- פרטים
-
קטגוריה: צומות ותעניות
-
פורסם בחמישי, 24 ספטמבר 2020 18:45
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 398
הרב שמואל ברוך גנוט
ביקור התמיד וביטולו/ י"ז בתמוז
אחד מחמשת האסונות שאירעו בי"ז בתמוז היה ביטול התמיד, כבתענית כו, א. ורש"י כתב שהתמיד התבטל לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד. וכתב הגבורת ארי דמשמע מדברי רש"י שבטל התמיד בבית שני קאמר. והרמב"ם פירש (תמיד פ"ד) דבטל התמיד בבית ראשון, ובירושלמי בשם רבי לוי מבואר כפירוש רש"י דאמר התם בימי מלכות אנטיוכוס היו משלשלין להן ב' קופות של זהב כו' ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים, לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה, באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית, ומלכות הרומיים הזאת היא היא שהחריבה בית שני, עכ"ד הגבו"א.
והנה דעת התוס' בסוכה (מב,א) דביקור התמיד ד' ימים מעכב, וכן דעת הר"ש משאנץ והראב"ד בתו"כ פ' ויקרא. ובמנ"ח (מצוה ה') כתב דבעינן ביקור לכתחילה, אך מעכב בו רק ביקור פעם אחת. ועי' מנחת סולת (הוצאת מכון ירושלים, מצוה ה') בארוכה ובהערותי שם. והאור זרוע (הל' פסחים סי' רטז) דן בזה וכתב כך:"ולכאורה מסתייעא מילתא משלהי מרובה [ב"ק פב,ב] דת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס בחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלים להם דינרים בקופה והיו מעלין להם תמידים, משמע לכאורה שלא היו מבוקרים", עכ"ל. ויש לידע מה יענו החולקים על ראיה נכוחה זו.
עוד יש להעיר, דהנה בגמ' שם בב"ק ובמנחות (סד, א) נאמר: " כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית". ויש להבין, דבשלמא אסרו ללמוד חכמה יוונית, מפני שראינו את ההשלכות ההרסניות שנגרמו מלימוד היוונית, אך מדוע נאסר לגדל חזירים, והרי לכאו' לא העלאת החזיר בדווקא גרמה לביטול התמיד, אלא עצם זה שלא העלו כבשים. וכבר כתבו בזה הספרים, עי' במגלה עמוקות בפ' קרח. ובפשטות י"ל דא"י הזדעזעה מהעלאת החזיר דייקא, בהיותו סמל השיקוץ והזוהמה. אך יתכן לבאר מעט יותר בזה, וכדלקמן.
והנראה דהסוברים דביקור ד' ימים בתמיד מעכב ס"ל דאכן גם בזמן המצור דבני חשמונאי ביקרוהו ד' ימים, ואמנם מכיון שגם הצרים את היושבים בירושלים היו יהודים שומרי תורה, על כן סמכו עליהם שהם עצמם ביקרו את התמיד ד' ימים, שהרי הקרבת התמיד היתה חשובה להם בדיוק כמו היושבים בירושלים. ואולם אחר אך לאחר שהעלו חזיר, אשר הוא היפך הקדושה וסמל הטומאה, וגם ההיפך למושג ה'ביקור', ('אין אומר בקרו חזיר אלא בקרו טלה', כבחגיגה ט, ב), על כן הבינו אל נכון שכל חזקת מעלֵי הקרבן בטלה ומבוטלת, וא"כ גם אם יעלו למחרת כבשים, אכתי יצטרכו להמתין ד' ימים לצורך הביקור. ולפי דברינו נמצא שמלבד זאת שלא העלו כבשים באותו היום, היה בכך אסון נוסף, שדוקא העלאת החזיר גרמה לו, והוא שחזקת כשרותם לגבי הביקור בטלה, התבטלה, וכמשנ"ת.
ויומתקו דברינו עפ"ד הירושלמי הנ"ל (פ"ד דתענית ה"א), שם נאמר כך:" בימי מלכות יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני טליים. פעם אחת שילשלו להן שתי קופו' של זהב והיו מעלין להן שני גדיים. באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים. על אותה שעה העיד ר' יהודה בר אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות". והנה א"נ כדעת האו"ז שא"צ לבקר בדיעבד אלא רק פ"א קודם ההקרבה, א"כ מה הענין שהיו הטלאים מבוקרים, הרי בלא"ה אפשר לבקרם כעת. וא"ת דסו"ס איכא מעלה לכתחילה לבקרם ד' ימים, הרי להאו"ז עד כה ג"כ לא נהגו בדין לכתחילה זה והקריבום מיד. (אם כי י"ל דכיון דבנס אתי לידם, ע"כ היה הנס מושלם, שהתקיים בו גם הדין לכתחילה. אמנם אם הנס היה לכתחילה דווקא, א"כ מדוע לא נמצא מיד אלא רק בד' שעות, אשר לכאו' משמע דלכתחילה עלינו להקריבו מיד ולא כה מאוחר, עי' ברמב"ם תמידין ומוספין א,ב). אלא דאכן ביקור ד' ימים לעיכובא, ולכן דוקא מפני שמצאו טלאים מבוקרין בביקור דד' ימים, יכלו להקריבן. ופיטפוטי דאורייתא טבין.
- פרטים
-
קטגוריה: צומות ותעניות
-
פורסם בשלישי, 29 ספטמבר 2020 18:44
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 433
"מה, אין בית מקדש?"
בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה. מדובר היה ביום שבו אנחנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים. בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותיי לאזורים אחרים לגמרי.
בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות גם השנה.
בואו נודה בזה - קצת קשה להתאבל באמת על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, שמעולם לא ראינו, ושלא כל כך חסר לנו בחיי היומיום.
נקודת המפנה - ''מבצע שלמה''
בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקרוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קרוונים, שאכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה. בבקרים, עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב, עבדתי כמדריכה באתר עצמו.
היה זה זמן קצר לאחר ''מבצע שלמה'', מבצע שבו הובאו לארץ כ- 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אווירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.
ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם. הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההיסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על האירועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.
כמורה וכמדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.
במהרה הסתבר לי שזו הייתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.
במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההיסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקווה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'?
החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.
אביב הגיע פסח בא...
הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח. היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג' - ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.
''היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח'', פתחתי את השיעור. ''פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש''. אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: ''המורה, את היית פעם בבית המקדש?''. חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. ''לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!''. התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: ''כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?''
שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?
החלטתי להסביר בבהירות: ''לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!'', קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי. אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: ''אף פעם לא היית שם?'', ''המורה, איך זה להיות בבית המקדש?'', ''איך נראה בית המקדש?''
''שקט!'', ניסיתי להרגיע את הרוחות, ''תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!''.
אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?
ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה. כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה. אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.
למחרת...
בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים. כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר. השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. ''תגידי'', הוא פנה אלי, ''מה קורה פה היום? יש לך מושג?''
ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.
''למה?'', שאלתי אותו, ''מה קרה?'', הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.
הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?
ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.
כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: ''את המורה של הילדים שלנו?''
''כן'', עניתי, ''מה קורה פה, אדוני?''
''הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?'', הוא הביט עלי במבט כועס.
''אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?''
הוא הביט עלי במבט לא מאמין. ''מה? על מה את מדברת?''
עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. ''אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום''.
האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.
פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם. הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. ''את בטוחה?''
לא הבנתי על מה הוא מדבר. ''מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!'', לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.
האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי. נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השנייה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה. עמדתי מולם, והייתי המומה.
הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!
תשעה באב
לאחר כמה חודשים, שוב הגיע תשעה באב. עמדתי בפתחם של הלימודים באוניברסיטה, והתקופה בה הייתי מורה ומדריכה נראתה לי אי שם רחוקה בתוך ההיסטוריה. הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים), וחיכיתי לשמוע את מגילת איכה. כבר ציפיתי שכמו בכל שנה, זה יהיה זמן שבו 'ארחף' למחשבות רחוקות, ואקווה לא להיות רעבה מדי בצום הזה.
קריאת המגילה החלה, ופתאום קראתי את הפסוקים הראשונים:
''איכה ישבה בדד... היתה כאלמנה... בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים''.
לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים. בצעקות של ההורים. בבכי של האימהות. בשקט האומלל של הגברים. בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם.
הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית באותו הרגע הבנתי. הבנתי שכך, בדיוק כך, אנחנו אמורים להתאבל על המקדש בתשעה באב. אנו אמורים לבכות על אובדן האחדות והשלום בעולם כולו. להצטער על היעלמות השכינה והקדושה מחיינו בארץ ישראל. לכאוב את חורבנו של המרכז הרוחני והתרבותי, שאיחד את כל העם סביבו.
מאז, בכל שנה כשמגיע תשעה באב, אני חווה מחדש את המקרה ההוא, את אותם האנשים שמצד אחד אני לימדתי אותם על היהדות שבארץ ישראל של היום, אך מצד שני, הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.
- פרטים
-
קטגוריה: צומות ותעניות
-
פורסם ברביעי, 30 ספטמבר 2020 19:46
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 613
"מועד" של ריחוק/ הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א
--- תשעה באב, 11:30 בצהריים. הציבור יושב עדיין על הרצפה, מנסה למתוח את העצמות היבשות והפה ממלמל, במצח מקומט ובפנים נפולות, את מילות ספר הקינות. פה ושם מתאמנים יושבי הספסל האחרון על מנגינת "אלי ציון ועריה", המפיחה רוח חיים של ממש בקרב הציבור המנגן את הקינה המצמררת במנגינת נכאים. ואז שטוֹת להם במפתיע, לא במתכוון חלילה, מחשבות, בחינת "רצוא ושוב", כלשון ה"תניא" זי"ע, על הצימר הרחוק בצפון, "בין הזמנים" שמתחיל בערב ועל ה- 240 ₪ שצריך לשלם לקייטנה של הילד.
מנסים להזיז לצד את המחשבות ולהמשיך לקרוא בשטף, עם קצב החזן, את המילים הקשות של כותבי הקינות, על חורבן וגלות, זקנים ונערים, כהן ונביא, וורמיזא ושפירא וקדושיהם, אך הלב נסתם. נפתח אך במעט, מעט ייגע, מסתאב. עוד חצי שעה כבר חצות, עוד מספר שעות יוצאים ל"שלהי דקייטא". חורבן? ודאי וודאי, ה' ירחם עלינו ועל נפשותינו האומללות.אך נו טוב. שמענו שהנוף הפראי באזור הצפון, שם נמצא הצימר, מיוחד במינו.
גדולינו המשילו את תחושות הלא- תחושות שלנו כרחוב שנסתם לנשימה, בעקבות תיקון זמני של נחלי ביוב עכורים. ריח הצחנה מרחיק כל אדם שפוי מהאזור כולו ואלו שנאלצו לעבור בכל זאת, עושים זאת. בחופזה ובמהירות, לבל ידבק ריח הביוב בבגדיהם, בחליפתם, אפילו בנעליהם. הסרחון עולה עד לב שמים ואז נגלה לעיניך מחזה אבסורדי בעליל, הזוי לחלוטין. סמוך ונראה לבור הביוב יושבים להם בנחת שלושה פועלים ערביים, וסועדים את ליבם בערימת פיתות ריחניות, גבינה לבנה וקופסת זיתים שחורים.
-הכיצד?
הפועלים הערביים, הנפגשים כבר 30 שנה עם בורות הביוב מלאי הצחנה האין- סופית, התרגלו אל הריח. הביוב אינו מפריע להם זה עידן ועידנים, ולעיתים, תאמינו או לא, כשבור הביוב לא נמצא באזור ולא ממלא את חוש הריח שלהם, הוא אפילו חסר להם.
ואנחנו, אנחנו שקועים בבור הביוב כמעט 2000 שנה. התרגלנו לריח. לפעמים אפילו טוב לנו איתו. משיח? תילי תילים של הלכות טומאה וטהרה, צרעת ומקוואות, קרבנות וירושלים? גדול עלינו! בוודאי. אין ספק שכולנו רוצים את המשיח. מאד מאד רוצים. אך זה לא כל כך דחוף לנו. לפחות לא בשעתיים הקרובות.
ואולי בכל זאת ננסה להעמיק, להבין, לחוש, להרגיש. כי דווקא על הרגש הזה שאין לנו צריך להתאבל באמת. כי נהפכנו לקהי חושים, כהים, סומים באפילה, המשתכשכים בבריכת ביוב, רק מפני שכבר שכחנו, ולא הכרנו מעולם, אף פעם, שבשעה הזאת בדיוק היינו אמורים להשתכשך כנסיכי הכתר בבריכת הסולטן, בארמונו של המלך. לא כאן.
רבי אלעזר הקליר, קדוש עליון נורא- הוד, כותב בקינתו לתשעה באב, הנאמרת ב"קינות", כי חסרוננו הוא "ועתה- מה לי פה", "מה לידידי פֹה", "ואיה איווי מושב פֹה", "מה לך פֹה ומי לך פֹה", "ונמת ואין פֹה". -מהי כוונת הקליר בקינתו העצובה?
הקליר מעמיד את כל החורבן על מילה אחת: "פֹה". המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל מסביר שבזמן בית המקדש השכינה היתה "פה", איתנו פה, ואין לשער עד כמה צורת כל העולם השתנתה על ידי זה. היה מקום אחד בעולם, בו היה ניכר שהגשמיות אינה מוכרחה להיות מגושמת ומרוחקת, כי הרי השכינה הק' מצאה לה מקום כאן בעולמנו, בתוככי כלים גשמיים לכאורה, של זהב, עץ ואבן, וכשחרב בית המקדש השכינה אינה כאן, אין לה, כביכול, עוד מקום איתנו כאן!
--- "ואתה למה עזבת את מקומך בתורה, בעבודה, ביראה, והשכינה אינה מוצאת אותך כדי לשרות עליך, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו!" (הגר"ש וולבה, עלי שור ח"ב שער שלישי).
משפחה וילדים, חברותות טובות, פרנסה בשפע, דאצ'ה בצפון הרחוק, "שטעלע" הגון וחיים מסודרים? עולם כמנהגו נוהג, כלכלה, שלום ובטחון? כל זה איננו שווה, באם הקב"ה אומר לך, אומר לנו, אומר לי: "אני לא יכול להיות איתך פה ביחד!" אכן, אני איתך, בכל עת ומצב, אך רחוק, רחוק. אני רוצה אותך- אך רחוק... וכשהשכינה הקדושה רוצה להתרחק מאיתנו, מכריחה את עצמה להתרחק מאיתנו, כשאבא רוצה להתרחק מבניו אהוביו, מה יעזרו לנו חיי השלווה, ההשקט והבטח?!
**********
ויחד עם זאת, תשעה באב נחשב למועד, "קרא עלי מועד". מסיבה זו לא אומרים "תחנון" בתשעה באב. חג היום לנו, מועד.
---מועד? תשעה באב? היתכן?!
חשבתי שאולי הביאור בדבר הוא כזה: כאשר אדם שונא ומתעב מישהו, בהכרח שהוא קשור אליו. שום אדם בעולם לא שנא מישהו שלא הכיר או שהוא אינו קשור אליו. האם יש לנו שנאה לבני שבט הזולו או ליושבי הכפרים בגואטמלה, בהודו או בטיבט? לא. מפני שאנו "לא סופרים אותם" בכלל. האהבה העמוקה והשנאה העמוקה, שניהם יחדיו, מוכיחים על קשר עמוק מאד בין השונא לשנוי עליו. – אתה מתעב אותו ושונא אותו? משמע אתה מרגיש אותו, חי אותו ו... מתרחק ממנו. השנאה, כך יודעים חכמי הנפש, היא סממן של אהבה עמוקה. וכשהקב"ה מראה את ריחוקו מאיתנו, משמע אנחנו קיימים אצלו. אנחנו חשובים דיינו מבחינתו בכדי לתעב אותנו ואת מעשינו. אנחנו עמו וצאן מרעיתו, קרובים מאד מאד, כך שניתן כעת להתרחק מאיתנו, ובס"ד, עם בוא משיח צדקנו, ניתן יהיה להתקרב אלינו. אנחנו קיימים, יען אנחנו קיימים....
וממילא, "מועד של ריחוק" גם הוא "מועד".
אם נחשוב על כך יותר, נחוש "חורבן" אחר, חודש אב אחר, "בין הזמנים" אחר, וגם "אלול" אחר.
ובא לציון גואל.
- פרטים
-
קטגוריה: צומות ותעניות
-
פורסם בשני, 12 אוקטובר 2020 17:38
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 390
הרב שמואל ברוך גנוט
ביקור התמיד וביטולו
אחד מחמשת האסונות שאירעו בי"ז בתמוז היה ביטול התמיד, כבתענית כו, א. ורש"י
כתב שהתמיד התבטל לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד. וכתב הגבורת ארי דמשמע
מדברי רש"י שבטל התמיד בבית שני קאמר. והרמב"ם פירש (תמיד פ"ד) דבטל התמיד
בבית ראשון, ובירושלמי בשם רבי לוי מבואר כפירוש רש"י דאמר התם בימי מלכות
אנטיוכוס היו משלשלין להן ב' קופות של זהב כו' ובסוף שילשלו להן שתי קופות של
זהב והעלו להם שני חזירים, לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ
מארץ ישראל ארבעים פרסה, באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית, ומלכות
הרומיים הזאת היא היא שהחריבה בית שני, עכ"ד הגבו"א.
והנה דעת התוס' בסוכה (מב,א) דביקור התמיד ד' ימים מעכב, וכן דעת הר"ש משאנץ
והראב"ד בתו"כ פ' ויקרא. ובמנ"ח (מצוה ה') כתב דבעינן ביקור לכתחילה, אך מעכב
בו רק ביקור פעם אחת. ועי' מנחת סולת (הוצאת מכון ירושלים, מצוה ה') בארוכה
ובהערותי שם. והאור זרוע (הל' פסחים סי' רטז) דן בזה וכתב כך:"ולכאורה מסתייעא
מילתא משלהי מרובה [ב"ק פב,ב] דת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה
הורקנוס בחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלים להם דינרים בקופה
והיו מעלין להם תמידים, משמע לכאורה שלא היו מבוקרים", עכ"ל. ויש לידע מה יענו
החולקים על ראיה נכוחה זו.
עוד יש להעיר, דהנה בגמ' שם בב"ק ובמנחות (סד, א) נאמר: " כשצרו מלכי בית
חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו
משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת
יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם
למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו
בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו
ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית". ויש להבין, דבשלמא אסרו ללמוד
חכמה יוונית, מפני שראינו את ההשלכות ההרסניות שנגרמו מלימוד היוונית, אך מדוע
נאסר לגדל חזירים, והרי לכאו' לא העלאת החזיר בדווקא גרמה לביטול התמיד, אלא
עצם זה שלא העלו כבשים. וכבר כתבו בזה הספרים, עי' במגלה עמוקות בפ' קרח.
ובפשטות י"ל דא"י הזדעזעה מהעלאת החזיר דייקא, בהיותו סמל השיקוץ והזוהמה. אך
יתכן לבאר מעט יותר בזה, וכדלקמן.
והנראה דהסוברים דביקור ד' ימים בתמיד מעכב ס"ל דאכן גם בזמן המצור דבני
חשמונאי ביקרוהו ד' ימים, ואמנם מכיון שגם הצרים את היושבים בירושלים היו
יהודים שומרי תורה, על כן סמכו עליהם שהם עצמם ביקרו את התמיד ד' ימים, שהרי
הקרבת התמיד היתה חשובה להם בדיוק כמו היושבים בירושלים. ואולם אחר אך לאחר
שהעלו חזיר, אשר הוא היפך הקדושה וסמל הטומאה, וגם ההיפך למושג ה'ביקור', ('אין
אומר בקרו חזיר אלא בקרו טלה', כבחגיגה ט, ב), על כן הבינו אל נכון שכל חזקת
מעלֵי הקרבן בטלה ומבוטלת, וא"כ גם אם יעלו למחרת כבשים, אכתי יצטרכו להמתין ד'
ימים לצורך הביקור. ולפי דברינו נמצא שמלבד זאת שלא העלו כבשים באותו היום, היה
בכך אסון נוסף, שדוקא העלאת החזיר גרמה לו, והוא שחזקת כשרותם לגבי הביקור
בטלה, וכמשנ"ת.
ויומתקו דברינו עפ"ד הירושלמי הנ"ל (פ"ד דתענית ה"א), שם נאמר כך:" בימי מלכות
יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני טליים. פעם אחת
שילשלו להן שתי קופו' של זהב והיו מעלין להן שני גדיים. באותה שעה האיר הקב"ה
עיניהם ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים. על אותה שעה העיד ר' יהודה בר
אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות". והנה א"נ כדעת האו"ז שא"צ לבקר בדיעבד
אלא רק פ"א קודם ההקרבה, א"כ מה הענין שהיו הטלאים מבוקרים, הרי בלא"ה אפשר
לבקרם כעת. וא"ת דסו"ס איכא מעלה לכתחילה לבקרם ד' ימים, הרי להאו"ז עד כה ג"כ
לא נהגו בדין לכתחילה זה והקריבום מיד. (אם כי י"ל דכיון דבנס אתי לידם, ע"כ
היה הנס מושלם, שהתקיים בו גם הדין לכתחילה. אמנם אם הנס היה לכתחילה דווקא,
א"כ מדוע לא נמצא מיד אלא רק בד' שעות, אשר לכאו' משמע דלכתחילה עלינו להקריבו
מיד ולא כה מאוחר, עי' ברמב"ם תמידין ומוספין א,ב). אלא דאכן ביקור ד' ימים
לעיכובא, ולכן דוקא מפני שמצאו טלאים מבוקרין בביקור דד' ימים, יכלו להקריבן.
ופיטפוטי דאורייתא טבין.
