סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

טוב אתה לישראל מאב ואם

טוב אתה לישראל מאב ואם
תחושות * הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט*

"כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו, רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. נענה רבי טרפון ואמר: 'טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא'. נענה רבי יהושע ואמר: 'טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא'. נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: 'טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא'. (סנהדרין קי, א).

--- כחצי שעה לאחר הסתלקותו של הגר"ע יוסף זצוק"ל, פנו אלי מ"יתד נאמן", כדי שאכתוב, בזריזות מירבית, מאמר קצר לזכרונו הטהור. כתבתי שם, ב"יתד", על הכרותי הקרובה להגר"ע זצ"ל, דרך ספרי 'יביע אומר'. כתבתי על כך שהכרותי האישית עם הגר"ע זצ"ל לא היתה הכרות פנים אל פנים. אך היא היתה היכרות כמעט יומיומית, קבועה, בכל 12 השנים האחרונות, מתוקף תפקידי כעורך ספרי קדמונים ב"מכון ירושלים".

בכל אחת ממאות ה"תשובות" אותם ערכנו בשנים האחרונות, מצויינים מאות ציטוטים ומראי מקומות לספרי שו"ת רבים מספור, ובמסגרת עריכת השו"ת צריכים העורכים לבדוק ולעיין בכל "מראה מקום". והנה, אם אנו מגיעים ל"תשובה" שעסקה באותו נושא, כשגם הגר"ע יוסף זצ"ל כתב עליה, מיד אנו, העורכים, יודעים שאנו "מסודרים", כי ה'יביע אומר' יביא בעבורנו את כל החומר הרלוונטי, מא' ועד ת'. שאלתי פעמים רבות תלמידי חכמים חשובים האם שמעו על שו"ת פלוני, כזה או אחר, וגם בקיאים וטובים השיבו בשלילה, אך ברוב המקרים הציטוטים הללו מוזכרים בשלל ספריו של הגר"ע יוסף, שסדרות ספריו הינם בחינת נס והצלה לכל דורש ספר. משפט מוכר הוא בין עורכי ספרי קדמונים הוא ש"לא מצאתי את הספר הזה, ואפילו הרב עובדיה לא הזכיר אותו".
עילעול חטוף בסדרות ספרי הגר"ע זצ"ל הינם ספר מוסר חי ומוסר השכל שאין כמותו להתמדת וידיעת התורה. הבה וננסה להבין כיצד בן תמותה היה מסוגל ללמוד, אפילו לקרוא רק פעם אחת בחייו, רבבות ספרים, בכל חלקי התורה, ולצטטם בבהירות ובדיוק זכרונו הפנומנלי. גם אם מדובר באישיות נדירה ומופלאה, שהצליחה לזכור בזכרון צילומי שכמעט לא היה כמותו, את כל אשר הגה ולמד, הרי הגר"ע זצ"ל הוצרך ללמוד את ים התורה האין- סופי הזה, בשקידת התורה, בעמל ויזע אדיר, ולאגור את הכל במוחו הגדול. אם אנו רוצים לראות התמדת התורה מהי, עלינו לנסות ולהכיל את רבבות הספרים שהגר"ע זצ"ל הכירם מכריכה לכריכה, ולהזכיר את דבריהם לדורות הבאים, בהיקף עצום ומופלא. כבר בתור בן עליה צעיר, בישיבת פורת יוסף, ישב הגר"ע זצ"ל ושינן 40 פעם מסכת גיטין, ומאז ועד נפלו על משכבו לא פסק פומיה מגירסא, בהתמדה ללא גבול, בשוררו את שירת בת השמים, התורה הקדושה. אוי נא לנו, כך כתבתי, כי איבדנו אחד ומיוחד מגדולי שקדני הדור, שהתורה הקדושה, על כל היקפה האדיר והעצום, היתה תמצית דמו ואהבת חייו.

-- כך כתבתי השבוע. והנה ניגש אלי תלמיד חכם ספרדי מעירנו וסנט בי: "עם כל הכבוד, אתה לא מבין כלום. אצלכם הרב עובדיה היה גאון שידע את כל התורה כולה. ובשבילנו? בשבילנו הוא היה אבא".

רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, בספרו "שיחות מוסר", מחלק את שבחי החכמים לרבם ומסביר כיצד התייחס כל אחד מהתלמידים לתפקידו של הרב ומורה הדרך. רבי טרפון סימל את רבו לטיפת גשם, בהתכוונו לכך שכשם שהגרעין הטמון באדמה יונק את כוחו וצומח מכוחה של טיפת הגשם, כך נשמת התלמיד הטמונה בתוככי גופו, זקוקה להשפעתו של הרב, כדי לינוק ממנו את לקחי גשמי הדעת שמרעיף עליו, ועל ידי "טיפת הגשם" שמוזיל עליו הרב, יצליח לפרוח, לצמוח ולשגשג. רבי יהושע הדגיש בדבריו את "טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה", מפני שטבע השמש להצמיח את הזרע הטמון באדמה יחד עם הארת הזרע והקרנת קרני אור החמה עליו, כך הוא הרב, המצמיח ומגדל את תלמידיו בשילוב הארתו אליהם, הארה המצילתם מאבני הנגף החינוכיים העלולים לעמוד בדרכם, בכל שטחי החיים.

לעומת שני חבריו, הדגיש רבי עקיבא את מעלתו של הרב, אשר נחשב הוא יותר מאב ואם. ההורים הינם האנשים המטפלים באדם ובלעדיהם הריהם אומללים וחסרי אונים. גם הרב הוא כך, משמש כאומן הנושא את היונק, מטפחו ומתמסר אליו, עד שהתלמיד יכול לעמוד עת רגליו גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
 
 הגר"ע יוסף זצ"ל היה מתמיד עצום שאין כמותו, שקדן השקדנים וגאון מופלא, שהידע התורתי שצבר בראשו ולבבו, לא נודעו כמעט במאות השנים האחרונות. אך למאות אלפי יהודים, אותם ראינו כולנו השבוע בהלוויה בירושלים, היה  בעיקר אב אוהב, אם רחמניה ומלאך, שטפח באהבה על קודקוד כל עולם יהדות המזרח בדור האחרון ואמר לו: "גדל"!!
 
היינו שם. ראינו רבבות אברכים ובני ישיבות ספרדים. כולם חבים את עולמם הרוחני לאדם אחד, שהרים את קרנם, העלה על נס את עצם קיומם התורתי, ואמר להם, בספרדית מדוברת, "לכו ללמוד"!!
 
הגר"ע יוסף זצ"ל נתן לכל יהודי ממוצא מזרחי את תחושת החיבור, השייכות. תחושת גאוה עצומה על כך שהנה, משתייך הוא לעולם פורח ומשגשג של תורה והלכה. לא שייכות לעולם חדש, לא חיבור לעולם המסונף והטפל לעולמות תורניים אחרים, חשובים לכשעצמם. אלא שייכות וקשר מתמשך אל תור הזהב של  הבית יוסף וכל חכמי המזרח לדורותיו, ולמעלה בקודש, אל תקופת ההוד של  הרא"ש, הרי"ף והרמב"ם. הגר"ע יוסף זצ"ל, אביהם ואהובם של כל יהדות ספרד, השריש בקרב כל אחד ואחד שהוא יכול להיות המשך לדורות של עמלי תורה, טהרה וקדושה, וככזה עליו לעמול, להתייגע בתורה, לדקדק בהלכה ולהתחבר אל המקור הטהור של ענקי הרוח הספרדיים. לא לחינם חש כל יהודי ספרדי בימים טרופים אלו שהוא, באופן אישי, איבד אבא. זהו לא רק הקשר המפלגתי- תנועתי. זהו לא רק הקשר השבועי בשיעור בלוויין, או הקשר אל פסיקת ההלכה, המלווה את חיי היהודי בכל רגע נתון. זוהי תחושת החיבור והשייכות, שהגר"ע זצוק"ל נטע בלבבות כל יחיד ויחיד.
 
אין מילים מתאימות יותר, אין הגדרה מדויקת יותר, לתחושות כל אחד ואחת מקרב עולם התורה הספרדי, מדן ועד אילת, מאשר מילות הערגה והכיסופין של חז"ל למורם ורבם. "טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא".
 
---- אוי לספינה שאבד קברניטה.
 

מרא דכולא תלמודא - מאמר לזכרו של הגר"ע יוסף זצוק"ל

מרא דכולא תלמודא
אלון בכות
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

קשה לכתוב, בפרט כעת, כשעדיין הכאב חד וצורב. והרשו נא לי, בהורמנא דעמלי התורה, לכתוב על
דמות הנפילים של הגר"ע זצ"ל מתוך הכרות אישית.

הכרותי האישית עם הגר"ע זצ"ל לא היתה היכרות פנים אל פנים. אך היא היתה היכרות כמעט
יומיומית, קבועה, בכל 21 השנים האחרונות, מתוקף תפקידי כעורך ספרי קדמונים ב"מכון ירושלים".
בשנתיים האחרונות הנני זוכה, יחד עם חבר תלמידי חכמים יקר, לשקוד על עריכת כרכי שו"ת זכר
יהוסף, להגאון הנודע רבי זכריה יוסף שטערן זצ"ל, אב"ד שאוואל שבליטא. מרן רבינו החזו"א זי"ע
סיפר שהיתה "תחרות", סוג של שמחת תלמידי חכמים, בין גדולי ליטא, מי יצליח לומר "מראה מקום"
בכל התורה כולה, שהגאון משאוול לא יודע עליו. אך איש לא הצליח לגלות "מראה מקום" כזה. ואגב,
שמו הראשון של מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל היה 'יוסף', על שמו של רבי זכריה יוסף שטערן,
כשמשפחת מרן זי"ע היתה מתלמידי הגרי"ז בעיר מולדתם שאוול.

בכל אחת ממאות ה"תשובות" של הזכר יהוסף מצויינים עשרות, לפעמים כמאה, ציטוטים ומראי
מקומות לספרי שו"ת רבים מספור, ובמסגרת עריכת השו"ת צריכים העורכים לבדוק כל "מראה
מקום". הגרי"ז ידע בעל פה אלפי ספרים, חלקם ספרים רבים שלא הוזכרו בשום ספר אחר, חוץ
מספריו של הגר"ע יוסף זצ"ל. שאלתי פעמים רבות תלמידי חכמים חשובים האם שמעו על שו"ת
פלוני, כזה או אחר, וגם בקיאים וטובים השיבו בשלילה, אך ברוב המקרים הציטוטים הללו מוזכרים
בשלל ספריו של הגר"ע יוסף, שסדרות ספריו הינם בחינת נס והצלה לכל מחפש ודורש ספר, בפרט
לעורכי ספרים, שחיפושם אומנותם. משפט מוכר הוא בין עורכי ספרי שו"ת זכר יהוסף הוא ש"לא
מצאתי את הספר הזה, ואפילו הרב עובדיה לא הזכיר אותו".

עילעול חטוף בסדרות ספרי הגר"ע זצ"ל הינם ספר מוסר חי ומוסר השכל שאין כמותו להתמדת
וידיעת התורה. הבה וננסה להבין כיצד בן תמותה היה מסוגל ללמוד, אפילו לקרוא רק פעם אחת
בחייו, רבבות ספרים, בכל חלקי התורה, ולצטטם בבהירות ובדיוק זכרונו הפנומנלי. גם אם מדובר
באישיות נדירה ומופלאה, שהצליחה לזכור בזכרון צילומי שכמעט לא היה כמותו, את כל אשר הגה
ולמד, הרי הגר"ע זצ"ל הוצרך ללמוד את ים התורה האין סופי הזה, בשקידת התורה, בעמל ויזע -
אדיר, ולאגור את הכל במוחו הגדול. אם אנו רוצים לראות התמדת התורה מהי, עלינו לנסות ולהכיל
את רבבות הספרים שהגר"ע זצ"ל הכירם מכריכה לכריכה, ולהזכיר את דבריהם לדורות הבאים,
בהיקף עצום ומופלא. כבר בתור בן עליה צעיר, בישיבת פורת יוסף, ישב הגר"ע זצ"ל ושינן 04 פעם
מסכת גיטין, ומאז ועד נפלו על משכבו לא פסק פומיה מגירסא, בהתמדה ללא גבול, בשוררו את
שירת בת השמים, התורה הקדושה. אוי נא לנו, כי איבדנו אחד ומיוחד מגדולי שקדני הדור, שהתורה
הקדושה, על כל היקפה האדיר והעצום, היתה תמצית דמו ואהבת חייו.

ההתמדה האין סופית שלו. שקיעותו העצומה בלימוד התורה. "אין לו שום דבר חוץ מללמוד. בן אנוש
אינו יכול לעמוד בזה, כל היום וכל הלילה, יושב הוא עם ספר פתוח לצידו", שמעתי לפני זמן מה מרבי
אליהו שיטרית, העורך והמקליד של ספרי הגר"ע יוסף זצ"ל, שישב לצידו בכל שעות היום, "אין לרב
שום חופשות ואין לו שום הפסקות. בכל רגע הוא מחשב כמה הוא יוכל להספיק ללמוד עוד ועוד, גם
בגילו הכל כך מופלג ובמצב בריאותו הלא תקין, כל הזמן לומד ולומד".

*****

שעת אחר הצהרים בלשכת הפרופסור במחלקה הכירורגית בבית הרפואה "הדסה". בניו של הגר"ע
יוסף זצ"ל יושבים מול הפרופסור וממתינים למוצא פיו. אביהם, שעל לבבו רבבות ספרי תורה, אינו
חש בטוב וזקוק לטיפול רפואי, והרופא יאמר כעת את דברו. "אבא שלכם הוא רב חשוב וקשה לי
להכאיב לו. מצד שני, בגלל מצבו הבריאותי, אי אפשר לבצע את הטיפול בהרדמה, ומצד שלישי,
הטיפול הוא חובה למצבו ואי אפשר לוותר עליו בשום פנים ואופן. לכן, אנא, אל תיבהלו, אם תשמעו
זעקות מחדר הטיפולים. אני מצטער מראש"...

רבי דוד יוסף ניגש בדחילו ורחימו אל אביו הגדול, מנסה להכין אותו אל הכאבים האמורים לבוא.
"יהיה קשה", אמר רבי דוד ואבא, הגר"ע יוסף, הניף את ידו בביטול מוחלט ואמר: "קשה? למה
קשה? אני עסוק כעת בסוגיית "אין עד נעשה דיין". אני אחשוב על הנושא והרופאים יתעסקו במלאכת
הרפואה, והכל יהיה בסדר, בעזרת ה' יתברך. אין לכם מה לדאוג"...

בתום הטיפול הקשה נכנס הבן לחדר, כדי לומר לאביו, שהיה אחוז במחשבות הסוגיה, שהטיפול
הכואב הסתיים לו. "למה הרופא לא מתחיל את הטיפול? למה הם מחכים?!" שאל הגר"ע יוסף
זצ"ל...

- - - ידועים דברי היערות דבש, שכאשר אדם גדול נפטר לבית עולמו, ראוי לכל אחד ליטול מידה ---
ממידותיו. והנה כעת שומה עלינו, עמלי תורת ה' בטהרה, לשים אל לבבנו וליטע בקרבנו כי תורתינו
הקדושה, למרות שאין לה נחלה ומיצרים, מכל מקום ניתן לעמול ולהשיג את היקפה עוד ועוד. והיה
אם נזכה ליטול, ולו במעט, עוד מבקיאות התוה"ק, הרי שיהיה חיזוקינו נר נשמה וזכות להגאון זצ"ל

מרא דכולא תלמודא

מרא דכולא תלמודא
אלון בכות
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

קשה לכתוב, בפרט כעת, כשעדיין הכאב חד וצורב. והרשו נא לי, בהורמנא דעמלי התורה, לכתוב על
דמות הנפילים של הגר"ע זצ"ל מתוך הכרות אישית.

הכרותי האישית עם הגר"ע זצ"ל לא היתה היכרות פנים אל פנים. אך היא היתה היכרות כמעט
יומיומית, קבועה, בכל 21 השנים האחרונות, מתוקף תפקידי כעורך ספרי קדמונים ב"מכון ירושלים".
בשנתיים האחרונות הנני זוכה, יחד עם חבר תלמידי חכמים יקר, לשקוד על עריכת כרכי שו"ת זכר
יהוסף, להגאון הנודע רבי זכריה יוסף שטערן זצ"ל, אב"ד שאוואל שבליטא. מרן רבינו החזו"א זי"ע
סיפר שהיתה "תחרות", סוג של שמחת תלמידי חכמים, בין גדולי ליטא, מי יצליח לומר "מראה מקום"
בכל התורה כולה, שהגאון משאוול לא יודע עליו. אך איש לא הצליח לגלות "מראה מקום" כזה. ואגב,
שמו הראשון של מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל היה 'יוסף', על שמו של רבי זכריה יוסף שטערן,
כשמשפחת מרן זי"ע היתה מתלמידי הגרי"ז בעיר מולדתם שאוול.

בכל אחת ממאות ה"תשובות" של הזכר יהוסף מצויינים עשרות, לפעמים כמאה, ציטוטים ומראי
מקומות לספרי שו"ת רבים מספור, ובמסגרת עריכת השו"ת צריכים העורכים לבדוק כל "מראה
מקום". הגרי"ז ידע בעל פה אלפי ספרים, חלקם ספרים רבים שלא הוזכרו בשום ספר אחר, חוץ
מספריו של הגר"ע יוסף זצ"ל. שאלתי פעמים רבות תלמידי חכמים חשובים האם שמעו על שו"ת
פלוני, כזה או אחר, וגם בקיאים וטובים השיבו בשלילה, אך ברוב המקרים הציטוטים הללו מוזכרים
בשלל ספריו של הגר"ע יוסף, שסדרות ספריו הינם בחינת נס והצלה לכל מחפש ודורש ספר, בפרט
לעורכי ספרים, שחיפושם אומנותם. משפט מוכר הוא בין עורכי ספרי שו"ת זכר יהוסף הוא ש"לא
מצאתי את הספר הזה, ואפילו הרב עובדיה לא הזכיר אותו".

עילעול חטוף בסדרות ספרי הגר"ע זצ"ל הינם ספר מוסר חי ומוסר השכל שאין כמותו להתמדת
וידיעת התורה. הבה וננסה להבין כיצד בן תמותה היה מסוגל ללמוד, אפילו לקרוא רק פעם אחת
בחייו, רבבות ספרים, בכל חלקי התורה, ולצטטם בבהירות ובדיוק זכרונו הפנומנלי. גם אם מדובר
באישיות נדירה ומופלאה, שהצליחה לזכור בזכרון צילומי שכמעט לא היה כמותו, את כל אשר הגה
ולמד, הרי הגר"ע זצ"ל הוצרך ללמוד את ים התורה האין סופי הזה, בשקידת התורה, בעמל ויזע -
אדיר, ולאגור את הכל במוחו הגדול. אם אנו רוצים לראות התמדת התורה מהי, עלינו לנסות ולהכיל
את רבבות הספרים שהגר"ע זצ"ל הכירם מכריכה לכריכה, ולהזכיר את דבריהם לדורות הבאים,
בהיקף עצום ומופלא. כבר בתור בן עליה צעיר, בישיבת פורת יוסף, ישב הגר"ע זצ"ל ושינן 04 פעם
מסכת גיטין, ומאז ועד נפלו על משכבו לא פסק פומיה מגירסא, בהתמדה ללא גבול, בשוררו את
שירת בת השמים, התורה הקדושה. אוי נא לנו, כי איבדנו אחד ומיוחד מגדולי שקדני הדור, שהתורה
הקדושה, על כל היקפה האדיר והעצום, היתה תמצית דמו ואהבת חייו.

ההתמדה האין סופית שלו. שקיעותו העצומה בלימוד התורה. "אין לו שום דבר חוץ מללמוד. בן אנוש
אינו יכול לעמוד בזה, כל היום וכל הלילה, יושב הוא עם ספר פתוח לצידו", שמעתי לפני זמן מה מרבי
אליהו שיטרית, העורך והמקליד של ספרי הגר"ע יוסף זצ"ל, שישב לצידו בכל שעות היום, "אין לרב
שום חופשות ואין לו שום הפסקות. בכל רגע הוא מחשב כמה הוא יוכל להספיק ללמוד עוד ועוד, גם
בגילו הכל כך מופלג ובמצב בריאותו הלא תקין, כל הזמן לומד ולומד".

*****

שעת אחר הצהרים בלשכת הפרופסור במחלקה הכירורגית בבית הרפואה "הדסה". בניו של הגר"ע
יוסף זצ"ל יושבים מול הפרופסור וממתינים למוצא פיו. אביהם, שעל לבבו רבבות ספרי תורה, אינו
חש בטוב וזקוק לטיפול רפואי, והרופא יאמר כעת את דברו. "אבא שלכם הוא רב חשוב וקשה לי
להכאיב לו. מצד שני, בגלל מצבו הבריאותי, אי אפשר לבצע את הטיפול בהרדמה, ומצד שלישי,
הטיפול הוא חובה למצבו ואי אפשר לוותר עליו בשום פנים ואופן. לכן, אנא, אל תיבהלו, אם תשמעו
זעקות מחדר הטיפולים. אני מצטער מראש"...

רבי דוד יוסף ניגש בדחילו ורחימו אל אביו הגדול, מנסה להכין אותו אל הכאבים האמורים לבוא.
"יהיה קשה", אמר רבי דוד ואבא, הגר"ע יוסף, הניף את ידו בביטול מוחלט ואמר: "קשה? למה
קשה? אני עסוק כעת בסוגיית "אין עד נעשה דיין". אני אחשוב על הנושא והרופאים יתעסקו במלאכת
הרפואה, והכל יהיה בסדר, בעזרת ה' יתברך. אין לכם מה לדאוג"...

בתום הטיפול הקשה נכנס הבן לחדר, כדי לומר לאביו, שהיה אחוז במחשבות הסוגיה, שהטיפול
הכואב הסתיים לו. "למה הרופא לא מתחיל את הטיפול? למה הם מחכים?!" שאל הגר"ע יוסף
זצ"ל...

- - - ידועים דברי היערות דבש, שכאשר אדם גדול נפטר לבית עולמו, ראוי לכל אחד ליטול מידה ---
ממידותיו. והנה כעת שומה עלינו, עמלי תורת ה' בטהרה, לשים אל לבבנו וליטע בקרבנו כי תורתינו
הקדושה, למרות שאין לה נחלה ומיצרים, מכל מקום ניתן לעמול ולהשיג את היקפה עוד ועוד. והיה
אם נזכה ליטול, ולו במעט, עוד מבקיאות התוה"ק, הרי שיהיה חיזוקינו נר נשמה וזכות להגאון זצ"ל

לא תאמין מיהו הרב שהציל אותי...

לא תאמין מיהו הרב שהציל אותי...

"הכדור יצא מן המגרש ועף לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו רגע יצא מבית הכנסת הרב, והכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה לאדמה".
 
איתמר מור, ערוץ 7
 
 
בשבתות אנו יושבים אחרי תפילת שחרית בנץ בביתו של הרב אגוזי ולומדים יחד.
 
אחד מבני החבורה הוא אלישי, בחור טוב. צעיר ממני בכמה שנים. לפרנסתו הוא עובד עם צעירים עולים מאתיופיה ומדינות חבר העמים במכללה להנדסאים במסגרת עתודה צבאית. 
 
לפני כשנה סיפר לנו אלישי סיפור, כשישבנו יחד כולם. אלישי חזר בדיוק ממילואים. שבוע בצאלים בחום של סוף ספטמבר המתעקש שלא להניח לסתיו לבוא. בסוף השבוע, באוטובוס בדרך חזרה צפונה - הביתה, בעפולה, בחניית הביניים, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר- שניכר בו שיהודי מכובד הוא וזקנו כבר הלבין, והוא עוטה מעיל ארוך של דיינים ומגבעת פרנקפורטר לראשו. 
 
האוטובוס מלא, וליד אלישי מקום פנוי. התיישב היהודי ומיד החל לדבר בפרשת השבוע. משם הפליגו לדף היומי ולענייני הלכה. והנסיעה חולפת לה ועוד מעט כבר מגיעים אל טבריה. 
 
כשכבר היו כמעט לפני סוף הנסיעה פנה אותו יהודי לאלישי והתעניין במעשיו. הוא סיפר לו על עבודתו, על הצעירים שאיתם הוא עובד ומלמד. על הניתוק שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות. 
 
היהודי שתק. 
 
אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל דע לך שלא תמיד נראיתי ככה", כך סיפר. "הבגדים הללו, הזקן, המגבעת, זה לא מהבית. "הורי היו ניצולי שואה מבוגרים. לא היה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. התגלגלתי ברחובות. מהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע ואני אפילו עוד לא הייתי בגיל בר מצווה".
 
"ליד בית הורי היה בית כנסת אחד ולידו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע ובעיקר בשבתות. לא פעם הכדור היה עף לחצר בית הכנסת. פעם הוא אפילו נפץ את אחד הזגוגיות. שבת אחת, היינו במגרש ושיחקנו. אני הייתי אז כבן 15. בשכונה היו מכנים אותי 'עבריין'. שחקנו ואני בעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו רגע יצא מבית הכנסת הרב, והכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה לאדמה. אני והחברים שלי נפלנו גם אנחנו על האדמה מרוב צחוק. התפקענו כשראינו איך הכובע של ה"דוס" הופך לצלחת מעופפת", הוסיף וסיפר. 
 
הרב הרים את הכובע והלך אלי למגרש. "שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק", שאלתי אותו אז בחוצפה, אבל הוא לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל אותי: "איפה ההורים שלך?" אני עניתי בחוצפה: "ההורים שלי מתו". 
 
'הרב אמר לי "בוא איתי". זה נראה לי אז משעשע, אז החלטתי לשחק את המשחק והלכתי אחריו. הגענו לבית שלו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות, ואז שאל: "אתה רעב?".
 
"מת מרעב", אמרתי. הרב סימן לרבנית וערכו לי בשולחן מקום ונתנו לי אוכל. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו. כשסיימתי לאכול שאל אותי: "אתה עייף?". "אני מת מעייפות", אמרתי. הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. הרב שאל אותי: "מה אתה רוצה לעשות?". אמרתי שאני רוצה ללכת לסינמה לראות סרט. "כמה עולה סינמה הוא שאל?". לירה וחצי אמרתי. הוא נתן לי כסף ושלח אותי, ולפני שהלכתי אמר לי "מחר תבוא עוד פעם".
 
ואני באתי גם למחרת. ואכלתי וישנתי וקבלתי כסף לסינמה. ועוד יום ועוד יום. עם הזמן התגלה לי שיש עוד 12 ילדים כמוני מהרחוב אצל הרב הזה בבית. לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות. נטילת ידיים. קנה לי תפילין. היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות. לימים הלכתי בזכותו לישיבה והגעתי ללמוד לרבנות והסמכה ובסוף לדיינות. הוא חיתן אותי, והשתתף בחתונות של ילדי והיה סנדק לנכדי".
 
"אז אל תתייאש מהתלמידים שלך", אמר אותו יהודי לאלישי. "אתה רואה אותי היום כך- דיין בבית הדין הרבני, אבל פעם אני הייתי כמותם. רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך".
 
בינתיים האוטובוס נכנס לרציף בטבריה והנוסעים נעמדים לצאת. אלישי עוד מספיק לשאול שאלה אחת לפני שהיהודי נעלם. 
 
"איך קראו לרב הזה?", הוא שאל.
 
"למה אתה אומר קראו, עדיין קוראים אותו. הוא אמנם זקן מאוד, בן 92, אבל ברוך ה' בחיים", ענה לו היהודי. 
 
"ומה שמו?"
 
"קוראים לו הרב עובדיה יוסף".

סיפור חייו של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף, מחזיר עטרה ליושנה, נשיא מועצת חכמי התורה‬

סיפור חייו של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, מחזיר עטרה ליושנה, נשיא מועצת חכמי התורה‬

מוטי מרינגר

מקור: אתר JDN 

בראשית שנת ה’תרפ”א, בימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות רבתה השמחה בביתו של הצורף היהודי רבי יעקב עם לידתו של בנו הבכור. בחול המועד סוכות הוכנס הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישראל עובדיה יוסף. לא בכדי נבחרו שמות אלו לרך הנולד, היה זה על שם של שני גדולי יהדות עיראק הגאון רבי עבדאללה סומך והגאון רבי יוסף חיים – הבן איש חי, והיה הדבר כנבואה כי עתיד עולל זה להפוך לגדול בישראל כאותם גדולים שעל שמם נקרא.

בהיותו בן ארבע שנים עלו הוריו של עובדיה הקטן לארץ ישראל והתיישבו בעיר הקודש ירושלים. אבי המשפחה שהתפרנס בעירק מצורפות פתח חנות מכולת קטנה וממנה הוציא בדוחק את פרנסתו. את בנו עובדיה הוא שלח ללמוד בתלמוד תורה בני ציון אך בשל הדחק הכלכלי נאלץ הילד לסייע בפרנסת הבית.

במעלליו יתנכר נער ובגיל צעיר כבר החלו הכל להכיר בגדלותו של הרב עובדיה. ברוך כישרונות היה הנער ואותם הוא היטיב לנצל ללימוד התורה. בהיותו כבן תשע שנים כבר נבחן הילד עובדיה אצל גדולי ירושלים על משנה וגמרא והוכיח בקיאות רבה. הגאון רבי שלמה עבו אף העניק לו כהוקרה על בקיאותו את הספר ראשית חכמה ולמרות גילו הצעיר מיהר הרב עובדיה והתעמק בספר ואף עיטרו בהערות שוליים מפרי תורתו.

בגיל 12 שנה החל הרב עובדיה את לימודיו בישיבת פורת יוסף שבירושלים שבין החומות שם הגה הוא בתורה מפי הגאון רבי עזרא עטייה. הרב עטייה עמד במהרה על האיכות הנדירה של תלמידו הצעיר וכבר בהיותו אך בן י”ז שנה כבר שלחו להורות הלכה לבעלי בתים בשיעור תורה שהתקיים בשכונת בית ישראל.

בכישרונו העצום התמיד הרב עובדיה בלימודו ובן עשרים שנה בלבד הוסמך הוא לרבנות על ידי הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל.

הרב עובדיה התברך בשילוב המיוחד של זיכרון מופלא יחד עם יכולת הבנה מעמיקה. מוכרי הספרים שבירושלים הכירו כבר את אותו אברך צעיר המעיין בשקיקה בספרים שבמדפיהם. לא אחת היה הרב עובדיה עולה בסולם שבחנות הספרים על מנת להביט באחד מהספרים שמדף העליון, אולם לאחר שהיה פותח את הספר היה שוקע בעיונו ושוכח כי הוא נמצא במרומי הסולם. רק לאחר שעיין בספר דף אחר דף והיה כולו מונח בראשו, היה נזכר כי תלוי הוא בין שמים וארץ ויורד מהסולם. 

 

בשנים אלו החל הרב עובדיה מפתח את תפיסתו ההלכתית שבמרכזה עמדו פסקיו של מרא דארעא דישראל מרן רבי יוסף קארו. הרב עובדיה סבר שבארץ ישראל יש לפסוק כמרן שישב בארץ ישראל ולהעדיף את פסיקותיו על פני פוסקים אחרים ספרדים כאשכנזים. לכן בפסיקות רבות פסק הרב עובדיה כמרן ולא כבן איש חי שהיה פוסק מקובל בקרב יהודי המזרח. את עמדתו זו כתב הרב עובדיה בין השאר בהקדמה לספרו “ילקוט יוסף” בה הוא כותב על “מרן המחבר” כי “אפילו מאה אחרונים חולקים עליו… ואין המורה רשאי להורות להחמיר נגד הוראות מרן להקל, אפילו אם יש רבים חולקים על מרן… שכן פסקי מרן שהוא מרא דאתרין וקבלנו הוראותיו, נקבעו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, והנוטה מדבריו ימין ושמאל הרי הוא מזלזל בכבוד רבותיו”.

בגיל 24 נישא הרב עובדיה לרבנית מרגלית שמשפחתה עלתה לארץ ישראל מחאלב. כעבור 3 שנים עבר הרב עובדיה יחד משפחתו לגור בגלות מצרים וזאת לבקשתו של הרב עוזיאל שראה בו את האדם המתאים לחזק את יהדות מצרים שרפתה באותם הימים.

במצרים נכונו לרב עובדיה קרבות קשים עם בני הקהילה המקומית. רבים מבני הקהילה במצרים נטו אל החילוניות, והרב עובדיה שבא לגדור גדר, מצא עצמו מעורב במלחמות מתישות עם רבים ממנהיגי הקהילה שיראת שמים לא הייתה בין מעלותיהם. מלחמתו הגדולה של הרב עובדיה במצרים נסובה סביב מערכת הכשרות אותה מצא הרב עובדיה כפגומה ומושחתת. הרב עובדיה פעל רבות במצרים וגדר גדרים בתחומים רבים כמו גיטין והקידושין וכשרות, אך בסופו של דבר לאחר כשנתיים ימים התפטר הרב עובדיה מתפקידו כאב בית הדין במצרים וחזר לארץ ישראל.

בארץ ישראל חבר הרב עובדיה לגדולי ירושלים בבית המדרש בני ציון בראשותו של רבה של ירושלים הגאון רבי צבי פסח פרנק שאף רחש לו כבוד רב ובמהרה הפך לדיין בבית הדין בפתח תקווה. בימים אלו כבר נודע שמו ברבים ושיטתו בפסיקה עוררה הדים רבים. לשיטה זו אף קמו מתנגדים שרבים מהם היו דווקא מעולי עירק – ארצו של הרב עובדיה. כעסם היה על כי הרב עובדיה פוסק על פי מרן הבית יוסף ולא על פי פסיקותיו של הבן איש חי שעל שמו נקרא הרב עובדיה. ברם הרב עובדיה זכה לחיזוקים רבים ואף קיבל את הסכמתם של גדולי ישראל על ספרו “חזון עובדיה” על הלכות פסח שראה אור באותם הימים. ואף בסוף ימיו התבטא עליו הגאון הרב וואזנר שליט”א כי הוא הרמב”ם של הדור”.

 

בהמשך החל הרב עובדיה בהפצת מעיינותיו בסדרת הספרים “יביע אומר” על שם הפסוק מתהילים “יום ליום יביע אומר” כאשר שמו של הרב עובדיה טמון במילה יביע בהיפוך “עובדיה יוסף בן יעקב”. אף ספרים אלו זכו להסכמות נלהבות מגדולי ישראל והגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ”ל התבטא בהסכמתו כי הרב עובדיה הוא “אחד מגדולי התורה שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים”.

בשנת ה’תשי”ט כיהן הרב עובדיה כדיין בבית הדין בירושלים ולאחר מכן בשנת ה’תשכ”ו כחבר בית הדין הגדול. כעבור שלש שנים התמנה הרב עובדיה לכהן כרבה של העיר תל אביב יפו. ארבע שנים כיהן הרב עובדיה בעיר תל אביב עד שבז’ בחשוון ה’תשל”ג התמנה הרב עובדיה לכהן פאר כראשון לציון – רבה הראשי הספרדי של ארץ ישראל.

בתקופת כהונתו של הרב עובדיה כרב ראשי התעסק הוא בענייני הלכה סבוכים ומורכבים. בבקיאותו הרבה פסק הרב עובדיה בין השאר באשר למעמדם ההלכתי של קהילת ביתא ישראל באתיופיה וכן בשאלת היתר העגונות של הרוגי מלחמת יום כיפור שמקום קבורתם לא נודע.

 

באותם ימים החל הרב עובדיה בפרסום חיבורו ההלכתי “יחווה דעת”. את הנימוק לבחירת השם לחיבורו כתב הרב עובדיה בהקדמה ” קראתי את הספר בשם ‘יחוה דעת’ בהמשך לפסוק: יום ליום ‘יביע אומר’, המקיף שאלות ותשובות על ד` חלקי השולחן הערוך, ולילה ללילה ‘יחוה דעת’ הם התשובות בקצרה אשר עלו ובאו בקובץ הזה, וגם יש בו רמז לשמי, כי “יחוה דעת” בגימטריא ” עובדיה יוסף בן יעקב” (עם האותיות). ובקובץ זה יש צ”א תשובות, כמנין שמי ‘עבדיה’”. ספר זה הפך עד מהרה לספר הלכה מקובל ונפוץ בקרב בני עדות המזרח. יחודו של הספר היה בפשטותו ובכתיבתו התמה המובנת לכל, כך יכלו גם פשוטי העם להבין כיצד לנהוג בלי לשגות בפלפולים.

חזונו של הרב עובדיה היה להחזיר עטרה ליושנה – להשיב את כתר יהדות המזרח למקומו. כבר בשנת ה’תשי”ד החל הרב עובדיה במלאכה זו עם הקמת ישיבת “אור תורה” לאברכים ספרדים מצויינים. עם השנים פעל הרב עובדיה רבות למען כבודה שליהדות המזרח אך גולת הכותרת הייתה ללא ספק חלקו בהקמת מפלגת התאחדות הספרדים שומרי התורה – ש”ס.

בשנת תשמ”ג נוסדה תנועת ש”ס לקראת הבחירות המוניציפליות בעיר ירושלים. התנועה הוקמה תחת הכוונתו ובעידודו של מרן הרב שך שעודד את עצמאותה התורנית של יהדות המזרח מחוץ להגמוניה האשכנזית. כבר בבחירות לממשלה שהתקיימו כשנה קודם לכן הובטח – לבקשת הרב שך – מקום לנציג ספרדי ברוטציה ברשימת אגודת ישראל. אולם הבטחה זו לא קוימה מעולם. לקראת הבחירות המוניציפליות הוקמה מועצת חכמי התורה שתנהיג את תנועת ש”ס ובראשה הוכתר הרב עובדיה. לאחר ההצלחה בבחירות לעיריית ירושלים הוכרזה ש”ס כתנועה ארצית שהתמודדה בבחירות לכנסת האחת עשרה.

מאז הקמת התנועה הפכה ש”ס לכח דומיננטי בפוליטיקה הישראלית והתנועה מנווטת את דרכה עד היום תחת ידו הנטויה של הרב עובדיה.

 

החל מאותם שיעורים בהלכה שמסר הרב עובדיה בשכונת בית ישראל בהיותו בין שבע עשרה שנה ועד לפטירתו לא פסק הרב עובדיה מלמסור שיעורי תורה. מפורסמת ביותר היא דרשתו שנאמרה מדי מוצאי שבת בבית הכנסת “יזדים” שבשכונת הבוכרים בירושלים. בדרשה זו נשא הרב עובדיה בעיקר דברי תורה וחיזוק אך לא אחת התייחס הרב עובדיה בדרשות אלו לפוליטיקה וענייני דיומא אחרים ולעיתים אף בביטויים חריפים שעוררו הדים רבים. דרשותיו אלו היו מועברות בשידורי לווין לכל רחבי העולם והגיעו לאוזניהם של עשרות אלפי יהודים שהאזינו להן בשקיקה.

כבר בצעירותו זכה הרב עובדיה לכבוד רב מרבני ירושלים כמו הגאון רבי צבי פסח פרנק והגאון רבי שלמה זלמן אויערבך שהתבטאו עליו בחביבות רבה. במשך שנים רבות כיהן הרב עובדיה כחבר בבית דין הגדול שם ישב בדין עם הגאון הרב יוסף שלום אלישיב שיחד עמו עסק בסוגיות קשות וסבוכות של היתר עגונות. בכל שאלה וסוגיה הקשורה ליהדות ולעולם התורה הייתה דעתו של הרב עובדיה נשמעת ברמה ורבים מגדולי ישראל התייעצו עמו תכופות כיצד לנהוג בכל עניין ועניין. אף בעת האחרונה עת נגזרה גזירת הגיוס על בחורי הישיבות עלה כ”ק האדמו”ר מגור אל הרב עובדיה על מנת לדון עמו כיצד לנהוג בגזירה זו. את הכבוד הגדול שרחשו גדולי ישראל לרב עובדיה ניתן היה לראות עת בא הוא לשמוח בשמחתם ולברכם בחתונות בני משפחתם, כאשר גדולי ישראל דוגמת האדמו”ר מבעלזא קמו מלוא קומתם על מנת לקבל את פניו של וקהל של אלפי חסידים שר לכבודו “ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור”. אף בערוב ימיו בשכבו על ערס דווי הכבירו בתפילה כל גדולי ישראל, אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, עבור רפואתו של הרב עובדיה ובהיכלי הישיבות פסק קול התורה בזעקות תהילים לרפואתו.

בחול המועד האחרון חלה הרב עובדיה יוסף את חוליו אשר ימות בו ולאחר שבועות של אשפוז נצחו המצוקים את האראלים ונשבה ארון הקודש ביום שני ג’ במר חשוון ה’תשע”ד הסתלק מרן הרב עובדיה לשמי מרומים והוא בן צ”ג שנה, כשהוא מותיר אחריו יד ושם בדמות יצירה תורנית מופלאה של כארבעים חיבורים תורניים ואלפי תלמידים בכל רחבי העולם.

הרב עובדיה הותיר אחריו שושלת מפוארת של 11 בנים ובנות, ביניהם רבנים יידועי שם ובראשם הראשון לציון הרב יצחק יוסף ועימו הרב אברהם יוסף רבה של העיר חולון. הרב דוד יוסף העומד בראש הכולל יחווה דעת. הרב משה יוסף העומד בראש מכון מאור ישראל. וכן חתניו, הרב יעקב צ’קוטאי המכהן כרבה של העיר מודיעין והרב אהרון אבוטבול המכהן כרב אזורי בחבל מודיעין. בנו הגאון רבי יעקב יוסף שעמד בראשות הישיבה “חזון יעקב” נפטר על פני אביו כחצי שנה לפני פטירתו. כיאה לחזונו של אביהם הגדול הולכים בניו וחתניו בדרכו ומאדירים את שמה של יהדות המזרח על פני כל הארץ.

ללמוד מה שליבו חפץ

ללמוד מה שליבו חפץ
/// הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א ////

בסוף השבוע  האחרון ציינו רבבות אלפי בית ישראל את יום הזכרון הראשון לרבנו רשכבה"ג מרנא הגרי"ש זללה"ה. 
רבות ידובר על  שקידתו העצומה של רבנו מרן הגרי"ש אלישיב זי"ע, התמדתו המופלאה ושקיעותו העצומה בתורה, במשך כל חייו. מרן זצוק"ל יגע והגה בתורה הקדושה יומם ולילה, בסדרי לימוד קבועים ובלתי משתנים בעליל. 'סדר' רודף 'סדר', דף גמרא אחר דף גמרא, בשיטתיות, בעקביות, ללא הפוגה או מנוחה.

לכל לומד תורה באשר הוא ישנם שנים יפות של לימוד בהתמדה גדולה, אך הרציפות האין סופית הזאת, של מסירת כל הישות, במשך מסכת חיים שלמה ורצופה, ל'שירת בת השמים, התורה הקדושה', כלשון מרן החזו"א זללה"ה באגרותיו, היתה סמל ומופת עבור כולנו. 

נוכל ללמוד, להפיק לקחים, במשך שנים, מדמות הנפילים המופלאה שחייה עמנו. ויתכן שהנקודה הבאה תהיה אף היא לימוד לקח ראוי בעבורנו, אותה נלמד מרבנו מרן הגרי"ש זצוק"ל. נקודה שכדאי שניקח אותה עמנו, לפחות לימי 'בין הזמנים' הקרבים.

--" אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ שנאמר "כי אם בתורת ה' חפצו". לוי ור' שמעון ברבי יתבי קמיה דרבי וקא פסקי סידרא. סליק ספרא. לוי אמר לייתו לן משלי, ר"ש ברבי אמר לייתו לן תהילים. כפייה ללוי ואייתו תהילים. כי מטו הכא "כי אם בתורת ה' חפצו" פריש רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ". (עבודה זרה יט, א).

מרן בעל הקהילות יעקב זצוק"ל הסביר- הבהיר להגרמ"מ שולזינגר זצ"ל, כמובא בספרו הנודע 'פניני מרן בעל הקהילות יעקב', את סוד הצלחת כמה וכמה גדולי תורה, דוקא בזמן 'בין הזמנים', בכך שאמר רבי הקדוש ש"אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ". ואמר רבנו הסטייפלער זי"ע שהנה במשך ה'זמן' צריך הלומד לשעבד את נפשו ורוחו לסוגיות הנלמדות בישיבה, בכולל או בשיעור בו הוא משתתף בקביעות. המסגרת מחייה מצד אחד את האדם, מסדרת את שבילי רעיונו וקובעת מסמרות וגדרים בלימוד ובצורת עיונו. אך מאידך, לעיתים יש בסדרים הנקבעים על ידי אחרים, חסרון מה של "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ". ואילו ב'בין הזמנים', כך אמר ראש 'קהילות יעקב' זצוק"ל, יכול כל צורב לעסוק בסוגיות הקרובות לליבו, בהם הוא חפץ. יכול הוא לשנן את תלמודו, להכיר בשנית את המסכתות המוכרות לו יותר, ללמוד דברים חדשים, לגלות אוצרות בפרקים ובספרים בהם הוא אינו עוסק בתמידות במשך השנה, לחבור בקשר עמוק אל קדשים או טהרות, זרעים או מועד. ללמוד בניחותא 'קצות החושן' כסדר, להתענג על 'פרשת דרכים' או לחבר חיבור על אחד מפרקיו וסדריו של הרמב"ם. אם במשך השנה, האדם משועבד כל כולו לסדרים הנפלאים של הישיבה או הכולל, לסדרי הלימוד וההספקים הקבועים, למבחני ה'משנה ברורה', הספק מבחני ה'דרשו' או 'מפעל הש"ס' וכדומה, הרי ב'בין הזמנים' יש לו שעות פנויות מסדרי הלימוד הקבועים, יש לו זמן לנוע על פני יבשות חדשות שלא הכיר בש"ס, לשוט בנחלי דעה חדשים ולא מוכרים של הלכה ואגדה, מוסר וספרי שו"ת, ולכבוש ארצות שהיו רחוקות מבחינתו עד כה, במרחביה של ה"אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם", התורה הקדושה.  

שמחת התורה הכה -מיוחדת של רבנו מרן הגרי"ש זי"ע נבעה גם, אולי ואולי, גם מרצף הלימוד שקבע בעצמו, לעצמו, בסדרי לימוד לפי טבעו ואופיו. גדולינו הרחיבו רבות על כך שראוי שלכל עמלי התורה יהיה זמן מיוחד ללימוד 'לפי טבעו', בסגנון לימוד המתאים לאישיותו הפרטית, בה יהגה וישמח. אין ספק שסדרי הלימוד הקבועים והמסודרים, יוצרים סדר ושיטתיות נכוחה ונכונה, וכפי שהרחיב על כך המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל בספרו עלי שור, על הפסוק באיוב (י, כ) "סְדָרִים וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל ". אך גם אין ספק, כפי שכתבו בעל ה'חוסן יהושע' ועוד רבים, שכל צורבא דרבנן צריך להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, גם בלימוד קבוע של סדרים בנושאים שליבו חפץ בהם. והנה, אם כי עדיין יש לנו עוד שבוע שלם של לימוד סדרי ה'זמן קיץ', בסדרי הישיבות והכוללים שעד ט' באב,  הרי שבבין הזמנים ניתן לממש זאת על נקל, כמובן.
ואדרבה, ההתקשרות המיוחדת הזאת, ללימוד האישי- עצמי, של סוגיות ה'ליבו חפץ', תוכל להוסיף לנו הרבה אהבת תורה, הנאה בתורה וקשר בל יינתק לדף הגמרא, קשר טוב ואמיץ, שילווה אותנו, בסייעתא דרחמנא, בכל ימות השנה, ויהי הדברים לזכרו של רבנו זי"ע.

 

לא תאמין מיהו הרב שהציל אותי

לא תאמין מיהו הרב שהציל אותי 
איתמר מור, התהוות / הידברות סופשבוע - המגזין האלקטרוני 

אלישי גר כמה בתים על ידי. בחור טוב. צעיר ממני בכמה שנים. לפרנסתו הוא עובד עם צעירים עולים מאתיופיה ומדינות חבר העמים במכללה להנדסאים, במסגרת עתודה צבאית.

לפני כחודש אלישי היה במילואים. שבוע בצאלים בחום של סוף ספטמבר המתעקש שלא להניח לסתיו לבוא. בסוף השבוע, באוטובוס בדרך חזרה צפונה, הביתה, בחניית הביניים שבעפולה, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר, יהודי שניכר בו שמכובד הוא וזקנו כבר הלבין, והוא עוטה מעיל ארוך של דיינים ומגבעת פרנקפורטר לראשו. האוטובוס מלא, וליד אלישי מקום פנוי. התיישב היהודי ומיד החל לדבר בפרשת השבוע. משם הפליגו לדף היומי ולענייני הלכה. והנסיעה חולפת לה ועוד מעט כבר מגיעים אל טבריה.
 
כשכבר היו כמעט לפני סוף הנסיעה פנה אותו יהודי לאלישי והתעניין במעשיו. הוא סיפר לו על עבודתו, על הצעירים שאיתם הוא עובד ומלמד. על הניתוק שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות.
 
היהודי שתק.
 
אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל דע לך שלא תמיד נראיתי ככה. הבגדים הללו, הזקן, המגבעת - זה לא מהבית", אמר בחיוך עצוב. "הוריי היו ניצולי שואה מבוגרים. לא הייתה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. התגלגלתי ברחובות. מהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע ואפילו עוד לא הייתי בגיל בר מצווה.
 
"ליד בית הורי היה בית כנסת אחד, ולידו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע, ובעיקר בשבתות. לא פעם הכדור היה עף לחצר בית הכנסת. פעם הוא אפילו ניפץ את אחד הזגוגיות. שבת אחת, היינו במגרש ושיחקנו. אני הייתי אז כבן 15. בשכונה היו מכנים אותי ´עבריין´. שיחקנו ואני בעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו רגע יצא הרב מבית הכנסת, והכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה לאדמה. אני והחברים שלי נפלנו גם אנחנו על האדמה מרוב צחוק. התפקענו כשראינו איך הכובע של ה´דוס´ הופך לצלחת מעופפת. 
 
"הרב הרים את הכובע ובא אלי למגרש. ´שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק´, שאלתי אותו אז בחוצפה, אבל הוא לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל אותי: ´איפה ההורים שלך?´. אני עניתי בחוצפה: ´ההורים שלי מתו´.
 
"הרב אמר לי ´בוא איתי´. זה היה נראה לי אז משעשע, אז החלטתי לשחק את המשחק והלכתי אחריו. הגענו לבית שלו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות, ואז שאל: ´אתה רעב?´.
 
"´מת מרעב´, אמרתי. הרב סימן לרבנית וערכו לי שולחן מקום ונתנו לי אוכל. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו. 
 
"כשסיימתי לאכול הוא שאל אותי ´אתה עייף?´. ´אני מת מעייפות´, אמרתי. הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. הרב שאל אותי: ´מה אתה רוצה לעשות?´. אמרתי שאני רוצה ללכת לסינמה לראות סרט. ´כמה עולה סינמה?´, הוא שאל. ´לירה וחצי´, אמרתי. הוא נתן לי כסף ושלח אותי, ולפני שהלכתי אמר לי ´מחר תבוא עוד פעם´.
 
"ואני באתי גם למחרת. ואכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לסינמה. ועוד יום ועוד יום. עם הזמן התגלה לי שיש עוד 12 ילדים כמוני מהרחוב אצל הרב הזה בבית. לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות. נטילת ידיים. קנה לי תפילין. היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות. לימים הלכתי בזכותו לישיבה והגעתי ללמוד לרבנות והסמכה ובסוף לדיינות. הוא חיתן אותי, והשתתף בחתונות של ילדיי והיה סנדק לנכדיי", סיים היהודי הזקן את סיפורו.
 
"אז אל תתייאש מהתלמידים שלך", אמר אותו יהודי לאלישי. "אתה רואה אותי היום כך - דיין בבית הדין הרבני, אבל פעם אני הייתי כמותם. רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך".
 
בינתיים האוטובוס נכנס לרציף בטבריה, והנוסעים נעמדים לצאת. אלישי עוד מספיק לשאול שאלה אחת לפני שהיהודי נעלם.
 
"איך קראו לרב הזה?", הוא שאל.
 
"למה אתה אומר קראו? עדיין קוראים לו. הוא אמנם זקן מאוד, בן 92, אבל ברוך ה´ בחיים", ענה לו היהודי.
 
"ומה שמו?".
 
"קוראים לו הרב עובדיה יוסף".

המבדיל בין אור לחושך - סיפור על הרב חרל"פ זצ"ל

המבדיל בין אור לחושך - סיפור על הרב חרל"פ  זצ"ל

מקור: "חוזה התשובה", ראיון עם יאיר חרל"פ, ראש יהודי, י"ג תשרי התשע"ג.

גם אלו הרחוקים מתורה הרגישו שהם קרובים לרב חרל"פ, והוא התבטא בנושא בהקדמה לספרו בית זבול (חלק ב') ואמר שכולם באמת קרובים לבורא, ואנו צריכים להבין שצריך ללחוץ על הכפתור החלוד להסיר את הלכלוך וממילא האור יאיר בתוכם. הוא המשיל זאת לנכנס לבית אפל ויודע שיש חשמל בבית וצריך ללחוץ על הכפתור ולהדליק את האור.

פעם עבר הרב שמואל אפרים פפרמן לרנר בשכונת רחביה וראה יהודי עודר בגינתו בשבת. הלך וסיפר זאת בצער לרבו וחברו, הרב חרל"פ, רב השכונה.

סיפר חתנו של הרב, הרב שמואל ברוך ורנר:

כאשר שמע זאת הרב חרל"פ, יצא מיד בבגדי השבת המיוחדים והמרשימים שלו, וצעד במראהו המעורר קדושה יחד עם חתנו הרב מרדכי לייב זק"ש אל אותו המקום. כשראה הרב חרל"פ את אותו אדם עובד בגינתו לא הצליח לעצור את עצמו ופרץ בבכי.

זרק האיש את המעדר מידו ורץ אל הרב. "האם הרב אינו חש בטוב?" שאל בדאגה.

ענה לו הרב: "אני חש ברע, מכיוון שזו לי הפעם הראשונה בה אני רואה שבעיצומה של שבת קודש עובדים את אדמת הקודש כאן בארץ הקודש".

משפט כנה זה שיצא מלבו של הרב חדר ללב האיש שהאזין קשב רב לרב חרל"פ.

תוך כדי דיבור, שילב הרב חרל"פ בחיבה את זרועו בזרועו של אותו אדם והוליך אותו לביתו לסעודה שלישית.

לאחר הסעודה ותפילת ערבית אמר הרב חרל"פ את ההבדלה בניגון כמנהגו, וכששמע אותו אדם את הרב אומר: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים", אחזה אותו בהלה.

לאחר ההבדלה, התיישב לדבר עם הרב והבטיח לו שלא יעבוד עוד את אדמת הקודש בימי הקודש.

לאחר זמן מה הפך אותו יהודי לבעל תשובה. הגרי"מ סידר עבורו מקום חקלאי של שומרי תורה בעמק חפר, ומידי שנה, באותה שבת בה זכה לשוב לדרך הישר, היה עולה לירושלים ומבקר את הרב חרל"פ בביתו שבשכונת שערי חסד.

המסר האחרון של הגרי"ש אלישיב זצוק"ל

המסר האחרון של הגרי"ש אלישיב זצוק"ל

משה וינשטוק, באדיבות מרוה לצמא

הבזקי שחר ראשונים של בוקר נראו בשמי ירושלים. גלי צינה וקרני אור השתובבו בין סמטאותיה הצרות שהיו ריקות בשעת לפנות בוקר מוקדמת זו, שבה עדיין נמים הכל את שנתם, מחליפים כוחות לקראת היום החדש שעולה. רק באזור אחד בסמטאות 'מאה שערים' החל כבר היום, החל מזמן.

מניין מצומצם של תלמידים ומקורבים מאס בחבלי השינה בכדי להתבשם מאורו הזך של מרן פאר הדור והדרו, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב. ממהרים הם, כשתפיליהם וטליתותיהם תחת בית שחיים, אל 'הבית' שברחוב חנן 10, המגדלור הרוחני עצום הממדים שאורו מבליח מסוף העולם ועד סופו. קומתו אמנם אינה מזדקרת, מראהו איננו מרשים, אך אור התורה הבהיר שהוא מפיץ, מאיר באור יקרות לכל הארץ ולדרים עליה ברחמים.

בין קומץ האנשים שקיבל רשות להשתתף במניין המצומצם לתפילת שחרית שהתקיים בביתו של מרן היה גם צוות 'מרוה לצמא'. מרן שמעולם לא התראיין לעיתון כלשהו, שמאס בכל דבר שאינו קשור לעמל התורה, ושהמושג 'שעות פנאי' היה לו לזרא, פינה כעשרים ושבע דקות תמימות מסדר יומו המקודש בכדי להדריך את רבבות עמך ישראל, קוראי 'מרוה לצמא', בנתיבות האמת ובדרך הישראה, להתוות להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, כאילו חש את אשר עומד להתרחש ומבקש להותיר לעם ישראל - צאן מרעיתו, מעין צוואה ולצייד אותם בכלים למסע ההמשך.

משאך נסתיימה לה תפילת וותיקין, נרמזנו כי הגיעה השעה. מעט המתפללים שנכחו בתפילה כבר יצאו מן הבית, ואנו הובלנו אל הקודש פנימה. רעדה אחזתנו, שינינו דא לדא נקשן בצעדינו לכיוון מפתן החדר, ומשאך דרכו רגלינו על המפתן, נעתקה נשימתנו. מרן הגרי"ש יושב לו בראש השולחן, מראהו כמלאך ה' צבקות כי קרן עור פניו. שעות מספר עברו כבר מעת נטש הוא את שנת הליל. בזמן זה הספיק ללמוד כמה שעות, להתפלל שחרית כוותיקין, אולם עדיין לא סעד את ליבו החלוש. לחם לא אכל ומים לא שתה, וכבר מוסר הוא עצמו לצרכי ציבור. במצבים שכאלה, למול דמות רוחנית עתירת ממדים שכזאת, חש האדם את אפסותו, מרגיש את חדלונו, נרעש ונפחד, אך חזקה עלינו שליחותם של רבבות קורא 'מרוה לצמא', וכשליחי ציבור, באנו לשטוח את רחשי הלב של עצמך ישראל ולהעלות עלי גיליון פניני אמת ואבני דרך על מנת לצעוד בדרך הישר גם בדור יתום כשלנו, שנכון לרגע זה, יתמותו הוחרפה שבעתיים עם הסתלקותו של פאר הדור והדרו.

פניני חינוך

מתיישבים אנו למול הרב, ארשת פניו מעידה על תכליתיות עיקשת, ואילו עיניו מביעות אהבה רחימאית שאין לה סוף. בראש ובראשונה העלינו בפני מרן מספר ענייני חינוך חשובים.

האם דרך החינוך למלמדי תינוקות של בית רבן בדורנו צריכה להיות שונה מדורות עברו ומותאמת יותר לחולשותיו של הדור? פניו של מרן הרצינו, הוא הזדקף קמעא בכיסאו והשיב בנחרצות: "מלאכת החינוך מורכבת בדור שלנו יותר מבעבר. המלמדים של היום צריכים לעבור הדרכה ראויה בכדי שיצליחו במלאכתם הקדושה. מדובר בתורה שלימה, במלאכת מחשבת, בפרט בדור שלנו שהבעיות בו מרובות. ואם חלילה יש פגם, ולו כלשהו, במלאכת החינוך, עלול הוא להוות בכייה לדורות".

האם בנוגע להכאת תלמידים לצורך חינוך יש הבדל בין דורנו זה לדורות עברו? הוספנו לשאול, ומרן השיב בטון החלטי: "המלמד צריך הדרכה. הדרך הרצויה כיוםהיא, בדרך כלל, שלא להכות. זה לא כמו בעבר, נשתנו הדורות".

ואם בנושאי מלמדי תשב"ר העוסקים במלאכת הקודש עסקינן, הוספנו ושאלנו: באיזה תלמיד עדיף למלמד להשקיע, בתלמיד מוכשר שהישגיו עשויים להיות גבוהים יותר, או שמא דווקא בתלמיד מתקשה?

"היות והמלמד מקבל משכורת עבור עבודתו עליו להשקיע בכל תלמידיו בשווה, כי לכך שכרו אותו, ויש לו מחויבות לתנאי העסקתו", נענה מרן.

ישרות היתה לאורך כל ימיו של רבנו הקו המנחה, כזה שלא מתכופף ולא משתנה לעולם. מרן זצוק"ל הוסיף ואמר: "אולם כאשר מדובר בשעה פנויה, שבה רוצה המלמד להשקיע מעבר להגדרת תפקידו, כמובן כדאי שיבחר בקידום הילד החלש יותר - להקנות לו כלים לעלות בתורה, וכי מה יעשה אותו תלמיד שלא שפר עליו גורלו, ולא ניחן בכישרונות מולדים? רוצה הוא ללמוד ולהבין, רק שאינו יכול, ולכך חובה לעזור לו".

בהזדמנות פז זו העלינו בפני מרן זצוק"ל את הנושא שעלה לא פעם מעל דפי השבועון וגרר פולמוסים מהדהדים: האם נכון יותר שאב החפץ בקידום ילדו בלימוד התורה, ילמד איתו הוא בעצמו, או שמא עדיף שישכור בעבורו מורה פרטי לשם כך? תשובתו של מרן כדרכו בקודש היתה ברורה וערוכה: "אם לבן יש חשק ללמוד עם אביו, אזי כדאי שאביו הוא זה שילמד איתו, מכיוון שהוא עושה את מלאכתו נאמנה יותר וביתר מסירות".

תשובותיו של הרב קצרות וישירות, אולם בכוחה של אוזן רגישה לשמוע את הנאמר בין המילים. הרישא של דברי מרן - "אם לבן יש חשק ללמוד עם אביו..." - מעידה כי מדובר בתנאי קודם למעשה, וכי אם נעשה הלימוד שלא מתוך חשק ורצון - עדיף שישכיל האב להבין זאת ולוותר על הלימוד המשותף, לטובת מורה פרטי, שאז תהיינה תוצאות הלימוד יעילות יותר בעבור הבן.

 כשמפרסמים אנו סיפור על תנאים או אמוראים, האם יש בעייתיות כלשהי בהוספת ציורים ואיורים הממחישים ומדגימים אותם? הוספנו שאלה חינוכית הנוגעת לשבועון.

"כל עוד המטרה טובה ובאה לחזק את הנוער - אינני רואה בכך כל פסול, נהפוך הוא", היתה התשובה.

האם יש צד שלא לפרסם בשבועון כתבות העוסקות בענייני הבית היהודי, היות וישנם גם בני נוער וילדים הנחשפים לחומרים הללו? המשכנו לשאול.

מרן נד בראשו. "לא. מאמרים כאלו הרוויים ביראת שמים, יכולים רק להועיל ואין סיבה שלא לפרסמם".

מרן הביע הערכה רבה לשבועון 'מרוה לצמא' שהובא אף לעיונו, ושיבח אותו ואת חברי המערכת העוסקים במלאכת הקודש.

עמוד התפילה

אין בכוחם של ביטויי לשון או ניסוחים בכתב לתאר ולו במשהו את תפילותיו של מרן. כל מילה תגמד, כל משפט יקטין. רבות סופר אודות תפילות אלו, על העומק האינסופי שהוקרן מהן, על הרצינות וכובד הראש שאפפו אותן ועל הגייה מדוקדקת בצלילות הדעת ובכוונה עצומה מראשית התפילה ועד סופה, כשהשיא הוא קבלת עול מלכות שמים ב'קריאת שמע', אז דומה היה כאילו עמד הזמן מלכת, כביכול חדל העולם מלהתקיים מלבד מרן והקב"ה.

אנחנו, שחזינו זאת במו עינינו בבוקרו של יום, הבנו גם את מה שמעבר למילים, את מה שאי אפשר להעביר למי שלא ראה. ביום זה, לאחר מאה ושתיים שנים שבהן הקפיד בכל מאודו לעמוד משך כל חזקת הש"ץ בקומה זקופה, כשהוא קשוב לכל מילה היוצאת מפי החזן בכוונה מרבית, כבר לא עמדו לו כוחותיו והוא נאלץ לשבת. אולם למרות זאת עדיין היתה הרוח החיה שליוותה את תפילתו כשל עלם צעיר, מלאה חיות, ספוגה בקדושה, כשהוא מתרפק על מילות התפילה כעולל המתרפק על רבו.

רבות השקיע מרן בהחדרת חשיבות התפילה והיחס הראוי לתפילה בקרב צאן מרעיתו. לפיכך העלינו בפניו בעיה שהועלתה רבות במדורי החינוך של 'מרוה לצמא': רבים הם הבחורים שלמרות רצונם וחרף מאמציהם, מתקשים הם עד מאוד לקום בשעה מוקדמת ומאחרים לתפילה בישיבה, וממילא תפילתם איננה נראית כפי שהיתה צריכה להיראות. מה היא העיצה לכך? 

"אין לכך עצה", אומר הרב בלשונו הבהירה ומשעין את ראשו על ידו הימנית בתנוחה אופיינית. "אדם צריך להחדיר בתודעתו את חשיבותה של התפילה, וממילא ישכים קום ולא ייתן לעצמו להפסיד ולו משהו ממנה. וכשם שאדם בעל חנות, שמכיר  הוא בגודל האחריות שמוטלת עליו וחרד מפני הפסד כלכלי אם יתרשל בשעות הפתיחה שלה, ולכן אינו צריך עצמות בכדי להשכים בבוקר - כך ועוד יותר צריך להיות יחסו של האדם לתפילה. אם יכיר האדם בחשיבותה העצומה של התפילה - כבר לא יזדקק עוד לעצמה ולתחבולה כדי לקום בזמן".

הוספנו ושאלנו את הרב אודות מה שגורם לרבים מעמך ישראל עוגמת נפש מרובה, תחושתם של רבים היא, כי תפילתם נאמרת לפחות בחלקה כ'מצוות אנשים מלומדה', ולעיתים מוצא האדם את עצמו באמצע התפילה כששפתיו ממלמלות, קולו נשמע, אולם ליבו בל עימו אלא משוטט הוא אי-שם, מה עליהם לעשות לשם כך?

מרן הזדהה עם עומק השאלה והשיב בכובד ראש: "אין עצה אחרת אלא להתאמץ בתפילה ולהשקיע כוחות,שלא תזוח הדעת ושלא תופרע הכוונה. וכפי דברי הירושלמי [ברכות פ"ב ה"ד], שחייבים אנו תודה לראש על שכורע הוא ב'מודים', הרי לנו שבתפילה נדרשים אנו לאמץ את גופנו ומוחנו כדי להגיע לכוונה הראויה".

דברים אלו של הרב מסבירים יותר מכל את הנהגתו המופלאה, בבחינת נאה דורש נאה מקיים, שבשנותיו האחרונות, למרות בריאותו הרופפת וגופו החלוש, עמד הוא בתפילה כאדם צעיר, כשאף מחצית משנותיו לא ניכרות עליו. כעת שפך מרן אור על הנהגותיו; לא מדובר ביכולות פיזיות מופלאות אלא במאמץ בלתי מתפשר, בהתמודדות יומיומית ובדבקות עיקשת בהנהגות הקודש.

ד' אמותיו של צדיק

רושם חוויית ההוד שחווינו בתפילתנו עם מרן זצוק"ל כה נחקק בליבנו, עד שמזכיר הוא לנו את דברי קודשו של מרן החת"ם סופר בגודל המעלה של תפילה בד' אמותיו של צדיק. האם אכן יש להשתדל לשם כך? שואלים אנו את הגרי"ש.

"ודאי שדברי קודם שהם", נענה מרן, "אולם כשם שאומר ה'משנה ברורה' לגבי נטילת ידיים, כי כל הבית כולו נחשב לד' אמות, הוא הדין כאן; כל ביתו או בית הכנסת של הצדיק נחשב כד' אמות.

בנוגע לכך הוסיף אחד מבני הבית וסיפר אודות חמיו של רבנו, הלא הוא הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצוק"ל, שפעם אחת ראה אותו מאן דהו עומד ומתפלל על יד ביתו של הגאון הצדיק אב"ד טשעבין זצוק"ל, וכששאלו לפשר הדבר, השיב כי באותם ימים מסוכן היה ללכת לכותל המערבי מחשש פגיעה על ידי הישמעאלים, ולכן מעתיר הוא בתפילה ליד ביתו של הרה"ק מטשעבין, שממנו יוצאת הוראה לישראל, ושם בוודאי שורה השכינה. לשמע הסיפור שאלנו את מרן האם יש מקור לסיפור זה, והוא נענה על אתר: "וודאי שיש לזה יסוד".

לתפילה בכותל המערבי - שריד בית מקדשנו, ייחס מרן חשיבות יתירה ומעלה חשובה מאין כמותה והוא הרבה לשוחח על כך. משהעלינו בפניו את עניין התפילה אצל קברי צדיקים, נענה מרן כי תפילה ליד הכותל המערבי מסוגלת יותר - "הלא מעולם לא זזה שכינה ממנו!"

אחד הנוכחים הזכיר למרן כי זקנו בעל ה'לשם' הביא בשם הגר"א כי תפילה על קברי צדיקים גדולה ומסוגלת, ודומים הם קברי הצדיקים כמו שהשכינה לא זזה מהם. השיב רבנו כי אמנם כן הוא, אך עדין זה רק 'כמו', ואילו מהכותל מעולם לא זזה השכינה בעצמה.

אהבת תורה

את גודל אהבת התורה ומסירות נפש ללימוד תורה של מרן אי אפשר בכלל לתפוס במוחנו הצר. אולם הוראות הנוגעות ללימוד התורה שומה עלינו לדלות מפיו ולהנחילן לכלל. בחור הרוצה להוסיף שעות ולעסוק בתורה, מתי עדיף לו לעשות זאת, באישון ליל על ידי שיאחר את זמן לכתו לישון, או להשכים קום וללמוד לפני התפילה?

"עדיף להשכים קום באשמורת הבוקר שאז המוח צלול יותר. אולם עליו לוודא שמהלך שכזה לא יפגע בשאר סדרי הישיבה כדי שלא יצא שכרו בהפסדו, ועליו לשער בעצמו את זמן הקימה הרצוי, שלא ישפיע לרעה על המשך היום,.

כידוע, במשך כל חייו רבנו זצוק"ל בז לחיי החומר, אולם על דבר אחד שמציע עולמנו הוא חס ודאג לנצלו ככל יכולתו - הזמן.  לא היה רגע ביומו שלא היה מנוצל ללימוד התורה, עד שניתן לומר כי הגרי"ש ואורייתא חד הוא. לאור זאת נקל להבין את נחרצות דבריו בנוגע לניצול הזמן ללימוד התורה כתשובות לשאלות שהעלינו.

שאלנו: האם יום הולדת הוא עת רצון, והאם יש לחגוג אותו בצורה כלשהי? ונענינו: "כשלומדים תורה, זהו עת רצון".

שאלנו: האם תקופת 'בין הזמנים' רצויה היא בכדי לאגור כוחות לקראת ההמשך? ונענינו: "האם ב'בין הזמנים' פטורים מלימוד תורה?! וכי אין עוון ביטול תורה חל על 'בין הזמנים'?!"

הוספנו לשאול: אדם ששומע הצעות שידוכים לבתו, ובפניו שתי הצעות. האחת - בחור בר-אוריין, תלמיד חכם ושוקד על התורה, אולם הוא אינו מצטיין במידות טובות. והאחרת - בחור אשר תורתו ארעי, אולם הוא בעל מידות מופלאות. איזו הצעה עליו להעדיף?

מרן לא הביע אפילו צל של ספק: "מידות בלי תורה אינן נחשבות למידות טובות. העיקר הוא לימוד תורה, ויש להעדיף את הבחור השקוע בתורה, ומתוך שעוסק בתורה - יחזירנו המאור שבה למוטב. בד בבד, יש ללמוד גם ספרי מוסר בכדי לעדן את הנפש ולהשריש מידות טובות".

באיזה ספר מוסר מומלץ לעסוק? אנו מתעניינים.

"מסילת ישרים", היתה התשובה.

כשם שמסר מרן את נפשו על לימוד תורה והיטיב להנחיל זאת לתלמידיו ולשומעי לקחו, כך חס גם על חיי תורה, והשקיע רבות בהנחלת ערך זה. בהקשר זה שטחנו בפני מרן שאלה שהפכה נפוצה בשנים האחרונות: מחירי הדירות המאמירים גורמים לזוגות צעירים רבים להתיישב במקומות שאינם מאוכלסים לגמרי בשומרי תורה ומצוות, שם המחירים זולים משמעותית. אולם דא עקא, שהמקום אינו מקום של תורה. האם ראוי הדבר, או שמא עליהם לדחוק עצמם ולהתגורר במקום תורה?

ניכר על פניו של מרן כי מצוקת הדיור של הציבור עמודת בראש מעייניו, וכי מוחו וליבו נתונים לה ולא מעכשיו, אולם תשובתו היא חד-משמעית: "יש להעדיף מקום תורה אף אם זה כרוך במאמץ גדול, גם בכדי לשמור על חיי תורה וגם משום חינוך טהור לילדים".

אחד מבני הבית סיפר לנו אודות חתן שהגיע למרן על מנת להתברך מפיו. "שתצליח בתורה וביראת שמים". בירכו רבנו. אחד המקורבים שעמד בסמוך העיר את תשומת לבו של רבנו לעובדה כי מדובר בחתן. רבנו השיב בהשתוממות: "וכי לאחר הנישואין אין צורך בברכה לגדול בתורה?"

חזרנו נפעמים מהפגישה עם גדול הדור, מה'דעת תורה' שנאמרה בגאון ובעוז. תשובותיו הישירות והבהירות של מרן, גילו בפנינו אוצר זך וטהר של בהירות המחשבה ושכל התורה שמנווט את ספינת היהדות החרדית בבטחה על היעד - מילוי התפקיד בעולם, דיכוי כל נטיה אנוכית וביטול היישוב בפני הקב"ה והתורה הקדושה. ראיון זה ילווה אותנו לכל חיינו. זכינו להתרשם מאפס קצהו של גדול דורנו, מי ייתן כי דברים אלו יהיו כטל רוחני מרענן על פנינו הנפולות וכדשן לעצמותינו היגעות; שיקהו דברי אמת אלו את השבר הגדול שהושברנו ושימלאו במשהו את החלל הגדול שהותיר מרן זצוק"ל אחריו.


 

"חמישים שנה על אותו כסא"


"חמישים שנה על אותו כסא"
 

לקראת חג מתן תורה הצצה לסדר לימודו של מרן רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. שתיים וחצי לאחר חצות לילה, ברחוב חנן 10.

אחרוני האורות בבתים כבים ושוקעים לתוך לילה מנומנם, בעוד בבית הישן זורח אור התורה, לא יכבה.  מרן רבי יוסף שלום אלישיב כבר השכים לעוד יום תורה שכולו תורה, לאחר שנת לילה מתומצתת. בניגונו המתוק, המפורסם, שדי בהאזנה לו כדי להתאוות לתורה, הוא בונה מהלכים וסותרם, במשא ומתן עם החברותא המתאים ביותר שלו, הוא וגמרתו.

בשונה מכל לילה, הלילה הזה הוא ליל שימורים, לילה הנשמר משינה, לא רק כאן, אלא בבתים רבים ברחבי העיר. ספירת הקולות מן הקלפיות, שנסגרו אך לפני ארבע שעות, נמשכת במלוא המרץ, אי שם בחדרים עשנים, ואוהדים חוצי מחנות נותרו הלילה ערים כדי להגיע לרגע האמת, שבו תוכרע זהותו של ראש העיר הבא.

אחוזים ניכרים מקולות המצביעים כבר נבחרו, וההכרעה מתחילה להסתמן בברור. אל חדר הלימוד המוצף בשברי סוגיות ניגש נכדו של הרב. הוא ידע עד כמה טרח סבא וכילה מזמנו היקר מכל אוצר, כדי לקרוא בקריאת קודש ליראי ד' וחושבי שמו, להצביע עבור המועמד השייך למחנה היראים. הוא ידע איזו חשיבות נותן סבא לבחירות, בשל גופי התורה וההלכה הנגזרים מזהותו של מושל העיר הבא.

רק לכן הוא אזר אומץ וניגש לסבו לדווח לו על תוצאות הבחירות. רבי יוסף שלום אלישיב, מי שדאג מביתו ברחוב חנן לתוצאות הבחירות, שקרא בלב נרגש להצביע בעד עולם התורה ולבחור בחיים, הביט בו בתמהון. תוצאות של בחירות שגופי תורה נגזרים ממנו, הן חשובות, אבל התורה עצמה, חשובה, חשובה יותר מכח. אי אפשר לעצור ממנה, רק כדי לענות לשאלה המטרידה: מי נבחר לבסוף...

הסיטואציה הזו היא אחת מאין ספור, במסכת חיים שהיא רצף של תורה בחום היום, תורה באישון ליל, תורה לעת שמחה שנלמדת באף. גם משא העם הזה, מונח על כתפיו ועל ליבו ומוחו, אינו מסיר לרגע מראשו את כתר התורה.

בהזדמנות אחרת, ערב חג השבועות תשנ"ו, והימים ימי בחירות, הטרדות והשאלות גברו למעלה ראש, רבי יוסף שלום אלישיב אמר למקורבו: 'זהו, כך אי אפשר להגיע לקבלת התורה' – יצא מן הבית והסתגר במקום שאהבה ליבו: בית הכנסת 'אהל שרה'... (ספר השקדן, עמ' 242)

"כבר חמישים שנה הוא יושב שם, כמעט על אותו כסא", אמרה פעם הרבנית ע"ה לאברך שביקש לשאול שאלה דחופה ונשלח לבית הכנסת תפארת בחורים, שם ימצא את פוסק הדור, כמו תמיד...

סדר יומו העכשווי של רבי יוסף שלום אלישיב  כולל השכמה שעות רבות בטרם יאיר השחר, לאחר שינה קצרה. גם בימים שבחם הוא מאחר לעלות על יצועו, הוא ממלמל פסוק מסוים ומתעורר בדיוק בשעה היעודה, ללא סיוע של שעון מעורר.

החל משעות לפנות בוקר מתנגן קול התורה ושקלא וטריא במרחבי הבית. לאחר שעות לימוד ארוכות ניגש הרב לתפילת שחרית בשעה  6:30 בבוקר, כאשר נימוקו הוא, שמאחר שיש המבקשים להתפלל במנין שלו, תפילה בשעה מוקדמת יותר תהיה טרחה עבורם.

לאחר התפילה הוא שב לעיסוקו: שקידה בתורה בנעימה חודרת לב עד לשעות הצהרים. לאחר מנוחה קצרה הוא שוב ניצב על משמרתו ליד הגמרא. כשהשיעור מתקיים הוא יוצא לעבר ה'קרוון' המפורסם, שם מתקבצים המונים לשמוע את דבר ד', זו הלכה וזו תורה.

כך מילדות ועד זקנה ושיבה, ועד בוא גואל צדק, שקידה ארוכה ובלתי נפסקת, התמדה שאינה יודעת גבולות. כך גדלים בתורה.

מקור: עיתון משפחה.