פרשת כי תבוא

דבר החסידות – פרשת תבוא

ב"ה

הודעה מטעם בית-חב"ד:

יש לנו כרגע הזדמנות לרכוש ספה חדשה עבור המקלט – שבו מתקיימים מועדון הנוער, צבאות ה' לילדים וכו' – במחיר 550 ₪ בלבד (כולל הובלה והרכבה).

המעוניין להשתתף (אפשר בכרטיס אשראי וכיו"ב) – נא ליצור קשר במייל זה או במספר 0506-737410. [באם יצטבר סכום יותר גדול – נרכוש שתיים בל"נ ונוסיף לפעולות עם הילדים והנוער]

בברכת ת"ח מראש למנדבים וכתיבה וחתימה טובה!  א"ח זילבר

 *  *  *   

 

דבר החסידות – פרשת תבוא

 

הברכה ב"והשיבך ה' מצרים באניות"

 

אדמו"ר הזקן, בעל ה"תניא", היה הקורא בתורה בבית מדרשו. פעם נסע הרבי מביתו בפרשת כי-תבוא ומישהו אחר קרא במקומו. כששמע בנו רבי דובער (הידוע בשם 'אדמו"ר האמצעי') והוא עודנו נער לפני בר-מצוה, את קריאת ה"קללות" שבפרשה – נגרם לו כאב לב כזה, שביום-כיפור הסתפק אביו אם יוכל לצום.

 

כששאלו את הנער "הרי בכל שנה קוראים פרשה זו!", ענה: "כשאבא קורא אין נשמעים קללות".

 

("היום יום..." י"ז אלול. לביאור הסיפור ראה לקוטי שיחות חלק ב עמ' 392 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 94)

 

~~~

 

פרשת תבוא חלה תמיד בסמיכות לח"י אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן, או – כמו השנה – בח"י אלול עצמו.

 

ידוע מאמר אדמו"ר הזקן (לקו"ת בחוקותי מח, א) על דברי התוכחה, שרק בחיצוניותם הם היפך-הברכה, אבל "לפי האמת אינם רק ברכות", בדוגמא לנאמר בגמרא (מו"ק ט, ב) "הני כולהו ברכתא נינהו"*.

 

והנה, בסיום דברי התוכחה אומרת התורה (כח, סח) "והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה, והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה".

 

וצריך להבין:

 

א) מכיון שזהו סיום התוכחה – משמע שזוהי הפורענות הגדולה ביותר. ואינו מובן: מה כל-כך נורא בכך שבני ישראל יחזרו למצרים ושלא ירצו לקנותם לעבדים, יותר מכל הקללות?

 

ב) רש"י מפרש "באניות – בספינות בשביה", ולא מובן מה מחדש כאן רש"י שאניות הם ספינות, הרי הבן-חמש-למקרא מכיר כבר את המושג 'אניות' מפרשת ויחי (מט, יג) "זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אניות"? [ושם אין רש"י מפרש כלום!]

 

ג) למה ראה הכתוב צורך לציין כאן "בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה", מה זה מוסיף כאן בתוכחה**?

 

אלא:

 

בגלל הקושי שלא מובן מהי הקללה הנוראה בלשוב למצרים (כנ"ל) – לכן מדגיש רש"י שכוונת הכתוב שהדרך למצרים גם היא תהיה גרועה ביותר, ובשני פרטים:

 

1)    קודם כל מפרש רש"י ש"באניות" הוא "בספינות בשביה", כי ניתן גם לפרש "באניות" מלשון "תאניה ואניה" (איכה ב, ה) שפירושו צער ויללה, לכן אומר רש"י שהפירוש הוא אניה כפשוטה – כלומר, שלא רק במצריםהם יהיו שבויים אלא את הדרך לשם הם יעברו כשבויים באניות, שלהיות שבוי בתוך שטח סגור ומצומצם (אניה) קשה בהרבה מאשר בהליכה בשטח פתוח בשביה, כפי שרואים זאת בפשטות.

2)    ה"דרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה" היא דרך המדבר, שבה הלכו בני ישראל ממצרים. וזוהי כוונת הכתוב: שלא רק שילכו למצרים, אלא יעברו דרך "המדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וגו'" (עקב ח, טו), שבני ישראל מכירים אותה כדרך קשה ומסוכנת ביותר, והפעם – ללא הניסים שהיו להם בדרכם לארץ ישראל [והרי רש"י כבר הבהיר (לעיל פסוק ס) ש"אין מיראין את האדם אלא בדבר שהוא ירא ממנו"].

3)    ובנוסף לכל זה מסיים הכתוב "והתמכרתם גו'" – מבאר רש"י: "אתם מבקשים להיות נמכרים" – שבמצב הנורא הזה כבר יעדיפו להמכר לאויבים לעבדים ולשפחות, אבל "ואין קונה – כי יגזרו עליך הרג וכליון" ר"ל, שזהו אכן השיא של הפורענות ולכן בזה מסתיימת התוכחה.

 

ומה הן איפוא הברכות בפסוק זה?

 

המטרה של התוכחה הרי היא להביא את בנ"י לתשובה, כמפורש בפרשה הבאה (נצבים ל, א-ב) "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה . . ושבת עד ה' אלקיך".

 

ואם כן, פירוש הפסוק הוא כך [ב'לשונות' של תורת החסידות]:

 

גם כאשר יהודי ירד ל"מצרים", שהעביר את הדרך ר"ל והלך למקום "אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה" – שאין זה רצון ה'; הרי זה "והשיבך ה'" – הקב"ה מסבב הסיבות גרם ירידה זו כדי להעלות אותו לדרגת התשובה, ובאיזה אופן – "באניות" שהיא רמז על התורה שנותנת כח ליהודי לעבור מעל ה"מים הזידונים" של עוה"ז [ורש"י מוסיף "בספינות בשביה" – שכאשר יהודי חוזר בתשובה בכוחו להעלות גם את העולם (ספינות לשון תרגום), מקום אומות העולם, שבו הוא היה שבוי, כמארז"ל "זדונות נעשין לו כזכיות"].

 

ואז, "והתמכרתם שם לאויביך" – שאחרי שהפכו את 'אויביך', הקליפות הנקראים "שם", לקדושה, אזי מגיעים ל"ואין קונה" – ל"אין" האמיתי שלמעלה מדרגת "קונך" (עולם האצילות) [ורש"י מוסיף "כי יגזרו עליך הרג וכליון": הרג – הריגת יצה"ר, כנאמר "ולבי חלל בקרבי", וכליון – כלות הנפש וצמאון לאלקות].

 

ויה"ר, שע"י גילוי פנימיות התורה – יתגלה בקרוב הטוב שבדברי התוכחה, וכל הקללות יחולו "על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך", וכל יהודי יכתב ויחתם בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, ועד לברכה הכללית – ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.

 

 

שבת שלום, ח"י אלול שמח וכתיבה וחתימה טובה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יט, תבא שיחה ב (עמ' 235 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 254 ואילך). העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" דברים ח"ב (היכל מנחם תש"ע) עמ' צד-ז. מפני קוצר היריעה מדובר בתמצית בלבד, כמדובר כמה פעמים שמומלץ מאוד ללמוד השיחה בפנים מתחילתה ועד סופה, כי טוב האור ומתוק לעינים.

______________

*) ולהעיר, שזה נאמר שם ע"י רבי שמעון בר יוחאי, כי דווקא רשב"י, שעניינו גילוי פנימיות וסתים דאורייתא, גילה שהן ברכות (ראה לקו"ש ח"א עמ' 283 [ובמתורגם ללה"ק: עמ' 260] ואילך).

 

וראה ג"כ ש"ך עה"ת פרשתנו (כח, טו): "בנגלה היא תוכחת ובנסתר היא אהבת ה' דברי אהבה" (ומפרשם בפרטיות). ובסוף התוכחה שם: "ובנסתר – כולה נחמה".

 

 

**) במדרש "לקח טוב" (פ' שופטים יז, טז) מסביר, שבכך רוצה התורה להדגיש מה יכולים החטאים לגרום – לבטל את הבטחת הקב"ה "לא תוסיפו לראותם גו'".

 

אבל ע"פ פשוטו-של-מקרא קשה לפרש כן, כי דבר זה שהחטא יכול לגרום לבטל הבטחת ה'למדנו כבר מיעקב אבינו ש"ויירא יעקב מאוד" שמא יגרום החטא (וישלח לב, יא ובפירש"י).

 

וכן א"א לפרש שזה גופא העונש – שיאלצו לעבור על מצוות התורה, כי [בלשון לקו"ת להאריז"ל ר"פ תצא:] "מה עונש זה להושיבם במצרים בדרך כו' וכי עונש הוא לעבור על ד"ת?", כלומר זה שעבירות גורמים לחטאים בעל כרחם אינו מתאים לתוכחה.

 

דבר החסידות – פרשת תבוא

דבר החסידות – פרשת תבוא

 

שמחה – רק עם החבר!

פרשתנו פותחת "והיה כי תבוא אל הארץ . . וירישתה וישבת בה ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'" אומר רש"י: "וירישתה וישבת בה – מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה".

המקור של דברי רש"י הם במסכת קידושין (לז, ב), אבל שם הלשון "עד לאחרי ירושה וישיבה" ומדוע משנה רש"י וכותבכיבוש וחלוקה?

אומר הרבי, שהלשון 'ירושה וישיבה' היה ניתן לפרש שאפילו אם ירשו והתיישבו בחלק מסויים של א"י כבר חייבים בביכורים*, ועל זה משמיענו שהחיוב הוא אחרי שכבשו את כל א"י וחלקוה.

אבל נשאלת השאלה, למה באמת לא חלה מצוות ביכורים בירושת חלק מהארץ? הרי היהודי הזה כבר התיישב בארצו וצמחו לו פירות, ומדוע שלא יפריש ביכורים להודות לה' אלא עליו לחכות 14 שנה כשיגמרו את חלוקת כל הארץ?

אלא, שלימוד מופלא יש כאן עד כמה צריכה להיות אהבת ישראל ואחדות ישראל; כל זמן שיש יהודי אחד שעדיין לא קיבל את חלקו בארץ ולא יכול ליהנות מטוב הארץ – לא מסוגל שום אדם בישראל ליהנות באמת!

וזוהי הסיבה שמצוות ביכורים היא רק אחרי חלוקת הארץ כולה – כי תוכנה של המצווה היא לבוא ולהודות לה' על כל הטוב וכפי שנאמר בעניין "ושמחת אתה וביתך" – וזה אפשרי בשלמות רק כאשר כל עם ישראל מתיישב בארצו. ויה"ר שזה יהיה בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו!

 

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ט תבא שיחה א (עמ' 152 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 158 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קנו-ז.

 

*) והסברא לחלק שדווקא ביכורים יש לקיים מיד בישיבתו בארץ – כיון שבמצוות ביכורים "קא מתהני לאלתר" (כלשון הגמ' קידושין שם), ועוד שהחיוב הוא על כל יחיד בנפרד (לא על כלל ישראל, כבמצות מינוי מלך), ולכן הי' סברא לומר שלכן נאמר בפסוק "כי תבא" לשון יחיד – כי כל אחד מחוייב בה שאשר הוא בא ומתיישב בארץ, קמ"ל. וראה בגוף השיחה אריכות העיון והפלפול בזה ותמצא טוב.

דבר החסידות – פרשת תבוא

דבר החסידות – פרשת תבוא
 
 
 
לדעת להודות לה'
 
פרשתנו פותחת במצוות ביכורים. שבהם המביא פותח וקורא דברי הודיה: "ארמי אובד אבי . . ויוציאנו ה' ממצרים וגו'"; וצריך להבין מדוע מזכירים רק שני ניסים אלה הצלת יעקב מלבן ויציאת מצרים, הרי היו עוד ניסים שבהם ניצלו עם ישראל: קריעת ים-סוף, מלחמת עמלק, ניסי המן, הבאר ועוד.
 
לכאורה ניתן ליישב, ששני ניסים אלה היו ניסים עיקריים וכלליים שניצלו אבותינו מאבדון ומכליון גמור וכל יתר הניסים נכללים בנס הגדול של יציאת מצרים; שהקב"ה זן אותם והגן עליהם גם בהמשך.
 
אבל קשה, מדוע אינו מזכיר נס גדול נוסף שארע בין שני ניסים אלו והוא הצלת יעקב מעשיו הרשע, שבו ניצלו בני ישראל ממוות לחיים*?
 
אלא, במצוות ביכורים נתחייבו ישראל רק כשכבשו את הארץ והתיישבו בה בפועל, נמצאנו למדים, שההודיה בהבאת ביכורים אינה על הצלה גרידא, כי אם על התיישבות בארץ-ישראל באופן קבוע באופן של "לאכול מפריה ולשבוע מטובה".
 
על-פי זה, מסביר הרבי, גם "חסדי המקום" שמזכירים בהבאת הביכורים צריכים להיות בדוגמת הטוב שקיבלנו, ורק שני ניסים אלה – ההצלה מלבן ויציאת מצרים – היו כאשר בנ"י ישבו באופן קבוע (בארם 20 שנה ובמצרים 210 שנה) ועמדו לכלותם שם ובכל זאת הציל אותם הקב"ה גם כשישבו שם ולבסוף הביאם אל הארץ הטובה.
 
פרשה זו דורשת מאיתנו להודות לה' על שמאפשר לנו לשבת בארץ-ישראל ולשרוד מול העומדים עלינו לכלותינו – עד שיביאינו לגאולה השלמה בקרוב!
 
שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!
 
 
 
*) לכאורה הי' אפשר לומר בזה, שהצלת יעקב מעשיו לא היתה הצלה מצרה שבאה בפועל אלא ממחשבה של עשיו להרע להם, ואף שגם לבן רק חשב לאבד את יעקב – הרי אצל אוה"ע הקב"ה מחשבתם הרעה למעשה (כפירש"י כאן) משא"כ גבי עשיו ש"ישראל מומר הי'" (קידושין יח, רע"א) אין מחשבתו הרעה נחשבת כמעשה.
 
אבל (בנוסף לזה שלא מצינו בפשטות הכתובים שעשיו הי' ישראל מומר וגם לא ברור אם הי' אז הגדר והדין של ישראל כמו לאחר מ"ת) ממה נפשך, אם מחשבים דווקא את הצרות שהיו בפועל כ"חסדי המקום" לא הי' להזכיר גם את "ארמי אובד אבי" היות ובפועל ממש לא נגע ביעקב לרעה ואם יש להזכיר גם הסכנות שבמחשבה – הרי גם ההצלה מעשיו היא בגדר "חסדי המקום" לגבי יעקב.
 
 
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יד תבוא שיחה א' (עמ' 93 ואילך) הרעיון לעיבוד בסיוע "מעיין חי" חט"ו עמ' 85.

תורה מגן-עדן

תורה מגן-עדן
 
האם שמעתם פעם תורה מגן-עדן? ובכן, בשבת פ' תבוא, ח"י אלול ה'תרנ"ב (1892), אמר הבעש"ט שבע תורות בגן-עדן לרגל יום הולדתו, סביבו ישבו תלמידיו ותלמידי תלמידיהם והחסידים שלהם, כולל נשים. את תיאור המעמד העביר לנו אדמו"ר הרש"ב [רבי שלום דב-בער] נ"ע מליובאוויטש, שזכה לעלות לשם ל'ביקור' ולשמוע את התורות.
 
התורה הראשונה – שנאמרה אחר קבלת שבת – היתה על הפסוק "והיה כי תבוא אל הארץ", ארץ מלשון ריצה וגם מלשון רצון כדאיתא במדרש (בראשית רבה פ"ה, ח) "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה", וזהו והיה כי תבוא אל הארץ – כאשר תשיג ותגיע ל'רצון', אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה – שהשגה זו היא מתנה מלמעלה בירושה לכל אחד מישראל, אזי וישבת בה – זה צריך להיות בהתיישבות. ולקחת . . ושמת בטנא – עליך להלביש את ה'אורות' ב'כלים'. והלכת אל המקום – הוא ענין השגחה פרטית. אשר יבחר ה' אלקיך – כאשר יהודי מגיע למקום, אין זה שהוא הלך לשם אלא מובילים אותו, ההשגחה העליונה. והכוונה היא – לשכן שמו שם – לפרסם אלקות בעולם.
 
בתורה השניה – שהיתה אחר תפלת ערבית – חזר עוה"פ על התורה הראשונה והוסיף: והיה כי תבוא – בכדי להגיע לרצון כו', זהו ע"י והלכת אל המקום גו' לשכן שמו שם – למסור את הנפש לפרסם אלקותו בעולם, ובמה זה מתבטא – בברכה ובפסוק תהלים.
 
וסיים הרבי הרש"ב: בעולם הזה ההפלאה היא מהשכלה, אבל שם – ההפלאה היא בחומש ותהילים.
 
 
 
שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!
 
 
 
 
 
מקור: כתר-שם-טוב בהוספות. לוח "היום יום..." ח"י אלול. הקדמה מאדמו"ר הריי"צ לתורות אלו ראה לקוטי דיבורים ח"ב דף שכט ואילך (במתורגם ללה"ק: עמ' 431 ואילך).

ברוך אתה בבואך

ברוך אתה בבואך

שיר מאת: אהובה קליין ©

בבוא נשמתך  לעולם

טהורה באופן מושלם

עיניך דומעות כמפל

בהגיחך מרחם מוגן.

 

לדרך התורה תפנה

מעיין חכמתה תידלה

מצוותיה תקיים באהבה

תעלה במעלות הענווה.

 

ברכת תורה תעשיר

אותך בשדה ובעיר

ברוך תהיה בבואך

וברוך אתה בצאתך.

 

הערה: השיר בהשראת פרשת כי תבוא [חומש דברים].

עם ישראל ותורתו

עם ישראל ותורתו

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 

 הוא נצר לדור ישרים

 דבוק בליבו לאלוקים

 בעבותות  מצוות וחוקים

 מזה שנים ודורות רבים .

 

  על הר סיני קיבל תורה

  פה אחד נעשה ונשמע

  עם סגולה  מרומם בעמים

  שותה בצמא מן הכתובים.

 

  נשגב ועליון על הגויים

 כארי שואג ,ממנו יראים

  כשמן זית זך  טהור

  ממרחקים , יאיר  לכול.

 הערה: השיר בהשראת פרשת כי תבוא [חומש דברים]

 

 

 

 

 

פרשת כי תבוא-יתרון עם ישראל על אומות העולם.

פרשת כי תבוא-יתרון עם ישראל על אומות העולם.

מאת: אהובה קליין .

אחד הציוויים החשובים בתורה- לשמור ולקיים  את התורה  הלכה למעשה- בכל עת ובכל מקום:

"הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹקיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה--וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו--וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ.  יוַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְוֺתָיו.  וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת; וְלִהְיֹתְךָ עַם-קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹקיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר". [דברים כ"ו, ט"ז- י"ט]

 ועוד נאמר: "וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹקיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ:  כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ.  בָּרוּךְ אַתָּה, בָּעִיר; וּבָרוּךְ אַתָּה, בַּשָּׂדֶה...."  [דברים כ"ח, א-ג]

השאלות הן:

א] "הַיּוֹם הַזֶּה.." משמעות הזמן בציווי?

ב]  במה  חשיבותה של התורה?

ג]  מה המשמעות של : "עם סגולה"?

תשובות.

"הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹקיךָ מְצַוְּךָ ..."

רש"י מסביר: בכל יום יהיו דברי התורה בעינך חדשים כאילו בו ביום נצטווית עליהם.

ועל כך אומר תנחומא:

"וכי עד עכשיו לא ציווה הקב"ה את ישראל? והלא אותה שנה שנת ארבעים הייתה, שנאמר: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, אֲלֵהֶם".   [דברים א, ג]

אלא כך אמר משה  לישראל, בכול יום תהא התורה חביבה עליכם כאילו היום קבלתם אותה מהר סיני"

רבינו בחיי מבהיר: מדוע יש להסתכל על מצוות התורה, כאילו ניתנו היום  בהר סיני לעם ישראל?

לפי שהדורות חולפים ולב האדם הולך אחר עיניו בדבר הנראה, כי בעמדו בין עיניו יזכרנו ובהסתרו מעיניו ישכחנו, והאותות והמופתים אינן עומדים לעולם, לכך יזהרו שתהיה האמונה קבועה בלב, עומדת לעד בזמן  ההסתר כמו שהייתה בזמן ההתגלות, ויהיו דברי התורה חביבין אצלנו שלא נעבור עליהם ויהיו גם כן חדשים בעניין זיכרון האותות והמופתים שלא נשכחם מליבנו  בהתעלמם מעיננו, אך יהיה אצלנו מעמד הר סיני בנפלאותיו בחידושו תמיד.

במילים אחרות, היות ומעמד הר סיני  הוא דבר שהתרחש לפני דורות רבים, והרי האדם מטבעו צריך לראות משהו  מוחשי  נגד עיניו תמיד. לכן  ישמור מקום לאמונה בלב – באופן קבוע ובכל יום  יראה את התורה  כאילו ניתנה היום!

מוסיף ואומר רבינו בחיי: הסבר נוסף:  על סמך המילים: "הַיּוֹם הזֶּה..."ובהמשך כתוב  - "בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ"

באה הוראה לאדם שימסור נפשו על המצוות בכל הזמנים – ממש כמו ביום מתן תורה, כי כשם שהיה  מוכן למסור נפשו למען ה' ביום מתן תורה - כאשר ראה במו עיניו  אותות ומופתים ואש בראש ההר- כך ראוי למסור נפשו למען ה' בכל הזמנים!

בעל  הטורים סבור: במילים: "הַיּוֹם הַזֶּה, ה' אֱלֹקיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת" ישנו רמז לדברי דוד המלך:

"וַיִּתֵּן לָהֶם, אַרְצוֹת גּוֹיִם;    וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר, יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו--    וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ; הַלְלוּ-יָהּ."

דעת מקרא מפרש: "הַיּוֹם הַזֶּה.." כיוון שמשה פירש את  התורה והמצוות בכל הפרשיות הקודמות- כעת  עם ישראל  נדרש לקיים את המצוות  באופן מעשי.

חשיבותה של התורה.

נאמר: "וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֺתָיו"

בספר :"מטה שמעון"-  ראיתי  הסברים יפים על חשיבות התורה:

אמר רבי שמעון בן חלפתא: כל מי  שלמד דברי תורה ואינו מקיים- עונשו חמור יותר בהשוואה למי שלא למד כלל את התורה.

משל: מעשה במלך שהכניס שני פועלים לתוך הפרדס שלו, האחד היה נוטע עצים , אבל גם מקצץ אותם. השני לא היה נוטע וממילא גם לא קוצץ.  על מי היה המלך כועס יותר? לא על אותו פועל שהיה נוטע עצים, וגם מקצץ  אותם?

 הנמשל: כל מי שלומד תורה ויודע- אך אינו מקיים את מצוותיה- עונשו קשה יותר - מאשר אדם שלא למד כלל תורה וממילא גם לא קיים.

 על כך אומר ישעיהו הנביא: "יֻחַן רָשָׁע בַּל-לָמַד צֶדֶק",

אבל אם למד ולא קיים אינו נחנן. וזו הכוונה: "לשמור ולעשות את כל מצוותי" [דברים רבה, ז, ד]

ישנו חשש, יכול אדם לטעון: עדיף שלא אלמד  תורה ולא אקיים וכך העונש שיוטל עלי לא יהיה גדול. הוא יהיה קטן יותר ממי שכן לומד  תורה, אך אינו מקיים.

אבל אומרים חז"ל:  לאחר פטירתו של אדם- הוא נשפט במרומים ושואלים אותו: "נשאת ונתת באמונה"? "קבעת עיתים לתורה"? מכאן למדים אנו, כי האדם אינו יכול להימלט  מהדין - אפילו בעולם הבא.

כל איש מישראל חייב ללמוד  תורה, בין אם הוא עשיר ,או עני בין - אם הוא שלם בגופו, או בעל ייסורים, בין אם צעיר, או זקן, איש שנשא אישה ויש לו  בנים – חייבים לקבוע עיתים לתורה, את זאת לומדים מדברי ה' אל יהושע:

"לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ:  כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל". 

 עם סגולה- המשמעות.

 נאמר: "אֶת-ה' הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו--וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ". 

רבינו בחיי מסביר: באמצעות שני פירושים:

א]  "הֶאֱמַרְתָּ" - לשון מעלה וגובה ,הכוונה שעם ישראל רוממו את ה' על ידי שקיימו ומקיימים את מצוות התורה- בדומה  לראש אמיר- שהוא הענף העליון של העץ- כמו שאומר הנביא ישעיהו:

"בְּרֹאשׁ אָמִיר" [ישעיהו י"ז, ד]

ב] אמרו בשם ר' יהודה הלוי: "הֶאֱמַרְתָּ"- מלשון  "ויאמר" אתה עם ישראל עשית את הישר על ידי שקיבלת את התורה ,עד שבאופן זה סיבבת שתגובת ה' הייתה שאמר : שהוא יהיה ה' אלוקיך.

וכנגד זה נאמר על ה':

"וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" ה' עשה לעם ישראל הרבה נסים עד כי עם ישראל אמרו שהם יהיו עם סגולה, כלומר ה' אמר לעם ישראל בסיני:

"וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ".

 מכאן  שאין מעלת ישראל להיקרא בשם עם סגולה - אלא  בתנאי שיקיימו את המצוות  וישנה הבטחה שאלוקים ייתן אותם:

"עֶלְיוֹן, עַל כָּל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה, לִתְהִלָּה, וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת"

בניגוד לעובדי אלילים שאינם  נתונים לתהילה ולתפארת, אלא הם נתונים לחלק הכוכבים והמזלות. ואילו ישראל נתונים לתהילה ולשמו הגדול" כפי שכתוב: "הוּא תְהִלָּתְךָ, וְהוּא אֱלֹקיךָ--אֲשֶׁר-עָשָׂה אִתְּךָ, אֶת-הַגְּדֹלֹת וְאֶת- הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר רָאוּ, עֵינֶיךָ" [דברים י', כ"א]

הכתב והקבלה סובר: ה'  נתן לעם ישראל גדלות וחשיבות בזה שהטיל עליו לשמור ולקיים את  מצוות התורה  וזה היתרון  גדול לעומת  יתר אומות עולם,

רש"י אומר: כי עם סגולה הוא אוצר חביב כמו שנאמר: "וסגולת מלכים"[קהלת ב, ח]- כלים יקרים ואבנים טובות שהמלכים מצפינים אותם, כך גם עם ישראל הם עם סגולה לעומת שאר אומות העולם.

האדמו"ר רבי דויד'ל בידרמן מללוב אומר: המילה "סגולה" היא: כמו הניקוד סגול, היינו- שלוש נקודות היוצרות צורת משולש  - כך עם ישראל לאיזה צד שהופכים אותו-הוא שומר על צורתו הקבועה לנצח וגם אם חלילה חוטאים, בשורש - הנשמה שלהם קבועה –תמיד קיימת הגחלת היהודית.

לסיכום, לאור האמור  לעיל, המסקנה היא  : עם ישראל- השומר  תורה ומצוות- הלכה למעשה- זוכה להיות מרומם מכל העמים, עליון על אויביו , נקרא עם סגולה – עתיר ברכות .

עליו נאמר:

"וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ" [שמות י"ט, ו]

פרשת כי תבוא- ביכורים- "מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי"-מדוע ?

פרשת כי תבוא- ביכורים- "מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי"-מדוע ?

 מאמר  מאת: אהובה קליין.

 הפרשה פותחת במצוות  הבאת  ביכורים ובתיאור  אופן הכנת המצווה:

"וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".

 [דברים כ"ו, א-ג]

השאלות הן:

 א] ממתי  התחייבו ישראל להביא ביכורים לבית המקדש?

 ב]  מה החשיבות בהבאת ביכורים מראשית הפירות – דווקא?

 תשובות.

 

מצוות  הבאת ביכורים.

על פי דברי הספרי: ישנה הוראה לעם ישראל להביא ביכורים לבית המקדש  -

 ובשכרה יכנסו לארץ.

 המלבי"ם מסביר:  לא התחייבו ישראל להביא ביכורים ,אלא לאחר שהתיישבו כבר בארצם- "לאחר ירושה וישיבה" ועצם העניין שעם ישראל קיבלו עליהם כבר מעכשיו לקיים את מצוות הבאת הביכורים לכשיכנסו לארץ המובטחת – הדבר היווה זכות בידם- להיכנס לתוך ארץ הקודש.

 על פי דעת מקרא: "וְהָיָה, כִּי"-הכוונה כי כבר נהיה כמו שכתוב:

"וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו".[שמואל-ב, ז', א']

 כלומר- לאחר שעם ישראל המליכו עליהם מלך- כמו שנאמר במסכת סנהדרין:

"תניא: רבי יוסי אומר: שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זכרו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק", הווי אומר: להעמיד להם מלך תחילה, ואין 'כסא' אלא מלך, שנאמר (דהי"א כ"ט, כג) "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ".

רש"י מסביר על סמך הגמרא [קדושין ל"ז]  שישנן שתי מצוות בלבד שעם ישראל התחייבו בהן רק אחרי כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה והן: מצוות הבאת ביכורים והמלכת מלך עליהם. וההוכחה לכך שבשתי מצוות אלה נאמר:

"כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי". [דברים י"ז, י"ד]

 בעל העקדה טוען: שלאחר שעם ישראל יכנסו לתוך הארץ המובטחת ויהיו יושבים בה כבר ימים רבים ,קיים החשש שהם יזקפו את כל הצלחת  פירות ארץ ישראל לזכותם וכוחם הבלעדי- בבחינת- כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, שמא ישכחו  את הדברים הנפלאים והניסים שעשה עימם ה' , לכן בכך שהתחייבו לקחת ביכורים לאחר שהשתקעו בארץ - הדבר יזכיר להם- כי לה'  הארץ ומלואה והוא אשר העניק לנו את מתנת ארץ ישראל והוא אשר משפיע על כל הצלחת העם.

 בעל הטורים מפרש את המילה: "וְלָקַחְתָּ"- בגימטריא- "בשבעה מינין"

 רבינו בחיי אומר בדומה לדברי רש"י: מצוות ביכורים חלה על עם ישראל לאחר שירשו את הארץ והתיישבו בה- היינו- לאחר כיבוש וחילוק הנחלות.

     " וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה "  

על פי דברי רש"י:  נאמר: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית ..." ולא  כל ראשית- אין כל הפירות חייבים במצוות ביכורים- אלא- שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל,

 כגון זית- זית משובח- דבש- תמרים משובחים.

 וכיצד מבצע היהודי את המצווה- הלכה למעשה? על כך מתארת לנו המשנה:

"כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים.

ורבי שמעון אומר: אף על פי כן חוזר וקורא אותם ביכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע".

 [מסכת ביכורים פרק ג, א]

 דעת מקרא מבהיר: כמו שנאמר: "רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ " [שמות כ"ג, י"ט] הכוונה לפירות משבעת המינים- מובחרים.

 וכאשר עם ישראל כבר  מיושבים בארצם ,עליהם לזכור שפירות אלה הם מתנה מה' ויניחו את הפירות בטנא כפי שמסביר אונקלוס: לשם כבוד- כמו שמובילים שי למלך- אל בית המקדש ששם נמצא ארון הברית- ושם שורה השכינה.

וראיתי בספר: "מטה שמעון" הסבר דומה לדברי רש"י- שמביאים  ביכורים אך ורק משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל,  כמו שנאמר:

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ".[דברים ח, ח]

 ובהמשך מספר מקרה מעניין:

 על פי מסכת תענית: "פעם אחת גזרה מלכות על ישראל שלא יביאו עצים למערכה,ושלא יביאו ביכורים לירושלים, והושיב שומרים על הדרכים כדרך שהושיב יורבעם בן נבט- שלא יעלו ישראל לרגל, מה עשו עשרין של אותו הדור ויראו חטא? הביאו כלי ביכורים וחיפום בקציעות [כלומר- כיסו את הביכורים בתאנים יבשות] ונטלום ועלי על כתיפהן [הכוונה- מכתש] וכיון שהגיעו אצל השומרים, אמרו להם השומרים: להיכן אתם הולכים? אמרו להם: לעשות שני עיגולי דבלה במכתשת שעל כתיפנו, כיון שעברו מהן, עיטרום בסלים והביאום לירושלים" עולי הרגל כאשר ראו שהשומרים בדרכים –כוונתם להערים עליהם מכשולים במצוות הבאת ביכורים- הסבירו להם: שהם  לוקחים איתם מכתש ,שני עיגולים של תאנים מיובשות וכך הצליחו לעבור את הביקורת של שומרים אלה.

 רש"ר מוסיף ואומר: נאמר:

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ"

 כשם שהמילה: "מראשית" מורה על מבחר מפירות הארץ, הרי המילה: מארצך

מורה: יש להביא מפירות שבעת המינים הצומחים בחבלי הארץ המתאימים  ביותר לגידול פירות אלה.

בעל הטורים מסביר: כל "ראשית – מיועדת לה' כמו שנאמר:

"ֹקודֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" [ירמיהו ב, ג]

 רבינו בחיי אומר: מכאן ניתן ללמוד: שכל מצווה וכל דבר שנועד לאלוקים- צריך שיהיה מן המובחר כמו  שהתורה מתארת את הבל הצדיק - שהביא קורבן מן המובחר כפי שמתואר:

"וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן" [בראשית, ד, ד]

 "שפת אמת" מסביר רעיון יפה: אומנם כיום אין מקיימים מצוות ביכורים, אלא ישנה תפילה לה', ואותה צריכים לתת ראשית בכל יום כמו הביכורים, שהרי הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית וכל יום יש להסתכל על  הבריאה בצורה מחודשת, למרות שכלפי חוץ קיימת קליפה המסתירה את ההתחדשות הזו כמו שנאמר:: "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" [דברי שלמה המלך, קהלת ,א, י"ט] האדם חייב למצוא בכל יום מחדש את התגלות האור וכך כל אדם צריך לזכור את הראשית שלו מחדש- את שורשיו ואת כל מה שעשה ה' למען עם ישראל  כאשר הוציאם ממצרים.

 באופן זה יגלה את  האור- ואין אור אלא שמחה.

 לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק- כי מצוות ביכורים נועדה להזכיר לעובד האדמה: כי כל ההצלחה בפירות שגידל- היא הודות לה'  ואין אדם רשאי לזקוף זאת להצלחתו הבלעדית ומתוך כך ילמד לראות  את ההתחדשות בחיי היום- יום- להתחבר אל בוראו ולהתמקד באור הגנוז במעשה הבריאה ויזכה לשמחה.-

ויפים דברי דוד המלך:

"עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה." [תהלים, ק, ב]

                     

מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי - שיר מאת: אהובה קליין ©

מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי -  שיר מאת: אהובה קליין ©

 

הוא התנחל בארץ אבות

בזיעת אפו עמל רבות

התגבר על  מהמורות

כארי עמד בניסיונות.

 

משהבשילו  הפירות

אורו עיניו מהמראות

הביט בשבעת המינים

התפעלותו הרקיעה שחקים.

 

 מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי ייקח

 ימלא הטנא וישמח

 יחיש צעדיו למקדש

  להודות לה' על החדש.

 הערה: השיר בהשראת פרשת כי תבוא [חומש דברים]

 

 

 

פרשת כי תבוא - מנוסת האויב בשבעה דרכים,מדוע?

פרשת כי תבוא - מנוסת האויב בשבעה דרכים,מדוע?

מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשה זו נקראת תמיד בחודש אלול- שהוא החודש האחרון לחודשי השנה - על כך ניתן למצוא רמז במאמר במסכת מגילה [ל"א, ע"ב]

"עזרא הסופר תיקן להם לישראל- שיהיו קוראים קללות שבמשנה תורה  [צ"ח קללות שבפרשת כי תבוא] טרם ראש השנה, במטרה שתכלה השנה וקללותיה"

הרעיון הטמון בזה הוא: שאם חלילה נגזרו על ישראל גזירות  קשות מן השמים יהא קיומן אך ורק על ידי קריאת פרשת הקללות שבחומש דברים  - בבחינת: "ונשלמה פרים שפתינו" [הושע י"ד, ג]

באופן זה יקוים בנו דברי הפייטן: "תכלה שנה וקללותיה- תחל שנה וברכותיה"

לאחר אזכרת הקללות, התורה פותחת בנושא הברכות: "וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ:  כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  בָּרוּךְ אַתָּה, בָּעִיר; וּבָרוּךְ אַתָּה, בַּשָּׂדֶה.  בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ, וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ--שְׁגַר אֲלָפֶיךָ, וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.  בָּרוּךְ טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.  בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ.  יִתֵּן יְהוָה אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ:  בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ...." [דברים  כ"ח, א-ח]

השאלות הן:

א] באיזה אופן יגיעו אלינו הברכות?

ב] כיצד ננצח את אויבינו הקמים עלינו?

תשובות.

אופן הגעת הברכות.

בפסוק: נאמר: "וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ"- יש כאן כפל לשון: "וּבָאוּ עָלֶיךָ"- "וְהִשִּׂיגֻךָ"

אבן עזרא מבהיר: כי הברכות  מעצמן:" וְהִשִּׂיגֻךָ"- יגיעו אליך ללא מאמץ.

ספורנו אומר רעיון דומה: למרות שלא  תשתדל להשיג את הברכות- הן  תבואנה אליך ומוסיף, בתנאי שתעשה תורתך קבע ומלאכתך עראי- לפיכך תזכה שהברכות ישיגוך בלי השתדלות.

הצדיק רבי יששכר דוב מבלז טוען: כי ישנה הבטחה לישראל שהברכות יניבו תוצאות טובות - מתוך השפע האלוקי וגם אם האדם יברך מהברכות  מחוסר  מחשבה, או שכל טוב, הברכות ישיגוהו כפי שהתורה מבטיחה.

רבי משה חיים מסאדילקוב- [נכדו של הבעל שם טוב] כותב בספרו: "דגל מחנה אפרים"- קורה שאדם אינו יודע בדיוק מה טוב לו ויכול להיווצר מצב שהוא דווקא מנסה לברוח מהטוב מתוך שיקול דעת מוטעה בחושבו שהוא בורח מהרע. התורה מבטיחה: כי גם אם האדם יברח מהברכות, מתוך שיקול דעת מוטעה - הברכות ישיגוהו על כורחו.

לזה גם התכוון דוד המלך באומרו : "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" [תהלים כ"ג, ו] גם כשאיני יודע מהו  "טוב וחסד" עבורי ויברח מהם בטעות , הם ירדפוני.

"בעל  נתיבות המשפט" מצטט את דברי חז"ל  במסכת קידושין [ל"ט,ע"ב]  "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא"- הכוונה ששכר המצווה אינו משולם לאדם בעולם הזה, מכאן המסקנה שהשפע שה' ממטיר על מקיימי המצוות- נועד לאפשר להם לקיים מצוות נוספות- מתוך רוגע ללא קשיים מיותרים.

בעל החפץ חיים- מסביר: באמתחתו של ה' ישנן ברכות רבות, אך הברכה החשובה  ביותר היא: "כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" ומאושר האיש שזוכה בברכה זו -  שכן הוא  זוכה ממילא גם לשאר הברכות.

הרב יצחק ניסנבוים אומר על המשפט: "כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".  – זוהי אחת מהברכות לישראל, היות שבדרך כלל כאשר לאדם טוב הוא עלול לשכוח את ה'  כפי שנאמר: "וישמן ישורון ויבעט" [ [דברים ל"ב, ט"ו]

לכן כאן מבטיחה התורה: שגם במצב שעם ישראל יחוש את כל ברכת ה'- הוא  ימשיך לדבוק בה' ולקיים את המצוות בימים הטובים כמו בימים הקשים.

הרש"ר-הירש מוסיף: כי ברכות ההצלחה והפריחה- באות מאליהן- בלי שתבקש אותן. הן משיגות אותך ואינך משיגן - וברכות אלה רודפות אחריך מהטעם שאתה רוצה לעבוד את ה'.

ניצחון האויבים.

נאמר: "יִתֵּן יְהוָה אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ:  בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ...."

רבי יוסף שאול נתנזון [רבה של  לבוב] כותב בספרו: "דברי שאול" -בדרך כלל כאשר יוצאים למלחמה, אין מרכזים את כל החיילים במקום אחד, אלא מפזרים אותם . באופן זה לא יצליח האויב להפתיע את הצבא משום צד, כי אם ינסה יותקף מנגד.

כאן התורה מבטיחה שהנס הגדול יהיה: שהאויבים יבואו מכיוון אחד וכך יהיה ניתן להביס אותם במכה אחת ובזמן שינוסו לכל עבר –עם ישראל בקלות יוכל להכותם מכל הצדדים ולנצחם.

הרש"ר- הירש מסביר: עם ישראל לא יזדקק לשום עזרה של מדינה אחרת, אלא האמצעי היחיד לנצח את האויב הוא - לשמוע בקול ה'.

כי הכל מאת הקב"ה- כל השפע שהוא מבטיח.

 רש"י מסביר:" וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ...." זוהי ברכה לעם ישראל- כי כך  דרכם של הנבהלים- המתפזרים לכל עבר.

ומשמעות: "שבעה"- רבים ביותר- כמו: "וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד"

[ויקרא כ"ו, כ"ו]

ה"כלי יקר" טוען: מיד כאשר  האויבים יראו שעם ישראל מוצלחים וברוכים בבואם וצאתם- הדבר יגרום אצלם קנאה ויצאו נגד עם ישראל במלחמה- במטרה לגרשם מהארץ הטובה ולכן נאמר:

"בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ...."

המעיין בנאמר בחומש ויקרא בפסוק: "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַחבְּאַרְצְכֶם.  וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד"- [ויקרא, כ"ו, ה-ו]

ישאל עצמו: כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הנאמר שם לבין המשפט כאן בפרשה: בנושא המלחמה: "בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ...."

 הרי אם התורה מבטיחה: שעם ישראל ישב לבטח בארצו, מדוע מדובר  בתוך הברכות על מלחמה?

הרש"ר- הירש אומר על הנאמר: "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם".   הכוונה לשלום פנימי של עם ישראל בתוך ארצו.

ודעת מקרא מסביר: כי הכוונה לביטחון כלכלי של העם בארצו  ושה' בירך את לחמם שיהיה בשפע.

"אבי עזר": מתמקד במספר שבע: שהוא חשבון שבעת הימים בשבוע- השנה השבעית- כשנת שמיטה שבע שנות שמיטה- הן יובל. בכינור של המקדש היו שבעה מיתרים.

לסיכום, לאור האמור לעיל : ניתן להסיק כי המפתח להצלחה והשגת הברכות תלוי באמונה ובטחון בקב"ה- ומילוי מצוות התורה- הלכה למעשה כמו שנאמר:

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".

[דברים י ,י"ב] מי ייתן ונזכה למלא את רצון ה' והברכות ישיגו אותנו ובמקרה והאויב ינסה להילחם בנו ולגרשנו מארצנו המובטחת, הדבר לא יעלה בידו וינוס  בשבעהדרכים כשהוא מבולבל ומבוהל ונזכה לישועת ה' –

לעניות דעתי, המספר שבע מזכיר  גם את המנורה בעלת שבעת הקנים שזכה זכריה הנביא לראות ולא הבין את המשמעות, אלא רק לאחר שהמלאך הסביר לו ואמר לו:

"לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ--כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת".[זכריה ד, ו]רעיון זה היה מכוון למלך זרובבל [ממלכי יהודה -אחד ממנהיגי שיבת ציון שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, אשר בנה את בית המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס].

אך בהחלט הרעיון משקף גם  את עם ישראל היושב בארצו , כאשר הולך בדרך ה' – ומשמש אור לגויים כאור המנורה עם שבעת הקנים [שהיא  סמל המדינה] זוכה ברוח ה' ובסייעתא דשמיא להביס את אויביו.