אמונה

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק

נקודה למחשבה

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

על המדרכה, מול הבית שלך, נפער בור גדול. במשך חמשת החודשים האחרונים התעלמה העירייה מהדרישות החוזרות שלך לתקן את הנזק. באחד הימים עברת ברחוב והנה להפתעתך אתה רואה קבוצת פועלים עמלה בקדחתנות, מתקנת את הבור ביעילות.

ליד הבור עומד אחד השכנים מהבנין ממול, יהודי צעיר שאינך מכיר. מישהו שאתה רק אומר לו 'שלום שלום' בבוקר. והנה הוא מפקח על עבודות אטימת הבור, ברצינות ובנחישות.

"כל הכבוד לך!", אתה אומר לו, "מי עזר לך בעירייה? כי אני ניסיתי כבר כמה חודשים ולא התייחסו אלי. איך אתה הצלחת?".

"הא, לא סיפור גדול. פשוט הרמתי טלפון לשר השיכון, היום בבוקר. תוך שעה כבר הפועלים היו כאן", ענה השכן מהבנין ממול.

"התקשרת לשר השיכון? ואחרי שעה הגיעו פועלים?", אתה שואל אותו בנימת ספק, בטוח שמדובר במהתלה חביבה או בדיחה טפלה.

"כן", השכן השיב ברצינות ואתה מחייך חיוך גדול, לא מאמין למשמע אוזנך. הרי לא משיגים בסתם שיחה את שר השיכון עצמו. גם אם אירע נס והשכן השיג אותו, שר השיכון עצמו לא אמור לטפל  בעצמו ולשלוח פועלים לאיזה בור שנפער ברחוב.

"אה, שכחתי לציין ששר השיכון הוא אבא שלי", אמר השכן. כעת הכל מובן. השכן לוחץ על 'חיוג מקוצר'. הוא מראה לך שעל הצג רשום 'אבא', והנה הוא שוב מתקשר. שם את אביו ברמקול ואתה שומע את קולו המוכר של שר השיכון. "תודה אבא", הוא אומר לאיש העסוק שמעבר לקו, "הפועלים ששלחת, מסדרים כעת את הבור"....

זאת המשמעות של תפילה לאבינו שבשמים.

למי בדיוק ישנה גישה ישירה וקבועה לשר השיכון?

לבן שלו, כמובן.

אלו הם היחסים שלנו עם ה' יתברך, יחסים של אב אוהב ובנו האהוב. בדיוק כפי שאב ממלא את בקשתו של בנו, כך גם ה' יתברך נענה לתפילותינו. ולהבדיל משר השיכון, שנמצא לפעמים בפגישות עבודה או בישיבות דחופות וקשה לו לענות בכל רגע לבנו, הרי הקב"ה עונה תמיד. קרוב ה' לכל קוראיו, ובלבד- שיקראוהו באמת.

בפרשת השבוע, וגם באלו שלפניה ובאלו שאחריה, אנו קוראים כיצד הקב"ה פקד עקרות, בצורה ניסית, למעלה מדרך הטבע, בזכות כח התפילה. הקב"ה מתאווה לתפילותינו. הוא, הכל יכול, יכול ורוצה לשנות סדרי עולם למעננו. לא כל תפילה מתקבלת תמיד למול עינינו. אבל השי"ת 'שומע תפילה'. כל תפילה נשמעת, לא נעלמת. הקב"ה, אבינו אב הרחמן, יודע אל נכון, שומע כל תפילה. התפילה מקרבת אותנו אליו יתברך ופותחת בפנינו שערי שמים.

&&&&

בתקופת הקורונה, סיפר רבי אלימלך בידרמן שליט"א את הסיפור הבא: קבוצת אברכים נהגה לנסוע פעם בשבוע מבני ברק לראשון לציון למטרת קירוב רחוקים, על ידי לימוד בחברותות. בכל התקופה האחרונה נבצר מהם לנסוע, בגלל  מגיפת הקורונה. אולם כשנרגע מעט המצב, החליטו לשוב ולהגיע לראשון לציון, וללמוד עם היהודים הרוצים ללמוד.

בהגיעם, הודיע להם הגבאי כי בגלל הקורונה, דלתות בית הכנסת נפתחות רק שלוש פעמים ביום, לתפילות שחרית מנחה וערבית, והוא לא מוכן בשום פנים ואופן שישבו ללמוד בו. הם ניסו לדבר אל ליבו שיחוס וירחם, לאחר שכבר טרחו ועשו את כל הדרך מבני ברק לראשל"צ, אך הגבאי עמד בתוקף על שלו. חזרו האברכים וביקשו, שלכל הפחות יואיל בטובו להדליק את האור בחצר ביהמ"ד כדי שיוכלו ללמוד בחצר, אך גם לזה לא הסכים הגבאי.

הם לא ידעו מה לעשות, עד שאחד מהתושבים המקומיים שהגיע למקום אמר, כי התכוין לערוך היום 'סיום' על מסכת, לכן הוא מבקש שילכו לחניון שמתחת לביתו, מקום רחב ידיים, שם אפשר ללמוד בנחת. האברכים התחבטו בדבר, כי אולי יבוא אחד התושבים לבית הכנסת ולא ידע להיכן נעלמו האברכים, עד שראש הכולל הציע שהוא ישאר לעמוד בחצר ביהכנ"ס, וכשיראה אנשים מגיעים, ישלח אותם למקום הלימוד.

לאחר כעשרים דקות עבר שם מישהו. ניגש אליו ראש הכולל ושאלו האם ברצונו ללמוד קצת תורה. אורו עיניו של האיש, והוא התעניין למעשיו כאן בעיר. ענהו ראש הכולל שהוא מגיע לכאן עם חבריו מבני ברק ללמוד תורה עם כל מי שחפץ בכך, והוסיף בנעימות: "זה לא שיעור 'כבד'. פשוט יושבים ולומדים בחברוא, כל אחד עם מי שרוצה".

היהודי התרגש וסיפר: "פעם הייתי דתי ושמרתי את המצוות. הרבה שנים לא קיימתי מצוות. כעת, כשיש קורונה, חשבתי לעצמי שצריך להתחזק. התפללתי להשם: "השם, פעם הייתי לומד בחברותא עם יהודי חרדי. אנא, תשלח לי איזה חברותא שיילמד איתי קצת תורה". כך התפללתי והנה, לא הייתי צריך בכלל לעבור ברחוב הזה, אלא ברחוב הראשי, ואז פתאום עברתי כאן והנה אתה מציע לי ללמוד תורה בחברותא".

בלכתם בדרך, שאל היהודי את האברך שליווהו האם הוא יודע היכן ניתן להשיג תפילין בחינם. נענה האברך: "שאלת את האדם הנכון בזמן הנכון. ב'מדרשיה' לקירוב רחוקים שאני מנהל בתל אביב, לומד אברך שאביו נפטר לפני זמן מה, ובנו לקח את התפילין שהוריש לו והשקיע בהם סכום גדול, כדי לחדשם ולשפצם ולהגיהן מכל טעות. התפילין כעת הם בתכלית ההידור וברצונו להעניקם לאיש שאין ברשותו תפילין להניחם"....

מיד פרץ ה'מתקרב' בבכי גדול מתוך התרגשות, ולתמיהת האברך הסביר: "על שני דברים התפללתי – שאזכה לעסוק בתורה, ושאזכה להניח תפילין, והנה הראני ה' את שניהם… באמת חשבתי לעצמי כי בוודאי הקב"ה שומע רק תפילות של 'חרדים'… ולא האמנתי שהשם ישמע גם אלי"…

&&&&

לפני מספר שבועות, במהלך עריכת ספר תורני, ציין המחבר קטע מ'ספר חסידים' סימן ק"ל. הדברים לא היו מוכרים לי ורציתי לראותם בעיני ולהעתיקם כלשונם. פתחתי 'ספר חסידים'. אותו קטע שחיפשתי, בכלל לא הוזכר שם ועד לרגע זה לא מצאתיו. הספר היה פתוח לפני באותו הסימן, אז קראתי כבר מה שנכתב שם. והנה, בהשגחה פרטית ובזכות הרבים שקוראים כעת את הדברים, גיליתי דברים מופלאים שכתב רבינו רבי יהודה החסיד ז"ל, שם, בסימן ק"ל. וכך הוא כותב: "יאחז צדיק דרכו (איוב י"ז ט'). יש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפלתו, אלא בעבור תוקף תחנונים ודמעת עיניו אשר תמיד בוכה ומתחנן, אף על פי שאין בידו זכות ומעשים טובים, מקבל הקדוש ברוך הוא תפלתו ועושה חפצו.

והנה דבר מופלא ועצום, שהובא שם בסימן הקצר הבא, (סימן קלא): "אם שואל אדם דבר שהוא שבח לבוראו, כגון על לימוד תורה או דבר אחר מחפצי שמים, ושופך את נפשו עליו- הקדוש ברוך הוא שומע תפלתו, אף על פי שאין בידו מעשים טובים".

אנחנו מתפללים ומבקשים ולא תמיד יודעים האם אנו זכאים שתפילתנו תתקבל, איך ומתי. אבל שתי סוגי תפילות מתקבלות, כך כותב לנו ר"י החסיד, גם אם אין לנו זכויות ומעשים טובים: 1) תפילה תמידית בתחנונים ובדמעות. 2) תפילה על עניינים רוחניים, כמו לימוד תורה או חפצי שמים, שאנו שופכים נפשינו עליו.

--- אפשר להתחיל להתפלל ולבקש כבר עכשיו....

 

"איזהו עשיר השמח בחלקו"

"איזהו עשיר השמח בחלקו"

מאת הרבנית קלוגר תחי'

עשיר - ר"ת עיניים שיניים ידיים רגליים.
יש לך עיניים שיניים ידיים רגליים? אתה צריך להודות ולהיות מאושר.
מסופר בספר חסידים: סיפרו לחסיד מסויים שהשכן שלו דיבר אודותיו לשון הרע. החסיד לא הגיב, ולא התגונן, אלא הלך וקנה לשכן שלו מתנה! השכן נדהם לראות את שכנו החסיד נכנס לביתו ומגיש לו מתנה.
אמר השכן: "אני מתחרט שדיברתי עליך לשון הרע, אבל למה קנית לי מתנה?"
אמר לו החסיד: "בזה שדיברת עלי לשון הרע ושתקתי, יכולתי לספר גם אני עליך לשון הרע אבל ש-ת-ק-ת-י, התכפרו לי כל עבירותי, נתכפרו לי כל העבירות - בלי מחלות, בלי צרות, בלי יסורים, וכהכרת הטוב שבזכותך התכפרו עוונותי קניתי לך - מתנה.

דברי השפע חיים האדמור מקליזנבורג זצוק"ל על הצדיקים בדור

דברי השפע חיים האדמור מקליזנבורג זצוק"ל

בוודאי הבורא כל עולמים רם ונשא מאד, והאדם שפל ונמוך מאד.
ויש מסך המבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים.
אך באמת כיצד ניתן לכעוס ולהתרעם על אנשים שנטו מדרך הישרה?
ואיך אפשר לתלות את האשמה באדם קרוץ מחומר, טיפה סרוחה שניתן בתוך גוף טמא מיום לידתו?

לכן לקח השם יתברך נשמות של צדיקים קדושים וטהורים ונתן אותם בכל דור ודור.
ותפקידם הוא ללמד לעם דעת ובכך מסייעים להם לסבול את המשא הכבד הזה.
כי כשאדם מלומד סבל הוא יכול לשאת משאות כבדים יותר מכפי כוחו.
כאשר ראיתי בעצמי במחנות ההשמדה בשואה,
שהיו אנשים חלושי כח יותר ממני שידעו איך לשאת שקים כבדים.
ואני הוכתי מכות קשות מנאצים רשעים בגלל שלא ידעתי איך לשאת את השקים באופן שלא יפלו.

וכן הוא ברוחניות. שצדיקי האמת הם מורים לישראל את הדרך ילכו בה.
ונותנים להם עצות וסיוע איך לעמוד במלחמת היצר הגדולה.
כי באמת כל יהודי יש עליו צלם אלקים והוא מוקף באור גדול.
אך על ידי החטאים הוא מאבד את זה.

ולכן צריך להשריש אמונה פשוטה בבני ישראל.
שכל אחד יאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך עושה לכל המעשים.
וממנו יתברך לא תצא רעה לעולם.
וזה יחזק אותו לעזוב את דרכו הרעה. ...

אמיתות התורה במעמד הר סיני

אמיתות התורה במעמד הר סיני

בסיס האמונה בתורה שקיבלנו מאלקים היא העובדה שהעם כולו קיבל אותה, במעמד הר סיני, כפי שנכתב בה, וכפי שנאמר בספר דברים:
"אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ.  הַמַּסּוֹת, הַגְּדֹלֹת, אֲשֶׁר רָאוּ, עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים, הָהֵם. "
(דברים כט, א-ב)
כִּי שְׁאַל-נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ,
לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקים אָדָם עַל-הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, וְעַד-קְצֵה הַשָּׁמָיִם: 
הֲנִהְיָה, כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אוֹ, הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ.  
הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹקים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה--וַיֶּחִי.  
 אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקים, לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים: 
כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹקיכֶם, בְּמִצְרַיִם--לְעֵינֶיךָ.  
 אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים:  אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ.  
(דברים ד, לב-לה)

ראשית כל, אין כל דת אחרת המתארת התגלות קולקטיבית, מהסיבה הפשוטה:
נניח שהיתה דת כלשהי שהיתה "ממציאה" התגלות קולקטיבית, לעיני עם שלם/ציבור גדול של אנשים, נשים וטף, התגלות שיש בה חיובים של מצוות ומעשים שונים: הרי לא יתכן שציבור יבוא ויקבל על עצמו מערכת כזו, אם לא באמת ראה אותה.
ואם "מישהו" היה בא ו"מוצא" ספר כזה, ונותן אותו לעם: אף עם לא היה מסכים לקבל ספר כזה של חוקים, שטוען שהתקבל במעמד של העם כולו, בלי שיש לו מסורת על כך.

ולכן, כל הדתות האחרות מדברות על התגלות של יחידים: אדם שראה השראה, אדם שחווה נסים, וכדו', שאז האנשים שיאמינו לו יתקבצו סביבו ויקבלו את הגותו, ומי שלא יאמין לו, לא יקבל את הגותו.
אבל כאן, שום אדם לא יכול לבוא לקבוצה של אנשים ולומר להם "אתם זוכרים מה ראיתם ומה חוויתם" אם לא באמת חוו, או, "אתם זוכרים מה קיבלתם במסורת מאבותיכם על קול ה' שדיבר עימם מתוך האש במעמד הר סיני" אם לא היתה מסורת כזו,
ומסורת כזו, לא יכולה להתפתח סתם יום אחד: כי לעולם לא יהיה מצב שקבוצת אנשים יתחילו לספר "סיפורי התגלות" לילדיהם, ולקבל על עצמם תורה שהם לא באמת קיבלו במסורת, ובפרט תורה עם כל כך הרבה חיובים ומצוות!

וכפי שכתב הכוזרי (מאמר ד, יא):
וְהַמַּנְהִיג משֶׁה, עָלָיו הַשָּׁלום, הֶעֱמִיד הֶהָמון אֵצֶל הַר סִינַי לִרְאות אֶת הָאור אֲשֶׁר רָאוּהוּ אִלּוּ הָיוּ יְכולִין עָלָיו כִּיכָלְתּו.
וְאַחַר כֵּן קָרָא לְשִׁבְעִים זְקֵנִים וְרָאוּהוּ, כְּמו שֶׁאָמַר: "וַיִּרְאוּ אֶת אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, י).
וְאַחַר כֵּן קָבַץ הַשִּׁבְעִים זְקֵנִים הַשְּׁנִיִּים וְחָל עֲלֵיהֶם מֵאור הַנְּבוּאָה מַה שֶּׁנִּשְׁתַּנּוּ עִמּו, כְּמו שֶׁאָמַר (במדבר יא, כה): "וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים",
וּמְעִידִים קְצָתָם לִקְצָתָם בְּמַה שֶּׁרואִים וּבְמַה שֶּׁשּׁומְעִים.
וְנִתְרַחֲקוּ הַמַּחֲשָׁבות הָרָעות מִן הָאֻמָּה, שֶׁיֵּחָשֵׁב כִּי הַנְּבוּאָה טַעֲנָה מֵהַיָּחִיד שֶׁטָּעַן בָּהּ,
כִּי לא יִתָּכֵן לַעֲבר הַהַסְכָּמָה עַל הַהֲמונִים הָהֵם,
כָּל שֶׁכֵּן שֶׁרַבּוּ וְהָיוּ קְהִלּות, מִשְׁתַּוִּים עִם אֱלִישָׁע בִּידִיעַת יום לֻקַּח בּו אֵלִיָּהוּ, בְּאָמְרָם לו: ,הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּום יְיָ לקֵחַ אֶת-אֲדנֶיךָ מֵעַל ראשֶׁךָ" (מלכ"ב ב, ג וה')
וְכֻלָּם עֵדִים לְמשֶׁה מְזָרְזִים עַל תּורָתו.

כלומר, ברגע שמדובר על התגלות לציבור שלם, לעם כולו, ואח"כ ל-70 הזקנים, החוויה הזו לא יכולה להיות "מפוברקת".

כי אם יבוא מישהו ויספר סיפורים "אתם ראיתם" - היו מיד שוללים את דבריו, ואומרים לו: לא ראינו.
ואם יבוא מישהו ויגיד לאנשים "אבותיכם ראו", מבלי שהיתה מסורת כזו - היו מתעלמים מדבריו, ואומרים לו: אבותינו לא ראו, לא שמענו סיפור כזה.
ואם יבוא מישהו ויגיד "מצאתי ספר שכתוב בו שאבותיכם ראו", בלי שהיתה מסורת שעברה מדור לדור, גם כאן לא היה עם שלם בא ומקבל על עצמו את ציוויי אותו ספר עתיק, רק בגלל שמישהו  מצא ושכתוב שם שהספר הגיע דרך התגלות אלוקית.
והדרך היחידה שספר כזה, שמתאר התגלות של אלקים בפני עם שלם, יתקבל על העם הזה, אם אמנם היה דור שבו העם הזה אמנם זכה להתגלות הזו, וכך קיבל על עצמו את כל כלליה.

וכפי שכותב הרמב"ן בפירושו לדברים ד, י, על השאלה: כיצד יאמינו בני הדורות הרחוקים, שאכן ארע מעמד שכזה במציאות, הרי הם לא זכו להיות נוכחים אישית בחוויה עצומה זו? מ
ומשיב הרמב"ן כך:
"כי כשנעתיק (נספר) גם כן הדבר לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו, ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל".

ומסביר הרב שמואל כ"ץ שליט"א :
המסורת והקבלה מאב לבן על אמיתות מעמד זה, המועברים מדור לדור, הם כמראה עיניים (כדברי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי מאמר א סע' כה). הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם (מצוה לא תעשה ששכח הרמב"ם - מצוה ב), חוזר על דברים אלו, אך שם הוא מנה רק את מצות הלא תעשה, ולא הזכיר שיש בה גם מצות עשה. מדוע להלכה הוא השמיט אותה? כנראה, שהוא כולל זאת במצות עשה - ללמוד תורה וללמדה לאחרים, בעיקר לבנים. הלומד תורה, כי זו מצווה ולא מתוך סקרנות בעלמא, מעיד על עצמו שהוא זוכר ומאמין שהיא נתנה בסיני.

אפשר כמובן לטעון שהיו נסים אחרים, בדתות אחרות, שהתרחשו לעיני ציבור שלם!!!
אבל נבחין בין *נסים* לבין *התגלות*.
א. בעוד *נסים* יכולים להיות עם משמעויות שונות (אולי חוקי טבע לא מוכרים, אולי כוחות רוחניים שקיימים גם אצל אומות העולם, וכדו'), הרי לעומת זאת, תופעה של התגלות *נבואית* המונית, יש לה רק משמעות אחת חד משמעית, של התקשרות הבורא שברא אותנו עם העם שלו, ברואיו, דרך כוחות התקשורת שהוא נטע בתוכנו, והעברת המסרים המיועדים לנו בדרך זו.
ב. בעוד *נסים* אין בהם משהו מחייב, הרי קבלת התורה יש לה משמעות מחייבת: אף עם לא יקבל על עצמו מערכת חוקים מפורטת של 613 מצוות, שבאים ביחד עם תיאור ההתגלות האלקית, וברור שאם לא היתה התגלות כזו, אף אחד לא היה מקבל על עצמו מערכת חוקים כה מורכבת ומחייבת.

ומסורת כזו אין לאף עם אחר, כי מסורת כזו אינה יכולה להיווצר מעצמה, כי אף עם לא יקבל על עצמו מסורת כזו של התגלות לעיני העם כולו, אלמלא היתה באמת התגלות כזו, וכפי שפירטנו למעלה.

ובהינתן ההתגלות האלקית הזו, לעיני עם ישראל כולו, ומתן תורה שקיבלנו כולנו במעמד הגדול הזה, הרי ישנם במהלך הדורות אנשים שמתחברים חזק יותר לקרבת אלקים, וחווים מחדש תהליך של התגלות מחודשת, כמו "קבלת התורה מחדש", של ראיה מחודשת של האור האלקי, ושל הרצון האלקי להיטיב עמנו, באהבתו, ושל החיבור העמוק לתורה שקיבלנו, שכל חוקיה ומצוותיה נועדו רק לקרב אותנו אליו.
וכך החיבור בין האלקים לבינינו ממשיך ומתחדש כל דור מחדש וכל פעם מחדש. בתקופת הנביאים היו אלו הנביאים, ובתקופות מאוחרות יותר הרי אלו גדולי ישראל. ואמנם ידוע שהאנשים עם רוח הקודש ועם רוח הנבואה אומרים את דברי האמת שלהם, כל אחד במילים שלו: נביאי אמת לעולם לא יתנבאו באותם מילים, כי לכל אחד יש את האופן שלו להעביר למילים את המסר האלקי! אבל הם מעבירים את אותם מסרים, שהם המסרים האלקיים שהועברו אליהם, דרך ערוץ התקשורת אדם-אלקים, שנטע ה' בלב כולנו; והם מחזקים את דבריהם דרך אותות ומופתים שאלקים מוסר להם להעביר לעם, כדי שהעם יאמין להם. ודרך המנגנון הזה, אז אנשים מסביב רואים את ההארה הגדולה, שהרבה פעמים מגיעה גם עם נסים גדולים, ומתחברים מחדש למסורת שקיבלו מאבותיהם ומאבות אבותיהם.


והנה סיפור לדוגמה
 (סיפור מאומת, הנה פרטי המשפחה): שמטרתו להראות, שיש בכל דור ודור שליחים של הקב"ה, שבאים ומחזקים את המסורת שיש לעם שלנו, ושעוברת אצלנו מדור לדור, מאז מעמד הר סיני.

משקפיים ושמם אמונה - שיר

משקפיים ושמם אמונה - שיר

כל רגע וכל שניה חולפים
לבושים בתוכן של כלים ונתונים
א-לבש את משקפי האמונה
ואביט היטב ובאבחנה
מהו הנתון אותו קיבלתי
ואיך להשתמש במשקפיים שחויבתי.

כל מקרה הטוב והרע
כל דיבור מרומם או נקלה
בזיון או כבוד, שלווה ומהומה
דירה, ממון, בתים ושירה.
כולם כלים הנתונים לאדם
סובבים הם אותו בזה העולם.

לפי זכותו ומעשיו
נסיון הם מול עיניו
לשים המשקפיים ולהביט נינוחה
ודרך המשקפיים לטפל בנעשה
וא-לו המשקפיים צריכים לימוד
עבודה עצמית, עקביות ושינון.

אך למרות שההתחלה קשה
התוצאה נפלאה והעבודה שווה

חיים של אמונה הם חיים של שמחה
אין מריבות ואין קטטה.
רוגע, שלווה, מנוחה ורווחה.
בטחון ושלמות ללא דאגה.
עווה ושפלות, התבטלות ונתינה.

בלי משקפיים זה מר ורע
וכשא-לבש אותם, הכל לטובה.
בלי משקפיים זו עשירות מופלגה
וכשא-לבש אותם זו שליחות של מצוה.
בלי משקפיים זה נטל כבד
וכשא-לבש אותם זו מצווה נפלאה.
בלי משקפיים זו הקפדה
וכשא-לבש אותם זו כפרה.

לא אעזוב את משקפי
אצמידם א-ל מול עיני
ודרכם יגלה לי אבי הרחמן
המביט עלי ואין ממנו נעלם.
זה שאוהב אותי יותר מכל אוהב
זה משרחם עלי מכל מרחם.

וחזק הוא ובעל יכולת לאין שיעור
ובידו לתת לי הכל ללא גבול.
אשא עיני א-ליו ואזעק בל לבי:
אנא שמור לי על רכושי הפרטי:
משקפיים ושמם "אמונה"
שתמיד אענוד אותם
ויהיו זוהרות מאורך. אמן!!!

משקפיים ושמם אמונה

משקפיים ושמם אמונה

כולנו יחד, כל עם ישראל, עברנו את שנת הקורונה הקשה.
כל שכבות עם ישראל הקריבו במירון קרבנות ציבור יקרים, כולנו הזדעזענו בחג השבועות מהקריסה הכואבת בקרלין, ונזעקנו לחדרים מוגנים עקב אזעקות מחרידות ולא פוסקות.
בואו ניטול משקפי אמונה, הסתכל חזק במציאות הכואבת, ונבדוק, מה ה' רוצה מאיתנו, מה הוא מבקש, קול דודי דופק, חזק, מעורר!!!

את הקב"ה - אי אפשר לרמות.
את חברנו - אסור לרמות.
את עצמנו - לא כדאי לרמות...

לא נוליך את עצמנו שולל: במקרה, המשטרה, המהנדסים, הסינים, הרופאים, הממשלה... ניישיר מבט מול עצמנו ומול המציאות, הרי הכל מגיע מלמעלה, מאבא אוהב, שרוצה לתת לנו הטוב ביותר, ויכול. ואם הוא מנסה אותנו, אם הוא כך מטלטל אותנו - יש לכך סיבה!
הקב"ה רוצה לגאול אותנו, רוצה שנתעורר, שנמאס בגלות, שנרצה את הגאולה.

בני ישראל נגאלו ממצרים בזכות שלא שינו שמם לשונם ומלבושם. גם אנו ניגאל כשנקפיד:
על שמנו: מהותנו היהודית, לא נגרר אחר כך קידמה, ומודרניזציה.
על לשוננו: הנקיה, בלי ניבול פה, בלי לשון הרע ורכילות, לאהוב כל יהודי.
על מלבושנו: שיראה צנוע ומכובד כראוי לבת ישראל כשרה, על פי ההלכה, ואז נזכה בס"ד לגאל.

בית ראשון חרב בעוון עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני חרב על שנאת חינם. נתקן את הגורמים ויבנה לנו הבית השלישי.
נתקן את העבודה זרה: לא נאמין בשום כח מלבד כוחו של ה' (לא במשטרה לא בממשלה ולא בשום כח מלבד ה').
נתקן את גילוי העריות: בצניעותנו בלבוש, בדיבור, בהנהגה.
נתקן את שפיכות הדמים: בכך שנשמור על כבוד חברינו, לא נלבין פני אף יהודי (שהוא כשופך דמים).
נתקן את שנאת החינם: ונאהב ונכבד כל יהודי מבני ישראל.

הקב"ה רוצה מצפה לגאול אותנו, הוא רק מחכה לנו שנרצה, שנייחל, שנקווה, שנתפלל.
בתקופת הקנטוניסטים ברוסיה לקחו ילדים רכים מידי הוריהם ומסרו אותם לצבא הרוסי. ההורים ציפו לבניהם שיחזרו בכל רגע, כל רחש קטן הקפיץ אותם - אולי זה בני, אולי הוא חוזר. גם אנו צריכים לקוות ולצפות לגאולה ולא להיכנס לשגרה, שהציפיה תלווה אותנו בכל מצב.

מסופר על רב גדול שהוזמן לכהן כרב בעיר אחת וסירב.
אמר לו השליח: "הרב, עשרים אלף יהודים מצפים לכם".
"אם כך", ענה הרב, "אני לא יכול לסרב".
ואם מליוני יהודים יצפו להקב"ה שיגאל את ישראל - שוב, "בוא יבוא, לא יאחר", במהרה בימינו אמן.

לתרומות למוסדות התורה והחסד בקרב רחל בנשיאות הרה"ג משה מנחם קלוגר שליט"ה 1-800-800-863
לע"נ ר' שמעון יהושע בן ר' אליעזר ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לע"נ מרת מירל בת ר' מרדכי ע"ה ת.נ.צ.ב.ה.

דמות האדם ממנה נוכל ללמוד - דברי הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל

דברי הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל בפירושו על התורה, פרשת לך לך:

 

אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידיאלים בתכלית השלמות: אין היא מאליהה אדם, ואין היא אומרת על איש: "הנה לפני האידיאל, כאדם זה הפך האלהי לאדם!"

בכלל, אין היא מציגה את חיי שום אדם כחיים לדוגמה ולמופת - למען נלמד ממנו מה טוב ומה ישר, מה נעשה ומה לא נעשה. אם

התורה רוצה לצייר לנו דמות, שנוכל ללמוד מדוגמתה, הרי אין היא מציגה בן אדם, שיסודו מעפר ואפר, אלא הקב"ה מציג את עצמו לדוגמה, והוא אומר: "הביטו אלי! עשו כמעשי! לכו בדרכי".

לעולם אל נאמר: מעשה זה הוא טוב וישר, שכן פלוני אלמוני עשה כן! התורה איננה "אוסף של מעשים טובים". היא מספרת מעשים שיהיו - לא מפני שהם מעשים מופתיים, אלא מפני שהם מעשים שהיו.

אין התורה מעלימה את שגיגות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל: ודוקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת.

אולם, לאמיתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דומתם, אלא להיפך: דמותם גדולה ומאלפת - בעצם החטא שחטאו. אי

לו הזהירו כולם כזוהר הרגיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו.

ללא תאוה וללא מאבק פנימי - היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה. לא בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות לנו למופת.

טול לגדוגמה את מידת הענוה של משה. אלמלא ידענו, שהוא עלול גם לכעוס, היינו סבורים, שמידת הענווה טבועה בו מלידה, ולא לנו ללמוד הימנה. רק משעה שאמר "שמעו נא המורים", הרי במקום שנמצא את ענוותנותו, שם נמצא את גדולתו:

הוא קנה את הענוה ביגיעה רבה, בשליטה עצמית ובעידון עצמי; וכולנו מצווים להידמות אליו, שכן כולנו מסוגלים לכך. ואין התורה מספרת על חטא, אלא אם כן עונשו בצידו".