פרשת קורח

דבר החסידות – פרשת קרח – סיום הרמב"ם

ב"ה

 Viagra Sale Usa - The attacks take advantage of trust relationships between IT service providers and their customers. Free samples for all orders. Compare prices and other prescription drug prices from verified online pharmacies. Pill received an overall rating of 9.9 out of 10 stars from 82 reviews. | Discounts🔥 |. buy online without a doctor is prescription. Where Can I Buy Flagylen ,special reduced price.. Check More » | FREE SHIPPING 🔥 |. The offer is limited. Levitra On Sale online ,Are You Searching Best pill?. Check More » | Best Cheaps🔥 |. Stop wasting your time with unanswered searches. Clomid Ordering Online ,It solves the problem for you quickly.. Best Place To Buy Cialis Online Reviews Cialis Adderall Online Lowest prices for Generic and Brand drugs. Bonus 10 free pills, discounts and FREE SHIPPING. Cheapest drugs online - buy and save money. Periactin (Viagra Online Store In India) - Special internet prices. Best quality generic meds. Fast worldwide shipping. VISA, Mastercard, American Express & eCheck How To Get Clomid Prescription Uk: No Prescription Needed. Fast shipping & discrete packaging! And Contain Placebocontrolled Buy Randomized Wellrespected Those Accutane Trialsthe Out Prospective In Even Journals Doubleblind Trial Turn To Published Clinical For Goldstandard Flaws Scientific Cheap Even Designoften Of. Buy Now! 🔥 | Best Price | ☀☀☀ Viagra Generico Acquisto Online ☀☀☀. Free shipping, quality, privacy, secure Viagra Cheap Alternative Stop Searching About דבר החסידות – פרשת קרח – סיום הרמב"ם

 

לקראת סיום הרמב"ם מחזור הארבעים, שיחול בהשגחה פרטית מופלאה במוצש"ק הקרוב, יומא דהילולא רבה ג' תמוז, בחרתי להקדיש את הטור השבועי לתקנתו הגדולה של הרבי – לימוד הרמב"ם היומי (וסיומי הרמב"ם)

 להרשמה לאירוע המרכזי והמפואר של סיום הרמב"ם הארצי ביום ב' י"א תמוז בירושלים עיה"ק –  לחץ כאן

 


סיום הרמב"ם – ה'מפתח' שקיבלנו מהרבי

 

מספר הרב בערל לאזאר, רבה הראשי של רוסיה:

בניסן תשמ"ה סיימו בפעם הראשונה את הרמב"ם ואז עורר הרבי לעשות סיומי רמב"ם בכל מקום ומקום. כך יצא שבכל מקום שפגשנו יהודים עשינו איתם 'סיום הרמב"ם'. זה היה המבצע של אותה שנה, וזה המשיך למשך תקופה ארוכה, ארגנו עוד ועוד אירועים של 'סיומים' עד הקיץ.

באותו קיץ נסענו כמה בחורים לשליחות ביוגוסלביה (שהיום כבר התפצלה לכמה מדינות). הגענו ליוגוסלביה והסתובבנו מקהילה לקהילה, היו שם ברובם זקנים.

בשלב מסויים שאלנו אותם איפה הצעירים? וענו לנו: שהצעירים נסעו ל'קמפ' [=מחנה קיץ] בהרים, שכרנו משאית מיוחדת שהפכה ל'טנק מבצעים' ונסענו כמה שעות עד שמצאנו את אותו 'קמפ', שהיה מוקף בגדר.

כשהגענו עם הטנק לשער הקמפ יצא השומר ושאל מי אתם? מי הזמין אתכם? לא הזמינו אותכם – אז תלכו מכאן! ואז הגיע אחד המדריכים, וגם הוא אמר מי בכלל נתן לכם את הכתובת שלנו? אתם לא יודעים? כאן זו מדינה קומוניסטית, לכו מכאן!

בנסיון אחרון ביקשנו אם אפשר לדבר עם המנהל. אבל המדריך אמר לנו: המנהל? הוא אנטי-דת יותר מאיתנו, אבל התעקשנו שיקראו למנהל, מה יש לנו להפסיד?

כשהגיע המנהל, יהודי כבן שבעים, אפילו לא פתח לנו את השער רק שאל מעבר לגדר: מה אתם רוצים? ואז כבר הבנתי שאין לנו הרבה צ'אנס, מה יש לנו להגיד להם שרוצים לעשות מבצעים? הרי כבר אמרו לנו שהוא נגד דת. ואז יצא לי המשפט "אנחנו רוצים לעשות סיום הרמב"ם"...

ברגע שהמנהל שמע את זה הוא אמר: "רמב"ם? תיכנסו", הוא פתח את השער הגדול, נכנסנו עם הטנק, ואז הוא הביא אותנו לרחבה עם מאות כסאות ונוף מרהיב ואומר: "אנחנו עכשיו נקבץ לכאן את כל החניכים, בעוד כחצי שעה תדברו אליהם, תגידו להם כמה שיותר על הרמב"ם".

היינו בהלם. עד לפני זמן קצר היה נראה שאין לנו סיכוי להיכנס, ועכשיו מזמינים אותנו בזרועות פתוחות. הכנו את כל מה שזכרנו על הרמב"ם. בתחילת הכנס ניגש המנהל למיקרופון ואומר: "אני רוצה להגיד לכם, הגיעו פה אנשים שהגיעו ואמרו שרוצים לדבר על הרמב"ם. אני נכד של הרמב"ם! והנה באים אנשים לספר על הסבא שלי. אני רוצה שאף אחד לא ילך עד שיסיימו את כל מה שהם יודעים על הרמב"ם...".

הכנס התחיל ב-6-7 בערב. התחלנו עם רמב"ם, עשינו סיום, ואז התחילו שאלות ותשובות, הרבה מהם עוד הניחו תפילין לפני השקיעה, וככה המשכנו לדבר בנושאים שונים ביהדות. ישבנו איתם עד 1:30 בלילה ובקושי הסכימו לנו ללכת...

לפני שיצאנו אנשים ביקשו מאיתנו כתובת שיוכלו להמשיך את הקשר איתנו. ובמשך התקופה ההיא קיבלתי כמה מכתבים, העברתי את כולם ישר לרבי, והרבה מהצעירים שם התקרבו בסוף ליהדות כתוצאה מהפגישה ההיא, שהתחילה בזכות סיום הרמב"ם.

הרבי נתן לנו 'מפתח' לכל הפעילות ולכל ההצלחות – סיום הרמב"ם ושיעורים ברמב"ם, זה פותח את כל השערים בגשמיות וברוחניות...

 (סיפר לאחרונה בתוכנית ליל שישי לשלוחים, לקראת סיום הרמב"ם הארבעים הבעל"ט) 

~~~

למה "אז לא אבוש"?

הרמב"ם פותח את הקדמתו לספרו בפסוק (תהלים קיט, ו) "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך".

וצריך להבין הטעם שהרמב"ם בחר לפתוח את הקדמתו בפסוק זה דווקא? דהנה בכמה כתבי יד פותח הרמב"ם את ספרו [או כל י"ד ספריו] בפסוק (וירא כא, לג) "בשם ה' א-ל עולם", וזה מובן שבא להדגיש שלא ח"ו "כחי ועוצם ידי עשה לי את הספר הזה" כי אם בכחו של הקב"ה, אבל מה משמעות הפסוק "אז לא אבוש..."?

ויש לבאר, שפסוק זה מבטא את תכלית חיבורו של הרמב"ם:

הרמב"ם מסביר בהקדמתו את טעם השם "משנה תורה", כי "אדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואח"כ קורא בזה", היינו שספר הרמב"ם מבאר את מצוות התורה.

וע"פ זה מובן: שאם יקרא אדם רק בתורה שבכתב הוא יגיע למצב של 'בושה', כי לא יבין כיצד צריך להניח את ה"טוטפות" וכן בשאר המצוות, וכדי לשלול בושה זו צריך להיות "בהביטי אל כל מצוותיך" – להתבונן בפרטי ההלכות שבתושבע"פ, שנתבארו בספר משנה תורה להרמב"ם, ואז "לא אבוש".

 

ויש להוסיף:

עדיין אפשר לשאול: מניין לקח הרמב"ם "ברייטקייט" [=רחבות] כזו לקרוא לספרו "משנה תורה" – להשוות את חיבורו לתורה שבכתב, ולהצהיר ש"אדם קורא תושב"כ תחילה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה"?

[וכידוע גודל ה"רעש" שעשו כמה מגדולי ישראל – בזמנו של הרמב"ם – נגד חיבורו, מפני שחששו שע"י חיבור זה יתמעט לימוד הגמרא. – אלא שבפועל לא היה כן, ואדרבה: מעולם לא למדו גמרא בריבוי גדול כל כך כמו אחרי חיבורו של הרמב"ם, שדווקא אז התרבה לימוד הגמרא ביותר, כדי לעיין ולמצוא את המקור לדבריו של הרמב"ם, וכיו"ב]

וכדי לתרץ תמיהה זו, פתח הרמב"ם את חיבורו בפסוק "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך":

מכיוון שהרמב"ם הביט והתבונן בכל ענייני המצוות, כדי לדעת "האסור והמותר הטמא והטהור עם שאר דיני התורה" – חייב ומוכרח הוא לכתוב ולפרסם חיבור זה לכל ישראל, מצד "ואהבת לרעך כמוך" ולא להיות "מונע בר" ח"ו.

והדיוק הוא "כל מצוותיך" – כי מכיוון שהתורה היא "תורה אחת" הרי אם חסר בבירור מצוה אחת – עדיין נשארה 'בושה' כלשהי, לכן חייב הרמב"ם לבאר את כל המצוות...

ומובן שאין לזה סתירה לעניין של ענווה וביטול:

כשם שמשה רבינו היה "עניו מכל האדם" ואעפ"כ שהגיע "ראש ישיבה גדול" כמו קרח עם כל עדתו – עמד מולם בתכלית התוקף, ואמר "בוקר ויודע ה' את אשר לו", מכיוון ששמע את הדברים מהקב"ה.

– כך גם הרמב"ם בידעו שאין זה כחו ועוצם ידו ח"ו, כי אם "ונשענתי על הצור ברוך הוא" – הרי ידע את מעלתו שלמד את כל התורה כולה, ולכן חייב הוא לחבר "משנה תורה", להורות את דיני התורה לכל ישראל.

 

  •  

 

ויש להוסיף על דרך הרמז:

על הפסוק "אז ישיר משה" איתא במדרש (שמו"ר פכ"ג, ג): "אמר משה, רבון העולמים, במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך . . יודע אני שחטאתי לפניך ב"אז", שנאמר "ומאז באתי אל פרעה", והרי טבעת אותו בים, לכך אני משבחך ב"אז", הה"ד אז ישיר משה".

ומכיוון שהרמב"ם כתב את חיבורו בהמשך לתורת משה רבינו (כנ"ל) – לכן כשם שמשה רבינו (משה בן עמרם) פתח את קילוסו ב"אז" (אז ישיר משה) – כמו כן פתח הרמב"ם, רבינו משה בן מיימון, את קילוסו ב"אז" - "אז לא אבוש גו'"...

 

שבת שלום והתוועדויות פעילות!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ קדושים תשד"מ סעיף לד-לו (נד' בתו"מ התוועדויות תשד"מ ח"ג עמ' 1605 ואילך) ההוספה ע"ד הרמז משיחת ש"פ ויקהל תשמ"ו סעיף לב (תשמ"ו ח"ג עמ' 686). נלקטו ב"יין מלכות" ח"א סי' ג.

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

פרשת קורח - במה זכו הכוהנים והלוויים במשכן?

פרשת קורח - במה זכו הכוהנים והלוויים במשכן?

מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו – לאחר מעשה קורח ואנשיו ועונשם הכבד על התנהגותם - ה' מודיע לאהרון על מהות תפקיד הכהונה המיועד לו, לבניו וללוויים במשכן ומאוחר יותר במקדש, את אחריותם הגדולה בהרחקת הזרים מן המקומות המקודשים ואת התרומות שיקבלו בתמורה לשליחותם הנעלה:

"וַיֹּאמֶר ה', אֶל-אַהֲרֹן, אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית-אָבִיךָ אִתָּךְ, תִּשְׂאוּ אֶת - עֲוֺן הַמִּקְדָּשׁ; וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, תִּשְׂאוּ אֶת - עֲוֺן כְּהֻנַּתְכֶם. וְגַם אֶת-אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ, הַקְרֵב אִתָּךְ, וְיִלָּווּ עָלֶיךָ, וִישָׁרְתוּךָ; וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת. וְשָׁמְרוּ, מִשְׁמַרְתְּךָ, וּמִשְׁמֶרֶת, כָּל-הָאֹהֶל: אַךְ אֶל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ, וְלֹא-יָמֻתוּ גַם-הֵם גַּם-אַתֶּם. וְנִלְווּ עָלֶיךָ--וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד, לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל; וְזָר, לֹא-יִקְרַב אֲלֵיכֶם. ה וּשְׁמַרְתֶּם, אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ, וְאֵת, מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. [י"ח, א-ה]

בהמשך נאמר:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-אַהֲרֹן, וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי: לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה, וּלְבָנֶיךָ—לְחָק - עוֹלָם זֶה-יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, מִן-הָאֵשׁ: כָּל-קָרְבָּנָם לְכָל-מִנְחָתָם וּלְכָל-חַטָּאתָם, וּלְכָל - אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי--קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא, וּלְבָנֶיךָ. בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, תֹּאכְלֶנּוּ; כָּל-זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ, קֹדֶשׁ יִהְיֶה-לָּךְ וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם, לְכָל-תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ, לְחָק - עוֹלָם: כָּל-טָהוֹר בְּבֵיתְךָ, יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר, וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן--רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַיהוָה, לְךָ נְתַתִּים". [במדבר י"ח, א- י"ג]

השאלות הן:

א] מה תפקידם החשוב של הכוהנים?

ב] מדוע זכו הכוהנים למתנות הכהונה?

תשובות.

שמירת המשכן וכליו

השמירה על המשכן וכליו והעבודה בו נמסרה לאהרון ובניו וגם ללוויים. ישנה אזהרה אל הכוהנים והלוויים : שמא, לא ימלאו את תפקידם כמצווה עליהם היה צורך באזהרה זו במיוחד- לאחר האסונות שעברו על עם ישראל. התורה מזהירה ומזכירה את העונש הצפוי לכוהנים וללוויים ומתארת בפרטי פרטים את חלוקת התפקידים ואת האחריות עליהם וזאת כדי להרגיע את עם ישראל מן החשש והיראה לגבי עתידם.

נאמר: "וַיֹּאמֶר ה', אֶל-אַהֲרֹן" רש"י מבאר: כאן ה' אמר את הדברים למשה שיאמר לאהרון כדי להזהיר על תקנת ישראל - שלא יכנסו למקדש. אתה ובניך ובית אביך-- שהם בני קהת - אבי עמרם.

"תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֺן הַמִּקְדָּשׁ": עליכם ה' מטיל את עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים והמסורים לכם -הכוונה: לאוהל מועד, הארון, השולחן וכלי הקודש.-עליכם לשבת ולהזהיר את כל הזר המגיע וכוונתו לגעת בדברים הקדושים. אהרון ובניו הכוהנים- יישאו את עוון כהונתם שאינה באחריות ההלוויים. וגם עליהם מוטל התפקיד להזהיר את הלוויים השוגגים שלא יגעו בעבודות שהם בתחום עבודת הכוהנים.

עוד נאמר: גם בני גרשון ובני מררי יתחברו אליכם אתם הכוהנים - עליכם מוטל להזהיר את הזרים מלהתקרב אל הקודש.

על פי דעת מקרא: הדבר נדיר מאד- כאשר התורה פונה דווקא רק לאהרון ללא משה, ועל כך תשובת הספרי:

ספרי מבאר: "למי שהדבר מסור- אותו הזהיר" כאשר התורה רוצה לדבר על נושא המעשר ללוויים - היא מתחילה בדיבור חדש ואז פונה אל משה.

התורה מזהירה את הכוהנים שרק הם בעצמם ולא הלוויים - יעסקו בעבודת הכהונה- ואם הם לא יעסקו בכך- הם יישאו את עוונם!

אך ישנו הסבר נוסף: הציווי מופנה ישירות לאהרון – על מנת לחזק את מעמדו.

בנוגע לחשיבות שמירת המקדש ראיתי הסבר יפה [ספר: "תורה לדעת" / הרב מתתיהו בלום]:

"שמירת המקדש - מצוות עשה ואע"פ שאין פחד מאויבים ולא מליסטים, שאין שמירתו, אלא כבוד לו - אינו דומה פלטרין [ארמון] שיש עליו שומרים לפלטרין [ארמון] שאין עליו שומרים [רמב"ם] שצוונו לשמור המקדש וללכת סביבו תמיד לכבדו ולרוממו ולגדלו והוא אמרו לאהרון: "וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת".

ראוי לומר - אתם תהיו לפני תמיד.. - גדולה למקדש שיש עליו שומרים ואינו דומה פלטרין שיש עליו שומרים וכו' עיי"ש. ואם בטלו שמירה, עברו בלא תעשה-שנאמר: "ושמרו אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ"- ולשון שמירה-אזהרה היא, הא למדת ששמירתו מ"ע, וביטול שמירתו מצוות ל"ת".[רמב"ם פ"ח, הלכות בית הבחירה ה"ג]

מצוות השמירה על המשכן וכליו-בסדר הבא: הכוהנים שומרים מבפנים והלוויים מבחוץ. בכל לילה ישנה שמירה של כ"ד איש ותמיד, ב:כ"ד [24] מקומות- הכוהנים ב:שלושה מקומות ואילו הלוויים ב: כ"א [21] מקומות.

על פי דברי הרמב"ם וספר החינוך- מקום שהיו הכוהנים שומרים, לא היו הלוויים שומרים כלל. בנוגע לזמני השמירה על המשכן וכלי הקודש: הרמב"ם סבור: "ושמירתה זו מצוותה כל הלילה.

ישנה דעה: שהשמירה - בין ביום ובין בלילה.

בנוגע לאופן השמירה: היו מעמידים איש אחראי אחד על כל משמרות השומרים והוא נקרא בשם: "איש הר הבית" , הוא היה מפקח על כל משמר- במשך כל הלילה- כשבידו אוחז אבוקות דלוקות וכל משמר שאינו עומד אומר לו: "איש הר הבית שלום עליך" סימן היה שהוא נרדם בשמירתו והיה המפקח הזה חובט במקלו והיה לו רשות לשרוף את כסותו - עד שהיו אומרים בירושלים: "מה קול בעזרה, קטל בן לוי לוקה ובגדיו נשרפים - שישן על משמרתו" [מידות א:ב,רמב"ם,שם ה"י]

יש המביאים הוכחות - כי שמירה זו התרחשה גם ביום ולא רק בלילה: כפי שכתוב:"

"...מִשְׁמָר, לְעֻמַּת מִשְׁמָר. לַמִּזְרָח, הַלְוִויִּם שִׁשָּׁה, לַצָּפוֹנָה לַיּוֹם אַרְבָּעָה, לַנֶּגְבָּה לַיּוֹם אַרְבָּעָה" [דברי הימים-א, כ"ו, י"ז] הדגש כאן הוא על המילה: "ליום"

או כדברי: ישעיהו הנביא: " עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה " [ישעיהו ס"ב, ו]

מתנות הכהונה.

רש"י מבסס את דבריו על פי "ספרי" ואומר על המילים: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-אַהֲרֹן, וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, אֶת-מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי- ְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה.." וכאן הכוונה: "הנה"- לשון שמחה- כדוגמת אהרון היוצא לקראת משה ושמח בליבו כמו שנאמר:

"אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי--יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". [שמות ד, י"ד]

כלומר: מה שהוא מבטיח לכוהנים - זה מתוך שמחה - דוגמת שמחתו של אהרון ההולך לקראת משה כאשר משה מגיע למצרים למלא את ייעודו - להנהיג את עם ישראל- אהרון שמח לקבל את פניו ואינו מקנא בו.

משל- למה הדבר דומה?

למלך שהיה לו מישהו שהוא אוהב אותו והעניק לו חלקת שדה במתנה- אך לא ערך בכתב חוזה המוכיח שאכן השדה שלו .בא מישהו אחר ותבע את השדה -בטענה שלא קיים מסמך המאשר את שייכות השטח לאדם שקיבל חלקה זו,

מה עשה המלך? מיד הסדיר את שייכות השדה באמצעות חוזה לאיש שקיבל זאת במתנה.

הנמשל הוא: כשם שקורח בא לערער על הכהונה כנגד משה ואהרון, אמר הקב"ה: כל מי שירצה יבוא ויערער על הכהונה?- פנה ה' אל אהרון ואמר לו: בוא אני כותב וחותם שהכהונה שלך. לכן נאמרה פרשה זו על הכוהנים סמוך לתיאור טענותיו של קורח.

"בעל הטורים" מביא הוכחה: כי הכהנים זוכים ל: כ"ד [24] מתנות כהונה כפי שכתוב:

"וְזֶה-לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם, לְכָל-תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ, לְחָק-עוֹלָם":

ובפסוק ט "נאמר: זה –"יִהְיֶה לְךָ":

פעמיים המילה: "זה" – שווה- כ"ד - רמז ל: כ"ד מתנות כהונה.

לסיכום, לאור האמור לעיל, לומדים אנו על-התפקיד המכובד לשמור את המשכן וכליו – על ידי הכוהנים והלוויים ועל חשיבות הכהונה – המעמד והשכר - המתנות שהיו זוכים להם.

יפים דברי :שמות רבה [א', י"ז] "כי יראו המילדת את האלקים ויעש להם בתים" (שמ' א': כ"א

"רב ולוי. חד אמר: בתי כהונה ולויה, וחד אמר: בתי מלכות. בתי כהונה ולויה - משה ואהרן. בתי מלכות - ממרים, לְפִי שֶׁדָּוִד - בָּא מַמרים",

מכאן אנו למדים מה השכר הגדול שקיבלו המיילדות העבריות –על מלאכת הקודש במצרים-שכר לדורות.

יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה - לבניין בית המקדש השלישי – אליו ישובו הכוהנים והלוויים לעבודתם הקדושה וברכת הכוהנים תחול תמיד על עם ישראל.

"יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:"

 

 

הַכֹּהֲנִים וּזְכוּתָם

הַכֹּהֲנִים וּזְכוּתָם

שִׁיר מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

זְכוּת הַמְּיַילְּדוֹת הָעִבְרִיּוֹת

לָעַד - לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת

בָּתֵּי כְּהֻנָּה לְוָיָה וּמַלְכוּת

מְסִירוּתָן חוֹתָם גְּדֵלוֹת.

 

הַמִּשְׁכָּן וְכֵלָיו נִשְׁמָרִים

בִּידֵי כֹּוהֲנִים נִבְחָרִים

לָהֶם יַסִּיעוּ הַלְּוִיִּים

בַּעֲבוּר צִוּוּי אֱלוֹקִים.

 

מִשְׁכָּן מְרוֹמָם כְּאַרְמוֹן

לְשֶׁעָרָיו לֹא יְכַנֵּס הֶהָמוֹן

זָרִים יִתְרַחֲקוּ מֵהַקָּדָשִׁים

שְׁלִיחוּת כֹּוהֲנִים וּלְוָיִים.

 

כֶּתֶר כְּהֻנָּה וּלְווּיָה

הוֹד הָדָר וּקְדוֹשָׁה

גַּם תְּרוּמָה בְּצִדָּהּ

עַל עָמָל אַהֲבָה וְשִׂמְחָה.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת קֹרַח [חֹמֶשׁ בַּמִּדְבָּר]

שבת פרשת קורח

 פרשת קורח

 

 ציורי תנ"ך/ הכוהן זוכה למתנת כהונה/ ציירה: אהובה קליין ©

 "כֹּל חֵלֶב יִצְהָר, וְכָל-חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן—

רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר-יִתְּנוּ לַיהוָה, לְךָ נְתַתִּים".

[במדבר י"ח, י"ב]

 

 

 ציורי תנ"ך/ אהרון והקטורת  -עצירת המגפה/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 

"וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם;

וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם. 

וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה".

[במדבר, י"ז, י"ב-י"ג]

 

 

ציורי תנ"ך/ בני ישראל- נסים ממקום בליעת קורח ואנשיו/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם--נָסוּ לְקֹלָם:

 כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ".

 

[במדבר ט"ז, ל"ד] 

 
ציורי  תנ"ך/  קורח יוצר מחלוקת/ ציירה: אהובה  קליין© [שמן על בד] 
 

"...והנה פרח מטה--- אהרון לבית לוי

ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" [במדבר י"ז, כ"ג]

מקרא ותרגום | תורה.נט | אש התורה | שופר | ערכים | 

הרב ש. ב. גנוט שליט"א: בני קרח לא מתו  

הרב אברהם חיים זילבר שליט"א: וורט לפרשת קורח - טענת קורח לאור החסידות

דרשות לפרשת השבוע מאת הרב אריה קרן שליט"א

אהובה קליין:

ביתו של יהודי- האם תמיד גם מבצרו? | פרשת קורח/ הידעתם- כי פלאי פלאים גנוזים בקטורת?| פרשת קורח- מהי רוח רעה ומה מקורה? | פרשת קורח/ זהירות - מלכודת

מחלוקת קרח ועדתו ישנה מלכודת קורח ותחבולותיו| רוח רעה  ישנה התבוננות | פרשת קורח- כיצד טעה קורח?

עלונים תשפ"א:

מתיקות ועריבות התורה

עלונים תש"פ:

מילה בסלע |  פניני עין חמד | תהילות ישראל | זה השער לה'

עלונים תשע"ח: 

עלון ישא ברכה | עלון תהילות ישראל עלון אור השבת | עלון זה השער לה' | עלון פניני חמד  עלון מעיין החיים עמ' 1 | עלון מעיין החיים עמ' 2

עלונים תשע"ב: עלון אור החסידות | עלון שיחה לעם | עלון ישא ברכה | עלון טוב לחסות בה' | עלון מתוקים מדבש | עלון דבר תורה עלונים תשע"א: עלון ישא ברכה | עלון ישמחו עלונים תש"ע: עלון אור הצדיק | עלון אור החסידות | עלון שבת נט

 

 

 ציורי תנ"ך/ שמואל הנביא מציג את שאול המלך לפני עם ישראל/ ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד]

הציור מתוך ההפטרה לפרשת קורח:

"ויאמר שמואל אל כל בני ישראל...ועתה הנה המלך"[שמואל-א, י"ב, א-ב]

"וייקהלו על- משה ועל אהרון ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'..." [במדבר ט"ז,ג] מאת: אהובה קליין (c)

הקטרת הקטורת ליד אוהל מועד:" וייקחו איש מחתתו ויתנו עליהם קטורת ויעמדו פתח אוהל מועד..." [במדבר ט"ז,י"ח] הציור מאת: אהובה קליין (c)- שמן על בד.

 

 
 פדיון הבת
ציורי תנ"ך/ טקס פדיון הבן/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 
 

 

 ציורי תנ"ך/ משה קורא לדתן ואבירם/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

 ציורי תנ"ך/ משה אוחז במטה אהרון הפורח/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד] 

פרשת קורח - הרב אריה קרן

פרשת קורח

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

וימתו האנשים מוצאי דיבת הארץ רעה...ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו (שלח יד,לז-לח)

וכבר נאמר: חיים והמוות ביד הלשון ומעשה שהיה: מחלה קשה פקדה את מלך פרס, מחלה שכילתה את בשרו וגרמה לו להיות כחוש וצמוק עד מאד. דרש המלך בטובים שברופאים, והללו קבעו: "תרופה אחת ויחידה יש למחלתך והיא: חלב לביאה. לכשתשתה מחלב זה תרפא ממחלתך הנדירה".

להשיג חלב לביאה, אין זה דבר של מה בכך, כלל ועיקר! הן הלביאה, נקבת האריה חיית טרף היא וכל הקרב אליה שם נפשו בכפו.

ואולם, ידע מלך פרס כי שלמה מלך ישראל, החכם מכל אדם, בודאי  ימצא דרך כלשהי לקרוב אל לביאה ולחלב ממנה את חלבה. על כן שיגר שליחים אל שלמה המלך, ובפיהם בקשה "השג נא בעבור מלכנו חלב לביאה". שליחיו שלמלך פרס הצטידו בממון רב, ידע המלך כי על מנת להשיג את החלב הנדיר יהיה בודאי צורך בתשלום הגון.

כשקבל המלך שלמה את הבקשה, קרא לבניהו בן יהוידע. "אותך אשלח להביא את החלב", כך אמר לו המלך.

"אך מנין אשיג חלב לביאה?" לא הבין בניהו. "עליך ליטול עמך עשר עיזים ואז תפתח בפניך הדרך להשיג את החלב", אמר המלך בחכמתו, והסביר לבניהו כיצד יעזרו לו העזים להשיג את חלב הלביאה.

עמוס בשר העיזים יצא בניהו לדרך, עד אשר הגיע אל גוב האריות. מרחוק ניצב וראה בין חיות הטרף לביאה אחת מניקה את גוריה. הביט בניהו לעבר הלביאה, וממקום עמדו במרחק גדול ממנה, השליך לעברה אחת מהעיזים שהביא עמו. הלביאה התנפלה על העז ואכלה את בשרה לתאבון.

ביום המחרת קרב בניהו קמעה לעבר הלביאה, ושוב כביום האתמול השליך לעברה עז נוספת. גם הפעם טרפה הלביאה את העז.

ביום השלישי קרב עוד ותר, וכך המשיך להתקרב עוד ועוד, בכל אחד מהימים הבאים. וכמובן, בכל יום ויום נהג להשליך עז לעבר הלביאה.

והלביאה התרגלה במשך הימים למיטיבה, המשליך לעברה מזון כה משובח. עד אשר ביום העשירי ניצב בניהו בן יהוידע לצד הלביאה, ואף השתעשע עמה. חית הטרף הביטה בהכרת טובה באיש שסיפק לה מזון במשך הימים הקודמים, וכשניגש אליה וחלב אותה כלל לא הראתה סימני התנגדות לכך!

שמח וטוב לב שב בניהו בן יהוידע אל המלך שלמה, והגיש לו את כד החלב. מיד נתן המלך את החלב לשליחו של מלך פרס, וזה מיהר לצאת לדרכו. הן המלך החולה ממתין בכליון עיניים לתרופה שתושיע!

ארוכה היתה הדרך אל פרס, ובלילות נאלץ השליח לחנות באכסניות. בלילה האחרון, עת ישן באכסניה, חלם חלום מוזר, בחלומו, התווכחו כל אבריו וכוח סוער.

אמרו הרגלים: "חשובות אנו מכל האיברים. אלמלא יצאנו לדרך כיצד היה מגיע חלב הלביאה?"

"לא!" טענו הידיים. "אנחנו חשובות מכן. בלעדינו לא היה השליח מצליח לחלוב את הלביאה!"

התערבו העיניים בויכוח וטענו בלהט: "אנחנו חשובות מכל האיברים. אלמלא הורנו לו, לשליח, את דרכו לא היה הולך, אף לא היה שב ועמו החלב".

"טעות עמכם", השמיע הלב את קולו, "כולכם טועים טעות חמורה. אני נתתי את העצה להביא למלך חלב  לביאה. לולא עצתי זו מה תועלת היתה בכל פעולותיכם?"

בזה הרגע השמיעה הלשון את קולה. "אני חשובה ומועילה מכולכם. אלמלא כוח הדיבור, מה היה כוחכם ומה היה פעלתכם?"

,שתקי, לשון!" קראו לעברה כל האיברים כולם, "כיצד מעיזה את לדמות עצמך אלינו? הן את יושבת במקום חשוך ואפל. ובכלל, את רכה, כולך בשר, ואין בך אפילו עצם קשה אחת, כפי שיש בנו! הישארי אפוא בתוך הפה, ואל תתערבי בויכוחנו!

אך הלשון לא שעתה לנזיפתם של האיברים, באומץ השמיעה קולה ברמה: "עוד היום תיווכחו, שאני הלשון שולטת בכולכם!" אמרה, ושבה אל מקומה אשר בפה.

עד מהרה נעור השליח משנתו. דבר החלום צף ועלה בזיכרונו, אך כיון שמיהר הוא אל המלך לא הירבה להרהר באותו  חלום מוזר.

לא ארכו השעות ורגלי השליח ניצבו בשערי עיר הבירה. עוד זמן קצר חלף, והאיש היה בארמון, לפני המלך.

"אדוני המלך", אמר השליח בקול נרגש, "הא לך חלב של כלבה שהבאתי בעבורך. שתה מן החלב, ומחלתך תעלם כלא היתה!"

מה הופתע השליח כשבמקום לשלוח את ידו אל כד החלב, קמץ המלך את אגרופו, והלם בשולחן בחמת זעם: " לך מפה!" זעק לעבר השליח המבולבל בעיניו. :קחוהו מכאן ותלו אותו מיד!" הורה המלך למשרתו.

והללו, נכונים למלא את מצות המלך, גררו עמם את השליח הרועד מפחד והוליכוהו לעבר עמוד התליה.

רעד האיש כעלה נידף, רעדו כל איבריו כאילו צינה עזה שוררת באויר. רק הלשון לא רעדה, היא הגחה ממקומה אשר בפה ופנתה אל האיברים הרועדים: "הן אמרתי לכם כי היום תיווכחו שאין בכם ממש. ראה תראו כי אני אציל את כולכם, ואז תודו כולכם כי אני, הלשון, שולטת עליכם!" וכל האברים ביקשו סליחה והתחננו שתציל אותם הלשון.

ובפנותה אל התליינים אמרה: "השיבו אותי אל המלך, כי רצוני  לומר לו דבר מה חשוב ביותר!"

נענו התליינים לבקשה, והחזירו את השליח אל המלך. אדוני המלך, מדוע ציווית לתלות אותי?" שאלה לשונו של השליח.

"מכיוון שהבאת לי חלב כלבה", השיב המלך. אדוני המלך השיבה הלשון מרוב התרגשות התבלבלתי זה חלב לביאה וזאת היתה כוונתי כעת תישתה מן החלב ויהיה לך רפואה שלמה, וכך היה הודו כל האיברים ללשון ואמרו כולם חיים והמוות ביד הלשון.

וישכמו בבוקר ויעלו וכו' אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח (שלח יד מ-מא)

 ומן התימה הרי בני ישראל היו מוכנים להכנס לארץ, וכמאמר הכתוב הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, אלא התורה באה ללמד אותנו שהיסוד הראשון לחזרה בתשובה שעל האדם ראשית כל להכיר במעשה החטא שהוא עשה, אחרת לא יוכל לחזור בתשובה, ולכן כאן אומרים בני ישראל הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, זאת אומרת רק ה' אמר כי חטאנו, ואילו אנחנו נקיים מעבירה, ואם אדם לא מודה בחטא אין מקום לתשובה, לכן אומר להם משה מדוע אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. וכעין שמצאנו בחטא העגל, כאשר עומד משה בתפילה על חטא חמור זה אומר משה בתפילתו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ועשו להם אליה זהב  ולכאורה במקום שמשה יקטין את החטא ויאמר להקב"ה שהיו שוגגים ולא ידעו את גודל החטא משה עושה בהיפך, אלא היא הנותנת, שהיסוד הראשון הוא להכיר בחטא, ולכן הם מכירים שעשו חטא גדול ועצום לפני בורא עולם, ולכן אמר לו הקב"ה סלחתי כדבריך, וכן מה שאומרים בתחנון וסלחת לעוני כי רב הוא, זאת אומרת דע אני שעשיתי מעשה חמור ורבף לכן כשאני מכיר בזה ראוי אני שתתקבל תשובתי, וכמו שאמרו חז"ל ומודה ועוזב ירוחם, שמי שמודה בחטא שעשה ראוי הוא לרחמים  ולתשובה, מה שאין כן במרגלים שלא הודו בחטאם אלא טענו שרק ה' אמר כי חטאנו, ועל זאת השיב להם משה מדוע אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. ובזה אפשר לפרש ולהסביר את דברי הנביא ירמיה (פרק ב') שאמר הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי, זאת אומרת שהקב''ה הקפיד יותר על זה שאדם מצדיק את עצמו ואומר לא חטאתי מאשר אדם המודה כי נכשל בעבירה ומבקש לחזור בתשובה על כך, וכמו שאמרו מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם, וזה שאומר לא פעלתי און עונשו יותר גדול מאשר אדם מודה במעשיו הרעים ומבקש עליהם סליחה. (וידבר יוסף).

תורה אחת...יהיה לכם ולגר (שלח טו-טז)

הגרף פוטוצקי, אחד מנכבדי העיר וילנא, דבקה נפשו ביהדות, וליבו נמשך לחסות תחת כנפי השכינה. בכל שבוע, אם פרוס שבת קודש, היתה רוח התלהבות אופפת אותו, מבלי שיבין על מה ולמה. שעות על שעות היה מסתובב אנה ואנה, חסר מנוחה, ושואל וחוזר ושואל בלשון הפולנית: "צו טה סובוטה?" כלומר, שבת זו – מה טיבה?

כה גדולה היתה דבקותו בדת ישראל עד אשר קם והתגייר.

השמועה על הגרף שהתגייר עשתה לה כנפים בעולם הנוצרי שממנו בא, ועוררה בקרב ראשי הכנסיה הנוצרית זעם רב. החליטו הכמרים, כי עליהם ללכוד את הגרף פוטוצקי, ואז בוא יבוא על עונשו.

ואכן, מזימתם של ראשי הכניסה הצליחה: הם הצליחו להגיע אל הגרף שנתגייר, לכדו אותו והשליכוהו לבית האסורים. בכל כלי העינויים שעמדו לרשותם עינו בכלא את הגרף פוטוצקי למען יחזור לדת אבותיו. אך הגרף פוטוצקי, ששמו בישראל נקרא "אברהם בן אברהם", לא נשבר תחת עול העינויים. הוא קיבל את יסוריו באהבה. וכאשר נגזר עליו דין מוות, אמר: "שש אני להקריב את חיי על קדוש ה'!".

וכשהומת אברהם בן אברהם על קדוש ה' היה זה שלוש שנים מאז שהתגייר. והעידו בו צדיקי הדור, כי נשתלה בו נשמה עילאית, שירדה לעולם הזה להשלים את שחסר היה לאברהם אבינו בחייו. ומה חסר היה? נאמר "בן שלוש הכיר אברהם את בוראו". שלוש השנים שבהן חי אברהם בן אברהם כיהודי כנגד שלש שנים אלו באו.

ואמר ה"חפץ חיים" בשם אברהם בן אברהם, הלא הוא הגרף פוטוצקי, שמסר נשמתו על קדוש ה':

לפני מעמד הר סיני, כשחיזר הקב"ה אחר כל אומה ולשון ושאלן אם ירצו לקבל את התורה נמצאו בכל אומה מתי מעט, יחידי סגולה, שאכן השתוקקו לקבל את התורה. אך מכיון שרוב בני האומות סרבו לקבלה, הם שהכריעו את הכף, והאומות לא קיבלו את התורה.

ומה עלה בגורלם של אותם מעטים מבין האומות, שהשתוקקו לקבל את התורה? מהם יצאו נשמות הגרים שבכל דור ודור....

ולעומת זאת, נמצא בקרב עם ישראל מעוט של אנשים שסרבו לקבל את התורה. אך כאן הכריע הרוב, שחפץ בתורה ואמר "נעשה ונשמע". ומה גורל אותם שסרבו לקבל את התורה? ממעוט זה יצאו בכל דור ודור מושמדים מזרע ישראל...(מעשיהם של צדיקים)

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת (שלח טו-לב)

יש אומרים שענין זה של מקושש אירע בשנה השניה לצאת בנ"י ממצרים, מיד אחרי מעשה המרגלים. ולכן נאמר ויהיו בני ישראל במדבר. כלומר בעוד ישראל במדבר פארן ששם אירע ענין המרגלים, אירע גם מעשה מקושש.

ויש אומרים שמעשה מקושש אירע בשנה הראשונה לצאת בנ"י ממצרים מיד בשבת השניה אחרי שנצטוו ישראל על השבת. שבמרה נצטוו על השבת, מיד אחר שיצאו ממצרים, כמו שנתבאר בבשלח פ"ד. ולכן נאמר כאן ויהיו ישראל במדבר שרצה הכתוב לספר בגנותם של ישראל שלא שמרו אלא שבת אחת בלבד ובשניה בא זה וחיללה.

וכאן אומר הכתוב: וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, שהתרו בו ואמרו לו ראה ואל תקושש עצים כי שבת היום, וזה שאתה עושה אסור, שהעושה כן חייב מיתה. ובכל זאת לא שמע לקולם ולא הפסיק מלקושש עצים. ולכן חוזר הכתוב ואומר ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים, למה נאמר עוד הפעם מקושש עצים, אלא בא הכתוב להודיענו שגם אחרי שמצאוהו והתרו בו היה עדיין מקושש עצים .

ויקריבו אתו המצאי אתו מקשש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה ויניחו אתו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו (שלח טו,לג-לד)

ואע"פ שנאמר בפסוק מחלליה מות  יומת, אבל לא היו יודעים באיזה מיתה ימות, חנק או סקילה, שהכתוב אומר סתם מות יומת. ולכן הניחו אותו במשמר עד שיבקש מאת הקב"ה שיאמר לו באיזו מיתה ימות.

ויש אומרים שעונו של המקושש היה שהביא עצים מחוץ לתחום, וזו אחת מן המלאכות לא לצאת חוץ לתחום, ולא שקצץ עצים.

ויש אומרים שאדם זה שמצאוהו מקושש לא היה רשע, אלא אדם כשר והוא היה צלפחד בן חפר משבט יוסף, וכונתו היתה לשם שמים, שראה את ישראל והנה הם מתרשלים מאד במצות שבת ולא ידעו מה דינו של המחלל שבת. לכן העיז וחילל שבת כדי שידינוהו למיתה, ואז ידעו כולם שעונשו של מחלל שבת הוא סקילה, ועוד ששמע את ישראל אומרים מאחר שנגזרה עליהם למות במדבר, ולא יכנסו לארץ ישראל שוב אינם מחויבים במצות, ונעבור על עבירות שיזדמנו לידינו. לכן עשה עבירה זו שחילל את השבת שיהרגוהו. וילמדו ישראל.

ויש לכם לשאול אם צלפחד היה ישראל כשר שעשה כדי שילמדו ישראל, כיצד חילל את השבת שהיא עבירה חמורה שעונשה סקילה. והתשובה היא על פי הדין שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. כלומר אדם שעשה מלאכה בשבת אבל אין לו צורך באותה מלאכה, ועושה אותה למטרה אחרת, הוא פטור ממיתה. למשל החופר גומא ואין לו צורך בגומא אלא בעפר היוצא ממנה, אינו חייב סקילה על כך. וכאן קצץ צלפחד העצים לא מפני שהיה צריך להם, אלא מפני שרצה להוכיח לישראל שהמחלל שבת עונשו סקילה, לכן לא היה חייב מיתה. אבל מ"מ בין דין שאינם יודעים מה שבלבו של אדם, המיתוהו, אבל הוא לא עשה איסור חמור כל כך.

ויאמר ה' אל משה מות  יומת האיש רגום אתו באבנים כל העדה מחוץ למחנה ויוציאו אתו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אתו באבנים וימת כאשר צוה ה' את משה (שלח טו,לה-לו)

כיצד היה סדר סקילה, כשהגיעו למרחק ד' אמות מבית הסקילה היו פושטים לו את בגדיו והניחוהו ערום, חוץ מהמכנסים. ואם היתה אשה היו משאירים לה הכתונת. ובית הסקילה היה גבוה כמו שתי קומות של אדם. והיו ב' העדים עולים עמו למעלה, והיו קושרים ידיו. ואחד מן העדים היה דוחפו מאחוריו והיה נופל למטה על פניו והיה מת. ובכך נקרא שעשו לו סקילה כיון שאנו רואים שנאמר בפרשת יתרו סקול יקל או ירה יירה וגו' משמע שדחיפה (ירה היא כמו סקילה, ואין הבדל בין אם זורקים עליו אבנים לבין זה שזורקים אותו על האבנים. ואם לא מת בדחיפה הזאת, היו באים שני העדים ולוקחים אבן גדולה שהיתה מוכנה שם לשם כך, ואי אפשר היה להרימה אלא ע"י שני אנשים מרוב כובדה. והעד השני שם אותה על לבו בבת אחת. ואם לא היה מת בזה היו באים כל ישראלי וסוקלים אותו באבנים. וזהו שאומר הכתוב בפרשת שופטים יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. שבתחילה ב' העדים שראו את העבירה והתרו בו עושים את שני המעשים האלו שייהרג בפוקדת בית דין  ואם לא מת ע"י כך, יד כל העם באחרונה, לסוקלו באבנים עד שימות.

והמחלל שבת במזיד בזמן הזה, שהתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר פלוני בשבת מפני שזה עון, והוא חזר ועשה, הוא חייב נדוי או חרם עד שיפרוש מן האיסור. ואם היה זה בשוגג שלא ידע שעשה איסור, בזמן שבית המקדש היה קיים היה מביא קרבן.

ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (שלח טו-לח)

 התורה לא השתנתה ולא תשתנה ועניין שמירת העיניים הינו הלכה ולא חומרה וחסידות. ואם היית יודע את גודל עניין "שמירת העיניים", היית מתפלל קודם יציאתך לרחוב, שה' יצילך מחטא ראית הנשים. לו היו פצצות ברחוב, היית מתפלל. על אחת כמה וכמה שצריך לזעוק ולהתפלל על הפצצות הרוחניות המסובבות את הנשמה.

נאמר במדבר טו: "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" שלא יסתכל האדם באשת איש ובשאר עריות פן ינקש  בם.

השומר עיניו זוכה לזכור תלמודו בא אדם אחד לגדול הדור לשאול עצה וסגולה לזיכרון. אמר לו הרב: הלא כתוב "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ולמען תזכרו" – למען יהיה לכם כח הזיכרון. אי אפשר להישמר ולהתגבר על אש יצר הראיה מבלי להפעיל אש נגדית, והיא אש התורה שנאמר "אש אוכלה" היצר בגימטריה 300 ואש בגימטריה 301 רמז לדבר שהתורה שנקרת אש גוברת על היצר.

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (שלח טו-לט)

חכמינו זכרונם לברכה כתבו שמלבד התאווה והיצר לעריות יש חלק גדול לעין, משום שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים. בגמרא סוטה (י) אמרו: "גמירי, אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות". ובירושלמי (פרק א' הלכה ב') אמרו: "לבא ועינא תרי סרסורי עברה הם".

גדולי ישראל נלחמו לא רק על יצר התאוה שלהם, אלא גם עבדו על היצר החיצוני של פגם העיניים, וכמו שמסופר בילקוט (פרשת ויחי) "מעשה היה ברבי מתיא בן חרש זכותו יגן עלינו אמן, שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיו פניו מאירות ומבהיקות. עבר השטן ונתקנא בו. הלך לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו: רבונו של עולם רבי מתיא מהו לפניך? אמר לו: צדיק גמור. ביקש השטן רשות לרדת ולנסות אותו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא תוכל לו. אמר השטן אף על פי כן רוצה אני לנסות. נתן לו השם יתברך רשות והתחפש לאישה יפה, שלא הייתה כמותה מימות תובל אחות קין. כיון שראהו רבי מתיא הפך פניו, עבר השטן לפינה השניה ושוב הפך פניו, כיון שראה רבי מתיא שאינו מניח לו, ביקש מתלמידו אש ומסמר. לקח המסמר לבנו באש ונתנו בעיניו ונתעוור. כשראה זאת השטן נזדעזע ונפל לאחוריו. שלח הקדוש ברוך הוא את רפאל לרפאת את רבי מתיא. וסרב בטענה שמא לא יעמוד בנסיון  פעם אחרת, עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שיתבטל ממנו יצר הרע, ואז הסכים להתרפאת". עד כאן תוכן דבריו.

הדברים מבהילים ביותר, עד היכן כוחו של יצר העריות, שאפילו על גדולי ישראל הוא מסוגל להשפיע עד שעושים פעולה שעוקרת אותו משורשו, ואם בענקי הרוח, עיני העדה, וליבם של ישראל כך, על אחת כמה וכמה אנחנו הקטנים אזובי הקיר.

רבותינו כתבו שגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן, אך עריות חמורות יותר מן הגזל, משום שבממון הוא חומד דוקא כשרואה אך בעריות הוא חוטא וחומד בין כשרואה ובין כשאינו רואה. ועיין עוד בספר החינוך (מצוה ער"ב) ודרוש וחקור.

רבנו האלשיך הקדוש זכותו יגן עלינו אמן, כותב שהתורה כתבה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אולם לכאורה היה צריך לצוות ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם, שכן הכל תלוי בעינים? ותרץ, שלמעשה על הראיה הראשונה אין עוון, אולם אם ראה והתפעל בלבד, הרי שהוא שוב חוזר לראות וחוטא ופוגם בדברים חמורים ביותר.

בגמרא סוטה (מז בהשמטות הצנזור) מופיע ספורו של רבי יהושע בן פרחיה, שהחרים את יש"ו (ימח שמו וזכרו) בגלל שאמר על בעלת האכסניה שעיניה טרוטות, משום שבזה גילה למפרע את אישיותו הקלוקלת להביט בנשים.  ולאורך כל המקורות בתורה בנביאים ובכתובים, בגמרא ובמדרשים, אנו רואים שכל גדולי  ישראל נזהרו רבות בשמירת עיניהם, וכמו שכתוב במדרש לגבי יוסף הצדיק זכותו יגן עלינו אמן, שנתברך בברכת "עלי עין" רק בזכות ששמר את עיניו בשעה שהרכיבוהו במרכבה בכל ארץ מצרים, וקראו לפניך "אברך". וכל בנות מצרים יצאו והסתכלו ביופיו. וכמו שכתוב: "בנות צעדה עלי שור". והוא עמד בנסיון ולא הרים את עיניו כדי שלא יכשל. ולכן זכה לברכה החשובה ביותר: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין". ודרשו חכמינו זכרונם לברכה "עולי עין". וכן בגמרא שבת (קיח) מסופר על רבותינו שהתפארו שלא ראו או לא הכירו את נשותיהם וכו'. ללמדך על היכן גודל השמירה.

גם צריך להיזהר מטומאת הוצאת זרע לבטלה, שעון זה פוגם בשכינה, ולכן אמר קמי שכינתא, ופירש רבי שמעון בן יוחאי שאין לך עון, שיטמא בו האדם יותר מהמוציא זרע לבטלה. זה לשונו מתורגם מארמית לעברית.

בא וראה! בכל החטאים שאדם נטמא בהם בעוה"ז, אין חטא שיטמא את האדם כל כך כמו חטא זה, שמטמא אותו בעוה"ז ובשעוה"ב. והוא, מי ששופך זרעו במקום ריק ומוציא זרעו לבטלה, בין ביד ובין ברגל ונטמא בו. וכמו שאמר: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע,, ומשום זה הוא אינו נכנס למחיצתו של הקב"ה, ואינו רואה פני עתיק יומין. וכמו שלמדנו: כתוב כאן "לא יגורך רע, וכתוב: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'" ער הוציא זרע לבטלה שפירושו  שאינו רואה פני ה', אף כאן אינו רואה פני ה'. וע"כ כתיב: "ידיכם דמים מלאו" היינו מי שמוציא זרעו לבטלה ביד, שהוא כשופך דמים, אשרי חלקו של אדם, הירא את ה', והוא נשמר מדרך הרע, ומטהר עצמו לעסוק ביראת רבונו.

ידוע שהקב"ה אמת ומי שרגיל בשקר מתרחק ממנו יתברך, שנאמר מדבר שקר תרחק השקר. השקר יוצר ריחוק רוחני ונאמר (תהילים יז-א-ב) תפילה לדוד שמע ה' צדק הקשיבה רינתו האזינה תפילת בלא שיפתי מירמה. מלפניך מישפט יצא עיניך תחזנה מישרים כלומר דוד המלך מתפלל לבורא עולם שיקדש אותו וישמע תפילתו בזכות שתפילתו אמיתית ללא שיפתי מירמה שנאמר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראו באמת", ולא סתם תפילה כמיצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה ממיצוות תפילה. התפילה שנאמרת ללא כוונה כאשר אדם מתפלל וחושב על אורח חייו כמו עניני עבודה, משפחה או חלילה אפילו תאוות תפילה כזאת אינה רצויה רחמנא ליצלן.

לכן מבקש דוד המלך להעיד על עצמו לפני בורא עולם שהוא אמיתי עמו שנאמר: "מלפניך מישפט יצא" ותיווכח "כשתחזנה מישרים" כלומר שאני עבד אמיתי עימך. ולכן אמר דוד המלך (תהילים טז) "מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך. הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו". כלומר מי שיזכה לגור בעולם הבא ויזכה לישכון בהר קדשך שזה בית המקדש השלישי שבמהרה יבנה ויכונן זה האדם האמיתי שואל צדק ודובר אמת גם בלבבו ולא אחד בפה ואחד בלב מכאן אנחנו מבחינים שהקב"ה אמת ואין נסתר מנגד עיניו והאדם רואה לעין וה' ללבב ישנם אנשים שמעמידי פנים של צדיקים יראי ה' אך מחשבותיהם ולבבם אינם טהורים כאשר עושים חסד עם הבריות ועם נשותיהם וילדיהם אינם סבלנים ויוצרים מריבות ומרחיקים את השכינה מבתיהם ידעו להם אותם אנשים שהקב"ה אינו אוהב צבועים. לכן ישתדלו לעבוד על מידותיהם ולשבור את כעסם שנאמר "העבר רעה מבשרך", ויעבדו את ה' באמת בשמחה ובטוב לבב כי כל העולם מלא נסיונות. אמר רבי נחמן מברסלב "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל" לכן צריכים לשמור על קדושת העיניים והמחשבה כדי שנהיה אמיתיים עם הבורא יתברך, לכן צריכים להתרחק מחברה מקולקלת שכל שיחתה היא זימה וניאוף אנשים חיים עם נשיהם בשקר ואינם מסתפקים ומעריכים את נשותיהם מחשבותיהם אינם טהורות כי פוגמים בעיניהם ע"י טלויזיה ספרים חיצוניים או רחצה בים מעורב רחמנא ליצלן. ע,,י כך מגרים ומטמאים את היצר עד שהנשמה שטופת זימה ונכספת במחשבותיהם לתאוות עריות וזימה עד שזה יכול להגיע לידי מעשה רחמנא ליצלן. כיום שנת תשנס"א למינינם הנתונים מעידים כי 49 אחוז מהחברה מתגרשת בסופו של דבר בגלל חוסר ערכים, סיפוק, אהבה, אחווה, שלום, רעות הכל נהיה חומרני וגשמי. כולם מדמיינים להם אורח חיים שרק בסרטים אפשר לראות אך הלכה למעשה זה לעולם לא התקיים לכן אדם צריך לכפות על עצמו שמחה וללמוד תורה שהיא אורח חיים ושובע שמחות, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. שנאמר נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי ואם היהודי יקיים את סוף הפסוק נשבעתי ואקימה לשמור משפט צידקך הקב"ה לא יעזוב אותו ריקם כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים יאבד. הקב"ה וידאג לדורשיו הן בפרנסה שנאמר "טרף נתן ליראיו ישמור לעולם בריתו" והן בזוגיות שנאמר "שמח תשמח רעים אהוביך כשמחך יצירך מגן עדן מוקדם" כלומר עם הזוג ישרה שלום ביניהם הקב"ה ידאג לשמח אותם כמו את אדם וחווה שהיו בגן עדן מיקדם שהיו לבד בעולם בלי מקום לקינאה ותחרות הוא היה שלה והיא היתה שלו ועוד חווה ניבראה מצלעו כאשר אמר האדם הראשון "הפעם הזאת עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת אקרא אישה" כלומר מכיוון שהיא יצא ממנו הוא חש ומרגיש את כאבה וזו אהבה בתכלית השלמות וכך כל יהודי צריך להרגיש בצער אשתו וכן להפך, כדי לשמר חיי טהרה ולב חומד צריכים להרגיש אחד את השני כי זוגיות קלוקלת היא שמביאה את החברה לאובדן ולגירושין ולחינוך ילדים מקולקל שמן הסתם גם עתידם אמור להיות דומה לחיי הוריהם, חיים ללא שכינה שנאמר לא שריא באתר פגם כלומר הקב"ה אינו שוכן במקום פגום ישמע חכם ויוסף לקח ויחזיק בתורה הקדושה ויקבע לו עיתים לתורה "עץ חיים למחזיקים דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיהם שלום" ועוד נאמר "הדבוקים בחיי אלוקכם חיים כולכם היום". ומי היום? שנאמר "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", שכרם בעולם האמת אז יוצא שמי שדבק בקב"ה בעולם הזה מרגיש חיים ונחת רוח בעולם הזה ובעולם הבא אך מי שפורץ גדרים ומשתולל עם נפשו הבהמית והולך אחרי שרירות ליבו ודמיון שכלו הגס אינו חי לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כי רשעים נקראים מת והחי יתן לליבו, לכן צריך להתרחק מחברה פרוצה ומקלקלת וזה מה שמפרשים בעלי מוסר על דברי דוד המלך (בתהילים יז-ט) "מפני רשעים זו דבונו בנפש יקיפו עלי". הרשעים שודדים נפשות ע"י שמקיפים את הנפש בזימה וניאוף ומלעיזים על הצדיקים. ראו את הציונים בקום המדינה ששחטו את נפשותיהם הרוחניות של אימותנו וסבנו הספרדים עד כדי כפירה וחילוניות צר לי עליהם שאבדו עדי כדי שמבישים את הפירמה של יהדות ספרד ויוצרים לעז לאבותם ובושה וכלימה בתור שורשים של צדיקים קדושים וחבל מאוד ועוד נאמר (שם יא-יב) אשרנו עתה סבבוני עיניהם ישיתו לינטות ארץ. דמיונו כאריה יכסוף לטרוף וככפיר יושב במיסתרים. כלומר החברה כל היום פוגמת בעיניהם ונחשלים בעריות שסובבים בעיניהם בכל הארץ פוגמים בעיניהם בגלל נשים אכזריות שרוצחות בידיעה או ללא ידיעה את החברה הישראלית ע"י שמתלבשות בפריצות וחושפות את גופן ומכשילות את עם ישראל ומסתובבות בים מעורב כמעט ללא בגדים ומפתות את יצרם של הגברים. שנאמר (שם יב) שדמיון היצר כמו "אריה שיכסוף לטרוף" כלומר אריה שניכסף מפרש רש"י מלשון חומד שנאמר (בבראשית  ל"א) "נכסוף נכספת" כמו אריה שמתגרה בטרף שלו עד כדי קירקורי קיבה ואכזרות "וככפיר יושב במיסתרים" אל תקרא כפיר אלא כופר או כפר ללא יוד בגימטריה גם 300 יצר בגימטריה זה 300 אך הכפירה ותאוות היצר נמצאת במיסתרים מבלי שחברה או האישה תבחין עד שזה מגיע לידו מעשה פירוד גירושין ופריקת עול רחמנא ליצלן והכל בגלל פגימה בעינים שמביאה ללב חומד.

ניסיונות

לעולם יתפלל אדם שלא יבוא לידי ניסיון. לא לידי ניסיון של יצר הרע, הבא להכשילו בעבירה ובתועבה, ח"ו כמו שנתנסה דהע"ה (סנדהדרין קז) ולא לידי ניסיון של ייסורים קשים ודקדוקי עניות. הסמיכו לכך בסידור התפילה "אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון" לומר לך, שמי שבא לידי ניסיון, סופו לבוא לידי ביזיון אם לא יעמוד בו. והצדיקים הקדושים שבכל הדורות חששו ופחדו כל ימיהם וברחו מניסיונות כאלה, כמו יוסף הצדיק, שכאשר נתנסה עם אשת פוטיפר, מיד "וינס ויצא החוצה" וכ"מ ביור"ד (סי' קנ) שמצוה להתרחק מדרך עבודה זרה ד' אמות. וכן צריך להרחיק משביל שיש בו חשש עבירה ותועבה, ח"ו. עד שאמרו חז"ל (ב"ב נז) שאם יש דרך אחרת לעבור בה ועבר דווקא בשבי שיש בו חשש פריצות, אפילו אם עוצם עיניו מראות ברע, נקרע רשע(!) שלא היה לו לקרב למקום ההוא ולהביא עצמו לידי ניסיון (ועיין "יחוה דעת" ח"ה סי' סג). לזה אמרו בברכות (ס): "אשרי אדם מפחד תמיד" בדברי תורה כתיב, שמפחד תמיד שלא יכשל בעבירה, ח"ו ומצינו (בקידושין פא) עד כמה נזהרו צדיקי עולם מאיסור יחוד עריות עד שאמרו: אמר ר' מאיר: היזהרו בי מפני בתי. אמר ר' טרפון: היזהרו בי מפני כלתי. ליגלג עליו אותו תלמיד, ולא היו ימים מועטים עד שנכשל אותו תלמיד בחמותו. מרן מלכא שליט,א, בספרו היקר "טהרת הבית" (ס"ס א) כותב: "ואני נוהג, כשמברך איזו אשר המבקשת ברכה, לתת ידי למעלה מראשה באויר, כדי לא לנגוע בשערות ראשה". ידוע ומפורסם שהאדמו"ר הקדושף רבנו ישראל אבוחצירא זיע"א לא היה מקבל נשים כלל  ועיקר. מרן רבנו הסטייפלר זצוק"ל היה מקפיד שלא לקרוא אפי' כתב של נשים! כלל גדול לימדונו רבותינו הקדושים להגדיל האמונה ולהקטין הניסיון.

כבר הזכרנו מה שביקש דהע"ה מהקב:"ה שינסהו ואומנם נתנסה ולא עמד בניסיון, כמבואר בסנהדרין (קז) כי אם הניסיון בא מצד הקב"ה, ישתבח שמו, הוא דואג לכך מלכתחילה שיהא לאדם הכוח להתגבר על  יצרו ולעמוד בניסיון, אם ירצה, שהרי הקב"ה כולו חסד ורחמים ולא יחפוץ במות המת, ח"ו, ומה שהזכרנו כבר ראוי להזכירו בשנית, שבזה ביארו בעלי המוסר (ב"שיחות מוסר" להגר"ח שמולביץ זצ"ל) מדוע לא עלה בידי שרה לעמוד בניסיון העקדה. שאעפ"י שיצחק כלל לא נשחט, הנה כבר פרחה נשמתה, זאת משום שהניסיון היה לאאע"ה ולא לשרה. והמתנסה ע"י בורא העולם, מקבל ממנו גם את הכוח הגדול לעמוד בניסיון ואם יתמסר להתגבר על הניסיון, אומנם יצליח. אבל שרה אמנו ע"ה, שלא אליה כוון ניסיון זה, ממילא לא קיבלה את הכוחות להתגבר, ומיד כששמעה על דבר האסון, שכביכול פקד את בנה, פרחה נשמתה ונפטרה לחיי העוה"ב. וכ"מ ב"בראשית רבה" (פרשה כה אות ג), שכשהקב"ה מנסה את הדורות, מביא את הרעב רק בדור שיכול לסבלו (יפה תואר שם).

כל תרי"ג המצוות גם הן ניסיונות לאדם, והן עומדות מולו מצד יצר הרע, והקב"ה נותן לו כוח, עזר וסיוע להתגבר על יצרו. וכמו שאמרו: "הבא ליטהר מסייעין אותו" (יומא לח) הוכחה לכך מדין אשת יפת תואר, שהתירה אותה התורה ללוחם אף בטרם נתגיירה, כי אין מנסים אדם בניסיון שיודעים שאינו יכול לעמוד בו. ואחז"ל (בקידושין כא) "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא בשר תמותות נבלות". ר"ל, שידעה התוה"ק, שאם תיאסר יפת תואר במלחמה, או אם ייאסר בשר תמותות שחוטות, עתידים להיכשל מתוך שלא יעמדו בניסיון. לכן התורה התירה את מה שאין יכולת להתמודד אתו. מכאן משמע, שיתר המצוות והדינים שאסרה התורה, יש בכוח האדם להתגבר על יצרו הרע ולעמוד איתן כנגדם בהתמודדות עם אתגר הניסיון. כל מצווה ממצוות התורה היטא אתגר ליצר, כשהמטלה על האדם להתגרות ביצרו. אתגר מלשון התגרות. לצורך ההתמודדות עם האתגרים שהתורה הציבה, נתן לנו השי"ת יכולת וסיוע לעמוד בניסיון, אבל אדם המזמין על עצמו אתגרים, שאינם מן התחום שבורא העולם ייעד לו להתנסות בהם, כשיבוא לידי ניסיון, הוא כמעט בלתי אפשרי שיוכל לעמוד בו, כי מלכתחילה לא קיבל את כל הכלים להתמודדות חדשה מעין זו, שהוא המציא ושהוא הזמין את עצמו להתמודד עמה, כי לפעמים, מכוח תפילת האדם, מאפשר לו הקב"ה להתנסות בדברים שהוא מבקש. מסיבה זו, דהע"ה שביקש "בחנני" וכו', קשה היה לו הניסיון ונכשל.

בזה מיושב נוסח התפילה בברכות השחר: "ואל תביאני לידי חטא. ולא לידי עוון. ולא לילדי ניסיון". וקשה, כי הרי עיקר תפקיד האדם בעולמו הוא לעמוד בניסיון, וכמש"כ ה"מסילת ישרים" הנ"ל. יש לומרף שבתפילה זו אנו מבקשים שהקב"ה יצילנו מיסיונות מסוג זה שאנו מביאים על עצמנו, כגון: שמכניס את עצמו לחברה לא טובה, או שעובר במקום שיש בו חוסר צניעות וכד', על זה אנו מתפלליםף "ולא לידי ניסיון" שהקב"ה יעזרנו שלא נגרום לעצמנו ניסיונות מיותרים.

ואעפ"י שאמרו (בברכות לג) : "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", כבר תירץ המהרש"א (בח"א ברכות יו"ד), שהמבקש רחמים על עצמו להינצל מיצה"ר, הרי הוא בכלל "בא ליטהר מסייעין אותו" (יומא לח) ויכול להתפלל כן. כי שערי תפילה לא ננעלו וכוח נתן ליראיו. רואים, שבכוח התפילה ניתן להוציא מידי שמים את מה שבידי שמים. (העורכים). וכן היה רגיל רבי חייא בר אשי להתפלל כל יום: "הרחמן יצילנו מיצה"ר (קידושין  פא).

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת (שלח טו-לח)

כתוב בתנא דבי אליהו רבה במידבר (כו, ו) כשהיו ישראל במדבר נאמר" "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת" (במדבר, שלח טו, לב) אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה! מפני מה חילל זה שבת? אמר לפניו: ריבונו של עולם! איני יודע. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אני אומר לך כי בכל ששת ימי חול יש לו לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו הרעים, עכשיו ביום השבת שאין לו תפילין בראשו ובזרועו, כן חילל זה את השבת. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למשה: צא וברור להם (לגירסא אחרת: צא וברך להם) מצוה אחת שיהיו נוהגים בה בשבתות ובימים טובים, זה מצות ציצית, שנאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם...וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם" (שם לח-לט), ע"כ.

המדרש אגדה (במדבר, שלח טו לב) מביא דברים מקבילים לתנא דבי אליהו בשינוי שטענה זו אמר משה רבנו כסנגוריה על המקושש, והקדוש ברוך הוא דחה זאת מפני שהתרו בו שהיום שבת. ובסוף מסיים: אני אצווה לבני במצות שחייב להתעטף בציצית בשבת, ואז יהא מזכיר מצות שבת, כמו שנאמר: "וזכרתם את כל מצות ה'" (שם לט) ע"כ. והמדרש לקח טוב כאן אומר, שאלו את המקושש מדוע חיללת שבת, לא שמעת "מחלליה מות יומת" (מות כי תשא לאף יד)? אמר להם: שמעתי ושכחתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "ועשו להם ציצית" לשון סימן, לשון ציון, כדי שיהיו ישראל זוכרין את המצוות, ע"כ.

ממדרשים אלו משתמע שמצות ציצית שמטרתה זכירת כל מצוות ה' נבעה ממעשהו של המקושש וכביכול אם לא היה מעשה מקושש, לא היו בני ישראל מצווים על מצות ציצית וצריך להבין הרי ידוע שמיצות ציצית היא מתרי"ג המצוות שנתנו בהר סיני, לפני מעשה מקושש, אם כן מה כוונת המדרשים האלו שמהם משתמע שהמקושש גרם לנתינת מצות ציצית לעם ישראל? אמנם ישנה שיטה אחת האומרת שמקושש היה לפני מתן תורה, בשבת השנייה לאחר מרה, ששם ניתן להם חלק מהמצוות שיתעסקו בהם וביניהם שמירת שבת. אבל בפשטות מקושש היה לאחר מתן תורה. כי לפי המדרש הנ"ל מצות תפילין כבר ניתנה וזה ניתן במתן תורה. וראה בתוספות (בבא בתרא קיט ע"ב ד"ה אפילו) שמקושש היה לאחר חטא המרגלים.

פירוש התוספות על התורה (במדבר, שלח טו מ. מובא ב"ה דר זקנים" ) מביא מדרש האומר: כל ההולך ארבע אמות בלא ציצית, כאילו מקושש בשבת, ע"כ. לפי מדרש זה, ישנו חיוב תמידי ללכת עם ציצית בארבע כנפות. ולכאורה צריך להבין, הרי הלכה ידועה היא שאדם חייב בציצית רק אם הוא לובש בגד בעל ארבע כנפות, כפי שמובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן י סעיף א) כמבואר בכתוב: "כעל ארבע כנפות כסותך" (דברים כי תצא כב, יב) ודורשים בספרי: "ארבע" ולא שלוש, ואם אדם לובש בגד פחות מארבע כנפות פטור מציצית. וכמו כן ידועה ההלכה (שולחן ערוך שם סימן יח, סעיף א) לילה לאו זמן ציצית הוא, כי נאמר מ"וראיתם אותו" (במדבר שלח טו, לט) ע"כ. ולפי דברי המדרש הנ"ל משווים מי שהולך ארבע אמות בלא ציצית כמקושש בשבת, הרי לפי ההלכה לא חייבים ללכת תמיד בציצית.

המנהג שיהודי הולך עם כיסוי ראש כיפה אין לו מקור הלכתי. הוא נובע ממידת חסידות, כמו שנאמר בגמרא קידושין (לא  ע"א) רב הונא בריה דרב יהושע לא הלך בגילוי ראש, לפי  ששכינה למעלה מראשו, ע"כ. וכן הגמרא בשבת (קנו ע"ב) מביאה מעשה באמו של רב נחמן בר יצחק שאמרו לה החוזים בכוכבים שבנה יהיה גנב. ובכדי לשנות זאת, אמרה לבנה: כסה ראשך כדי שתהיה עליך יראת שמים, וביקשה רחמים שלא ישלוט בו יצר הרע. הבן לא ידע מדוע אמו מקפידה על כיסוי הראש. יום אחד ישב ולמד תחת הדקל, נפל הכיסוי מעל ראשו, הרים עיניו וראה את פירות הדקל, לא התגבר על יצרו ואכל מפירות הדקל שלא היו שלו, ע"כ.

אך למרות שחבישת הכיפה מקורה במנהג חסידות, וכביכול אין חובה לחבוש כיפה, נתקבל כיסוי הראש בעם ישראל כסמל החשוב ביותר של קבלת עול מלכות שמים. וכמו כן הכיפה מצילה מן העבירות, כי יהודי עם כיסוי ראש ימנע מהרבה עבירות אילולא כיסוי הראש. שהחיצוניות משפיע על הפנימיות אם כן רואים מהכיפה שלמרות שאינו מן הדין, נתקבל כיסוי הראש כמו הלכה. ולכן נתקבל שלא ללכת ארבע אמות בלא כיסוי ראש, כמובא לעיל. ישנם אנשים שחובשים כיפה וציצית ומחללים שם שמים, הכיפה והציצית אמורים להזכיר להם שהם בנים לה' יתברך. וברגע שאן הם מתיחסים למטרת המיצות לא רק שאין הם מקימים מיצוה אלא עברה חמורה של חילול השם שענאמר באבות המשתמש בתגא חלף.

כמו כן מצות ציצית. אמנם על פי הלכה אין כלל חיוב לקיימה אם אדם לא ילבש בגד בעל ארבע כנפות, וכן בלילה אין חיוב כלל. אך זהו עיקר הדין. וכך ניתנה המצוה בהר סיני במסגרת תרי"ג המצוות אבל לאחר מעשה מקושש בשבת, שלא היתה עליו שום מצוה שתזכיר לו את תרי"ג המצוות וזה גרם לו להיכשל, אומר הקדוש ברוך הוא למשה: צא וברור להם, כלומר מתוך תרי"ג המצוות שניתנו מצוה אחת שמזכירה את תרי"ג המצוות ותגן עליהם מן העבירה, ושאותה מצוה אפשר לעשות גם בשבת ובימים טובים. אותה מצוה היא ציצית, שניתנה כבר בהר סיני, אלא שלפי הדין מהר סיני אין חובה כלל לקיימה, כי אפשר לעוקפה על ידי שלא ילבשו בגד בעל ארבע כנפות. לפיכך מציע כביכול הקדוש ברוך הוא כסגולה ליראת שמים, שאדם יחייב עצמו בציצית וילבשה תמיד כדי שיזכור את כל מצוות ה' והיא תהוה הגנה מלהיכשל בדבר עבירה ולא רק זה אלא שכל שניה ושניה הוא מקיים מיצות עשה מין התורה ששכרה גדול בשמים ואם אפשר לקיים מיצות עשה עשרים וארבע שעות ביממה ללא שום קושי אז איך אפשר שלא לקימה.

לכן אומר המדרש שכל מי שהולך ארבע אמות בלא ציצית, כאילו מקושש בשבת, כשם שאותו מקושש בשבת לא ניצל מחילול שבת מפני שלא היתה לו את ההגנה של הציצית המזכירה את כל המצוות. לכן, מי שהולך ארבע אמות בלי  ציצית, הוא חשוף להיכשל בדבר עבירה, וזה מקביל לענין שלא ללכת ארבע אמות בלא כיסוי ראש ראה כיצד ציצית הצילה מדבר עבירה בגמרא מנחות מד ע"א. (מידרש אור חדש)

מעשה שהיה מנהג היה בביתו של רבי ישראל מרוזין זצ"ל: כשמלאו לתינוק שלשים יום התקינו לו בגד של ארבע כנפות עם ציצית.

כשהיה רבי דוד משה מטשורטקוב בנו של רבי ישראל, תינוק רך, ארע יום אחד שהילד בכה בכי תמרורים ולא הפסיק אף לרגע. ניסתה אמו הצדקת להרגיעו ניסתה לשעשע אותו אך הפעוט הוסיף לבכות בלי הרף.

נחרדה הרבנית: שמא חולה הילד במחלה קשה, חלילה וחס, ויש להזעיק את הרופא בדחיפות? נכנסה אל חדרו של בעלה הקדוש וסיפרה לו כי הפעוט בוכה ללא הפוגה, והיא חוששת כי מחלה קשה תקפה אותו.

צחק רבי ישראל ואמר: "בודאי שכחו לעטפו בארבע כנפות עם הציצית!"

אצה הרבנית אל הילד הבוכה, הסירה את מלבושיו ואכן, צדק הרבי הקדוש: משום מה שכחו להלביש היום לדוד משה'לה הפעוט את ארבע הכנפות שלו...מהרה אפוא ועטפה את התינוק המתיפח בארבע כנפות, וראה זה פלא, מיד פסק העולל מבכיו הממושך! מאז אותו מאורע כנוי אחיו הקדושים את אחיהם: "היהודי של הציצית" (מעשיהם של צדיקים).

מעשה שהיה באותה שנה היתה עצבות נסוכה על פניהם של יהודי וילנא בערב סוכות, ולא לשוא הקימו היהודים את סוכותיהם ורכשו ארבעה מינים בעוד עיניהם דומעות ופניהם קודרות הגאון רבי אליהו מוילנא, חלה במחלה אנושה!

כל ימיו סרב הגאון מוילנה להזדקק לעזרת רופא, בהיותו חולה. אך הפעם נענה להפצרותיהם של בני ביתו, כיון שלא יכול לראות בצערם, והסכים שרופא מומחה יבוא לבדקו.

בא הרופא וניגש לבדוק את החולה האנוש. הוא רכן מעל מיטת הגאון וקרב אזנו כדי לשמוע את קצב פעימות הלב ואת מצבם של איברי הנשימה. לאחר הבדיקה יצא הרופא אל החדר השני, שם הקיפוהו בני המשפחה ושאלו בדאגה: "מה מצבו" היכן הוא עומד?"

ענה הרופא: "הוא עומד במסכת כלים". לרגע לא הבינו בני המשפחה את דברי הרופא, והוא הסביר, כי בשעה שקרב את אזנו אל החולה, שמע אותו חוזר בקול חלוש, כמעט בלתי נשמע, על מסכת כלים. היה זה אחד מימיו האחרונים של הגאון מוילנה, מחלה קשה כרסמה בו וכמעט לא הותירה בו כוחות אך הוא המשיך בלמוד תורה עד הרגע האחרון!

כשהאיר היום, בבקרו של היום החמישי לסוכות, ביקש הגר"א לקיים מצות נטילת לולב. הגישו לו את ארבעת המינים, ברך עליהם הגאון בשמחה ולאחר הברכה המשיך להחזיקם בידיו וכך, כשהלולב והאתרוג בידיו הקדושות, עברו רגעיו האחרונים בעולם הזה.

דקות מעטות לפני פטירתו, נטל הגאון את ציציותיו בידיו, וכה אמר לבני ביתו שנצבו סביב מטתו: "כמה קשה להפרד מהעולם הזה! כמה יקר כל רגע בעולם הזה! הנה, על ידי ציצית, שמחירה פרוטות מעטות מקיים היהודי מצוה ומסוגל להגיע למדרגות עליונות, ואף לקבל את פני השכינה. היכן נוכל למצוא זאת בעולם הבא?!"

ובמילים אלו יצאה נשמתו בטהרה ועלתה אל גנזי מרומים (מעשיהם של צדיקים).

והיה לכם לציצית...ולא תתורו אחרי לבבכם (שלח טו-לט)

על פני היהודי, שנכנס אל חדרו של האדמו"ר רבי יהושע'לה מבלז, ניכר עצב עמוק. וכשפצה האיש את פיו וסח את אשר מעיק על ליבו התבררה הסיבה ליגונו.

"בני יחידי, אשר אהבתי: סיפר האיש בקול רוטט מבכי, "התחבר לאנשים ריקים ופוחזים והושפע מדרכיהם הנלוזות. הוא יצא לתרבות רעה, והתדרדר מדחי אל דחי. ועתה..." אנחה שוברת לבבות בקעה מפיו של האיש, "עתה מתכון הוא לשאת אשה נוכריה! כה כעסתי כששמעתי זאת", האיש הרים את קולו "עד אשר גרשתי אותו מעל פני והוצאתי אותו מביתי. אך לאחר מעשה חשבתי לעצמי: האם מן הראוי היה לעשות זאת, או שמא היה עלי לנקוט דרך אחרת!"

"אכן", נענה הצדיק, "לא היה זה נכון להרחיקו מהבית. שנה את התנהגותך כלפיו, ומעתה התחל לקרב את הבן אליך. השב אותו הביתה, והשתדל להביא אותו הנה אלי..."

שב האיש אל עירו ופנה לחפש את בנו. כשמצא את הבן, לא האמין האב למראה עיניו: אותו בן שכעזב את ביתו גאה והדור היה עתה מסכן ואומלל בגדיו הקרועים השתלשלו ברשלנות מעל גופו ומקום מגורים כלל לא היה לו! עשה אפוא האב כדברי הרבי ופנה אל הבן: "בוא הביתה", אמר. הבן הסכים, ובבואו הביתה זכה ליחס נפלא: אביו האכילו והשקהו במיטב המאכלים והמשקאות ואף רכש בעבורו בגדים חדשים ונאים.

כל אותה עת לא שוחח האב עם בנו מאומה על אודות נשואיו לאותה נכריה. והבן התענג על שהותו בבית אביו והתאושש מהעוני והמחסור שהיו מנת חלקו בעת האחרונה. באחד הימים פנה האב אל הבן: " אני מתכוון לנסוע לבלז, התחפוץ להצטרך אלי?"

הבן, שהכיר טובה לאביו על כל מה שעשה בעבורו, החליט לגרום לו קורת רוח והצטרף לנסיעה. במהלך הנסיעה שוחחו השנים על נושאים רבים, ובין היתר דברו על אודות נשואיו של הבן. בזה הרגע לבשו פני הבן ארת של נחישות והוא אמר חד משמעית: "בענין זה לא אשנה את דעתי, ואיש בעולם לא יצליח להשפיע עלי לשנות את דעתי, גם הרבי שלך לא יצליח בכך!" "ומה בדבר בני משפחתה של אותה נוכריה?" שאל האב את בנו, "כיצד לא תחשש מהם, שמא רוצחים ושודדים הם?!" "הו אבא!" השיב הבן בבטול, "מדוע תחשוב כך? אנשים הגונים הם!"

בהגיעם לבלז נכנסו שניהם אצל הרבי. והרבי, פתח בשיחה מלבבת עם אותו בן, עד שחש כי הבן רוחש לו אמון רב. או אז הגיש לו הרבי "טלית קטן" מצויצת, לבנה כשלג. "לבש אותה מתחת לבגד", אמר הרבי לבן "אמור אתה להמצא בקרב הנכרים, וזהו מקום סכנה, והטלית הזו תהא לך לשמירה".

הבן שרחש אמון לרבי ושמח כי הרבי כלל אינו מנסה להשפיע עליו לבל ינשא לנכריה הסכים ללבוש את הטלית. זמן קצר לאחר ששבו האב ובנו מנסיעתם לבלז, הגיע מועד נשואיו של הבן. ואותם נשואין אמורים היו להערך בהילולה וחינגא כדרכם של הנכרים.

על פי עצת הרבי מבלז, השתתף בטקס גם האב היהודי. הוא ישב מן הצד, ליד שולחן קטן שהוכן במיוחד בעבורו, ועקב בעיניו אחר הנכרים המתהוללים. בראש השולחן ישב בנו ה"חתן" והשתכר והתהולל כחבריו הגויים.

כטוב ליבו ביין חש הבן ה"חתן" בחום רב והסיר את בגדו העליון. למרות זאת יקד היין בקרבו והציף אותו בחום. ניסה אפוא להשתחרר מעוד מלבוש ומעוד מלבוש עד אשר נגלה לעיני כל קהל הנוכחים בגד מוזר: "טלית קטן" בצבע לבן!

"הביטו קרא אחד הנוכחים בתדהמה, "הן זהו בגד של יהודים! החתן לובש בגד של יהודים!" "החתן הוא יהודי!" ובחמת זעם התנפלו עליו. "מדוע אמרת שאתה גוי? כיצד העזת הרעימו בקולותיהם והפליאו בו מכותיהם. מכות קשות ומכאיבות ספג ה"חתן" ולבסוף גורש מהחתונה ונאלץ לנוס על נפשו כל עוד רוחו בו. או אז נזכר בדבר אביו על אודות משפחתה של הכלה הוא נוכח כי אכן בני משפחתה אינם אלא חבורת גזענים אלימים. החבילה נתפרדה אפוא, והבן נעשה לבעל תשובה וחזר לצור מחצבתו. (מעשיהם של צדיקים).

ליקוטים מהחוברת ציצית מאת הרה"ג דוד יוסף שליט"א: ועשו להם ציצית

מצות עשה מן התורה להטיל ציצית בבגד שיש בו ארבע כנפות, שנאמר: גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", וכן נאמר: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם" וכו'.

טלית קטן

ראוי ונכון מאוד שכל אדם החרד לדבר ה' ישתדל לקיים מצות ציצית וילבש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצוות בכל עת ובכל שעה, וכמו שנאמר: "וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".

נהוג אצל חכמי הקבלה משנעשה הקטן בן שלוש שנים, יעשה לו תכף טלית קטן ולא ימתין עוד.

מצות ציצית ושכרה

מצות ציצית יש בה סגולה גדולה לכמה ענינים ומצלת את האדם מן החטא ומשמרתו מכל רע. וכמו מזוזה לבית, כן ציצית לגוף (תפילה למשה) וכן אמרו, שכל הזהיר במצות ציצית זוכה ומקבל פני שכינה. (מנחות דף מג').

בזכות מצות ציצית

ציצית בגימטריא "צדקות" וגימטריא "נשרים: לומר שמי שהוא זהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני שכינה. דכתיב: "אני בצדק אחזה פניך". וזוכה למה שנאמר: "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

הזהיר בציצית

אמר ריש לקיש: "כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשים לו שני אלפים ושמונה עשרה מאות עבדים בשמים, שנאמר: "כה אמר ד' צבאות בימים ההם יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור נלכה עמכם..."(שבת לב').

מצות ציצית כהקבלת פני שכינה

ציצית, פרשו חכמינו זכרונם לברכה, מלשון ציץ לשון הסתכלות "וראיתם אותם" אין כתיב כאן, אלא וראיתם אותו מגיד, שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקבל פני שכינה. (ירושלמי ברכות א).

אמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת מנחות: "וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצות ה' ציצית בגימטריא 600 ועוד 8 חוטים  ועוד 5 קשרים, הרי הם תרי"ג מצוות –613 מצוות

לפיכך נקרא שמה ציצית, מלשון הצה, כמו שכתוב: "מציץ מן החרכים" שמציץ בה ונזכר בכל המצוות. (ילקוט שמעוני).

מצות ציצית היא שקולה ככל המצות (נדרים כה, א) וזוהי פתח תקוה להשלמת רמ"ח איברים ושס"ה גידים נפשו רוחו ונשמתו. מאחר שאין אנחנו יכולים לקיים התרי"ג מצות, כשאנו מקימים מצות ציצית, חשוב כאילו קימנו התרי"ג מצות, אבל צריך לכון כן בפרוש, וטוב לומר קודם הנחת ציצית:

יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלהי אבותינו שתקבל ברחמים וברצון מצות ציצית שאנחנו מקימין כאילו קימנו בכל פרטיה ותקוניה ודקדוקיה וכאילו קימנו כל תרי"ג מצות התלויות בה:

ולכן צריך להיזהר שלא יחסר מעליו טלית קטן, ויזהר בין בטלית גדול בין בטלית קטן, שיהא כשר כדינו וככל משפטו, שאם לא יזהר, נמצא שלא קים מצוה וההעדר טוב, שבהניחו בגד ארבע כנפות בציצית שאינו כשר, עברה היא בידו שמברך ברכה לבטלה, ושלובש בגד ארבע כנפות בלא ציצית וכן צריך לזהר לקיים בו זה אלי ואנוהו (שמות טו-ב) בטלית נאה, שאם מלובש בגדים נאים, והטלית שעל בגדיו יהיה קרוע בלוי, הלוא יבוש בעולם הזה ויכלם לעולם הבא וכדי בזיון וקצף.

ויזהר לעשות טלית, בין קטן בין גדול מצמר רחלים ולא משאר מינים, שאינו מקיים אלא מצוה דרבנן והרי זה דומה למי שיכול להרויח אלף זהובים ומתרצה בחמש מאות:

וראוי לחנך את הקטנים במצוה זו ויהיה להם טלית קטן תחת בגדיהם תדיר, ובזה יקנו סדר קדושה ויהיה להם סיוע על התורה ועל העבודה. והפליגו בזהר הקדוש בשבח המגיע ליוצא מביתו מעוטף בציצית ומכותר בתפילין, אשרי מי שיוכל לעשות זאת. (פלא יועץ).

דבר החסידות – פרשת קרח

ב"ה

דבר החסידות – פרשת קרח

 

למה על שם קרח?

 

ישנו סיפור עממי, שאדם נכנס פעם לבית הכנסת, וביקש מהרב שרוצה להיות כהן.

הרב כמובן סירב. הציע האיש סכום כסף עבור 'כיהונו', הסביר לו הרב שאי-אפשר להפוך מישהו לכהן. הציע האיש סכומים יותר ויותר גדולים.

עד שלבסוף שאל אותו הרב:

-         מה כל כך בוער לך להיות כהן?

-          

-         ענה האיש: פשוט אבא שלי היה כהן, וסבא שלי היה כהן, אז גם אני רוצה להיות כהן...

 

~~~

פרשתנו נקראת בתפוצות ישראל בשם "פרשת קרח".

ודרוש ביאור:

א)    מדוע בחרו לקרוא לפרשה על שמו של אדם רשע*, והרי ידועים דברי הגמרא (יומא לח, ב) "דלא מסקינן בשמייהו" [=שאין לקרוא בשמו של רשע], על יסוד הפסוק במשלי (י, ז) "שם רשעים ירקב"?

ב)    ביותר קשה הדבר, שהרי פרשיות רבות נקראות על שם התיבה הראשונה בפרשה, כמו וירא, ויצא, וישלח, ועוד (ולא נקראו בשם "פרשת יעקב" וכדו'), ואם כן מדוע כאן קראו לפרשה דווקא בשם "קרח", ולא "פרשת ויקח"**?

ויש לבאר ובהקדים:

על הפסוק "זאת עשו קחו לכם מחתות, קרח וכל עדתו" (טז, ז) אומר המדרש (הובא ברש"י) שמשה אמר להם: "אנו אין לנו אלא ה' אחד . . וכהן גדול אחד, ואתם מאתיים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך".

וקשה להבין: עומדים קבוצת אנשים שחולקים על כהונת אהרן ומבקשים לקחת אותה ממנו, איך יתכן שמשה רבינו כביכול משתתף איתם (אפילו בדיבור בעלמא) באומרו "אף אני רוצה בכך"? ובכלל לאיזו תועלת אמר משה משפט זה?

ונקודת הביאור בזה:

מחלוקת קרח ועדתו לא היתה, מיסודה, נגד בחירת הקב"ה באהרן, שהרי הם היו דור דעה, והם גם ראו את כל האותות והמופתים שעשו משה ואהרן, אלא שהם רצו כולם להיות כהנים (גדולים), כלשון הכתוב "ובקשתם גם כהונה"***, ומכך הגיעו לעוד סברא: שכמו שע"י תפלה אפשר לבטל גזירות (כפי שמשה ביטל גזירת כליה על חטא העגל) – כך, סבר קרח, אפשר לפעול שהקב"ה יבטל את מינויו של אהרן וימנה אותו כהן גדול במקומו.

[ובפרט, שהיה להם בסיס לטענה: אהרן הרי היתה לו שייכות כלשהי לחטא העגל, שחטא זה הוא הסיבה שהעבירו את העבודה מהבכורות לכהנים. בזמן ששבט לוי (שקרח בכללם) היו נקיים לגמרי מחטא זה, ואדרבה – "כל בני לוי" נלחמו עם אלה ש"פרעה אהרן לשמצה"]

ועניין זה – הרצון להיות כהן גדול, כשלעצמו זו שאיפה טובה, שרוצים להתעלות לדרגת הקדושה של "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים", ועל זהאמר משה "אף אני רוצה בכך" (והפסול הוא רק באופן הפעולה שנקטו, נגד רצונו של הקב"ה שאהרן יהיה כה"ג).

ולכן נקראת הפרשה בשם "קרח" ולא "ויקח"; כי "ויקח" מורה על העניין השלילי בפרשה – המחלוקת, כתרגום ויקח – ואתפלג, משא"כ "קרח" מסמל עניין חיובי – התשוקה להתעלות ולהיות קדוש ככהן גדול, שרצון זה ראוי שיהיה לכל אדם מישראל, על דרך מארז"ל (תדא"ר פכ"ה בתחילתו) שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יח, קרח שיחה א סעיף ז (עמ' 191, ובמתורגם ללה"ק עמ' 207). שיחת ש"פ  קרח, ג' תמוז ה'תשמ"ח ס"ג ואילך (נד' בתו"מ התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 536 ואילך) ועיי"ש ההוראה בקשר לג' תמוז: שיש לקרב גם יהודי ש"בשם ישראל (רק) יכונה", ונראה לכאורה במצב של "קרח" ולמצוא הטוב והיפה שבו כו'. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' רנג-ד.

 

______________

*)  שהרי רק בני קרח עשו תשובה (ראה סנהדרין קי, סע"א. תנחומא פרשתנו יא. זח"ג נו, ב. פרש"י פרשתנו טז, ז. פינחס כו, יא).

 

**)  ואכן הרס"ג (בסידורו) והרמב"ם (ב"סדר תפילות כל השנה") כותבים פרשת "ויקח קרח", אך המנהג הנפוץ הוא לכנותה "קרח" לבד.

[לכאורה היה אפשר לתרץ, שמחלוקת קרח על הכהונה היתה "ירידה לצורך עליה", שהרי בפרשת מתנות כהונה בהמשך הפרשה (יח, ח) כותב רש"י "לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לו (לאהרן) כ"ד מתנות כהונה כו'", זאת אומרת שקרח גרם חיזוק ותוקף לעניין הכהונה.

אבל, קשה לבאר כן, כי מעלה זו (מתנות כהונה) היתה על ידי ביטול לגמרי של קרח; "ויאבדו מתוך הקהל", ולכן מסתבר לומר שיש מעלה גם בקרח עצמו, שלכן נקראת הפרשה על שמו.]

 

***)  בכתוב (טז, י) לא מפורש שבקשו כהונה גדולה, אבל כן מפורש בת"א ותיב"ע עה"פ. וכן משמע בתנחומא פרשתנו ה, במדב"ר פי"ח,ח. פרש"י טז, ז.

 

___________________________________

דבר החסידות – פרשת קרח

דבר החסידות – פרשת קרח

 

ראשיתם – לך נתתים...

 

סיפר המשפיע הרה"ח הרב שלמה שי' זרחי, משפיע בתומכי-תמימים המרכזית, ניו-יורק:

אחד מידידיי, שהיה שייך לזרם הליטאי, סיפר לי:

פעם, בחורף תשכ"ג, הייתי צריך להיפגש עם איזה חסיד חב"ד ולהעביר לו סכום כסף. קבענו להיפגש במרכז חב"ד 770 אשר בשכונת קראון-הייטס. ואכן נפגשנו שם בערב והבאתי לו 30,000 דולר.

ואז התברר, שאותו יום היה כ"ד טבת, בדיוק 150 שנה להסתלקותו של אדמו"ר הזקן ולרגל המאורע החליט הרבי לערוך התוועדות.

הציע לי ידידי, שהיות שאנו כבר נמצאים כאן – אשאר איתו להתוועדות של הרבי. הסכמתי. וכך לראשונה בחיי זכיתי להשתתף בהתוועדות. לקראת הסיום, החל הרבי לדבר חזק על נתינת צדקה בקשר ליארצייט ולפתע הכריז: שכל אחד ירוקן את הכסף שיש לו בכיס וימסור לצדקה!

עמדתי לא הרחק מהחבר שלי, החב"ד'ניק, והצצתי לכיוונו; תהיתי מה הוא יעשה עכשיו? אני הלוא יודע שיש לו בכיס 30,000$ שקיבל זה עתה ממני, סכום לא-מבוטל כלל ועיקר, ובפרט באותם הימים...

אני מבחין איך הוא זע באי-נוחות, מעביר את הכסף מכיס אחד לשני, ואחרי זמן קצר אני רואה והנה הוא מניח את הכסף על השולחן ומעבירו לצדקה.

הייתי בכזו התפעלות, שאמרתי לעצמי – אם יש קהילה שבה אדם מן-השורה, בעל-עסק, מגיע לרמה כזו של מסירות-נפש עבור מילה של הרבי – אני רוצה להשתייך לתנועה זו!

וכך נהייתי לחסיד חב"ד...

(שמעתי מהגה"ח הרב מרדכי מישולבין, ראש ישיבת תות"ל ביתר עילית

וראה תורת מנחם חלק לו עמ' 56-7)

~~~

בפרשתנו (יח, יא ואילך) מצווה התורה על מתנות כהונה: להפריש לכהן תרומה וביכורים וכו'.

מצוות תרומה מוזכרת במשנה הראשונה בש"ס: "מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן".

והרבי פעם הקשה – במהלך "הדרן על הש"ס" – דלכאורה, מדוע מקשרים את מצוות ק"ש עם מצוהנוספת, מצות תרומה? [ואמנם הגמרא מתרצת, ש"מילתא אגב אורחיה קמשמע לן" – שהמשנה רוצה ללמדנו בדרך-אגב דין בהלכות טבול יום. אבל עדיין קשה מדוע צריך להכניס את זה דווקא כאן,בתחילת מסכת ברכות ומצוות קריאת-שמע?]

מובא על כך בספר הון עשיר (לבעל משנת חסידים): שכשם שתרומה היא "ראשית", המבחר שבתבואה, כמ"ש (פרשתנו יח, יב) "כל חלב תירוש ויצהר ראשיתם גו'" – כך גם ק"ש, שעניינה קבלת עול מלכות שמים, היא היסוד והתחלה של הכל.

אבל, עדיין יש לדייק, מדוע נקטה המשנה את הלשון "לאכול בתרומתן" ולא כהלשון הרגיל בכל מקום "לאכול בתרומה"*?

מבאר הרבי ובהקדים:

שלכאורה, איזה סימן מביאים לזמן ק"ש של ערבית מאכילת תרומה? הרי מצוות ק"ש היא מן-התורה, ואכילת תרומה בזמן המשנה (ובכל ימי בית שני) היתה רק מדרבנן**, והרי "ספיקא דרבנן לקולא" וממילא מובן שאם הטבול-יום רוצה לאכול תרומה כבר משקיעת-החמה שהוא ספק לילה – מותר, משא"כ ק"ש שספיקה לחומרא – הוא יוכל דווקא מצאת-הכוכבים! ואיזה היקש הוא זה?

אלא, מחדש הרבי, שעל כרחך צריך לומר שאין כוונת המשנה "לאכול בתרומתן" לתרומה, אלאלביכורים, שדווקא היא נקראת 'תרומתן', כי ביכורים אינם כמו תרומה שהיא "של בעלים ליתנן לכל כהן שירצה" אלא הם תרומתן של הכהנים, כמ"ש הרמב"ם (הל' ביכורים רפ"ג) "הביכורים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין אותה ביניהן".

ועפ"ז ממשיך הרבי, מובן עוד יותר הקשר בין ק"ש ל'תרומתן' שפירושו ביכורים:

הרי ה'הון עשיר' ביאר ש"קריאת שמע היא הראשית המובחר מכל המצוות, דומיא דתרומה שהיא ראשית, המבחר שבתבואה" – אבל זה הרבה יותר מודגש בביכורים מבתרומה, כי בתרומה אמנם "מצוה לתרום מן היפה" אבל החיוב דתרומות הוא בשדה כחושה כמו בשדה שמנה.

משא"כ בביכורים – הרי כתב הרמב"ם "אין מביאין ביכורים אלא משבעת המינין האמורים בשבח הארץ" ובהם גופא "לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים" רק מהכי מובחרים, וזהו הרמז לק"ש: שאינה 'ראשית' כמו תרומה גרידא, אלא כמו ביכורים שהיותם מן המובחר הוא לעיכובא – שלא רק שיהודי מתחיל את היום עם קריאת שמע, קבלת עומ"ש, אלא הוא גם נותן את הדברים הטובים והשמנים ביותר לענייני התורה ומצוותיה – "כל חֵלב להשם".

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: התוועדות י"ט כסלו תשכ"א סעיף כח-לא (נד' בתו"מ חכ"ט עמ' 252 ואילך) – עיי"ש בעומק ואריכות ה'הדרן'. כאן הובא רק עניין אחד בקיצור [וראה עוד בעניין "כל חלב לה'" בדבר-החסידות 198 – פ' קרח אשתקד].

______________

*)  במלאכת שלמה (למשנה כאן) ביאר, שמה שנקט "בתרומתן" ולא "בתרומה", להודיענו שדווקא תרומת דגן ויצהר שדידהון היא (תרומתן, שנעשית נכסי כהן – ראה קידושין נח, א) הותרה להם בהערב שמש אע"פ שלא הביאו כפרתן, אבל לא תרומת הקדשים (ש"משולחן גבוה קא זכו" (ראה שם נב, ב) שכפרה מעכבתם.

אמנם, תירוץ זה אינו מחוור לגמרי, שהרי "לשון חכמים לעצמו" (ע"ז נח, ב), וכמעט בכל מקום הכוונה בלשון "תרומה" היא לתרומת דגן תירוש ויצהר ולא לתרומת הקדשים.

**) כמ"ש הרמב"ם (הל' תרומות סוף פ"א) "התרומה . . אפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן, שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר כי תבואו – ביאת כולכם".

דבר החסידות – פרשת קרח

ב"ה

ע"פ בקשת א' הנמענים שי' שמוסר שיעור כל שלישי בערב ונוהג למסור רעיון מ"דבר-החסידות" – אשתדל להקדים ולשלוח את הטור קרוב יותר לתחילת השבוע.

ולהעיר שהשבוע מתחילה השנה החמישית בע"ה ש"דבר-החסידות" נשלחת (ומגיעה, כיום, לכמה אלפים מישראל כ"י) מדי שבוע, וכאן המקום להביע יישר כח על ההשתתפות, על ההערות, על ההעברה הלאה ובעיקר על השימוש בסיכומים אלה.

א"ח

 

דבר החסידות – פרשת קרח

 

כל חלב לה'

בפרשתנו נאמרה פרשת מתנות כהונה. אומרת התורה (יח, יב) "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים. ביכורי כל אשר בארצם וגו'".

כלומר, שמתנות כהונה דורשים מן האדם שני דברים: א) שיש לתת את ראשיתפרי הארץ ואת ראשית גז הצאן לה'. ולא זו בלבד אלא  ב) יש לתת גם אתהמובחר – כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן.

הרמב"ם מלמדנו שכן הוא בכל המצוות, ובלשונו הזהב (בסוף הל' איסורי מזבח): "והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב; אם בנה בית תפילה – יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב – יאכיל מן הטוב והמתוק שבשלחנו, כסה ערום – יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר – יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר כל חלב לה' וגו'".

כשם שיש את ה'חלב' והמובחר במזון, לבוש ובית (שהם שלשת הסוגים שהרמב"ם מדבר עליהם) – כך יש גם את ה'חלב' בעניין הזמן: שהזמן הכי מובחר ורגוע שבכל יום הוא מיד לאחר הקימה, שאז רגוע המוח.

יש איפוא לדעת גם כאן ש"כל חלב לה'" – שזמן זה צריך לתת לקב"ה! ככתוב (לעיל טו, כ) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה", ופירש כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "ראשית עריסותיכם" – ראשית כשקמים מהעריסה, מהמיטה, כלומר את הזמן הראשון שלאחר הקימה – יש לתת תרומה לה'.

לפיכך, כשנדונו בארה"ב סדרי הלימודים בישיבות עמד על כך הרבי הריי"צ בתוקף שאך ורק לימודי הקודש יתקיימו בבוקר, ולימודי החול יתקיימו במחצית השניה של היום, שכן בבוקר כשהמוח רגוע – הוא הזמן המוצלח ביותר, ו"כל חלב להוי'".

וכן בעלי-עסקים, למרות שעיסוקם ב"עובדין דחול" – עליהם לדעת שהעיקר הוא תורה ותפילה, וראשית ומבחר הזמן של היום יש להקדיש לה': קודם צריך להתפלל, ואח"כ ללמוד – כמ"ש בהלכה (שו"ע סי' קנה ס"א) – שמבית הכנסת יש ללכת לבית המדרש, ורק אח"כ אפשר לעסוק בדברי הרשות.

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ב, קרח (עמ' 326 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 31 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "מעייו חי" ח"ד עמ' 76 ואילך.

 

תיקון טעות: ב"דבר החסידות" שבוע שעבר (שלח) נכתב שהתוס' המביא את המדרש מקושש לש"ש נתכוין הוא בב"ב קיט, א, ויש לתקן קיט, ב. הטעות הזו מופיעה גם ב"פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קיט וגם שם יש לתקן כנ"ל.

כמו"כ בשיחה הנוכחית כתבו ב"מעיין חי" (ח"ד עמ' 78) ראשית עריסותיכם – כשקמים מֵהַמֵיטָב, וצ"ל מֵהַמִטָה, כבפנים.

 

דבר החסידות – פרשת קרח – ג' תמוז

דבר החסידות – פרשת קרח – ג' תמוז

 

רועה ישראל

השבת, ג' בתמוז חל יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר הרבי מליובאוויטש זי"ע, ולכן בחרתי לחרוג מהשגרה ולכתוב משהו שנחרת בזכרוני, כשהסתופפתי בחצר קדשו של הרבי:

בהיותי ילד לקח אותי אבא ז"ל מספר פעמים לתפילה בבית מדרשו. הרבי נהג לחלק מטבעות "ניקל" לצדקה לילדים שנקרו בדרכו בהיכנסו לבית הכנסת למנחה. אבא היה דוחף אותי להושיט יד ולקבל ניקל, אח"כ היה מרים אותי ושלשלתי את הניקל לקופה.

בגיל 16 כבר למדתי בישיבה בשכונת הרבי. ואז גיליתי שלרוב חברי היה אוסף של ניקלים מהרבי, הם היו 'פודים' את הניקל של הרבי ונותנים אחר לצדקה, ורק לי לא היה, והדבר הציק לי.

ביום שישי אחד בצהריים, בצאתי מביהכנ"ס לכיוון הרכבת לנסוע ל"מבצע-תפילין", הרבי בדיוק יצא ממשרדו לנסיעה ל"אהל" (=ציון חותנו, ומקום מנוחתו של הרבי כיום). בדרכו לרכב עמדו 3 ילדים, הרבי ביקש מהמזכיר מטבעות ונתן לשלושתם.

אני עמדתי מאחור וחשבתי 'כמה חבל שאין לי אף ניקל' (הרבי כידוע נותן ניקלים רק לילדים) ואז לפתע הרבי הסתובב לאחור, העיף בי מבט, ביקש מהמזכיר ניקל נוסף ונתן לי... הייתי בהלם! אז חשתי את המשמעות של רועה ישראל אמיתי.

כפי שהרבי מדגיש, "צדיקים רועי ישראל לא יפרדו מעל צאן מרעיתם" ובוודאי גם היום הרבי משפיע כוחות וברכות לכל עם ישראל אותם אהב כל כך. ביום ההילולא, נתוועד יחדיו ונקבל את כל אותם השפעות והחלטות טובות בדרך אשר הורנו, ובקרוב ממש יוליכנו לגאולה השלמה – משאת נפשו.

שבת שלום!