פרשת כי תבוא

פרשת כי תבוא

פרשת כי תבוא 
 
 
 ציורי תנ"ך / "ברוך בואך" / ציירה: אהובה קליין ©

 

"בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ".

 

[דברים כ"ח, ו]

 

 
 
 
ציורי תנ"ך/ הבאת ביכורים לבית המקדש/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
 
 
ציורי תנ"ך /הבאת ביכורים למקדש/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]
 
"ולקחת מראשית כל פרי האדמה
אשר תביא מארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך
ושמת בטנא והלכת אל המקום-
אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם"
[דברים כ"ו ,ב]
 
 
 
ציורי תנ"ך/ חזון ישעיהו-אור הישועה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
הציור מבוסס על הפסוק בהפטרה:
 
"שפעת גמלים תכסך בכרי מדיין כולם משבא יבואו זהב ולבונה יישאו –
ותהילות ה' יבשרו: כל- צאן קידר יקבצו לך.."[ישעיהו ס, ו-ז]
 
עלונים תשע"ה
 
 
 
אהובה קליין: 
פרשת כי תבוא- באילו תנאים ישיגו הברכות את עם ישראל? | עם רדוף ברכותציון לובשת חג | הפטרה לפרשת כי תבוא - כיצד נהיה לראש ולא לזנב?

 



תש"ע: עלון אור הצדיק | עלון שבת נט
תשע"ב: עלון אור החסידות | עלון הוד השבת | עלון מתוקים מדבש | עלון טוב לחסות בה' | עלון ישא ברכה | עלון דבר תורה
תשע"ג: עלון קבלת שבת | עלון שיחת השבוע | עלון זה השער לה' | עלון טוב לחסות בה'  | עלון בני ציון | עלון ישא ברכה וורט לשבת: תורה מגן עדן 

 

הבאת ביכורים למקדש:"ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך...ובאת אל הכהן.." [דברים כ"ו,ב-ג]
ציירה: אהובה קליין (c) [צבעי שמן על בד]

הכניסה לארץ ישראל - ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד] 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ציורי תנ"ך/ אורה של ירושלים/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח" [ישעיהו ס,א]


 

 

ברוך אתה בבואך

ברוך אתה בבואך

שיר מאת: אהובה קליין ©

בבוא נשמתך  לעולם

טהורה באופן מושלם

עיניך דומעות כמפל

בהגיחך מרחם מוגן.

 

לדרך התורה תפנה

מעיין חכמתה תידלה

מצוותיה תקיים באהבה

תעלה במעלות הענווה.

 

ברכת תורה תעשיר

אותך בשדה ובעיר

ברוך תהיה בבואך

וברוך אתה בצאתך.

 

הערה: השיר בהשראת פרשת כי תבוא [חומש דברים].

פרשת כי תבוא - ברוך אתה בבואך- אימתי ?

פרשת כי תבוא - ברוך אתה בבואך- אימתי ?

מאת: אהובה קליין

פרשה זו נאמרת אחרי  שקראנו  בשבת שעברה את פרשת "כי תצא", ויתכן שיש בכך רמז , דווקא טרם  ראש השנה הבא עלינו לטובה- לשאיפתנו- לצאת מאפלה לאורה - ולבוא לקראת  השנה החדשה.

אכן, הפרשה מתארת לנו את אפשרות הבחירה שניתנה לנו - בין ברכה לקללה,  הכול תלוי במעשים שלנו ובדרך שאנו מחליטים לבחור – כפי שנאמר: "וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹקיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ:  כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ.  בָּרוּךְ אַתָּה, בָּעִיר; וּבָרוּךְ אַתָּה, בַּשָּׂדֶה.  בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ, וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ--שְׁגַר אֲלָפֶיךָ, וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.  בָּרוּךְ טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ.  יִתֵּן ה' אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ"  [דברים כ"ח, א-ה]

השאלות הן:

א] מהו התנאי להשגת הברכות?

ב] מה  המשמעות של: "בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ"?

תשובות.

התנאי להשגת הברכות

כפי שהכתוב מציין:

"וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל- מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.."

דעת מקרא מסביר: כי המילה:" וְהָיָה" : כך יתקיים הדבר,- רק "אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ"- זהו לשון תנאי, לשון שידול, כמו שנאמר: "רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל- הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.  כִּי-ה' אֱלֹקיךָ בֵּרַכְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ.." [דברים ט"ו, ה-ו]

וכך נאמר גם:

"וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם--לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם".[ דברים י"א, י"ג]

 עוד נאמר:

"הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹקיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה--וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו--וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ". [דברים  כ"ו, ט"ו- ט"ז]

 "דעת מקרא" מוסיף ואומר: המילה: "וּבָאוּ"- וי"ו ראשונה- היא תשובת התנאי לעם ישראל: אם תשמעו בקול ה'-  אז יבואו הברכות ויחולו עליכם  כל הישועות  ולא רק שיגיעו ,אלא ישיגו  אתכם - לשון מליצה- כאילו- הברכות רודפות אחרי האדם  ולא אתה רודף אחריהן  אינך רודף כדי להשיגן. הכוונה שהטובה תגיע אליך ללא יגיעה. וכל זה רק כאשר תשמע בקול אלוקיך.

רבי  שמעון בן חלפתא אמר: "כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים, עונשו חמור- ממי שלא למד דבר.

משל למלך שהיה לו פרדס, הכניס בתוכו שני אריסים, [איכרים- המשמשים עבדים לאדון] אחד היה נוטע עצים ומקצצן ואחד לא היה נוטע  כל עיקר ולא מקצצן, על מי המלך כועס, לא על אותו שהיה נוטע ומקצץ?- כך כל מי שלמד  דברי תורה ואינו מקיים אותה- עונשו חמור יותר ממי שלא למד כל עיקר, מנין? שנאמר : "יֻחַן רָשָׁע בַּל לָמַד צֶדֶק בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת.." [ישעיהו כ"ו, י]אבל אם למד ולא קיים, אינו נחנן זהו לשמור ולעשות את כל מצוותי" [דברים רבה, ז, ד]

אם כן, יכול אדם להגיע למסקנה מוטעית: שמא יגיד ,חלילה, כי יותר טוב ,לא ללמוד תורה, כי אם אינו לומד מגיע לו פחות  עונש - ממי שלומד ואינו מקיים.

אך האמת היא : דברי חז"ל:" בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? מכאן שדנים את האדם אחרי מותו בעולם הבא- אם למד, או לא?

 רבי ישראל מאיר מראדין ["חפץ חיים"] היה אומר: לקב"ה יש באמתחתו שפע של ברכות- אך ברכת כל הברכות היא: " כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ". 

אשרי האיש אשר מתברך בכך מן השמים ,כי מי שזוכה בברכה זו- ממילא זוכה ביתר הברכות שהתורה מבטיחה.

 הרב  יצחק ניסנבוים אומר רעיון דומה: "כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ".  גם זו ברכה הכלולה בתוך הברכות המובטחות  לישראל- כי מדרכו של עולם שיש גם מקרים שבועטים ,חלילה-בה' מרוב הטובה כפי שנאמר בשירת "האזינו"-  "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" [דברים  ל"ב, ט"ו] כלומר מרוב הטוב שיש לאדם,  מורד בה'- חלילה. לכן ישנה כאן הבטחה מהתורה: שגם כאשר יבואו כל הברכות על ישראל- לא יפגע הדבר בכל היהודים הדבקים בדבר ה' ,אלא הם יוסיפו לשמוע בקול ה' גם  בימי השפע- כשם ששמעו  בקולו גם בתקופות קשות.

"בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ";

רש"י מסביר:  ברכה זו- על פי דברי חז"ל [בבא מציעא ק"ז, ע"א]"שתהא יציאתך מן העולם [פטירתך מן העולם] בלא חטא- כביאתך לעולם [כמו שנולדת טהור- ללא חטא] על פי זה- מתברכים היהודים שומרי המצוות - שיזכו לעזרה משמים  בכל מהלך חייהם בעולם הזה ,שלא יכשלו בדבר עבירה.

רבי אברהם  אבן עזרא סבור: כי ניתנת הבטחה לשומרי המצוות שתהיה להם הצלחה בכל מעשה ידיהם - בכל ביאה ויציאה בכל יום ויום.

הרש"ר [רבי שמשון רפאל הירש]  מפרש  רעיון דומה: הכוונה- שתתברך בכל מה שתעשה בביתך בחיי המשפחה ותתברך גם בחיי הציבור ובכל מעשיך מחוץ לביתך.

תרגום יונתן בן עוזיאל מבהיר: ברכה זו הכוללת את כל תחומי החיים- הן הרוחני והן הגשמי כאחד וכך הוא אומר: "ברוכים אתם בבואכם לבתי מדרשיכם, וברוכים אתם בצאתכם למסחרכם"

ה"חיזקוני" מפרש: מדובר בנושא המלחמה- כפי שנאמר בחומש במדבר, שם משה מתפלל לה'  למען השגת מנהיג שירש אותו:" אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה".  [במדבר, כ"ז, י"ז] 


 לעניות דעתי: "בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ" – הכוונה: מבורך היהודי  אשר בא לארץ ישראל - אל ארץ נחלת אבותיו - אשר  עליה נאמר:

"אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ יְהֹוָ֥ה אֱלֹקיךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהֹוָ֤ה אֱלֹקיךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה"׃ [דברים י"א, י"ב]

זוהי ארץ  אשר בניגוד  לשאר הארצות- השכינה שורה בה לעד – וכאשר יהודי  בא אליה- הוא זוכה לכל הברכות, מתוך כך שהוא דבק בתורה הקדושה ומקיים את מצוותיה- הלכה ולמעשה- מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לרעהו.

כמו שנאמר בהמשך בכתובים, אותו יהודי ההולך בדרך הישר- מבורך בבואו לכל מקום, בין אם יבוא לעיר, בן אם יבוא לשדה, יזכה לברכות גשמיות וגם רוחניות.

בספר  "התמצית" של מאיר ינאי - ראיתי רעיון יפה: כאשר האדם עובד את ה' בשמחה הוא יודע מאין בא ולאן הוא הולך ,כפי שאנו אומרים בתפילת שחרית של שבת: "שמחים בצאתם וששים בבואם"

לקראת השנה החדשה- הבאה עלינו לטובה, הקב"ה משקיף עלינו ממקום קודשו ומברך את בניו לקראת  ההתחדשות כאומר לכל  אדם- בוא אלי ואני אבוא אליך- "שובו אלי ואשובה אליכם".

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי קיום המצוות – הלכה למעשה גורמות לנו –לזכות להיות מבורכים – הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית

הדבק בתורה הקדושה – בוחר בדרך חיים  מבורכת והראיה שהתורה עצמה פותחת באות השנייה: האות ב'- בראשית- מרמז לברוך  אתה בבואך.

יהי רצון שנשכיל לבחור בדרך הנכונה ולזכות להיות מבורכים לכל אשר נפנה.

כדברי שלמה המלך: "כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם".  [משלי ב, י]

על דרך "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך". אמן ואמן.

 

פרשת כי תבוא - חלק ב

פרשת כי תבוא - חלק ב

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

ולא נתתי ממנו למת (תבוא  כו-יד)

מצינו בספרים הקדושים, כי העושה מצוה שלא כראוי, מתוך כוונות של תועלת אישית, מתגלגלת אותה מצוה לידיהם של הסיטרא אחרא ומגבירה את כוחה. לפיכך אומרים: "ולא נתתי ממנו למת" לא נתתי את מצוותי לכוחות הרע ולא עשיתי מהן "זבחי מתים"...(תפארת שלמה).

האדם צריך להשתדל בעולם הזה, אפילו מעט מן המעט, ודוקא המעט הוא חביב הרבה אצל השם יתברך, וכמו שמסופר במדרש על אגריפס המלך, שציוה להקריב ביום אחד אלף עולות, ושלא יקבלו שום קרבן אחר מלבד עולתיו, והנה בצהרי היום הגיע עני ובידו שני תורים, וביקש להקריבם על גבי המזבח, הכהן אמר לעני שאין הוא יכול להקריבם מחמת צווי המלך, בכה העני וטען שכל יום הוא צד ארבעה תורים, שנים הוא מקריב, ושנים הוא אוכל, ואם לא יקריב היום, כיצד יתפרנס למחר? חס עליו הכהן והקריב את שני התורים. בלילה חלם אגריפס המלך, שאמרו לו, קרבן העני הקדים בשמים את אלף העולות והזבחים שלך. שאל אגריפס את הכהן לפשר הדבר, וסיפר לו. מיד הבין אגריפס, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בעולות וזבחים לרוב, אלא דוקא מעט שבא מעומק הלב חביב עליו ביותר.

בעלי  המוסר כותבים: שתמיד צריך האדם לקחת יוזמה עצמית לשנות מעשיו, ולא לסמוך על אחרים שיעשו זאת. ובפרט כשבאים איזה יסורים לאדם, יפשפש תמיד במעשיו, ולא יתחמק מהמציאות, ויזכור לזעוק להשם יתברך שממנו באה הישועה, ומה נואלו אותם אנשים שמיד בבוא אליהם איזו צרה תולים זאת כביכול "בעין הרע" או "מקרה" ועוד שטויות והבלים, או שרצים ישר לרבנים מבלי להתבונן במעשיהם. ואם יחכים האדם וידע שלמעשה הכל תלוי בו עצמו, במעשיו ובהתעוררותו, ידע לתקן הדבר מהר, ולחסוך מעצמו טרחות רבות.

מעשה היה, שבאה אישה חשוכת בנים להרב הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן זכותו יגן עלינו אמן, ושטחה את בקשתה לברכת הצדיק, שתזכה להפקד בקרוב בפרי בטן. הצדיק ענה לה, שהוא מוכן לברכה בתנאי שתתן לו סכום עתק כפדיון נפש, והיא התחננה על נפשה שיוריד הצדיק מהסכום שכן אין באפשרותה לשלם אף רבע מהסכום הנקוב, אך הצדיק עמד בעקשנות על המחיר, ולא אבה להוריד אף מעט מהסכום, כשראתה האשה את עצמה ללא עזרה, אמרה לצדיק, שהיא תפנה להקדוש ברוך הוא ישירות, והוא כבר יתן לה בחינם...

כששמע הצדיק את דבריה, אורו עיניו, ואמר לה: "כעת אני מבטיח לך שבעוד תשעה חדשים תחבקי בן, וכל מה שעשיתי היה רק כדי שיכאב לך, ותדעי היכן הכתובת האמיתית".

האדם בעולם הזה צריך לטרוח בכוחות עצמו, מבלי לסמוך על אחרים, וכדברי הגאון רבי חיים מוולאזין, על רבו הגאון רבי אליהו מוילנא, שלא רצה שיבוא לו מגיד משמים לגלות לו תורה, משום שרצה לעמול בעצמו על התורה. האדם לא צריך לחיות בעולם הזה בשלוה, אלא חייב הוא לעמול בתורה, ואף על פי שיושב אדם רוב היום, ושומע קלטות של תורה וכיוצא בזה. מכל מקום חייב להתעסק בתורה, וללכת לבית הכנסת או למקום ששם עוסקים בתורה בחבורה בגמרא או בהלכה, במקרא או במוסר. (כותונת פסים).

ארור האיש אשר יעשה פסל (תבוא  כז-טו)

כל שאר הארורים נאמרים בלשון הוה, ולא בלשון עתיד, ולמה אמר כאן אשר יעשה בלשון עתיד, ולא אמר בלשון הוה ארור האיש עושה פסל ומסכה? ונראה  לי שבכל שאר העברות אינו מצרף מחשבה למעשה ולא נענש על מחשבתו בזה, רק כשיעשה העברה בפועל אז יעניש על זאת, אבל על חטא עבודה זרה נענש גם על מחשבתו, ומחשבה של עבודה זרה מצטרפת למעשה להעניש עליה, כמו שכתוב על חטא עבודה זרה (יחזקאל יד) למען תפשות את בית ישראל בליבם לכך נאמר כאן בחטא העבודה זרה אשר יעשה לשון עתיד, שאף משיחשוב רק לעשות עבודה  זרה יענש עליה ויהיה בכלל ארור, אבל בשאר החטאים אינו נענש עד שיעבור עליהם בפועל, לכך נאמר אצל שאר הארורים בלשון הוה, שאינו נענש, עליהם עד שיעשה (שמנה לחמו לוקט מאהבת חיים)

והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך וכו' ברוך פרי בטנך (תבוא  כח, א-ד)

מעשה באברך שבמשך שנים לא נפקד בזרע של קיימא,היה מגיע מידי פעם להגר"ח קניבסקי כדי לבקש עצה וברכה, יום אחד התדפק על דלתו ביתו של הגר"ח ונהרה גדולה על פניו.  וכה סיפר: חבריי ודורשי טובתי הראו לי את דבר ספר חרדים הכותב שמי שמתנכל לחיות ומציק להן,לא יתברך בילדים,ונזכרתי במעשה שאירע בביתי.יונים רבות התקבצו להן במרפסת הבית והציקו מאוד לי ולרעייתי.כאשר החלו היונים להביא גם את ה'חברות' שלהן. ולא היה באפשרותנו לנוח לא בצהרים ולא בלילה, החלטתי לשפוך זפת על מעקה המרפסת כדי להרחיק אחת ולתמיד את היונים הטורדניות.

כששמעתי את דברי ספר החרדים חשבתי בליבי שאולי זו הסיבה שהקב"ה ממאן לפקוד אותנו בילדים,וקיבלתי על עצמי לעשות תשובה על ידי כך שנחזיר את היונים לביתנו.התחילנו להניח פירורי לחם במרפסת,ובתוך יום יומיים הוצפנו שנית ביונים רבות.

וזמן קצר לאחר מכן התברכנו בברכתו של הקב"ה,סיפר האברך להגר"ח קניבסקי, כשכולו קורן מאושר ושמחה.אפשר ללמוד מכך,הוסיף הרב זילברשטיין שליט"א,שאם הקב"ה תובע בצורה כזו את בלבונם של בעלי חיים,על אחת כמה וכמה שיש להזהר שלא לפגוע ביהודי,בנו של מלך מלכי המלכים.

וכיון במעלת החכמה גדולה כל כך,צריכה שתהא חברתה הדומה לה,שהיא מדת הבושה,קרובה לה במעלתה,והראיה שהיא דומה לה-מפני שלא ראית בישן חסר דעת ולא דעתן מבלי בשת.ועל כן ראוי שישתדל האדם להתנהג במדה החשובה הזאת ולהתחכם בה,עד שתהא קבועה בנפשו ויגביר אותה על כל טבעיו,ותהיה בעיניו חשובה משאר מדותיו,כי בה יגיע אל רב המעלות וימנע בעבורה מכל מדות מגנות.

מדת הבושה היא גדר גדול ומחצת ברזל לפני כל העברות,כי אדם עובר כמה עברות בסתר,מה שמתביש לעשות בפני בני אדם. וכן אמרו חכמים,כי בשעת פטירת רבן יוחנן בן זכאי,אמרו לו תלמידיו:רבנו,ברכנו! אמר להם: יהי רצון,שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו: עד כאן ותו לא?! אמר להם: תדעו, כשאדם עובר עברה, אומר: שלא יראני אדם! (ברכות כח ע"ב). וכל זה מפני שירא,שיבוא לידי בושה. וטוב הוא שימנע מן העברות גם מחמת שמתביש מבני אדם,כי מתוך שלא לשמה בה לשמה (פסחים נ ע"ב) ואיך שלא התבייש מלפני מלך מלכי המלכים הקב"ה בוחן כליות ולב ואין דבר ניסתר מנגד עיניו, שנאמר ,עיני ה' משוטטות בארץ" ועוד "מלוא כל הארץ כבודו" וכי אפשר שמימנו לא להיתביש ומבשר ודם כן וכאן נימדדת האמונה האמיתית של היהודי, והחי תן לליבו.

מעשה שהיה רבה ההיתרגשות בביתו של ראש החברה קדישא בירושלים.מספר נשים עמדו במטבח הקטן והצפוף ובשלו מאכלים לקראת הסעודה הגדולה שתערך בערב. מסורת היא שביום פטירתו של משה רבנו, בז' באדר,מתכנסים אנשי החברה קדישא בירושלים ועורכים סעודה גדולה.

הסירים שעל האש מבעבעים,אדים עולים ומתמרים אל על.מדי פעם נגשת אשה אחת,פותחת את הסיר ובוחשת את הבשר, לפתע תוך כדי בחישת צלי הבשר נפתח החלון על ידי משב רוח חזק וכד חרס גדול שעמד על אדן החלון נפל והחלב שהיה בתוכו נשפך הישר לתוך סיר הבשר הפתוח...

בהלה אחזה את הנשים,הרי אסור לבשל בשר וחלב! ובסיר הבשר אין כמות פי ששים מהחלב שנשפך לתוכו...אם כך כל סיר הבשר אסור באכילה. מהומה גדולה קמה בבית,השעה היתה מאוחרת,ולא יהיה זמן לבשל בשר מחדש.בעוד שעה קלה יתאספו המוזמנים,וסעודה-מה יהא עליה?

פנתה בעלת הבית לבעלה ואמרה:

"גש בבקשה לביתו של רבנו,רבי שמואל סלנט,וספר לו את אשר ארע,אולי בתבונתו הרבה ימצא התר לאכילת הבשר".

"קשה להניח שימצא התר"-ענה לה בעלה. הן כמות החלב שנתזה לסיר הבשר גדולה היא ולא נראה לי שאפשר להתיר".

הפצירה בו האשה בשנית ולא הרפתה עד אשר הסכים ראש החברה קדישא ללכת ולספר לר' שמואל את התקלה.

כאשר שמע רבי שמואל סלנט את הסיפור התהרהר קמעה ואמר: "חזר אלי בעוד כשעה.פליאה הסתמנה על פני השואל,ידוע היה שרבי שמואל משיב על כל שאלה תיכף ומיד.בקיאותו המדהימה בש"ס ובפוסקים היתה ידועה לכל. אם כך מדוע עליו לחכות שעה לתשובה.

יצא השואל מבית הרב והלך לביתו להמתין עד שתחלף שעה. מששב אל בית הרב עמד והמתין בקצר רוח לפסיקת הרב.מה רבה היתה תמיהתו כששמע את רבי שמואל אומר לו: הכל כשר ללא שום פקפוק,איני יכול להגיד לכם מדוע פסקתי כך,אולם יכולים אתם להיות סמוכים ובטוחים שאין כאן כל חשש. ועוד הוסיף הרב ואמר: "גם אני אבוא לסעודה ואוכל מאותו בשר..."

רגליו של ראש החברה קדישא נשאוהו חיש מהר לביתו והבשורה המשמחת בפיו:

"רבי שמואל פסק כי הבשר כשר,ואף הוא יבוא להשתתף עמנו בסעודה ולאכול מבשר זה".

אנחת רוחה יצאה מפיה של בעלת הבית שדאגה מה תתן לאכל בסעודה.

סקרנות אחזה את כל שומעי המעשה לדעת מדוע מעלים רבי שמואל סלנט את הסבה לפסק ההלכה,שכן אין זו דרכו לנהג כן.

עם רדת הלילה החלו המשתתפים להגיע לבית ורבי שמואל סלנט אמנם קים את דברו והופיע לסעודה.הוא אכל את הבשר כפי שהבטיח ובראות זאת כל הסועדים סר החשש אף מלבם של הספקנים לגבי כשרות הבשר: אם רבי שמואל אוכל-ודאי כשר הבשר בתכלית ההדור.

עבר זמן והמארע השתכח.

כאשר הגיעה שעתו של החלבן להפרד מן העולם התגלה הסוד באופן מפתיע:

כשהרגיש הלה כי קרב קצו,קרא אליו את אנשי החברה קדישא וספר להם את הסיפור.

כאשר הובאה השאלה בענין בשול בשר וחלב לפני רבי שמואל סלנט,שלח מיד הרב לקרא לו-לחלבן ובקשו שיגלה רק לו בסודי סודות האם החלב שמוכר הוא נקי ללא תערבת מים,או שמא נוהג הוא לימהול מים בחלב כדי להגדיל רוחיו. החלבן הודה לרבי שמואל שאכן נוהג הוא למהל מים בחלב.רבי שמואל הביט בחלבן בעינים רחמניות, הבטיחו שהוא לא יגלה את הסוד, ומיהר לחשב את הכמויות. חישב ומצא שכמות החלב שניתז אל סיר הבשר היתה קטנה שכן החלב היה מהול במים.ולכן סיר הבשר היה פי ששים מכמות החלב שנשפכה לתוכו...ופסק הדין היה כפי שהיה.

הבינו עתה כולם מדוע לא רצה רבי שמואל לגלות את הסיבה שהכשיר את הבשר,שכן לא רצה לביש את החלבן,ואלמלא ספורו של החלבן בעצמו לא היה הסוד מתגלה לעולם. (613 סיפורים על תרי"ג)

ברוך אתה בעיר (תבוא כח-ג)

בעיר בשכר המצוות שאתה עושה בעיר (מדרש)

יש בני אדם שבביתם פנימה הריהם מקיימים תורה ומצוות, אולם בבואם בין הבריות מתביישים הם ביהדותם, לבל ויאמר עליהם חלילה כי "חשוכים" הם, "נחשלים" וכדומה. על כן אמר הכתוב: "ברוך אתה בעיר רק אתם לא תבוש ותקיים את המיצוות גם בעיר, לעיני כל הבריות אזי תהיה ברוך. וזה שנאמר בשו"ע ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו (מעיינה של תורה).

ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך (תבוא, כח-ו)

שתהא יציאתך מין העולם בלא חטא כביאתך לעולם בלא חטא (רש"י)

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (תבוא, כח-ו) 

אלו תפילין שבראש (מסכת ברכות ו' א).

חבורת שודדים התפרצה אל ביתו של הגאון רבי אליהו מוילנה. שמעו השודדים כי בבית זה מתגורר ה"רבין" (רב בשפה הפולנית) הגדול של היהודים, ובודאי מצויים במעונו אוצרות של כסף וזהב ואבנים טובות.

אכן אוצרות היו בביתו של הגאון מוילנה, אך הללו היו אוצרות רוחניים אוצרות תורתנו הקדושה. אוצרות גשמיים כמו כסף וזהב לא היו בבית זה, ההפך הוא הנכון הגאון מוילנה חי חיי דחקות ועוני.

השודדים שחדרו לבית נכנסו בתחילה אל חדר המבוא. בחדר זה ישבו תלמידי הגאון אף הם תלמידי חכמים מופלגים ולמדו תורה. פתאום התנפלו עליהם השודדים, הפליאו בהם מכותיהם ודרשו את הכסף והזהב שבבית.

בחדרו הפנימי ישב הגאון רבי אליהו עטוף בטלית ועטור בתפילין והתבודד בלימוד התורה. לשמע הרעש והמהומה קם ממקומו ויצא אל חדר המבוא. והנה, ברגע בו ראו השודדים את דמותו של רבי אליהו הרימו רגליהם ונמלטו מהבית כל עוד נפשם בם.

התפלאו התלמידים ושאלו את רבם: "מדוע נמלטו השודדים כשנכנס רבנו לחדר?"

הצביע הגאון על התפילין של ראשו ואמר: "על הפסוק בפרשת כי תבוא: ''וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'' דרשו רבותינו: אלו תפילין שבראש".

התפלאו התלמידים עוד יותר: "הן גם אנחנו עטורים בתפילין, מדוע לא פחדו השודדים מאתנו?"

הסביר הגאון מוילנה: "לא נאמר 'אלו תפילין שעל הראש' אלו תפילין שבראש'! לא די בכך שאדם נושא את התפילין על ראשו, עליו גם לחוש את משמעותם ותכנם בתוך ראשו. אז, ורק אז, נקרא עליו שם ה'! (מעשיהם של צדיקים).

מעשה ברב אחד שנכנס לבית המדרש המכיל הרבה בו תלמידים הרבה עוסקים בגמרא והיה קולם במלחמתה של תורה נשמע למרחוק זה מקשה וזה מתרץ ומנגחין זה את זה בהלכה בקולי קולות זה בונה וזה סותר זה צועק מכאן וזה צועק מכאן ויכנס הרב וישב בראש ויען ויאמר לתלמידים ההם אני רואה הבית הזה כולו תורה מלא עד התקרה, וישמחו התלמידים על דבריו כי חשבו בשבחן הוא מדבר אשר מלאו את בית המדרש בתורה, וכאשר ראה הרב שלא הבינו כונתו אמר להם בני דברי אלה הם תוכחת מוסר לכם הלא תדעו כי הלומדים תורה לשמא אז תיכף ומיד הבל התורה היוצא מפיהם עולה לעולם העליון למעלה ונברא ממנו אורות קדושים אשר שם בעולם העליון המה יחנו אך הלומדים תורה שלא לשמה אין הבל התורה שלהם כדאי לעלות ונשאר למטה, על כן בראותי שאין למוד שלכם לשם שמים אמרתי הבית הזה מלא תורה יען כי תורה שלכם שבכל יום ויום אינה עולה ונשארת למטה בבית הזה לכן נתמלאה עד התקרה  ויבשו התלמידים ויקחו דברי הרב האלה מוסר גדול על ליבם.

מכאן תוכחת מגולה ללומדים תורה חס ושלום שלא לשמה, וכל שכן על מנת לקנטר ולהתיהר וכו' ה' יצילנו מהם וכיוצא בהם ויזכנו ללמוד תורה לשמה אמן כן יהי רצון. (בן איש חי)

ידי ה' את את הברכה באסמך...(תבוא, כח-ח)

באסמך אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין לא בדבר השקוף לבריות...(תענית ח).

וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך (תבוא  כח-י)

"ויראו" - העמים יתחילו להתיירא מפני השם יתברך - "ממך" - בגללך, מכיון שיהיה "שם ד' נקרא עליך" - ישפיע הדבר על כל עמי הארץ לירא מפני השם יתברך. (בוצינא דנהורא)

ואמרו חז"ל משל למה הדבר דומה, לבן מלך שהיה מהלך אחר אביו, וכיון שהיו האנשים רואים אותו מהלך אחר אביו, היו כולם יראים ממנו, שאימת המלך היתה מוטלת על הבריות ולא העיז איש לנגוע בו. אחר ימים כשגדל קצת, הניח את אביו והיה מהלך בעצמו. וכיון שלא ראו את המלך לא הכירוהו והתחילו מכים בו. בא הבן אצל אביו ובכה לפניו ואמר לו, מה פשעי ומה חטאתי שעשית לי כך. אמר לו המלך, וכי אני עשיתי לך כך, והרי אתה עשית כן לעצמך, שאמרת די לי לילך אחר אבי, ורוצה אני לילך לבדי. והנמשל הם ישראל, שאם עושים רצונו של מקום והולכים אחר בוראם ית', ואמות העולם יראים מהם, כמו שנאמר כאן וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. וכן נאמר בשירת הים שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת. וכשישראל לא עושים כך באים וצועקים לפני הקב"ה, ואומר להם הקב"ה, הרי אתם גרמתם לכך. וזהו שאומר הנביא תיסרך רעתך. שאם אדם רוצה להיות בן חורין, הוא חייב לבטל דעתו בפני מי שגדול ממנו. וכן מצינו באליעזר עבד אברהם שהשתבח ואמר אני עבד לאברהם, ועבד מלך הוא מלך. וכן אמר דוד בספר תהלים, אנא ה' כי אני עבדך וגו' בן אמתך, פתחת למוסרי, בזה שאני מקבל עלי את אדנותך, ואני מרגיש עצמי לפניך בתכלית השפלות, בזה גופא פתחת למוסרי, עשית אותי בן חורין. ואפילו אם האדם גדול, אם נדבק לגדולים ממנו נעשה גדול יותר. ומצינו בנעמן שלא רצה לקבל עליו מרותו של אלישע הנביא כשנצטרע, ועבדיו הפצירו בו לילך ולבקש רחמים אצל אלישע ולבסוף הסכים ונתרפא, כמבואר בספר מלכים. וזה ענין הבכורים וודוי המעשר, שמקבל האדם עול מלכות שמים, כמו שנאמר את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך לעם סגולה. שאם אתה מקבל עליך עול מלכות שמים, אתה נעשה גדול במעלות. וזהו שנאמר בקללות להלן, תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויביך. שאם אין אתה מקבל עליך עול מלכות שמים, אתה מקבל עליך עול מלכות בשר ודם. וזוהי ההבטחה שמבטיח הכתוב כאן: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. שע"י קבלת עול מלכות שמים, תהיה בן חורין מעול בשר ודם. 

מוהרא"ש נ"י אמר: על ידי שאדם מדבק את עצמו תמיד בו יתברך, וממשיך על עצמו ערבות, ידידות, נעם, זיו השכינה הקדושה, ויודע שאין בלעדיו יתברך כלל, ובכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם, על ידי זה זוכה לחיות חיים קלים, כי איש אמונות רב ברכות, ועל ידי אמונה זוכה לחיות חיים אמתיים, ולכן הזהיר אותנו רבנו ז"ל על אמונה, ואמר שמי שיש לו אמונה - חייו חיים. (אמרי מוהרא"ש חלק ב', סימן תסד)

מענין לדעת כי בגמטריה אדם = 45. ואמרו חז"ל: שלשה שותפים באדם, הקב"ה, אביו - ואמו. ושלשתם כלולים בו. כיצד? אב = 3 - אם = 41. ביחד עם ה' אחד ושמו אחד, יוצא כמנין אדם 45. אם נוריד מהמילה אדם את האלף שזה אלופו של עולם כמנין אחד ישאר לנו 44 = בגמטריה קטנה מת. להורות: שאדם ללא ה' אחד, הריהו מת. מה שנישאר לו להישען בעולם הזה זה לא על אביו ואימו אלא על אבינו שבשמים שמי שהולך דרכיו ניפתחים לו שערי שלום פרנסה אושר וכו'.

יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר בעתו ולברך את כל מעשה ידך והלוית גוים רבים ואתה לא תלווה (תבוא  כח-יב)

ויש לפרש עוד שמוסב על הנאמר קודם ולברך את כל מעשה ידך. שידוע הדבר שפרוטה של צדיק עושה ברכה. כמו שמצינו באיוב ובאברהם, שאמרו כל הנוטל פרוטה מאיוב היה מתברך. וכן נוהגים בעלי בתים לשתף עמהם ת"ח בעסקיהם שתשרה הברכה בעסקים. וזהו שאומר כאן הכתוב: והלוית גויים רבים, לא שיהיו זקוקים לכך אלא שתשרה הברכה  בממונם, ואת לא תלוה.

ומעשה היה באחד שראה בחלום סולם גדול שיש בו אלף שלבים, והיה המלך עולה בסולם ההוא והגיע לחציו. בבוקר הלך וסיפר חלומו למלך, וישמח המלך על חלומו ויצו לתת לו אלף זהובים במתנה. שמעה אשת השכן משכנתה שבעלה הרויח ע"י החלום, אמרה לבעלה, אף אתה צא מחר למלך וספר לו שחלמת והנה ראית סולם של אלף, שלבים והמלך עלה והגיע למעלה למעלה. ואז בודאי יתן לך עשרת אלפים זהובים, וכן אעשה. וכשבא וסיפר למלך כך צוה המלך לגרשו בבושת פנים אמר: חלום רע הוא, כיון שלא נשארו עוד מעלות בסולם לעלות בהם, אם כן יש לירד. אבל החלום הראשון כיון שעלה עד חצוו סימן שיש לו עוד לעלות ולא  ירד. וזהו שאומר כאן הכתוב והיית רק למעלה. שנאמר אחר כך: הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, ומרוב העילוי יפול לארץ ואילו אתה תרד מטה מטה, וכל רבוי בא למעט, שסופך לעלות. וכך היה אצל המן הרשע, אחרי שנישאו המלך מעל כל השרים סופו שנתלה.

ואמרו חז"ל אשריהם ישראל, בזמן שהם עושים רצונו של מקום הוא מעלה אותם כמלאכי השרת שנאמר והיה אם שמוע תשמע וגו' והיית רק למעלה, אין כתיב כאן אלא רק למעלה, מהו רק, מיעוט, שפעמים אתם למעלה ופעמים למטה, שבזמן שעושים רצונו של מקום הם למעלה, אבל בזמן אין עושים רצונו של מקםו הרי נאמר בדברי התוכחה להלן הגר אשר בקרבך יעלה וגו', ואתה תרד מטה מטה, שכך הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו מתחילה הבט נא השמימה וספור את הכוכבים וגו' ואילו במקום אחר נאמר והיה זרעך כעפר הארץ. אלא כך אמר לו הקב"ה לאברהם אבינו, בשעה שבניך עושים רצונו של מקום יהיו למעלה כשם שהכוכבים עליונים על כל העולם כך בניך עליונים על הכל. וכשאינם עושים רצונו כשם שהעפר למטה והכל מדיישים אותו כך הם. אבל אין הדבר כן לעולם (מעם לועז).

וההית רק למעלה ולא תהיה למטה (תבוא כח-יג)

 כמו ששנינו במשנה באבות פרק ד "הווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים" שנאמר גדולה שימושה של תורה יותר מלומדיה שמי שמשמש צדיק זוכה ללמוד בחכמה ובהנהגה ומגיע למעלות נשגבות לכן עדיף להיות זנב לאריות (גדולי דור) למרות שאתה תלמיד חכם מבחינת יהושע בן נון ששימש את משה רבינו. מאשר ראש לשועלים מאשר להיות רב של תלמידי ישיבה.

רואים אנו בטבע העולם, כי אבן הנופלת כלפי מטה הרי יורדת במהירות רבה, ואילו אבן הנזרקת כלפי מעלה הרי מתרומת לאט. והיפוכו של דבר רואים אנו באש, שכלפי מעלה מתרומת היא במהירות, ואילו כלפי מטה יורדת היא לאט. לפי שהאבן מטבעה נמשכת אל האדמה, ואילו האש מטבעה שואפת למעלה. כללו של דבר: כל עצם הולך מהר בכיוון אל שורשו הטבעי והולך לאט בכיוון ההפוך לשורשו.

הנפש הישראלית הקדושה שואפת תמיד לרום שמים, לפי ששם הוא שורשה, והירידה היא בניגוד לטבעה. לעומת זה הנפש הטמאה שואפת אל האדמה והעליה היא בניגוד לטבעה.

על כן אמרה תורה: "והיית רק למעלה" שתהיה עלייתך מהירה, שהרי מטבען הנשמה מקומה למעלה "ולא תהיה למטה" שלא תהא עלייתך כעלייתו הכבדה של עצם הנמשך מטבעו כלפי מטה.

ואילו להלן בקללות נאמר: "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה" (פסוק מג) עלייתו של הגר, אשר נפשו נמשכת מטבעה כלפי מטה, תהא כבדה ואיטית: "מעלה מעלה", כעין "קימעה קימעה" וירידתך אתה, אשר מטבעך נפשך שואפת כלפי מעלה, תהא גם היא כבדה ואיטית: "מטה מטה" לא בבת אחת... (מעינה של תורה).

יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת  ובחרחר ובחרב ובשרפון ובירקון ורדפוך עד אברך (תבוא  כח-כב)

יככה ה', ד' פעמים נזכר בתוכחה יככה ה' רמז לד' הגליות. בשחפת חולי הגורם לנפיחת הבשר וניוונו. ובקדחת, אש של חולי שהיא חמה מאד מלשון קדח כמו שנאמר כי אש קדחה באפי. ובדלקת מחלה אף היא גורמת לחום אבל חזק יותר ובחרחר חולי המחמם הגוף והוא נעשה יבש והוא צמא מיד למים ובחרב, גייסות ובשדפון רוח קדים המשדף את התבואה ובירקון שפני התבואה מכסיפים ונהפכים לירקון עד אברך עד שתאבד ממילא ממחלות מרעב. ונזכרו כאן שבעה מיני פורענות בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר ובחרב ובשדפון ובירקון כנגד שבע תועבות בלבו.

יככה ה' בשחין מצרים ובעפלים (ובטחורים קרי) ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להרפא (תבוא כח-כז)

יככה ה' בשחין מצרים שהיה רע מאוד, לח מבפנים ויבש מבחוץ, שאין לו רפואה. וכן הדין שאם נפלה מחלת האבעבועות בעיר אף שהיא לחה בלבד מתענין ומתריעין, אבל על יבש לא מתענין רק מתפללין.

ובעפלים, היינו מכת תחתוניות שהיא במקום הסתר, ובגרב, שחין לה, ובחרם שחין יבש כחרס. והמכות שתילקה בהם יהיו צרות זו לזו מה שטוב לזו רע לשניה והנה השחין היא הצרעת והאדם שיש בו מחלה זו ל"ע צריך לישב בדד מחום למחנה ואילו זה שלוקה בטחורים צריך בני אדם שימששוהו וזהו שאומר הכתוב יככה ה' בשחין מצרים ובטחורים ובגרב ובחרס. שגם הרפואה למכה זו לא מועילה למכה השניה, שמיני שחין שונים הם  זה לחה וזו יבשה. וע"כ אשר לא תוכל להרפא וגם לא יהיו לך אנשים שיטפלו בך.

אשר לא יוכל להרפא שמיני השחין רבים  שרפואה לזו תהיה צרה לשניה. וזהו שאנו מברכים בברכת אשר יצר רופא כל בשר ומפליא לעשות שמרפא כל בשר ואפילו זה שיש לו מחלות סותרות שהרפואה לזו מזיקה לזו. ובזה  יתבאר גם מה שאנו אומרים בתפילת י"ח והעלה רפואה שלמה לכל מכותינו אע"פ שיש לנו מכות סותרות זו את זו תעלה להם ארוכה (מעם לועז).

תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב (תבוא  כח, מז-מח)

שמצא את אליהו הנביא זכור לטוב בשוק. שאל ר' ברוקא את אליהו ע"ה אם יש בין האנשים בשוק כאלו המזומנים לחיי העולם הבא. ובין כך באו לקראתם שני אנשים. אמר אליהו ע"ה לרב ברוקא הללו מזומנים לחיי העולם הבא. שאל אותם רב ברוקא מה מעשיכם שבגללם זכיתם לחיי העוה"ב. אמרו לו האנשים שמחים אנחנו ומשמחים אחרים, שבשעה שאנו רואים אנשים עצבים אנחנו משמחים אותם.

וזה שאמרו אנו שמחים ומשמחים אחרים בא ללמדנו, שאם אדם רוצה לשמח אחרים צריך הוא עצמו להיות שמח, שאם הם עצמם היו עצבים אפילו אם היו רוצים לשמח אחרים לא היו יכולים. וכן ישמח האב בשעה שנולדת לו בת למז"ט שכשמגדילים הצאצאים מביאים שמחה בבית, ורב חסדא היה אומר לי חביבים בנות יותר מבנים, כי היו לו חתנים גדולי הדור. וכן המשא ומתן שמחה, שכן ממעטים במשא ומתן בחודש אב, משמע שגורם שמחה לאיש, וכל השמח ביסורים מביא ישועה לעולם. וכבר אמר דוד המלך למרות יסוריו "למען יזמרך כבוד ולא ידום" כלומר למרות כל יסוריו של דוד המלך לא רק שהוא נדם ולא התלונן אלא שר ושמח וכתב שירות ותישבחות לבורא עולם שנאמר למען יזמרך כבוד ולא ידום".

ומדרך העולם, כשאדם מצליח בעניניו הוא מייחס ההצלחה לחכמתו וכוחו, ואינו מזכיר את חסדי השי"ת שהפליא לעשות עמו. ורק כשהגלגל חוזר והוא יורד מנכסיו הוא אומר, ומה אעשה והקב"ה גזר עלי כך שאפסיד. וזהו שאומר כאן הכתוב: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, שלא הזכרת את ה' אלהיך בשעת טובה, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, אז תכיר שמן הקב"ה באה הפורענות עליך (מעם לועז).

פרשת כי תבוא - חלק א

פרשת כי תבוא - חלק א

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה’ אלהיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה’ אלהיך נותן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך לשכן שמו שם (תבוא  כו, א-ב)

אמרו חז"ל בגמרא (ברכות מח ע"ב) רבי מאיר אומר: מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר: "אשר נתן לך ה’ אלהיך", דיינך בכל דין שדנך, בין מידה טובה ובין מידת פורענות (שם ה’ הוא מידת הרחמים, ושם אלהים הוא מידת הדין), ע"כ.

המפרשים שם תולים את הדרש בפסוק שנאמר בברכת המזון: "ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים, עקב ח, י) אבל רבי מאיר אינו אומר את הלשון הזה, אלא "אשר נתן לך ה’ אלהיך". לכן נראה לומר שהמקור הוא במצוות ביכורים (וכן מובא בספר "אבני שוהם") ששם כתוב: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלהיך" (דברים, כי תבוא כו, יא), ועל זה דורש רבי מאיר שיש להודות לשמוח ולברך גם על מידת הרחמים – שם ה’, וגם על מידת הדין – שם אלהים, בין מידה טובה ובין מידה רעה.

לכאורה צריך להבין, את מידת הטוב שהעניק הקדוש ברוך הוא אנו מבינים במצוות ביכורים, שהרי זכה האדם ליבול מפרי האדמה ומפריש מראשיתה לביכורים. אך היכן כאן המידה הרעה או מידת הדין שמוזכר השם אלהים בדבר, הרי לכאורה כאן כולו טוב והודאה?

במצות ביכורים אומר הכתוב "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דברים כי תבוא כו, ב) ואומרת המשנה בביכורים (ג, א) כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול (ענבים) שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים, ע"כ. ננסה להבין מדוע בחרה המשנה בתור דוגמא לפרי את התאנה ואת אשכול הענבים?

והנה, אמרו חז"ל בגמרא (סנהדרין ע ע"א וע"ב) תניא רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו, גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו בו, נתקנו, שנאמר: "ויתפרו עלה תאנה" (בראשית, בראשית ג ז) ע”כ.

הפרי שגרם לחטא אדם הראשון שהביא קללה לעולם, היה תאנה או ענבים. ועל ידי החטא נתקלל האדם שיצטרך להתאמץ בעבודת הקרקע, כפי שאומר הכתוב: "ולאדם אמר... ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, בזעת אפיך תאכל לחם" (שם, יז-יט).

העונש על האדם הראשון הגיע בגלל כפיות הטובה שלו, שהרי שהה בגן עדן והיה לו הכל, רק עץ אחד נאסר עליו לאכילה, ואף על פי כן הוא לא התאפק על יצרו ואכלו וכפר בטובה. ועל זה קיבל את עונשו, שאת כל מה שקיבל לפני כן בקלות, יצטרך להתאמץ ולעבוד. זוהי הקללה.

התיקון של חטא אדם הראשון שלא הצליח להתאפק ולהתגבר על יצרו ואכל מעץ הדעת, בא לידי ביטוי במצוות הביכורים. לאחר שהאדם חרש זרע ועיבד את אדמתו בזיעת אפיו, עד שבסופו של דבר הוא זוכה לפרי  האדמה, אזי יצרו תוקפו לקחת את הפרי הראשון לעצמו, שהרי זה מעשה ידיו לאחר סבל ועמל רב. באה התורה ואומרת לו: אל תהיה כפוי טובה כאדם הראשון, אשר למרות שהיה לו הכל בחינם ובקלות, הוא לא שלט על יצרו וכפר בטובה, אלא אתה, למרות שעבדת קשה וסבלת, תן קודם תודה לקדוש ברוך הוא ותפריש את הפרי הראשון ותשים אותו בטנא ולך אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך לשכן שמו שם.

לכן יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה או אשכול ענבים שבכר, שם עליו גמי. ודרשו כאן "גמי" רמז לראשי תיבות "גדולים מעשי ה’:. ויתן את הראשית לגבוה ויודה לקדוש ברוך הוא. לכן מוזכר כאן הפרי: תאנה וענבים, להזכיר את חטאו של האדם הראשון, שעל ידי התנהגותו הביא קללה על הארץ, ומעשהו היה בעץ תאנה או גפן.

לפי זה יוצא, שאמנם מצוות ביכורים היתה הודאה וברכה, אבל בתוך אותה ברכה ישנה גם קללה, כי אם אדם הראשון לא היה חוטא, היינו זוכים לקבל את הפרי ללא זיעת אפיים. ואף על פי כן צריך האדם לברך ולשמוח. לכן דורש רבי מאיר, מנין כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה? תלמוד לומר בביכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’", לשמוח גם במידת הטוב וגם במידת הרע, לא כפי שעשה האדם הראשון שלא ידע להעריך את מצבו הטוב בגן עדן וכפר בטובה, אלא אתה שזכית להביא ביכורים, תעריך את מצבך הטוב, וזאת על ידי ההודאה, שפעם מצבנו היה הרבה יותר גרוע, כפי שנאמר: "ארמי אובד אבי...וירעו אותנו המצרים וגו’" (דברים, כי תבוא כו, ה-ו) ולכן, למרות שישנה גם הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם", חייבים לשמוח ולברך גם על הרע.

במצוות ההודאה בביכורים, מודים בו זמנית גם על מידת הטוב וגם על מידת הרע, ומכאן לומר רבי מאיר שצריך לברך על שניהם. (אור חדש).

ולקחת מראשית כל פרי האדמה (תבוא כב-ב)

 הכוונה למצוות שנאמר: אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפרותיהם בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא" ואלו

הן: כיבוד אב ואם, גמילות חסדים וביקור חולים והכנסת אורחים... ותלמוד תורה כנגד כולם.

אשר תביא מארצך (זה העולם הזה) אשר ה’ אלהיך נתן לך (והירבה לך פרותיו, הן גשמים והן רוחניים שנאמר: רבי חנניא בן עקשיה היה אומר רצה הקב"ה לזכות... יגדיל תורה ויאדיר) ושמת בטנא (זה האגירה של המצוות) והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ אלוהך לשכן שמו שם.

לשכן שמו שם זה מקור נשמתנו שהם חלק אלוהך ממעל שהם חוזרים למקור צמצומם היכן שהקב"ה משכן שמו שם העולם הבא עולם של אין סוף ברוך הוא.  כל אחד יגיע לעולם הבא משלו לפי מה שיש לו בטנא, אם יש לו פירות טובים "מראשית פרי האדמה" כגון הכנסת אורחים, ביקור חולים, וכל שכן מצות תלמוד תורה שכל אות שבתלמוד תורה שקול כנגד תרי"ג מצוות שנאמר "כנגד כל התורה כולם". אך מי שיש לו פרות רקובים בטנא, כגון: מצוות שהאדם אינו קיים ומנע חיות והארה לנשמתו או עברות שעבר שטימאו ופיחמו את נשמתו ופגמו בזכותה ובאפשרותה להכנס לגן עדן, עקב שיקוץ פרי המצוות ישארו לו פירות רקובים בטנא להביא לעולם הבא.

כדי לנקות כזאת זוהמה מהנשמה מפני העולם הבא שהוא מזוכך וטהור שבו הקב"ה "משכן שמו שם", צריך עולם כמהן מכבסה וזהו הגהנם רחמנא ליצלן, וכשתתכבס הנשמה "מהטנא" הפגום תחזור למקור חיותה אם ירצה ה’, שנאמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. אך לצערנו ישנם מצוות שמי שמבטלם עונשו כרת שנאמר"ונכרתה הנפש ההיא מעמה" ואין ביכולת הגהנום לזככה. הגהנום הוא אינו עונש אלא הוא מין מכבסה שמנקה את הכתמים של "הבגד הלבן" כך הגהנום מנקה את כתמי הנשמה מפיחום עוונותה. אך ישנם עברות שעונשם כרת וכיתמם לא ניתן לזיכוך או לכיבוס. הדרך היחידה לנקותם ולתקנם זה ע"י גלגול הנשמה שנאמר "שלשה פעמים גילגולי גבר" (איוב) מתגלגלים עד שלוש פעמים באדם ואם עדיין הנשמה לא תיקנה את כיתמה כדי לזכות להיכנס לגהנום, אזי מתגלגלים בחי, צומח, או דומם כלומר כשם שהנשמה בגופנו כך היא תהיה בתור עלה ותרגיש את כל נזקי הטבע חום קור גשם וכו’, וזה יכול לקחת אלפי שנים עד שיבוא לתיקונו של הכרתות ורק אז יזכה להיכנס לגהנום לנקות עוונותיו מחיו הראשונים כדי שיוכל להנות משכרו בגן עדן שנאמר שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה והחי יתן ללבו.

יהי רצון שהקב"ה יחזיר אותנו בתשובה שלמה ולא נצטרך לעבור את כל מהדורי הגהנום הללו ושיתקים בנו הפסוק "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (דברים כח-ו) מפרש רש"י שתהא יציאתך מהעולם הזה בלא חטא כביאתך לעולם בלא חטא. ובעזרת השם נצניע לכת עם השם יתברך ונשתדל לקיים מצוות בהסתר ואז "יציו ה’ אתך את הברכה באסמך"... (דברים כי תבוא כח-ח) ודרשו חז"ל אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.

המצוות בסה"כ הן הוראות יצרן לנשמה ואין לקב"ה שום טענות אם איננו מקימים אותם אלא שאנחנו מזיקים לעצמנו כאשר לא שומרים על הוראות היצרן וכדי לחדש את הנשמה מלכלוך העוונות עלינו לעבור "אוברול" בגהנום ואת זה אפשר לחסוך ע"י כח החזרה בתשובה.

הימים של בין ראש השנה ליום הכיפורים נקראים עשרת ימי תשובה, הגמרא בברכות אומרת שבראש השנה צדיקים נחתמים לחיים ורשעים למוות ואם נראים רשעים שעדיין חיים סימן שהקב"ה משלם להם על המצוות בעולם הזה ובעולם הבא משמדם עדי עד שנאמר בתהילים: "עד מתי יפרוחו רשעים כמו עשב יציצו כל פועלי און כדי להשמידם עדי עד". ובנונים נשארים תלויים בעשרת ימי תשובה כלומר הבינוני צריך להרגיש שהוא עומד על כסא וחבל מונח על צוארו ואם יפילו לו את הכסא ימות בחנק ע"כ.  הבנוני אמור להיות צדיק גמור בימים של עשרת ימי תשובה כל מצוה או עברה יכולה להטות את כף המאזנים אם לחיים ואם למוות רחמנא ליצלן.

ואם נשאל את עצמנו שאלה מתחכמת כיצד יתכן שבשביל מצווה ועברה קטנה יוכל האדם לשנות גורל חשוב שכזה?  לצורך התשובה אספר לכם סיפור אמיתי שקרה בשנת תשנ"ז.
קצין קיבוצניק מסיירת מובחרת שבצה"ל "תפס" טרמפ עם חסיד מבני ברק.  הקצין החל לשוחח עם החסיד על עברו ועד כמה שבקיבוץ הם רחוקים מאד מי תורה ומצוות ועל דעותיהם הקדומות על החרדים וכדומה. החסיד הרגיש עם מי יש לו עסק והחל לענין את הקצין בשיחות פילוסופיות בנושאים רוחניים והצליח להאיר לו את אור התורה ונתן לו מענה על הרבה קושיות קיצוניות שהיו לו. החסיד עצר לו בכביש גהה המקביל לבני ברק, והיה זה ערב שבת וחסיד חשש שהקצין יצטרך לחלל את השבת והפריע לו המצפון.
החסיד ביקש מהקיבוצניק אולי כבודו יעשה אצלי שבת אך הקצין סירב ואמר לא תודה כבוד הרב, דברך מאוד משכנעים עד שאני מפחד להמשיך את שיחתנו וחוץ מזה אינני מעלה על דעתי שאחזור בתשובה כי כל הקיבוץ שלי בצפון ממש אנטי חזרה בתשובה קיצונית ופשוט יחרימו אותו.
אמר לו החסיד: "בבקשה ממך אולי בכל זאת, אני מבטיח לא שלא אכפה עליך לקבל מצוות וגם אני מבטיח לך שאחזיר אותך במוצ"ש לקיבוץ". אחרי שכנועים נענה בחיוב הקצין.  וכך היה. שבת מרשימה ומרגשת חווה הקצין. במיוחד שהצטרף לטיש חסידי וראה איך משפחה יהודית מעבירה שבת רוחנית כמעין עולם הבא. אמר הקצין לחסיד: "כבוד הרב אני הייתי בכל מיני מסעות בתאילנד הודו בצה"ל אך מסע כזה רוחני לא חוויתי מעולם, מאוד נהנתי".
הגיע מוצ"ש והחסיד קיים את ההבטחה ולקח את הקצין לקיבוץ בצפון. בדרך ביקש מהקצין בצורה מנומסת, כבוד הקצין, אנא ממך, כל השבת לא בקשתי ממך שתקבל עליך שום מצוות וטרחתי כל כך כדי שיהיה לך טוב, לפחות שיהיה לי שכר בשמים על הטורח, אולי תקבל עליך קבלה קטנה כמו תפילין או לא לנסוע בשבת. נבהל הקצין ואמר: אינך מעלה על דעתך באיזה לחץ חברתי מצד הקיבוץ יהיה לי ואני אהיה מנודה אם אני אתחיל לחזור בתשובה וחוץ מזה אני אדם מאוד גשמי ורחוק, אני מעדיף לשכוח את כל מה שראיתי ולחזור לשיגרה כאילו כלום לא קרה, אנא ממך אל תעשה לי יסורי מצפון, אך מכיון שהדלקת בי ניצוץ יהודי שהיה כבוי הרבה שנים, אני מעוניין מעומק הלב לקיים מצווה אחת בלבד מהתורה ולא מצווה קשה והכי חשוב שאף אחד לא ידע בקיבוץ שאני מקיים אותה. חשב החסיד ואמר יש לי מצווה בשבילך. סדר הנהגת האדם לקום בבוקר מהסעיפים הראשונים של שולחן ערוך אורח החיים: "יחלוץ האדם נעל ימין אח"כ נעל שמאל, יקשור נעל שמאל ואח"כ יקשור נעל ימין. התפעל הקצין ואמר: באמת יש מצווה כזאת. וקפץ על המציאה, וקיים אותה מאז במסירות נפש, ואותה שבת בבני ברק לא יצאה לו מהראש.  והנה באותה שנה קרה אסון בצה"ל אסון המסוקים ששבעים ושלושה קצינים המובחרים שבצה"ל התנגשו ונהרגו במקום ונמצאו גופותיהם במושר שאר ישוב והדבר הזה גרם רעש גדול במדינה. וכהרגלנו במדינה ישר נפתחה ועדת חקירה והועדה קבעה שהיו צריכים להשתתף בתרגיל שבעים וארבעה חיילים ונהרגו רק שבעים ושלושה וקראו לחייל שאמור להיות החייל השבעים וארבע ושאלו אותו למה הוא לא השתתף בתרגיל.  החייל הזה היה הקצין הקיבוצניק שעליו אנחנו מדברים. וסיפר להם על החסיד ועל המצווה שקיבל עליו לקיים במסירות נפש וזה מה שמקשר אותו להיות יהודי, בכל אופן כך הוא מרגיש. המשיך הקצין בסיפור המרתק ואמר: לפני התרגיל כולם עלו על המסוקים אך משהו הפריע לי והציק לי ולא ידעתי מה זה, ונזכרתי ששכחתי לקיים את המצווה כתיקנה ולא לבשתי את הנעלים כפי שהסביר לי החסיד ביקשתי מהמפקד שאני רוצה לרדת מהמסוק, כי אני חייב דחוף ללכת לשירותים.  המפקד כעס איך אני מעיז לבקש בקשות ילדותיות בזמן שכולם על המסוקים ובתרגיל כל כך חשוב שעומד ברומו של עולם, אך בכל זאת המפקד רצה שהכל יהיה מסודר ותקין בתרגיל ואחרי התעקשות מצידי נענה המפקד לבקשה בחיוב מאיים.
אני רצתי מהר לחדרי ולא לשירותים הורדתי את הנעליים של הצבא כמו שידוע שלוקח זמן לשרוך את נעלי הצבא. ונעלתי אותם כפי שהחסיד אמר לי, לפתע נכנס המפקד לחדר זועם מאד ואמר לי חוצפן, שבעים ושלושה אנשים מחכים לך ואתר משקר לי שאתה רוצה ללכת לשירותים ובמקום זה אתה מתמזמז בחדר שלך.  הקצין היה בהלם המפקד אמר לו שהוא לא מצטרף לתרגיל וכשיחזור הוא ישפוט אותו לחומרה רבה וידאג גם לסלק אותו ממעמדו המובחר.
והמסוקים התרוממו באויר הסוף ידוע כבר לכולם רחמנא ליצלן שתהיה נשמתם צרורה בצרור החיים אמן.
ואילו אותו קצין נשאר בחיים בגלל מסירות נפשו למצוה פשוטה וקלה ביותר מהסעיפים הראשונים בשולחן ערוך והיא זאת שהצילה את חייו עד כאן הסיפור האמיתי. ומכאן אנחנו צריכים ללמוד מוסר גדול ומצוה ועברה יכולה להטות לנו את כף המאזנים בין ראש השנה ליום הכיפורים ולא נזלזל בדברי חז"ל שאומרים שבינונים עומדים תלויים בעשרת ימי תשובה כי בשביל מצוה אחת יכול האדם לדון את העולם לכף זכות ובשביל עברה אחת לכף חובה ח"ו.

ביום הכיפורים כל העולם נחתם ובראש השנה העולם נשפט וניכתב, לכן היהודי צריך להכין את עצמו בחודש אלול למשפט בראש השנה ולהשתדל בעשרת ימי תשובה מאד ובמיוחד ביום הכיפורים על מנת שהקב"ה יחתום אותנו את כל העולם כולו לכף זכות לחיים טובים ולשלום אמיתי אמן כן יהי רצון.

מצוות ביכורים מסמלת את הכרת הטוב, כמו שנאמר: "וענית ואמרת לפני ה’ אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה... וירעו אותנו המצרים... ונצעק אל ה’ אלהי אבותינו...ויוציאנו ה’ ממצרים ביד חזקה...ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש, ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה’" (דברים, כי תבוא כו, ה-י). אדם רואה את ראשית פרי עמלו ותאב לאוכלו, בא יצר הכרת הטוב ואומר: לפרי הראשון תכרוך "גמי" – ראשי תיבות "גדולים מעשי ה’" – ותביאהו כביכורים וכתודה לקדוש ברוך הוא, כדי שלא תיכשל במחשבת זדון של "כוחי ועוצם ידי עשה לי זאת".

לפיכך, במצווה של ביכורים המסמלת הכרת הטוב, אין לנו יותר סמלי מהפרי תאנה, אשר היא מסמלת אותו רעיון. ולכן המשנה בביכורים המתארת כיצד מפרישין את הביכורים מביאה בתור פרי ראשון את התאנה, ומקדימה את הגפן שבכתוב.

הספרי שדרש: עשה מצווה של ביכורים שבשכרה תכנס לארץ, לומר, שאם תרגיש במצווה הזאת את תוכנה הפנימי, שהוא הכרת הטוב, אזי בכל שנה יתעורר רגש התודה על ידי שתחשוב שכעת נכנסת לארץ, שעד היום היית עבד במצרים, וזו כביכול השנה הראשונה שהקדוש ברוך הוא נתן לך ארץ זבת חלב ודבש. טבע האדם הוא, שבמשך הזמן הוא שוכח את מיטיבו, ואם חס וחלילה תגיע למצב הזה ותכפור באדוני הארץ, אזי תגיע לגלות. אבל אם תקיים מצוות ביכורים כהלכתה, ותדע להכיר תודה לקדוש ברוך הוא אדון הארץ, אזי כאילו תכנס לארץ כל שנה מחדש (אור חדש).

ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך (תבוא  כו-יא)

יש לתמוה כי בדרך כלל כשיש לאדם כל טוב אין צורך לצוותו שישמח משום שממילא הוא שמח, ואם כן מדוע בהבאת פרותיו הנאים ציותה התורה, ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלהיך?

אלא, שלפעמים יש לו לאדם שפע וכל טוב ולא חסר לו מאומה, ועם כל זה איננו שמח בחלקו הן מצד מה שאמרו במדרש (קהלת רבה ג, י) שאדם שיש לו מנה רוצה מאתים, והן מסיבות אחרות שגורמות לו לעצב, וממילא כל עושרו וטובו אינם משמחים את ליבו, ולשם כך ראתה התורה צורך להזהירנו "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’" בכל הטוב שיש בידך תשמח, "והיית אך שמח" אתה וביתך לעבודתו יתברך (משכיל אל דל).

ולכן אומר בעל "תפארת שלמה" כי אמר הכתוב "אשר נתן לך ה’", כשתזכור שה’ הוא שנתן לך את הכל אז בודאי שתהיה שמח.

ועוד יש לומר כי על כן הדגיש הכתוב "ושמחת בכל הטוב", כדי להוציא מלב הטועים שלהבלי עולם הזה קוראים טוב, אלא הטוב האמיתי הוא הקדוש ברוך הוא שהוא מקור הטוב, "אשר נתן לך ה’" היינו שכל הטובות ממנו הם מתנת חנם, כמו כן אין טוב אלא התורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות וערבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם (אור החיים הקדוש).

ולכן שלמה המלך החכם באדם, כשהיתה לו הזדמנות לבקש מה’ יתברך כסף וזהב או חכמה, אמר "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א, ט) משום שהאושר האמיתי הוא מי שיש לו חכמה ומנצלה לתורה  (לבוש יוסף).

כך השכינה תהיה שרוי בו אז יתקיים הפסוק "לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם על יד ביתו של הצדיק ר’ זושא מאניפולי ז"ל עברה פעם תהלוכת נישואין. ראה ר’ זושא מהחלון את התהלוכה יצא מהבית, ורקד בשמחה רבה בתוך הרחוב לפני החתן והכלה. כשנכנס בחזרה לביתו, העירו אותו בני הבית, שלא נאה הדבר לפניו, ואין זה לפי כבודו לצאת ולרקוד ברחוב לשם איזו חתונה. השיב להם ר’ זושא:

אספר לכם מעשה. כשהייתי בנעורי תלמידו של הרב הקדוש ר’ יחיאל מיכל ז"ל, המגיד מזלוטשוב, חירף אותי פעם רבי הקדוש. אחרי כן פייס אותי, ואמר:

ר’ זושא! תמחול לי על שבזיתי אותך. השבתי: רבי! אני מוחל. קודם שהלכתי לישון, בא אלי עוד פעם, ואמר שוב: ר’ זושא! מחול לי והשבתי עוד פעם: אני מוחל, רבי! וכשכבר שכבתי לישון, והנה נגלה אלי בהקיץ אביו הקדוש של רבי מעולם העליון, הוא הרב הקדוש ר יצחק מדרוהוביטש ז"ל, ואמר לי: בן אחד הנחתי בעולם התחתון, ובן יקר שכזה, ואתה רוצה לאבדו על ידי שעלב אותך? השבתי לו: רבי! הלא כבר מחלתי לו בכל ליבי ונפשי, ומה עלי לעשות עוד? אמר לי: עדיין אין זו מחילה שלמה, בוא נא עימי ואראה לך איך למחול. קמתי ממשכבי, והלכתי אחריו, עד שבאנו לבית המקווה. ואז ציוה לי ר’ יצחק מדרהוהוביטש ז"ל, לטבול שלוש פעמים במקווה, ובכל טבילה וטבילה לומר שאני מוחל לבנו. עשיתי כדבריו, ויצאתי מהמקווה. ואז ראיתי שפניו של ר’ יצחק מאירים באור גדול מאוד, שאי אפשר להסתכל בו. שאלתי אותו לסיבת הדבר, ואמר לי שזכה לקרני האור משום שהיה נזהר כל  ימיו בשלושת הדברים שר’ נחוניה הן הקנה אמר שבשבילם האריך ימים: "לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מיטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי" (מגילה כח). והוסיף ר’ יצחק ואמר לי, שמה שהוא השיג על ידי שלושת הדברים הנזכרים אפשר להשיג על ידי שמחה. ולכן – סים ר’ זושא את דבריו לבני ביתו כשראיתי שמחת נישואין ברחוב על יד ביתי מהרתי לצאת ולהשתתף בשמחה של מצוה (סיפורי חסידים).

דבר החסידות – פרשת תבוא (הפטרה)

דבר החסידות – פרשת תבוא (הפטרה)

 

מיקום בגן עדן...

 

מספרים על רב גדול שעלתה נשמתו השמימה והוליכוהו אחר כבוד למקומו המיוחד בגן-עדן.

 

לפתע הבחין הרב, שבמקום גבוה מעליו יושב לא אחר מאשר נהג המונית מהשכונה שלו.

 

-         הזדעק הרב וטען "זו תורה וזו שכרה?!"

-         ענו לו מלמעלה: כבוד הרב, כשאתה היית נעמד ומאריך בדרשות שלך – היה הקהל נרדם לאט לאט, ואילו נהג המונית הזה – כשהוא עלה על הכביש היו הנוסעים מיד מתחילים לקרוא תהילים...

 

~~~

גן עדן ועולם התחייה

בהפטרת השבוע (ישעי' ס, כא) נאמר הפסוק: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".

 

ומכאן הוכיחו חז"ל (משנה סנהדרין רפ"י): "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".

 

אבל יש לדייק:

 

ההוכחה שלכל ישראל יש חלק לעוה"ב היא מתחילת הפסוק "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ", ומדוע מביאה המשנה גם את סיום הפסוק "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"?

 

אלא צריך להקדים, שיש את גן עדן – שהוא המקום שנשמתו של אדם עולה לאחר מאה ועשרים. ויש את עולם התחייה – כאשר יקומו כל המתים לתחייה ויחזרו כאן לעולם.

 

ומה שנאמר כאן "עולם הבא" הכוונה לעולם התחייה*. וזהו החידוש של המשנה: שלמרות שהשכר בגן עדן אינו בשווה לכל ישראל (ועד שישנם כאלה שאינם זוכים כלל לגן-עדן**) – הרי בניגוד לזה, תחיית המתים תהיה (בעיקרה) בשווה לכל ישראל – "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

 

והסיבה על כך:

 

השכר בגן עדן, ששם נמצאים נשמות בלי גופים, הוא (בעיקר) על לימוד התורה, הקשורה בעיקר עם הנשמה (וכח השכל שלה). לעומת זאת תחיית המתים היא השכר על קיום המצוות, שנעשים על ידי הגוף, לכן גם את השכר מקבלת הנשמה כשהיא מחוברת עם הגוף.

 

וזהו ההבדל בין גן עדן לעולם התחייה:

 

בהשגת התורה יש הבדל בין יהודי אחד למשנהו מן הקצה אל הקצה. לכן לא שווים "כל ישראל" בשכר של גן עדן. לעומת זאת קיום המצוות, שהוא עניין של עשיה – יכול כל אחד לעשות, וכל יהודי אכן מקיים מצוות, כמאמר רז"ל (חגיגה בסופה) שאפילו פושעי ישראל "מלאין מצוות כרימון" – ולכן גם כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא!

 

על פי מובנת התוספת "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר":

 

כי במילים אלה מודגשת מעלתו של הגוף היהודי, שהוא מעשה ידיו של הקב"ה, והקב"ה מתפאר בו, שהוא מקיים מצוות בגוף זה ("להתפאר"). ולכן אי אפשר לוותר עליו, כפי שהובטחנו ש"לא ידח ממנו נידח" (ראה ש"ב יד, יד. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה), ובסופו של דבר יזכו כולם לתחיית המתים, כדברי המשנה.

 

שבת שלום!

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!

 

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יז, בהוספות פרקי אבות (עמ' 344 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 366 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" דברים (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' שסד-ה.

 

______________

*)  רע"ב (ועוד) על המשנה כאן. מדרש שמואל כאן. וראה באריכות בזה אגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"א עמ' קמב. וש"נ.

 

**)  ראה חגיגה (טו, ב) דלולי תפלת ר"מ לא היה אחר נכנס לג"ע. וראה חגיגה (שם, א) "נטל חלקו וחלק חברו (הרשע) בג"ע".

 

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

דבר החסידות – פרשת תבוא (עיוני)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תבוא  (עיוני)

 

הברכה על עבודה מכל הלב

 

לרגל ח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים – מורנו הבעש"ט ואדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע:

אחד מראשוני החסידים סיפר, שישב פעם בבית המדרש ולמד בהתמדה מופלאה.

אדמו"ר הזקן – שהיה אז צעיר לימים – ישב בחדר הספרים, וכשעבר לידי, אמר לי שאני לומד בחשק רב אך במהירות רבה.

-         אמרתי לו, שמהיר אני בטבעי...

-         ויענה לי: שצריכים לשנות את הטבע. יהודי יש לו כוחות נשמה ויכול הוא לשנות טבעו בדרך של קבלת עול. קבלת עול – אומר רבנו הזקן – היא יסוד מוסד בתורה ועבודה.

-         ורבנו הזקן המשיך: הכתוב אומר (עקב יא, יז) "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם" – "ארץ" הוא מלשון רצון; כשהקב"ה נותן לכם רצון וחשק בלימוד התורה – אז צריך להיות "ואבדתם מהרה" – לאבד את המהירות וללמוד תורה בנעימה, לענג את הנשמה בנועם התורה.

(ע"פ ספר התולדות אדמו"ר הזקן ח"א עמ' 78-9)

 

~~~

על הפסוק בפרשתנו (כו, טז) "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" – מפרש רש"י: "ושמרת ועשית אותם – בת קול מברכתו: 'הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה'".

וצריך להבין:

מדוע מפרש רש"י ש"ושמרת ועשית אותם" היא ברכה, ולא כמו הפירוש הפשוט (ראה אב"ע, ספורנו ועוד) שהוא ציווי?

אלא, כפי שמסבירים מפרשי רש"י:

מכיוון שהפסוק "היום הזה וגו'" מגיע אחרי סיום פרשת הציוויים על ביכורים ווידוי מעשרות, וגם אחרי תיאור קיומם בפועל כפי שמסיים שם "השקיפה ממעון קדשך מן השמים – עשינו מה שגזרת עלינו" (רש"י), וגם הפסוקים שאחרי פסוק זה אינם ציוויים אלא מדברים על שבחם של ישראל – "את ה' האמרת היום גו' וה' האמירך גו' – לכן לא מסתבר לומר שהפסוק "היום הזה" הוא ציווי, כיון שאז אין לו קישור לא לפסוקים שלפניו ולא לאלה שלאחריו.

אבל השאלה שנשאלת:

מדוע בחר רש"י לפרש שהברכה "ושמרת ועשית אותם" היא על מצוות ביכורים המופיעה בתחילת הפרשה, ולא על מצוות וידוי מעשרות שמופיעה בסמוך ממש לפסוק זה (ואין לומר שרש"י מתכוון לשניהם – כי "תשנה לשנה הבאה" לא שייך לומר על וידוי מעשרות הנוהג רק פעם בשלש שנים!)?

מבאר הרבי:

פרשת וידוי מעשרות פותחת "כי תכלה לעשר גו' בשנה השלישית", כלומר: שמי שלא הביא את מעשרות השנה הראשונה והשניה – עליו להשלים את כל מה שהחסיר ולהביאם בשנה השלישית.

לכן, אילו היה רש"י מפרש שהברכה "תשנה וכו'" נאמרה על ביעור מעשרות – היה יוצא שהברכה היא: שבפעם הבאה שוב יעכב את מעשרות השנים הראשונות ויביא אותם רק בשנה השלישית – וזהו הרי היפך הברכה!

[ובפרט, שהפסוק אומר "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך", והרי כשעושים מצוה "בכל לבבך ובכל נפשך" – לא שייך שידחו אותה לשנה או שנתיים!]

מה"עניינים המופלאים" ברש"י זה:

בלקוטי תורה ריש פרשתנו (מא, ג) מבאר אדמו"ר הזקן: שהפסוק "היום הזה" מחובר לסוף הפסוק שלפניו "ארץ זבת חלב ודבש", שלכן מובא בספרי קבלה* שהמילים "ודבש היום הזה הוי'ה" הם אחד מ'צירופי' שם הוי'ה כי הוא"ו של "ודבש" נמשך לפסוק שלאחריו.

וזה בדיוק מתאים לפירוש רש"י שהפסוק "היום הזה" נאמר על מצוות ביכורים ולא על וידוי מעשרות; שהרי תרומות ומעשרות אין להם שייכות ל"ארץ זבת חלב ודבש" כי תרומות חלים רק על "דגן תירוש ויצהר" (ראה יד, כג) ולא על חלב ודבש! אבל ביכורים יש להם קשר מובהק עם "דבש" שהרי הם באים משבעת המינים, שהאחרונה שבהם היא "דבש תמרים" (כדברי רש"י לעיל פסוק ב) – לכן מתאים שגם הפסוק הסמוך שייך למצוות ביכורים.

וההוראה אלינו:

כאשר יהודי מקיים את המצוות באופן של "היום הזה ה' אלוקיך מצווך", כפירוש רש"י: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים", שכל יום הוא פותח באמירת "מודה אני לפניך" ("שאיני כפוי טובה") – אז המצוות שלו הם כמו "ביכורים" – והקב"ה מברך אותו מדה כנגד מדה: "תשנה לשנה הבאה" – שיגדלו אצלו פירות טובים ויקויים בו "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך", בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, לו ולבני ביתו בבני חיי ומזוני רויחי.

 

גוט יו"ט (ח"י אלול)! ושבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יט, תבוא שיחה א (עמ' 227 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 245 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" דברים (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' שלג-ו.

 

______________

*)  הקדמת תקו"ז (ט, ב). והובא בפרדס שער פרטי השמות פי"ד (וענין צירוף זה ראה שם פט"ו. ע"ח ש' השמת פ"ז). והוא צירוף השולט בחודש חשון (מ"ח ריש מס' חשון).

 

דבר החסידות – פרשת תבוא

ב"ה

הודעה מטעם בית-חב"ד:

יש לנו כרגע הזדמנות לרכוש ספה חדשה עבור המקלט – שבו מתקיימים מועדון הנוער, צבאות ה' לילדים וכו' – במחיר 550 ₪ בלבד (כולל הובלה והרכבה).

המעוניין להשתתף (אפשר בכרטיס אשראי וכיו"ב) – נא ליצור קשר במייל זה או במספר 0506-737410. [באם יצטבר סכום יותר גדול – נרכוש שתיים בל"נ ונוסיף לפעולות עם הילדים והנוער]

בברכת ת"ח מראש למנדבים וכתיבה וחתימה טובה!  א"ח זילבר

 *  *  *   

 

דבר החסידות – פרשת תבוא

 

הברכה ב"והשיבך ה' מצרים באניות"

 

אדמו"ר הזקן, בעל ה"תניא", היה הקורא בתורה בבית מדרשו. פעם נסע הרבי מביתו בפרשת כי-תבוא ומישהו אחר קרא במקומו. כששמע בנו רבי דובער (הידוע בשם 'אדמו"ר האמצעי') והוא עודנו נער לפני בר-מצוה, את קריאת ה"קללות" שבפרשה – נגרם לו כאב לב כזה, שביום-כיפור הסתפק אביו אם יוכל לצום.

 

כששאלו את הנער "הרי בכל שנה קוראים פרשה זו!", ענה: "כשאבא קורא אין נשמעים קללות".

 

("היום יום..." י"ז אלול. לביאור הסיפור ראה לקוטי שיחות חלק ב עמ' 392 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 94)

 

~~~

 

פרשת תבוא חלה תמיד בסמיכות לח"י אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן, או – כמו השנה – בח"י אלול עצמו.

 

ידוע מאמר אדמו"ר הזקן (לקו"ת בחוקותי מח, א) על דברי התוכחה, שרק בחיצוניותם הם היפך-הברכה, אבל "לפי האמת אינם רק ברכות", בדוגמא לנאמר בגמרא (מו"ק ט, ב) "הני כולהו ברכתא נינהו"*.

 

והנה, בסיום דברי התוכחה אומרת התורה (כח, סח) "והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה, והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה".

 

וצריך להבין:

 

א) מכיון שזהו סיום התוכחה – משמע שזוהי הפורענות הגדולה ביותר. ואינו מובן: מה כל-כך נורא בכך שבני ישראל יחזרו למצרים ושלא ירצו לקנותם לעבדים, יותר מכל הקללות?

 

ב) רש"י מפרש "באניות – בספינות בשביה", ולא מובן מה מחדש כאן רש"י שאניות הם ספינות, הרי הבן-חמש-למקרא מכיר כבר את המושג 'אניות' מפרשת ויחי (מט, יג) "זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אניות"? [ושם אין רש"י מפרש כלום!]

 

ג) למה ראה הכתוב צורך לציין כאן "בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה", מה זה מוסיף כאן בתוכחה**?

 

אלא:

 

בגלל הקושי שלא מובן מהי הקללה הנוראה בלשוב למצרים (כנ"ל) – לכן מדגיש רש"י שכוונת הכתוב שהדרך למצרים גם היא תהיה גרועה ביותר, ובשני פרטים:

 

1)    קודם כל מפרש רש"י ש"באניות" הוא "בספינות בשביה", כי ניתן גם לפרש "באניות" מלשון "תאניה ואניה" (איכה ב, ה) שפירושו צער ויללה, לכן אומר רש"י שהפירוש הוא אניה כפשוטה – כלומר, שלא רק במצריםהם יהיו שבויים אלא את הדרך לשם הם יעברו כשבויים באניות, שלהיות שבוי בתוך שטח סגור ומצומצם (אניה) קשה בהרבה מאשר בהליכה בשטח פתוח בשביה, כפי שרואים זאת בפשטות.

2)    ה"דרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה" היא דרך המדבר, שבה הלכו בני ישראל ממצרים. וזוהי כוונת הכתוב: שלא רק שילכו למצרים, אלא יעברו דרך "המדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וגו'" (עקב ח, טו), שבני ישראל מכירים אותה כדרך קשה ומסוכנת ביותר, והפעם – ללא הניסים שהיו להם בדרכם לארץ ישראל [והרי רש"י כבר הבהיר (לעיל פסוק ס) ש"אין מיראין את האדם אלא בדבר שהוא ירא ממנו"].

3)    ובנוסף לכל זה מסיים הכתוב "והתמכרתם גו'" – מבאר רש"י: "אתם מבקשים להיות נמכרים" – שבמצב הנורא הזה כבר יעדיפו להמכר לאויבים לעבדים ולשפחות, אבל "ואין קונה – כי יגזרו עליך הרג וכליון" ר"ל, שזהו אכן השיא של הפורענות ולכן בזה מסתיימת התוכחה.

 

ומה הן איפוא הברכות בפסוק זה?

 

המטרה של התוכחה הרי היא להביא את בנ"י לתשובה, כמפורש בפרשה הבאה (נצבים ל, א-ב) "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה . . ושבת עד ה' אלקיך".

 

ואם כן, פירוש הפסוק הוא כך [ב'לשונות' של תורת החסידות]:

 

גם כאשר יהודי ירד ל"מצרים", שהעביר את הדרך ר"ל והלך למקום "אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה" – שאין זה רצון ה'; הרי זה "והשיבך ה'" – הקב"ה מסבב הסיבות גרם ירידה זו כדי להעלות אותו לדרגת התשובה, ובאיזה אופן – "באניות" שהיא רמז על התורה שנותנת כח ליהודי לעבור מעל ה"מים הזידונים" של עוה"ז [ורש"י מוסיף "בספינות בשביה" – שכאשר יהודי חוזר בתשובה בכוחו להעלות גם את העולם (ספינות לשון תרגום), מקום אומות העולם, שבו הוא היה שבוי, כמארז"ל "זדונות נעשין לו כזכיות"].

 

ואז, "והתמכרתם שם לאויביך" – שאחרי שהפכו את 'אויביך', הקליפות הנקראים "שם", לקדושה, אזי מגיעים ל"ואין קונה" – ל"אין" האמיתי שלמעלה מדרגת "קונך" (עולם האצילות) [ורש"י מוסיף "כי יגזרו עליך הרג וכליון": הרג – הריגת יצה"ר, כנאמר "ולבי חלל בקרבי", וכליון – כלות הנפש וצמאון לאלקות].

 

ויה"ר, שע"י גילוי פנימיות התורה – יתגלה בקרוב הטוב שבדברי התוכחה, וכל הקללות יחולו "על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך", וכל יהודי יכתב ויחתם בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, ועד לברכה הכללית – ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.

 

 

שבת שלום, ח"י אלול שמח וכתיבה וחתימה טובה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יט, תבא שיחה ב (עמ' 235 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 254 ואילך). העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" דברים ח"ב (היכל מנחם תש"ע) עמ' צד-ז. מפני קוצר היריעה מדובר בתמצית בלבד, כמדובר כמה פעמים שמומלץ מאוד ללמוד השיחה בפנים מתחילתה ועד סופה, כי טוב האור ומתוק לעינים.

______________

*) ולהעיר, שזה נאמר שם ע"י רבי שמעון בר יוחאי, כי דווקא רשב"י, שעניינו גילוי פנימיות וסתים דאורייתא, גילה שהן ברכות (ראה לקו"ש ח"א עמ' 283 [ובמתורגם ללה"ק: עמ' 260] ואילך).

 

וראה ג"כ ש"ך עה"ת פרשתנו (כח, טו): "בנגלה היא תוכחת ובנסתר היא אהבת ה' דברי אהבה" (ומפרשם בפרטיות). ובסוף התוכחה שם: "ובנסתר – כולה נחמה".

 

 

**) במדרש "לקח טוב" (פ' שופטים יז, טז) מסביר, שבכך רוצה התורה להדגיש מה יכולים החטאים לגרום – לבטל את הבטחת הקב"ה "לא תוסיפו לראותם גו'".

 

אבל ע"פ פשוטו-של-מקרא קשה לפרש כן, כי דבר זה שהחטא יכול לגרום לבטל הבטחת ה'למדנו כבר מיעקב אבינו ש"ויירא יעקב מאוד" שמא יגרום החטא (וישלח לב, יא ובפירש"י).

 

וכן א"א לפרש שזה גופא העונש – שיאלצו לעבור על מצוות התורה, כי [בלשון לקו"ת להאריז"ל ר"פ תצא:] "מה עונש זה להושיבם במצרים בדרך כו' וכי עונש הוא לעבור על ד"ת?", כלומר זה שעבירות גורמים לחטאים בעל כרחם אינו מתאים לתוכחה.

 

דבר החסידות – פרשת תבוא

דבר החסידות – פרשת תבוא

 

שמחה – רק עם החבר!

פרשתנו פותחת "והיה כי תבוא אל הארץ . . וירישתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'" אומר רש"י: "וירישתה וישבת בה – מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה".

המקור של דברי רש"י הם במסכת קידושין (לז, ב), אבל שם הלשון "עד לאחרי ירושה וישיבה" ומדוע משנה רש"י וכותבכיבוש וחלוקה?

אומר הרבי, שהלשון 'ירושה וישיבה' היה ניתן לפרש שאפילו אם ירשו והתיישבו בחלק מסויים של א"י כבר חייבים בביכורים*, ועל זה משמיענו שהחיוב הוא אחרי שכבשו את כל א"י וחלקוה.

אבל נשאלת השאלה, למה באמת לא חלה מצוות ביכורים בירושת חלק מהארץ? הרי היהודי הזה כבר התיישב בארצו וצמחו לו פירות, ומדוע שלא יפריש ביכורים להודות לה' אלא עליו לחכות 14 שנה כשיגמרו את חלוקת כל הארץ?

אלא, שלימוד מופלא יש כאן עד כמה צריכה להיות אהבת ישראל ואחדות ישראל; כל זמן שיש יהודי אחד שעדיין לא קיבל את חלקו בארץ ולא יכול ליהנות מטוב הארץ – לא מסוגל שום אדם בישראל ליהנות באמת!

וזוהי הסיבה שמצוות ביכורים היא רק אחרי חלוקת הארץ כולה – כי תוכנה של המצווה היא לבוא ולהודות לה' על כל הטוב וכפי שנאמר בעניין "ושמחת אתה וביתך" – וזה אפשרי בשלמות רק כאשר כל עם ישראל מתיישב בארצו. ויה"ר שזה יהיה בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו!

 

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ט תבא שיחה א (עמ' 152 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 158 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קנו-ז.

 

*) והסברא לחלק שדווקא ביכורים יש לקיים מיד בישיבתו בארץ – כיון שבמצוות ביכורים "קא מתהני לאלתר" (כלשון הגמ' קידושין שם), ועוד שהחיוב הוא על כל יחיד בנפרד (לא על כלל ישראל, כבמצות מינוי מלך), ולכן הי' סברא לומר שלכן נאמר בפסוק "כי תבא" לשון יחיד – כי כל אחד מחוייב בה שאשר הוא בא ומתיישב בארץ, קמ"ל. וראה בגוף השיחה אריכות העיון והפלפול בזה ותמצא טוב.

דבר החסידות – פרשת תבוא

דבר החסידות – פרשת תבוא
 
 
 
לדעת להודות לה'
 
פרשתנו פותחת במצוות ביכורים. שבהם המביא פותח וקורא דברי הודיה: "ארמי אובד אבי . . ויוציאנו ה' ממצרים וגו'"; וצריך להבין מדוע מזכירים רק שני ניסים אלה הצלת יעקב מלבן ויציאת מצרים, הרי היו עוד ניסים שבהם ניצלו עם ישראל: קריעת ים-סוף, מלחמת עמלק, ניסי המן, הבאר ועוד.
 
לכאורה ניתן ליישב, ששני ניסים אלה היו ניסים עיקריים וכלליים שניצלו אבותינו מאבדון ומכליון גמור וכל יתר הניסים נכללים בנס הגדול של יציאת מצרים; שהקב"ה זן אותם והגן עליהם גם בהמשך.
 
אבל קשה, מדוע אינו מזכיר נס גדול נוסף שארע בין שני ניסים אלו והוא הצלת יעקב מעשיו הרשע, שבו ניצלו בני ישראל ממוות לחיים*?
 
אלא, במצוות ביכורים נתחייבו ישראל רק כשכבשו את הארץ והתיישבו בה בפועל, נמצאנו למדים, שההודיה בהבאת ביכורים אינה על הצלה גרידא, כי אם על התיישבות בארץ-ישראל באופן קבוע באופן של "לאכול מפריה ולשבוע מטובה".
 
על-פי זה, מסביר הרבי, גם "חסדי המקום" שמזכירים בהבאת הביכורים צריכים להיות בדוגמת הטוב שקיבלנו, ורק שני ניסים אלה – ההצלה מלבן ויציאת מצרים – היו כאשר בנ"י ישבו באופן קבוע (בארם 20 שנה ובמצרים 210 שנה) ועמדו לכלותם שם ובכל זאת הציל אותם הקב"ה גם כשישבו שם ולבסוף הביאם אל הארץ הטובה.
 
פרשה זו דורשת מאיתנו להודות לה' על שמאפשר לנו לשבת בארץ-ישראל ולשרוד מול העומדים עלינו לכלותינו – עד שיביאינו לגאולה השלמה בקרוב!
 
שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!
 
 
 
*) לכאורה הי' אפשר לומר בזה, שהצלת יעקב מעשיו לא היתה הצלה מצרה שבאה בפועל אלא ממחשבה של עשיו להרע להם, ואף שגם לבן רק חשב לאבד את יעקב – הרי אצל אוה"ע הקב"ה מחשבתם הרעה למעשה (כפירש"י כאן) משא"כ גבי עשיו ש"ישראל מומר הי'" (קידושין יח, רע"א) אין מחשבתו הרעה נחשבת כמעשה.
 
אבל (בנוסף לזה שלא מצינו בפשטות הכתובים שעשיו הי' ישראל מומר וגם לא ברור אם הי' אז הגדר והדין של ישראל כמו לאחר מ"ת) ממה נפשך, אם מחשבים דווקא את הצרות שהיו בפועל כ"חסדי המקום" לא הי' להזכיר גם את "ארמי אובד אבי" היות ובפועל ממש לא נגע ביעקב לרעה ואם יש להזכיר גם הסכנות שבמחשבה – הרי גם ההצלה מעשיו היא בגדר "חסדי המקום" לגבי יעקב.
 
 
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יד תבוא שיחה א' (עמ' 93 ואילך) הרעיון לעיבוד בסיוע "מעיין חי" חט"ו עמ' 85.