חומש במדבר
דבר החסידות – פרשת פינחס
- פרטים
- קטגוריה: פרשת פינחס
- פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:43
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 816
ב"ה
דבר החסידות – פרשת פינחס
"ויהי בשמונים שנה"
השבוע, אתכבד להגיש לפניכם נקודה קצרה (מעובדת) על פרשת פינחס, מתוך רשימותיו הקדושות של הרבי, שרשם במחברתו לפני שמונים שנה בדיוק, בוישי שבצרפת.
אולם לפני כן, ניתן רקע קצר על 'תקופת וישי', בעיצומה של מלחמת העולם השניה, ואפתח בציטוט מתוך קונטרס שקיבלתי מידיו הק' של הרבי בעצמו בכ"ח סיון ה'תנש"א לרגל יובל שנים להצלתו 'איש וביתו' מעמק הבכא האירופאי ["קובץ כ"ח סיון – יובל שנים", ב"סקירה קצרה", עמ' 12-13]:
"בתחילת חודש סיון [ה'ת"ש] כבשו הנאצים ימ"ש את פאריז, והחלטתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א [הרבי שלנו] היתה נחושה: להתרחק מפאריז. גנרל בכיר בצבא צרפת פנה אז אל כ"ק אדמו"ר שליט"א בהצעה לשהות, עד יעבור זעם, בטירתו ששכנה מחוץ לעיר. כוונתו של הגנרל – שנמנה עם הידידים – היתה לטובה, אך מסתבר כי הצעתו זו נבעה מן העובדה שהצרפתים עדיין לא יכלו לתאר לעצמם את טירוף הכיבוש הנאצי. אלא שכ"ק אדמו"ר שליט"א חזה את הנולד וסירב לקבל הצעה זו. הוא העדיף עליה את הבריחה – מעבר לגבול הכיבוש הנאצי – אל העיר ווישי.
"כמה ימים לפני חג השבועות עזבו כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית ע"ה את פאריז, באחת הרכבות האחרונות שהצליחו לצאת את העיר. רק לאחר שעלה בידם להבריח את הגבול, תוך סיכון עצמי גדול, הגיעו לעיר ווישי בערב חג השבועות.
"טרם צאתם את פאריז השמיע כ"ק אדמו"ר שליט"א דרשת פרידה בפני חוג שומעיו, בה עודד את הנשארים ועוררם על החיוניות בבטחון בה' ובעבודתו בכל התנאים. לקיום הדרישה האחרונה לא היה צורך להביא הוכחות שהדבר אפשרי: הנהגתו האישית של כ"ק אדמו"ר שליט"א יכלה לשמש לשם כך דוגמא למופת. באותה עת כבר נפוצו עליו בין יהודי פאריז סיפורי מופת, בנוסף לידיעות על גאוותו היהודית שאין בה פשרות ועל מסירות-נפשו לקיום מצוות בכל ההידור האפשרי...
"בווישי שהו כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית ע"ה במשך מספר חדשים..."
(עד כאן מקובץ הנ"ל)
לכל אורך דרך הנדודים, במצבים הקשים ביותר של העדר מנוחת הנפש מחמת סכנות ורדיפות, כאשר מסביב משתוללת המלחמה העולמית, נוסף על המחסור בספרים, הוסיף רבנו וכתב עוד דף ועוד דף וצירפם למחברת רשימותיו, שנטלה והחזיקה אתו עמו – בבחינת "תלמודו בידו" – בכל מקום, דבר המדגיש את גודל החביבות של רשימות אלה – "תורתך שעשועי" (מתוך המבוא לספר "אוצר רשימות", ג' תמוז תשס"ח).
בחודש תמוז ת"ש, כששהה הרבי כאמור בוישי, נהג לכתוב מידי שבוע ביאורי נושאים מהפרשה, בלול מכל חלקי התורה. אחד הביאורים הוא בנושא הריגת זמרי ע"י פינחס, שנכתבה תחת הכותרת "בלק. ש"ת וישי." [=פרשת בלק שנת ה'ת"ש*, בוישי צרפת] ונקודות קצרות ממנה מוגשות כאן לפניכם, אחרי עיבוד ותימצות.
*) הרבי נמנע ככל הנראה מלכתוב ת"ש, שלא ישמע "תש כוחו" ר"ל. וכן בספרי המאמרים והשיחות של אדמו"ר הריי"צ מאותו שנה נדפס: ה'ש"ת.
~~~
למה דווקא פינחס?
פרשתנו פותחת (כה, יא) "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".
וצריך להבין הטעם הפנימי לכך, שדווקא פינחס הוא זה שתיקן את מעשה פעור, הרי היו שם גדולים ממנו: משה רבינו ואלעזר הכהן.
ולכאורה אדרבה מצינו לגבי משה שבזכותו מתגברים על פעור, כמו שנאמר (ברכה לד, ו) "ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור" וארז"ל (תוס' סוטה יד, א – בשם מדבר אגדה) שכשפעור עולה ורוצה לקטרג רואה קבורת משה כו'?
ואין לומר שזהו מפני שפינחס הי' מבאי הארץ – כי א"כ מדוע לא נעשה ע"י אלעזר שגם הוא נכנס לארץ, ויתרה מזו: על ידו נתחלקה הארץ (מסעי לד, יז).
ויש לבאר בכמה אופנים:
על דרך הפשט:
טענת זמרי היתה "אם תאמר זו אסורה, בת יתרו מי התירה לך" (סנהדרין פב, א), וא"כ היה משה רבינו נוגע בדבר, ונראה הדבר כמו ש"עביד דינא לנפשיה" [=עושה דין לעצמו] (ראה ב"ק כז, ב). וגם אלעזר הרי נשא אשה מבנות פוטיאל (וארא ו, כה), שזהו יתרו שפיטם עגלים לע"ז (רש"י), והוא נוגע בדבר.
[ואין להקשות: א"כ הרי גם פינחס הוא נוגע בדבר, שהרי הוא נעשה חלל על ידי זה (שנשא אביו מבנות פוטיאל – ראה רמב"ם הל' איסו"ב פי"א ה"ה-ו) – כי בלאו הכי הרי לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי!]
על דרך ההלכה:
בהריגת זמרי ע"י כהן היה חשש שמא ימות זמרי מיד והכהן יבוא לידי טומאה, ולכן: אלעזר היה כהן גדול וכן משה היה כהן, כפי שדרשו רז"ל (זבחים קב, א) על הפסוק (דבה"י א כג, יד) "משה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי" – שלא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה (אבל משה כל ימיו כהן היה).
משא"כ פינחס הרי לא נתכהן עדיין, כנ"ל*.
ואף שמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל (סוף פ' בלק) שנעשה נס ולא מת מיד – הרי אין סומכין על הנס (ראה פסחים סד, ב). ועוד דבסנהדרין (שם) מונה הגמרא את הניסים שנעשו לפינחס ולא מזכירה נס זה, משמע שמת זמרי**, וכן משמע קצת בדעת זקנים מבעלי התוספות פרשתנו (כה, יג).
על דרך החסידות:
דווקא מפני שפינחס היה "מבנות פוטיאל", שפיטם עגלים לע"ז – היה בכוחו לתקן את חטא הע"ז של פעור, כמאמר רז"ל (סנהדרין לט, ב) "מיניה וביה אבא לישדי ביה נרגא" [=מהיער עצמו לוקחים את ה"יד" לגרזן לכרות בו את היער] וכמבואר בתניא (פל"א) שיש לכפות את הסטרא אחרא "במינה ודוגמתה".
וכפי שמוצאים בהלכה ששלמות התשובה על חטא הוא כשנמצאים במקום ששייך שם חטא זה, כמארז"ל (יומא פו, ב) "באותו פרק באותה אשה באותו מקום", וכמו כשמתקנים כלי הרי צריך לירד למקום הכלי לקחתו ולתקנו (ולכן היה צריך פינחס לרדת "אל הקובה").
וכידוע הסיפור על אדמו"ר האמצעי (סה"מ קונטרסים ח"ב עמ' 712) שהיה באמצע קבלת אנשים ליחידות והפסיק. ואח"כ הסביר שכדי להשיב לשואל דבר תיקון על איזה פגם וכדו' – הוא צריך למצוא בעצמו מעין זה בדקות מן הדקות ואז מוצא עצה איך לתקן.
ומה שמצינו שמשה מכפר על מעשה פעור – הוא לסילוק הקטרוג (או הגנה שלא יבואו לידי חטא), אבל ענין התשובה ותיקון החטא – נעשה דווקא ע"י פינחס, שלא היה כהן, והיה מבנות פוטיאל ויכל לרדת לתקן כנ"ל.
צום קל – יהפך לשמחה – ושבת שלום!
מבוסס על: רשימות חוברת נ' (נד' בספר "רשימות" ח"ב (חוב' לח-קכו) עמ' 123 ואילך. וכן ב"אוצר רשימות" עמ' נא ואילך) סעיף ה' ואילך. העיבוד בסיוע ה'פיענוחים' וההערות של ועד הנחות בלה"ק.
______________
*) ויש לברר הא דקנאים פוגעין בו, אם גם כהן מותר לפגוע בו (אף שיטמא עי"ז) אם לאו. וגם את"ל דמותר – י"ל שבכל זאת "נתעלמה הלכה", כדי שלא יטמא משה או אלעזר.
**) אף די"ל דגם בלא נס אינו מוכרח שימות תיכף ומיד, קודם יציאת פנחס מן האהל.