננה נהנית אלא מן המאכל שאוכלים במוצאי שבת.

ומצינו מעשה במלך אחד שהיה נקרא אדריאנוס, ששאל לרבי יהושע בן חנניא: מהיכן עתיד הקב"ה להחיות את האדם לעתיד לבוא מאחר שכל הגוף מתפורר ונעשה עפר? השיב לו, כי עתיד האדם להיווצר מחדש מאותה עצם קטנה. והסימן הוא שייתן העצם בין שתי אבני ריחיים ואף אם יטחנו אותה יום שלם לא תתחלק בשום פנים. ואף אם ישימו אותה בתוך תנור מוסק מאוד – לא תישרף. ואם יכו עליה בפטיש ג"כ לא תישבר. המלך ראה שאכן כך הוא.

והטעם שכל הגוף והעצמות מתפוררים ונעשים עפר חוץ מאותה עצם, יש אומרים מפני שאין הברכה שורה על דבר ריק.

והטעם הוא שאותה עצם נשארה כדי שנאמין בתחיית המתים, ואותו הגוף עצמו אינו זה שיקום אלה הקב"ה יברא גוף אחר שיהיה דומה לראשון והוא יקום לתחיה. כדי לקבוע הדבר בליבנו עשה הקב"ה את העצם הזאת חזקה כל כך ובזה אנו יודעים כי כשם שהיא בקיומה כך היא בתחייתה וכן בשאר הגוף עצמות ובשר אעפ"י שנרקבים בעפר. לכן אנו אומרים בברכת קידוש לבנה "עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה" – כשם שאנו רואים בלבנה שהיא הולכת וקטנה עד שלא נשאר בה כלום ואח"כ היא הולכת ומתמלאת – אף האומה הישראלית כן. יש לה תקווה טובה לתחיית המתים אעפ"י שהגופות נרקבות בתוך ביתן. (אור דניאל)

וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ (בראשית ו-יב)

איתא במדרש הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול,הכלב היה הולך אצל הזאב,והתרנגול היה מהלך אצל הטווס,ועל זה נאמר "כי השחית כל בשר" אפילו בהמות. ואמרו בשם רבי יהודא: אף הארץ זנתה היו זורעים בה חטין והיתה מוציאה זונין.

מדברי המדרש למדנו שבעלי החיים נענשו כמבול משום שהשחיטו את דרכם,ונשאלת השאלה מה שייך להעניש בעל חי בעבירה,והרי אינם בעלי בחירה? וגם עצם הדבר צריך ביאור,האיך ולמה שינו בעלי חיים את טבעם ונזקקו לשאינם מינם,ובפרט הארץ שהיא גוש עפר דומם היאך שייך לומר שגם היא זינתה שהיו זורעים בה חטים ומוציאה זונין?

כדי להסביר את הענין,יש להקדים לספר עובדה שאירעה לפני שנים רבות. בעיר לומזה היה בית חולים בנוי מעצים עבים ישנים נושנים מזה כמה דורות עד שגם האנשים הזקנים בעיר זו לא ידוע מתי נבנה בית החולים.ואירע כמה פעמים שחולים אשר שכבו שם זמן ממושך חלו במחלות אחרות אשר לא חלו בהן מעולם. אנשי העיר התפלאו על זאת וכן הרופאים לא ידעו מנין מקור הבעיה. ואז הוחלט להביא כמה פרופסורים גדולים מעיר ווארשא שידונו בענין.ישבו שם זמן ממושך וחקרו ובדקו עד שהגיעו לידי מסקנה,כי מאחר ובית החולים הוא ישן מאוד ומרוב שהתאשפזו שם הרבה חולים,נבלעו בקירות הבנין חיידקים מכמה סוגים מהחולים ששכבו שם משך כמה דורות,וזה מקור המחלות שחלו בהן החולים הללו. הוחלט מיד להרוס את כל הבנין,ואת כל העצים והאבנים הוציאו מחוץ לעיר ושרפום, עד שלא נשאר זכר מכל הבנין.

אם במחלות הגוף החיידקים חדרו לכותלי הבנין והזיקו לאחר עשרות ומאות שנים, קל וחומר במחלות הרוחניות,חיידקי הטומאה של מחלות הנפש החוטאת ודאי שבכחם להרעיל את האויר בטומאה וזוהמה לאין ערוך ושיעור.

ומאותה סיבה אנשי דור המבול בעוונותיהם גרמו זוהמה לכל הנעשה בסביבם והשפיעו גם על חיות ובהמות ואפילו על האדמה. וממילא כיון שגם שבעלי החיים הושחתו ונדבקו מבני האדם היה צורך לאבד גם אותם כדי לנקות ולטהר את העולם מהזוהמה והטומאה.

ושמעתי מקרה דומה לזה על מדינה הידועה,כמקום הטמא והפרוץ ביותר בארה"ב. באותה מדינה גדל סוג של עוף נדיר. אנשי שמורות הטבע גילו שמשפחת העופות הללו הולך ומתמעטת. לאחר חקירה מעמיקה גילו שהסיבה היא משום שאותו מין עופות הפסיקו לחיות זכר ונקבה,והם חיים זכר עם זכר. וכנראה שמחמת שהאנשים שבאותה מדינה נגועים מאוד במעשה פריצות השליכו על העוף רוח טומאה ולכן נתמעט והלך. ומאותה סיבה אמרו חז"ל (מגילה כח). שאסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע משום שהוא משפיע על רואיו (אמרי שפר)

כך גם מי שעובר דירה והדיירים הקודמים לא שמרו טהרת המשפחה,או חללו שבת וכדומה,נאחזו בבית נגעים גדולים,ונבלעו בקירות הבית מחלות רוחניות,והנכנס לבית הזה יש לחשוש שמא יושפע מהטומאה ששוררת שם,ולכן כשעוברים דירה עושים סדר לימוד חנוכת הבית במנין כדי לטהר את הבית.

"כי לא אחפוץ במות המת" הרי אם כבר מת מה שייך שלא יחפוץ ה' במותו,אלא שהכוונה לרשעים שאף בחייהם קרויים מתים,שעליהם מקונן ה' שאינו חפץ שימותו גם לעולם הבא אלא רצונו שיחזרו בתשובה. וכבר נאמר שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

אם ח"ו נכשל אדם ועבר בשוגג על פשע מסוים תקנתו לקיים שפע, דהיינו ש-שמירת שבת כהלכתה. פ-פיזור כספו לצדקה. ע-ענוה שיחזיק במידת הענוה (חק לישראל משפטים)

חייב כל אדם לשאול את עצמו מה קורה לי ויתעורר לשוב בתשובה ולא להיות אדיש לגורלו כמו שאומר הנביא ירמיה אין ניחם על הרעה לשאול מה עשיתי.

השם יתברך מנהיג את העולם מידה כנגד מידה, ולכן האדם ביכולתו לדעת –שבגללו העונש שקיבל – במה הכעיס כביכול את הקדוש ברוך הוא,ועל מה הוא צריך לשוב בתשובה.

דוגמא לכך ניתן ללמוד מהמעשה הבא: מעשה ברב הונא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין, באו רבנן לבקרו, אמרו לו: עליך לפשפש במעשיך ולחפש את העון שבגללו החמיץ הקדוש ברוך הוא את יינך. אמר להם: וכי חשוד אני בעיניכם?! ענו לו: וכי חשוד הקדוש ברוך הוא שמעניש ללא סיבה?! אמר להם: מי ששמע עלי שנכשלתי באיזה חטא – שיאמר לי. אמרו לו: שמענו שכבודו לא נותן לאריס (פועל הנוטל שכרו באחוזים ממה שמוציא השדה) את חלקו בזמורות הגפן. אמר להם: הרי הוא גונב לי את הכל,לפחות בזמורות הגפן אני מרשה לעצמי לא להתחלק אתו.אמרו לו: זה מה שאומרים העם – הגונב מהגנב טועם טעם גניבה. אמר להם: מקבל אני על עצמי לשוב בתשובה ולתת לו את חלקו בזמורות הגפן, ומהרגע שקיבל רב הונא על עצמו לתקן מעשיו, נהפך החומץ וחזר להיות יין. יש דעה האומרת שמחירו של החומץ התייקר והגיע למחירו של היין, וממילא לא נגרם שום הפסד לרב הונא (ברכות ה)

ממעשה זה אנו למדים שהשם יתברך אינו מעניש את האדם ללא סיבה,ואם האדם נענש עליו לפשפש במעשיו בגין איזה עוון השם ית' הענישו,לכן גם האדם החרדי ביותר ויש לו יסורים – ידע שאין יסורים בלא עוון ואם נענש ידע שיש בידו עוון.

לפי העונש יכול האדם לדעת במה חטא,כמו שרב הונא נכשל בחטא הקשור לגפן ונענש בעונש הקשור לגפן,וכשימצא את העוון שבגינו נענש-עליו להתוודות על מעשה זה,לבקש סליחה,להתחרט ולתקן את מעשיו ולקבל על עצמו שלא ישוב עוד לסורו.

אבל אם הוא לא חוזר בתשובה דומה הוא לאותו אדם שנסע ברכבו ונדלקה לו נורה אדומה בלוח השעונים המורה על קלקול מסוים ברכב. מה עשה אותו אדם? במקום לתקן את הקלקול הוא ניתק את המנורה ומאז המנורה כבר לא מציקה לו,אבל המנוע לאחר זמן יהרס לגמרי.

לדוגמא: אם אדם חלה במחלה מסוימת זה איתות ממרום לחזור בתשובה ולתקן את המעשים. מה הוא עושה? במקום לעשות תשובה ולבקש סליחה מהבורא יתברך שמו ששלח לו את המחלה,הוא מסתפק בביקור אצל הרופא ובקבלת תרופות והמחלה אכן עברה אבל הקלקול נשאר בעינו.

באדיבות אתר רבי www.rabi.co.il

דבר החסידות – פרשת בראשית

ב"ה 

דבר החסידות – פרשת בראשית

 

נשמה מבחינת לויתן

 

מספרים על אדמו"ר הצמח צדק [=רבי מנחם מענדל, דור שלישי לנשיאי חב"ד] שפעם אכל דגים, וניסה לתקוע את המזלג בדג ללא הצלחה.

 

כשחזר הדבר כמה פעמים אמר הצמח צדק:

 

-         בדג זה התגלגלה נשמתו של אדם לץ גדול, וגם עכשיו הוא עדיין ממשיך בליצנות שלו, ועל כן אי אפשר לבררו על ידי אכילה.

 

(מפי חסידים. וראה תורת מנחם חלק יא, עמ' 44: פעם בעת האכילה, בנטלו דבר מאכל במזלג, נשמט המאכל בחזרה לתוך הצלחת, ואמר אדמו"ר [הרש"ב] נ"ע: "ער וויל נאָך ניט" (הוא עדיין אינו רוצה – להתברר))

 

~~~

מטרת בריאת הלויתן ובת זוגו

 

על הפסוק בפרשתנו "ויברא אלקים את התנינים הגדולים" (א, כא) מפרש רש"י: "דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה: הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם. התנינם כתיב".

 

וצריך להבין:

 

א)    רש"י כותב כלל בפרשתנו (ג, ח ועוד) "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא". ואחרי שרש"י כבר פירש ש"תנינים" הם דגים גדולים שבים – מה חסר עוד בהבנת הכתוב שעליו להוסיף דברי אגדה על הלויתן?

 

ב)    ביותר קשה ההוספה על בת זוגו של לויתן. מה נוגע לנו כאן כל הסיפור שלה שהקב"ה הרג אותה ומלחה לצדיקים?

 

מסביר הרבי את המהלך של רש"י, והנה קיצור העניין:

 

ה"בן חמש למקרא" הלומד את הפרשה מתקשה להבין את הפסוק שלנו: הרי הקב"ה ברא ביום החמישי "את כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם", ומדוע צריך לפרט את "התנינים הגדולים"?

 

[ואם תאמר שהם גדולים יותר מנפש החיה הרומשת – הרי בכל סוגי הדגים יש גדולים וקטנים, ודי בכך שהתורה כתבה 'למיניהם' ומדוע דווקא בתנינים מפרטים את הגדולים]

 

-         אלא, צריך לומר, שכאן מדובר על סוג דג המפורסם בגודלו העצום, ולכן מוסיף רש"י את דברי המדרש "הוא לויתן".

 

אבל, יש בעיה: במדרש כאן במקום זה (ב"ר פ"ז, ד) נאמר שללויתן אין בן זוג, ובפסוק הרי נאמר "תנינים" לשון רבים (ורש"י הרי מפרש לפי הפשט)

 

-         לכן מיד צריך רש"י להוסיף את דברי האגדה שבמקום אחר* "ובן זוגו".

 

אבל עכשיו עלול ה"בן חמש למקרא" לחשוב שהלויתן הנקבה קיימת עתה, כמו כל המינים שנבראו זכר ונקבה (ושגם על זוג התנינים נאמר בפסוק הבא "ויברך אותם אלקים")

 

-         לכן צריך רש"י להוסיף שהקב"ה הרגה.

 

אבל עכשיו מתעוררת אצל הילד קושיא חדשה: מכיון שידע הקב"ה שכאשר יפרו וירבו הלויתן ובת זוגו לא יוכל העולם להתקיים בפניהם – מדוע ברא את הנקבה מלכתחילה כאשר מיד לאחר מכן "הרגו"?

 

[לכאורה היה אפשר לתרץ:

 

על הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו" (ב, יח) מפרש רש"י: "שלא יאמרו שתי רשויות הן: הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג". ולפי זה אפשר לומר שהמטרה של בריאת הנקבה הוא "כדי שלא יאמרו שתי רשויות הן" אם ייברא הלויתן לבדו.

 

אבל תירוץ זה אינו מחוור, שהרי בסיום הבריאה (א, לא) נאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ולפי תירוץ הנ"ל נמצא שכל מטרת בריאת בת זוגו של לויתן היא בשביל "כדי שלא יאמרו" ואין בה שום דבר טוב כשלעצמה, ואיך אפשר לומר עליה "והנה טוב מאוד"?]

 

-         לכן מוסיף רש"י ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שזו היא מטרת בריאתה – שתהיה מאכל לצדיקים לעתיד לבוא!

 

 

ההוראה בעבודה הרוחנית של יהודי:

 

מסיפור זה נמצאנו למדים, שגם אם יהודי הגיע לדרגת "לויתן" שהוא בהתאחדות תמידית עם הקב"ה** – בכל זאת הוא צריך "בן זוג", חבר שיסייע לו בעבודתו הרוחנית.

 

יכול הוא אבל לטעון: יהודי רגיל, שצריך להילחם עם הנפש הבהמית הוא זקוק לסיוע של חברותא, אך הוא כבר "לויתן" ואין לו מה לחשוש מהנפש הבהמית, והוא יכול כבר לעבוד את ה' לבדו!

 

-         על כך אומר רש"י, שה"לא טוב" כאשר האדם הוא "לבדו" הוא לא רק עבור האדם עצמו, כי אם עבור העולם בכלל – "שלא יאמרו": יהודים שאינם בדרגא שלו יכולים לחשוב שגם הם אינם צריכים "בן זוג"***, וכדי למנוע עיוות זה צריך גם ה"לויתן" בן זוג, ועליו לדאוג לכך לא רק למראית עין, שהאחרים יחשבו שיש לו בן זוג, אלא באמת ובפנימיות.

 

ובאופן של "פרו ורבו" – להרבות עובדי ה' בעולם, עד לקיום היעוד (ישעי' יא, ט) "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ה בראשית שיחה ב (עמ' 16 ואילך. ובמתורגם ללה"ק ג"כ בעמ' 16 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' כו-ח.

 

______________

*)  זהר ח"א לד, רע"ב. ח"ב לד, רע"ב. תיב"ע עה"פ (וגם במס' ב"ב עד, ב: זכר ונקבה בראם).

 

**)  כמבואר בלקוטי תורה (שמיני יח, ב. וראה גם תו"א כג, ב) שלויתן הוא "לשון התחברות כמו: הפעם ילוה אישי אלי" (לשון הכתוב ויצא כט, ל. וראה יפ"ת לב"ר (פע"א, ד) ש"אישי" קאי על הקב"ה).

 

***)  וכשלא יהיה להם חבר ורע בעבודת ה' ואדם קרוב אצל עצמו וכו', אפשר להיות התגברות נה"ב, עד כדי כך, שיהיו עלולים לטעות – כלשון רש"י – ששתי רשויות הן ח"ו. ולהעיר מאבות (פ"ד מ"ח): "אל תהי דן יחידי" (שיש לפרש גם בנוגע לחשבון צדק דעצמו) ומפרש הטעם "שאין דן יחידי אלא אחד" – כפירש"י כאן הקב"ה יחיד בעליונים. ועפי"ז י"ל שגם מצד עצמו מוכרח לבן זוג כבפנים. 

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

רוצים להיות שותפים בפעילות בית חב"ד מרום כנען - לחצו כאן

 

דבר החסידות – פרשת בראשית

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בראשית

 

הכל כלול בבראשית

 

בליל ט' ניסן ה'תרצ"ט, כאשר באו הרשעים הנקוו"ד לאסור את הרה"ח המקובל ר' לוי יצחק שניאורסאהן, רבה של יקטרינסלב (אביו של הרבי מליובאוויטש) – שמעו מכך כמה מנכבדי הקהילה והתאספו מסביב לבית הרב.

טרם שלקחוהו הרשעים, פתח ואמר:

"אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה:

התורה פותחת בבי"ת (בראשית) ומסיימת בלמ"ד (לעיני כל ישראל): אותיות לב ואותיות בל.

המשמעות של 'בל' היא לא; אין לסור ח"ו ימין ושמאל מהתורה. בתיבת 'בל' סטייה לימין (האותיות שמימין ל'בל') היא 'אך' וסטייה לשמאל היא 'גם'.

תיבת 'אך' היא למעט (ירושלמי ברכות פ"ט מ"ז. ועוד) – אין לגרוע ח"ו מהתורה. תיבת 'גם' היא לרבות (קידושין מא, ב. ועוד) – אין להוסיף ח"ו.

רק לקיים כל התורה באמונה פשוטה, ועי"ז נוכל לקיים את התורה בכל ה"לב"."

ובדברים אלו נפרד מקהל עדתו...

(ע"פ ילקוט לוי יצחק על התורה (בעריכת הר' דוד דובאוו) ח"א עמ' 3-4)

 

~~~

על הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" דורשים חז"ל (הובא ברש"י א, יד): "את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיה". נמצאנו למדים, שכבר ביום הראשון של הבריאה היו כלולים כל ששת אלפי השנים שבהם יהיה העולם קיים.

ויש לומר על דרך הרמז, שכל שנות קיום העולם רמוזים בפסוק (א, ה) "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".

דהנה, שנינו בברייתא (עבודה זרה ט, א): "תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי העולם; שני אלפים תהו [רש"י: שני אלפים ראשונים נגזר עליו להיות תהו בלי תורה], שני אלפים תורה [בלא ימות המשיח], ושני אלפים ימות המשיח.בעוונותינו שרבו, יצאו מהן מה  שיצאו" [כלומר, היה ראוי שמשיח יבוא כבר בשנת 4000, אלא שלא זכינו והפסדנו שנים רבות מתקופת 'ימות המשיח'].

[והגמרא שם ממשיכה, שלמרות שהתורה ניתנה רק בשנת 2,448 – מונים את "שני אלפים תורה" כבר משנת 2,000, כי אז החל אברם לקרוא בשם ה' ולעשות נפשות לאמונה בא-ל אחד]

וכל זה מרומז בפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד":

א)    "ויהי ערב" – הם שני אלפים הראשונים של הבריאה, "שני אלפים תהו" – שהיה העולם מתנהג באפילה, ללא תורה וללא קורא בשם ה'.

ב)    "ויהי בוקר" – הם שני אלפים שלאחריהם, "שני אלפים תורה", כדברי הכתוב (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור".

ג)      "יום אחד" – הם שני אלפים האחרונים של הבריאה, "שני אלפים ימות המשיח" – שבהם היא העבודה קשה של הגלות, להפוך את חושך העולם לאור, דהיינו לחבר את ה"ערב" עם ה"בוקר" ל"יום אחד"; להביא לימות המשיח שאז יהיה "לילה כיום יאיר" (תהלים קלט, יב) באור ה', אשר הוא אחד ושמו אחד.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: מכתב הרבי מיום כ"ה אלול (יום בריאת העולם) ה'תש"י לרבי מאיר אבוחצירה ("בבא מאיר"). נדפס באגרות קודש חלק ג עמ' תעח (וכן בלקו"ש חכ"ט עמ' 469). במכתב מבוארים המושגים גם באותיות הקבלה. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' כג-ד.

וזה לשון הפתיחה: "ישאו הרים שלום וברכה להרה"ג הוו"ח [=הותיק וחסיד] אי"א [=איש ירא אלקים] יושב על מדין, איש חי רב פעלים, מנהל עדתו במישרים, מאיר ומזהיר, עפיי' ואינבי' שפיר [=ע"פ דניאל ד, ט], בנש"ק וכו' מוהר"ר מאיר שליט"א אביחצירא, מדברנא דק"ק מידלת יע"א".

 

דבר החסידות – פרשת בראשית (עיוני)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בראשית  (עיוני)

 

דיבור הנחש הקדמוני

בסיפור חטא עץ הדעת בפרשתנו מצינו דבר פלא: בפרשה מוזכר כמה פעמים "ויאמר הנחש" (ג, א-ד) ורש"י אינו מפרש מה טיבה של "אמירה" זו (איך יתכן שנחש ידבר), ומכך מובן שפירוש "ויאמר" הוא בפשטות – שהנחש דיבר אז בטבעו* כמו בני אדם.

ומכך שכיום אין הנחשים מדברים – מסתבר שגם זה היה חלק מעונשו של הנחש: שלא יוכל לדבר עוד. אבל אם כך לא מובןמדוע לא פירש הכתוב את הקללה הזו בין שאר הקללות –שנסתם פיו מלדבר?

ולכאורה היה אפשר לתרץ, שזה כלול במה שאמר לו הקב"ה "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה", שמכך מובן שייסתם גם פיו מלדבר, כי אילו ימשיך לדבר הרי יש לו יתרון הדיבור על שאר בעלי החיים.

אבל על פי זה לא מובן, מדוע הוצרך הכתוב לפרט "על גחונך תלך"? הלוא גם עונש זה כלול ב"ארור אתה מכל הבהמה וגו'" כי אילו הנחש היה הולך על רגליו היתה לו עדיפות על רמשים, אלא מובן, ש"ארור אתה וגו'" הוא רק הקדמה לקללות שמפרט לו אח"כ, וא"כ חזרה הקושיה למקומה – מדוע אינו מפרט גם את הקללה שיחדל פיו מלדבר?

מקדים הרבי בקושיא נוספת: בתחילת הקללה לנחש נאמר "כי עשית זאת ארור אתה וגו'", וקשה: לשם מה צריך להסביר "כי עשית זאת", הרי הסיבה מובנת מאליה שזה עבור חלקו בחטא!?**

אלא, יש לומר שהכוונה כאן להסביר לו באיזה עניין הוא יהיה ארור, ועל זה אומרים לו שהעונש הוא מדה כנגד מדה – "כי עשית זאת" – כלומר אתה חטאת בכח הדיבור, ובזה "ארור אתה" כלומר, שלא תוכל לדבר! ולא זו בלבד אלא "מכל הבהמה ומכל חית השדה" – שכל החיות אמנם לא מדברים אבל משמיעים קול – נהימה, שאגה וכדו', אבל הנחש נסתם פיו לגמרי***! ואח"כ ממשיך עוד "על גחונך תלך ועפר תאכל גו'" שזהו בנוסף לעונש העיקרי שהוא נאלם דום.

ועל פי זה מובן שהתורה (וכן רש"י) אינה צריכה לפרש את זה שהנחש נאלם, כי זה מובן ממילא מ"כי עשית זאת" - שהוא מדה כנגד מדה, כנ"ל.

 

שבת שלום וחורף בריא!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק י, בראשית שיחה ג (עמ' 13 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד מ"דבר מלכות" השבועי עמ' עג. ואין תמצית קצרה זו מחליפה כלל וכלל את ה"רייכקייט" (='עשירות') שבשיחה המקורית עם שלל הערותיה. והחכם עיניו בראשו – לפתוח את ראשית התורה בלימוד שיחה לעומק, ולא להסתפק בקיצורי דרך של עבדכם השפל.

______________

*)  דהרי אין לומר שהקב"ה עשה נס מיוחד בכדי שיוכל הנחש לדבר עם חוה אז (ראה חזקוני עה"פ. ועוד) כי: א) כשאתונו של בלעם דיברה, היפךהטבע, מפורש בכתוב (בלק כב, כח)    "ויפתח ה' את פי האתון" בכדי לתרץ איך אפשר שאתון תדבר [ובחז"ל (אבות פ"ה מ"ו) שהי' צ"ל בריאה מיוחדת בע"ש ביה"ש], וא"כ גם כאן הי' צריך לפרש. ב) ועיקר: וכי יעשה הקב"ה נס מיוחד, למעלה מגדרי הטבע, בכדי לנסות את חוה וכ"ש – בכדילהחטיא אותה וכו'?

**) אבל ממ"ש אח"כ (ג, יז) "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו'" (ראה אוה"ח כאן, חזקוני כאן) – הרי בלא תיבות אלו אינו ברור למה נענש, שהרי הצטדק "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה וגו'" (שם, יב), ולכן הוצרך לפרש כי שמעת לקול אשתך גו'.

***) ועפ"ז יומתק פרש"י עה"פ (שם, טו) "ואתה תשופנו עקב": "ולשון תשופנו כמו נשף בהם (ישעי' מ, כד) כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה כו'" – שכוונתו בזה, שאצל שאר בהמות וחיות ישנם עכ"פ קולות וכו', משא"כ בנחש רק "כמין שריקה".

 

דבר החסידות – פרשת בראשית

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בראשית

 

שבת כללית

קבלה בידנו ממורנו הבעל-שם-טוב, ששבת בראשית היא שבת כללית המשפיעה על כל השנה כולה, וכפי שנהגו רבותינו נשיאי חב"ד לומר: "כפי שנעמדים בשבת בראשית - כך הולך כל השנה...".

[רמז לגדלותה של פרשת בראשית דוקא, אנו למדים מכך שרוב מספר השנים של כל חמשה-חומשי-תורה נמצא בפרשה זו, שכן סיום התורה הוא כשבני-ישראל חנו בערבות מואב בסוף שנת הארבעים, דהיינו שנת 2,488, וכבר בסוף פרשת בראשית מסופר על לידת שם חם ויפת, כמאה שנה לפני המבול, כלומר:  בשנת 1,556 – רוב שנות התורה בפרשה אחת!]

משמעות הענין: במשך חודש תשרי נמצא יהודי בסביבה של קדושה; בתחילה אלו ימי הדין ועשרת ימי תשובה ואח"כ ימי השמחה של סוכות ושמחת תורה, בהם הוא מתעלה טפח מעל הקרקע. שבת בראשית לעומתם, מסמלת את החזרה לימי השיגרה, ישר מה'חממה' של תשרי לימים הקרים של החורף.

לכן העבודה של שבת בראשית היא 'לפרק את החבילות' שצברנו בימי החגים ולהוריד אותם לפסים מעשיים של החלטות טובות בנוגע לחיזוק התורה ומצוותיה במשך השנה החדשה שבאה עלינו לטובה.


שבת שלום וחורף בריא!

 

 

מיוסד על: תו"מ התוועדויות ה'תשנ"ב ח"א עמ' 188 ואילך. לקו"ש ח"ב עמ' 450.

דבר החסידות – פרשת בראשית

דבר החסידות – פרשת בראשית

 

טענת האומות והתשובה הניצחית

על הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" כותב רש"י: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' . . ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים'; שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים – הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו . . וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'".

וצריך להבין, מהו היסוד של טענת אומות העולם 'ליסטים אתם', הרי מצינו בתורה כמה אומות שכבשו ארצות מאומה אחרת ולא נענשו על זה! ובפשטות – כי כיבוש מלחמה אינו גזל (וכן הוא גם בדיני ישראל – ראה שו"ע הרב או"ח סי' תרמט ס"י, מג"א שם סק"ה).

וביותר תמוה, שהרי ארץ ישראל הגיע בירושה אלינו משם בן נח, כמסופר ברש"י (לך יב, ו) שכשחילק נח לבניו את הארץ נפלה א"י לחלקו של שם והכנעני היה הולך וכובש את הארץ מזרעו של שם, נמצא להיפך – שלא אנחנו גזלנו את ארץ שבעה גויים, אלא שבעת הגויים הם הליסטים שגזלו את הארץ מזרעו של שם!!!

מבאר הרבי: טענת אוה"ע אינה על עצם הכיבוש של יהושע, אלא על כך שא"י נכנסה לבעלותם של ישראל לעולם וכמפורש בכתוב (לך יג, טו) "לזרעך עד עולם", שלכן אפילו בזמן הגלות היא נקראת ארצנו ואדמתנו (ראה בחוקותי כו, לב-ג ועוד) וזוהי טענת האומות, שאף שא"י היא שלנו מדין כיבוש מלחמה – זו עדיין לא סיבה שהיא תהיה שלנו לעד ולעולמי עולמים.

והמענה היחיד על טענה זו* היא: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו", כלומר, מכיון שהקב"ה הוא זה שנתן אותה – הוא גם יכול להחליט באיזה אופן לתת, והוא בחר לתת לנו אותה כנחלת עולם.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ה, בראשית שיחה א סעיף ג ואילך (עמ' 4 ואילך וגם במתורגם ללה"ק עמ' 4 ואילך). התימצות בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' ה-ו.

 

*) יש לציין, שהרבי התייחס כמה פעמים לכך, שדברי רש"י אלה נחוצים באופן במיוחד גם לתקופתנו, וכפי שכותב במכתבו מי"ט סיון ה'תשכ"ט לח"כ דאז מרת גאולה שתחי' כהן לאחר שמצטט לה את דברי רש"י הנ"ל "ובודאי ידוע לה שזו היתה אמנם טענת כמה וכמה מאומות העולם גם בתקופתנו, ולא מצאתי מענה אחר כי אם המענה הכי עתיק המסורתי שבדברי חכמינו האמורים".

 

הערות והארות וחקרי תורה על סדר תחילת חומש בראשית

הרב שמואל ברוך גנוט

 

הערות והארות וחקרי תורה על סדר תחילת חומש בראשית

 

פרשת בראשית

האם מותר לנו לאכול פרי מעץ הדעת?

 

לפני מספר שנים העלתי את הרעיון הבא על הכתב, יחד עם נושאים נוספים על סדר חומש בראשית. לא הייתי שלם עם עצמי לכתוב על עץ הדעת, כאשר בודאי מדובר בענינים גבוהים וטמירים, הרבה מעבר להשגת השכל האנושי שלנו. ובכל זאת, הגשתי את הדברים בדחילו וברחימו למו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, כדי שיעבור עליהם ויקבע האם ניתן בכלל לעסוק בנידונים שכאלו.

למחרת התקשר אלי נכדו חביבו של מרן שליט"א, הרה"ג רבי גדליה הוניסברג שליט"א, והוא סיפר שמרן הגר"ח שליט"א נהנה עד מאד מהנושא ואף הראה אותם לכמה וכמה מבאי ביתו, בכל שעות היום. שאלו הרב הוניסברג: "אם כן, מה ההלכה? האם מותר לנו לאכול מעץ הדעת?". השיב לו מרן שליט"א : "הנה, תקרא בעצמך את הדברים!"...

&&&&

לו יהי שתינתן לנו האפשרות להיכנס לגן העדן, במקום בו עומד עץ הדעת. האם מותר לנו לאכול מפריו (אם מדובר בפרי גשמי שאפשר לאוכלו), כשהאיסור לאדם הראשון נאסר גם לזרעו אחריו. או שכל האיסור נאסר רק לאדם וחוה, ולאחר שכבר אכלו מהעץ, שוב אין איסור לאכול מעץ זה?

איסור זה אינו כלול בז' מצוות בני נח ובתרי"ג מצוות. אך אין זה ראיה. כיון שיתכן שלא נכלל באיסורי התורה, מפני שאדם גשמי לא יכול להגיע במציאות למקום עץ הדעת.

בפסוקים נראה שנאסר על אדם הראשון שלא לאכול מהעץ ניתן עוד בטרם נוצרה חוה, וא"כ צריך להבין: כיצד חוה בעצמה נענשה על חטא העץ?

הגמרא (עירובין י"ג) אומרת נבראו שני פרצופים באדם הראשון, פרצופו של אדם ופרצופה של חוה, והקב"ה רק הפרידם לאחר מכן. ולפי"ז מסתבר שחוה נצטוותה שלא לאכול מעץ הדעת ומעץ החיים, בהיותה דבוקה וחלק מאדם הראשון. ובילקוט בסוף פרשתנו תירץ רבי אבהו שאלה זו כך: "מה אמר הכתוב על האדם "לאמר" מהו "לאמר"? לאבריו, וחוה נבראת מצלעותיו".

והרמב"ן (ג, יג) כתב: וטעם מה זאת עשית - לעבור על מצותי, כי האשה בכלל אזהרת אדם, כי היתה עצם מעצמיו בעת ההיא, וכן היא בכלל העונש שלו. ולא אמר באשה "ותאכלי מן העץ", כי היא נענשה על אכילתה ועל עצתה, כאשר נענש הנחש.

 ובאור החיים (בראשית ב', ט"ז) כתב: "טעם אומרו "לאמר" וכפל "אכול תאכל" וכפל "מות תמות", יכוין על חוה שיצוהו לאמר המצוה לחוה: אכול אתה תאכל בת זוגך, מות אתה תמות גם היא אם תעבור". (וראו במשך חכמה).

למדנו שרק אדם וחוה נצטוו שלא לאכול מעץ הדעת, ולא זרעם אחריהם. והנה קין נולד קודם חטא עץ הדעת, (סנהדרין לח, ב ובתוס' שם). ולפי זה בכלל לא מצינו שנאסר לקין לאכול מעץ הדעת, ואם קין לא הצטווה, היה יכול קין לאכול מעץ הדעת, גם מבלי שאדם הראשון יאכל ממנו. ואם הציווי של אדם הראשון היה ציווי כללי, גם לזרעו אחריו כקין והבל, אם כן לכאורה גם לנו עצמנו ייאסר לאכול מהעץ. אלא אם נאמר שלאחר שכבר ירדה הדעת לעולם, שוב אין איסור, שיש מקום לומר שטעם האיסור לאכול משום שעל ידי אכילת פרי העץ יהיה האוכל יודע טוב ורע, אולם כעת גם אם יאכל האדם מהעץ לא יתוסף לו שום שינוי במהותו, שכבר נעשה מה שנעשה. (ובכך מובן מדוע היה חשש שמא אדם יאכל מעץ החיים, ומדוע לא חששו שמא יאכל שוב מעץ הדעת? אלא שכבר אין הבדל אם יאכל ממנו שוב, משום שהאדם כבר רכש את סגולת העץ, הדעת, ואכילה נוספת לא תוסיף לו מאומה).

(ורש"י כתב: 'מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה'. ותמה מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל בס' משאת המלך, שהרי אדם וחוה הצטוו, עוד קודם החטא,  בכל שבע מצוות בני נח, (סנהדרין נו,ב), ואם כן מדוע כתב רש"י שרק מצוה אחת היתה להם?. אך אם נאמר שמצות אי אכילת עץ הדעת ניתנה רק לאדם ולחוה ולא לזרעם, נמצא שאכן מצוה אחת ניתנה במיוחד רק להם, והם לא עמדו בה).

הרמב"ם (בפיהמ"ש בפרק גיד הנשה) כתב שצריך לדעת שכל המצוות שאנו מצווים בהם, הם רק מפני שניתנו לנו מאת משה רבנו במצות הקב"ה, ולא מפני שניתנו לנביאים שלפני משה. אנו לא מקיימים מצות ברית מילה, בגלל הציווי שניתן לאברהם, ואנו לא אסורים בגיד הנשה משום שנצטווה בו יעקב, אלא כל חיובנו הם רק ממה שנאמר למשה בסיני ותו לא. וממילא ודאי שלו יצוייר שנגיע לעץ הדעת, נוכל לאכול מפריו.

אולם עדיין יתכן, שאפשר שכל איסור אכילת עץ הדעת אינו איסור עצמי, אלא יסודו מאיסור גזל, שהקב"ה התיר לאדם הראשון וזרעו אחריו לאכול מכל מאכלי העולם, חוץ מעץ הדעת שלא הותר באכילה. והמדרש כותב שלאחר החטא קראו מלאכי השרת לאדם הראשון בשם "גנב". ולפי"ז יתכן שלמרות שבני האדם כבר קיבלו דעת ע"י אכילת אדם הראשון, עדיין ייאסר לאכול מהעץ, כיון שלא הותר לנו לאכול ממנו, ובלא היתר מפורש, שנמצא רק בשאר המזון (כמובא בפירוש בחז"ל), האוכל עובר בגזל.

הנושא מורכב יותר, ובודאי לכל אחד מאיתנו יהיה מה להאיר ולהוסיף. והנה אנו מתחילים שוב את חומש בראשית, ומתפלפלים ודנים שוב יחדיו בדברי הפרשיות הקדושות, המפרשים וספרי גאוני הדורות.

******

פרשת נח

מדוע נח איחר דוקא להאכיל את האריה?

כולנו מכירים את דברי חז"ל, על הפסוק "וישאר אך נח", שנח איחר להאכיל את מלך החיות והאריה הכהו ברגלו. ועלינו להבין, מדוע נח לא שכח להאכיל את כל בעלי החיים האחרים ואיחר דוקא להאכיל את האריה?

חשבתי על כך את הרעיון הבא, וכשאמרתיו לרבנו מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, שיבח את הדברים ואף חזר עליהם מספר פעמים בפני באי ביתו.

נאמר בעמוס (ג, ד) "הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד". ומסביר רש"י: "כשאריה אוחז טרף, דרכו לשאוג ואינו שואג אלא אם כן לכד. וכן הוא אומר "ישאג ככפירים וינהום ויאחז טרף", וכן  "כאשר יהגה הכפיר והאריה על טרפו". (ובמצודות שם: "הכפיר ישמיע קול שמחה ממעונתו אם לא שלכד, כי אז יגיל וישמח, ולא כשעדיין לא לכד"). כך גם נאמר בגמרא (ברכות לב, א): "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר".

כל בעלי החיים נוהמים, מייללים, נובחים, גועים ומשמיעים קולות רעב, אך האריה, מלך החיות, שותק עד שימצא את טרפו. כל בעלי החיים משוועים בקולותיהם לדבר מאכל, אך האריה שותק עד למציאת מזונו. רק אז, כשמאכלו נמצא ומונח לפניו, הוא ישאג ויתן את קולו.

לאור זאת הדברים מובנים היטב. נח האכיל את בעלי החיים שדרשו ממנו בקולותיהם לאכול. הוא נע לפי קולות בעלי החיים והבין שהם דורשים מזון. אך האריה ישב ושתק. נח היה סבור שהאריה שקט, כיון שאינו רעב, ולכן איחר את מזונו. אך לאמיתו של דבר, השקט של האריה דוקא מוכיח על רעבונו ולא על שובעו, כיון שאריה שואג רק כשהוא שבע, מתוך מציאת הטרף, מתוך קופה של בשר...

******

בבל ושנער

כתב הרמב"ם בהלכות תרומות (פרק א הלכה א): "התרומות ומעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפילו בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם", עכ"ל. וכתב מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בס' דרך אמונה(שם):"בארץ שנער- היא בבל, כמו שכתוב בפרשת נח (בראשית יא, ב, ט) "וימצאו בקעה בארץ שנער וגו' על כן קרא שמה בבל". וכן כתב הרדב"ז: "אף על גב ששנער רחוקה יותר מארץ מצרים, מכל מקום לא היו רוב ישראל הולכים למצרים כמו שהיו הולכים לבבל ולפיכך לא התקינו הנביאים אלא בשנער".

והנה הרמב"ם הזכיר לשון 'בבל' וגם 'שנער' פעמים רבות, ויש להבין מדוע נקט פעם כך ופעם כך.

וישנם שביארו שבזמן הקדמון נקרא המקום בבל ובזמן הרמב"ם נקרא המקום בפי היהודים בשם 'ארץ שנער', ולכן במקומות בהם מתייחס הרמב"ם לשם המקום בזמנו של הרמב"ם, כמו להלכות שההשלכה ההלכתית בהם היא גם מזמנו ואילך, והוא אינו מצטט את לשון חז"ל, קורא הרמב"ם למקום זה בשם 'ארץ שנער', וכאשר מתייחס הרמב"ם למקום כפי שנקרא בעבר, קורא הרמב"ם למקום בשם 'בבל' כגון 'עולי בבל'. וכמו כן כאשר הוא מצטט מלשון הגמרא, ומביא דוגמה של מקרה שהביאה הגמרא וכדומה, משתמש הרמב"ם  בלשון 'בבל'. (יעויין בספר ארץ קדומים לר"ש לוויזון, ערך שנער, ובספר אוצר לשון המקרא והמשנה (ערך שנער), ומשמע ביומא י, א (ע"פ הפסוק בבראשית הנ"ל שהובא שם), שבבל היא  שם העיר, וברבות הזמן נקרא גם האזור בשם בבל, והארץ בכללותה נקראה ארץ שנער. וראה בהערות שבמהדורת ארטסקרול/רוטנשטיין). 

והנה מקור ההלכה שלפנינו, היא מדברי המשנה במסכת ידים (פרק ד משנה ג), ובמשנה זו נכתב 'בבל', ואם כן לא מובן מדוע שינה הרמב"ם מלשון המשנה והחליף 'בבל' ב'שנער', וצריך עיון.

ומו"ר רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי בזה: לישנא דקרא נקט.

ובפירוש המשניות במסכת ידים (שם) כתב הרמב"ם: "ובשנת השמטה שאין מפרישין בה בני ארץ ישראל מעשר כיון שהיא הפקר התקינו כבר הנביאים שיפרישו בבבל וכיוצא בה מארץ שנער מעשר שני", עכ"ל. ומשמע מדבריו שבבל ושנער אינם מקום אחד, אלא, ככל הנראה, מקום בתוך מקום.

והנה בהלכות אלו עצמם מצינו ברמב"ם שמביאם בב' השמות. בהלכה ג' כותב הרמב"ם: "הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן, אע"פ שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה, אינו כארץ ישראל לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים". ובהלכה ו' נאמר: "וארץ ישראל נחלקת לשנים, כל שהחזיקו עולי בבל... וחוץ לארץ נחלקת לשנים, ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מדברי סופרים ונביאים, ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן". ובהלכה ט' כתב: "אי זו היא סוריא, מארץ ישראל ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבת וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי היא כסוריא".

ובהלכות ביכורים (פרק ב הלכה א) כתב הרמב"ם: "מצות עשה להביא בכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד... אבל עמון ומואב ובבלאע"פ שהן חייבין בתרומה ובמעשרות מדבריהם אין מביאין מהן בכורים ואם הביא בכורים מחוץ לארץ אינן בכורים".

 ובהערות הגרנ"נ קורונל  לפסקי הלכות חלה של הרשב"א (הערה 17) כתב כך: "ומדברי הרמב"ם הללו נראה שלא כיוון בארץ שנער לארץ בבל, וכן דעת הרמב"ן דרק סוריא הוא בכלל הזה, ובהגהות מימוניות סוף ספר זרעים כתב בשם ר"י שמקומות הקרובים לארץ ישראל כמו מהר אמנון ולפנים, ושמא דבר זה  אינו ברור עד כמה חשובים רחוקים. ועיין בספר ארץ קדומים מערכת שנער שמביא שם דעות שונות מהו שנער, עי"ש. ועיין במצח [=בהקדמת] ספר המנהיג שכתב שם שדבריו מיוסדים על דברי תלמוד ירושלמי והשנערי, ושם הכוונה על תלמוד בבלי, וכמו שכתב התרגום אונקלוס [בראשית] ריש פרק י, "בארץ שנער"- "בארעא דבבל", עכ"ל.

והנה בירושלמי (ברכות פרק ד הלכה א) ובבראשית רבה (פרשת נח פרשה לז) ובעוד מקומות נאמר: "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה ארם ונציבין וקטיפין, בארץ שנער זו בבל שהיא מנוערת מן המצות בלא תרומה ובלא מעשר ובלא שביעית". הרי מפורש בדברי חז"ל שבבל היא שנער, לענין חיוב תרומות ומעשרות.

ובשו"ת המהרי"ט (ח"ב אבהע"ז סימן יא( כתב: "ובפ"ק דיומא אמרי' ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער. בבל כמשמעה ארך זו אורכות ואכד זו בשכר כלנה זו שנער והנך כלהו כרכים גדולים נינהו וכדאמרי' בשבת שלחו ליה בני בשכר וכו' לפי שאינן בני תורה ובמדרש איכה אכד זו נציבין וגם היה שם עיר מקומו של רב יהודה בן בתירה ושם המחוז כלה שנער דכתיב בארץ שנער ואחר זמן נקרא כל המחוז בבל על שמה כדאמרי' שנער זו בבל שמנוערת מן המצות ועלה אמרי' עד היכן היא בבל".

עוד העירה דהנה בירושלמי (ברכות פרק ד הלכה א) ובבראשית רבה (פרשת נח פרשה לז) ובעוד מקומות נאמר: "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה ארם ונציבין וקטיפין, בארץ שנער זו בבל שהיא מנוערת מן המצות בלא תרומה ובלא מעשר ובלא שביעית". וצ"ע דהא כן הוא גם בכל הארצות, שמנוערים הם ממצות תרומות ומעשרות, ומדוע בחרו להדגיש זאת דוקא בבבל. ואדרבה, בבל היתה המקום הראשון בו תיקנו הנביאים הראשונים תרו"מ, כמש"כ הרמב"ם לעיל.

וידידי הרה"ג רבי שמעון שלזינגר (בן מו"ר הגאון רבי משה יהודה שליט"א) תירץ שכתבו כן על שנער דוקא, משום ששם היה הישוב היהודי הגדול ביותר אחר ארץ ישראל, והיינו שבישוב זה, למרות שחיו בו כה הרבה יהודים, לא נהגו מצוות התלויות בארץ והיו מנוערים מהמצוות.

******

פרשת לך לך

שכר פסיעות לקיום מצוה

נאמר בב"מ ק"ז א': "אמר רב: ברוך אתה בעיר - שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת וכו', רבי יוחנן לא אמר הכי, אלא: "ברוך אתה בעיר" - שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך, אבל בית הכנסת לא. ורבי יוחנן לטעמיה דאמר: שכר פסיעות יש. ופירש רש"י: "רבי יוחנן לטעמיה דאמר במסכת סוטה (כב, א): שכר פסיעות יש, דאמר: למדנו יראת חטא מבתולה, וקיבול שכר מאלמנה, שאמרה לו: ולא שכר פסיעות יש; אם יש בית הכנסת בשכונתי, ואני באה לבית מדרשך להתפלל?".

והנה במדרש רבה בפרשתנו (לך לך פל"ט), נאמר: " אמר רבי יוחנן לך לך מארצך, מארפכי שלך, וממולדתך, זו שכונתך, ומבית אביך זו בית אביך, אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גלה לו, כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה". ושאלני ידידי הרה"ג רבי אהרן פרנקל שליט"א שצ"ע והרי דעת ר' יוחנן עצמו, בגמרא בב"מ שם, שבכל הליכה לדבר מצוה זוכה האדם לשכר פסיעות, וא"כ אף אם הקב"ה היה אומר לאברהם להיכן ללכת, היה מקבל שכר על פסיעותיו. וצע"ג.

והנראה בזה שהנה אם אברהם יילך למקום מסוים ומאד ברור, אזי נכון שעל כל פסיעה שיילך בכיוון הנכון, אל אותו מקום אליו שלח אותו הית"ש, יקבל שכר פסיעות. אך אם יסטה מעט מן הדרך ימין ושמאל, לצרכי עצמו וכדו', לא יקבל שכר. כי סטייתו מהדרך אינה קשורה לתועלת ההליכה לאותו המקום אליו נשלח בצו ה'. אך אם הציווי הוא ציווי כללי, ללכת, ועיקר הענין שבציווי הוא בעצם ההליכה, ולא משנה להיכן, עד אשר יקבע ה' ית"ש את מקומו, אזי כל פסיעה היא מצוה.

ובזה יש לדון האם זוכים לשכר פסיעות כאשר האדם הולך לדבר מצוה ולדבר הרשות גם יחד, כגון שיוצא מביתו אל בית הכנסת שבסוף הרחוב, כדי להתפלל, ואולם סמוך לבית הכנסת עוצר בחנות ורוכש לעצמו דבר מה. והנה אם עיקר הליכתו היא לצרכיו, ודאי שלא זוכה לשכר פסיעות. אך אם שני מטרותיו שוות המה, יל"ע בדבר.

והנה בשו"ע (או"ח לח,ח) נפסק: "כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורים מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת ק"ש ותפלה. וכ' המשנ"ב בשם המג"א: "ותגריהם. אף שמרויחין מזה. ודוקא אם עיקר כוונתם כדי להמציאן למכור למי שצריך להם, אבל אם עיקר כוונתם רק להשתכר, לא מיקרי עוסק במצוה". ואמנם יש לחלק, ששם כתיבת סת"ם אינה מצוה בעצמותה, והכוונה היא זאת שמגדירתה כמצוה, ושכוונתו לממון אי"ז כלל מצוה. ומשא"כ הכא שבודאי תפילה בביהכנ"ס היא מצוה וגם כוונתו למצוה, והנידון האם רגליו שהוליכוהו למצוה זו, בתוספת כוונה להליכה לצרכיו, נחשבים גם הם לזכות, כיון שסו"ס טרח והלך גם לדבר מצוה וכוונתו גם למצוה.

 ולעצם שאלת הר"א פרנקל, י"ל בפשיטות, שאף שזוכים לשכר פסיעות בדרך לעשיית מצוה, מ"מ ודאי שאינו כשכר גוף המצוה, כיון שהפסיעות הם רק הכשר וטירחת המצוה ומקבלים ע"ז שכר כהכשר מצוה. ומשא"כ במצות לך לך דאברהם, שזכה לשכר עצם המצוה בפסיעותיו, כיון שמצוותו היתה לפסוע.

ומצינו שהנתיבות עולם לרבינו מהר"ל מפראג ז"ל ייסד לן ששכר פסיעות ניתן רק על הליכה לתפילה, דהיא התקרבות לגבוה והוי ההליכה גופה מכלל המצוה, שגם בהליכה להתפלל הרי הוא מתקרב אליו ית"ש, ולא דמי לשאר מצוות דההליכה  היא רק הכשר מצוה, ועל כן אין להעביר על המצוות ולאחר גוף המצוה, (ובזה ביאר ד' הש"ס בב"ב קכ"ב, ועי' שו"ת חת"ס יו"ד רלג ושו"ת בצל החכמה ח"ד י"ט, ועי"ש שדן בדברים, ואכמ"ל). ולפי"ז שאכן גם לר' יוחנן ניתן שכר פסיעות רק על הליכה לביהכנ"ס, אך לא בשאר מצוות. ואם אברהם היה מצווה ללכת למקום ידוע, היתה הליכתו רק כהכשר ופסיעותיו לא היו נחשבות לעצם המצוה, ולכן אמר הקב"ה לאברהם לילך סתם כך, שעי"כ עצם הפסיעות ייחשבו למצוה ויקבל שכר על כל פסיעה.

ובעיקר חידוש המהר"ל מפראג יש להביא דברי שו"ת אפרסקא דעניא (ח"ב או"ח טו), שעמד ע"ד המג"א סי' צ' ס"ק כ"ב דביש ב' בתי כנסיות מצוה לילך לרחוקה דשכר פסיעות יש, והרי בסי' קמ"ג ס"ז כ' השו"ע העולה למגדל עולה כו' בדרך קצרה, והאריך בזה. ולדברי המהר"ל לק"מ, דשכר פסיעות ניתן רק על הליכה לביהכנ"ס ולא לשאר מצוות. (וגבי מצוות עליה לרגל, עי' ב"ב קכ"ב וחת"ס שם, יל"ע האם דומה היא לתפילה, שעצם הטירחה בעליה לרגל היא חלק מהמצוה, או שתכליתה היא ההגעה לביהמ"ק. ועי' תוי"ט פרה פ"ג מ"ד). 

ואולם יש קצת להעיר על חידוש המהרי"ל מהא דמצינו שנבוכדנצר זכה לשלוט על העולם כולו בזכות שפסע ארבע פסיעות לכבוד הית"ש, כדי לשנות את האגרת בצורה שיהיה כתוב בה כבוד ה' לפני כבוד המלכות, עי' סנהדרין צ"ו א'. אם כי אפ"ל דנ"נ לא קיבל שכר כי אם על הכשר מצוה. והראוני דברי רבי הגאון המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל, שהאריך בדברים אלו בספרו עה"ת.

******

בגדר מילת עבדים

איתא בפרקי דר"א (פכ"ט): "ר"ג אומר שלח וקרא לשם בן נח ומל את בשר ערלתו ובשר ערלת ישמעאל בנו". ויש לדקדק מדוע נתן לשם למול דווקא אותו וישמעאל בנו ולא את בני ביתו אשר נימולו ג"כ.

והנה בקידושין (מא, א) אמרינן דמצוה בו יותר מבשלוחו, והמפרשים שם כתבו

דהיינו כשהפעולה פועלת את גוף המצוה, אך בהכשר מצוה בעלמא ליכא ענין שיעשאה האדם בעצמו ויכול ליתנה לשלוחו.

והנה כ' בשו"ת כנסת יחזקאל (סימן מב, הובא בס' עלי אור עפר"א דמילה) שבמילה ביום השמיני איכא מצוה בעצם מעשה המילה, אך כשמל לאחר מכן ענינה הסרת הערלה גרידא, נמצא שהמילה לאחר ח' ימים אינה אלא הכשר מצוה. ועי' שו"ת מהר"ח או"ז סימן י"א.

ונראה דעפ"ז א"ש דמאחר ואברהם וישמעאל לא מלו ביום השמיני, נמצא דהסרת ערלתם הוא כהכשר מצוה בעלמא וכה"ג לית ענינא למולו בעצמם ומשו"כ נתנום לשם בן נח. אולם במילת עבדי אברהם ומקנת כספו, אין כל מצוה לעבדים עצמם כי אם לאדונם וכדפירשו רבותי בס' משאת המלך וברכת כהן עה"פ "שים נא ידך תחת ירכי" דאברהם השביע לאליעזר במילתו ולא במילת אליעזר, משום דלאליעזר ליכא מצוה במילתו דהיא מצוה שנצטווה בה אברהם, עיי"ש. א"כ עצם מעשה מילת העבדים הוא מצוה דאברהם ובזה איירי דמצוה בו יותר מבשלוחו, ודו"ק והבן.

עוד יש להוסיף פרפרת בנידון דידן, דהנה על הפסוק 'והוא יושב באלוני ממרא' , כתב רש"י: 'הוא שנתן לו עצה על המילה'. ויעויין בחתם סופר דנתן לו עצה לברך 'על המילה', עי"ש ובס' הנפלא להורות נתן להגר"נ גשטטנר זצ"ל.

והנה כתב הרמב"ם (מילה ג,א): 'המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו  למול את הבן'. ולפי"ז אם אברהם היה מל עצמו ובנו היה עליו לברך 'למול' ולא 'על המילה'.

ואמנם לפימש"כ בפרקי דר"א שאת אברהם וישמעאל מל שם בן נח ואילו את העבדים מל אברהם בעצמו, א"ש. דאכן בכה"ג היה על שם בן נח לברך 'על המילה'. וגבי העבדים- הרי הם בודאי לא מברכים 'למול', דאין מצות המילה מוטלת עליהם אלא על אדונם, ובזה יש לדון האם האדון חשיב כ'מל עצמו' או מיקרי שליח.

******

פרשת וירא

אכילת מאכלים הקשים לאכילה בחום היום

בב"מ פ"ו ב' נאמר שבאותו היום שאברהם ישב בפתח אהלו והמתין לאורחים, הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה.

וצ"ע דהא כתיב (יח, ח) "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם" ובתנחומא כתיב דהיו אלה ג' שוורים מרוחים בחרדל.

והנה כתב הרמב"ם דעות (ד, ט) וז"ל: "יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד לאדם שלא יאכלן מעולם וכו' ובשר שוורים וכו' והחרדל וכו' אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל ממנו כלל", עכ"ל. וא"נ כהתנחומא ייקשה טובא האיך אברהם האכילם שוורים בחרדל בשעה שיצאה חמה מנרתיקה, והלא הרמב"ם מונה מאכלים אלו ברשימת המאכלים הבלתי ראויים לאכילה בימות החמה, וצ"ע.

ואולי יום חם ע"י הוצאת חמה מנרתיקה אינה נחשב לימות החמה, דהרי בפסח היה ושינוי אקלים למספר שעות בתקופת האביב אינו כימות החמה.

ודודי הגרא"ש מאיר שליט"א בעל "עבודת משא", תירץ שאלתנו דהרמב"ם כתב דבריו לגופי ישראל דוקא אך אברהם סבר שהינם ערביים והרי אמרי' בע"ז שגופי עכו"ם אינם כגופי ישראל דאוכלים הם שקצים ורמשים ולכן לא חשש להאכילם מאכלות אלו ונפלא.  וידידי הרה"ג רבי גמליאל רבינוביץ' שליט"א תירץ לי בזה תירוץ נלבב, דהנה בב"ב טז, ב איתא: בי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא. ולפי"ז גם אם האורחים היו ניזוקים ממאכלים אלו, הרי מיד כשהיו מביטים באבן הטובה, מיד היו מתרפאים...

 

******

צחוקה של שרה

ותצחק שרה בקרבה (בראשית יח, יב) במגילה ט ב' מסופר מעשה בתלמי המלך שכינס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד ואחד 'כתבו לי תורת משה רבכם'. נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד וכתבו לו "ותצחק שרה בקרובותיה", ופירש רש"י: שלא יאמר תלמי כי על אברהם דכתיב "ויצחק", לא הקפיד, ועל שרה הקפיד, ולכן כתבו לו "ותצחק שרה בקרוביה" ולכן הקפיד, עכ"ל.

והנה נאמר (בראשית יז, יז) נאמר: "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" ופירש רש"י וז"ל: זה תרגם אונקלוס לשון שמחה, וחדי ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם", עכ"ל. ולפי"ז צריך עיון מדוע שינו חכמים מהאמת ותרגמו "בקרובותיה", הלא תרגמו התורה ליוונית והיה להם לתרגם גבי אברהם לשון "וחדי" שהוא לשון שמחה וגבי שרה לשון "מחוך " שהוא לשון לגלוג, כפי שתרגם אונקלוס, וממילא יובן היטב מדוע הקפיד ה' דווקא על שרה ולא על אברהם?

עוד יש לדקדק דהנה כתבו חז"ל בכמה דוכתין (עיין מגילה יד, א, ירושלמי סוטה ז, א, וברש"י על הפסוק "שמע בקולה") ששרה היתה גדולה מאברהם בנבואה. על כן קשה מדוע הוכיח ה' את אברהם ולא את שרה עצמה? ומוכח מכאן שגם על אברהם היתה תביעה מסוימת, ויש להבין מהי התביעה הזאת.

והנראה מלשונות הפסוקים שאברהם ושרה סברו שאם ייעשה להם נס, יהיה זה נס על ידי ששניהם יחזרו לצעירותם וכך יוולדו להם ילדים, וכדברי אברהם "הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה לבת תשעים שנה תלד", וכדברי שרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" ופירשו חז"ל (ב"מ פז, א) שהתעדן בשרה ונתפשטו קמטיה וחזר יופיה למקומו, וכן כתוב שם שבאותו היום פירסה נדה. הרי שגם שרה אמרה שאע"פ שאני כבר חזרתי לנערותי, מ"מ בעלי נשאר בזקנותו. ועל כך השיב להם הית"ש: "היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן", שעליכם לדעת שביכולתי לעשות נס גדול יותר שהגם שאברהם יישאר בזקנותו, מ"מ יהיה לו בן ע"י "ולשרה בן" ששרה תשוב לנערותה.

נמצא שלמרות שאברהם סמך בהבטחת הקב"ה שיהיה לו בן, ממילא לא שת לבו להאמין שהדבר ייתרחש ע"י נס גדול שכוה שבו הוא ישאר בזקנותו ובכל זאת יחבוק בן, על כן  היתה תביעה אף עליו, ולכן אותו הוכיח ה'. ולפי זה גם אם נתרגם לתלמי המלך "ויצחק" בלשון שמחה, מ"מ עדיין יקשה מדוע לא הקפיד ה' על אברהם משום הנ"ל, לכן שינו ע"ב חכמים מהאמת.