סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל

מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל

מתוך אתר הלכה יומית 

 
יחד עם כל אחינו בית ישראל, אנו אבלים על פטירתו של מרן אבינו מלכינו הגדול בענקים רבינו עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה. הרינו כפרת משכבו. שמלבד כל פעולותיו הנשגבות, גם המפעל הגדול של "הלכה יומית" נזקף לזכותו. 
 
קשה עלינו הכתיבה בשעת צער זו. ובכל זאת נכתוב מעט מרחשי לבבינו, לאחר היום הנורא שהתרגש עלינו. 
 
אמרו רבותינו בגמרא (ראש השנה יח:), "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו". כלומר, קשה לנו יום סילוקו של הצדיק, כיום שבו נשרף בית המקדש. ובמדרש מובא, שיום זה קשה אף יותר מחורבן בית המקדש. 
 
בנוהג שבעולם, כשנסתלקו מאיתנו גדולי הדורות, היינו צריכים לפרש פירושים שונים כדי לבאר את הדברים. מהי המשמעות הגדולה של פטירת הצדיקים? וכי עלה בדעתינו שהצדיקים יחיו לעולם? ובפרט אותם שכבר זכו לחיים ארוכים, ועברו כבר את ימות הזקנה, וכי עלה בדעתינו שיחיו לעולם. 
 
אך באמת אצל מרן רבינו זצ"ל, אין כל קושי בהבנת הדברים. שכן לא נגזים אם נאמר, שבכל הדורות כולם, לא אירע אסון גדול כזה, כפטירתו של רבינו. שהרי בדורות הקודמים, כשנפטר איזה גדול, הניח אחריו כדוגמתו, משה נסתלק, הניח אחריו את יהושע, וכן הלאה, ועם כל ירידת הדורות, בכל זאת, נמצאה לכל הפחות דוגמא למעלת הגדול שנסתלק. 
 
אבל בעוונותינו הרבים עתה, כשנסתלק מאיתנו אור עינינו, שהיה ענק בענקים, נותרנו יתומים ממש מבחינה רוחנית, ונתקיים בנו "שוטטנו בארבע פינות תרופה לא מצאנו". אין אנו מצטערים רק על סילוקו של רבינו האהוב, אנו מצטערים על כללות מצבינו, שנותרנו בלעדיו, ואין לנו רועה נאמן, איש בעל נשמה עצומה כזו של רבינו. 
 
מלבד גדולתו המופלאה של מרן בתורה, גדולה שבמידה מסויימת לא נמצא כמותה מאות בשנים, ועתה איבדנו אותה, הרי לקינו בכפליים. כי גם בהנהגתו המיוחדת, היה מרן זצ"ל יחיד בדורו. היה גדול בתורה, גדול בענווה, גדול באמונה, גדול בקדושה, עצום בשקידת התורה, למעלה משמונים וחמש שנה, היה שוקד בתורה בדבקות ובהשתוקקות, כאשר מדובר גם בזמנים ששקדנותו היתה מעל ומעבר ליכולת האנושית. 
 
עוד לפני שחלה מרן זצ"ל את חוליו האחרון, כפי שנתפרסם, הוא לקה ב"שבץ מוחי" שגרם לו לשיתוק ביד שמאל (ודבר זה נגרם מדאגתו על הכלל). ובודאי כל אדם במצב כזה, ישקע בצער, כי איבד את ידו השמאלית. לא כן מרן זצ"ל, שכאשר שב לביתו מבית החולים יום למחרת האירוע, והוא כולו חלש, וזקוק לטיפולים שונים ומשונים, ישב לעסוק בתורה בשמחה ממש, מתוך מצב רוח טוב, ובהודאה לה' שלא נגרם לו נזק רציני יותר. וכך ישב ושקד כל ימי חייו, גם בזמן שאיבד את הראייה בעין אחת, ואת השמיעה באוזן אחת, ואת התחושה ביד אחת, ובכל זאת בזריזות ובחריצות ישב וכתב עוד ועוד, הגה בתורה וחידש בה, בשמחה וחדוה. אשרי הדור שהיה צדיק זה שרוי בתוכו, ואוי לו לדור שככה עלתה בימיו. 
 
הרב זצ"ל, היה תקיף שבתקיפים מצד אחד, ומאידך גיסא, רך כקנה. כשהיה צורך להכות על קודקודה של השקפת עולם או דרך כל שהיא, הרי שמרן זצ"ל היה ניצב כארי שואג, ומתקומם ברוב עוז ותעצומות כנגד אותה השקפה. ומאידך גיסא, היה באמת ובתמים מיצר בצרתם של ישראל, ובצרתו של כל יחיד ויחיד. לא פעם ולא פעמיים ראינוהו יושב עם אנשים קשי יום, פשוטים שבפשוטים, ולעתים אף עם אנשים שאינם בריאים בנפשם, שומע צערם, ובוכה עמהם, ומשתתף בצערם, ומעתיר בתפלה עבורם. 
 
כמה פעמים כשבאנו לפניו לבקשו שיברך איזה אדם השרוי במצוקה, תוך כדי דיבור נענה לנו, הלא אני מתפלל עליו בכל יום, ומיד היה נוקב בשמו ובשם אמו של הזקוק לישועה. 
 
כל מי שזכה להכיר את מרן זצ"ל, תיכף היה חש, כי הוא עומד לפני אדם גדול. (וכאשר הטיב להסביר זאת אמש, נשיא מדינת ישראל, בדברים שנשא, כי אף הוא שאינו מוגדר אדם "דתי", בכל זאת הוא חש שמרן זצ"ל הוא אדם גדול. וכן ראינו אצל הרופאים בבית החולים, שרחשו למרן כבוד גדול, ונהגו עמו ממש בחרדת קודש, אף על פי שאינם מוגדרים "דתיים"). הגדלות הזו לצערינו, אינה עמנו עוד. 
 
תפלותיו של מרן, שנבעו מלב אוהב לכללות ישראל, ושנתקבלו בשמים כעבד המתחטא לפני רבו, ברכותיו של מרן לכל חולה ולכל אשה עקרה, דברי העידוד שלו לשבורים ורצוצים, הצלת העגונות מכבלי העיגון במסירות נפש, כל אלה וכיוצא בהם, אינם עוד. איבדנו כלי חמדה, "וי להאי שופרא דבלי בארעא", (חבל על אותו יופי המתבלה בעפר). 
 
אוי נא לנו כי הושברנו, יתומים היינו ואין אב, גדול כים שברנו! מי ירפא לנו? 
 
אין לנו אלא לקבל על עצמינו, להמשיך וללכת בדרכי מרן זצ"ל, ללכת בדרכיו, להרבות תורה בישראל, ולהרבות בלימוד תורתו של מרן, ובקיום ההלכה לכל פרטיה כאשר הנחילנו רבינו. ובאורו של מרן, שהושפע עלינו, נזכה להשפיע שפע גדול על הדורות הבאים. עד ביאת משיח צדקינו ותחיית המתים במהרה בימינו אמן.

הרב עובדיה יוסף נח - עם ספריו

הרב עובדיה יוסף נח - עם ספריו

הרב יצחק דויד גרוסמן שליט"א
מקור:ערוץ 7
 
קשה להספיד בעוד המת הגדול מוטל לפנינו. מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל איננו. ברוך דיין האמת.
הוא היה גאון עולם שכל התורה היתה מונחת בזכרונו. בכל פעם כשכנס אדם אליו, פגש אותו עם הספרים, עם התורה שהייתה משוש ליבו. הוא אצר במוחו הגדול אלפי ספרים בעל פה. זכורני, עת הייתי נכנס לפניו, תדיר הייתי מחכה בסבלנות דקה ושתיים, עד שמרן הגר"ע יוסף זצוק"ל ירים את ראשו מן הספרים שהיו חדוות חייו.
 
הוא הכיר את ספרייתו העצומה בת למעלה מעשרים אלף הספרים, וידע כל ספר היכן מקומו. הוא ניחון בזיכרון מופלא על אנושי והוא השקיע זאת בתורה.
 
לפני שנים ארוכות נסעתי עמו לסאן פאלו בברזיל למען הקמת ישיבה עבור בני תורה. טסנו טיסה לילית ארוכה לברזיל ובעוד כל יושבי המטוס נמים על יצועם, מרן הגר"ע יושב ולומד. ניסיתי להציע לו לסדר את המושב כדי שיוכל לנוח מעט, אבל הוא פטר אותי ואמר לי שהוא באמצע לימוד מסוים.
 
משהגענו למחוז חפצנו ולמקום אכסנייתינו, שיערתי לעצמי שעתה לאחר טיסה ארוכה ומתישה כזו בוודאי יפנה הגר"ע יוסף לנוח מעט מעמל הדרך. אך הוא, ממרומי שנותיו, הלך 'לנוח' עם ספריו. כזה היה כל ימי חייו.
 
זה מחד, ומאידך ירד מן ההר אל העם. הוא וויתר על תורה שלו, על יגיעה עצמית שלו, על שעות יקרות של חידושי תורה שלו - עבור העם שבשדות, פשוטי העם. הוא נדד ממקום למקום, היה הולך לקטמונים, לבוכרים, לקריית מנחם, לשכונת בית ישראל. היה הולך ממקום למקום כדי ללמד תורה.
 
הוא לימד את בעלי הבתים, בעלי המלאכה. הוא ישב בשוק מחנה יהודה ולימד תורה את המון העם. כך היה בירושלים וכך בתל אביב ובצפון ובכל רחבי העולם.
 
הוא נשא את משא הדור על כתפיו מסוף העולם ועד סופו. מאות ואלפי תלמידים שנישאו ליהודיות כשרות, הם בזכותו. הוא העניק במסירות נפש את כל חייו עבור עם ישראל.
 
הוא הרים את כבוד התורה והחזיר עטרה ליושנה. הוא היה סמל ודוגמא, אות ומופת ליהודי תלמיד חכם, איש האשכולות, איש עשייה ורבן של כל בני הגולה.
 
זכיתי שאבדלח"ט וקירבני כאב לבן, הוא ליווה אותי בכל תחנות חיי ובכל הפעילות שלי כאב מסור, אוהב ודואג. הוא הגיע אינספור פעמים למגדל העמק בכל עת מצוא, למן היום בו הוכתרתי כרב העיר, יום חנוכת המוסדות וארועים כלליים ושמחות פרטיות שלי. מראשית דרכי היה לי לאב רוחני, רבי ומורי. אמר לי לא פעם: אני אוהב ומחבב אותך כמו בן שלי.
 
הייתי היום אצל מרן בחדרו בעודו בחיים, נשקתי את ידו, זו הייתה יד חמה של אדם חי. דמעות ניגרו מעיניי: אבינו, רוענו, הישאר עמנו, עם ישראל זקוק למרן. אך משמיים נגזרה הגזירה, ורוכב בערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק.
 
דורות לא היה אדם שכזה משכמו ומעלה. הוא יחסר הרבה לעולם התורה ולעולם היהודי בכל התפוצות. יהי זכרו הגדול ברוך.

סיפור לקראת יום הילולת הצדיק סידנא בבא סאלי זיע"א:

סיפור לקראת יום הילולת הצדיק סידנא בבא סאלי זיע"א:
 
סיפר הגה"ח הרב קריספין
בשנת תש”מ זכיתי להכנס ליחידות אל כ”ק אדמו”ר מלובביץ . הרבי ביקש ממני שאספר לו איזה דבר מהבבא סאלי. וסיפרתי לו את הדברים דלהלן: 
“כאשר הגיע הצדיק לגור בארה”ק בשנת תשכ”ד, היתה תחילה ישיבתו בעיר יבנה אצל חתנו הצדיק רבי אברהם אבוחצירה זצ”ל. בעיר זו היה כולל אברכים, וראש הכולל היה גאון גדול ובעל יחוס חשוב, מזרעו של הגאון מוילנא. ראש הכולל ביקש ממני, שאסדר לו פגישה עם הבבא סאלי. נכנסתי אל הצדיק ואמרתי לו שראש הכולל רוצה להכנס אליו. הוא נכנס והצדיק התיחס אליו בכבוד גדול וציווה להגיש מיני מזונות ומשקה לאמירת לחיים. 
“אינני יודע איך הגיעו הדברים לנושא הבעל שם טוב והגר”א, אבל בין דיבור לדיבור אמר ראש הכולל אל הצדיק בסגנון של ביטול: “אין מה להשוות את הבעש”ט לעומת גדלותו של הגאון מוילנא בנגלה”. הבבא סאלי שמע והתרגז מאד, ואמר לו: “מי אתה שתכניס עצמך בנושא כזה להכריע בין הגדולים הללו?! אני יודע מיהו הבעש”ט! ועכשיו קום ותצא מכאן, אינני רוצה לראות אותך על ידי”. 
 
“הייתי עמם בחדר במשך כל השיחה, וכשהצדיק התרגז יצא ראש הכולל, ואני יצאתי אחריו מרוב בושה, שגרמתי לכל זה ע”י שסידרתי לו את הפגישה. כשיצאנו אמרתי לו “איך נכנסת ללוע הארי ודיברת בצורה כזו?” אני התביישתי לחזור לבבא סאלי, הייתי בחדר עם הדוד רבי אברהם המרא דאתרא, ופתאום בא הבבא סאלי שחיפש אותי ויבקש שאכנס אליו. כשבאתי לחדרו, אמר לי: “מה עשית לי? הבאת אלי איש שמדבר כנגד הבעל-שם-טוב?” והוסיף: “אתה תראה - אם מחר ישאר הכולל הזה ביבנה אני אינני בבא סאלי”. יצאתי וסיפרתי את זה לרבי אברהם זצ”ל, עיניו זלגו דמעות מרוב צער, ואמר: “מה נעשה בלי הכולל?” ועניתי לו: “הבבא סאלי יודע מה שהוא עושה”. 
 
“כמובן שהצדיק לא דיבר על זה עם אף אחד, וגם אני לא סיפרתי לאף אחד את המקרה. אבל עובדה היא, שלמחרת בבוקר קרא ראש המועצה של יבנה לראש הכולל, ואמר לו: “קבלתי הודעה שמפסיקים ממשרד הפנים את התקציב עבור האברכים”. באותו היום הכולל כבר לא היה שם! 
 
לאחר איזה זמן קרא הצדיק לחתנו רבי אברהם, ואמר לו שיארוז את חפציו, כי הוא עוזב את העיר הזו, ואחר כך עבר לגור באשקלון. 
 
“את כל הסיפור הזה סיפרתי לרבי כאשר הייתי ביחידות. הרבי הקשיב קשב רב, ואחר כך פרס את שתי ידיו הקדושות ואמר לי בהתרגשות: “כך היה? יש לך סיפורים כאלו ואתה שומר אותם לעצמך?!” 
זכותו תגן עלינו אמן

תפילתו של הרש"ש הקדוש

תפילתו של הרש"ש הקדוש
 
שעת לילה מאוחרת, מרן הרש"ש הקדוש, רבי שלום שרעבי זצוק"ל, יושב מוצנף על הקרקע הלחה מטל של רחבת הכותל המערבי,וקולו חודר ובוקע,מתפשט והולך,
חודר הוא גם אל חלונותיהם המחופים וילונות משי של השליטים הערבים בירושלים,הנמים את שנתם בנעימים.
 
"אלוקים באו גויים בנחלתך,טימאו את היכל קדשך"
 
המופתי של ירושלים מתרגז,קם ממיתתו במהירות "מיהו היהודי החצוף?בן מוות הוא!איך הוא מעז להפר את מנוחת הליל ושנת הנכבדים?!"
המופתי פותח את חלונו וצועק אל הרש"ש :"הס ! יהוד ! ולא, דמך בראשך !"
אך נפשו של הרש"ש נמצאת בגבהיי מרומים והוא בכלל לא שומע...
 
המופתי שאינו מבין את קדושתו של מר"ן מתרגז והולך וכבר מכין במוחו תכנית לפגוע בו.
כבר למחרת בעוד מר"ן הרש"ש הלך יחידי אל הכותל נשלחו לחסלו בריונים ענקים חמושים באלות וסכינים.
אך שוד ושבר,שוב באמצע הלילה תפילותיו ותחנוניו של מר"ן שוב נשמעים ברחבת הכותל...
המופתי לא מבין ....האם הוא חולם???
 
"באו גויים בנחלתך,טימאו את היכל קדשך"
 
"הבריונים האלו,בני בליעל,סוררים...." "לא יכולים לגמור את הסיפור עם יהודון פשוט ולא חמוש?""
 
בבוקר יצא המופתי יחד עם חבר מרעיו אל מקום המארב המתוכנן ולעיניהם מתגלה מחזה מעורר חלחלה...
שני הבריונים על כלי נישקם ניצבים כנציבי מלח קפואים !
 
"מה אירע לכם ?" שואל המופתי,אך הבריונים אינם יכולים לדבר או להזיז איבר...פחד גדול נפל על הכנופיה.
 
מהר חשו  הערבים אל בית המדרש של הרש"ש הקדוש. המופתי פנה ישר אל הרב וכרע ברך : "יא סידי{אדוני}! תעזור לנו, הבנו שאיש קדוש אתה!"
הרש"ש הקדוש פנה אל הסימטה בה רצו לפגוע בו והתפלל לרפואת הבריונים. אח"כ הלך אל הכותל שוב. כבר בדרך חזרה ראה את הבריונים רצים אליו בהתרגשות ומנשקים את רגליו.

ללכת לישון עם קושיא

ללכת לישון עם קושיא

 

& 20 שנים חלפו מהסתלקותו של הגאון המופלא רבי שמעון משה דיסקין זצוק"ל, מראשי ישיבת קול תורה ובעל 'משאת המלך', ואנו משוחחים עם תלמידו מקורבו הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מראשי ישיבת 'משאת המלך' באלעד, לשמוע על דרכי הלימוד שהנחיל הגרש"מ זצ"ל לאלפי תלמידיו, צורת הלימוד הראויה בהיכלי הישיבות, נחיצות הבהירות בלימוד, מעלת הכתיבה, והעיקר: לא להסיח את הדעת מתורה, בכל זמן ועת!! &

 

הרב י. שרייבר

עשרים שנים חלפו מיום פטירתו של  הגאון המופלא רבי שמעון משה דיסקין זצ"ל, בעל "משאת המלך", מראשי ישיבת קול תורה. עשרים שנים חלפו ועדיין אלפי תלמידיו מתגעגעים בגעגוע ממשי, ממתין לשמוע שוב שיעור מהרב דיסקין, לשטוח שאלה ולהתרומם מהתירוץ המבריק, להתלהב מ"וורט" שובה לב ולקבל עצה חכמה ובריאה בנפשה. עשרים שנים – ועדיין אלפי תלמידיו, אומרים וחושבים, ובעיקר מרגישים, "מי ייתן לנו תמורתו". קשה לדעת האם ה"תלמיד חכם אמיתי", כשרון היצירה וחוש ההברקה הנדיר, או שמא הלמדנות המאד מבוססת, האישיות הרכה והנעימה, או דווקא החיוך שובה הלב, האכפתיות השכלתנית שהתערבה ברגש גדול, הם אלו, כל אחד לחוד וכולם יחדיו, שהפכו את אישיותו של הגרש"מ זצ"ל לחד ומיוחד מגדולי מרביצי התורה בדורינו. לא נוכל ביריעה כה קצרה להקיף את מכלול אישיותו של הגרש"מ זצ"ל, ולכן בחרנו להתמקד בנושא ההדרכה ללימוד נכון ולחשקת התורה בקרב הצעירים, אחד הנושאים שהגרש"מ זצ"ל השקיע בו באופן מיוחד.

אנו יושבים לשיחה עם הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מתלמידיו- מקורביו של בעל ה'משאת המלך' זצ"ל, שגם זכה להקים, יחד עם תלמידו ראש הישיבה הרב הגאון רבי נפתלי בן- זאב שליט"א,  ישיבה על קברו, ישיבה לצעירים 'משאת המלך' באלעד.

"כשבאים לדבר על דרך הלימוד שהנחיל מו"ר הגרש"מ זצ"ל לתלמידיו, מן הראוי לפתוח דווקא בכך שהוא החדיר בנו, קודם כל, לאהוב את הלימוד ולשמוח בו"- אומר הרב גנוט – "היה לו וורט ידוע, שלדעתי אפיין את משנת חייו. חז"ל אומרים "ודברת בם" ולא בדברים בטלים". איזו דרשה מצינו כמותה, שדורשים שצריך לקיים את המצווה ולא להימנע ממנה?!" תמה מו"ר הגרש"מ זצ"ל ומיד תירץ – "אלא כוונת חכמינו להבהיר לנו שאנו צריכים שגם ה"דברים בטלים" שלנו יהיו בדברי תורה!"....כך הוא עצמו נהג, וכך הוא החדיר בנו בדבריו, ובעיקר בדוגמה האישית שנתן לנו, שכשאנחנו רוצים לדבר על משהו מעניין, כמובן שנדבר בלימוד. הוא היה צועד לעיתים מזומנות עם אברך שגר בשכנותו מ'עזרת תורה ל'בית ישראל'. מדובר היה במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד, והאברך העיד שהיה יכול להוציא ספר שלם מהקושיות והתירוצים שנאמרו באותם הרגעים. הוא דיבר בלימוד בכל רגע פנוי.זכורני שבבוקר אחד קרא לי מיד בתחילת סדר א' בישיבה ואמר לי: "כל הערב הייתי טרוד בצרכי ציבור ולא היה לי זמן ללמוד, אז הלכתי לישון עם קושיא של רבי עקיבא איגר, וזה התירוץ לשאלתו, אותו תירצתי לפני שנרדמתי"... ואז הוא שטח בפני את תירוצו. שני בחורים מהישיבה ישבו יחד ליד שולחן עגול באולם השמחות, ממתינים להתחלת חופתם של אחד מחבריהם לספסל ולסטנדר. השניים ישבו ופיטפטו בעניני השעה "הבוערים", והגרש"מ ניגש אליהם, נטל כסא והתיישב. "אני רואה שאתם מפטפטים קצת. אכפת לכם לפטפט איתי גם כן?", שאל והתחיל להרצות בפניהם את הפיטפוטי-דאורייתא שלו, שאלות מקוריות על "אבני מילואים" בענין "אמירה לקידושין".   כזה היה רבי "סימוניק" זצ"ל, כפי שכינוהו חבריו ואוהביו מתקופת הישיבה. במכתב שכתב, והוא נמצא אצלי, לבחור לאחר אירוסיו בשעטו"מ, 3 חודשים בדיוק לפני פטירתו, ביקש הגרש"מ זצ"ל בקשה אישית מהחתן: "מאד אשמח אם תקבע את דירתך בירושלים ותמשיך לשקוד על התורה בישיבה". ומדוע כה חשוב למרביץ תורה אדיר, הנושק את שנת ה-70, שבחור בן 21 וחצי ימשיך ללמוד ב"קול תורה"? הוא הסביר במכתב: "כי מאד יחסר לך המשא ומתן איתך בלימוד, אם לא תמשיך ללמוד איתנו"... מאד, יחסר, לו, המשא ומתן בלימוד, עם צעיר בן תשחורת, הצעיר ממנו בחמישים שנה, שרמתו וידיעותיו אינם נוגעים לקצה אפס קצהו שלו עצמו... ובכל זאת, "מאד יחסר לי איתך המשא ומתן בלימוד". כי אין דבר חשוב יותר ממשא ומתן בלימוד, ולא משנה אם מי ובאיזה גיל ורמה לימודית הוא".

"כל בחור בישיבה זוכר כיצד היה נכנס בסערה להיכל הישיבה, "חוטף" את אחד הבחורים שהכיר, ומבקש: "בוא תשמע משהו"... ה"משהו" הזה היה חידוש חדש, קושיה עמוקה או "סתם וורט על הפרשה". בשנתו האחרונה, עם דמדומי חמה ושקיעתה, ניגשתי לשאול שאלה על דברי "המאירי" ב"שניים אוחזין". "מגיע לי מזל טוב", האיר הגרש"מ פנים, "נולדו לי תאומים!".

"לא הבנתי והגרש"מ הסביר לי: "כן, נולדו לי תאומים! הוצאתי אמש לאור שני כרכים חדשים של "משאת המלך" על פסחים ועל גיטין. לא מגיע לי "מזל טוב"?!"... זאת היתה התחושה שהוא העניק לנו כל הזמן, כמה שמח ללמוד, כמה נפלא לדבר בלימוד, איך אפשר לישון בלי קושיה בראש ואם הוצאתי ספר, אז אני מרגיש, כך בפשטות, שנולד לי ילד"...

מה היה הדבר החשוב ביותר בעיני הגרש"מ זצ"ל כשהדריך את התלמידים בדרכי לימוד נכונים?

הרב גנוט: "שמעתי פעם ממרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין שליט"א שסיפר שגיסו הגרש"מ דיסקין זצ"ל אמר לו שכשהוא מוסר שיעור עם יסודות ברורים, טובים ומובנים להפליא, הבחורים יוצאים בתחושה ש'היום לא היו חידושים בשיעור'... אך כשהוא מוסר בשיעור יסודות ורעיונות עמומים, שהוא עצמו לא שלם איתם עדיין במאת האחוזים וגם קשה לו להסביר אותם, בגלל שהדברים עוד לא מבושלים אצלו מספיק, מביעים הבחורים התפעלות אדירה ומספרים לכולם ש'הרב דיסקין חידש היום חידושים עצומים'...

"וזאת בדיוק הנקודה שמו"ר זצ"ל עמל כל- כך להשריש אותה, וכפי שכתב במכתבו המפורסם לתלמיד, בהדרכה נכונה בדרכי הלימוד, ש"עצם דרך הלימוד העיוני, עיקר יסודו הוא בהירות בהירות  בהירות, כי בהירות זה יסוד הלמדנות ויסוד האדם, והדברים צריכים להיות ברורים עד כדי כך שנתפלא על מי שאינו מבין כך". שיעוריו התאפיינו בבהירות המחשבה ובהעברת דברים ברורים וחדים. בעולם הישיבות נודע הגרש"מ זצ"ל בהברקות הגאוניות שלו, שעברו עובר לסוחר בקרב הלומדים וכולם התפעלו משנינותו ומסברותיו המיוחדות, שגרמו אושר וחדוותא דשמעתתא. אך כל תלמידיו בישיבה, ששמעו ממנו שיעור יומי, שמעו בעיקר שיעור עיוני עמוק ומסודר מאד, בהיר ונהיר, שסידר את הסוגיות, שיטות הראשונים וגדולי האחרונים, בהבנה בהירה ונפלאה. כמובן שהשיעור כלל גם הברקות גאוניות תמידין כסדרן, אך בסיס השיעור עסק בהבהרת הסוגיא על בורייה".

"הגרש"מ זצ"ל אמר פעמים רבות, ואף כתב את הדברים, ואני מצטט מדבריו: "מההכרח להקדים, שבדורינו זה שרוב העולם בין בישיבות בין מחוץ לכתלי הישיבות, יש נטיה לכל מה שהוא מעומעם ומכוסה ופלאי, והדברים המופשטים מוצאים יותר מהלך מהדברים הברורים, וזה הניגוד והסתירה לבהירות המחשבה, והחובה לזכור שלימוד אינו  שעשוע שכלי, אלא תכלית אחת היא, האמת וחקר האמת, ולא לנטות אחר נטיית הלב, ובמקום שנראה האמת שיש כאן גירסא או סברא בעל'בתית, אם כן אין מקום לומר 'לומדות', ואימתי אמרו שכל מה שלומדים הכל בכלל תלמוד תורה, רק כשמשתדלים לומר את האמת". ידוע שמרן הקהילות יעקב זיע"א היה לומד בכל שבת את 'אהל יהושע- משאת המלך' על התורה והגרש"מ זצ"ל סיפר לי על מכתבים שקיבל ממרן הסטייפלער זצוק"ל עם הערות ומו"מ על חידושיו. הסטייפלר זיע"א העריך מאד את הבהירות המיוחדת שלו בלימוד, וכמרביץ תורה שתורתו היתה כה בהירה- הוא דרש גם מאיתנו, תלמידיו, בהירות בלימוד"

כיצד, לדעת הגרש"מ זצ"ל, מגיעים לבהירות בלימוד?

הרב גנוט: "פשוט מאד. אל תגיד דברים שאתה עצמך לא מבין אותם. אל תסביר סברא שאין לך אפשרות להסביר אותה לעצמך. אל תנסה לדחוק בדברים לא מובנים. בסדר א' אחד שאלני הגרש"מ קושיה חמורה וביקש תשובה. חשבתי וחשבתי עד שלבסוף יצאה לה תשובה ברמה בינונית שכזאת, תירוץ דחוק. למחרת ניגשתי ושטחתי את התירוץ. הוא הסתכל עלי ותהה: "תראה, זה תירוץ זה?!?"...עניתי: "מחומר הקושיה. זה רק תירוץ מחומר הקושיה"... והוא השיב בחריפות חיננית: "אני מעדיף שתהיה למדן, מאשר שיהיה לי תירוץ על הקושיה"...

מו"ר הגרש"מ זצ"ל אמר תמיד שעלינו להתאים את שכלנו לגמרא ולמה שלימדונו הראשונים וגדולי האחרונים, ולא להתאים את הסוגיות לשכל שלנו. לכן, כך הוא סבר, אנחנו צריכים להתעסק בעיקר בדקדוק ומשמעות הלשון של הגמרא והראשונים, שהרי ברור שלשונם מדוייק, וח"ו לתלות בדבריהם בוקי סריקי, אפילו אם מדובר בסברא היפה ביותר, כי אם אתה מעיין ברשב"א והלשון שלו מוכיחה שהרשב"א לא התכוין לסברא היפה שחידשת, לא זאת משמעות לשונו, אז הסברא אינה נכונה. הגרש"מ זצ"ל אמר שקודם כל צריך להתעמק ולהתייגע בכל הכח במשמעות לשונות הגמרא והראשונים. אחרי שעמדת על כוונתם, כעת תתחיל לנסות להבין מהי הסברא בדבריהם. אם זכית להבין- אשריך. ואם לא, עליך להבין מה בדיוק לא הבנת. אל תבין רק את מה שהבנת, אלא שתבין היטב גם מה לא הבנת".

"מו"ר הגרש"מ זצ"ל הסביר שסברא טובה היא סברא שגם נער בר מצוה יכול להבינה. והוא הסביר: אין הכוונה שנער בר- מצוה מסוגל להבין מכלול שלם של יסודות עמוקים, אבל אם תחלק לו את הרעיון לפרטים, תאמר לו נקודה ועוד נקודה, כל נקודה לחוד, אזי גם בחור צעיר מסוגל להבין את הדברים. ואם לא הצלחת להסביר את הסברא המקומית שחידשת לבחור צעיר בכשרון ממוצע, כנראה הבעייה בסברא שלך ולא במי ששמע אותה ממך, כי מתברר שסברתך אינה בהירה כל צרכה".

.

תלמידיו מספרים שהגרש"מ זצ"ל החשיב מאד את נושא הכתיבה.

הרש"ב גנוט: "נכון. הוא כתב המון. לא רק את ספריו הרבים, על הש"ס, על הרמב"ם, על התורה, הערות על רבי עקיבא איגר והמנחת חינוך, מאות מכתבים בלימוד לתלמידי חכמים ועוד ועוד. אלא הוא כתב כל הערה והארה קטנה שחשב עליה, כל קושיה טובה שבחור שאל אותו. היה לו פתק בכיסו ובכל פעם שעלה לו רעיון בלימוד או שרצה לברר לעצמו משהו לאחר מכן, היה רושם אותו בקצרה. הגרש"מ היה מקליד בעצמו בכל ערב את השיעור של מחר ומוסר אותו למזכירות הישיבה לפני השיעור, כדי שיצלמו אותו ואחד הבחורים היה מחלק את הדפים בסוף השיעור. זה היה התפקיד שלי, כשלמדתי אצלו שיעור יומי, וכך היה לי את השיעור מודפס עוד לפני השיעור... אם נשים לב נראה שסגנון הכתיבה שלו, גם בספריו הרבים, הוא מאד חד, בהיר וקולע, לא 'מתמרח' מידי. כשהיה מגיע אליו תלמיד ואמר בפניו חידושי תורה שלא היו נכונים לדעתו, היה מבקש ממנו שיכתוב את הדברים על דף, ועל ידי זה מתבהר הספק, והתלמיד בעצמו רואה שהדברים לא מספיק ברורים. כי הכתיבה מסייעת מאד לבהירות המחשבה. אי אפשר לרמות את הדף... הוא מאד החשיב כתיבה של כל הערה בלימוד. לכתוב כל דבר שברור לך וכל הערה, אפילו קטנה, שהתחדשה לך. זכיתי ללמוד עימו בחברותא כמה שנים בכל יום שישי בספר 'מנחת חינוך'. הוא החשיב כל הערה והארה שהתחדשה במהלך הלימוד והיה רושם אותה בקיצור, ומכל ההערות ה'קטנות' הללו יצא לבסוף חיבור שלם על סדר ה'מנחת חינוך', אותו צירף למהדורה האחרונה של ספרו על התורה".

"אני עצמי כתבתי ספר בשם 'משנת תפילין' בבחרותי והתייעצתי איתו על המשך העיסוק והכתיבה בו, כשהדגשתי לו שאני עוסק בזה בעיקר ב'בין הזמנים', אך התלבטתי האם להדפיס ספר בגיל צעיר יחסית. הוא סיפר לי שמרן הסטייפלר זיע"א עודד מאד צעירים לכתוב ולהדפיס דברי תורה בכל מקצועות התורה, גם בגיל צעיר, ועודד אותי להדפיס. היה בחור צעיר בישיבה, מוכשר מאד, שנתפס לשטויות והבלים. הגרש"מ, שהכיר את כשרונותיו של הבחור מחד ואת המרץ והאנרגיה המתפרצת שלו מאידך, עודד אותו להדפיס קונטרס של שטיקלאך תורה בנושא צדדי, לא על הסוגיות שנלמדו בישיבה, ואף כתב לו הסכמה נפלאה לקונטרס. מאז אותו בחור פרח והתעלה מעלה מעלה וכיום הוא ראש כולל חשוב".  

הגרש"מ זצ"ל החשיב את נושא שמיעת השיעורים בישיבה או שסבר שבחור צריך להיות עצמאי כמה שיותר בלימוד?

הרב גנוט: העלתם כאן נושא שמו"ר זצ"ל הרבה לדבר עליו. הוא אמר שלצעירים בכל העולם, וגם בהיכלי הישיבות הקדושות, ישנה נטייה לחפש לעצמם עצמאות ולהוכיח שהם מבוגרים. הוא כתב על זה שדבר זה "מתבטא בהגבלה שמוטלת על התלמידים הלומדים בשיעורים, לפרוש אבר ולעוף למעלה ולצאת מהכבלים של עיסוק בשיעור, היינו ההכנה לקראת השיעור, חזרה אחרי השיעור, ומו"מ בלימוד מה נאמר בשיעור, והריני רוצה להיות כבר בעל הבית לעצמי, ולהתנתק מכבלים הללו, ואדרבה להגביר את הלימוד והמחשבה העצמית, ולפתח מקוריות עצמאית. ודאי ודאי שתכונות אלו מושרשות בכל איש ואיש, וכי מי רוצה להיות עבד, טפי עדיף להיות בן חורין, אבל להכל זמן ולהכל חפץ, ובאם נסתכל עתה כמה שנים אחורנית, מובן שיש תקופה שצריך החינוך וההדרכה, שבאה רק ע"י דביקות גמורה וביטול כמעט גמור לרבותיו, הרי אין הרצון סיבה להתערטל מזה, כל כמה שלא שימשתי כל צורכי, והזורעים בדמעה ברינה יקצורו, צפה לעתיד ואל תפנה להווה, הרי הכל הוא לתכלית אחת לצאת גדול בתורה, והדרך אשר יורוך היא הקובעת, ואין סיבה שבגלל שאתה אדון לעצמך וגופך ברשותך, שעי"ז ח"ו תנשל מארצות החיים האמיתיים, ושאל זקינך ויגידו לך". היה זמן ששקלתי בדעתי כבחור בתחילת ה'קיבוץ' לעבור ללמוד בפוניבז' והתייעצתי איתו על הענין. הוא אמר לי: "אתה יכול לעבור, אבל בתנאי שאתה מבטיח לי בהבטחה גמורה שאתה מדבר בלימוד באופן קבוע עם גיסי ר' גרשון (= מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין שליט"א) ועם ר' בערל (=הגאון הגדול רב"ד פוברסקי שליט"א). בחור צעיר חייב שיהיה לו קשר לימודי קבוע עם הרמי"ם, ובפוניבז', בגלל הכמות הגדולה של הבחורים, קשה, למי שלא מתאמץ, לדבר בקביעות בלימוד עם הרמי"ם. אם אתה מבטיח לי שתדבר בקביעות בלימוד עם ר' גרשון ור' בערל, אתה יכול לעבור"...

מדוע כה אהבו לדבר דווקא איתו בלימוד?

הרב גנוט: "באחד הימים שח לי הגרש"מ זצ"ל שאם בחור מגיע אליו ושוטח שתי סברות שחידש, "אך אני לא מסכים לשני הסברות, אז אני לא מסכים איתו לסברא הפחות טובה מבין שתיהם, כדי שהוא לא יישבר וימשיך להגיע אלי לדבר בלימוד. כי הרי אם אפרוך לו מיד את כל החידושים שלו, הוא ייפגע בנפשו ויפסיק בכלל להגיע ולשאול. אז מה הרווחתי? ככה אוביל אותו לאט לאט בדרך הנכונה, עד שלבסוף הוא יפסיק להגיד סברות לא נכונות"... הנה מרביץ תורה גאון עצום, שאישיותו ואצילות נפשו הביאה אותו להחמיא גם על סברא פחות ישרה, רק כדי שהבחור ימשיך ויגיע לדבר איתו בלימוד, וכך, אט אט, הוא כבר יישר את סברותיו. הגרש"מ ידע להעניק לכל בחור תחושה נפלאה, הוא קרא לכל תלמידיו בשם "חברים שלי" וכשהיתה לו קושיא, הוא לא היסס לקרוא לבחור צעיר ולשטוח בפניו את הקושיא, אולי הבחור יתרץ אותה היטב. כמובן שאהבו לדבר איתו בלימוד בגלל התשובות החדות והבהירות שלו, הסברות המשובחות וישרות המחשבה, אבל ללא ספק, אהבו גם את הנעימות הגדולה שלו".

מה היתה דעת הגרש"מ זצ"ל על לימוד עיוני איטי, בו הבחורים מספיקים בקושי רק כמה דפים ב'זמן'?

הרש"ב גנוט: "ידוע שמרן רבינו האבי עזרי זיע"א עורר פעמים רבות על חשיבות ההספק העיוני וכך היתה דעתו של הגרש"מ זצ"ל. הוא היה נחרץ מאד בענין. תמיד היה אומר: "אם התעכבת הרבה על הסוגיא הזאת, הרווחת עוד שני רבי עקיבא איגר, אבל הפסדת עוד כמה תוספותי'ם בסוגיא הבאה, אליה לא תגיע"... הגרש"מ זצ"ל היה מעריץ מושבע, אם מותר לי להתבטא כך, של מרן הגרעק"א זי"ע, יגע רבות על דבריו ופירסם מאות חידושי תורה בתורת הגרעק"א. אך לא על חשבון התוספותי'ם בסוגיות הבאות...".

"באגרת שכתב לתלמיד על דרך הלימוד הרצויה, הוא מסביר זאת בלשונו הבהירה והחדה, כך: " הנה בכל מצוה ומצוה, המנחת חינוך הביא את רוב הבעיות היסודיות, ועל הפרטים כתב "לכשאפנה אשנה" וכו'. ומובן שאף דרך למודינו צריך להיות שמראש נברר את היסודות המוקדמים, ורק אח"כ אפשר לדון בפרטים, אבל יש חילוק בין לעמוד ללברר. וצריך לדעת בערך עצמינו לא למעט ולא לרבות, וא"א שבדבר שהחליטו בזה גדולי האחרונים כולם בשיטה אחת, שאף אני אאזור חלציו להגיע מעצמי להחלטה בנושא, כי פעמים רבות אין זה לפי כוחותי, ואני שעדיין צעיר לימים וצעיר בדעת, אין עדיין בהשגתי לקבוע בזאת, ועל כן אענה אמן על מה שקבעו הם, ומ"מ אין הסיבה שהיות והקדמה זו חשובה לכל הנושא, אף עלי להגיע להכרעה בזה מדעת עצמי, וכללו של דבר, פעמים שביטולו של דבר זהו קיומו, אף שיש עי"ז לפעמים ביטול מעמקות, שיתכן ומ"מ הייתי מגיע לזה, אבל עלי לוותר לטובת הרוב, ולטובת כשרונותי שלא יסתבכו ולא יטושטש מידת המשקל השכל הישר והבהירות".

הוא סבר שכשלומדים בקיאות, אפשר לדלג על דברים מוקשים, אפילו על תוספות קשה, והוא מסביר זאת כך: "כי יש לקחת בחשבון כי הזמן קצוב, ובאם לא נוותר על ראשון כאן, נפסיד הרבה במקום אחר, ובמה עדיף דף בפרק ראשון והראשונים, מפרק אחרון וראשונים... ויש לקחת בחשבון על הסך הכל, אף אם ימצא שעי"ז דלגנו על ידיעה חשובה, הרי במקומה רכשנו ידיעות חשובות אחרות".

סיפר לי השבוע ידידי הרב הגאון רבי בנימין רבינוביץ תאומים שליט"א, משגיח ישיבת 'אורחות מאיר' בירושלים, שבאחד הימים, חודש וחצי לאחר התחלת ה'זמן', שאלו הגרש"מ זצ"ל היכן הוא אוחז והרב רבינוביץ' הראה לו שהוא בדף ב' ע"ב. חייך הגרש"מ ואמר לו: "אז אשמח לראות את קלסר החידושים שלך... הרי אם אתה כבר לומד חודש וחצי רק דף אחד, ברור שכתבת כבר עשרות שטיקלאך תורה. אז היכן הם"...

"באחד מסיומי המסכתות שנערכו בוועד שלי בישיבה, דיבר הגרש"מ זצ"ל ואמר: "כתוב בפסוק "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם". לכאורה ראוי היה לומר "ראה דרכיה ותהיה זריז". מה הקשר בין זריזות הנמלה לחכמה? אלא בהכרח שהמזדרז בלימודו ולא מתעכב כל כך הרבה באותו דף- גמרא- הוא חכם"...

 

מה ההדרכה החשובה ביותר שהנחיל הגרש"מ זצ"ל לתלמידיו הרבים?

הרב גנוט: "... את הנושא בו פתחתי בדברי, לעסוק בדברי תורה כל הזמן. ללכת לישון ולצאת מהבית עם קושיא בראש. הוא היה אומר שתפקידנו לא ללמוד תורה מתוך לחץ של קיום מצוות עשה של תלמוד- תורה, אלא גם בגלל שללמוד ולדבר בלימוד- זה הדבר המאושר ביותר עלי אדמות. הוא תמיד היה אומר שלא ניקח איתנו לדרך קושיא שלא נצליח לתרצה, אלא אדרבה, שאלה שיש בה צדדים לכאן ולכאן, כזאת שתפרה ותעסיק את המחשבה שלנו. הגרש"מ עצמו הוציא לאור כמה כרכים של הערות והארות כאלה, שהתחדשו לו בדרכים, בשעות לא שעות ולפני השינה. זה לכאורה דבר קטן, שאפשר לעמוד בו, אך הנסיון מוכיח שתפיסת המחשבה בדברי תורה, משנה את כל האישיות שלנו".

(פורסם במוסף שבת קודש יתד נאמן, ערש"ק בלק התשע"ט)

'שמע ישראל כפול 6,000,000

'שמע ישראל כפול 6,000,000
 
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מראשי ישיבת 'משאת המלך', מספר זכרונות ילדות מכ"ק הרבי מקאליב זצ"ל 

"אם לא קשה לכם, אם לא אכפת לכם, אפשר בבקשה לסגור את החלון? קצת קר"..., שמעתי קול מוכר מאחורי וקפצתי בבהלה.

המקום: בית המדרש דחסידי קאליב ברחוב השומר בבני ברק. הדובר: כ"ק האדמו"ר מקאליב זצ"ל.

הרבי פונה אלי במלוא הכבוד הראוי ומבקש ממני, נער בגיל בר מצוה בערך, לסגור את החלון שפתחתי לא מכבר, לפני שהתיישבתי עם ספר כל שהוא ליד השולחן. לא ר' בניומן, המשמש המיתולוגי של הרבי, הרה"ח רבי בנימין קירשנבוים שליט"א. לא אחד מאין ספור הגבאים שהילכו סביב הרבי בחרדת קודש. פשוט הרבי בעצמו.

הרבי מקאליב זצ"ל נודע כאיש רב פעלים, שלא שקט מעולם על שמריו. תמיד כתב עוד ועוד, למד בחברותות שעות מרובות בכל יום, החזיק כוללי אברכים רבים, טרח ונסע בכל רחבי הארץ לשיעורי ה"בר בי רב דחד יומא" שהגה והמציא בעצמו, וכמובן, הגה בעשר אצבעותיו את מפעלי ההנצחה היחודיים לזכר ששת מליוני קדושי השואה הי"ד. הרבי תמיד היה בעשייה, משיעור לשיחה, ממפעל למפעל ומחיבור לחיבור. רק בשנים האחרונות הוציא הרבי זצ"ל סדרת ספרי חידושים מרתקים על סדר השולחן ערוך, אותם חידש וכתב בעצמו, יחד עם מגוון החברותות שלו. תקנת אמירת ה'שמע ישראל' שלו לאחר התפילה, לזכר קדושי השואה, התפשטה בריכוזים רבים בעולם כולו. כמעט כל קהילה מקיימת מידי פעם "יום שכולו תורה", כאשר הראשון שהגה ותיחזק את הרעיון היה הרבי מקאליב זצ"ל, וכמובן, הוא הראשון שהגה את יום ה'תענית דיבור' ביום פטירת ה'חפץ חיים' זצ"ל, יום שמאות מוסדות חינוך בארץ ובעולם שומרים באדיקות. 

אבל הרבי מקאליב 'שלי' היה הרבי מבית המדרש המפואר והמצוייר ברחוב חגי. כאן התרוצצנו בילדותינו, מטיש לטיש. שתינו אז, ילדים קטנים ונלהבים מחיידר קרלין הסמוך, אין ספור כוסיות ליקר- בננה, שהיו סימן ההיכר של חלוקת הרבי מקאליב, יחד עם הדובשניות. הרבי היה מאיר פנים לכל ילד ומעודד, מחייך לכל אחד ומרומם כל אחד. בקאליב, עוד ברחוב חגי ובהמשך גם בבית מדרשו רב הקומות ברחוב השומר פינת השלושה, ליד בית הורי, הסתובבו דמויות צבעוניות רבות. הומלסים, זקנים שונים ומשונים, אנשים מוזרים סוחבי סלים מלאי בלויי סחבות וערימות שמאטעס', וכולם כאחד זכו למאור פני הרבי, ארוחות חמות והמון תשומת לב. באלעד לא תמצאו הרבה דמויות כאלה, אבל רק בבנין של קאליב עצמו התאספו כל כך הרבה אנשים שכאלה, כשהרבי דואג לכל מחסורם וכולם סובבים, בעצם, את דמותו.

חבורה שלמה של חברי כיתתי הרגישו שהם, כך פשוט, משבקי"ם של הקאליבער רבי. צביקה וילנסקי (כיום הגאון רבי צבי שליט"א, מהעורכים הבכירים של ש"ס לובלין), יואל זינגר (כיום רבי יואל זינגר שליט"א, מדמויות המופת וההוד שבעירנו אלעד) ועוד חברים בכיתתי, היו פשוט 'הויז בחורים' של הרבי, משמשים אותו בקביעות וזוכים לקרבתו היתרה. וכי הרבי מקאליב הוזקק למשבקי"ם צעירים שכאלה, פחות מגיל בר מצוה?.... הרבי פשוט רומם וטיפח כל אחד, קטן כגדול, תלמיד חכם (והרבה תלמידי חכמים מופלגים למדו בקאליב) או הומלס מסכן ועזוב. כולם זכו לתשומת לב מאירה.

יום השואה הרשמי במדינת ישראל חל בימים אלו, והצוואה של הרבי הקדוש מקאליב צריכה שתמשיך. יהודים, אל תשכחו את מליוני קדושי השואה!!! יהודים יקרים, חיו באחדות ואהבה רבה ביניכם!! 

והשיר, שהרבי זצ"ל חיבר בעצמו, ושר בכל הזדמנות, יהדהד באוזני לעולם. "נאר אמונה, נאר אמונה אין בורא כל העולמים/ נאר אמונה, נאר אמונה אין בורא כל העולמים/ טייערע אידן ,הייליגע אידן/ האט’ס אמונה האט’ס אמונה, אין בורא כל עולמים/ האט’ס אמונה האט’ס אמונה .אין בורא כל עולמים/ ס’וועט אייך גועט זיין, ס’וועט אייך גועט זיין/ היינט היינט אין אלע מאהל ,אויף דער וועלט, אין אויף יענער וועלט/...

(פורסם בעיתון 'קוראים אלעד')
 

השאלה השבועית

מקור: הגדה של פסח אור דניאל

הַנְהָגָה מֻפְלָאָה שֶׁל חֶסֶד לְכָל דִּכְפִין: 

אַחַר פְּטִירָתוֹ של הפוסק הדגול רבי משֶׁה פַיינְשְׁטֵיין זַצַּ''ל מִן הָעוֹלָם, הִתְקַבְּלָה בְּבֵיתוֹ שִׂיחָה טֶלֶפוֹנִית סָמוּךְ לִכְנִיסַת הַשַּׁבָּת. מֵעֵבֶר לַקַו הָיְתָה אִשָּׁה אַחַת אֲשֶׁר בִּקְשָׁה לְשׂוֹחֵחַ עִם כְּבוֹד הָרַב, אַךְ מַה גָּדוֹל הָיָה צַעֲרָהּ לְשֵׁמַע הַבְּשׂוֹרָה הַמָּרָה כִּי כְּבוֹד הָרַב נִפְטַר לְבֵית עוֹלָמוֹ. 

לִשְׁאֵלַת אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת בַּמֶה הוּא יוּכַל לַעְזֹר לָהּ, בִּקְּשָׁה הָאִשָּׁה לְבָרֵר אֶת זְמַנֵּי כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת. 

''הַאִם לְשֵׁם כָּךְ אַתְּ מִתְקַשֶּׁרֶת לִגְדוֹל הַדּוֹר, וְכִי קָשֶׁה לָךְ לְהַשִּׂיג לוּחַ זְמַנֵּי הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת?!'' 

''אֲנִי מִתְפַּלֵּאת עַל תְּמִיהָתְךָ. הֲרֵי זֶה כְּבָר יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשִׁים שָׁנָה שֶׁאֲנִי נוֹהֶגֶת לְהִתְקַשֵּׁר מִדֵּי שָׁבוּעַ לִכְבוֹד הָרַב לְבָרֵר מַהוּ זְמַן כְּנִיסַת שַׁבָּת, וְתָמִיד הֵשִׁיב לִי הָרַב בְּסַבְלָנוּת רַבָּה וּמֵעוֹלָם לֹא הִפְנָה אוֹתִי לְלוּחַ שָׁנָה!'' - הֵשִׁיבָה הָאִשָּׁה בְּנִימָה שֶׁל כַּעַס. 

אָכֵן, זוֹ תּוֹרַת הַמַּנְהִיגוּת בִּמְלֹא תִּפְאַרְתָּהּ.

סיפורים על ר' אריה לוין זצ"ל

כבר בחייו היה רבי אריה לוין זצ"ל, 
"רב האסירים", לאגדה. סיפורים רבים 
הלכו סביב טוב ליבו וצדקותו. בצוואתו, 
חושף הרב לוין מעט מעולמו הפנימי 
ואת אהבתו "לאחיי אסירי ציון"...


כבר בחייו היה רבי אריה לוין זצ"ל, "אבי האסירים" (או בכינוי המוכר יותר "רב האסירים"), לאגדה. סיפורים רבים הלכו סביב טוב ליבו, ענוותנותו, צדקתו וצניעותו. הם הסתירו והאפילו על פן נוסף באישיותו, תלמיד חכם בעל היקף ידיעות עצום ורב, ואיש אמונם של גדולי ישראל אשר רחשו לו כבוד והערכה רבה. בחייו עשה הכל כדי להסתיר ולהצניע את גדלותו, אך בצוואתו לצאצאיו (קטעים מודגשים בגוף המאמר) הוא מדריכם באורחות חיים, חושף מעט מעולמו הפנימי כדי שדבריו יתקבלו על ליבם, ומבקש מהם ללכת בדרכים אותן סלל, ולעיתים מתוך מסירות והקרבת כל אשר לו למען הזולת. יהיו שורות אלו לעילוי נשמתו הטהורה אשר נלקחה לשמי רום ביום ט' ניסן תשכ"ט.

רבי אריה שהכרתי היה אדם מורם מעם. מידותיו הנפלאות, אצילותו ועדינותו, ועל כולם הענווה - היו כשל אחד הגדולים.

מעולם לא פנה לאיש לבקש דבר-מה עבורו. גם בתקופות שהיה דחוק ביותר לא ביקש מאומה, ואף לא קיבל מאחרים. הסתפק במעט שבמעט, והיה שמח ומאושר שיכול לעבוד את בוראו.

"תמיד הייתה מגמתי להשריש בליבי אמונה חזקה בהשגחה פרטית... התאמצתי להשריש בליבי מידת הביטחון לפי מיעוט שכלי, כי כל מי שיש בו מידת הביטחון בידוע שיש בו מידת האמונה, שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו... לא דאגתי הרבה על איזה הפסד חלילה, 'הודו לה' כי טוב' שגובה חובו בטובתו..."

ברבי אריה התקיים הפסוק "חכמת אדם תאיר פניו". היה לו מאור פנים וטוב שהקרינו על כל מי שבא עמו במגע. אני זוכר בעת אירוסי בתנו הבכורה, הזמנתי כמובן את רבי אריה זצ"ל. משום מה נתמהמה, והמחותנים היו מעט קצרי רוח (הם לא הכירו אותו), ולא הבינו מדוע אני ממתין ומעכב את התנאים. אך משהגיע רבי אריה זצ"ל ונעמד בפתח, באחת חשו הכל כי אישיות מיוחדת בא להשתתף עמנו, וכל הטרוניות הפכו לדיבורי התפעלות והערכה, כאומר מאור פניו היו ביטוי לחכמתו הרבה.

ירושלים, חורף תש"ז 1946

המתח בין הדעות השונות בקרב יהודי הארץ ביחס אל הכובש הבריטי היה גדול, והפערים האידיאלים גרמו לחילוקי דעות קשים שעברו למעשים, כאשר הוסגרו אחים לידי האנגלים על ידי מוסדות הישוב. בכ"ג באדר נתפסו בירושלים, בעקבות הלשנה, רבים מאנשי האצ"ל. גם אני נתפסתי ונלקחתי לבית המאסר בירושלים - "הקישלה" המפורסם.

באותם ימים ילדה אשתי את בתנו הבכורה, ואני בבית הסוהר. האנגלים לא הודיעו על כך לאיש, ומשפחתי מאוד דאגה. כיוון שעברו מספר ימים ולא יצרתי כל קשר, היו בטוחים כבר שאני פצוע או חלילה אף...

ביום שישי הופיע לפתע רבי אריה ב"קישלה".(כידוע, התייחסו אף השלטונות הבריטיים אל הרב בהערכה רבה, ובמקרים רבים היה היחיד שאפשרו לו להיפגש עם האסירים. גם האסירים היהודיים שהוצאו להורג היה רבי אריה זה שפגש אותם אחרון).

היה זה יום שישי קצר, ורבי אריה נחפז אל בית חותני כדי להודיע להם כי פגש בי בכלא (הוא ידע כי אין הם יודעים עלי דבר), כאשר הודיע לו כי ד"ש זו חשובה להם, הופיע בפתח הבית ממש לפני שבת, ואמר: "פגשתי את יצחק. הוא ב'קישלה' בריא ושלם", ונעלם. חמותי הייתה משוכנעת כי אליהו הנביא בכבודו ובעצמו בא לבשר לה את הבשורה...

"כידוע, החזקתי במצווה לבקר את אחינו הנדכאים בבית הסוהר המרכזי וב'קישלה' משנת תרפ"ז (1938) בכל שבת ויום טוב. לא עצרני אף פעם גשם ושלג, קור וחום, במסירות נפש ממש".

הבורח מן הכבוד

רבי אריה קיים בעצמו "הבורח מן הכבוד" ועשה זאת בכל כוחו. משרצו להעניק לו תואר יקיר ירושלים – סירב. רבים וטובים הפצירו בו שיסכים, אך הוא סירב ולא נימק מדוע.

"ראיתי והתבוננתי כי אינו כדאי להשתדל להשיג משרה לדחוק את השעה. כי בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך. ומשלך יתנו לך..."

פעם שאלתי אותו, וברגע של גילוי לב ענה לי: "אין פותחים חלון בבית אפל" (כוונתו, כי כאשר הבית אפל, אי אפשר לראות את חסרונו, הרי חשוך בבית. אך כשיפתחו בו את החלון והאור יגיע, יראו את כל החסרונות...) כזה היה רבי אריה בענוותנותו וצניעותו, בטוח היה שאינו ראוי לכך, ואדרבה הדבר רק יגלה חסרונותיו ברבים.

"התאמצתי תמיד להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ותיכף ומיד התפללתי שלא ייענש שום אדם בסיבתי..."

 

* * *

עוד סיפור על גדולתו של רבינו שלא סופר עד היום:

כאמור לעיל, אי אפשר היה לשכנע את רבי אריה זצ"ל לקבל משהו שיקל על בית מגוריו, כפי שידוע ומסופר בספרים. זכור לי פעם אחת שיצא מגדרו, אבל כמובן לא עבורו, אלא עבור הישיבה. רבינו גר בחדר קטן בבניין ישן בישיבת "בית אריה". הישיבה נמצאת למעלה בראשותו של הרב הגאון אליעזר פטצינסקי שליט"א, חתנו של רבינו. הישיבה קיימת עד היום במקומה.

מאחורי הישיבה היה חדר שבו היה גר בחור רווק, ובאחד הימים בא הבחור לרבינו בהצעה, שמוכן לעזוב את החדר, ושישלמו לו דמי מפתח. רבינו לא הסכים, וגם לא היה בידו סכום כסף, וגם לא רצה לבקש ממישהו כסף לדמי מפתח.

ביום י"ב באב תשכ"ז כשבאתי להתפלל מנחה גדולה אצל רבינו, אמר לי: "אדבר איתך בעניין חשוב אחרי מנחה". התיישבנו ליד השולחן, ורבינו נתן לי מפתח, ואמר לי: "אתמול בערב בא הבחור אלי, ושם את המפתח של החדר על שולחני, והבחור אומר לי: 'פיניתי את החדר, ואיני רוצה דמי מפתח', והבחור מבקש ממני מחילה. אמרתי לבחור שלא היה שום תרעומת עליו והודיתי לו, וברכתי אותו. והנה המפתח. ואני מבקש ממך לטפל בעניין שאני רוצה לצרף את שטח החדר, ולהגדיל את אולם הישיבה".

קיבלתי את הצעתו, וליבי מלא שמחה שאזכה לעשות את העבודה הזאת. למחרת פניתי למשפץ, ר' משה חמוי, לבצע את העבודה. מר חמוי אמר לי: אני מאושר לעשות את העבודה במקום קדוש זה בישיבה של רבי אריה, ואתה תשלם לי רק על העבודה היומית ולא בקבלנות, כדי שיעלה פחות.

הבאתי את חומרי הבניין הנחוצים, והוא הביא פועלים, והתחיל. ביקשתי ממנו ארבע מסילות ברזל לתמיכה בתקרה אחרי שהוציא את הקיר שהפריד בין הישיבה לחדר. ומר מזרחי שאל אותי: "מה, נהיית קבלן?" ואני בתומי עניתי לו שהמסילות עבור שיפוץ בישיבה של רבי אריה. כששמע את דבריי, מיד קרא לשני פועלים להכין את המסילות ושלא יהיה בהם חלודה, ומיד העמיסו את המסילות על הטנדר שלו. מר מזרחי לא רצה לקבל תשלום בשום אופן, ואמר לי: "אני מודה לך שזיכית אותי במצווה גדולה כזאת עבור ישיבתו של רבי אריה". אחרי זה פניתי למר חיים רונדל ז"ל, שהיה נגר. כששמע שמדובר בישיבתו של רבי אריה מיד הלך אתי לישיבה, לקח מידות, ובמשך יומיים כל עבודת הנגרות הורכבה לשביעות רצוני. וכך היה עם הריצוף. ניגשתי לרצף הידוע בשכונה, רבי סעדיה. הוא טרם שמע אותי, וכבר אמר לי: "אין לי זמן, אני תפוס". לא ויתרתי ואמרתי לו: "זה לישיבה של רבי אריה". כשהוא שמע, מיד פינה זמן, ותוך יום וחצי סיים את עבודתו, ולא לקח תשלום כלל. "זאת זכות", אמר לי, "לעבוד בשביל רבי אריה".

הלכתי לבית החרושת למרצפות של ר' דוד גוטליב ז"ל, ותוך שעתיים המרצפות היו בישיבה. וזכור לטוב ר' ישראל וטנשטיין ז"ל שעזר הרבה בעניין. כל אחד מהנ"ל ביקשו לעשות עבור הישיבה של "בית אריה".

"הייתי נזהר מאוד מאוד מבלי להיות כפוי טובה חלילה למי שהטיב עמי, כמו שאמרו חז"ל: 'כל הכופר בטובתו של חברו כאילו כופר בטובתו של הקב"ה', ואמרו במדרש רבה שמות: 'הפותח פתח לחברו – את נפשו חייב ליתן עליו', וזאת עמדה לי. הרבה למדתי מידת הכרת טובה מאחיי היקרים אסירי ציון שיחיו..."

שבוע לפני ראש השנה נגמרה ונשלמה העבודה, ובאתי להגיד לרבינו שנשלמה העבודה. וכבר היה לו קשה לעלות במדרגות, ואני תמכתי בו, ועלינו ביחד לישיבה. שמחה גדולה הייתה נסוכה על פניו כשראה שנשלמה המלאכה.

שמו הלך לפניו, וכולם רצו לזכות לעשות משהו עבור רבינו זי"ע.

ישיבת "בית אריה" ב"ה קיימת עד היום באותו מקום, שכונת משכנות, רחוב רבי אריה, ירושלים. וזכותו של רבינו תמיד תגן עלינו.

"לא תתערבו חלילה וחס בשום מחלוקת שבעולם, ואל תחזיקו במחלוקת אפילו לשם שמים..."

* * *

סיפר הגאון הרב זילברשטיין שליט"א חתן נכדתו:

"פעם, בעת שהרב מסר שיעור, הגיע אליו הנשיא זמן שזר ז"ל, וביקש לדבר עמו. משנכנס שליחו ומסר את הבקשה, ענה הרב: "אני עוסק כעת בלימוד תורה. אם מדובר בנושא שדוחה תלמוד תורה, הנני מוכן, אך אם לא, בבקשה לדחות את הפגישה למחר".

ואכן, הנשיא נסע, ולמחרת התברר הסיפור הבא:

מאחר והיה טקס של חנינה לאסירים שבו השתתף נשיא בית המשפט בארצות הברית, הוא פנה לאחד האסירים, ושאל אותו: "האם אתה תמשיך לגנוב בעתיד?" האסיר חשב רגע וענה: "רק דבר אחד (או פעם אחת). אני צריך "להשיג" לרב לוין שעון, כי אין לו שעון"!

לפליאתו של האורח הסביר האסיר כי הרב אריה לוין לימד אותם בכלא על מידת האמת, ודבריו כל כך חדרו לליבו, שהוא החליט לקבל על עצמו שלא לגנוב יותר כדי להימנע מהשקרים הנובעים מהסתרת והכחשת המעשה, וממילא לא יוכל יותר לגנוב. אבל הוא כל כך מעריך ומעריץ את הרב לוין, שהוא רוצה לתת לו מתנה שעון יד שאין לרב. האורח התפעל כל כך מהסיפור וביקש לפגוש את הרב לוין. הוא התלווה אל הנשיא שזר כדי לפגוש את הרב, ומכיוון שהדבר לא הצדיק ביטול תורה, דחה הנשיא את הביקור למחרת!

"כל אלו שהייתי קשור להם בחיי, בפרט לאלו שהתקרבו אלי בקרבת אלוקים והרגשתי בצערם ובסבלם, לא אשכחם, אם תהיה לי איזו זכות אחר י"ב חודש לבקש רחמים לפני כסא הכבוד..."

(באדיבות "עת לחשוב" כתב עת לחשיבה יהודית)

מעלת לימוד התורה בערב שבת ובשבת קודש - שיחה עם הרב פינקל זצ"ל

דרשו \ שיחה במעונו של הגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל שליט"א

הרב מ. ברמן. מתוך אתר שטייגן

* מתי מכין ראש הישיבה את שיעוריו הרבים שנמסרים לבני הישיבה * מהי מעלתם של ימי שישי שבת ללימוד * מה ראוי ללמוד בזמנים אלו יותר מכל * איזו 'קושיא' אין עליה תשובה... * על כל אלו ועוד זכינו לצקת מאורו של ראש הישיבה הגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל זצ"ל בשיחה במעונו בירושלים.



אחד מגדולי ראשי הישיבות, מקברניטי הטוויית דרכן ופריחתן, הינו הגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל זצ"ל ראש ממלכת התורה - ישיבת מיר, וחבר מועצת גדולי התורה. 

כשמדובר בתוכנית ייחודית מבית היוצר של המפעל המרומם - 'דרשו', הפונה לכלל לומדי הישיבות די בכל אתר לקדם תוכנית ייחודית לתוספת לימוד ביומי דמעלי, אך טבעי הוא לקבל דעת תורה ויראה, מפי ראש הישיבה שליט"א, שיטווה בפנינו את הדרך אשר ילכון בה להגדיל תורהו להאדירה. 

וכך בפתחו של זמן הקיץ, כשהמונים צובאים על דלתו של ראש הישיבה בציפיה לימנות על בני העליה הספונים באהלה של תורת מיר, ולהתקבל ליכנס בשעריה, ניאות ראש הישיבה לקבל משלחת של ראשי הארגון 'דרשו' שבאו לדון ולבקש את עצתו ודברי החיזוק למעו הגשמת מטרה נעלית זו של תוספת לימוד ביומי דמעלי בערבי שבתות ומוצאי השבת בהיכלי הישיבות. 

בחרדת חיל נכנסו פנימה לחדרו של ראש הישיבה זצ"ל, חברי המשלחת מטעם דרשו, הרב גרשון קרויזר שליט"א ראש אגף בני הישיבות ב'דרשו', ועמו הרב שלמה רוזנשטיין שליט"א מראשי הפועלים בקרב הארגון, ועמהם הרב הלל מן שליט"א המסייע בידי הארגון רבות, ומקורבו של ראש הישיבה שליט"א, ובפיהם הבקשה לקבל ממנו אורחות דעת, אודות ענין נשגב ורם ערך זה של הלימוד בשעות ובזמנים אלו, שכידוע לא רבים משקיעים זאת בלימוד התורה. 

כבר בפתחה של ההתיעצות, הפתיע ראש הישיבה בשאלתו הרטורית - 

'וכי יודעים אתם מתי מכין אני את שיעוריי אותם אני מוסר בפני בני הישיבה במשך ימי השבוע'? 

התשובה לא איחרה לבא, וראש הישיבה אף משיב ואומר - 

'את השיעורים שלי אני מכין ביום שישי בצהריים בערבו של יום השבת, זהו זמן מיוחד שבו יש לו לאדם נשמה יתירה והלימוד בו הוא רב חשיבות לרכוש יסודות אמת בתורתינו הקדושה'... 

לשמע הדברים, עולה וצצה השאלה כפי שהציג זאת מקורבו הרה"ג הלל מן שליט"א - 'אם הזמן הוא כה מסוגל וכה חשוב ללימוד, מדוע בהיכלי הישיבות מאז ומקדם לא קבעו זאת כיום לימוד רגיל כיתר ימי השבוע'? 

ראש הישיבה מהרהר, ומשיב מיידית - 'אין זו שאלה זו קושיא שכדרכה של הגמרא קושיא אין עליה תשובה...'. 

לאחר מכן מבקש ראש הישיבה לומר דבר מה שהוא חשוב שכל בן ישיבה יקרא ויפנים זאת עמוק בליבו, וכה הם דבריו המאלפים: 

'יש לידע ששבוע ימים מורכב משבעה ימים, ואין זה חמישה ימים, ועוד שני ימים שונים ונפרדים, וכשהשבוע מורכב משבעה ימים, יידע כל בחור שאם מבקש הוא לרכוש קנין אמת בתורה הקדושה, עליו להשקיע שבעה ימים ולהגות בתורה הקדושה מידי יום ביומו כולל בימי שישי ושבת'. 

ושוב עולה השאלה שעלתה בקרב ראשי הארגון לא אחת, בזמני לימוד אלו האם עדיף שיעסקו הבחורים בלימוד ענינים אחרים ממה שנלמד במשך ימי השבוע בישיבה, או שעדיף לחזור ולשנן את הנלמד בישיבה במשך כל ימות השבוע? 

- 'דעתי היא ברורה' משיב ראש הישיבה, 'יש לחזור ולשנן את הנלמד בישיבה במשך הזמן, ואם בן ישיבה יכין לעצמו תוכנית מפורטת של הספק חזרה ושינון של המסכת הנלמדת בישיבה, יוכל לרכוש בה ידיעה מקפת וקנין אמת. כך בישיבה אצלינו במיר, בצעתי לפני בני הישיבה, היות ובזמן הבא ישנם 17 שבועות עד החגים, והמסכת הנלמדת בישיבה היא מסכת גיטין שמנינה 89 דף, אם אדם יכין לעצמו תוכנית שבכל סוף שבוע ילמד וישנן כחמישה דפי גמרא מן המסכת, יוכל בסוף הזמן לרכוש ידע וקנין במסכת כולה, וצמיחתו הרוחנית תהיה רבה'. 

לשאלת הרב קרויזר, אודות כאלו שעיתותם בידם וחוזרים הם על תלמודם בזמנים שונים, ובשל כך חפצים הם ללמוד ענינים אחרים שלא מסדרי הישיבה בזמנים אלו, השיב ראש הישיבה בהחלטיות: 'דעתי היא שעדיף הוא החזרה והשינון על החומר הנלמד, ואם ירצה יוכל לחזור על מה שלמד בזמן או בשנה קודמת, ובלבד שיחזור וישנן את תלמודו שכך ירכוש זאת לנצח'. 

הרב רוזנשטיין מעלה בפני ראש הישיבה את הסוגיא של נתינת תמלוגים אודות הלימוד, אם יש בכך טעם לפגם, שאין הלימוד נעשה אך ורק למען הלימוד. וראש הישיבה משיב על אתר: 'מתוך שלא לשמה בא לשמה, ועל ידי כך יבואו להעמיק תלמודם וללמוד אף לשמה, אבל חשוב לסייע ולהמריץ בכדי שיבואו לעשות כן'. 

ראש הישיבה מתבקש על ידי מקורבו הרב הלל מן להעביר מסר לאותם הרבים מתלמידי הישיבות הגבוהות בכל אתר, שלבטח יקראו את הדברים ויחפצו לדעת מהי דעתו של ראש הישיבה בפנייתו אליהם, כל אחד בשמו הטוב... 

ראש הישיבה משיב בדבריו כשחיוך נהיר על פניו: 'יש לידע שימי שישי שבת זהו זמן של "שטייגען", ואם יידע האדם לנצלם, הוא יעלה במעלות היראה והידיעה בלימוד התורה, וראוי שהבחורים עצמם יתארגנו לכך ויסייעו בידי הארגון החשוב 'דרשו', לחזק ולרומם ענין נשגב זה, לקבוע זמנים אלו ללימוד ושינון תלמודם הנלמד במשך כל ימות השבוע, והנני תפילה שחפץ ה' בידכם יצליח להמשיך ולהגדיל תורה ולהאדירה, וכל הנמנים בכך יראו אך ברכה בעמלם...'. 

בלחיצת יד חמה ובברכה מעומק הלב לכל אחד ואחד מהמשתתפים, נפרדנו משעה של קורת רוח, בחדרו של ראש הישיבה, ונוכחנו מהי דעת תורה, ובעיקר למדנו את הרואותיו והמלצותיו של ראש הישיבה, בפנותו ישירות לכל אחד ואחד מבני הישיבות הגבוהות, שלבטח יקבלו יוכלו לקבל אורחות משכיל בדרכם העולה במסילת בית ה' עדי השלימות.

הרב אהרן טולנפלד זצ"ל

הרב אהרן טולנפלד זצ"ל

בהלוויה רווית יגון וכאב ליוו המונים מתושבי פ"ת למנוחות את איש החסד הרב אהרן טולנפלד זצ"ל, שנפטר בחטף בליל שב"ק לסדר "וידום אהרן", והוא בן נ"ד שנים בלבד.

הרב אהרן טולנפלד זצ"ל נולד בז' שבט התשכ"ג בארגנטינה להוריו הרב יצחק אריה זצ"ל ומרת יוכבד ע"ה. בעצת גדולים, עזבה המשפחה את ארגנטינה ועלו לארץ ישראל, כדי לזכות ולחנך את ילדיהם בקדושה וטהרה. ר' אהרן למד בילדותו בת"ת עץ חיים בירושלים ועלה ונתעלה בישיבת קרלין בבני ברק, בישיבת סלובודקא ובישיבת מעלות התורה בירושלים, שם יצק מים על ידי ראשי הישיבה, שחיבובוהו עד מאד, כשהוא שוקד על התורה בהתמדה וביגיעה, כשהוא אהוב על כל מכיריו.

לאחר נישואיו עם רעייתו תליט"א למשפחת קוריץ, המשיך את לימודיו בכולל האברכים ביהוד שבראשות הגר"י טורצ'ין זצ"ל, ולאחר מכן הגה בתורה בכולל 'שירת דבורה' בת"א בראשות הגר"ש גוטפריד שליט"א.

לאחר שנאלץ לצאת לעבוד לפרנסתו, ניהל בעשור האחרון פרויקט דירות במודיעין עילית, דרכו סייע ועזר במסירות נפש ובהשקעות כספיות אדירות, למאות אברכים צעירים להקים את ביתם בנחת כלכלי. רבים מתושבי שכונת גני הדר, בה התגורר, סיפרו במהלך השבעה על סדר לימודו ושקיעותו בלימוד התורה, בפרט בלילות וימי שבת קודש, שנוצלו על ידו לשקידה בתורה, בעמל הסוגיות ובריתחא דאורייתא, כבן ישיבה צעיר. כל באי בתי המדרשות באזור מגוריו סיפרו בהתרגשות שבכל שבת ראו את ר' אהרן יושב ולומד בעריבות ובנעימות, בשעות מרובות. סעודת השבת בביתו החלה בקביעות בשעת הצהרים, כיון שר' אהרן ישב והגה בתורה בביהמ"ד עד לשעה זו. גם בליל שבת האחרון בחייו, סיים את הסעודה בבית חתנו יבלחט"א ופנה ללמוד בביהמ"ד, עד שעה לאחר חצות הלילה, כאשר מספר שעות לאחר מכן נפטר לבית עולמו במיתת נשיקה.

רבים הפליגו לספר על כספי צדקה רבים שפיזר בסתר וללא כל פרסום. בכל מהלך השבעה הגיעו בני תורה ומנהלי מוסדות תורה וחסד רבים, שסיפרו בהתרגשות ובדמעות, על סכומים גדולים שהעביר להם, כשאף אחד לא ידע, כשהם מספרים שלר' אהרן זצ"ל היתה רגישות ועין חדה לדעת מי נצרך, וללא שביקש, העביר לו מבלי שירגיש תמיכה נכבדה, מתוך מתן תחושה שמדובר ב"הנחה" או ב"הטבה מהחברה" וכדומה, כאשר מדובר היה בתרומות שנתן מכספו הפרטי, כשהוא עומד בתוקף על כך שהדברים לא יתפרסמו.

רבים העידו שהעביר על מידותיו בצורה בלתי נתפסת, ואף אנשים שפגעו בו בדרך זו או אחרת, מעולם לא כעס עליהם או יצא מגדרו, אלא דן אותם לכף זכות, שמא הינם שרויים במצוקה כלשהי, או שמורים היתר לעצמם וכדו', ומעולם לא הביכם, אלא פתר את הבעיות והמשוכות שהגיעו לשולחנו, ברגישות נדירה ובצניעות יתר. סיפרו אנשים שעבדו עמו, שאף אנשים שניסו לפגוע בו ולהוציאו משלוותו, עזר להם והיטיב עמם בכל כוחו ומרצו. הגר"מ שפרן שליט"א סיפר על ישרותו המיוחדת, עדינות נפשו ונקיות כפיו המופלאה.

סיפר אחד הדיינים שמתוך אלפי דיני התורה שבאו לפניו, לא פגש באדם ישר כמותו,

הלוויתו רבת התוגה והכאב יצאה במוצ"ש פרשת שמיני מביתו לבית העלמין ירקון חלקת פתח תקוה, כשהמונים מסלתה ושמנה של פ"ת התורנית ליווהו בבכיות ובצער על אובדנו של איש מופת שכמותו.

מאחר שבחודש ניסן נאסר להספיד, נשמעו דברי התעוררות מהגר"ש גוטפריד שליט"א, מרא דאתרא דשכונת גני הדר, שאמר בדבריו שכשאדם עולה לבי"ד של מעלה, שואלים אותו האם "נשאת ונתת באמונה". מעידני עליך ר' אהרן שתוכל לעמוד לפני רבש"ע, ולומר בבטחה "נשאתי ונתתי באמונה". מעולם לא חיפש לבטל את הצד השני, ורק האמת עמדה לנגד עיניו, אף שפעמים תבעוהו שלא בצדק, לא זלזל מעולם, וכל מטרותו היתה להוציא דין לאשורו. עוד העיד שצורת התלמיד חכם שבו ועסק התורה הבוער בקרבו לא השתנתה כלל מאז שלמד עימו בכולל לפני כשלושים שנה, ומאז לא השתנה, ונשאר 'גברא רבה' עד יומו האחרון.

אחיו הרה"ג רבי שמואל טולנפלד שליט"א מנהל ת"ת נתיבות התורה במודיעין עילית, עורר את הציבור הגדול על כך שעלינו לדבוק כעת במידת "וידום אהרן" ולקבל את דין שמים באהבה רבה, כפי שהמנוח זצ"ל דבק כל חייו במידת ההבלגה והשתיקה, יחד עם שלל מעלותיו הרבות.

רב קהילת בעש"ט הגרא"פ מוצען שליט"א קרא עליו את הפסוק 'כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך', והעלה על נס את התמדתו הרבה בלימוד בשבתות ובכל זמן פנוי, בשקיעות יוצאת דופן, ובפרט בלילות שבת. הוא סיפר על מעשי החסד השקטים שלו, כשבכל פעם שסייע בעוז ליחידים או לרבים, ביקש והפציר שלא לפרסם שמו ולו ברמז, ונהג לומר תמיד שנתינת הצדקה זו הסגולה עצמה.

רב ביהמ"ד הגר"מ רוט שליט"א תינה בקול נהי על כך שאיבדנו את עמוד התורה, עמוד התפילה ועמוד החסד, עליהם עומד העולם, ואמר שבודאי רצונו של ר' אהרן זצ"ל שלא יספידוהו בחודש ניסן, כפסק השולחן ערוך.

בנו הגדול הבה"ח יוסף יבלחט"א מירר בבכי על האבידה הגדולה ועל מידותיו הנפלאות וליבו הרחום והחנון, האיכפתי והדואג כל כך של אביו זצ"ל.

אחיו הגרי"נ טולנפלד שליט"א, ראש ישיבת משכן התלמוד ורב הקהילה בפרדס כץ, עמד על אישיותו האצילית ורבת הגוונים, כשכל פרט מאישיותו מרכיבה רוממות של אדם השלם.

ידידו הקרוב הגר"י זק"ש שליט"א ראש ישיבת תפארת מרדכי בב"ב העלה על נס את מידותיו התרומיות והיותו אב אוהב למשפחתו ולכל בני הקהילה, כאשר על רבי אהרן זצ"ל ניתן להמליץ ש"מלמד שלא שינה", במעלותיו העצומות והיותו אוהב ורודף שלום, כשהתורה היתה משוש חייו וכולו חסד והטבה.

חתנו הרה"ג רבי יוסף א. ז'ולטי שליט"א עורר את הציבור להתחזק וללכת בדרכי חותנו זצ"ל, שהיה אב אוהב ומיטיב לכל בני המשפחה ולעשרות רבות של משפחות במצוקה, בני תורה ודעת, והכל מתוך שלוות נפש מיוחדת והטבה לכל יהודי בצורה מעוררת השתאות, כאשר למרות שנצרך לעסוק בעסקי הפרנסה, הרי לימוד התורה היה שמחת ופסגת חייו וכל כולו היה יהודי ירא שמים, המדקדק על קלה כבחמורה, מתוך ענווה והצנע לכת.

הותיר אחריו את אלמנתו החשובה תבלחט"א, בנים ובנות, כאשר שלשה מהן לא זכה להכניס מתחת לחופה, בנו הבה"ח אריה נ"י, ואת חתניו הרה"ג רבי יוסף ז'ולטי, מלומדי ביהמ"ד הליכות תורת ישראל לדיינות, הרה"ג רבי דוד משה אברמוביץ', מלומדי כולל זכרון משה בב"ב, והרה"ג רבי יעקב ישראל רפפורט, מלומדי הכולל בגני הדר. יהי זכרו ברוך.