פרשת אחרי מות

שיחה לפרשת אחרי-מות קדושים - מאת הרב ישראל אשלג

פרשת אחרי-מות קדושים?
מאת הרב ישראל אשלג
שמעו ותחי נפשכם
להגדיל תורה ולהאדירה

 

דבר החסידות – פרשת אחרי קדושים - בגדי לבן

ב"ה

 

 

see 🆑 : 24/7 Phone Support, The Best Online Pharmacy. HealthLive - best choice. Low pricing, discounts, flawless customer support Generic Viagra Soft Tabs 50mg Online . Our online store has gathered all the best medical deals on the market. 24/7 Phone Support. Get Buy Elavil Online special reduced price. Observing http://broadwayinsurancegroup.com/?yid=Buy-Propecia-Online-In-India the swallow is also necessary in the winter, football. http://themaass.com/?5ca=2e Lowest prices for Generic and Brand drugs. Bonus 10 free pills, discounts and FREE SHIPPING. Cheapest drugs online - buy and save money. Buy see url SafeOnlineCanadianPharmacy. Buy Generic V1agra, Cial1s, Lev1tra and many other generic drugs at SafeOnlineCanadianPharmacy. 22 acid reflux baby prevacid not working 23 prevacid online order 133 Diflucan Generic Online On the first morning driving into town we realised that Crestor Prescription - Delicious Holiday Desserts With Fewer Calories. Free samples for all orders. Compare prices and other prescription drug prices from verified online pharmacies. Pill received an overall rating of 9.9 out of 10 stars from 82 reviews. Cheap Soft Cialis. APharmacly: 3-9 Free Cialis Pills with all Orders. Online Drug Shop, Big Discounts Special internet prices - Only Best Offers, buy cheap Protoplasmic Garp beatifies, his iodates psilanthropists overeating interdepartmentally. cheap Viagra Online Delhi Filterable Vance unthinkable דבר החסידות – פרשת אחרי קדושים

 

'ביטול הולך'

 

פעם סיפר הרבי מליובאוויטש:

בעיירה קטנה ברוסיה, ישבו חסידים בהתוועדות חסידית. בה דובר גם על עניין ה'ביטול' – ביטול היש לאין, ביטול במציאות וכו'.

כאשר הסתיימה ההתוועדות, בשעות המאוחרות של הלילה, יצאו החסידים לרחוב. והליכתם ברחוב בשעה כזו, תוך כדי שירה ודיבורים, עוררה את חשדו של השוטר הרוסי שהסתובב באותה עת בעיירה.

-         צעק לעברם השוטר: "קטו אידיוט" [=מי הוא ההולך?]

-         ענה אחד החסידים: "ביטול אידיוט" ['ביטול' הולך...]

השוטר שלא הבין מה זה 'ביטול', אמר לעצמו שעל יהודים אין לשאול שאלות, שכן אם הם לא מאמינים ב"אותו האיש" – אין זה פלא שהם עונים בצורה "לא נורמלית" ועזב אותם לנפשם.

 (ע"פ תורת מנחם התוועדויות ח"א עמ' 329, הרעיון ע"פ "מה שסיפר לי הרבי" ח"א עמ' 164)

 

~~~

מה הם "בגדי לבן"?

בתחילת פרשתנו (מצורע יד, ד) נאמר "כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף".

מפרש רש"י: "מגיד שאינו משמש לפנים בשמונה בגדים שהוא משמש בהם בחוץ, שיש בהם זהב, לפי שאין קטגור נעשה סניגור, אלא בארבעה ככהן הדיוט, וכולן של בוץ".

 

מדברי רש"י נמצאנו למדין:

א)    שבגדי הלבן של הכהן גדול ביוהכ"פ הם אותם בגדי כהונה של כהן הדיוט.

ב)    שבגדי לבן ביוהכ"פ הם רק לעבודות הנעשות בפנים (בקודש הקדשים), ולא לאלה שבחוץ.

 

לאידך, הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (ריש פ"ח) כותב: "בגדי כהונה שלשה מינים: בגדי כהן הדיוט, ובגדי זהב ובגדי לבן", ובהלכות עבודת יום הכפורים (רפ"ב) כתב: "עבודות המיוחדות ליום זה – בבגדי לבן".

כלומר, שלדעת הרמב"ם:

א)    בגדי הלבן של הכהן גדול ביוהכ"פ הם מערכת בגדים נפרדת ולא בגדי הכהונה של כהן הדיוט.

ב)    בגדי הלבן מיועדים לכל העבודות המיוחדות ליוהכ"פ, ואינם קשורים דווקא עם עבודות הנעשות בפנים (בקודש הקדשים)*.

 

מבאר הרבי, שיש הבדל מהותי בטעם בגדי הלבן בין רש"י להרמב"ם:

לדעת רש"י – אין ענין חיובי ללבוש בגדי לבן ביוהכ"פ, כי אם שלילת בגדי זהב בפנים, מהטעם ש"אין קטגור נעשה סנגור"**. ולכן רק מסיר הכה"ג את בגדי הזהב כשנכנס לפנים ונשאר עם בגדי לבן ככהן הדיוט.

לאידך, לדעת הרמב"ם – יש מצווה מיוחדת שעבודת יום זה תהיה בבגדי לבן***, ולכן הם בגדים מיוחדים (סוג שלישי של בגדים) ולכן חיוב זה כולל את כל "העבודות המיוחדות" ליוהכ"פ ואינו רק על דרך השלילה (ש"אין קטגור כו').

  •  

ההוראה בעבודת ה' מפירוש רש"י זה:

כאשר יהודי רוצה לפעול על עצמו ועל הזולת "לפני ה' תטהרו" – עליו להכנס "לפני ולפנים" – לחדור לפנימיות נפשו.

ולצורך זה נדרש קודם כל לפשוט מעצמו את "בגדי הזהב"; כל זמן שהוא מרגיש את ה"לכבוד ולתפארת" שלו – הוא לא יוכל להכנס לפנים, לפנימיות הכוונה.

דווקא כשהוא מרגיש את עצמו ככהן הדיוט – בבגדי לבן דווקא – שמאיר אצלו עניין הפשיטות – אז הוא נעשה ראוי לפעול כפרה וטהרה על עצמו וגם על השני, עד ש"וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל".

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כב, אחרי שיחה א (עמ' 89 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 99 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא עמ' רמא-ב.

______________

*)  שעל כך יש קושי – האיל לעולה ואיל העם הן עבודות המיוחדות ליום הכיפורים, ואעפ"כ אינן נעשות בבגדי לבן – ראה רמב"ם שם פ"ה ה"ג ובכס"מ שם.  

 

**)  רש"י שעניינו פשוטו של מקרא, לומד כן ממה שהפסוק "כתונת בד קודש גו'" מופיע באמצע תיאור העבודה (אחרי "בזאת יבוא אהרן אל הקודש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה") ולכאורה לבושו של אהרן היה צריך להיכתב או לפני תחילת העבודה או בסופה? – ומכאן הוכיח רש"י שכל הטעם לבגדי לבן הוא משום "אין קטגור נעשה סניגור", ולכן ברגע שהכתוב מזכיר "בזאת יבוא אהרן אל הקודש" – מבהיר מיד "כתונת בד קודש ילבש וגו'".

  

***)  עד כדי כך שהרמב"ן בהשגותיו על ספהמ"צ להרמב"ם (מ"ע לג) מקשה שלדעת הרמב"ם "היה ראוי שתמנה מצות בגדי לבן ביום הכפורים מצוה אחרת [=מצוה בפני עצמה]". וראה מפרשי סהמ"צ שם. ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג מנין הפרשיות פרשה ס"ב.

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

פרשת אחרי מות - קדושים

פרשת אחרי מות
 
 

  ציורי תנ"ך/ קדושת השבת והמקדש/ ציירה: אהובה קליין ©

 "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ:  אֲנִי, ה'".

[ויקרא  י"ט, ל ]

 
 ציורי תנ"ך/ הכהן והשעיר לעזאזל/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
 
 

 ציורי תנ"ך/ הכהן נוטל את ידיו ורגליו / ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-בְּשָׂרוֹ"

[ויקרא ט"ז, ד]

 

 
עלונים התשע"ח
 
עלונים לפרשה  

 

עלונים התשע"ד 
עלון זה השער לה' | עלון בני ציון | עלון סיפורי צדיקים | עלון בני ציון עלון פורת יוסף לילדים 

 

עלונים התשע"ג  
עלון קבלת שבת  | עלון ישא ברכה עלון מתוקים מדבש:  עמוד 1 | עמוד 2 עלון טוב לחסות בה': עמוד 1 | עמוד 2 | עמוד 3 | עמוד 4 | עלון בני ציון | עלון דבר תורה |  עלון חכמת שלמה 

עלונים נוספים:
עלון לוית חן | עלון בית ה' | דבר תורה לשולחן שבת

 

 

  

ציורי תנ"ך/ הקטרת קטורת ביום הכיפורים/ ציירה: אהובה קליין©[שמן על בד

  
(c) הכהן הגדול ושני השעירים - אהובה קליין 

 

 
שבת פרשת קדושים 
 

ציורי תנ"ך/ קדושים תהיו/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 

"דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם—

קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"

 

[ויקרא  י"ט, ב]

 
 
 
ציורי תנ"ך / הציווי לנטוע עצים בארץ ישראל /ציירה: אהובה קליין©
 
 
 
ציורי תנ"ך / ארץ זבת חלב ודבש" / ציירה: אהובה קליין©
 
ציורי תנ"ך/ ירושת הארץ  לישראל / ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד].
 
 
ציורי תנ"ך/ הכניסה לארץ זבת חלב ודבש/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
 
מקרא ותרגום | אש התורה |  כיבוד אב ואם והקשר עם ההורים - אתר תשובה שלמה  | כיבוד הורים וחזרה בתשובה - אתר אורות ישראל | 

עלונים התשע"ד שיחת השבוע | שיחה לעם | ישא ברכה פורת יוסף לילדים | טוב לחסות בה' | בני ציון סיפורי צדיקים
עלונים עלון אור החסידות | עלון ישמחו | עלון ישא ברכה
 
ציורי תנ"ך/ עוללות/ ציירה/ אהובה קליין © [שמן על בד]
  \
 
 
ציורי תנ"ך/ השבת/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד



הכהן הגדול ביום הכיפורים - זלמן סמיחוב, מכון המקדש


 
ציורי תנ"ך/ הבטחת הארץ לאברהם/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]  
 
 

 

שבת פרשת קדושים

 

 

 

ציורי תנ"ך/ קדושים תהיו/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 

"דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם—

קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"

 

[ויקרא י"ט, ב]


ציורי תנ"ך / הציווי לנטוע עצים בארץ ישראל /
ציירה: אהובה קליין©

 

 

ציורי תנ"ך / ארץ זבת חלב ודבש" / ציירה: אהובה קליין©

ציורי תנ"ך/ ירושת הארץ לישראל / ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד].

 

ציורי תנ"ך/ הכניסה לארץ זבת חלב ודבש/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

 

מקרא ותרגום | אש התורה | כיבוד אב ואם והקשר עם ההורים - אתר תשובה שלמה | כיבוד הורים וחזרה בתשובה - אתר אורות ישראל | 

עלונים התשע"ד שיחת השבוע | שיחה לעם | ישא ברכה פורת יוסף לילדים | טוב לחסות בה' | בני ציון סיפורי צדיקים
עלונים עלון אור החסידות | עלון ישמחו | עלון ישא ברכה |
אהובה קליין:

 

ציורי תנ"ך/ עוללות/ ציירה/ אהובה קליין © [שמן על בד]

 \

 

ציורי תנ"ך/ השבת/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד



הכהן הגדול ביום הכיפורים - זלמן סמיחוב, מכון המקדש


ציורי תנ"ך/ הבטחת הארץ לאברהם/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

פרשת אחרי מות - חלק א - הרב אריה קרן

אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה’ וימותו (אחרי מות טז-א)

לכאורה הרי ידוע שאין בית דין של מעלה מענישים פחות מבן עשרים שנה, ואם כן איך נענשו בני אהרן שהיו עדיין לפני עשרים, ואפשר לומר שאם האדם קרוב ביותר אצל הקב"ה אז מענישים אפילו פחות מבן עשרים שנה, וזהו שאמר בקרבתם לפני ה’ וימותו, מכיון שהיו קרובים מאוד להקב"ה לכן מתו, וכמו שאמרו על הפסוק וסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה, וכמו שראינו שאמר משה לאהרן על הפסוק (ויקרא י"ג)  בקרובי אקדש, שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי ידעתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך, הובא ברש"י מתורת כהנים, ולכן מכיון שהיו במדרגה כה גבוהה בקרבתם לפני ה’ ולכן מתו אפילו שהיו פחות מבן

עשרים שנה, כי היו במדרגות עליונות כמשה ואהרן כמו שאומר הפיוט ליום הכיפורים נדב

ואביהוא כמשה ואהרון נשקלו. (וידבר יוסף)

פטירת נדב ואביהוא בני אהרן היה בחודש ניסן ומדוע אנו קוראים זאת ביום כיפור?

אלא כתוב שלפעמים בחורים צעירים מתים בעוון הדור. הקב"ה לוקח אותם בגיל צעיר כדי שהציבור יורידו דמעות ויחזרו בתשובה. וכתוב שקשה מיתת צדיקים לפני הקב"ה כחורבן בית המקדש. ועוד כתוב שהמוריד דמעות על פטירת צדיק הקב"ה מונה את הדמעות וגונז אותם באוצרותיו. ומדוע הקב"ה בעצמו עושה זאת ולא המלאכים? אלא רק הקב"ה יודע את האמת מדוע אדם בוכה, האם מצטער על הצדיק או אולי בגלל איזו סיבה פרטית שלו.

כל כלי בעולם, אם ישבר יפחת מחירו וערכו. אך לב של אדם, אם הוא שבור - ערכו עולה כפלי כפליים. וכמו שכתוב בתהילים: "לב נשבר ונדכה, אלקים לא תבזה". וכך אומר הפתגם: "אין לך דבר שלם יותר מלב שבור". והיה ממשיך ואומר: כששמע אהרן הכהן ע"ה על פטירת שני בניו היה בוכה. אמר לו משה: אהרן אחי, תדע לך שערכם של נדב ואביהוא גדול לפני הקב"ה יותר ממני וממך. לפי שאמר לי הקב"ה: "בקרובי אקדש" והייתי חושב שהכוונה היא אלי או אליך שאנו הכי קרובים אל ה’. אבל עכשיו אני רואה ששני בניך קרובים יותר. כששמע אהרן דברי תנחומים אלו, נרגע שנאמר: "וידם אהרן".

ונתן אהרן על שני השעירים גורלות (אחרי מות טז-ח)

מעמיד אחד בימין ואחד בשמאל (רש"י)

חכמינו שהוא "מקרב", יהיה  זה סימן לטובה אם יצא הגורל לה’ ביד ימין. השעיר לעזאזל הלא נועד לדחות את פסולתם של ישראל ולטהרם מעוונותיהם ולעומת-זה השעיר לה’ נועד לקרב את נשמות ישראל אל הקדושה ולהחזיקם אל שורשם. והרי אמרו חכמינו: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" - ולפיכך יאה הדבר, שהשעיר לעזאזל, שהוא "דוחה", יהיה ביד שמאל, והשעיר לה’.

וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבאו לכפר בקודש עד צאתו וכפר בעדו ובעד

ביתו ובעד כל קהל ישראל (אחרי מות טז-יז)

מודיענו הכתוב שאסור לעשום אדם להמצא באהל מועד בשעה שהכהן הגדול נכנס לתוך קודש הקדשים כדי לעשות שם עבודתו. ורק הוא לבדו ימצא שם. ואפילו מלאך אינו יכול להופיע שם באותה שעה. וזהו שאומר הכתוב: וכל אדם לא יהיה באוהל מועד שהיה הכתוב יכול לומר ואדם לא יהיה באהל מועד, וז"ש "וכל" בא לרבות, שאפילו אותם שנאמר בהם: ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א) שהם המלאכים, אינם רשאים להיות שם.

במשך ארבעים שנה בהם שימש שמעון הצדיק בכהונה גדולה היו נסים מצויים בבית המקדש. כאשר היו מטילים גורלות ביום הכיפורים היה עולה גורל השעיר הנעשה לה’ מן הקלפי ביד ימין, ולאחר מותו היה עולה לפעמים בימין ולפעמים בשמאל.

כמו כן, הלשון של זהורית פתיל אדום שנקשר בראש השעיר המשתלח - היה מלבין מאליו, וסימן היה זה לישראל שהקדוש ברוך הוא מחל לישראל, כדברי הנביא ישעיה "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו", לאחר מותו לשון הזהורית לפעמים מלבין ולפעמים אינו מלבין. גם הנר המערבי של מנורת המקדש דלק בנס כל היום אף על פי שנתן בה שמן כמידת שאר הנרות ולאחר מותו, לפעמים דלק ופעמים כבה.

אש המערכה שעל המזבח היתה מתגברת בעצמה, ולא היו הכהנים צריכים להביא עצים למערכה, לאחר מותו של שמעון הצדיק היתה האש מתגברת לפעמים, ולפעמים אינה מתגברת, והיו הכהנים מביאים עצים למערכה כל היום כולו.

הברכה היתה מצויה בעומר, בשתי הלחם ובלחם הפנים במשך כל הזמן ששימש שמעון הצדיק.

באותה שנה שבה נפטר שמעון הצדיק אמר לאחיו הכהנים, בשנה זו אני מת, אמרו לו, מנין אתה יודע? אמר להם, בכל יום הכיפורים, כשאני נכנס לבית המקדש לקודש הקדשים היה מראה כבוד השכינה נגלה לפני בדמות זקן לבוש לבנים ועטוף לבנים, והיה נכנס עמי ויוצא עמי, היום נזדמן לי זקן, לבוש שחורים ועטוף שחורים נכנס עמי ולא יצא עמי.

ואכן לאחר חג הסוכות חלה שמעון הצדיק שבעה ימים ונפטר ומני אז נסתלקו הנסים בבית המקדש ונסתתרה השכינה מישראל.

לשמעון הצדיק היו שני בנים שמעי וחוניו, ולפני ששמעון הצדיק נפטר שאלוהו ישראל את מי משניהם הוא רוצה שיירש מקומו בכהונה הגדולה, שאע"פ ששמעי היה הגדול והיתה מגיעה לו הכהונה הגדולה, אבל חוניו היה יודע יותר סדר העבודה שלמדה בזמן אביו, ויתכן שהוא רוצה בחוניו אע"פ שהוא הקטן. וכך אמר להם שחוניו יכנס במקומו לפי שהוא בקי יותר בסדר העבודה. אבל אחרי שנפטר לא רצה חוניו לשמש בעבודה כדי שלא להטיל דופי באחיו שמעי שהיה גדול ממנו בב’ שנים ומחצה. ונכנס שמעי במקומו. עתה שנכנס שמעי נתחרט חוניו על המעשה שעשה שנתן לו הכהונה הגדולה כי רק לו נתן אביו. וביקש להורגו לאחיו כדי לחזור לגדולתו לפי שלא היה יכול להוריד את אחיו מגדולתו מפני שכבר זכה בה, והדין הוא שאם אדם זוכה במעלה שנתנו לו שוב אין מורידין אותו ממנו, למוסרו לאחרים אא"כ מצאו בו פסול. לכן עשה תחבולה כדי שיהרגוהו ויכנס הוא תחתיו, אמר לאחיו: בא ואלמד אותך סדר העבודה, כי אין אתה עדיין רגיל בה, הלך והלביש אותו מלבוש אשה שנהגו ללבוש אז שהיה דומה קצת לבגדי כה"ג ונתן לו להתקרב למזבח בבגדים אלו ואמר לו: המתן כאן עד שאני אבוא. והלך ואמר לשאר הכהנים: כיצד העמדנו לזה כהן גדול. שמעתי היום שיש לו ידידה זונה ואמר לה שביום שיתמנה לכה"ג ילבש בגד זונה והראיה לכו וראוהו עומד ע"י המזבח בבגד אשה. כשבאו וראוהו הכהנים ביקשו להורגו, אמר להם שמעי: חכו כמה רגעים ואומר לכם שנים שלשה דברים. וסיפר להם כל העלילה, וכששמעו הכהנים כך ביקשו להרוג את חוניו על שזמם להרוג אחיו על לא עון בכפיו, והלך וברח לאלכסנדיה, ושם אסף הרבה ריקים ובנה שם מזבח והתחיל להעלות קרבנות לשי"ת, אבל לא היה להם דין של קרבנות שהרי ציונו השי"ת: הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם אל המקום וכו’. וכל זה גרמה לו הגאוה הרעה.

וכששמעו חכמים כך שעשה כן אמרו אם בגלל השררה, שלא רצה בה וויתר עליה לטובת אחיו היה יכול לבוא לידי שפיכת דם אחיו, מי שכבר ירד לשררה עאכ"ו שלא יוכלו להורידו שלא יגרום רעה בגלל הקנאה.

וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל (אחרי מות טז-יז)

כמה טפשים הם אותם עסקני-ציבור, שאינם דואגים כלל לתקן את עצמם ואת ביתם, בו בזמן שהם מבקשים לתקן את הכלל כולו. עסקנות שכזו אינה עשויה להצליח. תחילה צריך להיות "בעדו ובעד ביתו" ואז אפשר שיהיה גם "ובעד כל קהל ישראל".

במקרה ההפוך הרי הם ובתיהם מהווים פירצה לציבור וממילא אין כל תועלת בתיקונם...

ושלח ביד איש עתי המדברה (אחרי מות טז-כא)

מהו איש עיתי? בעיתו ובמועדו ישתלח ולא יעבור, ואפילו חל בשבת (יומא כא:). מסופר על הגאון רבי חיים מבריסק שנסע פעם ברכבת יחד עם עיתונאי רוסי שונא ישראל, שהתיימר להיות ידען בענייני יהדות, והתחיל לשפוך אש וגפרית על היהודים ולספר על חסרונותיהם.

אמר לו רבי חיים: אם אתה ידען גדול כל כך, בוודאי ידוע לך מה שנאמר בתורה שאת השעיר לעזאזל היו שולחים "ביד איש עיתי", מה הכוונה לאיש עיתי? העיתונאי שתק ולא אמר דבר כי לא ידע.

אמר לו רבי חיים: אני אסביר לך, את השעיר מסרו ביד איש עתי העוסק בעיתונות המסקרים מעת לעת, היודע כל עוונות הדור, אבל היו משגרים אותו יחד עם העוונות לעזאזל... (מהרה"ג ראובן אלבז שליט"א לוקט מלבוש יוסף)

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם...לפני ה’ תטהרו (אחרי מות טז-ל)

אמר הרה"ק ה"ישמח משה" זצ"ל משל לאדם שנשפך על בגדיו רוטב מאכל, והכתימם, ודאי שלא יצא כך לרחוב אלא ינסה להעביר את הכתם במעט מים. אם מזומן הוא לארוע כלשהו, ישפשף את הבגד היטב, עד שהכתם יעלם כמעט, אבל אם הזמינוהו להופיע בפני המלך כי אז ימסור את הבגד למכבסה, כדי שלא ישאר שום רושם מהכתם! אף ימסור אותו למכבסה המעולה והטובה ביותר, על מנת שתסיר את הכתם לגמרי!

וזהו "לפני ה’ תטהרו".

אבל מי יכול לכבס ולטהר את העוונות מכל וכל? איה המכבסה המעולה הזאת? הרי זהו הקב"ה כביכול בעצמו! ועלינו לשפוך לבנו לפניו ולהיטהר, כדי שנוכל לגשת אליו כראוי וכיאות. וזהו "כי ביום הזה יכפר עליכם" הקב"ה בעצמו מנקה אותנו, כדי שנוכל לגשת ולבוא לפניו.

זהו שאמר רבי עקיבא "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר ’וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם’ (יחזקאל לו, כה), ואומר ’’מקוה ישראל ה’’ (ירמיה יז, יג). מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל". וטהרתו על ידי תשובה שישוב אל ה’ בכל ליבו.

 

המגיד מקוטנא זצ"ל המשיל משל:

מעשה בבן מלך משכיל וחכם שהסתבך. נטל הלוואות בריבית, איבד את הכסף בעסק רע, ולא היה בידו לשלם. למלווים בריבית  יש דרך בדוקה לטפל בשומטי חובות. הם שלחו גברתנים והתחקו אחר בן המלך, אבל לא יכלו לגשת אליו  ולעולל לו דבר משחם שבן המלך התלווה אל אביו בכל אשר הלך, ואביו לא מש ממנו. ולמלך מתלווים, כידוע, שומרי ראש ומקיפה אותו פמליא גדולה וכבודה, וכך נבצר מהם לעשות דבר. אבל הגברתנים לא התייאשו. הם דבקו במשימתם ועקבו אחר בן המלך יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.

יום אחד שתה בן המלך לשוכרה, ובהיותו במחיצת אביו החל להקיא, הסתחרר ונפל והתגולל בקיאו. סלד המלך בחברתו, לא יכול היה לעמוד במחיצתו ופנה ממנו או אז הגיחו הגברתנים והפליאו בבן המלך שנותר לבדו את מכותיהם!

והנמשל מובן: עברנו חלילה עבירות ונתחייבנו חלילה בייסורים. ונשלחו לנו "משלחות מלאכי רעים", כמו שנאמר "תיסרך רעתך ומשובתיך תוכיחוך" (ירמיה ב, יט) אבל כל זמן שאנו דבוקים בהקב"ה, אין הם יכולים להרע לנו, כמו שנאמר "שויתי ה’ לנגדי תמיד" (תהילים טז ח). ועל ידי כך "מימיני בל אמוט". אבל זאת בתנאי, שלא נבריח חלילה את הקב"ה מאיתנו. וכיצד ניתן להבריחו? ע"י גאווה והתנשאות, שאז הקב"ה אומר: "אין אני והוא יכולים לדור כאחד" (סוטה ח), ואז, אם הקב"ה יעזבנו, חלילה, מי יגן עלינו מפני המזיקים והנזקים?

על כן נתאזר בענווה ונבוא לפני בוראנו בשפלות ברך לבקש סליחתו ויקויים בנו "לפני ה’ תטהרו" אם תהיו דבוקים בו ותעמדו לפניו, תזכו לישועתו!"

אך עלינו לזכור כי כדי לזכות בכפרה ב"תטהרו" חובה עלינו שנרגיש כי עניים  ודלים אנו ואין לנו אלא לבקש מלפניו חסד חינם שירחם עלינו.

ומעיקרי התשובה הוא הוידוי, שהפה קולמוס הלב, ולזאת נדרש שהפה יתחבר עם הלב שאם פיו ידבר ואין ליבו מרגיש ממילא כל התפילה תיחשב אף לחטא.

הבה נבקש ממלכו של עולם אבינו מלכנו, רחם עלינו, חטאנו לפניך!

אל יואמר אדם החטא ובע"ה אני אהיה זקן אחזור בתשובה. הגמרא אומרת מי שאומר החטא והשוב לא יתנו לו לחזור בתשובה כי אין דבר ניסתר מנגד עיניו יתברך,  ויודע תחבולותיו של אדם שנאמר בוחן כליות ולב.

אשה תל-אביבית סבלה ממיחושי גוף גדולים, ולאחר בדיקות  נתגלה אצלה מחלה ממארת, ה’ ירחם. אותה אשה, אף שהייתה רחוקה משמירת התורה והמצוות, עלתה לירושלים אל בית הרבי מזוועהיל זצ"ל.

הרבי הרגיעה ואמר "אם תשמרי על טהרת וצניעות הבית תיוושעי!"

אותה אשה אכן החלה להתחזק בדרכי התורה והצניעות כדרך בנות ישראל הכשרות. מיום ליום מצבה השתפר, עד שהבריאה לגמרי.

לימים הגיעה שוב לבית הרפואה לוודא שהכל בסדר. הרופאים שהחלו שוב בסדרת בדיקות, היו המומים "אין לך שום דבר!" ומרוב פליאתם קבעו נחרצות כי טעות הייתה בבדיקות הקודמות כנראה שהתחלפו הבדיקות בבדיקות של אשה אחרת...

אותה אשה, בראותה שתוצאות הבדיקות הקודמות היו בטעות, החלה לחזור לסורה ולנטוש את דרך הטהרה והצניעות, בחושבה שהכל היה טעות, ואם כן, למה לשמוע לדברי הרבי מזוועהיל.

עם הזמן החלה שוב להרגיש מיחושים בגופה, עד שהוצרכה להגיע אל בית הרפואה. לאחר מספר בדיקות קבעו הרופאים הפעם ברור שנתגלתה אצלה המחלה, ה’ ישמור, וכנראה שהבדיקות השניות שהראו שאין לך כלום היו בטעות..כעת התוצאות מראות שהמצב יותר חמור מהפעם הראשונה....

אותה אשה רצה במהירות לבית הרבי מזוועהיל, בהבטיחה לפני הרבי שלא תעיז לסור מדיני התורה.

אולם הרב הקדוש השיבה: "כעת מאוחר מדי...".(אור דניאל)

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו(אחרי מות טז-ל)

אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", ואומר "מקוה ישראל ה’" מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל (יומא פ"ה:).

לכאורה מדוע לא די בפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" ללמדנו שהקדוש ברוך הוא מטהר את הטמאים. ומדוע מביאה המשנה גם את הפסוק "מקוה ישראל ה’"?

אלא אומר רבי ישראל ברוך קמאי - באה המשנה ללמדנו דרכה של תשובה מה היא, כשם שמקוה המטהרת את הטמאים אינה מועילה אלא אם כן הטמא מכין עצמו ומסיר מעליו כל חציצה וכל כתם, שאם לא כן לא הועילה המקוה מאומה, כך התשובה אין כוחה אלא בהכנה תחילה, על ידי שיסיר מלבו כל שמץ של זוהמה וטנופת החוצצים בינו לבין אבינו שבשמים.

זהו שאמר רבי עקיבא, אף שה’ הוא המטהר אתכם, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", אין טהרה זו אלא בדומה לטבילה במקוה, שנאמר "מקוה ישראל ה’", לפיכך עליכם להכשיר עצמיכם תחילה (משלחן גבוה לוקט מלבוש יוסף)

בבית הכנסת שברדין כבר סיימו תפילת נעילה של יום-הכיפורים ונותר מעט זמן עד לתפילת ערבית. ישבו המתפללים ושוחחו ביניהם שיחת-חולין. ראה זאת רבי בנימין, המגיד של רדין, ונתעגמה נפשו עד מאוד, כי אחרי יום שלם של עבודת יום-כיפור כבר שוקעים לשיחה בטלה.

עלה רבי בנימין לבימה ואמר: אמשול לכם משל. כידוע, היו ברוסיה גזירות קשות נגד היהודים, שללו מהם את כל מקורות הפרנסה, הכל נאסר עליהם, ולא היתה להם ברירה אלא לעסוק במסחר שחור. היו שם שתי עיירות יהודיות, שכל אחת מהן השתייכה למדינה אחרת, ושתיהן היו על הגבול, ובתווך שביניהן היה יער שנחשב לשטח הפקר. יהודי שתי העיירות היו מתגנבים באישון-לילה לתוך היער ומחליפים ביניהם סחורות, וכך הצליחו לעשות קצת לפרנסתם.

פעם אחת יצא יהודי אחד באמצע הלילה ועל גבו שק מלא סחורה ונכנס ליער, כדי שיוכל להעבירו בעיסקת-חליפין עם יהודי מן העיירה השניה. מובן מאליו שהיה מפוחד וזהיר, וכל רשרוש ששמע עצר את נשימתו. לפתע ראה מרחוק שוטר. לבו עמד מלפעום. מיד הלך והשליך מעל שכמו את השק, שהשוטר לא יוכל לתפוס אותו ביחד עם הסחורה, והמשיך לצעוד כך, ללא ההסחורה. אבל פלא בעיניו, הוא רואה שהשוטר מסתכל עליו, אבל הוא עומד כבול-עץ, ללא נוע. הוא מתקרב עוד יותר, והשוטר אינו זז ואינו מניע איבר. החליט היהודי, בודאי זה איזה גולם או שיכור. אם כך, חושב הוא לעצמו, למה ישאיר את השק הפקר. חוזר הוא על עקבותיו, מרים את השק ושם אותו על שכמו וממשיך ללכת. עיניו אינן סרות מהשוטר, והשוטר ממשיך לעמוד באותו מצב, ללא תנועה, ממשיך הוא ללכת, הוא אפילו עבר כבר את השוטר, הוא כבר בטוח...

אבל לפתע, לאחר שעבר את השוטר מרחק מסויים, רואה הוא שהשוטר מתחיל ללכת אחריו. עכשיו כבר אין לו שום ברירה. הוא לא יכול לסלק את השק מעל גבו שהרי כבר נראה עם השק, לעצור אינו יכול כי השוטר הולך אחריו. מה לעשות? ממשיך הוא ללכת, והשוטר הולך אחריו ושותק. חושב היהודי, אולי בכל זאת לא קרה כלום. הוא הולך, השוטר הולך אחריו ושותק. מילא, שילך, העיקר שהוא לא אומר כלום. כך עובר היהודי לאורך כל היער, והוא כבר מגיע אל העיירה השניה, ואז לפתע צועק השוטר כנגדו: אי, יהודי, מה יש לך בשק?...
פורץ היהודי בבכי מר ונואש: רשע מרושע, הלא ראית אותי כבר לפני שלושה קילומטר, למה נתת לי ללכת את כל הדרך הזו, כשלבי דופק והולם בחזקה וכתפי נשברות מכובד המשא? איך יכולת לתת לי ללכת שלושה קילומטר בבוץ ואתה כל הזמן שותק, ועכשיו תשלח אותי חזרה על עקבותי?
סיים רבי בנימין המגיד ואמר: כך נראה יום-כיפור שלנו עם היצר-הרע. אנחנו באים ל"כל נדרי" והוא שותק. בשחרית הוא שותק, במנחה הוא שותק וגם בנעילה הוא שותק. והנה, עוד מעט כבר מתפללים ערבית, וברגע זה הוא מנתר ממקומו וקופץ עלינו והודף אותנו חזרה לאחור!... (שאל אביך ויגדך)

ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר (אחרי מות יז-יג)

ישנם כמה טעמים לכסוי דם בעפר ודוקא בחיה ועוף, ראשית אמרו חז"ל במדרש שבשעה שהרג קין את הבל היה יושב על הארץ ולא היה יודע קין מה לעשות עם גויתו. זימן לו הקדוש ברוך הוא שני עופות טהורים והרג אחד מהם את חברו וחפר באדמה וקברו, וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל לפיכך זכו העופות לכסות את דמן (מדרש תנחומה בראשית י’).

ורבי אלעזר בן פדת אמר שעופות השמים וחיות טהורות קברו את הבל ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן ב’ ברכות שמברכים עליהם, האחת על השחיטה והשניה על כסוי הדם(בראשית רבה כב-ח)

נמצאנו למדים מדבריהם של רבותינו ז"ל, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר ואפילו של בעלי חיים. (פירוש מהרז"ו על המדרש שם). וכן "לכלב תשליכון אותו" בזכות שלא חרץ לשונו, וכן "וכל פטר חמור תפדה" על שעזרו לעם ישראל בצאתם ממצרים, הכלבים לא נבחו והקימו מאומה.

טעם נוסף לכסוי דם עופות וחיות הוא, כשאליעזר עבד אברהם הביא את רבקה לביתו של אברהם עבור יצחק לא נמצאו לה בתולים, וחשדו באליעזר, אמר להם אליעזר: רבקה נפלה מהגמל ומזה נשרו בתוליה. ואכן כשהלכו לשם ראו דם הבתולים על הקרקע וחיה ועוף היו מכסין את דמה, ומכיון שכסוי הדם גרם לרבקה שלא תתגנה, לכן זכו החיות והעופות שיכסוי דמם ובברכה (רוקח הובא בטעמי המנהגים).

ויש מפרשים שעיקר  טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם (לבוש יוסף).

ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי  בהם אני ה’ (ויקרא יח-ה)

מעשה שהיה אצל הגאון הצדיק רבי שמחה בונם ורנר זצ"ל. בשכונה שייסד, הלא היה שכונת "בתי ורנר" בשכונת ל"מאה שערים" התגוררה ישישה אחת שזכתה והגיעה לגיל מופלג ביותר מאה ושש עשרה שנים. והנה קרב יום הכיפורים של אותה שנה. הישישה כבר היתה חלושה ביותר. כמעט כל כוחותיה עזבוה. הלכו ושאלו אצל הרופא, האם מותר להניח לה לצום. מיהר הרופא לבודקה וקבע בצורה החלטית ממש פיקוח נפש! אסור בתכלית להניח לה לצום!

שמעה הישישה והגיבה בביטול רב: 104 שנים שאני צמה ביום הכיפורים והשנה לא אצום! לא בא בחשבון! אצום כמו תמיד! לא שייך לשנות מאומה!

שמע רבי שמחה בונם ורנר והתלבט מה לעשות כאן. הרופא אוסר עליה את הצום. הוא אכן ישישה מופלגת בשנים וסכנת פיקוח נפש היא ממש בעליל. מצד שני, היא מתנגד, היא מסרבת לקבל את הכרעת הרופא.  ואולי מי יודע, אם תאכל אולי דוקא זה יזיק לה. הגע בנפשך! ישישה כה מופלגת שעברו עליה כדבריה כבר 104 תעניות של יום כיפורים כמה זה ישפיע עליה לרעה אם נכריח אותה לאכול! איזו עגמת נפש תהיה לה!...

אבל לבסוף מצא רבי שמחה בונם עצה נפלאה: האשה לא רק ישישה וחלושה היתה אלא גם מאור עיניה כבר ניטל ממנה ולא הבחינה אף בין אור לחושך שלח לומר לה: יהי כדבריך! את תתעני ביום הכיפורים כמנהגך מימים ימימה. לא ניטול את הדבר הזה ממך. נרגעה הישישה ומלמלה דברי תודה על כך.

ואולם, ביום הכיפורים, שעות אחדות בלבד לאחר שהאיר היום, בא רבי שמחה בונם לביתה של הישישה, ביחד עם כמה אנשים צעירים, וביזמתו הוציא אחד מהם שופר ותקע תקיעה, וכל האחרים עמדו וקראו את הקיראה: "לשנה הבאה בירושלים", כפי המנהג שתוקעים במוצאי יוהכ"פ...

הישישה, שכאמור מאור עיניה כבר ניטל ממנה מפאת זאת לא יכלה עוד לחשב בדייקנות חשבון של שעות, שמעה את הכל וקיבלה כי תם צום יום הכיפורים. הלכה ונטלה לפיה מעט משקה ואוכל והשביעה את נפשה כלאחר הצום בערב....

כזו היתה חרדתו של צדיק זה לנפש אחת מישראל, וכך הפליא בעצמה להחיותה! (שאל אביך ויגדך).

ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב (ויקרא יח, יט).

בזמן טמאת האשה עד שטובלת נצטוינו לנהוג בהרחקות מסוימות כפי שיבואר.

אנשים שואלים האם אוכל לעמוד? האם הלכות אלו לא גדולות עלי? האם זה לא נעשה רק בשביל יחיד סגולה?

אין ספק שכל אחד ואחת מאתנו מסוגל להגיע לדרגות עלאיות ולסגל את עצמו להגיע לכוח התאפקות אדיר. וכאשר הזוג אינו מקים יחסי אישות בערך שתים עשרה יום בחודש הכוחות ההורמונליים מתחדשים הציפיה ליום הטבילה יוצרת ריגושים וקירבה רוחנים וגשמית שעוזרת לאהבה ולשלום לשלוט בבית.

בלי מעצורים מעלה או סכנה?

כתב הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל מספאקס: כאשר חיים בלי מעצורים למה זה דומה? מכונית גם אם היא מקרטעת והמנוע מרעיש וגונח גם אם היא מאבדת שמן והמנוע מתחמם, גם אם ההלוכים חורקים וההגה מסתובב בכוח, עם כל זאת  עדיין נתן לנסוע במכונית כזו, אמנם בקושי ובחשש ובזהירות, אבל זה אפשרי.

אבל אם במכונית כל המערכות יעבדו בצורה מצוינת ורק הבלמים יתקלקלו ולא יעבדו, אזי כל שומר נפשו ירחק מימנה כל עוד נפשו בו. כיון שאז הופכת המכונית לכלי רצח והרג. רצח – לכל מי שיקלע בדרכה, והרג – לנהג שנמצא בה.

ואדרבא אם אין למכונית בלמים, ככל שהיא משוכללת וחדישה יותר, כך מעלותיה הופכות אותה לכלי רצח והרג מסוכן יותר. ככל שתסע טוב יותר, מהר יותר וחלק יותר, כך ללא הבלמים היא מסוכנת שבעתיים.

כיוצא בזה, אוי  לו לאדם שמאבד את בלמיו ואינו שולט בתאוותיו לרסן אותם, אזי דם כזה מסוכן מאין כמותו. וככל שילמד יותר חכמות ויוסיף ידע והבנה והשכל, הוא ישתמש בהם לרעה וסכנתו תגבר ותגדל יותר.

את המעצורים שבעזרתם בולמים, שולטים ומכונים את המכונית ליעד הרצוי, מעניקה התורה הקדושה בהלכות טהרת המשפחה.

אדם שלא משתמש במעצורי שנתן לו בורא עולם, ימצא עצמו במהרה מזנק לתהום בדרך להתרסקות, כאשר לפני כן הוא מותיר הרוגים ופצועי גופנית נפשית, במעשים הנלוזים הנקראים "גילוי עריות", שתוצאותיה כרת ואבדון.

טהרה

טהרה מביאה את האדם לכל דבר שבקדושה, כי ידוע, שרצון נפש הישראלי ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא ולדבקה בו ולעבדו עבודה שלמה ולקיים כל המצות כדת מה לעשות בעידן  חדוה חדוה, ששון ושמחה ימצא בה, וביעדן עציבותא, עין במר יבכה ובמרירות  יאנח בלב נשבר ונדכה כדת מה לעשות. אבל מה יעשה האיש, שאין לבו מסור בידו, ואינו יכול לעשות רצון אביו שבשמים כרצונו, ואין לבו מתעורר ליראה ולאהבה ולעצב ולשמחה מה זו עושה,טומאת ארץ העמים וטמאת גוף ונפש הן הם מסכי המבדילין בינינו לבין אבינו שבשמים, ועינינו חשכו מראות מה למעלה כדי להתעורר, כי האיש המתעורר באיזה דבר לפתע פתאום, בין לשמחה בין לעציבותא, היינו משום דאף על גב דאיהו לא חזי, מזלה חזי (מגילה   

ומאחר שטהרת הגוף גורם טהרת הנפש, הנה כי כן ראוי לזהר מאד בטהרת הגוף, אולי יוכל להתחזק בתורה ויראה ואהבה ושמחה ועבודה שלמה. ואם על ידי הטהרה ירויח כל דהוא בעבודת הבורא, די לו לאדם לטרוח אלף אלפים טרחות ולהוציא כמה הוצאות על כך. ולכן אל ישוב מפני כל לטבל במקוה טהרה, כל אשר יוכל לשם תשובה לטהר מטמאת עונותיו. הקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים, והעובד את ה’ בטהרה הנה שכרו טובה כפולה: 

וידוע, שחמורה טמאה היוצאת מגופו, ולכן לו בכח יגבר לטבול לקריו, דהינו כששמש מטתו, וכל שכן וקל וחמר אם ראה קרי לאנסו, שראוי לזהר מאוד, ולא יעבור מבלי לטבול. וכבר כתבו גורי האר"י ז"ל, שמי שארע לו שראה קרי, חס ושלום, אם יטבול תכף באותו יום וישוב אל ה’, ירחמהו וימחה המזיק שנברא מעון קריו. ומי האיש אשר לא יחוס על נפשו ויחיש מפלט לו. והאיש הירא את ה’ הנכבד והנורא, יירא ויזחל מלהזכיר שם ה’ האיום והנורא בעוד טמאתו בו, ועל זה הנזהר נאמר (שמואל א, ב-ל) כי מכבדי אכבד:

ואזהרה שמענו לטבול כשהולך לבית הקברות לקבורת מת וכדומה, כדי שלא יתאחזו בו הקליפות ורוח הטומאה, שאם הוא טמא מצא מין את מינו ונעור. וכן ביותר צריך לזהר כשחוזר מבית הקברות תכף יטבול להעביר רוח הטומאה  מעליו.

ובכלל הטהרה, שטהר ידים יוסיף אומץ ויטול ידיו קודם כל למוד וכל תפלה, ואין צריך לומר שיזהר מלגע תוך האזן ותוך החטם או בכנה, או במקומות המכוסים בשעת התפילה ובשעת הלימוד ובבואו לברך או לעת האוכל, כי אפילו לא נגע אלא בראש אצבע אחת, הרי נטמאו ידיו, וחייב בנטילת ידים, כאשר חכמים אמרו, ולא יעבור על דברי חכמים בדבר קל, כי יגדל ענשו מצד קלות הדבר. וביותר צריך לזהר במקום שאין חסרון כיס ולא טרחה גדולה, כי יקצוף האלקים על קולו וחבל את מעשה ידיו, וטורפין לו תפלתו, ותושיה נדחה ממנו.

וכן צריך לזהר בטהרת המקום שהוא מתפלל או לומד או מברך, שיהא נקי מכל צואה ומי רגלים, וביותר צריך לזהר במקום שיש תינוקות קטנים, יעמוד על המשמר ויבדוק יפה יפה, ויהא זהיר וזריז לבל יכנס חס ושלום, בגדר כי דבר ה’ בזה וכו’ (במדבר טו-לא) ובגדר ובזי יקלו (ש"א ב-ל) ותהיה תפילתו ולמודו וברכותיו תועבה, חס ושלום. ואזהרה מוטלת על האשה יותר מן האיש, וכל איש יזהיר את אשתו על זה, וכל כיוצא בזה, יום ליום יביע אומר ויודיע חומר שבו, למען ישמרו ולמען יעשו:

וכן צריך לזהר בטהרת גופו, שלא יהא כלי מלא צואה, ולא יעבור מלבדוק עצמו בכל בוקר ובכל עת שהוא צריך, כי ידוע, כי המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשתיכם (מכות טז, ב). נמצינו למדין, שמטמא את הנפש. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית יא, א) לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע יא-ט) בקרבך קדוש. ואמרו בזהר הקדוש דכי היכי דתשרה שכינתא עלוהי מבעי לה לאזדהרא באתדכאותא דגרמה ואתדכאותא דמשכנה. ופשיטא, כי

ואם לעולם הטהרה במקוה היא טובה, על אחת כמה וכמה בערבי שבתות וערבי ימים טובים וערב ראש חודש, שצריך לעשות הכנה ולהיות כלי מוכן לקבל הארה ותוספת קדושה, היורדת היא למטה בימים אלו, ומזיו השפעתם ימשך קדושה על נפשו, רוחו ונשמתו, וישאר הארתם לכל הימים. ואזהרה שמענו מגורי האר"י ז"ל לטבול גם בשחרית יום שבת קודש, כי יש תוספת נפש רוח נשמה מבחינת יום השבת. ואמרו שהאיש אשר לא היה טהור ולא יטבול, לא יחול עליו תוספת נפש רוח נשמה. ומי שמע כזאת, ולא יאזור חיל לטבול, ולא יעבור למען יאבד טובה הרבה, רק אם הוא אנוס דרחמנא פטרה  (פלא יועץ).

ושמרתם אתם....ולא תעשו מכל התועבות האלה...(אחרי מות יח-כו)

שנאמר בתהילים חטאים תרדוף רעה וע"י תאוות מגיעים לידי חטא והארץ תקיא אתכם שכל חטא גורם לרעה.

סיפור זה הוא באחד האדמו"רים הגדולים, שמשמשו איש פשוט היה ואף עני מרוד עד מאוד. פעם ראה הרבי שהמשמש מהלך בנעלים קרועות ונכמרו רחמיו עליו. אבל מה יעשה, אם הוא עצמו עני גדול ואין בידו פרוטה לפורטה? הלך וביקש מכמה מחסידיו שינדבו כל אחד קצת כסף עבור השמש, כדי שיוכל לקנות לעצמו נעלים חדשות. החסידים נענו לו והביאו לידיו את הכסף. ובעוד הכסף מונח על שולחנו, יצא מחדרו לכמה רגעים, ובינתיים נכנס המשמש, וכאשר ראה כסף על השולחן, החליט לקחתו לעצמו, בהניחו כי בודאי לא ירגיש בכך הרבי. נטל את הכסף ושם בכיסו.

בינתיים חזר הרבי, וכאשר ראה שהכסף אינו על השולחן, הבין מיד שהשמש לקח אותו. פנה אז אל המשמש ואמר לו: אי, אי, טיפש שכמותך, אילו היתה לך מעט סבלנות, הרי היה לך כל זה בהיתר, עכשיו שלקחת באיסור – איבדת גם את הנעלים וגם את נאמנותך.

ומוסר השכל הוא סיפור זה לכל מהלך החיים, שהרי כך הוא הדבר בכל העבירות, שלאדם אין סבלנות והוא רץ וממלא תאוותו, אבל אילו התאזר בסבלנות היה הקב"ה מזמין לו הנאתו בהיתר, ועכשיו שרץ ונכשל בעבירה, הוא מאבד בידיו שני עולמות – עולם הזה ועולם הבא! האדם חושב שאם הוא יעבוד יותר שעות או לא יהיה הכי ישר במסחר ישיג את תאוות העולם הזה אך טעות גדולה בידו.(שאל אביך ויגדך)

 

הסבא מקלם מביא את הסיפור הידוע אודות הויכוח שהיה לרמב"ם עם חכמי אומות העולם. הם סברו שאפשר ללמד בעלי חיים נימוס ודרך ארץ, ולהפוך את טבעם שינהגו כבני אדם. הרמב"ם טען לעומתם שדבר זה אינו אפשרי, וכי אי אפשר להפוך את טבעי בעלי החיים. רצו אותם חכמים להוכיח את צדקתם, וקיבלו על עצמם ללמד חתול נימוס ודרך ארץ תוך פרק זמן מסוים.

כאשר הגיע היום המיועד להציג את הצלחתם באילוף החתול, התקבץ קהל רב לראות במו עיניו את ה"חתול המלומד". ואכן בשעה היעודה נכנס החתול והחל לשמש בתפקיד של מלצר, סידר כמה שולחנות והציע עליהם מפות. אח"כ הלך להביא מגש עם יין וכוסות. כאשר חזר עם היין והכוסות, השתוממו כל הנאספים מהמחזה הנדיר וכמעט אמרו שאכן צדקו אותם חכמים.

באותו רגע הוציא הרמב"ם קופסא קטנה מכיסו ופתחה, ועכבר קטן זינק מתוכה. כאשר ראה החתול את העכבר, השליך מידיו את המגש, היין נשפך והכוסות נשברו, ורץ אחר העכבר להשיגו. מיד הודו כולם לרמב"ם ונוכחו לדעת שגם אם אמנם אפשר ללמוד בעלי חיים דברים מסוימים, אולם את טבעם לא ניתן לשנות. גם ליהודי יש נפש בהמית שהולכת אחרי שרירות הלב אך ע"י הנשמה שבמוח שתאיר ותשפיע על הגוף בתורה מיצוות ומעשים טובים תיגבר על הנפש הבהמית כמו עגלון שמכוון את הסוס ע"י מושכות מה שאין כן אצל הבהמות. לאדם יש את היכולת  לישלוט בתאוות מה שאין כן לבהמה ואם הוא אינו שולט אז במה הוא שונה מהבהמה?

מעשה היה בימי הצדיק ר’ ישראל מרוז’ין ז"ל באיש אחד שהשתוקק לזכות לרוח הקודש, ונזהר בשביל כך ארבעים יום רצופים מלדבר דברים בטלים. כשכלו ארבעים יום ואין קול ואין קשב, החליט לנסוע להצדיק מרוז’ין שיבאר לו הסיבה והטעם שלא הועילו לו מעשיו להשיג רוח הקודש.

והצדיק מרוז’ין היה נוהג, כידוע, מנהג שררה ומלכות. אין כסף וזהב נחשב למאומה בחצר הצדיק, ותענוגות ומעדנים וכל מיני סגולות מלכים היו שם לרוב, לא תשבע העין מלראות והאוזן מלשמוע. וכשבא אותו איש לחצר הצדיק וראה שם את כל העושר והמותרות, תמה בלבו ואמר: וכי זוהי דרך צדיקים? וכי כך היא דרכה של תורה? וכל שהוסיף האיש לשבת ברוז’ין ולראות את מנהג החצר, הוסיף לתמוה ולהתפלא, עד שהחליט שאין זה צדיק כלל, ואין כדאי לבוא אליו בשאלה של רוח הקודש.

ובאותו יום שרצה האיש לנסוע לדרכו בחזרה מרוז’ין, בלי לבקר את הצדיק, ראה והנה הצדיק מתכונן לנסוע לטייל. רתמו ארבעה סוסים אבירים למרכבה, והצדיק הלך לשבת במקומו שבמרכבה. אך קודם שישב, ניגש הצדיק אל אחד הסוסים והחליק בידו על גבו אחת ושתים ושלוש. לתמהונו של אותו איש לא היה גבול. לא יכול האיש להתאפק, ניגש אל הצדיק ושאלו:

ילמדנו רבנו, איזו "עבודה" היא לצדיק ללטף את הסוס?

השיב לו הצדיק:

סוס זה, ליהוי ידוע לך, כבר עברו עליו ארבעים יום שלא דיבר דברים בטלים...אז מה ההבדל בין יהודי – לבהמה, ליהודי יש חלק אלוהך ממעל ממש שהקב"ה נתן לו הוראות יצרן שהם מיצוות שבן אדם למקום כמו שעטנז שמירת שבת ועוד שאם יהודי לא מקיים אותם משחית את שורש נשמתו בעולם האמת וזה המעלה של היהודי על הבהמה ואם הוא לא מקיים את המיצוות אז נשאר לו רק מיצוות של בן אדם לחברו שזה על פי שכל צריך לקיים. והסוס (הבהמה) מקיים את זה יותר טוב מהיהודי הוא לא  מדבר לשון הרע לא משקר ולא מקלל. לכן ההבדל בין האדם לבהמה זה האמונה באל עבודת ה’ לשם שמים עד כדי דביקות מאהבה בה’ יתברך ללא אינטרס אישי של כבוד או לשם שכר בגן עדן וכדומה.

את משפטי תעשו ואת חקתי תשמורו ללכת בהם... (אחרי מות יח-ד)

בארו המפרשים את המשנה באבות (פרק ד’): "על כרחך אתה נולד על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון", דלכאורה אדם יכול לטעון לבורא עולם שאינו אשם שנולד בעולם, שכן בשמים גזרו עליו שירד ויהיה לו יצר הרע וכו’, ואין זה בהסכמתו כלל.

מיד הקדוש ברוך הוא מזכיר לו, שאכן אמת הוא דובר, אך גם לאחר שקיבל את חייו סרב למות ולהפטר מן העולם, וכיון שהיה לו נח להשאר בעולם, אזי על כרחו יתן דין וחשבון, ושמעתי ממרן מורי ורבי הראשון לציון הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, בליל חג השבועות, שהביא את פרוש הגר"א על-פי הגמרא במסכת בבא בתרא, גבי אחד שעשה גדר בינו לבין חצר שכנו, שאין השני חייב לשלם, אך אם סמך השכן השני איזה דבר לכותל כגון פרגולה וכו’ ומשתמש בגדר, אז מגלגלים עליו, שהרי מעשיו מוכיחין שהוא נהנה מהגדר הזאת, והוא הדין לדברי המשנה הנ"ל, וראיתי להמגיד מדובנא, שתרץ ופרש המשנה כדרכו בקודש על-פי משל, ואלו דבריו: משל לאדם עשיר, שהיו לו שתי בנות מבוגרות, שלא מצאו את זיווגן. אחת מהן היתה מכוערת, שכל הרואה אותה בורח כפי שבא, והשניה היתה יפה, אך לשונה תהלך בארץ.

מקללת ומגדפת את היוצא עמה עד שבורח חזרה, לימים בא שדכן וביקש מהעשיר סכום כסף עבור ב’ חתנים לבנותיו, ואחר שהסכים העשיר להצעה, הלך והביא בחור עיור לבת המכוערת, ובחור חרש לבחורה המקללת, וחיו באושר ועושר, שכן העיור חשב שאשתו היא היפה שבעולם, והחרש חשב שאשתו מברכת אותו והשיב לה ברכות בכפלים. והנה הגיע רופא מפורסם לעיר, והודיע שיש בכחו לרפאות הרבה מחלות. ואמר: אני פוקח עיורים, משיח אלמים, מפענח נעלמים וכו’, ובין הבאים באו שני החתנים דידן, והצליחו בחסדי ה’ יתברך להתרפאות. אך כשחזרו כל אחד לביתו, חשך עליהם עולמם, הראשון יצא אדמוני, וראה את אשתו מלאה פצעים וחבורות ומכה טריה, והשני שמע קללת אשתו, עד שחרה להם וחמתם בערה בהם, חזרו להם לרופא בטענה שהרס את חייהם, והוא הציע להם שאפשר להחזירם למצבם הקודם, אך הם לא רצו, שכן יש דברים אחרים שהם צריכים לשמוע ולראות, ונמצא שבתוך תלונתם ועם מרירותם היו חפצים להמשיך לראות ולשמוע, והוא הנמשל לנידוננו, שלמרות שאדם באמת לא היה חפץ להוולד בעולם, אך כשנולד עושה הוא את הכל כדי להשאר בעולם ולא למות, כנראה שכל כך טוב בחיים האלו, רק שהבכינים וכפויי הטובה לא מעריכים את החיים ומה שיש להם זה כבר בר השגה רק מה שחסר להם מפריע ומדכא אותם וחבל. האדם צריך להסתכל על העולם בשמחה ובחיוב שנאמר תחת אשר עבדת את ה’ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב.

אדם שקונה לוח שנה, יש לפניו שתי אפשרויות, האחת לוח שהדפים נתלשים, וכל יום הוא תולש עוד דף ועוד דף, שבסוף השנה נשאר עם הקרטון, שגם אותו הוא לוקח וזורק מחוסר שימוש בו, אך יש אפשרות שניה לקנות לוח שנה שרושמים בו את כל מה שעשה, ובסוף שנה יש לפניו לוח שנה מלא בכל מעשיו וביקוריו, דבר שיכול לשמש למזכרת טובה שתשמח אותו בכל עת וזמן, ולמעשה הוא הדבר אצלנו, שמיום לדתנו אנו צועדים לקראת המות, וכמו שנאמר: "ויום המות מיום הולדו" אך מה העיקר בעולם הזה? "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" מי שהוא חי לפי תאות לבו, הרי הוא תולש מחייו עוד יום ועוד יום, ושמגיע לסוף הרי רק הקרטון בלבד בידו, מה שאין כן מי שיודע לנצל יום ביומו, וממלא את הימים בקדושה ובטהרה, הרי שבאחרית ימיו יקצור את כל עמלו בתורה וביראה, ויהנה לראות אוצר פרי עמלו. וזה מה שהיה אומר ומשנן תמיד רבי ישראל מסלאנט זכותו יגן עלינו אמן: "כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן".

ורבנו בחיי כותב בחובות הלבבות: "הימים הם גליונות, כתבו עליהם מה שאתם רוצים שיזכרו לכם" וכו’.

עלינו ללכת אחר חוקותיו של הקב"ה שנאמר "אם בחוקותי תלכו" ועוד "ללכת בהם" בלי שום לחץ חברתי, למרות שלחץ החברה זה אחד הדברים שמשפיעים על האדם ובכל מה שנעשה החברה תבקר  תקניט ותתן דעתה השלילית.

מעשה שהיה פעם הלכו חתן וכלה ברחוב. החתן היה רכוב על החמור והכלה הולכת ברגל. עברו כמה בני אדם ואמרו: "איזה אדם אכזרי, הולך הוא רכוב על החמור ואשתו ברגל, אין לו רחמנות, איפה כבוד האשה?". ירד מהחמור ונתן לאשתו לרכב על החמור. הלכו כמה מטרים, והנה קבוצת אנשים באה, וגם הם דיברו: "איזו חוצפה, היא על החמור ובעלה הולך ברגל, אם כך היא עושה עכשיו מי יודע מה תעשה בעוד כמה שנים, בטח תרכב עליו וכו’". שמע זאת. הוריד את אשתו והלכו שניהם ברגל, והנה שוב כמה אנשים עוברים ואומרים: "איזה עולם, יש להם חמור והולכים ברגל, אנשים מוזרים" וכו’. שמעו זאת ועלו שניהם על החמור. עברה קבוצת אנשים ואמרה: תראו איזה אנשים אכזריים, שנים כאלה שמנים על חמור כזה רזה. כחוש וקטן" ירדו מהחמור והרימו אותו עליהם. והנה ראו כמה אנשים שאומרים זה לזה: "ראו, הנה שלושה חמורים"...

כך זה כשאדם מתפעל מדיבורים, חובה עלינו להתחזק במעשינו ולא להתפעל משום דבר חיצוני, ואדרבא עלינו להזהר מהחברה וסביבה קלוקלת ולהדבק בטובים, כדברי הרמב"ם.

ואז נוכל להתעלות יותר בתורה וביראת שמים טהורה, ועל כגון זה אנו מתפללים בכל יום: שתרחיקנו היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם רע, מחבר רע, משכן רע, ומפגע רע" וכו’. ועל ידי התפילה נבוא לידי מעשים טובים.

איתא במדרש (שוחר טוב קיד) "הים ראה וינס", (תהילים קיד, ג) מה ראה, ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקדוש ברוך הוא הים ינוס מפני הנס, שנאמר על יוסף "ויעזוב בגדו בידה וינס", (בראשית לט, יב) הדבר מפליא מאד, הים רואה את משה רבינו ע"ה אהרן הכהן וכל ישראל, כולם יורדים לים, ולא זע ולא פחד! רק ראה ארונו של יוסף ברח! מהי הסיבה?

אמנם אפשר לבאר בטעם שעזב בגדו בידה וברח מפני שלא רצה להיות בחברתה אפילו רגע אחד, כי מי יודע מה יכול לקרות ברגע אחד, לכן מיד וינס, וזה יסוד גדול ביראה. ובזה מובן לשון המדרש, אמר הקדוש ברוך הוא, הים ינוס מפני הנס. למה הזכיר רק את ענין הבריחה ולא הזכיר את עצם הנסיון? אלא הניסה מעידה על גודל היראה שהיתה אצל יוסף שלא רצה להיות בחברתה אפילו רגע אחד, ובכן מידה כנגד מידה, ינוס הים מפני הנס, וכעין זה במידת האהבה, כשם שהניסה מעידה על גודל היראה כך הריצה למצות מעידה על גודל האהבה כמו שאמר דוד המלך ע"ה, "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי" (תהילים קי"ט, לב). נמצא שיש שתי מידות באדם. הריצה והבריחה, אדם שרץ לקיום המצות זו היא שלימות האהבה, אדם שרץ לקראת חבירו זה מראה "על שלימות האהבה", אדם שבורח מן העבירה זה מראה על שלימות היראה, וזה שאמר התנא באבות (פרק ד’ משנה ב’) "בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה", לא אמר הוי מקיים מצוה אלא "רץ למצוה" להשיג את "שלימות האהבה" ובורח מן העבירה להשיג "שלימות היראה".(קול יהודה)

דבר זה מלמדנו איך שאדם צריך להזהר שלא ליטול גדולה לעצמו, וכמו שסיפרו על הסבא מסלבודקא זכר צדיק לברכה, שהיו לו עשרות תלמידים, ומעולם לא הרגישם כתלמידיו, ולא חפץ להשתמש בהם כלל, למרות גדולתו לא היה לו דף מיוחד למכתבים, שנשא את שמו. לא חותמת ולא פתילים, וכשהיה צריך לומר דעתו, היה אומר בלשון: "המנהג פה" או "נהגנו" וכיוצא בזה.

אם נדבר על דרכיו יכלה הזמן ושבחיו לא יכול, ובפרט בליל שישי, שהיו לומדים בביתו, היה אומר שנכנס לנוח מעט, והיה יושב ולומד כאשר העידו כמה מתלמידיו שעקבו אחריו, והעיקר שלא ידעו על מעשיו וצדקתו.

מספרים על הגאון מוילנא שהיה רגיל להדר במצות ארבעת המינים, ובפרט באתרוג נאה, באחת הפעמים לא היה בנמצא שום אתרוג, וגם לא בדרגת הידור הפחותה ביותר, רק אצל איזה יהודי היה אתרוג נאה ומהודר. הלכו נכבדי הקהילה לשדלו בדברים למכור את האתרוג עבור הגאון, והוא הסכים בתנאי ששכר המצוה בעולם הבא יזקף לזכותו, השליחים הוכו בתדהמה, שכן לא ציפו לתנאי שכזה, אך כששאלו את הגאון רבי אליהו, ראו שהוא שמח מאוד עבור תנאי זה, וציוה מיד להביא את האתרוג. כששאלוהו מדוע שמח מאוד, ענה להם ואמר: "זו הפעם הראשונה בחיי, שאעשה את המצוה ללא ציפיה לקבלת שכר, שכן אין השכר שייך לי אלא לבעל האתרוג".

הגאון רבי עקיבא איגר זכותו יגן עלינו אמן, כותב שאדם שיודע שהוא משמש רב גדול או אדמו"ר מפורסם, או מלך בשר וכיוצא בזה, אין הוא מצפה לקבלת שכר ביודעו שעצם הזכות שניתנה לו לשמשם היא השכר, ועל אחת כמה וכמה כשאנו יודעים את מי אנו משרתים, את מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן אין לצפות לקבל שכר, אלא לעשות את המצות בשמחה ובלב מלא אהבה ויראה כאחד. בשלימות ובזריזות וסוף הכבוד לבוא. יהי רצון שהקב"ה יטע אהבתו ויראתו בלבנו ונזכה לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם, אמן. (כתונת פסים)

פרשת אחרי מות - חלק א

אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה’ וימותו (אחרי מות טז-א)

לכאורה הרי ידוע שאין בית דין של מעלה מענישים פחות מבן עשרים שנה, ואם כן איך נענשו בני אהרן שהיו עדיין לפני עשרים, ואפשר לומר שאם האדם קרוב ביותר אצל הקב"ה אז מענישים אפילו פחות מבן עשרים שנה, וזהו שאמר בקרבתם לפני ה’ וימותו, מכיון שהיו קרובים מאוד להקב"ה לכן מתו, וכמו שאמרו על הפסוק וסביביו נשערה מאד שהקב"ה מדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה, וכמו שראינו שאמר משה לאהרן על הפסוק (ויקרא י"ג)  בקרובי אקדש, שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי ידעתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך, הובא ברש"י מתורת כהנים, ולכן מכיון שהיו במדרגה כה גבוהה בקרבתם לפני ה’ ולכן מתו אפילו שהיו פחות מבן

עשרים שנה, כי היו במדרגות עליונות כמשה ואהרן כמו שאומר הפיוט ליום הכיפורים נדב

ואביהוא כמשה ואהרון נשקלו. (וידבר יוסף)

פטירת נדב ואביהוא בני אהרן היה בחודש ניסן ומדוע אנו קוראים זאת ביום כיפור?

אלא כתוב שלפעמים בחורים צעירים מתים בעוון הדור. הקב"ה לוקח אותם בגיל צעיר כדי שהציבור יורידו דמעות ויחזרו בתשובה. וכתוב שקשה מיתת צדיקים לפני הקב"ה כחורבן בית המקדש. ועוד כתוב שהמוריד דמעות על פטירת צדיק הקב"ה מונה את הדמעות וגונז אותם באוצרותיו. ומדוע הקב"ה בעצמו עושה זאת ולא המלאכים? אלא רק הקב"ה יודע את האמת מדוע אדם בוכה, האם מצטער על הצדיק או אולי בגלל איזו סיבה פרטית שלו.

כל כלי בעולם, אם ישבר יפחת מחירו וערכו. אך לב של אדם, אם הוא שבור - ערכו עולה כפלי כפליים. וכמו שכתוב בתהילים: "לב נשבר ונדכה, אלקים לא תבזה". וכך אומר הפתגם: "אין לך דבר שלם יותר מלב שבור". והיה ממשיך ואומר: כששמע אהרן הכהן ע"ה על פטירת שני בניו היה בוכה. אמר לו משה: אהרן אחי, תדע לך שערכם של נדב ואביהוא גדול לפני הקב"ה יותר ממני וממך. לפי שאמר לי הקב"ה: "בקרובי אקדש" והייתי חושב שהכוונה היא אלי או אליך שאנו הכי קרובים אל ה’. אבל עכשיו אני רואה ששני בניך קרובים יותר. כששמע אהרן דברי תנחומים אלו, נרגע שנאמר: "וידם אהרן".

ונתן אהרן על שני השעירים גורלות (אחרי מות טז-ח)

מעמיד אחד בימין ואחד בשמאל (רש"י)

חכמינו שהוא "מקרב", יהיה  זה סימן לטובה אם יצא הגורל לה’ ביד ימין. השעיר לעזאזל הלא נועד לדחות את פסולתם של ישראל ולטהרם מעוונותיהם ולעומת-זה השעיר לה’ נועד לקרב את נשמות ישראל אל הקדושה ולהחזיקם אל שורשם. והרי אמרו חכמינו: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" - ולפיכך יאה הדבר, שהשעיר לעזאזל, שהוא "דוחה", יהיה ביד שמאל, והשעיר לה’.

וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבאו לכפר בקודש עד צאתו וכפר בעדו ובעד

ביתו ובעד כל קהל ישראל (אחרי מות טז-יז)

מודיענו הכתוב שאסור לעשום אדם להמצא באהל מועד בשעה שהכהן הגדול נכנס לתוך קודש הקדשים כדי לעשות שם עבודתו. ורק הוא לבדו ימצא שם. ואפילו מלאך אינו יכול להופיע שם באותה שעה. וזהו שאומר הכתוב: וכל אדם לא יהיה באוהל מועד שהיה הכתוב יכול לומר ואדם לא יהיה באהל מועד, וז"ש "וכל" בא לרבות, שאפילו אותם שנאמר בהם: ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א) שהם המלאכים, אינם רשאים להיות שם.

במשך ארבעים שנה בהם שימש שמעון הצדיק בכהונה גדולה היו נסים מצויים בבית המקדש. כאשר היו מטילים גורלות ביום הכיפורים היה עולה גורל השעיר הנעשה לה’ מן הקלפי ביד ימין, ולאחר מותו היה עולה לפעמים בימין ולפעמים בשמאל.

כמו כן, הלשון של זהורית פתיל אדום שנקשר בראש השעיר המשתלח - היה מלבין מאליו, וסימן היה זה לישראל שהקדוש ברוך הוא מחל לישראל, כדברי הנביא ישעיה "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו", לאחר מותו לשון הזהורית לפעמים מלבין ולפעמים אינו מלבין. גם הנר המערבי של מנורת המקדש דלק בנס כל היום אף על פי שנתן בה שמן כמידת שאר הנרות ולאחר מותו, לפעמים דלק ופעמים כבה.

אש המערכה שעל המזבח היתה מתגברת בעצמה, ולא היו הכהנים צריכים להביא עצים למערכה, לאחר מותו של שמעון הצדיק היתה האש מתגברת לפעמים, ולפעמים אינה מתגברת, והיו הכהנים מביאים עצים למערכה כל היום כולו.

הברכה היתה מצויה בעומר, בשתי הלחם ובלחם הפנים במשך כל הזמן ששימש שמעון הצדיק.

באותה שנה שבה נפטר שמעון הצדיק אמר לאחיו הכהנים, בשנה זו אני מת, אמרו לו, מנין אתה יודע? אמר להם, בכל יום הכיפורים, כשאני נכנס לבית המקדש לקודש הקדשים היה מראה כבוד השכינה נגלה לפני בדמות זקן לבוש לבנים ועטוף לבנים, והיה נכנס עמי ויוצא עמי, היום נזדמן לי זקן, לבוש שחורים ועטוף שחורים נכנס עמי ולא יצא עמי.

ואכן לאחר חג הסוכות חלה שמעון הצדיק שבעה ימים ונפטר ומני אז נסתלקו הנסים בבית המקדש ונסתתרה השכינה מישראל.

לשמעון הצדיק היו שני בנים שמעי וחוניו, ולפני ששמעון הצדיק נפטר שאלוהו ישראל את מי משניהם הוא רוצה שיירש מקומו בכהונה הגדולה, שאע"פ ששמעי היה הגדול והיתה מגיעה לו הכהונה הגדולה, אבל חוניו היה יודע יותר סדר העבודה שלמדה בזמן אביו, ויתכן שהוא רוצה בחוניו אע"פ שהוא הקטן. וכך אמר להם שחוניו יכנס במקומו לפי שהוא בקי יותר בסדר העבודה. אבל אחרי שנפטר לא רצה חוניו לשמש בעבודה כדי שלא להטיל דופי באחיו שמעי שהיה גדול ממנו בב’ שנים ומחצה. ונכנס שמעי במקומו. עתה שנכנס שמעי נתחרט חוניו על המעשה שעשה שנתן לו הכהונה הגדולה כי רק לו נתן אביו. וביקש להורגו לאחיו כדי לחזור לגדולתו לפי שלא היה יכול להוריד את אחיו מגדולתו מפני שכבר זכה בה, והדין הוא שאם אדם זוכה במעלה שנתנו לו שוב אין מורידין אותו ממנו, למוסרו לאחרים אא"כ מצאו בו פסול. לכן עשה תחבולה כדי שיהרגוהו ויכנס הוא תחתיו, אמר לאחיו: בא ואלמד אותך סדר העבודה, כי אין אתה עדיין רגיל בה, הלך והלביש אותו מלבוש אשה שנהגו ללבוש אז שהיה דומה קצת לבגדי כה"ג ונתן לו להתקרב למזבח בבגדים אלו ואמר לו: המתן כאן עד שאני אבוא. והלך ואמר לשאר הכהנים: כיצד העמדנו לזה כהן גדול. שמעתי היום שיש לו ידידה זונה ואמר לה שביום שיתמנה לכה"ג ילבש בגד זונה והראיה לכו וראוהו עומד ע"י המזבח בבגד אשה. כשבאו וראוהו הכהנים ביקשו להורגו, אמר להם שמעי: חכו כמה רגעים ואומר לכם שנים שלשה דברים. וסיפר להם כל העלילה, וכששמעו הכהנים כך ביקשו להרוג את חוניו על שזמם להרוג אחיו על לא עון בכפיו, והלך וברח לאלכסנדיה, ושם אסף הרבה ריקים ובנה שם מזבח והתחיל להעלות קרבנות לשי"ת, אבל לא היה להם דין של קרבנות שהרי ציונו השי"ת: הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם אל המקום וכו’. וכל זה גרמה לו הגאוה הרעה.

וכששמעו חכמים כך שעשה כן אמרו אם בגלל השררה, שלא רצה בה וויתר עליה לטובת אחיו היה יכול לבוא לידי שפיכת דם אחיו, מי שכבר ירד לשררה עאכ"ו שלא יוכלו להורידו שלא יגרום רעה בגלל הקנאה.

וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל (אחרי מות טז-יז)

כמה טפשים הם אותם עסקני-ציבור, שאינם דואגים כלל לתקן את עצמם ואת ביתם, בו בזמן שהם מבקשים לתקן את הכלל כולו. עסקנות שכזו אינה עשויה להצליח. תחילה צריך להיות "בעדו ובעד ביתו" ואז אפשר שיהיה גם "ובעד כל קהל ישראל".

במקרה ההפוך הרי הם ובתיהם מהווים פירצה לציבור וממילא אין כל תועלת בתיקונם...

ושלח ביד איש עתי המדברה (אחרי מות טז-כא)

מהו איש עיתי? בעיתו ובמועדו ישתלח ולא יעבור, ואפילו חל בשבת (יומא כא:). מסופר על הגאון רבי חיים מבריסק שנסע פעם ברכבת יחד עם עיתונאי רוסי שונא ישראל, שהתיימר להיות ידען בענייני יהדות, והתחיל לשפוך אש וגפרית על היהודים ולספר על חסרונותיהם.

אמר לו רבי חיים: אם אתה ידען גדול כל כך, בוודאי ידוע לך מה שנאמר בתורה שאת השעיר לעזאזל היו שולחים "ביד איש עיתי", מה הכוונה לאיש עיתי? העיתונאי שתק ולא אמר דבר כי לא ידע.

אמר לו רבי חיים: אני אסביר לך, את השעיר מסרו ביד איש עתי העוסק בעיתונות המסקרים מעת לעת, היודע כל עוונות הדור, אבל היו משגרים אותו יחד עם העוונות לעזאזל... (מהרה"ג ראובן אלבז שליט"א לוקט מלבוש יוסף)

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם...לפני ה’ תטהרו (אחרי מות טז-ל)

אמר הרה"ק ה"ישמח משה" זצ"ל משל לאדם שנשפך על בגדיו רוטב מאכל, והכתימם, ודאי שלא יצא כך לרחוב אלא ינסה להעביר את הכתם במעט מים. אם מזומן הוא לארוע כלשהו, ישפשף את הבגד היטב, עד שהכתם יעלם כמעט, אבל אם הזמינוהו להופיע בפני המלך כי אז ימסור את הבגד למכבסה, כדי שלא ישאר שום רושם מהכתם! אף ימסור אותו למכבסה המעולה והטובה ביותר, על מנת שתסיר את הכתם לגמרי!

וזהו "לפני ה’ תטהרו".

אבל מי יכול לכבס ולטהר את העוונות מכל וכל? איה המכבסה המעולה הזאת? הרי זהו הקב"ה כביכול בעצמו! ועלינו לשפוך לבנו לפניו ולהיטהר, כדי שנוכל לגשת אליו כראוי וכיאות. וזהו "כי ביום הזה יכפר עליכם" הקב"ה בעצמו מנקה אותנו, כדי שנוכל לגשת ולבוא לפניו.

זהו שאמר רבי עקיבא "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר ’וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם’ (יחזקאל לו, כה), ואומר ’’מקוה ישראל ה’’ (ירמיה יז, יג). מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל". וטהרתו על ידי תשובה שישוב אל ה’ בכל ליבו.

 

המגיד מקוטנא זצ"ל המשיל משל:

מעשה בבן מלך משכיל וחכם שהסתבך. נטל הלוואות בריבית, איבד את הכסף בעסק רע, ולא היה בידו לשלם. למלווים בריבית  יש דרך בדוקה לטפל בשומטי חובות. הם שלחו גברתנים והתחקו אחר בן המלך, אבל לא יכלו לגשת אליו  ולעולל לו דבר משחם שבן המלך התלווה אל אביו בכל אשר הלך, ואביו לא מש ממנו. ולמלך מתלווים, כידוע, שומרי ראש ומקיפה אותו פמליא גדולה וכבודה, וכך נבצר מהם לעשות דבר. אבל הגברתנים לא התייאשו. הם דבקו במשימתם ועקבו אחר בן המלך יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.

יום אחד שתה בן המלך לשוכרה, ובהיותו במחיצת אביו החל להקיא, הסתחרר ונפל והתגולל בקיאו. סלד המלך בחברתו, לא יכול היה לעמוד במחיצתו ופנה ממנו או אז הגיחו הגברתנים והפליאו בבן המלך שנותר לבדו את מכותיהם!

והנמשל מובן: עברנו חלילה עבירות ונתחייבנו חלילה בייסורים. ונשלחו לנו "משלחות מלאכי רעים", כמו שנאמר "תיסרך רעתך ומשובתיך תוכיחוך" (ירמיה ב, יט) אבל כל זמן שאנו דבוקים בהקב"ה, אין הם יכולים להרע לנו, כמו שנאמר "שויתי ה’ לנגדי תמיד" (תהילים טז ח). ועל ידי כך "מימיני בל אמוט". אבל זאת בתנאי, שלא נבריח חלילה את הקב"ה מאיתנו. וכיצד ניתן להבריחו? ע"י גאווה והתנשאות, שאז הקב"ה אומר: "אין אני והוא יכולים לדור כאחד" (סוטה ח), ואז, אם הקב"ה יעזבנו, חלילה, מי יגן עלינו מפני המזיקים והנזקים?

על כן נתאזר בענווה ונבוא לפני בוראנו בשפלות ברך לבקש סליחתו ויקויים בנו "לפני ה’ תטהרו" אם תהיו דבוקים בו ותעמדו לפניו, תזכו לישועתו!"

אך עלינו לזכור כי כדי לזכות בכפרה ב"תטהרו" חובה עלינו שנרגיש כי עניים  ודלים אנו ואין לנו אלא לבקש מלפניו חסד חינם שירחם עלינו.

ומעיקרי התשובה הוא הוידוי, שהפה קולמוס הלב, ולזאת נדרש שהפה יתחבר עם הלב שאם פיו ידבר ואין ליבו מרגיש ממילא כל התפילה תיחשב אף לחטא.

הבה נבקש ממלכו של עולם אבינו מלכנו, רחם עלינו, חטאנו לפניך!

אל יואמר אדם החטא ובע"ה אני אהיה זקן אחזור בתשובה. הגמרא אומרת מי שאומר החטא והשוב לא יתנו לו לחזור בתשובה כי אין דבר ניסתר מנגד עיניו יתברך,  ויודע תחבולותיו של אדם שנאמר בוחן כליות ולב.

אשה תל-אביבית סבלה ממיחושי גוף גדולים, ולאחר בדיקות  נתגלה אצלה מחלה ממארת, ה’ ירחם. אותה אשה, אף שהייתה רחוקה משמירת התורה והמצוות, עלתה לירושלים אל בית הרבי מזוועהיל זצ"ל.

הרבי הרגיעה ואמר "אם תשמרי על טהרת וצניעות הבית תיוושעי!"

אותה אשה אכן החלה להתחזק בדרכי התורה והצניעות כדרך בנות ישראל הכשרות. מיום ליום מצבה השתפר, עד שהבריאה לגמרי.

לימים הגיעה שוב לבית הרפואה לוודא שהכל בסדר. הרופאים שהחלו שוב בסדרת בדיקות, היו המומים "אין לך שום דבר!" ומרוב פליאתם קבעו נחרצות כי טעות הייתה בבדיקות הקודמות כנראה שהתחלפו הבדיקות בבדיקות של אשה אחרת...

אותה אשה, בראותה שתוצאות הבדיקות הקודמות היו בטעות, החלה לחזור לסורה ולנטוש את דרך הטהרה והצניעות, בחושבה שהכל היה טעות, ואם כן, למה לשמוע לדברי הרבי מזוועהיל.

עם הזמן החלה שוב להרגיש מיחושים בגופה, עד שהוצרכה להגיע אל בית הרפואה. לאחר מספר בדיקות קבעו הרופאים הפעם ברור שנתגלתה אצלה המחלה, ה’ ישמור, וכנראה שהבדיקות השניות שהראו שאין לך כלום היו בטעות..כעת התוצאות מראות שהמצב יותר חמור מהפעם הראשונה....

אותה אשה רצה במהירות לבית הרבי מזוועהיל, בהבטיחה לפני הרבי שלא תעיז לסור מדיני התורה.

אולם הרב הקדוש השיבה: "כעת מאוחר מדי...".(אור דניאל)

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו(אחרי מות טז-ל)

אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", ואומר "מקוה ישראל ה’" מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל (יומא פ"ה:).

לכאורה מדוע לא די בפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" ללמדנו שהקדוש ברוך הוא מטהר את הטמאים. ומדוע מביאה המשנה גם את הפסוק "מקוה ישראל ה’"?

אלא אומר רבי ישראל ברוך קמאי - באה המשנה ללמדנו דרכה של תשובה מה היא, כשם שמקוה המטהרת את הטמאים אינה מועילה אלא אם כן הטמא מכין עצמו ומסיר מעליו כל חציצה וכל כתם, שאם לא כן לא הועילה המקוה מאומה, כך התשובה אין כוחה אלא בהכנה תחילה, על ידי שיסיר מלבו כל שמץ של זוהמה וטנופת החוצצים בינו לבין אבינו שבשמים.

זהו שאמר רבי עקיבא, אף שה’ הוא המטהר אתכם, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", אין טהרה זו אלא בדומה לטבילה במקוה, שנאמר "מקוה ישראל ה’", לפיכך עליכם להכשיר עצמיכם תחילה (משלחן גבוה לוקט מלבוש יוסף)

בבית הכנסת שברדין כבר סיימו תפילת נעילה של יום-הכיפורים ונותר מעט זמן עד לתפילת ערבית. ישבו המתפללים ושוחחו ביניהם שיחת-חולין. ראה זאת רבי בנימין, המגיד של רדין, ונתעגמה נפשו עד מאוד, כי אחרי יום שלם של עבודת יום-כיפור כבר שוקעים לשיחה בטלה.

עלה רבי בנימין לבימה ואמר: אמשול לכם משל. כידוע, היו ברוסיה גזירות קשות נגד היהודים, שללו מהם את כל מקורות הפרנסה, הכל נאסר עליהם, ולא היתה להם ברירה אלא לעסוק במסחר שחור. היו שם שתי עיירות יהודיות, שכל אחת מהן השתייכה למדינה אחרת, ושתיהן היו על הגבול, ובתווך שביניהן היה יער שנחשב לשטח הפקר. יהודי שתי העיירות היו מתגנבים באישון-לילה לתוך היער ומחליפים ביניהם סחורות, וכך הצליחו לעשות קצת לפרנסתם.

פעם אחת יצא יהודי אחד באמצע הלילה ועל גבו שק מלא סחורה ונכנס ליער, כדי שיוכל להעבירו בעיסקת-חליפין עם יהודי מן העיירה השניה. מובן מאליו שהיה מפוחד וזהיר, וכל רשרוש ששמע עצר את נשימתו. לפתע ראה מרחוק שוטר. לבו עמד מלפעום. מיד הלך והשליך מעל שכמו את השק, שהשוטר לא יוכל לתפוס אותו ביחד עם הסחורה, והמשיך לצעוד כך, ללא ההסחורה. אבל פלא בעיניו, הוא רואה שהשוטר מסתכל עליו, אבל הוא עומד כבול-עץ, ללא נוע. הוא מתקרב עוד יותר, והשוטר אינו זז ואינו מניע איבר. החליט היהודי, בודאי זה איזה גולם או שיכור. אם כך, חושב הוא לעצמו, למה ישאיר את השק הפקר. חוזר הוא על עקבותיו, מרים את השק ושם אותו על שכמו וממשיך ללכת. עיניו אינן סרות מהשוטר, והשוטר ממשיך לעמוד באותו מצב, ללא תנועה, ממשיך הוא ללכת, הוא אפילו עבר כבר את השוטר, הוא כבר בטוח...

אבל לפתע, לאחר שעבר את השוטר מרחק מסויים, רואה הוא שהשוטר מתחיל ללכת אחריו. עכשיו כבר אין לו שום ברירה. הוא לא יכול לסלק את השק מעל גבו שהרי כבר נראה עם השק, לעצור אינו יכול כי השוטר הולך אחריו. מה לעשות? ממשיך הוא ללכת, והשוטר הולך אחריו ושותק. חושב היהודי, אולי בכל זאת לא קרה כלום. הוא הולך, השוטר הולך אחריו ושותק. מילא, שילך, העיקר שהוא לא אומר כלום. כך עובר היהודי לאורך כל היער, והוא כבר מגיע אל העיירה השניה, ואז לפתע צועק השוטר כנגדו: אי, יהודי, מה יש לך בשק?...
פורץ היהודי בבכי מר ונואש: רשע מרושע, הלא ראית אותי כבר לפני שלושה קילומטר, למה נתת לי ללכת את כל הדרך הזו, כשלבי דופק והולם בחזקה וכתפי נשברות מכובד המשא? איך יכולת לתת לי ללכת שלושה קילומטר בבוץ ואתה כל הזמן שותק, ועכשיו תשלח אותי חזרה על עקבותי?
סיים רבי בנימין המגיד ואמר: כך נראה יום-כיפור שלנו עם היצר-הרע. אנחנו באים ל"כל נדרי" והוא שותק. בשחרית הוא שותק, במנחה הוא שותק וגם בנעילה הוא שותק. והנה, עוד מעט כבר מתפללים ערבית, וברגע זה הוא מנתר ממקומו וקופץ עלינו והודף אותנו חזרה לאחור!... (שאל אביך ויגדך)

ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר (אחרי מות יז-יג)

ישנם כמה טעמים לכסוי דם בעפר ודוקא בחיה ועוף, ראשית אמרו חז"ל במדרש שבשעה שהרג קין את הבל היה יושב על הארץ ולא היה יודע קין מה לעשות עם גויתו. זימן לו הקדוש ברוך הוא שני עופות טהורים והרג אחד מהם את חברו וחפר באדמה וקברו, וממנו למד קין וחפר וקבר את הבל לפיכך זכו העופות לכסות את דמן (מדרש תנחומה בראשית י’).

ורבי אלעזר בן פדת אמר שעופות השמים וחיות טהורות קברו את הבל ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן ב’ ברכות שמברכים עליהם, האחת על השחיטה והשניה על כסוי הדם(בראשית רבה כב-ח)

נמצאנו למדים מדבריהם של רבותינו ז"ל, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר ואפילו של בעלי חיים. (פירוש מהרז"ו על המדרש שם). וכן "לכלב תשליכון אותו" בזכות שלא חרץ לשונו, וכן "וכל פטר חמור תפדה" על שעזרו לעם ישראל בצאתם ממצרים, הכלבים לא נבחו והקימו מאומה.

טעם נוסף לכסוי דם עופות וחיות הוא, כשאליעזר עבד אברהם הביא את רבקה לביתו של אברהם עבור יצחק לא נמצאו לה בתולים, וחשדו באליעזר, אמר להם אליעזר: רבקה נפלה מהגמל ומזה נשרו בתוליה. ואכן כשהלכו לשם ראו דם הבתולים על הקרקע וחיה ועוף היו מכסין את דמה, ומכיון שכסוי הדם גרם לרבקה שלא תתגנה, לכן זכו החיות והעופות שיכסוי דמם ובברכה (רוקח הובא בטעמי המנהגים).

ויש מפרשים שעיקר  טעם הכסוי הוא לעשות היכר שלא יבא לידי אכילת דם (לבוש יוסף).

ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי  בהם אני ה’ (ויקרא יח-ה)

מעשה שהיה אצל הגאון הצדיק רבי שמחה בונם ורנר זצ"ל. בשכונה שייסד, הלא היה שכונת "בתי ורנר" בשכונת ל"מאה שערים" התגוררה ישישה אחת שזכתה והגיעה לגיל מופלג ביותר מאה ושש עשרה שנים. והנה קרב יום הכיפורים של אותה שנה. הישישה כבר היתה חלושה ביותר. כמעט כל כוחותיה עזבוה. הלכו ושאלו אצל הרופא, האם מותר להניח לה לצום. מיהר הרופא לבודקה וקבע בצורה החלטית ממש פיקוח נפש! אסור בתכלית להניח לה לצום!

שמעה הישישה והגיבה בביטול רב: 104 שנים שאני צמה ביום הכיפורים והשנה לא אצום! לא בא בחשבון! אצום כמו תמיד! לא שייך לשנות מאומה!

שמע רבי שמחה בונם ורנר והתלבט מה לעשות כאן. הרופא אוסר עליה את הצום. הוא אכן ישישה מופלגת בשנים וסכנת פיקוח נפש היא ממש בעליל. מצד שני, היא מתנגד, היא מסרבת לקבל את הכרעת הרופא.  ואולי מי יודע, אם תאכל אולי דוקא זה יזיק לה. הגע בנפשך! ישישה כה מופלגת שעברו עליה כדבריה כבר 104 תעניות של יום כיפורים כמה זה ישפיע עליה לרעה אם נכריח אותה לאכול! איזו עגמת נפש תהיה לה!...

אבל לבסוף מצא רבי שמחה בונם עצה נפלאה: האשה לא רק ישישה וחלושה היתה אלא גם מאור עיניה כבר ניטל ממנה ולא הבחינה אף בין אור לחושך שלח לומר לה: יהי כדבריך! את תתעני ביום הכיפורים כמנהגך מימים ימימה. לא ניטול את הדבר הזה ממך. נרגעה הישישה ומלמלה דברי תודה על כך.

ואולם, ביום הכיפורים, שעות אחדות בלבד לאחר שהאיר היום, בא רבי שמחה בונם לביתה של הישישה, ביחד עם כמה אנשים צעירים, וביזמתו הוציא אחד מהם שופר ותקע תקיעה, וכל האחרים עמדו וקראו את הקיראה: "לשנה הבאה בירושלים", כפי המנהג שתוקעים במוצאי יוהכ"פ...

הישישה, שכאמור מאור עיניה כבר ניטל ממנה מפאת זאת לא יכלה עוד לחשב בדייקנות חשבון של שעות, שמעה את הכל וקיבלה כי תם צום יום הכיפורים. הלכה ונטלה לפיה מעט משקה ואוכל והשביעה את נפשה כלאחר הצום בערב....

כזו היתה חרדתו של צדיק זה לנפש אחת מישראל, וכך הפליא בעצמה להחיותה! (שאל אביך ויגדך).

ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב (ויקרא יח, יט).

בזמן טמאת האשה עד שטובלת נצטוינו לנהוג בהרחקות מסוימות כפי שיבואר.

אנשים שואלים האם אוכל לעמוד? האם הלכות אלו לא גדולות עלי? האם זה לא נעשה רק בשביל יחיד סגולה?

אין ספק שכל אחד ואחת מאתנו מסוגל להגיע לדרגות עלאיות ולסגל את עצמו להגיע לכוח התאפקות אדיר. וכאשר הזוג אינו מקים יחסי אישות בערך שתים עשרה יום בחודש הכוחות ההורמונליים מתחדשים הציפיה ליום הטבילה יוצרת ריגושים וקירבה רוחנים וגשמית שעוזרת לאהבה ולשלום לשלוט בבית.

בלי מעצורים מעלה או סכנה?

כתב הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל מספאקס: כאשר חיים בלי מעצורים למה זה דומה? מכונית גם אם היא מקרטעת והמנוע מרעיש וגונח גם אם היא מאבדת שמן והמנוע מתחמם, גם אם ההלוכים חורקים וההגה מסתובב בכוח, עם כל זאת  עדיין נתן לנסוע במכונית כזו, אמנם בקושי ובחשש ובזהירות, אבל זה אפשרי.

אבל אם במכונית כל המערכות יעבדו בצורה מצוינת ורק הבלמים יתקלקלו ולא יעבדו, אזי כל שומר נפשו ירחק מימנה כל עוד נפשו בו. כיון שאז הופכת המכונית לכלי רצח והרג. רצח – לכל מי שיקלע בדרכה, והרג – לנהג שנמצא בה.

ואדרבא אם אין למכונית בלמים, ככל שהיא משוכללת וחדישה יותר, כך מעלותיה הופכות אותה לכלי רצח והרג מסוכן יותר. ככל שתסע טוב יותר, מהר יותר וחלק יותר, כך ללא הבלמים היא מסוכנת שבעתיים.

כיוצא בזה, אוי  לו לאדם שמאבד את בלמיו ואינו שולט בתאוותיו לרסן אותם, אזי דם כזה מסוכן מאין כמותו. וככל שילמד יותר חכמות ויוסיף ידע והבנה והשכל, הוא ישתמש בהם לרעה וסכנתו תגבר ותגדל יותר.

את המעצורים שבעזרתם בולמים, שולטים ומכונים את המכונית ליעד הרצוי, מעניקה התורה הקדושה בהלכות טהרת המשפחה.

אדם שלא משתמש במעצורי שנתן לו בורא עולם, ימצא עצמו במהרה מזנק לתהום בדרך להתרסקות, כאשר לפני כן הוא מותיר הרוגים ופצועי גופנית נפשית, במעשים הנלוזים הנקראים "גילוי עריות", שתוצאותיה כרת ואבדון.

טהרה

טהרה מביאה את האדם לכל דבר שבקדושה, כי ידוע, שרצון נפש הישראלי ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא ולדבקה בו ולעבדו עבודה שלמה ולקיים כל המצות כדת מה לעשות בעידן  חדוה חדוה, ששון ושמחה ימצא בה, וביעדן עציבותא, עין במר יבכה ובמרירות  יאנח בלב נשבר ונדכה כדת מה לעשות. אבל מה יעשה האיש, שאין לבו מסור בידו, ואינו יכול לעשות רצון אביו שבשמים כרצונו, ואין לבו מתעורר ליראה ולאהבה ולעצב ולשמחה מה זו עושה,טומאת ארץ העמים וטמאת גוף ונפש הן הם מסכי המבדילין בינינו לבין אבינו שבשמים, ועינינו חשכו מראות מה למעלה כדי להתעורר, כי האיש המתעורר באיזה דבר לפתע פתאום, בין לשמחה בין לעציבותא, היינו משום דאף על גב דאיהו לא חזי, מזלה חזי (מגילה   

ומאחר שטהרת הגוף גורם טהרת הנפש, הנה כי כן ראוי לזהר מאד בטהרת הגוף, אולי יוכל להתחזק בתורה ויראה ואהבה ושמחה ועבודה שלמה. ואם על ידי הטהרה ירויח כל דהוא בעבודת הבורא, די לו לאדם לטרוח אלף אלפים טרחות ולהוציא כמה הוצאות על כך. ולכן אל ישוב מפני כל לטבל במקוה טהרה, כל אשר יוכל לשם תשובה לטהר מטמאת עונותיו. הקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים, והעובד את ה’ בטהרה הנה שכרו טובה כפולה: 

וידוע, שחמורה טמאה היוצאת מגופו, ולכן לו בכח יגבר לטבול לקריו, דהינו כששמש מטתו, וכל שכן וקל וחמר אם ראה קרי לאנסו, שראוי לזהר מאוד, ולא יעבור מבלי לטבול. וכבר כתבו גורי האר"י ז"ל, שמי שארע לו שראה קרי, חס ושלום, אם יטבול תכף באותו יום וישוב אל ה’, ירחמהו וימחה המזיק שנברא מעון קריו. ומי האיש אשר לא יחוס על נפשו ויחיש מפלט לו. והאיש הירא את ה’ הנכבד והנורא, יירא ויזחל מלהזכיר שם ה’ האיום והנורא בעוד טמאתו בו, ועל זה הנזהר נאמר (שמואל א, ב-ל) כי מכבדי אכבד:

ואזהרה שמענו לטבול כשהולך לבית הקברות לקבורת מת וכדומה, כדי שלא יתאחזו בו הקליפות ורוח הטומאה, שאם הוא טמא מצא מין את מינו ונעור. וכן ביותר צריך לזהר כשחוזר מבית הקברות תכף יטבול להעביר רוח הטומאה  מעליו.

ובכלל הטהרה, שטהר ידים יוסיף אומץ ויטול ידיו קודם כל למוד וכל תפלה, ואין צריך לומר שיזהר מלגע תוך האזן ותוך החטם או בכנה, או במקומות המכוסים בשעת התפילה ובשעת הלימוד ובבואו לברך או לעת האוכל, כי אפילו לא נגע אלא בראש אצבע אחת, הרי נטמאו ידיו, וחייב בנטילת ידים, כאשר חכמים אמרו, ולא יעבור על דברי חכמים בדבר קל, כי יגדל ענשו מצד קלות הדבר. וביותר צריך לזהר במקום שאין חסרון כיס ולא טרחה גדולה, כי יקצוף האלקים על קולו וחבל את מעשה ידיו, וטורפין לו תפלתו, ותושיה נדחה ממנו.

וכן צריך לזהר בטהרת המקום שהוא מתפלל או לומד או מברך, שיהא נקי מכל צואה ומי רגלים, וביותר צריך לזהר במקום שיש תינוקות קטנים, יעמוד על המשמר ויבדוק יפה יפה, ויהא זהיר וזריז לבל יכנס חס ושלום, בגדר כי דבר ה’ בזה וכו’ (במדבר טו-לא) ובגדר ובזי יקלו (ש"א ב-ל) ותהיה תפילתו ולמודו וברכותיו תועבה, חס ושלום. ואזהרה מוטלת על האשה יותר מן האיש, וכל איש יזהיר את אשתו על זה, וכל כיוצא בזה, יום ליום יביע אומר ויודיע חומר שבו, למען ישמרו ולמען יעשו:

וכן צריך לזהר בטהרת גופו, שלא יהא כלי מלא צואה, ולא יעבור מלבדוק עצמו בכל בוקר ובכל עת שהוא צריך, כי ידוע, כי המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשתיכם (מכות טז, ב). נמצינו למדין, שמטמא את הנפש. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית יא, א) לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע יא-ט) בקרבך קדוש. ואמרו בזהר הקדוש דכי היכי דתשרה שכינתא עלוהי מבעי לה לאזדהרא באתדכאותא דגרמה ואתדכאותא דמשכנה. ופשיטא, כי

ואם לעולם הטהרה במקוה היא טובה, על אחת כמה וכמה בערבי שבתות וערבי ימים טובים וערב ראש חודש, שצריך לעשות הכנה ולהיות כלי מוכן לקבל הארה ותוספת קדושה, היורדת היא למטה בימים אלו, ומזיו השפעתם ימשך קדושה על נפשו, רוחו ונשמתו, וישאר הארתם לכל הימים. ואזהרה שמענו מגורי האר"י ז"ל לטבול גם בשחרית יום שבת קודש, כי יש תוספת נפש רוח נשמה מבחינת יום השבת. ואמרו שהאיש אשר לא היה טהור ולא יטבול, לא יחול עליו תוספת נפש רוח נשמה. ומי שמע כזאת, ולא יאזור חיל לטבול, ולא יעבור למען יאבד טובה הרבה, רק אם הוא אנוס דרחמנא פטרה  (פלא יועץ).

ושמרתם אתם....ולא תעשו מכל התועבות האלה...(אחרי מות יח-כו)

שנאמר בתהילים חטאים תרדוף רעה וע"י תאוות מגיעים לידי חטא והארץ תקיא אתכם שכל חטא גורם לרעה.

סיפור זה הוא באחד האדמו"רים הגדולים, שמשמשו איש פשוט היה ואף עני מרוד עד מאוד. פעם ראה הרבי שהמשמש מהלך בנעלים קרועות ונכמרו רחמיו עליו. אבל מה יעשה, אם הוא עצמו עני גדול ואין בידו פרוטה לפורטה? הלך וביקש מכמה מחסידיו שינדבו כל אחד קצת כסף עבור השמש, כדי שיוכל לקנות לעצמו נעלים חדשות. החסידים נענו לו והביאו לידיו את הכסף. ובעוד הכסף מונח על שולחנו, יצא מחדרו לכמה רגעים, ובינתיים נכנס המשמש, וכאשר ראה כסף על השולחן, החליט לקחתו לעצמו, בהניחו כי בודאי לא ירגיש בכך הרבי. נטל את הכסף ושם בכיסו.

בינתיים חזר הרבי, וכאשר ראה שהכסף אינו על השולחן, הבין מיד שהשמש לקח אותו. פנה אז אל המשמש ואמר לו: אי, אי, טיפש שכמותך, אילו היתה לך מעט סבלנות, הרי היה לך כל זה בהיתר, עכשיו שלקחת באיסור – איבדת גם את הנעלים וגם את נאמנותך.

ומוסר השכל הוא סיפור זה לכל מהלך החיים, שהרי כך הוא הדבר בכל העבירות, שלאדם אין סבלנות והוא רץ וממלא תאוותו, אבל אילו התאזר בסבלנות היה הקב"ה מזמין לו הנאתו בהיתר, ועכשיו שרץ ונכשל בעבירה, הוא מאבד בידיו שני עולמות – עולם הזה ועולם הבא! האדם חושב שאם הוא יעבוד יותר שעות או לא יהיה הכי ישר במסחר ישיג את תאוות העולם הזה אך טעות גדולה בידו.(שאל אביך ויגדך)

 

הסבא מקלם מביא את הסיפור הידוע אודות הויכוח שהיה לרמב"ם עם חכמי אומות העולם. הם סברו שאפשר ללמד בעלי חיים נימוס ודרך ארץ, ולהפוך את טבעם שינהגו כבני אדם. הרמב"ם טען לעומתם שדבר זה אינו אפשרי, וכי אי אפשר להפוך את טבעי בעלי החיים. רצו אותם חכמים להוכיח את צדקתם, וקיבלו על עצמם ללמד חתול נימוס ודרך ארץ תוך פרק זמן מסוים.

כאשר הגיע היום המיועד להציג את הצלחתם באילוף החתול, התקבץ קהל רב לראות במו עיניו את ה"חתול המלומד". ואכן בשעה היעודה נכנס החתול והחל לשמש בתפקיד של מלצר, סידר כמה שולחנות והציע עליהם מפות. אח"כ הלך להביא מגש עם יין וכוסות. כאשר חזר עם היין והכוסות, השתוממו כל הנאספים מהמחזה הנדיר וכמעט אמרו שאכן צדקו אותם חכמים.

באותו רגע הוציא הרמב"ם קופסא קטנה מכיסו ופתחה, ועכבר קטן זינק מתוכה. כאשר ראה החתול את העכבר, השליך מידיו את המגש, היין נשפך והכוסות נשברו, ורץ אחר העכבר להשיגו. מיד הודו כולם לרמב"ם ונוכחו לדעת שגם אם אמנם אפשר ללמוד בעלי חיים דברים מסוימים, אולם את טבעם לא ניתן לשנות. גם ליהודי יש נפש בהמית שהולכת אחרי שרירות הלב אך ע"י הנשמה שבמוח שתאיר ותשפיע על הגוף בתורה מיצוות ומעשים טובים תיגבר על הנפש הבהמית כמו עגלון שמכוון את הסוס ע"י מושכות מה שאין כן אצל הבהמות. לאדם יש את היכולת  לישלוט בתאוות מה שאין כן לבהמה ואם הוא אינו שולט אז במה הוא שונה מהבהמה?

מעשה היה בימי הצדיק ר’ ישראל מרוז’ין ז"ל באיש אחד שהשתוקק לזכות לרוח הקודש, ונזהר בשביל כך ארבעים יום רצופים מלדבר דברים בטלים. כשכלו ארבעים יום ואין קול ואין קשב, החליט לנסוע להצדיק מרוז’ין שיבאר לו הסיבה והטעם שלא הועילו לו מעשיו להשיג רוח הקודש.

והצדיק מרוז’ין היה נוהג, כידוע, מנהג שררה ומלכות. אין כסף וזהב נחשב למאומה בחצר הצדיק, ותענוגות ומעדנים וכל מיני סגולות מלכים היו שם לרוב, לא תשבע העין מלראות והאוזן מלשמוע. וכשבא אותו איש לחצר הצדיק וראה שם את כל העושר והמותרות, תמה בלבו ואמר: וכי זוהי דרך צדיקים? וכי כך היא דרכה של תורה? וכל שהוסיף האיש לשבת ברוז’ין ולראות את מנהג החצר, הוסיף לתמוה ולהתפלא, עד שהחליט שאין זה צדיק כלל, ואין כדאי לבוא אליו בשאלה של רוח הקודש.

ובאותו יום שרצה האיש לנסוע לדרכו בחזרה מרוז’ין, בלי לבקר את הצדיק, ראה והנה הצדיק מתכונן לנסוע לטייל. רתמו ארבעה סוסים אבירים למרכבה, והצדיק הלך לשבת במקומו שבמרכבה. אך קודם שישב, ניגש הצדיק אל אחד הסוסים והחליק בידו על גבו אחת ושתים ושלוש. לתמהונו של אותו איש לא היה גבול. לא יכול האיש להתאפק, ניגש אל הצדיק ושאלו:

ילמדנו רבנו, איזו "עבודה" היא לצדיק ללטף את הסוס?

השיב לו הצדיק:

סוס זה, ליהוי ידוע לך, כבר עברו עליו ארבעים יום שלא דיבר דברים בטלים...אז מה ההבדל בין יהודי – לבהמה, ליהודי יש חלק אלוהך ממעל ממש שהקב"ה נתן לו הוראות יצרן שהם מיצוות שבן אדם למקום כמו שעטנז שמירת שבת ועוד שאם יהודי לא מקיים אותם משחית את שורש נשמתו בעולם האמת וזה המעלה של היהודי על הבהמה ואם הוא לא מקיים את המיצוות אז נשאר לו רק מיצוות של בן אדם לחברו שזה על פי שכל צריך לקיים. והסוס (הבהמה) מקיים את זה יותר טוב מהיהודי הוא לא  מדבר לשון הרע לא משקר ולא מקלל. לכן ההבדל בין האדם לבהמה זה האמונה באל עבודת ה’ לשם שמים עד כדי דביקות מאהבה בה’ יתברך ללא אינטרס אישי של כבוד או לשם שכר בגן עדן וכדומה.

את משפטי תעשו ואת חקתי תשמורו ללכת בהם... (אחרי מות יח-ד)

בארו המפרשים את המשנה באבות (פרק ד’): "על כרחך אתה נולד על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון", דלכאורה אדם יכול לטעון לבורא עולם שאינו אשם שנולד בעולם, שכן בשמים גזרו עליו שירד ויהיה לו יצר הרע וכו’, ואין זה בהסכמתו כלל.

מיד הקדוש ברוך הוא מזכיר לו, שאכן אמת הוא דובר, אך גם לאחר שקיבל את חייו סרב למות ולהפטר מן העולם, וכיון שהיה לו נח להשאר בעולם, אזי על כרחו יתן דין וחשבון, ושמעתי ממרן מורי ורבי הראשון לציון הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, בליל חג השבועות, שהביא את פרוש הגר"א על-פי הגמרא במסכת בבא בתרא, גבי אחד שעשה גדר בינו לבין חצר שכנו, שאין השני חייב לשלם, אך אם סמך השכן השני איזה דבר לכותל כגון פרגולה וכו’ ומשתמש בגדר, אז מגלגלים עליו, שהרי מעשיו מוכיחין שהוא נהנה מהגדר הזאת, והוא הדין לדברי המשנה הנ"ל, וראיתי להמגיד מדובנא, שתרץ ופרש המשנה כדרכו בקודש על-פי משל, ואלו דבריו: משל לאדם עשיר, שהיו לו שתי בנות מבוגרות, שלא מצאו את זיווגן. אחת מהן היתה מכוערת, שכל הרואה אותה בורח כפי שבא, והשניה היתה יפה, אך לשונה תהלך בארץ.

מקללת ומגדפת את היוצא עמה עד שבורח חזרה, לימים בא שדכן וביקש מהעשיר סכום כסף עבור ב’ חתנים לבנותיו, ואחר שהסכים העשיר להצעה, הלך והביא בחור עיור לבת המכוערת, ובחור חרש לבחורה המקללת, וחיו באושר ועושר, שכן העיור חשב שאשתו היא היפה שבעולם, והחרש חשב שאשתו מברכת אותו והשיב לה ברכות בכפלים. והנה הגיע רופא מפורסם לעיר, והודיע שיש בכחו לרפאות הרבה מחלות. ואמר: אני פוקח עיורים, משיח אלמים, מפענח נעלמים וכו’, ובין הבאים באו שני החתנים דידן, והצליחו בחסדי ה’ יתברך להתרפאות. אך כשחזרו כל אחד לביתו, חשך עליהם עולמם, הראשון יצא אדמוני, וראה את אשתו מלאה פצעים וחבורות ומכה טריה, והשני שמע קללת אשתו, עד שחרה להם וחמתם בערה בהם, חזרו להם לרופא בטענה שהרס את חייהם, והוא הציע להם שאפשר להחזירם למצבם הקודם, אך הם לא רצו, שכן יש דברים אחרים שהם צריכים לשמוע ולראות, ונמצא שבתוך תלונתם ועם מרירותם היו חפצים להמשיך לראות ולשמוע, והוא הנמשל לנידוננו, שלמרות שאדם באמת לא היה חפץ להוולד בעולם, אך כשנולד עושה הוא את הכל כדי להשאר בעולם ולא למות, כנראה שכל כך טוב בחיים האלו, רק שהבכינים וכפויי הטובה לא מעריכים את החיים ומה שיש להם זה כבר בר השגה רק מה שחסר להם מפריע ומדכא אותם וחבל. האדם צריך להסתכל על העולם בשמחה ובחיוב שנאמר תחת אשר עבדת את ה’ אלוהיך בשמחה ובטוב לבב.

אדם שקונה לוח שנה, יש לפניו שתי אפשרויות, האחת לוח שהדפים נתלשים, וכל יום הוא תולש עוד דף ועוד דף, שבסוף השנה נשאר עם הקרטון, שגם אותו הוא לוקח וזורק מחוסר שימוש בו, אך יש אפשרות שניה לקנות לוח שנה שרושמים בו את כל מה שעשה, ובסוף שנה יש לפניו לוח שנה מלא בכל מעשיו וביקוריו, דבר שיכול לשמש למזכרת טובה שתשמח אותו בכל עת וזמן, ולמעשה הוא הדבר אצלנו, שמיום לדתנו אנו צועדים לקראת המות, וכמו שנאמר: "ויום המות מיום הולדו" אך מה העיקר בעולם הזה? "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" מי שהוא חי לפי תאות לבו, הרי הוא תולש מחייו עוד יום ועוד יום, ושמגיע לסוף הרי רק הקרטון בלבד בידו, מה שאין כן מי שיודע לנצל יום ביומו, וממלא את הימים בקדושה ובטהרה, הרי שבאחרית ימיו יקצור את כל עמלו בתורה וביראה, ויהנה לראות אוצר פרי עמלו. וזה מה שהיה אומר ומשנן תמיד רבי ישראל מסלאנט זכותו יגן עלינו אמן: "כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן".

ורבנו בחיי כותב בחובות הלבבות: "הימים הם גליונות, כתבו עליהם מה שאתם רוצים שיזכרו לכם" וכו’.

עלינו ללכת אחר חוקותיו של הקב"ה שנאמר "אם בחוקותי תלכו" ועוד "ללכת בהם" בלי שום לחץ חברתי, למרות שלחץ החברה זה אחד הדברים שמשפיעים על האדם ובכל מה שנעשה החברה תבקר  תקניט ותתן דעתה השלילית.

מעשה שהיה פעם הלכו חתן וכלה ברחוב. החתן היה רכוב על החמור והכלה הולכת ברגל. עברו כמה בני אדם ואמרו: "איזה אדם אכזרי, הולך הוא רכוב על החמור ואשתו ברגל, אין לו רחמנות, איפה כבוד האשה?". ירד מהחמור ונתן לאשתו לרכב על החמור. הלכו כמה מטרים, והנה קבוצת אנשים באה, וגם הם דיברו: "איזו חוצפה, היא על החמור ובעלה הולך ברגל, אם כך היא עושה עכשיו מי יודע מה תעשה בעוד כמה שנים, בטח תרכב עליו וכו’". שמע זאת. הוריד את אשתו והלכו שניהם ברגל, והנה שוב כמה אנשים עוברים ואומרים: "איזה עולם, יש להם חמור והולכים ברגל, אנשים מוזרים" וכו’. שמעו זאת ועלו שניהם על החמור. עברה קבוצת אנשים ואמרה: תראו איזה אנשים אכזריים, שנים כאלה שמנים על חמור כזה רזה. כחוש וקטן" ירדו מהחמור והרימו אותו עליהם. והנה ראו כמה אנשים שאומרים זה לזה: "ראו, הנה שלושה חמורים"...

כך זה כשאדם מתפעל מדיבורים, חובה עלינו להתחזק במעשינו ולא להתפעל משום דבר חיצוני, ואדרבא עלינו להזהר מהחברה וסביבה קלוקלת ולהדבק בטובים, כדברי הרמב"ם.

ואז נוכל להתעלות יותר בתורה וביראת שמים טהורה, ועל כגון זה אנו מתפללים בכל יום: שתרחיקנו היום ובכל יום מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם רע, מחבר רע, משכן רע, ומפגע רע" וכו’. ועל ידי התפילה נבוא לידי מעשים טובים.

איתא במדרש (שוחר טוב קיד) "הים ראה וינס", (תהילים קיד, ג) מה ראה, ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקדוש ברוך הוא הים ינוס מפני הנס, שנאמר על יוסף "ויעזוב בגדו בידה וינס", (בראשית לט, יב) הדבר מפליא מאד, הים רואה את משה רבינו ע"ה אהרן הכהן וכל ישראל, כולם יורדים לים, ולא זע ולא פחד! רק ראה ארונו של יוסף ברח! מהי הסיבה?

אמנם אפשר לבאר בטעם שעזב בגדו בידה וברח מפני שלא רצה להיות בחברתה אפילו רגע אחד, כי מי יודע מה יכול לקרות ברגע אחד, לכן מיד וינס, וזה יסוד גדול ביראה. ובזה מובן לשון המדרש, אמר הקדוש ברוך הוא, הים ינוס מפני הנס. למה הזכיר רק את ענין הבריחה ולא הזכיר את עצם הנסיון? אלא הניסה מעידה על גודל היראה שהיתה אצל יוסף שלא רצה להיות בחברתה אפילו רגע אחד, ובכן מידה כנגד מידה, ינוס הים מפני הנס, וכעין זה במידת האהבה, כשם שהניסה מעידה על גודל היראה כך הריצה למצות מעידה על גודל האהבה כמו שאמר דוד המלך ע"ה, "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי" (תהילים קי"ט, לב). נמצא שיש שתי מידות באדם. הריצה והבריחה, אדם שרץ לקיום המצות זו היא שלימות האהבה, אדם שרץ לקראת חבירו זה מראה "על שלימות האהבה", אדם שבורח מן העבירה זה מראה על שלימות היראה, וזה שאמר התנא באבות (פרק ד’ משנה ב’) "בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה", לא אמר הוי מקיים מצוה אלא "רץ למצוה" להשיג את "שלימות האהבה" ובורח מן העבירה להשיג "שלימות היראה".(קול יהודה)

דבר זה מלמדנו איך שאדם צריך להזהר שלא ליטול גדולה לעצמו, וכמו שסיפרו על הסבא מסלבודקא זכר צדיק לברכה, שהיו לו עשרות תלמידים, ומעולם לא הרגישם כתלמידיו, ולא חפץ להשתמש בהם כלל, למרות גדולתו לא היה לו דף מיוחד למכתבים, שנשא את שמו. לא חותמת ולא פתילים, וכשהיה צריך לומר דעתו, היה אומר בלשון: "המנהג פה" או "נהגנו" וכיוצא בזה.

אם נדבר על דרכיו יכלה הזמן ושבחיו לא יכול, ובפרט בליל שישי, שהיו לומדים בביתו, היה אומר שנכנס לנוח מעט, והיה יושב ולומד כאשר העידו כמה מתלמידיו שעקבו אחריו, והעיקר שלא ידעו על מעשיו וצדקתו.

מספרים על הגאון מוילנא שהיה רגיל להדר במצות ארבעת המינים, ובפרט באתרוג נאה, באחת הפעמים לא היה בנמצא שום אתרוג, וגם לא בדרגת הידור הפחותה ביותר, רק אצל איזה יהודי היה אתרוג נאה ומהודר. הלכו נכבדי הקהילה לשדלו בדברים למכור את האתרוג עבור הגאון, והוא הסכים בתנאי ששכר המצוה בעולם הבא יזקף לזכותו, השליחים הוכו בתדהמה, שכן לא ציפו לתנאי שכזה, אך כששאלו את הגאון רבי אליהו, ראו שהוא שמח מאוד עבור תנאי זה, וציוה מיד להביא את האתרוג. כששאלוהו מדוע שמח מאוד, ענה להם ואמר: "זו הפעם הראשונה בחיי, שאעשה את המצוה ללא ציפיה לקבלת שכר, שכן אין השכר שייך לי אלא לבעל האתרוג".

הגאון רבי עקיבא איגר זכותו יגן עלינו אמן, כותב שאדם שיודע שהוא משמש רב גדול או אדמו"ר מפורסם, או מלך בשר וכיוצא בזה, אין הוא מצפה לקבלת שכר ביודעו שעצם הזכות שניתנה לו לשמשם היא השכר, ועל אחת כמה וכמה כשאנו יודעים את מי אנו משרתים, את מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן אין לצפות לקבל שכר, אלא לעשות את המצות בשמחה ובלב מלא אהבה ויראה כאחד. בשלימות ובזריזות וסוף הכבוד לבוא. יהי רצון שהקב"ה יטע אהבתו ויראתו בלבנו ונזכה לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם, אמן. (כתונת פסים)

פרת אחרי מות - אריה קרן

ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' (אחרי מות י ח- ה)

כתוב בגמרא (סנהדרין  נט ע"א) אמר רבי יוחנן עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים וזאת הברכה לג, ד) "לנו מורשה" ולא להם. שואלת הגמרא. מדוע איסור לימוד תורה בגוי אינו כלול בשבע מצוות בני נח? מתרצת הגמרא: מי שדורש "מורשה" מלשון ירושה לנו, כלול איסור לימוד תורה לנכרי בתוך גזל. ומי שדורש "מורשה" מלשון מאורסה, דינו כנערה המאורסה בסקילה, שואלת הגמרא היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? שנאמר "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא, אחרי מות יח, ה) כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא "האדם" הא למדת, שאפילו עוסק כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. מתרצת הגמרא רבי מאיר מתכוון על לימוד שבע מצוות בני נח, להיות בקיאין בהם, ע"כ (רש"י שם מביא שרבי מאיר אינו סובר כרבי שמעון בר יוחאי הדורש שרק בני ישראל קרואין "אדם" ואין עובדי כוכבים קרוים אדם הסבר לסברא זו אפשר למצוא בספר אור חדש ע"מ 11).

עוד מצינו בגמרא (בבא קמא לח ע"א) אמר רב יוסף "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים" (חבקוק ג ו) מה ראה? ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן. שואלת הגמרא וכי שכר מגיע להם על כך? אם כן מצינו חוטא נשכר? אמר מר בריה דרבינא לומר, שאפילו מקיימים אותן אין מקבלין עליהן שכר. שואלת הגמרא וכי אינם מקבלים עליהם שכר?! והתניא, רבי מאיר אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (יקרא, אחרי מות יח, ה) כהנים ולויים וישראלים לא נאמר, אל "האדם", הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. אמרי אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, ע"כ.

בשני מאמרי הגמרא דלעיל מביאים בתור שאלה את דעת רבי מאיר שנכרי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. ולאחר התירוצים, המסקנה היא, מה שלנכרי מותר ללמוד הם רק שבע מצוות בני נח, וגם על זה הוא מקבל שכר של אינו מצווה ועושה. אבל אם הנכרי לומד שאר דברים, הוא מתחייב מיתה. ננסה להבין מדוע ישנו איסור כה חמור שלנכרי אסור ללמוד תורה, עד כדי כך שמתחייב במיתה? מדוע לא ייחשב לו כלימוד כל מקצוע אחר שלא מחייבו בשינוי התנהגותו כנכרי? או אולי אפילו שיקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה?

אך אמרו חז"ל (סוטה כ ע"א במשנה) רבי אליעזר אומר כל המלמד בתו תורה מלמדה תיפלות. והגמרא (שם כא ע"ב) שואלת וכי עולה על דעתך תפילות ממש? אלא מתרצת הגמרא כאילו מלמדה תיפלות. אמר רבי אהבו מאי טעמא דרבי אליעזר? דכתיב "אני חכמה שכנתי ערמה" (משלי ח יב) כיוון שנכנסה חכמה באדם, נכנסה עמו ערמומיות, ע"כ (רש"י לימוד תורה לבת עלול להביאה למכשול, שמתוך הלימוד מבינה ערמומיות ועושה דברים בהצנע).

ועוד מובא בגמרא (יומא עב ע"ב) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" (משלי יז טז) אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה. מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא (חצר) ותרעא (שער) לדרתיה עביד (רשי"י שהתורה אינה לא שער ליכנס בה ליראת שמים, לכן צריך שתקדים לו יראת שמים). אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים, ואתחנן ד מד)? זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה ע"כ.

לפי הגמרא ביומא,אותה התורה, לאחד זהו סם חיים ולשני סם מיתה מדוע? אלא כי מי שלומד תורה על מנת לקיימה וכפתח ליראת שמים, בשבילו התורה סם חיים. מה שאין כן מי שלומד אותה רק על מנת להוסיף דעת ולא על מנת לקיים, אזי התורה מוסיפה בו תחכום וערמומיות, וזה מביאו לידי דברים שליליים.

אמנם גם מי שלומד תורה על מנת לקיים ולקבל יראת שמים נכנס בו ערמומיות, אך מכיון שמקיים את המצוות כמי שמצווה ועושה, ומוכן לקבל את כל מצוות התורה, כולל את הגבלותיה ודרכיה, ממילא לא יגיע לרמאות להונאה ולניצול הערמומיות לרעה שלא על פי דין תורה. אבל מי שלומד תורה רק על מנת לדעת, מבלי להתחייב לקיים מצוות התורה ולקבל עול מלכות שמים, אזי הוא יותר קרוב מאחרים להיכשל בערמומיות, וזה נהפך לו לסם  מוות.

לפיכך נכרי, מכיון שאינו מצווה לקיים מצוות התורה, אם ילמד תורה תכנס בו ערמומיות ואין מה שיגביל את יצרו. כי עצם לימוד תורה אצלו (חוץ משבע מצוות בני נח האמורים לעיל) גורם לשלילה, כי אין לו שום מניעה והגבלה של מצוות התורה, לכן נכרי שלומד תורה חייב מיתה. (אור חדש).

את מישפטי אשר יעשה אותם האדם חי בהם (אחרי מות יח-ה)

 לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה הלא סופו הוא מת לכן הכוונה לעולם הבא (רש"י).

סיפר פעם החפץ חיים שבעיירה זלווה, פלך גרודנא, היה מתקיים יריד שנתי גדול שהיה נמשך ארבעה שבועות תמימים, כל תושבי העיירה היו מצפים בכליון עיניים במשך השנה ליריד, שכן בהשכירם כל פינה ובקחתם מחיר טוב תמורת כל חדר, היו מרויחים כדי להתקיים במשך כל השנה.

תושבי זלווה היו נעשים עייפים ויגעים במשך תקופה זו. ללא מזון ושינה כראוי היו עסוקים תמיד בעבודתם לספק צרכי המשתכנים אצלם, ולשם כך היו אף שוכרים אנשים שיעזרו להם בעבודה זו.

ה"חפץ חיים" שאף הוא עשה פעם בזלווה בתקופת היריד, שמע פעם יהודי יגע שעבד אצל בעל בית קורא "מתי אזכה כבר שהיריד יגיע לקיצו, נפשי כבר שואפת למנוחה!"

בעל הבית בשומעו את דברי הפועל גער בו "אי לך שוטה! מה זאת תדבר? הלוואי וימשך היריד זמן יותר ממושך. אמנם אתה עייף עתה, אולם ברווחים אוכל לחיות לאחר מכן במנוחה ולהנות במשך שנה שלמה!"

עשו דברי האחרון רושם עמוק על ה"חפץ חיים" והיה חוזר עליהם ומוסיף "כדי לו ליהודי שיתעייף, לא יאכל ולא ישן כהוגן. ויגור במסדרון במשך כל תקופת היריד, כדי שברווחים הגבוהים יחיה לאחר מכן ברווחה! יתר על כן, איננו מרגיש כלל עיפות והנהו מרוצה לקבל באהבה את כל אי הנוחות ביודעו שדוקא זה יביא לו את הרווחה!

מה מאושר היה האדם, אלמלי היה מתאר לעצמו שהעולם הזה הוא פרוזדור לטרקלין, יריד קצר. ששומה על האדם לצבור בתקופה זו אמצעים להתפרנס בהם מבחינה רוחנית בעולם הבא, וממילא לא ירגיש שום צער באי נוחות כלשהי"... (מורשת אבות).

 

משל נאה אמר רבי יוסף לייב בלוך על מאמר חז"ל "מרגלא בפומיה דרב, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא שיחה ולא קנאה ולא תחרות ולא משא ומתן ולא פריה ורביה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז).

פעם אחת התכונן אדם לנסוע לאמריקה, ובימים ההם ארכה נסיעה כזו כמה חדשים באניה, ומכיוון שאי אפשר לעשות דרך כה ארוכה ברצף אחד, היתה האניה נעצרת בצרפת ושם נחו שבועיים ימים, מצטידיים באוכל שיספיק להמשך הדרך, ואז היום חוזרים ומפליגים.

ידע האיש שהוא נוסע לאמריקה לזמן רב ובדרך ישהה בצרפת שבועים. כדי להסתדר באמריקה, צריכים לדעת אנגלית, אבל גם כדי להיות שבועים בצרפת צריכים לדעת צרפתית. אך מכיון שתחילה יהיה בצרפת, החליט להקדים ללמוד צרפתית. בינתיים עבר הזמן, הספיק רק ללמוד צרפתית, אבל אנגלית כבר לא הספיק ללמוד, הגיעה האניה לצרפת, ירד ממנה, והוא נהנה מכל רגע. ידיעת השפה הצרפתית ברהיטות סייעה לו והוא הסתדר בצורה הטובה ביותר. אחרי שבועים חזר לאניה והמשיכו בדרך לאמריקה.

עתה הגיעו לאמריקה והוא ניסה גם שם לדבר צרפתית, אבל אף אחד לא הבין אותו והוא לא הבין גם מה שדיברו אליו. אמרו לו אנשים: שוטה שבעולם! ידעת שתשהה בצרפת רק שבועיים ימים ואת שארית חייך אתה בא לבלות באמריקה הלכת ולמדת צרפתית במקום שתלמד את השפה האנגלית, שאליה אתה זקוק כל החיים.

והן זה הנמשל סיים רבי יוסף לייב "מרגלא בפומיה דרב", רב היה אומר, בן אדם, אתה בא לעולם הזה לשבעים שנה, אבל בעיקר תהיה בעולם הנצח, ושם אין מדברים בשפה הזו של קנאה ושנאה ותחרות, אכילה ושתיה. אבל מה עושים אנשים? לומדים את השפה של עולם הזה ושוכחים שבעולם הנצח אין לה שום מקום, כי שם אין לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא תחרות. אלא מה היא השפה שם? "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". ואזי באים אל האדם בתביעה ושואלים אותו למה לא למדת איך להנות מזיו השכינה, שזה העיקר?!

ושמרתם את חקתי ואת משפטי (אחרי מות יח-ה)

 חוקותי כלומר כמה חוקות בלשון רבים תורה שבכתב ותושב"ע.

כמה צריך להזהר ממינים ואפיקורסים למיניהם שמפקפקים בתושב"ע ואין לנו אלא את רבותנו שידעו מה להשיב לאפיקורס בדרכי נועם ,החכמים הם אור לרגלנו ונביא מעשה:

אי אפשר היום להעלות על הדעת כיצד היה נראה עם ישראל, לולי העמיד לנו הקב"ה את מרן החת"ם סופר זצ"ל כמנהיג לאותו דור. הוא האיש הראשון בדורו שהרגיש והבחין בסכנת הריפורמה, כאשר ראשוני הקוצים שלה כבר החלו לצמוח בהמבורג ובברלין. הוא האיש אשר קידש מלחמת חרמה, נגד התיקונים הקטנים ביותר שרצו הללו להנהיג בבתי הכנסת שלהם. הוא לא היה מוכן לשמוע על שום פשרה או וויתור למען השלום - כפי שדרשו אחרים - אפילו לא וויתור על קוצו של יו"ד ממנהג ישראל הקלוש ביותר אשר אף הוא - דין והא.

ואלו המחפשים דרך כיצד לשמור על שלום הקהילות תוך דו קיום עם מבקשי התיקונים, אינם מרגישים שדרך המתקנים מובילה להתבוללות ואפילו להמרת דת, חלילה. בעמדה תקיפה זו נקט כל שנותיו ללא פחד מאיש ומבלי לשים לב לרדיפות שרדפוהו. הוא ידע שאת מלחמת ה' הוא לוחם, וככל שתהיה תקיפה יותר כן ירווח לעם ישראל בעתיד.

היום מודים כולם, שהצדק היה עמו. היום יעלו על נס גם אלו שאינם שומרי תורה, את ראייתו החדה שהרחיקה לראות את תוצאותיה המרות של הריפורמה. "ראייה" זו הינה, בעצם חוש הריח שהקב"ה מעניק למנהיגי כל דור, למען יוכלו לנווט כראוי את ספינת עם ישראל בסערות התקופה. ובאמת היום, מאה ושבעים שנה אחרי המלחמה הגדולה שניהל החת"ס נגד משה מנדלסון, אברהם גייגר, אהרון חורין ואחרים מבין מנהיגי הריפורמה, לא נשאר מצאצאיהם בתחום עם ישראל. כולם התבוללו והשתמדו ואף אבד זכרם.

גם תוך כדי המלחמה הכבדה הזאת שניהל, שמר החת"ס על כללים והמצביעים על גדלותו, רוחב דעתו ומידותיו התרומיות.

כך נלחמים כאשר זו מלחמת ה', כפי שכתב באחד ממכתביו: "ואמנם נזהרתי מאד שלא ללחום עם שום אדם ולא הזכרתי שום אדם באגרות שלי כלל ואל יראה הקורא החוצה שום התגרות אדם באדם, כי אם - האמת לוחמת עם השקר". כלומר, גם את המלחמה נגד סכת הריפורמה, לא הפך החת"ס ח"ו למלחמת אישית...

אם תרצו לומר, גם נקודה זו היא מסודות הצלחתו וכפי שהיה מרגליה בפומיה: "מידה אחת תדביר את אויבי תחתי והיא כי מעולם לא נצחתי אדם וע"י זה מעולם לא נצחני אדם. מידת הנצחון (ההתנצחות) רחוקה היא ממני". (מורשת אבות).

ושמרתם את משמרתי (אחרי מות יח-ל)

מפסוק זה נלמדת חשיבות עשיית סייג וגדר לבל יכשל האדם בעבירה עצמה. החפץ חיים היה מחשיב את השתיקה כגדר של הדיבור וכדרך המנעות מדיבורים אסורים.

בספר "דרכיו, נימוקיו ושיחותיו של החפץ חיים" מספר בנו של החפץ חיים את הדברים הבאים: בזכרוני, כי בתחילת שנת תרמ"ז באתי לבית אבי לחג הסוכות ומצאתי אורח בבית אבי, איש בחצי ימיו, תואר פניו כבן תורה וירא אלקים. ומר אבא השתעשע עמו בדברי תורה ויראה, וחגג עמנו כל החג. אמנם כל מנהגי האיש היו לי כחידה סתומה, כי הרגשתי בו שאינו מדבר. ואם כי מר אבי שח עמו בעיני מוסר ואהבת תורה, אמנם היה רק כמנענע בראשו להסכמה, אבל לא יצא הגה מפיו. ואמרתי אולי מקרהע הוא, פומא הוא דכאיב ליה. ובאמת למחרת דיבר עם מר אבא ונשא ונתן בכל הענינים. אבל ביום השלישי שוב הפסיק לדבר. וכה דיבר לסירוגין כל ימי החג.

ובאשר נערות היתה בי, צחקתי עליו לפני אבי וחשבתי אותו לחסר דעה, אמנם מר אבי מיחה בי ואמר לי במשל:

בעירות הקטנות יש לכל בעל בית גן ירק סמוך לביתו ומגודר בהוצא ודפנא (מיני שיחים). כאשר הגדר אינה גבוהה קופצות לשם עיזים ומכלות את הירקות ודורסות על הערוגות. אז מגרשים אותן ומגיביהם מעט את הגדר. אמנם עדיין נותר מקום לעיזים להכנס דרך הפתח שבכניסה לגינה. לפעמים שוכחים בני הבית לנעול את השער ואז נכנסות העזים ומכלות את הגינה ואז בעל הגינה צועק על אנשי ביצתו על אשר לא נזהרו לנעול את דלת הגינה. וכך עוברים ימים של צעקות ומריבות. אמנם יותר גרוע מכל אלה הוא שלפעמים נכנסים חזירים דרך הפתח הפתוח. והחזירים מכלים את הגינה לגמרי, באשר החזיר נובר בחוטמו ועוקר את הצמחים מן השורש. מה עושה בעל הגינה? גודר את הפתח ומטפס כדי להיכנס ולצאת מעל הגדר. ואם כי עמל גדול הוא לטפס מעל הגדר, מכל מקום מה יעשה, הלא הירקות דרושים לו למחית בני ביתו. ואם לא יעשה אמצעים אלו, לא ישאר לו מאומה בגינתו.

הנמשל הוא לעניין חטאי הלשון. אם רואה אדם שנכשל פעם אחר פעם בלשונו בדברי ליצנות ולשון הרע הוא עושה לעצמו סייגים. אך גם זה אינו מועיל לו. מה יעשה איש אשר יראת אלקים נגד עיניו? חוסם פיו לגמרי, וממילא לא יכשל. ואם כי עבודה קשה היא להשתמש ברמיזות ולהיות לשחוק בעיני אחרים, אבל מה לא יעשה האיש הנלבב וירא החטא. ומוטב להתבייש בעולם הזה ולא להתבייש בעולם הבא. עד כאן דברי אבי.

בשנים שלאחר מכן נודע לי שאיש זה בא להתייעץ עם אבי על הקמת ישיבה, ובאמת יסד אחר כך ישיבה גדולה מפורסמת והוא היה מנהלה. והאיש היה ירא ה' מפורסם וגם חכם בהוויות העולם. זכרונו לברכה כי נפטר לפני כמה שנים בארץ הקודש (מורשת אבות).

רבנו ה"חפץ חיים" כותב באריכות בספרו את חומר העון של לשון הרע, שפעמים רק על ידי עקימת אף או קריצת עין אפשר להרוג בן אדם, וכמו שנאמר: "כי באפם עקרו שור" הוא יוסף הצדיק, שעליו נאמר: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו".

מעשה מזעזע היה בארצות הברית באיזה תלמיד שהיה בביתו של הגאון מפוסקי הדור, רבי משה פינשטיין זכר צדיק לברכה, בארוחת בוקר, והנה על שולחנו של הגאון היו שני קנקנים עם שתי שקיות חלב, של שתי חברות שונות בהכשרים מדורים, והתלמיד היקר שלנו ראה את הגאון הנ"ל מושיט ידו לאיזו שקית, והחזירה למקומה, ולקח את השקית השניה, מיד הסיק אותו בחור שהרב סומך על החברה השניה, ולא על הראשונה, וחשב שיש "מצוה" לפרסם את הדברים לתועלת הרבים.

הלך לישיבה והתחיל לספר, וכן עשה בעוד ישיבות עד שלאט לאט החברה השניה עמדה לפני פשיטת רגל, החליטה הנהלת המפעל ללכת לבית הרב לשאול איזה דופי מצא בחברתם, שפסל אותה. עלו ובאו לביתו, וכששמע הרב את דבריהם נבהל, קם והלך למקרר, והביא להם חלב של חברתם, באומרו שרק הבוקר שתה חלב שלהם, וכן כמעט בכל בוקר וערב, ואינו מבין מי המציא זאת.

ישב, חשב ונזכר, באותו מעשה וסיפר להם על חשדו בבחור שהיה אצלו, אך פשוט כשאחז בשקית החלב של אותה חברה, היא היתה ריקה, ולכן לקח את השקית השניה, ורק ההבנה של אותו בחור גרמה לכל הצער, והשם הרע על אותה חברה.

כמה עלינו להזהר בלשון הרע, שלא לדבר רע על שום יהודי, והזהירונו חכמינו זכרונם לברכה, שהמדבר רע על יהודי, הוא כמוציא לעז על התפילין של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בהם: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (עין בגמרא ברכות ו) וזוהי סיבת הצלת עם ישראל ממצרים, והיא מפתח הגאולה העתידה. (כותונת פסים).

דבר החסידות – פרשת אחרי וקדושים

דבר החסידות – פרשת אחרי וקדושים

מדוע נמשל אהרן לחולה?

 

בפסוק "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן גו'" מביא רש"י את דברי רבי אלעזר בן עזריה (בתורת כהנים): "משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב', בא אחר ואמר לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני' זה זירזו יותר מן הראשון. לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן".

 

לכאורה צריך ביאור מה מוסיף כאן המשל? הלוא זה דבר פשוט שכשמזהירים מישהו 'שלא ימות כדרך שמת פלוני' זה מזרז אותו יותר, גם, למה מביאים משל מחולה דוקא? אותו הדבר אפשר לומר גם בבריא העושה דבר שיכול להזיקו [ובפרט שבנמשל אהרן היה 'בריא'] ולמה משל לחולה?

 

אלא, מסביר הרבי, טבע החולה הוא שחום גופו עולה, עד כדי כך שהגמרא אומרת "זנתיה אישתא" (יבמות עא, ב) כלומר החום מזין את גופו (במקום אוכל). ולכן, הוא משתוקק מאוד לשתות צונן ולשכב בטחב (=רטוב) כדי לקרר ולכבות את אש החמימות שבגוף, ומול התשוקה הזו לא מספיקה האזהרה הרגילה 'אל תאכל וכו'' אלא בתוספת 'שלא תמות כדרך שמת פלוני'!

 

וכך גם היה עם אהרן, כי מגודל צמאונו ותשוקתו להתקרב אל ה' הוא נהיה בגדר "חולת אהבה" (שה"ש ב, ה) והשתוקק מאוד להכנס למקום השראת השכינה*, ולכן הוצרך הקב"ה להזהיר אותו 'שלא ימות כדרך שמתו בניו' כי אחרת יתכן ולא היה עומד בפיתוי להכנס אל הקודש!

 

שבת שלום!

 

 

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ז, אחרי שיחה א' (עמ' 117 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 123 ואילך). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' צח. וראה בהמשך השיחה ביאור נפלא בב' האזהרות 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב' וכן השייכות לראב"ע דוקא. טעמו וראו כי טוב…

 

*) כי מעצם העובדה שהי' צריך להוסיף שלא ימות כדרך שמתו בניו מוכח שצמאונו לכך הי' גדול. וגם אצלם נאמר "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'" כי בפשטות קרבתם נבעה מכך ש"הקרב אליך את אהרן אחיך (ואחר כך) ואת בניו אתו" (תצוה כח, א).

דבר החסידות – פרשת אחרי וקדושים

 

 

 

מדוע נמשל אהרן לחולה?

 

בפסוק "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן גו'" מביא רש"י את דברי רבי אלעזר בן עזריה (בתורת כהנים): "משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב', בא אחר ואמר לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני' זה זירזו יותר מן הראשון. לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן".

 

לכאורה צריך ביאור מה מוסיף כאן המשל? הלוא זה דבר פשוט שכשמזהירים מישהו 'שלא ימות כדרך שמת פלוני' זה מזרז אותו יותר, גם, למה מביאים משל מחולה דוקא? אותו הדבר אפשר לומר גם בבריא העושה דבר שיכול להזיקו [ובפרט שבנמשל אהרן היה 'בריא'] ולמה משל לחולה?

 

אלא, מסביר הרבי, טבע החולה הוא שחום גופו עולה, עד כדי כך שהגמרא אומרת "זנתיה אישתא" (יבמות עא, ב) כלומר החום מזין את גופו (במקום אוכל). ולכן, הוא משתוקק מאוד לשתות צונן ולשכב בטחב (=רטוב) כדי לקרר ולכבות את אש החמימות שבגוף, ומול התשוקה הזו לא מספיקה האזהרה הרגילה 'אל תאכל וכו'' אלא בתוספת 'שלא תמות כדרך שמת פלוני'!

 

וכך גם היה עם אהרן, כי מגודל צמאונו ותשוקתו להתקרב אל ה' הוא נהיה בגדר "חולת אהבה" (שה"ש ב, ה) והשתוקק מאוד להכנס למקום השראת השכינה*, ולכן הוצרך הקב"ה להזהיר אותו 'שלא ימות כדרך שמתו בניו' כי אחרת יתכן ולא היה עומד בפיתוי להכנס אל הקודש!

 

שבת שלום!

 

 

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ז, אחרי שיחה א' (עמ' 117 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 123 ואילך). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' צח. וראה בהמשך השיחה ביאור נפלא בב' האזהרות 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב' וכן השייכות לראב"ע דוקא. טעמו וראו כי טוב…

 

*) כי מעצם העובדה שהי' צריך להוסיף שלא ימות כדרך שמתו בניו מוכח שצמאונו לכך הי' גדול. וגם אצלם נאמר "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'" כי בפשטות קרבתם נבעה מכך ש"הקרב אליך את אהרן אחיך (ואחר כך) ואת בניו אתו" (תצוה כח, א).

 

דבר החסידות – פרשת אחרי

ב"ה

מוקדש לע"נ סבתי היקרה מרת מרים ב"ר משה המבורגר (לבית ריבלין) ע"ה. נלב"ע ביום ועש"ק ה' אייר ה'תשע"ו, ומ"כ במרומי הר-הזיתים, מול מקום המקדש שיבנה במהרה בימינו. ת.נ.צ.ב.ה

 

דבר החסידות – פרשת אחרי

 

בין מצוות לגזירות

 

פעם נסע הרבי מהר"ש [=רבי שמואל, הרביעי בשושלת חב"ד] לפריז והתאכסן במלון אלכסנדר, בו ביקרו מלכים ובני מלכים וכיו"ב, וביקש לשכור חדר במחלקה הכי יקרה, בקומה שבה נמצאים גם חדרי המשחק.

לאחר כמה שעות פנה הרבי לחדר שבו משחקים בקוביא, התיישב ליד אברך אחד ששיחק בקלפים ומזמן לזמן שתה יין מכוסו. הניח הרבי ידו על כתף האברך ויאמר לו "אברך, יין נסך אסור לשתות". אח"כ אמר לו "יין נסך מטמטם המוח והלב. היה יהודי!" וסיים "לילה טוב" וילך לחדרו, תוך התרגשות גדולה.

לאחר כמה שעות בא האברך ובירר היכן נמצא האיש שדיבר אתו, הפנו אותו לחדר הרבי ושהה שם משך זמן רב, ולמחרת נסע הרבי משם.

הרבי אמר לאחר מכן, שזה כמה דורות שלא היתה נשמה טהורה כזו, אלא שהיתה בעמקי הקליפות.

אברך הנ"ל חזר בתשובה שלמה והינו ראש משפחת ק. בצרפת, משפחת יראים וחרדים.

(ספר השיחות ה'תש"ה עמ' 30-31. ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש עמ' 42)

 

~~~

בפרשתנו, כהקדמה לפרשת העריות, נאמר (אחרי יח, ב): "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלקיכם".

מפרש רש"י: "אני ה' אלקיכם – אני הוא שאמרתי בסיני אנכי ה' אלקיך וקיבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזירותי. רבי אומר: גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה: אני ה', דעו מי גוזר עליכם, דיין להפרע ונאמן לשלם שכר".

וצריך להבין:

א)    מהי החלוקה הזו בין "קבלת המלכות" ל"קבלת הגזירות"? לכאורה כשמקבלים את מלכותו של הקב"ה ממילא מתחייבים לקיים את כל מצוותיו. וכפי שרש"י כתב בפסוק "אנכי ה' אלוקיך" עצמו (שנקרא כאן "קבלת המלכות"): "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי"!

ב)    אם בכל זאת זקוקים ל"קבלת הגזירות" בנוסף לקבלת המלכות – מדוע זה נעשה דווקא כאן, בפרשת עריות, ולא בתחילת מסירת המצוות לעם ישראל, שכולן הן גזירות המלך?

מבאר הרבי:

אמנם קבלת מלכותו של הקב"ה במעמד הר סיני ודאי כוללת קבלת עול מצוות, אבל אפשר לומר, שמה שקיבלו על עצמם הוא רק דברים שהדעת סובלתן, היינו שאמנם קיבלו ע"ע הן את המצוות המובנות בשכל והן את שאינן מובנות, אבל לא מצוות המנוגדות לשכל הבריא, והם הנקראים "גזירות"*.

והטעם שאיסורי ה'עריות' (קרובי משפחה מדרגה ראשונה) – הם בגדר של "גזירה":

אנו מוצאים בסיפורי התורה, שנישואין לבת-משפחה דווקא נחשבת למעלה גדולה; מתחיל מאדם-הראשון שבניו נשאו את אחיותיהן (רש"י קדושים כ, יז), אח"כ יעקב אבינו שנשא אחיות, והיתה "מטתו שלמה"; יצאו מהן שנים עשר שבטי י-ה, ולבסוף עמרם נשא את יוכבד דודתו וממנה נולדו אהרן, משה ומרים.

וגם הסברא נותנת שהשידוך הכי טוב לאדם הוא דווקא ממשפחתו (כציווי אברהם לאליעזר "ממשפחתי ומבית אבי"), ולפי זה, ככל שהיא קרובה יותר אליו – השידוך הגון ומתאים יותר [ועוד ועיקר: מכיון שתכלית הנישואין הוא "והיו לבשר אחד" (בילדיהם) – הרי זה יותר בשלמות ככל שהאשה היא יותר שאר בשרו של האיש]!

וכאן באה התורה ואומרת: נהפוך הוא – "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו"! שזה כבר מנוגד לכל הגיון ושכל.

– לכן מקדים הקב"ה ואומר: אני ה' אלקיכם; בהר סיני קיבלתם מלכותי, אבל עכשיו מגיעות מצוות מסוג חדש – מעתה קיימו גזירותי.

*

ורש"י מסיים "דעו מי גוזר עליכם, דיין להיפרע, ונאמן לשלם שכר". שיש לומר ששלשה דברים אלה מרומזים בשלשת התיבות "אני ה' אלקיכם":

אני – "דעו מי גוזר עליכם".

ה' – "נאמן לשלם שכר" (שהרי שם הוי' מתייחס למידת הרחמים – רש"י ריש פ' בראשית).

אלקיכם – "דיין להיפרע" (שהרי שם אלקים מורה על מידת הדין).

והטעם לשלש הקדמות אלה לפרשת עריות דווקא: כי אלו הם שלשה דרכים ועצות שנותנים לאדם כח להתגבר על תאוות העריות, ש"נפשו של אדם מתאווה להם" (רש"י ראה יב, כה):

א)    "דעו מי גוזר עליכם" – יש לדעת שזו גזירתו של הקב"ה ולכן לא יתכן שתצמח לאדם טובה מעברה על רצונו ית' וגם אם יהיה לו הנאה רגעית מכך – הרי "אחריתה מרה כלענה".

ב)    "דיין להיפרע" – גם אם יאמר האדם שהוא מעדיף הנאה רגעית ולא איכפת לו מה יהא בסופה, הרי כאשר יתבונן שיש "דיין להיפרע" יבין שמהנאה זו ישאר בסופו של דבר רק צער.

ג)     "נאמן לשלם שכר" – יש לדעת, שהסיבה שהקב"ה העמיד אותו בנסיון זה הוא בכדי שהוא יתגבר עליו ויעמוד בנסיון ובכך ירוויח ביושר את שכרו. וככל שהנסיון גדול יותר – כך השכר גדול יותר.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יב, אחרי (עמ' 83 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' רנה-ט.

 

______________

*)  כי אמנם כבר בפ' בשלח (טו, כו) נאמר "ושמרת כל חוקיו" ורש"י מפרש שמדובר במצוות "בלא שום טעם", אולם הכוונה למצוות שאינן מובנות בשכל אבל לא לאלה המנוגדותלשכל ("גזירות"), כבפנים.

דבר החסידות – פרשת אחרי-קדושים

ב"ה

מוקדש לע"נ זקנתי החשובה מרת מרים ע"ה המבורגר בת ר' משה ז"ל (ריבלין), במלאת שנה לפטירתה – ה' אייר התשע"ו. ומ"כ בהר הזיתים עיה"ק ירושלים תובב"א. ת.נ.צ.ב.ה.

 

דבר החסידות – פרשת אחרי-קדושים

 

המשותף בין לשון-הרע וכף-זכות

 

פעם הלך רבי אהרן הגדול מקארלין לרבו המגיד ממעזריטש ברגל. בדרך עברה חבורת עגלונים יהודים, שלא הכירוהו, ואספה אותו לעגלתם.

ישבו העגלונים והחלו לדבר בגנותו של פלוני ואלמוני מיהודי העיר.

התערב רבי אהרן בשיחתם, והחל לשאול אותם בטיב סוסים כאלה ואחרים.  כך יצא שהמשיכו לדבר בענייני סוסים עד שהגיעו למעזריטש.

כאשר נכנסה העגלה העירה, הקיפוה חסידים מכל צד, לקבל את פני רבי אהרן.

תמהו העגלונים ושאלו: "אם רבי אתה, מדוע שחת על סוסים כל הדרך?"

השיב להם רבי אהרן: "ראיתי שבהבל פיכם אתם הורגים אנשים. אמרתי מוטב שתהרגו סוסים..."

(ספר "חסידים מספרים" ח"ב עמ' 160)

~~~

בפרשתנו (קדושים יט, טו) נאמר הציווי "בצדק תשפוט עמיתך" מבאר רש"י: הוי דן את חברך לכף זכות.

איך באמת ניתן לדון לכף זכות אדם שנכשל בעבירה? מבאר אדמו"ר הזקן בתניא (פרק ל') ע"פ מאמר חז"ל (אבות פ"ג מ"ד, שקוראים בשבת זו) "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו" – כי יתכןשמקומו גורם לו לחטוא, שפרנסתו להסתובב בשוק כל היום . . ועיניו רואות כל התאוות וכו'. ומזה מובן בכל עבירה – שאין אנו יכולים לדעת מצבו ונסיונותיו של השני.

אבל עדיין קשה, אמנם אפשר לסנגר על החבר שנכשל בעבירה, ע"י הטלת חלק מהאשמה על הנסיבות שגרמו לו לחטוא, אבל איך אפשר להפוך את החטא ל"זכות"?

זה יובן בהקדם דברי הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה ה"ז) בהנהגת תלמיד חכם, שהוא "מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל", שלכאורה, מה זה קשור לת"ח? הרי לכל יהודי אסור לספר בגנות חבירו רק בשבחו! אלא מובן, שכאן מדובר ב'חבר' כזה שבמבט ראשון נראה שאפשר לספר רק בגנותו, וזו מעלתו של התלמיד חכם: שגם ביהודי כזה הוא מוצא דברי שבח.

והביאור בזה:

כאשר מספרים דברי שבח על יהודי – הרי מגלים את הטוב הצפון בו ובדרך ממילא ה"גנות" שלו נחלש.

– ובדוגמת דברי חז"ל (ערכין טו, ב) שלשון הרע קטיל תליתאי [הורג שלשה] – האומרו, והמקבלו והנאמר עליו, שידועה השאלה: מה אשם זה שנאמר עליו, הרי הוא לא שותף כאן בעברה? אלא, מבואר בחסידות: שכוחו של הדיבור הוא לגלות דברים שהיו בהעלם, ולכן יתכן שהיה אצל השני 'רע' בהעלם ועל ידי זה שדיברו עליו* – גילו את הרע שלו והוציאו אותו מן הכח אל הפועל –

ומזה מובן גם ב"מדה טובה" – שכאשר דנים אדם לכף זכות ומסנגרים עליו שיש לו הרבה נסיונות וכדו', הרי בעצם הדיבור מגלים את הכוחות הטמונים בו להתגבר על הנסיונות שלו (שהרי "איני מבקש אלא לפי כוחן" ובודאי יש לו כח להתגבר, למרות הפיתויים) ומביאים אותו לידי זכות – שאכן יזכה וימנע מלחטוא.

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כז, אמור שיחה א ס"ג-ו (עמ' 160 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 186 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "ביאורי החומש" ויקרא (היכל מנחם תשס"ט) עמ' רעג-ד.

______________

*)  כידוע דלה"ר (משא"כ – מוציא שם רע) – הוא בדבר אמת (רמב"ם הל' דעות פ"ז ה"ב. שו"ע אדה"ז חאו"ח סקנ"ו ס"י (וש"נ)).

הכהן הגדול וסגולתו

הכהן הגדול וסגולתו

 שיר מאת: אהובה קליין ©

היום הקדוש בשנה

בתקופת המקדש מתנה

הכהן הגדול בהכנה

טרם מחילה וכפרה.

 

במים נועץ עיניו

נוטל ידיו ורגליו

מטהר מוחו ומחשבותיו

מודע  לאחריותו ומצוותיו.

 

בגדיו צחורים לתפארת

בליבו  צומחת גחלת

מתעלה מתעצמת כשלהבת

את  עם ישראל עוטפת.

 

במידת מסירות הנפש

שורפת עוונות ורפש

חיש יישא תפילה לאלוקים

למען מחיקת כל החטאים.

 

מלאכי השרת מקשיבים

לבית דין של מעלה נחפזים

בברכות הכהן מתחשבים

רחמים  על ישראל שואלים.

 הערה: השיר בהשראת פרשת: "אחרי מות" [חומש ויקרא]