סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

אבינו אבינו, רכב ישראל ופרשיו - סיפורים על הרב מרדכי אליהו זיע"א

אבינו אבינו, רכב ישראל ופרשיו - סיפורים על הרב מרדכי אליהו זיע"א

 

היה לנו איש גדול, ועכשיו הוא למעלה. עוד לא עברו שבועיים, וקשה להתנחם. הרב מרדכי אליהו זיע"א עבר לעולם שכולו טוב, והשאיר אחריו מליוני יתומים. כולנו היינו בניו. כולנו היינו אהוביו. הוא היה דואג ומברך את  כל איש ישראל. הוא אהב את כולם, בירך את כולם, ותמיד הביט על כולם. הוא אהב את כל עם ישראל, וכל עם ישראל החזיר לו אהבה. היה הרב זצוק"ל מקושר לכל חכמי ישראל ולכל עם ישראל. בהלוויתו ובאבלות עליו השתתפו בני כל העדות. בני כל הקהילות. בני כל סוגי המלבושים. כולם היו קשורים אליו וכולם ינקו מהשפעתו.

"הרבי מאוד מאוד כיבד את הרב אליהו", מספר הרב ליבל גרונר, מזכירו האישי של האדמו"ר מליובאוויטש.  זיע"א. "היה לו יחס מיוחד וקירוב מיוחד עם הרב אליהו. בכל פעם שהוא בא לאמריקה, הוא בא לבקר את הרב'ה, שהיה נותן לו הרבה זמן לשוחח על כמה וכמה נושאים.

כמים הפנים לפנים - הרב אליהו היה מאוד מאוד מקושר לרבי. הוא סבר שהרב'ה הוא זה שיכול להביא את המשיח - כך הוא אמר לי באופן פרטי. עוד אמר לי הרב אליהו, שהוא מאוד החשיב את הפעולות שהרבי עושה בעניין של הפצת היהדות בחוצות.

הוא היה 'מקובל'. הוא מאוד רצה שהעניין של החסידות יתקבל בכל מקום ומקום. אם זה מה שהרבי שלח את השלוחים לכל העולם בכל קצווי תבל, לשם הם הביאו את האור של התורה ואור החסידות, ואם זה בכל רובד אפשרי. הרב אליהו אמר לי כמה פעמים, שאי אפשר לתאר איזו נחת רוח הרבי עושה להקב"ה בעניין זה מה שהוא עושה בהפצת היהדות".

גם הבבא סאלי היה מחבב מאוד את הרב מרדכי אליהו. סיפר הרב שפעם שאל את הבבא סאלי מדוע הברכות שלך מתקיימות ישר. אמר לו הבבא סאלי זצ"ל יש לי זכות אבות אמר לו הרב גם לי יש זכות אבות הלא הוא מור אבי זצ"ל חכם סלמאן אליהו זצוק"ל שעליו אמר רבי שאול דוויק זצ"ל כי נשמה גדולה כזאת טרם ירדה לעולם. אמר הבבא סאלי לרב הא אנחנו שומרים את העינים והפה לכן הברכות מתקיימות! ומאז, אומר הרב, אני רק מברך.

שעות ספורות לפני פטירתו של הבבא סאלי, הוא קרא לרב אליהו ומסר לו את גלימתו האישית. על מנת שיוכל ללבוש אותה בעצמו לקראת קבלת פניו של המשיח. בכיס הגלימה העליון נמצאו כמה שערות שנשרו מזקנו של הבבא סאלי, שהדגיש באוזניו של הרב אליהו: "שים לב שבשעה שתקבל פני משיח, השערות האלה שהם חלק ממני יהיו יחד איתך".

אך בסופו של דבר משיח עדין לא בא, ומהרב זיע"א נפרדנו. הכיצד?

עניין זה עצמו מוסבר בקטע הוידיאו הקצר הבא, על ידי הרב מרדכי אליהו זיע"א עצמו, על הבבא סאלי, שאמר שיזכה לראות את המשיח. הבא נראה את דברי הרב, מתוך אתר השם 1:

"הבבא סאלי אמר שהוא יראה את המשיח. אחרי זמן אמר, אני את המשיח לא אראה. יש קטרוג גדול על עם ישראל ואני חייב לעלות למעלה כדי לבטל את הקטרוג. וכך היה. גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. אנחנו לא רוצים לא חמס ולא אחרים. אנחנו רוצים מריבונו של עולם, אתה הוא אבינו, אתה מלכנו, אתה מושיענו, אתה תושיענו. תשועת ה' כהרף עין. ונזכה לגאולה שלמה בעגלה ובזמן קריב ואמרו אמן".

אחרי שירותו של הרב בבית דין בבאר שבע כמספר שנים, בגיל שלושים וחמש ומעלה, ניקרא הרב לשרת בבית הדין בירושלים ומשם היתה הדרך קצרה מאוד להגיע לרום המעלות. אחר מספר שנים התמנה הרב לכהונה הרמה של חבר בית הדין הגדול בירושלים. ובשנת ה'תשמ"ג שלח הבבא סאלי את מזכירו האישי לרב מרדכי אליהו לומר לו כי בשמיים הכריזו עליך כי אתה הרב הראשי לישראל הבא של עם ישראל. וממש שבועיים לפני ההתמודדות על משרת הרב הראשי והראשון לציון ניכפה על הרב להגיש את מועמדתו לבחירת הרב הראשי על ידי הבבא סאלי זצ"ל ויש שעד עכשיו לא יודעים כי הרב שליט"א לא רצה להגיש את מועמדתו לבחירת הרב הראשי .

הרב אליהו הקים ועמד בראש כולל "דרכי הוראה לרבנים". כולל זה מכשיר אברכים לרבנות ודיינות ולהנהגת קהילות בארץ ובעולם. ברחבי העולם ישנם למעלה מ-60 שליחים של הרב במדינות שונות ועוד שליחים נוספים בארץ. משימת קודש כבירה נטל על עצמו מנהיג דורנו, מרן הגר"מ אליהו שליט"א: להנהיג את הדור כולו, על כל רבדיו וחצרותיו, מיגזריו ותנועותיו, במעלה המשעול בואכה בית א-ל. משימת קודש, שדרכה דרכי נועם ונתיבותיה שלום.

בכ' באייר ה'תש"ך, הועלו עצמותיו של החיד"א להר המנוחות בירושלים. וכה סיפר לנו מרן הראשל"צ המקובל הרב מרדכי אליהו שליט"א שבאותה שנה הראשל"צ הגאון רבי יצחק ניסים זצ"ל והאדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא זצ"ל הורו לו לטפל ביחד עם הבבא חאקי זצ"ל ועוד רבנים בהעלאת עצמותיו של מו"ר מרן הרב חידא זצ"ל.

הרב סיפר כשהוא הגיע עם הרבנים לשדה התעופה לוד הוא ניפגש עם נציג הסוכנות שבו הביא את עצמותיו של הרב חיד"א זצל עם ארון מעץ נחרד הרב מרדכי אליהו "מה, עם זה הבאתם את הרב חיד"א" שאל. מיד ביקש מנהגו של הבבא חאקי רבי יצחק אבוחצירא זצ"ל לנסוע עם נהגו לטבול במקווה טהרה ולקנות מברגי פילפס כדי לפתוח את הארון כשחזר עשה הרב חור למטה מהארון כדי שלא תהיה חציצה בינו לבין הקרקע כשהכניס הרב את ידו מיד נשמע קול רעש גדול מהארון. כל החכמים שהיו עם הרב נתעלפו ורק הרב מרדכי אליהו עוצם את עיניו ומבקש בתחנונים מהרב חיד"א שידוע שהרב בקיא בספריו ישר והפוך שיסתדר מעצמו כי אין בו כח לסדר את עצמותיו של הרב חיד"א כי הובא בארון ועצמותיו הקדושים היו מפוזרים בתוך הארון.

מיד נשמע קול נפץ יותר חזק ושוב הרבנים נתעלפו והנה לא יאמן תחיית המתים ממש העצמות נסתדרו עצם אל עצמותו ומיד נתחברו כלם ונהיה גוף שלם. זכותו של מרן הרב חיד"א זצ"ל תגין בעד כל ישראל אמן. ומאז יצאה ההלוויה משכונת סנהדריא בירושלים להר המנוחות וליוו אותו אלפים בדרכו להר המנוחות.

גדול היה הרב אליהו זצ"ל, גדול בתורה. גדול במעשים. גדול בענווה. ראש לשכת הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, הרב שמואל זעפרני, ציטט בלויית הרב מתוך תפילה שכתב הרב על פתק שנמצא בכיסו כשהלך לעולמו.

 "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא על דעתי עמדתי לשרת עם קדושיך, לדון ולהורות. ידעתי מיעוט ערכי - מך שבערכין. לא ביקשת נפלאות ממני, אך כך הורו לי רבותיי וכך גלגלת כל הגלגולים, וסיבבת כל הסיבות. הקימות מעפר דל ותעש לי שם, כשם הגדולים. גזרה חוכמתו, יתברך ויתעלה שמו, לשרת עם קודש, להורות ולדון, ועל הכל יתברך שמו ויתעלה. 

אך רעדה אחזתני, יראה ורעד יבוא בי, על הסכנה הנוראה העומדת עליי, ופי תהום הפעור לנגדי... אנא אפנה לעזרה ואנא אברח, אבל בטחתי ברוב חסדך, מכל תחינותי לפניך כי אתה שומע תפילה. אנא השם, אלוהי הרוחות, חוס ורחם על כל יושבי כיסאות למשפט, ובפרט עלי, אני עבדך בן אמתך, מרדכי בן מזל. רחם עליי ותן לי לב שומע ודעת להבין לשפוט את עמך. 

חוננו חוכמה בינה דעת והשכל. שלא נאמר על טהור - טמא, ועל טמא - טהור, על מותר - אסור, ועל אסור - מותר. על זכאי - חייב, ועל חייב - זכאי. ותצילנו מכל שגיאות וטעויות, ויהא ליבי חזק, ואתן להוכיח כל עושי ועוול ולהציל עשוק מיד עושקו. ואל יישאנו יצרנו להעלים עין, חס וחלילה, ותזכנו לגדור פרצות ולהתקין תקנות ולהרביץ תורה, שיהא שם שמיים מתקדש על ידינו. ותהא איימתנו מוטלת על הבריות ואהבתנו חקוקה בלבם ונתרחק מן הגאווה והכעס והקפדנות. ותאזרנו חיל לשפוט את עמך. גל עיניי והביטה נפלאות מתורתיך".

 ועכשיו התייתמנו. כולנו. תלמידיו הקרובים. תלמידי תלמידיו. שומעי שיעוריו. מקבלי ברכותיו. כולנו היום יתומים. כולנו היום מתגעגעים.

מספר אבי רט:

"רבבות ההולכים אחרי ארונו הלכו עם שתי תחושות מרכזיות - האחת - שמדובר באדם גדול ומיוחד בקנה מידה ובעוצמות שאין אנו מבינים בהם אפילו, והשנייה- תחושת יתמות גדולה. איבדנו אבא גדול וצדיק, שאהבנו להסתופף בצילו , שאהבנו לקבל ממנו עצות וברכות, שאהב אותנו, ושידענו שזכותו ואישיותו וצדיקותו מגינה עלינו ועל הדור. האובדן הזה של האבא של כולנו- הותיר אותנו עם תחושת יתמות גדולה.

בשנים האחרונות, בנסיבות אישיות וציבוריות כאלו ואחרות יצא לי להיכנס אל הרב זצ"ל ביחידות לשיחות ארוכות. שם עמדתי רועד ונפעם מול עוצמות הטוהר והקדושה שנבעו מהרב. שם, במפגשים האישיים חשתי רעד של ממש ביושבי לפניו, וכתוצאה מתוכן השיחות. הייתה לי תחושה שאני ניצב מול מלאך אלוקים, שגופו נמצא כאן, אבל רוחו ונשמתו נמצאות אי שם בגובהי מרומים. איש אלוקים.

לפני קצת למעלה משנתיים, בנסיבות מסוימות הגיע הרב אליהו זצ"ל לביתי בגבעת שמואל, וישב בסלון ביתי קרוב לשעה. דומני שבאותה שעה לא רק כל בני ביתי רעדו מהתרגשות על הזכות הגדולה, אלא שגם קירות הבית רעדו. שוחחנו ביחידות על מספר נושאים אישיים וציבוריים, וכרגיל - בקושי הצלחתי לנשום מגודל האיש, המעמד והדברים שאמר לי.

לקראת סיום הפגישה, נכנסה לביתי אישה אחת ששמעה שהרב אליהו זצ"ל נמצא בביתי. היא ביקשה להיכנס ולבקש מהרב משהו דחוף. היא חיכתה ליד הדלת וכשהרב עמד לצאת, היא ניגשה אליו בבכי ובדמעות, וביקשה ממנו על עניין משפחתי מסוים הקשור לבת שלה, ולענייני הריון לא פשוטים. היא עמדה דומעת לפני הרב, סיפרה לו במה העניין, וביקשה ממנו ברכה לביתה. הרב שמע, עצם את עיניו, שאל אותה לשמות הבת, בעלה וההורים,עצם את עיניו לכמה שניות, ואז אמר- 'בן זכר בקרוב', ויצא מהבית.

לא חלפו ימים רבים, ואותה אישה נכנסה להריון, ולאחר תשעה חודשים נולד בן זכר בריא ושמח. עוד זכיתי לבשר לרב את הבשורה הזו ולהתייעץ עימו לגבי השם שינתן לתינוק. לימים, לאחר שסופר לאם על ברכתו של הרב זצ"ל, היא בדקה לאחור וגילתה שהיא הרתה באותו הלילה בו ביקר הרב בביתנו ובירך אותה.

אלו העובדות שראיתי מול עיני. לא משמועות רחוקות ולא מסיפורי חסידים. קטונתי מלהבין במהלכים שמימיים או בעולמות קבליים, אבל את מה שראיתי לנגד עיני לא יוכל איש להכחיש.

כל עוד היה הרב זצ"ל איתנו, חשנו שכוחו וזכיותיו עומדים כחומה להגן על הכלל ועל הפרט. הרגשנו שאנו זוכים לראות לנגד עינינו מקובל גדול ואיש אלוקים. הרגשנו וראינו מה זה גדול בתורה, במידות, באהבת אדם וישראל, ומגדולי המקובלים שבדור. הרגשנו מה זה התבטלות לתלמידי חכמים גדולים.

לא במקרה ולא בחינם רבבות רבבות פקדו את ביתו ולשכתו 24 שעות ביממה במשך עשרות שנים כדי לקבל את ברכתו ועצתו. לא במקרה ולא בחינם צעדו אחרי ארונו רבבות רבבות של יתומים מדמות של מנהיג, גדול בתורה, רב ואב."

רבבות היו מקושרים אל הרב אליהו זצוק"ל, והיו באים אליו שוב ושוב, לקבל ברכה, לקבל עיצה, לקבל עידוד. לכל יהודי יש מסלול שלו בעולם. מסלול שדומה לטיול בתוך מבוך. וגדולי ישראל שעומדים למעלה רואים אותנו ומכוונים את דרכנו. ומתפללים עבורנו ומעוררים רחמי שמיים.

נסים ונפלאות רבים שזורים בקורות חייו של הרב זיע"א, ורבים שזכו לברכותיו זכו לראות נסים גלויים. מספר שלמה חדד מצפת:


"בשל העובדה כי בנו הרב שמואל אליהו מכהן כרבה של צפת נהג הרב אליהו להגיע לצפת לשבתות ואירועים תורניים לעתים קרובות. בנו שיבדל לחיים טובים הרב שמואל היה מאפשר למבקשים להתקבל אצל הרב לברכה ו לעצה בעת שההא בביתו בעיר העתיקה. באחד הפעמים {לפני יותר מעשור שנים}הבאתי לרב צעירה מקומית שלקתה בבעיות נפש קשות והיתה מטופלת בכדורים כולל אישפוזים. הרב קיבל את הצעירה לברכה הינחה אותה לקרא פר'קי תהילים מסויימם והצעירה כעבור ימים ספורים חזרה לעצמה למשפחה ולעבודה הקימה בית לתפארת והיא היום אם למשפחה ברוכת ילדים .


במקרה נוסף בעת תפילת שחרית במירון הגיע לרב אדם שביקש ברכה לפרנסה לאחר משבר כלכלי קשה הרב ביקש ממנו להמתין לפתיחת ארון הקודש ולהפתעת כולם ברך אותו באופן מיוחד.
האיש זכה לעושר מיוחד ומאז הוא מספר את הסיפור הזה בכול שנה כאשר הוא מגיע למירון

מספר הרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע"ה ותלמיד מובהק של מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל:

באחת ממאות הישיבות המשותפות שזכיתי לקיים עם כבוד הרב, הצגתי לפניו מקרה של זוג חשוך ילדים ופירטתי את הבעיה הרפואית הלכתית של הזוג. לאחר שקיבלתי תשובה מנומקת ופסקנית הוספתי שהזוג מבקש שהרב יבטיח להם שיהיו להם ילדים. הרב הישיר אליי מבט ואמר: "תגיד לי אתה, אני יכול להבטיח? אני נביא? אין אפשרות להבטיח!" אזרתי אומץ ואמרתי לרב: "אני יודע על מקרה שבאופן ברור הרב הבטיח וב"ה הדבר התקיים!"

הרב הוריד את עיניו, שהה מעט ואמר לי בהצטדקות: "אני לא יכול להבטיח, אבל פעם אחת באה אישה שעשתה את כל המאמצים והרבתה בתפילה ובתחנונים להקב"ה, פרצה בבכי והתחננה שאבטיח לה שהטיפול יצליח. היה לי מאוד קשה לעמוד בפני תחנוניה ולבה הכואב ואז הבטחתי לה. מיד כשיצאה מהחדר פניתי לריבונו של עולם ואמרתי לו: תציל אותי, הבטחתי לאישה, ותעזור לי שהדבר יתקיים. זיכני הקב"ה ונעשה לה נס".

כאמור אלו לא סתם סיפורים. זו משנה שלמה של ?"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

בכל מהלך חייו היתה מסירות נפש. מילדותו, מגדלותו. לא נשכח לעולם איך מסר את נפשו למען יהודי גוש קטיף. איך התפלל בעבורם. איך סעד אותם. לפני. ואחרי הגירוש. את כל התפילות, את כל הברכות, את כל הנסיעות והתמיכה האיתנה.

הרב אליהו זצוק"ל עבר בשנתיים האחרונות יסורים קשים מאוד. צינתורים, החיאות, צינטור מוח, והכל יסורים שקיבל על עצמו למען עם ישראל. מספרת הרבנית צביה אליהו תחי', על תפילתו של הרב מרדכי אליהו, בלילה שלפני אחד הניתוחים הקריטיים שעבר בתקופה האחרונה.

 


Kosher Videos : video.yehudim.net  

"בשעה שתיים בלילה ידעתי שמידת הדין נלחמת במידת הרחמים. צריכים לבוא גזירות מאוד קשות על עם ישראל וליהרג כאן המון יהודים בארץ. ואני התחננתי בפני בורא עולם, ריבונו של עולם, אני יש לי המון. כל החיים שלי רק תורה וחסד. תיקח מה שאתה רוצה, העיקר שתבטל את הגזרות.

אמרתי, "מה? כל מה שעשינו כל החיים ככה נתת, צ'יק צ'ק?" והוא אומר לי, "את היית מסכימה שייהרגו כל כך הרבה יהודים פה בארץ?" אמרתי, לא. אמר הרב: "אז מי יכול לשלם? רק מי שיש לו במה לשלם. אני מוכן לשלם".

 

מספר העיתונאי יוסי אחיטוב על תקופת מחלתו של הרב זצוק"ל: ארבנו לרגעים של הפוגה. ציפינו שעות ארוכות. ייחלנו וקווינו עד שנוצרה ההזדמנות. שאלתי קצרות: 'נמצאים אנו בערב חג השבועות'. 
אולי עמדה לי זכות אבות. שמא סייעה לי חיבתו העתיקה של הרב אלי, או זכות הקוראים, קרוב לודאי. לחישתו של הרב היתה איתנה. 
 
"צריך להרבות בלימוד תורה, בכבוד שמים ולחזור בתשובה שלימה. יהודי שנקלע לצרה, יתפלל על קברי צדיקים ויאמר 'רבש"ע, בזכות הצדיק קבל את תפילתי'. צריך להיזהר שלא להתפלל לצדיק אלא לקב"ה ולבקש להוושע בזכות הצדיק שנתן מעות לצדקה לעילוי נשמתו. יש גם להרבות בצדקה ולחזור מדרכים רעים ושייתן צדקה, לא יעשה זאת בשרירות לב ובגסות רוח. אלו דברים בטלים. הקב"ה רוצה בחרטה אמיתית שתבוא מפנים הלב".

שאלתי בזהירות על המצב הקשה, גזירות איומות שנופלות ביום בהיר. הרב משיב חלושות:

"במתן תורה נאמר 'ויחן שם ישראל', כאיש אחד בלב אחד. קבלת התורה הביאה לאחדות מלאה בין כל נשמות ישראל בכל הדורות. לפני מתן תורה, עם ישראל יכול היה לחיות במציאות של 'ויחנו' כל אדם חי לעצמו. התורה היא זו שהפכה את כולנו למציאות אחת וכולנו ערבים זה לזה. כוחו של עם ישראל הוא בלימוד תורה ובאהבת ישראל. כשיהודים חיים בארץ ללא תורה וללא אחדות, אזי מגיעות כל הגזירות הנוראות".

המצב קשה, אנו בתקופה בה נגזרים עלינו גזירות קשות. מה עלינו לעשות? הרב עונה בקול חלש. 
ומה ניתן לעשות כדי להינצל מגזירות? אני שואל.

"בפועל אנחנו רואים כי אנשים שסובלים מצרות, הולכים לחפש תשובות בכל מיני מקומות נסתרים. בתורה שלנו כתוב הכל. רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה. שואל הרב החיד"א, מה זה יתלה בביטול תורה, וכי ביטול תורה זהו דבר פשוט שרק אם לא ימצא סיבה אחרת אז יתלה זאת בביטול תורה? והביאור הוא: 'פשפש ולא מצא', מדובר באחד שלא למד תורה ולכן למרות שפשפש במעשיו, הוא לא מצא את הסיבה. לכן אומרים לו שהסיבה היא ביטול תורה. אם הוא היה עוסק בלימוד התורה, אזי הוא היה מאלו שמפשפשים ומוצאים".

ארוכות היו המילים. ממושכות. נקטעות באתנחתאות של חולשה. נשזרות בקושי. לרוב מדבר הרב באמצעות הפתקים.

אוי, הפתקים. הפתקים. אוצרות עד חבויים בהם. הקדושה. התורה. העין הצופייה. כשהתעורר מההרדמה, אחרי הצנתור, לצדו הרב זעפרני, ביקש ליטול את ידיו ופתק לכתיבה: "הביאו לכאן כיסוי בצבע לבן, כיסוי של טלית", כותב הרב.

זעפרני מסמן שאינו מבין.
הרב מותח בחולשתו קו מתחת למילה 'כאן' ומוסיף "באם ראית אותו?" 
זעפרני מסמן שלא ירד לעומק דעתו.
"יש בו הרבה צלבים", מוסיף הרב ומשרבט במאמץ רב.
המקורב הנאמן נבוך, מסביר שלא הבין עדיין.
"לפני חמש דקות", כותב הרב.
הרב זעפרני יושב על מקומו כעשר דקות, מהרהר בניסיון לפענח. הרב מסמן לו באצבע לעבר הוילון.
הרב זעפרני ניגש אל האחות ומבקש לדעת אם מאושפז במחלקה אדם עם צלבים. האחות אומרת שלא. הרב זעפרני מברר מי מאושפז מעבר לוילון. האחות אומרת שיש שם ערבייה.
"ומי נמצא איתה?" מברר הרב זעפרני. 
"איזו מכשפה שבאה להיפרד ממנה", משיבה האחות. 
"הרב אומר שיש לה צלבים". מסביר הרב זעפרני. 
"זה לא נשמע לי", עונה האחות. 
"הרב יודע מה שהוא אומר", מתעקש.

השניים נגשו אל מעבר הווילון ולאחר מספר שאלות גילו שהמכשפה באה מצוידת בתיק מלא בצלבים. שאלו אותה אם אכפת לה להוציא את הצלבים מהחדר כי נוכחותם מפריעה למי שרואה מבעד לכל מחיצה. 'טלית לבנה', זו ההגדרה בקבלה לאישה, משחזר הרב זעפרני ואץ אל מיטת הרב לבשר שהצלבים הוצאו, יודע שמיותר לבשר על כך למי שיודע טוב יותר ממנו מה קורה.
 
"אם תשאל אותי הגדולה היא שבערב כששאלו אותו בהתפעלות על 'גילוי רוח הקדוש' בסיפור הזה, השים עצמו כאינו מבין על מה מדברים", אומר לנו הרב זעפרני ליד מיטתו של קדוש ישראל.

איפה הצייר המומחה שיזכה ויצייר במכחולו את המחזה המרהיב של הרב היושב כל העת ב'תנועת האדם החושב', משעין את שיפולי פניו על כף ידו ואצבע אחת לכיוון הלחי בהבעתו הרגילה של מחשבה עמוקה. 
"מה אתה עושה עכשיו?" שאלה הרבנית לאחר שהתעורר מניתוח המעקפים. הניתוח הראשון.
הרב מסמן בידיו תנועה של לימוד. 
"מה אתה לומד?" ביקשה אשת חבר לדעת.
"חי נושא את עצמו ביום שבת", כתב הרב על פתק.

"אתה מבין, זה מה שהטריד אותו, כי הוא הובא לביה"ח ביום השבת, אזי כשהתעורר לחיים, רצה ראשית לברר לעצמו את המצב ההלכתי".

בתוך תקופת מחלתו, פרצה מלחמת עופרת יצוקה, וישר מבית החולים נסע הרב אליהו זיע"א באמבולנס לקבר רחל, לבקש רחמי שמים למען עם ישראל. ואמנם, במקומות שונים העידו חיילים שאישה לבושה כערביה התריע אותם לא להכנס למקומות ממולכדים, ואמרה להם "אני אמא רחל".

מספר הרב שמואל אליהו שליט"א, בנו של הרב מרדכי אליהו זיע"א: "אם לא הייתי שומע את הסיפור הזה באוזניי לא הייתי יכול לספר אותו, אבל פגשתי איזה ראש ישיבה גדול שאמר לי: `זה לא סיפור מהאוויר. אני מכיר בנאדם שזה קרה לו`. הוא גם נתן לי את השם שלו, ואז שאל: `תגיד, זה קשור לכך שהרב אליהו יצא מבית החולים והלך לקבר רחל לפני המלחמה? הוא הלך פעם, פעמיים, שלוש, ולשום מקום אחר הוא לא הלך`". 

"האמת? פחדתי לשאול את הרב", משחזר הרב שמואל אליהו, "כשאנחנו באים אליו עם סיפורים כאלה הוא תמיד זורק אותנו, אז ככה ניגשתי אליו בזהירות. אני אומר לו: `אבא, אתה יודע, מספרים שבמלחמה כך וכך היה. להאמין? לא להאמין? אמת? שקר?`. הוא מסתכל עליי ואומר לי: `כן, זה נכון. אני אמרתי לה, לרחל: יש מלחמה, אל תמנעי קולך מבכי. לכי לפני הקב"ה תתפללי על החיילים שמוסרים את נפשם למען עם ישראל שיכו ולא יוכו`. אמרתי לו: `אז דע לך שהיא באמת הגיעה לשם`, והוא שאל: `היא אמרה להם שאני שלחתי אותה?`. הסיפור הזה שאני מספר לכם הוא טרי וחם!".

רוחות של סכנה באופק. רוחות של מלחמות. כבוד הרב זצוק"ל, כשהיית פה לא פסקת מלהתפלל בעדנו. לא הסכמת לשמוע קטרוגים! לא הסכמת לשמוע דברים שליליים! ראית רק טוב אצל כולם. רק טוב אצל כל עם ישראל. אנא, המשך להתפלל עלינו גם שם, בעולם האמת. המשך לרחם עלינו. המשך להתחנן עלינו אצל ריבונו של עולם, שיתנהג עימנו במידת הרחמים. שיביא את גאולתנו במהרה, וברחמים רבים.

"בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ; 
וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ. 
בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ,
וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיךְ--אָמַר גֹּאֲלֵךְ"

(ישעיה נ"ד ז ח).

ראש הישיבה, פוסק הדור, יהודי, מענטש

** 15 שנים חלפו מיום הסתלקותו של פוסק הדור והדרו, מרן ראש ישיבת "קול תורה", רבנו הגרש"ז אוירבך זצ"ל, והרב ש.ב. גנוט חוזר ט"ו שנים לאחור, אל אותו יום מר ונמהר * רשימות מחייו ומפטירתו של מרן בעל ה"מנחת שלמה" זצוקללה"ה, נטפי דמע ולקח טוב, מעשים קטנים על אדם גדול שבענקים ** 


אובדן ויתמות


 

מודעה תמימה ב"יתד נאמן" של יום שלישי השבוע, בישרה על כנס חיזוק והתעוררות לרבנו הגדול, מרן ראש הישיבה, הגרש"ז אוירבך זצוקללה"ה, בהיכל הישיבה, בה הרביץ תורה כיובל שנים, ישיבת "קול תורה", במלאת 15 שנים לפטירתו, השיבה אותי 15 שנה לאחור, אל רגעי ההלם הנוראי, הזעזוע האמיתי, הצעקות והדמעות. 15 שנה כבר חלפו ועברו?? מי היה מאמין?!?
 עצמתי את עיני והתמונות עלו מעצמם, משדרים גלי כאב ואובדן. השעה היתה 9:30 בערב. היכל ישיבת "קול תורה" רעד מזעקות התהילים שהניעו את אמות הסיפים של "בית וגן" כולה. השילוב של מאות הבחורים והאברכים שצועקים את פרקי התהילים, יחד עם האקוסטיקה המדהימה של היכל הישיבה, ייצרו רעמי אוקטבות אדירים, שבוודאי עלו מעלה ובקעו רקיעים. האולם כולו היה כמדורת אש להבה של בקשה ותחנונים, כשלפתע דפק מאן דהוא (יש אומרים שהיה זה ר' שמשון רפאל אורצל ויש הסוברים שהיה זה ר' ישראל זיסל רייכנברג, ונחלקו בדבר גדולי התלמידים שנים רבות, לאין פותר...) על הבימה בדפיקה אחת נואשת והקולות השתתקו באחת. אי אפשר לשכוח לעולם את השקט הנורא הזה. דממת הקשבה והפנמה בת- רגע ואחריה החלו זעקות השבת, הבכיות והאבל הנוראי. "הראש ישיבה איננו!". 

בעולם החיצוני, זה שלמחרת שאב- 300 אלף אבלים לרחובותיה השקטים של "שערי חסד", היה רב שלוימה זלמן "פוסק הדור". אצלנו, בישיבה, הגרש"ז היה הדמות בה"א הידיעה, ה"ראש ישיבה", המילה הראשונה והאחרונה בכל תחום הקשור ל"קול תורה" ואלפי לומדיה ובוגריה. דמות נפילים שהשרתה על כולנו הוד קדומים מחד וחביבות אבהית, אולי אפילו אמהית, מאידך. מספר שבועות לאחר מכן עוד הלכתי עם מועקה קבועה בלב, צער ויתמות, למרות שהייתי בחור צעיר- יחסית בישיבה. ועל אחת כמה וכמה שה"ראש ישיבה" היה חסר מאד למאות הבחורים הבוגרים שלמדו לפני 15 שנה בישיבה, כשחלקם למדו אצל ה"ראש ישיבה" אפילו ב"שיעור יומי".  ט"ו שנים חלפו וישנו כאן נסיון והשתדלות להעלות על הכתב את עוצמת היתמות שאפפה אז את "קול תורה", אך העט נעצר, נעצר. "אילו ידעתיו- הייתיו", מסביר הרמב"ם ב"מורה נבוכים", ואכן, זאת התחושה. מאות בחורים מבולבלים מסתובבים סהרוריים, פרוכת ארון הקודש הוסרה וכללי האבלות אינם מאפשרים ללמוד בהיכל הישיבה עד הקבורה. עשרות בחורים המומים נוגעים בדמעות בדלת ה"חדר של הראש ישיבה" ונכנסים ל"חדר- שיעורים- של- הראש- ישיבה", כדי להרגיש, לחוש עוד קצת משהו מרבי שלוימה זלמן. מדברים בלה- בלה ומנסים להשקיט את הכאב.

רבי יעקב עדס, דמות מדמויותיה הבלתי נפרדות של "קול תורה" ותלמיד חביב של ה"ראש ישיבה", שהתפרסם בשנים האחרונות כאחד ממקובלי הדור ובעלי מופתיו, מסתובב כאריה בסוגר. כיום, בעידן המודעות והיחצנו"ת, נכנס הגה"צ רבי יעקב עדס שליט"א למיתוג ה"מקובלים" ודורשי הנסתרות. אך כל תלמידי "קול תורה", ששוחחו בלימוד מאות מאות שעות עם רבי יעקב, זוכרים את ר' יעקב עדס כתלמיד מובהק של ר' שלוימה זלמן, כזה שידע ויודע אין ספור עובדות והלכות מרבו הגדול.  
לאחר חצות הלילה, כשבאולם הישיבה נכחו עשרות בחורים יתומים, ניגש רבי יעקב עדס (שהתגורר, בעצם, בישיבה, בעיקר ב"אוצר הספרים", אותו הוא מכיר על אלפי ספריו, שערי כל ספר ומיקום של כל כרך בארונות) לעמוד החזן והחל לשאוג פרקי תהילים. "כעת הנשמה במצב קשה, החל מהפטירה ועד הקבורה, וחשוב מאד לומר תהילים", הסביר הגר"י עדס ופרץ בזעקות "תהילים", כמו שרק הוא יודע להתפלל ולהעתיר. ומה התרחש? תוך מספר דקות התמלא בית המדרש בבחורים, שהגיעו היישר ממיטותיהם. הבחורים, כך סיפר לי ידידי רבי מרדכי ברגר שליט"א, תושב עירנו דהיום וחברי לספסל ה"ועד" באותם הימים, חשבו לתומם שאם אומרים בישיבה תהילים בקולות וברקים באמצע הלילה, משמע שהראש- ישיבה התעורר וצריך לומר תהילים... 

באותה העת בדיוק הפלגתי בטנדר לבן לכיוון "שערי חסד", להשתתף במשמרות התהילים של בני הישיבה, סביב גופו הקדוש של רבנו זי"ע. עליתי בפעם הראשונה במדרגות המפורסמות, בואכה ביתו של פוסק הדור והדרו. הדלת נפתחה וה"משמר היוצא" פרש לישון, משאיר אותנו, מנין בחורים, לשעתיים של משמרות תפילה, עד לבואו של המניין הבא.  המאוורר הישן הזיז את טליתו הצהובה של הגרש"ז, ששכב על רצפת האבן הירושלמית בביתו הצנוע והמיושן. רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, גאון התורה ועמוד ההוראה, ניצב כאן, סביבו נרות נשמה קטנים, ואני, בצער, מפליג בסך הכל כשבועיים לאחור.  ערב ראש חודש אדר ורבנו זי"ע מגיע לישיבה, כדרכו  מידי שבועיים. הגרש"ז הפסיק למסור שיעורים בישיבה מספר שנים קודם לכן, אך הוא המשיך להגיע בקביעות ל"קול תורה" בכל יום שני פעם בשבועיים, כשבשבועיים לאחר מכן היה מגיע כשעה לפני תפילת מנחה ו"יום כיפור קטן". הגרש"ז היה מגיע כשעה לפני "מנחה" ומקבל תור גדול של בחורים, שבאו לשאול שאלות בלימוד או בהלכה. שבועיים לפני פטירתו ואני נכנס אל ראש הישיבה בחרדת קודש, בדחילו וברחימו, כדי לשאול ולדבר.

--פחד? יראת הרוממות? מתח ולחץ?  

מאן דכר שמיה. ממש לא. בחוץ מפחדים ורועדים, מתרגשים ונבוכים. אך כשרבי שלוימה זלמן מקדם את פניך, אוחז בידו כוס- זכוכית של תה מהביל, עם חיוכו המפורסם וה"לבן שיניים מחלב" שלו, אתה פשוט נמס כחמאה רכה שהתחממה במיקרוגל, משל נכנסת כעת לחדרו של סבך הקשיש והמאד- משפחתי. אני, שהייתי רגיל לדבר עם תלמידי חכמים מבוגרים ממני במתח עצום ובהתרגשות רבה, חשתי כאילו אני מדבר עם "חבר- חדר" בפנימיה. הגרש"ז הקרין רוך וחמלה אותנטיים, שלווה גדולה ורוגע מתוק, ולא נותר לך אלא להישיר מבט, לחייך בחזרה ולדבר בלימוד.  

שטחתי את הדברים של ראש הישיבה ב"מנחת שלמה" בנוגע ל"ברכות הנהנין" ולשאלתו המפורסמת על המהרש"א בפסחים מחיוב ברכות של "אונן". הראיתי לראש הישיבה שה"אורחות חיים" וה"כלבו" מסכימים עם המהרש"א וששניהם עצמם, בהלכות אבילות, פוסקים כמו המהרש"א גם בהלכות "אונן", כך שקושיתו של הגרש"ז אוירבך לא קשה, בעצם. רבי שלוימה זלמן זרח מאושר. הוא הניח את כוס התה על השולחן והניף ידיים בשמחה, "אז לא קשה!!! יישר כח!"... וכאן הרצינו פניו והוא החל לשטוח סדרת שאלות נוספות על דברי המהרש"א,שחלקם לא פורסמו ב"מנחת שלמה". השיחה קלחה וכשבדלת נשמעו הדפיקות של המשב"ק שבישיבה  חיים ברנדווין, יצאתי בשלום מן הקודש, לא יודע, לא מאמין, שבעוד כשבועיים לא נראה יותר את ראש הישיבה הנערץ. 15 שנה חלפו וברשימותי רשומים סיפורי מופת רבים ומאת אותנטיים על הגרש"ז זי"ע. חשבתי שאוכל לסדר דברים כהלכה. אך לא. למרות שט"ו שנים חלפו, עדיין הדיו מטושטש והמחשבות רצות שלא בסדר נכון. אז תרשו לי, ידידי, להעלות עלי גליון סיפורים פשוטים מחייו של יהודי גדול, שחי פשוט, התנהג כמו אדם מן הישוב, הלך לישון בזמן וקם בזמן, התנהג כאחד האדם, והגיע לדרגות גבוהות, שיילמדו עוד דורות רבים. לכתוב על הגרש"ז במאמר אחד, דומה לנסיון להכניס את האוקינוס בשקית ניילון. אך פטור בלי כלום- הרי אי אפשר, כמובן.

ושוב סליחה. הנני מעתיק אנקדוטות ממחברותי שבאותם הימים, אותם שמעתי באוזני מאנשים ומבחורים קרובים לראש הישיבה ולמשפחתו. אין בהם סדר מופתי או כרונולוגיה ברורה. אך כל קטע ומעשה- לקחו הטוב בצידו. ויהיו הדברים לעילוי נשמתו של הגדול שבענקים, שחי איתנו עד לפני 15 שנה בלבד.  

בגיל 19 לא חולקים על הרי"ף 

סיפר לי ידידי הבה"ח ב.ח. שלפני מספר חודשים ביקש ברכה ממרן זצ"ל לרגל יום הולדתו ה- 19, שחל באותו היום. הגרש"ז העניק לו ברכות ביד רחבה והוסיף: "אתה יודע באיזה גיל כתב ה"בעל המאור" את ספר "המאור הגדול" שלו? בגיל תשע עשרה! ומי אמר לי את זה? זה כתוב בהקדמת אביו של ה"בעל המאור" לספרו של בנו". אך מרן מיד המשיך ואמר: "אבל זה שקר מוחלט! ה"בעל המאור" לא כתב את הספר שלו בגיל 19, כי בחור בן 19 לא יחלוק, לכל אורך הספר שלו, על הרי"ף!"...ואכן, כעבור זמן הוברר שאת ההקדמה הזו כתב אדם אחר לספר אחר והיא נדפסה בטעות על "ספר המאור".

חד מבני הישיבה כתב את שיעוריו של הגרש"ז בקביעות והגרש"ז היה עובר עליהם ומעיר את הערותיו להבנת הדברים. ראש הישיבה דירבן ביותר בחורים שיודעים שיש להם כשרון כתיבה, להעלות על הכתב דברי תורה ולכן נתן הוא משנה- כבוד לדברי התורה הכתובים שכתב הבחור (המכהן כיום כאחד מגדולי הרבנים ברה"ר). באחד הימים הקשה הגרש"ז קושיה חריפה על דברי ה"חזון איש", והבחור רשם במחברתו: "וצריך עיון על החזון איש"...הגרש"ז קרא לו מיד ובנעימות אמר לו: "לא כותבים "צריך עיון על החזון איש"! אנחנו לא יכולים לכתוב נוסח שכזה על דבריו של החזון איש! אפשר לכתוב: "ולא הבנו את דברי החזון איש"...

****

בן ישיבה מוצלח במיוחד כתב חוברת עבת כרס על סוגיות במסכת ביצה ונכנס להגרש"ז כדי לבקש הסכמה. בשנותיו האחרונות חדל הגרש"ז להעניק הסכמות בכתב, ובפרט לא לבחורים צעירים. אך מיד כשהבחור יצא החוצה התקשר לבני משפחתו של מחבר הספר הצעיר וסיפר להם ש"יש לכם בן גאון"...

 
משכנע נהגים לעשן סיגריות

 כל נהגי המוניות ב"מוניות הפסגה" היו חברים טובים של פוסק הדור, שרבבות לומדי התורה דנים בסילודין בכל פסק- הלכה שלו. לא פעם ולא פעמיים טפחו הם לו על השכם כידיד ותיק ומרן זי"ע היה משוחח איתם ב"גובה העיניים". כמובן שר' שלמה זלמן לא היה מדבר איתם דברים בטלים שאין בהם ממש, שהרי פה קדוש שכמותו לא יכלה את זמנו. לכן היה משוחח איתם על דברים הצריכים חיזוק, כמו להפסיק לעשן סיגריות. באחת הנסיעות הסביר לו נהג המונית שקשה לו מאד להפסיק לעשן והגרש"ז סיפר לו שהוא עצמו עישן הרבה. "הרופא אמר לי שזה לא כל- כך בריא, אז ישבתי בחדר ושקלתי לעצמי את הדברים החיוביים שיש בסיגריה, למול הדברים השליליים שיש בסיגריה, והחלטתי שאכן, צריך להפסיק לעשן, ומאותו הרגע לא נגעתי יותר בסיגריה"...

סיפר לי מרן הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל כך: "פעם אחת נכנסתי לביתו של הגרש"ז וראיתיו לומד מספר מוסר באמצע הבוקר. שאלתיו מה קרה והוא השיב בפשטות: "אני הולך עוד מעט למסור שיעור בישיבה וישנם בחורים ששואלים שאלות לא מספיק טובות. אני לומד מוסר, כדי שלא ארגז ואכעס עליהם"...

הגרש"ז לא נולד גדול הדור ואדם בעל מידות תרומיות. הוא עבד על עצמו ללא ליאות, בהתמדה גדולה ובלימוד מוסר, כדי להיות מענטש, להיות אדם נאצל, והוא אכן זכה.


בחור בישיבה, בחור מצוין ומתמיד, היה שייך לדאבון לב למשפחה מכת ה"דרדאים" התימנית, שסירבה לקבל את ספר הזוהר הקדוש כספר אמיתי שמקורו טהור מרשב"י זי"ע. מרן זצ"ל הגיע לסדר קידושין בנישואי הבחור (שהיה יתום מאב וזכה לקירבה מראש הישיבה) והנה לתדהמתו הוזמן אחד מרבני הכת לשמש כעד הנישואין בחתונה. הגרש"ז לא רצה בשום אופן שאותו רב ישמש כ"עד" בקידושין, מפני שסבר שעדותו פסולה, אך מאידך לא רצה לבזותו ולהביע בקול את דעתו. --מה עשה הגרשז"א? הוא פנה בחיוך רחב לאותו רב דרדאי ואמר לו: "הרב שליט"א הגיע כדי להיות "עד קידושין" ואילו אני אהיה ה"מסדר קידושין"?? היה לא תהיה! הרב יהיה ה"מסדר קידושין" ואילו אני אהיה העד"...
 וכך היה. מסדר הקידושין יכול להיות פסול לעדות לפי ההלכה ובלבד שבקי הוא בטיב גיטין וקידושין, אך לעד קידושין הוא פסול. 

רב אחד מחוגי הפשרנים התנגד לעמדתו הנחרצת של הגרש"ז זצ"ל ב"פרשת הממזרים" וכשהגיע לחדר, בו עמד הגרש"ז, הודיע בקול רם ש"אסור לעמוד בתוך ד' אמותיו של הרב אוירבך!".מה עשה הגרש"ז? מיד יצא הוא מהחדר. כדי שאותו רב לא "ייכשל" חלילה ויעמוד בתוך ד' אמותיו... איש שלום דכרינא שהלכתי עם מורי ורבי מרן הגרב"ש דויטש שליט"א בשבילי אתרא קדישא מירון תו"ב והשיחה נסובה על הגרש"ז זצ"ל. "מדוע הראש- ישיבה לא מביע את דעתו על נושאי השקפה העומדים על הפרק? למה לא שמענו את קולו ודעתו על... ועל... ועל....?" שאלתי את הגרב"ש דויטש שליט"א ורבי שמואל דויטש השיב תשובה מעניינת, הצריכה לימוד: "רבי שלוימה זלמן הוא איש שלום... כך הוא למד מרבי איסר זלמן מלצר. הוא איש שלום. אבל את דעתו בהרבה דברים אני יודע!"... להגרש"ז זצ"ל היתה דעה מוצקה ונחרצת בכל הנושאים שעסקו בהם גדולי תורה אחרים ונודעים, אך הוא לא פירסם את דעתו ברבים. היתה סוגיה חשובה וציבורית, שעסקה בגדלותו או אי גדלותו של תלמיד חכם אחד וכושר הנהגתו. שמעתי מרבותי שליט"א דברים ברורים ביותר על עמדתו של הגרשז"א בעניין, אך כלפי חוץ איש לא ידע על כך. 
 
היה נושא חשוב ובוער, שפילג את הציבור החרדי ורבי שלמה זלמן שלח משלחת סודית אל מרן הגרא"מ שך זצ"ל בעניין, אך שום דבר לא יצא החוצה, כי הגרש"ז לא סבר שחשוב שדעתו תישמע בקולי קולות ובפרהסיא. כלפי חוץ כיבד, כידוע, הגרש"ז את כולם, כל הרבנים והדעות, החוגים והשיטות, אך למקורביו היתה ידועה דעתו, שנאמרה בחדרי חדרים ובענוות חן. ההנהגה וההחלטות? שאותם יקבעו אחרים, גדולי ומנהיגי הדור...

 לא היה אדם חרדי שלא היתה לו דעה מאד מוצקה למי להצביע בבחירות התשמ"ט, עת הוקמה "דגל התורה" למול "אגודת ישראל". הגרש"ז הצביע בבחירות, אך אל מאחורי הפרגוד נכנס רק הוא, לבדו, מבלי שאיש יידע את דעתו ולמי הצביע. היהדות החרדית רעשה וגעשה באין ספור נושאי השקפה ודעת תורה, אך ב"יתד" וב"המודיע", ב"יום ליום" ואפילו ב"הצופה", המשיכו לכבד את הגרש"ז כגדול של קונסנזוס. ביטויים של כבוד והערכה נשמעו וגם נכתבו ממנו על כולם והגרש"ז לא הביע את דעתו האישית בעניינים ציבוריים שבמחלוקת. חז"ל (הובא ברש"י דברים כט, ו) אומרים ש"אין אדם עומד על סוף דעתו של רבו עד ארבעים שנה" ואני עני לא מבין עדיין את הגדר של "איש שלום", עליה דיבר הגרב"ש דויטש יבלחט"א בהתייחסו למרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל, אך יתכן שביאור הנהגתו של הגרש"ז קשורה לכך שסבר שבהיותו אדם שלא מתערב בשום נושא הנתון לוויכוח, לא תתערער סמכותו ההלכתית הכל- כך נצרכת בדורנו העני. ואכן, אלפי אלפי פסקי ההלכה של מרן זי"ע התקבלו ללא עוררין, בכל חוגי היהדות החרדית והדתית. מצד אחד, הגר"מ גרוס מ"שארית ישראל", למשל, נחשב לתלמידו המובהק של הגרש"ז, וכך גם מתנחלים רבים ביהודה ושומרון. גאוני תורה ליטאים, חסידים, ספרדים ודתיים- לאומיים, כולם כאחד מחשיבים את הגרש"ז למורה הדרך ההלכתי בכל תחום בשטחי ההלכה, דבר המביא להרבה "מרבים שלום בעולם" וליחס של כבוד להלכה ולפסיקתו של מרן זי"ע.
 
מחר גם יום!
 
שמעתי מהגאון רבי דוד הקשר זצ"ל, שבאחד הימים, ימי 'סוף הזמן', ביקשו הבחורים ללמוד "משהו אחר". הגרש"ז הסכים מיד ואמר שיכול למסור כעת שיעור בכל הש"ס, החל מברכות ועד עוקצין, בתנאי שהבחורים יכינו קודם את הסוגיה שנבחרה ולא יקשיבו סתם כך לשיעור מבלי להכין. "הגרש"ז היה מחייב אותנו שלא להסתפק במועט בתורה", סח הגר"ד הקשר.

הגרש"ז שילב באופן מופלא את לימוד העיון העמוק יחד עם לימוד ההלכה. אחד הטעמים שהפסיק למסור "שיעור כללי" בישיבה, היה משום שחשש שזקנותו השכיחה ממנו לפעמים "קצות" או "נתיבות" על הסוגיה, ואם ימסור שיעור מבלי להזכיר את דבריהם, הרי שיחסר ב"אליבא דהלכתא" בשיעור שלו. ואז מה יקרה? האם מישהו מתכוון לפסוק הלכה למעשה מתוך שיעור פילפול ועיון שנמסר שנמסר בישיבה? אין זה משנה. כי התורה, לדידו של הגרש"ז אוירבך, הינה מקשה אחת של עיון עמוק והלכה למעשה. 

אפשר לכתוב עוד מאות דפים על הגרש"ז, אך שני דברים לסיום, ששבו את ליבי: שמעתי מחתנו הגרי"י בורודיאנסקי שליט"א, מנהלה הרוחני של "קול תורה", שמאד כאב לחמיו הגרש"ז זצ"ל על הרוח החדשה המנשבת בהיכלי התורה, בה נהפכים הימים ללילות והלילות לימים. ידוע היה, כך מספר הגרי"י בורודיאנסקי שליט"א, שבביתו של הגרש"ז אמרו תמיד ש"מארגן איז איכעט א טאג" (= "מחר זה גם יום") והערב ננעל בשעה 10:30. זהו. הגרש"ז נכנס לחדרו. ומה עשה שם? איש אינו יודע, אך צריך לישון בזמן ולקום מוקדם בבוקר, ולהתחיל ללמוד....
 
"מרן זצ"ל אמר לי שכבוד הוא הבל הבלים", סיפר תלמידו הגדול הגאון רבי אביגדור נבנצאל שליט"א, "אך במה דברים אמורים? בכבוד של האדם לעצמו. אך כשהכבוד נוגע לכבודם של אחרים, צריך לכבד את האחרים בכל הכבוד המגיע להם, עד כמה שאפשר!".
 
מחר גם יום ועלינו לחדול מהכתיבה ומהקריאה, כדי להתכונן יחדיו להמשך יום של תורה ועבודת ה'. רק נשנן לעצמנו יחד את מעשיו הטובים של אדם, שחי כיהודי, והנהג כיהודי, והגיע לפסגות נאצלות מאין כמותם, בכל תחומי התורה והחיים, ההנהגה והמידות.
 ------ 15 שנה בלי רבי שלוימה זלמן. אנחנו יתומים .  

מה אפשר לעשות ביום אחד - סיפורם המופלא של הצנחנים

על דמותו של הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א יכול ללמד סיפור המפגש המרגש שקיים עם 600 חיילי מילואים שהיו בדרכם אל הקרב במלחמת לבנון השנייה. 

גם אם מלחמת לבנון השנייה, על כל מחדליה ושיאיה, גולשת אט אט אל ההיסטוריה הלאומית, סגן מ' אינו מסוגל לשכוח את רגעי החושך שבה, כמו גם את רגעי האור. וכך הוא מספר:

לאחר שבועיים של קרבות כמעט פנים אל פנים, של פקודות הפכפכות; ציוד-קרבי לקוי ולא שמיש; רעב, רעב ממש; עייפות נוראה, פיזית ונפשית; וקשָה מכל – בועת השתיקה בה התעטפנו. היה לנו ברור: עכשיו לא מדברים. אחרי המלחמה. כן, אחרי המלחמה נפתח את הכל, שיידעו את האמת.

ואז – נחתה הבשורה: יום חופשה!

לכל הרוחות, מה אפשר לעשות ביום אחד?

הלומי קרב, רעבים, מותשים עד כּלות, מטונפים, לאן בדיוק נלך?

ל'מגדל אור' ב'מגדל העמק', אמרו לנו.

מגדל העמק? מגדל אור? מה זה – בדיחה?

חוץ מזה, מי זה הרב הזה – גרוסמן – שהזמין יותר מעשרה אוטובוסים להסיע אותנו אליו למגדל העמק?

יודעי דבר נזכרים: זה הוא! "הרב של הדיסקוטקים!" זה שמחזק את הנוער; שמחזיר בתשובה בכפית קטנה, שלא תרגיש חלילה... הגורו של העולם התחתון. איך הם אומרים עליו: "הוא – בסדר הוא! אחד משלנו. החברה נותנים לו את כל הרספקט בעולם!"

אז לא הבנו, אבל היום אני יודע שבביקור שערך הרב גרוסמן בירושלים, הוא שמע באקראי על גדוד הצנחנים שמחפש "בית ליום אחד", ומיד הציע את עצמו. "מה הבעיה?" שאל, "600 חיילים? רק שיבואו! וודאי שיש אצלנו מקום!"


***

600 החיילים שירדו מהאוטובוסים לא האמינו למראה עיניהם: עומד לו ברחבה יהודי נשוא פנים, פאות מסולסלות ארוכות וחיוך כובש, שבטח הולך לשאול אותם: "נו, בחורים, הנחתם תפילין הבוקר? ו"שחרית" כבר התפללתם? אם לא - - "

"חברה!" הדהדו מילותיו של הרב; "חברה, אני מציע שדבר ראשון תקפצו לבריכה להתרענן. בינתיים נכין לכם משהו לאכול..."

פאטה מורגנה? חזיון תעתועים?

מוסיקה חרישית הבאה מכל מקום; מים זורמים, ירוק מסביב; ופתאום – על השולחנות הערוכים: אבטיח קר, עוגות, שתייה; והם מביאים עוד ועוד: גבינות, ירקות, לחמניות טריות... אלוקים – האם כל זה אמיתי?

אמיתי! אמיתי! אני ממשש את ערימת הלבנים שהונחה כך בשקט, כאילו במקרה: 600 גופיות ותחתונים חדשים, בוהקים, הצוהלים לקראתנו: "נו כבר, תצאו מהבריכה, תתלבשו, תאכלו משהו..." הרב גרוסמן יושב איתנו ומפטיר בלשונו העממית: "תעשו חיים חברה! תעשו חיים! בערב אני מכין לכם את המופע של החיים שלכם, משהו שעוד לא ראיתם!"

דמותו של אברהם אבינו עולה בדמיוני. אברהם העומד אישית ומשמש את שלושת אורחיו, ללא שמץ התנשאות; בטבעיות גמורה, מכבד אותם ודואג לכל מחסורם. הוא רואה בזה תפקיד של חסד המובן מאליו; שליחות של מצווה שנפלה לידו; מצוות הכנסת אורחים ואהבת הבריות, אותה הפך לאבן הראשה בבניין חייו...

כזה בדיוק הוא גם הרב גרוסמן: אוהב את כולם, ומקבל את כולם – כמות שהם – עם כל הלב והנשמה עד לבלי הכיל.

"תגידו חברה", אמר לנו אחר כך, "שמעתי שחסרים לכם פריטי ציוד אישי. תעשו לי טובה, הנה דף ועפרון, פשוט תרשמו כל מה שחסר לכם, ותשאירו את הרשימה כאן על השולחן."

מאוחר יותר נטל את הרשימה ונעלם.

וכמו באגדות של הפיות הטובות – כשהתעוררנו בבוקר – לא האמנו למראה עינינו: הררי ציוד אישי, של כל מה שאיווינו ונזדקקנו לו – ופתק קטנטן שצורף:

"לחיילים היקרים שלי – מכל הלב!"

ב-60 אלף דולר, קנה הרב גרוסמן עוד באותו ערב: אפודים קראמיים, משקפות לראיית לילה, קסדות, מימיות, גרביים, מברשות שיניים, ומה לא...

ארוחת הערב ותוכנית הבידור שהבטיח לנו הרב, אכן היו מעבר לדמיוננו, יותר מכל מה שיכולנו לצפות. ולישון סוף סוף בחדרים ממוזגים, על מיטות מוצעות בסדינים לבנים, מה עוד יכול הבן-אדם לבקש?

אות בספר התורה

מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, ביקש יהודי מצרפת לתרום ספר תורה לבית המדרש 'מגדל אור'. נהוג שאת האותיות האחרונות בספר התורה כותבים במעמד מיוחד, ואחר כך מלווים אותו להיכלו תחת חופה, בשירה, ריקודים ולפידים בוערים. מסיבה כלשהי – החליט אז הרב גרוסמן לדחות את האירוע.

'זה הזמן הנכון!' הרהר הרב. 'היום נשתתף כולנו בסיום כתיבת האותיות ובהכנסת ספר התורה להיכל הקודש.' הוא דאג שכל הנדרש לטקס יוכן לשעות הצהרים המוקדמות.

אותיות הפרקים האחרונים בספר התורה כבר שורטטו, אך עדיין לא מולאו. כשספר התורה המפואר מונח על השולחן, ולידו עט-סופרים ודיו, פנה אלינו הרב:

"קדושים שלי! אני עומד לזכות אתכם במצוות קודש, שהיא בגדר חלום של פעם בחיים. כל אחד ואחד מכם יכתוב (ימלא) אות בספר התורה. תוך כדי שאתם עוסקים במלאכת הקודש – יתפלל כל אחד את תפילת ליבו, ויבקש מהשם שזכות האות הנכתבת על-ידו תעמוד לו, וניצוצות הקודש היוצאים מאותיות הקודש ומתפזרים סביב, ייצרו חומת מגן שתשמור עליו – על כולכם – ותחזיר אתכם הביתה בשלום."

אותם רגעים היו המרגשים ביותר בחיי. רועדים מעוצמת החוויה, עדיין לא מאמינים, החזקנו בשולי ספר התורה כשלבנו הולם כתוף טאם-טאם. דממת עולם הייתה מסביב. אחד אחד טבלנו את ציפורן העט בדיו וכתבנו אות בספר התורה.

למתבונן מהצד היה זה מחזה עוצר נשימה: תחושת רוממות, התעלות רוחנית, התבטלות כל החושים. היה נדמה שאפילו נהר הסמבטיון הגועש-רועש תמיד – שקט פתאום. הַס נפל על העולם. מיתרי הלב ניגנו והדמעות נגרו חופשי-חופשי על לחיי הבחורים.

- "אמא!" בכה חייל לתוך הפלאפון, "את לא תאמיני מה עשיתי! כתבתי אות בספר תורה! אמא – את שם? את שומעת?! אני, שלא יודע מה בין יום חול לשבת; שלא ראיתי ציצית מימיי, אני כתבתי אות בספר התורה! אני לא מאמין... אני לא מאמין..."

בתום הכתיבה התחיל הטקס. בראש התהלוכה – מכונית מקושטת בעשרות שרשרות חשמל צבעוניות, וכתר של אורות מנצנצים סב על צירו מעליה. לאחריה – צעדו מחזיקי החופה היפהפייה והמוארת גם היא בשלל צבעים, כשבתוכה רוקדים ומפזזים המחזיקים בספר התורה – שנעטף בבגדי שש וארגמן וכתר כסף בראשו.

600 החיילים, ואלפי אלפי תושבי העיר, צעדו-רקדו בתהלוכה, כשרמקול מלווה אותם: "תורת ה' תמימה משיבת נפש"; "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

בתום הטקס נישק הרב כל חייל וחייל, תוך שהוא תוקע לידו מחצית השקל. "שלוחי מצווה אינן ניזוקין", הפטיר הרב. "כשתחזרו, אי"ה בריאים ושלמים, תמלאו שליחות זו שאני מטיל עליכם, ותתנו כסף זה לצדקה..."


***

הלילה ירד. שנים עשר אוטובוסים עומדים לפלס דרכם צפונה אל פסגות הגליל. שעה ארוכה עמד שם הרב ובכה מהתרגשות. "זה קידוש ה' אדיר! אדיר!"

ואז, לפתע, עצם את עיניו, הרים ידיו כלפי שמיא. קדושה עילאית, מזוככת, אפפה אותו. חזון שלא מעלמא הדין שרה עליו:

"דעו לכם בניי היקרים," רעד קולו, "שבזכות "שמע ישראל" שקראתם, בזכות התפילין שהנחתם, בזכות האות בספר התורה שכתבתם, ובזכות היותכם שליחי מצווה - - מבטיח אני לכם שכולכם, כ-ו-ל-כ-ם תחזרו אי"ה בריאים ושלמים. אף אחד מכם לא ייפצע ולא ייהרג..."

ניבא ולא ידע שניבא.

"וכעת מבקש אני מכם הבטחה. הבטיחו לי שכשהמלחמה הנוראה הזאת תסתיים, המקום הראשון אליו תבואו – לפני הבית, לפני האישה והילדים – יהיה לכאן, לרחבת בית המדרש של 'מגדל אור'. פה ניפגש כולנו, ומכאן נודה לקב"ה. אחר כך תיסעו לבתיכם."

במלים אלה נפרדה שיירת האוטובוסים ממגדל העמק, ויצאה לדרכה צפונה, כשאפלת לילה סמיכה עוטפת אותה מכל עבר. חשכה כבדה מסביב. אך מרחוק, מלווה אותה אור נגוהות – של חום, אהבה ואנושיות אין קץ. אורו של 'מגדל אור' – המרכז החינוכי פדגוגי שהקים הרב גרוסמן במגדל העמק.

אהבת אין קץ

חלפו שבועיים. המלחמה הסתיימה. ב-2 בלילה צלצל הטלפון של הרב: "ברכתך התקיימה. צדיק גזר והקב"ה קיים. כולנו בריאים ושלמים. אנחנו בדרך אליך..."

הרב העיר את כל צוות המטבח. "מַהֲרו! ערכו שולחנות! ילדיי חזרו! תזמורת! הזמינו גם תזמורת!"

- תזמורת? האם המשיח הגיע?

600 חיילי הגדוד, שׂבֵעֵי-קרבות, לוחמים עזי נפש, ירדו מהאוטובוסים ברחבת מגדל אור. תזמורת מחרישת אוזניים קבלה את פניהם ב"ברוכים אתם לה' ". במרכז הרחבה, כשהשמחה במעון נפשו ופניו קורנות מאושר, עמד הרב גרוסמן.

ואז זה קרה. בבת אחת החלה ריצה מטורפת לכיוון הרב. מי ישיג ראשון. מי יחבק, מי ינשק, מי ישים את ראשו קודם על כתפו של הרב, ויחוש את דמעות הגיל הלוהטות הניגרות בלי בושה על פניו. כולם נכבשו בשמחה שעלתה על גדותיה.

הם ישבו שם כולם, כל אותו הלילה, וסיפרו לרב גרוסמן את מסכת הניסים שקרתה להם, איך נס רדף נס והם ניצלו כולם. "ישתבח שמו!" לחשו שפתי הרב שוב ושוב.

אחד החיילים, קיבוצניק, עורך-דין במקצועו, סיפר איך לילה אחד, ישבו צפופים בתוך מבנה ריק, בחשיכה מוחלטת, לבל יתגלו, כשפתאום אחד החיילים, בטעות, הדליק סיגריה, והאור הפתאומי גילה לאויב את מחבואם.

מהחלון יכלו לראות את הטיל שטס לעברם. עוד שנייה וכולם מתרסקים. עוד שנייה אחת... ופתאום - מאי שם, מהשמים או מהגבעה הסמוכה, הופיעו בדהרה צמד סוסים פראיים וזינקו היישר לתוך מסלול הטיל, ואיש מהחיילים לא נפגע...

בתום סעודת ההודיה ולאחר ברכת הגומל שבירכו כולם בהתרגשות ובכוונה – פרצו בשירה ובריקודים - כאילו לא היה אתמול, כאילו אין מחר - והרב גרוסמן מפזז ומכרכר במרכז המעגל בעיניים עצומות, ופיו כל העת ממלמל תודה אין קץ לשומר ישראל.

עד היום שומר הרב גרוסמן קשר עם חיילי הגדוד. הוא פשוט הפך את 600 חיילי הגדוד לחלק מהמשפחה שלו...

עבד ה': סיפורו של רבי יצחק זילבר זצ"ל

בתשעה באב התשס"ד, נפטר הצדיק הרב הגאון רבי יצחק זילבר זצ"ל, עליו אמר מרן הגרי"ש אלישיב יבלט"א שאין לו כל ספק שהוא היה אחד מלו"ו צדיקים שנשתלו בדור הזה. 

שנה חלפה והסיפורים ממשיכים לזרום. טיפין טיפין הם חושפים את דמותו של הצדיק שזכה לקרב אלפי יהודים לאבינו שבשמים, גם בתוככי רוסיה המאיימת, בה על סעיף של "שום דבר" נידונו אנשים ל-10 שנות מאסר במחנות עבודה בתנאים שקשה לדמיין.

קשה לכתוב על הצדיק. מאחורי כל מילה שנכתבת יש רבות אחרות שלא נכתבות. ובכל סיפור גלוי יש מילים רבות שלעולם לא יסופרו. 

נהוג לומר שקירות הבית מעידים על הצדיק. בביתו של הרב זילבר זצ"ל מעידים עליו שולחנו הצנוע ששימש בבקרים לחבורות התלמידים ששתו בצמא תורה מפיו, בצהריים לבריתות מילה ובשבתות לאנשים הבודדים שבאו לסעוד את סעודות השבת על שולחן המשפחה.
"תדיר הבית היה מלא באנשים", אומרות בנותיו הרבניות הגב' חוה קופרמן והגב' מלכה שוויגר שמהן ביקשנו לדלות קווים לדמותו. "אנשים שבאו להתייעץ עם אבא, ללמוד מפיו או סתם כי לא היה להם מקום אחר לאן ללכת".
"אם הייתן צריכות להגדיר את אביכן במילה אחת, במה הייתן בוחרות?" שאלתי אותן והן נענו לי מיידית. "מורה". "מהפכן". שתי תשובות שונות שמשלימות אחת את השנייה, שהרי הוא היה בבואתו של היחיד שכוחו הדל חולל מהפיכה רוחנית עצומה, בקרב עולי רוסיה.
שנים רבות הרב זילבר שמר את עברו בקרבו, נמנע מלספר. אולם לאחר ביקורו אצל הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל מחבר ה"פחד יצחק", לאחר ששמע חלק מסיפוריו, ציווה עליו לפרסמם ולספרם. "ספר!" הוא ציווה, "ספר לכולם והאמן לי, אילולי הייתי מתבייש הייתי פורץ בבכי".

הספר שכתב "שתישאר יהודי", קיים כרגע רק ברוסית.
"מה יהיה על הורי בלעדי?"

הרב זילבר נולד בקאזן בג' אב בשנת 1917. חודשים מספר לפני המהפכה הקומוניסטית שחישלה את אישיותו הרוחנית. כילד שנולד ברוסיה הסובייטית הוא מעולם לא ראה חיים יהודים מסודרים. לא היה לו כלום. לא כסף, לא קשרים, כל מה שהשיג בחייו היה נטו הרצון שלו. הוריו שחששו לשולחו לבית ספר לימדו אותו בבית לימודים כלליים לצד לימודי קודש.
למהפכן יש נטייה לחנוך אנשים, להגיע עימם לעימותים, אבל הרב זילבר מעולם לא היה כזה. הוא לא התווכח. הוא היה עושה שמיניות באוויר כדי לא לפגוע באף אחד, אבל מצד שני הוא לא וויתר על האמת הפנימית שלו. בדרכים חכמות הוא ידע לעקוף את כל המוקשים ולהמשיך בדרכו. הוא תמיד אמר שהקב"ה העניק לאדם מספיק שכל לנהוג כרצונו בלי לפגוע ואם דרך מסויימת פוגעת בזולת ניתן למצוא דרך אחרת לעשות את הדברים בלי לפגוע.
"בכל יום כשהיינו מגיעות", מספרת הרבנית חוה קופרמן, "הוא נהג לספר לנו בדיוק מה עשה וכמה 'כסף' הוא הרוויח באותו היום. היתה לו שיטה מיוחדת לתמחר מצוות. אבא מניסיונו וממגעו עם אנשים שונים ומגוונים ברחבי רוסיה, נהג להגיד שכסף מניע את העולם. וכאשר יש לאדם קושי לעשות מצווה הוא צריך לשאול את עצמו אם הוא היה עכשיו מרוויח כך וכך כסף, הרי שבוודאי שהיה עושה. לפעמים מניין המצוות שלו לאותו היום הגיע למיליון דולר ואבא היה צוחק ומתבדח עם אמא שהוא מיליונר".
אחד מהימים הכי "עשירים" שלו היה היום בו ברוסיה הסובייטית, מקום שברית מילה פירושו מאסר, הוא הצליח לעשות ברית מילה לסבא, בן ונכד.
בגיל 16 החליט ללכת ללמוד באוניברסיטה מתמטיקה היות ובמקצוע זה יש הכי פחות חילול שבת. כל סיפור כניסתו לאוניברסיטה היה בגדר נס היות והוא כלל לא למד בבית ספר מסודר. למרות ידיעותיו, חומר הבחינות היה רב.
וכך מספר הרב זילבר בספרו - "שתישאר יהודי": "בתקופה הזו שרר מחסור ואפילו ספרי לימוד היו חסרים. בין שאר הבחינות נאלצתי לעבור בחינה בהסטוריה של המפלגה. לקורס זה היה משקל רב והיה הכרחי לעבור אותו כדי להתקבל. אך את ספר הלימוד לא יצא לי אפילו לראות. היה רק ספר אחד עבור כל הקבוצה... זוכר אני כיצד פניתי במילים לקב"ה באומרי: 'הרי יודע אתה כמה קשה אני עובד ובלבד שאוכל לשמור את השבת. אני אעשה את שלי ואתה תעשה את שלך'. לבחינה הגעתי משום מה באיחור של מחצית השעה. ננזפתי קשות אך הסכימו לקבלני לבחינה. 'שב וחכה כאן' הורו לי. לפתע ראיתי את הספר אצל אחד מהסטודנטים, ביקשתי ממנו לעיין בו מספר דקות. פתחתי בקטע המדובר על הכנס השביעי של המפלגה בנאומי לנין על הסכם השלום עם גרמניה. ועל נאומו של בוכרין אודות מלחמה עד לניצחון מוחלט. רק עמוד ורבע הספקתי לקרוא עד שקראו לי לבחינה. והנה... בכרטיס אותו לקחתי הופיע הנושא: הכנס השביעי של המפלגה נאומיהם של לנין ובוכרין. שאלות נוספות לא היו. כך שהצלחתי לקבל ציון טוב ולהתקבל".

במהלך הלימודים באמתלאות שונות הצליח להימנע מלחלל שבת. בכל שנותיו ברוסיה לא חילל את השבת.
לאחר לימודיו החל ללמד בכפר סטולביטשי מרחק של 20 ק"מ מקאזן. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה והרעב היה נורא. במשך שלוש שנים לא ראו אנשים חמאה או סוכר. כדי להשיג לחם היו עומדים שעות וימים בתורים ארוכים. כל פירור לחם שחולק חושב עד לגרמים האחרונים. הרב זילבר נהג להגיע מביתו בעיר לכפר סטולביטשי ברגל.
מתוך הספר: "היה זה בחורף של שנת 42. עשיתי דרכי חזרה מקאזן לסטולביטשי. יצאתי מהבית בשעה חמש בבוקר ומאחר שידעתי כי את הלחם אקבל בסטלביטשי לא אכלתי לפני צאתי. הייתי רעב מאוד, קרה איומה שררה 42 מעלות מתחת לאפס. ושלג ירד. את 20 הקילומטרים עד לסטולביטשי רצתי כמשוגע והצלחתי להגיע בתוך שלוש שעות. בשמונה כבר הייתי בבית הספר אך חיכתה לי אכזבה. לא אפו לחם במאפייה המקומית שכן הקרה לא איפשרה את הבאתם של בולי עץ.
באותו היום לא באו התלמידים, לכאורה יכולתי ללכת הביתה אך השלטונות הרוסים לא אהבו להניח למורים לשבת ב"חיבוק ידיים" ולכן דאגו לנו למשימה: לעבור בכפרים הסמוכים ולערוך רישום לשנה הבאה. בחלקי נפל הכפר בולשייה קאבאני המרוחק 5 ק"מ מסטולביטשי. 
הייתי עדיין רעב. בדרך כלל הוביל שביל למקום, אך באותו היום מכוסה היה בערימות שלג ולא הצלחתי למצוא אותו. צעדתי בתוך השלג העמוק שהגיע מעל לברכיים ונאלצתי לקפוץ. עם כל צעד נעשתה התנועה קשה יותר. רוח בלתי נסבלת החלה לנשוב. הרגשתי כי הגעתי למצב של אפיסת כוחות. תקף אותי דחף אדיר לשכב לנוח לפחות לדקה, אך ידעתי שמעשה זה יוביל לקיפאון ומוות. פתחתי בתפילה לבורא עולם: "ריבונו של עולם, בן יחיד אני להורי, צעיר אנוכי ולא הספקתי לעשות דבר. מה יהיה על הורי בלעדי?" ביקשתי שהקב"ה ירחם על הורי, ואכן תפילה אינה שבה ריקם. כאשר תחבתי את ידי לכיס הרגשתי בחפץ עטוף בניר. הוצאתי אותו והנה חתיכת חלווה. לא הבנתי מהיכן הגיעה לכיסי חלווה, מעדן שלא ראיתי שנים רבות. לאחר מכן התברר שאימי הצליחה לקנות את זה משכן ושמה בכיסי את המאכל היחיד שהיה אז בבית. אכלתי. החלווה הזו הצילה את חיי. קפצתי שוב ושוב בשארית כוחותי. בדרך נס מצאתי את השביל, רשמתי את הילדים וחזרתי בחזרה".
התפילה הזו, כותב הרב זילבר בהמשך, היתה תפילה שטעמה לא ישכח, כל ימי חייו.
המעצר

 

לאחר נישואיו כשלהם שני ילדים רכים, נעצר הרב זילבר כשביקש להחזיר הלוואה שלקח. אבל מסתבר שהגיע בזמן גרוע.
באותו יום ביקרה את האיש המשטרה, והרב זילבר נפל למלכודת. להיכנס, הניחה לו המשטרה אך לא לצאת. מלווה במשמר כבוד הוא הובל לביתו, שם ערכה המשטרה חיפוש יסודי, וברוסיה הסובייטית כשמתאמצים למצוא, מוצאים. לרב זילבר נפסקו שנתיים במחנה עבודה בבית הכלא בקאזן ששמור לו מקום חשוב ברשימת בתי הכלא הקשים ביותר ברחבי רוסיה הסובייטית. את השבת הראשונה בילה הרב זילבר מסתתר בסירה ליד נהר שהיה גם הוא בשטח מחנה העבודה.
שעות של מתח עברו עליו עד שנתפס בערב. רטוב וקפוא ספג הרב זילבר את זעם האסירים שנאלצו לעמוד בגללו כשעה בקור המקפיא עד שיימצא. היה ברור שעליו לחפש עבודה אחרת בה יוכל לשמור על השבת מבלי לסבך אחרים. הרב זילבר החל לשאוב מים עבור כל אסירי המחנה. מדובר היה בעבודה מפרכת. הנהר היה רחוק והדליים כבדים והעבודה ארכה מחמש וחצי בבוקר ועד לשבע וחצי בערב. "היתה זו עבודה של חמישה אנשים, אבל השתדלתי לעשותה לבד כדי לא להיות תלוי באיש והעיקר כדי לשמור את השבת", סיפר הרב זילבר.
אחת מדאגותיו במחנה היה לימוד התורה. נאמר ברמב"ם "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו... שנאמר והגית בו יומם ולילה ועד מתי? אמור, כל ימי חייך".
ואם צריך אז אין אי אפשר. חיפש הרב זילבר זמן פנוי ללמוד תורה. לאחר העבודה הוא היה תשוש מדי ולכן חישב ומצא שאם ירוץ את כל הדרך לנהר יקצר את הזמן משעה ל-45 דקות. ברבע השעה שנשארה לו, היה סר למחבוא בו הטמין את ספרי הקודש ולומד. מיום עבודה של 14 שעות הצליח הרב לפנות שלוש וחצי שעות ללימוד תורה. כך למד בע"פ משניות ראש השנה, יומא ואחרות. מתוך הספר: "עוד לא למדתי שם מסכת 'קינים', בהיותי מחוץ לכלא למדתי אותה, אך לא הבנתי. ואילו כאן, הבנתי".
האסירים במחנות היו אנשים קשים. רובם היו פושעים פליליים אכזריים, חלקם קומוניסטים שהעלו את סטאלין לשלטון ובתמורה הוא שלח אותם לטיהור ולימוד מחדש למחנות עבודה. בכל שהותו במחנה, השתדל הרב זילבר לקרב יהודים למצוות. אותם יהודים היו הפסולת שבחברה, מלשינים ומוסרים שגרמו למותם של יהודים רבים. חלקם אף מסרו את הוריהם לשלטונות. טיפוסים לגמרי אבודים. אבל הרב זילבר הצליח לקרבם ליהדות. חלקם התחזקו מאוד, עלו לא"י וילדיהם לומדים במוסדות חינוך חרדיים. חלקם עם שחרורם, גרשו את נשותיהם הגויות והתחתנו עם נשים יהודיות.
אחד מהם היה יהודי כבן ארבעים בשם אוברוב שעשה כל שביכולתו למרר את חיי הרב במחנה. עד לחלום שחלם. בחלומו הוא הוזהר להתייחס יפה לרב זילבר אם הוא חפץ חיים. ומאותו הרגע הוא שינה את דרכו לחלוטין.
"הרב זילבר היה מכבד את כולם. בכל אחד הוא מצא נקודה טובה שיש לכבד ואנשי שיחו הרגישו את הכבוד והטוב ששופע ממנו ונענו לו במטבע זהה. כך הצליח לשמור את שבתות ומועדי ישראל גם במחנה העבודה הקשה של סטאלין, בתקופה נוראה בה יותר מ-50% מיושבי מחנות העבודה מתו מרעב, מחלות והתעללויות", מספרים בני משפחתו.
הכל היה יחסית נסבל עד שהגיע למחנה מנהל עבודה חדש בשם גיינולין. הלה החל להתנכל לרב זילבר בגין שמירתו את השבת. לאחר שניסה להתנכל לרב היהודי בדרכים שונות, החליט להעלות את הדבר באסיפה הכללית של המחנה. באותה אסיפה האשים גיינולין את הרב כי הוא מתחמק מעבודה בשבת והוא קורא ספרים אסורים. היו אלו האשמות חמורות שיכלו לגרום למותו.
"לפתע", כותב הרב זילבר בכתביו, "קרה לי נס של ממש. משני הצדדים התקרבו אליו שני אנשים ותפסו אותו בגרונו. היו אלו שני ותיקי הכלא. הם היו גבוהים וחסונים. ידעתי כי הם מרצים תקופת מאסר ארוכה מאוד. אנשים כה מפחידים לא ראיתי מימי. ואם כי מעולם לא התייחסו אלי טוב ואף נהגו להציק לי ככל יכולתם הם הזהירו את גיינולין: כמה זמן אתה נמצא בכלא, הם אמרו לו, שלוש שנים? ובכן אנו כאן שבע שנים וכל אותם שנים סבלנו מנושא המים. מאז שזילבר בתפקיד אין כל בעיה. אם תמשיך לפטפט פשוט נחנוק אותך על המקום וגם אם יוסיף לנו חמש שנות מאסר - מה איכפת לנו?"
למותר לציין שאותו מנהל עבודה ירד מכל נושא השבת.
עושים מצוות גם כשקשה
לאחר שחרורו מהמחנה, נפלה עליהם צרה חדשה, כיוון שילדי זילבר לא נכחו בבית הספר, והוחלט כי יש להוציאם מחזקתם.
הזילברים הוכרזו כהורים לא ראויים והיה חשש כבד שילדיהם ילקחו לבתי יתומים.
לאחר השתדלויות רבות ומסכת יסורים ארוכה שכללה כתבה עויינת בעיתונות המקומית, הסכימו לבחון את הנושא בשני תנאים: אסור לבן להגיע לבית כנסת, ועל הילדים ללמוד בבתי ספר. בנוסף, נשלחה לאב הודעה כי עליו להתייצב לחקירה במשרדי הק.ג.ב.
בקשה שכזו פירושה היה אחד, חקירות ומאסר. עוד באותו היום הוחלט שעליו לברוח. במשך שנה שלמה, מספרות הבנות, אבא היה נוסע ברכבות בכל רחבי רוסיה כדי לא להיתפס. הוא פשוט חי ברכבות.
לאחר שעבר זמן ממושך, הוא השתקע בטשקנט ושלח להביא לשם את כל המשפחה. העוני בשטקנט היה איום ונורא. בלי עבודה מסודרת ורישום חוקי, קשה היה לאכול. באותה תקופה נולדה הבת חוה ובבית לא היה אפילו כיסא ליולדת ולתינוקת. 
"אבא עבד בעבודה פיסית קשה, בית חרושת לחומרים מסוכנים. באחת מהפנים הוא שמע תיפוף תופים שנלווה ללוויה. אבי, שהיה איש סקרןן, הציץ לעבר המת שהיה נתון חנוט בחליפה בארון פתוח, כמנהג הגויים. לפתע הוא קפץ וצעק שהוא מכיר את היהודי כיהודי ירא שמים שבנותיו פרקו עול ואסור שיקבר כך. אבא רץ למטה ובידו מקדחה חשמלית. הוא התקרב לארון ובלי שיבחינו, קדח מספר חורים בארון כדי שיהיה מגע עם האדמה. לאחר שחזר החליט שהוא לא עשה די למען המטפר. הוא חזר לבית הקברות, דיבר עם שומר בית הקברות, וביחד לקחו את המת, עשו לו טהרה, והחזירו אותו בחזרה לקברו.
פעם אחת הגיע אבא מאוחר לבית. אמא שאלה אותו לסיבת איחורו ואבא סיפר כי כשהלך ברחוב הוא ראה יהודי מבוגר שנדרס על ידי חשמלית. הוא רץ והצהיר עליו שהוא אחיו וקבר אותו בלוויה יהודית כשרה.
במשך 16 שנה הגישו בני הזוג זילבר בקשות לעלות לא"י. בקשות שסורבו. לא"י הגיעה המשפחה בשנת 1972 עם ארגזים ובהם עשרות ק"ג של ספרים. כל החפצים האישיים הושארו ברוסיה כדי לפנות מקום לספרים.
לא לדחות למחר
הרב זילבר היה ת"ח עצום שזכה לסיים את הש"ס מספר פעמים. בנוסף, הוא ניחן בזיכרון מפליא וזכר דפי לימוד ומספרים לאחר הצצה חטופה. תכונה זו עזרה לו כששימש שומר לחניון מכוניות. בשבתות נצר בזיכרונו מספרים של עשרות מכוניות, את שעת הגעתן ויציאתן, ובמוצ"ש היה מעלה זאת על הכתב.
"בתור ילדות אנחנו זוכרות את אבא תמיד צמא, לא היה לו רגע אחד לשתות בנחת. בכל פעם שכבר הספיק להגיע למקרר כדי לשתות ולפעמים זה קרה רק לקראת היום, הוא שתה בבת אחת כמות עצומה. אנחנו זוכרות את צום י"ז בתמוז צום חם, אבא כרגיל רץ ממקום למקום כדי למסור שיעורי תורה, לטפל באנשים, והוא היה מאוד צמא. אני זוכרת את התמונה שלו שהוא פתח את המקרר, הוציא בקבוק של מים קרים, ואמר לנו הילדים אני מאוד רוצה לשתות, אבל אני לא אשתה כי אסור", והחזיר את הבקבוק למקרר. עד היום התמונה הזו נחרטה במוחי. אבא מחנך אותנו לכופף את הרצון שלנו מול רצונו של הקב"ה. זה היה חינוך. בכלל, אבא היה מחנך, מורה, אבל הוא חינך קודם כל את עצמו. אבא התחרה עם עצמו. בכל יום הוא שבר שיא חדש.
אחת מההנהגות שאפיינה את הרב זילבר היתה לעשות את מה שצריך מיד. לא לדחות כלום למחר. הוא נהג להגיד "די מינוט" כלומר בזה הרגע. אם היה צורך ללכת למקום מסויים הוא מיד היה יוצא מהבית או מטלפן או עושה כל מה שצריך. זה היה סוד ההספק שלו. לא לדחות כלום. ואכן היתה לו סיעתא דשמיא מדהימה.
מהדירה בירושלים הוא פרש את השפעתו כשהוא מכתת רגליו מבית לבית מעיר לעיר ואף מארץ לארץ והכל בשביל עוד יהודי. בשביל עוד מצווה.
דפיקות בדלת קוטעות את רצף הסיפורים. לדירה נכנסים אברכים רוסיים הבאים ללמוד תורה מפיו של הבן ממשיך דרכו, הרב בן ציון זילבר שליט"א ראש מוסדות תולדות ישורון. דירת האב הפכה לכולל "תולדות ישורון", אותו הקים הרב זצ"ל לפני כחמש שנים.
"מה לקחתם מאבא?" שאלנו את הבן, הרב בן ציון זילבר המתכונן לשיעור. "מה נחרט בליבכם יותר מכל דבר?" והוא עונה בשקט ובענווה, "בכל דבר לחשוב מה הקב"ה רוצה ממני ברגע הזה לעשות".
"סיפור אחרון", ביקשנו לפני שיתחיל השיעור, והוא סיפר בעיניים מתגעגעות על התפילה הזכה שאביו היה נוהג להתפלל לפני השבת. 'ריבונו של עולם, אל תזכור לי את עוונותי, שלא יפריעו לי לקיים את השבת'. בכל מוצאי שבת אבא היה רוקד משמחה על שהצליח לעבור עוד שבת בלי לחללה. השמחה פרצה ממנו על שזכה לשמור עוד שבת אחת.

רבי ינון חורי זצ"ל

בבני ברק, בשיכון ה', חי צדיק נסתר, שמי שהכיר את גודלו הכיר את גודלו, ולנו לא נותר אלא ללמוד מדרכיו. 

"רבנו השתדל בכל כוחו לברוח מן הכבוד, הוא סבר שאת הכבוד צריך להעניק לתלמידי חכמים ולרבנים חשובים. הוא כמובן לא כלל את עצמו בקטגוריה זו, ולכן נמלט על נפשו כשחש שמתכוונים לכבדו. וכך היה מדיר את רגליו מבתי כנסת בהם היה מוכר , ולו רק בשביל שלא "יזכה" לכבוד שכה סלד ממנו .

אולם הציבור לא הרפה ממנו , אנשים בקשו את ברכתו והעמידו את רבנו בפני ספק גדול, האם הוא רשאי לברך את הציבור ? והרי, כך סבר רבנו, הוא אדם פשוט, ואם יברך, יחשב לו הדבר ח"ו כ"גניבת דעת", חז"ל אמרו עשה לך רב והסתלק מן הספק, ולכן החליט ועשה מעשה. הוא ניגש לביתו של מרן הגאון רבי שמואל וואזנר . 

בנו של הרב פתח את הדלת, והנה אורו עיניו, על הסף ניצב רבנו ובפיו בקשה לראות את כבוד הרב ולשאול את שאלתו. המלים נעתקו מפי בנו של הרב וואזנר, בביתו היו רגילים לשמוע על גודל מעלתו של רבי ינון, על צדקותיו ומדותיו הנעלות, וכן על החשיבות הרבה של הברכה היוצאת מפיו הקדוש, והנה, עכשיו עומד רבי ינון על סף ביתו. פנה אליו בדחילו ורחימו ואמר: "יאמר לי כבודו את שאלתו ".
ענה רבנו: "אנשים מבקשים ממני ברכה ואין אני יודע האם אני ראוי לברך, ואם איני ראוי , הרי יחשב לי הדב כ"גנבת דעח ".
ענה לו הרב וואזנר הצעיר: "ודאי שאתן לך לראות את פני אבי, אולם לפני כן בקשה לי אליך ."
"ומה בקשתך", שאל רבנו .
ענה לו "ברכני לפני שתכנס לראות את פני אבי ".
אמר לו רבנו: "ולמה תחפוץ בברכתי ?"
ענה לו הרב: "מכיון שמו"ר אבי אמר לי שכשאראה אותך אבקש את ברכתך ".
אמר לו רבנו: "תודה שענית לי על שאלתי, ועכשיו אברכך ".

ומאז, כשהיה רבנו מברך אדם, היתה ברכתו נמשכת כעשרים דקות רצופות. הוא היה שוזר פסוקים וחצאי פסוקים ומשבץ לשונות מהש"ס ודברי חז"ל באופן מדהים, מתחנן לפני בוראו ומבקש את ישועתו של אותו אדם, הוא חש אחריות כבדה בברכתו, והיה מדקדק בכל אות. יודעי דבר העידו כי הוא אינו חוזר על פסוק או משנה יותר מפעם אחת, והיה נראה כאילו הוא קורא מתוך ספר שבו נתקנה ברכתו של אותו אדם ."

כאשר יסד את כולל "גבעת חיים" בגבעתיים, שאלו את רבנו כיצד יממן את משכורות האברכים? ענה להם רבנו "לפני כל תשלום ישלח הקדוש ברוך הוא אדם שיממן אתההוצאות", בחודש שבט בשנת תשס"ג היה חסר בתרומות, מועד התשלום איים לחלוף ותרומות אין, אולם רבנו לא חשש, בטחונו בקדוש ברוך הוא היה כה חזק עד שהמשיך ללמוד כדרכו וציפה לבאות. בבוקרו של היום בו אמור התשלום לעבור לאברכים, הגיע לכולל אדם בעל חזות יהודית, הוא טען שהוא גר וביקש לפגוש את רבנו, באו ליטול רשות מהרב, אמר להם הכניסוהו, והרי נאמר "ואהבתם את הגר".... נכנס אליו האדם ושטח את צרותיו, רבנו שמע אותו באורך רוח ופנה מיד לברכו. במשך כעשרים וחמש דקות שזר תפילות, פסוקים ומשניות , ולבסוף הכריז "לך לדרכך וה` עמך ".

כעבור כארבע שעות התייצב שוב אותו גר אצל רבנו בכולל והפעם בשורה בפיו: "בזכות ברכתך זכיתי ב 120 אלף דולר ואת כספי המעשר אמסור לך", תוך שהוא מדבר, הוציא מאמתחתו שנים עשר אלף דולר ומסר לרבנו. הגר פנה לדרכו והמשכורות שולמו בזמן .

כולל "גבעת חיים" בגבעתיים הווה מוקד עליה לרגל בזכותו של רבנו. מדי פעם היו פוקדים את הרב אנשים מרי נפש שבאו לחפש מזור לכאבם הרב ורבים סיפרו אחר כך על ישועות גדולות שראו . 

סיפר לנו ר` מ. מ. מצרפת: "בוקר אחד חשה אשתי כאבים בגרונה, היא קבעה תור אצל רופאה וניגשה לבדיקה. תוצאות הבדיקה היו נוראיות, הסתבר כי אישתי חלתה במחלה הידועה לא עליכם. הבשורה נפלה עלינו כרעם ביום בהיר, מצבה החמיר במהירות, גרונה כאב, היא לא יכלה לאכול ובקושי הצליחה לדבר . בצר לי, פניתי לרבי ינון, שטחתי לפניו את צרתנו וביקשתי את עזרתו . 
על פי בקשתו , העברתי את שפופרת הטלפון לאשתי, ורבנו שאל אותה "את מאמינה בקדוש ברוך הוא?" אמרה אשתי "בודאי ".
אמר לה רבי ינון: "את מאמינה שהקדוש ברוך הוא יכול לרפא אותך ?" אמרה לו "הן ".
ושוב חזר רבי ינון על שאלתו, ושוב נענה בחיוב .
לבסוף אמר לה, "אל תוסיפי לדבר עכשיו. לכי לישון ואל תדאגי ".
אישתי נרדמה. בבוקר יום המחרת הקיצה אישתי משנתה, היא לא חשה כאבים, היא יצאה לבדיקה שגרתית ושם הודיעו לה בפליאה כי אין זכר למחלתה ..."

אני באופן אישי זכיתי להיות אצל רבי ינון פעמיים . בפעם הראשונה אני זוכרת שביקשתי ממנו שיתפלל בשביל הבת שלי שהיתה אז חולה, וביקשתי ממנו סגולה להבראתה . 
ורבי נתן לי את הסגולה הכי טובה שיש .
הוא אמר לי להתפלל בתום לב .
תודה לך, רבי ינון . 
תודה לך ה` שזכיתי לפגוש את רבי ינון. שזכיתי לשמוע ממנו את מה ששמעתי .
תודה ושוב תודה .

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים .

חיי הרב שמשון רפאל הירש

באמצע המאה ה – 18, כתוצאה מהמפכה הצרפתית, פשט חזון האמנציפציה שכלל בתוכו חזון מדיני וחברתי, הרעיון המדיני חירות, שוויון זכויות ואחוה, לאמור שכל בני אדם נולדו שוים, ושצריכה לשרור אחוה בין העמים ובין כל אזרחי המדינה, והחזון הכלכלי הרס את כל הגדרים של מעמד גזע ודת והרשה לכל איש לבחור במקצוע ובמשלח יד לפי רצונו, רוח המהפכה חדרה מיד לגיטו היהודי והתפשטה שם במהירות, בצד הזדמניותיה המורחבות ליהודים בתחמים שונים חוללה האמפנציפציה הרס רב בכל מערכות החיים היהודים. עד עתה חיו היהודים סגורים בתוך עצמם מאונס וחייהם התנהלו ע"פ השו"ע, אך כשהורשו להשתתף בחיים החברתיים, דימו רבים בנפשם ששמירת תורה ומצוות מונעת בעדם מלהשתתף בחיי העולם הרחב. ביהדות גרמניה החלה תופעת ההשכלה להראות ברבע האחרון של המאה ה – 18, אף משה מנדלסון החל אז את פעילותו כאשר ניסה הוא לקדם את ההשכלה בין בני עמו.

בביתו של רבי רפאל הירש בעיר האמבורג התקימו אסיפות והתיעציות רבות לטכס עצה איך ללחום נגד מזימות אלו ולהרים את קרן התורה בנו שמשון שנולד בבית זה, יאמר לימים, שהתיעציות אלו הם שנתנו לו את הדחף המוקדם לבחור בדרכו ובייעודו בחיים.

רבי שמשון רפל הירש נולד בכ"ד סיון תקס"ח בעיר האמבורג, שם הושפע רבות מרבי יצחק ברנייס שהיה אבד האמבורג ממנו רכש ידיעות מקיפות בש"ס ופוסקים, בשנים מאוחרות יותר יאמר עליו רבי שמשון שהוא היה הוגה הדעות היהודי המזהיר ביותר בימיו.

לאחר מכן עבר למאנהיים שם למד בישבתו של רבי יעקב עטלינגער בעל "הערוך לנר". ובהיותו בן עשרים ושתים נתמנה הוא לרבה של אולדנבורג, היה זה בהמלצת רבי נתן אדלר בעל "נתינה לגר" שם החל בפעולת חייו שישים שנה של לחימה בדיבור בכתב ובמעש למען תורת ה' ונגד תנועת הריפורמים שם כתב הוא ספר קטן בכמותו ורב באיכותו "אגרות צפון" בו הוא דן בכל השאלות הבוערות שעמדו בפני הדור הצעיר של יהודי גרמניה בפרט, ויהודי מערב אירופה בכלל שם הוא מסביר מהו להיות יהודי, רבי זלמן שפיצר בספרו "תיקון שלמה"  כותב על איגרות אלו: "מי שקרא באלו י"ט איגרות ימצא עצמו שקודם שקרא לא היה מכיר דת יהודית מהי ונעשה כבריה חדשה" הספר תורגם לשפות שונות ורבי ישראל סלנטר אמר לתרגמו לרוסית.

הספר הרשים לא רק את העולם החרדי, אלא הדהים גם את המנהיגות הרפורמית שראו בו התקפה אמיצה על שיטתם, ומאז החלו לכתוב מאמרים בעתונות כנגדו.
בשנת תקצ"ה כתב את ספר "חורב" בו נתן תיאור ממצה על מצוות עשה ול"ת בין חובת הלבבות ובין חובות הגוף עם טעמי המצוות ונמוקם.
ספר זה היה לו תפקיד מפתח בקביעת העובדה שהיסוד העיקרי ובריח התיכון של היהדות הם חוקי התורה והחובה לקיים אותם במלואם.

"הדחף לכתוב את הספר בא משום שנמסרות לי מאות נפשות צעירות שעלי לתת להם מורים והם עצמם אין מכירים את הדת, וגם ספר אין בידי שיראה להם"

הרב הירש נתקשה למצוא מו"ל יהודי שיוציא את הספר, עובדה זו היא עדות נאמנה למצב הדור דאז שלא האמינו מול"ים יהודים, שיש סיכוי למכור ספר שקורא לנאמנות לתורה. עקב כך נאלץ לפנות למו"ל לא יהודי באלטונא, והלה שלא הבין הרבה בשוק הספרים היהודי הוציאו לאור.

בהיותו בן שלשים הוא הוציא את ספרו "נפתולי נפתלי", בה הפריך מכל וכל את שיטתה וביסוסה של תנועת הרפורמה, הוא האשים אותם שסילפו במתכוון את המקורות בתנ"ך ובש"ס והוכיח לעין כל את בורותם.

באולדנברג שהה אחד עשר שנים ובשנת תר"א נבחר להיות לרב  הרב הראשי למחוז אוסטפריזלנד בממלכת הנובר. בשנת תר"ז מתקבל הוא כרבה של ניקולשברג.
בהכתרתו הוא פרץ בבכי "מי אני ומה אני במקום שגדולי עולם ישבו שם" והבטיח להרבנים הנאספים שיכוף ראשו כאגמון לפניהם והוא אשר יעמוד על ימינם בכל עת.

כארבע שנים אח"כ נודע לו שבקהלת פרנפורט העתיקה התארגנו מאה משפחות לייסד להם קהילה נפרדת על טהרת הקודש. רצה הרש"ב הירש לבוא לעזרתם, והעדיף לוותר על כסא ממלכתו שמנה שישים אלף איש לקראת כמה משפחות-ועבר הוא לכהן כרבה של פרנקפורט, קהילה זו מסרה נפשה ללא גבול עבור קיום תורה ומצוות. הרקע ליסוד קהילה זו שכן בפרנאפורט שלט וועד הקהילה שהצהיר שמי שעדיין מניח תפילין מנוע להיות חבר בוועד, כשנפטר דיין הקהילה רבי יעקב פוזן, הזמינה המשפחה את רבי צבי בנימין אייערבך להספיד את הנפטר, אך וועד ההילה סירב להרשות את הדבר, והרב נאלץ לשאת דברי הספד ברחוב מחוץ לבית הקברות, עקב מעשה זה החליט בן הנפטר ר' שלמה פוזן לייסד ארגון עצמאי והרש"ר הירש הסכים ללא כל תנאי לבוא ולחזק.

שם הוא ייסד ובנה את כל המוסדות אשר קהילה יהודית מושתת עליהם במשך השנים התפרסמה "קהילת ישורון" בפרנאפורט לקהילה החשובה ביותר ברחבי גרמניה. הרש"ר הירש דגל בשיטת "תורה עם דרך ארץ" וגם להתעסק ביישובו של עולם והעובדה ההסטורית ששיטה זו היא שהצילה אלפי ישראל לתורה ולמצוות ומבלעדיה לא היתה ליהדות החרדית תקומת במדינה זו. כשהחל הרש"ר הירש בפרקפורט היו כאמור כמאה חברים בקהילה, ובפטירתו היו כבר אלפים רבים בקהילה זו. בין חיבוריו נודע פירושו לתורה, לתפילה ולתהילים.

הקהילה נהגה לשלם את משכורת הרב בתחילת כל רבע של השנה האזרחית, כשהרגיש שקיצו קרב, ציווה לבניו שבאם ילך לעולמו לפני סוף התקופה, שידאגו להחזיר את החלק העודף של משכורתו, הוא נפטר ביום האחרון של הרבע ז"ך טבת.

חייו של הגאון מוילנא

חייו של הגאון מוילנא


הגאון רבי אליהו מוילנא, היה אחד מעמודי היהדות התלמודית לדורותיה. גאון במקרא, תלמוד וקבלה , ובקיא במדעים . עסק כל ימיו בלימוד תורה, בהגות קבלית ובמדעים וחי חיים ספרטניים וסגפניים. היה ידוע בצניעותוובפשטות הליכותיו, וסירב לשמש ברבנות של וילנא, בשל ענוותנותו הרבה ובשל הרצון לא להבטל מלימוד תורה.

אהב את לימוד המדעים וביקש מתלמידיו, שכל אחד יהיה בקיא לפחות בתחום אחד. אימרה שגורה בפיו, "שכפי שיחסר לאדם בהבנת החכמה, יחסר לו מאה מונים בהבנת התורה". על פי עדות של תלמידיו והספרים שכתבו מפיו, היה בעל ידע במתמטיקה, הנדסה, ביולוגיה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה, בלשנות ומוסיקה .

הטיף ללימוד בדרך של פשט, בקיאות וידענות רחבת היקף כפי שהיתה דרך לימודו, והתנגד ללימוד בסגנון פלפולי חריף, בדיוק כמו שהתנגדו הרמב"ם והרמח"ל ועוד חכמי ישראל נוספים. (בבית מדרשו הקטן למדו תלמוד עם הפרשנים רש"י ורא"ש ללא כל פלפול .)

כל ימיו סרב הגאון מוילנה להזדקק לעזרת רופא, בהיותו חולה. אך הפעם נענה להפצרותיהם של בני ביתו, כיון שלא יכול לראות בצערם, והסכים שרופא מומחה יבוא לבדקו . 

בא הרופא וניגש לבדוק את החולה האנוש. הוא רכן מעל מיטת הגאון וקרב אזנו כדי לשמוע את קצב פעימות הלב ואת מצבם של איברי הנשימה. לאחר הבדיקה יצא הרופא אל החדר השני, שם הקיפוהו בני המשפחה ושאלו בדאגה: "מה מצבו" היכן הוא עומד?"

ענה הרופא: "הוא עומד במסכת כלים". לרגע לא הבינו בני המשפחה את דברי הרופא, והוא הסביר, כי בשעה שקרב את אזנו אל החולה, שמע אותו חוזר בקול חלוש, כמעט בלתי נשמע, על מסכת כלים. היה זה אחד מימיו האחרונים של הגאון מוילנה, מחלה קשה כרסמה בו וכמעט לא הותירה בו כוחות אך הוא המשיך בלמוד תורה עד הרגע האחרון!

כשהאיר היום, בבקרו של היום החמישי לסוכות, ביקש הגר"א לקיים מצות נטילת לולב. הגישו לו את ארבעת המינים, ברך עליהם הגאון בשמחה ולאחר הברכה המשיך להחזיקם בידיו וכך, כשהלולב והאתרוג בידיו הקדושות, עברו רגעיו האחרונים בעולם הזה.

דקות מעטות לפני פטירתו, נטל הגאון את ציציותיו בידיו, וכה אמר לבני ביתו שנצבו סביב מטתו: "כמה קשה להפרד מהעולם הזה! כמה יקר כל רגע בעולם הזה! הנה, על ידי ציצית, שמחירה פרוטות מעטות מקיים היהודי מצוה ומסוגל להגיע למדרגות עליונות, ואף לקבל את פני השכינה. היכן נוכל למצוא זאת בעולם הבא?!"
ובמילים אלו יצאה נשמתו בטהרה ועלתה אל גנזי מרומים (מעשיהם של צדיקים).

עבד ה': סיפורו של רבי יצחק זילבר זצ"ל

עבד ה': סיפורו של רבי יצחק זילבר זצ"ל

מעל עשור חלף מאז הסתלקותו של הצדיק רבי יצחק זילבר זצ"ל, מי שחולל מהפיכה בקרב יהודי רוסיה, ופעל במסירות נפש למען החינוך ולמען כלל ישראל, גם בעת שהיה במאסר בסיביר. נביא כאן חלקים מכתבתה של ל. קדם, ובהם סיפורים  ששופכים אור על הנהגותיו והליכותיו של מי שהיה אחד מל"ו צדיקים שנשתלו בדור הזה, והיווה סמל ומופת לעבודת ה' אמיתית, גם בתנאים הקשים ביותר.

הספדים על הרב זילבר זצ"ל, מתוך אתר האינטרנט של ארגון "תולדות ישורון":  http://www.toldot.ru/heb_articles.php?art_id=65

 

בתשעה באב התשס"ד, נפטר הצדיק הרב הגאון רבי יצחק זילבר זצ"ל, עליו אמר מרן הגרי"ש אלישיב יבלט"א שאין לו כל ספק שהוא היה אחד מלו"ו צדיקים שנשתלו בדור הזה. 

שנה חלפה והסיפורים ממשיכים לזרום. טיפין טיפין הם חושפים את דמותו של הצדיק שזכה לקרב אלפי יהודים לאבינו שבשמים, גם בתוככי רוסיה המאיימת, בה על סעיף של "שום דבר" נידונו אנשים ל-10 שנות מאסר במחנות עבודה בתנאים שקשה לדמיין.

קשה לכתוב על הצדיק. מאחורי כל מילה שנכתבת יש רבות אחרות שלא נכתבות. ובכל סיפור גלוי יש מילים רבות שלעולם לא יסופרו. 

נהוג לומר שקירות הבית מעידים על הצדיק. בביתו של הרב זילבר זצ"ל מעידים עליו שולחנו הצנוע ששימשבבקרים לחבורות התלמידים ששתו בצמא תורה מפיו, בצהריים לבריתות מילה ובשבתות לאנשים הבודדים שבאו לסעוד את סעודות השבת על שולחן המשפחה.

"תדיר הבית היה מלא באנשים", אומרות בנותיו הרבניות הגב' חוה קופרמן והגב' מלכה שוויגר שמהן ביקשנו לדלות קווים לדמותו. "אנשים שבאו להתייעץ עם אבא, ללמוד מפיו או סתם כי לא היה להם מקום אחר לאן ללכת".

"אם הייתן צריכות להגדיר את אביכן במילה אחת, במה הייתן בוחרות?" שאלתי אותן והן נענו לי מיידית. "מורה". "מהפכן". שתי תשובות שונות שמשלימות אחת את השנייה, שהרי הוא היה בבואתו של היחיד שכוחו הדל חולל מהפיכה רוחנית עצומה, בקרב עולי רוסיה.

שנים רבות הרב זילבר שמר את עברו בקרבו, נמנע מלספר. אולם לאחר ביקורו אצל הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל מחבר ה"פחד יצחק", לאחר ששמע חלק מסיפוריו, ציווה עליו לפרסמם ולספרם. "ספר!" הוא ציווה, "ספר לכולם והאמן לי, אילולי הייתי מתבייש הייתי פורץ בבכי".

הספר שכתב "שתישאר יהודי", קיים כרגע רק ברוסית.

 

"מה יהיה על הורי בלעדי?"

הרב זילבר נולד בקאזן בג' אב בשנת 1917. חודשים מספר לפני המהפכה הקומוניסטית שחישלה את אישיותו הרוחנית. כילד שנולד ברוסיה הסובייטית הוא מעולם לא ראה חיים יהודים מסודרים. לא היה לו כלום. לא כסף, לא קשרים, כל מה שהשיג בחייו היה נטו הרצון שלו. הוריו שחששו לשולחו לבית ספר לימדו אותו בבית לימודים כלליים לצד לימודי קודש.

למהפכן יש נטייה לחנוך אנשים, להגיע עימם לעימותים, אבל הרב זילבר מעולם לא היה כזה. הוא לא התווכח. הוא היה עושה שמיניות באוויר כדי לא לפגוע באף אחד, אבל מצד שני הוא לא וויתר על האמת הפנימית שלו. בדרכים חכמות הוא ידע לעקוף את כל המוקשים ולהמשיך בדרכו. הוא תמיד אמר שהקב"ה העניק לאדם מספיק שכל לנהוג כרצונו בלי לפגוע ואם דרך מסויימת פוגעת בזולת ניתן למצוא דרך אחרת לעשות את הדברים בלי לפגוע.

"בכל יום כשהיינו מגיעות", מספרת הרבנית חוה קופרמן, "הוא נהג לספר לנו בדיוק מה עשה וכמה 'כסף' הוא הרוויח באותו היום. היתה לו שיטה מיוחדת לתמחר מצוות. אבא מניסיונו וממגעו עם אנשים שונים ומגוונים ברחבי רוסיה, נהג להגיד שכסף מניע את העולם. וכאשר יש לאדם קושי לעשות מצווה הוא צריך לשאול את עצמו אם הוא היה עכשיו מרוויח כך וכך כסף, הרי שבוודאי שהיה עושה. לפעמים מניין המצוות שלו לאותו היום הגיע למיליון דולר ואבא היה צוחק ומתבדח עם אמא שהוא מיליונר".

אחד מהימים הכי "עשירים" שלו היה היום בו ברוסיה הסובייטית, מקום שברית מילה פירושו מאסר, הוא הצליח לעשות ברית מילה לסבא, בן ונכד.

בגיל 16 החליט ללכת ללמוד באוניברסיטה מתמטיקה היות ובמקצוע זה יש הכי פחות חילול שבת. כל סיפור כניסתו לאוניברסיטה היה בגדר נס היות והוא כלל לא למד בבית ספר מסודר. למרות ידיעותיו, חומר הבחינות היה רב.

וכך מספר הרב זילבר בספרו - "שתישאר יהודי": "בתקופה הזו שרר מחסור ואפילו ספרי לימוד היו חסרים. בין שאר הבחינות נאלצתי לעבור בחינה בהסטוריה של המפלגה. לקורס זה היה משקל רב והיה הכרחי לעבור אותו כדי להתקבל. אך את ספר הלימוד לא יצא לי אפילו לראות. היה רק ספר אחד עבור כל הקבוצה... זוכר אני כיצד פניתי במילים לקב"ה באומרי: 'הרי יודע אתה כמה קשה אני עובד ובלבד שאוכל לשמור את השבת. אני אעשהאת שלי ואתה תעשה את שלך'. לבחינה הגעתי משום מה באיחור של מחצית השעה. ננזפתי קשות אך הסכימו לקבלני לבחינה. 'שב וחכה כאן' הורו לי. לפתע ראיתי את הספר אצל אחד מהסטודנטים, ביקשתי ממנו לעיין בו מספר דקות. פתחתי בקטע המדובר על הכנס השביעי של המפלגה בנאומי לנין על הסכם השלום עם גרמניה. ועל נאומו של בוכרין אודות מלחמה עד לניצחון מוחלט. רק עמוד ורבע הספקתי לקרוא עד שקראו לי לבחינה. והנה... בכרטיס אותו לקחתי הופיע הנושא: הכנס השביעי של המפלגה נאומיהם של לנין ובוכרין. שאלות נוספותלא היו. כך שהצלחתי לקבל ציון טוב ולהתקבל".

במהלך הלימודים באמתלאות שונות הצליח להימנע מלחלל שבת. בכל שנותיו ברוסיה לא חילל את השבת.

לאחר לימודיו החל ללמד בכפר סטולביטשי מרחק של 20 ק"מ מקאזן. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה והרעב היה נורא. במשך שלוש שנים לא ראו אנשים חמאה או סוכר. כדי להשיג לחם היו עומדים שעות וימים בתורים ארוכים. כל פירור לחם שחולק חושב עד לגרמים האחרונים. הרב זילבר נהג להגיע מביתו בעיר לכפר סטולביטשי ברגל.

מתוך הספר: "היה זה בחורף של שנת 42. עשיתי דרכי חזרה מקאזן לסטולביטשי. יצאתי מהבית בשעה חמש בבוקר ומאחר שידעתי כי את הלחם אקבל בסטלביטשי לא אכלתי לפני צאתי. הייתי רעב מאוד, קרה איומה שררה 42 מעלות מתחת לאפס. ושלג ירד. את 20 הקילומטרים עד לסטולביטשי רצתי כמשוגע והצלחתי להגיע בתוך שלוש שעות. בשמונה כבר הייתי בבית הספר אך חיכתה לי אכזבה. לא אפו לחם במאפייה המקומית שכן הקרה לא איפשרה את הבאתם של בולי עץ.

באותו היום לא באו התלמידים, לכאורה יכולתי ללכת הביתה אך השלטונות הרוסים לא אהבו להניח למורים לשבת ב"חיבוק ידיים" ולכן דאגו לנו למשימה: לעבור בכפרים הסמוכים ולערוך רישום לשנה הבאה. בחלקי נפל הכפר בולשייה קאבאני המרוחק 5 ק"מ מסטולביטשי. 

הייתי עדיין רעב. בדרך כלל הוביל שביל למקום, אך באותו היום מכוסה היה בערימות שלג ולא הצלחתי למצוא אותו. צעדתי בתוך השלג העמוק שהגיע מעל לברכיים ונאלצתי לקפוץ. עם כל צעד נעשתה התנועה קשה יותר. רוח בלתי נסבלת החלה לנשוב. הרגשתי כי הגעתי למצב של אפיסת כוחות. תקף אותי דחף אדיר לשכב לנוח לפחות לדקה, אך ידעתי שמעשה זה יוביל לקיפאון ומוות. פתחתי בתפילה לבורא עולם: "ריבונו של עולם, בן יחידאני להורי, צעיר אנוכי ולא הספקתי לעשות דבר. מה יהיה על הורי בלעדי?" ביקשתי שהקב"ה ירחם על הורי, ואכן תפילה אינה שבה ריקם. כאשר תחבתי את ידי לכיס הרגשתי בחפץ עטוף בניר. הוצאתי אותו והנה חתיכת חלווה. לא הבנתי מהיכן הגיעה לכיסי חלווה, מעדן שלא ראיתי שנים רבות. לאחר מכן התברר שאימי הצליחה לקנות את זה משכן ושמה בכיסי את המאכל היחיד שהיה אז בבית. אכלתי. החלווה הזו הצילה את חיי. קפצתי שוב ושוב בשארית כוחותי. בדרך נס מצאתי את השביל, רשמתי את הילדים וחזרתי בחזרה".

התפילה הזו, כותב הרב זילבר בהמשך, היתה תפילה שטעמה לא ישכח, כל ימי חייו.

 

המעצר

לאחר נישואיו כשלהם שני ילדים רכים, נעצר הרב זילבר כשביקש להחזיר הלוואה שלקח. אבל מסתבר שהגיע בזמן גרוע.

באותו יום ביקרה את האיש המשטרה, והרב זילבר נפל למלכודת. להיכנס, הניחה לו המשטרה אך לא לצאת. מלווה במשמר כבוד הוא הובל לביתו, שם ערכה המשטרה חיפוש יסודי, וברוסיה הסובייטית כשמתאמצים למצוא, מוצאים. לרב זילבר נפסקו שנתיים במחנה עבודה בבית הכלא בקאזן ששמור לו מקום חשוב ברשימת בתי הכלא הקשים ביותר ברחבי רוסיה הסובייטית. את השבת הראשונה בילה הרב זילבר מסתתר בסירה ליד נהר שהיה גם הוא בשטח מחנה העבודה.

שעות של מתח עברו עליו עד שנתפס בערב. רטוב וקפוא ספג הרב זילבר את זעם האסירים שנאלצו לעמוד בגללו כשעה בקור המקפיא עד שיימצא. היה ברור שעליו לחפש עבודה אחרת בה יוכל לשמור על השבת מבלי לסבך אחרים. הרב זילבר החל לשאוב מים עבור כל אסירי המחנה. מדובר היה בעבודה מפרכת. הנהר היה רחוק והדליים כבדים והעבודה ארכה מחמש וחצי בבוקר ועד לשבע וחצי בערב. "היתה זו עבודה של חמישה אנשים, אבל השתדלתי לעשותה לבד כדי לא להיות תלוי באיש והעיקר כדי לשמור את השבת", סיפר הרב זילבר.

אחת מדאגותיו במחנה היה לימוד התורה. נאמר ברמב"ם "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו... שנאמר והגית בו יומם ולילה ועד מתי? אמור, כל ימי חייך".

ואם צריך אז אין אי אפשר. חיפש הרב זילבר זמן פנוי ללמוד תורה. לאחר העבודה הוא היה תשוש מדי ולכן חישב ומצא שאם ירוץ את כל הדרך לנהר יקצר את הזמן משעה ל-45 דקות. ברבע השעה שנשארה לו, היה סר למחבוא בו הטמין את ספרי הקודש ולומד. מיום עבודה של 14 שעות הצליח הרב לפנות שלוש וחצי שעות ללימוד תורה. כך למד בע"פ משניות ראש השנה, יומא ואחרות. מתוך הספר: "עוד לא למדתי שם מסכת 'קינים', בהיותי מחוץלכלא למדתי אותה, אך לא הבנתי. ואילו כאן, הבנתי".

האסירים במחנות היו אנשים קשים. רובם היו פושעים פליליים אכזריים, חלקם קומוניסטים שהעלו את סטאלין לשלטון ובתמורה הוא שלח אותם לטיהור ולימוד מחדש למחנות עבודה. בכל שהותו במחנה, השתדל הרב זילבר לקרב יהודים למצוות. אותם יהודים היו הפסולת שבחברה, מלשינים ומוסרים שגרמו למותם של יהודים רבים. חלקם אף מסרו את הוריהם לשלטונות. טיפוסים לגמרי אבודים. אבל הרב זילבר הצליח לקרבם ליהדות. חלקםהתחזקו מאוד, עלו לא"י וילדיהם לומדים במוסדות חינוך חרדיים. חלקם עם שחרורם, גרשו את נשותיהם הגויות והתחתנו עם נשים יהודיות.

אחד מהם היה יהודי כבן ארבעים בשם אוברוב שעשה כל שביכולתו למרר את חיי הרב במחנה. עד לחלום שחלם. בחלומו הוא הוזהר להתייחס יפה לרב זילבר אם הוא חפץ חיים. ומאותו הרגע הוא שינה את דרכו לחלוטין.

"הרב זילבר היה מכבד את כולם. בכל אחד הוא מצא נקודה טובה שיש לכבד ואנשי שיחו הרגישו את הכבוד והטוב ששופע ממנו ונענו לו במטבע זהה. כך הצליח לשמור את שבתות ומועדי ישראל גם במחנה העבודה הקשה של סטאלין, בתקופה נוראה בה יותר מ-50% מיושבי מחנות העבודה מתו מרעב, מחלות והתעללויות", מספרים בני משפחתו.

הכל היה יחסית נסבל עד שהגיע למחנה מנהל עבודה חדש בשם גיינולין. הלה החל להתנכל לרב זילבר בגין שמירתו את השבת. לאחר שניסה להתנכל לרב היהודי בדרכים שונות, החליט להעלות את הדבר באסיפה הכללית של המחנה. באותה אסיפה האשים גיינולין את הרב כי הוא מתחמק מעבודה בשבת והוא קורא ספרים אסורים. היו אלו האשמות חמורות שיכלו לגרום למותו.
"לפתע", כותב הרב זילבר בכתביו, "קרה לי נס של ממש. משני הצדדים התקרבו אליו שני אנשים ותפסו אותו בגרונו. היו אלו שני ותיקי הכלא. הם היו גבוהים וחסונים. ידעתי כי הם מרצים תקופת מאסר ארוכה מאוד. אנשים כה מפחידים לא ראיתי מימי. ואם כי מעולם לא התייחסו אלי טוב ואף נהגו להציק לי ככל יכולתם הם הזהירו את גיינולין: כמה זמן אתה נמצא בכלא, הם אמרו לו, שלוש שנים? ובכן אנו כאן שבע שנים וכל אותם שנים סבלנו מנושא המים. מאז שזילבר בתפקיד אין כל בעיה. אם תמשיך לפטפט פשוט נחנוק אותך על המקום וגם אם יוסיף לנו חמש שנות מאסר - מה איכפת לנו?"

למותר לציין שאותו מנהל עבודה ירד מכל נושא השבת.

עושים מצוות גם כשקשה

לאחר שחרורו מהמחנה, נפלה עליהם צרה חדשה, כיוון שילדי זילבר לא נכחו בבית הספר, והוחלט כי יש להוציאם מחזקתם.
הזילברים הוכרזו כהורים לא ראויים והיה חשש כבד שילדיהם ילקחו לבתי יתומים.
לאחר השתדלויות רבות ומסכת יסורים ארוכה שכללה כתבה עויינת בעיתונות המקומית, הסכימו לבחון את הנושא בשני תנאים: אסור לבן להגיע לבית כנסת, ועל הילדים ללמוד בבתי ספר. בנוסף, נשלחה לאב הודעה כי עליו להתייצב לחקירה במשרדי הק.ג.ב.

בקשה שכזו פירושה היה אחד, חקירות ומאסר. עוד באותו היום הוחלט שעליו לברוח. במשך שנה שלמה, מספרות הבנות, אבא היה נוסע ברכבות בכל רחבי רוסיה כדי לא להיתפס. הוא פשוט חי ברכבות.

לאחר שעבר זמן ממושך, הוא השתקע בטשקנט ושלח להביא לשם את כל המשפחה. העוני בשטקנט היה איום ונורא. בלי עבודה מסודרת ורישום חוקי, קשה היה לאכול. באותה תקופה נולדה הבת חוה ובבית לא היה אפילו כיסא ליולדת ולתינוקת. 
"אבא עבד בעבודה פיסית קשה, בית חרושת לחומרים מסוכנים. באחת מהפנים הוא שמע תיפוף תופים שנלווה ללוויה. אבי, שהיה איש סקרןן, הציץ לעבר המת שהיה נתון חנוט בחליפה בארון פתוח, כמנהג הגויים. לפתע הוא קפץ וצעק שהוא מכיר את היהודי כיהודי ירא שמים שבנותיו פרקו עול ואסור שיקבר כך. אבא רץ למטה ובידו מקדחה חשמלית. הוא התקרב לארון ובלי שיבחינו, קדח מספר חורים בארון כדי שיהיה מגע עם האדמה. לאחר שחזר החליט שהוא לא עשה די למען המטפר. הוא חזר לבית הקברות, דיבר עם שומר בית הקברות, וביחד לקחו את המת, עשו לו טהרה, והחזירו אותו בחזרה לקברו.

פעם אחת הגיע אבא מאוחר לבית. אמא שאלה אותו לסיבת איחורו ואבא סיפר כי כשהלך ברחוב הוא ראה יהודי מבוגר שנדרס על ידי חשמלית. הוא רץ והצהיר עליו שהוא אחיו וקבר אותו בלוויה יהודית כשרה.

במשך 16 שנה הגישו בני הזוג זילבר בקשות לעלות לא"י. בקשות שסורבו. לא"י הגיעה המשפחה בשנת 1972 עם ארגזים ובהם עשרות ק"ג של ספרים. כל החפצים האישיים הושארו ברוסיה כדי לפנות מקום לספרים.

 

לא לדחות למחר

הרב זילבר היה ת"ח עצום שזכה לסיים את הש"ס מספר פעמים. בנוסף, הוא ניחן בזיכרון מפליא וזכר דפי לימוד ומספרים לאחר הצצה חטופה. תכונה זו עזרה לו כששימש שומר לחניון מכוניות. בשבתות נצר בזיכרונו מספרים של עשרות מכוניות, את שעת הגעתן ויציאתן, ובמוצ"ש היה מעלה זאת על הכתב. 
"בתור ילדות אנחנו זוכרות את אבא תמיד צמא, לא היה לו רגע אחד לשתות בנחת. בכל פעם שכבר הספיק להגיע למקרר כדי לשתות ולפעמים זה קרה רק לקראת היום, הוא שתה בבת אחת כמות עצומה. אנחנו זוכרות את צום י"ז בתמוז צום חם, אבא כרגיל רץ ממקום למקום כדי למסור שיעורי תורה, לטפל באנשים, והוא היה מאוד צמא. אני זוכרת את התמונה שלו שהוא פתח את המקרר, הוציא בקבוק של מים קרים, ואמר לנו הילדים אני מאוד רוצה לשתות, אבל אני לא אשתה כי אסור", והחזיר את הבקבוק למקרר. עד היום התמונה הזו נחרטה במוחי. אבא מחנך אותנו לכופף את הרצון שלנו מול רצונו של הקב"ה. זה היה חינוך. בכלל, אבא היה מחנך, מורה, אבל הוא חינך קודם כל את עצמו. אבא התחרה עם עצמו. בכל יום הוא שבר שיא חדש.

אחת מההנהגות שאפיינה את הרב זילבר היתה לעשות את מה שצריך מיד. לא לדחות כלום למחר. הוא נהג להגיד "די מינוט" כלומר בזה הרגע. אם היה צורך ללכת למקום מסויים הוא מיד היה יוצא מהבית או מטלפן או עושה כל מה שצריך. זה היה סוד ההספק שלו. לא לדחות כלום. ואכן היתה לו סיעתא דשמיא מדהימה.

מהדירה בירושלים הוא פרש את השפעתו כשהוא מכתת רגליו מבית לבית מעיר לעיר ואף מארץ לארץ והכל בשביל עוד יהודי. בשביל עוד מצווה.

דפיקות בדלת קוטעות את רצף הסיפורים. לדירה נכנסים אברכים רוסיים הבאים ללמוד תורה מפיו של הבן ממשיך דרכו, הרב בן ציון זילבר שליט"א ראש מוסדות תולדות ישורון. דירת האב הפכה לכולל "תולדות ישורון", אותו הקים הרב זצ"ל לפני כחמש שנים.

"מה לקחתם מאבא?" שאלנו את הבן, הרב בן ציון זילבר המתכונן לשיעור. "מה נחרט בליבכם יותר מכל דבר?" והוא עונה בשקט ובענווה, "בכל דבר לחשוב מה הקב"ה רוצה ממני ברגע הזה לעשות".

"סיפור אחרון", ביקשנו לפני שיתחיל השיעור, והוא סיפר בעיניים מתגעגעות על התפילה הזכה שאביו היה נוהג להתפלל לפני השבת. 'ריבונו של עולם, אל תזכור לי את עוונותי, שלא יפריעו לי לקיים את השבת'. בכל מוצאי שבת אבא היה רוקד משמחה על שהצליח לעבור עוד שבת בלי לחללה. השמחה פרצה ממנו על שזכה לשמור עוד שבת אחת.

רבי חיים בן עטר - האור החיים הקדוש

רבי חיים בן עטר - האור החיים הקדוש

"נפתחו השמים ואראה מראות אלקים בורא קצות הארץ" - רושם האור החיים הקדוש בפתיחת ספרו - "ואתבונן מה שהורשיתי להתבונן, בפתח דברי קודש, והעירותי ממזרחה של תורה ".

רבי חיים בן עטר נולד לפני 310 שנה בעיר סאלי שבמרוקו, וקיבל את תורתו מפי אבי אביו רבי חיים בן עטר, שעל שמו גם נקרא. וכך הוא מספר על סבו :
"ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני ומורי אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד העניו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גדלתי ובחיקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה שינה אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספודכאשה אלמנה, על חרבן בית אלוקינו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עמי וכיוצא בי מיוצאי חלציו ".

בתקופת מגוריו בסאלי, התפרנס ממעשה ידיו, ולפי המסורת עסק בשזירת בגדים, ביחוד בגדים מפוארים השזורים בחוטי זהב וכסף. באותם הימים עמד השולטאן - מושל סאלי - להשיא את בתו, ומששמע על רבנו, שעבודתו מעולה ומלאכתו מלאכת מחשבת ומדויקת, החליט למסור לו את הבגדים שהכין לכלה ולדרוש הימנו להשלים את השזירה במשך השבוע. כאמור , התפרנס רבנו מיגיע כפיו, אולם כלל היה נקוט בידו ברגע שירויח כדי פרנסתו השבועית ,ישוב למשנתו. פקידי השולטן שהביאו לו את בגדי הכלה, הופתעו לשמוע סירובו של רבנו . הם חזרו אליו שנית בפקודתו, ואימו עליו בעונש מות, כדין המסרב לפקודת השולטאן, אולם רבנו השיב ריקם את פניהם .

השולטאן לא רצה להשלים עם סרוב הרב היהודי והורה להשליכו בגוב האריות שבחצרו . אף ציוה להרעיב את האריות, לפני שיטילו אליהם את רבנו. שליחי השולטאן, שכבלו את רבנו בכבלים על מנת להובילו בדרכו לגוב האריות, שמעו מרחוק את שאגותיהם של האריות המורעבים, אולם רבנו לא התרגש, הוא צעד בצעדים בטוחים אל גוב האריות. פקידי השולטאן הופתעו עוד יותר כאשר האריות המורעבים קיבלו את פני רבנו כשהם מתיצבים כנגדו ,מקשקשים בזנבותיהם ומחלקים לו כבוד, ואילו רבנו הוציא מכיסו את ספר התהילים והחל לקרוא בו .

השולטאן, שמיהר להגיע למקום לחזות את הפלא במו עיניו, הצטער מאוד על שפגע ברבנו והורה לשחרר אותו מכלאו, אף העניק לו מתנות חשובות, כשהוא מבקש את סליחתו על שפגע בו. כך נוכחו, איפוא, להכיר כולם בגדולת רבנו, שנתקים בו "ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ" (בראשית ט יב ).