- פרטים
-
קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל
-
פורסם בחמישי, 02 יולי 2020 12:59
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 404
המסר האחרון של הגרי"ש אלישיב זצוק"ל
משה וינשטוק, באדיבות מרוה לצמא
הבזקי שחר ראשונים של בוקר נראו בשמי ירושלים. גלי צינה וקרני אור השתובבו בין סמטאותיה הצרות שהיו ריקות בשעת לפנות בוקר מוקדמת זו, שבה עדיין נמים הכל את שנתם, מחליפים כוחות לקראת היום החדש שעולה. רק באזור אחד בסמטאות 'מאה שערים' החל כבר היום, החל מזמן.
מניין מצומצם של תלמידים ומקורבים מאס בחבלי השינה בכדי להתבשם מאורו הזך של מרן פאר הדור והדרו, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב. ממהרים הם, כשתפיליהם וטליתותיהם תחת בית שחיים, אל 'הבית' שברחוב חנן 10, המגדלור הרוחני עצום הממדים שאורו מבליח מסוף העולם ועד סופו. קומתו אמנם אינה מזדקרת, מראהו איננו מרשים, אך אור התורה הבהיר שהוא מפיץ, מאיר באור יקרות לכל הארץ ולדרים עליה ברחמים.
בין קומץ האנשים שקיבל רשות להשתתף במניין המצומצם לתפילת שחרית שהתקיים בביתו של מרן היה גם צוות 'מרוה לצמא'. מרן שמעולם לא התראיין לעיתון כלשהו, שמאס בכל דבר שאינו קשור לעמל התורה, ושהמושג 'שעות פנאי' היה לו לזרא, פינה כעשרים ושבע דקות תמימות מסדר יומו המקודש בכדי להדריך את רבבות עמך ישראל, קוראי 'מרוה לצמא', בנתיבות האמת ובדרך הישראה, להתוות להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, כאילו חש את אשר עומד להתרחש ומבקש להותיר לעם ישראל - צאן מרעיתו, מעין צוואה ולצייד אותם בכלים למסע ההמשך.
משאך נסתיימה לה תפילת וותיקין, נרמזנו כי הגיעה השעה. מעט המתפללים שנכחו בתפילה כבר יצאו מן הבית, ואנו הובלנו אל הקודש פנימה. רעדה אחזתנו, שינינו דא לדא נקשן בצעדינו לכיוון מפתן החדר, ומשאך דרכו רגלינו על המפתן, נעתקה נשימתנו. מרן הגרי"ש יושב לו בראש השולחן, מראהו כמלאך ה' צבקות כי קרן עור פניו. שעות מספר עברו כבר מעת נטש הוא את שנת הליל. בזמן זה הספיק ללמוד כמה שעות, להתפלל שחרית כוותיקין, אולם עדיין לא סעד את ליבו החלוש. לחם לא אכל ומים לא שתה, וכבר מוסר הוא עצמו לצרכי ציבור. במצבים שכאלה, למול דמות רוחנית עתירת ממדים שכזאת, חש האדם את אפסותו, מרגיש את חדלונו, נרעש ונפחד, אך חזקה עלינו שליחותם של רבבות קורא 'מרוה לצמא', וכשליחי ציבור, באנו לשטוח את רחשי הלב של עצמך ישראל ולהעלות עלי גיליון פניני אמת ואבני דרך על מנת לצעוד בדרך הישר גם בדור יתום כשלנו, שנכון לרגע זה, יתמותו הוחרפה שבעתיים עם הסתלקותו של פאר הדור והדרו.
פניני חינוך
מתיישבים אנו למול הרב, ארשת פניו מעידה על תכליתיות עיקשת, ואילו עיניו מביעות אהבה רחימאית שאין לה סוף. בראש ובראשונה העלינו בפני מרן מספר ענייני חינוך חשובים.
האם דרך החינוך למלמדי תינוקות של בית רבן בדורנו צריכה להיות שונה מדורות עברו ומותאמת יותר לחולשותיו של הדור? פניו של מרן הרצינו, הוא הזדקף קמעא בכיסאו והשיב בנחרצות: "מלאכת החינוך מורכבת בדור שלנו יותר מבעבר. המלמדים של היום צריכים לעבור הדרכה ראויה בכדי שיצליחו במלאכתם הקדושה. מדובר בתורה שלימה, במלאכת מחשבת, בפרט בדור שלנו שהבעיות בו מרובות. ואם חלילה יש פגם, ולו כלשהו, במלאכת החינוך, עלול הוא להוות בכייה לדורות".
האם בנוגע להכאת תלמידים לצורך חינוך יש הבדל בין דורנו זה לדורות עברו? הוספנו לשאול, ומרן השיב בטון החלטי: "המלמד צריך הדרכה. הדרך הרצויה כיוםהיא, בדרך כלל, שלא להכות. זה לא כמו בעבר, נשתנו הדורות".
ואם בנושאי מלמדי תשב"ר העוסקים במלאכת הקודש עסקינן, הוספנו ושאלנו: באיזה תלמיד עדיף למלמד להשקיע, בתלמיד מוכשר שהישגיו עשויים להיות גבוהים יותר, או שמא דווקא בתלמיד מתקשה?
"היות והמלמד מקבל משכורת עבור עבודתו עליו להשקיע בכל תלמידיו בשווה, כי לכך שכרו אותו, ויש לו מחויבות לתנאי העסקתו", נענה מרן.
ישרות היתה לאורך כל ימיו של רבנו הקו המנחה, כזה שלא מתכופף ולא משתנה לעולם. מרן זצוק"ל הוסיף ואמר: "אולם כאשר מדובר בשעה פנויה, שבה רוצה המלמד להשקיע מעבר להגדרת תפקידו, כמובן כדאי שיבחר בקידום הילד החלש יותר - להקנות לו כלים לעלות בתורה, וכי מה יעשה אותו תלמיד שלא שפר עליו גורלו, ולא ניחן בכישרונות מולדים? רוצה הוא ללמוד ולהבין, רק שאינו יכול, ולכך חובה לעזור לו".
בהזדמנות פז זו העלינו בפני מרן זצוק"ל את הנושא שעלה לא פעם מעל דפי השבועון וגרר פולמוסים מהדהדים: האם נכון יותר שאב החפץ בקידום ילדו בלימוד התורה, ילמד איתו הוא בעצמו, או שמא עדיף שישכור בעבורו מורה פרטי לשם כך? תשובתו של מרן כדרכו בקודש היתה ברורה וערוכה: "אם לבן יש חשק ללמוד עם אביו, אזי כדאי שאביו הוא זה שילמד איתו, מכיוון שהוא עושה את מלאכתו נאמנה יותר וביתר מסירות".
תשובותיו של הרב קצרות וישירות, אולם בכוחה של אוזן רגישה לשמוע את הנאמר בין המילים. הרישא של דברי מרן - "אם לבן יש חשק ללמוד עם אביו..." - מעידה כי מדובר בתנאי קודם למעשה, וכי אם נעשה הלימוד שלא מתוך חשק ורצון - עדיף שישכיל האב להבין זאת ולוותר על הלימוד המשותף, לטובת מורה פרטי, שאז תהיינה תוצאות הלימוד יעילות יותר בעבור הבן.
כשמפרסמים אנו סיפור על תנאים או אמוראים, האם יש בעייתיות כלשהי בהוספת ציורים ואיורים הממחישים ומדגימים אותם? הוספנו שאלה חינוכית הנוגעת לשבועון.
"כל עוד המטרה טובה ובאה לחזק את הנוער - אינני רואה בכך כל פסול, נהפוך הוא", היתה התשובה.
האם יש צד שלא לפרסם בשבועון כתבות העוסקות בענייני הבית היהודי, היות וישנם גם בני נוער וילדים הנחשפים לחומרים הללו? המשכנו לשאול.
מרן נד בראשו. "לא. מאמרים כאלו הרוויים ביראת שמים, יכולים רק להועיל ואין סיבה שלא לפרסמם".
מרן הביע הערכה רבה לשבועון 'מרוה לצמא' שהובא אף לעיונו, ושיבח אותו ואת חברי המערכת העוסקים במלאכת הקודש.
עמוד התפילה
אין בכוחם של ביטויי לשון או ניסוחים בכתב לתאר ולו במשהו את תפילותיו של מרן. כל מילה תגמד, כל משפט יקטין. רבות סופר אודות תפילות אלו, על העומק האינסופי שהוקרן מהן, על הרצינות וכובד הראש שאפפו אותן ועל הגייה מדוקדקת בצלילות הדעת ובכוונה עצומה מראשית התפילה ועד סופה, כשהשיא הוא קבלת עול מלכות שמים ב'קריאת שמע', אז דומה היה כאילו עמד הזמן מלכת, כביכול חדל העולם מלהתקיים מלבד מרן והקב"ה.
אנחנו, שחזינו זאת במו עינינו בבוקרו של יום, הבנו גם את מה שמעבר למילים, את מה שאי אפשר להעביר למי שלא ראה. ביום זה, לאחר מאה ושתיים שנים שבהן הקפיד בכל מאודו לעמוד משך כל חזקת הש"ץ בקומה זקופה, כשהוא קשוב לכל מילה היוצאת מפי החזן בכוונה מרבית, כבר לא עמדו לו כוחותיו והוא נאלץ לשבת. אולם למרות זאת עדיין היתה הרוח החיה שליוותה את תפילתו כשל עלם צעיר, מלאה חיות, ספוגה בקדושה, כשהוא מתרפק על מילות התפילה כעולל המתרפק על רבו.
רבות השקיע מרן בהחדרת חשיבות התפילה והיחס הראוי לתפילה בקרב צאן מרעיתו. לפיכך העלינו בפניו בעיה שהועלתה רבות במדורי החינוך של 'מרוה לצמא': רבים הם הבחורים שלמרות רצונם וחרף מאמציהם, מתקשים הם עד מאוד לקום בשעה מוקדמת ומאחרים לתפילה בישיבה, וממילא תפילתם איננה נראית כפי שהיתה צריכה להיראות. מה היא העיצה לכך?
"אין לכך עצה", אומר הרב בלשונו הבהירה ומשעין את ראשו על ידו הימנית בתנוחה אופיינית. "אדם צריך להחדיר בתודעתו את חשיבותה של התפילה, וממילא ישכים קום ולא ייתן לעצמו להפסיד ולו משהו ממנה. וכשם שאדם בעל חנות, שמכיר הוא בגודל האחריות שמוטלת עליו וחרד מפני הפסד כלכלי אם יתרשל בשעות הפתיחה שלה, ולכן אינו צריך עצמות בכדי להשכים בבוקר - כך ועוד יותר צריך להיות יחסו של האדם לתפילה. אם יכיר האדם בחשיבותה העצומה של התפילה - כבר לא יזדקק עוד לעצמה ולתחבולה כדי לקום בזמן".
הוספנו ושאלנו את הרב אודות מה שגורם לרבים מעמך ישראל עוגמת נפש מרובה, תחושתם של רבים היא, כי תפילתם נאמרת לפחות בחלקה כ'מצוות אנשים מלומדה', ולעיתים מוצא האדם את עצמו באמצע התפילה כששפתיו ממלמלות, קולו נשמע, אולם ליבו בל עימו אלא משוטט הוא אי-שם, מה עליהם לעשות לשם כך?
מרן הזדהה עם עומק השאלה והשיב בכובד ראש: "אין עצה אחרת אלא להתאמץ בתפילה ולהשקיע כוחות,שלא תזוח הדעת ושלא תופרע הכוונה. וכפי דברי הירושלמי [ברכות פ"ב ה"ד], שחייבים אנו תודה לראש על שכורע הוא ב'מודים', הרי לנו שבתפילה נדרשים אנו לאמץ את גופנו ומוחנו כדי להגיע לכוונה הראויה".
דברים אלו של הרב מסבירים יותר מכל את הנהגתו המופלאה, בבחינת נאה דורש נאה מקיים, שבשנותיו האחרונות, למרות בריאותו הרופפת וגופו החלוש, עמד הוא בתפילה כאדם צעיר, כשאף מחצית משנותיו לא ניכרות עליו. כעת שפך מרן אור על הנהגותיו; לא מדובר ביכולות פיזיות מופלאות אלא במאמץ בלתי מתפשר, בהתמודדות יומיומית ובדבקות עיקשת בהנהגות הקודש.
ד' אמותיו של צדיק
רושם חוויית ההוד שחווינו בתפילתנו עם מרן זצוק"ל כה נחקק בליבנו, עד שמזכיר הוא לנו את דברי קודשו של מרן החת"ם סופר בגודל המעלה של תפילה בד' אמותיו של צדיק. האם אכן יש להשתדל לשם כך? שואלים אנו את הגרי"ש.
"ודאי שדברי קודם שהם", נענה מרן, "אולם כשם שאומר ה'משנה ברורה' לגבי נטילת ידיים, כי כל הבית כולו נחשב לד' אמות, הוא הדין כאן; כל ביתו או בית הכנסת של הצדיק נחשב כד' אמות.
בנוגע לכך הוסיף אחד מבני הבית וסיפר אודות חמיו של רבנו, הלא הוא הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצוק"ל, שפעם אחת ראה אותו מאן דהו עומד ומתפלל על יד ביתו של הגאון הצדיק אב"ד טשעבין זצוק"ל, וכששאלו לפשר הדבר, השיב כי באותם ימים מסוכן היה ללכת לכותל המערבי מחשש פגיעה על ידי הישמעאלים, ולכן מעתיר הוא בתפילה ליד ביתו של הרה"ק מטשעבין, שממנו יוצאת הוראה לישראל, ושם בוודאי שורה השכינה. לשמע הסיפור שאלנו את מרן האם יש מקור לסיפור זה, והוא נענה על אתר: "וודאי שיש לזה יסוד".
לתפילה בכותל המערבי - שריד בית מקדשנו, ייחס מרן חשיבות יתירה ומעלה חשובה מאין כמותה והוא הרבה לשוחח על כך. משהעלינו בפניו את עניין התפילה אצל קברי צדיקים, נענה מרן כי תפילה ליד הכותל המערבי מסוגלת יותר - "הלא מעולם לא זזה שכינה ממנו!"
אחד הנוכחים הזכיר למרן כי זקנו בעל ה'לשם' הביא בשם הגר"א כי תפילה על קברי צדיקים גדולה ומסוגלת, ודומים הם קברי הצדיקים כמו שהשכינה לא זזה מהם. השיב רבנו כי אמנם כן הוא, אך עדין זה רק 'כמו', ואילו מהכותל מעולם לא זזה השכינה בעצמה.
אהבת תורה
את גודל אהבת התורה ומסירות נפש ללימוד תורה של מרן אי אפשר בכלל לתפוס במוחנו הצר. אולם הוראות הנוגעות ללימוד התורה שומה עלינו לדלות מפיו ולהנחילן לכלל. בחור הרוצה להוסיף שעות ולעסוק בתורה, מתי עדיף לו לעשות זאת, באישון ליל על ידי שיאחר את זמן לכתו לישון, או להשכים קום וללמוד לפני התפילה?
"עדיף להשכים קום באשמורת הבוקר שאז המוח צלול יותר. אולם עליו לוודא שמהלך שכזה לא יפגע בשאר סדרי הישיבה כדי שלא יצא שכרו בהפסדו, ועליו לשער בעצמו את זמן הקימה הרצוי, שלא ישפיע לרעה על המשך היום,.
כידוע, במשך כל חייו רבנו זצוק"ל בז לחיי החומר, אולם על דבר אחד שמציע עולמנו הוא חס ודאג לנצלו ככל יכולתו - הזמן. לא היה רגע ביומו שלא היה מנוצל ללימוד התורה, עד שניתן לומר כי הגרי"ש ואורייתא חד הוא. לאור זאת נקל להבין את נחרצות דבריו בנוגע לניצול הזמן ללימוד התורה כתשובות לשאלות שהעלינו.
שאלנו: האם יום הולדת הוא עת רצון, והאם יש לחגוג אותו בצורה כלשהי? ונענינו: "כשלומדים תורה, זהו עת רצון".
שאלנו: האם תקופת 'בין הזמנים' רצויה היא בכדי לאגור כוחות לקראת ההמשך? ונענינו: "האם ב'בין הזמנים' פטורים מלימוד תורה?! וכי אין עוון ביטול תורה חל על 'בין הזמנים'?!"
הוספנו לשאול: אדם ששומע הצעות שידוכים לבתו, ובפניו שתי הצעות. האחת - בחור בר-אוריין, תלמיד חכם ושוקד על התורה, אולם הוא אינו מצטיין במידות טובות. והאחרת - בחור אשר תורתו ארעי, אולם הוא בעל מידות מופלאות. איזו הצעה עליו להעדיף?
מרן לא הביע אפילו צל של ספק: "מידות בלי תורה אינן נחשבות למידות טובות. העיקר הוא לימוד תורה, ויש להעדיף את הבחור השקוע בתורה, ומתוך שעוסק בתורה - יחזירנו המאור שבה למוטב. בד בבד, יש ללמוד גם ספרי מוסר בכדי לעדן את הנפש ולהשריש מידות טובות".
באיזה ספר מוסר מומלץ לעסוק? אנו מתעניינים.
"מסילת ישרים", היתה התשובה.
כשם שמסר מרן את נפשו על לימוד תורה והיטיב להנחיל זאת לתלמידיו ולשומעי לקחו, כך חס גם על חיי תורה, והשקיע רבות בהנחלת ערך זה. בהקשר זה שטחנו בפני מרן שאלה שהפכה נפוצה בשנים האחרונות: מחירי הדירות המאמירים גורמים לזוגות צעירים רבים להתיישב במקומות שאינם מאוכלסים לגמרי בשומרי תורה ומצוות, שם המחירים זולים משמעותית. אולם דא עקא, שהמקום אינו מקום של תורה. האם ראוי הדבר, או שמא עליהם לדחוק עצמם ולהתגורר במקום תורה?
ניכר על פניו של מרן כי מצוקת הדיור של הציבור עמודת בראש מעייניו, וכי מוחו וליבו נתונים לה ולא מעכשיו, אולם תשובתו היא חד-משמעית: "יש להעדיף מקום תורה אף אם זה כרוך במאמץ גדול, גם בכדי לשמור על חיי תורה וגם משום חינוך טהור לילדים".
אחד מבני הבית סיפר לנו אודות חתן שהגיע למרן על מנת להתברך מפיו. "שתצליח בתורה וביראת שמים". בירכו רבנו. אחד המקורבים שעמד בסמוך העיר את תשומת לבו של רבנו לעובדה כי מדובר בחתן. רבנו השיב בהשתוממות: "וכי לאחר הנישואין אין צורך בברכה לגדול בתורה?"
חזרנו נפעמים מהפגישה עם גדול הדור, מה'דעת תורה' שנאמרה בגאון ובעוז. תשובותיו הישירות והבהירות של מרן, גילו בפנינו אוצר זך וטהר של בהירות המחשבה ושכל התורה שמנווט את ספינת היהדות החרדית בבטחה על היעד - מילוי התפקיד בעולם, דיכוי כל נטיה אנוכית וביטול היישוב בפני הקב"ה והתורה הקדושה. ראיון זה ילווה אותנו לכל חיינו. זכינו להתרשם מאפס קצהו של גדול דורנו, מי ייתן כי דברים אלו יהיו כטל רוחני מרענן על פנינו הנפולות וכדשן לעצמותינו היגעות; שיקהו דברי אמת אלו את השבר הגדול שהושברנו ושימלאו במשהו את החלל הגדול שהותיר מרן זצוק"ל אחריו.
