בזכות נשים צדקניות

"כל קושי הוא מנוף עבורנו"

"כל קושי הוא מנוף עבורנו"

פריצה דיסק ופטירת אביה נחתו עליה בפתאומיות. אך במקום לשקוע בתוגה החליטה הרבנית אסתר טולידאנו לשבת ולכתוב, תוך שלוש שנים בלבד, חמישה ספרים בנושאי זוגיות וטהרה. כאשר נקלעה לקושי כלכלי בהוצאתם לאור, לא היססה ומכרה את תכשיטיה. ראיון עם אישה נדירה
אפרת כהן / הידברות סופשבוע - מוסף שישבת

את הראיון שלי עם הרבנית והסופרת אסתר (רבקה) טולידאנו תליט"א יוצא לי לקיים, מפאת הנסיבות, בשעת לילה מאוחרת אחרי יום מעייף מאוד בשביל שתינו. שיחה שהייתה אמורה להיות מאוד ממוקדת וקצרה הפכה מהר מאוד לשיחה ארוכה שלא רציתי לסיים. ייתכן ופגשתם אי פעם ברבנית בחייכם, אבל מעולם לא פגשתם אישיות מיוחדת כמו הרבנית אסתר טולידאנו. מדובר באחת הנשים המיוחדות והעוצמתיות ביותר שתפגשו, אישה בעלת נוכחות בלתי נשכחת, שמחה בלתי נלאית ואהבה עצומה ואינסופית לה יתברך ולילדים שלו ("רק מתוך אהבת ישראל אפשר לקדם ולהתקדם").
 
"האני מאמין שלי", פותחת טולידאנו, "הוא שכאשר אדם שלם עם עצמו וחי טוב עם עצמו, מבין את מטרת בואו לעולם ואת מטרת חיי הנישואין - אזי הוא בנאדם מאושר. הוא חי עם ההבנה ועם המטרה הזו בעומק וביסודות נפשו. הוא לא חי סתם, הוא חי עם משמעות ושמחה אמתיים ורק שואף לעוד ועוד – שואף לקיים ושואף להעניק מעצמו. כשאדם שמח-הוא צומח, כשטוב לאדם עם עצמו בוודאי יהיה טוב לסובבים שלו איתו, ולכן כל שינוי תמיד מתחיל מבפנים".
 
טולידאנו, הנשואה כבר 16 שנה לרב שמואל טולידאנו ואם לשלושה, מתגוררת כיום במודיעין עילית. טולידאנו היא אישה משכילה מאוד שבעברה הספיקה ללמוד לא מעט; כבר בגיל צעיר למדה הוראה בכירה, חינוך מיוחד ופיזיותרפיה, ובהמשך התמחתה בתורת הנפש עפ"י חז"ל (פסיכולוגיה) ופילוסופיה. מדובר באישה עסוקה מאוד: היא מרצה מבוקשת שדוברת חמש שפות (אנגלית, פלמית, צרפתית, עברית ואידיש), בנוסף היא גם יועצת נישואין, מדריכת כלות ומדריכת -מדריכות כלות (ואף זכתה למכתב המלצה חם מהרבנית קנייבסקי ע"ה). לפני כשלוש שנים לרשימה העמוסה הזאת הצטרף גם התואר סופרת שכן טולידאנו הספיקה להוציא בשלוש השנים האחרונות חמישה ספרים יפהפיים הנוגעים לבית היהודי על כל היבטיו.
 
טולידאנו נולדה באנטוורפן שבבלגיה לבית חרדי ציורי ומיוחד, אחת מבין שמונה ילדים, להורים בעלי אישיות מיוחדת שמאופיינת לדבריה בהמון אהבת ישראל לכל יהודי באשר הוא. הורים, שגם בבגרותה המשיכו להוות עבורה הדמויות המשמעותיות והמשפיעות ביותר בחייה. כשהרבנית מתארת קטעים מהילדות שלה, היא מספרת ש"אצלנו בבית תמיד היו אורחים. כל מיני סוגים של אנשים. לא משנה מי היית - דתי, חילוני, עשיר או עני. בלב של ההורים שלי היה מקום ודאגה לכל אחד כאילו היה עוד אחד מבני המשפחה". כשהיא רוצה להגדיל ולנסות לתאר את ההורים שלה והיחסים ביניהם, שהיוו גורם מכריע לעיסוק הנרחב שלה היום במושג בית יהודי, היא לרגע משתתקת כדי לחפש מילים מספיק גדולות, "ההורים שלי אהבו אחד את השני ואותנו אהבת אמת נדירה, מה שהם שידרו לנו היה חזק יותר מכל המילים הכי טובות שהן יכלו לנסות להשתמש בהן. עד היום, בתור סופרת, כשאני כותבת ומנסה לתאר איזו זוגיות אידילית, אני לרגע מעלה אותם בעיני רוחי, ושואבת מהדוגמא העצומה שהם היו בשבילי. לפעמים אני מרגישה ממש חוצפנית שאני הקטנה בכלל מתיימרת לנסות להעביר לכתב את כל מה שהם העניקו לי".
 
לפני שנתיים וחצי התרחש בחייה האישיים מפנה מאוד משמעותי שהיה הקטליזטור הגדול שלה לתחילת פרק הכתיבה בחייה: טולידאנו איבדה את אביה הנערץ והאהוב, ולאחר כשנתיים ילדה את ביתה מיכל. באותה עת היא סבלה מפריצת דיסק חמורה, מה שחייב אותה, אישה פעלתנית ונמרצת, לשכב במיטה שבועות רבים במשך רוב שעות היום, מטופלת בזריקות וכדורים. בנוסף נאסר עליה לעשות מאמצים מיותרים. "זאת הייתה תקופה מאוד לא קלה, מאוד מתסכלת", היא מתארת. "יכולתי לבחור להתמודד או להתמוטט, ועם כל הקושי והעובדה שהייתי מרותקת למיטה, הדבר היחיד כמעט שיכולתי להפעיל בחופשיות היה את הידיים. לילה אחד, כשלא הצלחתי להירדם, התיישבתי והתחלתי לנסות לכתוב. אני מרצה כבר 12 שנה, וכל הזמן היו שואלים אותי: למה את לא מוציאה ספר? למה את לא מרכזת את כל ההרצאות שלך לאיזה ספר אחד מחזק?, וככה מתוך השראה עמוקה שהקב"ה נתן לי, ומתוך הנאה גדולה, פשוט ישבתי וכתבתי לילות שלמים עד הבוקר. בבקרים הייתי מעירה את הילדים ושולחת אותם לבית הספר". מהתקופה הלא פשוטה הזאת, מתוך הכאב שטולידאנו מגוללת, צמח אור גדול. החיבורים הרבים שלה הפכו מהר מאוד לספר שהוצאת פלדהיים, שזיהתה מהר מאוד את הפוטנציאל האדיר, החליטה להוציא לאור תחת השם "שבילי השלום".
 
לאחר שב"ה הבריאה והספר החל להתפרסם, לאור הפידבקים החיוביים הרבים שקיבלה מהקוראים הבינה טולידאנו שהיא חייבת להמשיך במלאכת הכתיבה. כך היא הוציאה לאור את שבילי השלום, שמתרכז רובו ככולו בנישואין - מהי מטרתם? איך מתמודדים? איך בונים זוגיות ותקשורת? ספר מאוד מקיף ועם המון עומק. הספר השני שיצא נקרא שבילי הטהרה, והוא עוסק בעומקה של מצוות טהרת המשפחה. "ראיינתי במהלכו בלנית, רופאה אלטרנטיבית ואפילו פסיכולוגית קלינית כדי לרדת לעומק הדברים", היא מספרת. "אני מאמינה שכשאישה מבינה באמת לעומק מה זה טהרה - היא פשוט לא רוצה להפסיד את האוצר היקר הזה. יצא לי להרצות הרבה פעמים בקרב קבוצות של כ-70 נשים על נושא הטהרה, ואחרי הרצאה כזו, בנועם ובאהבה, 98% מהנשים בקהל קיבלו עליהן טהרה. פשוט מגיע לעם היהודי כלים נאים, דרך נבונה להציג את היהדות ואת המצוות שלה". הספר השלישי שלה שראה אור הוא ניגודים משלימים, שעוסק בהבדלים המהותיים שבין הגבר לאישה, כפי שמראים מחקרים ומתוך כתבי חז"ל. "הבנת ההבדלים האלה היא תנאי חשוב מאוד לקיום שלום והבנה בית אמתיים". הספר הרביעי שזכתה הרבנית להוציא נקרא מדריך למדריכה, ומהווה מדריך מקיף במיוחד למדריכת הכלות; הספר החמישי והאחרון נקרא בואי כלה ועוסק בהכנת הכלה לחיי הנישואין, הן מהפן הרגשי, הרוחני והטכני. כל הספרים מושקעים מאוד עד הפרטים הקטנים ביותר ונמכרו כבר באלפי עותקים, ויש עוד שני ספרים בדרך.
 
עבור טולידאנו מדובר בעצם בריכוז ההרצאות הרבות שהיא מוסרת ב-12 השנים האחרונות. "הכל זה תמצית מתוך ניסיון החיים שלי, מלמידה אישית רבה, מעבודה עצמית קשה, שלי ושל בעלי, מאינספור הרצאות שמסרתי. אני מאמינה שכדי שהדברים שלי ייכנסו אל הלב הם היו צריכים להיות בבחינת נעשה ונשמע, נעשה - שאני קודם כל אעשה, בתוך החיים שלי, שאדבר מתוך ניסיון ולא סתם אדקלם מילים יפות באוויר ואז ממילא יגיע הונשמע והקהל שלי יקבל את מה שאני אומרת ויתחבר אליו".
 
כשכתבה את ספרה הרביעי היא נקלעה לקושי כלכלי בהוצאתו לאור, אולם החליטה לא לבזבז זמן ולחכות עד שתגייס את הכסף, ובמסירות נפש מכרה את התכשיטים שלה כדי שתוכל לממן את הוצאתו בהקדם האפשרי. "ראיתי שיש פידבקים עצומים על ספרים שיצאו קודם לכן. נשים התקשרו אליי והודו לי על בתים שלמים שניצלו בזכות הכלים שהן רכשו, והחלטתי שאסור לי לבזבז זמן, שזה ממש צורך השעה".
 
כיום גם בעלה עוסק בכתיבה של ספרי הלכות טהרה הערוכים בצורה מיוחדת של תרשימי זרימה וטבלאות, המקלים על לימוד הדברים באופן משמעותי. מלבד זאת הוא המציא מעין סרגל טהרה שכבר זכה ל-26 המלצות של רבנים מרחבי העולם, המקל על ספירת ימי הטהרה.
 
זה נשמע לכם הרבה? זה לא הכל- לפני כשלוש שנים הקימה גם הרבנית את ארגון מנוף לבית היהודי, הארגון מתמחה בנושאי זוגיות (שלום בית) וטהרת המשפחה. "למה מנוף? כי אני מאמינה שכל מה שקורה לנו, כל קושי שאנחנו נתקלים בו, גם בזוגיות, מהווה מנוף עבורנו. מכל דבר אפשר לצמוח. יום יום, שעה שעה, בהרבה רצון ועבודה קשה".
 
את ב"ה זוכה לעשות כ"כ הרבה, השאלה המתבקשת היא כזו: מאיפה את שואבת את הכוחות?
"לפני הכל, אני שואבת את הכוחות שלי מהבית שלי. בשבילי הגשמה עצמית זה להיות מוצלחת קודם כל בבית. גם אם ביום אחד אני אמסור הרצאה מאוד מחזקת, אבל בבית אני לא אהיה מי יודע מה - לא תהיה בי שמחה. מלבד זאת, זה לא שאני מרגישה שיש לי יותר כוחות מאחרים, אלא שאני זכיתי לראות זוגיות אמת בחיים שלי. אבי היה אדם שלם, במלוא מובן המילה, אדם נדיר. וכשהוא נפטר נוצר חלל עמוק בתוכי ששום דבר לא הצליח למלא. כשהתחלתי לכתוב ראיתי מולי כל הזמן את ההורים שלי. בדמיון שלי דיברתי עם אבא שלי ואמרתי לו אתה כל החיים היית בנאדם צנוע ועניו, ואת הכל עשית בשקט. אפילו את הדוגמא ששימשת לנו עשית בלי הרבה מילים והטפות. ועכשיו תורי, אבא, תורי לצעוק לעולם בקולי קולות את מה שצריך שכולם ידעו ולא רק אנחנו, הילדים שלך".
 
איזה עצה הכי בסיסית היית נותנת לזוג שבא אלייך עכשיו ומספר שהוא רוצה להתחיל בתהליך של שיקום הזוגיות שלהם? מהו הדבר הכי בסיסי בעיניך?
"שני דברים: האחד, לא לנסות לשנות את השני אלא לשנות את עצמנו. והשני, תמיד לחפש להיטיב - איפה אני יכולה לשמח את בעלי, בלי לחשבן מה הוא עושה למעני. את מבשלת לו? נכון, הוא אולי לא מפרגן מספיק כמו שאת מצפה ממנו, אבל בלי קשר את צריכה לרצות לשמח אותו, אז אם את כבר מבשלת תכיני לו את הרוטב שהוא הכי אוהב, ובלי מרירות. ותוך כדי בישול תתפללי, שכמו שהתבשיל הזה לדוגמא מתגבש ועם כל המרכיבים וכל התבלינים הופך לבסוף למשהו אחד - כך שגם אתם תזכו בסופו של דבר להיות אחד. ולא דווקא שתהיו דומים, אלא שתכבדו את השוני אחד של השנייה".
 
בהמשך היא מוסיפה דימוי חזק מאוד: "אני תמיד משווה את המסע הזה של בניית בית וקשר זוגי לטיפוס על פירמידה - כל אחד מבני הזוג עומד בתחתית הפירמידה, והמטרה של שניהם צריכה להיות להגיע לשפיץ שלה. אז זה או שהאישה כל הזמן נוזפת בבעלה שהוא צריך להשתנות, ואז רק הוא כביכול מטפס והיא נשארת למטה ונשאר ביניהם מרחק עצום, או ששניהם, במאמץ משותף, עולים ביחד, כל אחד את הדרך שלו עצמו, ואז ממילא הם ייפגשו למעלה. הכל מתחיל בלרצות ובעבודה עצמית".
      
את יודעת, בדור שלנו יש לא מעט בעלי תשובה שגדלו בבתים רחוקים מאוד מיהדות, וכמהים מאוד להקים בית אמיתי של תורה. אלא שהרבה פעמים דיבורים לחוד ומעשים לחוד, ובפועל יש קושי עצום. איזו עצה את יכולה לתת לזוג כזה שהוא בתחילת הדרך?
"קודם כל, אני חייבת להגיד לך שכשאני רואה בעלי תשובה, הדבר הראשון שאני עושה - אני נעמדת בפניהם ומבקשת מהם ברכה עבורי ועבור כל משפחתי. אנשים שעזבו חיים שלמים מאחור, והרבה פעמים לא קל להם עד היום, והם לבד בתוך כל התהליך הזה, הם אנשים גיבורים מעם והם לא אנשים סטנדרטיים בעיניי. לא סתם אומרים שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. מלבד זאת, תדעי לך שלאדם כזה יש סיעתא דשמיא מיוחדת. נכון, היא לא גדלה בבית חרדי ולא יודעת איך בדיוק לחנך את הילד שלה לחיי תורה, אבל אין ספק שהקב"ה יכוון אותם. במה שהאדם צריך - הקב"ה מקדם אותו. צריך רק לרצות מאוד ולהשתדל. חוץ מזה בעלי תשובה הם גם הרבה פעמים ממש חמי מזג ליהדות, מלאי התלהבות ודבקות, בגלל שהם גילו את האמת בעצמם, ובלי להגיד יותר מדי - הילדים פשוט גדלים למציאות הזאת וסופגים אותה לתוך תוכם, לפעמים אפילו הרבה יותר מאשר בבתים חרדיים ממש.
 
"אני יכולה לתת גם כמה עצות מעשיות, וזה קודם כל שהזוג יתחבר לרב שיבין אותם, שיש לו את הגישה ואת הזמן להיות בקשר ולכוון אותם בקצב שמתאים להם. מומלץ גם שהאישה תהיה מקושרת לאשת רב, ושבני הזוג יתארחו מדי פעם בבתים של תורה כדי ללמוד ולספוג מהם. דבר שני - יש לעשות עבודה עצמית כל הזמן ביחד. להחליט שהיום אנחנו עובדים למשל על מידת הכעס, וכל פעם קצת, כל פעם משהו אחר, וממילא גם אם תיקנתי בעצמי רק את מידת הכעס - מבלי שאני יודעת זה ישפיע על המעשים שלי בעוד המון תחומים. צריכים ללכת על משהו לאט ובטוח. ולא לשכוח שגם ילדים הם דבר שבא לאט לאט, זאת מציאות שיש לכם זמן ללמוד ולעכל ביחד, ואפשר וצריך להתחזק ביחד עם הילדים גם אחרי שהם נולדים. לצמוח ביחד איתם. ותמיד לזכור שזה אף פעם לא מאוחר. גם רבי עקיבא התחיל רק בגיל 40 ובסופו של דבר יצאו ממנו 24,000 תלמידים ותנאים שיכלו להחיות מתים...".
 
לסיום היא מוסיפה: "אני תמיד אומרת שאפשר לחיות במלון שלושה כוכבים- שזה בית שיש בו קצת תקשורת בין בני הזוג, לא מקללים, אין אלימות, מסתדרים איכשהו. ואפשר לגור במלון של עשרה כוכבים- שזה בית של אהבת אמת, אחווה, הבנה וחיבור פנימי אמיתי. הכל עניין של בחירה, סבלנות והרבה הרבה עבודה קשה".

הרבנית קנייבסקי: תודה לך, אמא התשובה שלי

אפרת ברזל, ynet 

חשבתם פעם איך נפרדים מרבנית שהיא גם דוגמנית? כן, הרבנית שלי הייתה הדוגמנית שלי - לקחתי ממנה דוגמה. או לפחות ניסיתי. 

הרבנית בת שבע קנייבסקי הייתה הסלבריטי מספר אחת של העולם החרדי. האישה הכי הארד-קור בקרב הציבור הליטאי. הדמות הנשית הכי חזקה בעמנו, אולי מאז דבורה הנביאה. והיא הלכה לעולמה בשבת. 

אשה אחת, שולחן אחד, מקרר אחד בחדר השינה (המטבח פשוט קטן מידי). ללא קו טלפון בבית, או נייד. טפט של ספרי קודש, ותור תמידי של נשים שהיא לא מכירה, אבל מכירות אותה, במורד גרם המדרגות לביתה, בכל שעות היממה. מאות אלפי מעריצות מהארץ ומהעולם: חרדיות, חילוניות, מתנחלות, חסידות - כולן מחכות להשתחל אל דירת 2 חדרים פלוס מרפסת, להחליף מילה עם הרבנית קנייבסקי. 



הזוי, בכל קנה מידה. בעיקר בקנה המידה של העולם החילוני בו גדלתי. אז איך היא קשורה אלי בדיוק? 

חייכתי לעצמי בין עשרות אלפי הדוסים שפסעו בלילה על פניי ברחוב החזון איש, בדרך לבית החיים. ידעתי שאפילו עכשיו, כשאת כבר לא פה ואי אפשר להתחבק איתך, את קורצת לי "דע מאין באת ולאן אתה הולך". אבל כשההבנה שאת איננה לתמיד מופנמת, אפילו זה לא מנחם בטיפה. 

איך אני נפרדת ממך, אמא התשובה שלי? 

בפעם הראשונה באתי אלייך לפני 15 שנה, מביתנו במתחם בזל, אחרי קפה של בוקר בפינת אשתוריה פרחי. היה לי תינוק בבטן. תמיד רציתי תינוק בבטן. אבל הרופאים המליצו לגרד אותו לפח האשפה של בית החולים בגלל שיקולי אולטרה סאונד. היינו אצל כל המומחים שישראל ידעה להציע בתחום, וגם פקס מרופא אמריקני בבית חולים "מאונט סיני" בניו-יורק, שסבר בדיוק כמותם. כדי להיות בטוחים. 

"לפני שאת הולכת לעשות הפלה, תעברי אצל הרבנית קנייבסקי". זרקה לי חברה "רוחנית". 

"מה, הרבנית הזו היא דוקטור?" שאלתי. 

"לא", היא ענתה. 

"אה, היא בטח פרופסור" הנחתי. 

"לא", אמרה. 

"טוב, בטח זה עולה מלא כסף", סיכמתי, בטוח יש איזה קומבינה. 

"יאללה נו, תפסיקי לנג'ס. תבואי בראש פתוח. וזהו". 

הגעתי. הוצאתי מהמושב האחורי שלוש תיקיות עם ההיסטוריה הרפואית שלי ושל ההיריון, כדי להראות לרבנית... חיכינו אולי שעתיים וחצי בתור, ואז נפתחה הדלת. 

היא ישבה שם. סתם אישה זקנה. מה היא כבר יכולה לעזור לי זאת? חשבתי. 
"מה הבעיה?" היא שאלה. 

התחלתי לבכות מהתרגשות, לא הבנתי למה. 

אני יודעת לדבר. לא יודעת לא לדבר, ועכשיו לא הצלחתי להגות מילה. התכופפתי כדי להוציא את הבדיקות. 

"אין צורך." היא צחקה, "התינוק שיש לך בבטן, הוא בכלל לא תינוק - הוא תינוקת. אני מברכת אותך שתמצאי רופא שיידע להתמודד עם הבעיה הרפואית שלך. בואי אלי פעם בשבוע לספר לי מה שלומך. תקראי את הפרקים האלה והאלה בתהלים ותחזרי לכאן עם התינוקת". 

נשיקה. 

ביי. 

הייתי בשוק, מאיפה לזקנה הזאת יש את האומץ? לא הבנתי בדיוק מאיפה היא הכניסה לי אינפוזיית אומץ, אבל לא הלכתי לבצע את ההפלה. תשעה חודשים אחרי, התינוקת נולדה. בשעה טובה. מדהימה. 

בלוויה אתמול עמדה התינוקת לידי, כבר נערה מתבגרת, הזילה דמעה, זמזמה חרישית: ''איפה ישנם עוד אנשים כמו הרבנית הזו, אשר היתה..." ילדה של בעלי תשובה, שבמקום לגמור בפח של בלינסון, קופצת בהפסקות בחבל. 

אוי אמא תשובה יקרה שלי, 

תודה שהרשת לי לעמוד צמוד אלייך בתפילות. תודה שהראית לי איפה אנחנו בסידור, ואיך מתפללים "תפילת עמידה" 

כמו שצריך. תודה על כל הילדים שעזרת לי ללדת, ועל איך שהתמוגגת מהשמות שביקשתי לקרוא להם. תודה שתמיד הגעת לשמחות שלנו. תודה על כל הטריקים שלימדת אותי בנשיות יהודית, כולל לטגן בצל כשהבעל מתקשר שהוא בדרך (כי זה עושה ריח של בית). תודה שנתת לי גפילטע פיש לחג. תודה שראית בי נשמה יהודית ולא דחית אותי כי באתי בג'ינס. 

והבטחת לי, שכשהמשיח יבוא נלך יד ביד, ביחד. 

אז אני מחכה. 

אפרת.

ושם אישה גדולה


מאת: שולמית שר, 'מרכז העניינים'

בבית ברחוב רשב"ם, מתגוררות צניעות החומר וגדלות הרוח בכפיפה אחת * שולמית שר, סופרת 'שמנת', עלתה לביתה של הרבנית בת שבע קנייבסקי - אשת חבר לגאון רבי חיים קנייבסקי, והדמות הנאדרת ורבת ההוד המשפיעה מאורה על אלפי נשים חפצות בחיים - וביקשה לזכות בהצצה קטנה אל ממלכת הטוהר, לגעת בשולי האדרת ולתפוס ניצוצות אור מעולמה של אישה יהודייה אמיתית * בין לבין, היא זכתה לשמוע על הליכות חיים, ייעוד תמידי וצניעות אמיתית * על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים

הדלת תמיד פתוחה.כמו הלב.אומנם אינה גדולה כמותו. ולא תהיה. כי אין להם צורך במימדים, לבני הבית. דיים שתמלא את תפקידה, הדלת. תיסוב על צירה, תיפתח או תיסגר בעת הצורך. בפנים, היכן שהקירות נוטפים אגלי תורה והתקרה מכסה על עמל תמידי שאינו פוסק, מתארחים צפונות הלבבות, מסתרי הנפש הכמוסים, לצד הכרעות הרות גורל. שם טמון עמוק-עמוק לוז העם היהודי; תורה מגנא ומצלא.הבית ברחוב רשב"ם."אלול!", מכריז גרם המדרגות באלם קול. חדר המבוא הצנוע מאוכלס מפה לפה - ירח הרחמים תופס בו מקום של כבוד - ואחריו מצטופפות נשים הכמהות לברכתה של הרבנית. קרוב-קרוב, מאחורי הדלת הנפתחת, יושבת הרבנית. דומם מקשיבה היא למסתרי הנפש שמולה. פותחת את הלב הגדול והרחום, ומעניקה תשורת נחמה ועידוד לדמות המבקשת. ברכה לוהטת, מעומק הנשמה, מצטרפת תמיד, נוסכת תקווה ואור חדש לעתיד טוב יותר.ניגשנו בלאט אל הבית השוכן בפאתי בני ברק. ביקשנו לטעום ניחוחות של תורה ויראה. להזריק אל הנשמה מעט מן האור הספוג. בחרדת קודש ביקשנו ללקוט פנינים מפי אישה גדולה, אשת חבר לר"ח קנייבסקי. לפתוח את הלב בימים של תשובה, מלב גדול הפתוח תמיד לרווחה.
בת מלך פנימה

כשהאישה היהודייה, עקרת הבית, עסוקה עד למעלה מראש בטיפול בילדיה, בבישולים, בכביסות, בעבודות הבית הרבות וגם בעבודה מחוץ כדי לסייע בפרנסת המשפחה, כיצד יכולה היא למרות טרדות הזמן הרבות לחוש את העוצמה של חודש אלול ולנצל את ההזדמנות שהקדוש ברוך הוא נמצא קרוב אלינו?

"תפקיד האישה הוא בבית פנימה, לזכות להעביר לילדיה חינוך יהודי טהור", משיבה הרבנית מיד. "זהו תפקידה במשך כל ימי השנה ועל אחת כמה וכמה בחודש אלול! עליה מוטלת האחריות לשוחח עם בניה על מעלת לימוד התורה, לבחון כי אכן לומדים הם כראוי, לדרבן אותם לשוב וללמוד עוד בחשק ובשמחה. את הבנות, צריכה האם היהודייה לחנך לצניעות אמיתית, כיאה לבת ישראל כשרה וצנועה".

דמותה של הרבנית משקפת במוחש את מילותיה. חיזוק לכך מוצאים אנו בדבריה של אחת מבנות ביתה הקרובות של הרבנית. היא מזכירה את מסירותה של הרבנית לבעלה, הגר"ח. בכל ערב וערב, ניגשת היא להכין את הסלט היומי בעבורו, ולעולם אינה מוותרת על תפקידה זה. אף בימים קשים, כשהלחץ גובר ונשים רבות צובאות על חדר המבוא הקטן, הכנת הסלט נותרת מלאכתה האישית. אף כשבכוונתה לצאת את הבית, ראשית דבר יהיה הסלט טרי ומוכן, ורק לאחריו תתפנה הרבנית לעסקי הציבור הממתינים לפתחה. הכל כדי שיהיה המזון מוכן בעבור הגר"ח, בעיתו ובזמנו.

בשעה שתיים וחצי אחר חצות, קם הגר"ח משנתו הקצרה, שאורכת כשעתיים בלבד, ואז מצפה לו תמיד כוס התה הנצחית, שהרבנית מכינה לו לילה-לילה, חרף חולשתה והעייפות הרבה, תוצאות יום עמוס עשייה ופעילות.
הגר"ח אינו טועם כמעט דבר, אולם הרבנית אינה מוותרת על הכנת סיר ענק של דגים, על חלות לכבוד שבת, על אפיית עוגות. גם הכנת עוגה אינה דבר של מה בכך. הרבנית מורחת את הקרם בשימת לב, מקפידה לפזר סוכריות במידה שווה ושמה את לבה לפרטים הקטנים ביותר."אכן", מדגישה בת שיחנו. "הרבנית מגלמת בכל הליכותיה את מהות האישה היהודייה, ותפקידה הנשגב לנהל את ממלכת הבית, לדאוג לרווחתם הגשמית של בני הבית, כדי שיוכלו להתעלות ברוחניות בשלווה ולצלול בים התורה ללא דאגות".

קבלה ותפילה

כאשר מוצאת האישה את הפנאי לפשפש במעשיה ולשוב בתשובה, קופץ לו היצר הרע ומנסה לייאש אותה: 'איך תקבלי על עצמך משהו חדש, ההרגל יעשה את שלו ואת לא תעמדי בקבלה'. איך יכולה היא לעמוד נחרצות מולו ולא להשתכנע בעצת היצר?

"ראוי וכדאי שתקבל כל אישה על עצמה ללמוד שתי הלכות ביום מהלכות שמירת הלשון", ממליצה הרבנית בחום. "תשתדל האישה לעמוד בקבלה זו שקיבלה על עצמה, ולהתמיד בה למשך כל ימי השנה, ובעזרת השם, חיזוק זה ישפיע ויפעל על שאר הליכותיה ביום יום".מפעים לגלות כיצד מקיימת הרבנית, הלכה למעשה, את כל דברי החיזוק שהיא מעניקה למבקשות. לא רק הלכות שמירת הלשון היא מקפידה ללמוד מדי יום, כפי ששמעה בשם הרב סגל זצ"ל ממנצ'סטר, כי מובטח לכל מי שילמד שתי הלכות של שמירת הלשון בכל יום, שיינצל מצרות רבות ורעות ויזכה לישועות."בכל פעם שמקבלת הרבנית על עצמה משהו נוסף, היא מקפידה בעקביות מעוררת השתאות להתמיד בו דבר יום ביומו. פה 'פרק שירה', שם 'איגרת הרמב"ן'. קטעי ה'קורבנות' בתפילת השחר, שכדי לאומרם בבוקר

היא מתעוררת משנת השעתיים של הלילה כשעה לפחות לפני הנץ החמה. אף את תפילת 'נגע צרעת' היא מקפידה לומר מדי יום."לא משנה היכן תשהה הרבנית", מדגישה קרובתה בהתפעלות גלויה. "אם יהיה זה חדר טיפול נמרץ, או כל מקום אחר, אינה שוכחת את כל התחייבויותיה ועומדת בהן בכל יום מחדש".

הגר"ח מציין כי ישנם שני קטעי תפילה שאפשר לאומרם בכל עת ובכל שעה במהלך היממה. שלא כמו תפילות אחרות, כשחרית אותה ניתן להתפלל רק מעלות שחר, או מנחה שזמנה מוקצב עד שקיעת החמה. מדובר ב'אדון עולם' וב'נשמת כל חי'. בכל לילה, לאחר יום בו אימצה הרבנית את כל כוחותיה, דיברה ארוכות עם נשים, שוחחה וחיזקה נפשות יהודיות, כשעולה על יצועה, עדיין אינה נותנת תנומה לעפעפיה. יש לה עוד קבלה. תפילת 'נשמת כל חי'.

דוגמה אישית

בדורנו, דור שלמרבה הצער למוד ניסיונות מרים, האורבים לפתחנו השכם והערב, כיצד יכולה אם המשפחה לשמור על חינוכם הטהור של צאצאיה, שלא יתפתו להיגרר, חלילה, לתחלואי הרחוב המושך?

"החינוך בבית הוא המשפיע על הלך רוחם של בני הבית!", אומרת הרבנית ברורות. "אם תשמש האם כדוגמה חיה לצניעות אמיתית ותחנך בביתה פנימה לחיי צניעות למופת, אזי יגדלו הילדים ברוח זו והיא תגן ותשמור עליהם מול ניסיונות הרחוב"."די לראות את הרבנית, וכל מילה תהיה מיותרת", מחייכת בת משפחתה. "צניעותה המופלגת מהווה דוגמה ומוסר חי לבנות ישראל. אין היא זקוקה לבגדים חדשים כלל ועיקר. כשסוף סוף תפרו לה חצאית חדשה, דאגה הרבנית שלא תהיה קצרה, כמובן, אך גם לא ארוכה יתר על המידה. בכל צורה ואופן, שלא תוכל מישהי לחשוב בטעות כי האופנה שולטת כאן".הבית ברחוב רשב"ם ספוג כולו צניעות ופשטות, מהמסד ועד לטפחות. הרבנית אינה קונה פריטים חדשים. היא פשוט לא זקוקה להם. יש לה כל. גם כאשר מקבלת היא מתנה כלשהי: סיר חדש למטבח, משלוחי מנות, או תשורה מאורחים הבאים מחוץ לארץ, אין היא מסוגלת להותיר אצלה דבר. עד שלא תדע ותראה בבירור כי מישהו אחר משתמש במתנה ונהנה ממנה, לא תהיה לה מנוחת הנפש. צניעות מבית ומחוץ.

ואל ייבוש מפני המלעיגים

כשניסיון הצניעות שולט בחוצות, כיצד אפשר לחזק את נשות החיל, הנלחמות בגבורה מול מבטי הרחוב הלועג, שלא תכשלנה בניסיון הקשה, ותשאנה ראש בגאווה יהודית, בצניעות אמיתית?

"אדרבה!", עונה הרבנית ומבטיחה. "ככל שצוחקים עלייך יותר, המצווה גדולה יותר, והשכר עליה מרובה! "עם זאת, כמובן שאין לייחס חשיבות כלל למלעיגים בעבודת השם, אלא להיות שלמה ובטוחה במצוות הצניעות שהאישה זוכה בה, וממילא תהיה הזכות גדולה יותר".

לנשים החפצות להתחזק במידת הצניעות, מרבה הרבנית לספר את הסיפור הבא:קבוצת בנות שמתגוררות בצפת, האזינו ביום מן הימים להרצאה אודות חשיבותה הרבה של מצוות הצניעות באישה. בעקבות הדברים ששמעו, הגיעו הבנות להחלטה משותפת: כל אחת תסור לביתה ותחפש בגד אחד אשר אינו עונה על כל דרישות הצניעות. את הפריט הזה, שאינו ראוי במאת האחוזים לבת ישראל כשרה, השליכה כל אחת בתורה לגיגית גדולה, ונפרדה הימנו סופית. אחר כך, הן העתירו לקדוש ברוך הוא, שיעלה הקורבן שהקריבו עתה לשמים, יהווה כפרה לחטאי האומה ויביא בזכותו רפואה וישועה לעם ישראל.

לא עברו שעות אחדות, ובציבור התפרסמה ידיעה על הימצאות מכונית תופת, עמוסה בחומרי נפץ, שאמורה היתה להתפוצץ בסמוך לקניון מרכזי בחיפה, לזרוע הרס וחורבן ולקצור נפשות יהודיות בטרם עת. שמעו זאת הבנות ורוחן המְתה. בטוחות הן, כי הקורבן שהקריבו חסך קורבנות דמים. נסעו כולן בני ברקה, טיפסו במעלה המדרגות והציגו לרבנית את הגיגית העמוסה בבגדים. מששמעה הרבנית את סיפורן המרגש, התבטאה אחר כך כי זלגו דמעות מעיניה מרוב התרגשות!

לפני כשנתיים ימים, הגיעה אישה פלונית לרבנית וסיפרה לה בהתרגשות מעשה שהיה, כשהיא מבקשת ממנה לפרסם את סיפורה ברבים, לחיזוק נשות ישראל:תחביבה של אותה אישה היה לקנות בגדים לעצמה. את כל מרצה, זמנה והונה, השקיעה הגברת ברכישת פריטים חדשים למלתחה העמוסה. אולם, בגדים אלו לא ענו על דרישות הצניעות שהתורה מחייבת. האישה לא שמה אל לב, והימים חלפו.אחר תקופה, לא חשה הקונה התמידית בטוב, ופנתה לסדרת בדיקות מקיפות. לחרדתה, התברר למעלה מכל ספק כי גידול רציני מסתתר בראשה. עולמה חשך בעדה. בבית החולים קבעו הרופאים במהירות תור לניתוח, אולם חשפו בפניה את העובדה המרה: אין הם תולים תקוות רבות בהצלחתו. מאוחר מדי. מורכב מדי.

משהבינה החולה כי ייתכן ותיפרד מן העולם בקרוב, ישבה ופשפשה במעשיה. לא קשה היה לה להיזכר במערכות הבגדים היוקרתיות הממלאות את ביתה. היא החליטה. את ה-כ-ל היא זורקת. לאשפה. מיהרה אל הבית, אספה את צרורות הבגדים המורדים במידת הצניעות, והשליכה את כולם אל מיכל הצפרדע השכונתי.משהגיע תאריך הניתוח, הופיעה מיודעתנו בבית החולים, כנדרש. שוב נערכו כל הבדיקות השגרתיות. סדרת הצילומים המקובלת לפני התחלת הניתוח, ו... כלום. פשוט אין כלום. הגידול נעלם כלא היה. ממש כמו הבגדים...כוחה של צניעות!

הניסיון אינו קל. אישה אחת, גבר עליה כוחו של היצר, והיא קיבלה החלטה נמהרת להוריד את הגרביים. אלא שמיד לאחר שפסקה מלגרוב גרביים, גילתה פצעים משונים עד מאוד ברגליה. כל המשחות והתרופות שניסתה היו לשווא. הפצעים מיאנו להיפרד מן הרגליים. לא קשה היה להבין את סיבת הופעתם של הפצעים... חשה היא על בשרה עוצמתה של מצוות הצניעות.אותה אישה באה אל בית הרבנית, גוללה את המעשה באוזניה וביקשה ממנה לפרסם את הסיפור ומסרו ברבים. היתה שם אישה נוספת, שהקשיבה גם היא לסיפור. מיד אמרה לרבנית: "קיבלתי על עצמי לגרוב גרביים מעתה. אולם, אינני רוצה לקיים את ההחלטה רק כשאשוב לביתי. מבקשת אני מרגע זה להתעטר במצוות הצניעות. האם תוכל הרבנית להביא לי זוג גרביים משלה?"על אתר נעתרה הרבנית, אולם התריעה במבקשת: "גרביי עבות מאד, את בטוחה שאת רוצה אותן?" היא היתה בטוחה. והיא קיבלה. והיא זכתה.

ותשובה ותפילה וצדקה

בעשרת ימי תשובה, מקפיד הגר"ח לסיים דבר יום ביומו את ספר התהלים. להיכן שהוא פונה, נראה הוא כשספר מזמוריו של נעים זמירות ישראל בחיקו. מדי בוקר, משכים הוא לתפילת השחרית בשעת הנץ החמה, בבית הכנסת 'לדרמן' הסמוך לביתו. הרבנית אף היא מתפללת בשעה מוקדמת זו שחרית, וישנן נשים קבועות המגיעות למניין זה במשך עשרות שנים.אף לנשים המבקשות חיזוק, מציעה הרבנית להוסיף עוד תפילה ביום. גם לאלו הזוכות להתפלל שלוש פעמים ביום, אומרת הרבנית כי כדאי להוסיף עוד קטע. עוד משהו. תפילה לעולם אינה שבה ריקם.החסד הפורץ מליבה של הרבנית, אין לו גבול וקץ. "בשעה שקשה לי בבית", משתפת אותנו קרובתה בחוויה אישית. "מהרהרת אני ברבנית. מה היתה עושה היא, לו היתה נתונה במצב זהה לשלי? ואז, ברגע אחד, ברורה לי הדרך הלאה".פעם הציעה הרבנית לבחור ישיבה סגולה בריאותית מסוימת, אשר היא בקיאה בעשייתה. פירטה באוזניו את מרכיבי המזון הדרושים ליצירתה, והבטיחה לו שאם יטעם מתערובת זו במשך שלושים יום רצופים, תצליח הסגולה. טען הנער כי ישן הוא בפנימיית הישיבה, והמטבח נסגר שם בשעה מוקדמת. לא יוכל הוא, אפוא, לגשת מדי ערב, כשהמקום פנוי בעבורו, ולהכין את התערובת. הציעה לו הרבנית על אתר: "כל ערב, לפני שתלך לישון, גש אליי הביתה, ואכין בעבורך את הסגולה הבריאותית".

כך, בפשטות, כאילו אין היא מסיימת בערבו של יום מסכת שלמה של שיחות, תפילות מעומקה של הנפש ומאמצים רבים. לזכות להתכונן ליום הבא בעוד מעשה של חסד.מדי ערב שבת, כאמור, שוקדת הרבנית על הכנת סיר ענק של דגים. בעת שהמאכל מוכן וראוי, מתחילה החלוקה: אם לבני משפחתה, ילדים ונכדים, ואם לדמויות שונות הזקוקות לתשומת לב חמה ואוהבת. זו משפחתה אינה מתגוררת בארץ. לזו אין כלל משפחה. הרבנית לא שוכחת אף אחד! מניחה בצד משהו, דבר מאכל מסוים, שיודעת כי המקבל אוהב במיוחד. אין היא מוותרת על פרט קטן כגדול.חסד, במלוא מובן המילה.

ייתן ה' ובזכות צדיקים שבדור נזכה לשנה טובה ומבורכת, להחשת הגאולה ולבניין בית המקדש השלישי, במהרה בימינו, אמן!

סיפורה של סוליקה הקדושה

מאת הרב אריה קרן שליט"א

ליד קברותיהם של שני הצדיקים ר' יהודה בן עטר ור' אבנר הצרפתי בעיר פס, נמצא גם קברה של נערה צעירה שנהרגה על קידוש ה' סוליקה הקדושה, מפי רבני מרוקו מקובל, שעל שלשת הקברים הסמוכים זה לזה שוכנת השכינה, וכל המתפלל על קברותיהם, מובטח לו שיתמלאו כל משאלותיו. ואכן, יהודי מרוקו היו נוהרים בהמוניהם להשתטח על קברות הצדיקים הללו. על כל צרה שלא תבוא היו באים לשפוך שיחם על קברה של "סוליקה הקדושה", אגדות של אותות ומופתים סופרו מדור לדור מפי יהודי מרוקו על רבים שנושעו באופן פלאי לאחר שהתפללו על קברה של הקדושה.

מי הייתה הנערה סוליקה? על מה ולמה נערצה דמותה בקרב יהודי מרוקו?

בעיר טנג'יר שבמרוקו התגוררה משפחה יהודית בשם חג'וואל. אבי המשפחה היה יהודי כשר וירא שמים ועוסק במלאכתו באמונה. בתו הצעירה סוליקה, הייתה יפת תואר עד מאוד. "כל כבודה בת מלך פנימה" היה אביה נוהג לומר לה  "ככל שתמנעי לצאת מהבית אל הרחוב כך ייטב לכולנו" ואכן, סוליקה הצנועה והחסודה קיבלה את דברי אביה באהבה ונמנעה ככל האפשר מלצאת אל הרחוב. בין יהודי טנג'יר התפרסמה הנערה סוליקה בטוב ליבה וביופי מידותיה שהאפילו אף על יופיה הנדיר. בנוסף לחוכמתה ופקחותה נודעה גם כבעלת יראת שמים נדירה. לא יפלא איפוא שכל משפחה יהודית בעיר טנג'יר התברכה בליבה בבת מופלאה כסוליקה.

באחד הימים, התרגשה ובאה צרה על משפחת חג'וואל. אחד מבני השכנים ראה במקרה את הנערה סוליקה, וגמר אומר בנפשו שרק את הנערה הזו ישא לאשה... אך כיצד יוכל המוסלמי להתחתן עם נערה יהודיה? הרי חוקי המוסלמים אוסרים זאת? בא איפוא אביו של הנער אל משפחת חג'וואל והודיע שאם ביתם סוליקה לא תתאסלם כדי שתוכל להנשא לבנו, רע ומר יהיה גורלם! פחד ובהלה תקפו את בני המשפחה, עולמם חשך בעדם. הם ידעו שאיומיו של המוסלמי אינם איומי סרק, ומאומה לא ימנע מידו לבצע את זממו. עד מהרה החביאו את סוליקה בביתם של ידידים, ומיום ליום גבר פחדם מהצרה העומדת להתרגש עליהם. ואכן, לא עבר זמן רב, וחיילי המושל הגיעו לבית חג'וואל. ובידם פקודת מאסר נגד בתם סוליקה.

"סוליקה ברחה מן הבית" אמר לחיילים "ואינני יודע היכן היא נמצאת" החיילים 'הפכו' את כל הבית בחפשם אחר הנערה, ומשלא נמצאה אסרו את אמה כבת ערובה. כשהגיע דבר המאסר של אמה לאזניה של סוליקה, לא נתן לה הדבר מנוח. היא ידעה על תנאי המאסר הנוראיים של היהודים שנאסרו בפקודת המושל. ולא יכלה לתת מרגוע לנפשה על צערה וסבלה של אמה.

סוליקה גמרה אומר בנפשה להסגיר את עצמה לידי המושל ובלבד שאמה תשתחרר ממאסרה. האם שוחררה והנערה סוליקה הובאה למשפט בפני השופטים המוסלמים. העלילה שהעליל עליה המוסלמי הייתה שסוליקה קיבלה על עצמה את הדת המוסלמית כדת וכדין, ולאחר מעשה חזרה בה ושבה ליהדותה...מעשה זה נחשב בעיני המוסלמים לחטא גדול, ובררה נתנה בידה לשוב לדת האיסלם, או שתוצא להורג. בגאוה ובעוז נעורים הגיבה סוליקה לשופטים" "מעולם לא התאסלמתי. יהודיה הייתי ויהודיה אשאר לעולם... לא המוות ואף לא הענויים ירתיעו אותי, מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד שלא להפנות עורף לאמונת אבותי..." דבריה התקיפים של הנערה הצעירה הדהימו את השופטים המוסלמים. הם לא שיערו בנפשם שהנערה תעדיף  לההרג ובלבד שלא לבגוד באמונתה.

השופטים דחו את משפטה למועד אחר וסוליקה הוחזרה אל הכלא. משהמשיכה סוליקה להתעקש שלא לעבור לדת האיסלם חרצו השופטים את גזר דינה להיהרג בחרב, והיא הועברה לעיר פס מקום מושבו של המלך, שם היו מוציאים להורג את הנידונים, לאחר שהמלך היה מאשר בחתימת ידו את גזר הדין.

אחד מבני המלך שראה את הנערה הבטיח לה עושר וכבוד אם תסכים להתאסלם ולהינשא לו. "כבוד מלכים יפול בחלקך" העתיר בן המלך בחלקת לשונו "לא אמנה ממך את כל אשר תחפצי, ואת תהפכי למלכת מרוקו..."

אין הכסף והזהב, הכבוד והשלטון, השיבה סוליקה אל בן המלך, יכולים להשתוות בערכם לאמונה באלוקי האמת ובתורתו הקדושה, ושום דבר שבעולם לא יפתני לבגוד בעמי ובאמונתי.

כשראה בן המלך כי דבריו נופלים על אזנים אטומות, קרא אליו את רבה של העיר פס וציווהו לדבר על לב הנערה שתמיר את דתה לדת האיסלם כדי שתוכל להנשא לו. הוא רמז אף שאם הנערה תתמיד בעקשנותה הוא יתנקם ביהודי מרוקו כולם.

השמועה על הנערה הנמצאת במאסר בארמון המלך ומתעקשת שלא להמיר את דתה עשתה לה כנפיים, ובכל מקום שוחחו האנשים על גבורתה ואומץ ליבה של הנערה הצעירה.

רבה הישיש של פס הובא אל מקום מאסרה של סוליקה, ואמר לה: "הידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו, ובכוחך להציל הרבה יהודים?"

"כן", השיבה הנערה בענוות חן, "אף הנסיך הודיע לי זאת. בחפץ לב הייתי מוסרת את דמי, את כל חיי, כדי להציל את אחיי היהודים. אולם, לא אחטא לאלוקי, אפילו כדי להחיש ישועה למשהו. אמור נא לי כבוד הרב", הוסיפה סוליקה ושאלה, "המותר לו ליהודי לרמוס את מצוות התורה, לבגוד בעמו ובאלוקיו למען הביא תועלת למישהו?"

הרב הישיש היה גאה לנוכח אמונתה הזכה והטהורה של בת  ישראל זו, הוא השיב ואמר: "בתי היקרה, הנה אסתר המלכה נישאה למלך אחשורוש, וכפי שמסופר במגילת אסתר, שע"י כך באה ישועת ישראל".

"כבוד הרב", השיבה סוליקה, "נכון אמנם שאסתר נישאה לאחשורוש, ואולם אסתר לא נדרשה לבגוד בה' אלוקי ישראל. הרי במגילה נאמר במפורש 'לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה' ואילו אני אמרה סוליקה כשהיא פורצת בבכי תמרורים נדרשת לבגוד בעמי ובאלוקי, הרי בן מלך דורש ממני להתאסלם.

"היה לא תהיה ! קראה סוליקה בהתרגשות מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד להשאר יהודיה!"

עמידתה האיתנה של הנערה הצעירה ודבריה הנרגשים, הביא את הרב לכדי דמעות, הוא ברך את הנערה ויצא.

גזר דינה של סוליקה נחרץ. היא קיבלה זאת בשוויון נפש ובשלווה גמורה, והכינה עצמה לרגע בו תקדש שם שמים ברבים.

לפני הוצאתה להורג, שוב ניסה הנסיך לדבר על ליבה: "שווי נא בנפשך" אמר לה הנסיך "מה תהיי מאושרת כאשר תקבלי על עצמך את דת האסלם. את תהיי המושלת בכל מדינת מרוקו, וכל חמודות לא אמנע ממך..."

סוליקה אטמה אזניה משמוע את דבריו, ודחתה אותו מעליה בשאט נפש. חמתו של הנסיך היהיר בערה בו והוא ציווה לבצע מיד את גזר הדין. סוליקה השיבה את נשמתה ליוצרה בקדושה ובטהרה. מאותו היום הפכה הנערה סוליקה לסמל של קדושה ומופת ליהודי מרוקו. על כל צרה של תבוא היו משתטחים על קברה של סוליקה ומיד נושעים.

וידוע סיפורה המפורסם של סוליקה כאשר  קשרו אותה על זנב סוס וגררו אותה. ולפני כן ביקשה בקשה אחרונה סיכות, וקשרה את בגדיה לבשרה משום צניעות...זכותה תגן עלינו אבי"ר.

ומקובל כפי המון העם כי לרווקות יש סגולה מיוחדת להתפלל על קברה ולמצוא את זיווגם ההגון.

מה עושים במצב של פגיעה

סיפורה של גליה מרחביה על הרבנית קניבסקי ע"ה, בעיתון בית נאמן, כ"ט בתשרי תשע"ב

לאחר שחזרתי בתשובה הייתי אצל הרבנית ע"ה וביקשתי ממנה ברכה לנושא שהיה מאוד חשוב לי. הרבנית שמעה את סיפורי, התייעצה עם הרב והדריכה אותי מה לעשות עם הבעיה. לאחר מכן היא גם ביקשה שאבוא לספר לה כשאראה את הישועה. לאחר כמה חודשים נפתרה הבעיה ואני רציתי לצאת אליה לספר לה על הישועה ולהודות לה על עצתה. אך לפני שיצאתי שכנעתי את אחותי להצטרף אלי לנסיעה. אחותי לא רצתה אך לאחר שהפצרתי בה רבות היא נענתה לבקשתי.

כשהגענו לבית, נאמר לנו שהרבנית עדיין לא שבה מן התפילה. כנראה שהיא בבית הכנסת. יצאנו מן הבית ופנינו אל עבר בית הכנסת. כבר באמצע הדרך ראינו אותה. היא היתה מוקפת בנשים שבאו לדבר איתה ולהתברך מפיה, אך כשהן ראו את אחותי נעשתה לנו כעין קריעת ים סוף פרטית. כל הנשים זזו הצידה ופינו לנו דרך לעבור אל הרבנית. למרות מבוכתי הרבה הודיתי להן בליבי על ההתחשבות. ניגשתי אל הרבנית וסיפרתי לה על הישועה. המבט החם והאוהב שלה העיד יותר מכל מילה שלמרות מאות הנשים שהיו אצלה מאז, היא לא שכחה ממני. אחרי ניגשה אליה אחותי. הרבנית דיברה איתה בחום ובירכה אותה בבעל ירא שמים וצדיק. אחותי התרגשה מן הברכה והשיחה.

לאחר שסיימנו לדבר עם הרבנית, נפגעה אחותי מאיש אחד שעבר שם, ומרוב עלבון פרצה בבכי. לא ידעתי מה לעשות ואיך להרגיע אותה. אבל הרבנית לא איבדה את עשתונותיה. היא יצאה מתוך קהל הנשים שהקיפו אותה והרגיעה את האיש שפגע באחותי. הרבנית שראתה את העלבון בעיני אחותי, ניגשה אליה, חיבקה את כתפה, והרגיעה אותה. לאחר מכן שלחה הרבנית את הנשים שהיו סביבה לבקש מאחותי ברכה באומרה: "לבחורה הזאת יש זכות מיוחדת - היא שמעה את עלבונה ולא השיבה על כך. ועכשיו יש לברכותיה כוח מיוחד!"

כל הנשים שהיו סביב הרבנית עברו להקיף את אחותי, ולה לא היתה ברירה אלא לעבור אישה אישה, לשמוע את בקשתה ולברך אותה. התמונה הזאת, בה אני רואה את אחותי הופכת לרבנית לזמן מה, לא חולפת לי מהראש אף לרגע, ומרגשת אותי בכל פעם מחדש.

שרת החיוך

היא אשתו של אחד הרבנים הגדולים והמחייכים של זמננו, ואישה מיוחדת בפני עצמה. הרבנית מרים ארוש תחי', אשתו של הרב שלום ארוש שליט"א, בראיון אישי לכבוד פורים, מסבירה כיצד הסכימה כתלמידת "בית יעקב" הליטאי להתחתן עם בעל התשובה הברסלבר שלא הפסיק לחייך, מספרת על הבטחתו של הרב מרדכי שרעבי זצ"ל אליהם, שהתקיימה במלואה, ועל החיים בגן האמונה. וגם - עצה לנשים כיצד לזכות בשמחה.

חמש לפנות בוקר. בית משפחת ארוש בירושלים. הרבנית כבר אחרי `ברכות השחר`, מדברת עם ד`. זוהי שעת ההתבודדות היומית שלה. "לא עובר עלי יום בלי זה, זה האוכל שלי, בלעדיו אני לא יכולה לצאת לחיים" היא מסבירה לנוכח מבטי המופתע. כשאני תוהה איך היא מוצאת לזה זמן, שעה שלמה בכל יום, ועוד בבוקר, היא מסבירה בפשטות כי "זה כמו שאני אשאל מישהו איך הוא מוצא זמן לאכול". 
היא אשתו של הרב שלום ארוש, מחשובי רבני חסידות ברסלב היום וראש מוסדות "חוט של חסד", מחבר הספר "בגן האמונה" וספרים נוספים, המכונה `שר החיוך`, מנהלת את משרד הישיבה ומרצה במקומות שונים. הקהילה שלהם בירושלים מונה כ-170משפחות ולבני הזוג עצמם 11 ילדים.

"יום-יום ים"

את חייה החלה בעיר ללא הפסקה, ליד הים, הרחק מקהילת ברסלב הירושלמית. היא נולדה למשפחה "חילונית מאד", כהגדרתה, וגדלה בתל אביב. "היה לי יום יום ים" היא נזכרת בחיוך. למרות החינוך החילוני למהדרין שקיבלה, למדה כבר מגיל 10 ב"בית יעקב" החרדי-ליטאי. "סבתא שלי ביקשה שאהיה בבי"ס דתי. היא הייתה אישה חרדית מאד מיוחדת, אין כאלו נשים היום. ההורים שלי היו אנשי עסקים, לא היה להם הרבה זמן והיא החליטה שאני שייכת לה. אצלה קיבלתי חינוך אחר. המשפחה של אבא שלי הם חצי חילונים וחצי חרדים ותמיד משכו אותי הדודים הדתיים. ראיתי אצלם דרך ארץ, נרות שבת, והרבה ערכים" היא מספרת.

"מאוד אהבתי את התורה והיה לי קשה כי בבית שלי לא היה את זה. הייתי הולכת לביה"ס ואח"כ לים. חייתי בקונפליקט, אבל תמיד אמרתי שכשאתחתן אשמור הכול. אני לא זוכרת פעם אחת שחיללתי שבת".

כשבגרה והגיעה לגיל השידוכים, הוצע לה לצאת עם `בחור בשם שלום ארוש, בעל תשובה שלומד כבר שנה בישיבה`. היה זה השידוך הראשון שלה ובגיל 17 וחצי כבר נישאה למי שעתיד להיות אחד הרבנים המחייכים ביותר של זמננו.

כבחורה חרדית, בוגרת "בית יעקב" הליטאי, כשחסידות ברסלב עוד הייתה מוקצה, לא היו לך חששות להתחתן עם בעל תשובה ברסלבר? 
"היו לי חששות מהשמחה ומהחיוכים האלו" היא מודה "הוא מאוד חייך וזה לא היה שגרתי בזמן ההוא, אנשים היו אז מאד רציניים. עכשיו כבר מבינים שצריכים לחייך" היא אומרת ומתכוונת לכל השמחה והביטחון שהקרין בעלה לעתיד. "תמיד הייתה לי משיכה לאנשים גדולים, עם הדרת פנים, רציתי משהו מיוחד".

`איך אפשר לשמוח כל כך הרבה?`

הרבנית ארוש התייעצה עם המקובל הירושלמי רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, שהכיר גם הוא היכרות אישית את המשודך, שאמר לה: `אני רואה שיהיה לך עתיד טוב. תלכי איתו ויהיו לך חיים טובים ומאושרים`. 
אך למרות הכול, היא עדיין חששה. "הרב (..ארוש,) היה מאוד חייכן, היה לומד טוב וכולם אמרו עליו דברים טובים אך יחד עם זה, זה היה עדיין מפחיד, כי לא ראיתי את הדברים הרגילים. השמחה המיותרת, למשל, חשבתי איך אפשר לשמוח כל כך הרבה, לרצות לעבוד את ד` יותר מהרגיל, להאמין שד` הוא המפרנס? זה היה קשה בשבילי".

אז איך בכל זאת הסכמת לשידוך?
"כשזה הזיווג שלך זה מאוד מושך אותך, את לא יודעת מה קורה איתך, יש מישהו שמושך אותך מן השמיים לזה". 
הזוג המאושר התחתן ברוב שמחה ונראה כי ברכתו של המקובל הרב שרעבי התקיימה בו אחת לאחת. לרבנית ארוש זכור במיוחד ערב אחד, אחרי הנישואין, בו הגיע הרב ארוש להתייעץ עם הרב שרעבי. לאחר שקיבל עצה וברכה, ביקש ממנו המקובל שלא ילך ויישאר ללמוד איתו כל הלילה. "הוא ביקש ממנו לפתוח ליקוטי מוהר"ן ולקרוא עד הבוקר. לפנות בוקר הוא נתן לו במתנה את הכיפה שלו". הרבנית מספרת כי הייתה זו כיפה פלאית, וכשסיימה לעשות את שליחותה אצלם, נעלמה.

יש לכם 11 ילדים ב"ה. הרב ארוש, בעלך, הוא ראש ישיבה מאד עסוק ונוסע כמעט בכל ערב להרצות במקום אחר. איך את מסתדרת? 
"אם יכולתי גם אני לעשות את זה – הייתי עושה את זה" משיבה הרבנית ארוש בשלווה, כלא מבינה כלל מה כאן השאלה. "אני מאוד מרוצה מזה, מאד בעד. אי אפשר תורה בלי דרך ארץ, בלי לקרב את עם ישראל. אי אפשר להגיד - אני קיבלתי, הגעתי, בניתי בית, זהו. איך נגיע לעם? יש במדינת ישראל כ- 3 מיליון יהודים. אם היו לי 1000 חיילים ממושמעים, הייתי מגיעה לכולם. יום יום שעתיים-שלוש לצאת לדפוק בדלת בכל בית, לתת לו את הספר "בגן האמונה", תןך זמן קצר לא היה אחד שלא היה יודע מה זה להיות יהודי".

איך אישה יכולה לזכות לשמחה? 
"קודם כל צריך לדעת ששמחה זו עבודה, ושרוב החולאים מגיעים מחסרון השמחה ועיקר החולי זה מהמילה שמתביישים אפילו להגיד אותה – הדיכאון. צריך לבקש יום יום מד` יתברך שייתן לך שמחה, לחפש דברים שמשמחים, לעשות חשבון נפש כל יום ולכתוב כמה טוב ד` עשה לך היום, 
לראות את הטוב.
"מתי מגיע הסוף לחיי נישואין ? כשאישה לא רואה את הטוב שבבעלה. כשאישה רואה את היתרונות של בעלה ומודה לו, הגבר משם שואב את כל הכוח שלו, מאשתו" היא משתפת מניסיונה העשיר שלה ושל הרב לפשר בין זוגות.
הרבנית ארוש ממליצה להפוך כל דבר שביום יום לחוויה רוחנית. "גם בבישול – לבקש מד` שיצליח". 
"מאוד קשה היום להיות שמח, זה לא כמו בדורות של פעם שהסתפקו במועט, היום החיסרון שלנו הוא חיסרון נפשי ואישה חייבת למלא את עצמה ברוחניות, זה מה שימלא אותה. אם הנשמה מקבלת את האוכל שלה – הגוף הרבה יותר רגוע".

מהי חלוקת התפקידים בבית שלכם?
"אין תפקידים לאף אחד, יש טבעיות" היא צוחקת. "הילדים מאוד אוהבים את שיחות החינוך של האבא שלהם. האבא הוא איש חינוך, האמא היא יותר מעשית".

התזמורת של המלך

הרבנית ארוש נוסעת בכל שנה לאומן מספר פעמים עם קבוצות. "משנה לשנה יותר ויותר נוסעים לאומן, כל השנה, גם בחורף. פעם זה היה בושה להיות ברסלבר, והיום זה שוויץ", היא מספרת. "כל הצעירים משוגעים אחרי ברסלב. רבי נחמן זה כמו מגנט. בהתחלה זה מושך מאוד, אבל אח"כ זו עבודה קשה – להיות בשמחה, לדון כל אדם לכף זכות, זה לא פשוט".
בניגוד לציפיות, הרב והרבנית ארוש מושפעים מהרבה זרמים ביהדות, ולא רק מחסידות ברסלב. הרב עצמו למד בתחילת דרכו בישיבה הליטאית "דבר ירושלים" ולפני כן אצל הרב גינזבורג מחב"ד. "עד עכשיו אנחנו מקבלים מכולם, לא רק מברסלב". 
ממש כמו ב`משל תזמורת המלך` אותו היא מספרת לי בסוף הראיון, "אחד חיל רגלים, אחד חיל שריון, אחד מנגן, אבל כולנו עובדים למלך". 
"כך גם בפוליטיקה" נותנת הרבנית ארוש עצה לסיום "אם היו מתאחדות כל המפלגות הדתיות היו לנו הרבה יותר מנדטים. "לך כנוס את כל היהודים" – הרי הקב"ה הוא אחד".

"כל מה שבבית הזה שייך לכלל ישראל"

סיפורים מתוך מאמרן של אסתר וייל ורבקה פישמן, בית נאמן, כ"ט בתשרי תשע"ב

"נחשי מה קניתי לי למתנה עבורי לכבוד יום כיפור", שאלה הרבנית קניבסקי ע"ה את בתה, הרבנית קולדצקי תליט"א. "ביקשתי מאחד מבני הבית שיקנה לי שני בקבוקי מיץ ענבים, כדי שאוכל לשתות לפני היום הגדול והקדוש ויהיה לי כח בעזרת השם לצום ולהתפלל כראוי".

"ואיפה החבאת אותם?" דאגה הבת. "הרי כל דבר שיש לך ולאבא פה בבית נעלם או נלקח מיד".

"למה להחביא?" היא לא הבינה. "פה אין צורך להחביא שום דבר. הכל פה בבית שייך לכלל ישראל".

ממשיכה הרבנית קולדצקי ומספרת: עישרנו את המיץ ומזגתי לה כוס אחת. היא שתתה, ואחרי שעה הצעתי לה כוס נוספת. ניגשתי לבקבוק כדי למזוג לה כוס מיץ וכמובן, כפי שצפוי היה, בקבוק אחד נעלם. קראתי לאמא וסיפרתי לה שהנה, אחד משני הבקבוקים כבר לא נמצא.

אמא לא חשבה אפילו להתפלא. "הרי מחר יום כיפור לכולם, וכל עם ישראל חייבים בצום", הסבירה בפשטות. "אם מישהו מצא את הבקבוק ולקח אותו, שישתה לבריאות, ושיהיה לו צום קל. וכי אני יכולה לשתות שני בקבוקים?"

*

ממשיכה הרבנית קולדצקי תליט"א ומספרת:

"אבא שלי (הגר"ח קניבסקי) אומר שהמידה שבלטה בה מכל התכונות שהצטיינה בהן, היתה הסבלנות. היא היתה היסוד לכל המידות וההנהגות שלה: מעולם לא התרגזה, לא ידעה כעס מהו. בהיותנו ילדים קטנים היו לנו דרישות ובקשות וטענות כמו כל הילדים. "אמא, החלב חם" ופעם החלב קר. ואמא - מחממת ומקררת מבלי לאבד לרגע את שלוות נפשה. ופעם אחת טענו: "אמא, במיץ התפוזים שהכנת יש גרעינים". והיא מסננת שוב ושוב, בסבלנות, אף פעם לא שמעתי אותה צועקת ואפילו לא מתעצבנת. וכשאנחנו גדלנו והתחתנו, הגיעו נשים מסכנות וקשות יום עם בקשות וטענות. היה מאורע שנחרט בזכרוני, של אשה שבאה לבקש מאמא עזרה בבעיה עם ילד. אמא השתדלה מאוד לעזור לה, טילפנה לאנשים רבים, התחננה, ולא עלה בידה. אותה אישה היתה נסערת והטיחה בה: "הרבנית יכולה לעזור לי אם רק תרצה." ואף הטיחה בה מילים פוגעות לעיני כולם. אמא ניסתה להרגיע אותה ולפייסה, וכשיצאה אמרה לנו: "האישה הזו, שמסרתי את נפשי כדי לעזור לה ולמרות זאת צעקה עלי לפני כולם, סימן שהיא אישה מרת נפש וקשה לה באמת. תבינו אותה ותתחשבו בה".

היתה לה מטבעה הבנה ואבחנה מיוחדת בנפש האדם. פעם אמרה לי: "אנשים באים אלי עם שקים של צרות ובעיות, ולאחר שאני שומעת אותם והם שפכו את ליבם, אני מספרת להם סיפורים נחמדים, סיפורים מתוקים. את חושבת שאני יכולה לרפא את כולם? שאני יכולה לפתור להם את כל הצרות והבעיות? מי אני שאוכל לעזור לכולם? לכן אני מספרת סיפור חמים, סיפור מתוק, והשומעים נהנים לשמוע אותו וצוחקים או מחייכים, ואז קורה אחד מהשתיים. או שהם שוכחים חצי מהצרות שלהם, או שהם כבר לא רואים את הכל כבעיה אחת גדולה, והם יוצאים רגועים יותר ושמחים יותר".

אמא לא רק נתנה מילים טובות, אלא את כל מה שישי לה. אחד המשפטים שהיו שגורים בפיה: הבית הזה הוא של כולם, חוץ משלי!

בערב חג הסוכות האחרון, הכנו כמות גדולה של סלט חצילים, כדי שתישאר גם לשבת. מאחר שהכרתי היטב את הנעשה בבית הורי, החלטתי לקחת לורד ארט ליין, ולכתוב על כל קופסה: "נא לא לקחת". כך עשיתי. הכנסתי חלק מהקופסאות למקפיא השני. אמא פתחה את המקרר וראתה את הקופסאות המסומנות. אמא לא הבינה: "מדוע כתוב פה לא לקחת?

"אלה סלטים שנשארו ואני שומרת עליהם בשביל האורחים שלך, לא בשבילך", ניסיתי להסביר.

אמא לא הסכימה בשום אופן: "אצלי בבית לא יהיה כתוב שאסור לקחת! תחליפי מיד את כל המכסים".

עשיתי כבקשתה, אבל לא יכולתי לוותר על השבת של הורי. ידעתי שאם הסלטים יעמדו במקרר בלי שמירה, כל מי שירצה יבוא ויטול, ולא ישארו לאורחים ולהורי סלטים לשבת. לכן החלטתי לכתוב על כל קופסא: "שייך לרבנית". אבל גם זה לא עזר. הקופסאות נלקחו אחת אחת, ואמא היתה מאושרת.

בכל יום שישי שהגעתי אליה היתה דואגת לי: בודאי יש לך עבודה רבה בבית. לא נעים לי להטריח אותך, אולי תלכי הביתה ואני כבר הסתדר לבד. היה עלי לשכנע אותה שבאמת לא מחכה לי עבודה בבית, ואז נרגעה.

משפט חזק ומלא אמונה היה שגור בפי אמא, במיוחד כשהלכה לנחם אבלים: מה שאי אפשר לפעול מלמטה - פועלים מלמעלה!

האמרה הזאת חיזקה נשים רבות כשאמא אמרה להן אותו בהיותה בחיים. עכשיו אנחנו, המשפחה וכל עם ישראל, בטוחים שהיא תפעל בשביל כולם שם למעלה, עם כל המידות הנפלאות שהיו לה: סבלנות, רחמנות, אהבת תורה, אהבת ישראל ויתר המידות.

ראינו בפטירה הפתאומית שלה שממש לקחו אותה לשמים כי מחכים לה שם. "חטפו אותה", התבטא אבא שליט"א. חשבתי מיד שאילו היא היתה חולה קודם, כל עם ישראל היה קורע שמים בתפילות עליה. לכן נלקחה מאיתנו כך, בחטף, בלי שאף אחד ידע ויוכל להעתיר למענה. במיתת נשיקה, בבגדי שבת, בחיוך על פניה, בדיוק כפי שחייתה, כך הסתלקה לעולם שכולו טוב.

הרבנית שלי ברחוב רשב"ם

הרבנית שלי ברחוב רשב"ם

מוצאי שמחת תורה. השעון מתקתק. עשר. עשר וחצי. אחת עשרה. ואני לא עוזבת את השפופרת. מה קרה לך, ילדה? ממתי את משוחחת שיחות ארוכות כל כך? מדוע אין את משחררת לנפשה את האישה עימה את משוחחת? מדוע אין את משחררת את הטלפון? מדוע אין את הולכת לישון?

כי האישה עימה אני משוחחת היתה הרבה אצלה. אצל הרבנית שלי. אצל מי שהאירה את חיי.

מתי זכיתי להכיר אותה, את הרבנית קנייבסקי ע"ה, זכרה יגן עלינו ועל כל ישראל אמן?
מתי פגשתי בה לראשונה? מתי התייעצתי איתה לראשונה? מתי זכיתי להתברך על ידה?

בעצם הכרתי אותה מילדות. דמותה האיתנה, הטהורה, הפשוטה לסייע לכל, ליוותה אותי מימי ילדותי. כמו שמות הרחובות הבני ברקים. כמו השמש והפרחים ומאפיית החלות. כמו בית הספר והדרכים וחנות המכולת. כך היתה גם היא הרבנית. אישה כל כך צנועה, כל כך פשוטה וכל כך מיוחדת. בעלת יופי פנימי וחוזק ואצילות שאי אפשר לתרגם אותה למילים הכתובות. מי שהיה שם מבין על מה אני מדברת. ומי שלא זכה לראות, לא יכול להבין זאת לעולם.

הכרתי אותה מאז ילדותי. קרובת משפחתי היא שכנה קרובה אליה, ולכן לא אחת הייתי מגיעה אליה - וממנה אל הרבנית. שמעתי על עצותיה, ברכותיה, אורח החיים שלה... ואמנם גרתי קרוב אבל רחוק. הייתי אני שייכת לעולם אחר. עולם של ברזלים מתכתיים, שכותבים להם פקודות כדי להפוך אפס לאחד ואחד לאפס.

אבל במשך כל אותן שנים, ידעתי שיש לי כתובת. שיש לי בית. שיש לי מקום חם שאוכל לספר ולהתייעץ ולקטר ולבכות – ולקבל אוזן קשבת, וכתף להישען עליה, ומענה שכולו קודש קודשים.

בכל הצמתים של חיי היא נמצאת. מקשיבה. שומעת. מברכת. מייעצת עצות של זהב. וגם בחורים השחורים של חיי היא היתה, והוציאה אותי מהם. בעדינות. באהבה. בסבלנות אין קץ.

הרבנית. אני מתגעגעת.

סיפורי מופתים כבר שמענו ועוד נשמע לרבבות. אך המופת הכי גדול, אותו זכיתי לראות ולשמוע במו עיני, היה היכולת שלה לחנך בלב אוהב, ביד אוהבת, ללטף במקום לגעור. לחבק במקום לכעוס. ולומר כל דבר בצורה כל כך עדינה, שהיתה תמיד מתקבלת בלב השומע, מתקבלת מיד - או לפחות אחרי זמן, כמו זרע שנזרע וסופו לנבוט ולתת פירות.
והחיבור שלה, שהיה חיבור כל כך חזק לריבונו של עולם. בעת ישועה הורתה לנו לקרוא "נשמת קול חי". ובעת ציפיה לישועה, לקרוא פרקי תהילים, ולקרוא את דבריו של ר' חיים מוולוז'ין:

באמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל.
כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש. 
ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. 
כן יספיק הוא יתב' בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל.
וגם יגזור אומר ויקם לו לפעול ענינים ונסים נפלאים היפוך סידור כוחות הטבעים. כיון שמשעבד ומדבק טוהר אמונת לבבו 
באמת בל תמוט רק לו יתברך לבד, ואצלו יתברך הכל שוה כל רגע, לפעול בסידור הטבע שקבע או היפוך סידור הטבע.

כך בדיוק היית את, הרבנית. כך היית תמיד. מעל הטבע. מעל ההבנה והתפיסה של כל הנשים שסביבך. כל כך מחוברת לריבונו של עולם. וכל כך זוכה לקרב אליו עוד רבבות.

"הילל אומר, הווה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". את קירבת אותנו ועוד רבבות כמונו. מתוך אהבה. מתוך שלום. מתוך שלמות פנימית. 

והלוואי ומה שהשקעת בנו אמנם ישאר בנו כקניין נצחי, והלוואי ונלמד ממך ונדבק בדרכך ונזכה גם אנחנו לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה. לצאת ממצרי היצר הרע שנמצא בכל אחד מאיתנו, ולהגיע לאותה נקודה של אור, שכאשר זוכים ומגיעים אליה, הופכים להיות מעין מקור עוצמתי של תאורה, שממשיך ומפיץ את אור השם לכל מי שסביבו.

סמוך מאוד לפטירתה של הרבנית ע"ה, הלכה לעולמה הרבנית ריבה לפידות ע"ה, שהיתה ידועה בתפילותיה ובשיעוריה ובחיזוקיה לנשים רבות. הגיעה הרבנית קניבסקי לנחם, ועודדה אותם, ואמרה שכעת הרבנית לפידות נמצאת למעלה בשמים, ושם ביחד עם שרה, רבקה, רחל ולאה הן פועלות לקירוב הגאולה.

רבנית יקרה שלנו, כולנו מבינים ורואים שאותם הדברים שאמרת על הרבנית לפידות, ברוח הקודש נאמרו גם עבורך. מי היה חושב ומי היה מדמיין שכך תעלי למעלה, בבת אחת, בחטף, אל עזרת הנשים שבבית מקדש של מעלה. וכאשר אנחנו הלכנו כאן, למטה, במסע ההלויה, הולכות ונזכרות, הולכות וחונקות את הדמעות, שם למעלה שרו לכבודך "שאו שערים ראשיכם". אבל אני יודעת שגם שם למעלה את איתנו. איתנו בעמלינו, איתנו בכאבינו, איתנו בלבטינו, חושבת עלינו, דואגת לנו, מתפללת עבורנו בשמים. את והרבנית לפידות, ביחד עם שרה, רבקה, רחל, לאה, ודבורה אשת לפידות, וכל יתר הנשים הצדקניות, מתפללות עבורנו, רוקחות עבורינו בע"ה ריבת אתרוגים מיוחדת, לזירוז הגאולה.

תודה לך בורא עולם. תודה לך שנתת לנו יהלום יקר כל כך. תודה לך ה' על כל השנים שזכינו לראות אותה, לשמוע אותה, ללמוד ממנה כל כך הרבה דברים. ותודה שהבאת אותה כאן אלינו בדור שלנו, להיות צוהר של אור בעולמנו החשוך והמבולבל.

ובבקשה בורא עולם, המשך להיות איתנו גם הלאה. עזור לנו להמשיך בדרך שאליה היא כיוונה אותנו. עזור לנו לעשות את רצונך, כל אחת בעולם שלה ובתפקיד שלה, ולזכות להיות, בכל זמן ובכל מקום, תלמידות נאמנות של הרבנית, ושל כל הנשים הצדקניות, לאורך כל הדורות של עם ישראל.

זכרה יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

איך מגיעים לקרבת הבורא

סיפורה של מרים מאילת , מתוך כתבתה של בתיה גיל, בית נאמן, כ"ט בתשרי התשע"ב:

כאשר התחילה מרים את תהליך החזרה בתשובה שלה, הרגישה שהקשר שלה עם הקדוש ברוך הוא הוא משהו מאוד ערטילאי. היא פשוט לא מצליחה לחוש באמונה בכל צעד. ולכן, נסעה אל הרבנית קניבסקי ע"ה.

כשהגיעה אל הרבנית, התקבלה קודם כל בחיבוק חם ואוהב. אחריו, הובלה אחר כבוד אל הכיסא, ועל ידה התיישבה הרבנית. לאחר שדיברה איתה הרבנית על עניינים שונים, היא שאלה אותה: "ומה הביא אותך אלי?".

מרים התביישה מעט, אבל מבטה של הרבנית ולחיצת ידה האוהדת גרמו לה להבין שהרבנית לא תזלזל בבעייתה. מרים סיפרה לרבנית במשך זמן ארוך על כל השינוי שעברה בשנים האחרונות, ולאחר שסיימה הוסיפה ואמרה שלמרות כל השינוי, היא לא מרגישה קשר קרוב להקב"ה.

הרבנית דיברה איתה מעט ועודדה את רוחה. לאחר מכן היא פנתה לארון, הוציאה ספר העוסק בעייני אמונה וביטחון, פתחה אותו וכתבה בעמוד השער: "יהי רצון שתזכי שיהיה ביתך בית נאמן בישראל ותזכי לראות דורות ישרים ומבורכים מתוך אמונה שלמה וקרבת הבורא". בצד היא הוסיפה חתימה קטנה "ב. קניבסקי"....

החלק המיוחד ביותר בסיפור אינו המתנה שקיבלתי, מדגישה מרים, אלא ההרגשה הטובה שהיא נתנה לי. למרות שבדיעבד שמעתי שהרבנית קיבלה מאות (!) נשים ביום, לאורך כל הפגישה לא הרגשתי שהרבנית ממהרת למקום כל שהוא או שזמנה לחוץ. היא היתה כל כולה בשבילי, ברכות ובאהבה.

ה"נאשמת" ששתקה

 ה"נאשמת" ששתקה

הרב אהרון לוי, אתר הידברות

הם גדלו על ברכיה של התרבות הנאורה בעולם, הם תרמו תרומה אדירה לעולם הרפואה והמוסיקה, הם ידעו היטב התעללות מהי. הם היו גרמנים! 

הם גילו בין כליה של עובדת כפיה יהודיה תפוח אדמה שניסתה להגניב אל בנה הרעב. הם ביימו מחזה כמיטב המסורת הגרמנית, והעמידוה ל"משפט" פומבי. 

הם הושיבו שלושה "שופטים" – יהודים. מינו לנאשמת "קטיגור" ו"סניגור" – יהודים. ומכיון שמסודרים מאוד הם הגרמנים הם אף דאגו ל"קצרן" – יהודי. הוא ישב ויכתוב את פרוטוקול המשפט. 

לשופטים נאמר כי לפי כללי המחזה, שרק מוח גרמני יכול להמציא, רצוי מאוד כי העונש שיושת על הנאשמת יסתכם בלא פחות מ-50 מלקות. השופטים היהודים שנאלצו לשחק לפי הכללים "הסבירו" לנאשמת כי אם תיפול אפיים ארצה, תתייפח ותתחנן על נפשה, יופחת עונשה ל-25 מלקות, ואולי יתמזל מזלה ותיוותר בחיים. 

המשפט נפתח. 

הקטיגור היהודי היפך בחובתה של אחותו היהודיה, וטען כי יש לעניש את הנאשמת על פי מלוא חומרת הדין. הסניגור לעומתו ביקש רחמים על בת עמו, ודיבר על ליבם של אחיו השופטים למען יתחשבו בעובדה כי לנאשמת ילד רך בשנים הזקוק לה. השופטים גזרו על הנאשמת כמתוכנן עונש של 50 מלקות. 

הכל פעל לפי ה"תסריט" הנאצי. עכשיו המתינו השופטים למשחקה של הנאשמת שתכרע על ברכיה ותמלא את חלקה בהצגת העיוועים. כאן קלקלה הנאשמת את "ההצגה" ושינתה את התסריט. במקום להתחנן על נפשה ולקנות את חייה, סכרה את פיה ו...שתקה, דממת מוות השתררה בכיכר המחנה. 

את מוכרחה לבכות, לחש לעברה בתחינה אחד ה"שופטים". הגרמנים לא מרשים לשנות מן הנוהל, הם לא אוהבים קילקולים, תבכי מהר! אך היא כאילו להכעיס מנענעת בראשה כאומרת: יודעת אני, וממשיכה בשלה... ושותקת. 

היא הוכתה 50 מלקות. 

לפני שעלתה אל אביה שבשמים פנתה אל בנה הקטון ואמרה לו: בני, בודאי אינך מבין מדוע שתקתי, ולמה לא התחננתי על נפשי. לא בני, אל תדונני לכף חובה, לא גאוותי גרמה לשתיקתי, גם לא הפחד. האם הבחנת בעובדה כי הושיבו הצוררים "קצרן" יהודי שירשום את מילותי במהלך המשפט? האם יודע אתה בני כי שבת היום? האם מודע אתה לכך כי אסור לכתוב בשבת? אני אגרום ליהודי לחלל שבת? ועוד ברגעי האחרונים? שלום לך בני. 

השבת תשמור עליך! 

המאבק על השבת לא תם, ולמרבה הצער הוא נמשך גם בימים אלו, ודוקא במדינת היהודים. 

משה רבינו אוסף את בני ישראל כדי לצוותם על השבת: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'..." (שמות ל"ה, ב'). משה אינו מסתפק בצווי על שמירת השבת, והוא פותח במילים "ששת ימים תיעשה מלאכה", מדוע? כדי ללמדנו כי גם בעת בה עוסקים אנו במלאכת החול עלינו לזכור את השבת. גם בעת בה אנו יוצאים לעיסוקינו היומיומיים נדרשים אנו לבדוק האם תואמים הם את שמירת השבת וכבודה. 

מתוך: אתר ערכים